| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1475
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' באלול תשע"ט, 5.9.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל'. // עמוס גלבוע: ההכרעה האמיתית היא בצפון, לא בדרום. אם מלחמה אז בצפון. // יהודה דרורי: צביעות אופורטוניסטית בולשביקית. // יצחק הילמן: זעקות השבר על אולי פגישה בין טראמפ לרוחאני. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.9.19. // יורם אטינגר: חינוך, טרור וחזון פלסטיניים. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ד. מושבה חדשה בארץ. // נעמן כהן: אירלנד וצפונה. // מתי דוד: מי ירכיב את הממשלה הבאה? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בשוטים ובעקרבים" לעמוס קינן. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.3.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט. פרק שני. פרעות צפת, 1834. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל הַמַּהְפָּךְ
בּוֹ נָפְלָה מַפַּא"י הִיסְטוֹרִית מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח
וְהַפַּעַם – בֵּין בְּשָׂמִים רַבִּים שֶׁהַשִּׁלְטוֹן מַפְרִיחַ
יְסֻפַּר עַל הַפַּרְפוּם הַהוּא שֶׁשְּׁמוֹ "תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ"...
...וְכָאן קוֹטַעַת סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה * אֶת דִּבּוּרָהּ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת * אַחַר שֶׁלְּהַשְׁחִיל מִלָּה הִמְתִּינָה
* זְמַן רָב בְּאֹרֶךְ-רוּחַ וּמְתִינוּת * וְסָחָה: "אֵין לִשְׁכֹּחַ כְּלָל תָּקֵף: * שֶׁכָּל מִי שֶׁחָטְמוֹ רָגִישׁ יִזְכֹּרָה – * שֶאֵין שׁוּם חֹטֶם שֶׁיִּסְפֹּג בְּכֵּיף * רֵיחוֹת (סְלִיחָה עַל הַבִּטּוּי) שֶׁל... גּ'וֹרָה. * לֹא שֶׁאֲנִי שְׁרוּפָה עַל בֹּשֶׂם קִיטְשִׁי * אוֹ, לְהַבְדִּיל, עַל נִיחוֹחֵי דִּיוֹר, * וֶרְסָצֶ'ה, סַן לוֹרֵין אוֹ נִינָה רִיצִ'י, * אוֹ גוּצִ'י אוֹ אַרְמָנִי – אַךְ אֵין יוֹ"ר * הָגוּן שֶׁל גּוּף פּוֹלִיטִי שֶׁיַּקְדִּיחַ * אֶת שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּהִסְתַּבְּכוּת בְּמִין * פָדִיחָה כְּמוֹ אוֹתוֹ תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ * שֶׁעַד הַיּוֹם חִטּוּי חָרִיף מַזְמִין."
* "נָכוֹן מְאֹד," אוֹמֶרֶת יִשְׂרָאֵלָה, * "אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּלִי שֶׁזֶּה נִצְפָּה * אֵיךְ מֵאוֹתָהּ מַכָּה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * נָפַלְתִּי מִשְׁתַּנֶּקֶת לָרִצְפָּה * וְהִתְעַלַּפְתִּי, וְעַל כָּךְ סִפְּרוּ לִי * כָּל אוֹהֲבַי, שֶׁגַּם נְחִירֵיהֶם * הֻכּוּ בְּאוֹתוֹ רֵיחַ וְכִפְּרוּ לִי * בְּחִלּוּצִי, עַל כָּל חַטְּאוֹתֵיהֶם * שֶׁל חַכְמוֹלוֹגִים שֶׁהִפְגִּינוּ טֶפֶשׁ * שֶׁחִיש עוֹרֵר בִּי זַעַם וּדְחִיָּה * מִן הַקּוֹמְבִּינָה מַסְלִידַת הַנֶּפֶשׁ * וּמַעֲשֵׁה אוֹתָהּ קוֹמְבִּינָה כָּךְ הָיָה:
* בִּשְׁנַת 88 לַמֵּאָה שֶׁכְּבָר חָלְפָה לָהּ * הוּקְמָה אֶצְלִי מֶמְשֶׁלֶת הָאַחְדוּת הַלְּאֻמִּית * בְּהַנְהָגַת יִצְחָק שָׁמִיר וְלֹא מָלְאָה שָׁנָה לָהּ * וּכְבָר הִצִּיעַ אַנְקְל סֵם עַל סְמַךְ יָזְמָה עַצְמִית * תָּכְנִית שֶׁעַל תְּנָאֶיהָ שֶׁהֻכְּרוּ כְּיוֹצְאֵי-דֹּפֶן * לֹא הָיָה שֶׁמֶץ שֶׁל סִכּוּי כִּי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה * יַחְתֹּם אוֹ אַף יַסְכִּים לָדוּן עָלֶיהָ בְּשׁוּם אֹפֶן * וּפֶרֶס (אָז – גַּם שַׂר בַּמֶּמְשָׁלָה, גַם מַכְשִׁילָהּ * הַנַּכְלוּלִי) זָמַם עִם שַׁ"ס לָרֶשֶׁת אֶת מֶמְשֶׁלֶת * אוֹתָהּ אַחְדוּת כְּלַל-לְאֻמִּית בָּהּ הוּא עַצְמוֹ כִּהֵן – * בְּהַצְבָּעָה שֶׁל אִי-אֵמוּן וּטְרִיק זֶה, בּוֹ בִּשֵּׁל אֶת * הַפָּלָתָהּ תֹּאַם שָׁם עִם שֻׁתָּפוֹתָיו, כִּי הֵן * בִּפְרָט חֲרֵדִיּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן, קִוּוּ בְּלַהַט * לְהִפָּרַע מִגּוּשׁ הַשְּׂמֹאל שֶׁעִם תּוֹמְכָיו נִמְנִים * אַנְשֵׁי הַקִּבּוּצִים הָ'אֶפִּיקוֹרְסִים' שֶׁלְּדַעַת * כְּבוֹד הָרַב שַׁ"ךְ 'אוֹכְלֵי טְרֵפוֹת הֵם, וּבִפְרָט שְׁפָנִים.'
* אַךְ כְּבוֹד הָרַב שָׁכַח אֶת הַהֶבְדֵּל הַזּוֹאוֹלוֹגִי * שֶׁבֵּין שָׁפָן ובֵין אַרְנָב וְלא פָּחוֹת מִכָּךְ * שָׁכַח גַּם עוֹד הֶבְדֵּל אִידֵאוֹלוֹגִי-תֵּאוֹלוֹגִי * שֶׁבֵּין נָטוֹרֵי קַרְתָּא לָרַב קוּק שֶׁלֹּא פָּסַח * בְּבִקּוּרָיו גַּם עַל הַקִּבּוּצִים וְּכְשֶׁסָּנְטוּ בּוֹ * שׁוֹמְרֵי גְּלָאט כֹּשֶׁר כִּי נִפְגָּשׁ הוּא עִם אוֹכְלֵי טָרֵף * הֵשִׁיב כְּבוֹד הָרַב קוּק כִּי אַף שֶׁחֵטְא זֶה שֶׁסָּטוּ בּוֹ * אוֹתָם חוֹטְאִים קִבּוּצְנִיקִים בְּאֹרַח כֹּה גוֹרֵף * הוּא חֵטְא שֶׁהוּא בָּהֶם מַפְצִיר יוֹם-יוֹם לַחְדֹּל מִמֶּנּוּ * בְּכָל זֹאת יֵשׁ אִמְרַת חָזָ"ל נֶחְרֶצֶת וּבְרוּרָה * שֶׁבָּּה מִצְוַת יִשּׁוּב הָאָרֶץ – בָּהּ קִבּוּצְנִיקֵינוּ * מַרְבִּים – שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּ ל מִ צְ ו וֹ ת שֶׁ בַּ תּ וֹ רָ ה.
* אֲבָל נָשׁוּב אֶל צַחֲנַת אוֹתוֹ תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ: * כְּשֶׁהִתְנַגֵּד כְּבוֹד הָרַב שַ"ךְ מִ'דֶּגֶל הַתּוֹרָה' * לְכָךְ שֶׁשַּׁ"ס תַּחְבֹּר אֶל פֶּרֶס בּוֹ קָשׁוֹת הֵטִיחַ * כִּי שֻׁתָּפָיו אוֹכְלֵי שְׁפָנִים הֵם – לֹא נוֹתְרָה בְּרֵרָה * גַם לְמָרָן עוֹבַדְיָה אֶלָּא לְנַעֵר חָצְנֶיהָ * שֶׁל מִפְלַגְתּוֹ מִכָּל קוֹמְבִּינַת פֶּרֶס הַדְּחוּיָה * לַמְרוֹת שֶׁאַרְיֵה דֶרְעִי, גְּדוֹל מֻמְחֵי כָּל תַּחְמָנֶיהָ, * הָיָה בְּכַחַשׁ-בַּחַשׁ זֶה הָרוּחַ הַחַיָּה. * וְכָךְ אֵרַע שָׁם שֶׁכָּל צַד, עִם פִּתָּיוֹן עַל קֶרֶס * מִהֵר חַאפּ-לַאפּ לָדוּג מַשְׁתַּ"פּ תּוֹאֵם לְתִחְבּוּלָיו: * תְּחִלָּה לְאַבְרָהָם שָׁרִיר הֻבְטַח תִּיק שַׂר מִפֶּרֶס * אִם מִסִּיעַת הַלִיבֵּרָלִים יַעֲרֹק אֵלָיו * וְאַחֲרָיו עָרַק בִּשְׁווּנְג זָרִיז וְאַקְרוֹבָּטִי * הַחַ"כּ אֶפְרַיִם גּוּר בִּמְחִיר לְגַמְרֵי לֹא קָטָן * מֵחֵיק 'הָעֲבוֹדָה' אֶל חֵיק שָׁמִיר, וְלֹא הֻפְתַּעְתִּי * מֵאֲחִיזַת-עֵינַיִם שֶׁל קוֹסֵם לַהֲטוּטָן * בָּהּ חַ"כּ אַבְרֵימְל וֶרְדִּיגֶר עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ * חָתַם הֶסְכֵּם עִם פֶּרֶס אַךְ בִּטְרִיק שֶׁל הַשְׁלָיָה * הָעֵט שֶׁאָחֲזָה יָדוֹ גַם לֹא נָגַע אֲפִלּוּ * בַּדַּף וְרַק רִחֵף קְצָת מֵעָלָיו, כְּהַדְמָיָה...
* וְאָז, כְּשֶׁנֶּעֶרְכָה הַהַצְבָּעָה הַהִיא בַּכְּנֶסֶת * וּפֶרֶס מְשֻׁכְנָע הָיָה כִּי יֵשׁ לוֹ רֹב מוֹחֵץ * הֻבְרַר לוֹ כִּי הַחֲרֵדִים אֵינָם נוֹטִים לוֹ חֶסֶד * וְכִי הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' עֲלֵיהֶם לוֹחֵץ * שֶׁלֹּא לִתְמֹךְ בּוֹ וְלָכֵן הֵם מַצְמִיחִים קַרְנַיִם * לְכָל לַהֲטוּטָיו כִּי הֵם פִּקְחִים דַּיָּם לִתְפֹּס * שֶׁכְּשֶׁהַדָּת קוֹנָה מַנְדָּט וְהֵם לְשׁוֹן מֹאזְנַיִם * וְלֹא רַק שַׁ"ס נָטְשָׁה אוֹתוֹ וּמַכְנִיסָה לוֹ שׁוֹס * כִּי אִם גַּם 'דֶּגֶל הַתּוֹרָה' וַ'אֲגֻדַּת יִשְׂרוּאֵל' * יוֹדְעִים מִזְּמַן שֶׁהַפּוֹלִיטִיקָה הַמַּשְׁחִיתָה * שֶׁאֶת כְּבָסֶיהָ הַמְּלֻכְלָכִים כֻּלָּם מָסְרוּ אֶל * אוֹתָהּ מִכְבָּסָה בָּהּ נֻסָּה בִּלְחִיצָה וּדְחִיסָה כִּשְׁרוֹנָם בִּ סְ חִ י טָ ה * זוֹ הַמַּקְנָה לָהֶם בְּלִי שׁוּם עִרְעוּר וְשׁוּם וִכּוּחַ * אֶת הַבְּכוֹרָה וְהַבְּחִירָה כְּשֶׁהֶם סוֹגְרִים חִשּׁוּק * עַל מִפְלָגוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהֶם בְּבַּאסְטַת הַמִּקּוּחַ * בָּהּ נוֹהֲגִים הַמַּנְהִיגִים כְּתַגְרָנִים בַּשּׁוּק. * כָּךְ שֶׁלִּבְסוֹף גַּם פֶּרֶס הֶעֱלָה שָׁם נֶעבֶּעךְ חֶרֶס * וְהַקּוֹמְבִּינָה אֶת פָּנָיו הִלְבִּינָה, כִּי שָׁמִיר * גַּם לוֹ הָיְתָה חַכָּה שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִמֶּנָּה קֶרֶס * וְקֶרֶס זֶה הִכְנִיס לְפֶרֶס זֶץ וּפְלִיק וּשְׁמִיר.
* כָּל זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁיָּזַם פֶּרֶס * אוּלָם בַּפָּרָשָׁה הַנִּיחוֹחִית הַזּוֹ פִשֵּׁל * וּמִי שֶׁיְּטַיֵּחַ זֹאת יֶחְטָא בִּסְבָרַת-כֶּרֶס * וּמִי שֶׁמַּעֲלִים אֱמֶת סוֹפוֹ שֶׁיִּכָּשֵׁל. * וּכְשֶׁהַפַארְסָה בָּהּ כָּל חַ"כּ אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט עָרַק שָׁם * מִכָּאן לְשָׁם וּמְחִיר כָּל סַחַר-מֶכֶר הֶאֱמִיר * פִּתְאֹם, בִּטְרַאנְס שֶׁל "מֻשְׁחָתִים, נִמְאַסְתֶּם!" שֵׁן חָרַק שָׁם * צִבּוּר עֲנָק שֶׁכְּבָר נֶחְנַק כִּי שְׁטִינְק זֶה כֹּה הֶחְמִיר * עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֹטֶם בְּכָל חֹטֶם לֹא הוֹעִיל לוֹ * בְּעוֹד הוּא עֵד לְאֵיד הַמַּחֲזֶה הַמְבַזֶּה * שֶׁבּוֹ סֵאוּב פּוֹלִיטִי מַר וּקְרִיטִי זֶה מַרְעִיל לוֹ * כָּל שֶׁמֶץ חִבּוּר בֵּין שִׁלְטוֹן לַצִּבּוּר כִּי לֹא בָּא עוֹד כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה..."
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל'
מבוא
הערה אישית. לאחר מעקב יומיומי אחרי ביצועיו של טראמפ במשך למעלה מ-3 שנים (יותר מותח מאגתה כריסטי-No contest) לעיתים נראה לי שכאשר הוא נופל לבור עמוק הוא נוחת על קפיץ שמזניקו החוצה ומציבו על פסגת הר סמוך. סוף השבוע הזה שהחל בהתנשאות מזוויעה של הבנק הפדרלי לוותה בצניחת מדדי המניות ומישאל כלכלנים המצביע על סיכוי גבוה למיתון ומיפגש ה-G7 שבו הוא יפגוש את מנהיגי העולם עם מבטים יוקדי שנאה היווה הזדמנות פז לנפילה חופשית לבור עמוק כזה חסר-קפיץ!
השאלה ששאלתי את עצמי וכמה מחבריי בארץ ובארה"ב היתה: איך הוא יצא מזה ומתי?
התשובה היתה מהירה, חדה ואלגנטית (בסוף השבוע שהסתיים ב-26 לאוגוסט):
* מטר של "אש וגופרית" א-לא טראמפ על יו"ר הבנק הפדרלי (שסירב להוריד את שער הריבית בכנס הנגידים) נאלץ להבטיח שיהיה "ילד טוב" בהזדמנות הקרובה. סין מאבדת באחת את מי ששיתף איתה פעולה במשך שנה וחצי מאחורי קווי האויב !!! יו"ר הבנק מתפקד מעתה והלאה כחיידק מוחלש, או "חיסון" בעגה הרפואית, כנגד העלאות ריבית וכיווץ מוניטרי כלשהו. מעתה הוא נכס אסטרטגי עבור טראמפ, ומזכיר האוצר, סטיב מנוחין, נשלח להגן עליו בתוכנית הדגל השבועית של פוקס ניוז.
* הסינים מריצים על המחשבים שלהם את שיעור הפיחות הנדרש בכדי לנטרל את המכסים המוגברים עליהם הכריז טראמפ בכעס מודלף. הם לא יעזו להוריד מחירי מוצרי יצוא לארה"ב אחרי ששרקו להם "פנדל" על אי קיום התחייבות לרכישת מוצרי חקלאות. תוצאות החישוב – מפחידות, סליחה מבעיתות. המסר נשלח לנשיאם העושה דרכו לצרפת (G7) וזה מורה לסגנו לקבוע פגישה בקרוב להמשך וחידוש המו"מ. הוא מכיר כבר לא רע את טראמפ שגם הוא חוצה את האטלנטיק ויודע שטראמפ יורה לו לחדש מיידית את כל התחייבויותיו ובנוסף – חסל סדר בקשות דחייה – אחת הסיבות המרכזיות – בסעיף הבא.
* הספיקר של בית הנציגים, ננסי פלוסי, הריצה "סקר פנימי" ואלה בד"כ אמינים ביותר. היא קפאה על מקומה למראה התוצאות. התמיכה בתהליך הדחת הנשיא נמצאת בשפל עמוק! ללא דחיות היא שלחה מסרים מקוונים חדים כתער להנהגת הדמוקרטים – Case Closed !. בשורת איוב זו באה להם לאחר שבשבוע שעבר ביטל שופט מחוזי בניו יורק את דרישתם לקבל לידיהם את דוחות מס ההכנסה של טראמפ מהעשור האחרון.
* היום אחה"צ, עדיין בצרפת, חתם טראמפ על הסכם סחר בראשי פרקים עם רו"מ יפן. חוט השני בהסכם הזה – אפס או מינימום מכס הדדי. להזכיר – ליפן יש תשתיות ייצור מתקדמות והיא יכולה להוות תחרות של ממש לסין במיוחד אם זו לא תסיר את איום המכס המורחב בהקדם האפשרי.
* הנשיא מקרון בדרך לשכנע את האיראנים שדווקא מטראמפ יבוא עזרם והוא עמל קשות להסדיר פגישת פיסגה טראמפ-רוחאני... אגב, האם ראש ממשלתנו זע בעצבנות על מושבו? הוא/אנחנו נזדקק בדחיפות לאינטימיות האסטרטגית הידועה בשם "טראמפ-ביבי".
המשמעות מהרשימה החלקית הנ"ל – לפתע פתאום כבר לא כדאי לסינים לחכות לבחירות הבאות (טראמפ כנראה לוקח בעיניים עצומות את ביידן, סנדרס, ווארן בבחירות 2020). אם כך, כדאי להזדרז ולסגור את המו"מ בהקדם האפשרי. הדאו-ג'ונס הגיב היום (26 לאוגוסט) בהתאם – זינוק של 270 נקודות, וזו רק ההתחלה.
האם מגבת סינית על הַפָּרְקֵט?
מפעילי חדר הבקרה של בורסת המדדים העתידיים בשיקאגו שהו בנימנום רגוע בשעה 2 בלילה (אור ליום ה' 29 לאוגוסט). 4 דקות לאחר מכן היבהבו בזימזום מתגבר אורות ירוקים בוהקים מכל המסכים. הדאו ג'ונס העתידי נסק 200 נקודות מעלה ועד ששטפו המפעילים עיניהם בתימהון הוא המשיך לטפס... ומאז הוא כבר עלה ב- 70 נקודות נוספות. אירוע דומה לא זכור לזקני שיקאגו.
איור 1
מה שהניע את אמות הסיפים והזניק את בורסות אירופה... ושלנו גם... היתה הודעה רשמית של משרד המסחר הסיני, האמון על הקשר הפורמלי במו"מ הסחר עם ארה"ב, שבה נאמר שסין לא תגיב מצידה עם מכסי מגן על אותם 75 מיליארד דולר יבוא מארה"ב! העיתוי והצורה נראו כמו "מגבת על פרקט האיגרוף" אותה זורק מאמן המתאגרף שספג ברגע זה מהלומת נוק-אאוט.
להזכיר – רק בשבוע שעבר הודיע שר המסחר הסיני בכל תרועה גדולה, בעיתוי שבו פועלת הבורסה בניו יורק, על הטלת בדיוק אותם מכסי המגן אם וכאשר ארה"ב "תוריד את הנעל השנייה" על ה-300 מיליארד דולר ייבוא מסין שעדיין לא מוּכָס. דובר השר הסיני הוסיף הערה (עקיצה לטראמפ?) – לא היתה שיחת טלפון לילית לקראת סיומה של פיסגת ה-G7. מה שהוא "שכח" או שהוא פשוט לא עודכן בכאלה שיחות הלילה בין טראמפ לנשיאו-שלו, ששהו על אותו חוף צרפתי, כנראה על בקבוקי שמפניה צרפתית תוססת, אותה כבר הבטיח טראמפ למקרון שלא למכוס כאשר האחרון הסכים לפטור את גוגל ופייסבוק ממכס ניכר ואפילו להחזיר להן את המכס שכבר ניגבה!
הדובר הסיני דאג להוסיף שהמו"מ נשאר אפקטיבי ויתחדש בקרוב... האם המאמן הסיני "אסף בחופזה את המגבת בחזרה"? ניראה שכך הוא הדבר. אם היתה לסינים ציפייה שטראמפ יגיב בהתאם עם ויתור על העלאת המכס המשמעותית הצפויה, אזיי התאכזבו לשמוע כבר בסוף השבוע הזה, כאשר טראמפ הורה על החלת המכסים החדשים על היבוא שמועדם חל אתמול, כמתוכנן.
נכון לרגע זה אין פשר רשמי לזריקת המגבת ולאיסופה הבהול. מה שברור הוא ששתי המעצמות הכלכליות מעלות את מלחמת הסחר למדרגה גבוהה משמעותית ומכך עלולה ההאטה העולמית, הזעירה עד כה, לקבל החמרה מהותית.
בינתיים גוברת האי-ודאות שמבליטה את החולשות של שני הצדדים. לא היה צורך לחכות לתגובה הפוכה של שוק המניות. כבר למחרת, ב-30 לאוגוסט נפל הדאו ג'ונס באמצע היום (איור 2) כמעט בסדר גודל דומה לצניחה באיור 1 כתוצאה מפירסום סקר "מדד סנטימנט הצרכנים" בארה"ב שנפל בכ-10% ממדד חודש יולי שבו הנסקרים סימנו את מלחמת הסחר שעלולה לפגוע בצמיחה, בתעסוקה ולהביא לאינפלציה.
למזלה של ארה"ב התאושש המדד בכשליש מהנפילה תוך רבע שעה והשלים כמעט את ההתאוששות עד סוף היום – לפני סוף שבוע ארוך הכולל את שבתון "יום העבודה", וזאת מפאת מצבו היחסי הטוב של המשק האמריקני. אגב הנפילה ארכה כחצי שעה בס"ה... למשקיעים זה נראה כנצח!!!
איור 2
האירועים מותחי-העצבים של השבוע האחרון חושפים באכזריות-מה את חולשותיהם של הצדדים מול מקורות כוחם. התמונה מתבהרת: המלחמה היא על ה- Raison d'Etat (מהות הקיום) של שני הצדדים! מה שמחריף את אופיו ועוצמתו של המאבק אלה כללי משחק שונים על פיהם משחק כל צד. אין שופט. אבל – יש "שמחת עניים" – חריפות הקרב הזה אמורה להסתיים בבחירות 2020 (3 לנובמבר) או קודם לכן. התוצאה היא – חריפות בינונית עד קו הסיום הנ"ל וזאת מפני שההכרעה ב-2020 תלויה במיספר תהליכים נוספים בעלי קשירוּת בינונית ומטה עם מלחמת הסחר.
להלן עיקרי החולשה והעוצמה בין שני הצדדים.
ארה"ב: הצריכה ושירותי צריכה מהווים כשני-שליש (!!!) מהתמ"ג. השליש הנותר כולל את התעשיות האזרחית והצבאית ומוסדות המדע – כולם הצטמקו יחסית באופן מבעית, שלא לומר מסוכן, מאז סיומה של המלחמה הקרה. עשרות מיליוני אמריקנים נותרו "חסרי עבודה" הנזקקים לתלושי מזון ולקיצבאות רווחה – חולשה בסיסית המתבטאת בפגיעה באיכות החיים ובהליך הדמוקרטי.
סין: במהופך – הצריכה והשירותים כשליש בלבד. התעשייה האזרחית, הצבאית, מוסדות המדע, ופרוייקטים עתירי היקף בחו"ל כשני שליש (אצלנו ניתן למצוא אותם בכריית הרכבת התחתית בגוש דן, במנהרות הכביש המהיר והרכבת לירושלים, שני הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד, מנהרת הכרמלית – כולם פרוייקטים "קטנים" במונחי סין). משטר קומוניסטי דיקטטורי עם רמת חיים בינונית ומטה החייב לשמור על תעסוקה מלאה – מוכרח לייצא את יתרת הייצור מעבר לנצרך מקומית. השוק האמריקני ששאב לקירבו את יתרות הייצור בסין התאים לה כמו כפפה ליד. החלת המכס האמריקני על הייצוא הסיני מהווה חץ בעקב אכילס חשוף הדורש שינוי מיבני טקטוני.
עוצמתה של ארה"ב מתבטאת ביכולתה הצבאית וברמה הטכנולוגית הגבוהה שמעניקה לה יתרונות חשובים בהיי-טק הצבאי והאזרחי, ובכמה ראשי חץ בולטים בתחומים מדעיים.
חולשתה – באי יכולתה לשמור אצלה את מפעלי התעשייה הקלה, הבינונית והכבדה ב-30 השנים האחרונות. לתשומת העבודה בתעשייה קמו שני מתחרים אימתנים: מיכון-רובוטיקה ועבודה זולה למרכיב העבודה הנותר.
מצד שני אירגוני עובדים ותוכניות רווחה גרמו לייקור תשומת העבודה. הסכם נפט"א (סחר חופשי ללא מכס בין ארה"ב-קנדה-מקסיקו במחצית שנות ה-90) "פתר" את הלחץ ע"י העברת מפעלים למקסיקו בעלת שכר עבודה נמוך. מכאן נפתחה הדלת לשוק העבודה הזולה והמסובסדת של סין ואיתה "שאיבת" מפעלים לסין ואיתה יצירת מיליונים רבים של "חסרי עבודה". המשקל הגדול של הצריכה בתמ"ג הוא לרועץ במלחמת סחר המושתתת על הטלת מכסים. במקרה כזה תגובת הצרכנים הטבעית טמונה בהקטנת מצרכי הייבוא ע"פ פונקציות הביקוש היורדות.
זו חרב-פיפיות, מצד אחד היא אמורה לפגוע בתעשייה הסינית ליצוא, מצד שני, בגלל גודלה היחסי של הצריכה, היא מורידה את הצמיחה ומביאה למיתון שאפילו התקרבות אליו מסוכנת לנשיא מכהן לקראת בחירות לקדנציה שנייה, וארה"ב רוב הזמן נמצאת ב"לקראת" הזה.
חולשה נוספת לארה"ב, כמדינה דמוקרטית, טמונה בחוסר גורם מאחֵד אחרי הבחירות. מלחמות העולם וזו הקרה גרמו לאיחוד כוחות מאחורי הנשיא במרבית המאה שעברה – ממלחמת העולם הראשונה עד תחילת שנות התשעים. שתי מלחמות המפרץ עוד שמרו על שמירת השורות במידת מה. השסע החמיר אצל אובמה כאשר מחק באופן מלאכותי את האוייב [החיצוני והמאחד] – איראן. בהיעדר אוייב חיצוני מתגמדת החיוניות בשמירה על ביטחון אספקת מזון, בשימור תשתיות ייצור ואיתן ערכו של קניין רוחני. מכאן נפתחה הדרך לחָבָרות האמריקניות אל מלכודת הדבש הסינית שכללה עבודה הזולה בסין כתוצאה משיעבוד עובדים חמור ו"רכישת" מפעלים עם תשלום סימלי מגוחך על הקניין הרוחני שלהם.
סין, לעומתה, סובלת עדיין מכשל דמוגרפי קשה עם חוסר איזון בין נשים וגברים (בערך 2:1 לטובת הגברים), חוסר מהותי במערכות פנסיה, חובה לעובדים בתמיכה בהורים שפרשו מעבודה ובחובה לחסוך לקראת עתיד לוט-ערפל הגורם לשמירת צורת חיים ספרטנית ומכאן לצריכה מקומית נמוכה לנפש שבמכלול מחייב ייצור בצמיחה גבוהה שמתועל, מחוסר ברירה, לייצוא. הפתיל החברתי בסין קצר, קצר ביותר. המהומות בהונג-קונג לא מתפשטות [עדיין] לתוך סין הגדולה אבל איש בהנהגת סין לא שכח את כיכר טיאנמן 1989. בהחלט ייתכן שהחלטתם שלא להעריף מכס על היבוא האמריקני בגובה של 75 מיליארד דולר חושף את עקב אכילס הסיני שהוא: חוסר יכולת לעמוד בירידת ייצוא מתמשכת; באי יכולתם לתעל את הייצור לשוק המקומי שאין לו כושר קנייה רב מעבר לצריכה קיומית; אחרי שפיחתו את היואן ב-12% ויותר בכדי לתמוך בייצוא – מה שמהווה מס על האוכלוסייה החוסכת לעתיד, סין נמצאת במצבי אמת שטראמפ קבע: "סין לא יכולה להרשות לעצמה שלא להגיע לחתימת הסכם." טראמפ ימשיך ללחוץ על סין בכדי להגיע להסכם רחוק ככל האפשר מנובמבר 2020. הקלפים בידי שני הצדדים חזקים אבל ניראה שהג'וקרים אצל טראמפ.
האם הסינים אספו את המגבת כאשר גילו עליה טיפות דם סיני? כנראה שכן, אלא שאם החליטה שלא להיכנע לתכתיב ההסכם האמריקני לא נותר לה הרבה לעשות חוץ מאשר לדוג מיספר פריטי ייבוא אמריקני שניתן להטיל עליו מכס ולהתפלל לבואו של מיתון עמוק שיכתיב לטראמפ מפלה בעוד 13 חודשים.
חבר נעורים, מקוראי הסידרה, שאל אותי לאחרונה בדרך הבאה: "מה הסיכוי שסין תוריד משם סידרת הכתבות שלך את המילה לא?"
תשובתי היתה – "כרגע אין סיכוי, בעוד עשור או שניים ייתכן."
הסיבות העיקריות הן: א) כוחה הצבאי ההתקפי נופל מהאמריקני. ב) כל מהלך קיצוני בלתי התקפי, כדוגמת חסימת עורקי שיט, ייתקל בהוראת נשיא על סנקציות חונקות הכוללות חסימה מיידית של כל היבוא מסין, הקפאת חשבונותיהם בבנקים בארה"ב (כטריליון וחצי דולר) ואיסור מוחלט על שימוש בדולר (אין להתפלא שסין עומדת לצאת עם סוג של ביטקוין סיני בקרוב).
הזיג-זג הסיני מעיד על מאבק כוחות בצמרת השלטון
לטראמפ – מספר אופציות מבטיחות:
1. קיבוע מערך המכס שהוכרז וניכנס לתוקפו אתמול וכולל לוח זמנים להחלת מכסים נוספים עד סוף השנה. שורת המכסים הקודמת כבר הניבה תחרות לייצור בסין. חברות ענק כמו גוגל, דֶּל, אפל ואחרות כבר מעבירות מערכי ייצור משמעותיים מסין לווייטנאם, קמבודיה ואינדונזיה – רשימה חלקית. המכסים החדשים גבוהים יותר ואיתם תומרץ משמעותית הנטישה מסין. זו תופעה חדשה שסין לא חוותה מעודה!!!
2. "סידרת חינוך" בנושא: "שווה לשלם במיתון קטן בכדי להביא לחתימתה של סין על ההסכם." יש לטראמפ כלי יוצא מן הכלל – אסיפות המוניות ברחבי המדינה. במחיר מיתון של 2%-3% בארה"ב מתממש חיתוך עמוק בייבוא מסין ובמערכות הייצור שלה. אצל אובמה חוותה ארה"ב מיתון כזה בקדנציה הראשונה. התקשורת, ליברלית ברובה, הסיטה מבטה, ומיט רומני שרץ מולו "זכה" רק לנשום את אבק הדרכים ממסע הבחירות, החולף על פניו, של אובמה לקדנציה השנייה.
3. כינוס ה-G7 הבא יהיה בארה"ב. למארח [טראמפ] יש זכות להזמין את מי שירצה. ראשון המוזמנים עליו רמז – פוטין. עד אז ימוסד שוק הנפט העולמי תחת מעין קרטל חדש (נניח: אופ"ק 2.0) שיכלול בראשו את שלושת מפיקות הנפט הגדולות ביותר בעולם (בסדר יורד): ארה"ב, ערב הסעודית ורוסיה – בתוספת של כמה מנסיכויות הנפט הנהנות ביובל השנים האחרונות ממטריית ביטחון באדיבותו של הדוד סם.
ניתן להראות שהחזקת מחיר הנפט באזור הנוכחי של 55 דולר לחבית והורדתו לאזור ה- 50 דולר בינואר-נובמבר 2020 עשויה לבדה לשמור את האינפלציה הנוכחית של 2% לשנה על כנה אם לא למטה מכך. אם כך יקרה – חסל סדר מיתון!
2. טראמפ חייב לנצח בבחירות 2020, כולל שליטה רפובליקנית בשני בתי הקונגרס. סיכוייו טובים, עכשיו הוא פועל ללא משקלות כבדים על רגליו כדוגמת חקירות מולר ואיום במשפט הדחה, שהצרו צעדיו בשנתיים וחצי האחרונות. ניצחון כזה מממש למעשה את האופציות הנ"ל, ויבטיח את ביצוע פרוייקט התשתיות הגדול בהיסטוריה, שיקטין בחצי את חסרי העבודה בארה"ב, ימסד מחדש את מערך מפעלי הייצור בארה"ב, ויאלץ את סין לחתום על הסכם הסחר בצביון אמריקני, אם לא עשתה זאת עד מועד זה.
חובב טלפז
3 בספטמבר 2019
* * *
לסופר אלי עמיר
שפע ברכות לזכייתך בפרס ברנר
על הרומאן המרגש "נער האופניים"
שהוא בין שאר מעלותיו גם הוכחה לכך
שרק כישרון ושאר-רוח משמשים כרטיס כניסה
לתרבות העברית האחת והיחידה
המשותפת לכולנו
והלוואי שרבים יילכו בעקבותיך!
* * *
עמוס גלבוע
ההכרעה האמיתית היא בצפון, לא בדרום.
אם מלחמה אז בצפון
קנינו בעבר הרבה שנות שקט בצפון (ושלוש וחצי שנים בדרום). המחיר ששילמנו: התעצמות רבתי של חיזבאללה. איום הטילים המדוייקים מסיים את השנים הללו. הציווי הביטחוני העליון הוא למנוע התעצמות חיזבאללה בטילים מדוייקים.
ברצוני לעמוד על תופעה המשותפת למלחמות/מערכות אחרונות שניהלנו בדרום ובצפון, והמשמעויות העולות מכך. כוונתי ל"צוק איתן" מול החמאס בקיץ 2014, ולמלחמת לבנון השנייה מול חיזבאללה בקיץ 2006.
מבצע "צוק איתן" היה השלישי בסדרת מבצעי צה"ל נגד החמאס ברצועת עזה. הוא היה הארוך ביותר במשך הזמן שלו, ונפלו בו יותר חיילים מאשר בשני המבצעים שקדמו לו, אך אחריו באו 3 שנים של שקט כמעט מוחלט בדרום. בואו ניתן למספרים לדבר. אחרי "עופרת יצוקה" (סוף 2008, תחילת 2009) ועד המבצע השני , "עמוד ענן" (נובמבר 2012), נורו מהרצועה כ-1450 רקטות ופצצות מרגמה; מ"עמוד ענן" ועד "צוק איתן (יולי-אוגוסט 2014) נורו מהרצועה למעלה מ-400 רקטות ופצצות מרגמה. ומול אלו, אחר "צוק איתן", במשך כ-3 וחצי שנים (עד 31 מרץ 2018) נורו משטח הרצועה לא יותר מ-59 רקטות ופצצות מרגמה. כמעט כולן לא ע"י החמאס.
במילים אחרות, במבחן התוצאה המקווה של שקט ליישובי הדרום ועוטף עזה, "צוק איתן" הוא בשלב זה המבצע המוצלח ביותר. בלי "הסדרה", בלי הסכם, החמאס שמר על שקט.
ומכאן לצפון. במלחמת לבנון השנייה, ניהול המלחמה ע"י המטה הכללי, והלחימה בשטח ע"י צבא היבשה היו כושלים, ובמיספר מקרים מבישים. אבל, במבחן התוצאה, המלחמה הזאת הביאה לשקט מוחלט בגבול הצפוני, ממש עד הימים האחרונים. דומני שאיש לא ציפה לדבר כזה. ייתכן מאוד שהוא נובע מהנחייה תקיפה של איראן לחיזבאללה לא להסתבך יותר עם ישראל, אלא ב"יום הדין", ייתכן שהוא נבע מהשמות שחיל האוויר עשה בדאחיה של בירות – קשה להתווכח עם המציאות השלוה של הצפון מזה 13 שנים.
עבור האוכלוסייה שלנו בדרום ובצפון, שנות השקט היו כמובן שנות ברכה ושגשוג. אבל, ברמה הלאומית, מדינת ישראל שילמה מחיר עבור השקט, בעיקר זה שבצפון. השקט בדרום לא נוצל ע"י החמאס לשיקום כולל של נזקי המלחמה ולהעלאת רמת החיים של האוכלוסייה, אלא לשיקום והתעצמות צבאית בלבד, כמותית ואיכותית, ולבניית מערך צבאי תת-קרקעי.
בצפון, התמונה דומה אך גם שונה: השקט נוצל בצורה מקסימאלית לצבירת כמות אימתנית של רקטות וטילים מאיראן ומסוריה, ובניית מנהרות התקפיות לתוך הגליל (יכולת שצה"ל חיסל). ובו בזמן, בעזרת כסף איראני, שיקם חיזבאללה ופיתח את יישובי האוכלוסייה השיעית (בכלל זה יישובי דרום לבנון שנפגעו קשות במלחמת לבנון השנייה), והקים מערכת אזרחית של מוסדות חינוך, כספים ורווחה עבור האוכלוסייה השיעית. הוא דואג לה, הוא רואה עצמו כמגן האוכלוסייה הזאת בפרט, ומדינת לבנון בכלל. בזה הוא שונה מהחמאס. הוא גם שונה בכך שהוא שלוחה נאמנה של איראן. לחמאס הרבה פחות חשובה הדאגה לשלום האוכלוסייה האזרחית הנתונה למרותו, ולכן "היד שלו קלה יותר על ההדק."
כמובן שגם צה"ל התעצם ושיפר את יכולותיו והשיג עליונות מודיעינית בולטת במרחב. אבל, זה לא מפחית מחומרת האתגרים הביטחוניים, בראש ובראשונה מהצפון.
לדעתי, ההכרעה האמיתית צריכה להיות בצפון, בוודאי לא בדרום. אם מלחמה (בין אם תיכפה עלינו, בין אם מלחמת מנע, בין אם ניגרר) – אז בצפון! אם במשך הרבה שנים נתנו עדיפות לשקט על פני מניעת ההתעצמות של חיזבאללה, הרי שהגענו עכשיו למצב שבו הציווי הביטחוני העליון הוא למנוע התעצמות חיזבאללה בטילים מדוייקים.
עמוס גלבוע
* * *
יהודה דרורי
צביעות אופורטוניסטית בולשביקית
השתמשתי בכוונה בכותרת קשקשנית זו בכמה מילים מפוצצות, המציינות בדרך-כלל את השפה הפסבדו-אינטלקטואלית של השמאל הקיצוני שלנו שהשתקע בשנים האחרונות בכנסת במשכורות נאות ל-4-5 מראשיו – ואנחנו עוסקים פה ב-מר"צ (מפלגה המדברת הרבה ועושה אפס), ואני מניח שכל מי שקורא פה מסכים עם כל מילה כי זו חלק מהאמת הפוליטית המכוערת שלנו.
אבל, כאשר קליקה שמאלנית זו קלטה אל חיקה את מלך האופורטוניסטים הישראלים – אהוד ברק (וסגנו יאיר גולן) – הם מוטטו לעצמם את הדגל האחרון שלהם שנקרא: "שתי מדינות ל-2 עמים" – כי שני הג'נטלמנים הלא-נכבדים הללו מאמינים שבקעת הירדן הינה צורך חיוני אסטרטגי למדינת ישראל, וכולנו מבינים שלא תוכל לקום מדינה פלסטינית ללא בקעת הירדן... ומכאן, שקשה להבין מה מביא האיחוד המגוחך הזה למר"צ חוץ מעוד שני מקבלי משכורות בכנסת – שהם החברים של ברק!
יש במר"צ כמה אלפי אנשים טובים עם הכרה חברתית-כלכלית עמוקה וחצי סוציאליסטית, יקומו אפוא ויביעו מחאתם ע"י מתן קולם לעמיר פרץ ולאורלי לוי, שמשנתם אמנם עדתית בחלקה הגדול, אבל לפחות הם אינם צבועים פוליטית, ולנוכח הרקורד שלהם ינסו לפעול למען השכבות הנמוכות במדינה.
ומה בקשר לפלסטינים? – ישאלו.
יימצא להם פתרון באחרית הימים ללא מר"צ וללא מפלגת העבודה.
יהודה דרורי
רמה"ש
* * *
יצחק הילמן
זעקות השבר על אולי פגישה
בין טראמפ לרוחאני
בשבוע שעבר הסתיימה פגישת הג'י-7 בביאריץ, שבצרפת. הפגישה אורגנה על ידי נשיא צרפת עמנואל מקרון. בפגישה בה השתתף גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נדונו כמאה נושאים. הנושא שזכה לאור הזרקורים היה שריפת יערות האמזונס. בין כל השאר, יזם נשיא צרפת פגישה בין נשיא ארה"ב ונשיא איראן. הפגישה נועדה לנסות ולפתור את חילוקי הדעות בין הצדדים, בנושא הגרעין ובנושאים נלווים. הנשיא טראמפ הסכים להיפגש. מנשיא איראן טרם התקבלה תשובה.
מיד קמה זעקה בתקשורת הישראלית – שהנה ידידה הגדול של ישראל, דונלד טראמפ, מבצע פניית פרסה, וכבר נרמז כי קצרה הדרך להפקרתה של ישראל.
ובכן, לכל המזדעקים למיניהם, קחו כדורי הרגעה. לא קרה שום דבר, ואם בכלל יקרה משהו, אז יכול להיות רק דבר חיובי לישראל. צריך לזכור, כי טראמפ נפגש כבר שלוש פעמים עם מנהיג צפון קוריאה, ובינתיים גם שם לא קרה דבר ממשי. בעלות בריתה של ארה"ב: יפן ודרום קוריאה לא צעקו ואיש עדיין לא טען שארה"ב הפקירה אותו.
מי שהיה צריך דחוף את הגימיק הזה, וזה לא יותר מגימיק, היה עמנואל מקרון. לא דונלד טראמפ. צרפת, מאז חודשי המחאות הקשים של "האפודים הצהובים", נמצאת במשבר כלכלי עמוק. האפודים דרשו הורדת יוקר המחייה. הם לא סוגרים את החודש.
כתוצאה מכך, מקרון, הזרים עשרות מיליארדי אירו לסיבסוד מוצרים וליצירת מקומות עבודה. עדיין אין תוצאות אבל הכלכלה הצרפתית זכתה ב-2018, לשיפור קל. היה לה אחוז הצמיחה הגבוה באיחוד האירופי – 1.5%. תוך כדי כך, משתדל מקרון להצטייר כמנהיג עולמי, שמסדיר משברים, הכול כדי להסתיר את המצוקה הפנימית.
טראמפ, מנומס ונינוח, הגיע והקשיב. בסוף הגיעה ההפתעה, בדמות הזמנתו של שר החוץ האיראני זאריף להגיע בבהילות לכינוס. מקרון בישר לזאריף, שטראמפ מוכן להיפגש עם נשיאו רוחאני. טראמפ הסכים, כי מה יש לו להפסיד. רוחאני עדיין לא אישר את הפגישה. הוא צריך את הסכמת חמינאי.
טראמפ אמר לעיתונאים בחיוך, שאיראן של היום איננה זו שהיתה לפני שנתיים וחצי. הוא צדק. מצבה הכלכלי בשנתיים האחרונות החמיר מאוד. היות וגם מצבה של צרפת בכי רע, וצרפת מעוניינת מאוד למכור את המכוניות שלה לאיראן, וגם מעוניינת לקנות נפט זול מאיראן, היא מנסה לייצר רושם, שהיא תביא להסדר בין טראמפ לאיראן. לאמיתו של דבר, מטרתו של מקרון היא לשחרר את איראן מהעיצומים ולתת לחברות הצרפתיות לסחור עם איראן.
הבעיה היא, שרוחאני איננו זה שקובע את היחסים בין איראן לארה"ב. הוא כפוף לחמינאי, שעומד בראש מועצת המהפכה באיראן והוא גם כפוף, לא רשמית כמובן, למדיניות משמרות המהפכה, שהם שליטיה האמיתיים של איראן.
בהנחה שתתקיים הפגישה בין רוחאני לטראמפ, ויהיו לחיצות ידיים וחילופי מחמאות, בדומה למה שקרה בשלושת הפגישות שהיו בין טראמפ לקים און ג'ון, אז מה כבר יכול לקרות? ארה"ב דורשת הסכם חדש עם איראן, לפיו תיעצר לחלוטין תוכנית הגרעין שלה, ייעצר פיתוח הטילים הבליסטיים שלה, ואיראן תחדל מתוקפנותה המזרח תיכונית. ללא מילוי תנאים אלה, אין כל ערך לפגישת רוחאני עם טראמפ.
צריך להבין שמה שאיראן רוצה זה הסרת הסנקציות נגדה, ללא כל תמורה. במקרה הגרוע מבחינתה של איראן היא תחתום על עיסקת הונאה חדשה עם ארה"ב והמעצמות. איראן קיוותה שטראמפ יסרב להיפגש, אבל טראמפ מספיק מנוסה ומוכן לעמוד באתגר.
אובייקטיבית, איראן עדיין לא נואשה מלשרוד תחת הסנקציות שארה"ב הטילה עליה. יש לה עדיין שני לקוחות גדולים שסוחרים איתה: רוסיה וסין. גם יפן והודו עדיין קונים ממנה נפט, אבל זה עומד להסתיים בקרוב. בינתיים, אנגלה מרקל, שעומדת לפרוש מכהונתה, התירה למקרון לעשות את הגימיק. מרקל, הרבה יותר מנוסה ממקרון, ומבינה, שמהסנקציות האמריקאיות קשה עד בלתי אפשרי להשתחרר, ללא תמורה מלאה.
אשר לאיראן, שם משמרות המהפכה קובעים ולא הנשיא. אלה שולטים גם על תוכנית הגרעין, גם על תוכנית הטילים וגם על כוח אל קודס שבראשו עומד הגנראל סולמני. סולמני, למרות המהלומות של חיל האויר הישראלי, עדיין מנסה לארגן בסוריה ובעיראק, מוצבים ומשגרים של איראן.
משמרות המהפכה, הם לא רק גורם צבאי, אלא בראש ובראשונה עסק כלכלי. הפרויקטים הצבאיים וגידולי הסמים באפגניסטן ובלבנון הם מקורות ההכנסה העיקריים שלהם. ייפסקו הפרוייקטים, ייפסקו ההכנסות. לכן, הסכם אמריקאי-איראני חדש רחוק מאוד ממימוש, כי הוא נוגד את האינטרסים הבסיסיים של משמרות המהפכה האיראניים.
לכן, בהחלט תיתכן פגישה בין טראמפ לרוחאני, אבל זו תהיה פגישת סרק. כל מי שממהר לקרוע בגדיו ולשים אפר על ראשו, על בגידת טראמפ, מזדרז שלא לצורך. ארה"ב רוצה לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, כי היא משוכנעת, שאם היא לא תעשה זאת, ישראל בוודאי תעשה זאת. לארה"ב ברור שישראל תעשה זאת בכל מחיר, אפילו אם היא תצטרך להחזיר את איראן לתקופת האבן.
יצחק הילמן
* * *
ליונתן הנחמד בן השלוש
שפע ברכות ליום הולדתך החל אתמול
שתגדל ושתהיה תפארת למשפחה
ושפע איחולים להוריך שרון ושמוליק
ולסבתא ולסבא לאה ויאיר
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 4.9.19
* שיבוש מטרת האוייב – אני קורא תגובות של לעג על תרגיל ההונאה של הטסת "פצועי" דמה. אמירות בנוסח – "בזה צה"ל מתפאר?" – "הטובים לתיאטרון צה"ל" וכו'. נכון, לא מדובר באביב נעורים ולא במבצע אנטבה, אך לא הכול אמור להיות אביב נעורים. מדובר כאן בצעד טקטי, שנועד לשבש את מטרת האוייב. במקרה הזה, מטרת האוייב היתה להרוג שני חיילי צה"ל, או לפחות לפצוע חיילים. מטרת האוייב לא צלחה. היא לא צלחה, בין השאר בזכות ההונאה. המטרה הראשונה כאשר נערכים לפעולה יזומה של האוייב, היא לא לאפשר לו להשיג את מטרתו. המטרה הזו הושגה.
בזכות תרגיל ההונאה, המתקפה של האוייב היתה מצומצמת והסתיימה בתוך זמן קצר. התרחבות והתמשכות ההתקפה, עלולה היתה לחמם את הגזרה ולדרדר את המצב להסלמה ואולי אף למלחמה. אין לנו עניין בהסלמה בגבול לבנון, ובוודאי לא בזמן ובמקום שהאוייב בחר. אופן הפעולה הישראלי גרם לכך שפעולת האוייב היתה תחומה בזמן ובמקום.
הייתי שותף לביקורת, אילו היינו מסתפקים בספיגה ובתרגיל הונאה ובכך שמטרת האוייב לא הושגה. אולם צה"ל הגיב ותקף, באופן בלתי פרופורציונלי, ובכך שמר על עקרון היסוד של קדושת הריבונות – כל פגיעה בריבונות ישראל תיענה בתגובה כואבת (וחבל שבגבול עזה אנו נוהגים אחרת).
בסך הכול, אני רואה את אופן הפעולה הישראלי במקרה זה, במכלול השיקולים, כהצלחה וכפעולה נכונה.
שאלה שעלתה בהקשר של ההסלמה בגבול לבנון, היתה סוגיית העמימות. פעמים רבות הבעתי את דעתי בזכות העמימות, כנדבך משמעותי במדיניות הנכונה של ישראל במסגרת "המערכה בין המערכות" ופעולות צה"ל והמוסד נגד התבססות איראן באזורנו ונגד התעצמות חיזבאללה. ביקרתי את הפטפטת המיותרת ואת ההתפארות המזיקה (למשל, ביום שני, בראיון של יובל שטייניץ ברשת ב'). שבירת העמימות פוגעת בפעולת ישראל ומסכנת אותה.
אולם דווקא במקרה המדובר – הפעולה בסוריה לסיכול פיגוע איראני ספציפי, שבה נהרגו מחבלי חיזבאללה והיא היתה המניע לפעולת חיזבאללה, נכון היה לקחת אחריות. יש הבדל בין הפעילות האסטרטגית במדינות שונות לסיכול תוכנית ההתעצמות, שראויים לה הערפל והעלטה, לבין סיכול פיגוע, שנכון להציג אותו באופן פומבי.
עם זאת, עצם תגובת האוייב על פעולה שנטלנו עליה אחריות בפומבי, מלמדת אותנו על חשיבות העמימות, ועד כמה התפארות עלולה לחבל במאמץ העיקרי.
* התסריט הגרוע ביותר – סימה קדמון כתבה בטורה השבועי ב"ידיעות אחרונות" על הפגישה המדוברת, שאולי תהיה בין טראמפ ורוחאני. היא הציגה את הפגישה כאילו ברור שהיא מסמנת הפניית עורף של טראמפ למדינת ישראל, ובאופן אישי לנתניהו, ושינוי קיצוני של 180 מעלות במדיניותו. היא הציגה זאת בלעג ככישלון מדיניותו של נתניהו כלפי איראן וכלפי תכנית הגרעין.
האם היא צודקת בביקורתה? הבה נבחן את העניין.
ראשית, כלל לא בטוח שהפגישה הזאת תתקיים.
שנית, אם תתקיים פגישה, אין בכך סימן לשינוי מדיניותו של טראמפ, כיוון שעוד ביום שבו הודיע על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין ומאז ועד עתה, הוא קרא לאיראן למו"מ על הסכם חדש.
שלישית, אם תתקיים פגישה, זהו סימן לשינוי מדיניותה של איראן. איראן סירבה לכל פגישה עם טראמפ ואנשיו, כל עוד ארה"ב לא תחזור בה מיציאתה מן ההסכם. אולי הדבר מוכיח שהסנקציות על איראן משפיעות עליה וגורמות לשינוי במדיניותה? הרי זו מטרת הסנקציות. סנקציות אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת מטרה מדינית.
רביעית, גם אם ייחתם הסכם גרעין חדש עם איראן, וגם אם יהיה זה שוב הסכם גרוע, הוא לבטח יהיה פחות גרוע מקודמו, כיוון שטראמפ לא ישפיל את עצמו בחתימת הסכם בלי להשיג הישג שיוכל להציגו כיתרון שלו על אובמה. כך, שאפילו תסריט כזה, שהוא בהחלט תסריט רע – עדין הוא רע במיעוטו, ופחות גרוע מהמצב שקדם לביטול ההסכם, ולכן אין לראות בו כישלון מדיניותו של נתניהו.
חמישית, גם אם ניקח את התסריט הגרוע ביותר, שאכן טראמפ הופך את עורו לחלוטין וחותם על הסכם כניעה אפילו יותר גרוע מההסכם של אובמה. האם הדבר מעיד על כך שמדיניותו של נתניהו כלפי איראן הייתה שגויה? ממש לא. כאשר נתניהו יצא נגד ההסכם, הוא לא ידע מי יישב בבית הלבן ומה תהיה מדיניותו. כלומר, איני מקבל גם את הטענה שמדיניותו הקיימת של טראמפ מעידה בדיעבד על צדקת מאבקו של נתניהו נגד ההסכם. המאבק נגד ההסכם פשוט היה מאבק נכון וצודק נגד הסכם כניעה המסכן את שלום העולם ואת שלומה של ישראל, וחובתו של נתניהו, כראש ממשלת ישראל, היתה לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את חתימתו, כדי להציג אותו כהווייתו וכדי להתריע נגדו. המאבק נגד כניעה לאיראנים נועד למנוע מצב שבו לא יהיה מנוס ממתקפה צבאית ישראלית נגד איראן, כי הרי בסופו של דבר, ישראל לא תאפשר את מימוש תוכנית הגרעין האיראנית. אך מוטב שהדבר יעשה בדרכים מדיניות, ושהאופציה הצבאית תהיה המוצא האחרון.
הדבר שחרה לי ביותר במאמר של קדמון, לא היה הצגת התרחיש הגרוע ביותר כמעט כעובדה, אלא ההנאה, השמחה לאיד מהתרחיש הזה, שיציג את נתניהו במערומיו. הרי אילו, חלילה, זה מה שיקרה, הבעייה היא למדינת ישראל, לא לנתניהו.
נתניהו מספק לנו מספיק סיבות טובות לבקר אותו. אין כל סיבה לבקר אותו על מדיניות נכונה וצודקת שלו.
קדמון ביקרה אותו, באותו טור, על דברים שבעטיים הוא אכן ראוי לביקורת, כמו הנתק מיהדות ארה"ב ומהמפלגה הדמוקרטית. הנתק הזה הוא מחדל מדיני וציוני של נתניהו, אך הוא אינו קשור כלל לנושא הגרעין האיראני ולא לשבחים שנתניהו מרעיף על ראשו של טראמפ. ניתן להיאבק בגרעין האיראני, להודות לטראמפ על מדיניותו הפרו-ישראלית (ואין ספק שלפחות עד עתה מדיניותו היא פרו ישראלית חסרת תקדים) – ובמקביל לקרב את יהדות ארה"ב ולפעול לחיזוק התמיכה הדו-מפלגתית של ארה"ב ישראל. קדמון עשתה מכל הסוגיות הללו מישמָש אחד גדול.
* גנרלים – הסלידה מ"גנרלים" אינה הדבר היחיד המשותף לביביסטים ולשמאל הרדיקלי.
* כובל את ידיו – לא ברור האם גנץ הצהיר, כפי שצוטט בידי עמית סגל, שכחול לבן לא תשב בקואליציה עם החרדים (כבר שמעתי הכחשה). אך אם נאמרה אמירה כזו – זאת שגיאה. טוב למפלגה לשמור על מקסימום אופציות פתוחות, ולא לכבול את ידי עצמה בהצהרות מיותרות. איננו יודעים מה תהיינה תוצאות הבחירות ומה יהיו המהלכים הקואליציוניים אחרי הבחירות, וטוב למפלגה שרוצה להקים ממשלה להשאיר בידיה אופציות רבות ככל האפשר.
נכון, החרדים הצהירו שלא יישבו עם כחול לבן הכוללת את לפיד. יתכן שבלאו הכי הסיכוי לממשלה עם החרדים קלוש. אבל אחרי הבחירות עשויים להיווצר תרחישים פוליטיים שונים ומפתיעים, ואין מקום לפסילות כאלו.
כחול לבן נושאת מסר של אחדות לאומית וממלכתיות, ותפקידה הוא להוביל לפיוס לאומי. פיוס לאומי אינו מחייב שותפות קואליציונית, אך פסילה מראש אינה מתיישבת עם מסר של פיוס.
הממשלה הרצויה, אם כחול לבן תנצח בבחירות, היא ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, כאשר כל המפלגות האחרות תוזמנה להצטרף אליה, אם תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין שתי המפלגות הגדולות. ודוק – ממשלת אחדות לאומית, לא ממשלת אחדות חילונית. הרי בין הח"כים של כחול לבן ושל הליכוד יש דתיים. האם הם לא יהיו בקואליציה? וגם מפלגות דתיות וחרדיות רצויות בממשלה כזאת, אם תקבלנה את קווי היסוד שלה.
* שקר גס – תעמולת הליכוד שמציגה את אחמד טיבי כשר בממשלת גנץ, היא שקר נתעב. השקרן המוביל את תעמולת הליכוד, יודע כמובן שהוא משקר. בכלל, לעתים נדירות הוא נתפס על דבר אמת. אבל הוא גם יודע שחסידיו השוטים יקנו כל שקר, וככל שהשקר יהיה יותר חסר שחר, הם יקנו אותו ויפיצו אותו ביתר שקיקה. כך נתניהו משתית את החברה הישראלית על תרבות הרסנית של שקר.
יש לזכור שאותו נתניהו, הפך לפטרון של החיה הכהניסטית, ועושה כל שביכולתו להחיותה. הוא עשה מאמצים אובססיביים, בבחירות אפריל בהצלחה, ולמרבה השמחה הוא נכשל בכך בבחירות ספטמבר, לאנוס את הציונות הדתית להכתים את עצמה בתועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את מי שהוא סומך עליהם בנושא שבאמת מעניין אותו – ההימלטות מאימת הדין. לא אתפלא אם הוא יציע לעוכר הדין איתמר בן גביר את תיק המשפטים, כדמי לא-יתמודד, או כשותף קואליציוני אם, חלילה, עוצמה כהניסטית תכנס לכנסת.
יש לזכור שאחמד טיבי וחבורתו חברו לנתניהו בשני המבחנים המרכזיים בכנסת הנוכחית –בשערוריית הבחירות הנוספות (כדי לסכל הטלת משימת הרכבת הממשלה על גנץ) ובבחירת מבקר המדינה (הם לא רצו טייס בחיל האוויר, והוא רצה מי שיסרס את הביקורת). מישהו מאמין שהם עשו זאת בחינם?
מה הוא ימכור להם תמונת תמיכה בחסינותו?
* על כהניזם ואחוז החסימה – על פי "ידיעות אחרונות", נתניהו הבטיח לעוצמה כהניסטית שיקדם חוק להורדת אחוז החסימה, בתמורה לכך שהיא תסיר את מועמדותה לכנסת. כמה התייחסויות לעמדתי על דיל כזה:
אני בעד הורדת אחוז החסימה לאחוז אחד, כפי שהיה לאורך שנים רבות. הכנסת היא הביטוי לרצון הציבור, ומן הראוי שתשקף אותו באופן יחסי בצורה ראויה.
מי שיזמו את העלאת אחוז החסימה ל-3.25% היה נתניהו וליברמן (אגב, יאיר לפיד הציע הצעה אף יותר מרחיקת לכת – אחוז חסימה של 6%). אז תירוצם היה "משילות". התנהלותו של נתניהו בנושא זה, מעידה על אופן התנהלותו הכללי. אין הוא בוחן מה השיטה הדמוקרטית הראויה, אלא פועל לשינויה חדשים לבקרים על פי שיקול קוניוקטורלי – מה טוב לו באותו רגע. כלומר, הוא מנצל את הרוב הכפוף לו, כדי להתאים את השיטה לטובתו האישית. כמובן שהוא רואה בכך התנהלות פטריוטית, כי המדינה זה הוא, ומה שטוב לו ומנציח את שלטונו – טוב למדינה.
אף שהסרת המועמדות של עוצמה כהניסטית (אני מעריך שלא תוסר) משרתת את האינטרס של נתניהו, ולמרות שאני מייחל להחלפתו – אשמח אם היא לא תרוץ, כי עצם השתתפותה, ובמיוחד הסכנה שאולי היא תכנס לכנסת, חלילה, היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. עצם ניהול מגעים בין ראש ממשלת ישראל לכנופייה הגזענית הזאת על עשיית דיל, היא חרפה לאומית.
אני תומך בהורדת אחוז החסימה, למרות שצעד זה יגדיל מאוד את הסכנה של כניסת כהניסטים לכנסת. איני דוגל בהתאמת אחוז החסימה לאינטרס פוליטי נקודתי. המלחמה במארת הכהניזם צריכה להיעשות באמצעות החוק והחינוך. באמצעות החוק – "כך" ו"כהנא חי" הוצאו אל מחוץ לחוק ומיד קמו מחדש בשמות אחרים, ובית המשפט העליון, בעקביות, מאשר את עשיית הצחוק מהחוק. עוצמה כהניסטית ודובריה מקפידים לנסח את מצעם הרשמי באופן שלא יעבור על החוק נגד הגזענות, ובכך מערימים בקריצה על החוק. אני מעריך שהיכולת להילחם בתופעה הנלוזה הזאת באמצעות החוק מיצתה את עצמה והיא בלתי אפשרית. לכן, אין מנוס מהתמודדות חינוכית וערכית עם התופעה. נכון, הדרך החינוכית ארוכה יותר וקשה יותר, אך זו הדרך הראויה.
* להחרים – אחרי שערוץ 13 חשף הקלטה המעידה שוב על האובססיה החולנית של נתניהו לתקשורת וניסיונו להשתלט עליה, גם כאשר הדבר נאסר עליו במפורש, יש להחרים לאלתר גם את ערוץ 13.
* צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", מקבלים בני ישראל ממשה, רגע טרם כניסתם לא"י, לחיים עצמאיים וריבוניים, מערכת של ציוויים והלכות הנוגעות לחיים ממלכתיים. בין השאר מדובר במינוי מלך ובמשפט המלך. קיים בתנ"ך מתח בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, והתורה הבינה שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להילחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורט ומפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.
העולם המודרני המציא שיטת ממשל טובה, צודקת ומתקדמת לאין ערוך מהמונרכיה, אף שגם היא רחוקה משלמות – הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מכפיפה את השליט לחוק, מגבילה את אורך כהונתו, מגבילה את כוחו ומחייבת אותו לעמוד לבחירת העם בתום תקופת כהונתו.
ואף על פי כן, גם בדמוקרטיה השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית יותר, ולמרבה הצער אנו נוכחים בכך בישראל.
הפסוק האקטואלי ביותר בפרשה, מכוון בה כלפי השופטים, אך נכון כלפי כל נושאי משרות ציבוריות: "לֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם."
ומשפט המפתח: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף." למה נאמר פעמיים "צדק"? יש הרבה פרשנויות לכפילות. אוסיף את הפרשנות שלי: עלינו לרדוף משפט צדק וגם צדק חברתי. חברה שאינה חותרת לצדק חברתי, לצמצום פערים, לחיסול העוני ושאינה מבוססת על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא חברה חולה. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – זו המחויבות היהודית לתיקון עולם.
* ביד הלשון: קריית שמונה – בצל המתיחות בגבול לבנון, חוגגת קריית שמונה, בשעה טובה, שבעים שנה להיווסדה. למה קריית שמונה? מיהם השמונה?
רבים יודעים שהשמונה הם חללי הקרב על תל-חי, הסמוכה, בי"א באדר תר"פ. אולם בקרב לא נהרגו שמונה מאנשי תל-חי, אלא שִׁישה: יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר וזאב שַרף. אז מדוע נקראת העיר קריית שמונה ולא קריית שישה? כי היא מנציחה גם את זכרם של שני חברי תל-חי נוספים, שנהרגו בשבועות שקדמו לקרב תל-חי: שניאור שפושניק ואהרון שר.
שמה הראשון של קריית שמונה היה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדור, אולם לאחר זמן הוחלט להנציח בשמה את כל השמונה.
אורי הייטנר
* * *
אהוד:
התקשורת צמאת הדם אינה חדלה לרדוף את נתניהו
ולהאשים אותו בפעולות חוקיות שעשה
בתוקף תפקידו כראש ממשלת ישראל
וכפוליטיקאי הנוהג כפוליטיקאי במדינה דמוקרטית
יש לקוות שהרדיפה הכאילו-מתוזמרת הזו
תגדיל את מיספר המאנדאטים שלו בבחירות
כי העם לא אידיוט
* * *
חינוך, טרור וחזון פלסטיניים
"ישראל היום", 28 אוגוסט 2019
טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בבתי ספר ובמסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס. זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא. מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטיניים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטיניים הנעימים לאוזן. "שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".
מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, הטרור, האנטי-ישראליות, האנטישמיות והאנטי-מערביות של אותה מדינה. תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.
מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית, מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-החיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.
לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה':
"דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ובמחשבותינו..." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.
לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים..."
תוכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן.... יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות.... אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים מארצי...." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג'.
המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני – עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
ברכות מזל טוב להורים עפרה ועוז
על הולדת התינוקת גיא
אחות לאחיותיה אביגיל ודניאל
נכדה לסבתא ולסבא לאה ואבי ליפסקי
[נינה ללוצי וליהודה ליפסקי ז"ל
חימשית לשרה-גאולה ולחנוך יששכר ליפסקי ז"ל
שעלו ארצה עם משפחתם בשנת 1921]
* * *
בחיי [6]
כ"ד. מושבה חדשה בארץ
הפתגם שבא לעזרתי בתקופה שבו כשלתי בקניית הבית ברשפון, היה זה האומר "שומר פתאים אדוני." בשמיים כנראה הבחינו שכל חלומותיי על חיי כפר עולים על שרטון, והביאו לידיעתי אפשרות למגורים באזור חקלאי הסמוך לתל גזר העתיקה. מי שגילה לי את האפשרות הזאת, היה חברי הטוב מיכאל גיל שלמד איתי בפקולטה לחקלאות. הוא סיפר לי שהוא, יחד עם עמוס די-נור ואשל ברסלר, נרשמו לרכישת מגרש במושבה העומדת לקום בין רמלה לסיבוב נחשון. מיד אמרתי לו שירשום גם אותי. כששאל אם אני לא רוצה קודם לראות את המקום. אמרתי לו קודם תרשום, כי מה שחשוב לי יותר הם האנשים ואם אשל, עמוס ואתה תגורו שם, אני לא צריך יותר.
את הביקור במקום ערכנו בשבת הקרובה. נסעתי עם דיצה ושני הילדים שלנו (ימי עוד לא נולד) ונפגשנו עם מיכאל ורותי ושלושת ילדיהם ביציאה מרמלה. נסענו אחריהם כעשרה קילומטרים לכיוון בית שמש, ושם, כחמישה קילומטרים לפני סיבוב נחשון, הם פנו שמאלה ואנו אחריהם, בדרך עפר העולה לעבר גבעה מסולעת. כשהגענו למעלה הגבעה, ירדנו מהרכב והסתכלנו מהופנטים על הנוף המשגע, המגיע מהרי ירושלים עד שפלת החוף. תוך צפייה על הסביבה, נזכרתי שכבר הייתי במקום הזה.
הדבר היה כעשרים שנה קודם לכן, כשהייתי רכז המטעים בקיבוץ נתיב הל"ה. הכשרתי שם שטח להקמת משתלה, שבה טמנתי גלעיני שקד מר שישמשו לי כנות לעצי שזיף ומשמש. מדריך המטעים מטעם מחלקת ההתיישבות הפנה אותי לקיבוץ גזר לקבלת הענפים, שמהם אוציא את "העיניים" להרכבה על כנות השקדים. אל קיבוץ גזר הגעתי באוטובוס, אבל בחזרה לא הייתי מוכן לחכות לאוטו שהיה אמור להגיע רק לפנות ערב. החלטתי ללכת ברגל לכוון כביש בית שמש, וכך הגעתי לאותה גבעה שממנה השקפתי עכשיו על הנוף המרהיב, שנוספו אליו הרבה כתמים ירוקים ופה ושם גם מקבצי גגות של רעפים אדומים.
הדבר הראשון שעשיתי באותו ערב כשחזרנו הביתה עם הילדים, היה לטלפן לדני וחלי לשאול אם הם רוצים להצטרף לישוב החדש. עם דני חלמתי בשעתו לטעת כרם ענבים בהרי הגליל, הדבר היחיד שמומש מאותו חלום, אירע כאשר הוא פגש בדרך לצפון את חלי היפה שהיתה אז חיילת, ומאז דרכיהם לא נפרדו. הם גרו בקיראון בדירת גג שגם ממנה נשקף נוף יפה, אבל כשטילפנתי לספר על ההתיישבות החדשה, הם לא חשבו פעמיים ודני אמר: "אנחנו באים!"
שאלתי אם הם לא רוצים קודם לראות את המקום.
ושניהם ענו: "לא צריך. לאן שתלך, גם אנחנו נלך."
מה שקרה אחר כך הוא שאמנם נרשמנו, ואמנם עברנו את מבחני ועדת קבלה ואמנם שילמנו 1000 לירות דמי הרשמה, אבל שום דבר לא זז. כל שנה אמרו "בשנה הבאה" וכך עברו השנים. יוזמי הישוב החדש היו בני איכרים מרחובות שלא היו שייכים למפלגה הנכונה, ולסוכנות היה חשוב יותר להקים עיירות פיתוח לעולים החדשים שעדיין גרו במעברות.
המהפך חל כאשר נערכו בחירות ובגין עלה לשלטון יחד עם המפלגה הליברלית. בן רגע נמוגו כל המעצורים, וניתן אור ירוק לתכנון המושבה החדשה. השם שניתן למקום היה כרמי יוסף. על שם יוסף ספיר, אחד ממנהיגי המפלגה הליברלית. אני חייב להודות שהשם קצת הפריע לי. מאז ומתמיד הייתה לי התנגדות לקריאת שמות של רחובות וישובים על שם מנהיגים מפלגתיים. למה להנציח פוליטיקאים ולא אנשי מדע או רוח? אמרתי זאת באחת האסיפות של המושבה והצעתי שנשנה את שם המקום, ובמקום כרמי יוסף על שם יוסף ספיר, נקרא לישוב כרמי יוסף ע"ש יוסף טרומפלדור. משום מה האספה לא לקחה את הצעתי ברצינות, והשם נשאר כרמי יוסף לזכר המפלגה הליברלית. שיהיה כרמי יוסף, אין לי כבר כוח לצאת למלחמות. אני ממילא קורא למקום "גזר" על שם התל הסמוך. שם קצר וטעים שנושבת ממנו רוח חקלאית והיסטורית.
את המעבר לגזר שלי התחלתי ברגל ימין, כאשר בהגרלת המגרשים זימן לי הגורל לגור באותו רחוב של חלי ודני. גרנו כמעט בית מול בית. הם ברחוב זית 22 ואני עם דיצה בזית 21. הם במעלה הגבעה ואנחנו במורד הנוטה לערוץ המוסתר על ידי עצי אקליפטוס ואורן שביניהם גדלים פרא עצי שיטה מכחילה, בעלת הפריחה הצהובה. בהמשך השנים, כשחצרות הבתים שלנו כוסו בשיחי תרבות ועצי נוי, נוצר שביל הליכה העולה מהכביש ומקצר את הדרך אל ביתו של דני. דני, ניצול השואה, נתן לשביל התלול את השם המחריד 'מטהאוזן', וכשהייתי מגיע לביתם נושם בכבדות, היה תכף מנחש ואמר: "אתה בא ממטהאוזן, נכון?"
לדני וחלי המעבר מקיראון ההומייה לכרמי יוסף השקטה, היה בבחינת הגשמת חלום, ואבא של חלי, מי שהיה מנהל כפר גלים, היה גאה מאד בבתו ובבעלה שלא נטשו את רוח החלוציות ועלו להתיישבות בקרבת שדות לטרון הרחק ממרכז הארץ. כמובן שהוא התעלם מזה שרוב בתי הישוב הם וילות מפוארות המזכירות יותר את סביון היוקרתית מאשר את נהלל, כפר הולדתה של חלי.
אחת הווילות המרהיבות ביופייה היתה ממוקמת בין הבית שלי ושל דני. היא היתה שייכת למיליונר אברהם בונדי, שהיה איש נחמד ולא פעם כשהיה רואה אותי עובד בגינה, היה עוצר לשאול לשלומי. עד היום אני גאה בעזרה שהגשתי לו לבקשתו, ועד יום מותו הוא זכר לי זאת לטובה.
היה זה באחת השבתות, כשאני גזמתי את גדר הבוגונבילייה שלפני ביתי. הוא עצר את המכונית האמריקנית שלו, התנצל שהוא ממהר ושאל אם לא קשה לי ואם אני מוכן לעזור לו. זקפתי את חזי, מתחתי את צווארי וכשאמרתי: "מוכן ומזומן בכל ליבי!" – הצביע על קופסת קרטון גדולה שהיתה זרוקה על הכביש, וביקש ממני להשליך אותה לאשפה.
מובן שמילאתי את בקשתו בזריזות, ומאז יצא לי במושבה שם של אדם טוב, האוהב לעזור לאנשים, אפילו אם הם מיליונרים.
מי שחולם על בית בכפר, חולם גם על בריכת שחייה שתהיה לו בחצר וכל הקיץ יעלו ממנה מצהלות ילדים. מגבלות המגרש אפשרו לי לתכנן בריכה קטנה של ארבעה על שמונה מטר, וזה הספיק לנו. הבריכה היתה מוכנה עוד לפני שהבית היה גמור, ואני מילאתי אותה מים, כדי שבשבתות, כשאבוא לראות איך הבנייה מתקדמת, הילדים ירצו לבוא איתי. מה שלא ידעתי זה שכל ילדי המושבה שכבר גרו במקום, גילו שיש בכרמי יוסף בניין לא גמור שיש בחצרו בריכה מלאה מים, ועד היום אני פוגש תושבים המספרים לי, שאחת החוויות הגדולות שלהם כשהיו קטנים, היתה להתפלח לבריכה של פוצ'ו, ביום ובלילה, ולהימלט בעוד מועד, כשהיו רואים שהמכונית שלי מגיעה.
מה שלא ידעתי כשהחלטתי להקים את הבריכה, היה זה שהיא דורשת טיפול בלתי פוסק של הכנסת טבליות כלור, של ניקוי העלים שהרוחות מביאות, של ניקוי הירוקת המצטברת בדפנות ושל התרגלות לקירקורי הצפרדעים החושבים שהבריכה היא שלהם.
אחרי כעשר שנים קרו לבריכה שני דברים. האחד, שילדיי שלי, שהספורט לא היה אף פעם הצד החזק שלהם, חדלו למצוא בה עניין, והשני, שהמפקח של המועצה גילה שהבריכה הוקמה ללא רישיון ותבע אותי למשפט. מיד נסעתי למועצת גזר לסדר לבריכה רישיון, ואז נודע לי שהדבר לא ניתן, כי לפי חוקי הבניה הבריכה צריכה להיות במרחק שבעה מטרים מקו הבניין, ואילו שלי נמצאת במרחק חמישה מטרים וצריך להזיז אותה או את הבית בשני מטרים.
למשפט הלכתי בלי עורך דין, כי בליבי קיוויתי לקבל צו הריסה ואז אוכל לטעת במקומה עץ גואייבה שלא צריך להזינו בטבליות כלור.
כשהשופט שאל אותי מה יש לי לומר להגנתי, משכתי בכתפי ואמרתי שום דבר.
ראיתי שהשופט במצוקה, המסכן חיכה שאושיט לו איזו חבל הצלה, אבל לי לא היה אפילו קצה חוט לתת לו. בייאושו דפדף בדפים שלו ופתאום מצא – חוק ההתיישנות! מאחר שהמשפט נמשך כך וכך שנים, עבר מועד ההריסה שהיה צריך להתבצע תוך עשר שנים, אי לכך הוא מסתפק בקנס סמלי ובאזהרה חמורה מאוד, שאם אבנה שוב בריכת שחייה ללא רישיון, אהיה צפוי לעונש מירבי של צו הריסה וקנס כפול.
מי אמר שאין שופטים בישראל.
פוצ'ו
המשך יבוא
אהוד: לפני שנים הזדמנתי בליל שישי אחד למפגש והרצאה בכרמי יוסף, נדמה לי לכבודך, פוצ'ו, וכאשר הזכרתי בין השאר כי המקום נקרא על שם יוסף ספיר, איש אמיץ שהיה משכמו ומעלה, נצר למשפחה מפוארת, ממנהיגי הציונים הכלליים וראש העיר פתח-תקווה שנים רבות, עוד מתקופת המנדט, ולימים שר התחבורה – היו מרבית הנוכחים מופתעים, ואמרו לי שחשבו כי היישוב קרוי על שם יוסף טרומפלדור.
* * *
נעמן כהן
אירלנד וצפונה
אנחנו והאירים
יהודים באירלנד היוו תמיד מיעוט קטן, כמה אלפים.
רק במאה ה-17 נפתח בית כנסת בדבלין, בעקבות הסרת האיסור על יהודים לגור באיים הבריטיים, שעליו הכריז אוליבר קרומוול, לאחר שמלך אנגליה אדוארד הראשון גירש את היהודים מאנגליה במאה השלוש עשרה.
הגירה לאירלנד החלה רק לאחר הפוגרומים "סופות בנגב" 1880, בעיקר לדבלין וקורק.
האירוע האנטישמי החמור ביותר בתולדות אירלנד מכונה "הפוגרום של לימריק". בשנת 1878 החלו משפחות יהודיות להגיע ללימריק.
ביום ראשון של חג הפסחא בשנת 1884 החל גל של מחאות אנטישמיות, כאשר אישה יהודייה הוכתה וביתה ניזוק בידי המון מוסת. בשנת 1892 הוכו שתי משפחות.
בשנת 1904 נשא כומר מקומי דרשה בה כינה את היהודים "מלווי ממון בינלאומיים" ודרש את שיחרורו של האיכר האירי מעולם של היהודים. הכומר הפציר בנוצרים שלא לסחור עם היהודים. היה זה תחילתו של חרם כלכלי שכונה "הפוגרום של לימריק". במשך שנתיים נמנעה אוכלוסייתה הקתולית של לימריק (להבדיל מהמיעוט הפרוטסטנטי) מלסחור עם היהודים עד שאחרוני היהודים עזבו את העיר.
היהודים הגיעו לעיר קורק הסמוכה במטרה להפליג ממנה לארצות הברית, אולם תושבי העיר הראו כלפיהם אהדה, הציעו להם להתארח בבתיהם וביקשו מהם להישאר באירלנד ולהשתקע בעירם. גם הכנסיות בקורק הציעו ליהודים הנמלטים מקלט בתחומיהן.
למרות היות היהודים אחוז קטן באוכלוסייה, היתה בה אנטישמיות רבה.
אין כספרות כדי להראות את נפש האומה
ליאופולד ויראג-בלום, גיבורו הספרותי של הסופר ג'ימס ז'ויס, בספרו "יוליסס" (אודיסאוס בלטינית) יצא ביום 16.6.1904 למסע בדבלין, מסע שהכניס את "זרם התודעה" לספרות העולם.
הרומאן המהפכני מתרחש כולו ביום אחד, שמתחיל בבוקרו של 16 ביוני 1904, במגדל "מרטלו" (מגדלי שמירה עגולים שהקימו הבריטים לאורך חופי אירלנד), בסנדיקוב שבמפרץ דבלין, אצל הסטודנט לרפואה באק מיליגן, שבו עשה סטיבן דדלוס את הלילה, ומסתיים כשליאופולד בלום חוזר לביתו (אחרי בילוי בבית הזונות של בלה כהן) במונולוג המפורסם של מולי אשתו.
המסע של בלום מקביל למסע ל"אודיסיאה". (יוליסס הוא שמו הלטיני של אודיסיאוס).
ג'ויס השיב לשאלה מדוע בחר ביהודי (בעצם בלום אינו יהודי) לדמות הראשית ביצירתו יוליסס, שעלילתו מתרחשת ב-1904:
"בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא היתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע."
אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, שהיו חברו של ג'ויס עד שדרכיהם נפרדו, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאונה של מפלגת "שין פיין": "היהודי אין לו כסף, מכיוון שהוא חי בארץ ענייה, אך הוא יודע למצוץ את המיטב שבה. דמו רווי בתולעים, והוא משמין מריקבון. כבן אמיתי לאביו, הוא סוחט באלף אחוזים... אני יכול להריח יהודי, ומשהו רקוב באירלנד."
ולסיפור. בשעה שיהודה ראב הגיע מהונגריה ויסד את פתח-תקווה, הגיע אביו של ליאופולד, רודולף ויראג, מהונגריה לאירלנד, ונשא לאישה אירית-קתולית בשם אלן.
ויראג בהונגרית פרח, לכן הוא אימץ את שם המשפחה האנגלי בלום – פריחה.
ליאופולד בלום אינו יהודי ולא עבר ברית מילה, ואף נטבל לנצרות, אך הוא משמר מאביו באופן מתמיה מסורות יהודיות, הוא השתתף בליל הסדר, והוא מביע אף עניין בציונות. כאשר הוא מתעניין לקנות אדמה בארץ ישראל מ"אגודת נטעים".
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%98%D7%A2%D7%99%D7%9D_(%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%94) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%98%D7%A2%D7%99%D7%9D_(%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%94)
ג'ויס מעמיד את בלום בקונפליקט תמידי בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. כשנשאל לאיזו אומה הוא משתייך? תשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד." עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת."
בהמשך שואל אחד מהנוכחים, "אחרי הכול, למה שיהודי לא יוכל לאהוב את ארצו כמו כל אחד אחר?" – ונענה: "בתנאי שהוא יהיה בטוח קודם איזו ארץ היא ארצו."
בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?" – בלום לא שר את המנון אירלנד, אלא את שתי השורות הראשונות של "התקווה" בעברית, היחידות שבלום זוכר מההמנון:
KOLOD BALEJWAW PNIMAH NEFESCH, JEHUDI, HOMIJAH
בהשוואה לידידו סטיבן דדאלוס האירי, בלום הוא היהודי. בפרק "איתקה" מדקלם דדאלוס בלדה אירית עממית, ובלום מדקלם כנגדו קטע משיר השירים. בלום מייצג את היהודים וסטיבן את האירים. על השאלה "אלו נקודות-מגע התקיימו בין השפות האלו (עברית, אירית) ובין העמים שהשתמשו בהן?" אחת התשובות היא "שיקום ציון בכנען והאפשרות של הענקת אוטונומיה פוליטית או האצלת סמכויות לאירלנד."
בכל מקרה האירים האנטישמים רואים בו בבלום, את היהודי הזר. והספר מלא בביטויים אנטישמיים.
בפרק הראשון של הרומאן, "טלמכוס", מתקיימת שיחה בין סטיבן דדלוס לבין מר דיזי מעסיקו שאומר: "שים לב היטב, מר דדלוס – אמר – אנגליה נתונה בידי היהודים בכל מקומות המפתח: כספים, עיתונות. ונוכחותם היא הסימן לשקיעה של אומה (...) הם מוצצים את לשד האומה."
דדלוס מגן על היהודים, אך ללא הועיל. בסוף הפרק אומר מר דיזי: "רציתי רק להגיד לך," אמר. "אירלנד, כך אומרים, יש לה הכבוד להיות המדינה היחידה שלא רדפה אף פעם יהודים. ידעת את זה, לא? ואתה יודע מדוע? (...) מפני שאף פעם לא נתנה להם להיכנס..."
בפרק טלמאכוס אומר היינס כי כבריטי אינו רוצה לראות את ארצו נופלת לידי היהודים מגרמניה, וכי זוהי בעייה לאומית.
בפרק נסטור מתבדח מנהל בית הספר האנטישמי, דיזי, על כך שאירלנד מעולם לא רדפה יהודים, "מפני שאף פעם לא נתנה להם להיכנס," ועל אנגליה הוא אומר: "אנגליה נתונה בידי היהודים...נוכחותם היא הסימן לשקיעתה של אומה..."
באותו פרק, על היהודים: "הם חטאו כלפי האור... רואים את החושך בעיניים שלהם. וזאת הסיבה לכך שהם נודדים על-פני-האדמה עד היום הזה."
בפרק הקיקלופים מתבטא "האזרח", אנטישמי מובהק, שדמותו מבוססת ככל הנראה לפחות בחלקה על מייקל קיוזאק, מייסד האגודה האתלטית הגאלית, מיספר רב של התבטאויות. בהן:
"פאטריק הקדוש יצטרך שוב לנחות בבאליקינלר בשביל לנצר אותנו... אחרי שהרשינו ליצורים כאלה לטמא את הארץ."
"...הנה לך יהודי! הכול רק בשביל עצמו. ערמומי כמו עכברוש של בית שימוש. מאה לחמש."
גם מוטיב עלילת הדם מופיע ב"יוליסס". בפרק "האדס", בו בלום מהרהר במוות ובמתים "זה הדם ששוקע באדמה נותן חיים חדשים. אותו הרעיון כמו היהודים שאמרו עליהם שהם הרגו ילד נוצרי." ובהמשך ב"איתקה", כאשר סטיבן מדקלם את "הבלדה על הארי יוז", העוסקת בנערה יהודייה שעורפת את ראשו של ילד נוצרי.
אירלנד בין היטלר למוחמד אל חוסייני
בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)
באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, כנס שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל ה-ס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שמיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית.
הלורד האירי, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באימפריאליזם הערבי-מוסלמי ובכיבוש ערבי-מוסלמי, וכמובן בתנועת החרם נגד ישראל, הוכיח את ה"פיליסטיניות" שלו כאשר אמר ברמאללה ש"שני העמים, האירי והפלסטיני, היו קורבנות של אימפריאליזם.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5226677,00.html
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html
וזאת בשעה שהם, הערבים-המוסלמים, היו נושאי האימפריאליזם. (עד היום בידיהם שטחים כבושים של כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה).
הזדהותם המוחלטת של האירים עם הגזענות הערבית-מוסלמית הנאבקת לחיסול מדינת היהודים, ורצח כל היהודים – ניתנת לשינוי. יש להילחם נגד הגזענות האירית הרווחת בדעת הקהל האירי, וכמובן שיש לאסור על הגזען האירי, ראש עירית דבלין, להיכנס לשטח ישראל.
האנטישמיות והאקטיביזם הפרו-איסלמי של האירים הקתולים השפיעו אף על הפוליטיקה הפנימית של אירלנד. דיויד נוריס, סנטור אירי, רץ בבחירות לנשיאות אירלנד ב-1911.
בדעת הקהל עמדה לזכותו העובדה שכאקטיסיבט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, הוא שהה תקופה ביו"ש בעזרה לערבים. אבל בסופו של דבר דווקא העובדה הזו עמדה לו לרועץ.
מתנגדיו גילו את העובדה שבתקופת היותו בארץ היה לו רומן עם האקטיביסט הפרו-איסלמי, עזרא נאווי (שהתפרסם בכך שהוא מתנאה בהלשנה על ערבים שמוכרים אדמות ליהודים כדי שיעשו להם זובור וגזנגה). זה כשלעצמו גם לא פגע בו, אלא העובדה שאותו עזרא נאווי כפדופיל – אנס נער ערפלישתי, ודיויד נוריס כתב מכתב בקשה לבית המשפט שיחונו אותו. פרסום הרומן שלו עם הפדופיל האנס הביא אותו לוויתור על מועמדותו.
https://en.wikipedia.org/wiki/David_Norris_(politician)
מצ'ארלס בויקוט לב.ד.ס.
המדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל 1846-1891 Charles Stewart Parnellפעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי. הרצל מאד הושפע ממנו וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."
בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנדי חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".
השנה החליט הפרלמנט האירי לתמוך בתנועת החרם הערבי. ולהטיל "בויקוט" על ישובים יהודיים ביו"ש. דיויד נוריס, המאהב של עזרא נאוי, פרץ בבכי בעת שהפרלמנט האירי החליט על החרם נגד ישראל.
https://www.israelhayom.co.il/article/570701https://www.israelhayom.co.il/article/570701
כמובן שהזמר האנטישמי, ג'ורג' רוג'ר ווטרס, פעיל החרם הערבי, חגג שם את הכרזת החרם. עוד קודם לכן ווטרס תבע לסלק מדבלין את שני סמליה: ליאופולד בלום, ומולי מאלון. בשירו "להבה מהבהבת" Flickering Flame: הוא כותב כך:
"על ספסל בירכתי אולם המשפט
ישבו מולי מלון וליאופולד בלום
עד שהמשטרה הגיעה עם מטאטא חדש
וטיאטאה אותם משם."
https://www.youtube.com/watch?v=pXn0RwGhUf4 (דקה 6.55)
הנה השיר על מולי מאלון. מוכרת הצדפות ביום והזונה בלילה שהפך להמנונה של דבלין.
https://www.youtube.com/watch?v=MMmQzzUWWwc
ארקיע
הטיסה לדבלין, האמורה לקחת יותר מחמש שעות, התאחרה. קהל רב חיכה בחוסר סבלנות בשער היציאה בנתב"ג. צעירים רבים עם תינוקות. ישראלים יורדים שמצאו עבודה בתעשיית ההייטק בדבלין. כאלף ישראלים יורדים באירלנד מהווים חלק ניכר מהקהילה היהודית למרות שהם אינם חלק ממנה. כמה משפחות נוסעות לחתונה מעורבת עם איריות. אישה מספרת שהסבתא מודאגת. (בחזור הן תספרנה חוויות מהחתונה).
והנה קול אקורדיון. ופורצת שירה של פעם ומעירה את כל הקהל. "פרשים קוזקים עם גדודי בודיוני..." מסתבר שיש קבוצה המטיילת ומזמרת, הנוסעת בעולם ושרה. לאחר יותר משעה איחור עולים למטוס המלא כולו בישראלים. אין תיירים איריים. ארקיע מגישה בטיסה רק סנדוויץ עבש ושתייה. פקיד הגבולות האירי הנחמד והאדיב שם בחיוך חותמת על הדרכון.
דבלין
ליאופולד ויראג-בלום, גיבורו הספרותי של הסופר ג'ימס ז'ויס, בספרו יוליסס (אודיסאוס בלטינית) יצא ביום 16.6.1904 למסע בדבלין של יום אחד, מסע שהכניס את "זרם התודעה" לספרות העולם. יום זה נקרא מאז "יום בלום", ומצוין מדי שנה באותו תאריך.
אנחנו הספקנו לראות בדבלין קצת יותר. דבלין דומה ללונדון לפני גלי ההגירה. רחובות בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני, כיכרות, פסלים. השפה השנייה המדוברת באירלנד אינה גאלית, אלא פולנית. כמאתיים אלף פולנים הגיעו לאירלנד. באחת המסעדות אני מבחין במלצרית בלונדינית נחמדה המדברת אנגלית במבטא פולני כבד. כשהיא מגישה לי את המנה אני אומר לה: "ג'נקוייה," – היא היתה מאושרת.
ארוחת בוקר אירית
ארוחת בוקר אירית מסורתית מלאה ועשירה. בשרים בכל הצורות. נקניקי דם לביבות בשר. חזיר שלם מעובד בצורות שונות. אין גבינות (רק לעיתים) וכמובן עגבניה מבושלת, שעועית. וביצים. אין ירקות. קשה.
[אהוד: אני זוכר לטובה את לחם הסודה האירי, הנלוש עם ריוויון וחמאה, ללא שמרים והתפחה. מעדן נהדר].
פטריק הקדוש
אין אירלנד בלי פטריק הקדוש. פטריק, בריטי בן למשפחה נוצרית, נשבה בגיל 16 על ידי שודדים איריים, שש שנים היה עבד, ועבד כרועה צאן. במהלך התבודדותו עם הצאן נתגלו לפטריק, לפי המסורת הנוצרית, חזיונות דתיים, אשר עודדו אותו להימלט מן השבי. הוא נמלט מן השבי בגיל עשרים ושתים ושב לבריטניה על מנת להתאחד עם משפחתו.
חזיון שנגלה לו ציווה עליו להפיץ את הנצרות באירלנד, וכך להחזיר לשוביו טובה תחת רעה. לאחר שהכשיר עצמו במשך שתים עשרה שנים, שב פטריק לאירלנד, ניצר את עובדי האלילים, והפך את הכנסייה של אירלנד לחלק מהכנסייה הקתולית ברומא. על פי האגדה, לימד פטריק את אנשי אירלנד על השילוש הקדוש, והדגים זאת באמצעות עלה תלתן משולש, שהפך מאז לסמלה של אירלנד. לפי האמונה הנוצרית פטריק סילק מאירלנד את כל הנחשים. אבל יש האומרים כי זו אלגוריה לסילוק כל מעמד הכוהנים הדרואידים.
פטריק נפטר ב-17 במרץ 461 ויום זה הפך לחגם הלאומי של האירים – "יום פטריק הקדוש". לאירלנד אין יום עצמאות והחג הלאומי שלה הוא "יום פטריק הקדוש" הנחוג כל שנה ב-17 במרץ. החג הנוצרי-הקתולי "יום פטריק" נחוג גם בקהילות של צאצאי האירים ברחבי העולם.
אנחנו מבקרים בקתדרלת פטריק הקדוש הכנסייה הגדולה באירלנד. לפי המסורת הקתדרלה נבנתה על באר מים, שם הטביל פטריק לנצרות בסביבות שנת 450 לספירה. המבנה הושלם ב- 1270. עם בואם של ההוגנוטים הצרפתים הפרוטסטנטים לדבלין הוקמה בה קפלה המוקדשת להם. היום זו הקתדרלה הלאומית של אירלנד, אבל היא שייכת לכנסייה האנגליקנית. הנה המורכבות של אירלנד הקתולית.
(ג'ון קרוסמן, הידוע יותר בשמו הקודם מרדכי וענונו, מרגל האטום המשומד, הגר בכנסייה האנגליקנית בירושלים, קיבל מכאן תמיכה ועזרה, והזמנה לבוא לאירלנד).
אנחנו עוברים על קברו של יונתן סוויפט, מחבר גוליבר, ליד קבר אהובתו סטלה. בספר גוליבר סאטירה על האירים והאנגלים.
בטריניטי קולג' (Trinity College) שהוקם ע"י אליזבת הראשונה ב-1592, שמור ספר קלס (Book of Kells) – כתב יד לטיני מאויר של האוונגליונים מהמאה ה-9. את הספר קשה לראות מחמת הצפיפות, אבל התמונות של איוריו מוקרנות בגדול. הביקור בספרייה מרשים. חדר ארוך מלא ספרים. שם נמצא גם הנבל העתיק של אירלנד שנהפך לסמלה.
אם אירלנד בשנותיה הראשונות היתה מעין תיאוקרטיה קתולית, כיום המצב שונה. בעקבות פרשיות השחיתות והמין, מעמד הכנסייה הקתולית נמצא כיום בשפל שלא היה כמותו. בפרלמנט באירלנד התקבלו שני חוקים חשובים. זכות ההפלות, ונישואי להטב"ים.
אני ממליץ מאד על ביקור בגלריה הלאומית. יש שם יצירות נפלאות של קאראווג'ו, טיציאן, בוש ורבים אחרים, וזה גם חינם.
בירה תשמח לבב אנוש
אין אירלנד בלי בירה. איזו בירה? בירה גינס. היזם ארתור גינס יסד את החברה ב-1729 בהיותו בן 27, ומאז מייצרים באותו מקום בירה על שמו. במרכז המבקרים מוצג חוזה החכירה החלומי שהשיג מר גינס. 16,000 מ"ר לתשעת אלפים שנה בעלות של 45 פאונד לשנה. במבנה הענקי מוצגת כל שרשרת הייצור של הבירה. במחיר הכניסה זכות לטעימה. מקבלים פיינט (חצי ליטר). אני מבקש רק גלאס כוס, והאמת גם אותה אני לא מסיים. לא לטעמי.
בערב רחוב טמפל בר Temple Bar מלא בתיירים ותושבים השותים, לעתים עם מוסיקה אירית. האירים אוהבים את המוסיקה האירית.
לכל המקנא, נסו פעם לבוא לדיזנגוף בערב, הוא מלא אין ספור צעירים לא פחות מאשר בדבלין היושבים ושותים בקבוצות.
ריבר דאנס – ברגליים תח תח תח
אין אירלנד בלי מוסיקה אירית ובייחוד ריקוד אירי. בדרך כלל אינני חובב מחול אבל הביקור בהופעת "ריבר דאנס" הוא חווייה בלתי נשכחת. הריקוד האירי הוא בעיקר ברגליים. "ברגליים תח תח תח". מעין סטפס. למה רק ברגליים? ההסבר, כנראה מבחינת צניעות, או כדי שהאנגלים המציצים בחלונות לא יראו את הריקוד. הרקדנים והרקדניות מדהימים בריקוד, בייחוד הפרימה בלרינה, והפרימו בלרין, שניהם פשוט נפלאים. חוויה שאסור להחמיץ.
https://www.youtube.com/watch?v=cL2l5jY-nPs
https://www.youtube.com/watch?v=cL2l5jY-nPs
ביציאה עומדים כמה מבקשי נדבות, דווקא צעירים.
פארק פיניקס
פילדמרשל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, המנצח הגדול של נפוליון בווטרלו, היה אירי-אנגלי פרוטסטנטי. את תחילת שירותו הצבאי עשה באירלנד. על האירים הוא אמר שזה שמישהו נולד באורווה זה לא אומר שהוא דווקא אירי... (גם ישו נולד באורווה).
למרות זאת שומרים האירים על זכרו באנדרטת הזיכרון בצורת אובליסק שבנו לו הבריטים בפארק פיניקס הנחשב לאחד הגדולים באירופה. לוח הזיכרון מברונזה עשוי מיציקת התותחים שנתפסו בקרב ולינגטון. בפארק גם גן החיות ושגרירות ארה"ב.
צוקי מוהר – רוח רוח למה לא תשכב לנוח
הנוף הנשקף משני הצדדים של תצפית צוקי מוהר (Cliffs of Moher) הוא מרהיב. הצוקים התלולים מתנשאים לגובה 210 מטרים מעל גלי החוף המערבי של האוקיינוס האטלנטי. למרבה הצער הרוח נושבת כל כך חזקה עד שהיא כמעט מעיפה אותי למרות משקלי למטה, לאוקיינוס.
לראות את צוקי דובר מהמעבורת לאנגליה לא פחות מרשים.
גאלווי
העיר גלוויי (Galway), עיר נמל קטנה וחביבה השוכנת בצד המערבי של אירלנד המקביל לדבלין. רחובות קטנים ומדרחוב קניות יפה. יורד קצת גשם.
קונמרה
חבל קונמארה (Connemara) הציורי ובו אגמים, ביצות, יערות ורכסי הרים מתגלה לפנינו ביום יפה. הנוף אירי טיפוסי. אחוזת קיילמור והכנסייה הגותית שלה על שפת האגם מוקפת בגנים.
שה וגדי גדי ושה
https://www.youtube.com/watch?v=BXo3WRO8ADE
נופי אירלנד למלא אורכה ורוחבה הם של אפרים וכרים ירוקים, ירוק תמידי. חלקות קטנות ומגודרות המנומרות בכבשים. אנחנו מגיעים לחווה אירית כפרית טיפוסית. גידול הכבשים אינו כלכלי, מסביר לנו הרועה המבוגר, והחווות מתקיימות רק בזכות הסבסוד שניתן ע"י האיחוד האירופי. הצעירים עוזבים את המקצוע ועוברים לעיר.
הרועה מדגים לנו איסוף כבשים על ידי כלבי בורדר קולי מאולפים. הוא שורק, וג'ני הכלבה החביבה יוצאת לדרך לקבץ את הכבשים למכלאה. למרות כל המאמצים כל פעם קבוצת כבשים אחרת מתחמקת, והשאר אחריה. מחזה מבדר ומעורר גלי צחוק. לעזרה באה כלבה אומללה החסרה רגל אך המפליאה לא רק בזריזותה אלא בהבנה פסיכולוגית של הכבשים והיא באה אליהם אט אט ובהפתעה, ורק לאחר שעה ארוכה נרשמת הצלחה כשכל הכבשים במכלאה.
ואז מדגים לנו הרועה גז ידני באופן מיומן.
פעם בקיבוץ היינו הולכים עם עדר גדול למרעה, ומחזירים אותו לדיר ברבע הזמן. כל העדר הלך אחרי המשכוכית והרועה. ההבדל הוא שבאירלנד הכבשים מפוזרות כל הזמן בשדה ובלי כלבים מאולפים קשה לאספם.
בארצו של ייטס – בין ייטס לביאליק
ויליאם באטלר ייטס: William Butler Yeats (1865-1939) המשורר הלאומי האירי, היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923. ייטס הוא אחד מן האישים הבולטים של הספרות האנגלית והספרות בכלל במאה ה-20. הוא היה שותף להקמת תיאטרון אבי בדבלין, והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, ותחיית השפה הגאלית. כמשורר התחייה האירית הוא היה קשור לחוגים הפוליטיים שדרשו עצמאות מבריטניה. הוא אף כיהן בסנאט האירי במשך שתי קדנציות.
הנה שירו המפורסם והרומנטי:
אי האגם איניספרי
אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, אֵלֵךְ לְאִינִיסְפְרִי,
בִּקְתָּה קְטַנָּה אֶבְנֶה שָׁם מֵחֹמֶר וּזְרָדִים;
שׁוּרוֹת אָפוּן שָׁם תֵּשַׁע, כַּוֶּרֶת לַדְּבוֹרִים,
בְּהֶמְיַת מַעַר, לְבַדִּי.
מַרְגּוֹעַ, אַט נוֹטֵף לוֹ בִּדְמִי, אֵדַע אֲנִי,
מִצְּעִיף שַׁחְרִית אֶל זֶמֶר-צְרָצַר נִטְפּוֹ מַנְחִית;
חֲצוֹת-לֵיל מוּפַז נֹגַהּ, וְיוֹם אַרְגְּוָנִי,
וְעֶרֶב מְלֵא מַשַּׁק חוֹחִית.
אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, כִּי יוֹם וָלֵיל, לָעַד,
אֶקְשֹׁב פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם בַּלָּאט מֵעֵבֶר חוֹף;
בְּעוֹד עַל הַמִּדְרֶכֶת, אוֹ עַל פְּנֵי שְׁבִיל אֶצְעַד,
בְּעֹמֶק לְבָבִי אֶקְשֹׁב.
ייטס היה חבר באגודת סתרים מיסטית בשם השחר המוזהב – The Golden Dawn. (מעניין מה הקשר שלה למפלגתה הניאו-נאצית היוונית בשם הזה)
הסמל שבחר לעצמו הוא מגן דוד ועליו שמות המלאכים. "כרוב" בעברית, והכתובת הלטינית: Demon est Deus Inversus (השטן הוא האל במהופך).
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%A8_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%94%D7%91
ייטס פלירטט קצת עם התנועה הפשיסטית ורעיונותיה, אם כי בסוף חייו הסתייג ממנה.
הנה המורכבות של הלאומיות האירית. ייטס מחייה הלאומיות האירית הוא בעצם אנגלי פרוטסטנטי. תארו לכם את חיים נחמן ביאליק משורר התחייה העברי הוא נוצרי הכותב באנגלית – שפת השלטון הזר. האירים הם יותר אנגלים ממה שהם מוכנים להודות.
בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני
"ארצו של ייטס" Yeats Country tour היא נפלאה. איזור של יערות אגמים ונהרות. ייטס לא גר כאן אבל ביקר במקום בילדותו, והתגעגע אליו כל חייו, וביקש גם להיקבר בו.
השיט בלוך הרי זה משובוח
יום יפה. קצת מעונן, אנחנו מפליגים בספינה השטה על לוך גיל lough Gill – היפה והשליו. (לוך בשפה הגאלית – אגם).
(ביידיש לוך – חור. ביאליק הגדיר ביליארד: "שני ליצים אוחזים בעצים, מכים בביצים, וכל המכניס ללוך הרי זה משובוח").
לוך גיל שקט ושליו, והספינה שטה בשקט. ברמקול מקריאים את שיריו של ייטס. אנחנו מתכבדים בליקר האירי המפורסם- Baileys אייריש קרים, ליקר על בסיס שמנת, ויסקי וקפה, המוגש עם עוגיות ג'ינג'ר.
והנה אנחנו חולפים על האי אינספרי הקטן, עליו שר ייטס.
אני משום מה שר לי את שירו המיסטי היפה של טשרניחובסקי "אלגיה" (גלים גלים)
https://www.youtube.com/watch?v=NG0YH2zze3U
תנועת ההתנחלות הבריטית
Plantations of Ireland – ההתנחלות הבריטית באירלנד
ליד מעגן הספינה בית אחוזה מבוצר, טירת פֶּרְק - Parke`s Castle שנבנתה ב- 1609 ע"י מתיישב אנגלי בשם רוברט פרק שהפך חבר פרלמנט. ההתיישבות הבריטית היתה חלק מתהליך ה-Plantations of Ireland שהביאה לשינוי דמוגרפי באי.
https://en.wikipedia.org/wiki/Plantations_of_Ireland
הנה הסיבה שהאירים הקתולים מזהים אותנו עם הבריטים שנואי נפשם. (יש לשנות להם את ההשוואה הזו, ואת זאת אשתדל לעשות בהמשך).
חדרי האחוזה משוחזרים להפליא. אין להשוות את הפאר של המתיישבים האנגלים לדלות שהיתה מנת חלקם של החלוצים בארץ בכלל, ובקיבוצים בפרט.
בעיירה הנחמדה סליגו Sligo עומד פסלו של ייטס. לא רחוק ממנו בית ייטס המיועד לתערוכות ולכנסים הקשורים בו. (למעלה בקומה השנייה יש שירותים מצוינים. ואם כבר הזכרנו שירותים, יש לשבח את האירים. בכל מקום יש שירותים נקיים, מים וסבון).
אנחנו מגיעים לדרמקליף על יד סליגו, שם ביקש ייטס להיקבר, ולשם הובאה גופתו מצרפת שם נפטר. בחצר הכנסייה הפרוטסטנטית מצוי קברו. על הקבר כתוב:
"הבט בעין קודרת
על
החיים, על המוות
רוכב, דהר הלאה!"
בקבר נקבר כנראה רופא שיניים בלגי, ולא ייטס, אבל העיקר הסמל.
(גם נ נח נחמ נחמן מברסלב לא קבור באומן, והרמב"ם לא בטבריה)
דרי או לונדונדרי
אין גדר גבול בין הרפובליקה האירית, לצפון אירלנד האנגלית. הסימן היחידי שניתן היה להבחין בו עם חציית הגבול, היה שבמקום השלט המסמן את מיספר הקילומטרים לדרי השתנה השם ללונדונדרי.
על שטרות הפאונד האנגלי רשום כאן "בנק אוף אנגלנד", אבל ללא תמונת המלכה.
הנה בעיית הבעיות של אנגליה ואירלנד, בעיית ה-Backstop, בעיית הגבול בין הרפובליקה האירית חברת האיחוד האירופי, לבין בריטניה הרוצה לצאת ממנה. האם יהיה מחסום גבול למכס? האם יהיה ברקזיט קל, או קשה? בעיית ה-Backstop קורעת את הצדדים ומאיימת להשיג לאחור את כל תהליך השלום שכבר הושג באירלנד.
https://en.wikipedia.org/wiki/Brexit_and_the_Irish_border
גאווה – הסולידריות יחידה
הגענו לדרי, כפי שקוראים לה הקתולים, או ללונדונדרי, כפי שהיא נקראת ע"י הלויאליסטים הפרוטסטנטים, בדיוק לאירוע מצעד הגאווה. מרכז העיר מלא בנערים ונערות צעירים, אפילו ילדים, עם דגלי הגאווה. הנה מצעד גדול של אחווה וסולידריות שאינו מבדיל בין קתולים לפרוטסטנטים. בין רפובליקנים ללויאליסטים. אחוות הלהטבי"ם.
עיר ובליבה חומה
כמו ירושלים גם העיר דרי-לונדונדרי מוקפת חומה, אך להבדיל חומה שלא נפרצה מעולם. ב- 1689 היו 20 אלף פרוטסטנטים נצורים בלונדונדרי ע"י כוחות ג'ימס השני. המצור נמשך 105 ימים. אלפים מתו ברעב עד שהגיע הצי הבריטי לחלצם. כיום תלו הפרוטסטנטים כתובת גדולה מעל שכונתם: "לונדונדרי עדיין תחת מצור לא ניכנע."
Londondery west bank loyalists still under siege No surrender
לזכר הניצחון של ויליאם מאורנז' בקרב הבוין ב-1690 נוהגים חברי המסדר הפרוטסטנטי "מסדר אורנז'" (הוקם ב-1795) לקיים כל שנה מצעד ב-12 ביולי. המצעד שעבר דרך שכונות של קתולים הצית אלימות רבה. לאחרונה הם נמנעים מלצעוד בשכונות הקתוליות. אנחנו מסיירים על החומות היפות. בכל מקום מוצבים תותחים. מביטים על שכונת העוני הקתולית למטה. מעל השכונה הקתולית כתוב: "אתה נכנס עכשיו לדרי החופשית."
You are now entering Free Derry
רורי, המדריך שלנו בסיור, צעיר מזוקן בן 38, מציג את עצמו מיד כלאומן אירי-קתולי הנאבק למען איחוד עם הרפובליקה. הוא מספר שאביו שהיה פעיל פוליטי חינך אותו מילדותו על השפה הגאלית כך שלדבריו היא אצלו בגדר שפת אם כמו האנגלית. הוא גדל בצל מעשי הטרור והאלימות. המכונים כאן בכיבוסית "הצרות" The Troubles – ששיאן הגיע ביום ראשון, ה-30 בינואר 1972 (מה שכונה לאחר מכן יום ראשון העקוב מדם), בו נורו למוות 13 בני אדם על ידי חיילים בריטיים במהלך מצעד לזכויות האדם באזור בוגסייד בעיר, והוא סובל מפוסט טראומה חמורה מכך.
הסברנו לו שבישראל המצב דומה. כל ניצולי השואה והנפגעים ממלחמות סובלים מפוסט טראומה.
אני מספר לו שבירושלים יש שני קברים של ישו. אחד לקתולים והשני לפרוטסטנטים.
"מהו הקבר הנכון?" הוא שואל.
"מי יודע," אני עונה לו.
"תשובה של יהודי," הוא אומר.
אני מוסיף ושואל אותו: המשותף בין כל האירים מהצפון והדרום הקתולים והפרוטסטנטים הוא שכולם מאמינים בבחור יהודי כאל – ישו, ובחור באנגלי כקדוש – סן פאטריק, אז במדינה חילונית דמוקרטית של היום עם שיוויון זכויות לקתולים איזו סיבה יש להילחם? האם השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו, או לא, היא סיבה למלחמה?
"המלחמה," עונה רורי, "אינה דתית, אלא נגד שלטון אנגליה."
התשובה כמובן אינה מדויקת כי ההתנגדות לאנגליה בעיקרה מסומנת ע"י הדת, אבל הוא צודק בכך שהסיבות מורכבות יותר. (מעניין מה היה אם אנגליה היתה נשארת קתולית?)
מכל מקום, כל השוואה בין הסכסוך באירלנד לסכסוך הישראלי-ערבי (כפי שנוהגים אקטיביסטים פרו-איסלמיים לעשות) היא מופרכת ואינה כלל בת השוואה.
הסכסוך הישראלי-ערבי הוא גם דתי, אבל בין שתי דתות שונות. בניגוד לגרמניה הנאצית בה שמרו הגרמנים בסוד על תוכנית השמדת היהודים – הערבים-המוסלמים אומרים זאת בגלוי. במצע החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ (מינוי אישי של אבא של מאזן) מצוטטים דברי מוחמד שעל פיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
בעוד שיש גרמנים שהתנגדו לגזענות הנאצית, (ויש אירים המתנגדים למלחמה מכל צד) למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא כמופת מוסרי. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).
בפן הפוליטי של הסכסוך טוענים הערבים שלעולם לא יכירו בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית.
מורכבות המאבק בין הרפובליקנים הקתולים ללויאליסטים הפרוטסטנטים מתבהרת כאשר לשאלה אם הוא היה רוצה לעבור לרפובליקה? השיב רורי שלא, כי אנגליה נותנת ביטוח רפואי חינם והרפובליקה לא. נולד לו לאחרונה ילד, ואין ביכולתו לעמוד בתשלומי הרפואה ברפובליקה. הוא גם מתגורר היום בשכונה חדשה ומעורבת.
מסתבר שכתמיד התמונה אינה שחור לבן. לא כל הקתולים ששים לפרוש מבריטניה.
אז מה הפתרון? כסובל מפוסט טראומה, הוא אמר: "אני אולי בעד תורת גנדי."
סיפרתי לו על המכתב שכתב גנדי למרטין בובר ובו יעץ לו להציע ליהודים ללכת בתורת "אי האלימות" שלו שהיא בעצם תורתו של ישו, ולהגיש לגרמנים את הלחי השנייה, או אז הגרמנים לא יפגעו לרעה ביהודים. למרבה הצער התוצאה (בלי קשר לגנדי) היתה שרוב היהודים קיבלו את תורתו והלכו כצאן לטבח. לכן יש תמיד להילחם נגד הרע.
אמרתי לו שאם בגלל שנאת האנגלים, הזדהות האירים הקתולים עם הנאציזם יכולה להיות מובנת, למרות שלא ניתן לקבל אותה, (למשל הזדהותו של דה-ולירה עם היטלר), ההזדהות של האירים הקתולים עם הפשיזם האיסלמו-נאצי אינה ניתנת להבנה.
האירים, הסברתי לו, הופכים את המשוואה. הם משווים את ישראל לאימפריה האנגלית כאימפריה כובשת, אבל דווקא המלחמה של ישראל היא מלחמה נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, והגיאורגים, הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי. שאר העמים הכבושים לא. לכן הם, האירים, צריכים להיות סולידריים דווקא איתנו, ולא עם החמאס. (גזרו ושמרו מה להשיב לאירי קתולי אנטי-ישראלי).
על ההזדהות של דה-ולירה עם היטלר הוא לא שמע, אבל, הוא סיפר שביקר באושוויץ ולא הבין את הרשע הגרמני. על ההזדהות עם החמאס הוא שמע, והרגיש לא נוח, הוא סיפר שאביו הזמין לביתו את אורי גלר והיתה לו שיחה מאד מעניינת איתו, וביקש למסור לו ד"ש.
אנחנו מסיימים את הסיור עם רורי ליד אנדרטת זיכרון לאיש ה- IRAכשבראשה צלב קלטי, והוא קורא בפאתוס בשפה הגאלית את הכתוב על האנדרטה. חוץ מהמילים הללו לא שמעתי מישהו מדבר בגאלית. (דווקא בארץ הפכה הגאלית לפופולארית כשבמקום שמות עבריים מעניקים היום לילדים שמות גאליים, למשל במקום יוחנן (באנגלית ג'ון), נותנים את השם הגאלי שון, או ליאם – השם הגאלי לוילהלם).
דרך הענקים – Giant Causway
יום יפה של קיץ אירלנדי (לא הגיהינום הצלוי של הקיץ הישראלי בלשונו של פן) ואנחנו מבקרים בתופעת טבע מיוחדת "דרך הענקים", אתר מורשת עולמי של אונסק"ו.
Giant Causway – תופעה גיאולוגית ייחודית עם כ-40,000 עמודים משושים מאבני בזלת הצמודים זה לזה ליד חוף הים הצפוני של האי. על פי הסיפור ענק בשם פין מק'קול (באירית Fionn mac Cumhaill באנגלית Fionn McCool) קרא לדו-קרב את הענק בנאנדונר (Benandonner) שחי על האי הסקוטי סטפה (Staffa).
על מנת שיוכל הענק הסקוטי לעבור את מצר הים המפריד ביניהם, בנה עבורו פין מק'קול את סוללת הענק. אשתו נבהלה ואמרה לו להתחפש לתינוק כך יחשוב הענק שהוא גדול מתינוקו ייבהל וילך.
כשבא בנאנדונר לביתם לחפש את פין מק'קול דרשה האישה מהסקוטי להיות שקט שכן תינוקם ישן כעת. כשראה בנאנדונר את ה"תינוק" נבהל, שכן אם זה גודלו של התינוק, אזי בוודאי פין מק'קול גדול ממנו בהרבה. לכן ברח הענק הסקוטי בבהלה בחזרה לסקוטלנד, לאחר שהרס את הסוללה שחיברה בין שני המקומות, כדי למנוע ממק'קול לבוא בעקבותיו.
במרכז המבקרים במקום מוקרן סיפור האגדה הזה.
בושמילס – או ויסקי ישמח לבב אנוש
העיירה בושמילס Bushmills – עיירה פרוטסטנטית חביבה. בתים קטנים המעוטרים בגינות פורחות. בכל מקום מונפים דגלי בריטניה. במרכז העיירה אנדרטה לנופלים במלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה).
בעיירה נמצאת המזקקה הראשונה של ויסקי באירלנד Bushmills Old שנפתחה ב- 1608.
מקור המילה ויסקי במילה האירית Uisce beatha שפירושה מי חיים. במזקקה מראים לנו את תהליך הייצור. ראשית הקלייה, הם מדגישים שהחומרים, גם המיובאים, שייכים לחברה אירלנדית. (מייסד המזקקה הוא סקוטי פרוטסטנטי). הוויסקי האירי, בניגוד לסקוטי, הוא לא רק מלתת מאלט. חדר הזיקוק מזכיר לנו בחומו את האקלים הישראלי, והיציאה ממנו את האקלים האירי.הוויסקי המזוקק שלושה זיקוקים מועבר ליישון בחביות שהכילו קודם שרי, פורת, או בורבון, היוצרות בו טעמים שונים. הוויסקי המשובח ביותר מיושן 20 שנה ומחיר בקבוק 150 פאונד. (אין צורך לקנות בחנות. אפשר לקנות בדיוטיפרי בשדה התעופה בדבלין הפתוח עד חצות). מחיר הכניסה למזקקה כולל גם טעימה. למרות שאני פרולטר בן פרולטר "זכיתי" דווקא במחלת האצולה האנגלית ה"פודגרה" כך שאסור עליי אלכוהול. למרות זאת אני מבקש לטעום את הוויסקי הטוב ביותר, המיושן 16 שנה.
אני לא מכיר את הפלצנות המקובלת כדי לתאר אותו (עפיצות, פירותי וכוד') אבל היה לי בהחלט טעים. לעניות טעמי הוא עדיף על "יוחנן המהלך" הסקוטי.
בלפסט
שטחה של אירלנד הצפונית או Ulstèr שהיא חלק מהממלכה המאוחדת הוא 13,843 קמ"ר. האוכלוסייה בה כמיליון ושמונה מאות אלף מחולקת שווה כמעט בין הפרוטסטנטים לקתולים. בלפסט, העיר הגדולה בה, מונה כ-300 אלף תושבים.בניגוד לערים אחרות באירלנד בלפסט עברה את המהפכה התעשייתית שעברה אנגליה והיא דומה בבנייניה לערים אנגליות דומות. במספנת העיר נבנתה הטיטניק ובעיר גם מוזיאון לזכרה. בפתח הנמל הגדול שני עגורני ענק בשמות שמשון וגוליית.
בית הכלא – Crumlin Road prison, Belfast
סטודנט צעיר ונחמד בשם דני מדריך אותנו בסיור בבית הכלא בבלפסט. בית סוהר – Crumlin Road prison, Belfast, בתשובה לשאלה הוא אומר בחוסר רצון שהוא קתולי. אנחנו מסיירים בחדרים ובאגפים של הכלא. על קיר חדר הגרדום רשימות המוצאים להורג. 16 שמות המוצאים להורג. האחרון הוצא להורג ב-1961.
http://www.capitalpunishmentuk.org/nirish.html
בין העולים לגרדום גם יהודי בשם אדי קולנס Eddie Culilens אזרח אמריקאי בן 26 יליד איזמיר שעבד עם אחמט מוסה בקרקסים נודדים. מוסה נרצח, וקולנס הורשע ברצח למרות שטען לחפות, ולא נמצא כל מניע לרצח. הרב שכטר נפגש עימו לפני ההוצאה להורג ואמר כי "קולנס גילה אומץ לב מעבר לדמיון. היו לו פנים חייכניות כשנפרד וחזר שוב ושוב שהוא עומד לפגוש את יוצרו בסיפוק מלא שידיו נקיות מדמו של אדם שנרצח." הוא הועלה לגרדום ב-13 ינואר 1932. אני מעיר לדני שעם כל הנוראות של הכלא, הוא הרבה יותר נחמד מבתי הכלא הבריטיים בירושלים ובעכו.
הוא מתעניין מהו שמם?
"אני לא יודע," אני עונה. "בית כלא בריטי." לא מצאתי בגוגל, אבל מן הסתם היה להם שם בריטי כלשהו.
חומות ההפרדה – הלנו אתם אם לצרינו?
בסיור בבלפסט ושכונותיה מדריך אותנו קולין, סקוטי פרסברטיאני. הנה הזדמנות לשמוע גם את הצד השני. אנחנו מתחילים באוניברסיטת בלפסט Queen's University שנוסדה ב-1849. בהמשך במוזיאון לתולדות הסכסוך בצפון אירלנד, המביא תמונות ומוצגים משנות הסכסוך. במוזיאון מספר לנו קולין שהוא בניגוד לשני אחיו דווקא תומך באיחוד עם הרפובליקה. הוא חי תקופה באמריקה, יש לו גם דרכון אמריקאי ושם, הוא מספר, האירים הקתוליים מתקבלים בברכה, והפרוטסטנטים לא. מה שהכריע אצלו את הכף זו הבעייה הדמוגרפית – הריבוי הטבעי הגדול יותר של הקתולים.
הסברתי לו שבארץ הדמוגרפיה השתנתה והפריון של אישה יהודייה משתווה כבר לערבייה. והוא אומר שגם אצל האירים הקתולים יש שינוי. בדור הקודם היו שישה ילדים לאישה קתולית בממוצע, והיום רק שניים.
אנחנו מגיעים עימו לסיור בחומות ההפרדה בין שכונות הקתולים לפרוטסטנטים. החומות נבנו מרצון התושבים שביקשו להרגיש בטוחים יותר בתוך קהילתם. במקום נייטראלי מסוים בין החומות, אנחנו עוברים מול גן ילדים משותף. ילדים חמודים קתוליים ופרוטסטנטיים משחקים יחד. לא נראה שהם מתווכחים על השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו או לא...
והנה ציורי הקיר המפורסמים על קירות ההפרדה. על קירות הקתוליים מובעת סולידריות אירית-קתולית עם הפשיזם האיסלמו-נאצי. מצוירת תמונה גדולה של הטרוריסטית לילה ח'אלד. ועוד תמונה המביעה סולידריות של אנשי ה-IRA עם המחבלים הערבים, ועוד מודעה גדולה Stand with Palestine.
ציור קיר נוסף הוא של עוף טורף עם מקור גדול והכתובת מתחתיו: ישעיהו 40 פסוק 30. הפרק מפורסם: "נחמו נחמו עמי". אני מחפש בגוגל את הפסוק: "וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ."
לא הבנתי בדיוק את הנמשל.
והנה הפתעה גדולה. לא רחוק מהקיר הקתולי נמצא הקיר הפרוטסטנטי. עליו רשומה כתובת גדולה בעברית: "העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה." ומתחת הכתובת דגל ישראל ותמונת חייל צה"ל וכתוב: WE SALUTE YOU – בהמשך מופיע על הקיר סיפור חייו של ג'ון הנרי פטרסון John Henry Patterson; (1867-1947), אירי בן לאב פרוטסטנטי ואם קתולית שהיה מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, וב-2014 נקברו הוא ורעייתו בחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל. על שמו נקרא יוני נתניהו.
ועוד כתוב על ניצחון בריטניה וצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. למרגלות השלט מבחינים בשרידי בקבוקי תבערה שמשליכים עליו תמיד הקתולים. משנאת ישראל השחיתו הקתולים גם את לוח הנחושת שציין את הבית בו נולד חיים הרצוג בבלפסט. (אביו הרב יצחק הלוי הרצוג, יליד לומז'ה בפולניה, שימש כרב הראשי בבלפסט ואחר כך בדבלין).
אין ספק, יש לעשות מאמץ רב לשנות את המשוואה אצל האירים הקתוליים, ולשנות את השקפתם המוטעית מוסרית ופוליטית – הזדהותם עם הפשיזם האיסלמו-נאצי.
לא רחוק משם יש גם קיר ניטראלי שבו ניתן לכתוב דברים בזכות השלום.
בבית העירייה היפה, שנבנה ב-1903 יש תערוכה יפה על ההיסטוריה של העיר. בה מופיע סיפורו של חיים הרצוג נשיא המדינה ומוזכר גם אביו הרב. וכן על ההיסטוריה של רחוב ירושלים.
בנאות דשא ירביצני
לפני החזרה לארץ אנחנו מבקרים באזור כפרי ויפה מדרום לדבלין, האיזור היפה של הרי וויקלו (Wicklow). שם בגלנדלוך (Glendalough), שני לוכים (אגמים) ושרידי כנסיות הקדומות, שסביבם פעל סנט קווין במאה ה-6 לספירה, שנהרסו ע"י הפרוטסטנטים. לא רחוק משם גני פאורסקורט (Powerscourt House) ומפל המים הגבוה באירלנד 121 מטרים.
מתנה – לפריקון סגולה להתעשרות
הלפרקונים הם לפי המיתולוגיה האירית שדונים ננסים קטנים שנהפכו לסמל של אירלנד. הלפרקונים הם חובבי ממון מושבעים וידועים בעושרם. את אוצרותיהם הם מחביאים במקומות נסתרים מעיני כל אך ניתן להתחקות אחר עקבות האוצר אם מגיעים אל המקום בו נוגעת הקשת באדמה. אם תופסים לפרקון עם הזהב התעשרת. בכל חנות מזכרות מוכרים לפרקונים. אני קונה לכולם לפרקון עם חבית זהב כסגולה להתעשרות. בפולניה הסמל להתעשרות הוא יהודי עם מטבע. קניתי אחד כזה. לצערי לא התעשרתי. אולי הלפרקון יעזור לי יותר מהיהודי.
לסיום: מפאת קוצר היריעה לא הרחבתי יותר על הסכסוך ותהליך השלום. לכל המתעניין אני ממליץ על הרצאה (או טיול) של גליה פסח, המומחית הגדולה בתחום:
נעמן כהן
* * *
מתי דוד
מי ירכיב את הממשלה הבאה?
על פי ההתחייבויות של כל המתמודדים על ראשות הממשלה, לאף אחד מהם לא יהיה להם סיכוי להרכיב ממשלה, כל עוד הם יפרו את התחייבותם לפני הבחירות, בנוסח הנגטיבי שהם חזרו ונשבעו עליו.
לא נשב עם יאיר לפיד! לא נשב עם נתניהו! לא נשב עם בני גנץ! לא נשב עם הדתיים! לא נשב עם סמוטריץ! לא נשב עם השמאל של מרץ!
אז עם מי כן תשבו?
כולם כנראה משקרים. כשיתחיל המשא ומתן לאחר הבחירות, להקמת קואליציה, כולם יכירו בעובדה שלא ניתן יהיה להרכיב ממשלה אם כולם יעמדו במחוייבותם "לא נשב עם," ואז חלקם או אפילו כולם, יכריזו בקול ובגלוי את אשר היה צפוי.
המדינה מצויה במצב בטחוני וכלכלי בעייתי, שמחייב אותנו לאחריות לאומית.
המצב השתנה, דבר שמחייב אותנו להפר את התחייבותנו, לטובת המדינה ולהקמת ממשלה.
הנאמנות למדינה קודמת לנאמנות להתחייבות שלנו לציבור לפני הבחירות.
זה היה ברור ומובן לכל אזרח ופטריוט לפני הבחירות, פרט לפוליטיקאים שחשבו שאנחנו טיפשים ונאיבים.
מתי דוד
רמת אפעל
* * *
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"בשוטים ובעקרבים"
לעמוס קינן
[ללא ציון שנת ההדפסה. כנראה 1952]
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.3.1972
לפני 47 שנים
"קובץ זה מכיל 222 מתוך 575 רשימות, שנכתבו על ידי למדור 'עוזי ושות' בעיתון 'הארץ', בתקופה שבין אפריל 1950 ויוני 1952." כתב עמוס קינן בהקדמה לקובץ הסאטירות שלו, אשר לוקחו מתוך מדורו הפופולארי, שהרגיז אנשים רבים בארץ לפני יותר מעשרים שנה.
"לפניי כתב את המדור בנימין תמוז. הוא שיצר את עוזי ואת שותפיו – את ירחמיאל המפא"יניק, שהוא מפא"יניק. את אל. גאוני, איש מפ"ם. את משה הר-מים, הפקיד מהקריה. את זרח קלונימוס הכהן ממאה שערים בירושלים, את ר' משה הקואליץ, שהוא קואליץ דתי וחותם על מכתביו 'ממני הקטן ר' מוישה'. אני הוספתי לשורת השותפים את ידידיי הנאמנים זלמן המשוגע, אשר כשמו כן הוא, ואת צבינג'י – הראוי הרבה יותר מעוזי להיות נציגו של דור הבנים והממשיכים, כמו כן הקציתי מקום לד"ר יור. פרידריך וילהלם בראונשוייגר, מוותיקי התנועה הציונית בגרמניה, שמאמריו בעיתונות משקפים עד היום את המתרחש בעיתונות הגרמנית."
כאשר קוראים כיום את הסאטירות הקצרות של קינן מתקשים להאמין שסיפורים תמימים כמו אלה עוררו אז תרעומת כה רבה. נראה כי לא רק הסאטירה הישראלית התקדמה מאז לא מעט, אלא גם הנאיביות של הציבור פחתה, גם הירחמיאלים השתנו, וכיום לא רק הסאטירה חריפה יותר, גם המעשים שבהם היא עוסקת קיבלו ממדים הרבה יותר מפחידים, וכך אפשר לומר שאנחנו מתקדמים בכל המובנים.
לכבוד חג פורים בחרתי להביא כמה מרשימות "עוזי ושות'", כי אולי הגיע הזמן להשחיז ולחדש את המדור.
*
חידושי הלכה לפורים ("הארץ", 18.3.1951)
"כל חייל וחיילת מצווים לתת שתי מתנות לשני אביונים, והואיל ואי-אפשר לקיים מצווה זו בצבא, יזכה כל חייל בפורים ע"י חייל אחר מתנות לשני עניים שהוא מכיר. הזיכוי יעשה ע"י הרמת החייל השני את המתנות ממקומן קצת ומתכוון בזה להקנותם לעניים" – מתוך דיני פורים לצבא מאת הרבנות הראשית.
ר' זרח קלונימוס הכהן כותב:
ידידי באמת הרב הג' חריף ובקי מפורסם לשבח, מהור"ר עוזי, ישא ברכה מאת ה'. לית מאן דפליג כי עוד כהנה וכהנה יש לדרוש בפ' פורים שנ' מדושתי ובן גרני, ויש לזכות במשלוח מנות את הרס"פ והרס"ג, ולהרעיש ברעשן קול גדול ונורא חיילים וחיילות בחורים ובתולות, שנ' שנתיים לפני הרעש, רמז למדינה.
ועוד זאת ג"כ לעשות והוא תיקון גדול לתלות המן בתענית אסתר בין השמשות, ויהי' התלי' בזה הדרך אשר ירים חייל את רעהו המן ממקומו קצת, כמו ג' טפחים, ויניחהו במקומו ומתכוון בזה לתלותו, ועי' ע"ז הסמ"ך פ"ח המתרץ קושית הראב"ד, אף דלדברים השעה"מ ג"כ נכון דממנ"פ וא"כ לפי"ז דבפיקוח נפש חישינן, וכבר נפלה המחלוקת, משא"כ בזמן הזה, עם קום המדינה.
ועוד ראוי להוסיף דיני קאפצוני"ם והלכות אפש"ים, דלא יתחפש אדם בין חייל בין חיילת כאפ"ש, אלא אם הפריש תרומה ומעשר ג' וק' ולא ירעישו בקאפצו"נים וע"ז א' הטר"א דא' הטרלסל"ך לא קאפוצנ"ש גנבא אפש"א גנבא, והוא אסור בתכלית ולהשומע ינעם.
אלה מקצת החידושים שחידשתי בהלכות פורים הבעל"ט, והנותן תשועה ליעקב הוא יושיענו במהרה בימינו משלטון העריצים ודור ההפלגה מגייסי האשה לשמד, ועוד נשתעה ארוכות וקצרות והריני אוהבך ומוקירך.
ר' זרח קלונימוס הכהן.
(עמ' 166).
*
פרס קרית ביאליסטוק ("הארץ", 19.51952)
נתבקשתי על-ידי הוועדה לפרס קרית ביאליסטוק לספרות יפה למסור את ההודעה הבאה:
בפרס הראשון בסך 20 ל"י זכה הסופר ר' ב"צ איישישוקר על מאמרו "היהדות לאן", שנדפס ב"הצפירה" בשנת תרנ"א.
פרס שני בסך 15 ל"י נתחלק בין הסופרים י.ל. טליתמכר ו-א.ד. ורשבסקי, הראשון על שירו "הצבי ישראל", שנדפס ב"המליץ" בשנת תרמ"ו, והשני על המסה "וזבובי מות יבאיש", שנדפסה ב"התקופה" משנת תרע"א.
פרס שלישי בסך 10 ל"י נתחלק בין שלושה סופרים: א.ל. פישמן על סיפורו "אהלה ואהליבה" שראה אור ב"ראזסוייט" בשנת תרס"ב, היל"ל ברייטשיץ על קריאתו "בית יעקב לכו ונלכה" שנדפסה ב"הצופה" משנת תרנ"ז, והמשורר ירד"ן וייכסלפיש על שירו "הלבנה ושחלת", שראה אור ב"הזמן" בשנת תרל"ט.
פרס רביעי בסך 1 ל"י ניתן לסופר ג. מזרון על סיפורו "משלט 303".
(עמ' 181).
*
מיומנו של זלמן המשוגע ("הארץ", 28.6.1950)
"מחיר הבצל הוזל במיל על טונה. מחיר הסיגריות עלה ב-4 גרוש לקופסה – בערך."
יום א': יש לפתח את המדינה בצעדי ענק למען נקלוט רבבות עולים. נקים תעשיית מברשות! נשתמש בזנבות סוסים: כל זנב יקוצר ב-10 ס"מ בדיוק.
יום ב': הזנבות קוצצו. הסוסים מתעצבנים: קשה להם לגרש את הזבובים. הם מתים כמו זבובים. המצאנו מברשת משערות-סוסים לשם גירוש הזבובים. לשם כך ניאלץ לקצץ את הזנבות ב-20 ס"מ. העיקר הוא לשמור על תכנון! לראות הכל מראש!
יום ג': הזמנו מומחה לסוסים ומומחה לזבובים. המומחה לזבובים נדרס ע"י סוס ומת. המומחה לסוסים נעקץ ע"י זבוב ומת. הוכרז אבל לאומי. דרך אגב: הסוסים ממשיכים למות. העלינו את מחיר המברשות. נחייב כל אזרח לקנות 10 מברשות ליום, לשם עידוד הייצוא.
יום ד': האזרחים דורשים העלאה בשכר. במקום משכורת יקבלו תוספת של 5 מברשות לחודש. הזמנו מברשות מטורקיה כדי לגרש את הזבובים. הורדנו את האינדקס. העלינו את האינדקס.
יום ה': שר הקיצוב הודיע בכנסת על הורדת מחיר המברשות בפרוטה. שר האוצר הודיע על מס מברשות בסך 100 פרוטה על כל מברשת לשם עידוד יבוא המברשות ויצוא הסוסים.
וכן הלאה.
(עמ' 81).
*
ישראל בעוד חצי שנה ("הארץ", 8.8.1950)
זלמן המשוגע כותב לי:
עוזי, אני שולח לך קטעים מיומני בעוד חצי שנה:
1.1.1951 – הלכתי לקיוסק לקנות עתון ערב. נתתי לקיוסקר 20 מיליון ואמרתי תן עתון ותן 10 מיליון עודף. אז הוא אומר אין עתונים, החרימו את כל הנייר בשביל להדפיס כסף. אז קניתי ב-20 מיליון קופסת גפרורים.
2.1.1951 – הוציאו כסף חדש לשוק. בתור כיסוי משמשים הדגים בים בין חיפה ועכו. בחודש הבא יקחו את הדגים בין חיפה ועזה.
וכן הלאה.
(עמ' 82)
*
על התסיסה בשורות הנוער ("הארץ", 4.1.1952)
אתמול ניגש אלי סטודנט אחד ואמר: מונבז מחפש אותך. שאלתי: מי זה מונבז? אז הוא אמר לי שמונבז זה אחד שהולך להוציא עתון חדש שיתקוף את אזלת-היד ויצביע על המבוי הסתום. והוא רוצה שאני אעזור לו.
הלכתי אל הידיד הותיק אויל מראדך, זה שמוציא תמיד עתונים חדשים, ושאלתי אותו: מי זה מונבז, חבר שלך? אז אויל מראדך חשב רגע, גירד את הראש ואמר: מונבז, מונבז, מי זה יכול להיות? אולי זה נרגל?
– איזה נרגל? שאלתי.
– נרגל שראצר, כמובן – ענה אויל מראדך.
– לא, עניתי, זה לא נרגל שראצר, זה מונבז. אבל אולי שמו האמיתי הוא הצללפוני, מי יודע?
בדרך הביתה פגש אותי מללי פלשת, ואמר שהגיע הזמן לסרס את עכברי המגיפה המטמאים את תומת הנוער. הוא צחק נורא מהספר החדש של מופים וחופים על "משבר התודעה הישראלי" (הם לא מחדשים כלום! – חייך מללי), וסיפר לי שפתרוסים וכסלוחים מכינים כעת, בחוג מצומצם, ראשי פרקים שיעמדו לדיון בחוג רחב יותר, ואחר-כך יחזרו שוב (ראשי הפרקים) לחוגים המצומצמים, ואחר-כך שוב לחוג רחב יותר, ואחר-כך יוציאו את זה בתור ספר עם הקדמה בכריכת עור.
לפני שהלכתי לישון ציפצפו לי מתחת לחלון גלגמש ואות נפישתים ושאלו אם אני מוכן מחר ללכת אתם לחפש את האלוהים.
(עמ' 192)
*
שאלו שלום ירושלים ("הארץ", 22.1.1951)
ב"ה
להרוג ולהשמיד ולנתוש ולנתוץ ולהאביד הרשעה וחילול שבת ונזכה במהרה לגלגול מחילות ושופרו של משיח! על כן יקומו כל יראי אלוקים השלמים עם תורתנו הק' לשרוף ולהצית והיתה לבער כל האבטומובילע"ן והאבטובוסע"ן וכל זנבות האודים העשנים האלה יעלו באש הבענזי"ן וכל העם רואים את הקולות והעיר ירושלים צהלה ושמחה!
ולכל האפיקורסין והציאֶניסטען כה אמר ה': אזהרה חמורה וחרם ונידוי לא ייכנס אדם לירושלים בריש גלי ולא יחלל שבת בפרהיסיא, ונשמרתם לנפשותיכם מאוד כי הדת היא הנפש, וכל תיאטראות ובמות ישחקו בתי סינמ"ה לא יפתחו בלתי אם ע"י בי"ד גדול לכל מקהלות האשכנזים ורק בהיתר עיסקא זה ואוי לעוברים על לאו מפורש ולהשומע ינעם.
כי גם אם ילכו כל עצי הציאניסטען למשוח עליהם מלך, ויצאה אש מן האטד ואכלה את ארזי הלבנון!
ובאתי על החתום,
אחד משלומי אמוני ישראל
ר' זרח קלונימוס הכהן
(עמ' 26)
* עמוס קינן: "בשוטים ובעקרבים". מבחר עוזי ושות'. הוצאת "ישראל", תל-אביב. בצירוף אחרית-דבר מאת גרשם שוקן. 286 עמ'. ללא ציון שנת ההדפסה. [כנראה 1952].
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הוצאת אסטרולוג, 2014
הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
פרק שני
פרעות צפת, 1834
בסוף שנות העשרים למאה התשע-עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות'מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.
תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ-היאור.
לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.
כל אלה השתתפו בפלישה לארץ-ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ-ישראל.
שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר-כך פלש לסודן. אחר-כך ערך צבאו, בפיקוד בנו-החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.
בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ'רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ-ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ'ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.
האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ-ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? – או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות-העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –
חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי...
[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ-טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי-טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות'מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]
– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות'מנית?
כך באה ארץ-ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.
איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות-צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד-מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: "בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!" – שתשחה בצואה!
הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים-מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:
"איברהים פחה כופר בדת-מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!"
התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי-הארץ התעוררו לקדש גִ'יהַאד, "מלחמת מצווה", על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.
עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ-ישראל.
מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר-געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו-מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.
בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על-ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב-ולב הם מדברים אליו.
הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ'דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות-שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן-הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.
המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.
בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי-סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:
"תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי-טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב-זכר. – ממני, המלביה"ד] ודיברו. הקשבתי."
"ומה נודע לך?"
"שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה."
"נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו."
"לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!"
"מתי יהיה הדבר?" נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו-חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.
"מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש-אחד כל בני-החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!"
"מה נעשה?"
"תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית-הכבוד. לשאר אדאג אני."
ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש-סודו חוסין.
קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני-בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות-דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו-חג של שבועות תקצ"ד, יום ה-15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא-עצמו הצטרף אל המורדים.
צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"
בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"
ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.
ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:
"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"
שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.
היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.
בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:
"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"
ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.
נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.
בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.
רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.
לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.
הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.
*
בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי-אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת-מפרש כדי למכור בעיר-הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת-חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.
היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.
כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש-עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר"א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ-ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב-משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני-עירו. [קברו בצפת לא נמצא עד היום, ואולם עדת אוכלי קטניות בפסח הכשירה קבר של וילי, (כלומר, קדוש מוסלמי), ושמו פרוכת על האבן ועליה חקקו שם רב שבתאי, ומתפללים שם לעילוי נשמתו בדבקות רבה ופורשים סביבו מנגל באסרו חג של פסח. הרב שבתאי לוין, בעלה של רחל ואביהן של אפרת ואחותה ציפורה, בצפת, הפליג בים לארץ-ישראל עם הוריו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809. הם נימנו על שיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. – ממני, המלביה"ד].
חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:
"אימא! – "
וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.
[אחד הנכדים של חסן, בנו של הקאדי, נהרג במלחמה עם היהודים בצפת בחודש מאי 1948 ונכד אחר ברח עם כל בני-המשפחה בלילה שבין השבעה לשמונה במאי. יהודי צפת היו אז מעטים ומגיניהם מעטים, "היתה תחושה של תבוסה וקדרות, אם לא תישלח מיד תגבורת עדיף שניכנע לפני שנהיה בידי הערבים כצאן לטבח." הערבים היו רבים מהיהודים במיספרם ובכוחם, אם כי לא מאורגנים. שלא כרגיל, היה הלילה מעונן מאוד ועמד לרדת גשם. הדווידקה, אותה מרגמה שהיתה בעצם צינור חלול, ירתה שניים-שלושה פגזים לעבר השכונות הערביות, ובפגז האחרון התפוצצה מעצמה. הרעש היה כה גדול, הבהקי הברקים בשמיים כל כך מאיימים, קולות הרעמים שהתגלגלו מהג'רמק ועד הגולן כל כך חזקים ומתכתיים, ואחריהם החל לרדת גשם סוחף – זקני צפת מספרים שלא היה כרעש הזה וכגשם הזה מאז אותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד [1834] – עד כי כל אלה הפחידו עד מוות את הערבים, שהזיכרון על הגשם ששטף את הירושימה לאחר שהוטלה פצצת האטום היה טרי בזיכרונם עד כדי כך שהחליטו שזוהי "פצצת האטום היהודית" וברחו דרך ואדי מירון והיה בכך פיצוי-מה על הפרעות והסבל שגרמו לשכניהם היהודים במשך דורות. משפחת הנכד של חסן בן הקאדי התיישבה בסוריה, והנכד היה לאביו של אחד ממנהיגי הטרור הפלסטיני במאה העשרים והעשרים ואחת. – ממני, המלביה"ד].
הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור-מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות-חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.
בעל-הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא-פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום-ארוך וחבוש לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:
"לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל-ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח-אלוהים."
אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת-קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.
שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.
למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי-עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל-השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג'זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.
השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום-המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.
למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: "לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול-ללה. לא אילאה... דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?"
"תבורכנה שפתיך!" נישאו לעומתו קריאות עידוד, "נִדבח אל-יהוד! נשחט ביהודים!"
"לא, לא! חכו קצת," היסה אותם הקאדי, "אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף-סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי..."
"אללה הוא אַכְּבַּר..." ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. "גלה לנו, גלה – יא אבו-חסן שלנו, מה שמע הקאדי מפי הנביא?"
"אמר לי המבורך: 'התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו...'"
"וַאלְלָה..." עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, "יִלְעַן דינם, המזיקים!"
"אמר לי: 'ניזוקו אבו-חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל-יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!' – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום."
כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:
"מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן."
"אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה."
"ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן."
"נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים."
"ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!"
"אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"
"מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!"
ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי-ישראלי בן-זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא. ואולם בן-שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני.
[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית-פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. – ממני, המלביה"ד].
כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, למדתי המון מרשימתה של תקוה וינשטוק על הגן הלאומי אפק ועל קורות מגדל צדק. אני בוש להודות שחלק גדול מדבריה היה חדש לי, ותודה לך על התוספת המעניינת ועל האיור מתוך ספרך "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".
שלך
משה גרנות
* לילה טוב בני עזר, באחד המאמרים, בכתב-עתך האחרון, יש התייחסות לספר שכתבה מישהי. יש שם התלבטות: מה הסיע את הקרונות שבפרדסים.
ובכן: בילדותי, היו מרכיבים ומפרקים שוב ושוב מסילות ברזל ומנצלים כל שיפוע. בדרך כלל, דחפו את הקרונות הפועלים.
אחרי הצהריים ובשבתות, היינו משחקים כנ"ל.
כלטובמאד ועוד
אורי בית אור
אהוד: למיטב זיכרוני היו שני סוגי מסילות וקרוניות בפרדסים של ראשית המאה העשרים בארץ. מסילות-הברזל הקבועות, כמו בפרדס קלמניה, עליהן הילכו בעזרת סוסים קרוניות גדולות-יחסית, טרזינות, על שם בית החרושת שיצר אותן בטרזין – והיה עוד סוג של קרוניות, שכנראה עליו אתה מספר. אלה היו קרוניות קלות-יחסית שנעו על מסילה מתפרקת, קלה אף היא, ושהונחו לתוך מעבה הפרדס כדי להוציא משם את סלי הפרי הקטוף (ולהעבירו אל הקרוניות שבמסילות הקבועות, או ישירות לבית האריזה, אם הפרדס היה קטן) – והמסילות הקלות האלה הוזזו ממקום למקום לפי תפוקת הקטיף.
* בוקר טוב אהוד, דבריך על המחצבות מעניינים. מצטערת שלא הזכרתי את ספרך על המחצבות.
תקוה וינשטוק
* אהוד: אין לך על מה להצטער כי ספרי הראשון "המחצבה" (1963), שירוחם לוריא בעלך הוא שבישר לי על קבלתו להוצאת "עם עובד", בהיותו מזכיר ההוצאה – אינו עוסק במחצבות מגדל צדק אלא מתרחש על רקע מחצבת הקסטל ליד מעוז ציון, שזה שנים רבות היא נטושה. מסיבות מסויימות טישטשתי בנוסח הסופי את מיקום המחצבה שבהרי ירושלים, ועל כך אני מצטער עד היום.
* הזבובים השתלטו על העיר הגדולה ביותר בפקיסטאן, קאראצ'י, והתושבים חסרי אונים. ["הארץ", 3.9]
מה הבעייה?
הלא יש לפקיסטאן פצצות גרעיניות...
היא מדינה מתקדמת.
וגם אוהבת מאוד את ישראל.
* הקוראים את הפרק השני של "והארץ תרעד", המתפרסם בגיליון הזה, ודאי יבינו מדוע הספר מוחרם על ידי מרבית הביקורת הספרותית, התקשורתית, מעניקת הפרסים והאקדמית בישראל. כל הפרטים המובאים בו על הפוגרום ביהודי צפת בשנת 1834 – מדוייקים, והם ממקורות היסטוריים.
* חבר ביקש מאיתנו לברר את הנתונים הבאים: כמה משלם המגזר החרדי בשנה תשלומים לביטוח הלאומי וכמה הוא מקבל וכמה משלם המגזר הערבי והבדואי בשנה לביטוח הלאומי וכמה הוא מקבל.
* לא פעם אנחנו מתפלאים כיצד למרבית האנשים שאנחנו מכירים, בייחוד הנשים, ובייחוד אלה שאינם חדלים ללעוג לטראמפ ולהשמיץ אותו כמו שהם משמיצים את ביבי – אין צל של מושג על מלחמת הסחר שטראמפ מנהל מול הכלכלה המסובסדת של סין, זו שהצליחה בימי אובמה למוטט חלקים ניכרים מהתעשייה האמריקאית ובעקיפין גם מכוחו של העולם החופשי!
ישר כוחו של הנשיא טראמפ, שמציל את ארה"ב. עוד ימים יבואו בהם יזכרו אותו לטובה כמו את פרנקלין דלנו רוזוולט.
* זליג רוזנפלד: ברכות למר דורון גולדברג!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל