פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1474

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' באלול תשע"ט, 2.9.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִדֶּחִי אֶל דַּחְיָה. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.9.19. // דורון גולדברג: כיצד ניתן להרתיע את החיזבאללה  ולמנוע את מלחמת לבנון השלישית. // יעקב חסדאי: למשבר פוליטי עמוק צריך פתרון יסודי // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ה. העוזרת של משפחת קופילביץ. // " כריתה". רומאן חדש מאת לבנה מושון. // בן-ציון יהושע: 'ימים נוראים' בירושלים. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // ליאל ליבוביץ: יהודים, ראו הוזהרתם: המפלגה הדמוקרטית הופכת להיות חסרת תקנה. // תקוה וינשטוק: פארק לאומי חדש, קרוניות ישנות. // אורית דשא: סוף הקיץ. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ביאטה ומרילה" ל-א. פון קייזרלינג. עברית: 1928. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.3.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט. פרק ראשון. המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִדֶּחִי אֶל דַּחְיָה

בִּימֵי הַתִּפְאֶרֶת שֶׁל תּוֹר הַזָּהָב בִּסְפָרַד נִתְעַלְתָה מַעְלָה-מַעְלָה

תַּרְבּוּת הָאִיסְלָם שֶׁמִּמֶּנָּה לָמְדוּ בְּלִי סָפֵק יְְהוּדָה הַלֵּוִי,

שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד, הָרַשְׁבָּ"ג, אִיבְּן עֶזְרָא, חִסְדַּאי בֶּן שִׁפְּרוּט וְכֵן הַלְאָה

וְכָל בַּר-אוֹרְיָן שֶׁלָּמַד עַל בֻּרְיָן אֶת פְּנִינֶיהָ אֵלֶינוּ הֵבִיא

כִּדְבַר אַחַד הָעָם אֶת דֻּגְמָתָהּ אֶל חֵיק שְׂפַת עֵבֶר

לֹא כְּחִקּוּי שֶׁל הִתְבַּטְּלוּת כִּי אִם שֶׁל הִתְחָרוּת

אַךְ זֶה הָיָה מִזְּמַן וּבְיָמֵינוּ, שֹׁד וָשֶׁבֶר,

מֵפִיץ הָאִיסְלָם הַפָנָטִי טֵרוֹר רַצְחָנִי וְאֵין שׁוּם הִתְגַּלּוּת

שֶׁל נְאוֹרוּת בַּשֶּׁצֶף הַהִיסְטֵרִי שֶׁל נַסְרַאלְלַהּ

עַל שְׁנֵי מַזְלָ"טִים שֶׁבְּרֹבַע דַּחְיָה בְּבֵּירוּת 

וְעַל חִסּוּל שַׁיְּרוֹת אַמְלָ"ח אִירָנִי מִשְּׁמֵי אַלְלַהּ

בִּידֵי "יִשְׂרְאֵלִים הַנּוֹהֲגִים בְּהֶפְקֵרוּת."

וּכְשֶׁנְּשִׂיא לוּבְּנָן הַמִּתְחַסֵּד, מִישֶׁל עָאוּן,

עֵינֵי קוֹזָק נִגְזָל שָׁם מְגַלְגֵּל וּמִצְטָרֵחַ

כִּי תְּקִיפוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְרָזַת מִלְחָמָה הֵן בְּנֶשֶׁק דָּרוּךְ וְטָעוּן

יֵשׁ לוֹמַר לוֹ: "יָא אַהְבָּל, וְנֶשֶׁק אִירָנִי אֲשֶׁר אֶצְלְךָ מִתְאַרֵחַ

הוּא הַכְרָזַת  שָׁ ל וֹ ם?  וְכוֹחַ 'יוּנִיפִיל' שֶׁל אוּ"ם

שֶׁ'חִיזְבַּאלְלָהַּ' תַּחַת אַפְּךָ הוֹפֵךְ לְמִין פָדִיחָה

הוּא לֹא תַּרְמִית שֶׁלְּךָ בָּהּ אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה מְאוּם?

אָז דַּי בִּצְבִיעוּתְךָ וּפְתַח רֹאשְׁךָ וּסְגֹר אֶת פִּיךָ!

כִּי גַּם בְּתוֹךְ אֵירוֹפָּה כְּבָר בַּ'חִיזְבַּאלְלָה' רוֹאִים

אִרְגּוּן-טֵרוֹר וּכְמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָשְׂפָה כִּ'פְּרוֹמוֹ'

אֶת כָּל מִנְהָרוֹתָיו כָּךְ גַּם לְךָ עוֹנְשִׁין צְפוּיִים

עַל פִּי פִּתְגָּם עַרְבִי יָשָׁן שֶׁ'כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ'."

יוסי גמזו

‏* * *

דורון גולדברג

כיצד ניתן להרתיע את החיזבאללה

 ולמנוע את מלחמת לבנון השלישית

במוצאי השבת האחרונה הקרין ערוץ 2 סרטון תעמולה מטעמו של נסראללה, המתאר את חיילי צה"ל המפוחדים מסתתרים מאימת החיזבאללה. שום דבר משעשע לא היה בסרטון למי שראה כיצד, אכן, ננטש קו הגבול בבהילות; נעלמו הסיורים לאורך הגדר; ודרכי מילוט חדשות נסללו בחופזה בעורף הישובים. צה"ל חזר באחת לדפוס הפעולה הנפסד שאיפיין אותו לפני מלחמת לבנון השנייה.

אין ספק כי התנהגותם זו של ממשלת ישראל וצה"ל איננה מרתיעה את החיזבאללה אלא, להפך, דווקא מגרה ומעוררת את תוקפנותו. רק כך אפשר להסביר את כריית מנהרות התקיפה בשטחנו, תוכניתו המחוצפת של הארגון לכיבוש ישובים בגליל והאיומים הגלויים של נסראללה.

אם לא תיעצר ההידרדרות הזו, מלחמת לבנון שלישית היא רק עניין של זמן. הדרך היחידה להימנע ממנה היא, כמובן, להרתיע את החיזבאללה מלתקוף. אולם עד כה דבר זה לא נעשה. במקום ניסיון להרתיע, בנתה מדינת ישראל חומת בטון אדירה בגובה 12 מטר – אנדרטה לרפיון השכל ומורך הלב – המשיגה בדיוק את האפקט ההפוך מזה שהתכוונו לו בוניה.

הרתעת החיזבאללה ניתנת להשגה רק ע"י יצירת איום אמין, ניתן למימוש, על נקודת התורפה הכואבת ביותר שלו. נקודת תורפה זו איננה נמצאת בשכונת הדאחיה בביירות. היא גם איננה המידע שיש בידינו על מיקום מאגרי הטילים המדויקים שלו, מנהרות התקיפה או מחבואו התת-קרקעי של חסן נסראללה. נקודת תורפה זו, הניצבת גלויה לנגד לעינינו חשופה למהלומה קטלנית – היא הכפרים השיעיים של דרום הלבנון, בשטח המשתרע מגבול ישראל-לבנון ועד נהרות הזהרני והאוולי. כפרים אלו הם עורקי הצוואר של ארגון החיזבאללה – העורף האסטרטגי שלו –ומהם הוא שואב את כוחו. עד כה, זכו כפרי השיעים, משום מה, לחסינות כמעט מוחלטת מפגיעה. עם שוך הקרבות, בעימותים הקודמים, חזרו הכפריים, אשר נסו צפונה, חזרה לבתיהם. הנזק המוגבל שספגו הבתים תוקן במהרה עם טיח ולבנים וכעבור זמן קצר נראה היה כי הם מוכנים שוב לעימות חדש ואנחנו חזרנו (למעט הפצועים וההרוגים) למשבצת הראשונה כאילו לא קרה דבר.

זו הסיבה שעל ראש הממשלה ומפקדי הצבא לנסח את האיום באופן הבא: אם יחצה החיזבאללה את הגבול הבינלאומי דרומה לשטחנו, או יפגע בעורף האזרחי פגיעה קשה, הוא יוכל להשיג הישגים קצרי טווח של כיבוש יישוב ישראלי אחד או יותר וגרימת נפגעים רבים. אולם, לאחר 24 או 48 שעות צה"ל יחזור וישתלט על השטח. הוא לא יעצור הפעם בגבול ישראל-לבנון, אלא יעלה צפונה והגבול ינוע צפונה יחד איתו – בשלב הראשון עד לקו הליטאני ואם יידרש גם צפונה משם. כל הכפרים השיעיים, במרחב שייתפס ע"י צה"ל, ייהרסו עד היסוד ותושביהם יגורשו צפונה לבלי יכולת לשוב עוד. השטח המשוחרר יסופח למדינה ישראל ויוחל בו מיד בהקמת שרשרת ישובים יהודיים.

אם לשפוט ע"פ התקדים הפלשתיני, אובדן הבית והאדמה נתפס בעיני הערבים כאסון נורא, מר ממוות (נכבה). קיים, לכן, סיכוי טוב מאוד שאיום זה ייתפס כאמין, תושג ההרתעה המיוחלת, ותימנע המלחמה הבאה. אולי, בעתיד, ניתן יהיה גם להחליף את החומה המכוערת באבני גבול קטנות צבועות לבן.

אם, לעומת זאת, יערפל שיכרון הדם את מוחו של נסראללה, יממש צה"ל את האיום. במקרה כזה, יאבד החיזבאללה חלק ניכר מהמשענת האזרחית שלו וספק אם יחזיק מעמד אחר כך; שאלת הניצחון, המכרסמת כבר שנים בהישגי צה"ל, תוכרע מאליה; ותיווצר הרתעה לדורות. חשוב לא פחות, מדינת ישראל הקטנה תרחיב את גבולה צפונה למקום בו יובטחו לה גבול טבעי, עליונות טופוגרפית ומקורות מים חדשים, ללא חשש מאוכלוסייה עוינת המזנבת בעורפה ללא הרף במעשי טרור.

אחרי הכול, האסטרטגיה של "כיבוש וגירוש" הביאה לנו בעבר הצלחות ארוכות-טווח במלחמת השחרור ובמלחמת ששת-הימים. היא האחראית להפיכת רמת הגולן ממדבר בזלת, זרוע מוקשים וקני תותחים, לגן פורח ושלו. אין סיבה שלא לחזור ולאמץ אסטרטגיה מוצלחת זו במקום רעיונות ההבל וההתנהלות הכושלת של מלחמת לבנון השנייה ו"מבצעי" צה"ל ברצועת עזה. אין גם סיבה לחשוש מתגובת ה"עולם" העומד אדיש לחלוטין למתרחש כיום ב"סוריה", "תימן", "לוב" ו"עיראק". כל שנדרש הוא לאמץ מחדש את התעוזה והחשיבה "מחוץ לקופסה" – שאפיינו בעבר את צה"ל ומדינת ישראל.

לכל מי שיאמר שהצעה זו "קיצונית מדי", צריך לענות כי כיבוש יישוב יהודי ע"י צבא ערבי יהווה אירוע קטקליסמי המשנה סדרי בראשית ויחייב תשובה הולמת.

דורון גולדברג

תושב מטולה, 400 מטר מגדר המערכת.

שבת, 31 באוגוסט 2019

* * *

אהוד: ככל שההדלפות המרושעות מחקירותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו זולגות לעיתונות המרושעת השואפת להפילו, כן נוספים יותר ויותר מאנדאטים לטובתו כי ציבור הבוחרים לא אידיוט!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.9.19

* פסגת הזדמנות או פסגת איום? – נשיא צרפת מקרון הכריז על פגישה קרובה בין טראמפ לרוחאני. האם אכן תתקיים פגישה כזו? יש לזכור, שהנשיא טראמפ הביע לכל אורך הדרך, כולל ביום הודעתו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני ובמקביל להודעותיו על החרפת הסנקציות על איראן, את רצונו במו"מ עם איראן על הסכם חלופי. יתר על כן, טראמפ אוהב להפתיע במחוות גרנדיוזיות ובפוליטיקה אישית, וראינו זאת בפגישותיו עם נשיא צפון קוריאה, זמן קצר אחרי שאיים להשמידה. לכן, אין ספק שמבחינתו של טראמפ, פגישה כזו רצויה. השאלה האם היא תתקיים תלויה בעיקר באיראנים. עד כה איראן סירבה לכל מגע עם ממשל טראמפ, אלא אם כן יחזור בו מהחלטתו בנוגע להסכם הגרעין. כך שאם איראן תשנה את דעתה, ורוחאני ייפגש עם טראמפ, ניתן יהיה לראות בעצם הפגישה הישג של מדיניות טראמפ. כנראה שהסנקציות החריפות עושות את שלהן.

האם פגישה כזאת, מנקודת מבט ישראלית ומבחינת האינטרס של שלום העולם, מועילה או מזיקה? האם יש לראות בה איום או הזדמנות?

התשובה לשאלות אלו תלויה בתוצאות הפגישה והתהליך אליו תוביל. מו"מ ותהליך מדיני, אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא בהתאם לתוצאותיהם. אין לראות איום בעצם קיומו של מו"מ. הרי עמדתה של ישראל תמיד הייתה שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, ובלבד שיביא לתוצאה הרצויה.

המשימה המדינית העליונה, היא לוודא שטראמפ לא מתכוון להתפשר על התוצאה הקבילה היחידה – ביטול מיזם הגרעין האיראני. הרי אין ילד שיחשוד באיראנים שהם מקימים כוח גרעיני לשם שלום. ברור בדיוק מה מטרת המיזם. מיזם כזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל. יש לדחות כל הסכם של מריחת זמן, ויש לעמוד על הדרישה האולטימטיבית של ביטול המיזם. לשם כך על ארה"ב לגשת למו"מ עם שני נבוטים גדולים: נבוט כלכלי – החרפת הסנקציות עד כדי חרם כלכלי מוחלט על איראן, ונבוט ביטחוני – פעולה צבאית להשמדת הכורים האיראניים. ולצד הנבוטים, גזר גדול – סיוע כלכלי רבתי לאיראן, אם תפרק את הכורים הגרעיניים ותחדל מפעולתה הטרוריסטית ברחבי המזה"ת.

אם כוונתו של טראמפ במפגש עם רוחאני ובתהליך דיפלומטי מול איראן היא להגיע לתוצאה הזאת, ללא פשרות – הפגישה מבורכת. החשש שלי, הוא שמא טראמפ יסתפק בהרבה פחות. אין לי ספק, שאם טראמפ יגיע להסכם עם האיראנים הוא יהיה טוב מן ההסכם הקודם, כיוון שטראמפ לא ירשה לעצמו שלא להציג הישג שניתן להתהדר בו. אולם אם יהיה זה הסכם משופר אך ברוח הסכם מינכן ב' של אובמה, האיום יישאר על כנו.

יש לקוות שעמדתו של טראמפ תהיה חדה ונחושה, ויש לפעול ולהפעיל את השפעתנו כדי שכך יהיה.

* געגועיי לנתניהו – בדרך כלל, כשמדברים בגעגוע על "הליכוד של פעם", מתכוונים לליכוד הממלכתי והחברתי של בגין ושמיר. אבל אני מתגעגע אפילו לליכוד של נתניהו של פעם. למשל, נתניהו שלחם נגד ניסיון ההשתלטות הפייגליני על הליכוד, מתוך רצון לשמור על אופיו של הליכוד כתנועה לאומית, ליברלית ממלכתית. אבל נתניהו של היום מוכן למכור הכול למען קואליציית החסינות, וכעת הוא הבטיח לפייגלין חברות בממשלה (הדבר היחיד שיכול לנחם, אולי, הוא שנתניהו אינו בעל רקורד של קיום הבטחות). נקווה שהוא לא יבטיח לעוכר הדין הפרא-אדם איתמר בן גביר להיות שר המשפטים, כדמי לא-יתמודד.

* דמוקרטיה במיטבה – המנהיג מסית נגד עיתונאי. מוסתים מאיימים על חייו. לעיתונאי מוצמדת אבטחה.

* בוקי – דף הפייסבוק שלי משופע בתגובות רבות של זרזירי מקלדת ותועמלנים ביביסטיים, שתחביבם הוא להלעיג על הנהגת כחול לבן ולהגחיך אותה. המסר הוא, כמובן, מסר פולחן האישיות – חוץ מהאלוהים האחד והיחיד נתניהו, כל השאר גמדים נלעגים. הם נוהגים לעוות את שמותיהם של מנהיגי כחול לבן. למשל, את בוגי הם מכנים בוקי.

למה בוקי? בצבא נהגו לומר על יעלון שהוא בוק. למה בוק? בשל היושר והיושרה הקיצוניים שלו; מי שמסרב לעגל פינות ולעולם אי אפשר לגנוב איתו סוסים. מובן מאליו שבעבור חסידי נתניהו יושר ויושרה הם תכונה מגונה.

והנה, עולה לו לשידור איש קטן, שר בממשלה, אקוניס שמו, שחנפנותו אומנותו ומכנה את יעלון "שקרן".

אלמלא האיש הקטן הזה היה שר בממשלה שלנו, זה היה מצחיק.

* שיעורי דת – לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה"הדתה". תפוצת המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת (כן, אני משום מה בתפוצה הזאת, אבל אני שמח על כך; זה חומר מודיעיני חיוני) קיבלה הודעה על "קו חם נגד הדתה", להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמיתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים. רוגל אלפר קורא למורים לא להכיר ברפי פרץ כשר החינוך, אחת מראשי הפורום הדוסופובי כותבת מאמר על חרדותיה כשהיא שולחת את ילדתה לכיתה א', וקראתי כותרת אחד על כך שכמות "שיעורי הדת" בישראל היא פי שלושה מבאירופה. ואו.

ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה"חילוני") למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו "דתיים" וחלקם "חילונים", אם זה מעניין מישהו. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד.

אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. והדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו, אבל מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. כי מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית.

ברב שיח בגולן בהשתתפות מייסד הפורום הדוסופובי ("החילוני" בכיבוסית) ד"ר פורמן, הוא  סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האימא של כולנו." ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה אימא שלי. היא אולי דודה רחוקה." הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; "גזענית", "מיזוגינית" וכל הסדרה המוכרת.

שותפו להובלת המסע, אור קשתי מן השוקניה, ניהל מסע ציד מקארתיסטי נגד מי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית, ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת (שאני מכנה אותו המפא"יניק האחרון), כיוון שפעל להכניס חינוך ציוני למערכת החינוך. כי זה מה שבאמת מרתיע אותו, החינוך הציוני, אבל קל יותר להסית עם דחליל ה"הדתה".

אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו.

* ביד הלשון: פרא אדם – "פראי אדם" כינה ירון לונדון את הערבים ועורר סערה. מנין הביטוי? המקור הוא מקראי, והוא קרוב מאוד לדבריו של לונדון – הביטוי "פרא אדם" נאמר על ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן." (בראשית ט"ז, י"ב).

הביטוי מופיע גם בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב י"א, פסוק י"ב).

אורגד – הלך לעולמו שר האוצר לשעבר ומייסד אוניברסיטת השומרון באריאל יגאל כהן אורגד. יהי זכרו ברוך!

מה זה אורגד? יש מילה כזאת?

יגאל כהן נבחר לראשונה לכנסת, מטעם הליכוד, ב-1977. בסיעת הליכוד כבר היה אז ח"כ ששמו יגאל כהן. כדי להבחין בין השניים, הוסיף אורגד לשם משפחתו את ראשי התיבות של שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גלעד ודרור.

אורגד לא היה היחיד שנהג כך. כאשר חבר הכנסת אברהם כץ מהמערך נבחר לכנסת, כבר כיהן בה ח"כ אברהם כץ מן הליכוד. כדי להבחין בין השניים, הוא הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז, כשם קיבוצו נחל עוז. 

אורי הייטנר

* * *

יעקב חסדאי

למשבר פוליטי עמוק צריך פתרון יסודי

מדינת ישראל הלכה לבחירות לכנסת ה-21 לפני 4 חודשים, 09/04/2019, ותלך שוב לבחירות בעוד פחות מחודש – 17/09/2019. כפי שהדברים מסתמנים כיום מהסקרים, מהפכה בבחירות החדשות – לא תהיה. על חוט השערה, נתניהו אולי יצליח להרכיב ממשלה ואולי לא. הדבר המפליא בכל המערכת הפוליטית הזו הוא, שכל הזמן חושבים איך להתגבר על מצב של תיקו – שיוויון בין הגושים, ומנסים למצוא פתרונות מהסוג "עוד מאותו הדבר" (more of the same).

על כיוון אחד לא חושבים. שינוי שיטת המימשל ההופך להיות בעייה קריטית של מדינת ישראל. אי אפשר לנהל מדינה בשיטת הקואליציות כפי שנוהלה עד היום. השיטה הזו מביאה לסחטנות ולחוסר יציבות. מתבקש היה, לו היתה לנו מערכת פוליטית חכמה, שיעלו לנו רעיונות
לדרך אחרת עם רעיונות חדשים שיובילו לפתרון בעיית המימשל והמשילות במדינת ישראל.

בעניין הזה אני מבקש להזכיר שכבר לפני קרוב ל-40 שנה תנועת לאו"ר הציעה לשנות את שיטת המימשל. במסמכים שכתבנו הדגשנו את חוסר היציבות הפוליטית ואת הכוח הכלכלי הרב שיש בידי הממשלה שאותו יש להקטין כי הוא מביא לשחיתות. הצענו לעבור למשטר נשיאותי שיהיו בו שני בתי נבחרים. בית אחד, התחתון, בו יהיו נבחרים שיבחרו בשיטה בה הם נבחרים כיום. בית שני, העליון,  בו המשרתים יבחרו בשיטה סלקטיבית יותר שתבטיח רמה גבוהה יותר של הנבחרים.

(תיאור מפורט של תכנית לאו"ר ניתן לקרא באתר האינטרנט שלנו : www.laor.org.il
ועל מבנה המימשל ניתן לקרא בפרק : http://www.laor.org.il/?categoryId=49878
חשוב לזכור כי מבנה הממשל וסמכויותיו הינו נדבך עיקרי אולם אינו יכול להיות מנותק מכלל המבנה המוצע על-ידי לאו"ר למערכת הפוליטית והחברתית במדינת ישראל, והמוצג באתר).

כיום, לאחר תקופה ארוכה מאז פירסמנו את רעיונותינו, אפשר לומר שהבעייה הזו כבר ברורה. המימשל מרבה לדבר על משילות, אבל זה הדבר האחרון שיש לנו – אין לנו משילות.
השלטון לא יציב. במערכת הפוליטית יש אנשים רבים ברמה ירודה. החלטות רבות מתקבלות עם שיקולים כלכליים לא ענייניים, לטובת מיגזר זה או אחר.

לכן, אנשים שמרחיקי ראות חייבים להתחיל לחשוב לא על "איך משיגים עוד מנדט אחד על ידי זה שמישהו יבוא להשתתף בבחירות או לא יבוא להשתתף בהן" אלא איך משנים את שיטת המימשל באופן שיקנה יותר יציבות ויותר צדק למערכת השלטון בישראל.

היש עדיין אנשים המוכנים להשקיע מאמץ בחשיבה ובגיבוש פתרון למערכת המימשל
במדינת ישראל? נשמח אם תיצרו איתנו קשר דרך אתר תנועת לאו"ר או ישירות לדוא"ל:

tnuat.laor@gmail.com

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"ה. העוזרת של משפחת קופילביץ

בפרק י"ט המספר על הפסיכולוג החתיך שאשתי התחילה ללכת אליו, ציינתי שבאותו זמן היכרתי מקרוב את העוזרת של משפחת קופילביץ, שבאיזה שהוא אופן הצליחה להבין לליבי, בלי שתזדקק ליעוץ של פסיכולוג. חתיך. זה היה עוד לפני שאשתי החלה ליישם את עצות הפסיכולוג וגופי הדואב התחיל לשאול את עצמו מאין יבוא עזרו. הפעם הוא בא – מהעוזרת. היתה זו הונגריה נמרצת, פאולה (שם בדוי) שעבדה אצל משפחת קופילביץ מהקומה השנייה, וטיפלה בשלושת הילדים הקטנים שלה. היה לה שיער חום גלי שעיטר פנים נאות עם חיוך של פה קטן מתחת לאף מצומצם, שחצץ בין שתי עיניים בהירות, שאחת מהן היתה פוזלת. גופה היה תמיר עם נשיות מתפרצת ועור לבן חלקלק הנוטה להשמנה. כעשר שנים עבדה בדירתה של משפחת קופילביץ בלי שהצלחתי לתהות על קנקנה, כי היתה מאלה הממהרות תמיד. כשהיינו נפגשים במדרגות, והיא היתה זורקת לי 'שלום' חטוף, לא ידעתי אם היא מדברת אליי או אל הקיר הסמוך. כשהיינו מגיעים במקרה ביחד הביתה והיינו צריכים לחכות למעלית שתרד, לא היתה לה סבלנות להמתין והיתה עולה במדרגות, אפילו אם היה לה סל בכל אחת מידיה.

בחמש השנים הראשונות שגרנו באותו בית, אפילו לא ידעתי מה שמה. רק בשנה השישית, כשדפקה על דלת ביתנו לבקש לימון בהשאלה, שאלתי את סטלה, העוזרת הבולגריה שלנו, אם היא יודעת מה שמה של ההונגריה הזאת. כמובן שידעה ואמרה לי ששמה פאולה ובעלה עובד במחלקת התברואה של עיריית תל אביב.

את בעלה הכרתי כשהיה מגיע מדי פעם לקחתה לביתם במכונית הסובארו שלו ומחכה לה ברחוב מול הבית. הוא היה בריא גוף עם פרצוף עגלגל וחיוך המצביע על  טוב לב.  בניגוד לאשתו הנמרצת, היה זמנו בידו וכשהיה רואה אותי, היה יוצא מהסובארו, שולח אליי את כף ידו הרחבה ולוחץ את ידי תוך ניעור מתמשך. כשהייתי שואל למה הוא לא עולה לחכות לאשתו בדירה, היה אומר שאם יעלה, היא תישאר שם עד הלילה. לעומת זאת כשהיא יודעת שהוא מחכה לה בחוץ, היא נשארת שם רק עד הערב. כך היה עונה לי תמיד ופורץ בצחוק גדול. 

אחרי כעשר שנים של הכרות חטופה במדרגות, שמתי לב שהיא כבר ממהרת פחות ולפעמים אפילו אומרת לי שלום, בלי להסתכל על הקיר. בפעמים הבודדות שיצא לנו לעלות יחד במעלית, היתה תמיד לוחצת על קומה 4 לבל תעכב אותי אם תלחץ קודם על 2. ההיכרות היותר קרובה החלה כאשר גיזי, אימה של דיצה, חלתה בסוכרת והיתה זקוקה להזרקת אינסולין כל בוקר. בשנה הראשונה היתה באה אליה האחות דייזי, שגרה  בקרבת מקום. כשבעלה של דייזי נפטר והיא עברה לגור אצל בתה, היא ניסתה ללמד את גיזי להזריק בעצמה. היתה זו תקוות שווא, כי גיזי לא היתה מסוגלת לקרב את המזרק אל הירך, או הזרוע, בלי שהוא ייפול לה מהידיים. גם בדיקת גובה הסוכר, היה נשגב מבינתה. בדלית ברירה לקחתי על עצמי את האחריות לסוכר של גיזי וכל בוקר הייתי עולה על הווספה ונוסע לביתה ברחוב לטריס, כדי להזריק לה את האינסולין.

נסיעות הבוקר האלה פסקו כאשר נודע לי שמשפחת קפלן,  שגרה בבניין שלנו בקומה השנייה, מול משפחת קופילביץ, עומדת לעזוב ומחפשת קונה לדירתה בת שלושת החדרים. היה זה אחרי שבנימין נפטר והיה לנו כסף לקנות את הדירה ללא משכנתא ואפילו נשאר סכום נאה לשלם לפסיכולוג של דיצה.

גיזי עברה לגור בדירה שרכשנו ומעכשיו, לפני שהייתי לוקח את ימי לגן, הייתי יורד קודם לגיזי, היא היתה כבר מחכה לי בישיבה על המיטה ומושיטה לי יד חשופה, או ירך. השליחויות הרבות שהייתי עושה אליה במצוות דיצה, הפגישו אותי עם פאולה לעתים קרובות ושמתי לב שאם אני מעניק לה טפיחת כתף חברותית, היא  מחזירה לי חיוך נעים ופעם אפילו החזירה לי חיכוך מרפקי.

באחת הפגישות האלה, סיפרתי לה שהדירה של גיזי חותנתי, התפנתה, ואנחנו מחפשים מישהו שיבוא לנקות אותה. היא אמרה שהיא עצמה מוכנה לעשות את העבודה וקבענו שמחר, ביום שבעלה לא בא לקחתה, אני אקח אותה לשם שתראה את הדירה ואחר כך אביאה לביתה במקומו. למחרת כשהבאתי אותה לרחוב לטריס והיא ראתה את הווילה, נבהלה קצת ואמרה, לא ידעתי שזה בית כל כך גדול. אמרתי לה שרק מבחוץ הוא גדול, בפנים הוא ממש קטנטן. היא נדבה חיוך ואמרה: "נראה."

עד היום אני לא יודע להסביר איך זה קרה, אבל ברגע שסגרתי אחרינו את דלת הכניסה מצאנו את עצמנו מתחבקים ונצמדים זה לזה תוך שאני מוביל אותה למיטה של חדר השינה. שם נשרנו עליה כדבר המובן מאליו, ועד מהרה גילינו שהפסוק "והיו לבשר אחד" יש לו יותר ממשמעות אחת.

מיותר לציין שאת הדירה היא לא ניקתה באותו יום וגם לא בימים הבאים. אני גם לא נזקקתי לקחתה לשם שוב, כי מצאנו סידור יותר נוח. הסטודיו שלי על גג הבית שלנו בשדרות סמאטס. היא ידעה שמאז שעזבתי את מפעלי מאיר, אני עולה לסטודיו לכתוב את הסיפורים שלי, ויום אחד דפקה על דלת החדר. אמרה שעלתה לתלות כביסה ובהזדמנות זאת באה לראות מה שלומי. בחודשים הבאים, כשהיתה עולה פעם או פעמיים בשבוע לתלות כביסה, הייתה נכנסת לשאול מה שלומי ומאותו יום, חלפו כל כאבי הראש של דיצה.

באותה תקופה שבה זכיתי לרגיעה נפשית בזכות פאולה, כתבתי בין השאר מחזמר ליובל גימנסיה רחביה שמלאו לה חמישים שנה. מנהל הגימנסיה הציג לפניי את יצחק שמעוני, בוגר הגימנסיה, שהיה אז מנהל 'קול ישראל'. שמעוני זכר אותי מאז ששיתף אותי באחת מתוכניות 'שלושה בסירה אחת' שהוקלטה ברחובות, וכנראה לא התפעל ממני באופן מיוחד, כי לא הזמין אותי יותר. עכשיו נשא לפניי נאום מרשים על גימנסיה רחביה ואמר שתולדותיה צריכות לשקף את תולדות ירושלים מאז דוד המלך ועד שחרור העיר בששת הימים.

בערב, כשהתיישבתי מול מכונת הכתיבה, עלה בזיכרוני אותו יום שבו המורה שלי משה צדק, (המופיע בספרי בשם שמילקיהו) הזמין אותי לביתו, אחרי שיצא לפנסיה. באותו מפגש הוא הוציא ממני הבטחה שאביא במותו המתקרב לפחות 40 תלמידים שילוו אותו בדרכו האחרונה. הוא אף נתן לי רשימה מלאה עם שמות תלמידים ואמר לי שאלה בטח ישמחו לבוא להלוויה שלו.

המחזמר מתחיל  עם בואו של התלמיד לבית המורה המבקש ממנו שיביא תלמידים להלוויה שלו, ונגמר כעשר שנים לאחר מכן, כאשר אותו תלמיד מצא את מותו על גבעת התחמושת ומי שבא להספיד אותו הוא המורה שמילקיהו, שעדיין חי. בתוך סיפור המסגרת הכנסתי לקט של סיפורים ששמעתי מתלמידי הגימנסיה ושירי ירושלים שרובם ידועים. שי לביא אהב את מה שכתבתי והתחיל בחזרות עם התלמידים.

מי שהזדעזע מקריאת המחזמר היה יצחק שמעוני שהרים טלפון למנהל והכריז שלא יקום ולא יהיה.  איזה המצאות אידיוטיות יש לו לפוצ'ו הזה! מי יאמין שכל מה שהמורה רוצה זה לראות את התלמידים שלו מתוך הארון.

בעקבות הטלפון קרא המנהל לשי לביא, אמר לו שיפסיק את החזרות על המחזה שלי וייקח סופר אחר, לא חשוב כמה שזה יעלה. שי הזעיק את חיים חפר שכתב הצגה שעלתה על במה מאולתרת בבריכות שלמה. יצחק שמעוני הילל את מה שחפר כתב, שי לביא העלה אותה על הבמה עם תלמידי הגימנסיה, ולדבריו  זה היה המופע הכי גרוע שהעלה בחייו.

עכשיו התחילה מלחמה ביני לבין הגימנסיה. למזלי היה לי חוזה חתום בו אני נדרש למסור לה את המחזה השלם תוך חודש והגימנסיה מתחייבת לשלם לי עבורו סך של חמשת אלפים שקלים. אחרי שהכנס תם והרוחות נרגעו, כתבתי למנהל מכתב ברכה וציינתי שטרם קיבלתי את השכר המגיע לי.

כתבתי שלושה מכתבים שלא זכו לתשובה ואז פניתי לעו"ד מנדלוביץ, אביו של ספי החבר של ימי מהגן. הוא כתב רק מכתב אחד לפני הזמנה לבית המשפט, ואז זכיתי לתגמול. היתה זו הפעם היחידה מתוך כמאה יצירות שכתבתי לפי הזמנה, שבה נזקקתי לעזרה משפטית.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

כריתה

רומאן חדש מאת לבנה מושון

הוצאת דני ספרים, 295 עמודים

לאהוד בן עזר שלום,

רומאן שלי בשם "כריתה" יצא לאור בהוצאת "דני ספרים". הספר עוסק במיכה, גבר ביישן ושתקן, שמגיע לביקור אצל זושה, חברתה הטובה ביותר של אימו, רוזליה, שנפטרה לפני זמן קצר. הוא מבקש לשמוע ממנה על ילדותה של אימו ועל קורותיה בזמן מלחמת העולם השנייה. עכשיו, לאחר מותה, חשוב לו למצוא תשובות לשאלות שריחפו באוויר במהלך כל ילדותו אך נותרו ללא מענה. את תשומת ליבו מושכת שכנתה של זושה, אישה צעירה בעלת מראה אינדיאני. זוהי דורה, מהגרת מקולומביה שמגדלת את בנה היחיד הזקוק להשתלת כליה. מכאן קצרה הדרך למהפך שיתחולל בחייו של הבחור הרווק.

קטע מתוך הספר "כריתה"

כשחוטי הגבינה הגמישים צנחו מהפה של מלכי, הזמין לעצמו כוס תה עם ממתיק מלאכותי. לבסוף השאיר טיפ נדיב למלצר. מלכי לא הפסיקה לצחקק במכונית ששאל מאבא על הטיפ ואמרה, שבסכום הזה יכלה להזמין גם טוסט בייגל ועוד שתייה. היא שאלה אם יוכל להסיע אותה הביתה והסכים. הנוכחות שלה הטילה עליו מועקה, מה יעשה בכל המידות והתכונות שהצטופפו בה. ליד ביתה הפצירה בו לעלות. הם טיפסו שלוש קומות. בדירה פסעו בחושך על הבהונות ומלכי משכה אותו אחריה וסימנה לו לשמור על שקט. אור נדלק בפרוזדור וקול גבר שאל, זו את, מלכי? והיא השיבה אבא, זה בסדר. בחדר הדליקה מנורה קלושה והציעה לו לשבת על המיטה הסתורה ושאלה בלחישה אם הוא אוהב וודקה. היה לו ניסיון קלוש בשתיית בירה עם יענקל. מלכי התיישבה קרוב מאוד לידו והציתה סיגריה. שערה השומני גלש משני צידי לחייה התפוחיים. הוא שיחק במקטרת והזיע. תשתחרר, ביקשה בנימה מתחנחנת. אחר כך נשכבה בבגדיה על המיטה והציעה שיעשה כמוה. הוא לא זכר כלל איך מצא עצמו מתנשף מעליה ורגליה כלאו את גבו. בית החזה שלו התפוצץ מהתרגשות עצומה ובתוך דקות איבד את בתוליו. התנגב בחולצת הפיג'מה שהציעה לו וקם ללכת כשנשיקותיה הרטובות תלויות עליו.

באותו שבוע סיימו את כל הלילות אצלה בחדר. היא אהבה את הגוף החטוב שהשיג לעצמו בחריקת שיניים ובמאמצי-על. יודה שאל היכן הוא מסתתר עד מאוחר בלילה. יש מישהי שכדאי שנציץ בה, מיכה? מיד הוצף רגשי אשם על אודות מה שעשו יחד בלילות.

בשבת הראשונה הציע למלכי ללא התלהבות יתרה שיתארסו. היא קפצה עליו כילדה בת חמש. הם קבעו מועד למפגש ההורים. רוזליה נסעה לתל אביב לקנות נעליים וארנק. יודה הביא מהחנות חתיכת בד גדולה ויקרה. בחנות התכשיטים של אברהמי, חבר של אבא, קנה טבעת משובצת אבן צהובה ושילם לו בחמישה צ'קים. כמה שקלים חסך מהשעות הספורות שעבד בשבוע כעוזר מחסנאי בחנות לחומרי בניין. אברהמי דפק לו חזק על הכתף ואמר לו למסור דרישת שלום גדולה לאבא. באותו יום רץ לשירותים חמש פעמים ויצא מהם ברגליים רועדות. אחרי הצהריים, כשהסתיימה הרצאה, זרק את התפוחים לפח ונכנס לבלוע עוגת נפוליאון עצומה בקונדיטוריה של איצקוביץ'. משם נסע ושוטט על שפת הים וחיכה לערב. אימא של מלכי בישלה ארוחה גדולה, ואבא שלה אמר שבחיים הם לא האמינו שמלכי תמצא בחור מצוין כמו מיכה, כמעט היו בטוחים שאף אחד לא ירצה אותה בגלל שהיא חדה כתער ועושה ככל העולה על רוחה. הכול קרה כל כך מהר, תראו איך שניהם מקסימים ביחד. הם ישבו בפינת האוכל. בטנו התהפכה, לא הבין למה נתן טבעת לבחורה עם שיער שומני, שהוא בקושי מכיר ולא אוהב אותה בכלל. רק בגלל שעשו בלילות מה שעשו? ההורים כירסמו פולקע ופרוסות מלפפון חמוץ ליד השולחן ופיצחו פיסטוקים בסלון. מלכי התפעלה מחתיכת הבד שאבא הביא לה במתנה. היא סובבה את האחוריים הרוטטים שלה בהתרוממות רוח והניחה את האריג על גופה. יודה הודיע בקול רם שיש לו קשרים עם מנהל אולם אירועים, וכשיגיע הרגע הוא יברר אצלו כמה הנחה יקבלו. אימא של מלכי אמרה, כדאי שהילדים ימהרו, החיים חולפים כמו זבוב במטבח. כולם צחקו וטעמו מהרֹוגאלאך וקינחו בתה.

בבית שאלה אותו רוזליה אם הוא בטוח, כי היא שמנה, והשיב לה, לא יודע, ומה קשור לשמנה? מה זאת אומרת? התגעש אבא שבא מהחדר, עכשיו חזרנו משם. מאורס לאישה ולא יודע? כל השבוע שלאחר מכן התחמק ממנה. הוא חזר מאוחר הביתה ורוזליה השאירה לו פתקים בכתב יד ילדותי: מלכי מבקשת שתתקשר אליה דחוף, מלכי שואלת לשלומך ואומרת שהיא בסדר, מלכי רוצה לברר איתך עניין חשוב. לבסוף שינס מותניים ושוחח איתה, אמר לה שהוא עייף, והיא סיפרה שחיפשה אותו ללא הצלחה באוניברסיטה. עד לשם הגיעה? למחרת הלכו לבית הקולנוע. מלכי משכה את ידו למחשוף חולצתה. הם שכבו במושב האחורי של המכונית, והתכעס שהריפוד של אבא התלכלך. יודה צחצח את האוטו באדיקות. מרוגז הסיע אותה הביתה ונפרד ממנה בנשיקה. למחרת נסע לבית של עדה וגילה לה שעשה שטות, אני לא סובל את החנופה שלה. היא הסתכלה בו בהשתוממות וגערה: אז למה גררת את ההורים לתוך זה? ומי הציע אירוסין? הוא נגס בתפוח שבקערית החרס. אני, גמגם בקול רפה. למה? הרימה עדה גבות מרוטות אדומות. למה? חזר על שאלתה, אין לי מושג. לא יודע.

* * *

בן-ציון יהושע

'ימים נוראים' בירושלים

למי צלצלו הפעמונים בלילות אלול של ילדותנו?

התמונה החרוטה בזיכרוני היתה הפגישה האקראית באשמורת האחרונה בירושלים, שבה יהודים, מוסלמים ונוצרים הלכו לכרוע ברך לפני אלוהים. ממחרת ראש חודש אלול משכימים הספרדים ל'סליחות' באשמורת האחרונה. האשכנזים חסכו מעצמם השכמה מוקדמת והם מסתפקים באמירת סליחות ממוצאי שבת הסמוך לראש השנה. אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מקדימים לשבוע שלפניו. ליצנים בירושלים אמרו כי הספרדים מרבים לומר סליחות, לפי גודל החטאים שלהם.

כשחודש הרמדאן חל בחודש אלול ניתן היה לראות צלליות של יהודים, מוסלמים ונוצרים שהלכו לבתי התפילה. בליל של קולות וצלילים. במוחי הקודח שמעתי את תפילות  כל הדתות משתלבות אלו באלו, נישאות אל-על לסלסולי 'אדון הסליחות', שבקעו מגרונות נערים, תקיעת שופרות, קריאות המואזין וצלצול פעמוני הכנסיות, הקולות והצלילים נפגשים בחלל ומגיעים יחדיו לשער התפילות. המינרטים שמעל המסגדים נראו בעיניי כטילים בין יבשתיים הממריאים לשער התפילות, או לבאב אללה.

אלו"ל – אני לדודי ודודי לי

לא היו ימי חרדה וחשבון נפש לבני ירושלים של שכונות וסמטאות כמו בלילות אלול שהיו המבוא ל'ימים הנוראים' – ראש השנה ויום הכיפורים, וחגי תשרי. בתלמוד תורה סלסלנו, אנו תינוקות של בית רבן, את 'אדון הסליחות', את 'עננו' ואת 'מי אל כמוך' ושאר פיוטי הסליחות ופיוטי החגים שבעקבותיהם. מתחת לתלמוד תורה שבו למדנו, התנהל שוק הומה אדם, שבאותם ימים היה הגדול בשווקי ירושלים עד ששוק 'מחנה יהודה' גבר עליו. פלחים ערבים הביאו פרי וירק מהבוסתנים ומהשדות סביב ירושלים, שעדיין נקטר של שחרית משוך עליהם. כל מי שבא לקנות פרי וירק בשוק חזר לביתו כששפתיו דובבות ניגון של פיוט.

בתמימותי חשתי שבימי הסליחות בני אדם, ואפילו הצעקנים שבהם, מדברים מתון מתון בארשת של קדושה. היו אלה ימים של קירוב לבבות וכל המחלוקות והמריבות של כל השנה נדחות עד אחרי החגים. כמעט סרה קנאה, שנאה ותחרות.  אימהות חששו לקלל את ילדיהן מחשש שיפתחו פה לשטן והקללות עלולות להגשים את עצמן. חודש הרחמים עמד בפתח. חודש אלו"ל בגימטרייה 'אני לדודי ודודי לי'. השכינה וכנסת ישראל חברו יחד. שערי שמיים פתוחים לקבל תפילות והעיניים נשואות אל-על.

בשלוש לפנות בוקר חכם מאיר, שמש בית הכנסת, דפק על התריסים וקרא בקול מסתלסל: "חכם רפאל, חכם יעקב... אדון מזרחי... סליחות." הקור הירושלמי חדר לעצמות ואין רצון להיפרד מהמיטה החמה. אבא יצא זה מכבר לעמל יומו ואני עדיין סרוח על מיטתי ומקשיב לפיוטי הסליחות המושרים בקולותיהם הגבוהים של נערים. הקולות פורצים אל חלוני מכמה בתי כנסת ואני שומע שוב ושוב את הפיוט:

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו

אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו

וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֵלֵי שָׁמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!

לא יכולתי להיות אדיש למילים 'זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו' ששרו הנערים בקולות גבוהים וצלולים, ראיתי את עצמי חוטא הצריך תיקון מיידי על כל החטאים שלי. שטפתי פנים וידיים, נטלתי את הפנס העשוי קופסת שימורים ריקה ובה נר קטן. מול ירושלים שהפכה בימינו לעיר מוארת עם פסטיבלי אור, הנר הזעיר דאז מילא את ליבו של אותו ילד קטן באור זוהר, הסיר פחדים של חושך והעניק לנו ביטחון עצום. בתי-הכנסת היו מלאים מפה לפה והתחרות בין הנערים המסלסלים פיוטים הייתה גדולה. חכם מאיר השמש עובר בין המתפללים עם מגש נחושת ובו ספלוני קפה שחור חם, המעלים ניחוחות של הֶל וקינמון ומציפים בריחם העז את בית הכנסת. ריחות מענגים ובלתי נשכחים.

מה עלה בגורלו של שוטר המקוף הערבי?

ממש באותה שעה – באשמורת האחרונה של חודש אלול הגיעו לשכונה מכרמי חברון והסביבה עשרות רבות של גמלים, סוסים ופרדות  נושאים על גבם מאות ארגזים של ענבי-יין. כמדי שנה, הם חנו בפתח חנותו של אבא, שם עמדו מאזניים עשרוניים העשויים משטח שקילה רחב. אבא  שקל כל ארגז וקבע את מחירו לצרכן בלי זכות ערעור. קודם השקילה הוא גבה 'מעשר' – חצי גרוש לארגז בעבור השקילה ודמי התיווך ובנוסף אשכול ענבים, שאותו השליך לחבית עץ, שבסוף היום הועברה לביתנו.

לא היה בית שלא הפיקו בו יין וערק. כל בית-אב קנה כמה ארגזי ענבים. צעירי המשפחה דרכו את הענבים בגיגיות נחושת הקרויות במחוזותינו 'פַּייְלָה'. בהיותי צעיר הבנים, שטפו את רגליי היטב ולאחר כבוד דרכתי להנאתי ענבים בגת. מן המיץ הפיקו יין שולחני משובח שתסס בכדי חרס גדולים ומן הזגים הפיקו עראק, בתהליך של אידוי וקירור במתקן מיוחד.

הפקת עראק ביתי ללא רישיון היא עד היום עבירה על החוק והעונש המירבי עליה  הוא שנתיים מאסר ו-10,000 שקלים קנס. כדי להסתיר את הריח החריף של הפקת הערק, שרפנו סמרטוטים. סלים, שוטר המקוף הערבי הוותיק, הריח את סירחון הסמרטוטים השרופים ואמר: "וואללה, היהודים שוב עושים עראק."

כדי להימנע מצרות, סלים הוזמן לשתות עראק מהיבול של אשתקד וכדי להפיג את הלגימה צלו למענו על פרימוס כבד עוף מתובל במלח ופלפל שחור. כטוב לבו במשקה וב'מאזה', הלך שוטר המקוף מדייר לדייר, שתה כוסית ערק ואכל כבדי עוף צלויים. בסופו של יום, כשהוא שיכור כלוט, אבי שכר דיליז'אנס והעגלון הסיע את שוטר המקוף המבושם, ששר משירי עבד אל ואב, והוריד את השוטר המזמר ליד שער שכם.

בשבתות ובחגים לא היה בית שלא עלו ממנו ריחות חמין לצד ריחות של אניס ועראק 'זחלאווי', בסגנון 'זחלא' שבלבנון.

מקבלים מכות כדי לכפר על החטאים

ערב ראש השנה וערב יום כיפור הוקמו בתי דין מאולתרים בבתי-כנסת. הדיינים היו ישישים מגודלי זקן לבן, שערכו התרת נדרים בנוסח מאגי, שהצליח לעורר בנו הילדים פחדים. וזה לשון התרת הנדרים:

שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתֵינוּ,

הֲרֵי אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים וּמְבַקְשִׁים

הַתָּרָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

וּמִן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה,

וּמִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּמִבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה,

וּמִמַּעֲלַתְכֶם, שֶׁתַּתִּירוּ לָנוּ...

כָּל מִינֵי נְדָרִים שֶׁנָּדַרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ אוֹ עַל אֲחֵרִים...

כָּל מִינֵי אָלוֹת שְׁמַתּוֹת חֲרָמִים אֵרוּרִים,

נִידּוּיִים וּנְזִיפוֹת וְכִינּוּיִים, וְכָל מִינֵי קְלָלוֹת

שֶׁקִּלַּלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ אוֹ אֶת אֲחֵרִים,

אוֹ אֲחֵרִים שֶׁקִּלְּלוּ אוֹתָנוּ בֵּין בְּהָקִיץ בֵּין בַּחֲלוֹם...

אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים מִמַּעֲלַתְכֶם לְהַתִּיר לָנוּ עֲלֵיהֶם הַתָּרָה גְמוּרָה.

ובית הדין המאולתר אומר פה אחד:

מֻתָּרִים לָכֶם, מְחוּלִים לָכֶם,

שְׁרוּיִים לָכֶם...

וּכְשֵׁם שֶׁמַּתִּירִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה,

כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה.

לאחר התרת נדרים, המתפללים הבוגרים פשטו את פלג גופם העליון ושמש בית הדין הלקה אותם בשתי רצועות עור העשויות מעור של שור וחמור על דרך הכתוב: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו."  המולקה קיבל על הגב ט"ל מלקיות (39 מכות), כנגד שלוש פעמים:

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן

וְלֹא יַשְׁחִית

וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ

וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ.

ראש השנה – חג האור

אנו הילדים אהבנו אהבת נפש את ראש השנה ואת ליל הסדר, שהיו חגיגיים במיוחד. במקום מנורת הנפט האפופה עשן, הבית האיר באור נגוהות של מנורת לוקס, שנראתה כ'אור שבעת הימים' השמורה לצדיקים לעתיד לבוא. מנורת הלוקס, המוזנת בנפט, נקראה גם "פנס לוקס". היה זה מתקן תאורה, שבתוכו היתה מן גרב ארוגה, ניפחו אותו כמו פרימוס והדליקו את הגרב. יחסית לאור הדלוח של עששיות הנפט המפוחמות, אור הלוקס היה חזק במיוחד. במבחן הזמן הפנס האולטימטיבי הזה היה לא יותר מ-20 ואט בימינו. האור המשודרג גם הציג לראווה את כל הסדקים בקירות הבית. בל נשכח שבאור הדלוח של נרות השמן העשויים חרס נכתבו התנ"ך, התלמוד ויצירות מופת שהיו לנחלת דורות. הצמא שלנו לאור הולך וגובר עם השנים [אולי ביחס הפוך לתוצאה?] – בית ממוצע בימינו מלא נברשות, נורות בכל גודל, פלורוסצנט ומנורות לֵד ואנו צמאים לעוד ועוד אור.

מיהו ספרדי?

שולחן ראש השנה המכוסה במפה צחורה וסביבה אורחים רבים ומתחיל טקס הברכות לשנה החדשה. האשכנזים מסתפקים בתפוח בדבש (שתהיה לנו שנה מתוקה) ובראש  של קרפיון ממולא הקרוי 'געפילטע פיש' (שנהיה לראש ולא לזנב), וטובלים את החלה בדבש במקום במלח.

הספרדים כדרכם מסבכים את העניין והולכים לפי מסורת גאוני בבל. עושים קדימון אטימולוגי לסעודה, שכלל תמרים, כדי שייתמו אויבינו; סלק, כדי שיסתלקו אויבינו, כרתי (כרישה), כדי שיכרתו אויבינו; קרא (דלעת), כדי שתקרע רוע גזר דיננו; רוביא (לוביה), כדי שירבו זכיותינו; רימון, כדי שנהיה מלאים מצוות כרימון; ראש כבש כדי שנהיה לראש ולא לזנב ותפוח בדבש, כדי שתהיה שנה מתוקה.

חג של התחדשות

אנו הילדים אהבנו את ראש השנה ואת חג הפסח, כי לכבוד החג קונים בגדים ונעליים. לי קנו חליפה של מלח או חליפה של חייל סקוטי (בלי חצאית כמובן) ואמרו: 'תתחדש'. בראש השנה קנו לנו 'בּוֹטִים' – נעליים גבוהות לקראת החורף. לקראת פסח והקיץ הממשמש ובא קנו לנו סנדלים סגורים. ילדים עניים לא קיבלו נעליים חדשות אלא הסתפקו בחיתוך חרטום הנעל כדי שאצבעות הרגל הגדלה יצאו כבנות חורין לאוויר העולם. לנעלי החורף החדשות דאגנו שהסנדלר יתקין פרסות ברזל ומסמרים בעלי ראש עבה במיוחד. כל צעד שעשינו נשמע כמצעד הצבא האדום בחגיגת אחד במאי בקרמלין. כך גם התגלשנו בין המשאיות בירידות של ירושלים ובאורח פלא נשארנו בחיים.

רגעי השיא בראש השנה היו תקיעות השופר. מהר מאוד למדנו שלא צריך לרדת למקלטים עם כל תקיעה ותקיעה. לא הבנתי אז ואינני מבין גם היום למה לחצוצרן של תפילות קוראים 'בעל תוקע'.

ביום הראשון של ראש השנה עשינו 'תשליך', שבו השלכנו וניערנו את כל החטאים מהכיסים שלנו. שאלתי ולא נמצא מענה לשאלתי: האם שתיית מי החטאת האלה מהבור מחזירה אלינו את החטאים? תיק"ו.

ליד הגנגס בהודו הופתעתי לראות טקסי תשליך ססגוניים – טקס צבעוני עם צלצולי פעמונים והרבה פנסים ומנחות הצפים על הגנגס. ואני חושב לעצמי: איך עובדי האלילים האלה מעתיקים מאיתנו בלי בושה, ועוד בהצלחה רבה כל כך, את מנהג 'תשליך' ואת 'ניסוך המים'.

מדי שנה חזרתי והתרגשתי בקריאת סיפורו של יונה הנביא במעי הלוויתן. איזה גבר קר רוח היה יונה, הים סוער והוא נרדם לו בנחת. שום דבר לא בער לו. מה יכול לעשות נביא יהודי 'צפלון' (אפרוח ברוסית) במשקל יונה מול עיר החטאים נינווה, שבה 120,000 תושבים רשעים מרושעים ואלוהים הרחום והסלחן מוכן לוותר לגויים האלה ולהשאיר אותם בחיים. יונה מנסה להתחכם ולברוח לתרשיש ארץ הזהב, אבל אלוהים, הכול יכול ויודע הכול, מלמד אותו לקח שלא יישכח כל החיים. הוא מטלגרף לנפטון, אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה, הידוע בכינויו 'נפתול', וזה לשון התמליל שקיבלנו מהחפרפרת:

"נפתול, אנא שלח את לוי, הלווייתן התורן, שיבלע את יונה הנביא ובמטותא ממך תדאג שיארח אותו במחלקה ראשונה, חדר עם חלון לנוף וארוחות גורמה כשרות למהדרין בחותמת בד"ץ ושלוי הלוויתן לא יעלה על דעתו לטרוף חלילה את הצפלון הזה, עד שיימלא את השליחות  שהטלתי עליו...התשלום עליי. נפתול, אתה יודע כמה קשה היום וכמה יקר למצוא נביא בעל חזון, שמוכן לעשות שליחויות ללא תמורה."

לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

בן ציון יהושע

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

לספטמבר 2019

*

אַל תַּחְשׁוֹשׁ לִכְתֹּב

בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה, בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם

הִצִּיעַ מְשׁוֹרֵר וָתִיק

לְאֶחָד צָעִיר שֶׁהֵחֵל לְהוֹפִיעַ.

לא בטוחה

אַט-אַט יוֹרֶדֶת הַזְּקֵנָה

בְּמַדְרֵגוֹת עִם מַקֵּל

נֶאֱחֶזֶת הֵיטֵב בַּמַּעֲקֶה

שֶׁלֹּא לִמְעוֹד:

מַדְרֵגָה,

וְעוֹד מַדְרֵגָה

וְעוֹד אַחַת

וְהִיא תִּהְיֶה עַל קַרְקַע בְּטוּחָה.

מזמן

הִיא הָיְתָה פַּעַם יָפָה,

הִיא הָיְתָה חֲתִיכָה,

מָה הוּא עָשָׂה לָהּ,

מָה הוּא עָשָׂה,

הַזְּמַן?...

פחד מוות

הַמְּלַוִּים מְקַשְׁקְשִׁים קְצָת עַל הַנִּפְטָר

בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם

וְנוֹטְשִׁים אוֹתוֹ, נָסִים עַל נַפְשָׁם

לְעִנְיְנֵי יוֹמָם.

הבת

מֵתָה מִצַּעַר כָּל פַּעַם

שֶׁהִיא כּוֹרֶכֶת לְצַוָּארָהּ

רְדִיד אִמָּהּ

זִכְרָהּ לִבְרָכָה.

*

הַסָּבְתָא עוֹד חָיָה

וְהַנֶּכֶד הָלַךְ.

אֱלוֹהִים, זֶה בֶּאֱמֶת

מִשְׂחָק מְלֻכְלָךְ!

WISHFUL THINKING

מְעַנְיֵן, חָשַׁב אָדָם

שֶׁהִרְבָּה בַּעֲבָרוֹ לְבַקֵּר

בְּמִרְפָּאָה מְסֻיֶּמֶת,

אִם הַדּוֹקְטוֹר שֶׁחָרַץ גּוֹרָלוֹת

בְּגַבְהוּת לֵב

עוֹד עוֹבֵד

אוֹ כְּבָר מֵת.

*

אָמַר אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

אֲנִי אוֹהֵב לְהַרְגִּישׁ

אֶת הַקַּרְקַע מִתַּחַת לָרַגְלַיִם,

סֵדֶר-יוֹם שֶׁחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ,

שְׁבִילִים שֶׁמּוֹבִילִים אוֹתִי

אֶל הַמֻּכָּר וְהַיָּדוּעַ;

חֲלוֹמוֹת בְּאִסְפַּמְיָא – לֹא בִּשְׁבִילִי!

*

אָדָם קָם בַּלַּיְלָה

מְדַדֶּה אֶל בֵּית הַכִּסֵּא

כְּמוֹ נֵכֶה;

כְּמוֹ נֵכֶה אָדָם בַּלַּיְלָה

מְדַדֶּה...

*

אִשָּׁה עִם שָׁבִיס

בַּעֲלָהּ בָּא עָלֶיהָ

חַפְּ-לַפּ, כְּמוֹ אָסוּר בִּנְגִיעָה.

השרוף

הוּא יָשַׁב לוֹ בְּשַׁלְוָה וּבְנַחַת, רֶגֶל עַל רֶגֶל

עַל הַמִּרְפֶּסֶת בַּקּוֹמָה שֶׁמִּתַּחַת לַגַּג

וּמִתַּחְתָּיו מָה שֶׁהָיָה מִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל

שֶׁבּוֹ אָהַב לִצְפּוֹת (מִגְרָשׁ שֶׁהָפַךְ לְבֵית דִּירוֹת),

שָׁם שָׁאַג מִשִּׂמְחָה אוֹ הָיָה מֻדְאָג.

אילן בושם

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ליאל ליבוביץ

יהודים, ראו הוזהרתם:

המפלגה הדמוקרטית הופכת להיות חסרת תקנה

מתוך אתר "מידה", 27/08/2019

מאמר זה ראה אור לראשונה באנגלית בכתב העת טאבלט, והוא מובא כאן ברשות המערכת.

ההיסטריה סביב הערה לא מוצלחת של טראמפ מסיטה את הדיון מהסכנה האמיתית: האנטישמיות הבוטה בקרב חלק מהדמוקרטים וההתעלמות של בכירים במפלגה.

בשבוע שעבר פרסמה קרלי פילדיס, עמיתתי לדפי כתב העת Tablet – מאמר מעורר מחשבה על עתידם הפוליטי של יהודי ארה"ב. בין השאר היא טענה כי המפלגה הדמוקרטית, להוציא כמה חברות קונגרס בעיתיות אך חסרות משמעות באופן יחסי, היא עדיין המקום מאיר הפנים והבטוח עבור יהודים, בעוד הנשיא טראמפ אשם ברטוריקה אותה הגדירה כאנטישמית במפורש. ברוח קריאתה של קרלי לדיאלוג שאינו מתחמק מהנחות לא נעימות, ברצוני להציע שתי אבחנות על אותו הנושא.

הנקודה הראשונה בה אעסוק קשורה לא רק להתדרדרות הבלתי-נתפסת של המפלגה הדמוקרטית לעבר עיוורון מוחלט כלפי קיצוניות אנטי-יהודית, אלא במה שמניע אותה. ניתן להתווכח על השאלות מתי ואיך בדיוק זה קרה, אך אני משאיר זאת להיסטוריונים ומעדיף להתמקד באירועים האחרונים.

כמעט מיד לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות, השמאל האמריקני עבר למצב התנגדות. הרגשות היו מובנים ואני בעצמי הייתי סבור כי הבחירה מעוררת דאגה, אך במהרה האנרגיה הזו תועלה למטרות וארגונים בעלי קשרים אנטישמיים עמוקים וברורים, כמו למשל תנועת 'מצעד הנשים'. במהלך השנתיים האחרונות, מנהיגות התנועה שרו שירי הלל ללואיס פרחאן, השתמשו בחברי ארגון 'אומת האסלאם' שלו כשומרי ראש, וניצלו את השפעתן בתקשורת כדי למסגר את ישראל בתור הפושעת הגדולה בעולם, הישג מרשים בהתחשב במה שמתרחש במדינות השכנות. יהודים רבים הביעו את חוסר הנוחות שלהם מהמצב אך קולות אלו זכו להתעלמות. חלק ממנהיגי הקהילות והרבנים אף טענו כי הציפיה מאנשים שלא לקדם דעות זדוניות כלפי יהודים היא ביטוי לאנוכיות. לאחר שמגזין Tablet פרסם תחקיר ארוך ומקיף שחשף את מנהיגות 'מצעד הנשים' כמי שנגועות לעומק בשנאה כלפי יהודים וישראל, כמה דמויות בולטות במפלגה הדמוקרטית (אם כי לא כולן) הרגישו סוף סוף מחויבות להרחיק את עצמן מהקיצוניות הברורה הזאת.

ואז הגיעו בחירות האמצע לקונגרס בסוף השנה שעברה. במהלך אותה מערכת בחירות התפרסמה מועמדת צעירה בשם אילהן עומאר, שמשכה במהרה את תשומת הלב של פרוגרסיבים רבים, כולל מצביעים יהודים במחוז שלה. בשלב מסוים, לאחר שהתפרסם גם ציוץ משנת 2012 בו עומאר טענה כי "ישראל היפנטה את העולם," כמה יהודים מנומסים ביקשו ממנה יפה להתנצל ולהסביר שהיא לא באמת התכוונה להדהד עלילת דם אנטישמית ותיקה. עומאר התעלמה מהם, אולי מכיוון שידעה כי לאף אחד במפלגה הדמוקרטית לא יהיה ממש אכפת.

המצב הלך והחמיר. בפגישה עם מצביעים יהודיים פוטנציאלים, עומאר ציינה ביובש את הדברים שהיא ידעה כי רצו לשמוע, הביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות והתנגדות לBDS-. לאחר שאכן זכתה לקולות של רבים מאותם יהודים, היא לקחה את דבריה בחזרה וחתמה על הצעת חוק התומכת בחרם על ישראל, חודשים ספורים לאחר הצטרפותה לקונגרס. אף אחד מחבריה של עומאר במפלגה לא יצא נגדה בשל סיבוב הפרסה הזה, וגם בתקשורת השמאל לא הקדישו לכך תשומת לב מיוחדת.

לאחר מכן הגיע ציוץ נוסף בו רמזה עומאר שכסף יהודי קונה השפעה פוליטית וכופה על ארה"ב לתמוך בישראל, עוד שילוב של עלילות דם נושנות המאשימות את היהודים בנאמנות כפולה ובשאיפות לשלוט בעולם. כמה בודדים בשמאל גינו את חברת הקונגרס אך רבים אחרים מיהרו לצאת להגנתה.

ואז, לפני כשבועיים, הגיעה הסערה סביב החלטת ישראל שלא לאפשר לעומאר וחברתה למפלגה ראשידה טלאיב להיכנס למדינה. זמן קצר לאחר מכן התגלה כי הביקור המתוכנן אורגן ומומן בידי ארגון פלסטיני בשם 'מיפתח'. "הרבה מן השיח סביב טקסי הדם ההיסטוריים של היהודים באירופה אינו מזויף, והיהודים אכן השתמשו בדם של נוצרים לפסח," נכתב במאמר שהתפרסם באתר הארגון, שממשיך ומבקר את הנשיא לשעבר אובמה על ארוחת הסדר שאירח בבית הלבן ועל כך שהוא "אינו מכיר את הקשר בין הסדר לדם נוצרי ולטקסי הדם של היהודים."

האם קולות בולטים במפלגה הדמוקרטית יצאו להגנת היהודים מפני השמצות מסוכנות כאלה? הלוואי, אך בדיוק ההפך קרה. ב'וושינגטון פוסט' תיארו את חנן עשראווי, העומדת בראש 'מיפתח' כ"פעילת שלום ותיקה", ב'ניו-יורק טיימס' הגדירו את הארגון כ"פועל להעלאת המודעות למציאות הפלסטינית," והעיתונאי פיטר ביינרט הופיע בCNN- והילל את עשראווי וארגונה כשליחי השלום והרצון הטוב עלי אדמות. וכך במקום לגנות את מפיצי האנטישמיות מי שהפכה למטרה להתקפות הייתה דווקא ישראל, וקריאות להחרים את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון הלכו והתגברו.

אך שתי חברות הקונגרס לא עצרו כאן. הן שיתפו בו זמנית קריקטורה מאת המאייר האנטישמי הידוע קרלוס לאטוף, אותו אחד שבשנת 2006 השתתף בתחרות ציורי הכחשת השואה בטהרן. אף אחד במפלגה הדמוקרטית לא השמיע קול, וגם ב'ניו-יורק טיימס' וב'וושינגטון פוסט' לא נרשם סיקור מיוחד.

היסטוריה אומללה

לאור כל האמור לעיל המסקנה היא ברורה: אנחנו חייבים להפסיק לדבר על מניעת ההקצנה במפלגה הדמוקרטית, כיוון שהיא כבר כאן איתנו. ואם אתם חושבים שפשוט אפשר להדגיש את המקרים שחלקם פורטו כאן ולקוות שהמפלגה תשתכנע לשנות דרכיה, יש לי חדשות רעות בשבילכם: הגרוע מכל עוד לפנינו.

מוקדם יותר השנה, חברת הקונגרס הדמוקרטית בטי מקאלום הגישה הצעת חוק שכותרתה "קידום זכויות האדם של ילדים פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי." בחודש יוני, שורה של חברים בולטים במפלגה הצטרפו להצעה, כולל סת' מולטון, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, איינה פרסלי, אילהן עומאר וראשידה טלאיב. מטרת הצעת החוק היא לוודא כי כסף אמריקני "אינו תומך במעצר צבאי, חקירה או התעללות של ילדים פלסטינים." היא ממשיכה ומפרטת רשימה ארוכה של ציטוטים מתוך דו"חות של ארגונים בלתי-ממשלתיים המאשימים את ישראל בהכול, החל משיטות חקירה קשוחות נגד ילדים בני 11 ועד החזקת קטינים במשך ימים ללא משפט.

אפשר היה בקלות לקרוע לגזרים את הטענות הבררניות על ידי הסבר שהגישה הישראלית לחשודים קטינים מורכבת הרבה יותר ממה שמוצג בהצעת החוק. אך יש הסבר הרבה יותר פשוט ומאיר עיניים, במיוחד אחרי שקוראים ציוץ שטחי כמו של אוקסיו-קורטז שכתבה כי "אני לא מאמינה בכליאת ילדים ולא אכפת לי אם מדובר בילדים אמריקנים, מקסיקנים או פלסטינים." הכול נכון, חוץ מהעובדה שהצעת החוק לא עוסקת במקסיקו, מצרים או דרום אפריקה, כולן מדינות הנהנות מסיוע אמריקני נדיב.

אם ההצעה היתה מתייחסת גם למדינות אחרות, ניתן היה לומר שהיא עומדת על יסוד מוסרי איתן. אך במקום זאת, ההצעה שזכתה לתמיכה רחבה במפלגה שמתנגדת לאנטישמיות בתיאוריה אך ממש במקרה מקדמת אותה שוב ושוב – משתלבת בצורה מושלמת עם מסורת ארוכה ורצחנית: הפנטזיה לפיה ליהודים יש חיבה מיוחדת לחטיפה ורצח של ילדים לא-יהודים, עלילת דם שהיתה הבסיס לאינספור פוגרומים במהלך ההיסטוריה.

תופעה זו חוזרת בזמן לפחות עד לשנת 1144, אז נער צעיר מנוריץ' שבאנגליה נמצא ללא רוח חיים ביער סמוך לביתו ועל גופו סימני דקירה. נזיר מקומי טען כי הנער נרצח בידי חברים בקנוניה עולמית יהודית, אשר בכל שנה בוחרים ילד נוצרי כדי להקריב אותו בטקס דתי מרושע. הסיפור עשה לו כנפיים, הנער הוכרז כקדוש ועשורים של מתקפות על יהודים באו בהמשך. הן התגברו בשנת 1255, כאשר גופה של ילד בן שמונה נמצאה בבאר בעיירה לינקולן, ולאחר שיהודי מקומי אולץ להתוודות כי הרג אותו עבור אותו טקס מסתורי, עשרות יהודים נעצרו והוצאו להורג. ב-1290, שקרים חוזרים ונשנים על האובססיה היהודית לפגיעה בילדים תמימים הובילה את המלך לגרש את כל היהודים מבריטניה, צו שנותר בתוקף במשך מאות שנים.

הטרנד האנטישמי התפשט לשאר היבשת. ב-1171, רב צרפתי הואשם בהטבעת ילד בנהר, וב-1267 יהודים בגרמניה נחשדו בקניית ילדה מאימה כדי לבתר את גופה. בשני המקרים הסיפורים הובילו לאלימות נגד הקהילות היהודיות המקומיות, מסורת אומללה שנמשכה בכל רחבי אירופה לאורך רוב המאה העשרים, כמו במקרה של הפוגרום בקישינב שפרץ לאחר שדווח בעיתון על יהודים שהרגו ילד והשתמשו בדמו לאפיית מצות. למרבה הצער, עלילות דם עדיין פופולריות כיום בעולם הערבי, שם אמצעי התקשורת כמו גם גורמי ממשל בכירים מפיצים לעתים קרובות דיווחים על התאווה היהודית לדם הצעירים. גם באקדמיה האמריקנית ישנם כאלה שנוהגים לספר גרסאות לעלילות דם, כמו למשל הפרופסור מאוניברסיטת ראטגרס שהאשים את ישראל בהריגת פלסטינים כדי לסחור באבריהם.

ההיסטוריה של האנטישמיות מלמד אותנו שבכל מקום בו מופיעה עלילת דם, האלימות נגד יהודים מגיעה לא הרבה אחריה. לכן אם עוד היו לכם ספקות לגבי המפלגה הדמוקרטית עד עכשיו, הצעת החוק בנוגע לילדים הפלסטיניים צריכה להסיר כל ספק לגבי הבעייה האמיתית והעמוקה של האנטישמיות במפלגה.

השאלה היהודית

וזה מביא אותי לנקודה השנייה, שקשורה לטענתו של הנשיא טראמפ על כך שיהודים המצביעים לדמוקרטים מראים "או חוסר ידע מוחלט או חוסר נאמנות."

כמו הרבה מהתבטאויותיו של טראמפ, גם זו מצערת ומשקפת את מבטו הדואלי על העולם. כפי שכתב בארי וייס ב'ניו-יורק טיימס', הנשיא מחלק את העולם ל"מנצחים ומפסידים, אתה איתו או נגדו. במחשבתו של טראמפ, אם אתה יהודי הרי שאתה אמור להצביע למפלגה הרפובליקנית שתומכת בישראל. אם אתה בצד האנטישמים, אז אתה מצביע למפלגה השנייה"

נכון שהעולם הנשקף מבעד לחלונות החדר הסגלגל נראה שונה תמיד, אך אם מנתחים את אמירתו של טראמפ בפני עצמה נראה שאין בה הצדקה רבה להיסטריה המוחלטת שאחזה אפילו בכמה מהפרשנים היותר מתונים, שקוננו על היותו של הנשיא לא פחות מהאנטישמי הגדול ביותר בדורנו.

ניתן להצביע על פגמים רבים בהתנהלותו ובאישיותו של טראמפ, כפי שאני עצמי עשיתי לא מעט פעמים, אך אסור לתת לרעש ברשתות החברתיות לטשטש אותנו מלחשוב באופן צלול. כך למשל, נראה שימנים בטוויטר סותמים את אוזניהם בזמן שהם מזכירים שוב ושוב את מעבר השגרירות לירושלים, בעוד שמאלנים חוזרים אחוזי טירוף על כל ציטוט בעייתי של הנשיא. אף אחת מהגישות האלו לא עוזרת במיוחד. אפשר לחשוב שהמדיניות של טראמפ מזעזעת או להתנגד למינויים שלו לקבינט, אבל הצגתו כאנטישמי או אפילו קרוב לאנטישמיות דורשת זניחת כל היגיון או מחשבה הרחק מאחור.

אז איך ניתן להבין את דבריו של טראמפ בצורה הטובה ביותר? אפשר להתחיל בהתייעצות עם לואי ברנדייס, שופט העליון היהודי הראשון ואחד ממייסדי הציונות האמריקנית. כפי שדניאל גורדיס מתאר בספרו החדש, הציונות האמריקנית נבדלה ממקבילתה האירופית באופן חשוב במיוחד: בזמן שהיהודים בפלונסק ומינסק ראו בציונות את התשובה לבעיותיהם הקיומיות ביותר ואת ציון כמקלט מרדיפות, אחיהם בבוסטון ובבולטימור נזדקקו לדרך לתמוך במולדת מבלי לעזוב ממש את ארצם.

הציונים האמריקניים הבינו כבר מראשית הדרך את המילכוד הזה של חיים בחברת כור היתוך והחשש מהאשמות בנאמנות כפולה, וברנדייס היה אחד מאלה שהציעו פתרון יצירתי. "האמריקנים צריכים לדעת שציונות אינה בהכרח מנוגדת לפטריוטיות," הוא כתב והוסיף כי "אדם נחשב לאזרח טוב יותר כאשר הוא נאמן למשפחתו, ובדומה כל יהודי אמריקני המסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל, בלי קשר לעובדה האם הוא או צאצאיו יחיו שם, הוא אדם טוב יותר ואמריקני טוב יותר."

במילים אחרות, ברנדייס האמין שאם אתה יהודי ואינך תומך בישראל אתה חסר את הידע המתאים או מראה מידה גדולה של חוסר נאמנות לעמך. זו השקפת עולם מקובלת שלא היתה כלל שנויה במחלוקת עד לאחרונה. לכן אם אינך זקוק להקשר או סיבה הגיונית ובכל מקרה שומע את כל מה שטראמפ אומר כדברי שנאה, היה סמוך ובטוח שפליטת הפה האחרונה הייתה לא יותר מניסוח גרוע.

אז היכן כל זה מותיר אותנו כיהודים אמריקנים? רבים מאיתנו מוטרדים מאוד בימים אלה, בתחושה שהעולם קרוב לקיצו. הוא לא קרוב לשם, אך הוא בהחלט משתנה, כפי שעשה לאורך כל ההיסטוריה.

מבחינה היסטורית, כאשר יהודים סירבו להבין שהעולם סביבם משתנה בצורה דרמטית, המשמעות היתה בדרך כלל עוד יהודים מתים. לכן עלינו לבחון את השינויים האלה באופן אמיתי ומבלי להיכנע לזעקות משני הצדדים. מספרים לנו שהנשיא הוא האיוּם הגדול ביותר לקהילה שלנו, אך זה בהחלט לא כך. מנגד, המפלגה הדמוקרטית שהורינו הצביעו לה ואותה חשבנו כשלנו לנצח, נראית בדרכה להפוך לעוינת לחלוטין ליהודים.

זו המציאות, ומה שתבחרו לעשות איתה תלוי בכם. אנשים הגונים היו משקיעים את האנרגיה בפרויקטים שונים, מנסים לקדם רצון טוב וליצור עתיד בטוח ויציב לעצמם ולילדיהם. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול וייתכן שנמצא את עצמנו חלוקים בנושאים חשובים ורגישים כמו הגירה, בריאות או מדיניות חוץ. אחרי הכול, ויכוחים הם בדמנו. אבל אם נמשיך להתמכר להיסטריית הרשתות החברתיות שמתחבאת מאחורי זעם מוסרי כביכול, ואם נתעקש להחליף את המציאות בפנטזיות ובתקוות, אנו עלולים למצוא עצמנו שוב בפרק חדש ואפל של ההיסטוריה היהודית.

ליאל ליבוביץ

* * *

תקוה וינשטוק

פארק לאומי חדש, קרוניות ישנות

באוגוסט הקרוב, בשנת 2020, צפוי להיחנך "הגן הלאומי אפק". פארק בן 8,000 ק"מ סמוך לראש העין ובו מצודת אפק הנודעת יותר כ"מגדל צדק". המצודה נראית היטב לנוסעים בכביש 444. שלושה  ק"מ ממנו נמצאת מצודת אנטיפטרוס.

"מגדל אפק" היתה עיר יהודית שהוקמה בימי החשמונאים ליד "דרך המלך", הוויאה מאריס, שהמתה משיירות מסחר. העיר השתתפה במרד היהודי הגדול נגד הרומאים ונהרסה בידם בשנת 87 לספירה. במאה ה-12 הקימו הצלבנים במקום מצודה בשם "מיראבל" – "יפה נוף". סלאח א דין כבש את המצודה וניתץ אותה. הממלוכים הקימוה מחדש. היא עברה לעות'מנים ובמאה ה-19 השתלט עליה השייח צאדק אל ג'מעיני והמבצר כונה בשמו, "מגדל צאדק" ותורגם לעברית: "מגדל צדק".

מאז מלחמת השחרור עמדה המצודה – שישה חדרים – הרוסה ומוזנחת ביותר. בשנים האחרונות היא זוכה לטיפול מאסיבי, והגן הלאומי אפק יתרכז סביבה. בשטח יש מערות קבורה מימי הבית השני, עתיקות מהתקופה העות'מנית. בגן נעשות עבודות פיתוח – מצפורים, טיילת, שבילי אופניים, מקום לפיקניק, בית קפה, ואמפיתיאטרון פתוח בן 8,000 מושבים. קיסריה של מרכז הארץ... הכניסה בתשלום.

הקמת הגן הלאומי החדש נעשית בתיאום עם משרד העתיקות, בשיתוף רשות הטבע והגנים, עיריית ראש העין, משרד הבינוי והקרן לשיקום מחצבות. מגדל צדק נודעה במחצבותיה. הגן החדש ממוקם במחצבה ויכיל קרוניות מחצבה עם הסברים.

על מחצבות מגדל צדק שמעתי משי פרקש, המומחה מיספר אחד בארץ לשימור ותיעוד של ציורי קיר וצביעה אדריכלית ו"המלך" הלא מוכתר של הקרוניות.

ב-2002 למד פרקש בקורס למורשת הבנייה במחלקה לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב. הקורס קיים עבודת שטח במגדל צדק. התלמידים נחלקו לקבוצות בנושאים שונים. פרקש בחר בחקר המחצבות. הוא התעמק בנושא, חיפש עליו חומר בספריות, גם בבית הספרים הלאומי. רכש מאיתמר לוי  את הספר "העמדה הקדמית" שערך מרדכי רייכר ואת "ביטאון השומרים".

מסתבר כי המחצבות הוקמו במגדל צדק משום הקרקע במקום: אדמת גיר זולה לכרייה. באזור היו מחצבות קטנות פרימיטיביות, של ערבים.

בתקופה העות'מאנית היו הערבים מעבירים את האבנים שנחצבו על גבי פרדות, גמלים או סוסים לכבשן. בור מים לוהט שהוסק בענפים ובזרדים. האבנים התבשלו במים לפחות חודש, לעיתים גם חודשים ושנים. כל המרבה הרי זה משובח. הן התפוררו לסיד פריך, דמוי גבינה, והועברו – שוב על גבי בהמות – לתחנת הרכבת של ראש העין. רכבת שהתחברה בלוד למסילה לתל אביב. בעיר הועברו הסיד וכן המלט לאתרי הבנייה. במרוצת השנים התחילו להעמיס את הסיד בקרוניות. כמה קרוניות נקשרו זו לזו ונדחפו מאחור לאורך מסילה צרה באורך של שניים חצי ק"מ והגיעו לתחנת ראש העין.

הסיד שימש לבנייה, לסיוד בתים – סיד הוא חומר בריא מאוד, נטול חיידקים. בתוספת חול ומעט אפר או אבקת חרס נוצר טיח סיד. סיד מעורב במלט וחול הופך סיד בור לטיח צ'מנטי, קשה יותר מסיד רגיל. הסיד גם משמש כדשן לצמחים.

יעקב סלונים יליד תל אביב, בן משפחה שהגיעה מחרסון ברוסיה, עבד במכולת של אביו. הוא ראה את הבנייה הגדולה ואת הגמלים המביאים זיפזיף ומלט לתל אביב וחשב כי גם יהודים יכולים לכבוש את החציבה ותעשייתה. הוא רכש  76 דונם במגדל צדק והקים שותפות  לחציבה "סלונים- קרצמר-בר-לוי". בר לוי היה מהנדס. קרצמר היה יבואן הפחם מיספר אחד בארץ, ופחם האבן היה המרכיב היקר ביותר בתעשיית המחצבה. בגרמניה רכש סלונים את המכונות המודרניות ביותר לחציבה ואת הקרוניות החדישות ביותר ואת הכבשן הקים במגדל גבוה. זו היתה המחצבה הגדולה והמשוכללת ביותר בארץ. 

הבריטים לא הרשו ליהודים להקים מחצבה אלא אם כן היה לה שותף ערבי. המחצבות היו קונצסיה ערבית. הפתרון היה למצוא ערבי כשותף סמוי, שלא יעבוד, רק ייתן את שמו למחצבה. השותף של סלונים-קרצמן-בר-לוי היה ראש עיריית עזה. גם לתשע המחצבות היהודיות הקטנות שהוקמו במגדל צדק היה שותף ערבי. אלמנת אחד מבעלי המחצבות זוכרת את השותף הערבי שבא מדי ערב שבת לקבל את הכסף שמגיע לו מהיהודים והיא הכינה לו מרק.

המפעל נחנך ב-1932.עבדו בו ערבים ויהודים מיישובי האזור, גם מפתח תקווה. מיספר העובדים היהודים הלך וגדל אף שהעבודה הייתה מפרכת מאוד, בפרט בקיץ, כשהאוויר הכבד התערב בלהט הכבשן. מפאת החום החלה העבודה בארבע לפנות בוקר. פועלים מקיבוץ גבעת השלושה שכרו חדר מערבי במגדל צדק. ישנו עשרה בחדר על מיטות קרשים של קומתיים. וחזרו הביתה רק לשבת, לא פעם ברגל. מים לרחצת הגוף לא היו. אבל החלוצים, שסבלו מתקופות אבטלה, כשהעבודה בפרדס נגמרה, מצאו כאן מקום עבודה קבוע. בין העובדים היה גם בני  מרשק, חבר גבעת השלושה.

המפעל היהודי נאבק בתחרות עם התוצרת הערבית שהייתה זולה בהרבה אך החזיק מעמד. באו מאורעות 1936. הפורעים הערבים הסתערו על המחצבות היהודיות, הרסו ושרפו אותן והכריזו שהם בעלי המחצבות. אך שלישיית סלונים-קרצמן-בר-לוי לא נרתעה. היתה להם אמביציה גדולה באשר לייצור האבן העברית. הם שכרו קבוצות גפירים יהודיים לשמור על  המחצבה, בנו להם בתי אבן למגורים  והקימו גדר אבנים  מסביב. בראש הגפירים עמד יצחק לנדוברג, לימים יצחק שדה. המפעל עבד עד מלחמת העצמאות. אז נהרס לחלוטין בקרבות. המחצבות עברו למאיר שפיה.

שי פרקש לא הסתפק בספרים אודות מגדל צדק. להעמקת המאמר שהיה עליו לכתוב לקורס  השימור, הלך ליישובים הסמוכים למחצבה בהנחה שימצא בהם חומר בנושא המחצבות. מהארכיברית של קיבוץ עינת קבל תיעוד על החברים שעבדו במגדל צדק וצילום של האישה היחידה שעבדה במחצבות. צלם אמריקאי הנציח אותה מניפה ביד אחת אבן גדולה והפיץ את הצילום בעיתוני ניו יורק. פרקש תיחקר גם את בני המשפחות של מקימי המחצבה. "בשבילי זה  היה כמו עבודת דוקטורט," הוא אומר.

בסיור במגדל צדק ראה באחד הכבשנים גלגלים והבין שאלה גלגלי הקרוניות. השומר הערבי  הוציא לו מהכבשן שלוש קרוניות, אותן העביר לבית המלאכה שלו. לכל קרונית שלושה מטר אורך שני מטר רוחב גובה של 1.2 מטר, קיבולת של 200-300 קילו. הוא העניק לקרוניות שיפץ יסודי – תיקן, ניקה מחלודה צבע בשחור עד שנראו כחדשות. קיבוץ עינת רכש שתיים מהקרוניות, למטרת זיכרון לפועלים ולגידול  פרחים.

מאז מצא קרוניות עזובות ברחבי הארץ, ליד מפעלי תעשייה, בפרדסים. סולל בונה השתמש במאות קרוניות בבניית המוביל הארצי והן ננטשו בסיום העבודה. הקיבוצים פירקו אותן והשתמשו בגלגלים. פרקש כבר שיפץ עשרות קרוניות. בין היתר העביר קרוניות משוקמות לחברה להגנת הטבע, למועצה לשימור. גם למוזיאון הרכבת. לא היתה להם הקרונית ההיסטורית הזו.

על כל הקרוניות היה רשום "דקוביל". בחיפוש בגוגול מצא שפייר דקוביל היה צרפתי שהמציא קרונית שהתקבלה מיד ברחבי העולם. קרונית הנוסעת על פסים של 90 ס"מ .יש לקרונית ידית מעין מנוף שכאשר מסובבים אותה מסוגלת הקרונית להתהפך ולרוקן בעצמה את המשא שלה. לפני ההמצאה היו מטילים את אבני המחצבה אבן אבן לכבשן, כעת עשתה הקרונית את העבודה. הקרונית הוצבה ליד הכבשן, התהפכה, וכל האבנים נשפכו לתוך הכבשן ללא יד אדם.

באמצעות מין צלחת מסתובבת הניצבת במרכזה מסוגלת הקרונית החכמה לבצע גם סיבובים לכיוון הפוך, ימינה או שמאלה, לעבור ממסילה למסילה ובהגיעה ליעדה ניתן להורידה בנקל מהמסילה. כך לא במחצבות הסיד בלבד. קרוניות דקוביל היו נפוצות בכל אתר שצריך לפרוק בו משא, כולל מחצבי מלח, מכרות למיניהן, ואפילו להסעת מים והעברת תפוחי זהב מהפרדס לרכבת.

פרקש היה בטוח שקרוניות דקוביל נרכשו בצרפת. עד  שלפני כמה שנים ראה מודעה בעיתון על קרוניות דקוביל למכירה, ואז גילה כי בית חרושת "סדן" יצר קרוניות דקוביל עוד בימי התורכים, כי ברחוב רענן בתל אביב קיים בית חרושת ותיק לקרוניות "פחטר את הופמן"  ששינה את שמו ל"קדימה" והיו קרוניות של בית היציקה "ליאון" ובתי יציקה נוספים לקרוניות דקוביל. במקביל למחצבות היהודית קמה תעשייה שלמה של קרוניות ברזל.

בפארק אפק תוצג קרונית דקוביל מקורית, ושתי קרוניות דקוביל צבריות, תוצרת תל-אביב.

אהוד: מחצבות מגדל צדק היו קשורות מאוד לפתח תקווה. בר-לוי המוזכר הוא אשר ברלוי, שבתו המאומצת תמרה היתה נשואה לבן-דודי אהרון בן עזר. אחיו של אשר ברלוי היה בעל חנות המשחקים הגדולה ברלוי ברחוב אלנבי, שבה נוצרו גם משחקים עבריים רבים. תמרה היתה בתו של השחקן מאיר תאומי, ולאחר שהוריה התגרשו נישאה אימה פרידה לאשר ברלוי מפתח-תקווה ונולדה להם אחותה יונה.

מחצבות מגדל צדק, כמו כל האיזור מראש העין דרומה, והכפרים הערביים קולי ואומזירע, נכבשו במלחמת השחרור בידי גדוד העין של בני פתח-תקווה, שגם נפלו ממנו קורבנות. המחצבות המשיכו לעבוד שנים רבות גם בתקופת המדינה, ולימים, כאשר הסריטו את ספרי "המחצבה", השתמשו באחת מהן כרקע לעבודה במחצבה. בן-דודי אהרון עוד עבד תקופת זמן עם חותנו במחצבות מגדל צדק.

באשר לקרוניות, הן נודעו גם בשם טרזינות על שם בית החרושת בטרייזנשטאדט שיצר אותן. הן לא שימשו להעברת תפוחי זהב מהפרדס לרכבת – אלא להעברה מהקטיף בחלקות הפרדסים לבית האריזה המרכזי של הפרדס, ששם הועמסו התיבות הארוזות על גבי גמלים או מכוניות-משא, וייתכן שהיו מקומות שבית האריזה המרכזי היה סמוך ממש לפסי הרכבת, כמו ברחובות.

בקלמניה, שבה עבר עליי חלק מאושר מילדותי, היתה על גבול הפרדסים רשת קרוניות שבעת הקטיף היו רתומות לסוסים ובשאר הזמן עמדו דוממות. הן שימחו מאוד אותנו, הילדים. היינו מעלים קרונית לראש הגבעה, היכן שהיום מצוי "בית ברל", ויורדים בה במהירות חופשית כל הדרך במסילה עד לרגלי השער המזרחי של טירת קלמניה, שאותה תיכנן ובנה דודי ברוך בן עזר ראב למען משה גרידינגר – והטירה הקיימת עד עצם היום הזה אלא שאין בה זכר למה שהיתה במקורה.

לפי אחד הסיפורים היתה תקופה שבפרדס קלמניה, שנוסדה ב-1929, היה גם קטר קטן ששימש למשיכת הקרוניות. אולם לא הצלחתי למצוא תיעוד על כך.

בשעתו זאב אנגלר, ת.ד. 2032, סביון 56530. טל. 03-6352905. 052-3555860. – חיפש עדות או צילום של קטר לקרוניות בקלמניה. אינני יודע אם הדבר עלה בידו.

הנה קטע מהרומאן שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994), שמתוארות בו הקרוניות בפרדס קלמניה, הקרויה בו יוספיה:

*

רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם ה"קאובוי" מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.

הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל"רכבת".

ה"קאובוי" נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.

 "מה קרה?" שואל ספקי.

 "אני חושב שנקעתי את הרגל."

השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך ה"קאובוי" משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.

הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. ה"קאובוי" קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.

* * *

אורית דשא

סוף הקיץ

(מראות מבעד לחלון הרכבת)

א.

שדה החמניות צרוב השמש

עמד כחום היום

כמי שנדון לגזר-דינו

בראשים קטומים

ערופים

ומבוישים.

הן, את שלהן עשו

וגם נתנו,

כל אשר יכלו

לתת.

וכך, במערומיהן,

מחכות...

ב.

השדות, שנקצרו

ונוכו מיבוליהם

עומדים תחת השמש הקופחת

מחכים לבאות.

הם, את שלהם,

כבר עשו.

נתנו

כל אשר יכולים היו

לתת.

ועתה,

במערומיהם,

נושאים עיניים מבוישות

אל על,

אל הבאות...

סוף אב, תשע"ט

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ביאטה ומרילה"

ל-א. פון קייזרלינג

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.3.1972 

לפני 47 שנים

ספרים צריכים למזל. ולא רק ספר במובן של יצירה, שהאחד נעשה לצו-האופנה ואילו השני נשכח וכאילו לא יצא לאור, אלא ספר גם במובן של "בשר-ודם", כריכה, דפים, ובעברית מתוקנת – עותק.

לאחרונה קראתי בשלישית את "שדים" בתרגומו של ש. הרברג (הוצאת "מצפה", תר"ץ. 1930), ובעצם ימי הקריאה התבשרתי כי בקרוב תצא סוף-סוף לאור מהדורה חדשה של "שדים", לאחר שזה כארבעים שנה ויותר שהספר לא נדפס אצלנו. רגע אחד שמחתי, בחושבי על האושר המזומן לאלפי קוראים שלנו, ומשנהו נעשיתי שמרן וכמעט גם צר-עין, ומיד התחלתי "לשנוא" את המהדורה החדשה, שכמו באה להפריע את הקשר שלי, המיוחד, הפרטי כל-כך, לשני הכרכים של המהדורה הישנה. אפשר לומר שכבר התאהבתי אפילו בשגיאות ובמקומות הסתומים בתרגומו של הרברג, ואני חרד מפני כל שינוי, אפילו לטובה, במהדורה החדשה והמתוקנת. ובעצם, שטות, שהרי תרגום עברי אינו טכסט קדוש שאסור לגעת בו. ובכל-זאת.

גורל של ספר: את "ביאטה ומרילה" מצאתי ערב אחד, בהרצאה (שאליה באה רק אישה אחת עם כלב), בספרייה של מועצת פועלי לוד. עד שלא בא הקהל, הרשה לי בטובו האחראי על המקום לחטט בספרייה. פעם היה צבען של "ביאטה ומרילה" ירוק, עתה החוויר. הן נתונות בכריכת בד (אגב, חזקה) ומתכונתן – "ספרי פרוזה" הצנומים שבעריכת אשר ברש,  בהוצאת "מצפה"  – מעידה עליהן כי ממשפחה טובה הן. עוד לא קראתי ספר לא טוב מבין אלה שהופיעו באותה סידרה רבת-השראה, שערך אשר ברש.

בעמוד הראשון כתוב בעט ציפורן שחור, פשוט (עובי הקווים אינו אחיד): "תחיה שטיינמן, צפת 1928." מתברר שקנתה את הספר בשנה בה יצא לאור, וכי אז הגיעו לצפת אפילו ספרים כאלה. ובעמוד הבא (אז הירבו עמודים לבנים בטרם בא שם הספר) חותמת: "שי מתחיה שטיינמן לספריית מועצת פועלי לוד על שם אליהו אבני שטיינמן ז"ל." ואחר-כך באה גם חותמת אדומה של ספריית מועצת פועלי לוד. ובסוף הספר שוב הפתעה:

חמישה דפי מודעות של בימ"ס והוצאת ספרים "תרבות", המפיצים של ספרי "מצפה", ובהן מסופר שיצאו לאור סיפורים מאת אלישבע במחיר 105 מיל, "אמש", רומאן מאת ד. קמחי במחיר 150 מיל, "פרפרים", סיפורים ואגדות מאת בתיה כהנא במחיר 100 מיל.

האיש אשר על הספרייה בלוד השאיל לי בטובו כמה ספרים, ובתוכם, כמובן, גם "ביאטה ומרילה". ואני מזכיר את כל הפרטים האלה למען לא יחשוב הקורא שאני בודה מדימיוני ספר שלא היה ולא נברא.

אך עיקר שכחתי. הקדמתו הקצרה של אשר ברש (על ההקדמות נהג לחתום: א. ב.) שהנני מביאה כאן במלואה, כי גם לאחר קריאת הספר אין הרבה מה להוסיף עליה:

המחבר (נולד 1855 בקורלנד [כיום בלטביה] ומת 1918 במינכן) קורא ל"ביאטה ומרילה" סיפור של ארמון.  ובאמת הרי זו חתיכת חיים לקוחה מחברת האצילים הגבוהים בפרוסיה. הגראף גינטר, המבריח את העלילה מתחילתה עד סופה, אינו אלא הגורם להתגלות נפשן של שתי הנשים השונות מן הקצה אל הקצה: ביאטה ומרילה. שני זרמי דם מתנגשים: הדם האצילי הטהור, המשומר, המשועבד לצו הדורות – והדם ההמוני, העולה בסערה, המשעבד, המתעתע. ביאטה מולכת בארמון בשקט, בטאקט שלה, בלובנה, בהכרת זכויותיה שאין עליהן ערעור.

מרילה אכולת הקנאה מילדות מתפרצת למלוך, שולחת יד לגזול, ליטול גדולה לעצמה בזכות הרצון והכוחות. הניסיון הוא קשה, ומתחדד עד למשבר הכרחי. גינטר עצמו, הגבר שראה עולם וחיים, נתון בין שני הצירים רבי-המשיכה: ההרגלים, המסורה, הייחוס והכבוד תובעים את ה"משמעת והסדר" גם בענייני נישואים; אך הדם החי תובע את שלו. רגע בא הכרע: הוא מתאזר למעשה-שערורה, עוזב את הארמון ויושב זמן-מה בצל ה"תאווה הגדולה" (עם מרילה), אך יד הגזע – בצורת הנסיך העולב – מתערבת וקוראת אותו לסדר (על-ידי עלבון, דו-קרב ופציעתו של גינטר). והוא שב, מוכרח לשוב, אז באה ביאטה בפשטות מובנת מאליה ולוקחת את המגיע לה על-פי דין-הגזע. ניסיונה האחרון של מרילה להשיב לעצמה בחזקת-היד את הגזלה, נידון לעלבון קשה, ואחרון. היא מועמדת על מדרגה אחת עם חוה מנקוב – החיה הנותנת את עצמה טרף לאינסטינקטים אפלים (בחברתה בגד גינטר לראשונה באשתו).

כל אלה הם אנשים וחיים של העבר, מלפני המלחמה [העולמית הראשונה]. גם על סף הארמונות האלה כבר עברה בוודאי רגל האדם העובד. התחומים בין הביאטות והמרילות בוודאי כבר טושטשו הרבה. אותה מידת השעׁרות א-לא-גארסון ואותה שמלה עד הברכיים. אך המוטיב העיקרי של הנפש העומדת על אצילותה בפני הזר הקרב בלי חיץ אין בו כדי להתיישן לעולם.

  בקייזרלינג יש משהו מבנג, חברו הצפוני. אותה ההאזנה החרישית לקול הדמים העתיקים, אותה התחלקות הסימפטיה בין ההולך למות ובין העולה לשלוט מן השכבות התחתיות. כמעט אותו העצב.

עד כאן דברי של ברש.

הדמות המעניינת בסיפור היא, כמובן, מרילה. היא כמו באמצע. מתחתיה חוה מנקוב, בתו היצרית, החופשייה בהליכותיה, של בעל הפונדק ביער, שבה מוצא גינטר פורקן כמעט אילם, אך משוחרר בפראותו וחיוניותו.

מרילה היא בתו של האינספקטור, ואימה משמשת בבית האדונים זמרת; אישה חופשייה בנפשה, כביכול, אשר שיחרורה מעול הדעות הקדומות החברתיות, אולי לא בא אלא כדי להסוות את תשוקתה העזה להיעשות לאדונית גם היא ולהשתייך למעמד העליון.

ומעליה ביאטה, בת אצילים טהורה, תמימה, הנישאת לגינטר,שכבר ידע פרק חיים סוער למדי.

שלושתן נאבקות על נפשו של גינטר. בחוה הוא משתמש, את מרילה הוא אוהב, אך בהרגישו כי היא חפצה לא רק באהבה אלא גם במעמד, הוא מעליב אותה ממרום גבהות אדנותו הריקנית:

"הן חייב אדם לדעת את עצמו, איזו אידיאות-ארמון נצנצו במוחך. הן לא אישה חכמה את בעלת מידות טובות, את הינך מרילה, את משלמת במזומן." (עמ' צ"ט).

והנה דווקא ההשפלה, אותה גסות שבדבריו הפוגעת בה כהצלפות שוט, היא שמביאה אותה לרצות להתמסר לו, ולאבד את כל ביטחונה. ולאחר שקורה מה שקורה, היא שוכבת באיזור היער, לצידו, מביטה דומם על צמרות האילנות, "וכך הורדה ארצה!" – היא אומרת בקול קובל לנפשה, "מעתה אין היא אלא דבר רגיל, כשם – שאנו מוצאים אותה בכל מקום – בכל חדרי השפחות." (עמ' ק"א). אמנם גינטר בורח עימה לברלין וחי עימה חיי אהבה חופשית, ואולם כבלי מעמדו וכבודו חזקים ממנו, ובלעדיהם אינו אלא אפס. העלבון שגורם לו לקרוא לדו-קרב ולהיפגע – בא מקרב בני-מעמדו, משום שפגע בכבוד משפחתו. ופצוע, כמעט נכה, הוא חוזר אל אשתו ובנו. אלא שמרילה השתנתה. שוב אינה נערה תמימה שוגה בחלומות, אלא אישה חזקה, חסרת-אשליות, דומה לאימה, מוחלת על כבודה כדי להמשיך ולהחזיק בכוח את כבוד מעמדה ומשפחתה. המעט שהיה בגינטר כבה עתה לגמרי.

* א. פון קיזרלינג: "ביאטה ומרילה". רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ"ח [1928]. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. עם הקדמת העורך. קמ"ו עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרקיה הראשונים של הסאגה מיוסדים על מחזור הסיפורים "אפרת"

 שיצא לאור ב-1978 ב"ספריית תרמיל" של קצין חינוך ראשי

 בעריכת ישראל הר

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

פרק ראשון

המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת-נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום-אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת-עשרה ושתים-עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.

[לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי – קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. –  ממני, המלביה"ד].

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.

נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

"יא בַּנַאת-אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"

כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת-הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ-הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.

ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום..."

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם-סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.

רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.

מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי-שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן,שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.

יום אחד ביקר בבית-אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה"ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ-ישראל בשנת תקנ"ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון-אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני-עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית-המקדש.

"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על הארץ?' – 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' – 'האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?' – 'שום דבר לא, הוד מעלתו." ­– 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. – 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' – 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי-מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!"

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי  צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

"אמת," נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."

"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה"ד] שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ-לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה."

"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים," אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה"ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים."

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

 הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"

על כך לא היתה לו תשובה.

המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן-זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

"צְבִי"ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש-מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."

לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.

למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.

בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד-חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.

יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.

גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"

בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת ­– יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –

"בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי-רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!"

– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.

אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.

שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...

והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם-סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו  המשונים של המשולח שחור-הזקן.

אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.

"את תהיי מלכת היהודים," מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.

ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.

מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור-זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:

"תחי אפרת!"

"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "

"תחי מלכת היהודים!"

קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.

אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –

הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה-בגילה לפני שלושים-וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת-החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות-סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.

ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

"פה מלון אורחים."

הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.

אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול-מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:

 "אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."

"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"

"וממה תיז אש אפר-א-א-א-ת?"

"תיז אֶמַכּ!"

"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"

"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ-מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן התורכי – "

 "אָלַה-הוא בֶּלַע-הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "

וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:

"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."

וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דוגמית מהרמה ההזוייה של מאמרי הדיעה ב"הארץ": "נניח, זה שקילו ענבים וטיסה ליוון עולים אותו דבר..." [נעה אסטרייכר. "הארץ" 29.8].

* אהוד היקר, לגבי "אחריתם של יהודי חייבר" (בתוך "בעקבות יהודי המדבר") – אני נדהם כל פעם מחדש מהרשעות ומהטמטום של המוסלמים שמתפארים בהפרת הסכם בוטה ובטבח שערכו ביהודי חייבר – כאילו מדובר בתחכום שיש להלל ולשבח.

יהודה גור-אריה מזכיר שבתנ"ך לא היתה הפרדה בין נשים וגברים כמו בהופעה החרדית בעפולה. יהודה היקר, החרדים אינם לומדים תנ"ך, הם לומדים רק גמרא ומפרשים.

צודק יהודה גור-אריה שהגמגום של גנץ אינו אומר דבר על כישוריו, כפי שלא אמר דבר על כישוריו של לוי אשכול שגימגם, ובכל זאת היה ראש ממשלה מעולה.

שלך

משה גרנות

אהוד: אשכול לא היה גמגמן. הגמגום המפורסם שלו היה חד-פעמי וביש-מזל כאשר הגישו לו לקראת השידור, בימי ההמתנה – טקסט מבולבל ולא-ברור של נאומו, שאותו התקשה לקרוא.

* שלום אהוד, בחופשת החורף של 73/74 עשיתי מילואים בארץ אחרי שחיילו אותי לחיל האספקה. הנסיעות הראשונות עם הליילנד דיזל היו לגדה המערבית של תעלת סואץ עם לחם ממאפיית אנג'ל לכוחות שם.

לאחר מכן עברתי למסלול של שארם א-שייך והייתי מביא לשם מנות קרב מיוחדות ושתייה לצנחנים באיים טיראן וסנפיר. משרם הייתי מחזיר משטחים עם בקבוקים ריקים לראשון לציון.

באחת הנסיעות עקף אותי אחרי אילת טנדר של המשטרה הצבאית וסימן לי לעצור. "תיקח לי את הבידואי הזה צפונה והוא כבר יגיד לך איפה להוריד אותו." הבחור היה חמוש עם רובה צ'כי ודיבר עברית במבטא ערבי כבד. לשאלה מה אתה עושה שם  הוא ענה שהוא לוקח לשם  עיתונים בעברית ומחזיר משם עיתונים בערבית. שאלתי אם יש יהודים שם מעבר לגבול והוא ענה, אולי פעם. אחרי שעה וחצי הוא סימן לי לעצור, ירד, ונעלם בין הגבעות.

מעריך מאוד את המאמץ שעשית בכתיבה על יהודי המדבר. לא נושא קל בכלל.

בברכה, 

אשר תורן

אהוד: ספרי "בעקבות יהודי המידבר" מבוסס על מחקר רב-שנים שעשיתי על דמות הערבי בספרות העברית, שלא יצא מעולם בספר. אבל מצאתי דרך לשלב את כל החומרים שהיו לי על פרשת יהודי חייבר בספר הזה, שנועד לנוער אבל הוא בעצם גם למבוגרים שמוכנים לצאת להרפתקה הדימיונית של סיפור המסגרת.

מאחר שאני סופר נידח, לא תמצא זכר לספר המיוחד-במינו הזה בתולדות הספרות העברית, הגדושה ברומאנים של סופרים חשובים שחלקם יומרני ומשעמם אך הם זוכים להתייחסות ולתהילת הביקורת, שלא כספרים המושכחים שלי.

* לאהוד שלום רב. תודה רבה על הרשימה היפה על ספרו של אבי, שמעון קושניר 'בכור מכורה'. אמנם, לפניו כתב רשימות רבות  על כפר יחזקאל, ורשמיו במסעותיו באירופה ארה"ב ודרום אמריקה ופגישותיו עם בני עמנו, אך מבחינת ספר, זה היה הראשון שיצא לאור ובו סיפר מקצת מזיכרונותיו כילד וכנער.

מעודד מהצלחת ספרו, המשיך אבי בסיפור זיכרונותיו שלו ואף כתב כמה ספרי זיכרונות על אישים מתנועת העבודה שהיו בין מנהיגיה ונשתכחו כבר אז. שמואל יבניאלי, אברהם הרצפלד, משפחת שטורמן, יהודה אלמוג  אהרן שר, נח נפתולסקי וברל כצנלסון.

יש לציין כי הוא נזהר בספריו מסיפורי רכילות, למרות שבוודאי, על פי אמות המידה של ימינו, היו 'נותנים' טעמים נוספים לסיפורים ההיסטוריים. על כך יש מי שמצטער ויש מי שחש רווחה על הסודות המשפחתיים שנותרו במחילתם.

ושוב תודה לך על דבריך אלו  ועל האחרים, אותם אני קוראת. מסכימה ולא מסכימה – אך נוחה לקבל ש"איש באמונתו יחיה."

וברכות לך ולכל אשר לך.

ממיכל אורון ברטוב

* לא פעם אני נתקל בשמאלן ״מתוחכם״ שמתחיל פוסט כך: "אני ליכודניק ותיק, או אני ימני שרוף או כל חיי בחרתי בביבי ואז – אבל... וכאן מתחילה סדרת ההשמצות והעלילות המוכרת.

החלטתי ללמוד מהשמאלן ובאופן דומה להציג את עצמי כשמאלן!

אני ישראלי ששונא את ישראל והישראלים. לכן אני בוחר או מרצ או המשותפת. מרצ (על כל שלוחותיה ולא אפרט מי הן שלוחותיה) – כידוע לא מפסידה שום הזדמנות להשמיץ את ישראל וצה"ל בחו״ל ובארץ ובמקביל מטפחת את רוצחי היהודים. המשותפת גם היא מסיתה נגד צה״ל וישראל מעל כל במה, מטפחת שאהידים ורוצה בהשמדת מדינת ישראל. עד כאן כשמאלן ממש מתאים לי. אבל בינתיים מר"צ והמשותפת לא סיפקו את הסחורה. בגלל נתניהו ישראל רק פורחת. מצליחה בכל תחום – כלכלה, ביטחון, חוץ וממשיכה לעלות לגבהים חדשים בכל שנה תחת הנהגתו.

ולכן החלטתי שהפעם אבחר בגנץ/לפיד – רק הזוג  הזה (שכפי שכתבו לא מבדילים בן שמאל לימין ולא ממש מבינים מה צריך לעשות), רק הזוג הזה יוכל לקלקל את הישגי נתניהו, לדרדר את המדינה הרבה יותר טוב ממר"צ והמשותפת ונוכל סוף סוף – לראות את ישראל בתחתית!

מוטי הרכבי

* שלום רב. תמיד נהנית מכתיבתו של המשורר והמרצה יוסי גמזו. גם הפעם, ביטא בשפתו העשירה והמדוייקת את אשר אני (ובטוחה שגם רבים נוספים) מזדהים עם ביטוי התסכול והצער, הכאב והכעס, על מותם האכזרי והמיותר של ילדים רכים, בשל רשלנות הוריהם/שומריהם. הלב ממש ממאן לקבל זאת, ומתפלץ לשמוע/לראות את הזוועות הללו.

לעיתים נדמה, שפעם, בהיעדר כל האמצעים האלקטרוניים והסחות הדעת האחרות למיניהן, הילדים היו אולי קצת יותר מוגנים... חבל שהגענו לכך כיום, אך אולי עם ביטוי הכאב והזעם, התסכול והצער, תבוא גם הזהירות וההקפדה על שמירת חייהם של קטנינו!

בברכה ובהערכה,

אורית

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל