פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1473

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באב תשע"ט, 29.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: 1. לֹא יָכוֹל לְהָבִין. 2. צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: פרשת דרכים בהתמודדות מול איראן? // נחמיה שטרסלר: מה לעשות שטרמאפ צודק? // יהודה דרורי: מלצר! למה לא למצלמות?... // יורם גביזון: גיא סלע, מייסד חברת סולאראדג', מת בגיל 54 ממחלת הסרטן. // יעקב חסדאי: למי יש זכות לחופש? // אורי הייטנר: 1. קדושת הריבונות. 2. צרור הערות 28.8.19. // מנחם רהט: הצבעת ליכוד – הצבעת בג"ץ. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ב. אז מי היה הגנב? // משה גרנות: על ספרו של יוסף כהן-אלרן "הגדת הפרת – שירים אוטוביוגרפיים". // תקוה וינשטוק: על "קוראים לי עלי בעין" מאת עלי דרומי. // ישי פליישר: יהודים אמריקנים יקרים, ארצות הברית אינה ישראל. // פרופ' אשר מעוז: האמנם אקטיביזם שיפוטי? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [139]. //  יונתן יעקבוביץ': אירופה התנגדה להעברת מסתננים  מישראל לרואנדה, ומעבירה לשם בעצמה. // אהוד בן עזר: "בכור מכורה" לשמעון קושניר. 1965. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.12.1969 לפני 50 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. אחרית דבר, אחריתם של יהודי חייבר.

* * *

יוסי גמזו

1. לֹא יָכוֹל לְהָבִין

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ קוֹרֶה כָּאן יוֹם-יוֹם

שֶׁבָּאָרֶץ הַזֹּאת הַשָּׂטָן

מְקַפֵּד בְּסִימְפְּטוֹם הַפַּרְטָץ' הָאָיֹם

אֶת חַיָּיו שֶׁל עוֹד יֶלֶד קָטָן.

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ בַּקֹּר הַמַּקְפִּיא

מִתְרַשְּׁלִים כָּל שָׁנָה אָב וָאֵם

בִּשְׁמִירָה עַל תַּנּוּר בְּלֵיל שֶׁלֶג חָרְפִּי

מִדְּלֵקָה בַּחֲדַר יַלְדֵיהֶם.

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ זוּגוֹת שֶׁל הוֹרִים

בְּיוֹם קַיִץ לוֹהֵט שֶׁל שָׁרָב

שׁוֹכֲחִים אֶת יַלְדָּם וְאוֹתוֹ מַשְׁאִירִים

בִּמְכוֹנִית נְעוּלָה לִזְמַן רָב.

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ אֵינָם מַשְׁגִּיחִים

אֲנָשִׁׁׁׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים

עַל נֵרוֹת בּוֹעֲרִים אוֹ עַל מַיִם רוֹתְחִים

בְּקִרְבַת יַלְדֵיהֶם הַקְּטַנִּים.

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ פִּתְאֹם לִשְׁנִיָּה

הָאִינְסְטִינְקְט הַהוֹרִי לֹא קַיָּם

בִּבְרִיּוֹת שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים מִטְּבִיעָה

שֶׁל יַלְדָּם בַּבְּרֵכָה אוֹ בַּיָּם.

לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ בַּגַּן, בְּלִי לִרְעֹד

יֵשׁ גַּנֶּנֶת עִם תֹּאַר מֻפְרָךְ

הַמַּכָּה עוֹלָלִים חַסְרֵי-יֶשַׁע בְּעוֹד

הִיא נֶחְשֶׁבֶת מֻמְחִית לְגִיל רַךְ.

 וּוַדַּאי לֹא מֵבִין אֵיךְ כָּל פַּעַם נִדְרָס

אֵיזֶה יֶלֶד בְּרֶגַע שָׁחֹר

בּוֹ רִכְבָּם שֶׁל הוֹרָיו עָט חָלִילָה וְחַס

עַל יַלְדָּם בְּנָסְעָם לְאָחוֹר.

הֲרֵי בְּנֵי הָאָדָם מִתְיַמְּרִים כְּעוֹלִים

בִּתְבוּנָה עַל עוֹלַם הַחַיּוֹת

בְּעוֹד רֹב בַּעֲלֵי-הַחַיִּים יְכוֹלִים

לְלַמְדֵּנוּ בְּלִי כָּל בְּעָיוֹת

אֵיךְ שׁוֹמְרִים עַל חַיֵּי גּוֹזָלָם אוֹ גּוּרָם

בַּהֲמוֹן חֵרוּף-נֶפֶשׁ וְלַהַט

כְּשֶׁבְּכָל סוּג אָסוֹן קַטְלָנִי שֶׁנִּגְרָם

לִילָדִים מֵהוֹרִים חַסְרֵי-דַּעַת

מִתְבָּרֵר כִּי לֹא פַּעַם פְּחוּתִים בְּנֵי אֱנוֹשׁ

בְּרָמַת הוֹרוּתָם הַשְּׁלִילִית

מֵחַיּוֹת, וּפְחִיתוּת זוֹ סוֹפָהּ לַעֲנֹשׁ

אֶת בְּנֵיהֶם בְּדַרְכָּהּ הַפְּלִילִית.

זֶה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ בְּאוֹתָהּ תְּדִירוּת

שֶׁל רִשּוּל וּפִשּׁוּל מַחְרִידִים

בָּהּ אוֹתָהּ קָטַסְטְרוֹפָה שֶׁל אִי זְהִירוּת

כָּאן עוֹלָה בְּחַיֵּי יְלָדִים

וּכְבָר אֵין תֵּרוּצִים פֹּה תְּקִילִין וְטָבִין

אֵיךְ מִין פֶּשַׁע כָּזֶּה לֹא מְַנַע

מְבֻגָּר אַחְרָאִי. לֹא יָכוֹל לְהָבִין.

מִצְטָעֵר, אֲנִי קְשֶׁה הֲבָנָה.

2. צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ הַמַּהְפָּךְ

בּוֹ נָפְלָה מַפַּא"י הַהִיסְטוֹרִית מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח

מְאַשֵּׁר שֶׁעַל פְּגָמִים מֵהֶם הַהִיבְּרִיס מִתְעַלֵּם

כָּל שִׁלְטוֹן, יָמִין אוֹ שְׂמֹאל, בִּפְשִׁיטַת-רֶגֶל מְשַׁלֵּם.

וְאִמָּא צִיּוֹנוּת הַצְּעִירָה שֶׁלֹּא כְּטֶבַע * רֹב בְּנוֹת גִּילָהּ, נִזְכֶּרֶת כָּאן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת * י"ט נוֹבֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וָשֶׁבַע * כְּשֶׁבְּנַתְבָּ"ג נָחַת מְטוֹס הַ"בּוֹאִינְגּ" שֶׁל סָאדָאת * שֶׁעַד הַיּוֹם יוֹדְעִים רַק מְעַטִּים מְאֹד בֵּינֵינוּ * כִּי חֲטִיבַת מֶחְקַר הַמּוֹדִיעִין שֶׁבְּאָמָ"ן * חָשְׁדָה כִּי בִּקּוּרוֹ שֶׁל הָרָאִיס בִּמְדִינָתֵנוּ * הוּא מְזִמָּה שֶׁתֻּכְנְנָה וְתֻחְמְנָה מִזְּמַן * וּמוֹטָה גוּר, הָרָמַטְכָּ"ל, הָיָה מַמָּשׁ בָּטוּחַ * כְּי יִעוּדָהּ הוּא הַסְוָאָה שֶׁל מִתְקָפָה מִצְרִית

* אַךְ עֵזֶר וַיְצְמַן, שַׂר הַבִּטָּחוֹן, בְּאַקְט קָשׁוּחַ * נָזַף בּוֹ בְּפֻמְבֵּי עַל כָּךְ אַף כִּי מֵידָע מַטְרִיד * דֻּוַּח בַּמּוֹדִיעִין יוֹם קֹדֶם עַל תְּנוּעָה נֶחְשֶׁדֶת * בִּתְחוּם גְּדָתָהּ הַמִּזְרָחִית שֶׁל תְּעָלַת סוּאֶץ * מִצַּד צָבָא מִצְרִי וְהַדְּרִיכוּת הַמְּמֻקֶּדֶת * שֶׁזֶּה עוֹרֵר הוֹסִיפָה מֶתַח עַד לְהִתְפּוֹצֵץ. * אַלְפֵי כַּתָּבֵי רַדְיוֹ, טֵלֵוִיזְיָה וְתִקְשֹׁרֶת * עִתּוֹנָאִית מֻדְפֶּסֶת מִקַּצְוֵי עוֹלָם כֻּלּוֹ * סִקְּרוּ אֶת הַבִּקּוּר שֶׁבְּאַחַת שָׁבַר מָסֹרֶת * שֶׁל לוֹחְמָנוּת בֵּינֵינוּ לְמִצְרַיִם וּבִמְלֹא * תֵּבֵַל תֹּעַד הַכֹּל בְּשִׁדּוּר חַי וְהָאוּפוֹרְיָה * הִמְרִיאָה לִגְבָהִים לֹא יְשֹׁעָרוּ, וּבִפְרָט * מִשֶּׁעָשָׂה סָאדָאת בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיסְטוֹרְיָה * בִּנְאוּם בִּלְתִּי נִשְׁכָּח מַמָּשׁ בְּיוֹם הַמָּחֳרָת.

* אוּלָם מֵאֲחוֹרֵי סוּפֶּרְלָטִיבִים שְׁלוּחֵי רֶסֶן * עַל סִכּוּיֵי-שָׁלוֹם שֶׁנְּאוּמוֹ פִּתְאֹם הֵעִיר * עָמְדוּ כְּמוֹ בְּכָל זֶ'סְטָה חִשּׁוּבֵי הָאִינְטֵרֵסִים * הַמִּצְרִיִּים בָּהֶם בָּלְטָה תְּשׁוּקַת מִמְשַׁל קָהִיר * לַהֲשָׁבַת חֲצִי-הָאִי סִינַי מִשְּׁלִיטַת צַהַ"ל * וְהַחְזָרַת "גְּזֵלָה" זוֹ לְחֵיקָם שֶׁל הַמִּצְרִים * שֶׁלְּדִידָם תִּקּוּן עַוְלָה זוֹ בָּהּ יֻחְזַר  כָּל שַׁעַל * יוֹכִיחַ כִּי אָכֵן מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים * הָיְתָה נִצְחוֹן מִצְרַיִם (אִם נִמְחַק מִכָּל הָעֵסֶק * עֻבְדָּה בְּרוּרָה שֶׁיּוֹם סִיּוּם הַמִּלְחָמָה הִבְהִיר: * שֶׁצַּהַ"ל עָמַד כְּבָר בִּטְוַח אַרְטִילֵרִי מִתְּחוּם הַשִּׁפּוּט שֶׁל דַּמֶַּשֶׂק * וּטְוָח שֶׁל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה קִילוֹמֶטְרִים בִּלְבַד מִגְּבוּלָהּ שֶׁל קָהִיר). * כָּךְ שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד הָיָה כָּאן לַעֲצֹם עֵינַיִם * מִן הָעֻבְדָּה שֶׁבִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת * נִתְקַף צְבָא יִשְׂרָאֵל בְּהֶלֶם וְהֻפְתַּע בִּן לַיִל * וּבַיְּמָמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אָמְנָם הֻכָּה עַזּוֹת * אַךְ מַאֲזַן-כּוֹחוֹת זֶה הִשְׁתַּנָּה כָּלִיל לְפֶתַע * לְרָעָתָם שֶׁל צְבָא מִצְרַיִם וּצְבָא סוּרְיָה גַם * כָּךְ שֶׁסָאדָאת חַיָּב הָיָה לִשְׁמֹר פָסוֹן בְּלִי רֶתַע * לְמַעַן הַצָּלַת מוֹרַל עַמּוֹ שֶׁדֵּי נִפְגַּם.

* אַךְ תּוֹךְ אַרְבַּע שָׁנִים, בְּיוֹם שִׁשָּׁה שֶׁבְּאוֹקְטוֹבֶּר * שְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וְעוֹד שָׁנָה אַחַת * נִרְצַח סָאדָאת בִּשְׁעַת מִצְעָד צְבָאִי עַל פִּי הַכְּתֹבֶת * שֶהַגּוֹרָל רָשַׁם עַל קִיר חַיָּיו וְכָךְ הֻנְחַת * זְדוֹנָהּ שֶׁל הַלְּאֻמָּנוּת הַחֲשׁוּכָה שֶׁאַל לָהּ * לְשׁוּם יָזְמַת שָׁלוֹם עַרְבִית עִם הַיָּאהוּד לִגְרֹם * לְקֵץ שְׁטִיפַת-הַמּוֹח הַגִּ'יהָאדִית בְּשֵׁם אַלְלַהּ * וּבְדִיּוּק לְכָךְ נוֹעַד גַּם רֶצַח זֶה לִתְרֹם * עַל פִּי הַ'פַאתְוָּה' (פְּסַק-הַהֲלָכָה חֲמוּם-הָרֹאשׁ) * שֶׁל עַבֶּד עַמַר אֶל רַחְמָן, אִישׁ-דַּת שֶׁלְּיָמִים * בִּשְׁנַת הָאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְעוֹד שָׁלוֹשׁ * שֻׁתַּף גַּם בְּפִגּוּעַ מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים. * וְכָךְ מַמָּשׁ נִרְצַח עוֹד קֹדֶם הָאֵמִיר עַבְּדְּאַלְלַהּ * (עֶשְׂרִים בְּיוּלִי אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים) * בְּלֵב מִסְגַּד אֶל-אַקְצָא לְאַחַר שֶׁכְּבָר פָּשְׁטָה לָהּ * שְׁמוּעָה כּי  off-the-recordנִקְבְּעוּ לוֹ מִפְגָּשִׁים * עִם שְׁנֵי אַנְשֵׁי-מַפְתֵּחַ צִיּוֹנִים, כְּשֶׁהָרוֹצֵחַ, * מוּסְטָפָה שׁוּכְּרִי, הָיָה קְרוֹב הַמֻּפְתִּי חַג' אָמִין * חוּסֵינִי, מַשְׁתַּ"פּוֹ שֶׁל הִיטְלֶר, אַךְ מִיָּד פִּצֵּחַ * כַּדּוּר גַּם אֶת הַמִּתְנַקֵּשׁ (מֵאֵשׁ שׁוֹמֵר אָמִין * שֶׁל הָאֵמִיר הַסָּב) בְּעוֹד שֶׁאֶת חוּסֵין הַנֶּכֶד * שֶׁשּׁוּכְּרִי זֶה יָרָה גַּם בּוֹ, הִצִּילָה מִפְּגִיעָה * מֵדַלְיָה שֶׁאוֹתָהּ עָנַד, מֵדַלְיָה שֶׁל מַתֶּכֶת * שֶׁלֹּא הִנִיחָה לְאוֹתוֹ כַּדּוּר לְהַבְקִיעָהּ * וְכָךְ אֵרַע שֶׁכְּמוֹ בְּתֹקֶף תָּכְנִיּוֹת הָאֵל * חָתַם חוּסֵין זֶה לְיָמִים שָׁלוֹם עִם יִשְׂרָאֵל.

* וְאִם נוֹסִיף לִרְצִיחָתָם שֶׁל הָאֵמִיר עַבְּדְּאַלְלַהּ * וְשֶׁל סָאדָאת, שֶׁכָּל אֶחָד מִבֵּין שְׁנֵיהֶם נִקְטַף * עַל נְכוֹנוּת לִשְׁלוֹם-פְּשָׁרָה בִּמְקוֹם לִשְׁקֹעַ הַלְאָה * בְּמִלְחָמוֹת אֵין קֵץ – הֲרֵי שֶׁמַּה שֶּׁמְּשֻׁתָּף * לְרֶצַח רַבִּין וְלִרְצִיחָתָם הוּא אוֹתוֹ לֶקַח * שֶׁעַל יָזְמַת שָׁלוֹם מֵגִיב כָּל לְאֻמָּן צְמֵא-דָם * בְּרֶצַח קָנִיבָּלִי שֶׁלְּכָל פָנָט נִרְאֶה כָּךְ * כְּמִין מִצְוָה דָתִית וְלָנוּ –  כְּשִׁפְלוּת אָדָם.

* "מַה שֶּׁחוֹזֵר וּמְאַשֵּׁר מַמָּשׁ בְּאֹרַח כְּרוֹנִי * אֶת הֲפָקַת הַלֶּקַח הַפָטָלִי הַמַּדְאִיג," * אוֹמֶרֶת אִמָּא צִיּוֹנוּת בְּטוֹן חָרִיף, אִירוֹנִי, * "שֶׁעַל עֲשִׂיַּת טוֹב לֹא פַּעַם מְשַׁלֵּם מַנְהִיג * בְּענֶשׁ אַכְזָרִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַחֻמְרָה * בָּהּ רְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים עַל עֲשִׂיַּת הָרַע."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

פרשת דרכים בהתמודדות מול איראן?

במימד הטקטי אנחנו מול חיזבאללה המאיים בנקמה, מיידית, בחיילי צה"ל. במימד האסטרטגי: ארה"ב מול איראן, בעקבות האפשרות (!) של תחילת התכופפות איראנית  מול הסנקציות. הנכס האסטרטגי של הקשר בין נתניהו וטראמפ יעמוד במבחן האמת הראשון.

מאמר זה עוסק  באיראן בשני מימדים: האחד טקטי – ההתמודדות בשטח בין ישראל לאיראן ו"שליחיה", ובראשם חיזבאללה; השני אסטרטגי – המאבק של ארה"ב באיראן. בשניהם אנו עומדים, כנראה, מול פרשת דרכים.

התופעה הבולטת ביותר במימד הראשון הוא ההיקף הגדול של הפעילות הישראלית (בין שישראל מודה בה בין שהיא מיוחסת לישראל) בתקופה האחרונה, ובכך שהיא חורגת מתחום  סוריה וגולשת לעיראק  וללבנון. בשתי המדינות הללו  טמונות בעיות: בעיראק יש כוחות צבא אמריקאי, ובלבנון ישראל לא תקפה מזה 12 שנה, בעיקר בשל ההרתעה ההדדית הקיימת מול חיזבאללה, ששמרה על השקט בצפון. אין לי ספק שלכל תקיפה היתה מטרה מיוחדת, מוצדקת כשלעצמה (בעיקר פגיעה ביכולות של טילים מדויקים), אך סה"כ התמונה המתקבלת היא של  "אי מידתיות", של "השתוללות" ישראלית  ברחבי המזרח התיכון מול איראן ו"שליחיה". ומכאן הרצון האיראני הברור לגמול לישראל – רצון שנכשל וסוכל ע"י ישראל.

וכאן  בולטת תופעה מעניינת, המצביעה באופן ברור על כך שחיזבאללה פועל על פי צווים של איראן (נצראללה כפוף גם דתית לחמינאי!) – חרף האינטרס הלבנוני שלו ודאגתו לאוכלוסייה הלבנונית. שני אנשי חיזבאללה היו בצוות השיעי שהכינו ואימנו האיראנים לשיגור רחפני נפץ לישראל. זאת פעולה איראנית "פר אקסלנס". וראה זה פלא: חיזבאללה נטל על עצמו, למעשה, את  האחריות לפעולה שסוכלה, והסירה כליל מעל איראן! יתר על כן, שני כטב"מים חמושים נופלים ומתפוצצים בלב הרובע של חיזבאללה בביירות ומה אומר נצראללה? הוא רק מזהיר שבעתיד ארגונו יפיל כטב"מים ישראלים שיכנסו ללבנון, ובו בזמן הוא מאיים, ממש בשבועה, כי הוא ינקום בחיילי צה"ל על שני אנשיו שנהרגו בכלל בסוריה! לכאורה הנקמה היתה צריכה להיות על המקרה החמור פי כמה של נפילת הכטב"מים, והנה היא בגלל משהו שהתרחש מחוץ ללבנון. אין לי ספק שהיתה זאת "בקשה" איראנית  שאי אפשר לסרב לה: נצראללה, נקום את הכישלון שלנו, של איראן,  ותראה לישראל  שהיא לא יכולה להמשיך ולהשתולל.

וכאן אנו עומדים (בוקר יום רביעי) על  פרשת דרכים טקטית מול חיזבאללה, "שליח" איראן.

ועכשיו הממד האסטרטגי: ארה"ב מול איראן.  עולה האפשרות (ואני מדגיש: האפשרות) שהיינו  עדים השבוע להתכופפות הראשונה של איראן מול ארה"ב, מול הסנקציות האמריקאיות האכזריות שבתחילת ספטמבר היו אמורות לחסום כמעט כליל את יצוא הנפט האיראני. זה היה כאשר מקרון, נשיא צרפת, הצהיר  כי יש הסכמה איראנית למפגש בין רוחאני, ראש ממשלת איראן, לבין טראמפ. צריך להבין: איראן שללה בתוקף כל מפגש עם טראמפ, אלא אם כן "יחזור להסכם הגרעין", ממנו פרש, ויבטל את הסנקציות. רק אז ניתן יהיה לדבר איתו. טראמפ  ואנשיו חזרו ואמרו כל הזמן:  מוכנים להיפגש כל רגע, בלי תנאים וכמובן בלי הסרת הסנקציות. טראמפ חזר ואמר שלדעתו הסנקציות יביאו אליו את האיראנים.

 האם יש ממש בדברי נשיא צרפת? איך הדברים יתפתחו? יהיה בכלל מפגש? יש עוד הרבה שאלות, ויהיה זה טיפשי להתחיל להתנבא. אך דומני ששני דברים אפשר להגיד די בוודאות:

האחד, המבחן העליון יהיה סביב הסנקציות, כשהיעד האיראני העליון הברור יהיה להסיר מעליהם את עניבת החנק בדרכם הנכלולית והערמומית.

השני, הנכס האסטרטגי של הקשר האינטימי בין נתניהו לטראמפ יעמוד עכשיו במבחנו האמיתי. כל מי שאץ לראות שחורות או ניסים ונפלאות, מוטב לו שימתין.

האם אנו על פרשת דרכים אסטרטגית?!

עמוס גלבוע

* * *

[מה לעשות שהנשיא המשוגע, הנואף, המפלצתי – צודק?]

נחמיה שטרסלר:

"יש כאלה שמבקרים באופן אוטומטי את צעדיו של טראמפ נגד סין, אבל מה לעשות שהוא צודק? השלטון הקומוניסטי הסיני שובר זה שנים רבות את כל חוקי התחרות ההוגנת. מדובר במשטר שמגביל ומקשה על חברות אמריקאיות למכור בסין, ששומר על יואן חלש באופן מלאכותי, שמסבסד ייצוא, וכל זה פוגע בתעשייה האמריקאית המתקשה לעמוד בתחרות הלא הוגנת הזאת. התוצאה: סגירת אלפי מפעלים ופיטורי מיליוני עובדים במרכז ארה"ב, ב"רצועת החלודה", שם מרוכזים רוב בוחרי טראמפ."

"הארץ". 27.8.19.

* * *

חילופי אוכלוסין ובצדק בין צעירים יהודיים

יש צעירים ישראליים שנמאס להם ובצדק מנתניהו והם עוזבים בשאט-נפש ויורדים לארה"ב. יש צעירים יהודיים אמריקאיים שנמאס להם ובצדק מטראמפ והם עוזבים בשאט-נפש ועולים לישראל. אם נתניהו ימשיך לכהן אחרי הבחירות, ואם טראמפ יזכה בכהונה שנייה – יש לשער ובצדק שהתופעה תלך ותגבר.

הו כמה טוב לחיות ובצדק בארצו של האחר.

* * *

אנחנו ממליצים לכל התומכים בחברות הקונגרס הדמוקרטיות המוסלמיות ראשידה טאליב ואילהן עומאר, לקרוא מדי יום את מאמרי-הדיעה, המתחפשים לכתבות דיווח עיתונאי, של חמי שלו בעיתון "הארץ", שבתרגום לאנגלית מזיקים לישראל לא פחות משתי המנוולות האלה. 

* * *

יהודה דרורי

מלצר! למה לא למצלמות?...

אינני מבין את יו"ר ועדת הבחירות השופט מלצר שפסק סופית נגד הצבת מצלמות בקלפיות אלא אם הן תקבענה כחוקיות בחוק הכנסת. אני פשוט לא מבין – מה קרה? מי מת? מדוע צריך חוק? מדוע מצלמה שתיקבע מעל שולחן ועדת הקלפי תפריע למישהו? (חוץ מאשר לכאלה שינסו לזייף הצבעות!)

אז נשאל האם האינטרס של יו"ר ועדת הבחירות לאפשר זיופים? האם הוא בא להגן מראש על ה"זכויות האזרחיות" של הזייפנים? ממש קשה להאמין... במקום לברך על היוזמה שנתמכה על-ידי מרבית המפלגות, הוא דוחה אותה בקש, זו ממש בושה וחרפה שהשחיתות משיגה פה נקודות – ודווקא מאדם הידוע כישר והוגן.

אני מציע שהליכוד וכחול-לבן יתארגנו מיידית להציע ולהצביע בכנסת על חוק בזק להצבת מצלמות בקלפיות, שלבטח ימנעו הפעם מ"מגזרים מסויימים" את פעילויות הזיוף הידועות שלהם בקלפיות ביום הבחירות.

החרד"לים יותר מסוכנים מהחרדים

אמש בחדשות בטלוייזיה חזינו במספר רבנים המדברים בפני צאן מרעיתם בישיבות הקדם צבאיות. אחד הרבנים הראשיים – הרב נאמבורג, הפיץ שנאתו לכל עבר, הן על צה"ל והן על החילונים באשר הם... ממש לא יאומן לראות את אותו מטיף מתועב ומרושע צורח בסגנון גבלס בתוך מכללה הנתמכת מכספי המדינה – מכללה שייעודם של חניכיה היא התגייסות לצה"ל. לא שמעתי אף רב מאותה מכללה שינסה להתנצל על הדברים וההתנהגות של  הרב נאמבורג,

אגב, בתוכנית הנ"ל היו גילויים על פעילותו של שר החינוך הנוכחי החרד"לי ואמונתו הקיצונית במשיחיות, אבל  אפילו שזכותו להאמין במשיח וגם בעתיד הנבואה ככל שיחפוץ – זה לא חוט השדרה המחשבתי של מי שהושם להיות שר החינוך של מדינת ישראל שרוב תושביה חילוניים.

מדי פעם אנחנו שומעים מכיוון הקיצוניות החרד"לית דברים שממש מזעזעים מעתיד של דיקטטורה חרד"לית אלימה. ובמחשבה שנייה, אנחנו לפחות יודעים כיום היכן מצויים החרדים החסידיים עם כל הזבל שלהם כנגדנו – והתרגלנו לזה. קשה שבעתיים להתרגל להכפשות ולהסתה של הרב נאמבורג המקבל משכורתו מרשות חילונית – ממשלת ישראל, אשר ממשיכה לתרום למכינות הקדם צבאיות החרד"ליות ששם מתנהלת אג'נדה נגד צה"ל והעם החילוני שהוא רוב אזרחי המדינה – ותמהני על רוה"מ נתניהו שעושה מאמצים חנפניים לחרד"לים שיתמכו בו בבחירות הקרובות בשם ה"ימניות"... ביבי! הם לא "ימניים" הם קיצונים אנרכיסטים דתיים המתעבים אותך כחילוני ורוצים לשלוט בעתיד על חיי כולנו...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יורם גביזון

גיא סלע, מייסד חברת סולאראדג',

מת בגיל 54 ממחלת הסרטן

סלע, שנחשב לאחד המנהלים המוערכים במשק בשנים האחרונות, היה מייסד משותף של סולאראדג' ושימש כיו"ר ומנכ"ל החברה מ-2006. קודם להקמת סולאראדג' סלע היה שותף מנהל בקרן ההשקעות Star Ventures שבה הוביל השקעות בסטארט-אפים כמו איירוסקאוט שנרכשה על ידי סטנלי בלאק אנד דקר, ו-Vidyo.

סלע היה בעבר מנהל הטכנולוגיה במועצה לביטחון לאומי וכן מזכיר הוועדה הלאומית להגנת סייבר. סלע שהיה בעל תואר מהנדס מהטכניון היה גם ראש המעבדה הלאומית למחקר אלקטרוניקה.

סולאראדג', אחת החברות המצליחות ביותר מבין הישראליות בוול סטריט – הודיעה ביום חמישי על פרישתו המיידית של סלע מתפקיד המנכ"ל. סולאראדג', שמנייתה עלתה ב-388% מאז הנפקתה במארס 2015, הסבירה שסלע פורש בשל הרעה ניכרת במצב בריאותו בימים האחרונים, ורצונו להקדיש את זמנו לטיפולים.

רונן פייר, סמנכ"ל הכספים של החברה, אמר כי "גיא היה מקור להשראה עבור כולנו בחברה – למצוינות, חדשנות ועבודה ללא לאות. הנהלת החברה מחויבת להמשיך בדרכו. הוא השאיר מורשת בלתי נתפסת של רעיונות ובחודשים האחרונים הצלחנו לתעד ולנתח אותם."

בנובמבר 2017 דיווחה סולאראדג' למשקיעים כי סלע אובחן כחולה בסרטן המעי הגס, אבל הדגיש שהמחלה ניתנת לטיפול, ולהערכתו הטיפול לא ימנע ממנו לבצע את תפקידו. החברה נערכה לאפשרות שייאלץ לעזוב, ומינתה כממלא מקום המנכ"ל את צבי לנדאו – סמנכ"ל מכירות גלובלי המכהן בתפקידו זה עשור. זאת, יממה לאחר שמינתה את אורי בכור לסמנכ"ל תפעול; וכמה ימים לאחר שמינתה את נדב צפריר, לשעבר מפקד יחידת 8200, ליו"ר משותף.

סולאראדג' מפתחת, מייצרת ומשווקת ממירים של אנרגיית שמש לאנרגיה חשמלית; מערכות למיצוי הספק של פאנלים סולאריים, שמאפשרות להגדיל את הנצילות של המערכת הפוטו-וולטאית עד 99.5%; ויחידת ניטור מבוססת ענן, שמאפשרת בקרה מרחוק של ביצועיו של כל פאנל סולארי.

סלע הוגדר בידי סולאראדג' כאיש מפתח שיהיה קשה להחליף, אך נראה כי בשנתיים שחלפו מאז אובחנה המחלה אצלו הוא הכין את החברה לצמיחה שתימשך.

["הארץ", 26.8.19]

אהוד: גיא סלע היה בנם של חברינו הטובים הדרה ויורם סלע.

* * *

יעקב חסדאי

למי יש זכות לחופש?

במסגרת אירועי הקיץ של עיריית עפולה תוכננה הופעה של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בפארק העירוני בעיר. על פי דרישת הזמר והמפלגות החרדיות במועצת העיר, האירוע אמור היה להתקיים, כנהוג בהופעות בפני קהל זה, בהפרדה מלאה בין גברים לנשים. עם קבלת ההחלטה של ראש העיר עתרו ארגונים שונים, בעיקר ארגוני זכויות נשים, איך יעלה על הדעת שברשות הרבים מפרידים בין גברים לנשים וכופים עליהם הפרדה, ועוד טענו כי היתר לרשויות שלטון לבצע באופן חוקי הפרדה מגדרית זהו מדרון חלקלק ומסוכן העלול לפגוע בשוויון שכבר הושג.  כל כלי התקשורת ודעת הקהל במדינה החלו להתרכז בנעשה בעפולה ובהופעת זמר אחד.

כנהוג בישראל, כל מלחמה לחופש היא מלחמה חשובה ביותר. דעת הקהל נסערת ממנה כי פוגעים בחופש. בעניין זה אני מבקש להעלות שאלה עקרונית: חופש ושיוויון שנותנים לאדם, האם זה רק לאדם היחיד? האם אין חופש ושיוויון גם לקבוצות בחברה?

האדם הינו חיה חברתית והזהות שלו אינה רק זהות אישית אלא גם זהות חברתית. הקבוצה אליה הוא שייך מבטאת את ציפיותיו, משאלותיו וחלומותיו. לכן גם לקבוצה כלשהי, וגם במקרה זה לקבוצה החרדית, צריכים להיות זכויות של חופש ושיוויון בדיוק כמו ליחיד.

הצרה היא שנושא זה אינו נתפס בתודעתם של אלו שזעקת החופש והשוויון היא משאת נפשם. נתאר מצב בו יגיע גבר למופע של זמר חרדי וירצה לשבת לא במקום המיועד לגברים אלא ב"עזרת הנשים". איך אפשר לשלול ממנו זכות זאת?

למרבה הצער, עניין זה התגלגל לערכאות ובית משפט אחד פסל את המופע ובית משפט שני אישר את המופע. בית המשפט העליון לא הביע דעה ורק אמר שבית המשפט האחרון אשר אישר את המופע, פעל בחוסר סמכות. בסופו של דבר המופע התקיים גם כי הרשויות המשפטיות לא הסתדרו ביניהן מה ההכרעה העקרונית הנכונה.

הניסיון לפגוע בזכות של הציבור החרדי לחיות את חייו כרצונו היא פגיעה אנושה בעקרונות החופש והשוויון. יש האומרים שהם יכולים לעשות את המופעים שלהם במקום פרטי אך לא במקום ציבורי. זו גם טעות קונצפטואלית. המישור הציבורי הוא לא מישור ששייך למישהו "בלתי ידוע". המישור הציבורי הוא רכוש משותף של כולנו. הכלל היסודי ברשות משותפת הוא שכל שותף יכול להשתמש בו כל זמן שאינו פוגע באחרים.

הציבור החרדי זכאי לחלקו ברשות הציבורית – בשטחים הציבוריים, ולקיים את אורחות חייו על פי נהליו. כל מי שמנסה להפריע לכך מוכיח שחופש ושיוויון בעיניו הם החופש והשוויון שהוא רוצה לעצמו אבל אינו מוכן לתת אותם לאחרים.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

אורי הייטנר

1. קדושת הריבונות

בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12, אמר בני גנץ שאם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה, תבוצע פעולה גדולה להכרעת הטרור החמאסי ברצועת עזה ולהחזרת ההרתעה הישראלית. אני משוכנע שאכן כך ייעשה, במוקדם או במאוחר. ואם הליכוד ינצח? גם אז, אני משוכנע שפעולה כזאת תיעשה, במוקדם או במאוחר. מדינה אינה יכולה להפקיר את ביטחון אזרחיה ולאפשר התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. במצב שנוצר, פעולה כזאת היא מלחמת אין ברירה.

איך הגענו לכך? מלחמת צוק איתן הביאה לשלוש וחצי שנות שקט. הפלשתינאים לא היו חובבי ציון במשך 3.5 השנים הללו. המוטיבציה שלהם לפגוע בנו לא היתה נמוכה יותר מכפי שהיא כעת. אז מה קרה? למה ההרתעה מול חיזבאללה מחזיקה מעמד כבר 13 שנים (בתקווה שתימשך הלאה), ואילו מול חמאס היא החזיקה מעמד רק 3.5 שנים?

הסיבה לכך היא מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות. לא במקרה אני מדגיש את ההצתות, למרות שבשנה וחצי האחרונות היו גם "סבבי" רקטות. החולשה שישראל גילתה, ושגרמה לשחיקת ההרתעה, היא תגובתה להצתות.

איך נשחקה ההרתעה? מיד עם תחילת "צעדות השיבה" הן לוו בפגיעה בריבונות ישראל באמצעות הצתת שדות והטרדת יישובינו (באמצעות פיגועי עשן ורעש). כאן עמדה ממשלת ישראל בפני מבחן. הפגיעה בריבונות לא נעשתה באמצעות ירי רקטות, שעליו חמאס ידע שישראל תגיב, אלא בהתנקשות רכה יותר. על ישראל היה להבהיר שכל פגיעה בריבונות תיענה בתגובה, ושדין הצתה כדין רקטה. ישראל לא היתה צריכה לצאת למבצע גדול או למלחמה בשל ההצתות, אלא פשוט להגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטה – הפצצה של תשתית טרור מסוימת, וכשהדבר אפשרי מבחינה מבצעית – חיסול יחידת השיגור (של "עפיפונים" ובלונים, כמו של רקטות). צעד כזה היה שם קץ לתופעה בתוך ימים ספורים.

אולם ישראל החליטה להכיל ולהבליג, והתופעה הלכה והתגברה, שדות הנגב המערבי עלו באש, וישראל הבליגה והכילה. התמשכות ההכלה שחקה את ההרתעה. האוייב הבין שאנו פוחדים להגיב, שבעצם אנו המורתעים; שיש להם רישיון להצית. וכך החלה הסלמה. כאן ירי רקטה, שם ירי של מספר רקטות. על הרקטות ישראל דווקא הגיבה. אך בכך שידרה ביתר שאת שההצתות מותרות. המצב הידרדר ל"סבבים" שבהם נורו מאות רקטות על ישראל, אזרחים נפגעו, וכל סבב הסתיים בהפסקת אש חלקית, שמשמעותה – הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. וההצתות וההטרדות נמשכו. וההבלגה וההכלה נמשכו. כלומר, היתה זו "הפסקת אש" שהתירה הבערת אש בשדותינו. האויב ידע שכל סבב יסתיים ברגע שהוא יסכים להפסיק את ירי הרקטות, כלומר השקט תלוי אך ורק ברצונו הטוב. כך, במשך שנה וחצי, ההרתעה הישראלית נשחקה. חמאס יודע מה כוחנו, אך הוא הבין שבידיו השליטה על רצוננו להפעיל את הכוח. המשוואה הזאת יצרה מצב בלתי נסבל, שהפך את המבצע הגדול לבלתי נמנע.

איני יודע מה יהיה מתווה המבצע, אך אין לי ספק שחמאס יוכה קשות, יותר מכפי שהוכה ב"צוק איתן". אבל מה שחשוב בעיניי, הוא הבוקר שלמחרת. איך לשמר את ההרתעה? העיקרון שצריך להנחות אותנו הוא קדושת הריבונות. על ישראל להתייחס לריבונותה כאל קודש הקודשים ולהבהיר זאת לאוייב. קדושת הריבונות, משמעותה – אין פרופורציה בין גודל הפגיעה בריבונות לבין עוצמת התגובה. והמבחן יהיה באִִתְגוּר הראשון של הריבונות. 

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. צרור הערות 28.8.19

* תעצומות הנפש – האזנתי לראיון עם הרב איתן שנרב, ששכל את בתו רינה בפיגוע הרצחני ליד דולב, וכולי התפעמות. אני נפעם מן החוסן שהוא מגלה, מהיכולת לעמוד במכה הקשה הזאת ולומר דברי עידוד לציבור המאזין לו. מהיכולת לראות את האסון הכבד שקרה לו כחלק מן המחיר שאנו משלמים במלחמה על עצמאותנו, במאבק עם האוייב על קיומנו ועל ארץ ישראל, וההבנה שאסור לנו לתת לאוייב לרפות את ידינו.

כששמעתי את דבריו, נזכרתי בשירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו". אלתרמן משיב בשם אימו של שאול המלך לרץ, שבישר לה על נפילת שאול ובניו:

אז אמרה לו לנער: דם

את רגלי אימהות יכס,

אבל שבע יקום העם,

אם עלי אדמתו יובס.

את המלך פקד הדין,

אך יורש לו יקום עד עת,

כי עלי אדמתו השעין

את חרבו שעליה מת.

כה דברה וקולה הרעיד,

ויהי כן, וישמע דוד.

אני מעריץ את תעצומות הנפש שמגלה הרב איתן ומגלים הורים שכולים אחרים.

החברה הישראלית כולה שואבת כוחות מתעצומות הנפש ומהגבורה של אותם הורים.

* על מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו – כל הכבוד לרוה"מ ושר הביטחון נתניהו, לרמטכ"ל אביב כוכבי, למודיעין הישראלי ולטייסי חיל האוויר, על סיכול פיגוע הרחפנים האיראני ועל ההתקפה המוצלחת בסוריה.

בדרך כלל אני בעד עמימות ונגד לקיחת אחריות פומבית על פעילויות מסוג זה, אולם במקרה הספציפי הזה, כשמדובר בסיכול פיגוע, נכון היה לתת פרסום לפעולה.

עם זאת, הספין, לפיו ההבלגה בגבול עזה נובעת מקדימות הפעילות בצפון, היא עלבון לאינטליגנציה. ההיפך הוא הנכון, ההבלגה רק גרמה להידרדרות הביטחון בגבול עזה, והתוצאה היא שבמקום לנהל את המערכה עם האוייב האיראני בצפון ובמזרח בתנאים של שקט בגבול עזה, כבר שנה וחצי נמשך עימות מתמשך בגבול זה. ההידרדרות הזאת היא תוצאה ישירה של ההבלגה.

בהזדמנות זו, כמה מילים על עמדתי בנוגע למדיניות החוץ והביטחון של נתניהו. כפי שאמרתי וכתבתי פעמים רבות, אומר ואכתוב גם סמוך לבחירות, שבהן אני מייחל להחלפתו של נתניהו, שבאופן כללי אני תומך במדיניות החוץ והביטחון שלו, ואני סבור שהיא נכונה. אני מזדהה עם פעולתו לאורך השנים בנושא הגרעין האיראני והמאבק שהוביל נגד הסכם מינכן ב', הקרוי בכיבוסית "הסכם הגרעין האיראני". מדיניותו זו היתה ונותרה נכונה. אני מעריך מאוד את ההתמודדות שלו עם אתגרי "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט, ובעיקר בפעולת ישראל נגד ניסיונות התבססותה של איראן בקרבת ישראל בניסיון לפגוע בה. זו מדיניות שקולה, אחראית ותקיפה. מרכיב מרכזי במדיניות זו היתה העמימות, וחבל שהיא נשחקה בחודשים האחרונים (אם כי היא עדין נשמרת חלקית). אני גם מעריך את הישגיו בתחום יחסי החוץ וחיזוק מעמדה של ישראל בעולם. נכון שיש בכך גם מרכיב של מזל – שינויים דרמטיים בפוליטיקה העולמית, אך הוא היטיב לנצל את ההזדמנויות לחיזוקה של ישראל.

היו לו גם שגיאות וכישלונות במדיניות החוץ והביטחון. הבולטים שבהם הם עסקת שליט, שכבר עלתה לנו בחיי אדם רבים, הסכם הפיוס המביש והכנוע עם ארדואן, הפגיעה ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שהיא נכס אסטרטגי שלנו, ובעיקר – ההבלגה בגבול עזה. אוסיף על כך גם את ותרנותו המופלגת במו"מ על תוכנית קרי (למרות הטענה שהיה זה ויתור טקטי, בהנחה שהפלשתינאים ידחו כל הסכם, כפי שאכן קרה).

בסך הכול, כאשר אני מעמיד זה מול זה את כף הזכות מול כף החובה, כף הזכות בהחלט מכרעת.

איני רוצה בהחלפתו של נתניהו בשל התנהלותו בנושא החוץ והביטחון, אלא למרות התנהלותו בנושא זה – בשל פגיעתו הקשה במוסר הציבורי, בשל השחתת החברה הישראלית, בשל מלחמתו להרס מדינת החוק וניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. הנושאים הללו הם מרכיב משמעותי ביותר בחוסן הלאומי ולכן – בביטחון הלאומי. 

[אהוד: שכחת לציין שגנץ שם בכיס הקטן את נתניהו לא רק מבחינה מוסרית אלא גם בכל נושאי החוץ והביטחון הלאומי, וגם הקשרים עם מנהיגי עולם].

* מתקפת "הארץ" – בימים האחרונים ממוקד "הארץ" במתקפה על כחול לבן. תחילה הותקפה כחול לבן על סירובה התקיף והמוחלט לאפשרות של צירוף מפלגה אנטי ישראלית לקואליציה בראשותה. היא הואשמה ב"גזענות" ובכהניזם, הן בפשקוויל המערכת והן בשורה של פשקווילים של אנשי דבוקת-שוקן. אתמול יצא פשקוויל המערכת במתקפה חריפה על כחול לבן, שאינה מבצעת את תפקידה כאופוזיציה, בכך שהיא תומכת במדיניות הממשלה כלפי איראן ובפעולות צה"ל לסיכול התבססות הכוחות האיראניים בקרבת ישראל כדי לפגוע בה. הפשקוויל תיאר את כחול לבן כמפלגה של רמטכ"לים שמבחינה מנטלית לא השתחררו עדין מצה"ל והם חושבים כחיילים ואינם מבינים מה תפקידה של אופוזיציה. אני מבין שבעיני השוקניה סיכול מתקפת רחפנים טרוריסטית איראנית בישראל היא מעשה פסול, שאופוזיציה צריכה להתנגד לו. הם אינם מבינים, שבניגוד ל"הארץ" – כחול לבן היא אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. וכאשר מדיניות הממשלה בנושא מסוים נכונה, כחול לבן תומכת בה (מה גם שבוגי יעלון כשר הביטחון ובני גנץ כרמטכ"ל היו בין מעצבי המדיניות הזאת).

בניגוד לתמיכה של כחול לבן במדיניות הממשלה בנושא האיראני, כחול לבן מתנגדת למדיניות הממשלה בנוגע לרצועת עזה – מדיניות ההבלגה וההכלה. אם תפקידה של אופוזיציה להתנגד תמיד לממשלה, היה על "הארץ" לברך על ההתנגדות הזאת. אך לא, מנקודת המבט של "הארץ", ישראל היא התוקפן בעזה, ועמדת כחול לבן היא אותה עמדה של הממשלה, רק יותר מיליטנטית ומסוכנת. כלומר, שוב, המתקפה על כחול לבן היא על שאינה אופוזיציה למדינה.

עמירה הס, מבכירות דבוקת-שוקן, כוללת במתקפה שלה גם את הדמות הבולטת בקמפיין מרצ, אף שהוא רק מועמד מס' 10 שלה, אהוד ברק. בעיניה, כולם אותו הדבר, כלומר גם מרצ נגועה במחלה הארורה בעיניה, פטריוטיות ישראלית. "אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו צהובים זה לזה, אבל איחדה ביניהם האובססיה: להותיר את הרצועה מכלאה ענקית."

כלומר בין נתניהו, ברק ואולמרט יש יריבות, אך היא רק על רקע אישי, בעוד כולם מאוחדים בתוקפנות של היישות הציונית. יש לזכור, שברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בגבולות 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובירתה ירושלים. אך זה לא סיפק ואינו מספק את הפלשתינאים ואת עמירה הס, כיוון שאין הם מסתפקים במדינה פלשתינאית על חלק מא"י המערבית, אלא דורשים להטביע את כבשת הרש של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, במימוש דרישת ה"שיבה", שישימו קץ לפרויקט הציוני הנתעב בעיניהם.

* בית המשפט טעה – בית המשפט העליון טעה בהחלטתו לפסול את ברוך מרזל ובנצי גופשטיין (מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי) ולאפשר לבן גביר להתמודד. בן גביר לא שונה מהם ולא טוב מהם. שלושתם קורצו מאותה שקית זבל.

את להב"ה – קו קלוקס קלאן הישראלית, צריך להגדיר כארגון טרור ולהוציא אל מחוץ לחוק, בדיוק כפי שנעשה ל"כך" ו"כהנא חי".

* Read My Lips – אני מאמין להצהרתו של עמיר פרץ שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אולם אין לו להלין אלא על עצמו, על חוסר האמון הציבורי בהצהרתו. כדי להבין זאת, יש לחזור לבחירות 2013.

פרץ הפסיד לשלי יחימוביץ' בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. הוא לא כיבד את התוצאות ופרש, וערק ל"התנועה" של ציפי לבני. את פרישתו הוא תירץ בכך ששלי יחימוביץ' לא התחייבה שלא תיכנס לממשלתו של נתניהו.

מיד לאחר הבחירות, "התנועה" הצטרפה לממשלת נתניהו, ועמיר פרץ כיהן בה כשר לאיכות הסביבה. שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה, לעומת זאת, אפילו לא ניהלו מו"מ על כניסה לממשלה.

ולמה אני מאמין הפעם להצהרתו של עמיר פרץ? אין לי תשובה. זו הרגשתי.

* גילח את השפם – עמיר פרץ גילח את שפמו, כדי שצופי הטלוויזיה יקראו היטב את שפתיו בהתחייבותו שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

נזכרתי במנהיג אחר שגילח את שפמו – מנחם בגין, לאחר הבחירות לכנסת השלישית (1955). האגדה מספרת (ואין לי מושג מה מידת האמת בה), שהוא עשה כן לאחר שהפסיד בהתערבות על מיספר המנדטים שתנועת החירות תקבל בהן.

וקשר נוסף בין פרץ, בגין והשפם – פרץ החל לגדל את שפמו ב-1977, לאחר ניצחונו של בגין בבחירות.

* האיום של חיזבאללה – נסראללה מאיים: אוריד את הזקן בתגובה להורדת השפם של עמיר פרץ.

* אני רק שאלה – אז עכשיו יתקפו ויגנו את ירון לונדון מכל עבר, על כך שחרג מכללי הפוליטיקלי קורקט. ואני רק שאלה: תכל'ס, במציאות, בחיים המזרח תיכוניים, אפילו במגזר הערבי בישראל – הוא אינו צודק? כאמור, רק שאלה (לשאול זה פוליטיקלי קורקט?)

* כי לא יהיה בך אביון – בפרשת "ראה" שאותה אנו קוראים השבת, מופיע הפסוק "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו י"א). המשמעות של הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, גם כן בפרשתנו, בפס' ד', נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון." פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפירוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקידמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.

"לא יחדל אביון מקרב הארץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

* ביד הלשון: דולב – הפיגוע הקטלני שבו נרצחה רינה שנרב ואביה ואחיה נפצעו, אירע במעיין דני (עין בובין) המנציח את זכרו של דני גונן שנרצח במקום לפני ארבע שנים.

המעיין נמצא בסמוך ליישוב דולב, ושוב, למרבה הצער, יישובים בארץ ישראלים מגיעים לתודעה הציבורית בנסיבות טרגיות כאלו.

דולב הוא יישוב קהילתי דתי במערב בנימין, בשטח המועצה האזורית מטה בנימין. חלוצי היישוב, השייך לתנועת "אמנה", עלו לקרקע בסוכות תשמ"ד, 1983, ואזרחו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו.

שמו של היישוב ניתן לו על שם הנחל הסמוך, נחל דולב (בערבית – ואדי דילב), שהוא חלק משמורת דלבים. כל אלה קרויים על שם עץ הדולב הצומח בו. יש לציין שזה האתר היחיד (או בין היחידים) במרכז הארץ שצומח בו דולב. מרבית הדולבים מצויים בגולן ובגליל.

הדולב, ובשמו המדעי פלטנוס, הוא עץ נשיר הגדל על גדות נחלים. הדולב הגדל בארץ ישראל הוא הדולב המזרחי. שמו של הדולב מופיע לראשונה בתלמוד (הן הירושלמי והן הבבלי).

יש לציין, ששמו של העץ נקרא במלעיל, בדומה לארז, אורן, תומר, זית וגפן. את שמו של היישוב, לעומת זאת, מקובל להגות במלרע.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

הצבעת ליכוד – הצבעת בג"ץ

אפשר להשתגע לפעמים עד כמה אנשים נורמליים, אזרחים נורמטיביים, עיוורים למציאות.

השבוע נוכחנו שוב בעיוורונם של אידיוטים שימושיים למיניהם. אחד הגולשים בפייסבוק התייצב מול המצלמה בעקבות פסילת מירוצם של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, ונשא נאום חוצב להבות כנגד הבג"ץ. מסקנתו של אותו ליכודניק תמים, אידיוט שימושי של ממש, היתה מדהימה: "אני מתחנן בפני כל מי שרואה סרטון זה, להצביע הפעם ליכוד, כדי לשים סוף לעריצות הבג"ץ."

כן, שמעתם טוב. להצביע ליכוד כדי לשים קץ לעריצות הבג"ץ. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. להציע הצבעה לליכוד כדי לבלום את הבג"ץ, דומה לכיבוי דליקה באמצעות גלונים של בנזין. אם יש בימין גוף שמעצים את הבג"ץ, זה הליכוד, שמיישם – אולי מתוך תמימות, אולי מתוך התרפסות ואולי מתוך טיפשות – את מאוויי הקרן החדשה, עמותת השמאל 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', ושאר קרנות השמאל למיניהם, שהבג"ץ הוא מעוזם האחרון, טרם קריסתם לעומק פח האשפה של ההיסטוריה. ומכאן שההיפך הוא הנכון. בדיוק הפוך, גוטה. הצבעת ליכוד – הצבעת בג"ץ.

היה זה מנהיגו המיתולוגי של הליכוד מנחם בגין, שהוביל את הקו הזה. הוא הסתנוור מן הכריזמה של היועהמ"ש דאז אהרון ברק, וגם חרץ במו פיו: "יש שופטים בירושלים."

בעקבותיו הלכו מחוקקים מן הליכוד, שהעצימו בשם הליברליזם המזוייף את כוחו של הבג"ץ לבלי גבול, ובראשם דן מרידור ואוריאל לין, אשר הובילו את חקיקת חוקי יסוד שהפכו תוך כדי שת"פ חשאי עם הנשיא ברק, לכאילו חוקה. באמצעות תרגילי הונאה ליליים הם הובילו 32 ח"כים מנומנמים, ב-3 לפנות בוקר, להצביע בעד חוקי יסוד שהפכו בידי אהרון ברק לפייק-חוקה.

האחרון בשושלת זו של מעצימי הבג"ץ הוא בנימין נתניהו. הנה ציטוט מדוייק מפי נתניהו, מגינו האולטימטיבי של הבג"ץ, בנאומו בטקס העברת שרביט נשיאות הבג"ץ מדורית בייניש לאשר גרוניס, 28.2.12:

"נמשיך לפעול כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה לעצמאות בית המשפט. בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים החשובים לתיפקודה, אולם מערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו המאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים. זו הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. במשך חמש שנים וחצי עמדה השופטת בייניש בגאון בראש משמרתה של הרשות השופטת. זאת היתה תקופה לא פשוטה. מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מיתקפה ולא פעם כוונו החיצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צלחו, לא לגביך ולא לגבי בית המשפט... לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות ביהמ"ש בישראל אנו נוריד אותו."

אבל זה לא מזיז לאידיוטים השימושיים, שסבורים ברוב איוולתם שהצבעה לנתניהו היא הצבעת מחאה נגד הבג"ץ. עולם הפוך.

ספרים הרבה נכתבו על עריצות הבג"ץ והסמכויות הלא חוקיות שנטל לעצמו שלא על פי דין, והרבה מלומדים השמיעו מחאה חריפה כנגד רודנותו, ובראשם הפרופסורים מני מאוטנר, דניאל פרידמן וריצ'אד פוזנר (שכינה את הבג"ץ 'פיראט משפטי'). אבל הבג"ץ, בחסות הליכוד, מצפצף על כולם.

הציפצוף האחרון נרשם השבוע עם פסילת מירוצם לכנסת של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין. לא צריך להיות אוהד של השניים, ואפשר אפילו להחזיק בדעות לעומתיות מולם, אבל חייבים להודות שנעשה להם עוול, ושהבג"ץ ביצע פיגוע דמוקרטי מהדהד, כשנמנע, ולו רק בשם מראית עין של האיזון הקדוש, מלפסול מועמדים מן הקצה השני, או לחילופין להתיר מירוצם של אלה ואלה.

במה עדיפים עופר כסיף שחותר לבטל את קיומה של המדינה היהודית, ומתעמת עם שוטרים כשדגל אש"ף בידיו, או שוחרת המרצחים ח"כ היבא יזבק, שהעניקה למחבל הנתעב סמיר קונטאר את התואר המרומם 'שהיד אל מוג'האד' (כלומר, מת על קידוש שמו של אללה)?

תזכורת: קונטאר רצח בנהריה לפני 40 שנה (אפריל 1979) את השוטר סמ"ר אליהו שחר הי"ד, ירה בגבו של דני הרן לעיני בתו עינת בת ה-4, ואח"כ רוצץ את מוחה באבן, וגרם למותה מחנק של בת נוספת, יעל בת השנתיים.

בעוד שיהודים טובים, שכל חטאם הנורא הוא בנאמנותם לעם ישראל ולמדינת ישראל, הורחקו מהמירוץ, צוחקים כל הדרך לכנסת הפירחח כסיף ובת הבליעל יזבק, והכל בחסות הבג"ץ, בן טיפוחיו של הליכוד. 

כל מי שמכיר את התנהלותו האנושית בחברון של מרזל (שאינה מסוקרת בתקשורת השמאל), ואת מסירות הנפש של גופשטיין להצלת בנות ישראל ממלתעות ההתבוללות (והרי זו היתה, ככלות הכול, היעד העליון של הציונות על כל מרכיביה, כולל השמאל הציוני), יודה שהבג"ץ שוב אימץ את מדיניות האיפה ואיפה, כששלל מן העם את זכותו הדמוקרטית להכריע בשאלת הייצוג בכנסת. 

הבג"ץ ימשיך לעשות את זה מן המקפצה, כל עוד יתנו לו הליכוד את גיבויו העיוור.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"ב. אז מי היה הגנב?

 על דבר  הגנב שהציץ לחלון ביתה של גיזי חותנתי, נודע לנו באחד הערבים כאשר הסבנו לארוחת ערב עם הילדים והטלפון צלצל. דיצה, שהרימה את השפופרת, החווירה, ואמרה לי שאני מוכרח לנסוע לאימא שלה, כי היא עושה במכנסיים מרוב פחד. גם אני הייתי עושה במכנסיים אם היה צץ מולי גנב, אבל אחרי שעברתי את גורודיש – אמרתי לעצמי – נעבור גם את זה.

לקחתי את תיקי עם המחברות שלי (עד היום אני אף פעם  לא יוצא מהבית בלי מחברת ועט.) עליתי על הווספה ואמרתי לדיצה שתטלפן בינתיים למשטרה. תוך עשר דקות הייתי ברחוב לטריס ומצאתי בו את האדון לוי ואשתו, כשהם עומדים על המדרכה ומחכים למשטרה. מסתבר שאשתו של לוי, הגרה בבית הסמוך לווילה של גיזי, יצאה למרפסת המטבח וראתה דמות שחורה המנסה לטפס על חלון הקומה הראשונה של הבית ממול. היא מיהרה לצעוק לבעלה שיבוא, אך עד שאדון לוי הגיע למרפסת הגנב ברח, והוא הספיק לראות רק את הצללית השחורה שלו נעלמת מאחורי הבית. במשטרה אמרו להם לסגור היטב את החלונות והתריסים והם ישלחו ניידת שתסייר כל הזמן בסביבה.

כשנכנסתי לביתה של גיזי מצאתי אותה יושבת מפוחדת בסלון עם תריסים מוגפים. היא לא ראתה כלום, אבל היא מאמינה שלוי לא היה צועק וקורא לה סתם. גם במשטרה אמרו להם שישנה כנופיה של גנבים שמסתובבת באזור וביקשו ממנה לשמור על עירנות.

לקחתי מגיזי פנס גדול שהיה לה בבית, הצטיידתי במטאטא ויצאתי לחצר. את הגנב כבר לא מצאתי, אבל ראיתי עקבות ברורים על אדמת הגינה ואלה הובילו אל חלון קומת הקרקע בווילה. החלון היה שייך לאותה דירת חדר וחצי שבה התגוררתי עם דיצה אחרי שעדנה נולדה. החלון לא היה מסורג, אבל היה לו תריס עם שלבי  פלסטיק, שהגנב היה צריך לנפץ אותם אם היה רוצה לחדור לבית. מול החלון, מעברה של הגדר המפרידה בין הווילה לבית של לוי, היתה מרפסת המטבח שממנה ראתה הגברת לוי את הדמות המציצה לחדר.

סיפרתי לגיזי על הממצאים שלי בחצר והרגעתי אותה, כשהבטחתי לה שאני אישאר לישון עם המטאטא בקומת הקרקע ואגן עליה בחירוף נפש. אחר כך טלפנתי לדיצה  וסיפרתי לה על העקבות שהובילו אל חלון החדר שלנו ואפילו  ניסיתי להצחיק אותה, כשאמרתי שאני חושב שהגנב הזה היה מציץ לחדר כשאנחנו היינו נכנסים למיטה, ומי יודע אם לא בא כדי לראות, אם אנחנו עוד עושים את אותם דברים.

אותה זה לא הצחיק. אמרה לי לסגור טוב טוב את התריסים ולהשאיר אור במדרגות המוליכות לקומה העליונה.

הבטחתי לה שאעשה כמצוותה ואין לה מה לדאוג, כי אשמור על אימא שלה, כאילו היתה אימא שלי.                                                                        

אותו לילה כמעט שלא ישנתי. האדרנלין שזרם בעורקיי הציף בי עירנות חסרת תקדים, ואני החלטתי שזאת ההזדמנות להמשיך לכתוב את הסיפור על האיש עם הזקן הכי ארוך בעולם. רק בסביבות חמש בבוקר הרגשתי שהעפעפיים שלי נוטות להיפגש זו עם זו, והרשתי לעצמי לחלוץ נעלים ולשכב עם הבגדים על כיסוי המיטה.

בסביבות תשע בבוקר גיזי ירדה אליי להגיד לי שדיצה כל הזמן מצלצלת והיא דואגת כי אין תשובה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי אני חי ושלם ואם הגנב הציץ דרך התריס, הוא בטח ראה שבדירה גר גבר צעיר חמוש במטאטא, ויותר לא יעז להיכנס.

 כשחזרתי הביתה התיישבתי עם המחברת המלאה ליד מכונת הכתיבה והדפסתי על דפי פוליו את מה שכתבתי. כשמניתי בערב את מיספר הפרקים, לא האמנתי למראה עיניי. במשך ליל השימורים כתבתי חמישה פרקים, לעומת שני הפרקים שכתבתי עד כה במשך ארבעה חודשים. כיוון שכך, אמרתי לדיצה שגם הלילה אלך לשמור על גיזי, כי הגנב ללא ספק ינסה שוב לחדור לבית. 

דיצה לא ידעה איך להודות לי על מסירותי לביטחונה של אימה והבטיחה לי שאם לאימי יבואו גנבים, גם אז תרשה לי לבוא לישון אצלה.

הדאגה לביטחונה של גיזי המשיכה להטריד אותי עוד חמישה לילות, ורק בבוקר היום השישי, כשהגעתי לפרק האחרון של הספר, הכרזתי שהפעם אני בטוח שהגנב לא יחזור יותר ומאותו יום חזרתי לישון בביתי. 

את הספר "חבורת מתושלח" הספקתי למסור לתחרות 'פרס יציב' ביום האחרון של התחרות, ועכשיו הייתי צריך לחכות במתח שלושה חודשים כדי לדעת אם יש כיסוי להבטחה של אוריאל אופק.

אוריאל לא הכזיב. הוא עצמו טילפן לבשר לי שפה אחד, על דעת כל השופטים, הספר שלי זכה בפרס 'יציב'.

כששאלתי מי היו השופטים, אמר דוד פאיאנס, משה בן שאול  והוא עצמו. את כל שלושת השופטים היכרתי אישית והרבה זמן חשבתי בצער שלא האיכות היא שהעניקה לי את הפרס, אלא ההיכרות.

מי שהחזירה לי את הביטחון העצמי, היתה מושבניקית אחת מבית עובד, נילי סגל, ששנה אחרי שהספר יצא לאור, כתבה לי מכתב מארצות הברית, ובו היא מספרת לי שהציעה את 'חבורת מתושלח' להוצאת ספרים מכובדת, והם הביעו את הסכמתם להדפיס אותו.

הבשורה הזאת שימחה אותי הרבה יותר מאשר קבלת הפרס, כי מאז ומתמיד חלמתי שספריי יתורגמו לאנגלית ועל ידי כך אוכל להעשיר את המולדת במטבע זר. התקווה הזאת נגוזה אחרי שנתיים, כאשר קיבלתי דו"ח מכירות של הספר ולפיו התבשרתי שסך כל המכירות היו 14 ספרים. אחרי שנה נוספת קיבלתי עוד מכתב ממנו למדתי שההוצאה פשטה את הרגל, וכל הספרים שהיו לה במלאי נגרסו. כך חלפה תהילת עולמי ומשרד האוצר נאלץ לחפש מקורות אחרים להשגת מטבע זר.

לסיפור על חבורת מתושלח, אני יכול להוסיף עוד שתי אפיזודות.

הראשונה שייכת לאירוע הטקס אשר בו הוכרז שמו של מקבל הפרס, כלומר שמי. הנואם הראשי מטעם נציגות הפרס היה אוריאל אופק , אחריו, מטעם השופטים, דיבר דוד פאיאנס ובסוף הוזמן לדבר חתן הפרס עצמו, כלומר אני. הפעם, שלא כמו בפרס ברש, הייתי מוכן וסיפרתי על הגנב שבא לביתה של חותנתי ועל העובדה שבזכותו נכתב ספר שלם, שמשך כתיבתו ארכה שבוע בלבד. בסוף אמרתי שעכשיו אני יכול להרשות לעצמי לגלות למשטרת ישראל, שהעקבות שמצאתי בחצר הווילה, עקבות שהובילה אל חלון הדירה בקומת הקרקע, לא היו עקבות של נעליים, כי הגנב הזה היה יחף כביום היוולדו, והוא בכלל לא היה בן אדם, אלא כלב דני ענקי, שחמק כנראה מביתו ושוטט בחצר.  

האפיזודה השנייה אירעה כחמש שנים אחר צאת הספר, כאשר מועצת אור יהודה החליטה לערוך חידון ספרותי בין תלמידי הישוב. את החידון ניהל המשורר ארז ביטון ואורחי הכבוד היו שני סופרי ילדים ונוער, משה בן שאול  ופוצ'ו. הילדים שרצו להשתתף בתחרות התבקשו לקרוא את ספרו של בן שאול 'רודפים אחריך יונתן' ואת ספרי 'חבורת מתושלח'.

ראש המועצה דיבר על ספר אחד שקרא בילדותו והביא לידיעת הילדים את חשיבות הקריאה בספרים. אחריו דיבר המשורר ארז ביטון, תושב המקום, שכנראה קרא את שני הספרים בכתב ברייל. בעוד המשורר קורא שיר שכתב, רכן לעברי משה בן שאול ולחש: "הרי אתה בטח לא קראת את הספר שלי ואני לא את שלך, אז בוא  נתחלק. אני אענה על השאלות המתייחסות ליונתן ואתה על אלה של מתושלח."

כמובן שכך היה, החידון נערך במלוא הרצינות והורי התלמידים שנוכחו באולם, מחאו כפיים כשהבנים שלהם נקראו לבמה. זוכי החידון קיבלו ספרים (לא שלנו) בתור פרס ומשה ואני התכבדנו להיכנס למונית שהחזירה אותנו לביתנו על חשבון המועצה.

רק כאשר המונית התקרבה לביתי, אזרתי עוז ושאלתי את משה מדוע הוא אמר שלא קרא את ספרי, הרי הוא היה בין שלושת הסופרים שהעניקו לספר את פרס יציב.

משה תלה בי את זוג עיניו הגדולות ובמבט משועשע אמר: "פוצ'ו, אם הייתי צריך לקרוא את כל הספרים שנתתי להם פרס, מתי היה נשאר לי זמן לכתוב?" 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

כמו סאגה

על ספרו של יוסף כהן-אלרן

"הגדת הפרת – שירים אוטוביוגרפיים"

צבעונים 2019, 112 עמ'

הגדרתי את ספר השירים המעניין הזה של יוסף כהן-אלרן כ"כמו סאגה", כי יש בו היסודות המקובלים על סוגה זאת: תיאור אפי של קורות משפחה אחת לאורך דורות, אלא שכותבי הסאגות במאה העשרים, כמו "אגדה לבית פורסייט של ג'ון גאלסוורתי, כמו "תולדות משפחה אחת" של א. א. קבק, כמו "משפחת מושקאט" של יצחק בשביס זינגר – התפרשו על יריעה רחבה מאוד שהכילה מיספר רב של כרכים, ואילו יוסף כהן-אלרן הוציא מתחת ידו ספר שירים  בן 112 עמודים בלבד, אלא שכאמור, מבחינת התוכן מדובר בהחלט במאפיינים של סאגה.

רוב השירים בספר שלפנינו הם בעלי מאפיין אפי, הם אמנם מתרכזים בזיכרונות של הדובר, אבל מתפרשים אל הדורות שקדמו לו, ולדורות שיבואו אחריו.

אני מרשה לעצמי להקדים מעט מילים לעיון בספר עצמו: עד שנות השישים המאוחרות ההוויה הארצישראלית זעקה את שלילת הגלות על כל ביטוייה, כי הרי מלחמת העולם השנייה חשפה בכל זוועתו את הכישלון הקולוסאלי של הקיום כמיעוט בין הגויים. ההנהגה הפוליטית, ומתווי דרך התרבות באותם ימים הצביעו על צדקת דרכה של הציונות כסיבה מכרעת לצורך ב"כור היתוך" של יוצאי כל הגלויות, ויתור  סוחף של כל מה שהגלות הביאה לעולם, ויצירת "יהודי חדש". קשה להתווכח עם הנרטיב הזה, אבל באמת האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של מאוויים, של יצירה, של געגועים לעצמאות, של תפילה זכה לישועה באחרית הימים? גדולי רוח בעלי שם עולם צמחו בגלות, שירה וסיפורת מהמיטב שבספרותנו צמחו בארצות הפזורה – הרי אלה אוצרות שאין ערוך להם.

התפכחנו מאז, ואני מניח שעזרה לכך העובדה שקרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ישראל ובעולם מדברים עברית, דבר שנראה בראשית ימיה של המדינה כחלום רחוק – אז דיברו בארץ בשבעים לשונות. העובדה הזאת מילאה אותנו ביטחון שאפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות, מותר לחקור, וכן, מותר גם להתגעגע. רובנו המוחלט באנו משם, ואסור לנו להביט אחורה רק בזעם, שמא נאבד תועפות חכמה ויופי – ונתעלם מעצמנו.

כן, מותר להתגעגע אל העולם ההוא, שכמכלול היה כישלון לאומי מבהיל. ולא רק מותר, אל אף רצוי, וגם חובה, לזכור מאין באנו, שהרי להוציא מיעוט מבוטל, רובנו באנו משבעים גלויות, ועצימת עיניים אל המקורות האלה היא חטא גדול לאמת.

יוסף כהן-אלרן פוקח עיניים לרווחה בתארו את העולם ההוא, הגם שהוא עצמו חי בו רק שמונה שנים, ואחר כך עלה עם משפחתו ארצה ב-1951. השירים (האפיים ברובם) הם עדינים ורגישים מאוד, ומתארים את העיירה חילה, שמדרום לבגדד, שמשתמרים בה שרידי בבל העתיקה, עיירה שבה נולד, ושבה חיו כאלף יהודים. הוא מתאר את ההווי בעיר השלווה – אביו לוגם קפה, והילד תוהה על מה אביו חושב, אביו יושב כמו מלך בחנותו, ומזמין לקוחות מוסלמים. הסרטים שהילד רואה בקולנוע משאירים אותו נדהם אל שיגעון האהבה והתשוקה. הוא נבהל כאשר אווירון חותך את האוויר במסך ופונה ישירות אליו. הילד רואה שור מכוסה עיניים סובב סביב באר, והאב מסביר שלולא כיסוי העיניים השור היה משתגע כשהיה מבין (למרות שהוא שור)  לאיזה גורל אכזר הוא נדון ("במזל שור", עמ' 34).

השירים מזכירים, כמובן, גם את הדביקות של הקהילה היהודית שבעיירה למסורת: קוראים בלילה לסליחות (הילד, כמובן איננו מבין את מילות התפילה). אחד האחים מעשן סיגריה בשבת, אבל כשהוא ראה את אביו מתקרב אליו, הוא מכניס את הסיגריה הבוערת בכיס, כדי שאביו לא יידע שהוא מחלל שבת, כשלמרות הכווייה, הוא עמד וחייך.

את הדובר מביאים לבית ספר יהודי, שם מלמדים אותו, כמו בחדר במזרח אירופה – "אלף – קמץ – א‏‏‏‏‏ָ."

למרות כבלי המסורת, אחד האחים מתאהב בשרידת השחיטה של הארמנים, שמוכנה לוותר על דתה למען האהבה, ומוכנה לעלות עמו לארץ ישראל ("תמרה סיפור אהבה" עמ' 48-46).

הילד משגיח על אימו שאופה מצות לפסח בטבון, שמאכילה אותו בדג, כמו שיונה מאכילה את גוזלה. היא קונה חלב אצל מוסלמית שחולבת את הפרה לעיניה, ומשקה את הילד בחלב שרתח. היא גם מאכילה את היונים שלדעתה מודות לאל על המזון שהן מקבלות. הילד שהיה נפעם מהכוחות האדירים של האם שנישאה בגיל חמש-עשרה, ובגיל שש-עשרה היא כבר ילדה את הבת הראשונה, שאחריה נולדו בשרשרת עוד שבעה ילדים, כך שמעולם לא חדלה להיניק, והדובר, בן הזקונים ינק במשך שנים, כי לא היה לו "יורש" על הדדים.

ההורים בימים ההם היו טרודים מאוד בפרנסה ובגידול הילדים הרבים, והם לא חיבקו, ולא נישקו את ילדיהם, את החסר הזה ממלא הדובר בבגרותו כשהוא מחבק ומנשק לילדיו, ואילו הוריו היו בחיים – היה מחבק ומנשק גם אותם.

הדובר תוהה כיצד התייחדו ההורים בקיץ, כאשר בעטיו של החום הכבד – כל המשפחה ישנה על הגגות. המסקנה: בוודאי נזרעו הזרעים רק בחורף...  ("בלילות הקיץ", עמ' 39). הספר סוקר את נתיבות חייהם של דודותיו ודודיו, ונדהם על כך שיש ביניהם בהירי שיער וכחולי עיניים, ומרמז לעקבות שהשאירו הכובשים השונים ששטפו את עיראק – בוודאי התערבבו זירעונים וביציות.

שיר מלא סמליות הוא "מפריח היונים" (עמ' 18), שבו מתואר כיצד היונים מוותרות על החופש שלהן למען הגרגירים שמפריח היונים מפזר להן, והן לא יכולות לדעת שההאבסה הזאת נועדה להביא למותן בשחיטה. אם נרצה או לא נרצה, הרי כאן מרומז מצבנו בגולה – למען "סיר הבשר" ויתרנו על החופש, ובסופו של דבר ויתרנו על החיים בפוגרומים, בגזירות, בגירושים, ובסוף גם בהשמדה המונית.

את הפרידה מהעיירה מתאר הדובר בצורה מרגשת: נהר הפרת בוכה על העיירה המתרוקנת מיהודיה, ותופרת מוסלמית שמצאה פרנסתה אצל אביו, רצה אחרי האוטובוס (שמביא את היהודים לבגדד, ומשם למטוס שיביא אותם לארץ-ישראל) בתלונה מרה שמשאירים אותה לאנחות.

היהודים קיבלו דרכון בלי זכות לחזרה, ובארץ הם נקלטים באוהל ברזנט, כמו אוהלי החיילים בעיראק, ולאחר זמן מקבלים צריפון. ההורים אינם קולטים את השפה, ועכשיו הילד, כבר בן עשר, מבין סוף סוף את המילים שבסידור התפילה, והוא גם המדריך אותם בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. הילד קיבל תפקיד של פה ועיניים לאבא ("שפתיה אנשק" עמ' 72-70; השיר ראה אור לראשונה באנתולוגיה "עורי שפת עבר" , צבעונים 2018). הדובר רואה את אביו בוכה בצריף במעברה, ולימים ביום חתונתו של הדובר על כך שאין בידו להעניק לו דבר ביום חגו.

שיר נוגע ללב הוא "הים הגדול" (עמ' 65-64): הילד שהיה רגיל לראות את הגדה השנייה של הפרת, רואה פתאום את הים הגדול, והוא תוהה על הקו שמחבר בין הים לשמיים באופק, האם ייתכן ששם נשפכים המים אל סוף העולם?

הדובר מתאר את ההווי במעברה – סרטים עם פריד אל-אטרש בקולנוע אחד, וסרטים עם בוקרים, אינדיאנים, ויטוריו דה סיקה, ג'ינה לולובריג'ידה, סילבנה מנגנו – בקולנוע השני – לא תמיד נכנסים עם כרטיס. וכן יש גם חפלות עם זמרות ורקדניות המנענעות את משמניהן בבית הקפה שבמרכז המעברה, בלילות שבת.

קראנו איך נישאו אחיותיה ואחיה של אימא, והנה, שוב תיאור איך נישאות אחיותיו של הדובר: הראשונה בשידוך, השנייה בחיזור והשלישית באהבה, כאומר – הנה התערינו בהוויה הישראלית; אבל לא ממש: אחת האחיות יולדת רק בנות, והבעל זועם, מרוב פחד היא יולדת בן, ואחריו שוב שתי בנות. האחות המיוגעת הזאת נפטרת בגיל 58.

הדובר עצמו יועד כבר בילדותו לבת-דוד בעלת עיניים כחולות, אך הגורל רצה שיישא לאישה בהירת שיער ועיניים כחולות אחרת, אותה פגש  במועדון ריקודים רוסי, שם רקדו פולקה, טנגו וואלס.

כצפוי מסאגה, השירים מדלגים מדור הסבים (סבתא סמרה ג'ורי), דרך דור ההורים, דרך דורו של הדובר – אל דור הילדים, והדובר מתייסר שלא שאל יותר את הוריו על ילדותם ועל אהבתם ("לא שאלתי", עמ' 102), שאילו עשה כן, הייתה הסקירה השירית שהפיק הרבה יותר עשירה. הדובר יודע כי הארץ, ממנה הגיע לארץ-ישראל, חרבה במלחמות, אבל כל זה איננו יכול למחוק את זיכרונות הילדות שלו:

רק אזכור כי שם חייתי

רק אזכור כי שם גדלתי

כי תמונות הילד ההוא

אשר הייתי

בשק ליבי נשאתי

("חרבה הארץ ההיא", עמ' 106)

ציינתי כבר לעיל כי לשירים, המעלים זיכרונות, יש תבנית אפית, ולכן אין המחבר מתהדר בלהטוטים של לשון פיגורטיבית. אפשר לומר שבמכוון הוא נמנע מכך, כי החשוב כאן הוא התוכן והמסר, ובכל זאת נמצא במספר שירים אנאפורות, למשל בשיר "על כיסאו אחי" (עמ' 86-85): "מכל אהבות שהיו לו / מכל חיבוקים שחבק / מכל נשים שרצו בו..."

או בשיר, שהוזכר לעיל, "לא שאלתי" (עמ' 102): "לא שאלתי מעולם / לא חקרתי דבר / לא את אבי ולא את אימי..."

ויש אפילו שיר מחורז בחלקו – "פרידה מאח" (עמ' 102): "השמש כאן זורחת / עם קרן אחת שבורה / אותה עמך לקחת / אל דרך הגבורה..."

ספר שירים זה מרגש מאוד ומשאיר רושם עז על הקורא.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

על "קוראים לי עלי בעין" מאת עלי דרומי

גלים, הוצאת ספרים אחרת

את הספר "קוראים לי עלי בעין", קבלתי מחברתי השחקנית והבמאית פנינה גרי, (לבית דרומי בנהלל) מחברת המחזה "סיפור אהבה ארצישראלית" המוצג זה שנים בהצלחה רבה והפך גם לספר וסרט.

מחבר הספר הוא אחיינה של פנינה, אף הוא נולד בנהלל וקרוי על שם עלי בן צבי, בנם  של נשיא ישראל השני יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. עלי נהרג בידי ערבים כששמר על שדות קיבוצו, בית קשת, ימים ספורים לפני שעמד לשאת את פנינה לאישה. עלי דרומי נולד זמן קצר אחרי הרצח.

על מעטפת הספר מגדל מים וסילו ועגלה רתומה לסוס, ועגלון. בגב הספר נאמר שהמחבר "חקלאי ומספר סיפורים."

הספר מחולק לפי תולדות  חייו של כותבו: ילדות, נעורים בפנימייה, גדוד 50 בנח"ל, ובמחצית השנייה של הספר – המשק ששוקם בנהלל. הסיפורים קצרים, כל סיפור ונושאו, כולם בגוף ראשון.

תחילה נראו לי הסיפורים בוסריים במקצת. ללא פואנטה חזקה, אבל עד מהרה התחלתי ליהנות מהצבריות הכנה והישירה של הספר, מפשטותו מלאת החן; הסיפורים מאופקים, שורה עליהם רוח טובה וגם קורטוב הומור, הם מעלים את החיים במושב.

על חיים במושב קראתי בעיקר בספרי מאיר שלו, שסיפר על אותה נהלל ועל אותה תקופה: שלו ודרומי, שניהם ילידי נהלל 1948. בתיה, אימו של מאיר שלו, ופנינה דרומי, היו ידידות נפש. ספרי שלו וגם פנינה ודאי הוו  מקורות עידוד לעלי.

הספר נפתח באכזבה. עלי בן  הארבע מוזמן לבית יצחק בן צבי, ככל הילדים שנקראו על שם עלי בנו. הילד בטוח שהנשיא מתגורר בארמון – ורואה צריף. מקווה לאוכל כלשהו – בנסיעה מנהלל לירושלים נעשה רעב מאוד –אבל הכיבוד היחיד הוא כוס מיץ.

אחרי סיפור האכזבה בא סיפור האהבה: אהבה לסבא יוסף. סבא היה הדמות הדומיננטית בחייו של עלי. המנטור החונך שהתווה לו את נתיב חייו ואת עבודתו. הנכד מוקסם מסיפורי סבא על ימי שירותו בחיל הפרשים של הצאר ניקולאי. איך עבר את רוסיה הגדולה לאורכה ולרוחבה, היערות, הזאבים,  מעשי הגבורה שעשה. הסבא ניחן בכוח זיכרון מופלג וכמוהו הנכד. שמע וזכר הכול וידע אף הוא לספר סיפורים ולבסוף גם העז להעלות את חלקם בספר.

אבל לקרוא – ובכלל ללמוד – עלי לא אהב. לכל היותר קרא חסמבות וטרזנים. עלי העדיף לטפס על העצים, למצוא קיני ציפורים. הוא גידל בז שמצא על עץ ואילף אותו. מאז נסע כילד  לירושלים אהב לנסוע ברכבת – למשל לתל אביב לדודה פנינה "המלכה האם" של המשפחה. ("הרכבת פורצת למרחקים מבקיעה נופים ורחש מנוע הדיזל של הקטר נסכו עלי קסם").

אבל סבא מצא מסילות לנפש הילד גם ביחס לקריאה. הוא נתן לו את "באש ובחרב" של סינקביץ, ועלי קרא בשקיקה את שלושת כרכי הגבורה – והפך לקורא ספרים נלהב. סבא גם קשר אותו לכוורות הדבורים שלו וכיום עוסק עלי בעיקר בכוורנות דבש.

סבא הוא שנטע עמוק בליבו של עלי את ההכרה שהוא הבן הממשיך. עליו נופלת המשימה וגורל המשק תלוי בו. צו גורל המלווה את עלי עד עצם היום הזה.

בכנות, בלי להסתיר ולהחליק, מעלה הספר דמות של משפחת איכרים ענייה מרודה, חסכנית מאוד. סבתא סייעה לכלכלת הבית. עד גיל שישים חלבה פרות – הרפת היתה מקור הפרנסה העיקרי, תפרה  וסרגה בגדים לבני המשפחה. כשסבא החליט סוף סוף לבקש  לרכוש לו מכונת גילוח חשמלית במקום התער, סבתא במעשיותה הרבה חתכה מיד: "יוסף ,למה לקנות ולהוציא כסף, הרי במילא אתה כבר הולך למות..." (זוכרים את הסבתא הנהללית של  שלו?)

אימו של עלי אהבה לצפות בסרטים שהוקרנו במושב. לא החמיצה סרט. אביו לא הלך לסרטים – זה כסף – ודרש מאימו ללכת לסרט רק פעם בשבוע, והיא השיבה לו כגמולו: "הלוואי והיית חצי גבר מגארי קופר." עלי צפה בסרטים מבעד לתריסים.

"כשסיים את העממי רשמה אותי אימא לכפר הנוער  גלים," הוא כותב, "רק בפנימייה רחוק מנהלל ילמד להילחם על שלו וילמד חקלאות. ממנחם אין לו מה ללמוד!"

ומנחם, האב, טען בביישנות: "פשוט אין לי מזל. אולי לעלי יהיה מזל ואז הכול יהיה בסדר."

לקראת הפנימייה קנו לו בגדי חאקי אתא. בפעם הראשונה בגדים חדשים, לא בגדים יד שנייה שהגיעו בחבילות מאמריקה.

"למדתי במגמה החקלאית, לא במגמה לבגרות. ידעתי שעליי להכשיר את עצמי לחקלאות לעתיד." עתה למד בשקדנות. לאחר כחודש וחצי של למודים כבר מימש את לימודיו. כשחזר בשבת לנהלל שמע צעקות:"קישונה, מהפרות הטובות ברפת, היתה מנופחת ככדור ואבא ואימא רצים אחריה בצעקות, במחשבה שאם תרוץ יצא האוויר מאחוריה. למדתי שנפיחות הכרס היא מחלה מסוכנת שעלולה להביא גם למות הפרה. לווטרינר יש דקר מיוחד שננעץ בבטן הפרה ומשחרר את הגזים. המורה סימן את הנקודה המיוחדת שבה דוקרים כמו בפנצ'ר, והאוויר יוצא. רצתי הביתה לקחתי סכין גדולה, רצתי כשוער כדורגל עד לנקודת הדקירה שציין המורה. הסכין שקעה בבטן קישונה, שהצליחה להתרומם ולתדהמת הכול פרץ  זרם אוויר מהנקב ותוך רגע הפכה לפרה בגודל רגיל. הרופא הגיע כשקישונה כבר היתה ברפת, בדקר, דרך הנקב, רוקן את שארית הגזים ואמר לשמור עד הבוקר שהדקר לו יזוז ממקומו. אבא עייף מהאירועים הלך לישון" ועלי הוא שנשאר לשמור. הסיפור בספר נקי מכל תהילה עצמית . כתוב רק ש"סבא וסבתא אמרו שברור שלי יש מזל במשק."

הלימודים היו הצלחה. עלי אף זכה בפרס על מאמר שכתב בנושא הקומפוסט, לא פרס כספי שנחשב לא חינוכי אלא ארבע כוורות שביקש. ההתמודדות החברתית, לעומת זאת, היתה קשה ביותר. בפנימייה היו תלמידים בריונים שגנבו תרנגולות ומהלולים ודברי מאכל מהחנויות. כיסיהם היו מלאים תמיד בכסף ששדדו. האלימים לעגו ל"יורמים" התמימים מהמושבים והשתלטו עליהם. לעלי לא היה אפילו גרוש ואף הוא למד "לסחוב" ולגנוב ואף תיכנן מעשי שוד נועזים וכמעט נתפש בידי המשטרה...

והיו אימוני גדנ"ע קשים עם מדריכים שהתעללו והתעמרו בתלמידים, מסעות מפרכים שגרמו להתעלפויות וכמעט למוות של אחד הנערים. עלי החזיק מעמד.

הוא לא גוייס לקרבי בצבא כפי שקיווה. זאת בגלל ניתוח תוספתן שעבר בנעוריו ושהציל את חייו. הוא מגוייס לגדוד 50 של הנח"ל –הגדוד המוצנח והקרבי של הנח"ל. זה מתרחש באוגוסט 1957.הגדוד מוצב בבקעת הירדן. אנשי הפדאין חודרים ליישובים היהודיים בבקעה. חיילי הנח"ל אורבים להם, רודפים אחר הפורעים, נכנסים בלילה לכפרים הערביים, מחפשים את המרצחים. בני המושבים רוצים להצטיין במיוחד.  

ואחרי הצבא יוצא עלי עם גרעין היאחזות לחצבה. החיים בערבה אהובים עליו. החבר'ה איכותיים. הוא מנסה לבצע הרכבות על עצי שיזף, מגדל כוורות. חברים מתחתנים, מתיישבים במקום – אך לו ברור שעליו לחזור לנהלל. "המצב גרוע. המשק בחובות גדולים. אבא מיואש."

בגיל עשרים חזר הביתה.

היו לו תוכניות לפיתוח המשק אבל ציפתה לו אכזבה קשה. בנהלל התנהלה אז חברה מעמדית. בקשתו לקבל אשראי לאישוש המשק לא התקבלה. "נדהמתי," כותב עלי במרירות, אך לא באיבה. בישיבת ההנהלה שמע שמשפחתו "לא הוכיחה את עצמה במשק. סבא שלך איש נחמד אבל במשק לא עשה הרבה. אבא שלך נכשל לחלוטין..."

ואז נושא עלי את נאום חייו: "חשבתי שבנהלל יש עזרה הדדית, יחס ועידוד. איך זה שרצוני לשקם את המשק יתקל ביסרוב כזה!"

דבריו נכנסו ללבבות ובקשתו אושרה.

מהרבה אירועים יצא בלב כבד אך סבא וסבתא עבדו במרץ למרות גילם. המשק שוקם, החובות נמחקו. הרפת התרחבה מאוד. עלי התחתן עם ניצה, אותה הכיר באוטובוס, כפי שפנינה הכירה את עלי אהובה באוטובוס. הוא זרע, נטע ופיתח את ענף הדבורים. הכוורנות היא עיסוקו עד היום.  סוף טוב הכול טוב..

שני סיפורים מתוך הספר היפה "קוראים לי עלי בעין" :

"חבר מהמושב ביקש שאתן לו את הסוס והעגלה לכמה שעות. הוא החזיר את הסוס אבל לא לאורווה. הוא שיחרר את היצול במחשבה שהסוס הקשור לרתמות לא יוכל לנוע עם העגלה כשהיצול תקוע באדמה. אבל הסוס, לכוד בעגלה, הגיע ללב המכוורת. הכוורות התהפכו, הדבורים השתוללו. סבא רץ לתוך ענן הדבורים וחתך באולרו את המושכות, סבתא פתחה את החצר והפרות העקוצות ברחו לשדות בריצה מטורפת. הרופא ספג עקיצות אך הגיע. סבתא רעדה במיטתה. סבא שכב כמת, הכותונת דבקה לגופו בהמוני עוקצים. הרופא כיסה אותו בסדין ואמר: "אדם לא כול לעמוד בכמות כזו של עקיצות. זה עניין של כמה דקות..." – לפתע נשמע קול מתחת לסדין "יוסף לא מת כל כך מהר!" הוא קם לתחייה.

סיפור אחר: "יום אחד הגיעה למשק צעירה לא-מוכרת. סיפרה שיש לה חברה יפה אך מאוד שמנה. כבר ניסתה את כל הדיאטות ולשווא. הרב אמר לה: 'את נראית כמו פרה. כנראה יש עלייך קללה. הדרך היחידה להסיר אותה: לקרוא עגלה על שמך – וקללת השומן תעבור אליה.'

"התרשמתי מרצונה העז של הבחורה. שעה אחר הביקור נולדה לנו עגלה. קראנו לה מירב, כשם הבחורה השמנה. לימים, כשהבאנו את העגלה שבגרה להזרעה, אמרו לנו שהיא שמנה מאוד וספק אם ההזרעה תצליח. לא עשיתי לה דיאטה. היה לי ברור שאחרי קללת הרב היא לא תרד במשקל. למרות משמניה הלא רגילים הרתה הפרה והמליטה עגלה. מה קרה לבחורה איני יודע..."

תקוה וינשטוק

* * *

ישי פליישר

יהודים אמריקנים יקרים,

ארצות הברית אינה ישראל

מתוך אתר "מידה", 22/08/2019

המנטליות היהודית הליברלית בארה"ב היא של מיעוט אתני החי במדינה מארחת, גישה שאינה מתאימה לעם היושב בארצו במדינה ריבונית ובסביבה מלאת אתגרים.

מיספר ימים לאחר הבחירות האחרונות בישראל, שלחו תשעה ארגונים  יהודים ליברליים בארה"ב מכתב לנשיא טראמפ בו הפצירו לשמור על "פתרון שתי המדינות", לאור דיווחים באותה תקופה על כוונת ישראל לספח חלקים מיהודה ושומרון; ארבעה חברי קונגרס יהודים מהמפלגה הדמוקרטית, לכאורה פרו-ישראלים, שלחו מכתב דומה ובו הזהירו כי צעד זה יסכן את "פתרון שתי המדינות"; במאמר שפרסם דניאל סוקאץ', מנכ"ל הארגון "הקרן החדשה לישראל", הוא כתב כי "מהלך של סיפוח השטחים הכבושים, יפגע במעמדה הבינלאומי של ישראל, יגרום לקרע ביחסיה עם יהדות ארה"ב, וצפוי להרוס כל סיכוי לפתרון שתי המדינות במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

מדברים אלה עולה תמונת מצב מדאיגה: יהודים אמריקנים דורשים מנשיא ארה"ב לפעול נגד רצונם ועמדתם של רוב אזרחי ישראל בנוגע לביטחונה של מדינת ישראל.

אך מדוע זה קורה? זו שאלה שנשאלתי בעצמי פעמים רבות על ידי אמריקנים שאינם יהודים, שלא מבינים כיצד יהודים מתנגדים לנשיא פרו-ישראלי ותומכים בפלסטינים.

בטור שפורסם ב'ניו-יורק טיימס' בשנה שעברה, ציטט סטיבן וייסמן סקר של הוועד היהודי-האמריקני המגלה ש-77% מהיהודים בישראל מרוצים מניהול יחסי ארה"ב-ישראל תחת ממשל טראמפ, לעומת רק 34% מהיהודים בארה"ב. אותו סקר נערך ב-2019 עם תוצאה דומה: 79% מיהודי ישראל מרוצים מהדרך שבה מטפל טראמפ ביחסי ישראל-ארה"ב, אך רק 36% מיהודי ארה"ב שותפים להשקפה זו.

וייסמן הגיע למסקנה לפיה יהודים ישראלים דומים יותר לתומכי המפלגה הרפובליקנית, לעומת יהודי ארה"ב שברובם מחזיקים בהשקפה ליברלית ותומכים במפלגה הדמוקרטית. כמובן שיש יהודים אמריקנים רבים התומכים בימין האמריקני ומזדהים עם המדיניות הלאומית של ישראל, ומנגד יש גם יהודים בישראל התומכים במדיניות שמאל וקרובים מאוד לדעה הליברלית של יהדות ארה"ב. אבל בשורה התחתונה, ניכרת מגמה ליברלית רחבה בקרב היהודים בארה"ב, לעומת מגמה לאומית רחבה של היהודים בישראל.

בין כללי למקומי

לאורך אלפי שנים חיו היהודים במדינות בהן היו מיעוט, לעיתים קרובות גם מיעוט נרדף, אך בכל זאת הצליחו לשגשג במרבית המקומות. כדי לצמצם את הסכנה הם ניסו לשדר מסרים של סובלנות וגיוון תרבותי, ערכים אותם ניתן להגדיר בימינו כמזוהים עם ליברלים.

היהודים באמריקה של ימינו אינם חשים כי הם חיים במדינה עוינת. ארה"ב היא מדינה נפלאה שהעניקה ליהודים את היכולת לשגשג ולחיות בשלום, אך בכל זאת, למרות ההצלחה הציבורית וההשתתפות בכל תחומי החיים, דחף ההגנה העצמית העתיק עדיין פועל בתת-מודע של יהודי אמריקה, והוא כולל גם את התגובה האינסטינקטיבית שלהם נגד טראמפ.

בניגוד  ליהודי התפוצות, ההתנהלות והמנטליות של יהודים שחיים במדינת ישראל שונה לחלוטין. רוב היהודים בארץ רואים את עצמם כמי שיושבים על אדמת אבותיהם, חיים לפי ערכים יהודיים, דוברים את שפתם העתיקה, ומהווים את הריבון החוקי השולט בארצם. בהתאם, המסר המועבר לנבחרי הציבור מן האזרח הישראלי הממוצע בשלל סוגיות – מביטחון דרך מדיניות חוץ ועד הגירה הוא לאומי ושמרני, והוא מסביר גם את תמיכתם בנשיא טראמפ.

לאחרונה ישבתי בוושינגטון בלשכתו של חבר קונגרס רפובליקני נוצרי, ושוחחנו על ריבונות ישראל ביהודה ושומרון ועל החשיבות לתמוך בשליטה ישראלית בשטח. לפתע שאל אותי חבר הקונגרס: "בסדר, אך מה יגידו על כך עמיתיי, חברי הקונגרס הדמוקרטיים היהודים?"

השבתי לו: "האם אתה שואל אותם כיצד עליך להצביע למשל בנושא הפלות? כמובן שלא. אם כך, מדוע אתה צריך לשאול אותם בנושא יהודה ושומרון? גורלם של שטחים אלה הוא עניין ישראלי ולא עניין יהודי. חברי הקונגרס הליברליים היהודיים באמריקה אינם משרתים את קהל הבוחרים בישראל. הם לא שירתו בצה"ל, ואינם שותפים בנטל ההתמודדות מול הטרור. נושא זה אינו נוגע אליהם באמת."

ואכן, כאשר דנים בסוגיות מדיניות במסגרת העולם היהודי, יש להבחין בין סוגיות יהודיות כלליות לבין סוגיות מקומיות. הראשונות יכולות לכלול את שאלת הגיור או אפילו את אופן השליטה הדתית בכותל המערבי, אך סוגיות כגון מדיניות החוץ והביטחון של ישראל או הבחירות לכנסת אינן סוגיות יהודיות כלליות, אלא ישראליות.

דוגמה לסוגייה כזו, הנמצאת בתקופה האחרונה בכותרות, היא מדיניות ההגירה. יהודים אמריקנים ליברליים רואים את עצמם כצאצאי מהגרים ונוטים לתמוך במדיניות הגירה ליברלית, ולכן אין זו הפתעה שעמדתו הקשוחה של טראמפ בעניין נתפסת בעיניהם כהתקפה על ערכים יהודיים. לעומת זאת, עבור ישראלים רבים הגירה המונית של זרים נתפסת כאיום על ריבונות וזהות המדינה, והם מאמינים (בדומה לטראמפ) כי למדינה יש את הזכות לשמור על גבולותיה ולקבוע מי נכנס בשעריה.

דפוס חשיבה שונה

יהדות ארה"ב והיהודים בישראל הם שתי קהילות קשורות, שעל אף האוקיינוס המפריד ביניהם חולקות יחד קירבה משפחתית, רצון טוב, אהבת היהדות ואהבה למולדת. ובכל זאת, חיינו כאן שונים מאוד וכך גם דפוסי החשיבה. דפוס החשיבה וההתנהגות של יהדות ארה"ב הליברלית הוא של מיעוט אתני החי במדינה מארחת. גישה שאינה תואמת את זו של העם היושב בארצו וחי במדינה ריבונית יהודית, המהווה כוח אזורי המתמודד מדי יום ביומו עם המציאות הקשה של המזרח התיכון.

במקום לריב, עלינו לאמץ גישה של כבוד ותמיכה הדדית ככל האפשר, אבל גם לאפשר לכל צד לפעול לפי נקודת המבט שלו בסוגיות הייחודיות לו. בשל המציאות השונה שבה חיה כל אחת מהקהילות, עם נקודת המבט הייחודית לה, טוב לדעת מתי להתנהג בצניעות ולהימנע מלהתערב.

היהודים האמריקנים המגינים בפומבי על ישראל ומשמיעים את קולה במוקדי השלטון בוושינגטון, עוסקים במשימה חשובה ביותר,

אולם קולותיהם של אותם יהודים אמריקניים ליברליים – היוצאים נגד ישראל – צריכים לקבל פחות משקל. אין להם לגיטימציה להחליט עבור ישראל, הם מסכנים את הברית בין המדינות, ולמען האמת מסכנים את ביטחונה של ישראל. הם מקדמים מדיניות רעה באזור שאותו אינם מבינים (וכמובן גם לא יהיו אלה שנושאים בתוצאות הרעיונות האלה), ופועלים נגד רצון העם היושב בציון תוך הענקת חסות לכוחות האנטי-ישראליים בקונגרס.

* ישי פליישר הוא שדרן רדיו ופובליציסט המשמש כדוברו הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון.

* * *

פרופ' אשר מעוז

האמנם אקטיביזם שיפוטי?

קשה להבין על שום מה סוברים ב"ישראל היום" כי הנמקה תמציתית של פסקי דין תפגע ביכולתה של הערכאה הגבוהה לבקר אותם?

לפני שנים, בעידן הערוץ היחיד, היתה לירון לונדון פינה יומית בחדשות חצות בה סקר ספרים חדשים. באחד הלילות הקדיש לונדון את פינתו לפסקי-דין. לתוהים על השינוי הבהיר: "אומרים שקיימת סחבת בפסיקה. וכיצד לא תהיה אם במקום לכתוב פסקי-דין השופטים כותבים ספרים?"

נזכרתי באפיזודה זו למקרא מאמרו של ד"ר שוקי שגב "רפורמת סדרי הדין: אקטיביזם שיפוטי" ("ישראל היום" 18/8/2019).

ד"ר שגב דן במאמרו ברפורמה המתוכננת בתקנות סדר הדין האזרחי שמטרתה "ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך."

ד"ר שגב אינו חולק על חשיבותן של מטרות אלה אלא שלטענתו התקנות תובלנה להגברת "האקטיביזם השיפוטי" ואף תבאנה  לאוקסימורון בדמות "רודנות משפטית ללא רודן." כל כך משום שהתקנות קובעות, כי "פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי" דבר שיפגע לדעתו ביכולת לערער עליו.

קשה להבין על שום מה הנמקה תמציתית תפגע ביכולתה של הערכאה הגבוהה לבקר את פסק-הדין שהרי בית המשפט אינו פטור מלנמק את הכרעתו אלא שהוא יימנע מלכתוב ספרים במקום פסקי-דין. נהפוך הוא, דווקא מיקוד ההנמקה יאפשר לעמוד ביתר קלות על עיקריה במקום לשוטט במרחבי אמרות האגב השזורות לאורכו של פסק-הדין, מה עוד שהתקנות משמרות את כוחו של בית המשפט ליתן הנמקה מפורטת מקום שלדעתו יש בה צורך "משום שיש בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים אחרים."

אף אינני רואה על שום מה לא יסתפק בית המשפט שלערעור באישורו של פסק דינה של ערכאה נמוכה מטעמיה מבלי לחבר תיזה שתחזור על ההנמקה בלשון אחרת. עוד לפני שבאו עלינו התקנות החדשות מוכרים לנו פסקי-דין בהם העתיק בית המשפט העליון את פסק-הדין דלמטא מילולית והסתפק בקביעה שהוא נראה לו.

זה המקום להזכיר שפסקי-הדין המנחים של בית המשפט העליון, אלה שניתנו בעשורים הראשונים לקיומו, הצטיינו בקיצור רב עד כדי עמודים בודדים. קיצור זה לא מנע מבית המשפט ליצור את מגילת הזכויות השיפוטית ולקבוע את זכויות היסוד שמהם נהנים אנו עד היום.

ד"ר שגב מזהיר אותנו מהגעה למציאות האמריקאית בה "השופטים דנים רק במה שמעניין אותם." אין הנידון דומה לראייה. במערכת המשפט האמריקאית קיימים בתי משפט לערעורים מעל לבתי המשפט הנמוכים ואילו בית המשפט העליון בורר את פסקי-הדין החשובים בהם יידון לאחר שמוצו זכויות הערעור. המצב במדינת ישראל שונה לחלוטין. דווקא משום כך לא מתקיימת הסכנה עליה הצביע ד"ר שגב, כי בית המשפט העליון "[י]משיך להזניח את הפונקציה הערעורית שלו" ויגביר לעומתה "את הפונקציה החוקתית." סכנה זו קיימת דווקא במצב המשפטי הקיים.

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית להגנה על חופש הדת. המאמר נשלח ל"ישראל היום", אולם שם סירבו לפרסמו. המאמר התפרסם ב"העין השביעית".

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [139]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

פארסה  של הדרה

הארץ רעשה וסערה לאחרונה בעניין הופעה של זמר חרדי, מוטי שטיינמץ, באירוע המוני בעפולה, תוך הפרדה מסורתית בין נשים לגברים. הציבור החרדי ראה זאת כטבעי ומקובל. אחרים ראו בכך הדרה של נשים במקום ציבורי, השייך לעיריית עפולה, המחוייבת לחוק של איסור הפרדה בין נשים לגברים בהופעה המונית בשטח המוניציפלי שלה. הוגשו עתירות וערעורים לבתי-משפט בשתי אינסטנציות, כאשר שופט אחד מאשר את החלטת העיריה, בעוד שופטי בג"צ התירו את ההופעה תוך הפרדה. זה כבר הפך לפארסה ממש. עכשיו העניין עבר גם לחיפה.

אני אינני משפטן ולא מתמצא בדקדוקי העניות של הדיון המשפטי בנושא זה. אבל מתוך מחשבה והיגיון של אדם סביר, העניין נראה לי די ברור ופשוט: אירוע ציבורי כללי, המאורגן ונערך בחסותו של גוף ממשלתי או עירוני-מוניציפלי, אסור שתהיה בו הפרדה מגדרית. פשוטו כמשמעו. ואילו באירוע מאורגן על-ידי  גוף פרטי, ועל חשבונו, יכולים מארגניו לקבוע בו את תנאי ההופעה וההשתתפות באירוע, כולל הפרדה בין נשים לגברים, כמו בחתונה או בכינוס המוני של חרדים.

אגב, בימי קדם, באירועים המוניים שמסופר עליהם במקרא, לא מצויין בשום מקום שהיתה הפרדה בין זכרים לנקבות: לא בשירת הים, בהנהגתה של מרים, לא במעמד הר סיני, לא בהופעה הפומבית של דבורה הנביאה, שנטלה חלק עיקרי כמנהיגה-לוחמת, בניצחון של בני ישראל על חיל סיסרא, שר-צבא יביון מלך כנען, בנחל קישון.

היתה זו האדרה ולא הדרה.

פת-בג לשרה

בצדק התרעמה שרה נתניהו, אשת-חיקו הנכבדה של ראש הממשלה, כאשר קברניט המטוס לא בירך אותה כיאות, בהזכירו את שמה המפורש, בעת ההמראה של הזוג נתניהו ופמליית הנלווים, לביקור ממשלתי באוקראינה. אך המאבטחים הרשעים מנעו ממנה להתפרץ לתא-הטייס ולהוכיח לו מי היא שרה נתניהו. ומי הוא הטייס הזה? בסך-הכול נהג של אוטובוס מעופף, שכל תפקידו להטיס נוסעים  מפה לשם ומשם לפה. והיא גם התכוונה להיכנס לקוקפיט כדי להשגיח "שלא ייקח אותנו למקום אחר." [חיים חפר, "בצל ירוק"].

ובקבלת הפנים המסורתית, עם לחם ומלח, שרה הנכבדה מצאה משום-מה לנכון, לא רק שלא לטעום מן הכיבוד המסורתי, אלא זרקה את פיסת החלה החגיגית לארץ, ובכך העליבה את המארחים בצורה קשה. למה? ככה.

מי הם האוקראינים הללו? צאצאיהם של בוגדן חמלניצקי ופטליורה ימ"ש. אנטישמים.

תיקי פרנסה

אם אתם חושבים שהיוזמה לפתוח תיקים לחקירה, לרה"מ, הייתה של יריביו "השמאלנים" או אויביו האישיים, או גורמים אינטרסנטיים אחרים, תחשבו מחדש. מי שדאגו לפתוח תיקים לנתניהו הם עורכי-דינים בכירים, שמצאו כר נרחב להגדלת הכנסתם, עד-כדי כך, שנתניהו נזקק להלוואות ותרומות מידידים ומבני-משפחה אמידים, כדי לממן את שכר-הטירחה של כמה וכמה עורכי-דין, המגינים עליו, זה זמן רב. ועוד היד נטויה.

כלומר: פרנסה לעורך-דין לאורך ימים. 

קריטריון

בחוגי צמרת הליכוד מתהלכת שמועה, שביבי נתניהו רמז למקורביו: כשאיבחר [שוב] לראש-הממשלה – שהרי ברור וודאי שאבחר שוב – הקריטריון הראשון שלי במינוי שרים, יהיה: תיק במשטרה או בפרקליטות.  בעלי תיקים אלה יספיקו להרכיב ממשלה שלמה, נרחבת. שרים עם תיק.

סרבן הגט

כל הכבוד והיקר לנשיא בית-הדין הרבני הגדול, הרב הראשי דוד לאו, שפסק לעכב את קבורת אימו של סרבן-גט,  המעגן את אשתו זה כבר עשר שנים. זה נראה אכזרי, ואולי אף לא מוסרי, אך לאור הנסיבות, ובתור לחץ אפקטיבי על אותו סרבן-גט, לתת סוף-סוף גט לאשתו העגונה, הצעד הזה נראה לי מוצדק.

אבל הבעייה ההלכתית הגדולה והחמורה היא עצם זכותו של גבר יהודי, למנוע גט מאשתו, שרוצה להיפרד ממנו. האם אין איזה דיונים ובירורים ושקלא וטריא, ושו"ת של חכמים  ראשונים ואחרונים, שעל-פיהם יוכל רב מוסמך לבטל את נישואיו של גבר שלא רוצה לתת גט לאשתו, כך גם של נישואי קטינים, ריבוי נשים [אצל יהודים] כדומה? ומנגד, התרת נישואי כהן עם גרושה [עד ביאת המשיח ובניית בית-המקדש, שבו יכהן הכהן בקודש].

נראה לי שההלכה העתיקה שלנו צריכה לעבור טלטלה ולהתאים את עצמה לימינו, במאה ה-21 [למניינם].

גמגום

יש אומרים: בני גנץ מגמגם, בני גנץ מתבלבל, אומר דברים וחוזר בו. אומר דבר אחד ומתקן בשתי הבהרות, מסתבך פה-ושם בעניינים שונים. איך יכול אדם כזה להיות מנהיג ולנהל את המדינה?

כבר היו דברים מעולם. תזכורת היסטורית מלפני כמה עשורים, ערב מלחמת ששת הימים: רה"מ לוי אשכול גימגם בנאומו ברדיו, לפני פרוץ המלחמה. רבים זילזלו בו. במיוחד פורום הקצינים הבכירים, ובראשם עזר וייצמן, "צבר", יליד הארץ, וכך גם כמה וכמה קצינים אחרים, שלא נולדו בגולה הדוויה, והם להוטים לצאת לקרב.

ומה התברר? לוי אשכול היה אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר השקולים ביותר של מדינת ישראל.

ותזכורת מלפני 3000 שנה: כידוע, משה רבנו היה מגמגם, "כבד-פה" לפי המצויין בתנ"ך. והוא היה המנהיג הראשון והגדול ביותר של עם ישראל.

לכן אין להתייחס לא רק למה שגנץ אומר – ומגמגם: הערבים אומרים: כלאם פאדי – הכול דיבורים סתם. אם גנץ יצליח בבחירות ויהיה ראש-הממשלה, יהיה עליו להוכיח לא מה שהוא אומר [ולו בגמגום], אלא מה הוא יעשה בפועל.

אנטי-הדלפה

בני גנץ מחפש עדיין את ה"חפרפרת" המדליפה בצמרת המפלגה שלו, וזו עדיין לא נמצאה. כדי למנוע הדלפות כאלה בעתיד, רצוי לקיים את הדיונים והשיחות של הרביעייה, בשפה שאיש אינו יודע אותה: יידיש. הבעייה היא רק שגם חברי הרביעייה הזאת אינם יודעים יידיש... החרדים האשכנזים דוברי יידיש לא שייכים לנושא הזה.

רוטציה

יריבים פוליטיים של מפלגת כחול-לבן לועגים להסכם הרוטציה שבין גנץ ליאיר לפיד. הנה תזכורת ותקדים, מלפני 2000 שנה בלבד: בשנת 43 לפנה"ס קמה ברומא העתיקה שלישיה – "טריומוויראט" של קונסולים-מנהיגים וגנרלים,  ששלטו באימפריה שבע שנים. וזה די הצליח כנראה, למרות חיכוכים תמידיים ביניהם.

הטריומוויראט הראשון כלל את גנאיוס פומפיאוס מגנוס, מארקוס ליקיניוס קראסוס ויוליוס קיסר.

הטריומוויראט השני כלל שלושה מצביאים-גנרלים: אנטוניוס אוקטביאנוס, מארקוס אנטוניוס ומארקוס אמיליוס לפידוס [מזכיר את השם לפיד...] הם שלטו שלוש קדנציות של חמש שנים, עד שההסדר השלטוני  הזה מיצה את עצמו ובוטל.

צניעות יהודית

לשמחתנו התברר ש-15 הנערים ששהו במלון בקפריסין, לא אנסו את הנערה האנגלייה, כפי שזו העלילה עליהם. היא רק שכבה [על המזרון] עם אחדים מהם, מתוך רצון והסכמה הדדית. הנערים שוחררו על-ידי בית-המשפט הקפריסאי, וחזרו ארצה.

נער אחד מבין אלה סיפר: "לא הצטרפתי, כי הבחורה גוייה. רק הסתכלתי מבחוץ מה היא עושה." מדבריו מתברר שאם הבחורה הייתה יהודייה, הוא היה מצטרף לחגיגה.

צניעות יהודית.

שלפוחית יהודית

מקרה מוזר קרה לאחד החולים, שבא לניתוח בשלפוחית השתן. אך במקום זאת, בטעות כמובן, הכירורג-המנתח חתך לו את העורלה, והפך אותו ליהודי כשר.

רעיון יפה. מאות אלפי עולים-מהגרים מרוסיה, גויים לפי ההגדרה של ההלכה, שרוצים להתגייר ולהיות יהודים, אך הרבנות והממסד הדתי מונעים  זאת מהם, מסיבות שונות, יכולים לבקש ניתוח בשלפוחית, והם ייצאו ממנו יהודים כשרים, לאחר ברית-מילה כדין, או שלא כדין.

יהודים עם שלפוחית-שתן יהודית למהדרין.

יהודה גור-אריה

* * *

יונתן יעקבוביץ'

אירופה התנגדה להעברת מסתננים

 מישראל לרואנדה, ומעבירה לשם בעצמה

מתוך אתר "מידה"  22/08/2019

האיחוד האירופי מימן שלל ארגונים שנאבקו בהצלחה נגד ההסכם בין ישראל לרואנדה, וכעת מתכוון לשלוח לשם מאות מהגרים שמתדפקים על דלתו.

על פי דיווחים בכלי תקשורת באירופה ובאפריקה מן השבועות האחרונים, רואנדה מנהלת מגעים על קליטת כחמש מאות פליטים אפריקניים השוהים כעת בלוב, הסכם בו מעורבים בין השאר נציבות הפליטים של האו"ם והאיחוד האירופי. להסכם המסתמן משמעות חשובה במאבק הבינלאומי על הגירה, אך במיוחד בהקשר הישראלי הוא חושף רבדים נסתרים לגבי המעורבות האירופית בעניין.

בשנים האחרונות תמכו ממשלות שונות באירופה וגם האיחוד האירופי בעצמו באופן מאסיבי בארגונים ישראליים המסייעים למסתננים, תמיכה שמקורה ככל הנראה לא רק בתפיסה הומאניטרית, כפי שהיו רוצים שנאמין, אלא באינטרסים שקשורים להגירה. זה התחיל כבר בראשית העשור, אז ישראל היתה מדינת היעד העיקרית להגירה ממזרח אפריקה, וכמעט כל האפריקנים ממדינות אלה שעזבו את ארצם הגיעו לכאן. ולא לאירופה. לשם המחשה, בשנת 2011 נכנסו לישראל אריתראים וסודנים במיספרים גדולים פי שלושה מאשר לכל מדינות האיחוד האירופי במחובר.

באותה תקופה, לאירופה היתה מדיניות הגירה קשוחה. לא היתה אז כל בעייה עבור מדינות היבשת להחזיר מהגרים סודנים לסודן, ובראשית הדרך היו גם החזרות של אריתראים לאריתריאה. בנוסף, איטליה חתמה על הסכם הרחקה חמה עם לוב של קדאפי. כל זה קרה במקביל להעברת תמיכה רחבה מאירופה לארגונים בישראל, שבאותן שנים קריטיות נאבקו בנחישות נגד כל צעד שממשלת ישראל ביקשה לקדם כדי להילחם בתופעת ההסתננות – החל מנוהל ההחזרה החמה דרך איסור העסקה ונוהל "גדרה חדרה" ועד לחוק למניעת הסתננות.

כל היוזמות האלו שנועדו לצמצם את ההסתננות לישראל, זכו להתנגדות עיקשת מצד הארגונים שחלקם הגדול נעזר בסיוע מימון אירופאי, אך כאמור התמיכה האירופית לא נבעה ממניעים הומאניטריים תמימים או יחסים פוליטיים, אלא מאינטרסים אסטרטגיים ישירים, כאשר אותם ארגונים משמשים (לרוב לא בידיעה) כסוכני משנה למדיניות של אירופה, שחששה כי סגירת ישראל בפני מהגרים תשלח את המסתננים לאירופה. כך למשל, מדינה כמו שווייץ שהיא אחת הקשוחות ביותר באירופה בכל הקשור למדיניות הגירה, העבירה מענק מיוחד לארגון הישראלי 'המוקד לפליטים ומהגרים' כדי לנהל מאבק נגד חוק הפקדון שמטרתו הייתה לעודד יציאת מסתננים מהארץ.

קמפיין דמגוגי ושקרי

כעבור מיספר שנים, ומהרגע שישראל עצרה את ההסתננות מגבול הדרום, הסודנים והאריתראים הבינו שבלתי אפשרי להגיע לישראל, וזרם המהגרים ממזרח אפריקה פנה לכיוון אירופה. בנוסף לכך, האירופאים החלו גם להיות מוטרדים מכך שחלק מהמסתננים שהגיעו לישראל ולאחר מכן עזבו למדינה אחרת, היגרו בהמשך לאירופה. רבים מן המחקרים והדו"חות שפירסמו ארגונים ישראליים נגד ההסכמים שחתמה ישראל עם רואנדה ואוגנדה מומנו בידי האיחוד האירופי, חלקם בתמיכה וחסות ישירה.

כזכור, אותם הסכמים בוטלו לבסוף בשנה שעברה, למרות שאושרו במיספר ערכאות בבתי המשפט בהן נקבע שאין כל בעייה או סכנה בהעברת מסתננים לרואנדה ואוגנדה, ולאחר קמפיין דמגוגי ומלא בשקרים של ארגוני השמאל. בהודעה שפרסם ראש הממשלה נתניהו בחודש אפריל כתב כי רואנדה נסוגה מההסכם בעקבות "לחץ אדיר של הקרן החדשה לישראל* וגורמים באיחוד האירופי."

אך כעת מסתבר כאמור כי רואנדה עומדת לקלוט מאות פליטים בהסכם בהשתתפות האיחוד האירופי. במילים אחרות – אותה אירופה שעשתה הכול כדי לחתור תחת ההסכם בין ישראל לרואנדה לקליטת מסתננים בתואנות שווא לסכנה לחייהם, כעת שולחת ללא כל בעייה מאות פליטים לאותה רואנדה בדיוק.

לפני כשנה וחצי, בשיאו של קמפיין השקרים על רואנדה, פירסמתי מאמר בו הפרכתי את הטענות על סכנה כלשהיא הנשקפת במדינה, שהיא למעשה המובילה האפריקנית בקליטת מהגרים, זכתה לשבחים מהאו"ם על קליטה מוצלחת אלפי פליטים בשנים האחרונות ואף הביעה רצון לקלוט עוד עשרות אלפים. רואנדה היא גם מדינה דמוקרטית בעלת משטר יציב וכלכלה מפותחת המושכת משקיעים מכל העולם. כל העובדות האלו היו ידועות לכולם לפני שנה כאשר הארגונים זעקו עד השמיים נגד ההסכם, והן נכונות גם כיום. עוד נתון שלא השתנה הוא האינטרס האירופאי להרחיק כמה שיותר מהגרים מגבולות היבשת.

יונתן יעקובוביץ' הוא מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית.

* הקרן החדשה לשנאת ישראל.

* * *

אהוד בן עזר

"בכור מכורה"

לשמעון קושניר

1965

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.12.1969

תחת הכותרת "קריאה שנייה"

לפני 50 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

ספרו של שמעון קושניר הוא אוצר בלום למי שרוחה של ארץ-ישראל הישנה קרוב לליבו. ספר זיכרונות המעלה תקופה, אשר קושניר ידעהּ כילד וכנער, בעוד אשר מרבית ה"בחורים" המבוגרים שעלו לארץ באותה תקופה – כבר אינם בחיים כיום. ומשום כך מעניינת עדותו – כעדות אחד מאחרוני הראשונים של תקופת העלייה השנייה.

בעודו ילד עלה שמעון קושניר מחבל פודוליה שברוסיה עם משפחתו העניפה – אביו, שהקדים לבוא, אימו, אחיו ואחיותיו. השנה – תרס"ה, 1905. לאחר ימי הדמים של פרעות קישינוב. המשפחה מתיישבת בבתיו הנטושים של הכפר היהודי יהוד, ליד פתח-תקווה, במקום שעומדת כיום שכונת הווילות סביון. שנים-עשר בתים היו בכפר, שאותו הקימו בשנת 1882 חלוצי פתח-תקווה כיישוב מעבר, לאחר שלא עמדו בתלאות הקדחת הבאה מן הביצות והירקון. הכפר התקיים כיישוב יהודי עד שנת 1893, והיה יישוב של סופרים ומורים, אף ישיבה קטנה נתכוננה בו, אלא שמרכז הכובד שב ועבר למושבה המתפתחת, והיישוב הקטן נתבטל.

אל בתיו הריקים של הכפר יהוד באה משפחת קושניר, ועימם עוד כמה משפחות, בשנות תרס"ד-תרס"ה, 1904-1905, בניסיון, שלא עלה יפה –  לחדש את יישוב המקום. פגעי האקלים, חוסר המים ותלאות הסביבה גרמו למתיישבי המקום לנוטשו, שבעי אכזבות והפסדים. משפחת קושניר עוברת לפתח-תקווה הסמוכה ומתקיימת בקושי, תוך התנגשות ויסורים של הסתגלות וזרות. מספר קושניר על היותו ילד זר בבית-הספר במושבה:

"לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית-הספר החילוני, שהיה מייסודה של היק"א [לימים פיק"א]. מנהל המוסד [כנראה הכוונה לדוד חיון] יהודי ממרוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה עליונה של בניין בית הספר [שנמצא אז על גבעה בחלקו הצפוני של רחוב ז'בוטינסקי כיום, מאחורי תחנות הדלק]. על המורים, שרובם היו מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד"ר יהודה מהרשק.

"מה רב ההבדל בין המשטר ושיטת הלימודים בתלמוד-תורה לבין אלה שבבית-הספר – גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו, יושבים היינו שניים-שלושה אל השולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו, כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.

"רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי-פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין-יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:

"'ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי.'

"וכל בני החבורה געו בצחוק." (שם. עמ' 33).

קושניר ממשיך ומספר על תלאותיו עם ילדי המושבה, אותם "ילידי הארץ" בלשונו של ברנר, כיצד גנבו את נעלו החדשה, שעה שזוג נעליים היה בחינת חלום נכסף לילד, ועוד ועוד.

הנה עדות אחרת, של קושניר הנער, שעזב את הבית ואת הלימודים והריהו נעשה בפתח-תקווה פועל קטן, העומד ברשות עצמו, ונפשו צמאה לאנשי-מופת, העתידים לעצב את נפשו ולקבוע את דמותו ודרך-חייו לכל השנים הבאות.

"מזמן לזמן נערכה בקלוב (הפועלים) אסיפות, נשפי-קריאה והרצאות. בנשף אחד ביקשוני שאדקלם. דיקלמתי את שירו של ז. שניאור, – 'מעשיה', בסיימי ניגש אליי י. ח. ברנר ונשק לי על מצחי. נרגש הייתי וימים רבים לא יכולתי לשכוח את הדבר.

"באחת מהרצאותיו של י. ח. ברנר בקלוב הפועלים [בפתח-תקווה], שעניינה היה הסופר פרץ סמולנסקין, – העלה את דמותו כסופר וכלוחם, ואת דבריו סיים בקול מקונן: 'צאו וראו להיכן הגיעו בניו-ממשיכיו של פרץ סמולנסקין? אויה לנו כי אל שמד ולכיליון ניגר הדם המועט שלנו...' – פתאום צנח על הכיסא שעמד ליד שולחנו, ראשו נשמט על זרועו וכל גופו רעד. ובעוד אנחנו נדהמים ונבוכים, סמך ראשו אל הקיר ופרץ בבכי. לאחר כמה רגעים שב אל השולחן, ביקש מעט מים, ובבת-שחוק כאובה ומתחטאת הבטיח ששוב לא ייתן לדמעות להשתלט עליו, וסיים את דברי הרצאתו. ראיתיו באותו מעמד כראות אב-רוחני ונקשרתי אליו באהבה. כאבו העמוק לא נתן לי דמי, אך הרגשתי בליבי: הנה אנחנו כאן – בכל אחד מאיתנו שמור מ'מעט הדם' אשר ברנר הזכיר. רק פה לא יאבד הדם הזה בין זרים..." (שם. עמ' 47).

בימים של חוסר עבודה מטייל קושניר הצעיר בדרכי הארץ. קושניר הולך ברגל מפתח-תקווה אל החווה בן-שמן. תיאור דרכו הינו מסמך מעניין ומרגש להבנת יחסי יהודים-ערבים בתקופה ההיא, וכיצד ניראו הערבים בעיני אנשי העליות הראשונות.

אצעד לאיטי ואגמע מראות-נוף, טובה לי הדרך בשממותה, חוששני שכפר ערבי לא יסביר לי פניו. והנה לפניי הכפר הערבי יהודיה. כבר עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, וידעתיו. במבואו משתרעת הגורן, וכל התושבים כעדת נמלים עובדים בדיש תבואותיהם, מתנהלים אחר שור וחמור הדורכים בקש הנדוש, כל אחד על יד גדישו וערימותיו.

יש הזורים כבר לרוח את המוץ והתבן ומפרידים את גרגירי השעורה והחיטה. באיזה חשק וערות הם עושים את מלאכתם, עובדים הם לעצמם, ואיתם נשותיהם ונעריהם...

הקטנים קוראים אחריי בפזמון מלגלג:

"יא יהודי ביח ביח, חוט ראסק בל טביח!"

לא אפנה ראשי אליהם. הקטנים מבטאים את שנאת הגדולים. אמשיך בדרכי, ובמקלי אתגונן מפני הכלבים.

המעבר בכפר אינו נעים ביותר. ובצאתי מתחומו ואני שוב בשדות, טובה עליי רוח הים הנושבת כמלטפת ומנחמת את נפשי. השמש כבר נוטה לרדת מערבה.

אעבור שדות לאחר קצירם. עדרי הכפר רועים בשלף.

על אם הדרך יושבים הרועים מחללים בחליל ובאבוב מקנה-הסוף. אחדים מהם רוקדים ומוחאים כף, ואני הולך וקרב אליהם.

ככל שאתקרב נעשית מנגינתם ברורה יותר. הם מנגנים והיקום יענה להם, כי הכל כאן שלהם, – השמיים והארץ. הם המאושרים, בחיק מולדתם. ואני רק אתגעגע לארצי. עודני זר ונודד על פניה. הריקוד רפה. רגע הניחו הרועים את חלילם, קמו לקראתי והקיפוני:

"מנין ולאן יא חווג'ה?"

"אל הקומפניה שם. למה הפסקתם לרקוד?" – תוקף אני אותם בשאלה, – "ולמה לא תוסיפו לנגן בחליל?"

"לנגן בחליל יודע אתה? ולרקוד כמונו יודעים אתם? אנחנו נחלל ואתה תרקוד!"

"תרקדו אתם תחילה וארקוד גם אני אתכם."

הנערים נערכו בחצי עיגול, יד איש על שכם רעהו. כותנותיהם מופשלות ושוליהן בחגורם. המחללים נטלו חליליהם ויצאו בדבקה כשגופותיהם יתנועעו קדימה לפי הקצב.

ורגליי, כמו מאליהן, התנשאו פתאום ופרצתי לעומתם לחצי מעגלם. מקלי בידי והוא מתנופף מעל ראשי כחרב ורגליי תרקענה לקצב חלילם. ובלשוני בין שיני אלהיבם:

"צסס צסס!.."

מתרחב חצי מעגלם וסוער והולך. כנסוגים הם מפניי ונבעתים.

מה מסעיר את נפשי ופורץ בריקוד? מי אתם ומי אנחנו? בלהט ריקודנו כמו נכיר זה את זה...

הנה חדלתי מרקוד והרועים ניצבים ומחייכים, מחייכים ומשתאים על החווג'ה היהודי...

בירכתים לשלום, ובירכוני אף הם לשלום. כאילו רוח מטהרת וזכה עברתנו, רוח אנושית טובה, מכפרת על איבות ומגשרת על פני מרחקים, בין עם לעם ובין אדם לאדם.

רגליי נשאוני הלאה. עכשיו היתה לי האדמה קרובה יותר וממשית יותר. הלכתי מתוך שלווה נפשית וביטחון פנימי, וכך קרבתי אל נקודתנו הבודדה בסביבה הזרה והשוממה. ראיתיה מרחוק כעומדת ומצפה לבואי.

(שם. עמ' 49-50).

אלה ואלה מדפי הספר, אשר ראשיתו בימי הילדות וסיומו בהתגייסותו של שמעון קושניר לגדוד העברי, ובעומדו בערבת יריחו, כחייל בגדוד, מול הר נבו – "אל אותו מקום, בו עמדתי נפעם ותוהה על סוד עולמי ועמי, אל ערבות יריחו, הגיע מקץ עשרים ושתיים שנים טוביה בני, – אשר נפל במלחמת השחרור והוא אחד מל"ה הקדושים שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון." (שם. עמ' 217).

יתר פרקיו ותולדותיו של המספר הלא הם כתובים בספריו האחרים, "הד מגלבוע", "בדמדומי בוקר", והד להם גם בספרו "אנשי נבו", שנכתב על רעו וידידו נוח נפתולסקי.

* שמעון קושניר: "בכור מכורה". נתיבו של נער עובד בימי העלייה השנייה. עיינות. הוצאת ספרים. תל-אביב. תשט"ו. 1955. 222 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

אחרית דבר

אחריתם של יהודי חייבר

ומה אירע ליהודי חייבר?

כשנה לאחר המאורעות המסופרים בפרק הקודם באה גם שעתם. אולם המלחמה בחייבר לא היתה קלה כל כך, והתרחבה עד כדי מלחמה גדולה. בחייבר היו מיבצרים רבים אשר תוקנו וחוזקו כראוי, ותושביהם הגנו עליהם בחירוף נפש. גם רבים מנבי-נדיר, אשר גלו לחייבר, הלהיבו את אחיהם לגבורה ולמלחמה.

מנהיגם של בני חייבר היה קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ, מבני-נדיר הגולים, איש תקיף ואמיץ אשר כוננה בשם "מלד היהודים". לצידו עמד גיבור גבוה כענק בשם מַרְהַבּ, שהיה נודע בתנופת חרבו. ארבעה-עשר אלף איש גייס מוחמד למערכה, שנמשכה כחודשיים שלמים, באביב שנת 628. ראשית מעשיו היתה גם כאן לכרות את דקלי-התמרים ולהתקיף את המצודות הקטנות, אשר נפלו לאחר התנגדות קצרה.

אך יותר מכולן התקשה לכבוש את מצודת קָמוּס, אשר שכנה על שן סלע מוצק, ויושביה היהודים הגנו עליה בגבורה והדפו פעמים רבות את אנשי מוחמד המסתערים עליהם. מרהב, שחפץ לנקום את דם אחיו חָרִית, אשר כבר נפל במלחמה, דרש כי עַלִי, שר-צבאו של מוחמד,  ייצא לקראתו למלחמת-שניים, וכך נפל מרהב גם הוא.

לאחר מאמצים רבים עלה בידי האויבים להבקיע אל מצודת קמוס. הם עינו, שבו, הרגו ובזזו כאוות-נפשם. קיננה נפל אף הוא בשבי והם עינו אותו כדי שיגלה את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר, אולם הוא עמד בעינוייו ומת בייסורים קשים מבלי גלות דבר.

לאחר שהובקעה מצודת קמוס, נפלה רוח היהודים הלוחמים בשאר המצודות, וכולן נכנעו, אך ניתנה ליושביהן הרשות לצאת מהן אל כל מקום אשר ירצו. לאלה מבין היהודים, שלא נהרגו ולא נשבו, התיר מוחמד להישאר כאריסים על אדמתם, כי לא היו בין הערבים כאלה אשר ידעו את עבודת האדמה. על היהודים היה למסור לו מעתה את מחצית תבואתם ויבולם, ואילו רכושם המיטלטל היה כולו שלל לאויביהם. לוחמיו של מוחמד שבו לבתיהם כשהם טעונים בעושרם של היהודים, בעמל כפיהם מדורי-דורות.

באותה שנה נפלו בידי מוחמד גם ואדי אִלְקורָא ותַיְמָא, צפונית לחייבר, ובהם ישבו אחרוני השבטים היהודיים החופשיים בחיג'אז. אך גם להם הירשה מוחמד להישאר על מקומם כאריסים, באותה תנאים.

שתי נערות יהודיות יפות הביא עימו מוחמד ממלחמתו בחייבר. סַפְיָה, בת שונאו-בנפש חוּיֵי אבן-אחטב מבני-נדיר, וְזַיְנַבּ היפה, אחות מרהב. זינב החליטה כי תנקום ברוצח אחֶיה, בני-דתה וקרוביה. היא האירה פנים למוחמד, כאילו התאהבה בו וכאילו ליבה הלך שבי אחר קסם מעלותיו ואור אמונתו החדשה.

כאשר ערכה מעדנים לפניו ולפני אורחיו נתנה התנהגותה תקווה בלב מוחמד כי עתיד הוא לשבוע אהבה ותענוגים בחיק יהודייה אצילה וחזקת-אברים זו, וכך אכל לתומו שוק מורעלה. אחד האורחים מת מיד באוכלו. אבל מוחמד, אשר ירק מפיו את המאכל, כי לא טעם לחיכו, ניצל.

  הוא ניצל לפי שעה אך לא לזמן רב. ימים רבים סבל מכאובים, וגם בעת מותו, ארבע שנים לאחר שהכניע את יהודי חייבר, עדיין הרגיש את פעולת הרעל.

 כאשר שאל מוחמד את זינב היפה לסיבת מעשיה, ענתה לו בקור-רוח:

"אתה הבאת על עמי ומשפחתי ייסורים קשים ומרים. לכן חשבתי – אם רק איש-מלחמות אתה, כובש ומדכא – אביא לבני עמי מנוחה בהרעילי אותך. ואולם אם נביא אתה, כדבריך – אזיי יודיע לך אלוהים על דבר הסכנה הצפוייה לך, וכל רע לא יאונה לך!"

מוחמד פקד להרוג אותה.

*

החליף השני, עומר, יורשו של מוחמד, איש בעל נפש פרועה ומעשים קשים ונחרצים, הפר את תנאי הברית שכרת מוחמד עם יהודי חייבר. עומר גירש אותם מעל אדמתם למען לא תחולל אדמת ערב, הקדושה בעיניו, על ידי עצם נוכחותם. ואחר כך גירשם גם מוואדי אלקורא ומתימא, צפונית לחייבר, לשם ברחו רובם, והעניק להם למושבם, בשנת 640, חבל-ארץ בסביבות העיר קוּפַא אשר על שפת נהר הפרת.

בתעודות יהודיות, וגם ממקורות ערביים, מן המאות השמינית ועד העשירית, וכן מדברי הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, מתברר כי בחיג'אז, בעיקר באיזור הפורה של ואדי אלקורא ובחייבר עצמה – עדיין חיו באותן תקופות קהילות מבוססות ששלחו שאלות אל הגאונים בבבל, בדבר ניהול חיים יהודיים לפי ההלכה. מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16 עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודיים בחיג'אז. ובפי הערבים הפך השם "יהוד-אל-חייבּר" לביטוי-עממי שהוא סמל לעקשות ולתקיפוּת.

במאה השביעית עדיין נמצאו אפוא במידבר ערב שבטים עבריים חופשיים, היודעים להגן על עצמאותם בחרב. אך בדורות הבאים אין לנו אלא אגדות ושמועות-דמיון על הימצאותם של שבטים עצמאיים אלה, והן דומות לאגדות על מתי-מידבר, ועל בני יונדב בן-רכב יושבי האוהלים, ועל עשרת השבטים האבודים – ומשותף לכל האגדות הללו הוא גבורתו של שבט נפילים יהודי המסתתר במידבר או בקצווי-ארץ, ואין יודע מה עלה באחריתם: האם גלו צפונה, עד לסביבות נהר הפרת? האם נשמדו? האם קיבלו עליהם במרוצת השנים את דת האיסלאם ונטמעו כליל בקרב שבטי שכניהם בחצי-האי ערב?

או אולי התקיים עדיין בראשית המאה העשרים בחייבר שבט בשם זה, שבניו שמרו על שרידי יהדותם, ונודעו גם כפרשים עזי-נפש, שודדי-דרכים המטילים מס על עוברי-אורח, אך הם הושמדו על ידי שבטי הוואהבים, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה דחקו את רגלי השריף חוסיין, מגן הערבים הקדושות לאיסלאם, ואשר לידם ולידי מלכם אבן-סעוד נפלה מֶכָּה בשנת 1924?

*

בעקבות האגדות ושמועות-הדמיון הללו נכתב הספר "בעקבות יהודי המידבר", אשר  מחוץ לפעלולי מדחס-החלל ומדחס-הזמן (המחמ"ז), ודמויותיהם של רני, אבבטן, קפיטן יוקי, עמשי, ועוד כמה וכמה פרטים ודמויות כגון סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – כמעט שאין בו דברי-אגדה, אלא כל-כולו מסע אל לב המאורעות בהתרחשותם, והאנשים בחייהם, והספרים ברעננותם הנשמרת לעד.

– סוף –

תל-אביב, ניסן-סיוון תשמ"ב

19 באפריל עד 8 ביוני 1982.

* * *

אין שום איומים ביטחוניים צמאֵי-דם על ישראל

הכול פרובוקציות של העבריין נתניהו

כדי לא להגיע לכלא מעשיהו!

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל