חדשות בן עזר

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב באלול תשע"ט, 12.9.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: מדוע "הרשימה המשותפת" מופיעה תמיד בסקרים בגוש "מרכז-שמאל"? // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"א – "הכושי עשה את שלו..." // יצחק הילמן: שלושים המצלמות בכל קלפי. // יעקב אחימאיר: מדד השנאה. // תמר מחלין: סתיו. // אורי הייטנר: 1. בין שחיתות להשחתה. 2. עד כאן! 3. צרור הערות 11.9.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. ט"ו. ממיטה למיטה – וכמעט למיתה. // מנחם רהט: מדינה פלשתינית: משאל העם הגדול. // עקיבא נוף: הירהורים בדרך להלווייתו של שלמה בר שביט. // תקוה וינשטוק: שנת אלתרמן בתל אביב. רעייתו של המשורר, רחל מרכוס. // נעמן כהן: מימוש תוכנית אלון ורבין. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק רביעי. אפרת: "קחני עימך לסימטאות דמשק!" // אהוד בן עזר: "היינריך הירוק" לגוטפריד קלר. פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 2.5.1969 לפני 50 שנים. // ממקורות הש"י.

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל "תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ"

בּוֹ הִגִּיעָה אֶפִּידֶמְיַת הַקּוֹמְבִּינוֹת לְשִׂיאָהּ

וְהַפַּעַם – עַל קִפּוּחַ בְִּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה הַמּוֹכִיחַ

עַד כַּמָּה דַּרְכֵּנוּ בִּקְלִיטַת עֵדָה זוֹ ׁהִיא שְׁגִּיאָה.

כִּי מֵאַחַר שֶׁכָּל הַחֲרֵדִים מוֹשְׁלִים הָיוּ כְּבָר * גַּם בַּכִּפָּה גַּם בַּקֻּפָּה וְגַם בַּהַצְבָּעוֹת * הֵם מִנְּשִׁיַּת תְּהוֹם דְּחִיּוֹת הַחֲקִיקָה הֶחְיוּ כְּבָר * נוֹשֵֹא שֶׁתְּקֵפוּתוֹ תּוּכַח גַּם בְּשָׁנִים בָּאוֹת * וְזֶהוּ נוֹשֵׁא הַ גִּ יּ וּ ר שֶׁכְּמוֹ חֶרֶב תָּלוּי הָיָה פֶּתַע מֵעַל * גַּל עֲלִיַּת אֶתְיוֹפְּיָה שֶׁמִּשְּׁבִי גָּלוּת נִגְאַל. * אַךְ מִי הָיוּ אוֹתָם עוֹלִים וְאֵיךְ הִגִּיעוּ הֵנָּה * כִּכְלוֹת אַלְפֵי שְׁנוֹת הִנָּתְקוּת מִיֶּתֶר אֻמָּתָם * וְאֵלּוּ מִכְשׁוֹלִים קָשִׁים וְאֵלּוּ גְזֵרוֹת-מֶנַע * עָרְמוּ נוֹצְרִים וּמֻסְלְמִים עַל דֶּרֶךְ הִמָּלְטָם * מֵאֶרֶץ מוֹצָאָם בָּהּ נִרְדְּפוּ בְּכָל סוּג רֶשַׁע * בְּעוֹד הֵם לְצִיּוֹן עוֹלִים בְּלַהַט בַּל יִמֹּר * בָּרֶגֶל, בְּרָעָב וּבְצָמָא וְחֹסֶר-יֶשַׁע? * עַל כָּךְ, כְּמוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם יְסֻפַּר לֵאמֹר:

* הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְׁכוֹל וּפֶרֶךְ * וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶׁעוֹדָן * חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ * מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָן. * הֵם פָּסְעוּ שָׁם לְחוּד אוֹ בְּיַחַד, * לֹא סָרִים מִשְּׁבִילָם, לֹא נִסְטִים וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד * מִתְּקִיפוֹת אַלִּימוֹת שֶׁׁל לִסְטִים. * וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת * יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת * רַק בִּזְכוּת עָצְמָתָהּ שֶׁל תּוֹחֶלֶת * וְכֹחוֹ שֶׁל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת * שֶׁטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה * וּבִשְׁאַר יִשּׁוּבֵי-מוֹצָאָם * וְשֶׁבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה * כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם * אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת * אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים * וְהֵזִין אֶת נַפְשָׁם הַנִּדֶּפֶת * וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים * בְּתִקְוָה שֶׁתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ * אֶת שֶׁכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו: * שֶׁאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ * לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַשׁ וְחָלָב. * וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ * מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶׁה" וּ"שְׁלֹמֹה" * וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ * לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְׁבוּי חֲלוֹמוֹ, * לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ * שְׁנוֹת בָּנִים הַשָּׁבִים לִגְבוּלָם

* עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲשֶׁר בָּזוּ * לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם * אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶשׁׁ * שֶׁל חֶבְרָה מִתְנַשֵּׂאת וְקָרָה * שֶׁהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶשׁ * לְאוֹתָם שֶׁחָפְצוּ בִּיקָרָהּ, * לְאוֹתָם שֶׁנָּשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ * בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג * וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְׁבִיל וְכָל הַר, עֵץ, * כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג * וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת * וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק * בֵּין אַחִים שֶׁיּוֹשִׁיטוּ כַּפַּיִם * תּוֹךְ שְׁמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק. * וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַּם כָּאֵלֶּה, * מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת * שֶׁבָּעַר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא * לְקַדֵּם, לְשַׁפֵּר, לְשַׁנּוֹת, * לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ * שֶׁל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב, * אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ * לֵב כָּל מִי שֶׁעוֹד יֵשׁ לוֹ כָּאן לֵב.

* וַעֲדַיִן כַּמָּה מִשּוֹטְרֵינוּ * נוֹהֲגִים בָּם שֶׁלֹּא כַּיָּאוּת * כְּמוֹ שׁוֹטְרִים בְּאַרְהַ"בּ לֹא עָלֵינוּ * הַחוֹבְטִים בַּשְּׁחוֹרִים בִּפְרָאוּת * וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע * וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת *עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה * לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת. * וְאֵין שַׂר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת * מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן * לִשְׂמָחוֹת שֶׁל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת * שֶׁשִּׁלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵׁק לַמָּמוֹן * וְשֶׁאֵין מִימוּנָה שֶׁנִּפְקָד בָּהּ * מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּשׁ בִּקְהָלָם * שֶׁל אָחָ"ם שֶׁכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ * (אֶלָּא רַק בְּלִוְיַת הַצַּלָּם)

* שֶׁיּוֹאִילוּ רַגְלָם לְהַטְרִיחַ * וִיגַלּוּ כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישׁוּת * לִכְאֵבָהּ שֶׁל עֵדָה שֶׁהִתְרִיעָה * זֶה שָׁנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשׁוּת * אַף עַל פִּי שֶׁכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה * חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶׁל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי * אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה * כְּשֶׁנִּתָּן לָהֶם צַ'נְס אֲמִתִּי * בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶׁת, בְּצַהַ"ל * וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם, * שֶׁנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל: * הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ, כֻּלָּם.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

מדוע "הרשימה המשותפת" מופיעה תמיד בסקרים בגוש "מרכז-שמאל"?

זהו מצג שווא, מטעה. מה, למשל, לרשימה האסלאמית ולשמאל? בניגוד גמור לממשלתו של רבין השנייה, שם 5 חברי כנסת משתי מפלגות ערביות יכלו להוות גוש חוסם במקרים מסוימים, לא כך הפעם.

מתוך ים השקרים, הקללות, דברי ההבל, הבורות, הדמוניזציה, חזיונות אחרית הימים, שנאות – מכל העברים ללא יוצא מהכלל – אני מעוניין לדלות דבר "תמים" אחד שחוזר באופן קבוע, ואין מטעה יותר ממנו את האזרח הסביר.

כוונתי לנוהג הרווח בכל אמצעי התקשורת להציג תוצאות סקר בשני עיגולים: על האחד יכתבו "גוש הימין" ועל השני יכתבו "גוש המרכז-שמאל". עד לאחרונה מפלגתו של ליברמן נכללה בתוך עיגול הימין, אך עכשיו היא הוצאה ממנה ומופיעה כגוף העומד מחוץ לשני הגושים. טוב ויפה. אבל, מדוע "הרשימה המשותפת", הכוללת 4 מפלגות ערביות, כלולה תמיד בעיגול גוש "מרכז-שמאל"? מדוע אינה מופיעה בנפרד כמו מפלגת ליברמן? האם בל"ד היא מפלגת שמאל? האם המפלגה האיסלאמית היא מפלגת שמאל? והאם הוא הדין עם מפלגתו של אחמד טיבי?

בוודאי שלא! רק חד"ש, שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית, יכולה להיחשב כשמאל, אומנם רדיקאלי, אבל שמאל.

לכאורה ישנה תשובה לשאלה שלי, והיא: הם שם, בגוש השמאל והמרכז, כרשימה שתהווה גוש חוסם להרכבת ממשלת ימין. ומביאים את ממשלת רבין השנייה (ממשלת אוסלו) כראייה לכך שמפלגות ערביות יכולות להוות גוש חוסם.

בכוונתי לדון בכך בקצרה ולהראות שההשוואה אינה נכונה ואפילו מטעה. ובכן, ממשלת רבין נשענה על 62 חברי כנסת שנחלקו כך: 44 למפלגת "העבודה", 12 למפלגת "מרץ" ו-6 למפלגת ש"ס. היו אז שתי מפלגות ערביות" – חד"ש עם 3 מושבים, ומפלגתו של דראוושה (פוליטיקאי ערבי מוכשר שהיה חבר מפלגת ה"עבודה" ופרש ממנה, ויצא לי להכירו היטב) עם 2 מושבים. עוד לפני הבחירות ביקש רבין משתי המפלגות שבעת הצורך יתמכו בו, כשהוא מתחייב לשורת צעדים לטובת המגזר הערבי. הצורך הזה הגיע כאשר ש"ס פרשה בעקבות הסכם אוסלו הראשון, וחמשת חברי שתי המפלגות הערביות נתנו לרבין את 61 הקולות הדרושים. לא רק זאת, בהצבעות אי אמון בממשלה בנושא הפלסטיני המדיני, חמשת חברי שתי המפלגות הערביות אפשרו לרבין לצלוח בשלום את ההצבעות. בו בזמן, בכל ההצבעות שעסקו בענייני ביטחון, החמישייה הערבית הצביעה נגד הממשלה, אך זאת לא נפלה כי ה"ליכוד" ואחרים הצביעו עימה.

היום המצב שונה לחלוטין. ראשית, המיספרים של חברי הכנסת הצפויים עכשיו לכל אחת מהמפלגות היהודיות, על פי הסקרים, קטנים בהרבה מאלו שהיו ב-1992, וזאת שעה שמיספר חברי הכנסת הערביים גדל פי שניים ויותר.

שנית, וזאת המהות העיקרית: לא רק שמיספרם גדל, אלא שכל התפיסה הלאומית של נבחרי הציבור הערבי השתנתה עם המציאות המשתנה: קמה רשות פלסטינית עצמאית, היתה אינתיפאדה, היו מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, החמאס השתלט על עזה, וב-2006, הוועד הארצי של ערביי ישראל (בצד גופים אחרים) מוציא את "מסמך החזון" של ערביי ישראל (שבשורה אחת ניתן לתמצתו: מדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית), ונכשלו כל המהלכים להביא להסדר ישראלי-פלסטיני. כללו של דבר: הם יהיו "טובים" לכל מהלך בכנסת שתורם ל"מסמך החזון" – וחלום באספמיא לכל דבר ועניין ביטחוני ומדיני שיש לו ריח ציוני.

ואיני יכול שלא לסיים ולהגיד: הלב נחמץ למראה התמונה של אהוד ברק מוקף מימין בצווחנית שוק, לדעתי, ובעיתונאי מוכשר שעדיין לא נטע עץ ולא בנה בית למען המדינה. "איך נפלת משמיים הילל בן שחר," עולים בראשי דברי הנביא ישעיהו.

ג'ון בולטון הוא לא בדיוק "רץ למרחקים ארוכים". זה פשוט קטן עליו. אפילו טריאתלון מעלה אצלו גיחוך מה. הוא בעסקי "איש הברזל" (החל מ-180 ק"מ. אחרי 140 ק"מ של שחייה ואופניים, מקנחים שם במרתון). כאשר הנשיא רייגן חיפש אסטרטגיה לחיסולה של בריה"מ הטורדנית הציגו בפניו את בולטון. זה עבד. הנשיא בוש הבן רצה לחנך את האו"ם לעבוד גם עבור מי שמשלם לו, אז הוא בחר בו כשגריר ארצו באו"ם אלא שהסנאט לא אישר ("לא התאוששו מריצתו הקודמת?). אז הוא מינה אותו כממלא מקום לשנתיים – מה שהחוק האמריקני מאפשר. תרומתו היתה קריטית בשנים הסוערות שאחרי ה-9.11 ומלחמת המפרץ השנייה. שנים אח"כ למדה ניקי היילי את דרכו ועשתה באו"ם קדנציה מפוארת בת שנתיים.

אתמול טראמפ פיטר אותו! אחרי 17 חודשים של שליחות מסורה. מסורה למי? לרעיון המרכזי שגובש בין הנשיא ויועצו לביטחון לאומי. במסלול יש אבני דרך ובכמה מהן חייבים לממש מטרות ביניים. אי-מימושן ברוב המקרים עלול לגרום לפרישה, מרצון או בכפייה רחמנא ליצלן. זו נקודת התורפה של בולטון – דבקות מירבית במשימת הגמר עליה הוחלט מראש תוך התעלמות בצורך חיוני בשינויים מחוייבי מציאות בלתי ממומשת המתגלית באבני דרך במסלול ההתקדמות.

נושאי האג'נדה העיקרית של טראמפ התקדמו באופן מרשים בהתחשב בנסיבות. הכלכלה פתחה בזינוק שקיצבו ירד אך נשאר גבוה יחסית. הסרת רגולוציות-אובמה תמכה במהלכים. הקיצוץ במס החברות מ-35% ל-21% פתח את הדרך להשקעות ענק אלא שקיצבן היה קטן בהרבה מהמצופה. הזינוק המרשים בהפקת נפט ואנרגיה מקומיים פתח אפיקי שליטה עלומים על שוק האנרגיה העולמי. ה"חומה" אותה התחייב טראמפ לבנות מתקדמת אבל בצעדי צב. שבירת הדיל האיראני ואכיפת סנקציות חונקות בוצע ב-95% – הישג נהדר אבל במשטר רודני דיקטטורי אותם 5% מאפשרים שרידות לשלטון האייתולות ולמגיניו – משמרות המהפכה. בטווח הקצר, אלה לא פוסקים להודות לאובמה שהעביר מתנה חלומית של 150 מיליארד דולר בשלהי כהונתו. מלחמת הסחר עם סין מיצתה התקדמות חסרת תקדים אבל ההכרעה מתעכבת.

מה גרם לכל העיכובים הנ"ל? מה שראוי לציון הוא שכמעט אי אפשר למצוא גורם חיצוני שלוקח על עצמו-לבדו את העיכובים האלה. אפילו לא סין!!! כמעט כל העיכובים הנ"ל, ואחרים שקצרה היריעה מלפרטם, נגרמו "ביעילות" מפליאה מבית. זה התחיל עם החוקר מולר שמונה לחקור את טראמפ וסביבתו ע"פ תיק מבושל. זה נמרח על ידו לכמעט שנתיים כאשר כבר לאחר שלושה חודשים – גג – התברר לו שאין אשמה ומאז עסק בשקיקה בחקירת "שיבוש הליכים". בכל התקופה הזו התיישבו המעומתים החיצוניים ביציע בבחינת "ישחקו הנערים בפנינו".

הגורם המרכזי בעיכובים למיניהם היה במשך שנתיים וחצי – בית הנציגים בקונגרס הנשלט ע"י הדמוקרטים. עם חזרתם מחופשת הקיץ – נותרו בשלהם! ברגע שהבינו שאין סיכוי למשפט הדחה הם פתחו את מושב הסתיו הנוכחי בהכרזת מסע של "תהליכים לקראת הדחה" – לא יאומן.

העיכובים האלה דחו את ההישגים הגדולים שטראמפ חייב לשים על הלוח הציבורי עם תחילת מסע הבחירות של 2020 שהחל בשבוע שעבר (יום שלישי הראשון בספטמבר האחרון לפני שנת בחירות). שני נושאים במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב שלהם חשיבות גדולה עוכבו באופן המכביד על סיכויו של טראמפ לבחירה מחדש.

א. מו"מ מחודש לחידלון תוכנית הגרעין האיראנית בתוספת הסכם לחידלון פיתוח טילים באליסטיים וחידלון להתפשטות האירנית ברחבי המזרח התיכון. הסנקציות החונקות שהטילה ארה"ב על איראן עדיין לא מימשו מו"מ. זו הבטחת בחירות של טראמפ ב-2016.

ב. סיום המלחמה באפגניסטן והחזרת החיילים האמריקניים הביתה. הבטחת בחירות נוספת ב-2016 שלא מומשה.

נושאי א. ו-ב היו במוקד משימותיו של בולטון. כשאלה התעכבו הורה לו טראמפ להגיש אלטרנטיבות. הוא מצא את בולטון דבק בגישותיו הקודמות הכוללות מרכיב צבאי משמעותי. טראמפ הוא סולד סידרתי מהשימוש בצבא מעבר לצורך הכה חיוני בעליונות מירבית כגורם מרתיע מחד וכמנוף צמיחה כלכלי מאידך.

כצעד ראשון המתבקש לשינוי כיוון בשני הנושאים, טראמפ לקח פיקוד ישיר על שניהם בניסיון זהה – "מו"מ להשגת הסכם". בולטון סירב להוליך את הנושאים בכיוון המו"מ ולכן ימיו הפכו ספורים. טראמפ יצא בקריאה פומבית לאיראן להיכנס למו"מ "בלי תנאים מוקדמים" וקיבל סירוב חצוף: "קודם תסיר את הסנקציות ואחרי זה נדבר!"

את הטאליבן טראמפ הזמין לשיחות חשאיות בקמפ דייוויד. התגובה היתה שונה בתכלית: פיגוע המוני בבירתם קאבול, עם חייל אמריקני שנהרג. השיחות בוטלו.

בשני המקרים ניתן לשער שתגובתו של בולטון היתה קצרה: "אמרתי לכם." אחריה הגיע הציוץ המתבקש מטראמפ בטוויטר "אתה מפוטר." ככה זה באמריקה, כל אנשי המימשל משרתים במשרתם To the pleasure of the President. בולטון לא שידר בתדר של טראמפ ולכן לא הותיר ברירה לטראמפ אלא לוותר על שירותו של רב-פעלים ניצי ומנוסה. שתי "השגיאות" הנ"ל, בעיניים התרות בתדר בולטון, הן לא יותר משלב הכרחי במתווה הדינמי בתדר של טראמפ. אצלו, ניסיונות כושלים כאלה מהווים לגיטימציה הכרחית לצעדים יותר דרסטיים בעתיד הקרוב.

לדוגמה אפשרית, ניתן לשער שבנושא המלחמה באפגניסטאן – הארוכה במלחמות ארה"ב – יאמץ טראמפ, עכשיו, את התרגיל המבריק/מסריח של קיסינג'ר לסיומה של מלחמת ווייטנאם "נכריז על ניצחון במלחמה ונחזיר החיילים הביתה." כך היה.

תוך ימים ספורים שטף הווייטקונג את דרום המדינה ללא התנגדות ממשית. קיסינג'ר קיבל את פרס נובל לשלום והיום ווייטנאם פורחת. לא מן הנמנע שטראמפ משנן את המהלכים של מזכיר המדינה דאז ביחד עם הנוכחי – פומפאו, והוא מת להחזיר את החיילים הביתה לסעודת תרנגולי הודו בחג ההודייה או לכל המאוחר שיקבלו את המתנות מתחת עץ האשוח בחג המולד – חודש אח"כ. וריאציה אפשרית למהלך ההכרזה הנ"ל: הפצצת מעוזי טליבאן כאקט סיום ונקמה על הריגת החייל האמריקני.

באופן דומה, בנושא איראן, מהלך נוסף להחרפת הסנקציות מקבל לגיטימציה כתוצאה מהתגובה החצופה של מנהיג האייתולות חמינאי. טראמפ יכול להורות על הפסקת מוחלטת של ייצוא הנפט כאשר כיום איראן מורשית לייצא בין 200 ל-400 אלף חביות ליום. התפוקה היומית הזו משלמת כיום את משכורות משמרות המהפכה ואת משכורות המימשל. צעדים כאלה חושפים שיניים לסינים, שהזדרזו להודיע על חידוש המו"מ בחודש הבא ועל שורה של 16 מוצרי יבוא אמריקני ללא מכס.

היום 8 בספטמבר, תשעה ימים לפני הבחירות. היום החליטה הממשלה פה אחד על חוק המצלמות. החוק צפוי להיות מאושר ביום רביעי ה-11 בספטמבר בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. החוק כנראה יעבור כי ישראל ביתנו הודיעה שתתמוך בחוק וצפויים לחוק יותר מ-61 קולות.

התשובה היא שהוא דרוש כדי להגביר את טוהר הבחירות ולהרתיע מרמאויות ככל האפשר.

מוזר הדבר, אבל משום מה, יש לכך מתנגדים גם מצד "שומרי הסף" שהיו צריכים להיות הראשונים לתמוך בחוק חשוב זה. פתאום, היועץ המשפטי לממשלה, שתמך תחילה בחוק, התחרט ומתנגד לו. על עמדתו של יושב ראש ועדת הבחירות, כבוד השופט חנן מלצר, שהוא כביכול גורם נייטרלי, שאף הוא מתנגד, אינני מתפלא.

מסתבר שלמתנגדים הצטרפה גם התקשורת. למשל, הערב, בתוכנית "גאולה ולונדון" זעק בכל בוכים מר ירון לונדון, הידוע כטאלנט, בעל השקפות שמאלניות, שאיננו מסתיר אותן, כי החוק טיפשי. זה היה הערב, כאשר אחוזי הצפייה בערוץ 11, הם בשיאם.

טענתו של מר לונדון, שהפליא בחישוביו, היתה שהיות ויש שלושים רשימות, וגם קיימות 11,000 קלפיות, הרי החשבון מראה שידרשו שלוש מאות ושלושים אלף מצלמות. ספק אם כן אם תהיה שהות לוגיסטית להצטייד בכמות כזו של מצלמות וצלמים תוך שבוע, עד לבחירות ולכן טכנית, החוק איננו בר ביצוע. זה גם היה החישוב שביצע השופט חנן מלצר.

לדעת השופט מלצר, ייווצר חלילה כאוס נוראי והבחירות יקרסו. זה כמובן תסריט בלהות, אבל חסר היתכנות. בסופו של דבר לא יהיו בכל קלפי, יותר ממצלמה אחת או שתיים. שלושים בוודאי שלא יהיו, כי אי אפשר בשום צורה ואופן לגייס 330,000 נציגים. אנחנו הרי לא בסין.

היות שהשופט מלצר, אליבא דעיתונות, הינו משנה לנשיא בית המשפט העליון, תמוה שהעלה את התזה המצחיקה הזאת. הוא היה צריך, מחמת מעמדו, להיזהר מאוד בדבריו. אם כך הוא מסיק, מי יודע איך הוא שופט במשפטיו בבית המשפט העליון.

הבעייה היא שמעט מאוד אנשים יודעים שהשופט חנן מלצר היה בעברו היועץ המשפטי של מפלגת העבודה. ויש גם הטוענים שהיה מועמד מטעמה לכנסת. אם אלה פני הדברים, קיים חשש ששיפוטו מוטה, והוא היה צריך בכלל לא לכהן כיו"ר ועדת הבחירות הארצית, כי לתפקיד זה צריך להתמנות שופט ללא עבר פוליטי. להבדיל מהיושב ראש, כל שאר חברי הועדה הארצית, חייבים להיות נציגי מפלגות, כי זאת דרישת החוק, כדי לשמור על האיזונים.

אני אישית לא כיהנתי מזה שלושים שנים לא כחבר קלפי ולא כחבר ועדת בחירות איזורית או ארצית. אבל כיהנתי שלוש פעמים ב-1981, 1984 ו-1988 כסגן יושב ראש ועדה איזורית. היו לי באיזור כ-350 קלפיות. הייתי סגנו של שופט ובמקביל אליי היה באיזורי סגן שני מטעם מפלגת העבודה. הייתי בן 37 וזו הפעם הראשונה שהוטלה עליי אחריות כה גדולה.

אתייחס למה שקרה בבחירות ב-1981. זה קרה פעם אחת מבחינתי. בשתי הפעמים הבאות מאוד ניזהרו איתי וה"טעויות" נמנעו.

ובכן, בראש הועדה עמד שופט שלום מאוד מכובד, שמחמת הצנעה, לא אזכיר כאן את שמו. בוועדת הבחירות ישבו עשרים חברים. ביום הבחירות נסגרו הקלפיות בשעה 10 וכל החומר עם הפרוטוקולים הגיע למקום מושבה של הוועדה האיזורית, באחד מהמבנים הציבוריים שהיו בעיר. תוך כדי ספירת הקולות, נותרתי לבד, היות ותשעה חברי הליכוד לא הופיעו. מולי היו עשרה נציגים של המערך, כולם עורכי דין. היושב ראש השופט הביא את מזכירתו מבית המשפט, שתשמש מזכירת הוועדה האזורית. לא אזכיר את שמה. הרי הכול היה מזמן, וממילא כבר חלה על כל הפרשה התיישנות מהבחינה המשפטית.

המזכירה היתה נוטלת פרוטוקול ומקריאה את סיכום הקולות שהיה רשום וחתום בפרוטוקול של כל קלפי. בסוף היום היינו צריכים לקבל טבלה עם כשלוש מאות וחמישים שורות. את סיכום המספרים עשינו בסוף ומיספר הקולות התאים למספר המעטפות והכול נראה כביכול תקין. התוצאות נרשמו על גיליון שקוף והוקרנו על מסך באמצעות מקרנת ויאוגרף.

אני ישבתי מימינה של המזכירה. למרות שהייתי עייף מכל יום הבחירות, הסתכלתי על המיספרים שהיא הקריאה מהפרוטוקול. שמתי לב שמדי פעם בפעם היא מחסירה ארבע או חמש קולות של הליכוד ומוסיפה את אותו המיספר בדיוק לקולות של מפלגת העבודה. כך זה נמשך כשעה, עם בערך 30 קלפיות, 2 דקות בממוצע לכל קלפי. עשיתי מהר את החשבון והבנתי ש"הוחסרו" לליכוד 140 קולות. ביקשתי לעצור את ההקראה וביקשתי מהשופט לצאת איתי מהאולם.

השופט היה מופתע, אבל היה לו חוש הומור והוא הסכים לצאת ולשמוע אותי בחוץ. הסברתי לשופט שאם ה"שיטה" הזאת תימשך עד לבוקר, יהיו חסרים לליכוד 1,400 קולות ולמערך יתווספו 1,400 קולות.

התגובה שלו היתה שזה לא ייתכן וכי המזכירה שלו היא בחורה ישרה והגונה ואין היתכנות לתרגיל כזה. הוא אפילו אמר לי, שאיננו מתכונן להעיר לה, וכי הטענות שלי הזויות.

תגובתי היתה שבבוקר אני לא חותם לו על הפרוטוקול של הוועדה האיזורית, כי לא אתן ידי להונאה.

עוד באותו הלילה, התקשרתי לחבר כנסת ידוע מהליכוד, שגם את שמו לא אציין, וביקשתי ממנו להתקשר מיד לח"כ חיים קורפו, שהיה סגן יושב ראש ועדת הבחירות הארצית, כדי לקבל את הנחיותיו מה עושים במקרה כזה. אני הייתי די נרגש, כי לא האמנתי באיזו שערורייה אני נמצא. מבחינתי להתמודד מול שופט, היה סרט שלא מהעולם הזה. הייתי בודד בוועדה, כי כל חבריי נעדרו והמצב מאוד הדאיג אותי. מסתבר, שרבים הלכו לחגוג במצודה את הניצחון. אותי הותירו לבדי.

זה היה אותו לילה, שבו בשעה 12 בלילה בדיוק, הודיע חיים יבין בטלוויזיה, שלפי תוצאות קלפיות המדגם, המערך זכה ב-48 מנדטים והליכוד ב-47 מנדטים. המשמעות היתה שהמערך עם שמעון פרס בראשו ניצחו. זה היה המצב באמצע הלילה ובמערך שרו כולם את שיר הגבעתרון "דוגית שטה". פרס היה בטוח שלמחרת הוא מקים ממשלה.

אלא שעד לבוקר התהפכה התמונה. אני ישבתי כל אותו לילה, שכולם צפו בו בטלוויזיה, וספרתי קולות. הבנתי שהכול עלול להיחתך על חודו של קול. בבוקר, עם סיום הספירה האיזורית, התווספו למערך 1,400 קולות, ונגרעו מהליכוד אותו מספר. אחרי הפצרות יושב ראש הוועדה האיזורית, הסכמתי לחתום על הפרוטוקול אבל ציינתי שכל הקלפיות באיזור, טעונות סיכום מחדש בוועדת הבחירות הארצית, וציינתי את מימצאיי.

ואכן, בספירה בכנסת, התבררה ה"טעות" ותוקנה. פער הקולות ב"פרשה", לא היה 1,400 קולות, אלא 2,800 קולות. אני מעריך ש-2,800 הקולות האמורים הכריעו את המנדט ה-48 של הליכוד וההמשך ידוע.

ביקשו ממני שלא לספר כלום לעיתונאים. הכול נגמר בשקט. גם בליכוד שכחו להודות לי על ההישג. כולם כבר חשבו על תפקידים. למי היה איכפת מה קרה באותו הלילה בוועדה איזורית זו או אחרת.

לא מן הנמנע, שה"טעות" הזו חזרה בעוד מיספר ועדות איזוריות. איש לא בדק. היה מספיק לכולם ההישג של 48 המנדטים. אני מזכיר זאת אחרי 38 שנים. באותם שנים היריבות היתה בין המערך (כיום העבודה) לבין הליכוד. כיום, העבודה היא פגר פוליטי, ואת מקומה תפשה "כחול לבן", שהיא יורשתה האלקטורלית של העבודה.

לכן, כשראש הממשלה, דורש מוועדת הבחירות הארצית, ומהכנסת בהמשך, לתקן את החוק כדי להכניס מצלמות, אני נזכר במה שחוויתי ב-1981, וזה הספיק לי כדי להבין מה יכול להתרחש ברמה הארצית עם 11,000 קלפיות שאיש לא מצלם אותן. ב-1981 לא היו עדיין מצלמות וידיאו. היום יש מיליוני מצלמות, אז למה לא להשתמש בהן בקלפיות?

כולם יכולים להירגע, כי בטוח שלא ידרשו 330,000 מצלמות. אם בכל קלפי תהיה מצלמה אחת או שתיים ואולי שלוש או ארבע, אין בכך כדי להיתפש לבהלה, שהבחירות יקרסו. זה לא יקרה.

הבעייה, כפי שציינתי, איננה רק בספירה בכל קלפי, אלא גם בסיכומים בוועדות האיזוריות, ששם גיליתי אני בשעתו את ה"טעויות". אותה מזכירה חביבה היתה צריכה להיחקר ולשבת מיספר שנים בכלא תרצה. אני ריחמתי עליה וגם על השופט שהיא שימשה כמזכירתו. שמרתי על כבודם. אבל מה שהיא עשתה, יכולה לעשות כל מזכירה גם כיום. לכן, המצלמות צריכות לפעול לא רק בקלפיות אלא גם בוועדות האזוריות ובוועדה הארצית.

החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וסתם מנוולים פלסטיניים מברכים מקרב לב את התקשורת הישראלית שאינה חדלה לשדר את פינויו המזורז של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באמצע נאומו באשדוד בגלל הרקטות שלהם שכוונו לעיר. יחד נפעל, הם אומרים, להפיל את נתניהו, כי לנו מותר לירות על אזרחים כחלק ממאבקנו הצודק!

כבר לא מדברים בשפת האותיות והמילים. הרבה מיספרים מזדקרים מעמודי העיתונים. מכל מאמר פרשנות, המונח לעיניו של הקורא, נשמעת צפירת האזעקה. היא מבשרת חשש: למשל, האם תעבור רשימת "עוצמה יהודית" את הרף של אחוז החסימה? האם סקרי דעת הקהל יגרעו מרשימה זו או אחרת מושב אחד ואולי – חלילה – יותר?

מה מאחד את כל שפת הסימנים הזאת, השמורה לעת בחירות?

השנאה היא שמאחדת את כל הסימנים הללו. שנאה בין שותפים לאותה רשימה, או גם בין רשימות יריבות, אך כמעט זהות ביעדיהן: מקום ליד שולחן הממשלה. לכן, הבטחות בנוסח "לא נשב," או "כן נשב," הן ברובן ריקות מתוכן ודינן שלא יתגשמו. גם בשנאה תתנהל מערכת בחירות, משודרת או כתובה. איננו מופתעים כי לשנאה נמצא אפילו מעין בית חם, בנופך מדעי כמעט, סטאטיסטי: אגודת העיתונאים בתל אביב פירסמה בימים אלה מדד שנאה לעיתונאים, לחודש אוגוסט. עצם המעשה לנקוב בשמות עיתונאים ולדרגם במידת השנאה שחש כלפיהם הציבור, מוכיח על התעלמות מסוגיה חשובה: מדוע, בכלל, רוחש חלק מן הציבור שנאה לעיתונאים? האם עריכת מדרג השנאה לעיתונאים אינו מוכיח כי הם חשים עצמם בעיקר כקורבן? ואולי חלק מן העיתונאים עושים את מלאכתם בתחושת שנאה לנושאי דיווחיהם?

סוגייה זו, של תופעת שנאה של ציבור לעיתונאים, איננה מבוררת, וחבל. ובכלל, כיצד מודדים שנאה? כיצד מגדירים שנאה? אין לנו תשובות טובות לשאלות אלה. בעיני האחד, מה שנחשבת התבטאות של שנאה, תהא אשר תהא הגדרתה, תחשב בעיני האחר רק מתיחת ביקורת לגיטימית. גם הח"מ השתמש במילה "שנאה" כדי לאפיין את היחס של חלק מאמצעי התקשורת, לא כולם, לראש הממשלה נתניהו. בזמנו נשאלתי בראיון על ידי כתב "ג'רוסלם פוסט", אם נכון יהיה לתאר את יחס העיתונות לנתניהו כ"עוינות". עניתי למראיין כי הגדרתו מתונה למדי. יעצתי לו להחליף "עוינות" לראש הממשלה לשנאת ראש הממשלה.

ואפשר היה להיתקל בהערות של עיתונאים מן הצד השמאלי שהודו כי, אכן, נתניהו זוכה למנות שנאה שמקורן באמצעי התקשורת. בסקר הנוכחי של העיתונאים השנואים, שפורסם על ידי אגודת העיתונאים בתל אביב, הוכתר גיא פלג כעיתונאי השנוא ביותר. אין אנו יודעים מהם הנתונים שעל פיהם זכה פלג בתואר הזה, או מי המליצו עליו כמי שראוי לתואר. התואר הזה לפלג כעיתונאי השנוא ביותר נחשב ל"מפוקפק" בעיניהם של נשאלים מן הציבור. לעומת זאת, בעיני עמיתיו של פלג נחשב מקומו הבכיר בסקר כראוי לצל"ש, לא פחות. על כל פנים, פלג לא זכה לקבל שיחת טלפון מנתניהו שהפעם חרג ממנהגו לברך טלפונית ישראלי שזכה במקום ראשון, בתחום כלשהו.

ייתכן כי הבכורה של פלג במדרג השנאה הושגה עקב הסתייגות של חלק מן הציבור מדיווחיו שכללו ציטוטים לא מחמיאים מתמלילי חקירות נתניהו. בעיני חברים למקצוע, כדי להשכיל את הקורא, מוטב לו לעיתונאי, להיחשב בעיני עמיתיו לשנוא ולא לאהוד. עיתונאי, המביע הערכה לתיפקוד ראש הממשלה יכונה לא אחת: "שופרו של..." או "עיתונאי חצר". נוטרי התקינות הפוליטית רק יבוזו לעיתונאים החושבים כי תיפקודו של ראש הממשלה ראוי גם להערכה, ולא רק לביקורת או להכפשה. אך בעצם עריכת סקר השנאה, יש משום התעלמות מן החובה לפענח את פשר השנאה, גדולה או פחותה – לעיתונאים. ברור נוקב של סוגייה זו, אם בכלל ייערך, רק ירחיב את מידת האמינות שרוחש הציבור לתקשורת לסוגיה.

שֶׁצִּיְּרוּ עַל גּוּפִי פַּסִּים מְלוּחִים.

מָאַסְתִּי מִיָּמִים כְּחֻלִּים נְטוּלֵי גֶּשֶׁם,

מִשְּׁקִיעוֹת מְמֻשָּׁכוֹת בְּכָתֹם וְסֶגוֹל,

מֵאֲדָמָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת בְּאַפְרוּרִיּוּתָהּ,

הַיּוֹם הֵחֵלּוּ לִנְבֹּט בִּי גַּרְעִינִים זְעִירִים

הִתְחַלְתִּי לָחוּשׁ צָמָא לָרְגָעִים שֶׁל שַׁלְוָה,

מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהַאֲזִין לִצְלִילִים פְּנִימִיִּים,

חוּשַׁי צְמֵאִים לָרֵיחַ שֶׁלְּאַחַר הַיּוֹרֶה,

וּלְמַגָּעָם הַמְּרַשְׁרֵשׁ שֶׁל עֲלֵי שַׁלֶּכֶת

הַצּוֹנְחִים לְאִטָּם כַּעֲפִיפוֹנִים קְמֵלִים.

וּבַכְּמִיהָה יִסְרֹק מַבָּטִי אֶת הַשָּׂמִים

בְּצִפִּיָּה לְבוֹאָם שֶׁל עֲנָנִים כְּבֵדִים

הֵם לֹא יַכְזִיבוּ, וְלִבִּי יְזַמֵּר שִׁיר הַלֵּל

לבנימין נתניהו עומדת, כמו לכל חשוד ונאשם, חזקת החפות. מי שמציגים אותו אפריורי כאשם או כזכאי קצת מתבלבלים. את דינו של נאשם קובע אך ורק בית המשפט.

כתב החשדות נגד נתניהו חמור ביותר, כך שאם הוא יורשע, מדובר בשחיתות חמורה מאוד. אין ספק, שגם מעבר לעניין הפלילי, התנהלותו מושחתת מבחינה ציבורית. כלומר, גם מה שנתניהו אינו מכחיש, כמו עצם ה"מתנות" – זו שחיתות ציבורית. המשפטיזציה והפליליזציה של השיח הציבורי יצרו אצלנו עיוות, על פיו כביכול מה שאינו פלילי – כשר. כלומר, אין נורמות ציבוריות ומוסריות. במקום להציב בפני מנהיגינו רף מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף הפלילי הנמוך. ולעתים נותנים לשחיתות הציבורית שמות חיבה כמו "נהנתנות".

אך הבעייה האמיתית בהתנהלותו של נתניהו, אינה השחיתות האישית, אלא ההשחתה הציבורית. החברה הישראלית ידעה להתמודד עם נשיא וראש ממשלה מושחתים, הוקיעה אותם, העמידה אותם לדין והם באו על עונשם. במקרה של נתניהו, הבעייה היא אחרת, והיא סכנה לאומית, בין אם הוא ייצא זכאי או אשם בדין; הבעייה היא, שדרך התנהלותו משחיתה את יסודות החברה הישראלית.

אילו נתניהו נהג בממלכתיות ובאחריות לאומית, היה עליו לומר בראשית החקירות:

כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל.

גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים.

אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה."

נתניהו נהג אחרת. הוא נקט ונוקט בשיטה של "אחריי המבול" ו"לשרוף את המועדון". הוא מסית את ההמון, הנוהה אחריו, נגד כל מוסדות החוק בישראל – המשטרה, רשות המיסים, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי ובתי המשפט. הוא פועל ככל יכולתו כדי לערער את אמון העם במוסדות מדינת החוק. הוא מסית אישית נגד אנשי החוק שאותם הוא מסמן – רוני אלשייך, שי ניצן ואחרים, ונגד עיתונאים הממלאים את תפקידם ככלב השמירה של הדמוקרטיה וכחושפי שחיתות, דוגמת גיא פלג. הוא מפיץ באמצעות נאמניו, בעיקר ברשתות החברתיות, תאוריה מטורפת, על "מדינת עומק" שבדה מליבו, שמופעלת בידי גורמים זרים, וכוללת את כל מוסדות החוק, ומטרתה – לתפור תיקים לנתניהו, על מנת להדיח אותו מתפקידו, בניגוד ל"רצון העם". הוא ושליחיו משתלחים נגד מדינת החוק, שבלעדיה אין דמוקרטיה, ומציבים כנגדה תפיסה חדשה של "דמוקרטיה", על פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם, ומי שחוקר אותו, או מעמיד אותו לדין, או שופט אותו – חותר תחת רצון העם. הוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, באמצעות חקיקה (החוק הצרפתי, חוק החסינות) או בניצול ציני של החסינות, שלא נועדה לאפשר לח"כים עבריינות פלילית. פולחן האישיות שהוא מטפח לאורך שנים וההערצה שהוא זוכה מהמונים, גורמים לכך שחלק ניכר מהציבור מושפע מאוד מהמסע של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

והנה, השבוע אנו נוכחים בניסיונו להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את תוצאת הבחירות, אם יפסיד, בהפצת האגדה על "גניבת הבחירות", באשמת "הערבים", יו"ר ועדת הבחירות, היועמ"ש ובית המשפט העליון (בהנחה שסוגיית המצלמות תגיע לפתחו).

נתניהו מצליח לערער את אמון הציבור במדינת החוק. בכך הוא מערער את יסודות החברה הישראלית, שכן ללא אמון הציבור, מערכת החוק והצדק בישראל תתקשה לתפקד. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

בנימין נתניהו הוא מנהיג ברוך כישרונות ועתיר הישגים. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. אולם מלחמתו במדינת החוק, הפכה אותו לאיום של ממש על החברה הישראלית, על תרבות החיים הישראלית.

[אהוד: האם ניסית פעם לשלוח לפרסום ב"ידיעות אחרונות" מאמר בשבח הישגיו הוודאיים של נתניהו, ומבלי להתייחס אליו כעבריין וכמושחת – ולבדוק האם היו מפרסמים לך אותו?]

הממשלה וראש הממשלה קיבלו כבר החלטה על נסיגה מכל הגולן ועל עקירת כל היישובים. מידע זה הגיע ממקורות במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד הביטחון, מקורות מהימנים בארה"ב ובמדינות ערביות הלוקחות חלק בתיווך.

הבוקר תפתח בגמלא שביתת רעב לזמן בלתי מוגבל, תוך קריאה לעם לקום ולעלות לגולן ולהצטרף למאבק על הגולן בגמלא.

כתוצאה מהמצב החדש, ועד יישובי הגולן החליט על הוצאה לפועל של מבצע 'עוז 94'.

אנו פונים לכל הציבור ולכל מי שעל רכבו או על מרפסת ביתו שלט 'העם עם הגולן', להתפנות מעיסוקיו ולעלות לגולן – לגמלא.

עכשיו הזמן להוכיח לראש הממשלה רבין ולממשלתו, שהעם עם גולן.

שובתי הרעב, תושבי הגולן וראשי המאבק דורשים מראש הממשלה רבין לחזור על הבטחותיו לציבור בישראל, על פיהן בכל הסכם שייחתם עם סוריה תשמר האחיזה הביטחונית וההתיישבותית בגולן ויימשך פיתוחם וחיזוקם של יישובי הגולן. זה המנדט שרבין קיבל מן העם ועל פיו עליו לפעול."

בבוקר יום א', 11 בספטמבר 1994, לפני 25 שנים בדיוק, פירסמנו את ההודעה הזאת ששודרה במלואה בכל כלי התקשורת, בראש כל מהדורות החדשות. באותו בוקר עלינו, חבריי ואני, לגמלא העתיקה, שם שבתנו רעב במשך 19 יום.

19 יום לא אכלנו. 19 יום שתינו רק מים. 19 יום שבהם רבע מיליון ישראלים עלו אלינו לרגל להביע את הזדהותם.

19 יום שבהם לא ירדנו מן הכותרות, ומדי יום סוקרנו בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, בתחנות הרדיו, בעיתונות ובתקשורת העולמית.

19 יום שבהם המערכת הפוליטית לא יכלה להתעלם – ח"כים וסיעות רבות עלו לגמלא להיפגש איתנו; מי כדי להביע תמיכה, מי כדי להתווכח עימנו, ומי (אולי הרוב) מתוך ידיעה שהתקשורת נמצאת בגמלא ותסקר את הביקור. התקשורת הביאה את הפוליטיקאים, ומשבאו הפוליטיקאים הם משכו את התקשורת וחוזר חלילה – וקולנו נשמע ברמה, תרתי משמע.

ערב קודם לכן, אלפים רבים מתושבי הגולן גדשו את פארק קצרין העתיקה לעצרת חרום, שכותרתה: "עד כאן! לא את הגולן!", ובה הכרזנו על מבצע "עוז 94" שמרכזו – שביתת רעב ללא הגבלת זמן. בראש המבצע עמד יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ח"כ ממפלגת העבודה, גיבור ישראל אביגדור קהלני. יהודה הראל יזם את השביתה, היה האסטרטג שלה והמוח מאחוריה ומנהיג השובתים. בין השובתים היה גם סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן היה האמרגן, המפיק והבמאי הגדול, שניצח ביד רמה על המבצע, מבחינה פוליטית ולוגיסטית.

שביתת הרעב היתה הצלחה גדולה. נדבך חשוב בהצלחת המאבק על הגולן.

כשאני בוחן לאחור את העשור של המאבק על הגולן, המאבק הציבורי המוצלח והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה, אני סבור שהפעולה המוצלחת ביותר בו, לא היתה הפגנת הענק בכיכר רבין, "אם כל ההפגנות" – ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שבה השתתפו מאות אלפי אזרחים, בינואר 2000. גם לא שביתת הרעב בגמלא. הפעולה המוצלחת ביותר היתה... סטיקר. דבקית בעברית.

מי שנסע אז בכבישי ישראל, לא היה יכול להתעלם מן התופעה המדהימה סביבו – מרבית המכוניות נשאו את הסטיקר "העם עם הגולן". שלט "העם עם הגולן" היה תלוי על עשרות אלפי מרפסות בערי ישראל. ולאורך שנים בכל צומת בארץ עמדו מיספר פעילים עם השלט "העם עם הגולן". צבענו את הארץ בגולן. היה זה מסר אפקטיבי ביותר, שהטריף את יריבינו. הם לא יכלו להתעלם מכך.

לצביעת הארץ בגולן היו מספר מטרות. ראשית, להוכיח שלמרות שהמאבק מונהג ומנוהל מהגולן, בידי ועד יישובי הגולן – זהו מאבק לאומי, שרוב העם תומך בו. שנית, לבטא בעוצמה, באופן מוחשי ביותר, את ההתנגדות לנסיגה. שלישית, להעביר למקבלי ההחלטות את המסר הפשוט – העם מתנגד לנסיגה. ואכן, לא היה ולו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה.

צביעת הארץ בגולן נבעה ממניע נוסף – אופי המאבק. מראשית המאבק, הגבלנו את עצמנו בקווים אדומים שלא זזנו מהם לאורך כל המאבק: לא אלימות, לא איום באלימות, לא הפרת חוק, לא פגיעה בציבור. מאבק מכובד ודמוקרטי, על פי חוק. חסימת כביש, למשל, היתה מחוץ לתחום.

אבל בסוג כזה של מאבק יש גם בעייה. איך משדרים נחישות ואיתנות עם המגבלות הללו? פעולות מן הסוג של שביתת הרעב היו התשובה. בשביתת הרעב בגמלא הפגנו נחישות, והוכחנו שניתן להיות נחוש ומאיים, בלי לאיים ובלי לפרוע חוק.

אחד המסרים הבולטים במאבק שלנו, היה חוסר המנדט של הממשלה לפעול בניגוד מוחלט להתחייבותה בבחירות. בפנייה לציבור בראשית שביתת הרעב ציטטנו מתוך מצע מפלגת העבודה בבחירות. אך הציטוט הפופולרי היה מתוך נאומו של רבין 12 יום לפני הבחירות, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את רמת הגולן." לא היה ילד שלא דקלם את המשפט הזה על פה. שידרנו את הסרטון עם דבריו של רבין אפילו כתשדיר בבתי הקולנוע. דרשנו להביא כל הסכם למשאל עם.

רבין נענה, הודה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה, והתחייב פומבית להביא את ההסכם, אם יושג, למשאל עם. אולם הוא סירב לחוקק את ההתחייבות. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני יזמה את הצעת חוק שיריון הגולן. הגשת הצעת החוק הפסיקה את שביתת הרעב. האמת היא שהפסקנו אותה ברגע שחששנו שהיא תפסיק לעניין את הציבור ואת התקשורת, כי כמה אפשר להשאיר נושא בכותרות? עצם החזקתו כך כמעט 3 שבועות היה הישג אדיר, והעדפנו לסיים את השביתה בשיא.

בפרשת השבוע, "כי תצא", מוצגות הלכות המלחמה, ובין השאר מי פטור ממנה: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ... מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ."

בהנהגת ועד יישובי הגולן לא רצו שאצטרף לשביתה, בשל היותי דובר ועד יישובי הגולן, ובמבצע הזה עליי להיות בכושר שיא, במיטבי. כיוון שהתעקשתי, ניסו לשכנע אותי בנימוקים אחרים. "רק לפני חודש התחתנת," אמרו לי חברים, "איך כך אתה פתאום עוזב את ביתך, את אשתך הטרייה, הולך לתקופה ארוכה אל הלא נודע, אולי מסכן את עצמך, את חייך? הרי אפילו על פי התורה אתה פטור מן המלחמה."

השבתי, שעל פי חז"ל, הפטוֹרים הללו נוגעים רק למלחמת רשות. ואילו למלחמת מצווה חובה על כולם לצאת: "הכול יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה," ככתוב במשנה. ומהי מלחמת מצווה יותר מאשר המאבק על הגולן?

וכך, במהלך השביתה, התבשרתי בבשורה מרוממת הנפש, על כך שאשתי נושאת ברחמה את ילדנו הבכור. הבשורה הזו טענה אותי באנרגיות שגם "אלף לחם" לא ישתוו להן.

מתוך השביתה, ניהלתי את המערכה התקשורתית, ודווקא אז הייתי בשיא כושר הפעולה. עד היום, כל אימת שאני מתבקש להצביע על חוויה משמעותית ומכוננת בחיי – אני מצביע על 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.

אין לי ספק, ששביתת הרעב היתה נדבך משמעותי ביותר בניצחון. והיום, 25 שנים מאוחר יותר, הגולן ישראלי ופורח ומתפתח, חוק יסוד שהובלנו מחייב משאל עם על כל ויתור על שטח שבריבונות ישראל – וארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן. ניצחנו!

* שובתי הרעב בגמלא (כולל שובתים שהצטרפו במהלך השביתה או פרשו לפני הסוף): יהודה הראל (מרום גולן), סמי בר לב (קצרין), דרורה שנק (מרום גולן), אפרת בדיחי (קשת), עלית איתם (נוב), אמתי שלם (מבוא חמה), מיכאל לנדסברג (אורטל), אורי הייטנר (אורטל), מוטי רישין (בני יהודה), דורון טיומקין (קצרין), דורון בוגדנובסקי (מרום גולן), סטיב רוזן (כפר חרוב), משה סבוראי (שקד) רענן לוי (עשרת).

במהלך השביתה הצטרפו אלינו לימים אחדים ראשי עמותת "השדרה הכפולה" ובהם פרופ' אלישע האס, דובי הלמן, פרופ' אברהם וכמן ודודיק רוטנברג. במקביל אלינו, דיוויד ספלמן, אז חבר גונן והיום תושב עין זיוון, שבת רעב ליד בית התק"ם בתל-אביב.

[אהוד: דורון טיומקין הוא קרוב-משפחה שלנו, נצר למשפחת ראבּ שעלתה מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1876 והיתה במייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקוה, בשנת 1878].

* טוהר הבחירות – ועדת הבחירות המרכזית שכרה 3,000 פקחים, רבים מהם עורכי דין ורואי חשבון, מצויידים במצלמות גוף משוכללות, לפקח מקרוב על טוהר הבחירות ב-3,000 אשכולות הקלפי. הדבר נותן מענה מספק, ממלכתי (סליחה על הביטוי הגס), מקצועי והוגן לאבטחת טוהר הבחירות. אבל ההליך הזה אינו בא בטוב למי שמחפשים דרך להתסיס את הרוחות בתרמית הקונספירטיבית של "גניבת בחירות", למקרה של הפסד בקלפי.

* הבריז להם – מתווה הפייק-מצלמות, אמור היה לכלול את קבלת החוק במליאה, מתוך ידיעה שתהיה עתירה לבג"ץ, ומתוך ידיעה שגם בית המשפט הכי פחות אקטיביסטי לא יוכל שלא לפסול חקיקה כזאת. או אז, בג"ץ היה מואשם ב"גניבת הבחירות", יחד עם היועמ"ש, ועדת הבחירות המרכזית ו"הערבים", כמובן. ואם וכאשר יוגש כתב אישום נגד נתניהו, מיד יהיה "קייס" לקונספירציה על בתי המשפט שהם חלק מן המזימה של תפירת התיקים לנתניהו.

איך המהלך השתבש? נתניהו בנה על ליברמן. היה לו ברור, שברגע שהוא משתמש במילת הקסם ה-ע-ר-בים, ליברמן יקפוץ לדום. אבל ליברמן הבריז. וכך עשה גם פולקמן, ששמר אמונים לבוחרי "כולנו", שבחרו בפתק שעליו היה כתוב "הימין השפוי".

* זכות הבחירה – אביגדור ליברמן מתכוון להעלות הצעת חוק המחייבת את כל האזרחים להצביע בבחירות. בעבר גם מאיר שטרית הציע הצעה דומה. ליברמן מסביר שכל האזרחים נהנים משבתון, שניתן להם כדי שיצביעו, והם אינם יכולים לא לממש את מטרת השבתון.

זו הצעה דרקונית ולא דמוקרטית (הגם שהיא קיימת בכמה מדינות). זכות הבחירה – כשמה כן היא: זכות. זו זכות גדולה לאזרח במדינה דמוקרטית, להשפיע על הנעשה במדינתו. אך זכותו של אזרח גם להימנע מן הבחירה. כל משמעות זכות הבחירה תוחמץ, אם תהפוך לחובה.

עם זאת, חשוב מאוד לעודד, בדרכי חינוך, הסברה ושכנוע, את כל אזרחי ישראל, בעלי כל השקפה פוליטית והשתייכות לאומית ודתית, לממש את זכותם.

* אחדות לאומית – יאיר "תהליכים" גולן ממרצ, התגולל בכחול לבן, בראיון לרשת ב', על חתירתה לממשלות אחדות עם הליכוד. קלמן ליבסקינד, שראיין אותו, ניסה לעמת אותו עם הסקרים, המעידים שאין אפשרות לממשלה אחרת, אך גולן בשלו, לא מאמין בסקרים וכו'.

ואני אומר, שהדיון הזה, על ההיתכנות של הקמת ממשלה זו או אחרת, מחמיץ את העיקר – ממשלת אחדות לאומית היא הדבר הנכון למדינת ישראל. תהיה זו ממשלת איחוי הקרעים, ממשלת פיוס לאומית. תהיה זו ממשלה שתעצים את החוסן הלאומי והחברתי שלנו, אל מול האתגרים הביטחוניים החמורים – איום הגרעין האיראני, איום ההתבססות האיראנית במדינות השכנות לנו, איום דיוק הטילים של חיזבאללה והמשך הטרור מגבול עזה.

במילים אחרות – גם אילו לכחול לבן, מפלגת העבודה ומרצ יהיו מעל 61 ח"כים, הממשלה הראויה והרצויה, אם כחול לבן תנצח, היא ממשלת אחדות לאומית, שבסיסה כחול לבן והליכוד.

ויאיר גולן יבלה עם סמוטריץ' על ספסלי האופוזיציה.

ובהזדמנות זאת אני שב ומביע את סלידתי מהביטוי "ממשלת אחדות חילונית". אין חיה כזו. ממשלת אחדות היא בהכרח ממשלה המאחדת חילונים ודתיים. ממשלה חילונית היא מאליה לא ממשלת אחדות. וחבל שכאשר כחול לבן חותרת לממשלת אחדות, היא משתמשת בביטוי הפופוליסטי והשקרי הזה.

* האשמה משוללת יסוד – עם כל הכבוד לאברהם כץ עוז, ויש כבוד, האשמתו נגד נתניהו ("חדשות בן עזר", 9.9) שהוא עלול לחולל מלחמה למען האינטרס האישי ההישרדותי שלו, חסרת שחר.

אף ראש ממשלה ישראלי, גם לא איש ציני כמו נתניהו, לא ישלח מאות חיילים אל מותם מתוך אינטרס זר. גם המחשבה שמלחמת סרק יזומה תועיל לראש ממשלה ישראלי בבחירות, משוללת יסוד.

ובאשר לנתניהו עצמו – אנו מכירים אותו כראש הממשלה, לטוב ולרע, מאז 1996. אי אפשר להאשים אותו כמי ששש למלחמה. נהפוך הוא, הוא ראש ממשלה זהיר מאוד בהפעלת הכוח. מעט מאוד ראשי ממשלה היו זהירים כמוהו. וגם על כך ניתן לומר – לטוב ולרע. לטוב, כי נכון להיות זהיר בהפעלת כוח, ולא להיות נמהר בסיכון חיי חיילים ואזרחים. לרע, כי לעתים הוא נוקט זהירות יתר, שפוגעת בביטחון ישראל, שוחקת את ההרתעה ולכן עלולה להידרדר להתלקחות מיותרת שאיש לא רצה בה. כך אני רואה את האירועים בגבול עזה בשנה וחצי האחרונים. זהירות היתר והחשש ממלחמה, הובילה למדיניות של הבלגה והכלה. מדיניות זו שחקה את ההרתעה, דרדרה את הביטחון וכנראה שתוביל בסופו של דבר למלחמת אין ברירה, שניתן היה למנוע אותה במדיניות אחרת. לעומת זאת, המדיניות שנוקט נתניהו לסיכול ההתבססות האיראנית במדינות שכנות ולסיכול מיזם הדיוק של חיזבאללה, היא מדיניות נכונה ונועזת, שנועדה למנוע מלחמה, ולכל הפחות להקטין באופן דרסטי את מימדי הנזק, ההרס ושפיכות הדמים של מלחמה.

דווקא האירועים בשבוע שעבר בגבול לבנון, שהיו הטריגר לדבריו של כץ עוז, מעידים על הרצון להימנע מהתלקחות ומאבידות.

נתניהו מספק לנו, למרבה הצער, סיבות רבות ומוצדקות לבקר אותו. אין כל צורך לתקוף ולבקר אותו בהאשמות מופרכות.

* עלילת ה"דיפ-סטייט" – בני בגין הודיע שלא יוכל לבחור בליכוד בשל הנהגתה "הכל כך שחצנית, יהירה, גסה ובוטה." גם אביו, מנחם בגין, לא יכול היה לתת את קולו למפלגת ביבי דהיום.

זיכרו של מנחם בגין מהווה יעד לגימוד והגחכה מתמדת מטעם תעשיית פולחן האישיות של נתניהו. הוא מואשם בכך שבאשמתו, כלומר בשל היותו ממלכתי ודמוקרט, צמחה "מדינת העומק", שעל פי אותה עלילה זדונית ומטורללת, היא זו שתופרת תיקים נגד נתניהו ועכשיו מנסה לגנוב את הבחירות בשיתוף פעולה של "הערבים", היועמ"ש, ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון. בניגוד לעלילת ה"דיפ סטייט" המרושעת, שנתניהו מפיץ ואחד ממנסחיה הראשיים הוא ארז תדמור, בגין נהג באופן ממלכתי, כראוי לראש ממשלה במדינה דמוקרטית. השקר לפיו "פקידות השמאל" הכשילה את מדיניות בגין, חסרת שחר. כל מה שבגין רצה והחליט, לטוב ולרע, הפקידות ביצעה ושיתפה פעולה. הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון, המהפך הכלכלי, סיפוח הגולן, שיקום השכונות וכו'.

הדוגמה הבולטת ביותר היא עקירת יישובי סיני. אותם אנשי החטיבה להתיישבות, אנשי התיישבות מסורים שהשקיעו את כל מרצם ומאודם בהתלהבות אין קץ בהקמת ההתיישבות בסיני, הרכינו ראש בפני החלטת הכנסת, ונאלצו לעסוק, בכאב ובדמע, בהרס מפעל חייהם (יש שהתפטרו, אך איש לא ניסה להכשיל).

דוגמה נוספת היא המדיניות הכלכלית. תחת בגין שרתו שלושה שרי אוצר: ארליך, הורביץ וארידור. כל אחד מהם הוביל מדיניות הפוכה מזו של קודמו. פקידות האוצר ביצעה את המהפכים האלה של 180 מעלות, כי זו המדיניות של הממשלה הנבחרת.

כל הסיפור של "בחרתם ימין וקיבלתם שמאל", כשם ספרו של תדמור, הוא שקר מכוער, שנועד לתת לגיטימציה להתנהלותו האנטי דמוקרטית של נתניהו, למלחמתו במדינת החוק ומוסדותיה, לאפשר לו להאשים את צה"ל וראשי מערכת הביטחון בכישלונותיו, בשגיאותיו או בהחלטות נכונות שלו שאינן פופולריות.

* האם הסקרים מוטים? – לפני שבוע וחצי התפרסם סקר בחירות ב"ישראל היום", שבו כחול-לבן מובילה בשני מנדטים על הליכוד. מיד החלו לרוץ מסרוני געוואלד בקבוצות ווטסאפ של כחול-לבן, ש"ישראל היום" מנסה להרדים אותנו ולעורר את בוחרי הליכוד וכו' וכו'. התייחסתי למסרונים הללו כפי שאני מתייחס לזעקות הימין על הסקרים המוטים של "התשקורת" – בביטול. כל הטוענים כך, מכל הצדדים, חיים בסרטים המנותקים מן המציאות.

מה המטרה של הסוקרים? אשראי מקצועי והערכה ציבורית. מה מביא להם אותה? הדיוק של הסקרים שלהם. ככל שהסקרים של סוקר ייטיבו לדייק, כך הוא ייהנה מן האשראי, שמביא גם לכסף, כי מזמיני הסקרים (מן הפוליטיקה ומעולם העסקים) יבחרו במי שיספק להם את הסחורה הטובה ביותר, כלומר המדויקת ביותר.

מינה צמח אינה ליכודניקית ומעולם לא היתה ליכודניקית, אבל כבר 42 שנה היא מתענגת על ההצלחה שממנה היא נבנתה – היותה, בעודה צעירה ואלמונית שסקרה בעבור עיתון שולי ("מבט") – הסוקרת היחידה שחזתה את המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, בניגוד לכל אריות המקצוע.

ובחמשת החודשים האחרונים, ערוץ 13 וקמיל פוקס מתהדרים בכך שהמדגם שלהם בבחירות אפריל, היה המדויק ביותר. לכן, הטענות על כך שהסקרים מוטים – אינן רציניות.

* והרי התחזית – התחזית המדויקת שלי, שבוע לפני הבחירות: הכול פתוח.

* ריבונות על בקעת הירדן – החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, היא צעד מדיני וביטחוני חשוב ומבורך. בעת המו"מ על תכנית קרי, נתניהו ויתר למעשה על הבקעה, והסתפק בנוכחות צבאית מוגבלת לאורך נהר הירדן. אם הוא חזר בתשובה – מודה ועוזב ירוחם. נתניהו הבטיח הצהרה דרמטית, עורר ציפייה להכרזה חשובה על החלת הריבונות על הבקעה, ובסוף – הבקעה הולידה גיגית. אמירה ש"אם תבחרו בי". אשרי המאמין.

החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, עשויה להיות מסד להקמת ממשלת אחדות לאומית.

* ברק ובקעת הירדן – אהוד ברק התראיין בערוץ 12 ואמר דברים נחרצים על חשיבות השליטה הישראלית על בקעת הירדן לאורך שנים. נדהמתי. הן זו היתה עמדת מפלגת העבודה לאורך כל השנים, עד שבא אהוד ברק, בקמפ-דיוויד, והציע לערפאת נסיגה מבקעת הירדן. האם תהיה לברק היושרה להישיר מבט לעיני אזרחי ישראל, להודות בשגיאתו ולחזור בו?

שמחתי לשמוע את דבריו. האם זו עמדת מרצ? האם ניצן הורביץ, תמר זנדברג וחובב המחבלים מוסי רז תומכים בכך?

* גם למאה שנה יש מועד תפוגה – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, קיבלנו הצעות מאנשים שוחרי טוב, לפעול למען הסכם של חכירת הגולן מדי הסורים למאה שנה. אני מתכוון ברצינות למונח שוחרי טוב, כי ההצעה נבעה מחששם של המציעים מנסיגה מהגולן, שהיתה מוחשית מאוד, וכניסיון להציל את הגולן.

אנחנו דחינו בתוקף את הרעיון. ראשית, הגולן הוא שטח ריבוני ישראלי, ומה פתאום עלינו לחכור מהסורים שטח שלנו? שנית, ידענו שלהצעה כזו אין סיכוי, והדבר היחיד שייצא ממנה הוא הכרתנו בכך שהגולן הוא שטח ריבוני של סוריה. סיבה נוספת היתה, שכפי שאיננו נאבקים רק על הבית ומפעל החיים הפרטי שלנו, אלא קודם כל על האינטרס הלאומי שאותו אנו מגשימים בחיינו, כך איננו דואגים רק לדור שלנו, אלא גם לילדינו ולנכדינו ולדורות הבאים. מאה שנה? זה נראה המון זמן, אבל גם למאה שנה יש תאריך תפוגה. ואם יהיה הסכם כזה, החיים בגולן יהיו חיים על קו הקץ. ואיזה טעם יהיה בפיתוח והתיישבות במגמה כזאת?

והנה, אנו רואים היום מה קורה בהונג-קונג, שנחכרה למאה שנה ולאחריהן הוחזרה לריבונות סין. יש כמובן הבדלים רבים בין המקרים, אך דבר אחד משותף – החכרה למאה שנה. הסבל, שהוא מנת חלקם של תושבי הונג-קונג, עשוי היה להימנע אלמלא אותה חכירה זמנית. הם נהנו מגן עדן, שהתברר כגן עדן של שוטים, שבא אל קיצו בבוא יומו. ואם כך כשמדובר בחכירה בידי מעצמה קולוניאלית, כאן, כאשר מדובר במולדתנו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר.

* פני הדור? – חיפשתי פרטים על היישוב הישראלי אופירה, בשארם א-שייך, שנעקר בנסיגה מסיני. כתבתי בגוגל "אופירה", וכל הדף הראשון היה קודש לאופירה אסייג.

* ביד הלשון: אוהבים אותך... בוחרים ב... – על כרזת בחירות של עוצמה כהניסטית, שראיתי על קירות העיר צפת, מופיעות תמונות של נתניהו ואיתמר בן גביר, והכיתוב הוא: "אוהבים אותך ביבי, בוחרים בבן גביר."

זהו חיקוי של קמפיין שנחשב למוצלח במיוחד, בבחירות המוניציפליות ב-1993. טדי קולק, ראש העיר ירושלים, הוותיק והמיתולוגי, הציף את העיר בכרזות תעמולה: "אוהבים אותך טדי." למחרת, יצא קמפיין תגובה של אולמרט: "אוהבים אותך טדי, בוחרים באולמרט." זו היתה הסיסמה המנצחת בקמפיין שהעלה את אולמרט לראשות העיר.

כל מה שעליזה לוין 'המתרגמת' של חתני ביקשה ממני היה לקבל בחזרה את כספי הפיצויים שהשקיעה בשעתו בחברת ההשקעות של האחים מאיר. משהסדרתי זאת לשביעות רצונה, הרגשתי רצון להמשיך להיפגש עימה, כדי לשמוע מה שיש לה לספר על חותני. למזלי היה לה זיכרון מדהים וכושר סיפורי מעולה. לא פלא שחותני מצא בה עניין במשך 30 שנה. כשהמשכנו להיפגש והיא התחילה לספר עליו ואיך הכירה אותו ואת אשתו בכפר הערבי שייח' ג'ראח , הבנתי שמצאתי אוצר יקר ומהר מאוד ביקשתי ממנה שבמקום שתספר עליו, תספר לי על עצמה ועל קורות משפחתה בגרמניה בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון. היא עשתה זאת ברצון ובמשך השנים הבאות היינו נפגשים אחת לחודש, כשאני יושב מולה וממלא מחברות.

כאן אני חייב להתנצל בפני כל מי שמתכונן לפתח ציפיות (כמו אהוד למשל), ולגלות שעם כל הכימיה שנוצרה בין שנינו וגילויי הלב שלה ושלי, לא נוצרה בינינו קירבה אינטימית. היא היתה אז בת 70 ובעיניי הצעירות של אז, נראתה לי כמי שהגיעה לגיל מופלג שהוא כבר נטול מין. היתה זו כמובן שטות מוחלטת, כי כשלושים שנה לאחר מכן, כאשר אני הייתי בן 73 ונסעתי לטיול בטורקיה עם קשישה בת גילי, נודע לי על בשרי, שלסערת היצרים אין גיל, ובנות שנולדו עם הורמונים שלא מתחשבים בגיל הכרונולוגי, יכולות לעשות צחוק מצעירים שמיצו כבר את גיל המיץ.

מה שעניין את עליזה לוין בגיל הנעורים, היה מה שחשבתי שמעניין רק את הבחורים. בצד לימודי הספרות באוניברסיטה של המבורג, עניינו אותה גם הסטודנטים שישבו לצידה, ולא היו שווי נפש לגמישות גופה ולעיניה הצוחקות. מבין הבנים משך את לבה סטודנט יהודי, פליכס, בן למשפחה מיוחסת, שעמו היתה נפגשת בערבים על הספסלים של גני העיר. הבעייה היתה שמצפונו של הנער לא התיר לו לפגוע בתומתה והוא עשה הכול, ובלבד שתישאר שלמה וברה.

בחור אחר שעורר בה עניין מסוים היה בן הקצב השכונתי שאביו תלה מודעה, שהוא מחפש עוזר לניהול חשבונות החנות. בזכות העבודה הזאת, הצליחה להקל על הוריה את תשלום שכר הלימוד וגם להכיר את דייוויד, בן הקצב, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים ושדה התעניינותו העיקרי התמקד בסוגי המכוניות שהתעשייה הגרמנית ידעה לייצר.

במחברת שמילאתי תוך ישיבה מולה אני מוצא את מה שכתבתי:

"...אביו של דייוויד ניסה להקסים אותי מהרגע הראשון, נתן לי מתנות קטנות, ליטף אותי בכל הזדמנות ודיבר ברמזים על התועלת שתצמח לי מקרבתו. משהבחין שאני נמשכת יותר לבנו מאשר אליו, לקח אותי לשיחה רצינית, בה דיבר סרה בבנו. השמיץ אותו, אמר שאינו רוצה ללמוד וכל מה שהוא יודע זה לשבת כל היום במכונית, לשוט על האלבה, או לנסוע לרובע סנט פאולו, המפורסם בזונות שלו.

כששמעתי שהבן מקבל חינוך בסנט פאולו, עלתה קרנו בעיניי, הבנתי שמדובר בבחור בעל ניסיון, וקיבלתי ברצון את הזמנתו של דייוויד, לשוט עימו על נהר האלבה בסירת הקאנו המשפחתית שלהם. מיספר פעמים יצאתי עימו לשיט, שהיה נגמר בכך שהיינו נשכבים על קרקעית הסירה ומתגפפים. באחד מערבי ההפלגה האלה, כשאלפי כוכבים ניצלו את איחור בוא הירח וריפדו את השמים בניצנוצים עליזים, הצלחתי לשכנע את דייוויד, שאם יצליח לשחרר אותי מבתוליי, לא יהיה חייב להתחתן איתי. הוא השתכנע בקלות ובלי לדרוש הבטחה בכתב השתחל לתוכי בלהט רב, תוך תנופות עזות, עד שנתפסתי לבהלה, שכחתי את חגיגיות הרגע, וכל מה שביקשתי מאלוהים, היה שהסירה לא תתהפך.

למחרת בשיעור ההיסטוריה העברתי פתק לפליכס ובו הזמנה לשיחה חשובה בארבע עיניים. אחר כך בארוחת הצהרים, כשישב מולי במנזה, בישרתי לו בשמחה שהחל מאתמול אני כבר לא בתולה. תפוח האדמה שהיה בפיו נתקע בגרונו, והשיעול הנוראי שתקף אותו הסב אליו את פני כל יושבי המסעדה. משנרגעו הרוחות ופליכס הבין איזו מתנה ממתינה לו, חזרה אליו צלילות הדעת ובעיניים נוצצות הציע לקיים את החווייה העתידית בערב יום שישי הקרוב, בחדרו הפרטי שבבית הוריו."

במחברת הגדושה בשורות צפופות של כתב ידי, אני מוצא פירוט מלא של אותו לילה חסר שינה שעבר עליה עם פליכס הנרגש, שלא ידע את נפשו מרוב הריטוטים שעברו עליו, תוך ההפסקות הנדרשות לצורך אגירת כוחות לסיבוב הבא.

למחרת בבוקר הוא חש צורך לצאת לגן ביתו, להתאוור בין עצי התפוח ולהביא לעליזה סל מלא תפוחים ואגסים, כי לא העז לקחתה לארוחת הבוקר המשפחתית. עליזה נשארה לבד במיטה כשהיא הוגה בהרפתקת הנעורים הנפלאה שעברה עליה באותו לילה. מי שקלקל, את החלומות בהקיץ שפקדו אותה, היה הסבא של פליכס שעלה לחדר במפתיע כדי לזרז את נכדו.

"...כחמש דקות עמד ליד הפתח וקרא בשפה האידית: 'פליכס קום! צריך ללכת להתפלל... פליכס אל תתחבא, אני יודע שאתה בתוך המיטה!...'

השתדלתי לא לנשום ותוך כך ניסיתי בתנועות איטיות להחדיר את שולי השמיכה מתחתי. משנואש ליד הדלת, התקרב למיטה וקרא סמוך לראשי:

'פליכס שייגץ! אני יודע שאתה לא ישן. קום! כבר מאוחר!'

משלא זכה לתשובה ניסה להוריד את השמיכה מעל לראשי, אבל אני הצמדתי אותה אליי בחוזקה כשאני אוחזת בקצותיה. בתחושת הקלה שמעתי את צעדיו המתרחקים ולאחריהם את הדלת הנטרקת. הרגשתי שניצלתי מאסון כבד והרפיתי מאחיזתי בשמיכה. מסתבר שהזקן היה הרבה יותר ערמומי ממני. מתחת לשמיכה לא יכולתי לראות שהוא בכלל לא יצא מהחדר, אלא עמד זמן מה ליד הדלת. אחר חזר על קצות אצבעותיו ובבת אחת הסיר את השמיכה מעליי.

נדמה לי ששנינו כמעט התעלפנו, בעיקר הוא. בחלומותיו הפרועים ביותר לא צפה למצוא בחורה מעורטלת במיטת נכדו. לפי פיו שנפער ונשאר קפוא, הבנתי שהוא רואה מולו את השטן בכבודו ובעצמו. מיהרתי לחטוף את השמיכה שנשרה מידיו ולהסתתר מתחתיה. כאן חזרה אליו רוחו. הוא פרץ בצריחת 'אוי ויי זמיר!' צרודה, שם ידיו על ראשו וירד במדרגות אל מול בני הבית, שעלו מולו לשמע הזעקה.

מי שספג מכות באותו יום היה פליכס, שהתנצל בפני הסב הזועם ואמר שהוא לא אשם שהסטודנטית הזאת רצתה לבוא אליו, ולא היתה לו ברירה. המבוכה בבית היתה גדולה, כי הבחור היה מאורס לעלמה יהודייה מבית טוב וחסר היה שהבושה תגיע לבני משפחתה..."

הייתי די מופתע מגילוי הלב של קשישה שעברה את גיל השבעים, ולא פלא שהעדפתי לשמוע את סיפוריה האינטימיים, מאשר את תולדותיו של חותני, אשר ככל שהיו ספוגי ידע והיסטוריה יהודית, לא היו חושפניים כשלה. אני חושב שהיא הרבתה בסיפורי נעורים, כיוון שהבחינה בעיניי הנוצצות למשמע כל הרפתקה. מאחר שמצאה את עצמה בבדידות מסויימת אחרי פטירתו של בנימין – אלה שימשו לה כאמצעי להביאני לביתה, לפחות פעם או פעמיים בחודש.

מדיצה אשתי לא הסתרתי דבר. סיפרתי לה שאני רוצה לכתוב ספר על האחים מאיר והיא, בתור אשת סודו של אביה, משמשת לי מקור לא אכזב לתולדות המשפחה. אמרתי לה שאלמלא האישה הזאת, יש להניח שאביה היה מוצא בת זוג אחרת שהיתה סוחטת ממנו כספים, כמו הרומנייה שתבעה אותו למשפט אחרי מותו. דיצה הרשתה לי ללכת למפגשים, אך לא היתה מעוניינת לשמוע מה ששמעתי.

המחברות שמילאתי היו גלויות לפניה, אך היא אפילו לא ניסתה להציץ לתוכן, ומתוך כך הפסידה את הסיפור על דייוויד בן הקצב, שלא הרפה מעליזה אחרי ליל הסירה על נהר האלבה, והיא הצליחה להפטר מחיזוריו הבלתי נלאים, רק אחרי שהגיעה איתו להסכם שתתמסר אליו פעם בחודש ביום שבת לפני הצהרים. סידור זה בא לקיצו כאשר אחותה גרטל, שהתחתנה עם גוי שהתגייר, חזרה עם בעלה מבית הכנסת והחליטה לבקר את אחותה הצעירה ולשמוע מה שלומה.

"...השניים צעדו בבגדי שבת מסורתיים, היישר מבית הכנסת אל חדרי ומצאו אותי עם דייוויד, כשאנו מתגלגלים ערומים כביום היוולדנו על המיטה הגדולה. גרטל פלטה קריאת בהלה, אלפרד הדתי הצטלב אוטומטית וברח מהחדר כל עוד רוחו בו. גרטל, שנדהמה לראות שזה המתגלגל לצידי הוא בן הקצב הידוע לשימצה, פלטה מפיה משהו כמו 'תתביישו לכם' ויצאה מהחדר, כשבדרך מרוב כעס היא דורסת ומועכת את מגבעת השבת של בעלה, כשהיא חושבת שזו המגבעת של דיוויד.

ישבנו המומים על המיטה ודייוויד אמר: 'מה יהיה עכשיו? יכריחו אותנו להתחתן.'

כאן נשמעו צעדים במדרגות, גרטל שהתפרצה, צעקה: 'איפה הכובע של אלפרד?'

הצבעתי על המגבעת המעוכה. היא הרימה אותה מהרצפה בחטף ויצאה בטריקת דלת, כדי לפתוח אותה שוב ולגעור בי בעיניים מזרות אימה: 'את עוד תשמעי על זה מאבא!'

לזאת לא הייתי מוכנה. ידעתי שאבי הרגזן והגאה יקבל את החדשות בצורה קשה. גם גרטל ידעה זאת ובאה בערב להטיף לי מוסר.

'אין ברירה – אמרה לי בסיכום דבריה – תצטרכי להתחתן איתו מהר לפני שכל העיר תדבר!'

'בשום אופן לא! – צרחתי – אני לא מוכנה להתחתן עם הדרעק הזה!'

'כן!' – החזרתי בעזות שאני בעצמי לא יודעת מאיפה היא באה לי."

בסופה של אותה מריבה שנמשכה עד חצות, הסכימה גרטל שלא תספר לאביה כלום, אבל כל זאת בתנאי שעליזה תעזוב את דירת החדר שלה בבית הקצב ותלך לגור אצל לוטה האחות הבכורה וזו כבר תשגיח שדייוויד הסוטה לא יעז להתקרב לביתה.

אחרי ששמעתי את שני הסיפורים על פליכס ובן הקצב, מה פלא שהמשכתי לבוא אל עליזה כל חודש, לשמוע עוד ועוד עלילות אהבים ולא להתאכזב?

הספינים של החודשים האחרונים נועדו להשכיח מאיתנו, שהשאלה הגורלית שתוכרע במשאל העם הגדול בשבוע הבא, נוגעת לסלע קיומנו: מדינה פלשתינית, כן או לא?

בואו נניח בצד את כל האהבות והשנאות, נתעלם מכל משקעי העבר, ונזרוק מהחלון את כל השיקולים הפחות רלבנטיים. כמו למשל בעייתיותה המטרידה של הגב' שרה נתניהו, כפי שמשתקף מן העדויות השערורייתיות על אודות אופייה והתנהלותה של הגברת הראשונה שלוחשת לראש הממשלה. אפילו סוגייה מביכה זו, אסור שתשכיח את הפיל הגדול שעומד לו בשקט במרכז החדר, מבלי שאף אחד רואה אותו, ושמו: מדינה פלשתינית, כן או לא?

הגיע רגע האמת. בחירות 2019 מועד ב', תהיינה משאל עם ענק ומכריע בשאלה זו, סלע קיומנו. מיד לאחריהן, תגיח מן האופל 'תכנית המאה' של טראמפ, שבמרכזה הקמת מדינה פלשתינית, לרבות עקירת מתיישבים שאינם בגושים. זו השאלה שתוכרע בידי הוד מעלתו הבוחר בשבוע הבא.

יש מפלגות שעמדתן בסוגייה זו ברורה כשמש. הרשימה הערבית המשותפת, חובבת השאהידים, היא כמובן בעד 'שלום צודק', שמשמעותו מחיקת ישראל והקמת מדינה פלשתינית מן הים עד לירדן. לצידה ניצבת שוחרת נוספת של המדינה הפלשתינית המדומיינת – המחנה הדמוקרטי של ניצן הורביץ, סתיו שפיר, נועה רוטמן ואהוד ברק.

במחנה השמאל הגווע ניצבת גם מפלגת העבודה-גשר, שמוֹכרת מצג שווא של היותה ממשיכתם של בן גוריון ויצחק רבין, והיא רחוקה מהם כרחוק שמיים מארץ. בן גוריון שלל כידוע מכל וכל מדינה פלשתינית (ולבטח היה מוצא עצמו היום ימינה חזק מנתניהו), וכך גם יצחק רבין, שבניגוד לעמדת נכדתו, ראה את הנולד: "מדינה פלשתינית תהיה סרטן בלב המזרח התיכון. זו תהיה מדינה חלשה עם קיצוניים, שכל חלומם היה ונשאר לחסל את מדינת ישראל" (בראיון לניוזוויק, 1975), והוא חזר על כך בעימות טלוויזיוני מול יצחק שמיר ב-1992.

מפלגת כחול-לבן, שהיא שעטנז של רעיונות מנוגדים, עלולה להיסחף אחר תוכנית המאה ולהצטרף לתומכי המדינה הפלשתינית. המונח מדינה פלשתינית, הושמט במתכוון ממצעה, כדי שלא נדע בדיוק מה עמדת מנהיגיה בשאלה זו, אבל נאמר במצע כי כחול לבן תיזום ועידה אזורית עם מדינות ערב, שואפות היציבות, להעמקת תהליכי ההיפרדות מהפלשתינים. והמבין יבין. אי אפשר לספור אותה עם מתנגדיו הנחרצים של האסון הפלשתיני שתוכנית המאה עלולה להמיט עלינו.

למי שחשב שהמפלגות החרדיות יכולות להוות מחסום בפני מדינה פלשתינית, נכונה אכזבה. לא רק שיהדות התורה נתנה ידה להתנתקות מגוש קטיף, תמורת תקציבים, והיא עודנה שבויה במורשת הרב שך שפסק כי אין להתגרות בגויים; ולא רק שש"ס, מהאחראיות לאסון אוסלו, עדיין שומרת על מורשת הרב עובדיה יוסף אשר התיר ויתור על שטחים תמורת שלום. במפלגות החרדיות יש ח"כים ששמאלניותם אומנותם. ח"כ משה גפני, למשל, הצהיר על עצמו שמאלן ידוע והציע בעזות מצח לציונות הדתית לממן את ההתיישבות מתוך תקציבי ישיבות ההסדר. רק השבוע הוא הפתיע כשהתריע מראש: "לא הולכים דווקא עם נתניהו."

הגענו לליכוד. זו באמת מהווה מצג בלתי נתפס של רמייה ואחיזת עיניים. היא ימין רק בכאילו. מנהיגו נתניהו הוא הקופירייטר והפרזנטור של עקרון 'שתי מדינות לשני עמים', ומאז כפופה התנהלותו ליעד זה: הקפאת ההתיישבות תוך מתן יד חופשית לבנייה ערבית פרועה (ע"ע חאן אל אחמר), השתוללות הוואקף בהר הבית ובניית ארבעה מסגדים חדשים בעידן נתניהו תוך הקפדה על מינימום נוכחות יהודית בהר, וזה רק אפס קצהו של הקרחון.

נראה לכם הגיוני להצביע למפלגה שזה האופק המדיני והביטחוני שלה?

נותרו המפלגות מימין לליכוד, שהן הימין היחיד בשטח. בוודאי אפשר לבקר אותן, ועוד איך, אבל איש לא יחשוד שהן בעד מדינה פלשתינית. והן (אם 'עוצמה יהודית' תחצה את מחסום אחוז החסימה) תהיינה גם היחידות, בנוסף לליכוד, שאין להן שום מועמד אחר, זולת נתניהו.

אלא שכאן נחשף פרדוקס נתניהו: בניגוד לטענתו שצריך ליכוד גדול ומפלגות ימין קטנות, כדי להקים ממשלת ימין בת 61 ח"כים, מוכיח ההיגיון את ההיפך. ממש הפוך, גוטה. ככל שהליכוד יהיה גדול יותר, הוא יעדיף ממשלת אחדות עם השמאל והחרדים, וכך גם ייפטר מן הימין הטורדני: הן משקד ובנט שאותם מתעב הזוג נתניהו, והן מ'עוצמה' שנתניהו ממש בורח ממנה, לבל ידבק בו רבב של כהניזם.

מסקנה: דווקא כשהליכוד מצומק, עם ימין חזק מימינו, ייאלץ נתניהו להימנע מממשלת אחדות, שתאמץ את סיסמת 'שתי מדינות', וללכת על קואליציית ימין, שתמנע היסחפות ישראלית לעבר רעיון העיוועים ששמו מדינה פלשתינית. אמור מעתה: פחות קולות לנתניהו, שווה יותר ממשלת ימין. פרדוקס נתניהו.

במשאל העם הגדול, בשבוע הבא, זו השאלה שתוכרע: מדינה פלשתינית, כן או לא?

אהוד: נדמה לי שאתה מגזים. מדינה פלסטינית לא תקום בקרוב וגם לא ברחוק. והדבר בכלל אינו נתון בידינו אלא בעיקר בידיהם – והם בכלל לא רוצים מדינה אלא המשך הקיום הפליטִי והפאראזיטי, והמשך הסכסוך עד שלתקוותם יצליחו לגרש אותנו מכל חלקי ארץ-ישראל.

בינתיים יש כבר לפלסטינים מעין מדינה בעזה, ואנחנו רואים היטב מה טיבה ומה יהיה טיבה גם בעתיד במסגרת "שתי מדינות לשני עמים."

אהוד בן עזר: אני לא מתגעגע לשום דבר מן העבר. מדינת ישראל היא הצלחה מדהימה שאותה לא שיערו אבותינו ואבות-אבותינו. אני רק מרחם על אלה המתגעגעים כיום אל העבר שכביכול היה טוב יותר וגם עושים לעצמם קצת שם ופרנסה מן הגעגועים המופרכים האלה.

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

זו תהיה שנת נתן אלתרמן, מכריזה עיריית תל-אביב-יפו. שנה שלמה, מספטמבר 2019 עד אוגוסט 2020, תוקדש למשורר הדגול. הדור הצעיר יכיר את משורר-העל של תל אביב לא רק משטרות הכסף ומבחינות הבגרות. מאות אמנים, סופרים, עיתונאים, חוקרים ומוזיקאים יקדישו את דבריהם ליצירתו ועליו. ידברו גם על שלוש הכוכבות שהעניקו לו את השמיים – רעייתו השחקנית רחל מרכוס, בתו המשוררת תרצה אתר ואשת חיקו הציירת צילה בינדר.

את רחל מרכוס ( 1912-1985) אשת נתן אלתרמן, ריאיינתי בשנת 1959. כשהייתה בת 47. היא נולדה בגרודנו, אז פולין, למדה משחק בווינה בסמינר של מקס ריינהרט הנודע ועלתה לארץ בשנת 1934, החלה להשתתף במסגרות תיאטרוניות שונות עד שנכנסה כחברת קבע לתיאטרון הקאמרי. ב-1935 נישאה למשורר נתן אלתרמן. שש שנים אחרי נישואיהם נולדה בתם היחידה תרצה אתר (קיצור מאלתרמן).

הריאיון היה בתום הצגת הבכורה ב"קאמרי" "הערב אימפרוביזציה" בה השתתפה מרכוס. היא סיפרה לי בהתלהבות על "המחזה המובהק של פירנדלו, הצגה בתוך הצגה, תפקידים 'נשברים' המעוררים התרגשות עזה." היא התפעלה גם מהבמאי לופוביצ'י: "פרט לאי ידיעת השפה העברית יש לו את רוב הסגולות שתמיד חיפשתי בבמאי: תפישה מעניינת של מחבר המחזה, חדירה לתוך הדמויות , תיזמור כללי של האנסמבל. אצלו חוויתי אולי לראשונה מה פירוש המונח 'דינאמיות'."

לא. אין לה תפקיד ראשי במחזה,א ומרת רחל מרכוס. "תפקידי בכלל לא חשוב ביותר. כמעט שאינו תפקיד. אני גברת לקרוציה. יש לי שתי סצינות, אחת קומית, השנייה רוויית עצב. מחזה של פירנדלו מחייב את השחקנים לשליטה טכנית מוחלטת, כדי לתת את כל הניואנסים. זה הישג מקצועי והקהל הסנובי ביותר – אנשי הפרמיירות – מחא לי כפיים באמצע ההצגה."

עם זאת היא תוהה: "האם לא ימהר הקהל לשכוח את משחקי? האם הביקורת, שאינה מפנקת אותי, תזכיר את דמויות המשנה?" כבר הורגלה לגלם תפקידי אופי הקשורים לגיל מסוים ולעתים קרובות הם תפקידי משנה שאינם מוקד ההתעניינות. ובכלל ב"הערב אימפרוביזציה" הופנו הזרקורים לדינה דורון שזו הצגתה הראשונה מאז שבה לארץ.

היו לרחל מרכוס תפקידים ראשיים שנחקקו בלב הצופים – "שובי שבא הקטנה", "יונו והטווס" ואחרים. אבל היא דוגלת באימרה הידועה שאין תפקידים גדולים שהם חשובים ותפקידים קטנים שהם לא חשובים. גם תפקיד קטן עשוי להיות גדול. דווקא בתפקיד קטן יש להרבות במאמץ על מנת להגיע לצופים. בהצגת "מלאך האבן", למשל, קיבלה שישה משפטים בלבד – ומהם היה עליה ליצור דמות ולמלא את החלל. העיקר – ההרגשה של האמן עצמו, אם הוא מרוצה מהמשחק. דווקא תפקידה כאומנת ב"רומיאו ויוליה" אינו אהוב עליה אף שזכתה לביקורות מצויינות. שם לא עיצבה את תפישתה המקורית. "הפיצוי בעבודתי אינו הביקורת," היא טוענת. "הפיצוי הוא אותם רגעים מעשירים של חום ואהבה שהקהל האלמוני מעניק על הבמה וגם באוטובוס, בחנות..."

לדעתה "אין צורך שפרטים ביוגראפיים פיקאנטיים של שחקנים יגיעו לקהל. למי זה חשוב היכן נולדה או מה היא אוהבת לאכול? זה מתאים לפולחן של שחקניות קולנוע, לא לבמה רצינית. לכל היותר זה טוב לשחקניות צעירות או לשחקניות מבוגרות מאד העוסקות כבר בזיכרונות. היומן האוטוביוגראפי שלי בהחלט אינו לפרסום."

ובכל זאת, תוך כדי שיחה, סיפרה על עצמה, וכמה מדבריה גרמו לי הפתעה.

"מאמץ העבודה נורא והעייפות מוחלטת," אומרת רחל מרכוס. "אחרי כל מריטת העצבים של ההופעה אני ממהרת הביתה, להיות לבד. חיי בוהמה, בתי קפה בלילה – כל זה כבר מאחורי. אני הדמות הבעל-ביתית ביותר בין האמנים. תמיד עם סל קניות... יש לי אהבה רבה לבישול, גם על חשבון המנוחה. בשעות הפנאי חביב עליי לבקר עם בתי תרצה בהצגה או בקונצרט. תרצה בת 18, היא חיילת בלהקה השריון ומפרסמת שירים ב'למרחב'."

את תרצה ריאיינתי באותה תקופה כשהיתה בצבא. היא נראתה עדינה ושברירית, מאוד לא בטוחה בעצמה.

"אני גם אוהבת להימצא בערב בחוג המשפחה," הוסיפה רחל מרכוס. "לקרוא שירה חדשה. שלא כמו שחקניות אחרות אינני מגדלת כלבים וחתולים. על אישה כמוני אפשר לאמור שהבית אצלה עיקר – והתיאטרון הובי."

אלה היו לי דיבורים מפתיעים. לא רק משום ההבדלים בינה לבין בעל-בוהמיין ידוע מראשי 'כסית' ושיכוריה. המפתיע היה שהשחקנית הגדולה והנודעת שכל ימיה עסקה במשחק, שזכתה בפרס מילוא וגם בפרס קלאוזנר וכן הופיעה בסרטים – אומרת שהמשחק אינו עיקר חייה אלא הבית. הבית הוא שמעניק לה נחמה ופיצוי, והרי בכל העיר, בכל הארץ, ידוע הקשר שבין המשורר נתן אלתרמן לציירת צילה בינדר שגם איירה את ספריו לילדים. לצד הנישואין עם רחל, שנמשכו עד יום מותו, נמשך רומן האהבה שלו לצילה. חשבתי שביתה מרוסק והרוס מלא משטמה – והנה בית מתנהל כהלכתו עם התמסרות רבה לבישולים וערבי משפחה ורעייה האוהבת במיוחד את תפקידה כ"בעלבוסתה"...

איך עמדה בפני כל הרינונים על בעלה וצילה? איך קבלה את אלתרמן גם כשהובא הביתה בשעות הקטנות של הלילה שיכור כלוט?

כשבאתי, הפעם, לביתה בשדרות נורדאו לשאול אותה כמה שאלות הנוגעות להיסטוריה שלה, היא היתה כולה חרדה, מכוונת את מבטיה לדלת הסגורה של החדר השני ומבקשת: "דברי בשקט. שלא נפריע לו לכתוב."

היא ודאי המשיכה להיות בת זוגו כקורבן-הערצה למשורר הדגול. הוא המשיך בנישואין עד יום מותו, אולי כי ידע שהחיים עם רחל מעניקים לו את מיטב האפשרות לחיות כרצונו וליצור ללא הפרעה. ושמא, לפחות בהתחלה, היה הרצון להמשיך תחת קורת גג אחת בעבור הבת, שיהיה לה בית. שתהיה בקרבתו. ואולי, ואולי אהב גם את צילי וגם את גילי – "בובות שתים בובותיים."

אחרי שאלתרמן נפטר נפגשתי לא פעם עם צילה בינדר בקפה "קפרי" בפרישמן פינת שדרות ח"ן, הרחוב בו התגוררה. ל"כסית" לא חזרה יותר. פניה היו כמושות ורעמת שיער אדירה הקיפה אותן. עיניה היו יוקדות והיה בה משהו מבהיל, כמעט דמוני. לא דיברנו על אלתרמן עצמו אך דיברנו לא מעט על יהודה ושומרון שאלתרמן צידד בקיומם. זו היתה גם דעתה. פעם העזתי ושאלתי אם כתב עליה בשיריו.

היא הרהה רגע והשיבה: "פעם הגעתי לכסית לפני אלתרמן, וכשראה אותי יושבת עם חברים וחיכיתי לו. נדמה שעל כך כתב והיא ציטטה בעל פה: "אם פעם אראה אותך יושבת במסיבת רעייך, תבוא קנאתי לוהטת ותשרוף את ביתך עלייך."

צילה, אגב, נולדה אף היא סמוך לגרודנו, עירה של רחל מרכוס.

ובחזרה לרחל מרכוס. היא סיפרה על תוכניותיה לעתיד, על המפלט השני שלה, נוסף לבית: סוף סוף, לאחר "הערב אימפרוביזציה", תתפנה לזמן מה מההצגות בתיאטרון תמצא פורקן במשחק האהוב עליה באמת: הופעות יחיד בקטעי מחזות ששיחקה בתיאטרון, במחרוזות של בלדות אנגליות בתרגומו של נתן אלתרמן, ובשירה מודרנית.

בהצגת יחיד היא יכולה להתרכז בחומר הקרוב לליבה, והמפגש האישי עם הציבור, בעיקר בהתיישבות העובדת, מעניק לה אושר. כך הופיעה בשנים שלא היה לה תיאטרון קבוע וכך גם לפני כשנה, שכשיצאה לתקופה מסוימת מהתיאטרון שלא הסב לה סיפוק רב. בינתיים התחוללה מהפכה בקאמרי והיא חזרה לתיאטרון ונעשתה חברת ההנהלה.

ועדיין היא מחפשת צורות משחק חדשות. כשהגיעה בשנת 1934 לא שיחק לה המזל. כשעלתה לארץ היו התיאטראות סגורים ומסוגרים בפני צעירים – והשנים הטובות הוחמצו.

אילו ניתן היה להחזיר את גלגל החיים אחורה, האם הייתה בוחרת שוב בנתיב המשחק?

רחל מהססת ומשיבה בכנות: "אולי הייתי מחליטה אחרת... השכר אינו שווה תמיד את ההפסד."

הריאיון התקיים כאמור בשנת 1959, בימים הטובים יחסית של רחל מרכוס. ב-1985, בגיל שישים בלבד, הלך נתן אלתרמן לעולמו מהתקף לב. רחל המשיכה לשחק, בעיקר בתוכניות יחיד בקיבוצים, בערבי קריאה ובהצגות של "אמנות לעם". לימדה בבתי הספר למשחק של "בית צבי" וגם בבית הספר של ניסן נתיב. בתה תרצה כבר התפרסמה מאוד בשיריה לילדים ולמבוגרים, ואחרי שהתגרשה מעודד קוטלר נישאה לבנימין סלור וילדה בת, תמר, ובן, נתן סלור, לימים הזמר הידוע. אבל בגיל 35 נפלה תרצה אל מותה מחלון ביתה. לא הועילו לה תחנני אביה בשיר: "שמרי נפשך, שמרי נפשך..."

מות הבת היחידה האהובה, היה מהלומה נוראה לאם השכולה. "ממנו ירשה את כוח השירה, חבל שלא ירשה ממני את כוח החיים שלי," אמרה. נחמה פורתא מצאה בגידול נכדיה היתומים והיתה להם כאם.

רחל מרכוס נפטרה ממחלת לב ב-1985, 15 שנה אחרי מות נתן אלתרמן, והיא אולי הדמות הטראגית ביותר בתיאטרון בארץ.

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

הודעת נתניהו על כוונתו "להחיל עם הקמת הממשלה הבאה את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח" היא-היא הגשמת תורתו המדינית של אלון ורבין. למרבה הצער מפלגת העבודה, מפלגתם, נטשה זה זמן את תורתם המדינית ואימצה את תורת רק"ח יורשת הפ.ק.פ. – יריבתה ההיסטורית.

הגמגום של בנימין גנץ שנשאל אם הוא תומך בריבונות על בקעת הירדן? ותשובתו שהוא נגד הצהרתו של נתניהו, והוא רק בעד "שליטה" ישראלית בבקעת הירדן (ולא ריבונות) מעוררת דאגה לביטחון ולעתיד ישראל.

מסתבר כי סיסמת כחול לבן ש"ישראל מעל הכול" פשוט איננה נכונה.

תהילת הפורטוגזים – בין פרדיננד מגלן לאופירה אסייג

בדיוק לפני 500 שנה, ב-20 בספטמבר 1519, יצא הפורטוגזי פרדיננד מגלן מנמל סאן לוקאר דה בארמדה, שפך נהר הגוודלכביר, אל עבר האוקיינוס האטלנטי שבדרום ספרד, כ-60 קילומטר מדרום לסביליה, והפליג למסע החשוב והמרשים ביותר בהיסטוריה האנושית, הקפת העולם הראשונה. בגופם הוכיחו הספנים שהארץ היא אכן כדור, ושאם תנוע די זמן בכיוון אחד תשוב לנקודת ההתחלה.

הספינות שטו בכוח הרוח בלבד. 234 ימאים בחמש ספינות. רק אחת מחמש האוניות שבה הביתה. רק 18 מלחים השלימו את המסע ושבו לספרד. הפורטוגזי מגלן לא זכה לחזור. הוא מת בדרך, אבל זכה לתהילת עולם.

חמש מאות שנים לאחר המסע המופלא של הפורטוגזי מגלן, שהביא תהילה לפורטוגל, הפטריוטית הפורטוגזית המתנאה בפורטוגזויותה, (בעבר התנאתה במרוקוניותה), אופירה אסייג, מנופפת בטלוויזיה בגאווה בדרכונה הפורטוגלי, ועושה היסטוריה כאשר היא מנותקת מהאינסטגרם של חברהּ הטוב אייל ביטון-גולן.

אין מה לומר – פרשה מסעירה הזוכה למלוא הרייטינג.

שני זוטי דברים נשמטו ממני בטעות במה שכתבתי על אירלנד.

הזמרת האירית, שוהאדה דאוייט, שרה עתה עטויה בחיג'אב.

שם הזמרת היה לפנים שם אירי טיפוסי, שינייד מארי ברנדט או'קונור. היא נולדה בדבלין, ונקראה על שם שינייד דה ואלירה, אשתו של הנשיא האירי אמון דה ואלירה (ידידו ומעריצו של היטלר) ועל שם ברנדט הקדושה מלורד.

בעברה היתה אפילו כמרה, והנה עתה היא שוהאדה.

לטענתה "אם אתה לומד קוראן אתה לומד שתמיד היית מוסלמי."

ואולי דרכה היא הפתרון האמיתי לסכסוך האירי בין הקתולים לפרוטסטנטים. בעתיד יהיה הסכסוך בין אירים סונים לאירים שיעים.

בדרך אנחנו עוצרים בתחנת דלק בעיירה קטנה. בתוך מבנה המסחר והשירותים בתחנת הדלק מצוי מוזיאון קטן. מסתבר שהתחנה נמצאת בעיירה-כפר קטן בשם מוניגל Monigall , וב-2011 ביקר כאן נשיא ארה"ב באראכ חוסיין אובמה במסע שורשים. אימו של אובמה באה ממשפחה אירית שמוצאה מכאן, ולכן כל התחנה נקראת על שמו "אובמה".

The Corrigan Brothers להקה מלימריק, פירסמה שיר: "איש אינו אירי כמו ברק אובמה".

כ-30 מיליון אמריקאים ממוצא אירי נמצאים בארה"ב. בקומה העליונה של המוזיאון שלט המציג את כל הנשיאים האמריקאים שמוצאם מאירלנד. הם מונים 23 נשיאים בהם וילסון, טרומן, קנדי, ניקסון, קרטר, רייגן, בוש, קלינטון, וכמובן אובמה.

יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו, בנו של ראש הממשלה, ממשיך את מסע השקרים לגבי ניסיון הפוטש של אלטלנה כאשר כתב: "רבין רצח ניצולי שואה באלטלנה."

מחליפו של רבין במפלגת העבודה ארמנד-אמיר פרץ הכריז כי הוא הִנחה את פרקליטי המפלגה לתבוע אותו תביעת דיבה.

זה מגוחך, אי אפשר לתבוע דיבה על אדם מת. הדרך היחידה להפסיק את מסע השקר היא לבצע את מה שאני נלחם עבורו שנים (ללא הצלחה) – הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה.

לא יעלה על הדעת שיונצחו אנשי האצ"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כ- 30 ק"מ מתל אביב, וחיילי צה"ל שנהרגו בעת ניסיון הפוטש לא יונצחו.

יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו אינו הראשון בדברי השקר וההסתה. קוראי "חדשות בן עזר" היו עדים כבר לפני שנים למסע ההסתה שבו מורשת רבין תוארה כ"רצח אנשי אלטלנה" ואף הוכחשה עובדת הריגתם של חיילי צה"ל.

הגיעה העת לפעול נגד השקר ההיסטורי. תמכו בהנצחת חיילי צה"ל שנהרגו בניסיון הפוטש של אלטלנה. במותם הם ציוו לנו את המדינה.

לפני השמדת היהודים ניהל היטלר והנאצים מסע תעמולה עצום של דה-הומניזציה ליהודים כהכשר לרצח עם. היהודים הוצגו כגזע נחות ומסוכן.

הסכנה מהיהודים הוצגה ככל כך גדולה שהיטלר אמר: ""זה חייב להיעשות במהירות. היהודי חייב להיות מסולק מאירופה... "אני הומניסט אדיר" – ( Ich bin so colossal human"").

בדיוק באותה דרך נקט מוחמד כשלפני חיסול היישוב היהודי בערב עשה ליהודים דה הומניזציה. "היהודים הם קופים וחזירים רוצחי הנביאים הכופרים שצריך לרדוף להשפיל ולענות אותם." (סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29) – וכתנאי לגאולה יש לרצוח את כל היהודים (חדית' המופיע היום באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ).

בדיוק באותה דרך נוקטים בימינו המוסלמים והאקטיביסטים הפרו-איסלמיים כאשר המטרה היא יצירת הכשר לחיסול מדינת היהודים וחיסולם במסווה הומניסטי של זכויות אדם.

הרי אם היהודים כל כך גזענים ומהווים סכנה לעולם – אין השמדתם ע"י הנאצים כל כך שלילית. בתעמולה זו של הכשר לרצח עם ע"י עשיית דה-הומניזציה של היהודים משתתפים גם יהודים.

"הנערים באנגלית – Our Boysהיא מיני-סדרת טלוויזיה אמריקאית-ישראלית המבוססת על סיפור רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר שבוצע על ידי שני נערים ובגיר כנקמה על רצח שלושת הנערים בגוש עציון בידי מחבלים פלסטיניים מתנועת חמאס ב-2014.

בכוונת מכוון, הסדרה אינה מתמקדת בשלושת הנערים היהודיים שנרצחו, אלא בנער הערבי שנרצח. ודוק: רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר הוא מזעזע, אבל הוא יוצא הדופן. דווקא סיפור הרצח המזוויע הזה מעלה תופעה מדהימה. למרות כל מעשי הרצח הרבים שעושים הערבים ביהודים, מעשי הנקמה של יהודים בערבים הם נדירים ביותר, וכמעט אינם קיימים.

כדאי להשוות זאת למשל לניו-זילנד השלווה שבה אין המוסלמים הורגים וטובחים את הניו-זילנדים, אינם משליכים בקבוקי תבערה במטרה לשרוף חיים יהודים, והנה צעיר ניו-זילנדי-אוסטרלי בן 28, בשם ברנטון טרנט, רצח השנה עשרות מוסלמים בשני מסגדים.

האם מישהו חושב שהחברה הניו-זלינדית רוויה במעשי נקם עקב זאת?

הבלטת הרצח של הנער הערבי היא היוצאת דופן, אך אין מדובר כאן על מה שמלמדים בעיתונות שכלב נושך אדם אינה חדשה, אבל אדם נשך כלב היא חדשה מסעירה. כאן מדובר בניסיון להראות את הישראלים כרוצחים.

רון מוסא-כחלילי הוא גזען אנטי-אשכנזי המזהה את הציונות עם האשכנזים. כיהודי-ערבי, וכאקטיביסט פרו-איסלמי הוא עושה דה-הומניזציה ליהודים כהכשר לרצח עם ולחיסול מדינת היהודים כדי לשוב ולחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי כפי שחיו הוריו.

(רון מוסא-כחלילי: "אם הייתי פלסטיני הייתי איש חמאס":)

במסגרת השקפת העולם שלו יצר מוסא-כחלילי את הסדרה "שנאת מוות":

בסדרה זו מנסה מוסא-כחלילי להראות כי היהודים הם שטופי שנאת מוות לערבים, המייחלים למותם, והאשמה היא באשכנזים.

הגזען האנטי-אשכנזי רון מוסא-כחלילי יצר תורת גזע חדשה.

"שנאת המוות" לאשכנזים – תורת הגזע של רון מוסא-כחלילי וההיסטוריה המעוותת שהוא מציג:

בדומה לכל תורת גזע גם תורת הגזע של רון מוסא-כחלילי אינה קוהרנטית ואין בה הגיון, אבל היא נזקקת ליצירת היסטוריה אלטרנטיבית שתצדיק אותה.

הגזענים האנטישמים, החל מאדולף מאר ועד גבלס ואדולף היטלר יצרו היסטוריה אלטרנטיבית שבה היתה מסקנה אחת, כפי שניסח אותה ההיסטוריון הגזען-אנטישמי היינריך פון טרייטצ'קה Heinrich Gotthard von Treitschke: "היהודים הם אסוננו!"

מובן שאצל רון מוסא-כחלילי יוצר תורת הגזע החדשה המוטו הוא: "האשכנזים הם אסוננו!" – במאמר בעיתון "הארץ" הוא הציג את ההיסטוריה האלטרנטיבית שלו שלפיה הגזענות הערבית-מוסלמית, שממנה נגזר היחס ליהודים – מקורה באשכנזים ובבן גוריון (רון כחלילי, האלטרנטיבה המזרחית 25.8.17)

לפי ההיסטוריה האלטרנטיבית שמציג כחלילי – מוחמד בן עבדאללה ואמינה, יוצר האיסלם, מעולם לא חיסל את היישוב היהודי בערב, ולא ניסח תורה גזענית שלפיה היהודים הם קופים וחזירים שיש לרצחם מאחורי העצים והאבנים כתנאי לגאולה. מעולם לא נוסחו באיסלם חוקי "בני החסות" המשפילים כולל הבגד הצהוב המקור לטלאי הצהוב. ממש אידיליה, עד ש"כניסתו של גורם זר אל תוך מרקם היחסים העדין הזה — תחילה הקולוניאליזם הנוצרי-אירופי ואחר כך הציונות היהודית-אירופית – שפירקה למעשה את העסק. בשלב הראשון בחרו רוב היהודים שחיו במרחב המוסלמי בקולוניאליזם והפנו כתף קרירה לשכן המוסלמי הוותיק, מה שנתפש בעיניו ככפיות טובה; ובשלב השני, מיד אחרי "תוכנית המיליון" של דוד בן־גוריון מ-41', וההכרה בכך שהציונות זקוקה ליהודי המזרח כדי להגשים את חזונה, שוב רוב היהודים בחרו (או נאלצו) להפנות כתף קרירה לנותן החסות המוסלמי; זה האחרון גם הוא החל לחלום על לאומיות מתבדלת, ולא יכול היה לשאת את העלבון החוזר ונשנה מנתיניו הנאמנים, והחל לתקוף, לבזוז ואף לגרש את יהודי ארצות האיסלאם למולדתם החדשה."

הבנתם? היהודים הזדהו עם האירופאים ואחר עם האשכנזים הציוניים ורק כתוצאה מכך שנאו אותם הערבים.

אולי יסביר לנו כחלילי כיצד קרה שבמאה התשיעית לאחר הכיבוש הערבי, תשעים אחוז מהיהודים, שמנו אז כמיליון יהודים, היו תחת שלטון ערבי-מוסלמי ואותו מיספר הגיע גם לעת החדשה. אולי יסביר כחלילי כיצד זה שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה, היו ארצות נוצריות ובכולם כמעט ולא נותרו נוצרים? האם גם זה בגלל האשכנזים ובן גוריון? (אגב האחמדים, עדתו של איימן עודה ראש המפלגה הערבית המשותפת בשנאת ישראל – אינם יכולים לחיות תחת כיבוש ערבי, אלא רק תחת כיבוש יהודי וזה באמת הודות לבן גוריון).

אולי יסביר כחלילי מדוע למרות האידיליה שהוא מציג – הזדהו היהודים עם האנגלים והצרפתים ששיחררו אותם מהכיבוש הערבי ומחוקי ההשפלה המוסלמים. הרי מיד כשהאנגלים והצרפתים עזבו, לא רק יהודים לא יכלו יותר לחיות תחת כיבוש ערבי, אלא גם נוצרים.

כחלילי קורא לתלמידים צאצאי היהודים-הערבים ללמוד את ההיסטוריה, ולא רק "הסתפקות בלימוד הפרהוד או גירוש יהודי מצרים ב-56', שהם השתקפות של ההיסטוריה האשכנזית,"

ואכן הם צריכים ללמוד אותה, אבל ללמוד את ההיסטוריה האמיתית ולא את ההיסטוריה המעוותת של תורת הגזע של כחלילי. תורת הגזע של מוסא-כחלילי היא דוגמה בולטת לאיך תורת הגזע האנטי-אשכנזית הופכת לאנטישמיות ולאנטי-ציונות.

סרט התעמולה של מוסא-כחלילי הוא כמובן שקרי. למרות מצב המלחמה, שנאת הערבים בארץ אינה מאפיינת את החברה הישראלית (בניגוד ליחידים). דווקא התופעה המדהימה הקיימת רק בארץ, שמשום מה הסוציולוגים אינם עוסקים בה כלל – היא שהחברה הישראלית-יהודית אינה מאופיינת ב"שנאת הערבים", אלא ב"אהבת האוייב".

"אהבת האויב" היא תופעה שאינה קיימת כלל אצל עמים אחרים, ודאי לא באותו אופן. התופעה אינה חדשה. כבר בנאום 1 במאי 1936 שפורסם בדבר 4 במאי 1936 אמר ברל (בארי) כצנלסון הכהן, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית את הדברים הבאים:

"...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?"

את תופעת "אהבת האוייב" כמחלת נפש אני מכנה "סינדרום ויינינגר". אהבת יהודי את הבא לרוצחו הינה תופעה הייחודית רק ליהודים. זהו סינדרום וינינגר. ב-1903 התאבד הסופר הצעיר בן ה-24, ד"ר לפילוסופיה, אוֹטוֹ שְׁלֹמֹה וַינִינְגֶר. ויינינגר שנא נשים ויהודים. (ראה את היהדות כדת נשית), ובעיקר שנא את עצמו.

היטלר אמר שיש רק יהודי אחד שהוא מעריך. היהודי אוטו וינינגר. וינינגר, אמר היטלר, הוא היהודי היחידי שיש לו זכות קיום כי ברוב אצילותו הוא הבין כי מחובתו לשחרר את הגזע הארי מנוכחותו המטמאת.

השנאה העצמית המביאה לאהבת האוייב היא "סינדרום וינינגר" – ללא ספק מחלה ממארת.

בניגוד לגרמנים שהסתירו כוונתם להשמדת היהודים, הערבים אומרים זאת בגלוי. אמנת החמאס (תנועת הרוב בקרב הערפלישתים) ומוחמד חוסיין המופתי של אש"פ (מינוי אישי של אבא של מאזן) תובעים לפי דברי מוחמד ולרצוח את היהודים הקופים והחזירים:

בניגוד לגרמנים, שהיו בהם שהתנגדו להיטלריזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא מופת מוסרי. (אם מישהו מכם מכיר ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו).

האם יש קולנוען כלשהו שאינו חפץ רק בכסף – שירים את הכפפה וייצור סרט בשם: בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען?"

אם אתם מכירים קולנוען שהוא איש אמת, אנא מסרו לו את הרעיון לסרט.

2. ירון לונדון: אני איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

מועמד מר"צ לבחירות, האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז, הביע צער על כך שהטרוריסט בסאם אל-סייה שהורשע ברצח בני הזוג הנקין מת מסרטן בכלא ו"לא ניתן לו למות חופשי."

כזכור מפלגתו מר"צ היתה היחידה שהצביעה יחד עם המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בעד מימון למחבלים.

בלחץ ציבורי ואף גינוי של חברו לסיעה, אהוד ברוג-ברק, מחק משה מזרחי-רז את דבריו אבל משפחתו של הטרוריסט תמשיך לקבל תמלוגים בתמיכת מר"צ.

כדי להגיע לשלטון (וגם לשמור על יכולת ההשתכרות שלו) הביע אהוד ברוג-ברק באוזני הערבים התנצלות בשם ישראל, על שמנע בזמנו כראש ממשלה את הפרעות ביהודים.

האחמדי, איימן עודה, ראש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הכריז כי רק אם ברק יעזוב את המפלגה הוא יסכים לחתום איתה הסכם עודפים.

זו התנצלות וזה שכרה, גם אכל דגים באושים וגם סולק מהמפלגה.

מעניין שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיםי שיצאו נגד ידידי ישראל הגדולים – ויקטור אורבאן, ז׳איר בולסונרו, ואחרים – בעת שביקרו בישראל, והאשימו אותם באנטישמיות, נלחמים על ״זכותן״ של האנטישמיות המוצהרות עומר וטלאייב לבקר בישראל.

הסדרה "הנוכלים" בערוץ 12 מזעזעת. הסדרה מציגה נוכלים המרמים אנשים, גוזלים את כספם, ויוצאים ללא פגע. המשטרה אינה מעוניינת כלל לחוקרם ולהביאם לדין מחוסר עניין.

את המשטרה מעניין לטפל רק בנוכל אחד שבחקירתו השקיעו מיליונים, "הנוכל" בנימין מיליקובסקי-נתניהו.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית-המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה-עשרה היה שמש בית-הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני-משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר-מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי-צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג'רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא-קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני-עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד-לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.

בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית-היין 'השפן הלבן'. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל...

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו...

"הלך בראש, ועימו במסע ארבעה-עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: 'בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!'"

אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול-חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום-המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור-הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.

המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי-שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו...

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני-הסימטה. היא חשה פיק-ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד-אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי-גבה לכף-ידה ומכפה לכף-ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי-הקרב? חייליו-שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט-אט מתבשלת ברקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש-ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג'זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות'מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני-ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר-צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! "מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!"

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: "ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!" – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות-המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית-החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: "יש לסייע להם שימותו מהר." – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת-אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות-חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב-מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות-סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות-ברזל וידושו גופה במורג-עץ משובץ חרבות-צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג'רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל-תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר-כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג'י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג'י עורות בני-בקר, גמלים וגָ'מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי-אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר"ר יוסף 'ן גיקטליי"א נ"ע, ספר שבחי-האר"י לר' שלימל דרעזניץ, שער-הגלגולים, עץ-חיים ופרי עץ-חיים להרח"ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות-הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח-ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג'י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית-המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור-גמל גסה עם רצועות-חיבור בלבד, כמין שרוכי-עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי-בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות-השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור-בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך-כלל מעור-גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי-עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי-הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי-עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך-עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר-האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג'רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי-ביטנה, משחקת בפי-טבעתה, נושכת עד זוב-דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: "ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל..." – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי-כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 2.5.1969

הופעת "היינריך הירוק" בעברית היא ללא ספק מאורע ספרותי, במובן הזה, שלקורא בספר מתארע שינוי כלשהו בנפשו. ואם אדם כותב הוא, אל נכון תושפע ותתעשר כתיבתו בעתיד מכמה לקחים שאי אפשר להגזים במידת חשיבותם. בייחוד בספרות העברית, שהיא חדשה יחסית אם נמדוד אותה רק מראשית תקופת ההשכלה – דומה שכדאי היה לערוך מחקר על השפעת התרגומים על יצירות המקור, לפי תקופות יצירה של סופר, ולפי דורות בספרות. הנה למשל עדותו של פיכמן בהקדמתו לספרו של ינס פטר יעקבסן "מוגנס":

"משוררי רוסיה, דובי-הצפון הגדולים האלה, היו בני-לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. היא עוררה אותנו מתוך הקיפאון ותמהון-הלב. כמה שקט הלב אז על המסון, משורר רב-חסד זה, שחשף לפנינו שוב את מחבואי הטבע הטובים והטיל חריפות חדשה ברעל האהבה המתוק. שירה גדולה זו שיחררה, פרקה מעל הכתפיים סבל של דורות כואבים. היה בה מעין רנסנס חדש, שיבה אל המקורות העזובים. ביטחונה של גאונות היה צוהל מתוכה, ולא היה פייטן ומספר אשר לא הלך שבי אחרי רתמוס נפלא זה. פרוזה סיפורית זו מסמנת באירופה, ובייחוד אצלנו, התחלה של תקופה חדשה. כזו היתה השפעתו של המסון והקרובים לו.

"אחרת השפיע יעקבסן. הוא הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית." ("מוגנס", הוצאת שטיבל, ת"א תרפ"ט. המובאה בהשמטות שלי. אב"ע].

ואפשר לציין תקופות נוספות כמו – השירה הרוסית והצרפתית של ראשית המאה [ה-20], קאפקא, השירה האנגלוסאכסית. יש השפעות שאינן מצויינות במפעל תרגומי רב-היקף, משום שעברו אלינו מקריאה בשפת המקור, ויש שעומדות בסימן התרגום לעברית. מהותו של התרגום לעברית היא יותר ממתן אפשרות קריאה למי ששפת המקור, או שפת תרגום אחרת, אינה שגורה אצלו היטב. תרגום אמיתי הוא מלאכת עיכול וסיגול, מתן השתקפות נאמנה למהותה הפנימית של היצירה כפי שהיא נראית בראי השפה והתרבות העברית.

זו אינה פעולה של העברה בלבד, אלא של ירישה, של נדבך ספרותי שערכו אינו פחות מהופעת יצירה חדשה בשפתנו העברית. קריאת ספריו של המסון בתרגומו של פסח גינזבורג, או "שדים" בתרגומו של הרברג, יש בהם גם כיום משום השפעה סגנונית מעצבת ומכרעת למי שמוכן לפתוח עצמו לקראתם. מה עוד ששליטתו של הדור הצעיר בארץ ברוסית, בגרמנית ובשפות סקנדינביות היא כמעט אפסית (בעוד השתיים הראשונות היו שגורות אצל מרבית סופרי התקופות הראשונות בספרות העברית), ואפילו אנגלית וצרפתית, האמורות להיות שפות שגורות יותר בפי ה"צבר", אינן בלתי בעייתיות; כי למן כאב הראש המתמיד הנגרם להורים כאשר לומד הילד בבית הספר התיכון – ועד לקריאה חופשית, שיש עימה הנאה, בשפות הזרות האלו – ארוכה הדרך מאוד מאוד.

וצריך לומר בפירוש, וגם להתריע, כי ככל שמתרחקים הדורות מארצות המוצא באירופה, ומתרבים דורות בני-הארץ, הופכת שאלת התירגום לאחד הצרכים הדחופים ביותר של תרבותנו, וההזנחה הקיימת בשטח זה תיתן פירות מרים מאוד בעתיד הקרוב. כיצד ייתכן למשל שתירגומו של מרדכי טמקין ז"ל ל"היינריך הירוק" היה מונח כנראה שנים ארוכות בעיזבונו, והוא אפילו לא זכה בחייו לראותו נדפס? העשה מישהו את החשבון, שתירגומו של הספר, לו הופיע בעברית לפני עשרים או שלושים שנה, היה משפיע, ולא לרעה, על כיוונים של הרבה ספרי מקור שנכתבו בארץ במרוצת השנים האחרונות? מדוע מנעו אותו מאיתנו? מהיכן נבעה אותה אוזלת-היד הדנה אותנו במקרים רבים להצטצמות ולניתוק?

תנופת החיים של גוטפריד קלר – זו התחושה הנאמרת כמו מאליה בנפשו של הקורא, בהגיעו, מטולטל ונסער, לעמוד האחרון של הכרך העבה. אדם אשר כותב בספר את כל חייו, מתוך התנופה של כל חייו, וסיכומם, וזווית-הראייה הנכונה כלפיהם, ויחד עם זאת אינו כותב אוטוביוגראפיה, אלא רומאן רחב היקף ורב עלילה. ואשר הוא עצמו נמצא ברומאן כמין כמה גיבורים בעת ובעונה אחת.

הוא המספר, לראשונה הוא המספר האובייקטיבי שהוא כביכול אחד, אך בהמשך הספר, כאשר מסופר מתי ובאיזה מצב כתב את חלקו הראשון, הופך המספר של החלק הראשון למי שעליו מספר החלק השני. בראשון, צעיר מזה רעב הלומד ציור הרחק ממולדתו. בשני: ראש המחוז של סביבת ילדותו, במולדתו, ואדם מבוגר אשר מצוי בהלך רוח של "הבל הבלים הכול הבל," ומרבית חייו כבר מאחוריו.

וישנו הילד, היינריך ליי, הוא גוטפריד קלר, אשר פרשת ילדותו ונעוריו מפרנסת את כל חלקו הראשון של הרומאן.

וישנו אחר כך היינריך ליי כשהוא עלם צעיר, צייר, ולבסוף הוא כבר גבר בא בימים המספר על עצמו ועל ימי נעוריו.

וישנו היינריך ליי הסופר, המספר כיצד הוא מספר את סיפור חייו. ולבד ממסכת השתקפויות זו – עשרות דמויות המאכלסות את מאות עמודיו של הספר, ומעניקות לו אותה תנופת חיים ותיאור אופיים והופכים אותו גם לרומאן של אומה ותקופה.

על כריכת הספר מסופר כי ב-1854 הופיע הנוסח הראשון של "היינריך הירוק" (קלר נולד בציריך בשנת 1819), ואילו הנוסח הסופי של הרומאן הופיע ב-1878, כלומר לאחר עשרים וארבע שנים, בהיות קלר קרוב לגיל שישים. בכותבו לראשונה את הספר היה בתחילת שנות השלושים שלו, ואילו בהוציאו אותו לאור באחרונה היה בגיל כמעט כפול, בסוף שנות החמישים שלו.

אינני מכיר את הנוסח הראשון, אך קראתי באחת הרשימות שנכתבו על אודות הספר, כי נוסחו הראשון נכתב בגוף שלישי, ואילו משכתב קלר מחדש את ספרו עשה זאת בגוף ראשון. המעבר מסיפור על עצמו בגוף שלישי – למסירת הדברים בגוף ראשון, הינו מאלף, וניתן אולי להסביר שיש עימו משום לקח מעניין לגבי מידת האומץ שבכתיבה והיכולת למצוא פרספקטיבה סיפורית בבוא אדם לספר על אודות עצמו וחייו.

לסופר מתחיל ("היינריך הירוק" משנת 1854 הוא ספרו הראשון של קלר) נידמה כי אינו יכול להתבטא בצורה מפורשת כל כך על אודות עצמו וסביבתו, אולי חלק מגיבוריו עדיין חיים סביבו, אולי הוא עצמו חושש להתגלות במערומיו הנפשיים ובמומו בפני האנשים שמכירים אותו, והריהו נוקט דרך של הרחקת עדותו, ומספר על עצמו בגוף שלישי, לא "אני" אלא "הוא".

תנופת החיים של גוטפריד קלר באה לידי ביטוי במעבר מעניין המקשר את שני החלקים הנפרדים של ספרו, והוא המעבר בין הפרק השמיני בחלק השלישי, "גם יהודית מסתלקת", לבין הפרק התשיעי הבא אחריו והפותח באלו המילים:

"זמן כה רב חלף מאז כתבתי את הדברים שלעיל. ספק אם הנני אותו האיש, כתב-ידי נשתנה מכבר, ובכל-זאת דומני שהפסקתי אתמול." (עמ' 320).

זוהי כמין פרשת דרכים בחייו של היינריך ליי, אשר מקבלת משמעויות נוספות בהמשך הסיפור, ומחייבת את הקורא לחזור ולקרוא את הקטע הנזכר לעיל לפחות שלוש פעמים נוספות: לראשונה כאשר מתברר מתי ובאילו תנאים נכתב כל חלקו הראשון של הרומאן, מראשיתו ועד לסיפור הסתלקותה של יהודית. בשנייה, כאשר מופיעה יהודית בחזור היינריך ליי למולדתו, לאחר שנדמה כי גם היא יצאה לגמרי ממעגל חייו של היינריך ליי. ובשלישית, כאשר מספר הינריך ליי על מצב חייו ורוחו בערוב ימיו, לאחר שכבר עיגל את יצירתו ופנה לחתום את ספרו בפעם האחרונה.

הדף האחרון בספר מעורר תהודה נפשית חזקה כאקורדים של סיום סימפוניה גדולה. הוא חגיגי, עצוב, ויש בו מתנופת החיים, ומתכונת היפוך והשתנות זוויות ההארה לאחור, שהן מסממני הרומאן כולו. עם השיבה המאוחרת של יהודית, נחתמה בינה לבין היינריך ברית באומרה: "הנה נחתמה הברית! אולם לגביך רק למראית עין: אתה בן-חורין ותהיה בן-חורין גמור!" (עמ' 611).

עוד אנו תוהים אם התחתנו השניים כמצופה, ואם היא אשתו של היינריך בשעת כתיבת ספרו, והנה נמשך הסיפור הקצר, המזעזע, ובעל המעברים המהירים, אשר כל אחד, גם מבלי להתכוון, מאיר שוב באור חדש את כל שש מאות ומעלה העמודים שקדמו לו.

"וכך היא חיתה עוד עשרים שנה. אני התנערתי ולא החרשתי עוד. אף פעלתי משהו פה ושם לפי כוחותיי, ובכל היתה יהודית בקירבתי. כשהיה עליי לשנות את מקום מגוריי, הלכה אחריי פעם אחת, אך לא בפעם השנייה, אבל כל אימת שרצינו התראינו. פעמים התראינו יום-יום, פעמים כל שבוע, ופעמים רק פעם אחת בשנה, כפי שנתגלגלו הדברים. אבל כל פעם היתה לנו פגישתנו לחג. וכל-אימת שהייתי בא לידי פקפוקים ומחלוקת עם עצמי, די היה לי לשמוע את קולה כדי להבחין בקול הטבע עצמו.

"פעם אחת נתתי לה במתנה לגודל שמחתה את ספר תולדות נעוריי שכתבתי. בהתאם לרצונה קיבלתיו חזרה מתוך עיזבונה והוספתי עליו את החלק השני, כדי לשוטט שוב בנתיב הירוק הישן של הזיכרונות." (שם).

תחושה של צידוק הדין: אדם צעיר שרצה להיות צייר, שכתב מתוך דחף עז בשעת מחסור גדולה את פרשת ילדותו ונעוריו, שהתגלגל חסר-מנוחה בשנות חייו המעצבות, שנות נעוריו, בגלותו למקום תורה ויצירה – מסיים עתה את חייו בתור פקיד ערירי, ראש מחוז קטן בשוויצריה (קלר שימש, כחמש-עשרה שנה, בשנים בהן כתב בשנית וחתם את "היינריך הירוק", כמזכיר קנטון ציריך). מה חושב אדם שחייו מתנהלים עתה כאילו על מי-מנוחות, כשהעצב היגע והייאוש השקט מפרנסים את האש הפנימית שעוממת בו, בעוד שכלפי חוץ הריהו ודאי חרוץ כפקיד בנק מסור ודייקן, כפי שרק עובד מדינה שוויצרי מסוגל.

מה רב העצב הטמון בחייו האישיים: העוולות הקטנות של ילדותו, חטאו הגדול בהתכחשותו לאימו, כל אהבותיו שעלו בתוהו, ויתורו על ייעודו כצייר, השתקעותו בעבודה ציבורית חסרת חשיבות רוחנית, כפירתו באלוהיו, רווקותו, בדידותו, – ומה מפליאה יכולתו לשוב ולהחיות לעצמו את "הנתיב הירוק הישן של הזיכרונות," עד שבכל עמוד נוסף של הספר מתגלה לך דבר-מה חדש אודות מצב הרוח של מי שכתב את העמוד שקדם לו, ורק בעמוד האחרון של הספר, ובדיסקרטיות רבה, מתברר לך עד מה עצובים ונוגים עד לקיצם היו חייו של האיש, וכי מתוך פרספקטיבה זו חזר ושיכלל וכתב את פרשת כל חייו, והפכה לאחד הסיפורים השקופים, היפים והמעוררים ביותר שנזדמן לאדם לקרוא בספרות העולמית.

ואי אפשר שלא לחזור ולהידרש לעניין התרגום העברי, ששפתו חגיגית ו"גבוהה", אך אינה מסורבלת, גם לא גולשת למליציות, אלא היא ככלי נאה ומפואר לתוכן שאין ראוי לו בפחות מכך. יש לעיתים לבוא בטענות על מתרגמים ומלביה"דים שאינם מוכנים להריק את היצירה לשפה עברית יותר פשוטה ושווה לכל נפש, אך דומה כי דווקא כאן צריך היה להינתן, וטוב שגם ניתן, התרגום בעברית ספרותית "קלאסית", ובזאת כאילו נוצר ונכתב מחדש גוטפריד קלר בעברית. עכשיו, וכה במאוחר, צריך להתאזר בסבלנות ולהתחיל לחפש את עקבותיו ביצירות הפרוזה המקורית שתיכתבנה בשנים הבאות.

* גוטפריד קלר: "היינריך הירוק". תירגם מגרמנית מרדבי טמקין ז"ל. ערך והביא לדפוס לפי כתב-יד מעיזבון המתרגם: א"ד שפיר. הוצאת ספרים עם עובד, ספרייה לעם, 1960.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה גדולה שפירסמת את התגובה שלי על הכתבה של יהודה נוריאל, תגובה שלא תזכה להתפרסם בידיעות.

יבורך יהודה גור-אריה שמזכיר את הפשע הנורא של סטלין נגד התרבות היהודית, ואת הרצח המזעזע של נושאי התרבות הזאת. הוא מזכיר את שמותיהם של הרוגי מלכות אלה, שלא נשכח!

ארנה גולן מזכירה את "והארץ תרעד", אני כמובן קראתי את הספר המרתק הזה, ואף כתבתי עליו רשימה.

רשימה מלבבת כתבה ארנה גולן על שיר שכתב אביה לילדיה שהיו רחוקים ממנו, שיר ילדים שיש בו משמעויות נרמזות. על סיפור נטישת מסדה בפרוץ מלחמת השחרור קראתי בספרה "ילדה של קיבוץ", ספר שבו מתגלה הכישרון הספרותי של ארנה שהשקיעה את כוחה עד אז בעיקר במחקר.

* תודה למשה גרנות שהביע בגלוי ובמפורש, לדעתי, את מחשבותיהם של "אשכנזים" רבים, כולל אותי, שאני ילידת קיבוץ, הוא הביע במפורש גינוי לדעותיו של רון כחלילי וגם לתמיכתו של נוריאל בהן, ובאמת די לתלונות הקיפוח המזרחי. הורינו, שהיו בעצמם עולים חדשים למדי, הלכו למקומות של שממה ובנו קיבוצים בתנאים קשים ביותר, עם זאת סויעו לקלוט אותם, וגם אם טעו בדברים מסויימים, זה נעשה מתוך אי ידיעה אבל בכוונה טובה. אפילו אותנו, הילדים, שילבו במאמץ הקליטה והגיע זמן להביע להם תודה.

* האם ייתכן ששנאתו הבוערת והנקמנית של ליברמן לנתניהו נובעת בין היתר מכך שכאשר שימש ליברמן בתפקיד שר הביטחון אולי, אולי מנעו ממנו גישה לחלק מסודות המערכת שעליה היה מופקד – משום שאולי, אולי לא היה לו הסיווג הביטחוני הנדרש?

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל