פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1476

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' באלול תשע"ט, 9.9.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַה מְבַשֶֹּרֶת לְצִיּוֹן הַגִּזְעָנוּת בִּמְבַשֶֹּרֶת צִיּוֹן? // יהודה גור-אריה: 1. טרגדיה לאומית נשכחת, רצח הסופרים היהודים בברית המועצות. 2. כוכבי יידיש. // איילה זמרוני: עד שהגט יפריד בינינו. // יורם אטינגר: הגירה ערבית לארץ-ישראל/פלשתינה. // יהודה דרורי: צרפת, ה"חברה" הכי נבזית שלנו... // אורי הייטנר: צרור הערות 8.9.19. // משה גרנות: תגובה לכתב השטנה של רון כחלילי. // אברהם כץ עוז: מלחמה? // דן אוריין: תיאטרון טלוויזיוני. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ו. ימַי גיבור האפיקומן. // מנחם רהט: הדתה? – סתם הסתה יודופובית. // הדסה  מור: ההצגה "משפט חוזר" בתיאטרון גשר. // ארנה גולן: על חידת השיר "שני חתולים והכלב נבחן". // אהוד בן עזר: "כאשר ינוס איש מפני הארי" ליעקב קליין-הפרש, 1965. פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 23.2.1969. לפני 50 שנים, תחת הכותרת "סיפורו של קליין-הפרש". // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שלישי. חַסַן בתוּחֶעס שלה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַה מְבַשֶֹּרֶת לְצִיּוֹן הַגִּזְעָנוּת בִּמְבַשֶֹּרֶת צִיּוֹן?

בֵּין כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת בָּהֶם הִכְתַּמְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ,

בֵּין שְׁלַל מִקְרֵי הַבֹּשֶׁת, הַחֶרְפָּה וְהַכְּלִמָּה

בָּהֶם בִּמְקוֹם לִדְאֹג לִשְׁמָם הַטּוֹב שֶׁל בְּנֵי עַמֵּנוּ

(וְיֵשׁ סִבּוֹת רַבּוֹת לְכָךְ אֶצְלֵנוּ כְּאֻמָּה),

בִּמְקוֹם לִנְצֹר אֶת גַּאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶׁלָּנוּ

כְּאוֹר וְלֹא רַק לַגּוֹיִּים, כִּי אִם בְּרֹאשׁ מוּרָם

בָּרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה פֹּה לְעַצְמֵנוּ, לְכֻלָּנוּ

עַל כָּל יָפְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכָל מַה שֶּׁתָּרַם

כָּל גּוּף וְכָל מִגְזָר לְיֻקְרָתָהּ הַקּוֹלֶקְטִיבִית

אֲנַחְנוּ נִתְקָלִים לְצַעֲרֵנוּ לֹא אַחַת

בְּהִתְפָּרְצוּת כִּעוּר כֹּה מַסְלִידָה וְדֶסְטְרוּקְטִיבִית

שֶׁיֵּש לְבָעֲרָהּ חָזָק, מִיָּד וּלְלֹא חַת.

אֲנִי מִתְכַּוֵּן, רַבּוֹתַי, לְגַסּוּת גִזְעָנִית וּמַמָּשׁ מִיזַנְטְרוֹפִּית

מִצַּד וָתִיקִים בַּיִּשּׁוּב מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הַמּוֹנְעִים מִבְּנֵיהֶם

לַחְלֹק אוֹתוֹ גַּן-יְלָדִים עִם יַלְדֵּי עֲלִיַּת הָעֵדָה הָאֶתְיוֹפִּית

בּוֹ יְלָדֶיהָ מִתְחַנְּכִים, יִשְׂרְאֵלִים כְּמוֹהֶם.

וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמַּצָב הַמַּחְרִיד שֶׁל גַּנִּים לָעֵדָה הָאֶתְיוֹפִּית

מוּל גַּנֵּי יַלְדֵּיהֶם שֶׁל הוֹרִים וָתִיקִים שֶׁקַּיֶּמֶת בֵּינָם הַפְרָדָה

וּמִדַּת הַשִּׁוְיוֹן הַחַיָּב פֹּה לִשְׂרֹר בֵּינֵיהֶם הִיא פְּרֵטֶנְזִיָּה אוּטוֹפִּית

אֲשֶׁר בָּהּ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל-כָּךְ מִתְחַיֶּבֶת מַמָּשׁ נִכְחֲדָה.

בְּעַם כְּמוֹ שֶׁׁׁלָּנוּ שֶׁׁרַעַל אוֹתָהּ אַפְלָיָה גִּזְעָנִית הִתְנַכֵּל לוֹ

אַלְפֵי שְׁנוֹת גָּלוּת וְהִגִּיעַ לְשִׂיא מִפְלַצְתִּי בִּתְקוּפַת הַשּׁוֹאָה,

בְּעַם שֶׁמִּזּוּג גָּלֻיּוֹת הוּא עֲדַיִן אֶתְגָּר שֶׁיּוֹם-יוֹם מְחַכֶּה לוֹ

אָסוּר שֶׁאוֹתוֹ אְֶתְיוֹפַּרְטְהַיְד מַחְפִּיר יִתְקַיֵּם בּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה.

יוסי גמזו

* * *

יהודה גור-אריה

טרגדיה לאומית נשכחת

רצח הסופרים היהודים בברית המועצות

האם מישהו יודע, האם מישהו זוכר, האם מישהו מודע לזה, לטרגדיה הלאומית הנוראה – והנשכחת הזאת, שהתרחשה לפני 67 שנים ברוסיה, מוסקבה, בכלא לוביאנקה?

בחודש שעבר [12 באוגוסט] מלאו 67 שנה לאחד הפשעים הנוראים ביותר שבוצע נגד העם היהודי לאחר השואה. ביום זה, 12 באוגוסט 1952 נרצחו בבריה"מ, בפקודתו הישירה של סטלין, 12 סופרים ומשוררים, מדענים, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, שהיוו למעשה את הצמרת של תרבות היידיש ברוסיה הסובייטית, ומעין נציגות לא-רשמית של 2.25 מיליון יהודים בארץ זו, אל מול השלטון הסובייטי הטוטליטרי, המדכא.

הנרצחים הם:

דוד הופשטיין – בכיר משוררי יידיש ברוסיה.

לייב קוויטקו – משורר.

איציק פֶפֶר – משורר.

פרץ מארקיש – משורר.

דוד ברגלסון – סופר.

בנימין זוסקין – שחקן תיאטרון, מנהל התיאטרון היידי לאחר רציחתו של שלמה                                        מיכואלס ב"תאונת-דרכים" מבויימת על-ידי המשטרה החשאית, ה-מ.ג.ב.

יוסף יוזֶפוביץ' – היסטוריון.

בוריס שימֶליוביץ' – רופא בכיר.

אמיליה תאומין – עורכת מילון דיפלומטי.

ליאון תלמי – עיתונאי.

אליהו ואטנברג – עורך בכיר בהוצאת ספרים מתורגמים משפות זרות.

צ'ייקה ואטנברג-אוסטרובסקי –  אשתו, מתרגמת.

עם רצח האישים הללו נגדעה צמרת התרבות של יהודי בריה"מ והֵקִיץ הקֵץ על החיים היהודיים שפרחו ברוסיה במשך מאות בשנים.

"הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי"

בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, הקים השלטון הסובייטי את הגוף הזה, שתפקידו היה לגייס אהדה בארצות המערב [והיהודים שבהן] לעזרה מוראלית וגם כספית לבריה"מ במלחמתה נגד גרמניה הנאצית – הפאשיסטית לפי המינוח הרשמי. בראש הוועד הוצב השחקן והבמאי שלמה מיכואלס, מנהל התיאטרון היידי במוסקבה, ולצידו סופרים, משוררים, אמנים, אנשי-רוח, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, ביניהם חברי מפלגה נאמנים.

לאחר המלחמה המשיך ועד זה לפעול והיווה כתובת בידי היהודים בארץ זו בפניותיהם אל מוסדות השלטון והמפלגה.

עד מהרה הפך "הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי" לצנינים בעיני השלטונות, מתוך חשש שהוא מהווה מעין "ממשלת צללים" יהודית בתוך בריה"מ  ומסכן את מעמדה של המעצמה הסובייטית האדירה...

מסע החיסול

בצמרת השלטון והמפלגה [שזה היינו-הך] הוחלט לפרק את הוועד ולחסל את חבריו.

בתור צעד ראשון נרצח מיכואלס ב"תאונת דרכים" מבויימת על-ידי ה-מ.ג.ב. – המשטרה החשאית האימתנית, שפעלה בהשראתו של סטלין והשליטה טרור ופחד על כל אזרחי בריה"מ.

תוך זמן קצר החל מסע מעצרים של כל חברי הוועד, וכן של מאות יהודים אחרים, "חשודים" ברגשות לאומיים. חלקם שוחררו, אבל עוד רבים נותרו במעצר בכלא לוביאנקה הידוע לשמצה, שם שָכַן המטה של ה-מ.ג.ב.

לבסוף נשארו 14 אנשים בלבד, חברי ה"הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי" לשעבר,  ואלה נחקרו במשך שלוש וחצי שנים באשמת "בגידה במולדת", ריגול למען אמריקה ואנגליה, אך בעיקר בעוון עידוד רגשות לאומיים בקרב יהודי בריה"מ. כל השנים האלה הם היו נתונים לחקירות אכזריות, לאיומים ולהפחדות, ואף לעינויים גופניים, עד שלא יכלו לשאת עוד את הסבל הנורא והם "הודו" בכל האשמות-השווא שטפלו עליהם.

הם הועמדו לדין בפני בית-דין צבאי חשאי ו-12 מהם נידונו למוות. עוד אחד מהם, סולומון ברגמן, שהיה סגן-שר לביקורת המדינה, שכב כל הזמן חסר-הכרה בכלא ובמשפט, ומת מאוחר יותר בבית-הסוהר. ורק אחת מהם, הפרופסורית לינה שטרן, חוקרת פיזיולוגיה בכירה, נדונה ל-5 שנות גלות "בלבד".

היידיש – "לשון סתרים"

הסופרים הללו נרדפו לא רק בגלל כתיבתם ביידיש, אלא בגלל עצם היותם יהודים, ושפת יידיש נחשבה בידי הקומוניסטים האנטישמים מעין לשון סתרים, שבה עוררו הסופרים רגשות לאומיים ביהודים – פשע חמור בעיני השלטון הסובייטי. כל יהודי בריה"מ היו חדורי פחד וחרדה.

בשנת 1953 מת סטאלין ואווירת המתח, הפחד והחרדה פגה במקצת. נשות האסירים המשיכו להתדפק על שערי בתי-הסוהר ומשרדי ה-מ.ג.ב., בשאלות על גורל יקיריהן, וכל הזמן קיבלו אותה תשובה: החקירה עדיין נמשכת... וזאת חודשים רבים לאחר שבעליהן נרצחו. ב-1955 נקראו האלמנות למשרד בית-המשפט העליון במוסקבה, וגנרל של ה-מ.ג.ב. גילה להן שיקיריהן הוצאו להורג. מאוחר יותר, חלקם זוכו ואף קיבלו "ריהביליטציה". לאחר מכה אנושה זו, חוסלה לא רק צמרת ההנהגה של היהודים בבריה"מ אלא חוסלה כל התרבות היידית והושתק כל ביטוי של רוח לאומיות יהודית.

12 הרוגי מלכות

הרבה שנים עברו מאז. הפרשה הטראגית הזאת בתולדות עמנו נשכחה מלב. כיום, במלאות 67 שנה מאז אותו יום דמים, חשוב שנעלה שוב את זיכרה של אותה פרשה ואת זיכרם של 12 הנרצחים במוסקבה, שמתו על קיומו של העם היהודי, כמוהם כעשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, שמסרו נפשם על שמירת הדת, לימוד התורה וקיום העם היהודי.

פרשה זו  קשורה לא רק לשבט היהודי בבריה"מ, אלא היה זה מאורע-דמים הנוגע לעם היהודי כולו. כולנו, אשכנזים וספרדים, "רוסים" ו"אתיופים", צריכים לדעת על האירוע הטראגי הזה בתולדות עמנו ולכבד את זכרם של הנרצחים.

היידיש בימינו היא בבחינת בעל-חיים בן 100 שנה, הנמצא בסכנת הכחדה.

[מאמר דומה, אך לא זהה, הופיע בגיליון 1267, ביום 10.8.2017].

יהודה גור-אריה

כוכבי יידיש

לרבקה ב-ן

כּוֹכָבִים מְצִיצִים אֵלִי מִן הַבּוֹרוֹת

בְּפּוֹלִין וּבְלִיטָא –

אֲדָמָה מְקֻלֶּלֶת לָעַד.

הֵם שׁוֹקְעִים בְּעֵינַי

וּמַעֲלִים בָּהֶן דְּמָעוֹת –

מֵי-מְרוֹרִים.

אֲנִי לוֹקֵק אוֹתָן כְּמוֹ חָיָה פְּצוּעָה

וְטַעַם חָלָב וּדְבַשׁ עַל לְשׁוֹנִי.

הוֹ, יִידִישׁ – מַאמֶע-לָשׁוֹן.

וּכְדַרְכָּם שֶׁל כּוֹכָבִים,

הֵם מְשַׁגְּרִים אֶת אוֹרָם לְעֵינֵינוּ

מֶרְחַק מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת-אוֹר,

בְּעוֹד הֵם עַצְמָם כְּבָר אֵינָם,

כְּבוּיִים מֵעִדָּן-עִדָּנִים. 

וְיוֹדֵעַ אֲנִי:

כַּאֲשֶׁר גַּם עֵינַי תֵּעָצֵמְנָה,

יֹאבַד נִיצוֹץ-אוֹרָם

נִבְלַע בַּחוֹר הַשָּׁחֹר שֶׁל אִי-הֱיוֹת. 

הוֹ, כּוֹכְבֵי-יִידִישׁ.

יהודה גור-אריה

* * *

איילה זמרוני

עד שהגט יפריד בינינו

הידיעה שרב הראשי, דוד לאו, הורה לעכב קבורת אישה שבנה הוא סרבן גט מועד – בשעה שהוא כבר נישא לאחרת וממשיך בסירובו – העלתה שוב לסדר היום את הנושא הכאוב של סרבני גט, שהופכים נשים למעין שפחות שבויות. זאת, בשעה שמצב הגברים המסורבים טוב בהרבה. 

סרבנות גט היא מכה שכתובה בתורה. לרוב זהו צעד שנובע מקנאה, מנקמנות או מסחטנות, להשגת הטבות בגירושים.

לפי ההלכה, גירושים מחייבים מתן גט מהבעל לאישה, ומרצונו! אחרת, הגט עלול להיות פסול. כלומר, מסורבי גט נותרים נשואים נגד רצונם, ואינם יכולים להינשא שוב. ורע מכך, מסורבת המקיימת יחסי אישות עם אחר, מוקעת כנואפת ואסורה לבן-זוגה. ומנגד, מסורב יכול לקיים יחסי אישות בלי שייחשב לנואף. 

לטענת ארגוני נשים, יש בארץ אלפי מסורבות גט, שסובלות סבל רב ממצבן הנואש.  

לפי ההלכה, סרבן גט "מכים או כופין אותו עד שאומר רוצה אני." אך ההלכה דורשת שהסנקציה לא תפגע ממש בבחירת הבעל, כדי שהגט לא ייפסל.

בית הדין הרבני בישראל יכול לנסות לכפות מתן גט על ידי עונשי מאסר, וסנקציות כמו מזונות גבוהים לאישה (אין סנקציה דומה נגד סרבניות גט). ביטול זכאות למזונות (לא לשלם מזונות לסרבנית), ביטול קצבאות ביטוח לאומי, מניעת רישיון נהיגה, עיכוב יציאה מהארץ, ועוד. אך הטענה היא שבתי הדין מהססים בהפעלת סנקציות. (כפייה על סרבניות גט נדירה יותר, אך קיימת).

לרוב, הגברים "נכנעים" לעונשים, אך ישנם רבים, כמו המקרה של יחיא בן-יחיא-אברהם, שרק מותו לאחר 33 שנות מאסר בגין סרבנותו, שיחרר את אשתו מעגינותה.

הבעייה היא, כך נטען, שלמרות יכולתם, בתי הדין הרבניים נמנעים מביטולי נישואים ומהתרת עגונות. מנגד נטען, שהמאבקים למען מסורבות הגט מנוצלים  להפליית גברים.

את הבעיות האלה היו יכולים לפתור בארץ בכמה דרכים – אמנם בחו"ל נפוצים הסכמי קדם-נישואים ו"קידושים על תנאי" כדי למנוע סרבנות עתידית, אך הדרך ה"חכמה" למנוע מצבים כאלה היא נישואים אזרחיים, שאינם כפופים לדיני הרבנות.

בשל ההפלייה הבוטה בהלכה, שלפיה אישה שחיה בנפרד מבעלה, אסורה בניהול זוגיות, וגבר מסורב גט כן יכול לחיות בזוגיות, ועגינותו ניתנת להתרה (למרות הביגמיה), הגיע הזמן להשתחרר מעול הרבנות – ולהתיר ולהכיר בנישואים אזרחיים לכל דבר ועניין.

מעניין, שאפילו פתרונות להתמודדות עם סרבנות גט, כמו הסכם טרום-נישואים לתשלום מזונות גבוהים על-ידי הסרבן, עלולים להיפסל על-ידי הרבנות, מחשש ל"רצון" הבעל, שפוגע בכשרות הגט. כך גם הכרזת הנישואים כ"בטלים מעיקרם" בשל פגם, או ביטולם בדיעבד, כך שבטל הצורך בגט, אינם מקובלים כאן.

מכאן שהאופציה המיטבית היא נישואים אזרחיים – שאינם מערבים מוסד דתי, כך שגם זוגות חד-מיניים יכולים להינשא – כנהוג ברוב ארצות המערב, כאשר בתי המשפט מוסמכים לסיים נישואים גם בלי שיתוף פעולה של שני בני הזוג. בדרך לחתונה עוצרים בווגאס (או בקפריסין, או בפראג) בלי טובות של הרבנות.

עקרונית יש שני סוגי "מתחתנים אזרחית" – הבוחרים להינשא בטקס אזרחי בשל התנגדות לתכתיבי הממסד הדתי; ומי שנאלצים להינשא נישואים אזרחיים, כי ההלכה מונעת מהם נישואים דתיים, כמו בני זוג מדת מעורבת, או כהן וגרושה.

בישראל היום, יהודים אמורים להינשא ברבנות אם הם רוצים מעמד של נשואים; וגם נישואים אזרחיים לא ימנעו מהם את חוקי הרבנות אם ירצו להתגרש.

נציין, כי הפרדת הדת מהמדינה היא עיקרון דמוקרטי בסיסי, כי כל עוד הדת קובעת איך נחיה, נתחתן ונמות, אין משטר דמוקרטי באמת, המשרת את כולם ללא הפלייה. ניתן לשלב חיים דתיים עם ממשל חילוני, אבל לא לקיים חיים חילוניים-דמוקרטיים באין הפרדת דת ומדינה. מצב שיוצר עוולות, אי-צדק, וכפייה דתית.

נקווה  כי בבחירות הקרובות תוקם ממשלה שתיתן לכולנו את האופציה להתחתן, נישואים מוכרים לכל דבר ועניין, גם בלי הממסד הרבני. והיה אם חלילה נרצה להתגרש נעשה זאת בבית משפט אזרחי, בלי להיות שבויים לחוקים שאבד עליהם הכלח.

בכל מקרה מומלץ לכל זוג לערוך הסכם טרום-נישואים שיסדיר את מעמדו ואת זכויותיו בחיים המשותפים ובמקרי פרידה.

המאמר פורסם ב"גלובס" באוגוסט 2019.

איילה זמרוני

* * *

יורם אטינגר

הגירה ערבית לארץ-ישראל/פלשתינה

"חדשות מחלקה ראשונה", 5 ספטמבר 2019

מחמוד עבאס מקדם הונאה היסטורית וטוען שהפלסטינים הם יוצאי חלציהם של הכנענים המקוריים. מערכת החינוך של מחמוד עבאס – המעודדת ילדי גן ובית ספר להצטרף לטרור המתאבדים – מהדהדת את ההונאה ואף טוענת שממצאים ארכיאולוגים המתעדים את 3,000 שנות השורשים היהודיים בארץ ישראל "מהווים מאמץ יהודי למחיקת המורשת הפלסטינית... והצגת ירושלים כאילו היתה יישות ציונית...." (לימודי חברה, כרך 1, כיתות ו' ז').

בניגוד לסילופי עבאס, מקור השם "פלשתינה" אינו קשור להיסטוריה ערבית, אלא לארץ הפלישתים (פלשת) ,שנעקרו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האיגאי ביוון ופלשו במאה ה-12 לפני הספירה לדרום רצועת החוף בארץ ישראל. ב-136 לספירה דיכא הקיסר הרומי אדריאנוס את מרד בר-כוכבא, ושינה את שמה של יהודה (ארץ ישראל) לפלשתינה כדי למחוק את זכר העם, הדת והארץ היהודיים.

בניגוד לטענת עבאס, רוב ערביי המנדט הבריטי היו מהגרים ויוצאי חלציהם של גל הגירה ערבית בשנים 1947-1832 ממצרים, סודן, לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה, בחריין, תימן, צפון אפריקה, בוסניה, הודו, אפגניסטן, ועוד. בריטניה עודדה הגירה ערבית ובלמה עלייה יהודית.

על היקף ההגירה הערבית לארץ ישראל אפשר ללמוד מראיון עם פאתחי חמאד, שהיה שר הפנים של חמאס: "לכולנו שורשים ערביים... מסעודיה, תימן, ועוד... חצי מהחמולה שלי ממצרים... 50% מהפלסטינים הם ממצרים..."

מרק טווין תיעד ב-1869 את העזובה בפלשתינה בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש": "הגבעות שוממות... העמקים מדבריים... המקום חסר-תקווה... פלשתינה שוממה ולא-נעימה למראה..."

הגיאוגרף פרופ' משה ברוור מהאוניברסיטה העברית תיעד במאמרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" את המשקל הקריטי של ההגירה הערבית משנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, שבאה בעקבות ההגירה שפרצה בשנות הכיבוש המצרי (1840-1832): מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו גלי הגירה ערבית כתוצאה מביקוש רב לכוח עבודה חיוני לשדרוג תשתיות צבאיות, כבישים, מסילות ברזל ומחסנים על ידי המנדט הבריטי, בנוסף להרחבה משמעותית של פעילות מסחרית, חקלאית (במיוחד פרדסים) ובנייה פרטית של האוכלוסייה היהודית. לפי ברוור, שיעור גידול האוכלוסייה הערבית – בעיקר בשפלת החוף שמשכה את המהגרים – היה גדול לאין שיעור משיעור הריבוי הטבעי (ילודה פחות תמותה).

לדוגמא, מ-1880 עד 1919 זינקה האוכלוסייה הערבית בחיפה מ-6,000 ל-80,000 תושבים, רובם מהגרים. מלחמת העולם השנייה הגבירה את הביקוש לכוח עבודה ואת היקף ההגירה.

מ-1831 עד 1947 צמחה האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 בהתאמה. ב-1917 היו ביפו ערבים מ-25 מדינות ויותר.

פרופ' אפריים קארש מביא נתונים מ"וועדת פיל" הבריטית: "מ-1922 עד 1931 עלה מיספר תושבי חיפה, יפו וירושלים [שמשכו מהגרים] ב-86%, 62% ו-37% בהתאמה, לעומת אוכלוסיית שכם וחברון [שלא משכו מהגרים] שגדלה רק ב-7% ואוכלוסיית עזה שירדה ב-2%."

לסיכום, האוכלוסייה הערבית לא היתה בארץ ישראל מאז ומקדם; פלשתינה/ארץ-ישראל משכה הגירה ערבית, אך שורשיה אינם ערביים. והחתירה לשלום חייבת להתבסס על קרקע המציאות ולא על סילופי היסטוריה, חינוך-לשנאה והרהורי-לב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יהודה דרורי

צרפת, ה"חברה" הכי נבזית שלנו...

צרפת היא מדינה מתועבת כשהדבר נוגע לישראל וליהודים – וזו עובדה היסטורית, גם כאשר לאחרונה צרפת סירבה במועצת הביטחון של האו"מ, לכלול את טרור חיזבאללה בהצעתה לגינוי אירועי לבנון – וכל זאת על אף ההתלקקות המגעילה של הזוג נתניהו עם הנשיא מקרון מאז שנבחר.

להזכירכם, למרות שצרפת נכנעה ראשונה לנאצים והסגירה את יהודי צרפת לגסטפו, אנחנו  נמנענו תמיד מלהעלות נושא זה בפורומים בינלאומיים כפי שעשינו למשת"פים אחרים של הנאצים. זאת אולי משום שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה היתה תקופה קצרה בה היו יהודים בצמרת השלטון שם – אבל כשעלה לשלטון הגנרל דה-גול הוא הפך ממש לאויבנו, וכולנו זוכרים את גניבת מטוסינו ואת ספינות שרבורג ועוד...

צרפת היא לא פחות אנטישמית מגרמניה, אוסטריה, הולנד ופולין, אבל בעוד שארבע המדינות האלו לפחות מנסות לפעול נגד האנטישמיות ונזהרות כנגד ישראל, צרפת פועלת במופגן לצד הערבים ומתהדרת בנוצות העבר של המהפכה הצרפתית (בת כ-250 שנה...)

מאז תקופת דה-גול לא חזרו יחסי ישראל-צרפת ל"ימים הטובים" של שנות ה-50 של המאה הקודמת, וגיחותיו של נתניהו לצרפת, בעיקר כדי לרתום אותה כנגד הגרעין האיראני, נכשלו כליל. הם בעד האיראנים – אז יפסיק ראש ממשלתנו להתבזות אצל מקרון ואצל הצרפתים, יוקיע את התנהגותם ויאמר ברורות, לנו ולהם, מה אנחנו חושבים על התנהגותם כלפינו.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

מומלץ מאוד לקרוא את הכתבה ב"גלובס" על גיא סלע ז"ל

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001299393

* * *

אהוד: כל החלטה של מבקר המדינה ושל ועדת ההיתרים, גם אם היא תמוהה ולא מתקבלת על הדעת, אבל היא נגד נתניהו – היא כנראה החלטה כשרה מבחינה משפטית, גם בעיני בית דין שדה של התקשורת – אבל כל החלטה של מבקר המדינה, גם אם הוא מנסה לעשות סדר במבול ההחלטות התמוהות נגד נתניהו – היא שחיתות שלא היתה כדוגמתה, היא הרס הדמוקרטיה הישראלית והיא הכפפת מבקר המדינה לעבריין נתניהו! – תגידו, אתם השתגעתם? כבר אין גבול לשנאה ולרדיפת ראש הממשלה שלנו?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.9.19

* מסר פלגני – כתומך בכחול לבן וכחבר בתל"ם אני מאוכזב מהודעת כחול לבן על חתירתה לממשלת אחדות חילונית. יש סתירה בין ממשלת אחדות לבין ממשלה חילונית. ממשלה חילונית מדירה אפריורי את כל מי שאינו חילוני – דתיים, מסורתיים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים (כמוני) שאינם מגדירים את עצמם על פי המגירות הללו.

מי שנושא את דגל האחדות, צריך להציג מסר לאומי שמתעלה מעל הכיתתיות הפלגנית של שמאל/ימין, חילונים/דתיים, מזרחים/אשכנזים וכן הלאה. יש בין הח"כים של כחול לבן אנשים דתיים כחילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ' (שהיא חרדית) ונדמה לי שנוספים. בהנהגת תל"ם ובין פעיליה יש דתיים לא מעטים, ובוודאי מסורתיים, כמו יועז הנדל. האם הם יהיו מחוץ לקואליציה? אם הרצון הוא להקים ממשלה עם הליכוד, ואני שמח שזאת השאיפה המוצדקת של כחול לבן, האם יולי אדלשטיין ואלקין, למשל, לא יהיו חלק ממנה, כי הם אינם חילונים?

כחול לבן פונה, בצדק, לציונות הדתית, ומנסה למשוך מתוכה תמיכה של דתיים לאומיים שמאסו בקשר הגורדי הבלתי מותנה עם נתניהו ומתהליכי הסמוטריצ'יאציה של הפוליטיקה הדתית לאומית. איך היא תפנה אליהם, אם היא משדרת שהם מחוץ לתחום? 

זו שגיאה חמורה. ייתכן שהיא נובעת מסקרים המעידים שמסר כזה יוסיף לכחול לבן קולות, אך אני מאמין שמפלגה צריכה לשמור על עמוד השדרה הרעיוני שלה, ולא להתנהל על פי סקרים.

* איש מסוכן – כל טרפת ה"מצלמות" נועדה למטרה אחת ויחידה – לכך שאם ראש הממשלה יוחלף בקלפי, הוא ינסה להסית את הרחוב בטענה ש"הבחירות נגנבו". האיש מסוכן!

* למה יש לצפות משקרן? – תעשיית השקרים על ממשלת גנץ עם טיבי, לא צריכה להפתיע. טבעו של שקרן הוא לשקר, ומה הטעם לצפות ממנו לומר אמת? הבעיה היא בהמוני מאמיניו, שאיבדו את היכולת להבחין בין אמת ושקר, וקונים ומפיצים ללא כל חוש ביקורת כל שקר שהוא מפיץ.

מה יציע נתניהו לאחמד טיבי תמורת תמיכתו בחסינות?

* דמי-לא-יתמודד – מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משחד את המפלגה ההומופובית – נועם, כדמי לא-יתמודד, בשתי הבטחות אנטי ציוניות, החותרות תחת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: א. ביטול רחבת המשפחות בכותל המערבי, כלומר הפיכתו הסופית מנכס לאומי לשטיבל חרדי. ב. ביטול מתווה הגיור.

המחנה ה..."לאומי".

* שבחים לנתניהו – לפני כשש שנים, כתבתי מאמרים בשבחו של נתניהו, שיחד עם שרנסקי ובנט הובילו את מתווה הכותל. היה זה מהלך מנהיגותי הראוי לראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, ליו"ר הסוכנות היהודית שהוא מעין "ראש ממשלת העם היהודי" ולשר לענייני תפוצות.

אך מהר מאוד נתניהו בגד בייעודו, נכנע לחרדים הלא ציוניים, התקפל וביטל את מתווה הכותל. ועכשיו, כשוחד פוליטי למפלגה ההומופובית, הוא מציע לגזול את כבשת הרש – ביטול רחבת המשפחות בכותל, אם לא יתמודדו.

הכול מותר למען החסינות.

* כבוד השר החוליגן – הסכנה הגדולה ביותר במערכת הבחירות, היא שארבעה חוליגנים כהניסטים יכנסו לכנסת. החוליגן המנוול איתמר בן גביר עוד עלול להיות שר בממשלת החסינות.

* געגועים לסמוטריץ' – סמוטריץ' הוא על הרצף הכהניסטי, אבל אם בן גביר ייבחר, חלילה, עוד נתגעגע לסמוטריץ'.

* הג'ורה של נתניהו – כאשר נתניהו "מסתייג" מדברים שכתב בנו, הוא שוב משקר. יאיר הוא הג'ורה של ביבי. הוא כותב את מה שמעמדו של אביו כראש הממשלה לא מאפשר לו. לא בכדי, כל מה שהבן כותב, מצוטט מיד בידי חסידי האב.

* עד מומחה – להזמין את אולמרט לראיונות בתקשורת בנושאי שחיתות, בתור עד מומחה, זה הגיוני. אבל להזמין אותו בתור מוכיח בשער – זו בדיחה. זה כמו שמשה קצב יצא למסע הרצאות מטעם Me-too.

* סרבנים – דוברו של אבו-מאזן הביע שמחה על התפטרותו של שליח נשיא ארה"ב למזה"ת גרינבלט. טוב, אפשר להבין אותו. גרינבלט לא סיפק לפלשתינאים את הסחורה שהם רצו. אבל כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו גם את תוכנית קרי, שר החוץ בממשל אובמה, את מפת הדרכים של בוש ואת מתווה קלינטון. בעצם, האם אי פעם הפלשתינאים הסכימו לתוכנית כלשהי, הכוללת את קיומה של מדינת ישראל?

* ברק המאכלת – במוסף "7 ימים" פורסמו קטעים מתוך ספר שיחות שקיים שמעון שיפר עם אלוף (מיל') עמוס גלעד, מבכירי המודיעין הישראלי ומי שהיה ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון.

בין השאר, מספר גלעד על הערכת המצב שהציג לראש הממשלה אהוד ברק, בתפקידו כראש אגף מחקר באמ"ן, ערב צאתו של ברק לקמפ-דיוויד (שנת 2000). "דע לך שהוא [עראפת] לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא היתה קרוב למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותימרות עשן. אמרתי לברק שערפאת הוא אדם רצחני שמאמין באלימות. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין הגדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול חמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי... אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור."

ברק שמע, אך הוא היה נחוש ללכת בדרכו. התוצאה ידועה.

אחרי הכישלון, היו שהתנחמו בכך שברק "הסיר את הצעיפים" וגילה את פרצופו האמיתי של ערפאת. ובאזור חיוג המפלגה שהרשתה לברק להתברג למקום העשירי שלה, כבר כמעט 20 שנה מאשימים אותו על שהרג את השלום כשאמר שאין פרטנר.

אכן, אין פרטנר, אבל ברק דווקא לא נהג כמי שהפנים את המציאות. כאן אצטט מספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה":

"אחרי שהאמת התבררה בקמפ דיוויד, אחרי שפרצופו של ערפאת נחשף ואחרי שערפאת עצמו פתח נגדנו במלחמה, ברק לא הוביל את העם למלחמה כפי שנדרש. הוא לא התייצב בפני האומה כדי לומר את האמת הקשה במלואה. ממשלתו הצרה, שרוב שריה היו בין אבות הסכם אוסלו ותומכיו, לא איפשרה לו לבצע את הנדרש: להכריז על ערפאת כאוייב. להיפך, שרים אלה דרשו מברק להציע עוד ויתורים, או כפי שחלקם ביטא זאת, 'ללכת צעד נוסף לכיוון ערפאת.' נראה שכדי לשרוד פוליטית הניח ברק לאנשים שהקיפו אותו ללכת צעד נוסף לקראת ערפאת. וכשהתברר שאין די בצעד אחד הלכו עוד צעד, וכשהתברר שאין די בשני צעדים הלכו שלושה. בצורה זו, ברק עצמו טשטש את האמת שאותה חשף. על מנת לשרוד פוליטית הוא יצר מצב אמביוולנטי של מלחמת בלימה בטרור מחד גיסא, ונסיגה במשא ומתן המדיני מאידך גיסא; התמודדות צבאית עם האלימות הפלשתינאית תוך המשך ההתקפלות המיידית אל מול הדרישות הפלשתינאיות. ערפאת ראה זאת ושוב זיהה חולשה. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא פתח במלחמה, וידע שאנחנו חוששים לומר זאת. הוא ידע שאנחנו יודעים שהוא אוייב ולמרות זאת ממשיכים לומר עליו שהוא 'פרטנר'."

איך אפשר להסביר את הרמייה העצמית הזאת, של מנהיגים פטריוטים וחכמים, כמו רבין, פרס, ברק, ביילין ואחרים? דומני שמשה דיין היטיב להגדיר זאת בנאום ההספד שלו על קברו של רועי רוטברג: "האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב." 

* יש לזה מילה בעברית – כותרת פשקוויל המערכת של השוקניה: "יהדות במקום מדעים". טוב, לא חייבים לקרוא את כל הפשקוויל, כדי להבין, על פי הכותרת, את המסר. מסר של דיכוטומיה בין יהדות לבין מדעים. לימודי יהדות הם הרי "לימודי דת", כלומר משהו מפגר, חשוך, קנאי, ביום בהיר אולי גם מזכיר תהליכים. לעומת זאת המדעים הם המחר, הם הקִדמה, הם האור והשמש. וכפי שהשמש אינה זורחת בלילה, כך מדעים ויהדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זה או יהדות או מדעים.

אלא שזכורים לי ימים, לא כל כך רחוקים, שהיה כאן שר חינוך דתי, שהעלה על ראש שמחתו את לימודי המתמטיקה דווקא. ואני לא ממש זוכר את אזור חיוג שוקן מריע לו. נהפוך הוא, אני זוכר שהוא הוצג כמי שדוחק את לימודי ההומניסטיקה, כיוון שהם מעודדים מחשבה ביקורתית, מצפון וכו', והרי מזה הוא חושש, ואקיבוש וכו', והוא מתמקד במתמטיקה, כדי לגדל רובוטים צייתנים וקונפורמיסטים, ואקיבוש וזה וכו', וגו' ,וכיו"ב וכל הארסנל השחוק עם האפרטהייד, המתנחבלים, התהליכים וכמובן אקיבוש.

יש לזה מילה בעברית. צביעות.

הטריגר לפשקוויל הוא פרסום על פיו המקצוע שבו השתלמו המורים החדשים הרבים ביותר הוא יהדות, בעוד יש מחסור במורים לאנגלית, מתמטיקה ומדעים. כידוע, אחד ממוקדי הביקורת הדוסופובית על דחליל ה"הדתה" היא הטענה נגד הכנסת עמותות דתיות לבתי הספר. וגם אני לא אוהב כניסה של עמותות לבתי הספר, אך מה הגורם לכך? בורות של מורים בנושא ומחסור במורים לנושא. ואם יש עלייה במספר המורים ליהדות, בהכרח תהיה ירידה בכניסת עמותות לבתי הספר. ובמקביל, תהיה עליה במתקפות, ברוח פשקוויל המערכת, על המורים ליהדות וירידה במתקפות על העמותות.

גם לזה יש מילה בעברית. צביעות.

* בין סאטירה לגועל נפש – התוכנית "ארץ נהדרת" השבוע היתה מעולה. סאטירה נשכנית, מדויקת ומצחיקה. הקטע של הנשיא ליברמן היה מעולה. החיבור נתניהו / דודו טופז היה מדויק. כן, גם הסאטירה על כחול לבן, על גנץ ולפיד ('צה רוטציה) היתה כואבת ומדויקת.

אבל המערכון על אשתו של רפי פרץ היה וולגרי, סטריאוטיפי, רע ומכוער. עשו קטע נמוך על אישה שאינה מוכרת, שאני בטוח שאם טל פרידמן או כותב המערכון יפגשו אותה ברחוב – לא יכירו אותה, והציגו אותה בצורה שכל מטרתה להשפיל. זו לא סאטירה. זה לא הומור. זה גועל נפש.

* פראי אדם – במסגרת אירועי חג המשק ה-41 לאורטל, שאותו חגגנו בשישבת, יצאנו בשבת לשיט קייקים בנחל שניר (חצבני), ואח"כ לפיקניק בחורשת טל (שם בילו מהבוקר המשפחות עם הילדים הקטנטנים). היה כיף גדול, אך בתוכו חוויה לא כל כך מלבבת.

בתום מסלול השיט, המתנו לאוטובוסים, שאטלים של האתר. חלקנו עלו על האוטובוס הראשון, והמחצית השנייה, משפחתי בתוכם, המתנו בסבלנות לאוטובוס השני. יחד איתנו נקבצו מטיילים נוספים, בעיקר משתי קבוצות מאורגנות אחרות. האוטובוס הגיע, מספר הממתינים לו היה גדול הרבה יותר מתכולתו, ומיד החלו צרחות, דחיפות ודוחק, להיכנס פנימה. מיד קראנו לכל החבר'ה מאורטל (רובם ילדים) לנתק מגע. הבנו שמה שעומד להתרחש הוא ממש לא בשבילנו. ואכן, הצעקות היו לדחיפות, הדחיפות – למכות; גברים ונשים, מריטת שערות. מפחיד. הנהג נראה חסר אונים. מוטב להמתין בשמש ובחום לאוטובוס הבא, מאשר לנסוע עם הברברים הללו.

ואכן, ההמתנה לא היתה נעימה, אך... הגענו ליעדנו לפני האוטובוס ההוא. בדרכנו חזרה לאתר, ראינו את האוטובוס חונה על אם הדרך, חסום בידי ניידת משטרה.

ברור שהאשמה היא של אותם פראי אדם, אך גם לקייקי הגושרים יש אחריות. הרי בכל שבת וחופשה מספר המטיילים רב, ובחום שבסוף המסלול רבים העומדים בדוחק בתור לאוטובוס. ניתן לארגן שם חניון מסודר יותר, ובעיקר – סדרן שיווסת את העלייה לאוטובוסים, וגם את קצב הגעת השאטלים בהתאם לעומס המטיילים. 

* משפט ששמעתי – "אתה בן זונה, אחי."

* ביד הלשון: ללא כָּחָל ושָׂרָק – בהצהרת נשיא המדינה בעת העימות עם חיזבאללה באזור אביבים, הוא השתמש בביטוי "ללא כָּחָל ושָׂרָק"; כך, עם קמץ תחת הכ"ף והשי"ן. אבל בדרך כלל אנו אומרים ללא כְּחל ושְׂרק, עם שווא תחת הכ"ף והשי"ן. האם הנשיא טעה?

הוא צדק. משמעות הביטוי היא אמירת האמת כפי שהיא, ללא כיסוי כלשהו, של איפור או פאה. כָּחָל הוא איפור ששמים סביב העיניים. שָׂרָק הוא טיפול יופי בשיער (מכאן השורש סרק – תסרוקת, להסתרק וכו'). חילופין בין סמ"ך לשי"ן שמאלית הן חזון נפרץ. הביטוי הוא תלמודי: "כשבא רב דימי מארץ-ישראל לבבל אמר: כך היו שרים לפני הכלה בארץ-ישראל: לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְלא פִּרְכּוּס – וְיַעֲלַת חֵן". כלומר, את יפהפיה גם כאשר אינך מאופרת ומקושטת.

אגב, הר כחל שבחרמון נקרא כך, בשל מינרל הכחל, שנחצב ממנו.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

תגובה לכתב השטנה של רון כחלילי

כיוון שיש סיכוי סביר שלא יפרסמו את דבריי – אני שולח כאן את תגובתי לכתב השטנה של רון כחלילי. אני מבקש להעיר על הכתבה הבאה: "מבוא לשנאה", יהודה נוריאל, "ידיעות אחרונות", "7 לילות", 6.9.2019.

בווידוי של רון כחלילי בכתבה הנ"ל ברור לחלוטין מי אשם בשנאה היוקדת שהוא מוצא אצל הישראלים כלפי הערבים. "מוות לערבים!" – הוא בעיניו הסלוגן שכל שכבות העם, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים – כולם בלי יוצא מן הכלל שונאי ערבים ומתנשאים עליהם, והם, כלומר הערבים, היו הרי כל כך אנושיים כלפי היהודים, זה נכון שכפו ג'יזייה, כינו אותם ד'ימי, אבל כל זה היה לטובתם של היהודים (האם זאת טענה שפויה?!), לא היתה בהם שום שנאה כלפי היהודים, והטבח שעשה מוחמד ביהודים, וכל הפוגרומים שהיו במרוקו, בלוב, בעיראק, בסוריה – כל זה הוא המצאה של אשכנזים – לא היו דברים מעולם!

השנאה של כחלילי לאשכנזים מפעפעת כמעט בכל שורה שבכתבה הזאת, והוא מודה שהיה מעדיף לזרוק את האשכנזים מפה. אשכנזים הביאו לכאן את המיליטריזם ואת הקולוניאליזם כדי לדכא את הערבים, שהם רודפי שלום מטבעם.

האם חכלילי לא שמע ולא ראה איך מחנכים את הילדים בעזה וברשות הפלסטינית כיצד להרוג יהודים? האם לא קרא על כך שאפילו בספרי חשבון אין ליהודים זכות לחיות?

כל כך הרבה שקרים מביע כחלילי, שכנראה יהודה נוריאל חושב אותן לאמיתות, אחרת היה מגניב איזו מילה של הסתייגות.

ובכן, הבה ניזכר: כוח המגן בארץ ישראל הוקם לאחר שני פוגרומים נוראים שערכו ערביי ארץ ישראל ב-1921 וב-1929. מעשי הזוועה שערכו הערבים בשכניהם היהודים בחברון גרמו לכך שהפצועים שנותרו בחיים מהזוועות (שחטו, אנסו, תקעו מסמרים בגולגולות!) – לא חזרו לחברון. הרי לך, כחלילי, דוגמה של עיר מעורבת, שאתה כמהָ שתקום!

אם הערבים הם רודפי שלום, איך קרה שחמש מדינות ערב פלשו לארץ ישראל בכוונה להשמיד את היישוב היהודי, ואת הנותרים לזרוק לים? האם יצא לך לשמוע את אנשי חמאס ואנשי חיזבאללה שאומרים מפורשות, כמו איראן, שהיהודים הם האסון של העולם (מזכיר משהו?) – ולכן נועדו רק להשמדה, ועד שזה לא יתגשם – הם לא ינוחו ולא ישקטו? האם נודע לו איכשהו שכל הטרור הבינלאומי הוא טרור ערבי ומוסלמי, שהדת, כן הדת! דורשת מהם להשמיד יהודים שהם חזירים וקופים (קרא בקוראן ובחדית', ותזדעזע!)?

האם יצא לך, כחלילי, לקרוא על "ברית שלום", חבורה של אשכנזים (לא ייאמן!) שדגלה במדינה דו-לאומית עם שוויון זכויות מלא ליהודים ולערבים. בין חברי החבורה היו ש"ה ברגמן, ג' שלום, ח' רות, א' סימון, ש"ד גויטיין, הנריאטה סאלד, ח' מרגליות קלווריסקי, יצחק אפשטיין, י"ל מאגנס, ש"ז שוקן, י' טהון, א' רופין, מ' סמילנסקי. האם אתה מזהה כאן אפילו מזרחי אחד?

ושוב האגדה השקרית הזאת שמזרחים, שחיו בין ערבים, יהיו מסוגלים לעשות שלום עם הערבים, בניגוד לאשכנזים שאין להם כל הבנה בתרבות המזרח. לא יכולה להיות טענה מופרכת מזאת: המזרחנים הכי מובהקים, כמו אביו של נשיאנו, היו והינם אשכנזים. הבה נביט אל שאיפת השלום של העמים הערביים, הם הרי אינם מסוגלים לחיות בשלום בינם ובין עצמם – ראה מה קורה בסוריה – אסד טבח חצי מיליון מבני עמו, וכמיליון פליטים מסוריה מתדפקים על שערי אירופה (שלא מבינה את המזרח!)

 ראה מה קורה בעיראק, בתימן, בלוב; ראה את הזוועות שערכו דאע"ש, לא רק באירופאים שאותם שחטו ושרפו חיים, אלא בבני עמם. אני מניח שאליבא דכחלילי בכול אשמים האשכנזים, שהוא מבקש לגרש מהארץ.

הכעס שלי הוא לא על כחלילי, אלא על נוריאל, שהרשה למבול של שקרים ושנאת אחים למלא את כתבתו, בלי שום הסתייגות.

 משה גרנות

רמת השרון

נ"ב: אני משוכנע שלא תפרסמו את דבריי, שהרי לפי כחלילי – גורלי, כאשכנזי, להיות מגורש מארץ ישראל.

* * *

אברהם כץ עוז

מלחמה?

אני בהחלט מודאג מאפשרות של מלחמה.

כל כך קל לייצר מלחמות באזור שלנו, ואני לא בטוח שביבי דואג ממש למדינה ולעם, כנראה שהוא דואג יותר לבעיות שלו ולהאשמות  שעלולות לסלול את דרכו למעשיהו. קשה לחשוב  ככה, אבל  יותר מדי דברים לא  סבירים קורים  לאחרונה, כמו למשל  סידרת נסיעות של  רוה"מ לביקורים בחו"ל יחד  עם  שרתו, לפני בחירות? מוזר. הודעתו להחרים ערוץ תקשורת לפני בחירות? מוזר מאוד. החלטתו לשלם לפייגלין במשרד ממשלתי עבור ביטול מפלגתו על חשבון חברי הליכוד – מוזר.

אלו הם דברים אשר לראש ממשלה, שאמור להיות דוגמא לציבור, אסור לפעול כך. לדאבוני קרוב לוודאי שאם יראה רוה"מ  שמצבו  הפוליטי קשה – הוא  עלול להוביל למלחמה, לא חשוב מה תהיה התקרית שאיתה תתחיל  המלחמה. ההנחה של ביבי תהיה שכאשר העם במצוקה רגשית במלחמה, הוא נאחז בשלטון הקיים ואינו נוטה לשנות את  דרכו, משמע יצביעו יותר ליכוד.

אולי הוא  צודק?

חבריי היקרים בקו הגבול בצפון וחבריי בקו האש ברצועה – לכן דעו, יש סבירות גבוהה שהמלחמה הבאה  אצלכם, לא  קשורה  למצבה  של ישראל אלא  למצבו של  רוה"מ. ואם יהיו  חללים ונופלים – האחריות  היא  אישית של  ביבי.

[אהוד: דבריך האחרונים הם דמגוגיה, ומנוגדים לכל דרכו של ראש הממשלה בנושאי מלחמה וביטחון בישראל. מה שכן, יכול להיות שהאויבים שלנו, שאותם אתה ודאי קצת מכיר – יסלימו את המצב הביטחוני דווקא בתקופת הבחירות, כדי שפתאים יוכלו לומר שביבי אשם במצב!]

העבודה

אמרתי כבר שהייתי חבר במפא"י ואח"כ בעבודה מ-1953 ועד להקמת קדימה. נכון שמפלגה היא מקום  שלא  צריך לברוח ממנו, אבל לא צריך לחשוש  שהמפלגה  תתחסל. כי מפלגה איננה יעד, מפלגה היא כלי. כלי כדי להשיג יעדים – ערכים, חזון, תוכנית לאומית, מדינית, כלכלית, ציבורית, חינוכית וכו', ואם מפלגה אינה שומרת על היעדים שלה ומחליפה אותם, או  אם  היא  עוסקת בנושאים אישיים ולא  לאומיים   – לא  צריך לשמור עליה. כי אין בשביל מה. צריך לחסלה ולבנות משהו חדש ויותר מוצלח. צריך כלי  אחר.

בעיקרון מי שהביא את המפלגה למצבה, זה לא  הליכוד אלא  חברי המפלגה  עצמם. מפלגת העבודה השמילה מאוד, פטפוטי השלום עיוורו עיני רבים מהחברים בה, חשיבות הביטחון התעממה. הסמל  הברור היה  שלי יחימוביץ בראשה.

לאחרונה אני רואה שהליכוד לקח את המדיניות והעמדות של מפלגת העבודה במיספר נושאים ומקדם אותם, ועל ידי כך גם דחק את העבודה יותר שמאלה. הייתי רוצה שתקום היום מפלגה ציונית דמוקרטית ויהודית (בסדר הזה)  – שילוב  יעדים  וחזון של   בן גוריון וז'בוטינסקי. אני יודע שזה מוזר אבל רבים מהנימוקים ומהמטרות שליברמן מצדד בהן, היו צריכים להינשא לדעתי על ידי מפלגת העבודה, אבל הם לא.

הוא  שאמרתי לא אני עזבתי, המפלגה עזבה אותי.

התחילה שנת הלימודים?

במשרד החינוך ממשיכה ההעדפה של הישיבות, של בתי הספר הממלכתי דתי, של מורים חובשי כיפות. העדפה  של מורשת ישראל על כל נושא אחר, העדפה של  מורים דתיים וקידומם, ביצוע תוכנית מסודרת של שמוטריץ וה-D9. יהיו טיולים על חשבון המשרד והם יהיו ליהודה ולשומרון בלבד. אפילו דרך המתמטיקה יעבירו כסף להתנחלויות כי בכל התנחלות  יש  מוסד או חצי מוסד או רבע מוסד חינוכי והיא מקבלת תשלום מלא ממשרד החינוך. לא  רואים? אבל מרגישים, כי בהתנחלויות אין פרנסה, חוץ מחינוך מכל סוג ועניין שהוא. (תוכנית שמוטריץ  וכו').

את האחריות על גני הילדים ואת ילדי הטרום-חובה ידחו לעוד שנתיים-שלוש, כי צריך יותר כסף לישיבות. (תלמידי ישיבות מקבלים לתלמיד סכום כפול מילדי החינוך הממלכתי, וילדי החינוך הממלכתי  דתי מקבלים  פי 1.6 מילדי הממלכתי. למה? ככה.

איחוד לאומי

אינני חוזר בי מעמדתי, לאחר הבחירות יש צורך להקים ממשלה על בסיס קואליציה של הליכוד + כחול לבן  עם ליברמן ובלי כל השוליים הדתיים הימניים והשמאליים.  זו טובת המדינה, ויש  צורך דחוף לגלות אחריות למדינה ולעתידה, כי כולנו קילקלנו הרבה וצריך לתקן, ויש דברים רבים שעוד לא  הספקנו להסדיר – חוקה, לגיטימציה לרפורמים ולקונסרבטיבים ועוד.

חקלאות?

כואב לי הלב לראות כל יום פחות ופחות חקלאים יהודיים. חקלאות ועבודת כפיים היו בין היעדים  המרכזיים של התוכנית הציונית. מדינה צריכה שתהיה לה חקלאות בהיקף סביר  של אספקה לאוכלוסייה שלה. זו לא פוליטיקה,  זה ערך לאומי. האוכלוסייה  של ישראל תוכפל, וצריך פי שניים מזון, אבל במקום שהחקלאות תוכפל – היא מצטמצמת.

זאת ועוד, יותר ויותר קבלנים ולא חקלאים עצמאיים, ולא  בהכרח יהודים – יוצרים את התוצרת, בעיקר הירקות, ולא על ידי המתיישבים שלהם נתנה המדינה את הקרקע והמים. בכל הארצות המפותחות, המדינה שומרת בארבע עיניים על רמת חקלאות  מקומית, כך בארה"ב, גרמניה, צרפת, אנגליה, הולנד, איטליה, יפן, ספרד ועוד. בכל מדינה מוצאים את הדרך הנכונה לשמור שהחקלאים המקומיים יישארו על  אדמתם, שומרים על הנופים, שומרים על הירוק, שומרים על מסורות, חגים, מאכלים, ריקודים, חגים, שומרים על  כפרים  וקהילות  שלמות.

אבל אצלנו – אפילו לא משלמים ליישוב-גבול עבור תאורת הגדר שלו. והחקלאות שלנו חלקה הגדול לאורך הגבולות.

אבל אצלנו זו פוליטיקה.

אם לא יסייעו לאביבים ולמטולה ולנחל עוז ולכיסופים, בדרך שתאפשר חיים  סבירים וראויים, היישובים לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.

מפליא אותי שאף מפלגה לא מעלה את נושא החקלאות לראש  הנושאים הנידונים בציבור לקראת הבחירות. מה נשארתי לבד?

שיהיו בחירות נקיות ודמוקרטיות, כן עם מצלמות.

כל טוב

ממפא"יניק ותיק

אברהם כץ עוז

* * *

דן אוריין

תיאטרון טלוויזיוני

אור-עם, 2019

ב-1993 צפיתי בהצגה יומית של משחקים בחצר האחורית של עדנה מזי"א בבימויו של עודד קוטלר. ההצגה "ניזונה" ממקרה אונס שנידון בשני בתי משפט וזכה לתהודה ציבורית גדולה במיוחד. תחילתו בקיץ 1988, אז התלוננה נערה בת ארבע-עשרה מקיבוץ שמרת כי נאנסה בידי אחד-עשר נערים. הצופים בהצגה היו נערות ונערים מבתי ספר בחיפה. מחוץ לתיאטרון, בסמוך לכניסת השחקנים, התקבצו כעשרים נערות מבית ספר דתי וחיכו לשחקני ההצגה, בהם כוכבי סדרת נוער ידועה. הן ליוו את השחקנים בקריאות וניסו לקבל חתימות מהידוענים. באולם השמיעו הצופים הצעירים קריאות ומלמולים וגם שוחחו שיחות ערניות; הם ליוו בתנועות גוף את המוזיקה של ערן צור, במיוחד הנערים במושבים שהיו רחוקים מהמורות המשגיחות. כמה מהתלמידים "השתתפו" במשפט שבמחזה, וגם פסקו בקול רם שהאונס "הגיע" לנערה שנאנסה.

זו היתה הפעם הראשונה שבה צפיתי בהצגת נוער שהצליחה לעניין את קהלה. חוויית הצפייה אמנם חרגה מ"כללי ההתנהגות" המקובלים באולם התיאטרון, אך המחישה את זיהויו של בן-זמננו, כ"צופה תיאטרון משוחרר": צופה שמשתתף בהצגה כפרשן פעיל ויוצר סיפור עצמאי.

ריאיינתי רבים מהצופים הצעירים, וגם יזמתי עבודות תלמידים שעסקו בהתקבלותה המיוחדת של ההצגה. המשותף לרוב הצופים היה הון צבור של צפייה בטלוויזיה, שהקנה להם מיומנויות בצפייה בתיאטרון. השיחות עם המחזאית, עם הבמאי ועם כמה מהשחקנים אימתו את ההשערה שמדובר גם מצד היוצרים בהצגה "טלוויזיונית".

משחקים בחצר האחורית זכתה להצלחה גדולה בישראל, תורגמה לשפות רבות והוצגה בבלגיה, בגרמניה, באוסטריה, ברומניה, ברוסיה, באנגליה, ולאחרונה באוסטרליה. ב-2007 היא הוצגה בבימויו של נועם שמואל, שהגדיל את השימוש באמצעים טלוויזיוניים וגם עיצב את השימושים בווידאו. בהשפעת התעצמותו וגדילתו של השדה הטלוויזיוני בישראל ובארצות רבות, גדל מאוד מיספרן של הצגות טלוויזיוניות והן מרכיב מרכזי ברפרטואר.

תיאטרון טלוויזיוני הוא סיכום מחקר ראשון על תיאטרון בעידן הטלוויזיוני. משום שאני חוקר של התיאטרון הישראלי בחרתי בהתפתחויות הרפרטואריות בישראל בשלושים השנים האחרונות. התפתחויות דומות נמצא ברפרטוארים של התיאטראות דוברי האנגלית, הצרפתית, הגרמנית...

חלקו הראשון של הספר הוא תיאור של תופעה תרבותית גלובלית חדשה מלווה בדוגמאות מהתיאטרון הישראלי. הפרק הראשון מוקדש למשותף, לשונה ולמשתנה בדרמה (תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה) מאמצע המאה העשרים ואילך. הפרק המרכזי מציע מתודולוגיה במחקר של השפעות הטלוויזיה על התיאטרון (ביניהן: העמדת הצופה במרכז; סגנון ריאליסטי; עירוב מציאות בבידיון; שינויים בז'אנרים; דמויות-שחקנים חשובים יותר מהעלילה; ליהוק של ידוענים כשחקנים; צמצום זמן ההצגה; עריכה במקטעים; קצב מהיר; פופלריזציה; שימוש במערכות סימנים טלוויזיוניות; שיבוץ פריטים טלוויזיוניים בהצגה;  עירעור על ההיררכיה התרבותית; ודיון גלוי לפעמים בוטה בבעיות חברתיות ובגילומן של דמויות "אחר"). המשך הדיון הוא בלימוד היסטורי של התפתחות הטלוויזיה בישראל  והשינויים שחלו במקביל – ובמושפע – ברפרטואר ובשדה של התיאטרון. פרק מיוחד מוקדש להשוואת דרכי ההיצג השונות של "אחרים" (יהודים מזרחיים, דתיים, ערבים והומוסקסואלים) בתיאטרון ובטלוויזיה בישראל.

חלקו השני של הספר מוקדש לתיאטרון נשים טלוויזיוני – להצגות של ענת גוב המחזאית ועדנה מזי"א הבמאית: חברות הכי טובות (1999), ליסיסטרטה 2000 (2001), עקר בית (2004), אוי אלוהים (2008) וסוף טוב (2011). מזי"א וגוב מציעות אסתטיקה חדשה שניכרת בנרטיבים "נשיים", במבחר הדמויות ובדרכי עיצובן, בשינויים ז'אנריים, במערכות הסימנים של ההצגות ובדרכי השיח שבמחזות. שינויים אלה מטמיעים את מאפייני התרבות הטלוויזיונית, בעיקר על הבמות ה"גדולות"; מנגד נוצרה אופוזיציה "מתגוננת" ומחדשת, בעיקר בשוליים של השדה הטלוויזיוני, אנטי-טלוויזיונית במוצהר, שאליה מחלחלים מאפיינים טלוויזיוניים.

תיאטרון טלוויזיוני פונה לקהלים רחבים של חוקרים, תלמידים שמתעניינים בשינויים שחלו ברפרטואר הדרמטי הגלובלי משנות התשעים ואילך, בשינויים שחלו בתרבות הישראלית ובמיוחד בדיון הציבורי בישראל. למרות היותו סיכום מחקר (של רפרטואר עשיר ומגוון) הוא כתוב במכוון בשפה בהירה נטולת ז'ארגון.

דן אוריין

* * *

"ירושלים, מקום התאווה – מסע אל המיתוס"

שלום וברכה,

אני שמחה להזמין להשקת ספרי החדש "ירושלים, מקום התאווה – מסע אל המיתוס", בהוצאת קו אדום / הקיבוץ המאוחד.

במכון הרטמן בירושלים ביום חמישי ה- 12.9 בשעה 19:30

בהשתתפות: פרופ' יהודה ליבס, הרבה תמר אלעד אפלבוים, האמן דורון ליבנה, ד"ר ביטי רואי. פיוטי וניגוני השתוקקות לירושלים, בהובלת הרב אורי קרויזר.

בתולעת ספרים, רח' מאז"ה בתל אביב, ביום ראשון ה-22.9 בשעה 19:30

בהשתפות: פרופ' רון מרגולין, ד"ר גדעון טיקוצקי, ד"ר מלילה הלנר-אשד, מנחה, גיורא רוזן.

בערב יוקרנו קטעי ארכיון מהצגת "גוג ומגוג –מעבדה, 1994".

פירוט בצרופות. הספר ניתן לרכישה בהנחה מיוחדת לחברים ב: 

https://www.kibutz-poalim.co.il/he_passion_of_jerusalem_4f 

בברכה חמה,

מיכל גוברין

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"ו. ימַי גיבור האפיקומן

כאשר גמרתי לבנות את הבית בכרמי יוסף, ימי בן הזקונים היה כבר בן שש, תלמיד כתה א' בבית הספר לאמנויות שנפתח זה עתה בהנהלתה של יעל העליון, שאת בעלה יעקב העליון הכרתי בתקופה שעבדנו יחד בעיתון 'מעריב'. תהליכי הבנייה לא עניינו את דיצה וכשהייתי נוסע לשם בשבתות עם הילדים, לעקוב אחרי התקדמות הבניין, היא העדיפה להישאר בבית. רק אחרי שהבית הושלם ואני הודעתי לה שאנחנו יכולים לעבור לגור בו הסכימה לבוא לראות במה מדובר. ללא אומר עברה מחדר לחדר ונעצרה על מרפסת הגג להתפעל מהנוף הנשקף מסביב. אחר כך כשירדנו והסתכלנו על הבניין מבחוץ, שאלתי מה היא אומרת.

אמרה: "מה אתה רוצה?"

"מתי עוברים לגור כאן?"

"אני לא עוברת. הבטחת לי בית קטן ובנית ארמון ענק. כל היום אני רק אנקה."

"אבל ראית את תוכנית הבית ואת הגודל שלו."

"בתוכנית הוא נראה קטן. אני לא יודעת איך הוא גדל ככה."

"רצית חדר עם שירותים לאימא שלך. רצית חדר לכל ילד, רצית חדר שינה לנו ורצית סלון לאורחים, איך את רוצה להכניס את כל אלה לבית קטן?"

"אתה צודק, אבל אני לא עוברת לכאן. איך בכלל נעבור כשימַי התחיל ללמוד בבית ספר חדש? אתה רוצה שבכל יום הוא ייסע לתל אביב ובחזרה?"

לזאת  לא היה לי מענה.

בחינות הכניסה לכיתה א' של בית הספר לאמנויות היו קפדניות ביותר ואחרי שימי היה בין הבודדים שזכו להתקבל, היה לי קשה להתמודד עם אשתי. בדלית ברירה נאלצתי לדחות את העלייה על הקרקע בכמה שנים, ולהסתפק בהגשמת חלום המגורים בכפר בצורה חלקית. כלומר להגיע לשם רק בשבתות.

כשרוני, הכלבה הדלמטית שלנו, היתה רואה איך דיצה אורזת ביום שישי לפנות ערב אוכל בתיק הצידה, היתה כבר מבינה לאן מועדות פנינו ומחכה ליד הדלת בקוצר רוח. מכל ילדיי רק ימי שש לנסוע עימי, ואני שמחתי שלא אסע לבד. בדרך היינו אוספים את אחד מחבריו לכיתה (הייתה הרשמה מוקדמת של המעוניינים להצטרף),  ושעה לאחר מכן היינו נושמים את אוויר הכרמים של כרמי יוסף. למחרת בבוקר הייתי משכים קום ויוצא אל הגינה שמסביב לבית, כדי לממש בעזרת המעדר או המזמרה, את הידע שרכשתי במשך חמש שנות לימודיי בפקולטה לחקלאות. ימי היה בדרך כלל יורד עם רוני והחבר התורן, לפארק השיטה המשתרע למרגלות הבית החדש, ומספר להם שעם גמר בית הספר, נעבור לגור כאן. כמובן שכמעט תמיד היה החבר התורן מבקש להיכנס לרשימת החברים שיבואו לבקר אותו בשבת, וימי היה מבטיח ורושם.

על ימי אני יכול לספר, שגם הוא כמו עדנה ואורי שקדמו לו, גרם לנו נחת רבה ולא פגע כהוא זה בהרגשה שזכינו בילדים הכי מוצלחים בעולם. היתה רק פעם אחת שהוא גרם לנו בושה נוראית, שאחריה התביישתי להישיר מבט אל פניה של הגננת עתידה.

הדבר אירע בערב פסח שבו חגגנו את  ליל הסדר בבת ים בביתו של הדוד מרדכי מאיר. בנימין חותני כבר לא היה בין החיים, אך המשפחה המורחבת היתה עדיין קיימת והיא, עם כמה אורחים חשובים מחו"ל, הסבה מסביב לשולחן ענקי שהיה מורכב מכמה שולחנות צמודים. צבא של מלצרים ומבשלות עמד במצב הכן וחיכה לרגע שבו מרדכי יסיים לקרוא את חלקה הראשון של ההגדה המסורתית, כאשר ריחם המשגע של מטעמי החג מתחמק מהמטבח ומפריע למסובים להתרכז בקורות בני ישראל בצאתם ממצרים.

לחלקה השני של ההגדה היה נספח כלכלי, אשר בו כל הילדים, שהיו שותפים למציאת האפיקומן, התבקשו לקום ולהכריז לפי תור  מה הם מבקשים תמורתו. 

מיותר לספר שלצאצאי משפחת מאייר היתה בעיה קשה, כי את כל מה שהם רצו, הם קיבלו גם בלי לחכות לאפיקומן, לכן לקח להם זמן לחשוב מה עוד אין להם. כשהגיע תורו של ימי, שהיה אז בן חמש, הוא קם ממקומו ובשקט המתוח שהשתרר סביב השולחן הענקי, הוא הכריז בקול צלול ובהיר, שמה שהוא מבקש זה שאבא ייקח אותו לבית זונות!  

ברגע הראשון אף אחד לא צחק, כי אף אחד לא האמין שהוא באמת שמע את מה ששמע. ברגע הבא התחילו לבקוע ציחקוקים מאופקים, שהפכו להמולה צוהלת, ודיצה, שלא ידעה איפה לקבור את עצמה, שלחה בי מבט רצח, ושאלה מה זה צריך להיות?

אני, שהייתי בין הצוהלים המופתעים, משכתי בכתפי ואמרתי: "מה את רוצה ממני? אני שומע את זה בפעם הראשונה."

מי שהיה הוגה הרעיון המחפיר, היה לא אחר מאשר בני אורי, שנמנה על אלה שעליהם נאמר שהם שייכים לאותם מים שקטים החודרים עמוק. יומיים לפני ליל הסדר הוא שאל את ימי מה הוא מתכונן לבקש עבור האפיקומן, וכשימי התלבט, הוא שיכנע אותו לבקש בקשה שאותה בטח אף אחד לא יבקש. ימי לא הבין בדיוק מהו הבית הזה שכדאי ללכת אליו, אך כשהסתכל על עדנה, היא הנידה ראשה ואמרה בעיניים צוחקות, "כן, כן, את זה באמת אף אחד בטח לא יבקש."

אחרי שחופשת הפסח הסתיימה וימי חזר מהגן, הוא אמר לי שהגננת עתידה ביקשה שאבוא לדבר איתה. הוא לא יודע למה.

היתה זו הפעם הראשונה שעתידה הזמינה אותי לשיחה ואני הייתי בטוח שהיא רוצה שאבוא לספר סיפור לילדים. כשהבאתי למחרת את ימי לגן, ניגשתי אליה.

היא תלתה בי זוג עיניים חודרות ואמרה שהיא עובדת בגן 40 שנה ודבר כזה עוד לא קרה לה. מהיום הראשון בגן היא מלמדת את הילדים שאסור לשקר וזה לא יפה, והנה הילד שלי שקר בלי בושה לפני כל הגן.

כששאלתי מה שיקר, היא התקשתה להגיד, אבל כשלא הרפיתי, הודתה ואמרה, שכל הילדים סיפרו לפי תור מה הם ביקשו בליל הסדר, וכשהגיע תורו של ימי, הוא קם ואמר שביקש מאבא שלו שייקח אותו לבית זונות.

כשאמרתי לה שהוא לא שיקר, והוא באמת ביקש את זה, היא כמעט התמוטטה. למזלה ניצב אחריה שולחן ילדים קטן שמנע את נפילתה.

כשהתאוששה מעט שאלה בקול חלשלש: "מאיפה הוא למד את כל זה?" 

"אני לא יודע – אמרתי – אולי מהגן."              

עתידה שלחה בי מבט שכולו רצח ואמרה: "אתה מדבר שטויות! אצלנו לא מדברים על דברים כאלה." 

היתה זו טעות מוחלטת, הילדים דיברו ועוד איך, כי לאחר אותו יום שבו הם התבקשו לספר מה כל אחד ביקש בליל הסדר, הפך ימי לגיבור הגן. כל הילדים סיפרו שביקשו דברים רגילים, כמו כדורגל, אופניים, בובה מדברת, פסנתר, ולכל אחד עתידה אמרה 'יופי יופי,' – אבל כשימי אמר בחגיגיות לאן הוא ביקש שאקח אותו, היא פערה פה ענק ובקושי הצליחה לבלוע את רוקה. לפי הלסת שלה שצנחה מתחת לאפה, הבינו הילדים שהבקשה שלו היתה הבקשה הכי טובה בעולם, ורבים מהם, ביניהם גם כמה בנות,  ביקשו מימי להגיד לי שאקח גם אותם לאותו מקום.

ימי הבטיח בלי בעיות, אפילו בלי לשאול אותי, אבל אחר כך, כשהיה רב עם אחד מאלה שנרשמו אצלו, היה מאיים עליהם שאותו אבא שלו, כלומר אני, לא אקח לבית הזונות, ומיד הילד היה מבקש סליחה ומבטיח לתת לימי כל מה שירצה ובלבד שלא יוציא אותו מהרשימה. 

אם חשבתי שהידע המוקדם  של ימי בעניינים שהשתיקה יפה להם, הוא חד פעמי,  בא המקרה הבא והוכיח לי שהילד הקטן שלי ממש מהווה סכנה לציבור הנאור.

הדבר אירע כשימי היה עדיין בן חמש ואהב לשמוע אותי קורא לו סיפורים (לאו דווקא שלי) לפני השינה. כל ערב הייתי נשכב לצדו, קורא מתוך הספר כשהוא מסתכל בתמונות, ומחכה שאהפוך כבר את הדף.

ערב אחד קראתי לו סיפור מרתק על כיבוש המצדה שכתבה הסופרת גלילה רון-פדר-עמית-וזהו. ימי הקשיב בעניין והשגיח שלא אדלג על אף מילה. תוך קריאה הגעתי לקטע שבו כתוב שהרומאים הסתערו על הסוללה והיהודים האמיצים דירדרו עליהם סלעים מלמעלה. כשהגעתי לשורה הזאת אמרתי לעצמי, למה אני צריך לשגע ילד בן חמש עם מילה קשה כמו דירדרו? למה גלילה צריכה לסבך לי את החיים עם מילים של בית מרקחת? לכן, כדי לחסוך לי שאלות, קראתי שהיהודים גילגלו עליהם סלעים. מה זה גילגלו ידעתי שימי יודע, והוא באמת לא עצר אותי בשאלה. הוא לא, אבל אני את עצמי –כן. אמרתי לעצמי: רגע, למה אני משנה את מה שגלילה כתבה? למה שלא אקרא בדיוק ככתוב ואלמד את הילד מילה שרק ילדים חכמים מכירים.

עצרתי את עצמי ואמרתי:

"סליחה ימי, לא קראתי לך נכון, כאן כתוב "והיהודים האמיצים דירדרו סלעים על ראשי הרומאים. אתה יודע מה זה דירדרו, נכון?"

"בטח – אמר הקטן – תמשיך." 

אמר 'תמשיך' אבל אני לא המשכתי, כי לא האמנתי שילד בן חמש יודע מה זה לדרדר וביקשתי שייתן לי דוגמה של משפט עם המילה הזאת.

ימי לא חיכה אפילו שנייה וזרק לי: "לדרדר לזנות."

מאז, כשאני מוזמן לבתי ספר למפגשים עם תלמידים, אני שמח מאוד אם איזה תלמיד שקורא ספרים (דבר נדיר בימינו), קם ושואל אם אני מעדיף לכתוב בעברית פשוטה או שאני בעד מילים יותר נחשבות. השאלה נותנת לי אפשרות להגיד שבימינו, בעידן הטלוויזיה, כשהילדים צופים גם בתוכניות למבוגרים, אני כבר לא חושש להשתמש במילים פיוטיות, וכדוגמה אני מספר להם על הבן המלומד שלי והדירדור שלו לזנות.

הסופר יהודה אטלס ששמע אותי פעם מספר את הסיפור החינוכי הזה, כל כך התלהב ממנו, עד שביקש ממני רשות לספר אותו במפגשים שלו עם ילדים. הרשיתי לו וכעת אני מצטער, כי היו כבר כאלה שאמרו לי ששמעו את זה מאטלס והוא מספר את זה יותר יפה ממני.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

הדתה? – סתם הסתה יודופובית

דווקא בחודש אלול, ערב הימים הנוראים, מתעוררות בלוטות ההשמדה העצמית של מטורללי ההדתה, החותרים להפוך את הישראלים לנטולי יהדות, ואת ישראל לנטולת מינימום של מורשת יהודית, מדינת כל אזרחיה.

בפתחו של חודש אלול, שהוא במקרה גם תחילתה של שנת לימודים חדשה, מתקרב עם ישראל יותר מבשאר חודשי השנה למסורת היהודית: סיורי סליחות, ימי דין, שופר, צום כיפור. גם רבים שאינם מקפידי קלה כחמורה, מתחברים בימים הללו לשורשיהם היהודיים, מתוך הכרה, שבלעדיהם אין לנו מה לחפש בחבל ארץ אכול משטמה זה; שבהיעדרם, אולי באמת כדאי להעדיף את המילקי הזול יותר בברלין.

יהודי ישראל מזהים בחוש פנימי נסתר, את צימאונם להכרת מורשתם היהודית ומבקשים להתחבר אליה. אך אין בכך כדי להרשים את פעילי הפורום החילוני, הקרן החדשה ושאר גופי השמאל, שמבקשים לנתק את מערכת החינוך מכל סממן של מורשת ישראל ודורשים משר החינוך שלא לעסוק בכיתות החינוך הממלכתי בנושאים שיציגו בפני התלמידים את ערכי היהדות והמסורת.

למרות הלחצים הדוסופוביים (כך מכנה, ובצדק, הפרשן והפובליציסט אורי הייטנר, את געוואלד ההדתה)  – מחובר הרוב המכריע בקרב יהודי ישראל למסורת היהודית, ברב או במעט, ורואה בה נכס תרבותי וערכי, שממנו נובע סוד העוצמה הרוחנית של עם ישראל לדורותיו – גם אם אין זה לרוחם של 'נאורי' השמאל הפוסט ציוני והאנטי ציוני, ובהם סיעת החזית הדמוקרטית בראשות הורוביץ וסתיו שפיר, זרזירי המיקלדת מעיתון "הארץ", וכמה פרופסורים מטורללים.

אפילו מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון דוד בן גוריון, אשר התנכר להיסטוריה היהודית שבין שנת 70 לשנת 1897 לספירה (מחורבן הבית עד כינוס הקונגרס הציוני הראשון), והתאמץ למתוח כאן גשר ישיר מן התנ"ך אל הפלמ"ח, תוך דילוג על תקופות הזוהר שבהן נוצרה תרבות יהודית עשירה – הבין ברוחק ראייתו, שללא תודעה יהודית בקרב הציבור החילוני, באמת אין לנו מה לחפש בארץ הזו. לפני 64 שנה (נוב' 1955, חשוון תשט"ז), כתב הזקן לשר החינוך בממשלתו:

"...במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!) – הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהבנת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה."

במילים בנות זמננו: הבורות במורשת מסוכנת לא פחות, ואולי יותר, מן האוייב הערבי.

גם אדמו"ר השמאל יעקב חזן, התבטא בכאב אל מול הבורות של תוצרי החינוך הממלכתי: "רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים וגידלנו דור של בורים ועמי-ארצות."

דוגמה מבעיתה לעמארצות שהצמיח החינוך הממלכתי, היא ח"כ יאיר לפיד, שחולם להיות כאן ראש ממשלה ברוטציה. בטור שפירסם לפני 42 שנה (1977) במעריב, הוא כתב את השטות הזו: "בעוד השבת כתובה בתורה, חנוכה ופורים נזכרים בנביאים, וליל הסדר היא תקנת חז"ל, הרי יום כיפור הוא מנהג שהתחדש בימי האנוסים והאינקוויזיציה ואין לו שום רמז במקורות."

כל השומע תצילנה שתי אזניו. בורותו הגיעה לתחתית החבית. יום הכיפורים אינו מוזכר בתורה? ארבע פעמים מופיע יום הכיפורים בתורת משה: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם..."

בעצם, זה לא צריך להפתיע. גם אביו יוסף טומי לפיד, נהג להיכשל כמעט מדי שנה כשכתב ב"מעריב" על 'תפילת קול נדרי' – נתהפכה לו תפילת כל נדרי לתפילת קול נדרי, וזה חזר על עצמו שוב ושוב עד שהפך לבדיחה עונתית במסדרונות בית מעריב, בימיו הטובים.

היו זמנים שתוצרי החינוך הכללי, ידעו הרבה יותר. הנה עדותו של אורי הייטנר, בטור האישי שלו ב'חדשות בן עזר' לפני שבוע: "לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה'הדתה'. המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת, הודיעו על הקמת 'קו חם נגד הדתה', להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמיתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים... 

"קראתי כותרת אחת על כך שכמות 'שיעורי הדת' בישראל היא פי שלושה מבאירופה. וואו. ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה'חילוני') למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו 'דתיים' וחלקם 'חילונים'. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד."

מתוך יושרה אינטלקטואלית חושף הייטנר את שורשי היודופוביה: "אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. הדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו. מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית."

לאמור, לא דוסופוביה ולא נעליים. סתם אוטו-אנטישמיות מאוסה, משוקצת, מניעה את המטורללים ממחלקת געוואלד ההדתה. שונאי עמם, ועצמם, שרוצים לכונן כאן מדינת כל אזרחיה, נטולת מינימום של יהדות.

אלא שלמרבה המזל מדובר רק בקומץ מטורללים, שאף אחד לא סופר אותם. להם מציע הייטנר: "אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו."

מנחם רהט

* * *

הדסה מור

למה נרצחה מאיה?

ההצגה "משפט חוזר" בתיאטרון גשר

על פי שם המחזה, "משפט חוזר",  ציפיתי לדרמה משפטית המתרחשת כולה בין כותלי בית המשפט. אך עד מהרה התברר לי, שהמחזה, המבוסס על ספרו של ליעד שוהם, מתמקד רק בהליכי  החקירה המשטרתית הנערכת בידי  החוקר הבלש המשטרתי, המגולם  באופן מושלם בידי השחקן הוותיק דורון תבורי.

את הספר עיבדו למחזה ליעד שוהם ועוזי וייל, ובהנחה שקשה להציג דרמת פשע מושלמת באמצעות אמצעי משחק מסורתיים בלבד, הם יזמן שילוב של שחקנים, בתוספת נכבדהשל צילומי   וידאו שנפרשו על פני מלוא רוחב הבמה, שללא ספק עוזרים לקדם את העלילה, להסביר אותה, ובעיקר  להמחיש  באמצעותה מעמדים שאי אפשר להציגם על הבמה, כמו נסיעה במכונית, נופים, בתים, וכיו"ב.

מי שערך וצילם את הווידאו, אלדד בוגנים, הצליח למזג בתוכו גם את השחקנים המופיעים על הבמה, וגם עוד שתי שחקניות, שהאחת היא האישה הנרצחת, והשנייה היא גרושתו של אלי החוקר המשטרתי, שאותה מגלמת השחקנית שרית וינו אלעד. שתיהן לא מופיעות כלל על הבמה  במהלך כל ההצגה, אך סביב המאמצים לפענח מיהו  הרוצח, נסב המחזה. האם כך חוסכים  בהעלאת שחקנים חיים על הבמה? 

כמו בספרים, כמו בסרטים, אך רק באמצעים מוגבלים יותר שבמת תיאטרון יכולה להציג,   מנסה חוקר המשטרה המצוין דורון תבורי, לפענח את הירצחה של חברתו של יזם הייטק מצליח, עידו גונן, שנרצחה בשלוש דקירות סכין בביתו של היזם. כמובן שהחשד הראשון נופל על גונן, אותו מגלם השחקן יפה התואר מיק ליאון, שדמותו מוקרנת שוב ושוב  בגדול על פני מסך הווידאו. אך כמובן שתמיד החשוד הראשוני יוצא נקי ואילו הרוצח האמיתי מסתתר מאחרי הדמות הכי פחות חשודה מכולן.

הרצח  עצמו, שנראה היום קצת "פרימיטיבי", ולפיכך הנו מרשים ומזעזע יותר, מבוצע בסכין גדולה נוטפת דם שמוקרנת על מסך הווידאו מיספר פעמים, כשהיא ננעצת שלוש פעמים בגוף,  עלה וירוד עלה וירוד, שלוש נעיצות סכין נוטפת דם.

אז מי רצח את מאיה היפה? 

ישנם כמה חשודים, אחיו של היזם, אימו של אחד החשודים המסתובבת על כיסא גלגלים,  שמרוב ניסיון לנקות את בנה מכל חשד, היא מואשמת בשיבוש הליכי חקירה, ועוד חשודים, שנגדם פועל חוקר המשטרה דורון תבורי, כשהוא רדוף באובססיה לפתור את תעלומת הרצח,  ובד בבד הוא גם נוגע ללב וגם משכנע וגם מהנה בכל התנהלותו.

בזמנו הגיע לארץ התיאטרון הבריטי שהציג אצלנו (באנגלית) את המחזה "מלכודת העכברים"  על פי ספרה של אגטה כריסטי,  שהוצג על הבמות באנגליה במשך עשרים וחמש שנים.  לא יאומן,  אבל כל ההצגה מתנהלת בחדר אחד במלון שבו בוצע הרצח, שלתוכו  קובצו כל החשודים ברצח, והחקירה מתנהלת באותו החדר כל  זמן ההצגה, בלי שום אמצעים טכנולוגיים, כמובן.

 בהצגה שלפנינו, נפתחים ונסגרים חדרים בלחיצות כפתור, פעם זה משרד, פעם זה חדר בבית פרטי, פעם חדר בבית כלא, תפאורה בת זמננו, שאותה עיצב מיכאל קרמנקו, שניצל את כל  הטכנולוגיות המרשימות האפשריות.

על כל זה מנצח הבמאי אמורי וולף,  שהתמקד יותר במתן הצצה לזירת הפשע  ולשיטות חקירה של המשטרה, ופחות התעניין באישיותה של הנרצחת עצמה, כי עד סוף ההצגה לא ברור מה מאיה רצתה, את מי היא אהבה, במה היא עסקה, והאם היא חשה בסכנה  האורבת לחייה?

אבל אולי לא  זה מה שבאמת חשוב?

מאחר שלא קראתי את הספר לא אוכל  לעשות את ההשוואה ולגלות  מה מעניין יותר, מה טוב יותר, הספר או ההצגה. עקרונית, אין לכך תשובה חד משמעית. כמו סרטים רבים המבוססים על ספרים, לעיתים הסרט מפיח חיים בדמויות ובאירועים משעממים המתוארים בספר, ולעיתים הספר עולה בערכו על הסרט באלפי מונים.

תיאטרון גשר מצליח בהצגה זו לגשר בין במת התיאטרון הקלאסית לבין הקולנוע בדמות מסך הווידאו, ומחייה את קרב המוחות המתנהל בין בלש המשטרה לבין כל החשודים בפרשת הרצח.  כמובן שיש מי שמתנגד לערבוב הזה בין תיאטרון לקולנוע, וייתכן שבהצגה הזו  נעשה שימוש מופרז בין הבמה למסך הווידאו,  אבל מי שאוהב גם במה וגם קולנוע,  בהחלט יכול ליהנות משני העולמות.

"משפט חוזר" הינו סיפור על אהבה, קנאה ורדיפה אחר האמת.

"משפט חוזר" הינו תיאטרון טוב, מהנה ומומלץ.

הדסה מור

* * *

ארנה גולן

על חידת השיר "שני חתולים והכלב נבחן" שנכתב "לאמנוני ושחרי"

מיהם שני החתולים והכלב נבחן בשירו של אבי, המוקדש לנכדיו הקטנים? מדוע נכתב השיר דווקא ב-5 ליוני 1979 ומהו הקשר למלחמת השחרור ?

לזיכרם של הוריי, חברי קיבוץ מסדה, אבי, משה בן דרור, שנפטר בדיוק לפני 37 שנים, ואימי, ריבה (כהן), שנפטרה חודשיים אחריו, כי לא יכלה לחיות בלעדיו.

בחודש יוני בשנת 1979, כאשר נכתב שירו זה של אבא, שהוקדש לבנינו התאומים בני החמש וחצי, שהוא מכנה אותם בכינוי החיבה "אמנוני ושחרי", בכלל לא היינו  בארץ. היינו אז, שמאי ואני, בשליחות בארגנטינה. גם לא אירע באותו זמן שום אירוע משפחתי הראוי במיוחד לציון, והתאריך אפילו לא היה קרוב ליום הולדתם. באותם ימים גם הדואר הדיפלומטי הרגיל הלך לאיטו בהשוואה להיום, והיה ברור שלא יגיעו הדברים במהרה לידי הנכדים.

אף על פי כן ודווקא בתאריך הזה ישב אבא וכתב להם את השיר הזה על חתולים וכלב והיה לו דחוף לשלוח אותו אליהם. מה הניע אותו לכך?

על פי התאריך שבו נכתב השיר, ולאחר קריאתו גם לפי תוכנו, נקל לשער כי היה זה יום השנה  למלחמת ששת הימים שעורר אותו לכתיבת השיר. אף ייתכן כי ביום זה אירע מה שמסופר בו בין החתולים, שהוריי נהגו להאכילם, לבין הכלב התוקפן, שלא סתם הוענק לו התואר "נבחן", ולמראה עלילתם נחה על אבא ההשראה והוא יצר שיר סיפורי המקביל במובלע את המתרחש לעיניו לאותה מלחמה. ואכן, באותם ימים אבא התמסר לכתיבה ספרותית  שהחל בה שנים אחדות קודם לכן וכתב סיפורים ושירים (שכינסתי אותם בספר). הכתיבה הפכה למשמעותית בחייו, עד שהקדיש לה זמן רב בנוסף לעבודתו, וניסיון חייו היומיומי שימש לו חומר להם.

 עם זאת, העובדה שאין בין שיריו  ולו אחד שהיה מכוון לילדים מלבד השיר הזה, מעלה את ההשערה כי הדברים נראו לו חשובים במיוחד וראויים להעבירם אפילו לדור הנכדים כיוון שהתקשרו בתודעתו גם עם אירוע משברי מכריע אחר וקודם בחיי הקיבוץ, וכוונתי למלחמת השחרור. מלחמה זו התנהלה באופן מנוגד לחלוטין למלחמת  ששת הימים ועל כן תוצאתה במסדה היתה מרה מאוד. לקראת סופו של השיר אבא אכן מציין לנכדיו בפירוש ומתוך חשש שלא יבינו בעצמם את מוסר ההשכל, כי שני החתולים והכלב נבחן אינם אלא משל לבני אדם, והשיר כולו, עם כל  ההיבט האישי ועם הפירוט המותח והחריזה המעניקה קצב, אינו אלא  משל.

עם זאת, אין בשיריו של אבא ולו שיר משל אחד נוסף. אי לכך נראה לי כי מה שעורר אותו לכתיבת השיר חייב היה להיות מטען ריגשי כבד. על כן אין הוא רק זיכרון  המלחמה של 1967, אלא גם זיכרון אותה מלחמה של 1948 ודווקא בגלל הניגוד ביניהן. ובנוסף, אני מרשה לעצמי להעז ולשער כי המשמעות המוצהרת, המתנסחת כמסר אוניברסלי, שגם היא אינה אופיינית לשיריו של אבא – כי עניינם הוא בנושאים  מחיי השיתוף בקיבוץ ובעמק הירדן בכלל – מכוונת לכך שאולי מצוי בשיר אף רובד נוסף שאכן קשור בנושא המרכזי שהעסיק את אבא באותם שירים והכול התאחד למשל אחד בעל מוסר השכל כללי ומקיף.

 כי מה קורה בעצם בעלילת השיר ומהו מוסר ההשכל?

ראשיתו כשהמספר נמצא בתוך מציאות מושלמת והרמונית, שבה הטבע יפה ומלא שירת ציפורים והרוח מרוממת את הנפש. אפילו שני החתולים הקטנים והשובבים משלימים זה את זה בהרמוניה של ניגודים, שהרי האחד לבן והשני שחור, והם גם חיים בהרמוניה, מדברים ומשתובבים מול ביתו של אבא וההוויה מושלמת.

והנה אל תוך השלמות הזו הולך ומתקרב גורם חייתי גדול  ומאיים,  והוא רע ואגואיסט, שונא את הזולת ושואף להרע לו. והנה הוא כבר חורש מזימות כיצד לתקוף אותם. ואילו החתולים הקטנים והתמימים אינם מודעים כלל לסכנה ההולכת ומתקרבת אליהם ולאזהרה הנשלחת אליהם על ידי הצופה במחזה. ברגע זה, ובאין ברירה, סבא, האדם הצופה מן הצד ומבין את המתרחש, נוטל את האחריות למצב ונחלץ להגנת החלשים ושוחרי הטוב. סבא רוצה להימנע משימוש בכוח ובאלימות אבל הוא רואה ש"הלא טוב" הולך ומתקרב ואינו  מותיר לו ברירה  אלא ליטול מקל ולאיים על הכלב הגדול ואם יהא הכרח אף להכות בו. כלומר, דווקא בגלל העיקרון המוסרי, המחייב להגן על החלשים שלא עשו כל רע מפני הכוח האלים, אין ברירה אלא ליטול מקל, נשק הגנה, ו"להכות" את הגורם הרע המתנכל. שהרי רק כך אפשר לסלקו ולהציל את התמימים. ואכן, כך מצליח סבא לסלק את הכלב ואפילו רק על ידי איום, והוא מציל את החתלתולים.

בשלב זה של השיר  חש אבי כי עליו לפרש את המסקנה העולה מהסיפור, שמא לא יבינו אותה נכדיו הקטנים, והוא מחליט לנסח במפורש את מוסר ההשכל. וכיוון שהם קטנים הוא שואל בשמם ובתמיהה: "למה ומדוע, סבא.../ רודפים תמיד  כלבים גדולים את החתולים הקטנים?"

עתה יכול הסב להשיב:  רדיפת החתולים החלשים אינה לשם טרף, כלומר – אינה  לתכלית של תועלת. היא נובעת מיצר של אלימות הטבוע בגדולים ובחזקים וברעים מעצם הווייתם. לכן הם רודפים את הקטנים רק משום שהם חלשים ואינם מסוגלים להתגונן בפניהם. מוסר ההשכל הוא, אם כך,  חד משמעי: "אדם רע או כלב רע, אין בהם מובחר, / להכות בהם צריך לפני שמאוחר." ומדוע? כי "כוח מול כוח חוסך עלבון וגם דם," כלומר – "הקם להורגך – השכם להורגו." המסר הזה תואם בהחלט את יום הזיכרון למלחמת ששת הימים, שוודאי אף הזכירו אותה או אף ערכו בקיבוץ טקס הולם לניצחון הגדול.

מעניין גם לראות כי ממסקנה חד משמעית  זאת משתמעת תפיסה דיכוטומית של היצורים החיים, ובהם  בני האדם, שיש בהם טובים ויש רעים מטבעם. זה לא מקרי שלא מוצגים גווני ביניים, יצורים המורכבים מטוב ורע, אלא הטוב מול הרע, כי אבא לא התעניין בגורמים לתוקפנות ולאלימות אלא במימושה ובתוצאותיה המרות. ואכן, כך מוצגים שלושה  הרבדים החבויים להבנתי בשיר.

 להבנתי, הרובד הסמוי השני, שהתקשר כאמור על דרך הניגוד עם היום המשמח הזה, כרוך בזיכרון הכאוב של מלחמת השחרור. בעמק הירדן החלה המלחמה בעוצמה ביום שבת בבוקר, ה-15 למאי 1948. זה היה יום העצמאות הראשון למדינה אך לגבי קיבוץ מסדה והקיבוץ השכן שער הגולן זו היתה מלחמה מרה מאד שהשלב המכריע שלה הסתיים בחורבן ובהרס כללי של הקיבוץ. יש אם כן לשער כי התאריך של הניצחון הגדול  עורר באבא גם את זיכרון הימים האחרים, הקשים הללו. ואם כך, מדוע דווקא בשנת 1979 ולא שנה קודם לכן, שהיתה שנה "עגולה", שנת השלושים, לאותה מלחמה?

לדעתי משום שבשנת 1979 מלאו 30 שנה "עגולות" להולדתה של אחותנו הצעירה שלי ושל גדעון, לאה (שנפטרה לפני חודשיים, והרשימה הזאת מוקדשת  גם לזיכרה). היא נולדה שנה וקצת לאחר ההרס הגדול, והוריי ראו בהריונה של אימי ובלידתה של לאה'לה, אירוע רב משמעות,  סגירת מעגל ובניית החיים מחדש. לגביהם, אז  נבנה הקיבוץ ונבנתה המשפחה.

ומה קרה במלחמת השחרור? לא ניכנס לפרטים, אבל רק נציין – ואני מקווה שאדייק בפרטים שבכל זאת אביא – ביום שבת, ה-15 במאי, בשעה 7.00 בבוקר, החלה הפגזה סורית מאסיבית על קיבוצי מסדה ושער הגולן, שהיו הקיבוצים המזרחיים ביותר בעמק הירדן ולכן הקרובים לגבול הירדני והסורי של אז. אי לכך הם היו גם נתונים לשליטת הסורים שישבו על הרי הגולן וצפו עלינו. בשני הקיבוצים גם כמעט לא היה נשק, אפילו רובים היו מעטים, ורק מקלט אחד הוקם לחברים  ולילדים, ואילו תעלות המגן שחיברו את קצות המשק היו מכוסות בענפי עצים ולמעשה חשופות לפגיעה.

ההפגזות נמשכו ללא הפסקה ולמזלנו היה המקלט קרוב לבית הילדים שלנו ואליו הובאו גם הילדים הקטנים מאיתנו וגם התינוקות ורוכזו בו גם רוב הנשים כיוון שהן טיפלו בהם. וכך, בעוד על פי הוראת מפקדי האזור פינו את ילדי הקו השני והסיעו אותם לחיפה, הוחלט בפיקוד להשאיר במקלטים את ילדי מסדה ושער הגולן מתוך מחשבה  שכך הורינו לא ייסוגו ויעצרו את הסורים, לפחות לזמן מה, במלחמתם בצמח לכיוון דגניה א'. ולכן, כשפינו אותנו כבר מאוחר ולאחר יום, ליוו פגזים את המשאית שבה נדחסנו לאורך כל הדרך בדרכנו במעלה ההר לפורייה במטרה להגיע לחיפה. שם אכן התאכסנו כפליטים, כל הילדים והמטפלות, בבית ערבי נטוש בכרמל, כשכולנו  נתונים בחרדה לגורל האבות, החברים שנותרו בקיבוץ. ומתברר, כי לאחר ימים אחדים של מיגננה בקיבוץ, כשהסורים התקרבו לקיבוצים, החליטו החברים המותשים, שלא זכו לסיוע ולנשק הגנתי, על עזיבה, ומעבר לקיבוצי הקו השני, לאפיקים, בית זרע ואשדות יעקב.

הסורים שנכנסו לשני הקיבוצים הרסו אותם עד היסוד, השכיבו את מגדל המים במסדה, שרפו בתים ופוצצו אותם, ואילו ערב רב של ערבים, מעבר לירמוך ומעבר לגבול, הגיעו עם שקים ובזזו את כל הניתן לנשיאה.

כעבור שלושה ימים כבשו החברים מחדש את הקיבוצים בעזרת כוח מסייע ואז הם נחרדו לגלות את עוצמת ההרס והחורבן. ואולי רק אוסיף  כי אותנו, הילדים הגדולים של מסדה, בני ה-11 עד  –15 החזירו אחרי זמן לא רב  מחיפה לקיבוץ על מנת לסייע בפינוי ההריסות, ושלחו כל אחד מאיתנו לפנות תחילה את חדר ההורים שלו (אז לא היו דירות רק חדר לכל משפחה), ואז גם מצאתי את התמונות הבודדות שנותרו מילדותי כשהן חצי שרופות, וזו היתה טראומה לעצמה.

אלא שחמור לא פחות ממנה היה הכתם שהוטל על חברי שני הקיבוצים "שנטשו" ועלינו, הילדים. לכל מקום שהגענו קראו אחרינו במשך שנים "מסדניקים פחדנים", או שאמרו – "אה, אתם ממסדה..." וזה היה לא פשוט.

רק בשני העשורים האחרונים פורסמו מחקרים חדשים על המלחמה בעמק הירדן, ובמיוחד  ייזכר לטוב מחקרו של אסף אגין בן קבוצת כנרת, ובכך נחשפה סוף סוף האמת באשר למצב הביטחוני באותם ימים, ובעיקר – זוכו הורינו – אף כי לאחר פטירתם –  מכתם הנטישה והפחד.

אבל עד היום, כשאני מגיעה לאיזור קיבוץ שפיים, אני נזכרת שהציעו לחברי מסדה להתיישב שם, אבל הם דרשו רק למצוא להם מקום על יד הגבול ולא סמוך לעיר תל אביב...

ועוד אוסיף כאנקדוטה שכאשר נפגשתי עם הסופר יצחק אורפז בעקבות הפרק שכתבתי על יצירתו באוניברסיטה הפתוחה, הוא סיפר לי שהיה מופקד על אחד משני התותחים שהוצבו בפורייה להגן על העמק ואולי גם הגן עליי, אף שרק אחד התותחים פעל.

אבל הוריי לא שכחו מעולם את החוויה הקשה וכשהיה אבא הולך מדי שבוע בתורנות השמירה סביב הקיבוץ והרובה על  כתפו, הכואבת עוד מימי קטיף התפוזים בחדרה, כשהיו שם לקראת העלייה לקרקע – תמיד ניזכר באותם ימים. מאידך, תמיד הוא גם התנחם בכך שכאמור לעיל, באותם ימים קיבלו הוא ואמא החלטה להביא דווקא אז ילד נוסף לעולם, שלישי אחריי ואחרי גדעון אחי. וכאשר ב-23 באוגוסט 1949 נולדה אחותי היפה והמוכשרת, לאה'לה, חשו הוריי שהם ניצחו  והיו מאושרים.

ואם כך, דומה כי ביום כתיבת השיר, ב-5  ביוני 1979, יום הזיכרון לניצחון הגדול מחד ולחזרה אל הקיבוץ ההרוס מאידך, ובמלאת לאחותי 30 שנה "עגולות", עלו באבא זיכרונות הימים ההם.

ולאחר כל זאת, נראה לי שיש עוד רובד נוסף הנסתר בשיר אלא שלשם כך יש לעיין בכלל שיריו. השירים הללו מתמקדים בזיקתו למה שהוא ראה כ"משפחתו הרחבה", זו של חברי הקיבוץ או אפילו בכל עמק הירדן, שם שימש תקופה לא קצרה כמנהל בית הספר המקצועי האיזורי.

שירים אחדים אף מתרחבים לשאלות של אמונה ועם. אבל בעיקרו של דבר ניכרת בהם, ואף זכורה לי היטב מביקורינו אצלם במסדה, אכזבתו הגדולה מחיי הקיבוץ. הוא הגיע לחיים השיתופיים הללו מתוך אמונה מלאה ודבקות במטרה וזנח לשם כך את המכביה הראשונה, שאליה הגיע בשנת 1931 כספורטאי מטשרנוביץ וברח ממנה בסתר לחבריו בקיבוץ ששכן אז בחדרה. הוא אף האמין שחיי השיתוף בקיבוץ מביאים לעילוי האדם להטבת תכונותיו, ולהגברת הטוב שבו. אלא שעם השנים עלתה בו אכזבה מרה מחיי השיתוף ואלמלא אימא, היה עוזב את הקיבוץ מאחר שהוצעו לו על ידי המפלגה וההסתדרות משרות רבות חשיבות ביישובים עירוניים. לכן, הוא כותב על "אתמול החיים המבוזבז", ומביע את כאבו על כי נכזבה תוחלתו מן החיים הקיבוציים. ברוב שיריו הוא מתרפק על הימים הראשונים של הקיבוץ, שהיו לפיו ימי התום והתמימות, האמונה המלאה והעילוי האנושי והרוחני, ולא פעם הוא דובר כנביא זעם. המאמין עדיין  באמונה שלמה  באידאל הקיבוצי שהיה וכואב את הבגידה בו.

על רקע זה גם עולה אהבתו לנוף ולטבע של עמק הירדן, המאפשרת לו לבטא את אמונתו באדם בכלל ובאידאל של הקיום הקיבוצי שלדעתו, כאמור, מאפשר במיוחד חיים מוסריים, בעוד הקלקול המוסרי הוא פרי מעשים של אנשים שסטו מהדרך אל הרוע.

מאוחר יותר הוא מגנה את הרוע שהוא  תוצאה של מעשי הדור הצעיר השואף להכניס שינויים ושוכח את "הזקנים" (החברים היו אז בשנות ה-60 שלהם..) – ואת ערכיהם ופועלם. ומעניין, על אף היותו חבר מפא"י נאמן, בשיר אחד הוא אף פונה לאלוהים ומתריס כנגדו – "היי אתה שם למעלה" יושב ורואה את טומאת העולם ואת הרשע המופנים כלפי עמך הנרדף ואינך מצילם, אבל בשיר אחר הוא כבר מתריס כנגד החרדים.

ולסיכום: להבנתי, שלושה הרבדים פועלים בשיר התמים-לכאורה על החתולים הטובים והכלב הרע, כיון שתשתיתם אחת. את האמת הזאת שלו רצה אבי, הלא הוא סבא שבשיר, להעביר לנכדיו, אף שלא ידע שאכן עליו למהר, כי תוך שלוש שנים בלבד כבר יילך לעולמו ונכדיו לא יזכו לשמוע מפיו את שבער בליבו.

והנה השיר עצמו:

שני חתולים והכלב נבחן

מאת: סבא

לנכדיי

"לאמנוני ושחרוני"

ולכם, ילדים טובים, הסיפור לכם אספר,

כל פרט בו אני עדיין זוכר.

כאילו רק אתמול זה היה, זה קרה,

והאמת היא, זה קרה בדיוק לפני שנה.

                *    *    *

בחוץ היה יום קיץ יפה, שמש מחממת,

יום עשיר כזה במתנות טבע, רוחנו מרוממת.

מעל כל עץ, ציפורים זמירותיהן מזמרות,

הכול פה יפה, קרוב לביתנו, רק כמה פסיעות.

                *    *    *

על הדשא הירוק, לפני ביתנו, באו לשחק, לקפץ, שני חתולינו.

במרוצה החתולים הקטנים הגיעו, השתובבו,

קפצו, התגלגלו, זה לזה את הזנב נשכו.

                *    *    *

אחד היה לבן, אחד שחור, שני חתולים,

כך על הדשא מקפצים, משחקים.

מיאו, מיאו, ביניהם משוחחים, מדברים,

רק הם, החתולים, דיבור זה מבינים.

                *    *    *

פתאום, מרחוק הולך ובא הכלב הגדול, נבחן שמו,

זה כלב רע, שונא חתולים, אוהב רק את עצמו.

תמיד הוא מתנפל על חתולים,

נושך אותם, מכאיב להם – עד שהם בוכים.

                *    *    *

גם הפעם פולש, מחפש הוא חתולים,

זה הכלב – בין הכלבים.

מריח כל שביל, מריח את המדרכה,

זומם הוא רעות לעשות, זו לא בדיחה.

                *    *    *

וכאשר אותו ראיתי מתקרב, מיד דאגתי,

לחתולים לבוא אליי קראתי.

אך החתולים הקטנים בקולי לא שמעו,

לשחק, להשתולל, ולהשתובב המשיכו.

                *    *    *

רצתי אחריהם, לקחת אותם בידי רציתי,

לשמור עליהם בפני נבחן הרע, הבא מולי.

אך, החתולים הטיפשונים את רצוני לא הבינו,

ממני ברחו, מאמצי להם לעזור לא הועילו.

                *    *    *

רק הבחין נבחן הכלב בחתולים השניים,

שערות פרוותו סמרו, נהם, חשף שיניים.

בריצה, פתאום אליהם התפרץ, הנבל,

אם יתפוס אותם בין שיניו – יפלו חלל.

                *    *    *

החתולים השניים לא ראו בסכנה המתקרבת,

המשיכו לשחק במשחק  – אימא חתולה מהשינה מתעוררת,

שכבו מעט בשקט, ולאחר-מכן קפצו על הרגליים,

ושוב עליזים התגלגלו, קפצו, החתולים השניים.

                *    *    *

בינתיים התקרב אליהם נבחן הכלב הלא-טוב,

הנה, הוא כבר אליהם קרוב, קרוב.

עוד מעט,  אחד החתולים יתפוס הוא בשיניו,

גורלו יהיה אז מר, זה יהיה סוף חייו.

                *    *    *

לסוף כזה, ליבי לא נתן לי לחכות,

בידי מקל תפסתי, את הכלב לגרש, להכות.

אני גם צעקתי – נבחן לך לך מכאן,

אל החתולים אל תעיז להתקרב, טרפן.

                *    *    *

את האמת אומר לכם, ילדיי היקרים, אז לא ידעתי,

אם אני עצמי את הכלב הנורא הזה הבהלתי.

לי נדמה, כי המקל בידי הספיק,

להפחיד את הכלב, ואותו מהחתולים להרחיק.

                *    *    *

את המקל בידי מול הכלב הרמתי,

ברוגז לכלב המחוצף קראתי.

לך מכאן, ברח, הנה אל תבוא יותר,

ברח כלב לא טוב, ברח מהר, מהר.

                *    *    *

לשמחתי הכלב ברח, רץ מהר והסתלק,

מרוב פחד – אפילו את דרך בריחתו אינו בודק.

הוא כבר רחוק, רחוק, אותו כבר לא רואים,

עכשיו נחזור לשני החתולים.

                *    *    *

אז אתם,  אמנוני ושחרוני, החביבים, כמנהגיכם,

למה ומדוע, סבא, שואלים אתם שניכם,

רודפים תמיד  כלבים גדולים את החתולים הקטנים,

והם החתולים המסכנים, מפני הכלבים בורחים?

                *    *    *

סבכם אוהבכם, אתכם חובק בשתי ידיו,

ברצינות לכם השיב, ראיתם זאת בפניו.

מאז ומעולם, אמר, הכלבים  גדולים מהחתולים,

את החתולים שונאים הם, רק משום שהם – קטנים!

                *    *    *

בעולם החי כך היה וכך יהיה,

ואין מי שאת המצב הזה ישנה.

הגדולים, החזקים, רודפים ותוקפים,

את הקטנים מהם, את החלשים.

              *    *    *

לכם אומר, רק אם בידיכם מקל ארוך,  מתוח.

תחסכו לעצמכם מכאוב, בלי ויכוח  –

זה אמור לגבי כל חיה רעה, כלב או אדם,

כוח מול כוח, חוסך עלבון וגם דם!

              *    *    *

את מוסר ההשכל – רואים בעין עירומה,

כך צריך לנהוג בהם, בלי רגש האשמה.

אדם רע או כלב רע, אין בהם מובחר,

להכות בהם צריך, לפני שמאוחר - - -

5.6.79

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

"כאשר ינוס איש מפני הארי"

ליעקב קליין-הפרש

1965

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 23.2.1969

לפני 50 שנים

תחת הכותרת "סיפורו של קליין-הפרש"

הגיבור – לודוביק אלדא, הינו אציל רומני, בעל אחוזות בבוקובינה, ספורטאי, פרש, עיתונאי ומחזאי, וכן ה"בוס" של רשת הברחות בין-לאומית על גבול רומניה ורוסיה. הזמן – מן ה-28 בנובמבר 1939 ועד העשירי במאי 1940. במת ההתרחשויות – בוקארשט, טשרנוביץ, לבוב; אזורי הגבול של רומניה, פולניה ורוסיה, כפי שנתייצבו לתקופה קצרה אחרי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נופיה של בוקובינה, בסרביה וגליציה, שהם עתה חלק מרוסיה. והספר – על ששת חלקיו, שישים ושלושה דמויותיו, וחמש מאות ושלושים עמודיו הגדולים – הוא "כאשר ינוס איש מפני הארי", אשר זכה להצלחה גדולה במערב ואף הושווה ל"חלף עם הרוח" חדש. בתרגומו העברי הופיע הספר בהוצאת קרני,  בשנת 1965.

אלדא חוצה את נהר הצ'רמוש, לעבר האזור הכבוש על ידי הרוסים, בשליחות שחלקה רומאנטי, חילוץ מי שהיתה אהובת ידידו הטוב, וחלקה למטרות ריגול, על פי בקשתו של הגנרל הזקן באדרסקו, ראש שירותי המודיעין ברומניה, החפץ לעמוד על כוונות הרוסים בשטח שסופח על ידם.

בלבוב מקבל אלדא זהות חדשה, ושמו מעתה ואסילי ואסילביץ חומניוק. כפועל פשוט הוא עולה במעלות השררה הקומוניסטית, מחזיק בכוח מרצו חווה שיתופית, ובזְכותו עד תום באמונם של הרוסים הריהו נשלח חזרה למולדתו, הפעם כמובן בשירותם.

הספר כתוב כרומאן מתח, ובו מתוארת מלחמת השירותים החשאיים של רומניה ורוסיה, אלו מול אלו, וגם פרשת הסכסוכים והמלחמות הפנימיות בין מחלקותיו של כל שירות, אך עיקרו של הספר ביריעה הרחבה של אירופה המזרחית והמרכזית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

העלילה מתרחשת בשלושה קטבים: אלדא וסגנו היהודי לרשת ההברחה, קארל רונדברג, וברקע בוקארשט ואזורי הגבול העומדים בצל איום הכיבוש הגרמני מצד אחד, והרוסי מן העבר השני.

קוטב נוסף, המתחיל כסיפור לעצמו, הוא פרשת עלייתה של מירה, היתומה היהודייה, מן המרתף בווינה אל משפחת לינדהאנד, אילי ההון היהודיים שרשתם פרושה על פני בירות העולם המערבי.

הקוטב השלישי של הרומאן הוא פגישתם של ואסילי (אלדא) עם מירה לינדהאנד, בחווה השיתופית תחת שלטון הרוסים בלבוב.

רשת ההברחה של רונדברג, המשמשת קשר משני עברי הגבול, מכילה שלל טיפוסים של יהודים ולא יהודים, אנשי עולם תחתון שהם אנטי-נאצים מושבעים. הרומאן מתפרש והולך, בעשרות דמויותיו המופיעות ונעלמות, אשר כל אחת מהן היא קטע סיפור מעניין וחי בזכות עצמו. משך שלושה ימים לא הרפיתי מן הספר, וכאשר התעוררתי ממנו מילאה אותי סקרנות לפגוש את הסופר המופלא הזה, אשר כפי ששמעתי חי שנים רבות בנתניה.

בערב חורף גשום וסוער פגשתי את קליין-הפרש בנתניה. אדם גבוה, בעל חזות פנים אצילה, בן שבעים, שערו הכסוף מסורק לאחור בהקפדה, אך עיניו צעירות, וכולו תוסס. משך רוב הזמן התהלך הנה והנה בחדר ודיבר. הוא סיפר לי על תוכנית של טרילוגיה, אשר אם תינתן לו בריאות  (וקצת פרנסה) הריהו מקווה לסיים אותה בשנים הקרובות. בידיו עתה מחצית הספר השני, המספר על תקופת המלחמה. הספר הראשון מסתיים חודש לפני פלישת הרוסים לרומניה ופלישתו של היטלר להולנד ולבלגיה. אמנם נכתב כולו בצל האיום הגרמני, אך המלחמה אינה מתוארת בו, היא תתואר בספר השני. הוא חי ועבר על בשרו את כל תקופת המלחמה, ובעיניו היא כאחד מאיתני הטבע, כמבול. ואכן, שמו של הספר השני יהיה "ויינחם ה'", ויינחם במובן של התחרט, לפני המבול, על כי יצר את האדם.

אנו מכירים את הרע שבמלחמה, אך איננו יודעים הרבה על הטובים ואצילי-הנפש שהיו בה. בספרו מתוארים אותם אנשים רגילים, ובהם רומנים, אוקראינים, ואפילו גרמנים, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אנשים מן המבול. השגיאה והצרה הגדולה שלנו היא שכל יהודי הוא כביכול טוב בעינינו, וכל גוי – רע. האמת שהיו טובים ורעים גם שם. היו יהודים שהסגירו את אחיהם, והיו גויים שסיכנו חייהם כדי להציל יהודים. יש סופרים יהודיים המחפשים בכל אדם את היהודי, ויש, וכך גם הוא – המחפשים בכל יהודי את האדם. יש המחפשים את הטיפוס, ויש המחפשים את היחיד. והוא חיפש דרך לתאר כיצד חשו האנשים הקטנים והרגילים בתקופת המלחמה.

הדמות המרכזית בספר החדש היא של יהודי מתבולל, שמעולם לא היה ציוני. אירועי המלחמה מטלטלים אותו מארץ לארץ, ובסופה הוא מוצא עצמו עומד על רציף במרסיי, וכתוצאה מפגישה ספונטאנית, הוא מחליט לעלות ל"ארץ". רק חלק מן הגלריה של "כאשר ינוס איש מפני הארי" מופיע שוב בספר החדש, ובהם אלדא, וכל המאמצים רתומים עתה להצלת ילדים.

קליין-הפרש מדגיש את היסוד האגבי של העלייה, יסוד ההרפתקה. הוא אינו כותב אידיאולוגיות, או כדי להוכיח משהו, אלא מספר על שראו עיניו. "אני צריך חצי שנה של בריאות, עם קצת פרנסה, כדי לסיים את הספר," הוא חוזר ואומר. ואילו הספר השלישי, אם יזכה לכותבו, יספר על ישראל.

חזרנו לשוחח על אלדא. מפני מה הוא העמיד אותו בספרו בראש רשת מבריחים?

קליין-הפרש מחייך ואומר: "הייתי רוצה לזכות לכתוב את סיפור העלילה של פעולתי עם אנשי העולם התחתון, חבל לי רק כי איש מהם אינו בחיים כדי שיעיד על כך. האמת היא שכל אחד מהם הסתלק כבר מן העולם משבץ-לב, מתוצאות המתח בו חיינו." לא היתה עיר בגבול בלי מבריחים. העסק היה בידיים יהודיות ולא יהודיות כאחד. רונדברג אומר: "כל זמן שיש גבולות, תהיה הברחה. כי אלוהים, או הכוח העליון אשר החליט להשמיד את העולם, לא התכוון לקבוע גבולות, אנשים קבעו אותם."

ועוד על אלדא. הוא חי על חודו של תער. אמנם הוא נולד כאציל אך הוא רואה את עולמם של האצילים שוקע. כך למשל התמונה בה קאנדומיר ואנאטול רוכבים עימו בצעד איטי לאורך המשעול הרחב, המוקף עצי אשור ענקיים עתיקי יומין, המוביל אל אחוזתו. "חיבה מיוחדת רחש אלדא לחלק זה של האחוזה. עתה, בהיפרדו מעליה, נשא עיניו אל צמרת העצים נטולי העלים, אשר זה מאות בשנים סוככו על משעול הרוכבים. העצים, הרהר, עשויים להישאר על עומדם מאות שנים נוספות, אולם זמנם של האדונים הרוכבים על גבי סוסים הולך וקרב אל קיצו."

ומהי המשמעות של הספר?

אלדא שוכב על גדת הצ'רמוש ומחכה למילת הסיסמה כדי שיוכל לחצות את הגבול חזרה לארצו. מעברו השני של הנהר שר זקיף-הגבול שיר איכרים רומני, אשר הפזמון שלו הוא "תמיד לשנוא, תמיד לשנוא." אלדא מחדד את שמיעתו, ומהרהר בעקבות השיר שהוא שומע על שיחתו העתידה עם ראש המודיעין, הגנראל באדרסקו, והוא חושב לעצמו – האם בדור שלו, שלחם במלחמת העולם הראשונה, צריך להמשיך לשנוא? ומהן החדשות האחרונות? צ'רצ'יל נהיה ראש ממשלה, ה-10 במאי (יום סיום הספר) הוא יום העצמאות הרומני, אך גם המועד בו פלש היטלר לבלגיה ולהולנד והניח לסטאלין להיכנס לבוקובינה ולסרביה. ואלדא שוקל אם אמנם לאינפורמאציה זו, שהרוסים בדרך, השתוקק באדרסקו האנטי-נאצי כאשר שלח אותו, והוא אומר לעצמו שעכשיו הוא עתיד לעבור גבול שעוד מעט לא יהיה גבול, ולחזור למולדתו אשר עוד מעט לא תהיה שייכת לו, ולהיכנס אל תוך סופה של שנאה חדשה.

במקורו הכיל כתב-היד כשלושת אלפים עמודים. ההוצאה הגרמנית ביקשה ממנו לקצר לכדי אלף ושלוש מאות עמודים, ומזה הודפסו תשע מאות. המהדורה האמריקאית היא קיצור מן המהדורה הגרמנית, והיא בת למעלה משש מאות עמודים, והתרגום לעברית נעשה על פיה.

מה קוצר?

בעיקר סיפורי החיים של הגיבורים עד להופעתם על במת ההתרחשויות. רק ממה שנשאר היה אפשר להוציא עוד ספר. בכל הביקורת על המהדורה הגרמנית לא אמר איש שהספר גדול מדי. גם בני נוער התלהבו מספרו, למרות שהכתיבה היא שמרנית. הספר תורגם גם לצרפתית, איטלקית, הולנדית ושוודית.

במה שמרנותו?

הוא מספר, ומספר על דברים שחי אותם. אהוב עליו טולסטוי, אך טולסטוי כמספר ולא כפילוסוף. ב"כאשר ינוס איש מפני הארי" אין סקס. הסקס זה בשביל מיטה ולא בשביל הספרות. כשאין על מה לספר – כותבים על סקס ופונים לאופנות מודרניות.

וכיצד הוא רואה את כתיבתו?

אדם מטייל ביער ואוסף אוכמניות. בני אדם רבים מטיילים ביער, ואוספים אוכמניות. השאלה מה עושים בהן? האחד אוכל ופולט. האחד מזמין אורחים. האחד עושה ריבה. האחר ישמר אותן, או את הפרחים, בעשבייה. אצל האחד זה נשאר ואצל השני כלה לבלי הותיר זכר. מאושר הוא מי שלא משאיר דבר כי הוא יודע לחיות. ואילו אלה אשר אוספים ומשמרים הכול, עליהם זה מעיק ולוחץ. גם הוא טייל ביער, ואסף וכבש הכול במכבש, כפרחים מיובשים, וכעת הוא מדפדף באלבום, רואה ומכיר כל אוכמניה, ונזכר בכל מקרה ומה אירע בעקבותיו.

"זו מיער פלוני. כאשר חזרתי נתקלתי בנערה. נשקתי לה. או – היא סטרה לי. ואני מספר לעצמי וחוזר ומספר את כל אשר אירע לי במשך כל הימים בהם טיילתי ביער של חיי. אני מספר לעיתים באופן שונה מכפי שקרה. אך אני חייב לספר זאת. מאושרים הם אלה אשר נהנים ושוכחים, אוכלים ופולטים. כי באלבום הזיכרונות הלוחצים לספרם מתאסף לא רק דבש אלא גם ארס ורעל."

קליין-הפרש נולד בטשרנוביץ, בוקובינה, בשנת 1897. הוא השתתף בקרבות מלחמת העולם הראשונה, בגדוד חיל הפרשים המהולל על שם המלכה מריה, ונפצע באיטליה. כאשר היה סטודנט למשפטים באוניברסיטה בעירו, פרצו פרעות פטליורה נגד היהודים באוקראינה. הוא עזב את לימודיו וצלח כמה פעמים את נהר הדנייסטר כדי להביא תיאור מפורט על מאורעות אלו לפרסום בעיתונות האמריקאית ובאירופה. באותם הימים היה עונש מוות, הן ברומניה והן ברוסיה, על חציית הנהר. כאשר חזר לארצו נתפס ונידון למוות. הוא הצליח לברוח מן הכלא הרומני לאוסטריה, שם המשיך לעסוק בעיתונות עד שזכה לחנינה. החנינה התקבלה בהשפעת חברים לנשק מאנשי גדודו בחיל הפרשים.

אחוות לוחמים ששירתו בימי מלחמת העולם הראשונה במסגרת הקיסרות ההבסבורגית – קיימת ובולטת גם בספרו. אלה היו בני משפחות האצולה באוסטריה, פולניה, רומניה והונגריה, ונשאר ביניהם קשר מעבר לגבולות המדינות החדשות.

ב-1937 הופיע הרומאן הראשון שלו, "דם רב נשפך למען 'התענוג'", וגיבורו הוא סוס ושמו "התענוג". הזדהותו עם סוסים כבני-אדם היא מוחלטת. סבו מצד האב, חנינא, שהיה ידידו הטוב ביותר, היה ספק של בהמות בטשרנוביץ. האהבה לסוסים היא משפחתית אצלם. ואכן, האהבה לסוסים של אלדא הינה קו דומיננטי באופיו, ומשמשת לו כקמיע העוזר בנדודיו הרבים, כאשר כל חובבי הסוסים בעולם שייכים, בתחושתו של קלין-הפרש, לאגודה מסתורית אחת, ממש כבונים החופשים.

שפת כתיבתו של קליין-הפרש היא גרמנית. הוא כתב מחזות אשר הוצגו בעירו, טשרנוביץ, וגם בווינה. הגרמנית היתה שפת התרבות בעירו. משפחתו לא היתה מתבוללת, לא ציונית, לא דתית ולא אפיקורסית. סתם משפחה יהודית עם בית כנסת רק בימים הנוראים. סבו מצד האם היה בעל אחוזה. זיכרונות ילדותו מביקוריו אצל הסב באחוזה משמשים כנראה אף הם חלק מבניין ספרו.

בעבודתו כעיתונאי, בין שתי מלחמות העולם, ערך נסיעות בכל רחבי אירופה. בשנת 1934 סייר לבדו על גבי סוס מרחק של ששת אלפים קילומטר לאורכן ולרוחבן של פולניה, אוסטריה, רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, וריאין אישים רבים. ביניהם מאסאריק החולה, אשר הסכים לקבל אותו בגלל אהבתם המשותפת לסוסים.

כאשר כבשו הרוסים את בוקובינה היה עגלון, אחרי כן נתמנה כמנהל חווה, וסיים בבית סוהר רוסי, משם שוחרר ערב הכיבוש הגרמני. בהכירו את שבילי האיזור, הצליח להסתנן דרך קווי החזית ולחזור ולבוקובינה. שם נאסר מחדש ובדרך נס ניצל ממחנה מוות גרמני.

חלק ניכר מנדודיו אלה, ומניסיונו תחת שלטון הרוסים, מופיעים בתיאור הרפתקאותיו של אלדא, העולה להיות מעגלון לאיש-אמונם של הרוסים, מסתבך עימם, נאסר, ומשתחרר. בתקופה האחרונה של המלחמה היה פעיל במחתרת. אשתו ובנו עלו לארץ בשנת 1944 ואילו הוא הגיע רק שנתיים אחריהם והשתקע בנתניה. בנו היחיד נפל במלחמת השיחרור. בנתניה היה לו בית ספר לרכיבה על סוסים.

האם כתב דברים נוספים אחר פירסום ספרו הגדול?

ישנו רומאן בשם "ארבע גרביים לבנות בשלג", אף הוא אודות קורותיו של סוס. רומאן נוסף מפרי עטו בשם "ההימור", הופיע בשנת 1963.

ההימור הוא מעשה בשני פריצים שארי-בשר אשר דודה מורישה להם יער במשותף. הזמן – ראשית המאה הנוכחית [המאה ה-20]. בין שני הפריצים נוצר קונפליקט מפני השוני שבאופיים. האחד, אותו הוא מכנה "הפריץ הטוב", שמו מודסט פון קראי, והוא בריא בשר ובעל מזג טוב. ואילו השני, פון צאצא, קטן, רזה וכילי, והוא ה"רע". הראשון נשוי, ולו שתי בנות ובן. השני נשוי לאישה קמצנית באורח חולני, ואף הוא תענוג חייו ברדיפת בצע. צאצא מקנא במודסט וזומם כיצד יוציא ממנו את היער. הוא מתחבל תחבולות, תוך כדי נסיעתם בקרון רכבת זערורית הקרוייה "הקומקום", ומבקש ממודסט שיפתח את החלון. המסגרות של החלונות ברכבת העלו חלודה. מודס בריא הבשר מתאמץ, ומפליט נפיחה. צאצא מקנטר אותו על כך ומטיף לו מוסר שלא ייעשה כזאת בחברה הגונה. מודסט מתנצל ומסביר כי לא עשה זאת בכוונה. מה לעשות, זה קורה. ותוך כדי כך הוא מפליג בגוזמאות ומספר כי אציל פלוני, עימו שירת יחד בגדוד הפרשים, היה מסוגל להפליט אפילו עשרים נפיחות, לפי הזמנה.

צאצא טוען כנגדו כי הדבר ממש לא ייאמן. מודסט מתלהב ואומר שכל אחד יכול לעשות זאת אם הוא מתאמן. צאצא מניח לו את המלכודת להימור. "היהודי שלך, יונס אלנברג, ודאי לא יעשה זאת!"

מודסט נעלב, יונס שלו, אין דבר שלא יוכל לעשות. צאצא מסית את מודסט התמים להימור. הם תוקעים כף, וברידתם הולכים למועדון האצילים. היו"ר המכובד פון סילקה רושם את ההימור כחוק.

יונס המסכן טרוד בסידור ענייני הפריץ שלו, ברון סנלי, אציל עני ופקיד נמוך בממשלה, המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט. תחלופנה עוד שנים עד אשר יזכה ב"צווארון הזהב" – הדרגה של מעמד הפקידים הבכירים במינהל הקיסרות ההבסבורגית. עד אז הוא מקיים פאר חיצוני אשר ממומן בהלוואות בריבית. בינתיים משיג יונס מימון להפקת העצים מיער הירושה, אך בבואו להיוועץ על כך עם מודסט, מעמיד אותו הלה על העובדה שיש הימור המונע את התוכנית, ובהימור הוטל על יונס התפקיד הראשי – להגיע למאה נפיחות!

הרעיון מוקצה על יונס מחמת מיאוס, ואולם הוא מסור למודסט, ולאט לאט מתחיל להזדהות עם ההימור, משום שאחרת יילך היער לאיבוד, תאבד המשרה ליונס והנדוניה לבתו של מודסט, וזה איכפת ליונס, הקשור למודסט "שלו" בכל לב.

במסע חיפושיו אחר מוצא, נתקל יונס לילה אחד בחבורת צוענים, שהאחד מהם מציג מיספר – מחופש כדוב הוא צועד לצלילי התזמורת ונותן ליווי בנפיחות! יונס משחד את הצועני המחופש לדוב בשלושים קרונות זהב, והלה מגלה לו את הסוד – יש כדורים מיוחדים, צריך לבלוע אותם, והתוצאה מובטחת.

יונס מקבל ממנו את הכדורים המסייעים למתן הליווי, חוזר לביתו, מתאמן ומגיע לווירטואוזיות!

והנה מגיע ובא יום ההימור. כל חבריו של מועדון האצילים התאספו ובאו, סילקו את המשרתים וסגרו את החלונות. נוסף ליושב-ראש המועדון ישנה ועדת שופטים ובראשה ראש השופטים, למען יקפידו על הכללים. המתח באולם גדול ובאוויר אפשר להבחין ריחות נוספים על עשן הטבק הריחני. רבים מהמרים מי לצד זה או לצד אחר. הרוב, ובראשם ברון סנלי (המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט) מהמרים נגד יונס כי הם אינם מאמינים שהיהודי העדין יהיה מסוגל. ברון סנלי סובל קשות, כי אם ייוודע לממונה עליו שחותנו-לעתיד הפסיד, ובמין הימור כזה, שוב לא יעלה בדרגה.

לקראת שיאו של ההימור פורצת תקרית במניין הנפיחות. צד אחד צועק: "תשעים ושש!" – וצד שני: "תשעים ושבע!"

היו"ר, גרף פון סילקה, יוצא עם ועדת השופטים להתייעצות. יונס מודאג. מודסט מעודד אותו,  "היית עצום! אתה תעשה זאת, ודאי תעשה!"

יונס עונה בסרקאזם מר: "האם שאלת אי פעם את הסוס שלך כיצד הוא מרגיש בטרם קפיצה מעל מכשול?"

יונס מבקש כוסית, ומודסט בעצמו מוזג לו, כי המשרתים כולם הוצאו. תוך כדי שתייה, באין איש רואה, בולע יונס כדור נוסף.

היושב-ראש חוזר, ובדומייה המתוחה הוא מודיע, כי לנוכח הספקות החליטו השופטים כי אם יהיו רק שלוש נפיחות נוספות – תיחשב התוצאה כתיקו במירוץ סוסים. אם ארבע – זכה מודסט, וכמובן אם פחות, אזיי הפסיד מודסט וזכה צאצא.

הגרף יורד מהפודיום, ויונס חוזר ועולה, ממשיך, והנה – הוא כבר עבר מזמן את המאה, עבר את המאתיים! – האצילים נדהמים. יש מי שאמר שהגיע ל-223, אבל אציל זקן וחירש, המונה את הנפיחות לפי תנועת השפתיים של האדונים הנכבדים, נשבע שהיו 224!

ברון סנלי בא כעבור שעות אחדות ליונס. הוא חייב להתאבד, כי כסף לשלם אין בידו, ואילו חותנו-לעתיד, מודסט, לא יסכים לעולם לקבל הסבר על הפרת כללי הכבוד.

יונס דואג לחתנו-לעתיד של הפריץ ומממן לו הלוואה בלא ריבית בתשלומים של חמישים קרונות לשבוע.

בשיחה האחרונה בספר שואל מודסט את יונס: "על שום מה עברת כל כך הרבה מעל למאה?"

ויונס עונה: "עסק זה עסק. בימי המתח שלפני ההימור לא שכחת להזכיר לי כי אני חי ממך, ואף את כספי עשיתי מעסקים איתך. ומשום כך אני חייב במאמץ. ובכן, אני הרי יודע כי גם בעתיד נצטרך לעשות שוב עסקים, ואפילו בין ידידים חשבון הוא חשבון. על כן, הנפיחות שמעל למאה – זו השקעתי שלי בעסקים שיהיו בעתיד. יותר, לא יופלץ בשבילך! תמו הנפיחות."

* יעקב קליין-הפרש: "כאשר ינוס איש מפני הארי". עברית: עמי שמיר. הוצאת ספרים קרני בע"מ. תל אביב. 1965. 532 עמ'.

*

אהוד בן עזר

מתוך היומן, יולי 1969

22.7.1969. ז' באב תשכ"ט. אתמול פסע לראשונה אדם על הירח. הקשבתי במשך הלילה [לרדיו] ולפנות-בוקר לשידור החי מקול אמריקה, אך לבסוף נרדמתי, והחמצתי את הרגע ההיסטורי.

לפני כמה שבועות [כנראה חודשים] נסעתי לבקר את הסופר הישיש יעקב קליין-הפרש בפנסיון פרוינדליך אשר בנתניה. (היה זה לאחר שבלעתי בשקיקה את הרומאן עב-הכרס שלו "כאשר ינוס איש מפני הארי", שהופיע בתרגום עברי). הוא עצמו לא ידע עברית, והיה צורך במתווך, הורה שכול מנתניה, שבנו נהרג בשירות הצבאי, א. יהל שמו, שאותו הכרתי לאחר שהזמין אותי מטעם מועצת הפועלים להרצות בנתניה. יהל היה בידידות עם קליין-הפרש והוא שהכיר בינינו. כתבתי אז מאמר ארוך על הפגישה עם קליין-הפרש, שהיה ועודנו בעיניי סופר ענק שלא זכה להערכה שהיה ראוי לה].

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הוצאת אסטרולוג, 2014

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שלישי

חַסַן בתוּחֶעס שלה

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.

אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל  בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."

כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.

צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.

"אימא – "

"אל תבכי, פייגלה – "

"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "

"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."

"הפראנג'י, על הסוס – "

"אוי וֵי, הילדה הוזה – "

תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.

מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.

קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:

 "לוּ לוּ לו לו – – – "

בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי ­– שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.

רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.

שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.

יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.

בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.

אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.

"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"

"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"

ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."

קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.

"זוזי!"

"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."

"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!

כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.

הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.

האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.

בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.

את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.

חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "

וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:

"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."

את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.

מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.

חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:

"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"

"הבטחת לי..."

"מה?"

"שתלך לחפש את אבא?"

"איפה לחפש אותו?"

"לא יודעת..."

"ואז, פעם אחת, בלילה..."

"לא..."

"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?

"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.

"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –

"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!

"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –

"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "

חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.

"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"

"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."

 – כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –

ואפרת התעלפה.

אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.

וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:

"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת ­– אותי לא יראה עוד..."

לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה...

וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.

אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.

רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים –  אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.

אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.

בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.

יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.

ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.

הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.

היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:

"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"

"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.

צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:

"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."

אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.

כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.

הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.

כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:

"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!

"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.

"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.

"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."

גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר". [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הערה לאורי הייטנר: אני קורא בשקיקה את כל תובנותיך ומסכים עם כולן. בגיליון האחרון העלית על נס את העובדה שצה"ל הגיב בתקיפות על ירי הקורנט של חיזבאללה (על פי העיתונות 100 פגזים) מרשים ביותר!?

לא שמענו על אף איש חיזבאללה שנשרט עקב ההפגזה המסיבית הזו!! האם זה לא מתקבל קצת מוזר? בערכו של כל פגז שלא עשה את עבודתו (מתוך ה-100) ניתן היה לשפר את מצבם של המקלטים בקרית שמונה!!

האם זה דומה להפצצת מתקני החמאס בעזה שהתבררו כהפצצת חולות או מתחמים נטושים?

אורי טל

* שלום לאהוד בן עזר. אנא פרסם את האייטם המצורף: גיא רולניק אדם אמיץ ביותר לא נרתע מלהילחם בטייקונים. לא נרתע מלהילחם בשחיתות. לא נרתע מהאיומים הכוזבים עליו. הדור הבא חייב לסייע לו. המלחמה תהיה ארוכה וקשה. אך היא הכרחית. גיא רולניק חושף את חולשת הרגולציה. למעשה הביקורת על הנעשה היא כמעט אפסית ולכן השחיתות הציבורית עולה לגבהים אדירים. חייבים להתאחד על מנת להצליח באתגרים העצומים העומדים לפנינו. מי היה מאמין שישנם בינינו החולמים על מלחמה בין חלקי העם. דוגמה מאוד בולטת היא חלק (קטן למזלנו) מהמכינות הקדם-צבאיות בהן יש רבנים מכובדים הקוראים לחניכים לא להתגייס לצבא כי יש בו חילונים. הייתם מאמינים? זה טירוף במערומיו! והם לא היחידים החולמים על פילוגים ומשסים למלחמת אחים. בלא מעט מדינות פרצו מלחמות אחים. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ללכת בדרך הזו. היא עדיין בסכנה קיומית ולא בגלל האיראנים. זה כתוצאה ממה שקורה בתוך המדינה. ואני לא מזלזל כלל וכלל באיומים החיצוניים.

בברכה

דב אהרונוב

הטכניון, חיפה

* אהוד יקר, עוד לא הספקתי לעבור ממש על הגיליון החדש ורק ריפרפתי עליו, אבל יפה עשית שהתחלת לתת מהספר "והארץ תרעד", ועוד  את הפרק על הפרעות בצפת בשנת 1834, וגם כתבת בהערה שהפרטים ההיסטוריים מדוייקים! זה נראה לי חשוב מאוד! 

וגם עניין המחצבה  היה מעניין, ואני תמיד הייתי בטוחה שהיה ברור בספר היכן המחצבה...

ואשר לרשימה שלי. אני שולחת אליך מה שכתבתי על שיר-משל סיפורי, שאבא שלי כתב לתאומים שלנו כשהיו קטנים, התאריך הוא שנת 1979 אבל תאריך החודש והיום הוא היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים. והאמת – נראה לי שהעניין אפילו אקטואלי בעקיפין.

אבל מה שבאמת חשוב לי היה שאני מתייחסת כאן בפעם הראשונה, וגם אם בקצרה, למה שקרה אצלנו במסדה במלחמת השחרור. בסוף הרשימה הבאתי גם את השיר עצמו.

ארנה

* הסופרת השמאלנית המשכילה והמאוד-מוערכת, בייחוד במערכת "הארץ", איריס לעאל: "מה שנתניהו עשה פה זה צ'רנוביל. כלומר, אנחנו חייבים עכשיו להתנקות, וזה ייקח הרבה מאוד זמן." ["הארץ", 6.9.19].

* השטויות שפולט יאיר נתניהו עלולות לגרוע כמה מנדאטים חיוניים להמשך כהונתו של אביו כראש ממשלה! – ספק רב אם הבן מבין זאת.

אפשר להצטרף לצערו של ראש הממשלה על הצרות והבושות שעושים לו אחדים מבני-משפחתו.

* מתי דוד: זכות הציבור לדעת מה קורה בחדרי החדשות. העיתונאים תובעים שקיפות וזרימת מידע חופשי, כולל הדלפות ללא מגבלות וחסימות. ואולם התקשורת עצמה שומרת על סגירות של מה שקורה בתוכה בחדרי מערכות החדשות. זכות הציבור לדעת לא רק מה שקורה בממשלה, במטכ"ל, במוסדות הכלכליים, הביטחוניים, המפלגתיים, אלא גם מה שקורה בתקשורת בחצר האחורית שלה.

לפני מיספר שנים, שני עיתונים בעלי השפעה ומוניטין בעולם, פתחו את ישיבות המערכת שלהן בפני קהל הקוראים והצופים שלהם, בשידור חי (חד פעמי), ללא סינון וצנזורה עצמית. מדובר ב"ניו יורק טיימס" וב"לה מונד". הם הכניסו מצלמות של ערוצי הטלוויזיה לדיון המערכת!

על רקע חידוש מהפכני הזה בתקשורת, בשני העיתונים החשובים ביותר בארה"ב ובצרפת, ראוי שגם התקשורת בארץ תאמץ רעיון זה, לטובת זכות הציבור לדעת – כיצד העיתונאים מחליטים את מה ואת מי להבליט ולשבח, ואת מה ואת מי לכסח ולבקר, הכול כביכול בשם "שיקולים מקצועיים"!

מסתבר שכמעט כל האתרים הציבוריים, המסחריים, המשטרתיים, הביטחוניים וגם הפרטיים – מרושתים במצלמות. הגיע אולי הזמן שגם חדרי החדשות יצוידו במצלמות?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל