פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1478

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז באלול תשע"ט, 16.9.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַד יַעֲבֹר זַהַם... // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ב –   ""A Bridge Too Far"  // יורם אטינגר: פלשתינה – יהודית או ערבית? // מיכל סנונית: בארץ גּוֹעָלֶנְד. // יצחק הילמן: ריאיון קטלני עם נתניהו. // אשר תורן: ציור של יורם קניוק. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.9.19. // יהודה אטלס: מנהלי הוט, אל תגעו בערוץ מצו! ["הארץ", 15.9.19]. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ז. עלילות אבא של אשתי בחו"ל. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין (נכתב באפריל 2003). // ד"ר ארנה גולן: על שירי דבורה ליפשיץ, שנכתבו לאחר נפילת בנה  זוהר במלחמת לבנון הראשונה, וכונסו בסיפרה "עם זוהר בלב". // תקוה וינשטוק: הדירות הפתוחות ו"העיר הלבנה". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אינגבורג" ל-ב. קלרמן. עברית: 1919. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.1.1971. לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק חמישי. צפת שוקטת על שמריה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַד יַעֲבֹר זַהַם...

מְדַבְּרִים כָּאן בְּלִי הֶפְסֵק עַל הַמַַּצָּב הַלֹּא סָבִיר

שֶׁתְּמוּתָה וְתַחְלוּאָה רַבּוֹת מַנְפִּיק

בְּאַשְׁמַת אוֹתוֹ מִפְגָּע הַמְּכֻנֶּה זִהוּם אֲוִיר,

מְדַבְּרִים הַרְבֵּה אַךְ לֹא עוֹשִׂים מַסְפִּיק.

מְדַבְּרִים כָּאן עַל זִהוּם הַמַּיִם וְחוֹפֵי הַיָּם

וְזִהוּם שְׁמוּרוֹת הַטֶּבַע שֶׁבָּהֶן כְּבָר נִכְחָדִים

צְבִי וָנֶשֶׁר כִּי עוֹלַם הַחַי אַף פַּעַם לֹא קַיָּם

בְּלִי מֶרְחַב-מִחְיָה מוּגָן מֵהַרְעָלוֹת וְצַיָּדִים.

אַךְ לַמְרוֹת שֶׁכָּל זִהוּם אֲוִיר נֶחְשָׁב לעֲבֵרָהׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁ

בָּהּ מֻפְקֶרֶת בְּרִיאוּתוֹ שֶׁל הַצִּבּוּר

אִישׁ אֵינוֹ מַשְׁמִיעַ הֶגֶה עַל זִהוּם  הָ אֲ וִ י רָ ה

וְסֵאוּב כָּל תַּרְבּוּת שִׂיחַ וְדִבּוּר.

אוֹמְרִים שֶׁהַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בְִּנוֹף אַרְצֵנוּ

הוּא יַם הַמֶּלַח, אַךְ כַּיּוֹם בָּטוּחַ וְסָמוּךְ

לֵב כָּל אֶזְרָח כִּי רָמָתָהּ שֶׁל שְׂפַת מְנַאֲצֵינוּ

וּמַכְפִּישֵׁינוּ יֵשׁ לָהּ רַף הַרְבֵּה יוֹתֵר נָמוּךְ

בְּאוֹתָהּ זִילוּת מוֹרוֹנִית שֶׁל הַסְּטַיְל הַזִּבּוּרִי

לֹא רַק בַּבְּחִירוֹת (שָׁם הוּא לְרֶגַע לֹא מֻחְמָץ)

כְּשֶׁהַ"מַּה נִּשְׁמָע פֹּה?" בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

מִתְחַלֵּףׁ בִּשְׁמוּץ הַ"מַּה נִשְׁמָץ?"

בִּרְשָׁתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת, בְּמִשְׂחֲקֵי הַכַּדּוּרֶגֶל,

בְּצִוְחוֹת הַמַּסְבִּיר לַצַּרְחָן שֶׁבַּכְּנֶסֶת בָּהּ כָּל בַּעַל בַּאסְטָה מֵקִים מְהוּמוֹת

וְכָל חַ"כּ כָּאן נִדְחַ"כּ וּבְשֵׁם אֵיזֶה דֶּגֶל

יוֹרֵד לַנְּמוּכָה בָּרָמוֹת.

וְזֶה כָךְ גַּם בַּתִּקְשֹׁרֶת עַד שֶׁגַּם הַסְּטוֹאִיקָאִים

כְּבָר יוֹצְאִים פֹּה מִכְּלֵיהֶם מוּל הַהִתְבַּהֲמוּת הַזֹּאת

זֶה נָכוֹן שֶׁהַגְּרוּעִים בְּכָךְ הֵם הַפּוֹלִיטִיקָאִים

שֶׁבִּמְקוֹם לָתֵת דֻּגְמָה לָעַָם מַרְבִּים לְהִתְבַּזּוֹת

אַךְ זֶה נֶגַע אֶפִּידֵמִי וְאִם יֵשׁ עָרִים אֶצְלֵנוּ

כְּמוֹ חֵיפָה שֶׁהִיא קָרְבַּן פְּלִישָׁה שֶׁל חֲזִירֵי-הַבַּר

מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין מַחְסוֹר בְּצִבּוּרֵנוּ וּקְהָלֵנוּ

גַּם בַּחֲזִירוּת שֶׁל בְּנֵי-אָדָם בִּשְׁווּנְגּ מֻגְבָּר

וְרַבִּים אֵינָם זוֹכְרִים כִּי כְּמוֹ שֶׁבִּרְתִּיחָה הַמַּיִם

מְשַׁנִּים מַצַּב-צְבִירָה כָּאן מִדַּרְגַּת נוֹזֵל לְגָאז

כָּךְ מַמָּשׁ הָאַלִּימוּת הַמִּלּוּלִית כְּהֶרֶף-עַיִן

מִשְׁתַּנָה לָאַלִּימוּת הַפִיסִית כְּשֶׁדּוֹבְרָהּ מֻרְגָּז.

אַךְ צִבּוּר שֶׁבּוֹ גַּסּוּת-הָרוּחַ מַגִּיעָה לֹא פַּעַם

 לְמִדַּת הִתְקַרְנְפוּת וֶרְבָּלִית סוּפֶּר הֶתְקֵפִית

 אֵין לוֹ לוּקְסוּס לְהַמְתִּין אַפָּתִי עַד יַעֲבֹר זַהַם

 פֶּן חָלִילָה יִשְׁתַּלֵּט עָלֵינוּ גֹּלֶם זֶה סוֹפִית.

יוסי גמזו

* * *

ג'וחא: כל מאוכזבי ומאוכזבות נתניהו, שימעו לי ביום הבחירות ­– הכי טוב לכם לעבור למצרים. "95% מהנשים שם מוטרדות מינית, ורוב הנשים חשות לא בטוחות ברחובות מדינתן." ["הארץ", 15.9].

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ב –

"A Bridge Too Far"

הלילה, הפצצת אחד משדות הנפט הגדולים ביותר בסעודיה – על מתקני הזיקוק הנלווים בבעלות "ערמקו" – נמדדת בערכים אסטרטגים חיוניים ביותר – בהשאלה – לא  פחות מ-"9 בסולם ריכטר". מדובר בנזק מיידי בסדר גודל של כ-50% מתפוקת סעודיה!!! הסיבה שאמות הסיפים בשווקי המניות עדיין לא זעו היא פשוטה כדי גיחוך – סגורים בסוף השבוע. הלילה ייוודע אם מחירי הנפט הגולמי ינסקו מעלה במינימום של 50% או יגיעו ל-80% שאיתו כבר ינחת המחיר בתחום ה-3 ספרות!!! במשרדי ההגנה, החוץ, והאנרגיה של ארה"ב דולקים האורות בכדי להגיש לנשיא תוכנית פעולה לטווח הימים הקרובים, והשלכותיה בטווח הבינוני והארוך. בהיבט אחד לא יהיה ויכוח: ידה ורגלה של איראן במעל הזה!!!

בספטמבר 1944 הגיש גנרל מונטגומרי תוכנית נועזת לגנרל עומר בראדלי להתקפת גייסות גרמניה הרחק בעורף החזית, שזה עתה הורחקה מחופי הפלישה בנורמנדיה – בהולנד הכבושה. בראדלי, הנדהם מגילוי התעוזה הבלתי אופייני למונטגומרי, נטה שלא לקבל את התוכנית, אבל מי יכול לחסום את הראשון שעצר את התקדמות האימפריה הנאצית-בהתהוות, שנתיים קודם לכן במערכה באל-עלמיין... אפילו לא המפקד העליון – דוויט אייזנהאור, שנתן את אישורו. הצימוק שבעוגה – תקיפה של כ-100 ק"מ מאחורי קו החזית הגרמני עשויה לקצר את זמן הכניעה הגרמני בחצי שנה ולחסוך עשרות אלפי הרוגים.

ב-17 בספטמבר הצניחו האמריקנים את שתי דביזיות הצנחנים המהוללות: ה-82 וה-101 בתוספת ה-1 הבריטית הרחק מעבר לקווים, כאשר מטרת-העל היא תפיסת הגשר בארנהיים מעל נהר הריין. המערכה הקריטית הזו נכשלה ואיתה תקוות השוא לסיים את המלחמה הארורה לפני חג המולד. קצרה היריעה לתארה כאן, אך קשה להמעיט בהמלצה לקרוא את הספרות הענפה בנושא ולחזות בסרט הנפלא ששמו נלקח מהמשפט בו נקט המפקד האמריקני שנשאל לסיבות הכישלון: A Bridge Too Far. אין פו"ם בעולם שלא מלמד את חניכיו את אירועי המערכה הזו, ואין קורס ב"תורת המשחקים" שמדלג עליו כדוגמה קלאסית ל"משחק" מורכב דינמי.

הלילה, ביצעה איראן את המהלך, שלהערכתי, בצניעות ראויה, חרץ את גורלה להפסד מוחץ ב-3 כיוונים:

1) באפשרותה להתגרענות בעתיד.

2) בהקמת מערכת הובלה בטילים באליסטיים.

3) בתיאבונה להתפשטות אזורית ברחבי אסיה ובמיוחד במזרח התיכון.

אפשר להמר בקלות שהאייתולות בטהרן ומפקדי משמרות המהפכה לא שמעו מעולם על עומר בראדלי ולא למדו את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. הם זיהו שחיל המצב האמריקני בבסיסיו בסעודיה נרדם בשמירה על תפוקת הנפט המוגברת בסעודיה – נידבך קריטי במלחמות הסחר (מול סין וכיו"ב) של הנשיא טראמפ. כרגע עובדים בארה"ב על פיענוח דרכי התקיפה הכה אפקטיבית, שכללה כנראה רחפנים עמוסי פצצות וייתכן גם טילי שיוט עליהם ידעו האמריקנים, או הופתעו – רחמנא ליצלן.

 נכון לרגע זה השיגו האיראנים הרבה יותר ביחס לצנחנים המובחרים דוברי האנגלית של בנות הברית בצניחה הגדולה ביותר שנערכה אי-פעם – בספטמבר 1944. אלא שמה שמתכננים עכשיו על גדות הפוטומאק לא שיערו האיראנים. האות להקמת שתי קואליציות חיצוניות ואחת פנימית יינתן תוך שניות מפתיחת המסחר "העתידי" בשיקאגו, הערב, ובלונדון – למחירי הנפט מסוג "ברנט". העיניים נשואות למחירי החבית בשוק העסקאות העתידיות. הקפיצה במחיר הנפט תמוטט את התנגדות שארית המדינות, המחזיקות בשיניים את הדיל הכושל שנחתם ב-2015. סין, שתיאלץ לשלם כמעט כפול עבור הנפט שתרכוש בחצי השנה הקרובה, לא תעז שלא להצטרף במשהו סימלי לקואליציה הכלכלית שארה"ב תצרף תחת דיגלה.

את הקואליציה הצבאית למיגור שאיפות הגרעין – ארה"ב רק צריכה להרחיב בנוסף לה ולבריטניה שכבר הטילו מגבלות על הובלה ימית של נפט מאיראן. יש לצפות שחלקנו במרכיב הזה יעלה, אך בוודאות יישמר לדיווח "מקורות זרים". אבל אולי הקואליציה החשובה מכל תהיה פנימית לחלוטין. ארה"ב, בהיעדר קידום תשתיות תחבורה וחשמל, רגישה מתמיד למחירי הדלקים. כשאלה יעלו בשעות הקרובות ובעקבותיהם בתחנות הדלק – בגין מעללי איראן – יישמט השטיח מתחת רגליהם של אחרוני המצדדים במורשת אובמה שרקח את "הדיל" ההוא, ששימן את איראן בלמעלה מ-100 מיליארד דולר, ששימשו לפיתוח טילי השיוט והרחפנים עמוסי הפצצות.

לא מן הנמנע שטראמפ ידאג גם לדרבן את הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס להתאחד תחת כנפיו כאשר תעלה ההשערה שפעולת הטרור הלילה נעזרה בשטרות המזומנים שהעביר אובמה לאיראנים בשני מטוסים, באקט הסיום שאיפשר את התחלת הדיל. פשוט לא היה אפשר לדחוק מיליארד וחצי דולר של מזומנים במטוס אחד...

שלוש הקואליציות הללו יתנו לטראמפ את הרוח (הוריקן?) הגבית "להבהיר" לאיראן שהם פעלו "גשר רחוק מדי."

   תוך שבוע אחד זכה טראמפ בעמדת יתרון-לקראת-ניצחון בשני אירועים שונים ומנותקים זה מזה.

   הראשון, היה הפיצוץ האדיר שביצע הטאליבן בקאבול בירת אפגניסטאן. האירוע שביטל את המו"מ שעמד להתבצע בקאמפ דיוויד מול הזרוע המדינית של הטאליבן. ויתורים וגזרים למיניהם שטראמפ עמד להציע להם נחסכו ממנו.

   השני, אתמול – בסדרת הפיצוצים שבוצעו ע"י איראן ו-או שלוחיה כנגד הפקת הנפט בסעודיה.

   בשני המקרים, מתקיים שימוש בשגיאה קריטית של יריב שאפתני שלא בוחל בשיטותיו ומספק לגיטימציה והזדמנויות פז, להביס אותו במחיר מוזל.

לדוגמה, במקרה השני טראמפ עמד לשלם מחיר בהקטנת הסנקציות על איראן ע"מ ל"פתות" את רוחאני לפגישה בניו יורק – מחיר לגמרי לא פשוט.

עתה יורחבו הסנקציות למקסימום האפשרי (אפס יצוא נפט) וימנעו תוך שבועות ספורים לשלם משכורות למשמרות המהפכה ולכל שכבת האייתולות בשלטון. הצימוק על קצפת העוגה – קרוב לוודאי שרוחאני יראה את ניו-יורק רק בטלוויזיה, וטראמפ יורה על יום חופשה למתורגמן שלו לפרסית.

לאור אירועי השבוע המסעיר – אולי יצליחו לגייס את שון קונורי ומייקל קיין, שכיכבו בסרט המעולה, שכותרתו  למעלה (1977, אסור בשום אופן להחמיץ!) – גם לגירסה ב' המתהווה לנגד עינינו.

חובב טלפז

15 בספטמבר 2019

* * *

יורם אטינגר

פלשתינה – יהודית או ערבית?

"חדשות מחלקה ראשונה", 12 ספטמבר 2019

ההנהגה הפלסטינית מנסה להשריש את המסר כאילו פלשתינה היא ערבית, ולא יהודית, מאז ומקדם. 

האומנם?

לפי מחקר של פרופ' דוד ג'ייקובסון מאוניברסיטת בראון בארה"ב: "השלטון היווני והרומי התייחס במונח 'פלשתינה' לארץ ישראל, ולא רק לארץ הפלישתים... שפלשו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האגאי או קפריסין.... והקימו את פלשת בדרום רצועת החוף של ארץ ישראל.

"ההיסטוריון היווני הרודוטוס [אבי ההיסטוריונים המערביים] כתב במאה ה-5 לפני הספירה על פלשתינה כאזור המשתרע בין סוריה ולבנון לבין מצרים – כלומר, ארץ ישראל... גם אפלטון ואריסטו [אבות הפילוסופים המערביים] התייחסו במאה ה-5 וה-4 לפני הספירה לארץ ישראל כ'פלשתינה'.

"בתחילת המאה ה-1 לספירה כתב המשורר הרומי אובידיוס על מנהג השבת של תושבי פלשתינה... המשורר הרומי סטאטיוס התייחס להקשר היהודי של המונחים 'פלשתינה' ו'פלשתינאים'. במאה ה-1 השתמש הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני [ידידיה הכהן] ב'פלשתינה' כשם נרדף לארץ ישראל.

"השפה היוונית קושרת בין 'פלשתינה' ל'ישראל'.... מקור השם 'ישראל' הוא בניצחון יעקב במאבק עם מלאך האלוהים שזיכה אותו בשם 'ישראל': 'כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל' (בראשית כ"ב, 29). יוון הקדומה העריצה מתאבקים, והתרשמה עמוקות מיכולת ההיאבקות של אחד משלושת אבות האומה היהודית... המילה היוונית 'פלשתינה' דומה מאד למילה היוונית 'פלסטס' – 'מתאבק'.

"אין שחר להנחה כאילו הקיסר הרומי אדריאנוס שינה את שם יהודה לפלשתינה כדי למחוק מהזיכרון האנושי את היהדות והקשר היהודי לארץ ישראל... השם פלשתינה ניתן לאזור גדול יותר מיהודה, קשור היסטורית וגיאוגרפית לארץ ישראל... ומתייחס לאזור גדול יותר מארץ הפלישתים – ארץ ישראל."

השורשים היהודים/ישראלים בפלשתינה קיבלו ביטוי בהקמת הבנק האנגלו-פלשתיני ב-27 לפברואר 1902, כחברת-בת של "אוצר ההתיישבות היהודית", שהביא לעולם את "בנק לאומי".

הם גם הודגשו בהצהרת שר החוץ הבריטי בלפור מ-2 לנובמבר 1917: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל... בתנאי שלא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלשתינה."

ההתחייבות להקים בית יהודי-לאומי בפלשתינה היתה חלק בלתי-נפרד מ"ועידת סן רמו" ב-25-19 באפריל 1920, שסללה את הדרך להקמת 22 מדינות ערביות ומדינה יהודית אחת. לדברי שר החוץ הבריטי, לורד קורזון, ועידת סן רמו היתה "מאגנה כרטא של העם היהודי".

הקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה צויין במפורש ב"מנדט על פלשתינה" שהוענק ביולי 1922 לבריטניה על ידי חבר הלאומים, והינחה לקדם הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. בספטמבר 1922 הפירה בריטניה את המנדט כאשר העבירה ¾ מפלשתינה למשפחה ההאשמית השולטת היום בירדן.  התוקף המשפטי של "המנדט על פלשתינה" כלול גם – מאז הקמת האו"מ ב-18 לאפריל 1946 – בסעיף 80, פרק 12, של מגילת האו"מ.

הליבה והמהות היהודיים של פלשתינה מתועדים למשעי גם באלפי ממצאים ארכיאולוגים המעידים על המסד ההיסטורי, להאומי, הדתי והתרבותי היהודי של פלשתינה, ובמיוחד ברכסי יהודה ושומרון, ערש היהדות, העם היהודי והמדינה היהודית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

השר יובל שטייניץ:

"בטהראן מתפללים להדחתו של נתניהו!"

* * *

מיכל סנונית

בארץ גּוֹעָלֶנְד

בְּאֶרֶץ גּוֹעָלֶנְד הַמָּסָךְ מַבְהִיק

הַקְּסָמִים מְרַצְּדִים בְּלִי לְהַסְמִיק

זוֹחֲלִים עַל גָּחוֹן מְקַבְּלִים עִיטּוּרִים

וְיוֹרְקִים בְּלִי בּוּשָׁה עַל עוֹבְרִים וְשָׁבִים.

בְּאֶרֶץ גּוֹעָלֶנְד הַסְּגִידָה הִיא מִצְוָוה

שֶׁשְּׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ, מַעֲלָה חֲשׁוּבָה.

וּמִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּמָטוּתָא בְּחִילָה

מִתְבַּקֵּשׁ לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה

וְלִרְחוֹץ אֶת גּוּפוֹ בְּמֵי הָאַסְלָה

וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵיְמָיו כְּמִצְוַות הַמַּלְכָּה

וְהַמֶּלֶךְ מוֹשִׁיט שַׁרְבִיטוֹ לִנְשִׁיקָה

מִכָּל מִי שֶׁהֵעֵז לְהָפֵר הַשְּׁתִיקָה.

בְּאֶרֶץ גּוֹעָלֶנְד הַדִּמְיוֹן הֶכְרֵחִי

כְּדֵי לֹא לָמוּת מִבּוּשָׁה כִּי הֲכִי

לֹא כְּדַאי לִצְעוֹק בְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ

פֶּן מָסָךְ הַקְּסָמִים יָעוּף לוֹ בָּרֹאשׁ.

וּמִי שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ הַהִיא

אַךְ מַרְגִּישׁ שֶׁהַכֹּל בָּהּ יָפֶה וְנִצְחִי

וְהָאוֹשֶׁר חוֹגֵג וְהֵידָד וְהוֹּרָה –

כַּנִּרְאֶה שֶׁאֲנִי אִידְיוֹטִית גְּמוּרָה.

אהוד: לא מוכרת לי הארץ הזאת. היכן היא נמצאת? – אולי התכוונת לרוסיה בימי פולחן האישיות של סטאלין, שהיו לו גם קצת מעריצים בארץ-ישראל?

* * *

יצחק הילמן

ריאיון קטלני עם נתניהו

במוצאי שבת, ה-14 לספטמבר, שלושה ימים לפני הבחירות החוזרות של 2019, הוזמן ראש הממשלה בנימין נתניהו לראיון בערוץ 11. הערוץ הוא כידוע ערוץ ממלכתי הכפוף לתאגיד השידור ומחוייב לאור זאת בנייטרליות ואיזון.

לאורך כל הריאיון, שנמשך כעשרים דקות, אם אינני טועה, נשאל ראש הממשלה כעשר שאלות. לתדהמתי, לא איפשרה לו המראיינת לסיים תשובה אחת, מבלי לקטוע את דבריו או להאיץ בו לסיים.

חוסר כבוד כזה לראש ממשלה, טרם פגשתי מימיי. התחושה לאורך כל הריאיון היתה של רדיפה והבכה מכוונת של המרואיין. אי אפשר היה להימלט מהרושם שהמראיינת קיבלה הנחיות לגמד ולהכשיל ככל האפשר את המרואיין.

אמנם זה לא היה נאום לאומה, אבל הרי מדובר בראש ממשלה, וחייב להיות נימוס מינימלי וכבוד למרואיין ולא מיני משפט פומבי, כפי שהריאיון ניסה להציג, בהצלחה לא מעטה.

ערוץ 11 היה יכול להעמיד עיתונאי יותר מנוסה מהמראיינת בפועל, לראיון כל כך רגיש. המראיינת יצרה את הרושם כאילו היא מראיינת רובוטית ולא גורם שקול. היא בכלל לא הבינה שהיא מראיינת את ראש הממשלה שלה. היא יכלה לשאול פחות שאלות, לתת זמן מספיק לתשובות, ולא לחתוך את המרואיין.

הסיטואציה שנפלה בידיה ובידי הממונים עליה, יצרה רושם של מרדף עויין. לא אלה היו פני הדברים עם מרואיינים אחרים מכחול לבן, ישראל ביתנו, עבודה-גשר או המחנה הדמוקרטי, לכולם נתנו אפשרות להשיב בנחת. איש לא קטע את תשובותיהם.

אם היה לי ספק אי פעם שערוץ 11 מתנהג בחוסר ניטרליות, גיליתי לתדהמתי ולתדהמת צופים אחרים, שאלה לצערנו פני הדברים. הריאיון הזה, הוא הוכחה מוחצת, שהערוץ הוא ערוץ עם אוריינטציה אופוזיציונית מוחלטת. בוודאי שאין כאן איזון. הערץ נותר ערוץ עויין, כפי שהיה בגרסתו הקודמת. זו אותה הגברת, ואף גרועה ממנה.

לאורך כל השידור הסיטה המראיינת את מבטה מהמרואיין לצדדים. מי היה שם ומה הוא אמר או דחק בה להגיד? זה היה שקוף. נתניהו, ניסה נואשות להשתחרר מלפיתת החנק הזו, תוך שהוא מדגיש שאין בכוונתו להפעיל חוק חסינות, תוך שהוא מציין שלדעתו השימוע יספיק בכדי למנוע את הגשת כתבי האישום נגדו. המראיינת ניסתה בכל כוחה לייצר את הרושם, שלא אלה פני הדברים, וכי יהיו כתבי האישום כבר קיימים וכי התוצאה ידועה מראש.

ריאיון יותר עויין ומזלזל מזה, טרם ראיתי. אני מקווה שאחרי הבחירות הנושא ייחקר ויוסקו המסקנות הראויות.

אהוד: אני מקווה שהריאיון הזה, כמו שאר חומרי הרפש וההסתה שגופי התקשורת למיניהם מפרישים לעבר נתניהו – רק ישפיע לטובה על הבוחר ההגון לתת את קולו לראש הממשלה, שמתנהל עליו ללא הרף ציד מכשפות היסטרי!

קולי שלי מובטח לו.

* * *

אשר תורן

ציור של יורם קניוק

הייתי רעב והלכתי לשוק לתפוס משהו לאכול. אתה מניו יורק שאל אותי צעיר נמוך קומה אבל מוצק.

כן, מברוקלין. הטי שירט של אוניברסיטאט רוטגרס כנראה שהסגירה את מוצאי.

מרי תראי יש לנו אורח לערב שבת, הבחור הודיע לאשתו שעמדה לא רחוק וקנתה תפוחי אדמה ותירס.

שניהם לא נראו יהודים אבל שאלתי.

עוד לא אבל מחכים לרב שיגיע בקרוב מהעיר ויגייר אותנו.

 אמרתי להם שאשמח לחגוג את ליל שישי בדירתם.

מה אתם עושים כאן? אני מלמד אנגלית ענה טומס ומרי מציירת.

למה אתם בכלל כאן, בעיירה נידחת בגווטאמאלה, שאלתי.

לא סובלים לחיות בעיר, מסוכן מידי. דעה ששניהם חזרו ואמרו וגם הטילים הסובייטים לא עוזרים לנו להרגיש נוח בשום עיר.

גדלתי בניו יורק אבל בשנים האחרונות גרתי בלוס אנג'לס עם בעלי. התגרשנו ובאתי לנוח כאן.

היכרתי את טומס בגווטאמאלה סיטי ויחד באנו לעיירה הזאת רחוק מהעיר הגדולה.

אני במקור מפילדלפיה, הסביר טומס, עזבתי את העיר לפני שגמרתי תיכון ועליתי על אוניית סוחר ושם, על הים, גדלתי, בלי דאגות ועם אוויר צח.

 הגעתי ליהדות ולגווטאמאלה עם אותן המחשבות אולי בהשראתו של הסיפור  של יונה והדג בביבל.

הגענו לדירה שלהם קצת מהר מדי.

איך אני ֿשלא גדלתי בבית דתי הולך לארגן את קבלת השבת לזוג הזה?

יין ונרות יש לכם לקידוש?

יין אין אבל אפשר לקנות ויש לנו גם סידור שהרב השאיר איתנו.

היה על הקיר ציור של נוף מוכר. 

התקרבתי לקרוא את חתימת הצייר, קניוק בעברית.

עבדתי במנהטן במרתף, מסעדה ישראלית, והצייר היה בא לאכול אצלנו לעיתים, אמרה מרי.

הרבה כסף לא היה לו אבל היה נחמד. הייתי עוזרת לו עם החשבוניות שלו.

יום אחד הוא הביא את הציור הזה ואמר שזה במקום טיפ.

תוך שאני מתארגן לצאת לקנות יין ניגשה אלי מרי ולחשה, תביא ויסקי.

ויסקי לא היה בחנות אבל ברנדי מקומי היה. 

הדלקנו נרות ומרי חזרה על הברכה שקראתי מהסידור בעברית.

את ברכת המוציא לחם מן הארץ עשינו על התירס.

זמירות לערב שבת  לא ידעתי אבל במקום זמירות לימדתי אותם את ערב של שושנים.

טומס כמעט ולא שתה כלום אבל מרי ידעה לשתות יפה.

נדברנו להיפגש למחרת אחרי הצהריים בכיכר העיר מול מסעדה בשם הציפור הכחולה, כשטומס יגמור ללמד אנגלית, וחזרתי למלון.

הגעתי מוקדם לכיכר. מעל להר הגעש המקומי הצטבר ענן  פעוט ולבן ושאר השמיים היו ריקים מענן.

בלי שום התראה מוקדמת ירד ברק מהענן הפעוט והלבן ופגע בגדר האבן שעליו ישבתי וחיכיתי לטומס.

הפגיעה נשמע כמו הצלפה  של שוט. אומרים שברק לא פוגע פעמיים באותו מקום אבל 7-8 מטרים אולי נחשבים כמקומות שונים.

קמתי ממקומי ועשיתי שתי נגלות מסביב לכיכר וכל סיבוב עצרתי בציפור הכחולה ועדיין אין טומס.

נראה לי קצת טיפשי להישאר שם ולהסתכן עם הר הגעש המקומי. 

בברוקלין דבר כזה אף פעם לא קרה לי.

*

שלום אהוד,

בשנות השבעים המוקדמות יצאתי להסתובב במקסיקו ובארצות אמריקה המרכזית וזה אחד מהקוריוזים שקרו לי בדרכי.

בברכה,

אשר תורן

* * *

אנחנו מתפלאים שהשופט מלצר לא קנס את נתניהו על מופע הפגישה שלו במשך שלוש שעות עם פוטין – שזוהי תעמולת בחירות מפורשת אפילו יותר מאשר בכפר המכביה!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.9.19

* אין ברירה – בראיון לתכנית דקל/סגל ברשת ב', אמר ראש הממשלה שלא תהיה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה בעזה כדי למגר את הטרור החמאסי.

אני מסכים איתו ומאמין לו. וכיוון שזו מלחמת אין ברירה, ברור לי שכל הרכב של ממשלה לאחר הבחירות ייצא אליה.

אך יש להבחין בין מלחמת אין ברירה למלחמה בלתי נמנעת. זו מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אילו ישראל עצרה בעודה באיבה את ההסלמה של השנה וחצי האחרונות. מדיניות ההבלגה וההכלה ושמות חיבה לטרור כמו "עפיפונים", שחקה את ההרתעה הישראלית, שהביאה לאחר "צוק איתן" ל-3.5 שנות שקט, ודירדרה את הביטחון בגבול עזה והביאה אותנו עד הלום.

* אישיות מאובטחת – איני שותף לביקורת וללעג על פינוי נתניהו מהבמה באזעקה בשעת נאומו באשדוד. נכון, התמונה מביכה ולבטח האוייב יהפוך אותה לתמונת ניצחון, אך בסיטואציה שהיתה שם, לא היה כל פגם בפעולת רוה"מ ומאבטחיו. ההשוואה לאשכנזי שהמשיך לנאום אותה שעה באשקלון, אינה רלוונטית. יש הבדל בין אישיות מאובטחת לבין מי שאינו אישיות מאובטחת.

לפני שבועיים אירחתי באורטל את בוגי יעלון. למעלה מחצי שעה לפניו, הגיעו אנשי היחידה לאבטחת אישים לבדוק את השטח, ובין השאר בדקו בכל מקום אליו תוכנן בוגי להגיע היכן המרחב המוגן / המקלט הקרוב ביותר. כך היה גם כאשר בוגי ביקר אותי במהלך השבעה על אבי.

כבר ראינו מה קרה כשרחבעם זאבי התחמק ממאבטחיו וכשרבין סירב ללבוש אפוד מגן.

יש מקום לביקורת נוקבת על המדיניות הרופסת בגבול עזה שהביאה לסיטואציה הזאת, ומוטב שנעסוק בבעיות האמיתיות ולא נמציא בעיות מדומות ולא נמתח ביקורת פופוליסטית.

* ביביזם – דף המסרים המסית, שביבי כתב (תחת הכותרת "הליכוד" ומיד שיתף בעצמו), טוען שראשי כחול לבן צהלו על ירי הרקטות לעבר אשקלון. ומיד – צבא המדקלמים, החסידים השוטים מחוקי האישיות, החלו לדקלם את העלילה המסיתה הזאת (אם הוא היה מצייץ שכחול לבן ירו את הרקטות, גם את זה הם היו מדקלמים ללא מחשבה ביקורתית).

ניסיתי לחשוב על מילה בעברית שתיטיב להגדיר את עומק השפלות והעליבות בהסתה הזאת. מצאתי – ביביזם.

* אם זו לא הסתה – זה כבר לא יאיר (ג'ורה) נתניהו. זה כבר לא קפטיין ג'ורג'. זה לא איזה "עובד" ש"בטעות" פרסם משהו בשמו של נתניהו "בלי ידיעתו" והוא "הורה (אחרי שכולם קראו ומתחילים להפיץ ולהפציץ את המסר) להוריד".

עכשיו זהו הוא, ראש הממשלה (!!!) בקולו, בנאום מעל דוכן הכנסת, מאשים את ראשי כחול לבן שהם צהלו יותר מאשר בעזה על ירי רקטות לעבר אזרחי ישראל. זה לא רק עוד שקר אופייני לנתניהו. זאת הסתה, במלוא מובן המילה. אם זו לא הסתה בוטה, צריך לכתוב מחדש את המילון העברי.

* סלפי – איימן עודה הוא אורן חזן החד"ש.

* תואם ביבי – אהוד ברק: "אם נפסיד אוציא מיליון איש לרחובות ונבלום בגופנו את הרס הדמוקרטיה."

אין הרס הדמוקרטיה יותר מאי כיבוד הכרעת הבוחר.

כמתנגד לנתניהו ומי שיצביע נגדו אני מכריז: אם נפסיד אכבד את הכרעת הבוחר, והמפלגה שבה אני תומך, כחול לבן, תשרת את עמנו באופוזיציה.

ועוד כמה הערות לגבי דברי ברק:

ההצהרה שלו שווה לפחות מנדט לנתניהו.

ההצהרה שלו מתאימה לספין המתבכיין של נתניהו על "גניבת הבחירות" שנועדה להוציא המונים לבחירות כדי לבלום בגופם וכו'.

לא בכדי כבר לפני 25 שנים כונה ברק "תואם ביבי".

כדאי לזכור שהמגלומן ש"יוציא מיליון לרחובות" חזר לפוליטיקה עם תוכנית גאונית שנועדה להשיב אותו לראשות הממשלה, וכעבור שבועות ספורים הוא מצא את עצמו במקום העשירי ברשימת מרצ, שנאבקת על אחוז החסימה, וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחטנות (איום לרוץ לבד למרות שברור היה שלא יעבור את אחוז החסימה אך יפיל גם את מרצ) והשפלה (בקשת הסליחה מערביי ישראל על כך שבלם את המרד של אוקטובר 2000).

12 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 11 המוצלחים שבהם.

* 3 – בעוד יומיים נדע מהן תוצאות הבחירות. כמה מנדטים תקבל כל מפלגה. כמה מנדטים תקבל כחול לבן. עוד לפני הבחירות אפשר לקבוע, שנקודת המוצא של כחול לבן היא מינוס שלושה או ארבעה מנדטים מן הפוטנציאל, בגלל הרוטציה. ייתכן שהמנדטים הללו הם מה שיעמוד בינה לבין השלטון.

* והרי התחזית – יש לי יסוד סביר להניח שלראש הממשלה הבא של ישראל יקראו בנימין.

* קריאה של מנהיג מחנאי – ראש הממשלה יצא בקריאה לא להצביע לעוצמה כהניסטית. קריאה זו כשלעצמה חשובה מאוד. אבל...

מנהיג לאומי היה קורא לא להצביע לכהניסטים, כי ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, והתועבה הזאת סותרת מן היסוד את מהותה וזהותה.

מדינה יהודית אינה יכולה לסבול בתוכה מוטציה גזענית, המתייחסת למיעוטים שבתוכנו באותה רשעות, באותן סיסמאות וקריאות נוראות, שהגרועים שבאנטישמים השתמשו כלפי הורינו והורי הורינו בגולה הדוויה. מדינה יהודית מחויבת לערכים של אהבת הגר ומשפט אחד לאזרח ולגר, והדבר מוסבר בכך שאנו עצמנו היינו גרים בארץ מצרים, ומודעים למשמעות של גזענות, שאותה ספגנו וממנה סבלנו. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם קיומו של זרם גזעני בתוכה. מנהיג לאומי היה מזכיר שגם בפרשת השבוע נאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר," וכי זו דרכנו.

מדינה דמוקרטית אינה יכולה לסבול בתוכה מפלגה פשיסטית שמנצלת את חירויות הדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה ולנסות להרוס אותה מבפנים.

אך נתניהו אינו מנהיג לאומי אלא מנהיג מחנה. ולכן הקריאה שלו היתה אחרת. לא היתה בה כל התייחסות מוסרית וערכית לשלילת הגזענות, הפשיזם והכהניזם, אלא התייחסות עסקנית – אנחנו אותו מחנה, אל תפגעו במחנה, אין לעוצמה כהניסטית סיכוי לעבור את אחוז החסימה (הלוואי שהוא צודק; הסקרים האחרונים מעוררים חשש שהם עלולים לעבור, חלילה) ולכן חבל לבזבז קולות וכו' וכו'. בושה.

אבל יש לקוות שבקריאתו הוא יצליח למנוע את הביזיון.

* קלסתרון – אני רואה על כל פינה כרזות שעליהן מרוחה תמונתו של בן גביר. ואני תמה. איפה הכותרת – wanted?

* ראיון קבלה – אדם ביקש להתקבל לעוצמה כהניסטית. אמרו לו שהוא צריך קודם להרוג עשרה ערבים וחתול.

"למה חתול?"

"התקבלת!"

(כן, אני יודע שזאת בדיחה ישנה, עוד מימיו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אבל היום בעזרת חלקות הלשון של בן גביר ומנגנון הכביסה של נתניהו, אנשים שכחו מהי מהות התועבה הכהניסטית).

* נועו בהמוניכם לקלפיות – למה אחוזי ההצבעה במגזר הערבי נמוכים כל כך? אין לי ספק שאחת הסיבות המרכזיות לכך, היא האכזבה של ערביי ישראל מהנהגתם הפוליטית, הפוגעת קשות באינטרס האמתי שלהם – השתלבות במדינת ישראל.

אני מקווה שהפעם תהיה עלייה משמעותית באחוזי ההצבעה במגזר הערבי, אך הפעם, לשם שינוי, לא למפלגה המשותפת האנטי ישראלית, אלא דווקא למפלגות הציוניות ובראשן כחול-לבן.

* פגיעה בטוהר הבחירות – החלטתו של מבקר המדינה לא לפרסם לפני הבחירות שני דו"חות ביקורת שכתב קודמו, היא פגיעה חמורה בטוהר הבחירות; מניעת מידע חיוני מהבוחר. המבקר נוהג כאיש פוליטי, המשרת את הליכוד.

* תבוסתנות – השר יובל שטייניץ אמר בראיון לגל"צ שעלינו להשלים עם כך שישראל תיאלץ לעזוב את נהריים ואת אדמות החקלאים מצופר בערבה, הנמצאות בשטח ירדן, על פי דרישת ירדן, במלאת 25 שנים להסכם השלום.

זו מדיניות תבוסתנית. קודם כל, כדאי לזכור במה המדובר. בהסכם השלום ישראל הכירה בריבונות ירדן על אותם שטחים, וירדן הסכימה לכך שישראלים ימשיכו לעבד את השטחים הללו למשך 25 שנים. כלומר, אין אפילו מחלוקת על הריבונות, רק על אפשרות של אנשים להמשיך לעבד את אדמתם. ההנחה היתה, שיחסי השלום יהפכו את הזמני לקבוע, כי איזו סיבה יש לירדן לגזול את כבשת הרש? הרי רק מדינה עוינת תראה בעצם עבודת יהודים בשטח זעיר של ריבונות כבעייה.

הקייס של הירדנים הוא שעל פי ההסכם זכותם להפסיק את ההסדר ההוגן אחרי 25 שנה. זה נכון. אך ישראל מעבירה לירדנים מים בכמות כפולה מכפי שנכתב בהסכם. אם הירדנים מנצלים לרעה את סעיפי ההסכם, גם ישראל צריכה לדבוק באותיות הקטנות, ולהפחית בחצי את הזרמת המים לירדן. המחיר שהירדנים ישלמו על הנוקדנות ההדדית יהיה לאין ערוך יותר גדול משלנו, כי שם מדובר בעניין קיומי. כך שראוי שהם ישקלו היטב היטב את צעדיהם.

חבל שישראל נוהגת בתבוסתנות ואינה עומדת על שלה. מעבר לפגיעה באינטרסים הישראליים, לכל הפגנת חולשה במזה"ת יש מחיר.   

* אין חסינות – ב"ידיעות אחרונות" דווח, שהפרקליטות בודקת את פרשת "הממד החמישי", שבראשה עמד בני גנץ, בעקבות תלונה שהגיש הליכוד, ולמרות הודעת מבקר המדינה שאין כל חשד לפלילים בפרשה.

בעיניי, הבדיקה מוצדקת. אם הוגשה תלונה על חשד לפלילים הקשורה לאישיות ציבורית, חובתה של הפרקליטות לבדוק היטב את התלונה, ואם יש מקום לחקירת משטרה, מן הראוי שתהיה חקירת משטרה. ואם תהיה חקירה, חובתה של המשטרה להגיע לחקר האמת.

אסור שתהיה חסינות כלשהי לאיש ציבור כלשהו.

* צליל מכוון 2019 – "צליל מכוון" הוא מועדון הזמר של בית לחם הגלילית ואלוני אבא. אחת לשנה, בליל שבת קייצי שהוא ליל ירח, נערך על שפת הכינרת ליל שירה, שמתחיל בשעת ערב מוקדמת, נמשך ללא דקה של הפסקה לאורך כל הלילה ומסתיים בבוקר, אחרי הזריחה. היוזם והמארגן של המועדון הוא חברי רני קרן. מוביל את השירה בכישרון מדהים, ובנגינה וירטואוזית על הקלידים – צליל בירן. ולצדו גיטריסט מוכשר מאוד ששמו הפרטי נרי ואת שם משפחתו איני יודע ומתופף מצוין שאיני יודע לא את שמו הפרטי ולא את שם משפחתו.

השבת נערך צליל מכוון מס' 7, והרביעי שאני נוטל בו חלק. הפעם, לראשונה, גם בתי הצעירה תמר הצטרפה אליי. ירדנו 1,100 מ' ועלינו 10 מעלות צלזיוס, ליטול חלק בחווייה. חלקו הראשון של הערב הוא קבלת שבת מוסיקלית, והשנה רני הוסיף תוכן נוסף – פרשת השבוע. הוא ביקש ממני לדרוש את הפרשה, פרשת "כי תצא", וכך עשיתי.

"צליל מכוון" הוא חווייה מוסיקלית יוצאת דופן. רמת המובילים, הסולנים והשרים נפלאה. מאות אנשים, מבוגרים וילדים (שרובם בשלב מסוים פורשים לישון) השתתפו, שרו ורקדו. והלבנה במלואה זרחה מעלינו כל הלילה.

אני שרתי מספר שירי סולו: "לוקח ת'זמן", "נשל הנחש", "כמו רקפות בין הסלעים", "אצלנו בכפר טודרא" ודואט עם תמר: "הגבירה בחום".

כרגיל, היה נפלא, והחלה הספירה לאחור ל"צליל מכוון" מס' 8.

* ביד הלשון: ברדק – בראיון לגל"צ האשים חבר הכנסת ניסנקורן את הליכוד, שמבקש באמצעות המצלמות לחולל ברדק בקלפיות ערביות. מיד היסה אותו יעקב ברדוגו, שאמר: "אל תשתמש במילה הזו, היא לא ראויה ברדיו" והוסיף: "אחרי השידור אסביר לך."

למה התכוון ניסנקורן ולמה התכוון ברדוגו? ברדק – פירוש בלגן, אי סדר, אנדרלמוסיה. לכך התכוון ניסנקורן. אולם במקור, ברדק הוא בית זונות ברוסית. לכך התכוון ברדוגו.

אורי הייטנר

* * *

יהודה אטלס

מנהלי הוט, אל תגעו בערוץ מצו!

["הארץ", 15.9.19]

מול תוכניות הריאליטי והבישול, "המצב" בישראל ושאר ענייני דיומא ובנאליה, ערוץ המוזיקה מצו הוא בועה של עונג צרוף. כעת מתכוונים להפסיק את שידורו בישראל, אבל זה לא יעבור בשתיקה.

אני מקווה שייסלח לי אם בימי הרת עולם אלה, שבהם מבפנים ומבחוץ נקבצים עלינו לכלותנו, אני מעז להעלות נושא טריוויאלי כביכול כמו מוזיקה. משורה קטנה ולא מנומקת בערוץ 196 של הוט, מצו לייב, למדתי שביום רביעי הקרוב ייפסקו שידורי הערוץ, כמו גם שידורי הערוץ התאום, מצו, באפיק 195. זו בשורה קטלנית לציבור גדול, ששני ערוצים אלה הם משוש לבו. ערוצי מצו הם עיר מקלט לחובבי מוזיקה לסוגיה ולדורותיה. כשנקעה נפשך מתוכניות ריאליטי ובישול, מ"צריך להחזיר לצה"ל את כוח ההרתעה" ומשאר ענייני דיומא ובנאליה, אתה עובר, בקליק, לאחד משני ערוצים אלה. או-אז אתה שוקע עמוק בכורסה ועובר לאולמות קסומים של הליסיאו בברצלונה, הקונצרטחבאו באמסטרדם, אופרה קומיק בפריז, תיאטרון מרינסקי בסנט פטרבורג והפילהרמונית הברלינאית, אם להזכיר אחדים, ומאזין לגדולי הנגנים, לטובות שבתזמורות ולמנצחים רבי תהילה, וצופה במשובחים שבמופעי המחול.

אתה יושב לך פה, בבית, וטובל במיטב צלילי העולם, כאילו אתה שם, עד שכמו שכותב עגנון "הנשמה מבקשת לפרוח מרוב מתיקות." אתה מתרחק מיום קטנות, מציטוטי ביבי, מאירועי ה"כמעט מלחמה" למטה למעלה, ונדמה לך לרגע שהאמנות בת האלמוות מנצחת, שהיופי מנצח, שהמיומנות, היצירתיות, האימון הבלתי פוסק והחתירה לשלמות הם הבון-טון של העולם. אתה שרוי, לזמן מה, בגן עדן בזעיר אנפין, עם ג'ורדי סאוואל והאנסמבל למוזיקה עתיקה, עם "האמנויות הפורחות" בניצוח ויליאם כריסטי, עם ולרי גרגייב המנצח על בלט "אגם הברבורים", לפעמים גם עם זובין מהטה והפילהרמונית שלנו בהיכל התרבות.

לישראלים רבים מאוד שידורים אלה הם בבת עין, בועה של עונג צרוף, נחמה פורתא בחשרת ה"מצב" בארץ, פינה שאליה ניתן לברוח לזמן מה מ"הכול טוב", מ"אחִי" ומ"נשמה", למקום שבו הכול טוב באמת ויש נשמה. אז מיהו הרשע, שמאיים להניף גרזן על פנינת חמד זו?! הייתכן שמישהו בהוט אמר: כמה חובבי מוזיקה ומחול כבר יש בישראל? בקושי "חצי מעברה". עוד מעוז אשכנזי. לכסח! די שנשדר ל"עם". עוד ערוץ ים-תיכוני, עוד שלוש תוכניות של קרבות תרנגולים עם מדיחים ומודחים, עוד תוכנית בישול. כמו שכתב ידידי המנוח אדם ברוך: ככל שמתרבים בארץ העניים והרעבים, מתרבות תוכניות הבישול בטלוויזיה.

לידיעת מנהלי הוט – זה לא יעבור לכם בשלום. רבבות אוהבי מוזיקה ומחול יחושו נבגדים וינטשו אתכם בהמוניהם. כך יעשו כל באי הקונצרטים המוסברים ושוחרי הקתדרה של בלצן-זורמן, מנויי הפילהרמונית ושאר התזמורות, הורי התלמידים בתלמה ילין ובקונסרבטוריונים וחובבי המחול. זהו קהל אנין ועדין אך קנאי, שמצא עד עכשיו הרבה נחמה ומרגוע בשני ערוצי מצו. מי שישתיק אותם, ייענש על ידו בחומרה. בינינו, אילו אטרקציות כבר יש לכם שם בהוט? ערוץ 8, נשיונל ג'יאוגרפיק, היסטוריה. יש עוד משהו? הרי רוב השאר קש וגבבה. מצו לייב ומצו הם פנינים. יש לכם בידיים אוצר נדיר, כליל יופי, ודווקא אותו אתם רוצים לזרוק? מנהלי הוט, ראו הוזהרתם: אל תגעו בזמיר!

יהודה אטלס

אהוד: מאחר שאני רתוק זמן רב למחשב, אני צורך מוסיקה לא ב"מצו" אלא דרך ה"יו-טיוב", ששם יש בין השאר – לבחירת המאזין, מאות ביצועים שונים ומצולמים של מיטב יצירות המוסיקה הקלאסית, וכן יש לי קישור ל"רדיו סוויס קלאסיק" ששם יש רצף קולי של 24 שעות ללא הפסק, אבל עם ציון הפרטים – של מיטב המוסיקה הקלאסית וניתן להאזין לקישור גם כאשר המחשב עושה פעולות אחרות.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"ז. עלילות אבא של אשתי בחו"ל

כל אותה תקופה שעסקתי בבניין הבית בכרמי יוסף, וגם אחר כך, לא חדלתי מלבוא לפחות פעם בחודש לביתה של עליזה לוין, אהובתו של בנימין אבי אשתי, ולחלוב ממנה עוד סיפורים על חמי, איש האשכולות הנאור. כשהייתי מטלפן אליה כדי לקבוע את מועד הפגישה, היא כמעט תמיד היתה אומרת שאני יכול לבוא אפילו היום, כי יש לה כבר פרק חדש. אני הייתי בא עם עט ומחברת ורושם את הסיפורים הקולחים מפיה, כשהיא מדי פעם מצמידה את עפעפיה ורואה את הדברים כחיים מול עיניה.                                                               

אחד הפרקים הזכורים לי קשור לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשבנימין טס לצ'כיה לנסות לעזור לאחיו משה שנסע לשם בענייני מסחר, והשלטונות עיכבו את יציאתו מהמדינה. בנימין,  שלפני מלחמת העולם למד רפואה באוניברסיטה של פראג, קיווה שיצליח לשחרר את אחיו בזכות סטודנט אחד שישב לידו ונעזר בו בהכנת שעורים ובמבחנים. סטודנט זה סיים את לימודי השנה הראשונה  בהצלחה, אך בשנה השנייה, כשבנימין נאלץ לחזור ארצה בגלל אביו שחלה, התגלה הסטודנט כבור ועם הארץ וסולק מהאוניברסיטה.

לעומת כישלונו בלימודים, התגלה כישרונו כאיש צבא ולבנימין נודע שהוא תופס עמדה חשובה בצמרת המשטרה. למרות הסיכון, נסע בנימין לצ'כיה, נכנס למוקד המשטרה ושם עורר פליאה כללית כאשר אותו קצין קשוח פרץ בבכי למראהו ונפל על צווארו. משה קיבל בחזרה את  הדרכון שלו עוד באותו יום ועימו עצה ידידותית, לעזוב את המדינה בהקדם. לפני שעזב השאיר לבנימין את עניני המסחר שבהם עסק, ובנימין, שהיה אמור לחזור אחרי שבועיים, נשאר בצ'כיה כמה חודשים.

מה שגרם לעיכובו היה הגילוי שניתן  שם להתעשר בקלות, תוך קניית פקידים ושרים במתנות זולות כמו בונבוניירות או סיגרים. במהלך עסקיו צבר ביטחון והגיע לידי כך שהיה מייצא רכבות שלמות עם חומרי גלם ומייבא תמורתן רכבות עמוסות מזון. עסקים אלה נקטעו לפתע, כאשר קיבל רישיון להבאת קרון מלא פולי קפה, ופקידי המכס פתחו את אחד השקים ומצאו שבמקום קפה היו בשקים גרגרי שעועית יבשים. בנימין הצליח להימלט ברגע האחרון ונסע לווינה למצוא את הסוחר שהונה אותו. את הסוחר לא מצא, אך מצא עסקים אחרים שהיה כדאי לעשות בווינה.

באותה תקופה שבנימין שהה בווינה, עזבו עליזה ובעלה את ירושלים ושכרו דירה בצריף עץ בשכונת בורוכוב. היחסים בין השניים שהתדרדרו עוד כשגרו בעיר הקודש, הפכו לברוגז גלוי. הם ישנו בחדרים נפרדים,  מה שאיפשר לבנימין להתגנב לחדרה דרך החלון ולהמשיך במשחקי האהבה שהיו אהובים על שניהם. בתוך המחברת שכתבתי אז כשאני יושב מול עליזה אני מוצא:

"...כשבעלי היה מגיע הביתה, בימים שהילד היה בפנימייה של גבעת השלושה, היה הצריף מתמלא אווירה של טינה. הוא התייחס אלי כאילו הייתי אוויר ואני הסתכלתי בו כרואה את הריקנות במלואה. כשהיינו חולפים זה ליד זו, הייתי פולטת 'אידיוט!' – בלי להוציא הגה ושומעת איך הוא ממלמל 'זונה' בלי להניע את השפתיים.

"ערב אחד כשישבתי בפינת המטבח לוגמת כוס תה, הוא נכנס, התיישב מולי ואחרי חצי שעה של שתיקה פלט פתאום: 'הגידי, מתי את עוזבת?'

"לא האמנתי למשמע אוזני, הרמתי אליו את עיני ואמרתי לפני שיתחרט: 'אפילו עכשיו אם יהיה לי לאן.'

"התחלתי לחפש דירה, אך כסף לא היה לי. הוא לעומתי היה במצב בכספי טוב, כי בתקופת השלטון הבריטי, ביצע העברות נשק בסליק שהתקין במכוניתו וההגנה שילמה לו בעין יפה. במלחמת השחרור, אני חייבת לציין לזכותו, היה בין הנהגים שהובילו משאיות בשיירות לירושלים. הסופר משה שמיר, הזכיר אותו בספרו 'הוא הלך בשדות', ותיאר אותו בחביבות בתור הנהג הג'ינג'י. אני חושבת שזה היה הספר העברי היחיד שבעלי קרא, או לפחות החזיק בבית.

ברחוב פינסקר 23, בבית יפה שנקרא 'בית העוגן', מצאתי דירת חדר וחצי עם מטבח ושירותים. באותם ימים החוק הישראלי לא הרשה להשכיר דירות בדמי מפתח. התחכמו בעלי הבתים והשכירו דירות בתנאי שהשוכרים ישלמו בנפרד עבור הרהיטים ויתחייבו למכור אותם חזרה לבעל הבית לכשיצאו. הסכום שנדרשתי לשלם היה 700 לירות, שנחשב לסכום עצום. המשכורת שאני קיבלתי אז הייתה 18 לירות לחודש. בעלי כמעט התעלף לשמע המחיר וחייב אותי לחתום לו שלא יהיו לי כל תביעות על הצריף שלנו בשכונת בורוכוב." 

עם דמעות בעיניים סיפרה לי עליזה על אותה תקופה קשה בחייה, תקופה שהיתה מאוהבת בחותני עד כלות, וחיכתה כל יום וכל שעה לשובו. הוא יצא לצ'כיה רק לשבועיים ונשאר בחו"ל שנה תמימה. באותה שנה היא הצליחה להתגרש מבעלה, הצליחה לשכור את הדירה בבית העוגן, דירה שאליה יוכל להיכנס כל אימת שירצה ולאו דווקא דרך החלון. מה שעזר לה לעבור את התקופה, היו המכתבים שהיה שולח לה מדי שבוע.  היא היתה מנשקת את המעטפה מכל צדדיה, וחושבת על האצבעות והלשון שנגעו בה רק לפני כמה ימים.

עליזה הביאה לי באחת הפגישות קופסת נעלים גדולה ובה אגרות אוויר דקות נייר, הממלאות אותה עד אפס מקום. שלפתי מעטפה אחת, והנה מה שמצאתי בה:

עליזתי שלי,

איני מעז אפילו לשאול לשלומך, ידעתי כי מר לך מאוד. האמיני לי שגם לי לא טוב. הגעגועים אוכלים אותי עוד ועוד ועושים בי שמות. אני חושב שבתחילת השנה הבאה למניין הגויים אוכל לצאת לדרך. אנא חכי לי. את מכתבי זה, כאחד הקודמים לו אני כותב בשבתי על יד חלון הראווה של המלון ההולך אל הגן, אבל מה שונה המראה. התפאורה חדשה לגמרי, אותו צייר עייף דומה שהתעורר וחידש ימיו והפיח חיים באפרוריות תמונותיו ומה שנראה כמתוך ערפל חיוור לפני חודש, הוריד את צעיף היתמות והריהו מופיע בכל הדר יקרו עם שלל גוונים, אשר ירק העשב החריף, ועלעלי העצים הצהבהבים, כצבע אפרוחים בני יומם, שולטים עליהם. נראה כאילו משקפת מגדלת קירבה את הנוף, אשר עוד מעט קט אחוש ריחו באפי ושרף עציו הנוטף יבוא בעצמותיי.

    ...מה אגיד לך, העצים הרעננים שכוסו ירק ציצים רבים ועלעלים הם החודרים לעיני ליבי ונותנים לי אומץ והזמנה מפורשת לבוא לטייל בזוהר השמש, בין ערוגותיהם. מה צר כי כפות אני פה לרגלי שיחות טלפוניות ומבקרים הבאים והולכים, ואני יכול להעיד כי יפה הנוף אשר מולי כנוי שבך. אחת אמרי נא לי, את אהובתי, האמנם נאוו כך אילנות במולדת ואת כתמרה ביניהם, בעוד אני דומה עלי כספיח דאשתקד. כגבעול שנותר בקרה, מצהיב והולך ושואל מה לו מבצבץ בין רעננות?

והנה חזרו ובאו שוב המבקרים והם עומדים סביבי, מחכים שאניח עטי ואפנה אליהם. הטיפשים הללו גם אם אפנה אליהם, רק באחת מהרהר אני כל הימים והלילות, המקום שאת חבויה בו.   

בנימין אוהבך.     

אני חייב להודות כי כאשר הייתי קורא במכתבים אשר עליזה העמידה לרשותי, היתה הקנאה אוחזת בי, והייתי שואל את עצמי, איך חדל אישים כמוני מעז להתכסות באצטלא של סופר, בעוד משורר מופלא כחותני, שעטו נוטפת פנינים, שם פניו לעבר המסחר והתעשייה. לא לחינם היו שני אחיו, משה ומרדכי, מקנטרים אותו, מזלזלים בכישוריו העסקיים ושולחים אותו לדוכן הפרופסורה ולא לשולחן המטבעות.

בהמשך הפגישות שלי עם עליזה היא סיפרה לי בגילוי לב, שחלף אהבתם הגדולה שנמשכה שלושים שנה, הרי בעוד שהיא לא היתה מסוגלת לשכב עם אף גבר אחר, היה בנימין מועד מדי פעם ומוצא עניין גם בנשים נוספות. 

כששאלתי מניין לה, אמרה שהוא עצמו היה מספר לה. היה נתקף לפעמים ברגשות קנאה, חושד בה כי בגדה בו ואז מתוך נקמנות, היה מספר לה על בגידותיו שלו.

היה לי קשה להאמין שחותני, שהיה נראה בעיני כמושלם מכל הבחינות, לוקה בקטנוניות שלא מתאימה לו. רק  לאחר מותו, כאשר נתבע למשפט על ידי אותה רומנייה סחטנית, הבנתי כי גם הוא, צדיק הדור, לא היה נקי מיצר הסקרנות והתשוקה. באופן פרדוקסלי הדבר גרם לי להקלה מסויימת וכאשר בנוסף לפאולה, העוזרת של משפחת קופילביץ, התמסרתי  גם לבלונדינית אחת מהשכונה. כיוון שכך  יכולתי להגיד לעצמי: 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגיד אזוב קיר כמוני?' 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

(נכתב באפריל 2003)

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

* * *

ד"ר ארנה גולן

"אישה, הנה בנך!"

על האם העוקדת והבן הנעקד

על שירי דבורה ליפשיץ, שנכתבו לאחר נפילת בנה  זוהר במלחמת לבנון הראשונה, וכונסו בסיפרה "עם זוהר בלב".

לזיכרה של אישה  מופלאה עם מלאת שלוש שנים לפטירתה.

מבוא: חייה ופועלה

דבורה ליפשיץ לא היתה משוררת. נסיבות החיים הביאו אותה לכך. נפילת בנה האהוב בן ה-26, עליה נודע  לאחר זמן רב  שבו נחשב נעדר עד שנקבע מותו והוחזר לארץ, הישרתה עליה ועל משפחתה אבל כבד וכאב שביקש את ביטויו. וביטוי זה, שנמצא לה  בשירתה – קינתה שפרצה מליבה, מדבר גם לליבו של הקורא, בעוצמת המבע שבו ובאופן שבו  מתבטאים הערכים  שהינחו את חייה ואת פועלה מצעירותה, החל בשירותה באצ"ל (שני אחיה התגייסו ללח"י), אִם  כלוחמת צעירה ופעילה בפעולות הארגון, אם כשותפה בציפייה ל"אלטלנה" בחוף נתניה (דווקא) ואם כמזכירתו של בגין ושדרית ברדיו המחתרת.

עם קום המדינה הינחו ערכיה את דרכה גם כמומחית בתחום החינוך לגיל הרך ויזמית רבת השראה בהכשרת מורים במשך שנים רבות. במיוחד בולטת תרומתה החינוכית ב"סמינר לוינסקי", שהפך עם השנים ל"מכללת לוינסקי לחינוך", שבו היתה זו היא  שיסדה, לקראת סוף שנות ה-50, את המגמה להכשרת מורים וגננות לגן ולכיתות א'-ב' בבית הספר היסודי. היא הניחה את יסודותיה הפדגוגיים והובילה אותה לרמתה האקדמית עם צוות המרצים.

כל זאת לאחר שהשתלמה בהוראה ובחינוך בארץ ובארצות הברית. כל התחנות הללו בחייה עתידות היו, כאמור, להשתקף בשיריה שנכתבו בדם ליבה וכונסו בספר שיריה, "עם זוהר בלב" (1989, הוצאת ירון גולן). בשירים הללו באו לביטוי עז אבלה הכבד אך גם בחינה מחדש של  חייה וערכיה, עד שהיא רואה את עצמה כאם שהעלתה את בנה לעקידה. ואו-אז ממריאה שירתה לשאלות לאומיות ואנושיות כבדות משקל ונועזות, וללא רתיעה.

אני זכיתי להכירה בשנת 1979 בארגנטינה, כששהינו שם במסגרת תפקידו של שמאי, ואני לימדתי שם, כשהיתה זו קהילה יהודית גדולה ותוססת, בסמינר למורים עבריים. היא הגיעה בתפקידה כמפתחת תוכניות לימודים לעברית ולחינוך בגנים היהודיים בתפוצות, תפקיד שהוטל עליה על ידי ד"ר אלי תבין, שעמד אז בראש המחלקה לחינוך ולתרבות של הסוכנות היהודית. הוא הכיר אותה היטב עוד מימי שירותם באצ"ל, כשם ששמע על פועלה החדשני והיוזם בהכשרת מורים לגיל הרך, והפציר בה לקבל עליה את התפקיד עד שהסכימה.

וכך אירע שהיא זו ש"הביאה" אותי, עם חזרתנו מארגנטינה, ללמד במכללת לוינסקי, שהיתה אז בניהולו של ד"ר אברהם רוכלי,  תחילה חלקית עם עבודתי באוניברסיטה הפתוחה, ולאחר מכן במישרה מלאה. אין תימה, שהיא הצליחה גם לסחוף אותי להיות שותפה ובהתנדבות, יחד עם ד"ר מיכל לניר ואחרים, לפרוייקטים רבי מעוף שיזמה בנושאי תרבות וחינוך. לי, אישית, היא היתה דמות נערצת, וכיוון שאישיותה המיוחדת משתקפת בשיריה, הייתי רוצה לכבד כאן את זיכרה בדברים על התבנית המרכזית והמשמעותית בשיריה.

"עם זוהר בלב" – האם העוקדת והבן הנעקד

ייחודם של שיריה של דבורה ליפשיץ , המכונסים בסיפרה "עם זוהר בלב" (הוצאת ירון גולן, 1989), הוא בכך שמצד אחד הם בחינת שירה אינטימית ורווית כאב שכול של אם ומשפחה, אך מן הצד האחר היא ממריאה מן המעגל הפרטי בכוח  ההתחבטויות  ונוגעת גם בשאלות יסוד של קיומנו כאן וגם רוכשת משמעות אנושית כללית. ניכר היטב, כי שירי הספר התהוו מתוך תהליך מייסר שבו התמודדה האם השכולה עם נפילת בנה וביקשה למצוא איזה פשר ומשמעות לנפילתו. היא עשתה זאת באומץ וכשהיא גלויית עיניים ומתוך מערכת הערכים שאותה נשאה כל חייה. היא היתה מודעת לכך שכלל לא התכוונה לכתוב שירה. ההתמודדות הקשה כפתה זאת עליה כדרך הביטוי היחידה שנמצאה לה. " אינני רוצה לחרוז לך חרוזים / אינני רוצה לכתוב שירים. / רק לך הבאתי צרור געגועים, / לך, זהרי, ליום הולדתך השלושים," כך נפתח השיר הראשון, ומעיד על הכלל.

כפעילת אצ"ל בצעירותה, היא נוטלת את המוטו לשיריה מספרו של אורי צבי גרינברג, "ספר הקטרוג והאמונה". כיוון ששמו ומהותו מבטאים את הסערה הפנימית שבנפשה של האם, שדרכה למען העצמאות באה בהשראת המשורר הדגול ואמונתו בגאולה, אך הנה היא מוצאת את עצמה במעמד הנורא של הקטרוג בגלל ההקרבה שמייסרת ללא גבול. בראייתו של אצ"ג, בנה הוא הבן "הנושא בעול המלכות," אבל הכאב הנוקב מסרב להיחלש מכוח האמונה בייעוד. אף דווקא כשכאב האובדן מביא לערעור האמונה והביטחון בייעוד ובצדק האלוהי, ולהיקלעות פנימית קשה ומרה. או אז מפתיע הכוח הפנימי שבה, המצמיח מעין אמונה פרדוקסלית, הקיימת בעת ובעונה אחת עם התהייה על נפילת הבנים וסבל הוריהם ועל משמעות הכול.

וכך, כל הספר נע בין הקטבים, בתהליך מיוסר. ראשיתו ברגע ההודעה על כך שבנם נעדר בקרב סולטן יעקב ולא ידוע דבר גורלו, ולאחר מכן, במשך שנה ומחצה של ייסורים שבה אין כל ידיעה, ועד לרגע המשבר החד כאשר נודעת האמת המרה על נפילתו והחזרת גופתו ארצה. המשבר אף הולך ומחריף בשעת "המניין שבע לשכול", כי עתה היא כבר יודעת  כי "לא תהיה הקלה במניין שבע ולא במניין / שבעים ושבעה" (112). קודם לכן עוד היטלטל הקורא יחד עם האם בין תקווה לייאוש, בין בקשה ותפילה לבין אימת החידלון. אך מאותו רגע של הלם הידיעה, עולים ונותרים רק געגועים צורבים ועימם תהייה הולכת מעמיקה.

משיריה עולה גם תחינה נואשת, "נטע בי כוחות, אלוהים," כוחות כדי לעמוד בפני השאלות העולות בנפשה ותוהות "אילו" – אילו נשאר בין החיים, כוחות לעמוד אך מול "דברי בלע ונאצה" על מלחמה זו בלא להתחשב בהורים השכולים הכואבים ובגבורת הבנים ובמסירות נפשם, וגם יכולת להתמודד ולהבין את מסלול חייו של זוהר ועם התמורה במשפחה, שלא תשוב עוד להיות כשהיתה. סירובה התקיף להיפרד מדמותו של הבן שנפל עושה את השירים למבע של התרפקות עליו, כמו היתה נמצאת פיסית עימו יחדיו ורק זיכרון הזוהר שהקרין מאפשר לה להוסיף ולשרוד: "עולה וזוהר ומקרין / לצועדים לקראת המחר" (12), ואז "הלב מפנים את האור / מפנים ומפנים" (32) עד שהוא הולך והופך ל "עמוד אש" או "לאור גנוז" (54).

עם הזמן, ההתמודדות עם השכול מתרחבת מן המימד הפרטי ללאומי, למודעות ולתהייה על סיבכי גורלו של העם היהודי וגורל ניסיונו להיגאל. היקף המתרחב מוביל לצמיחת כוחה של האם עד שהיא מעזה וניצבת אל מול אלוהים, דורשת ממנו דין וחשבון, מתדיינת איתו ותוהה על מידת הצדק האלוהי. היא תובעת בפירוש מאלוהים שיגלה לה את משמעותה של ההקרבה, ועמידה זו מוליכה אותה אל תבניות מקראיות שבכוחן היא מעניקה משמעות לתהיותה שלה וגם מימד סימלי כיוון שלתפיסתה אותן תבניות מקראיות שבות ומתממשות בהווה, בחיי הפרט ובחיי העם. מכוחן היא תובעת מהאל צדק אלוהי וכאשר אינו מתממש היא זועקת כנגדו באומץ ובכאב.

מבחינה זו רב משמעות הוא השיר "הפיקדון" (66-69) שבו מוצג הבן כפיקדון שהופקד על ידי האל בידי ההורים, שלא ידעו שהוא פיקדון לזמן קצר כל כך וטיפחו אותו עד שהפך "לאבן חן זוהרת". ואם כך הוא, "כיצד גזרת כי יוחזר פיקדונם לעד?" – היא מטיחה באלוהים, שהרי הבטיח לאברהם שיהיה זרעו כמספר הכוכבים שבשמיים, והנה דווקא כשהפכו לאבני חן בפיקדון, דווקא אז נלקחו. 

המאלף בזעקתה הוא שגם בשעה של אירוניה מרה ניכר שזו אינה באה מתוך אובדן אמונה. זו באה מעומק הלב, מתוכה, מן הכאב הפרטי, אך הוא מדומה על ידה ל"סנה בוער". כאבה אף הופך על ידה למבע לכאב ההורים השכולים כולם ונעשית כ"תפילה חרישית": "לו יהי כבימי השופטים והמלכים / ככתוב: ותשקוט הארץ ארבעים שנה." (73).

על רקע זה הולכת ומתגבשת  תודעת העקידה, כשהפעם האם היא העוקדת ומקריבה את בנה הנעקד. יתר על כן, היא מודעת בחריפות לכך שהניסיון שבו עמד האב, אבי האומה, נסתיים בביטול העקידה וזה היה אך ניסיון, ואילו עתה, כשהאם עוקדת, העקידה לא רק שמתממשת אלא נמשכת גם אחרי הקרבת הבן ו"בהליכה יחדיו" חרישית עם הזיכרון הצורב ואינה אך בגדר ניסיון.

לכן , בשיר "הניסיון", באה לביטוי חריף ומובהק תחושת ההקבלה הניגודית, שהרי עתה לא בא המלאך ולא הציל את הבן הנעקד. הוא גם לא שעה לטבע, שהיה שותף לתחינת האם, כאשר "השמש שולחת את קרניה בוכייה" – או אז חושפת האם בזעזוע ובהתרסה את היותה כאברהם, אך מעבר לו: "ואני את בני עקדתי!" והיא כאומרת: בי התממשה התבנית המקראית של העקידה במלואה. אף בנה שלה היה כמו יצחק, מוכן לכול, ולכן "עמד זקוף בצריח הטנק" בעיצומו של הקרב. אלא שלבנה שלה לא נמצא תחליף ולא התבטלה העקידה.

יתר על כן, "העמידה בניסיון" הועתקה בהווה גם אל ההורים, שהרי ליבם "שסוע ושותת דם" והם עצמם כנעקדים. כי הרי האמינו באמונה שלמה בהבטחה האלוהית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת," ואם כך – מדוע אין המלאך מסוכך על אלה המבקשים להגשים אותה? ואז, כיוון שאין תשובה מאלוהים, פונה האם בכאבה אל רחל אימנו, שבנבואת ירמיהו הפכה סמל לאם האומה המבקשת רחמים על בניה. היא אף נענתה בהבטחה אלוהית שכך יהיה ובפיה היתה תפילה למען הבנים המבקשים לעשות. ואם כך, מדוע הועמדו גם ההורים בניסיון הנורא, להוסיף ולהתקיים עם זיכרון בנם האהוב, בחינת "וילכו יחדיו".

לפסוק המרכזי הזה, השב וחוזר, אף מוענקת משמעות נוספת בשיר "יחדיו" (94-97) וזו נבנית מתוך רמיזה מפתיעה לעליית אליהו הנביא לשמיים שעה שהלך עם אלישע (מלכים ב', ב' י"א-י"ג), כנאמר: "הנה רכב אש וסוסי אש... ויעל אליהו בסערה השמיימה ואלישע רואה והוא מצעק: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים."

והנה להפתעת הקורא את השיר – הופך "רכב הברזל" לטנק ולהתעלותו של הבן בקרב מבחינה רוחנית ולנפילתו כתהליך פלאי של המראה ואיחוד מה שלמטה עם מה שלמעלה.

להפתעת הקורא גם בעוד העקידה מוסיפה מכאן ואילך לשמש תבנית חוזרת של משמעות, מתחיל הבן  למלא אט אט  במפתיע את תפקידו של אברהם! שהרי היה נכון לכל קורבן באמונתו המוחלטת. לכן זיכרו וזכר אמונתו המוצקה מעניקים לאב ולאם כוח נפשי לחיות בתוך עקידתם הנמשכת. וכך, סיומו של השיר מלכד את כל הרבדים יחדיו: את העבר עם ההווה, החיים עם המוות, וההתרסה המרה עם האמונה העזה והעוקדים עם הנעקד. והרי זו אחדות רוויית כאב ופרדוקסים.

אמונה זו, עם כל המתח הפנימי שבה, היא גם זו שממנה שאובה "עוצמת האימהות" (106- 108), כיוון שמכוח הישארותן עם בניהן, הן מאוחדות עימו באמונה בצדקת הדרך ובמודעות לייסורי ההקרבה והקורבן, ןכך הפכו חייהן "מקדש מעט לכל בת ישראל, ולכל פרט בו."

ומה נאמר? כזה ממש הוא ספר השירים שלפנינו. הריהו "מקדש מעט" לבן עז הנפש, ולאם המופלאה ולאב שעומד עימה בניסיון, ולכל המשפחה שלא שבה להיות מה שהיתה. וכך העניקה  דבורה ליפשיץ תרומה רבת משמעות לחברה הישראלית, הנאלצת לשוב ולעמוד בניסיונות דומים.

יהי זיכרה ברוך.

ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

הדירות הפתוחות ו"העיר הלבנה"

ב-19-21 לחודש זה יתקיים אירוע "הבתים הפתוחים", אותו מקיימת עיריית תל-אביב זה תריסר שנים. זה אירוע אורבאני בינלאומי המשותף לערים רבות בעולם: לונדון, פריז, ניו יורק, ועוד. הבית הפתוח מאפשר לציבור לראות מבפנים בתים ייחודיים הפותחים לימים מיספר את שעריהם לקהל הרחב. מהם בתים היסטוריים נושנים ששופצו בכישרון – והשנה ייחשפו לקהל. בין היתר, בית אנגל, בית קריגר, בית גורביץ, מעונות עובדים ח' ועוד. גם בית השגריר הבריטי. ולצד הבתים ההיסטוריים – בניינים חדישים מאוד, המילה האחרונה באדריכלות, לרבות דירות גג, דירות פאר לתיירים וגם דירות קומפקטיות לתיירות עממית. תל אביב הנה עיר תיירות מובהקת.

בדירות הפתוחות נחשפים המבקרים למיבנים, לחומרי הבנייה, לתיכנונים, לחלוקות השטח, לריהוט ולאביזרים. מקבלים רעיונות של שיפוץ ובנייה ו"טיפים" הראויים ליישום בבתיהם הפרטיים. מה כדאי לשנות, להוסיף, לבטל, ובינתיים רואים איך חיים תל אביבים אחרים, לעיתים שונים מאוד מהם.

לפני הבתים הפתוחים משתרכים תמיד תורים ארוכים. מעניין להכיר דירות למיניהן. מעניין גם להתוודע דרך הדירה לבעליה – מוצאם, תולדותיהם, מעמדם הסוציאלי, התרבות והטעם שלהם, לא פעם אף לדעותיהם. בית מגורים הוא חזות הכול. הביקורים בבתים הלא-מוכרים מספקים את יצר הסקרנות שלנו. מבחינות רבות, גם יצר המציצנות בא על סיפוקו. והפעם –  מציצנות לגאלית, רשמית...

זה "אירוע האדריכלות הגדול ביותר בארץ!" – מכריזה עיריית תל-אביב, ואכן השנה נוסף לבתים הפתוחים בית מיוחד במינו: "בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה." הבית ישמש מרכז לאדריכלות, לבנייה ולדיור, להרצאות ולתערוכות מתחלפות על ארכיטקטורה. ובראש ובראשונה הוא מוקדש לסגנון הבנייה המכונה "באוהאוס" ול"עיר הלבנה" של תל-אביב.

 מאה שנה מלאו עתה לבאוהאוס, והיובל נחוג בארצות שונות, במיוחד בגרמניה, שם פעל  בית הספר "באוהאוס" לעיצוב ואדריכלות פנים. יסד אותו האדריכל גרופיוס ששמו יצא לפניו. הבאוהאוס זכה לתהודת בניין עולמית. תל-אביב חוגגת את יובל הבאוהאוס בפתיחת "בית ליבלינג" ברחוב אידלסון 25, מיזם של שיתוף פעולה בין עיריית תל-אביב לממשלת גרמניה, שגם מימנה אותו.

הבאוהאוס – המכונה "הסגנון הבינלאומי" – הוא שיטת בנייה מקורית בעלת קווים פשוטים, לא מצועצעים, עיצוב נקי, נוח לאדם. מיבנים בעלי מרפסות-סרט אופקיות בולטות הקבועות בנפח הבנייה ופרגולה מקורה בכניסה. הבניינים כולם צבועים לבן.

הבאוהאוס השפיע מאוד על דור של אדריכלים בארץ. הם הגשימו את תורתו הלכה למעשה. בשני העשורים הראשונים של תל-אביב – עשורי בנייה נרחבת – הוקמו בעיר העברית הראשונה יותר מארבעת אלפים בנייני באוהאוס.זה כנראה הריכוז הגדול ביותר של הסגנון הזה בתבל. כל בתי הבאוהאוס נצבעו לבן, וארגון אונסק"ו הכריז על "העיר הלבנה" של תל אביב כעל אתר עולמי למורשת תרבות. בית הספר פעל 14 שנים בסך הכול – מ-1919 עד 1933, עד  עליית היטלר לשלטון – ועדיין עוסקים אדריכלים בשאלה עד כמה סגנון בנייה זה משפיע על הבנייה בתל-אביב ועל החלטות העירייה לפיתוח עתידי של העיר.

בית ליבלינג באידלסון ניצב ליד ממש ליד "בית העיר", בית העירייה הישן של תל אביב. בית ליבלינג עצמו מהווה דוגמה קלסית לבאוהאוס (בנייה ידועה יותר של באוהאוס הם הבתים שהקימה האדריכלית ג'ניה אוורבוך בשנות הארבעים למאה שעברה סביב כיכר צינה דיזנגוף. הבתים שופצו ונצבעו עם שיפוץ הכיכר, וחזרו ליופיים ומבהיקים מלובן).

בספרה המאלף "השכנים של ביאליק" כותבת שולמית וידריך, החוקרת המובהקת של תל-אביב, על הווילה המפוארת, בעלת הדלת המסתובבת ברחוב אידלסון. הקים אותה בשנת 1936 האדריכל דב כרמי, לימים חתן פרס ישראל, עבור מקס וטוני ליבלינג, שעלו משוויץ. הזוג היה חשוך ילדים, וטוני ליבלינג הורישה את ביתה לעיריית תל אביב על מנת שישמש לרווחת תושביה. עתה, כעבור שלושים שנה, מתקיימת צוואתה.

בית ליבלינג המשופץ הנו בעצם מוזיאון האדריכלות של תל-אביב. בעיקר של תל-אביב הלבנה, שהיתה מעין עיר בתוך עיר והוא גם מחווה לסגנון הבינלאומי ההיסטורי.

השקת בית ליבלינג תוחג בתהלוכה ססגונית גדולה שתצא מהבית ומכיכר ביאליק ותצעד לאורך רחוב אידלסון עם תזמורת ודוגמנים לבושים בנוסח תקופת הבאוהאוס, ויהיו הרצאות ודיאלוגים  על הבנייה הבאוהאוסית, הבנייה הידועה ביותר בתקופה המודרנית, וגם  סדנה פתוחה להתנסות בעיצוב בניית כיסאות.

 יהיה שמח.

צמח חודש אלול – חלמונים בתוך החולות

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

בטיול על מישור החוף בערב ובבוקר מקדם את פנינו פרח צהבהב יפהפה הנראה כחלמון של ביצה שנפל לתוך אדמת החול. זה "נר הלילה החופי". צמח יליד אמריקה שזרעיו הובאו ארצה בסוף המאה ה-19, נבטו והתאקלמו בחולות מישור החוף והפכו למין נפוץ בחגורת החול וכן בגינות נוי.

צמח מרשים ביופיו ואף מעניין. פרחיו נפתחים לקראת ערב ונשארים פתוחים כעשרים שעות, עד לצוהרי המחרת. מעקבים בשלב הפריחה גילו כי בשעות הערביים והלילה מבקרים את נר הלילה החופי רפרפים [פרפרים?] המסייעים לו בתהליך ההפרחה ואלו בשעות הלילה והבוקר עושות זאת דבורי דבש. הרפרפים זקוקים לאנרגיה רבה לפעולות הרפרוף והפרח, שהצוף שלו דליל, מתאים לצרכי היניקה של הרפרפים ארוכי החדק, ואלו דבורי הדבש מסתפקות  באבקה. הן אינן מצליחות להגיע לצוף המצוי בעומק של 35 מ"מ. בשנים האחרונות נצפה בשעות הלילה גם סוג של "תיקן נר הלילה" שאף הוא מסייע להאבקה.

נר הלילה החופי הוא צמח עשבוני רב שנתי. הוא שרוע על החול אבל לעתים עולה עד לגובה של  כחמישים ס"מ. בסיסו מעוצה והוא ירוק כל השנה. גבעוליו ועליו הבשרניים מכוסים שערות בולטות המקנות לצמח גוון אפרפר ומגבירות את התאמתו לחוף, בהתאם לשמו "חופי". השערות מגינות על הצמח מרסס מלוח והרסני של בית הגידול.

לצמח, הבולט בצבעו, ארבעה עלי גביע ומיספר דומה של עלי כותרת גדולים, עד לארבעה מ"מ. הוא פורח בחודשי הקיץ ולתוך הסתיו כשעל אותו פרט מצויים פרחים בדרגות פתיחה שונות: ניצנים, פרחים פתוחים וגם כאלה שנבלו. בהדרגה הם הופכים לפירות. מהזרעים מפיקים שמן רפואי – "שמן נר הלילה", המקל על תסמונת קדם וסתית, מחזק פוריות, מטפל בבעיות זיכרון, מחזק שיער. גם יפה גם מבריא.

"בחודש אלול שאת שמו דורשים, בין השאר, 'אני לדודי ודודי לי'," – כותבת ד"ר שרה'לה אורן, "נבין שהאהבה אינה בין הדוד לרעייה בלבד אלא גם בין האדם לסביבתו הטבעית. צאו וראו את היופי החוכמה והייחודיות המצויים בכל הצומח שעל סביבנו ונבין כמה כדאי לשמר אותם, למעננו ולמען הדורות הבאים."

ד"ר אורן מסיימת את מאמרה בשיר של יעל גרמן  "נר הלילה החופי":

נר הלילה החופי

מדורות באלפים

מאירות את החופים

נר הלילה החופי.

פרח שמדליק חולות

פרח שמאיר לילות

נר הלילה  החופי

ביום פרחו סגור

בערב מתעורר

צהוב כמו אור הנר

נר הלילה החופי.

שמונים ליהושע סובול

את יובל השמונים של יהושע סובול – סופר, פובליציסט, פזמונאי ומחזאי, חגגה אגודת הסופרים בתל אביב בערב מושקע, רבגוני ומעניין, שהרשים מאד את הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום.

פתחו את הערב יו"ר אגודת הסופרים ,המשורר צביקה ניר, וסגן היו"ר עו"ד יניב עצמון, שנשאו דברים על יצירותיו של סובול, מגדולי המחזאות העברית, שזכה לפרסים רבים. מחזותיו מוצגים ברחבי העולם. מחזהו "גטו", על קבוצת תיאטרון בגטו וילנה, תורגם ל 20 שפות, הועלה ב-24 מדינות וזכה לפרסים רבים.

בין המשתתפים בערב – השחקן עודד קוטלר, שקשריו עם סובול ארוכים והוא אף ביים אחד ממחזותיו. נועם סמל, שהיה מנהל אמנותי של תיאטרון חיפה (תפקיד שמילא גם יהושע סובול) סיפר בין היתר איך מתוך אמונה בכוחו של סובול, שטרם נודע אז, שלח מחזה שלו לתחרות מחזות יוקרתית מאוד בלונדון – והוא זכה במקום הראשון. נועם סמל אף ציין בין היתר כי סובול  מוכן תמיד להכניס תיקונים למחזותיו אם הערות הבמאי נראות לו. הנחה את הערב אלכס אנסקי, שהופיע בשעתו במונודרמה של סובול "אני לא  דרייפוס".

משיאי הערב היתה הופעתו של סובול כשחקן על במת אגודת הסופרים. סובול, שעלה לראשונה כשחקן על במה בגיל 67, העלה סצינה מהמחזה שחיבר, "נפש יהודי", וגילם בכישרון מפתיע את גיבור המחזה, אוטו ויינינגר. ויינינגר מתעמת בוויכוח על יהדות עם דליה שימקו. שימקו גילמה את  האישה בהצגת "נפש יהודי" בתיאטרון חיפה בשנת 1982. השניים זכו לתשואות רבות.

יהושע סובול סיפר כי את החומר למחזותיו הישראליים שאב בשכונות עוני וביישובי העולים החדשים, בעיקר בדרום, בהם שוטט כעיתונאי 'למרחב". הפזמון המקסים "אצלנו בכפר טודרא", ששיבץ במחזה שלו, הוא סיפור ששמע מאישה שחיתה באותו כפר בהרי האטלס. סיפור על הילדים בני החמש שהתחילו את לימודיהם בליקוק אותיות האלף בית שנמרחו בדבש. סובול כתב את דבריה מילה מילה אך נתן למילים צורה שירית. הוא מצא את שלמה בר, מ"הברירה הטבעית", שיצר את הלחן לשיר, ונוצרה בעצם מין בלדה. שלמה בר אף ביצע את השיר בערב היובל לסובול, שר ותופף בהתרוממות הנפש וחברו מלווה אותו בכלי מיתרים. השניים ביצעו שיר נוסף של סובול – "ילדים זה שמחה" שאף אותו הלחינו והקהל רעם ממחיאות כפיים.

על הבמה ניגן ושר גם המוסיקאי יהלי סובול, בנם של יהושע סובול ואשתו המעצבת עדנה סובול.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אינגבורג"

ל-ב. קלרמן

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.1.1971

לפני 48 שנים

עם הופעתו של הרומאן "אינגבורג" של הסופר הגרמני ב. [ברנרד] קלרמן, בתרגומו של דוד צמח (אחי-סבו של שלמה צמח)  כתב ברנר רשימת-ביקורת קצרה, ברשימות הביבליוגראפיות שלו, ב"האדמה" משנת תר"ף, 1930, בחתימת ח. ב. צלאל.

אומר ברנר:

"לא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמספר על מרחבי שדות ויער, על אנשי שדה ויער, על גברים מוזרים, נסיכים מאניאקים ופייטנים רחבי-התכונות, והעיקר, על אהבה פלאית יערית-קוסמית לאישה פלאית-קוסמית – הוא האמסון. נוצצת היא אינגבורג למדי, וברוח הרומאן הזה והרצאתו יש ודאי נקודות-דימוי עם שירת האימפרסיוניסטן הנורבגי, אבל יש גם הבדל, והוא ההבדל שבין אמת ולא-אמת, שבין הפנינה הדלויה ממעמקי-הים ופנינת-הזכוכית הנעשית בידי בעל-מלאכה. האמסון בעל ההתרשמות המרפרפת, לכאורה, נותן מבלי משים, טיפוסים ריאליים של אנשים וחייהם. וקלרמן – בכוונה מוטעמת ומודגשת – רק עמודים, שאומרים: דקלמונו. שאיפת משוררים כהאמסון היא להוליך שבי את נשמת האדם בקסמים הידועים להם לבדם, ושאיפת רומאניסטים כקלרמן (בעל ה"מנהרה"!) היא להוציא לשוק סחורה שירבו הקופצים עליה. ולשניהם ניתן מה שביקשו." (כל כתבי י. ח. ברנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת דביר, כרך שני, תשכ"א, 1960. עמ' 410).

ברנר לא אהב את קלרמן וראה ב"אינגבורג", ובצדק, את השפעתו המכרעת של האמסון. ואולם אהבתו והערצתו לשירת האימפרסיוניסטן הנורבגי מנעה מברנר לראות את יופייה של "אינגבורג". לא רק שלא ראה את יפי הספר, אלא השתמש בקלרמן כדוגמא לכתיבה רעה בכלל.

בביקורת על עגנון, משנת 1913, בקובץ "רביבים" ג-ד, הוא אומר: "ו'לילות' ביחוד יראו לנו, כמה לא קלה ולא מרפרפת היא סנטימנטליותו של עגנון בשעת ירידה פיוטית. כי יחד את מתיקותה של הפואימה הזאת – מתיקות המזכירה את ב. קלרמאן, אם כבר להזכיר שמות של משוררים אירופיים, הרי היא די כבדה ודי מעונה." (שם. כרך ב. עמ' 320).

דמיונו של "אינגבורג" (1906) ל"מסתורין" (1892) ול"פן" (1894) של קנוט האמסון הוא יותר ממקרי. מה גיבורו של "פן", תומס גלאן, יושב ביער, יחד עם כלבו אֵזופּ, ועוסק בציד – כך גם אקסל, גיבור "אינגבורג", יושב ביער עם כלבו פצ'ו. זה יורה בכלבו, שהוא ידידו היחיד, ואף זה עושה כך.

אפילו תחילת הסיפור דומה: "בימים האחרונים הייתי מהרהר וחוזר ומהרהר בקיץ הצפוני, קיץ שכולו יום. אני יושב כאן ומהרהר בו ובצריף, שבו ישבתי, וביער, אשר מאחורי הצריף," כך פתיחת "פן" (תרגום מ. ליפסון, הוצאת "קדימה", ניו-יורק, 1919) – ואילו פתיחת "אינגבורג": "הנה אני יושב בסוכה, בתוך ערבה רחבת ידיים," וההמשך דומה – בשני הספרים זמנה של הפתיחה מאחור להתרחשות שברומאן עצמו, והגיבור, יושב-היער, מהרהר ונזכר בעברו, ובפרשת אהבתו הנכזבה – אדוארדה ב"פן", אינגבורג כאן.

ולא פחות מכך שאל קלרמן מ"מיסתורין" – שם, כזכור, מתאבד נאגל שלוש פעמים: פעם בנסותו לבלוע צלוחית של רעל ביער, והוא מרגיש את מותו, אך הרעל הוחלף, בלא ידיעתו, והוא מתעורר. פעם שנייה, בחלומו, ובשלישית: בהתעוררו והוא רץ וזורק עצמו לים. והקורא, שאינו יודע כי תחבולה וחלום כאן, משוכנע בשתי הפעמים הראשונות כי בהתאבדות אמיתית מדובר.

אין להאשים את קלרמן שתחבולה זו נשאה חן בעיניו. הלא גם האמסון הושפע ודאי לא מעט מחלומו המפורסם של סווידריגאילוב על ילדונת בת חמש המפתה אותו בפריצות, והטכניקה של מסירת הסיפור לקורא היא כאילו במציאות מתרחש הדבר, ורק בסוף נודע שחלום הוא. בעל "לוליטה" לא היה אפוא מקורי ביותר, למרות שכיום סבור כל מבקר כי פרק בספר חדש, שפרשת תאווה לילדה מצוייה בו – מקורו ב"לוליטה" הוא.

אך נחזור לקלרמן: כה מצא חן בעיניו המעשה בהתאבדות המוטעית, עד שחזר עליו כמה פעמים ב"אינגבורג". בשיא מחלתה של אינגבורג, זו המחלה בה היא מגלה, בגמגומי הזיותיה הקודחות, כי לא לאקסל נתון מעתה ליבה אלא לרעו, המשורר קרל בלוטהופט – רואה אקסל את מותה של אינגבורג אהובתו. התיאור נמסר בצורה כה מוחשית, כה יוצאת מגדר הרגיל, עד שמתעוררת תדהמה בקורא: האומנם מתה הגיבורה באמצע הספר? ורק בסוף אותו תיאור מתערבת מציאות בחלום ומתברר שהזייה היתה זו.

בדיוק רב יותר חוזר עניין המציאות כחלום בסיפור התאבדותו של אקסל,  לאחר שאינגבורג עוזבת אותו בחברת קרל. הוא ישן, הוא חולם עליה, הוא מתעורר, הוא לוקח את אקדחו והולך ליער, ושם:

"אני מגיש את האקדח אל רקתי ועוצם את עיניי. טיק! האקדח סירב. אני מביט אל התוף, אני רואה את הכדור. אני חוזר ומגיש את האקדח אל רקתי, והנה איש אחד נוגע בכתפי ואני מחזיר את פניי. הפנים הדלים של ההלך המאושר משתוחחים עליי. 'אחי, אחי,' מדבר הוא רכות ומרים את אצבעו כמאיים מתוך חמלה, 'יש בעולם דברים יותר רעים מאובדן אישה. להיות חבוש ארבע שנים בבית-האסורים, זהו קשה. אחי, הה, בלי אוויר צח, בלי שמיים, בלי חופשה, אחי, זה קשה יותר הרבה!' – 'לך לעזאזל!' צועק אני ולוחץ את האקדח אל ליבי, אולם ההלך מתנפל עליי ולופת את מרפקי. אני שואף רוח בכבדות. הרף ממני! אני נאבק עימו. אני חוגר שארית אונים, עוד תנועה אחת וזרועי משתחררת. 'הרף ממני!' – הקיצותי, שכבתי עוד סרוח על הדרגש, רעד עבר בבשרי." (עמ' 201).

כל זה עומד ממש בסימן הפרקים האחרונים של "מיסתורין".

ובכל זאת, למרות שקלרמן כמעט שנשכח מלב כול, ואפילו בלכסיקונים בקושי יימצא שמו – ספר יפה הוא "אינגבורג". קוסמת היא דמותה של אינגבורג, בת-היער, השוברת לב גבר אחד אחר רעהו, ואשר תמיד נראה הבלתי-מושג והאחר – יפה בעיניה מן המרגוע-לשעה שהיא מוצאת בהווה, בחיק אוהבה האחרון.

אינגבורג היא בת-הטבע, ואהבת אקסל אליה רומנטית וערפילית, ורוח פיוט עצוב נמשכת על פני כל הרומן. אמנם אולי לקורא בן-ימינו תהא ארכנות זו שבתיאורים ובפרץ רגשות והרהורים, לאבן-נגף בקריאה. אך דומני שאפילו ברנר, מקטרגו, חב משהו לקלרמן (וזאת, אם אכן קרא בו במקור, או בתרגום רוסי).

 בסיפור של ברנר "עצבים" (תרע"א, 1911) ישנה פיסקה נפלאה, הנחרתת בזיכרון הקורא בהביעה את כל הזרות של הנוף הארץ-ישראלי לצעירים המנסים להשתרש בו:

"עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף." (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך א', עמ' 283).

שבתי ונזכרתי במשפט הזה כאשר קראתי על אחת מפגישותיהם הראשונות של אינגבוג ואקסל על הפסגה, בלב היער –"מאחורי הספסל שרה ציפור אחת. הקשבתי, איזו ציפור היתה זאת? היתה זאת ציפור, אשר את קולה לא שמעתי מימיי. אולי מארץ רחוקה תעתה הנה." (עמ' 36).

* ברנרד קלרמן: "אינגבורג". תרגם מאשכנזית דוד צמח. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרע"ט, 1919. 220 עמ'. מהדורה חדשה, תל-אביב, תש"ה, 1945.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הוצאת אסטרולוג, 2014

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק חמישי

צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."

"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'

[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.

רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" ­– ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.

כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. ­– ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.  

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"

"לא. לא."

"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:

"'בני נהרג!'

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'

"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'

"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'

"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"

"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לסוף מאמרו של חובב טלפז בגיליון הקודם יש להוסיף: "עם עזיבת בולטון את חזית הביטחון האמריקני מדינת ישראל איבדה אתמול ידיד ותיק, אוהד מושבע שעמד על זכויותינו בכל מקום שבו שהה. למזלנו יש לנו ידיד אוהד מושבע אחר שיושב בחדר הסגלגל עם יכולות-על. חבל שהוא פיטר את בולטון בלי אמירת תודה בסיסית בודדת. הגיע לו הרבה יותר מזה."

* הצלם של נתניהו בכנסת, ח"כ איימן עודה מהרשימה המשותפת, שוקל לבקש מקלט מדיני באחת ממדינות האיסלאם הגובלות בישראל, שם יורשה לצלם בחופשיות ראשי ממשלות עד אשר ייאסר ויושלך לכלא או אולי אף גרוע מכך, ראשו יותז – בגלל דתו האחמדית שהיא בעיני מדינות האיסלאם כפירה בעיקר.

* "מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הביע הלילה (חמישי) דאגה מהצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו להחיל ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. בהודעה מטעמו של גוטרש נכתב כי סיפוח ישראלי בגדה המערבית יפר באופן חמור את החוק הבינלאומי, ויהיה הרסני לחידוש אפשרי של מגעי השלום באזור ולהגעה לפתרון שתי המדינות." ["הארץ" באינטרנט. 19.9].

עכשיו אנחנו מבינים מהו האיום החמור מבחינת החוק הבינלאומי במזרח התיכון השקט והשלו – האיום הוא שבקעת הירדן תמשיך להיות בשליטה ישראלית, וכך, לאכזבת מזכ"ל האו"ם גוטרש, לא יהיה גבול פרוץ בין הבקעה לבין ירדן, גבול שבו ייכנסו אלינו באין מפריע החארות של הטרור האיסלאמי לכל סוגיו, כולל האיראנים – וזאת בברכת התקינות הפוליטית של מזכ"ל האו"ם גוטרש, שאין לו כנראה דאגות אחרות בעולם.

* לתמר מחלין: נהניתי לקרוא את השיר שלך "סתיו". פשוט, ברור, בלי חידות, רק מלא רגשות אמיתיים, אישיים ומובנים לכול, כאלו נשמתי הפשוטה אוהבת.

אביבה קם

* הי אודי, בכתבה של תקוה וינשטוק נפלה טעות בתאריך פטירתו של אלתרמן. הריאיון התקיים כאמור בשנת 1959, בימים הטובים יחסית של רחל מרכוס. "ב-1985, בגיל שישים בלבד, הלך נתן אלתרמן לעולמו מהתקף לב. רחל המשיכה לשחק, בעיקר בתוכניות יחיד בקיבוצים, בערבי קריאה וכו'."

צריך להיות 1970 ולא 1985.

להתראות

יגאל ו.

* אהוד היקר, תקוה וינשטוק מזכה את הקוראים של "חדשות בן עזר" בקטעי נוסטלגיה מרתקים מן העבר – הפעם על פגישותיה עם רחל מרכוס, תרצה אתר וצילה בינדר. נרעדתי כאשר קראתי על כך שרחל מרכוס זיהתה את המילים המזעזעות מתוך "ניגון עתיק" של נתן אלתרמן – כמופנות אליה: "אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדיי במסיבת מרעייך, / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך." המשורר המחונן (חננאל מ"פונדק הרוחות"!) – שבגד באשתו לעיני כל הבוהמה התל-אביבית – חשב מחשבות זוועה כאלו על אשתו המוכשרת והנאמנה!

שלך,

משה גרנות

אהוד: הפעם אתה טועה. את "המילים המזעזעות" האלה סיפרה לתקוה וינשטוק – צילה בינדר, והקינאה של אלתרמן היתה כנראה מופנית כלפיה ולא כלפי אשתו רחל.

* לאור השריפות של בתי זיקוק הנפט הגדולים באבקאיק שבסעודיה, נשאלת השאלה – האם למדינה הזו, סעודיה, יש צבא אמיתי – או רק מאגר של כלי-נשק יקרים ומשוכללים למיניהם, שאותם רכשה מבלי שיהיו לה מספיק חיילים סעודיים [גברים בלבד!] כדי לדעת להפעילם, וזאת מאחר שלקיום צבאם הם אינם יכולים להסתמך על עבודת עבדים של פועלים זרים – כפי שהם נוהגים בכל שאר התחומים בממלכתם העשירה, זו שאזרחיה המפונקים חיים על חשבון הנפט ובזכות הניצול של עבודת זרים – שחלקם משכילים, מיומנים, מוכשרים, בונים וחרוצים יותר מהסעודים עצמם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל