פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1480

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג באלול תשע"ט, 23.9.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאָלֶ"ף שֶׁבְּרֹאשׁ הַמִּלָּה "אָמֶבָּה". // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ג – "פרל הארבור או יום כיפור?" // ישראל בר-ניר: נתניהו בגוב הראיות. // ד"ר חיים משגב, עורך דין, להתיר את הפלונטר! // גוסטבו פרדניק: ביקורת טלוויזיה: 'שנאת מוות' היא סדרה שטחית ומנותקת מהמציאות. // אורי הייטנר: 1. רק לא מועד ג'. 2. צרור הערות 22.9.19. // יהודה דרורי: כיצד לנטרל את "תרבות האלימות" במגזר הערבי? // יואל נץ: שנאת חינם. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"ט. נתן אלתרמן על ווספה בחצות הלילה. // סמי מיכאל: שלושים למותו של ששון סומך, האיש שחלם להיות משורר. [ציטוט]. // משה גרנות: על "הר של חלומות" מאת אילנה אבן טוב-ישראלי. // תקוה וינשטוק: על "בראי הדורות" מאת דניה עמיחי מיכלין. // אשר תורן: 1. ברזיל – מה פתאום? 2. המסע לגוואטמלה. // אהוד בן עזר: "על שבעה ימים" לדב קמחי. 1934. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 6.12.1968 תחת הכותרת "קריאה אפשרית" לפני 51 שנים. // בן-ציון יהושע: "נורית גוברין: מחקר בלשי ומסע במנהרת הזמן". // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שביעי. 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים. // ממקורות הש"י.

לידיעת הכותבים והקוראים:

גיליון 1481 לראש השנה יתפרסם במהלך יום רביעי, 25.9

גיליון 1482 יתפרסם אור ליום שני, 7.10

* * *

יוסי גמזו

הָאָלֶ"ף שֶׁבְּרֹאשׁ הַמִּלָּה "אָמֶבָּה"

לְאַחַר הַבְּחִירוֹת הַמְּדִינָה נְבוֹכָה וְלִבָּהּ מַר הוֹמֶה בָּהּ 

כְּשֶׁגְּדוֹלֵי הַגּוּשִׁים לְהַכְרִיז מִתְקַשִּׁים עַל תּוֹצְאוֹת נִצָּחוֹן 

וְאוֹתָהּ הָאוֹת אָלֶ"ף בִּשְׁמוֹ שֶׁל יְצוּר הַמֻּכָּר כְּאָמֶבָּה 

כְּבָר אִבְּדָה לָרְשִׁימוֹת הַקְּטַנּוֹת גַּם מַנְדָּטִים וְגַם בִּטָּחוֹן

כִּי סִיעוֹת זְעִירוֹת שֶׁהִבְטִיחוּ תְּמִיכָה בָּאִחוּד הַשָּׁפוּי פֹּה 

כָּאן שָׁמְטוּ  מִמִּלָּה זוֹ, "אִחוּד",  אֶת הָאָלֶ"ף, בָּגְדוּ בַּמְּשִׂימָה

וּבִמְקוֹם  לְ אִ ח וּ ד  הֵן הוֹפִיעוּ  לְ ח וּ ד  וְחָטְפוּ כַּצָּפוּי פֹּה 

אֶת הַגּוֹל הָעַצְמִי שֶׁלִּשְׁתוֹת בָּן מַצְמִיא אֶת אוֹכְפָיו שֶׁל אֲחוּז חֲסִימָה.

וּבְעוֹד הַגְּדוֹלִים פֹּה  מוֹרְטִים זֶה לָזֶה גַּם שֵׂעָר גַּם אָזְנַיִם 

וְחוֹרְצִים זֶה לָזֶה בְּאוֹתוֹ מַחֲזֵה הָאַבְּסוּרְדּ כָּל לָשׁוֹן 

כְּבָר הַדֹּב הָרוּסִי בְּחִיּוּךְ דֵּי אַרְסִי הוּא לְשׁוֹן-הַמֹּאזְנַיִם 

וְנוֹתֵן כָּאן טוֹב-טוֹב לִשְׁנֵיהֶם שֵׁרוּת דֹּב כְּמוֹ נָחָשׁ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

וּפִתְאֹם נִתְגַּלָּה כִּי הֶרְכֵּב מֶמְשָׁלָה כְּלָל לֹא קַל הוּא כְּמִין מִשְׂחַק "לֶגוֹ"

וּכְשֶׁשְּׁלַל נְאוּמִים עַל "חָזוֹן" וְ"טוֹבַת הָאֻמָּה" בְּדַרְכֵּנוּ נִקְרִים 

הַצִּבּוּר אֵינוֹ כְּסִיל, הוּא מֵבִין כִּי בְּעֶצֶם זֶה דֶרְבִּי שֶׁל יֵצֶר וְאֵגוֹ 

וְהָאִידֵאוֹלוֹגְיָה הִיא כָּאן כִּסְאוֹלוֹגְיָה מֻכֶּרֶת בְּרֹב הַמִּקְרִים.

וּבֵינְתַּיִם שָׁרוּי עוֹטֵף עַזָּה בְּפָאזָה קָשָׁה שֶׁל חֻלְשַׁת הַרְתָּעָה פֹּה

וּקְרִיסַת מַעֲרֶכֶת בְּרִיאוּת וְזִהוּם הָאֲוִיר הֵם מִזְּמַן כְּבָר עֻבְדָּה 

וְשִׂיאֵי גִּזְעָנוּת מוּל אַחִים מוּדָּחִים בְּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה אֵינָם הַפְתָּעָה פֹּה

וּבְטִיחוּת בַּעֲנַף הַבִּנְיָן הִיא עִנְיָן כְּבָר שֶׁל פַאשְׁלָה גְּלוּיָה וּכְבֵדָה.

 וְיַלְדֵּי חֲרֵדִים הַמְּנוּעִים בְּסִכְלוּת מִיִּתְרוֹן לִמּוּדֵי הַלִּבָּה הֵם

 תְּנַאי בָּדוּק לְצִבּוּר לְלֹא שׁוּם מַעֲגַל-עֲבוֹדָה בִּתְקוּפַת בַּגְרוּתוֹ 

וְעֵדוּת מַרְשִׁיעָה עַל גִּדּוּל הַפְּשִׁיעָה בַּמִּגְזָר הָעַרְבִי עֲרֻבָּה הֵם

לְהֶמְשֵׁךְ תְּחוּם-הֶפְקֵר זֶה שֶׁאֵין מֶמְשָׁלָה שֶׁהִצְלִיחָה לִמְנֹעַ אוֹתוֹ.

וּקְשִׁיחוּת וְטִרְטוּר לֹא פָּתוּר וְסִרְבּוּל בְּיוּרוֹקְרַטְיָה גְּדֵלָה וְתוֹפַחַת

בָּהּ נִרְמָס וְנִדְרָס הָאֶזְרָח הַקָּטָן בְּלִי רַחֵם וּלְלֹא מַעֲצוֹר

וְקִפּוּחַ שְׂכָרָן שֶׁל נָשִׁים בְּמִשְׂרוֹת בָּן קְרוֹבִים הַגְּבָרִים לַצַּלַּחַת

וּרְצִיחוֹת שֶׁל נָשִׁים הֵן מַכַּת-מְדִינָה שֶׁמַּמָּשׁ אֱלוֹהֵינוּ יִנְצֹר.

 וְהַטֶּבַח יוֹם-יוֹם בַּכְּבִישִׁים הוּא אָיֹם וּמִזְּמַן כְּבָר רוּטִינָה סְטָטִיסְטִית

וּשְׁחִיתוּת מִמְסָדִית וְהַשִּׂיחַ הַזּוֹל בַּמֶּרְחָב הַקָּרוּי צִבּוּרִי

נִדְלָחִים וְהוֹלְכִים כְּמוֹ זִהוּם הַשְּׁפָכִים וְגַם בְּלִי אִסְטְנִיסוּת אֵלִיטִיסְטִית

כְּבָר נֶחְמָץ בּוֹ לִבּוֹ שֶׁל כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶרֶץ זוֹ, אִִם עַרְבִי אוֹ עִבְרִי 

הַמַּכִּיר וּמוֹקִיר אֶת אֵינְסְפוֹר הֶשֵּׂגֶיהָ שֶׁאֵין לְבַטֵּל אוֹ לִשְׁכֹּחַ

אֶת עֶרְכָּם בְּחַיֵּינוּ בָּהֶם כָּל אֶחָד מֵהֶם גַּם חִיּוּנִי גַּם יָקָר

אַךְ מֵרֹב הָעִסּוּק בְּאוֹתָם מִשְׂחָקִים שֶׁל קוֹמְבִּינוֹת וּמַאַבְקֵי כּוֹחַ

וּמֵרֹב פֹּה-לִי-תִיק וְשִׁפְעַת פוֹיְלֶע שְׁטִיק כָּאן נִזְנָח וְנִשְׁכָּח הָעִקָּר.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ג – "פרל הארבור או יום כיפור?"

    לפני שבוע, ב-14 בספטמבר, בוצעה תקיפה רבת משמעות על אחד משדות הנפט הגדולים בעולם, בסעודיה, מהאוויר, בהפתעה מוחלטת עבור חיל המשמר האמריקני שתפקידו להגן על זרימת הנפט הסעודי החל בשנות השלושים של המאה הקודמת. באחת איבדה סעודיה 50% מתפוקת הנפט שלה!!!

בשנת 1933 העניק שליט סעודיה – איבן סעוד, זיכיון ל-60 שנה לחברת "שברון" האמריקנית להפיק נפט באזוריה המזרחיים. 3 שנים אח"כ התגלה נפט בכמויות ענק שהפכו את סעודיה למדינת מפתח אסטרטגית בנושא אספקת נפט ברמה עולמית. ב-1944 הוקמה  ערמקו, "חברת הנפט הערבית-אמריקאית". הטלת הצבא האמריקני למלחמה בגרמניה התבצעה בצפון אפריקה ומטרתה המיידית להסיג את צבאו של רומל, שהובס באל-עלמיין, בחזרה לאירופה, ולחתום לשבט את חלומו של הפיהרר לשלוט על שדות הנפט של סעודיה ושכנותיה – במונחי העת ההיא – שליטה מעשית על מקורות האנרגיה העולמית! 

ארה"ב מנעה מאז כל גישה זרה לנפט הסעודי מעבר להסכמי הגנה שנחתמו וחודשו בשינויים קלים כל עת בה פג ההסכם התורן, לאורך כ-80 שנה, שמניבים פירות כלכליים צבאיים ומדיניים לשני הצדדים. במהלך הקדנציה השנייה של אובמה הושלם בהצלחה רבה פיתוח הפקת נפט מפצלי שמן – ללא מפגעי סביבה בארה"ב – ללא ספק אירוע מכונן. לארה"ב מרבצי פצלי שמן ענקיים, ומסיבותיו שלו, נרתע אובמה מניצול הפיתוח האסטרטגי הזה להפיכתה של ארצו לבלתי תלויה ביבוא נפט, והמשיך עם יבוא של כ-10 מיליון חביות ביום.

אין כל ספק שטראמפ ראה בגישתו של אובמה שגיאה אסטרטגית מהמעלה הראשונה וסימן את אפשרות התיקון כאחד ממהלכי האג'נדה שלו העשירה במרכיבים. עובדה – כבר בשבועות הראשונים לכהונתו הוא ביטל את כל רגולציות אובמה בנושא הזה, מול מצלמות הטלוויזיה המראות את חתימתו המסולסלת להפליא. תוך שנתיים התחולל מהפך חסר תקדים שבו הפכה ארה"ב מיבואן האנרגיה הגדול בעולם ליצרן הגדול מכולם – ובתהליך הפכה לחסרת-תלות בייבוא נפט!

מה זה אומר על סעודיה? האם היא אותו "הכושי עשה את שלו..."?

לא אצל טראמפ, ממש לא. יש לה מרכיב חיוני ביותר באג'נדה – מלחמת הסחר העולמית ובמיוחד מול הגוליית הענק המודרני – סין ושכנו הקטן (רק יחסית) – רוסיה. התפקיד הוא לייצא נפט לכל דורש, במיוחד לסין! – במחיר נמוך משמעותית, ע"פ רוחו של מימשל טראמפ המנותב ע"י מזכיר האנרגיה – רִיק פֶּרִי, שנושם אדי נפט מאז ילדותו בטקסאס העשירה בנפט.

למי שקורא לראשונה על משימה זו וחושב מיידית – חלומות באספמיה. הסבר מפורט ניתן לקרוא בפרקים קודמים בסידרה ונסתפק כאן במשפט קצר. עקומת הצע הנפט העולמי מוצאת מדינות שונות בעלות כדאיות הפקה שמתחילה במחיר האופייני לה. לסעודיה ולארה"ב סף המחיר הוא נמוך – בין הערכים הגבוהים של קידומת 40 דולר לחבית לבין הנמוכים של קידומת 50. כך שמדינה כמו רוסיה, שמרבית הנפט שלה נמצא כדאי בקידומת 60, מנועה מלייצא תחת המתווה הזה.

אבל למה זה חשוב לטראמפ? כי על נפט משלמים ברוב המיקרים בדולרים ירוקים, במיוחד לסעודיה. סין ששומרת על הר הדולרים (3 טריליון +) שלה כאמצעי המרכזי להתפשטות – חייבת לשלם במתווה הסעודי הזה בדולרים עבור כ-9 מיליון חביות ביום. זהו חץ חודר שיריון במלחמת הסחר!!!

יתירה מזו, המהלכים היומיים של טראמפ-פֶּרִי משפיעים על מדדי המניות באופן מובהק. כל זאת נעשה בעזרת חברת ערמקו המוכרת את הנפט מסעודיה בשוק העתידי בשיקאגו בין 16:00 עד 9:30 למחרתו, ע"פ שעון ניו-יורק, ועוברת למכור זאת בקצב מוגבר בבורסת הנפט בניו-יורק מ- 9:30 עד 16:00. במקביל כבשה ארה"ב את המקום הראשון בעולם עם הפקה יומית של 13 מיליון חביות ביום מכל הטריטוריות שלה, כולל אלסקה. מתום מלחמת העולם השנייה, בה כבשה מקום במאבק המעצמות הדו-קוטבי, ולאחריו כמעצמת-על יחידה, עד לפני שנתיים – התנהלה ארה"ב כמעצמה בצליעה חמורה, דהיינו מתוך מגבלת התלות ביבוא מאסיבי של המצרך החיוני – נפט. מאז, נעלמה הצליעה ובניצול הצלחה מבריק החלה ארה"ב לנתב את סחר הנפט העולמי ע"י אספקתו העצמית מחד וע"י יצוא הנפט הסעודי מאידך.

 במקביל, בלי ל"הודיע בגת ובחוצות אשקלון" השתנה תפקידה של ארה"ב על אדמת סעודיה למרות שבעיקרון נותרה, ברף נמוך משהו, מטלת ההגנה על סעודיה והפקת הנפט שלה. תוך שבועות ספורים למימשל טראמפ נחתמה עיסקת נשק עצומה בין ארה"ב לסעודיה: 450 מיליארד דולר ל-10 שנים (איך היא תשלם אם לא תייצא נפט...?) יש לשער שהסכם ההגנה בין השתיים היה חייב להשתנות ע"מ לשקף נכוחה את השינוי הדרסטי הנובע מעצמאות האנרגיה של ארה"ב מחד וגל הצונאמי של אספקת הנשק לסעודיה מאידך.

פט ביוקנאן (בכיר במימשל ניקסון ופרשן מצוטט היום) טוען במאמר שיצא אחרי התקיפה האיראנית שכיום כלל לא קיים הסכם הגנה רשמי.

מה שהשתנה באופן יסודי הוא הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מכשל בהגנה! כדוגמה ניבחן את הכשל הקשה שאיפשר את התקיפה בסוף השבוע האחרון באמצעות שלושה תסריטים.

1. אם זה היה קורה לפני 8 שנים (ייבוא של 10 מיליון חביות ביום) – משמעות נפילת תפוקת סעודיה ב-50% היא אירוע במימדי אסון בארה"ב בדמות "הזקנות במסדרונות ללא אמצעי חימום" מחוף לחוף. תגובה פאבלובית אמריקנית מהירה באמצעות שטף של טילי שיוט מהצי השישי והחמישי היו פוגעים במטרות איכות באיראן בתור התחלה, אחריהן הפצצות עומק עם טייסות ה-F14 – שלא לדבר על מפציצי ה-B52 האימתניים. אישור לתקיפות הללו בקונגרס על שני בתיו היה מתקבל בהבל פה וללא התנגדות כלשהי. איש לא היה מצפה מהאמריקנים לבצע בדיקות מז"פ לגילוי הפושע. זהו כמובן תסריט דמיוני המובא כאן לצרכי דיון בלבד.

2. בתסריט "אמת" עלילתו מהצד האיראני זהה לחלוטין, ובתחילתו גם מבחינת הצד הניפגע – הסעודי. לא כך הדבר בנוגע לצד האמריקני. מבחינה מבצעית, איראן לא השתמשה בטילי שיוט מתקדמים ולא בטילים באליסטיים בלתי ידועים. יש כאן כשל מבצעי חמור של כוחות ההגנה האמריקניים ששהו ב"חלום ליל קיץ" מתמשך. כתוצאה יודח כנראה גנרל אמריקני מתפקידו... אולי יותר מאחד. הנזק הכלכלי לארה"ב מיזערי, למרות העלייה במחירי הנפט העולמי – תוצאת האי-תלות ביבוא נפט. אף אמריקני לא נפגע. לחברת ערמקו תהיה "פגיעה קלה בכנף" שתפוצה במידת מה בעלייה קטנה בתמ"ג האמריקני בהזמנות להחלפת ציוד שניפגע ושיקום מערכות ייצור. ניתן לקבל הצעה של ידיד יקר שכינה את האירוע "פרל הארבור" [בלי אבדות בנפש]. גם זה תסריט שמתקרב לעולם הדמיון עם כל יום נוסף.

3. בתסריט אמת עלילתו מהצד האיראני שונה לחלוטין! על פיו, האיראנים השתמשו בטילים מדוייקים דומים או זהים לאלה שאנחנו (בעמימות "מקורות זרים" או בלעדיה) מונעים את הצבתם בלבנון, בסוריה ובעיראק ברמה של 24/7. אין לצפות שהאמריקנים יפרסמו בקרוב את התחקיר המלא שכנראה עוד לא הסתיים אבל היעדרם של ארונות קבורה (במיוחד כאלה המכוסים בדגל הפסים וכוכבים), היעדרו של נזק סביבתי, שיתוק מוחלט של הפקת הנפט של כל השדה באופן זמני, ומעל הכול – בהפתעה מוחלטת – מתרחשת החדרת נשק-מפר-איזון למרכז הזירה מתחת לאפם של זרועות המודיעין האמריקני או להבדיל מה שחמור בהרבה – למרות אזהרות המודיעין – התעלמותם של מקבלי ההחלטות. זה לא "פרל הארבור", זה לפחות "יום כיפור"!!!  אולי אפילו חיבור של שניהם?

התקיפה שאיראן ביצעה היא חמורה ביותר ומגיעה הרבה מעבר ל"קאזוס באלי" (עילה למלחמה)  עם או בלי הסכם הגנה בין ארה"ב לסעודיה.

בצניעות ראויה ברצוני להעלות כמה הערות בנושא זה.

השאלה המרכזית: האם התגובה הטובה ביותר היא במישור הצבאי? במישור הכלכלי ? אולי בשילוב ביניהם?

א. תגובה צבאית אפקטיבית מחייבת כמעט-מלחמה-כוללת כאשר הכמעט מתייחס לאי- שימוש בנשק גרעיני. חייבים לקחת בחשבון שהאיראנים שלחו "צילצול השכמה" בוהק שמשמעו: "הסתפקנו הפעם בתקיפת שדה בודד, בפעם הבאה נתקוף אותו שנית, וגם את השדה השני. בכך ננטרל את הפקת הנפט ממעצמת הנפט העולמי בחמישים שנה האחרונות!!!  הלוויינים שלכם איתרו את מקום השיגור רק באמצעות מסלול הטילים שכבר יצאו לדרכם. אין לכם מושג ירוק היכן ממוקמים עוד [מספר דו-ספרתי] אתרי שיגור דומים להם ואף אימתנים יותר."

ב. המערכת הפוליטית בארה"ב ודעת הקהל סולדת מכל תגובה צבאית על פעולה עויינת שאין בה אבידות בנפש. סינדרום וייטנאם, שתי מלחמות הגולף, ואפגניסטאן דממו אלפי הרוגים וטריליוני דמים דולריים כשהם מניבים שלום רק אחרי שהחיילים האמריקנים חזרו הביתה – לאו דווקא עטורי זרי ניצחון.

ג. נטייתו הטבעית של טראמפ תואמת את התובנה של נחיתות האופציה הצבאית. הוא הצביע על כך במפגיע בקמפיין הבחירות של 2016 וחוזר וטוען אותה בכל הזדמנות מאז. הצדק ההיסטורי המתבטא בסינדרום הנ"ל מוכיח את חוסר הכדאיות עבור ארה"ב של אופציה צבאית. מלחמת הכוכבים של הנשיא רייגן סתמה את הגולל על בריה"מ ופירקה אותה מבלי לירות כדור בודד. שימוש בחֶנֶק הוכח אפקטיבי – ע"ע הבלוקאדה הימית שהטיל הנשיא קנדי על קובה ב"משבר הטילים". מתווה מלחמת הסחר העולמית ובמיוחד מול הענק הסיני הניב הישגים משמעותיים ביותר רק ע"י הצבת הכלכלה האמריקנית בצורה כה אפקטיבית על כפות המאזניים.

בפרק הקודם (35), הערכתי בצניעות שטראמפ יהדק את חֶנֶק הסנקציות. כך נעשה באמצע השבוע. בעקבות תחקיר הפעולה האיראנית, שהוסיף לבסס את חומרת מעשיהם, הוכנס שלשום הבנק המרכזי של איראן למסגרת הסנקציות החמורות, כמו גם חברת קש איראנית גדולה שפעלה מחוץ לאיראן ואיפשרה תנועות כספיות דו-כיווניות חיוניות. החמרת הסנקציות לנקודת קיצון היסטורית שבוצעה בסוף השבוע שעבר – באה במקביל להזמנה פומבית חוזרת של טראמפ להיפגש עם רוחאני "בלי תנאים מוקדמים" והיא שומטת את השטיח לטוענים נגדו על ויתורים כלשהם תמורת כניסה לשיחות.

מי שהרגישו בכל זאת את השטיח נע מתחת רגליהם היו המלעיזים הרבים הטוענים נגדו על "חירחור מלחמה" וש"עם אויבים מדברים" – הם עדיין רוב גדול ומוחלט בארה"ב.

לא מן הנמנע שמתקפת הפתע האיראנית נבעה מצורך חיוני להפיג באחת את חנק הדולרים המתדלדלים מיום ליום אל עבר רצפת כספות "משמרות המהפכה" כתוצאה מהידוק הסנקציות החריפות. ייתכן מאוד שזה היה ניסיון איראני לחסום את מתווה הסנקציות ולהעביר את הקונפליקט לפסים צבאיים כי שם, לדעתם, יש להם: Home Court Advantage.

חובב טלפז

22 בספטמבר 2019

* * *

ישראל בר-ניר

נתניהו בגוב הראיות

מבוא ורקע

לדברי שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, בתיק החשדות נגד נתניהו שהוגש ליועמ"ש, יש 800 עמודים של ראיות.

מסתבר שהכמות המרשימה הזאת איננה ערובה לכך שבמסכת הראיות לא יתגלו ברגע האחרון חורים שיגרמו למגדל הקלפים המכונה "תיק 4000" להתמוטט עוד לפני שיתקיים השימוע. כדי שזה לא יקרה, הושקע מאמץ מיוחד למציאת השלמות שתסתומנה את החורים בפאזל הראייתי.

הפתרון שנמצא – הוספת דף לספר החוקים, דף בו מופיעה עבירה שעד היום לא היתה קיימת – סיקור אוהד בעיתונות.

כפי שנראה להלן, דף אחד לא הספיק.  נדרש פרק שלם. עד היום לא היתה עבירה כזאת בספר החוקים (לאקונה?) – ומאחר שלפרקליטות אין סמכות לחוקק או לשנות חוקים, זה נשמע קצת מוזר, לפחות לאדם שאיננו משפטן.

פרק ראשון – הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ

אם אין עבירה אז איך בכל זאת?

ובכן, לא אלמן ישראל. כשיש רצון מוצאים את הדרך. והדרך אכן נמצאה. הדרך נמצאה בדבריה של ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון, שהציעה להשתמש בדמיון הפורה על מנת להשלים חורים בפאזל הראייתי:

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3736055,00.html

ענת ברון השתמשה במילים "שכל ישר".  הנוסח שלי מתאים יותר למציאות.

התהליך היה פשוט: שלפו ממאגר העבירות עבירה שהגדרתה גמישה ("טובת הנאה" במקרה הנוכחי) "שיפצו" את ההגדרה כך שתתאים לנסיבות, ובא לציון גואל. מעכשיו, "סיקור אוהד בעיתון" היא טובת הנאה שיש לראותה כשוחד לכל דבר.

לפרקליטות שכזאת יאה השם פרקליטוציה על משקל פרוסטיטוציה...

להתפתחות הזאת היו הרבה תגובות, בעיקר ממשפטנים המפקפקים באשמתו של נתניהו (כן, יש גם כאלה). ההתייחסות העיקרית היתה לעובדה שלעבירה כזו אין תקדים, לא רק בישראל, אלא גם בשום משטר דמוקרטי בעולם. התקשורת עסקה בעיקר בהיבט ההרשעתי של החידוש.  לדעתם של יודעי דבר ושל ה"מומחים" לענייני משפט של התקשורת, אמנון אברמוביץ', גיא פלג ושות' – תיק 4000 הוא "התיק הכי חזק" בכתב החשדות נגד נתניהו, ולכן יש לעשות מאמץ מיוחד על מנת לשמור עליו מכל משמר.

משום מה התקשורת נמנעה מלהתייחס להיבט התקדימי. זה קצת מוזר, כי בטווח הארוך הנפגעים הפוטנציאליים העיקריים, אם ל"עבירה" הזאת יהיה מעמד של "קביעות" בספר החוקים, יהיו אנשי התקשורת. אבל כאשר המטרה היא "רק לא ביבי" אין מדקדקים בקטנות!

מי שמצא לנכון להתייחס, וגם להצדיק, הן את ההיבט ההרשעתי והן את ההיבט התקדימי של שידרוג סיקור אוהד בעיתונות למעמד של עבירה פלילית חמורה הוא ידידי שמחה ניר, עו"ד המנהל בלוג בשם "קימקא" באינטרנט.

גילוי נאות – אני נעזר לעתים בשמחה כיועץ משפטי פרטי.

עמדתו של שמחה מוצגת במאמרו על “שוחד בדמות כתבה בעיתון": נאום-תשובה לאהוד פרלסמן, 921/07/201. https://www.quimka.net/55629

 שמחה ניר מרבה לבקר את מערכת אכיפת החוק, והוא עושה זאת בלשון בוטה וחד משמעית.  אבל זו תמיד ביקורת אישית. אין לו השגות על מעמדה של הרשות השופטת. גם שמחה, כמו אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, רואה ברשות השופטת את חזות הכול, יתירה מזאת הוא גם שלם עם גישתו של ברק לפיה מעמדה של הרשות השופטת הוא מעל הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת – המילה האחרונה היא של בית המשפט, ושלרשות השופטת יש סמכות לחרוג מסמכויותיה (סמכויות שלמעשה אף פעם לא הוגדרו). לדבריו "זה מה שהחברה רצתה."  הוא "שוכח" שמי שרצה (וגם מימש את רצונו) הוא אהרון ברק.888

לדעתו של שמחה הפגמים והעיוותים המתגלים חדשות לבקרים בפעולות מערכת המשפט, נובעים מכשל תיפקודי של הממונים על הביצוע (כך זה משתמע מדברי הביקורת שלו).  המערכת כשלעצמה היא בסדר. אם רק ימסרו לידיו את ניהול המערכת הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.

על מנת להמחיש שיש בסיס לגישה הרואה ב"סיקור אוהד בעיתון" עבירה, שמחה בונה תרחיש מוגזם ביותר (לפרטים ראה את מאמרו של שמחה, המוזכר לעיל).  התרחיש של שמחה הוא בלתי מציאותי לחלוטין ומעורר חלחלה. לשם הגברת האפקט, שמחה הוסיף פעלולים בימתיים ברוח הפגישות של זקני ציון בבית הקברות היהודי של פראג בחשכת הלילה.

הסבירות שתרחיש כזה אכן קרה, היא נמוכה ביותר, אבל היא לא אפס. אם הסבירות היא לא אפס, זה יכול היה לקרות. מנקודת מבטה של הפרקליטוציה אם זה יכול היה לקרות, אז זה קרה.  זה לא בטוח שזה באמת קרה, אבל זו לא סיבה להימנע מהגשת כתב אישום ומהרשעה. הזכות ליהנות מהספק (Benefit Of The Doubt) איננה עומדת לחשוד/נאשם/נחקר. כלל ראשון בפרקליטוציה הוא אם יש ספק, חובה להרשיע. זאת היתה שעתה היפה של הפרקליטוציה.

שמחה גם לא מתעלם מההיבט התקדימי של שדרוג סיקור אוהד בעיתון לעבירה פלילית. כאן יש לו טענת מחץ – טענה ש"משכיבה על הקרשים" את כל מי שחולק עליו. "מציון תצא תורה" טוען שמחה – מול טענה כזאת אני מרים את הידיים.

יתרה מזאת, לדעתו של שמחה בהעדר תקדים צריך ליצור אותו. זאת תהיה תרומה ישראלית מקורית למשפט העמים.

פרק שני – אילו משפטנים היו דוברים כבני אדם

בכל תחום עיסוק מתפתחת שפה מקצועית הכוללת מונחים ומושגים ייחודיים. אלה יכולים להיות חידושים לשוניים שהומצאו ע"י העוסקים במקצוע, או מילים שנלקחו משפת היום יום.  במקרה האחרון, אין כל קשר בין המשמעות היום יומית של המילה לבין משמעותה ה"מקצועית". במתימטיקה, במדעים השונים וברפואה המונחים המקצועיים מוגדרים היטב, ולפחות לעוסקים במקצוע אין כל קושי להבין את משמעותם.

בעולם המשפט גם כן התפתחה שפה מקצועית, אבל המשפטנים בחרו בדרך אחרת. משפטנים מרבים להשתמש במושגים שהגדרתם איננה חד משמעית. בספרי החוקים יש שפע של עבירות ומושגים שאדם מן היישוב מתקשה להבין אותם. לא פעם גם משפטנים עם הרבה שנות ניסיון מתקשים לרדת לסוף דעתם של חוקרים, תובעים ו/או שופטים. הגמישות ההגדרתית של המושגים המשפטיים מאפשרת לממונים על אכיפת החוק – הפרקליטוציה והיועמ"ש, המשטרה ובתי המשפט, לנקוט יחס של אֵיפָה וְאֵיפָה בלי משוא פנים.

בהשאלה מחידוש לשוני של בית המשפט העליון מלפני מספר שנים, בהיעדר עבירה של ממש, ניתן להגיש כתב אישום נגד אדם, ואפילו להרשיעו, בגין עבירה לשעתה.

הרבה עבירות בספר החוקים לוקות בניסוח מעורפל המותיר מרחב גדול לפרשנות (האם זה נעשה במכוון על מנת לספק תעסוקה למשפטנים?)

עם קצת רצון רע, הערפל הניסוחי מאפשר להקנות צביון פלילי כמעט לכל פעילות נורמטיבית – במסחר, בתעשייה, בשרות הציבורי ובפוליטיקה.

 רצון רע הוא מצרך המצוי בשפע במסדרונות הפרקליטות  –  פרקליטוציה כבר אמרנו?

להלן, שתי דוגמאות:

בספר החוקים הישראלי קיימת עבירה בשם "העלבת עובד ציבור" שהעונש עליה הוא חצי שנה מאסר. כמו העבירה של סיקור אוהד בעיתון, זו עבירה ייחודית למדינת ישראל – למיטב ידיעתי אין עבירה כזאת בספר החוקים של אף אחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי. בניגוד לעבירות "אחיות", כמו לשון הרע או הוצאת דיבה, מי שנאשם בעבירה הזאת לא יכול להתגונן בנימוק שדבריו היו אמת.

השאלה מה מייחד את עובדי הציבור שמקנה להם את הזכות שאסור להעליב אותם, היא נושא למאמר נפרד. הבעייה כאן היא ההגדרה של עלבון. למי הסמכות לקבוע מתי אמירה כזאת או אחרת היא עלבון?

במהלך ההתנתקות, בשנת 2005, מכר שלי פרסם מאמר ביקורת חריף על הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) שהורה לחיילי צה"ל להשתתף בהתנתקות, למרות שההכנות היו כרוכות בחילול שבת וצום תשעה באב, בנימוק שזה היה "פיקוח נפש".

מאמר הביקורת התפרסם באתר פרטי באינטרנט שספק אם יותר מעשרות בודדות של קוראים שמעו עליו. הרבצ"ר לא קרא את המאמר ולא ידע על קיומו. במשטרה עלו על המאמר (יש להם זמן וכוח אדם לחפש באינטרנט חומר שיכול להוות עילה להגשת תביעות), הביאו אותו לידיעת הרבצ"ר ודרשו ממנו להגיש תלונה.

המכר שלי זומן למשטרה, נחקר, הועמד לדין והורשע. למזלו הסתפקו במאסר על תנאי. 

לא נדון כאן בשאלה מדוע עבירה מגוחכת כזאת בכלל נמצאת בספר החוקים, אבל יש כמה תמיהות. 

איזו משמעות יש לחופש הדיבור אם אסור להעליב? הרי כל ביקורת יכולה להתקבל כעלבון, במיוחד אם היא נכונה.

בהשאלה מהביטוי "היופי הוא בעיני המסתכל", "העלבון הוא באוזני/עיני השומע/הקורא".  אפילו התבטאות תמימה ללא כל כוונה לפגוע יכולה להתפרש כעלבון.

הדוגמה השנייה מחזירה אותנו לנושא המאמר – הסיקור האוהד.  הפעם מקרה מהחיים, לאור היום ולא במחשך, ובלי הנופך הדרמטי ששמחה הוסיף לתרחיש שלו כדי לחזק את האפקט.

בישראל קיים ארגון בשם "התנועה לאיכות השלטון". בראשו עומד עו"ד בשם שרגא אליעד.  העיסוק העיקרי של הארגון הזה הוא הגשת עתירות לבית המשפט העליון על תופעות שלדעתו אינן עומדות בקריטריוני איכות שהוא קבע.

התנועה הזאת מחלקת מדי שנה את אות אביר איכות השלטון לאישים שהצטיינו במלחמה בשחיתות. בין מקבלי האות נמצאים באופן קבוע שופטים בדימוס של בית המשפט העליון. שופט שפורש לגמלאות, מקבל לאחר פרישתו אות הוקרה מהתנועה המציג אותו כסמל היושר והצדק.  התנועה גם דואגת לכך שהענקת האות לא תישאר בגדר מתן בסתר.

בשנים האחרונות התדמית של מערכת המשפט, ובמיוחד זו של בית המשפט העליון, בעיני הציבור, נמצאת בשפל המדרגה. אותות ההוקרה המוענקים לשופטי בית המשפט העליון ע"י התנועה לאיכות השלטון תורמים לשיפור תדמיתם הציבורית. מאחר שמקבלי האות הם שופטים שפרשו לגמלאות, אין כל פסול בתופעה. 

בכל זאת נשאלת השאלה האם הענקת אות כבוד, והפרסום הנלווה – הם "סיקור אוהד"?  לליאת בן ארי, המומחית לסיקורים של הפרקליטוציה, יש וודאי תשובה.

רובן ככולן של העתירות המוגשות לבית המשפט העליון ע"י התנועה לאיכות השלטון נדחות.  אבל הן גורמות לטירדה מיותרת ומגדילות את עומס העבודה של השופטים, דבר הפוגע בציבור הנזקקים לסעד משפטי אמיתי מבית המשפט.

משום מה, למעט מקרים חריגים בודדים, שרגא אליעד והתנועה לאיכות השלטון אינם מחוייבים בתשלום ההוצאות הכרוכות בניהול התביעות שהם מגישים. איך שלא מסתכלים על זה, פטור מתשלום הוא "טובת הנאה".  לכאורה זה כשר. אחרי ככלות הכול שופטים שקיבלו את אות הכבוד הם בדימוס ואין להם כל מעורבות במשפטים כלשהם. שופטים טרם פרישה עדיין לא קיבלו את אות הכבוד, הם רק בדרך. האם יעלה על הדעת ששופטים פעילים יעניקו טובת הנאה לתנועה לאיכות השלטון על מנת להבטיח לעצמם כבוד עתידי?

חס וחלילה! הוויתור על ההוצאות לא נועד אלא להביע את הוקרתם של השופטים לתנועה על מאבקה הבלתי נלאה נגד השחיתות.

על כך נאמר בלועזית  Honi Soit Qui Mal Y Pense – בתרגום חופשי – יתבייש כל מי שמחשבות זדון בראשו.

פרק שלישי – מה לשופט בבית המחוקקים?

אהרון ברק מתפאר בכך שבזכותו מדינת ישראל היא דמוקרטיה חוקתית. זה נשמע קצת יומרני.  איך תיתכן דמוקרטיה חוקתית כשאין חוקה (למדינת ישראל אין חוקה)? לאהרון ברק וודאי יש תשובה העומדת במבחן הסבירות.

שם יותר הולם למורשת ברק הוא אנרכיה חוקתית ולא דמוקרטיה חוקתית.

הממסד המשפטי אינו סומך על נבחרי הציבור – חברי הכנסת והשרים, כי הם פועלים ממניעים פוליטיים.

פעולותיהם של היועצים המשפטיים ובתי המשפט הן כמובן מופת של ענייניות ומקצועיות.  הם לא פועלים ממניעים פוליטיים, אבל יש להם אג'נדה (ברק היה נוהג לפסול שופטים שלא קיבלו את האג'נדה שלו). 

תשאלו מה ההבדל בין פוליטיקה לבין אג'נדה?  פוליטיקה עומדת למבחן הציבור אחת לארבע שנים, בעוד שאג'נדה תקפה כל עוד רוחו של ברק מרחפת מעל לתהום. מאחר ולדעת המשפטנים הציבור הוא עדר של מטומטמים שאינו מבין מה טוב לו, ברור מה עדיף.

בדמוקרטיה החוקתית של ברק, על פעולות הרשות השופטת אין שום מגבלות וסייגים.  שופטים מתערבים ופוסקים הלכות בכל תחום ונושא שעולה על דעתם, מבלי שמי שהוא הסמיך אותם לכך. 

שאלה מעניינת היא מה מעמדן של רשויות שיפוטיות אחרות – היועמ"ש והפרקליטות. גופים אלה הם חלק ממשרד המשפטים ולכן מעצם ההגדרה הם שייכים לרשות המבצעת.  במציאות הם הלכו בעקבות השופטים ונטלו לעצמם את הסמכות לחרוג מסמכויותיהם.

בדמוקרטיה החוקתית של ברק, על הרשויות המחוקקת והמבצעת לקבל אישור מהרשות השופטת לפני נקיטת צעדים כל שהם בתחומי החקיקה, הכלכלה, הביטחון, מדיניות הפנים והחוץ, וכיוצא באלה. מינוי האנשים עליהם מוטל לבצע את החלטות הרשויות המחוקקת והמבצעת חייב גם הוא לקבל את אישור הרשות השופטת. זה הופך לחוכא ואטלולא את היכולת לשלוט.

בהשאלה מספר שופטים, בְּאֵין מְשִׁילוּת, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

שופטים אינם חיים על האולימפוס. הם חיים בעולם הזה, הם קוראים עיתונים והם שומעים חדשות. הם נחשפים לגלי ההסתה המציפים את התקשורת בוקר וערב. שופט צריך להיות אדם עליון כדי שיוכל להתנתק ממה שהוא שומע ורואה, ולנהל משפט בלי שזה ישפיע עליו. עד כמה ששופט יתאמץ להתעלם מהאווירה, בתת הכרה תמיד נותרים משקעים, ולא יכול להיות שזה לא משפיע על הפסיקות.

לשופט בית המשפט העליון יצחק עמית יש דעה אחרת.  עמית טוען שהשופטים יכולים לעמוד במשימה. לדבריו, אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך.אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים, כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני. מעניין שעמית לא מזכיר "רעשים חיצוניים" הנובעים מהשקפות פוליטיות.

העולם הפוליטי בנוי כולו על עסקאות בנוסח "שמור לי ואשמור לך." בעגה המקצועית קוראים לזה סחר סוסים. כל הסכם קואליציוני, הפניית תקציבים, החלטות לפיתוח אזורים, מתן אישורי בנייה, מינוי שגרירים ותפקידים ציבוריים אחרים, וכיוצא באלה הם תמיד תהליך של חילופי טובות הנאה (שאלה בפני עצמה היא איך בדיוק מגדירים טובת הנאה) בין הצדדים.

כיסוי תקשורתי הוא צורך קיומי עבור פוליטיקאים, ובמיוחד עבור הבכירים שבהם. הם מעסיקים במשרה מלאה יחצ"נים העובדים ימים כלילות על מנת להבטיח למעסיקיהם כיסוי חיובי בתקשורת.

מה הם מקבלים או נותנים בתמורה? כדאי לשאול את המומחים מה"בראנז'ה" – הדרוקרים, האברמוביצ'ים, הפלגים ו"כוכבי" תקשורת אחרים.

כמו שאי אפשר לשחק כדורגל אמריקאי לפי כללי המשחק של כדורגל אירופי, החיים הפוליטיים אינם יכולים להתנהל לפי כללי המשחק של עולם המשפט.

בין הזכויות של המשטר הדמוקרטי, הזכות של עם למשול על עצמו באופן גרוע תקפה בדיוק כמו כל זכות פוליטית אחרת. לרוע המזל הזכות הזאת מיושמת לעיתים קרובות יותר מכול, אבל מעורבות של הרשות השופטת בפוליטיקה איננה הפתרון. היא רק מחמירה את המצב.

סוף דבר – זו עבירה וזה שכרה

לנציגת הפרקליטוציה, ליאת בן ארי, בעלת זכויות היוצרים על המצאת העבירה החדשה, נמצאו הרבה תומכים בעולם המשפט. במיוחד היה הד לדבריה של יו"ר מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, שאמרה שסיקור אוהד בעיתונות הוא טובת הנאה ולכן הוא יכול להיחשב לשוחד. (ביטאון לשכת עורכי הדין מיום 1 בספטמבר, 2019).

לפני שאמשיך, ישנה כאן לדעתי שאלה עקרונית. גם אם מקבלים את עמדתה של דליה דורנר לפיה סיקור אוהד בעיתון הוא טובת הנאה שאפשר לראותה כשוחד, מדוע זה צץ רק עכשיו?  העיתונות, גם הכתובה וגם המשודרת, מלאה בדברי הלל ושבח לכל מיני עסקנים ופוליטיקאים.  זאת לא תופעה שהתגלתה רק בתקופה האחרונה. זאת תופעה שנמשכת כבר עשרות שנים – למעשה כמעט מהיום בו קמה המדינה. אף פעם לא עלה על הדעת להאשים מישהו בקבלת שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות. יו"ר מועצת העיתונות, דליה דורנר, מכהנת כבר למעלה מ-13 שנה בתפקידה. האם היא לא מודעת לכך שהתקשורת משופעת בסיקורים של אנשי ציבור?  שהסיקורים נועדו למטרה אחת – ליצור תדמית חיובית של המסוקר?

השדרוג של "כיסוי אוהד בעיתון" למעמד של עבירה פלילית איננו סוף הסיפור. כמו בבדיחה על ג'ורג' ברנרד שאו והליידי, אַחֲרֵי שֶׁמַסְכִּימִים עַל הָעִיקָרוֹן, נוֹתַר רָק לְהַחְלִיט עַל הַמְחִיר.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע.

ראש וראשון הוא לקבוע מהו סיקור אוהד.  למי, ועל פי איזה קריטריונים, הסמכות לקבוע מה הוא סיקור אוהד?  האם כל פעם ששמו ו/או תמונתו של הנחקר מופיעים בתקשורת בלי תוספת של איזה כינוי גנאי, זה נחשב לסיקור אוהד?  האם הופעה חד פעמית בתקשורת היא בחזקת סיקור אוהד או שזו צריכה להיות תופעה מתמשכת, ובמקרה האחרון כמה זמן נדרש כדי שהסיקור יהפוך לפלילי?

אין לזה סוף.  מעל לכל עולה השאלה איך מעריכים את השווי הכספי של סיקור בעיתון.  בתיק 4000 – ליאת בן ארי נקבה בסכום עתק – מיליארד ושמונה מאות מיליון שקל.  מעניין היה לראות איך היא הגיעה לתוצאה הזאת.

סכום כזה בהחלט מצדיק את הקידום בתפקיד שהובטח לה.

ישראל בר-ניר

אהוד: אתה צודק במאה אחוז. אולי בעוד כ-10 שנים יישמע הערעור האחרון בעליון על הרשעת נתניהו והוא יֵצא סופית זכאי מכל ההאשמות ההזויות נגדו.

* * *

ד"ר חיים משגב, עורך דין

להתיר את הפלונטר!

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 20/09/2019

הדרך היחידה להתיר את הפלונטר היא הכרעה מהירה של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט.  מי שחושב שנתניהו יסכים ל"הסדר טיעון" או ל"הליך של חנינה" פשוט לא מכיר את האיש.

יש רק דרך אחת לצאת מהפלונטר: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט צריך לאזור אומץ כנגד כל המלעיזים על בנימין נתניהו בתוך הבית פנימה – ולשים קץ לפארסה הזאת המכונה "תיקי נתניהו". אין בהם דבר. מבראשית, לא היה בהם דבר המצדיק פתיחה בחקירה. היתה שם רק שאיפה לנסות ולסלק מן השלטון את מי שאין כל דרך אחרת לעשות זאת.

אינני מאמין שיש אפילו אדם אחד בישראל שמאמין שהחקירות לא היו מוּנעות משיקולים זרים. גם אלה שהפגינו ליד ביתו של מנדלבליט לא הסתירו מעולם את כוונותיהם. סילוק מחנה הימין מן השלטון נראה בעיניהם כמטרה קדושה. וניתוץ העומד בראשו – זאת הדרך שנבחרה.

קחו, לדוגמה, את תיק 1000. מה יש בו, לבד מקבלת מתנות, סיגרים ושמפניות, מחבר קרוב, ללא כל כוונה פלילית. לא מצד הנותן, ארנון מילצ'ן, ולא מצד המקבל? הכנסת המעשה הזה לתוך המסגרת של הסעיף, שהוא מעצם טיבו מעורפל וגורר שאלות משפטיות רבות, המכונה "מרמה והפרת אמונים", דומה, בעיניי, לניסיון להשחיל פיל מבעד לחור של מחט.

חזרתי וקראתי את נוסח הסעיף והרי הוא לפניכם:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים."

לא מצאתי בחומר החקירה אפילו מעשה אחד שפוגע בציבור שבנימין נתניהו עשה בתמורה למתנות שהוא קיבל ממילצ'ן – או שהוא פעל מתוך ניגוד עניינים. גם אין לומר שהוא עשה משהו לטובת מילצ'ן ללא כל קשר למתנות, מעשה שלא ראוי היה לעשותו. קראתי כל מיני ספקולציות בנוגע לאיזה מסוק צבאי שהועמד, כביכול, לרשותו של מילצ'ן או בנוגע לסיוע בקבלת ויזה. אלה הכול דברי הבל. תמלילי החקירה כבר הוכיחו את זה. גם בנושא תיקון החוק שיכול היה להועיל למילצ'ן – כבר הוכח, מפיו של מילצ'ן עצמו, שמי שסייע לו בעניין זה היה יאיר לפיד. הראיות הן חד-משמעיות בעניין זה.

אז מה נותר עוד מהתיק האווילי הזה?

כלום. ממש כלום. ועכשיו כל מה שהיועץ המשפטי לממשלה צריך לעשות הוא להודיע שעל ראש הממשלה להחזיר לקופת האוצר את שווי הסיגרים והשמפניות, כקבוע בחוק שירות הציבור (מתנות), ולסגור את הפרשה.

אותו הדבר בתיק 2000. לא ייתכן שסדרה של פגישות בין מו"ל של עיתון לבין ראש הממשלה, שנעשית בגלוי, בבית ראש הממשלה, לא בבתים פרטיים של "ידידים" ולא בהסתר – שלא מולידה כל דבר אסור, תהפוך לכתב אישום. ובהקשר זה, צריך לזכור עובדה מרכזית: ראש הממשלה דאג להקליט את השיחות. הוא רצה, ככל הנראה, להראות יום אחד, שהפרסומים נגדו נובעים ממניעים לגמרי זרים – ושבכל רגע נתון מוכן נוני מוזס לשנות פוזיציה אם רק יוכה יריבו העסקי. יועץ משפטי שרוצה ללכת עם דבר כזה לבית משפט, הוא פשוט חסר דעת או מוכה בסנוורים.

ולבסוף, תיק 4000. הוא הכי פשוט. אין בו אפילו ראייה ישירה אחת הקושרת את בנימין נתניהו למעשה פסול. הכול הנחות וספקולציות ומה שנקרא בלשון משפטית "ראיות נסיבתיות". יכולתי להקדיש לניתוח הפרשה הרבה מקום – אבל דומה שבעניין זה די בסיפור הקלטת השיחה בין שאול אלוביץ לבין בנו אור אלוביץ. אינני בטוח שמנדלבליט הכיר את ההקלטה שנעשתה, אגב, בנסיבות אסורות, אבל מה שעולה ממנה במפורש הוא שלא נקשר כל קשר פלילי בין נתניהו לבין אלוביץ. אלוביץ, שאינו יודע שהוא מוקלט, אומר לבנו שמבקש ממנו שיסייע לו להשתחרר ממעצר ש"אין לו מה למכור" ושהוא לא מתכוון לשקר. גם לא כדי לסייע לבנו הנתון במעצר שווא.

וזה כל הסיפור.

"התיקים" שנולדו בחטא צריכים להיסגר – ואז יפלו כל טיעוני הכזב של מחנה הצבועים. גנץ, וכל השאר, יוכלו להצטרף לממשלה שבראשה יעמוד בנימין נתניהו – ובא לציון גואל. וכל מי שמפנטז על-כך שבנימין נתניהו יילך על "הסדר טיעון" או על גרוע מזה, על "הליך של חנינה," פשוט לא מכיר את האיש. לא את חזונו – ולא את נחישותו לעשות למען עם ישראל. כך הוא נהג מאז ומעולם. זה מה שהוביל אותו ממקום מושבו הנוח בארצות הברית לסיירת מטכ"ל ­– וזה מה שהדריך אותו מאז.

ד"ר חיים משגב

* * *

גוסטבו פרדניק

ביקורת טלוויזיה: 'שנאת מוות' היא סדרה שטחית ומנותקת מהמציאות

מתוך "מידה", 16/09/2019

הסדרה התיעודית מתיימרת לעסוק ביחסים המתוחים בחברה הישראלית, אך מציגה תמונה חד-צדדית ומעוותת לפיה שנאה קיימת רק מצד יהודים כלפי ערבים

הפרק הראשון של הסדרה התיעודית 'שנאת מוות' מאת היוצר רון כחלילי עלה על מסכי הטלוויזיה לפני כשבועיים בערוץ HOT8 וערר סערה מיד עם שידורו. הסדרה הוצגה ככזו העוסקת ביחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל, אך הספיקו כמה דקות צפייה כדי להבין שהיא בחרה לעשות זאת מכיוון אחד בלבד: שנאה של יהודים נגד ערבים.

כך למשל, בתיאור הפרק הראשון נכתב כי "מערכת החינוך, הצבא, הפוליטיקאים ומובילי הרשתות החברתיות מחנכים אותנו לשנוא ערבים," אך האם באמת אפשר לעשות שימוש בביטוי "שנאה" לגבי המזרח התיכון והעולם הערבי, מבלי להתחבר לעוינות הבלתי-מתפשרת של רובו כלפי מדינת ישראל בפרט והעם היהודי בכלל? האם ניתן להתעלם מהרדיפה והגירוש של מיליוני יהודים ממדינות ערב שם סבלו פרעות וטרור, או מכל מחקר בעניין שמראה שהערבים הינם אלופי היודופוביה?

נראה כי למפיקי הסדרה השאלות האלו פחות חשובות ובהתאם, האג'נדה שהם מציגים מסרבת להתעמת עם המציאות. הם כבר החליטו מראש שהיהודי הוא השונא האכזר ושום עובדה לא תצליח לבלבל את השקפת עולמם. "הגזענות הייתה פגם של מיעוט," הם מסבירים לצופים ביומרנות מדעית מדומה ובפסקנות שצובעת את כל היצירה. עתה, הם נוזפים בנו, התפשטה הגזענות לכל עבר בחברה הישראלית, אך מתי זה קרה, כיצד ומדוע? הסדרה לא מספקת נתונים שיאפשרו לענות על כך אלא תחושות בלבד, אותן תחושות אופייניות לשמאל האידאולוגי הישראלי שנוהג להכפיש את הדמוקרטיה התוססת והמתקדמת של העם היהודי המתחדש בארצו, ולצייר אותה בצבעים אפלים ככל האפשר. לאורך כל הסדרה המסר הוא אחד: רע מאד אצלנו כי כולנו גזענים, מחוץ מיוצרי הסרט כמובן.

הקביעות היהירות האלו אינן מצריכות כל הוכחה אמפירית, מכיוון שהן נאמרות מפי אנשים הרואים את עצמם כהתגלמות הנאורות והסובלנות. מכך עולה כי מובן מאליו שכל מי שיעז לחלוק על גישתם ייפסל כגזעני ופשיסט.

מניפולציה בלתי פוסקת

הסדרה נפתחת בסצנה של אלימות משטרתית ממנה קשה לדעת עד כמה היא משקפת נאמנה את המצב בארץ, אבל מה שבוודאי לא מוכח הוא שהמניע לאלימות הוא גזענות. ראינו בעבר אלימות של אוכפי החוק בפינוי עמונה למשל או בחקירת רצח מוחמד אבו חְ'דֵיר, ובמקרים אלה לא הועלה חשד שהמוטיבציה של השוטרים נבעה מגזענות יודופובית. אבל עבור יוצרי הסדרה השטחית כל מעשה נגד ערבים הוא מעשה גזעני, ללא קשר לרקע או לנסיבות.

ביקורת על האלימות בחברה הישראלית (כולל במגזר הערבי) היא דבר מבורך, וראוי שיצירות כאלו יעוררו דיון בסוגיה, אך יוצרי 'שנאת מוות' לא מעוניינים לתרום לשיפור המדינה אלא להשמיץ נגדה. רצונם הוא ללכלך את ישראל בכללותה כאילו מדובר ביישות גזענית מטבעה.

המטרה הזאת מחייבת מניפולציה בלתי פוסקת של האמת והנתונים, שהיא הקו המנחה לאורך כל הסדרה. כך למשל, בקטע בו מדקלמים עד כמה הגזענות פשתה בכל פינה, מפציע על המסך חיוכה של השרה מירי רגב, כאילו כדי להעביר מסר של גזענות שלטונית כוללת. גם כאשר חברי תנועת 'אם תרצו' משוחחים על דרכי פעולה לגיטימיות, הדברים מלווים במוזיקת רקע דרמטית ומבשרת רעות.

עיוורון מוסרי

התרגלנו לאנשים שעל בסיס תחושתם האישית בלבד "מזהים תהליכים" ורואים בכל מקום את גרמניה הנאצית, אך כמה מן הקביעות הדומות הנשמעות בסדרה מעוררות תגובה הנעה בין גיחוך לתהייה על רמת העיוורון המוסרי והניתוק מהמציאות של הדוברים.

כך למשל נשמעת הטענה לפיה "התקשורת הישראלית הפכה לכוח שלטוני מובהק" (לא פחות ולא יותר) ולכלי בידיו של ראש הממשלה הגזען נתניהו, כנראה כל כך מזוכיסט עד שהוא משתמש בה כדי להכתים את עצמו.

יוצרי הסדרה מוטרדים מאוד גם מ"גל החקיקה האנטי-ערבי" בארץ, וחבל שלא פירטו לאיזה גל התכוונו: האם חוק הלאום שנועד להזכיר כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי נחשב כ"אנטי-ערבי" או רק כ"גל"?

מרבית המרואיינים לאורך הסדרה רוטנים על כך ש"הסתה מפורשת הפכה לשגרה מסוכנת," אך שוב לא ברור באיזו הסתה מדובר ולמי היא כל כך מסוכנת. נראה שהיוצרים נמנעו לשאול שאלות כאלו, מהחשש פן יידרש מהמקטרגים לתת תשובות המבוססות על המציאות במקום על רגש השנאה שלהם כלפי ישראל.

השאלה המעניינת באמת העולה מן הסדרה היא כיצד קמים בקירבנו ישראלים כה אנטי-ישראלים, המוכנים לעוות עובדות, להפוך את הקורבן לתוקפן ואת המותקף לגזען, והכל בשם אידיאולוגיה. נראה שמדובר באנשים ששונאים אותנו ממש "שנאת מוות".

ד"ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו האחרון עסק בטבעה של היודו-פוביה.

* * *

ג'וחא: אם הערבים החיים בישראל בתנאי הדמוקרטיה החופשיים והטובים ביותר מכל ערביי המזרח התיכון – ימשיכו להרוג אלה את אלה, יפחת חס ושלום הייצוג שלהם בבחירות הבאות לכנסת ישראל! – ולא יהיה מי שימליץ על בני גנץ לראשות הממשלה – ולא יהיה מי שישמש עבורו גוש חוסם נגד ביבי – וזאת מבלי להצטרף לממשלתו [של גנץ]!

* * *

אורי הייטנר

1. רק לא מועד ג'!

בבחירות אפריל, הליכוד + כולנו + זהות הגיעו ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים בלבד, הם איבדו לא פחות מעשרה מנדטים. ואף על פי כן, חרף הצניחה החופשית הזאת, תמונת המצב נותרה כשהייתה – הן הליכוד והן כחול לבן אינם יכולים להקים ממשלה צרה.

המבוי הסתום שנוצר מאפשר שני תרחישים. האחד, הוא סיבוב בחירות שלישי. השני, הוא ממשלת אחדות לאומית.

סיבוב בחירות שלישי יהיה אסון. משמעותו היא שנה וחצי של ממשלה משותקת, תקציב משותק, שיתוק מול תוקפנות חמאס ובעיקר – העמקת הקרע והשנאה בחברה הישראלית. וכל זאת, בסבירות גבוהה שגם אחריהן יישאר אותו מבוי סתום. חובתן של המפלגות הגדולות למנוע את האסון הזה.

הדרך הראויה היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. בשנים האחרונות הלך הקרע בעם והעמיק. בכל מחנה חלה הקצנה והיגררות אחרי השוליים הקיצונים שלו, כדוגמת הכהניסטים בימין ושוברים שתיקה ושכמותם בשמאל. הקמתה של כחול לבן, הכוללת את כל מפלגות גוש המרכז, טרפה את הקלפים, יצרה מוקד כוח חלופי לימין ולשמאל ולתהליכי הפירוד והקרע, ויצרה הזדמנות לשקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל.

כעת יש למנף את השינוי המשמעותי הזה, להקמת ממשלת אחדות ופיוס לאומי המבוססת על הסכמה לאומית רחבה. רק ממשלת אחדות, שתלכד את העם ותעצים את חוסנה של החברה הישראלית, תוכל לתת מענה לאתגרים העצומים העומדים בפנינו – איום הגרעין האיראני, איום ההתבססות האיראנית בגבולותינו והמשך התוקפנות של חמאס.

יש להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.

ישנה אבן נגף גדולה בדרך להקמת ממשלת אחדות לאומית – נתניהו, ראש הממשלה שעל ראשו שלושה כתבי אישום חמורים, על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ושבמשך ארבע שנים הוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. דרך המלך לאחדות לאומית אמיתית, היא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו. אם כך יקרה, תוכל לקום בו ביום ממשלת אחדות לאומית. 

ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה כזה, ללכת לבחירות שלישיות?

אם הליכוד לא יגלה אחריות, יהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.

במקרה זה, יילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, הוא יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה לאחר הרוטציה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו, יהיה ראש הממשלה אחרי גנץ.

החברה הישראלית זקוקה לממשלת אחדות לאומית. הדבר מחייב את שתי המפלגות הגדולות לוויתורים ולגמישות. אני מקווה שהן תגלינה אחריות.

2. צרור הערות 22.9.19

* שליחות היסטורית – השנים האחרונות התאפיינו בהעמקת הקרע בעם. החברה הישראלית התפצלה לשני מחנות, מחנה הימין ומחנה השמאל, שכל אחד מהם השתבלל בתוכו, ואת הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, שבטית. כל מחנה צופף את השורות, הלך והקצין ונגרר אחרי שוליו הרדיקליים. מחנה הימין אימץ לחיקו את הכהניזם הנתעב, שהיה מוקצה מחמת מיאוס, ויישר קו עם אוהדי אלאור אזריה, תוך רמיסת האתוס הישראלי של מוסר לחימה וטוהר הנשק. מחנה השמאל הושפע מהרעל הפוסט-ציוני, לחם בשצף קצף בחוק הלאום תוך שימוש בטרמינולוגיה פוסט-ציונית, נתן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראלים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ולפרובוקציות פרברסיות כמו טקס חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל והשוואת ישראל לנאצים.

המעבר מסולידריות לאומית לסולידריות מחנאית, חיבר כל אחד משני המחנות למחנה גלובלי – הימין העולמי והשמאל העולמי. מחנה הימין חש קרבה רבה יותר למחנה הימין בארה"ב ובאירופה מאשר לשמאל הישראלי. מחנה השמאל חש קרבה רבה יותר למחנה השמאל בארה"ב ובאירופה מאשר לימין הישראלי. וכל מחנה עוצם עין אפילו מהאנטישמיות הקיימת במחנה הגלובלי שלו. הסולידריות המחנאית, העומדת מעל האינטרס הלאומי, הביאה להתלכדות מחנה הימין סביב נתניהו, על אף האישומים הכבדים נגדו ואף אימץ את הנראטיב הקונספירטיבי המטורלל שלו על "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לראש הממשלה, ולמלחמתו במדינת החוק ובממלכתיות.

מול התהליכים הצנטריפוגליים הללו, שמאיימים לקרוע לגזרים את החברה הישראלית, שליחותה ההיסטורית של כחול לבן, היא ליצור מחנה מרכז גדול, שישקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל. בשתי מערכות הבחירות, הוכח שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לממשלת הימין. המרכז הוא גם האלטרנטיבה לשמאל. קיומו של גוש מרכז גדול, חייב להשפיע גם על השמאל והימין. בחירתה של מפלגת העבודה לא להתאחד עם מרצ, אלא דווקא עם גשר, מבטאת את ההשפעה החיובית של כחול לבן על השמאל, ואני משוכנע שגם הימין יושפע מכך. הקמת ממשלת אחדות לאומית, שהיא כנראה האלטרנטיבה היחידה לאסון של סיבוב בחירות שלישי, עשויה אף היא לקדם את השליחות ההיסטורית הזו; להיות ממשלת פיוס לאומית, ממשלה של איחוי הקרעים, והתמודדות משותפת של מדינה חסונה ומלוכדת עם האתגרים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים הגדולים שלפתחנו.

וסתיו שפיר וסמוטריץ' יצעקו מהאופוזיציה.

* במעלה ההר – הביטוי הבולט למצבה העגום של מפלגת העבודה, בעלת העבר המפואר, הוא שאנשיה ראו כהישג את עצם מעבר אחוז החסימה, ובהשגת 6 מנדטים – הישג גדול.

אבל אני חושב שהצעד שעשה עמיר פרץ חשוב מאוד, מעבר לתוצאה האלקטורלית. שתי החלטותיו האסטרטגיות – לא לחבור למרצ ולכרות ברית עם "גשר", עשויות להיות נקודת מפנה היסטורית. לאחר יותר משני עשורים של היגררות אחרי השמאל הקיצוני – חזרה למרכז השפוי. עוד רבה וארוכה הדרך, והיא כרוכה בחשבון נפש רעיוני בתחום המדיני (הדבקות העיקשת, עם הראש בקיר, בדרך מדינית שנוסתה וכשלה) ובתחום הזהותי (מלחמת החורמה בחוק הלאום, תוך אימוץ טרמינולוגיה פוסט ציונית מובהקת). אבל זו הדרך הנכונה במעלה ההר.

* תנאי סף – מן הראוי שתקום ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, וכל מפלגה שקווי היסוד שיקָבעו בין שתי המפלגות הגדולות מקובלים עליה, מוזמנת להצטרף. הדבר נכון גם לגבי החרדים. הם שותפים לגיטימיים ורצויים, אם יקבלו את קווי היסוד. אבל קווי היסוד לא יהיו כמו בממשלה שקיומה תלוי במפלגות החרדיות. קווי היסוד חייבים להיות ציוניים, עם אוריינטציה על אחדות ישראל: קבלת חוק הגיוס, ביצוע מתווה הכותל, הכרה בכל הזרמים ביהדות. כל מפלגה שתקבל עליה, בין השאר, את התנאים האלה – מוזמנת בשמחה.

* החסינות מתה – מה יהיה? לא יודע. צפויים לנו שבועות של תהפוכות רבות, תרגילים וספינים. רק דבר אחד בטוח. אין קואליציית חסינות.

* ממשלה עם עודה – מגלגלי עיניים למיניהם תוהים: מה יש? למה לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת?

הבה נבחן את התסריט הבא. קמה ממשלה עם המשותפת. כעבור שבוע, חמאס מחליט לאתגר את הממשלה החדשה, ומשגר 600 טילים לעבר ישראל (לא תסריט דמיוני. זה קרה רק השנה). הקבינט מתכנס ומחליט על מתקפה ישראלית ברצועת עזה. מה תעשה המשותפת? תהיה שותפה ל"תוקפנות נגד עזה הנצורה"? בו ביום היא תפיל את הממשלה ותקלע את המדינה למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

אל דאגה. זה לא יקרה. לא תהיה ממשלה עם עודה.

* אופוזיציה למדינה – בהנחה שתקום ממשלת אחדות לאומית, ייתכן מאוד שאיימן עודה יהיה ראש האופוזיציה. אבל כיוון שהוא לא אופוזיציה לממשלה אלא אופוזיציה למדינה, אני סמוך ובטוח שראש ממשלת האחדות הלאומית בני גנץ ייפגש איתו בנימוס, ויתדרך אותו רק במה שאפשר לקרוא בעיתונים.

אגב, לא בטוח שעודה יהיה ראש האופוזיציה. את ראש האופוזיציה בוחרת האופוזיציה. אם ימינה והחרדים יישארו באופוזיציה, אולי אחד מהם, דרעי או איילת שקד, יעמדו בראש האופוזיציה.

* קונספירציה חדשה – דף המסרים החדש, שהמונים מדקלמים בלי להניד עפעף, הוא שליברמן הוא סוכן רוסי רדום שהושתל בימין לפני 25 שנה ועכשיו הוא הופעל כדי להציל את האיראנים.

* היו דברים מעולם – מנטרה שבכלי התקשורת מרבים לחזור עליה, היא שמעולם לא קרה שלמחרת הבחירות לא היה ידוע מי יהיה ראש הממשלה.

אכן, זה מקרה נדיר, אך היו דברים מעולם. זה קרה בבחירות לכנסת ה-11, ב-1984. לא היתה הכרעה בין הליכוד בראשות שמיר והמערך בראשות פרס. הגוש שתמך בשמיר מנה 60 ח"כים, הגוש שתמך בפרס מנה 59 ח"כים, ואת "הרב" כהנא אף אחד לא ספר (והנשיא גם לא הזמין אותו להתייעצויות). במצב שנוצר, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות רוטציונית. אני מעריך שכך יהיה גם עתה.

כניסת המערך לממשלת האחדות היתה בניגוד להתחייבות מוחלטת שלו בבחירות לא ללכת לאחדות. אבל היה לחץ ציבורי, היה לחץ בתוך מפלגת העבודה (למשל של התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת), והנשיא הרצוג הפעיל מכבש לחצים כבד ביותר. ארבעה מאנשי הרוח של תנועת העבודה, ודווקא מן היונים שבהם – עמוס עוז, א.ב. יהושע ו-ס. יזהר (איני זוכר מי היה הרביעי) פירסמו גילוי דעת הקורא להקמת ממשלת אחדות, והיתה בכך לגיטימציה משמעותית למהלך. אבל היה לכך מחיר – המערך התפלג, מפ"ם פרשה ופירקה את המערך אחרי 15 שנים ויוסי שריד פרש ממפלגת העבודה והצטרף לר"צ.

למיטב הכרתי, גם הפעם אין מנוס מממשלת אחדות רוטציונית.

קוריוז מעניין – תיקו בבחירות היה בבחירות לכנסת ה-11 ובבחירות לכנסת ה-22. בשנה ה-35 מאז הבחירות לכנסת הראשונה ושוב, כעבור 35 שנה. כנראה שזה קורה מידי 11 מערכות בחירות ואחת ל-35 שנים.

* היורש – נתניהו זרק את שמותיהם של ראש המוסד יוסי כהן ושל השגריר בארה"ב רון דרמר כיורשים פוטנציאליים שלו. זה מדהים! הרי עד היום נתניהו קיפד ראשו של כל מי שהירהר בסתר לבו על האפשרות שאי פעם יהיה צורך לרשת את נתניהו. מה קרה?

ערכתי סיור מודיעיני בראשו של נתניהו, ולהלן תוכנית "היורש". היתרון של כהן ודרמר על אחרים, הוא שהם עדין לא בפוליטיקה ולא יהיו בפוליטיקה בארבע השנים הבאות (לכהן גם צפויות שלוש שנות צינון בתום תפקידו). בעוד ארבע או שמונה שנים, הם יוכלו לכהן כח"כים מן השורה. בקדנציה שלאחר מכן כיו"רי ועדות בכנסת. לאחר מכן כסגני שרים. אח"כ כשרים זוטרים. בעוד עשרים שנה, כשיחשקו במשרת שרים בכירים, הוא כבר ידע לגמד ולהגחיך אותם ולהרחיק אותם.

יאיר נתניהו לא צריך לדאוג.

* בין אולמרט לנתניהו – לאחרונה אני שומע אנשים (למשל, נחמיה שטרסלר) שמתגעגעים לאולמרט. תראו איך בניגוד לנתניהו הוא לא נאחז בקרנות המזבח של השלטון, אלא קם, לקח אחריות והתפטר.

אין לכך שחר. אולמרט נהג בדיוק כמו ביבי. גם הוא התבכיין על כך ש"רודפים אותו" והתקרבן ש"מדיחים ראש ממשלה מכהן". גם הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת, איך הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט רודפים אותו ותופרים לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף שהוא מביא. הוא אפילו הסתיר מהציבור את העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת לנסיגה מלאה מיו"ש וירושלים, כדי להשאיר באוויר את הטענה שהוא או-טו-טו מביא שלום, ומה שעומד בינינו לבין הסכם השלום אלה התיקים שתופרים לו.

ההבדל בין אולמרט לנתניהו, הוא שאולמרט לא הצליח לשכנע המונים ולצערנו נתניהו כן. את אולמרט סבב קומץ של חסידים שוטים שדקלמו את ההבלים הללו, ולנתניהו צבאות של חסידים שוטים שמדקלים את הבליו. אולמרט לא לקח אחריות והתפטר, אלא מפלגתו וממשלתו אילצו אותו לזוז, ואילו ראשי הליכוד מ-פ-ח-דים ונותנים לו גיבוי.

לכן נתניהו מסוכן יותר.

* הסתה מזעזעת – דברים נוראים שצייץ בטוויטר העיתונאי היורד, הפרובוקטור רון מיברג: "החנינה היא דיבור ויוזמה מטופשים. הדיון צריך להיות בהחזרתו החד פעמית של עונש המוות."

אלה דברי הסתה מזעזעים, מן הסוג המסוכן ביותר, וראויים לכל לשון של גינוי והוקעה. בלי "אבל", בלי "אולם", בלי "מצד שני". לא, אין כאן כל מורכבות. זאת התגלמות של רע מוחלט. 

* הטרור החקלאי – שלושה עגלים נגנבו באחד מלילות השבוע מן העדר של אורטל. הטרור הזה הוא מנת חלקו של כל המגזר החקלאי בישראל לאורך שנים. אוזלת היד של המדינה מול הטרור החקלאי היא אחד הכישלונות החמורים של הממשלות האחרונות. הממשלה החדשה חייבת להציב את המלחמה בטרור החקלאי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה.

* מורשת המאבק – בימים אלה, לפני 25 שנה, חבריי ואני שבתנו רעב במשך 19 יום, בגמלא העתיקה, נגד נסיגה מהגולן.

לציון האירוע, התכנסנו, ותיקי המאבק וקצת (מדי) צעירים, שאז עוד היו ילדים ונערים, בגבעת יואב. היה זה ערב מרומם נפש.

הערב, בהנחייתי ובליווי מוסיקלי בשירה בציבור של אירית ישראלי, החל ברב שיח שבו נטלנו חלק יהודה הראל, אפרת בדיחי ואני, מבין השובתים, וברוך כהן, איש הלוגיסטיקה של ועד יישובי הגולן, שסיפר את מה שפחות מוכר וידוע, ה"מאחורי הקלעים" של המבצע האדיר הזה, שאליו נהרו רבע מיליון ישראלים להביע עמנו את הזדהותם.

סיפרנו על השביתה, על מהותה ומהות המאבק בעינינו בפרספקטיבה של 25 שנה, וגם אנקדוטות מן השביתה. לאחר מכן נשא דברים ידידנו אביגדור קהלני, שבגבורה אזרחית עמד מול מנהיגו הנערץ רבין ומפלגתו, הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה וניהל מאבק אופוזיציוני חריף נגד הממשלה של מפלגתו, שסטתה מן הדרך, מן המצע ומהבטחות הבחירות, ולבסוף פרש ועמד בראש הדרך השלישית. קהלני סיפר זיכרונות מן התקופה.

החלק האחרון של האירוע הוקדש לרב שיח של בני הדור השני בגולן, שסיפרו על זיכרונותיהם כבני נוער מהמאבק, ובעיקר – על חזונם ל-25 השנים הבאות. היה מרגש לשמוע מפיהם, איך אישיותם עוצבה במאבק. כל השותפים העלו על נס את היחד ואת עוצמת היחד, בתקופת המאבק, בה נטלו חלק כתף אל כתף, בשותפות ורעות, חילונים ודתיים, אנשי ימין ושמאל, חברי קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וקצרין, תושבי צפון הגולן ודרומה. לאורך הערב קראתי קטעים מן הפרק על שביתת הרעב, מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

היינו קבוצה קטנה של אנשים אכפתיים שנטלו את גורלם בידם, סחפנו את כל תושבי הגולן, ויחד סחפנו את מרבית אזרחי ישראל, שהוכיחו שהעם עם הגולן, ובמאבק ממושך, נחוש, דמוקרטי ומכובד, לאורך עשור, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

ואפרופו קהלני – אין מתאים ממנו לתפקיד הנשיא הבא של מדינת ישראל.

* תרמתי במשרד – הזמנתי את בני אסף לאירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, והוא לא גילה עניין.

"אבל מה עם 'והגדת לבנך'"? שאלתי, והוא השיב: "אתה כבר הגדת לי מספיק." צודק.

* ביד הלשון: מי לידך יתקע – איילת שקד התראיינה בתוכנית דקלסגל ברשת ב'. הראיון נסב, בין השאר, על נושא הבלוק שנתניהו הקים עם מפלגות הימין למו"מ הקואליציוני. שאל סגל את שקד: "מי לידך יתקע, שנתניהו לא ישתמש בכם ואחר כך יחתום עם גנץ בלעדיכם?"

מה פירוש הביטוי "מי לידך יתקע"?

מי ערב לך. תקיעת כף היא סוג של ערבות, של שבועה, של התחייבות, של מילת כבוד. 

מקור הביטוי הוא מקראי: "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ" (איוב יז ג).

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

כיצד לנטרל את "תרבות האלימות"

במגזר הערבי?

זה נשמע צדקני וצבוע שמנהיג "הרשימה המאוחדת" הערבית – עודה – טוען נגד הימצאות הנשק בישובים הערביים והרציחות הבלתי פוסקות במגזר זה שהמשטרה לא מצליחה לנטרל. יותר מגוחך ופתטי שמנהיגים ערביים וראשי רשויות ערביים מאשימים את משטרת ישראל באי היכולת לעצור את הפשיעה במגזר הערבי, כי אם אני שוטר יהודי, לא אכנס ליישוב ערבי, מאחר ששם אזכה לפחות למטר אבנים או במקרה הטוב לקללות ולאי-שיתוף פעולה... ואני לא מגלה פה משהו שכולם לא יודעים...

אין לי ספק שרוב אזרחי המדינה הערבים כן שואפים לשקט ולאי-אלימות, אולם שלטון הדת  דרך דרשות האימאמים במסגדים והשליטה הארכאית של ראשי החמולות – גורם להם לבעיות הרבות – ולכן לא מעט משפחות ערביות מבוססות עוזבות כיום את יישוביהן ומחפשות להן מגורים בישובים יהודיים – וזאת, כאמור, כדי להימלט מאווירת האיסלם הקיצוני והחמולות.

"תרבות הנשק" במגזר הערבי הינה התולדה של אווירת האלימות וחוסר הביטחון של כל ערבי בארץ ולכן רוב רובם של ערביי ישראל דואגים להימצאות נשק קר או חם בידיהם – וכאשר זה קיים, קל יותר להרוג ולהיהרג... החרמת נשק זה כמו כוסות רוח למת... כי אז יהרגו באבן בראש...

ממשלת ישראל הציעה, לפני מיספר שנים, למנהיגי המגזר הערבי, דרך יעילה ופשוטה להתמודד עם בעיות הנשק והאלימות ביישוביהם. הממשלה הציעה שצעירי היישוב הערבי יתנדבו לשירות לאומי ביישוביהם! – הצעה שנדחתה על הסף על-ידי הח"כים חסרי המעש של כל המפלגות הערביות – בטלנים הנהנים על משמניהם ועל הוולבו בכנסת...

נותרה לממשלה דרך אמיצה אחת לפחות לנטרל את ה"חינוך" וההסתה האיסלמית וזאת ע"י איסור קיומם של דרשות האימאמים במסגדים ובפני קהל, כי הם אלו המלהיטים את הציבור הערבי נגד היהודים, נגד המדינה – ותומכים בהתנהגות אלימה. איסור דומה קיים כבר באזורים שונים בצרפת ובמרכז אסיה, ויש ללמוד מכך הרבה על ניטרול האלימות האיסלמית.

יהודה דרורי

(גזען מצוי מרמת-השרון)

* * *

יואל נץ

שנאת חינם

כְּמוֹ אָבִי וְרֵעָיו בְּעִידָּן שֶׁחָלַף,  

שֶׁשָּׂנְאוּ עַד מְאוֹד אֶת זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי, 

גַּם אֲנִי הַקָּטָן שְׁטוּף שִׂנְאָה לְהַכְעִיס, כִּי

הָיִיתִי אָז יֶלֶד תָּמִים, מְאֻלָּף. 

מִימֵי נְּעוּרַי הָרְחוֹקִים לֹא אֶשְׁכַּח  

אֵיךְ הָיָה בֶּן גּוּרְיוֹן לְמֻשָּׁא שִׂנְאָתֵנוּ, 

כִּי אֹשְׁיוֹת הַמַּרְקְסִיזְם דִּלֵּל וּמִתֵּן הוּא, 

וּפֵרֵק בִּזְדוֹנוֹ אֶת גְּדוּדֵי הַפַּלְמָ"ח. 

מֵרָאשֵׁי דֶמַגוֹגִים, אָמָּן לְהַתְסִיס

שָׁאַג: "בַּל יַעֲבוֹר אַף גַּם אִם יֵהָרֵג!" אֵין, 

אֵין עוֹד מִי שֶׁשָּׂנֵאנוּ שָׂנֹא כְּמוֹ אֶת בֶּגִין – 

מְחַרְחֵר מְדָנִים, אַנְטִיפָּת וּפָשִׁיסְט. 

בִּרְשִׁימַת השְׂנוּאִים מֵהָחֵל עַד כַּלֵּה, 

מִנִּי כְתָב יְתֵדוֹת שֶׁל חוּקַּת חַמוּרָבִּי, 

אֵין פְּסַק דִּין שֶׁרָאוּי לְשׂוֹנְאֵי יִצְחָק רַבִּין, 

וְאֵין עוֹנֵשׁ הוֹלֵם לִרְוצְחוֹ הַנִּקְלֶה! 

אַךְ נוֹקְפוֹת הַשָּׁנִים, וּבְמַהֲלָךְ הַקּוֹרוֹת

שֶׁל אַרְצֵנוּ – כָּעֵת בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ –  

מַה מֻּשָּׂא לְשִׂטְנָה, לְשִׁסּוּי וּלְשִׂנְאָה הוּא, 

בְּמִשְׁבֶּצֶת שִׂנְאַת בְּנֵי דּוֹרוֹ בְּתוֹרוֹ! 

מָה הָיָה לַשִּׂנְאָה? מִי הָיָה מַאֲמִין? 

כִּי כְּכָל שֶאֶתְמַהּ וְתִּגְאֶה הַפְּלִיאָה בִּי – 

בֶּן גּוּרְיוֹן, זַ'בּוֹטִינְסְקִי, גַּם בֶּגִין, גַּם רַבִּין –    

קְלַסְתְּרַם יְפָאֵר פַּנְתִיאוֹן לְאוּמִּי?! 

אַךְ עֻבְדָּה, שֶׁלְּפֶתַע עָקוֹב הַשִּׂנְאָה  

הָיָה לְמִישׁוֹר הַסְּגִידָה יֵשׁ מֵאַיִן!.. 

...עוֹד תִּרְאוּ, כִּי יַחֲלֹף עוֹד עָשׂוֹר (אוּלַי שְׁנָיִם), 

אֶסְתַּכֵּן כְּשׁוֹטֶה בִּנְבוּאָה אַמִינָה: 

נְתַנְיָהוּ, הַשֵּׁם, יִתְוַסֵּף בְּגָאוֹן

אֶל שׁוּרַת מַנְהִיגֵי הָאֻמָּה, לֹא בְּחֶסֶד, 

עֵת מִנִּי טוֹקְבֶּקִיסְטִים וְעַד חַבְרֵי כְּנֶסֶת

גַּם אֶת שְׁמוֹ יַחַרְתוּ בְּרֹאשׁ הַפַּנְתִיאוֹן.  

כְּשֶיִּתַּם הַלִּגְלוּג: "הַנָּבִיא הַבַּדָּאִי", 

הַנְּבוּאָה תִּתְמָמֵשׁ – יִחַפְּשׂוּנִי: "אַיֶּךָּ?" –   

כְּבָר לוֹמַר: "הֵן אָמַרְתִּי לָכֶם!" – לֹא אֶהֱיֶה כָּאן. 

...מִי יִהְיֶה שְׂנוּא-נַפְשָׁם שֶל נִינַי וּנְכָדַי?..

יואל נץ

* * *

אהוד: אסור לשכוח, חרף מסע ההשמצות וההכפשות אשר התקשורת ליבתה באופן מביש וממש היסטרי – לפיו איימן עודה כָּשֶׁר ובנימין נתניהו פסול – בנימין נתניהו והמפלגות התומכות בו זכו בבחירות האחרונות ליותר ממחצית קולות המצביעים היהודיים במדינת ישראל! זו האמת וזה המצב האמיתי!

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"ט. נתן אלתרמן על ווספה בחצות הלילה

במשטרה לילי סיפרה ליומנאי שבעלה חזר מאוחר בלילה, וכשהתחילה לנזוף בו על שהדאיג אותה ובגללו השאירה את הילדים לבד בבית, התרגז והרביץ לה, וזו לא הפעם הראשונה.

השוטר רשם את הדברים, החתים אותה והבטיח להזמין את הבעל המכה. לי לילי סיפרה פרטים נוספים.

 סיפרה שידעה כי לדן יש קשרי ידידות עם תרצה, בתו של נתן אלתרמן. ערב אחד, כשאיחר לחזור הביתה, עלתה על הקטנוע שלה ונסעה לביתה של תרצה, שהיתה נשואה לבעלה השני והיו לה כבר שני ילדים. תרצה לא היתה בבית ובעלה אמר שיצאה לבקר את הוריה.

לילי נסעה לביתו של אלתרמן, אך משראתה שכל האורות חשוכים, נמנעה מלצלצל וחזרה לביתה של תרצה. בדרך, ליד רחוב דיזנגוף, ראתה את אלתרמן הולך לבדו ברחוב. מסתבר שהלך לראות את תרצה ושני הנכדים, ושם נאמר לו, שלפני שעה יצאה מהבית ואמרה שהיא הולכת להוריה.

אלתרמן, שבא מביתו, ידע שהיא לא הגיעה, והחל לחפשה ברחוב.

כשלילי ראתה אותו, הציעה לו לעלות על הקטנוע ולחפש את תרצה ביחד.

נסעו השניים ברחובות העיר, כשאלתרמן יושב על המושב האחורי ומחבק אותה לבל ייפול. כרבע שעה הסתובבו הלוך וחזור, עד שגילו את השניים צועדים בשדרות נורדאו. אלתרמן ירד ורץ אחריהם בשדרה כשהוא קורא לבתו. למשמע הקריאה תרצה נעצרה, ואילו דן התרחק בהליכה מזורזת לעבר רחוב סוקולוב.

כחצי שעה לאחר מכן, כשדן הגיע ברגל לביתו, הוא מצא את הדלת נעולה. התחיל לדפוק עליה ולצלצל ממושכות. לילי, שפחדה שהילדים יתעוררו, פתחה לבסוף את הדלת  וחטפה סטירה ראשונה.

כנראה היו עוד אי אלו חילופי הודעות בין השניים, שנגמרו לבסוף בכך שהזוג היפה והאוהב, גאוות שדרות סמאטס, התחיל בהליכי פירוד. לילי נשארה עם שני הילדים ודן עבר לגור, כנראה, בבית הוריו.

אני הייתי בבעייה כי חיבבתי את שניהם ולא ידעתי לצד מי כדאי להיות. דיצה, שהיתה קצת מאוהבת בדן שידע להקסים בנות, דיברה כמובן בזכותו ולא הבינה איך הוא מחזיק מעמד לצידה של לילי.

מדי פעם כשהייתי פוגש את לילי ברחוב, היתה מספרת לי על הבעיות שהוא עושה לה בבית ועל זה שהיא רוצה להתגרש, אבל יש לו דרישות מופרזות. הוא רוצה להשאיר אותה בלי כלום, וגם להטיל עליה את כלכלת הילדים. עליזות החיים וצחקוקיה שהיו סימן ההיכר שלה, דעכו  אט אט והולכי הרכיל סיפרו עליה סיפורים לא יפים.

ניצ'ו, מי שצילם לי את הסרט 'חבורה שכזאת' וגר בסביבה שלנו, סיפר לי שהם מצלמים עכשיו סרט עם במאי איטלקי ולילי מגיעה מדי פעם לאתר הצילומים, ומנהלת שיחות עמוקות לתוך הלילה עם האיטלקי. 

בשנים הבאות, כשהייתי מקורב אליה, הודתה שהיתה איזו ידידות בינה לבין הבמאי, אבל לא נטתה להרחיב על כך את הדיבור.   

  לעומת זאת סיפרה על בעלה, שעם כל הכישרונות שלו לציור ולקולנוע, הוא לא עושה כלום עם עצמו ומסתפק בהצלחות שיש לו עם נשים. יצר הנקמה שפעם בה, לא נתן לה מנוח והיא התייצבה פעם אחת אצל בעלה של אחת מהנשים הללו, שידע על חולשתה של אשתו לדן. השניים ישבו ודנו בכובד ראש, על נקמה משותפת. לילי סיפרה לי שהאיש הציע לה שלמען השקט הנפשי שלהם, יקיימו שניהם יחסים דומים, ואז המצפון של כולם יתאזן. יכול להיות שהייתי מציע לה להכפיל את הנקמה בעזרתי, אך באותה תקופה הגעתי לשלוות נפש, בזכות פאולה הנאמנה, שדאגה לפחות פעם בשבוע לעלות לגג לתלות את הכביסה, ולראות אם השכן היושב בסטודיו הסמוך לא מחכה לה כבר בקוצר רוח.

באחד הימים, בתחילת הקיץ, נפגשתי עם לילי ברחוב ושוחחנו. תמיד היה לה מה לספר ומה לשאול. הפעם שאלה מה אני עושה עם הילדים בחופשת הקיץ. סיפרתי לה שאנחנו נוסעים לאילת והזמנו מקום במלון בקעת הירח.

אמרה לי שאולי גם היא תיסע לאילת, כי יש לה שם בת דודה ששכרה וילה והיא תוכל לישון אצלה.

שלושה ימים אחרי שביליתי עם ילדיי באילת וטבלנו בעיקר בבריכת המלון, היא הופיעה. כשדפקה על דלת החדר, הייתי כבר במיטה, כי רחצה של חצי שעה הספיקה לי. הקטנים עוד שיכשכו בבריכה, ושם היא פגשה אותם וצירפה אליהם את השניים שלה. כשדפקה בדלת חדרי שכבתי במיטה מכוסה בסדין דק ובידי ספר. הופתעתי לראותה פתאום בפתח עומדת עטופה בחלוק אמבטיה כחול, ושולחת אלי את החיוך המלבב שלה. סיפרה לי שבאה למסור לי ד"ש.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

סמי מיכאל

שלושים למותו של ששון סומך

האיש שחלם להיות משורר

פורסם ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-20.9.19

הוא תירגם שירים מערבית לעברית מתוך הריק שנוצר בליבו ופתח בכך צוהר גדול לשירה הערבית, במיוחד הפלסטינית. תרגומו היה איכותי ויפה לאין ערוך, ולפעמים אף מוצלח מן המקור. הוא יצק במלים שהעביר מכלי לכלי ערך מוסף. שם, במלאכת התרגום, נגלה היוצר הענק.

בחודש שעבר מת פרופ' ששון סומך, דמות רוחנית שהיתה גשר איתן בין התרבות הישראלית העברית לתרבות הערבית המקיפה אותנו ובה בעת נטועה בתוכנו. סומך הגיע מעיראק בגיל בוגר, כשכבר הספיק לספוג את מכמני הספרות הערבית לדורותיה, ואף החל לכתוב בעצמו שירה ערבית. הוא הגיע הנה עם מטען אינטלקטואלי אוניברסלי עשיר מאוד. למעשה, בזה נעוץ השוני בינו לבין היוצרים הצעירים ממנו שהגיעו מעיראק וינקו את הידע שלהם על העבר העיראקי בעיקר מהשירותים החשאיים הישראלים וממרכזי תרבות שהיו מעין שלוחה של השירותים הללו.

סומך ניחן בכישרון יוצא מן הכלל בבלשנות. הוא היה גאון של ממש בשפות. הוא שלט בשפה הערבית, באנגלית שהיתה שפת הקריאה בבית הוריו בבגדאד, ובמהירות מרשימה רכש את רזי השפה העברית, וכך תוך זמן קצר היה בר סמכא בערבית ועברית. מעט מאוד סופרים ילידי הארץ שלטו בשפת האם שלהם כמוהו, עד כדי כך שזמן מה שימש כמזכיר המדעי של האקדמיה ללשון העברית. כל אלה הכשירו אותו להיות האינטלקטואל העיראקי הראשון שחתר בנחישות לבנות גשרים איתנים בין שתי התרבויות, ובזכות כל אלה הישגיו חצו גבולות רבים.

הקהילה היהודית בבגדאד שהיגרה לישראל לא היתה טעונה רגשי שנאה לעיראק ולתרבות הערבית חרף מוראות מלחמת העולם השנייה וההשפעה הנאצית שחדרה לעיראק, וחרף טראומת הגירוש מעיראק שנעשה ביוזמת בריטניה ובעידודה של ישראל. יהודי עיראק זכרו את ימי החסד הרבים לאורך ההיסטוריה למן ימי הביניים, כשבגדאד היתה מרכז האימפריה הערבית, ועד הגירוש. אפילו הציונים שמקרב הקהילה מתרפקים עד היום על העבר העיראקי וקשורים אליו במישור הרגשי.

סומך היה בן 18 כשהגיע לארץ. הוא הספיק להתרועע עם גדולי המשוררים העיראקים של תקופתו וינק מן המיזוג של התרבות הערבית והמערבית שהתרחש בבגדאד. הוא היה קומוניסט, כרוב המשכילים היהודים בעיראק, שבעצם היו הלב הפועם של המחתרת הקומוניסטית שאיימה על השלטון העיראקי הרקוב. בארץ, ששון ומשפחתו לא עברו את החוויה המחרידה של חיי המעברות. אביו שהיה פקיד בבנק בריטי בבגדאד קיבל משרה דומה בבנק בישראל, וכך היה בידי המשפחה המהגרת להשתכן תחת קורת גג אנושית ברמת גן יחד עם העילית העיראקית של הימים ההם. סומך הצטרף מיד למפלגה הקומוניסטית הישראלית ותוך זמן קצר בנה גשרים הן עם ההנהגה היהודית האשכנזית והן עם ההנהגה הערבית במפלגהץ.

סומך נשלח לאוניברסיטת אוקספורד מטעם אוניברסיטת תל אביב כדי להקים בה את החוג לספרות ערבית. שם התוודע לסופר המצרי המהולל נגיב מחפוז באמצעות פרופ' מוסטפא בדאווי מאוניברסיטת אוקספורד, שלימים היה המנחה שלו בעבודת הדוקטורט שכותרתה "'המקצב המשתנה', על יצירתו של מחפוז". סומך גמר אומר לנתח את יצירתו של מחפוז "כשם שמנתחים את יצירתו של שייקספיר". למעשה, סומך קבע אמות מידה לחקר הספרות הערבית שעד אז לא היו קיימות בה. מחקרו היה ראשון מסוגו: לראשונה חוקר מחוץ לארצות ערב כתב על יצירה של סופר מצרי.

מחפוז הביע את הערכתו הרבה לסומך במכתב אישי נרגש: "ספרך 'המקצב המשתנה' הוא ממיטב הדברים שנכתבו עליי אם לא הטוב בכולם. חשתי כי ספרך מעיד על אהבתך לספרות הערבית ולתרומה שלי לספרות זו ולאו דווקא על רצונך לחקור מנטליות של אוייב. שני עמינו ידעו שיתוף פעולה פורה במשך שנים רבות בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי המחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות."

ספק אם הסופר המצרי מחפוז היה זוכה בפרס נובל אילולא תרומתו הענקית של סומך, הגם שעד אז לא תורגם מיצירתו של מחפוז שום ספר לאף שפה זרה. על כן, ביום שהוכרז על הזכייה של מחפוז בפרס, עיתונאים רבים חיפשו את החוקר הישראלי באותו להט שבו צבאו על פתח ביתו של החתן המאושר.

סומך היה לכוכב אינטלקטואלי הן בעולם הערבי והן בישראל. בקרב הקהילה הספרותית במצרים הוא נהפך לאגדה. סופרים ערבים רבים הבינו כי התייחסותו של סומך אל יצירתם היא בעלת השלכות רבות ערך. מחפוז הצנוע לא העלה בדעתו כי על נסיקתו המטאורית הוא עוד ישלם מחיר כבד. הארגונים הדתיים הקיצוניים החלו גם הם לעיין ביצירתו. הם גילו את הרומאן "בני שכונתנו", שבו הוא מעצב את דמות שלושת הנביאים – משה, ישו ומוחמד – כיצורי אנוש רגילים העשויים בשר ודם בעולם שאלוהים שבק בו חיים מזמן. הם תבעו מהסופר להצהיר על חזרה בתשובה. מחפוז לא נהג כמו סלמן רושדי שנמלט לאנגליה, אלא התעלם מאיומיהם של מלאכי החבלה. פגישה עם מתנקש רצחני שנעץ סכין בעורפו הותירה אותו נכה עד אחרית ימיו, עיוור וחירש ומוגבל בתנועה.

אחרי שנים פנה אליי ששון סומך ואמר, "אני הולך לעורר מהומת אלוהים בארץ." הופתעתי. ידידי לא היה איש של מבצעים רעשניים. "אני," הוסיף, "הולך להשקיע מאמצים בשכנוע הוועדה (שסומך היה חבר בה ב-1992) להעניק פרס ישראל לסופר הערבי הישראלי אמיל חביבי."

לא האמנתי שהדבר יעלה בידו. הנס התרחש, אלא שאושרו של חביבי היה קצר ימים. על הסופר הפלסטיני הישראלי, ששמו הידהד מצפון אפריקה ועד המפרץ הפרסי, הוטל צל כבד. המנהיגות הפלסטינית ראתה בו בוגד, כמו גם חבריו היהודים למפלגה הקומוניסטית, ובהם הסופר שמעון בלס. כל אלה הביעו הסתייגות וכינו את הסכמתו לקבל את הפרס כ"בגידה".

כך או כך, אי אפשר לתאר את חדירתה של הספרות הערבית אל התרבות הישראלית ללא תרומתו של סומך. הוא עודד תרגומים של נגיב מחפוז ושל סופר מצרי גדול נוסף, יוסף אידריס, שגם את יצירתו חקר. בד בבד הקדיש בעצמו עמל רב בתרגום ממיטב השירה הערבית. הוא תירגם משירי אדוניס, ניזאר קבאני, פדואה טוקאן ועוד. הוא טיפח דורות רבים של חוקרים יהודים וערבים שעסקו ביצירה הערבית למען הקורא הישראלי, ובכך המשיך בכישרון רב את המסורת של שיתופי פעולה שנמשכה דורות על דורות בין יהודים וערבים למן התקופה הטרום-איסלאמית ועד היום.

בכל מאודו רצה סומך לתרגם לעברית את יצירתו העיקרית של נגיב מחפוז "בית בקהיר". הוא החל לעשות זאת אך הפסיק לפני תום הפרק הראשון של הכרך הראשון, אפשר משום שהיה מתרגם שירה יותר מאשר מתרגם פרוזה. הוא סבר כי התרגום של יצירה זו חשוב לשתי התרבויות, העברית והערבית, על כן הפציר בי פעם אחר פעם לקבל עלי את תרגום הטרילוגיה. סירבתי, שכן הערכתי שהמשימה תתבע ממני עבודה של שנים כדי לבצעה כראוי. סומך לא אמר נואש. למותר לציין שהוא הבחין במצור הכלכלי שהוטל עליי בידי השלטון ובידי עושי דבריו של השלטון, לרבות עיתונאים, מבקרי ספרות, עסקני ספרות ואף סופרים מגויסים. בידי סומך עלה להשיג תקציב נאה לתרגום.

יום אחד נסעתי למצרים ופגשתי את מחפוז. בפגישה אישית בבית קפה קהירי סמוך לכיכר אל־תחריר בישרתי לו שאני עומד לתרגם את הטרילוגיה שלו לעברית. עיניו ברקו. "זה," אמר בשמחה ובהתרגשות, "יהיה התרגום הראשון לשפה זרה," התרגשתי מתגובתו של הסופר הצנוע והמאופק.

הידידות המיוחדת בין סומך ומחפוז השפיעה גם על יצירתו של סומך. מי שיקרא את יצירתו של מחפוז "בית הקפה שלנו", שיצאה לאור בקהיר ב-1988 ולאחרונה ראתה אור בעברית, ואת ספרו של סומך "בגדאד אתמול", שהתפרסם ב-2003, ימצא כי שני המחברים הלכו באותו תלם.

בספר "בית הקפה שלנו" לא יוצא הסופר המצרי מהרובע המיוחס "אל-עבאסיה" שבו עברו ימי נעוריו. הוא מתעד את קשריו העמוקים עם העילית המשכילה ולכן לא התייחס לעוני, למצוקה ולרעב המאפיינים את העולם השלישי שמצרים היתה חלק ממנו. כך גם בספרו של סומך, המתעד קו ישר שנמתח מרובע "בתאווין" העשיר בבגדאד ועד בית הספר המפואר שַׁמָּשׁ, מסתמנת נטייה דומה לא לכתוב על הנתח העלוב של האנושות. לאמור, אין התייחסות לדלות, לזוהמה ולענני הזבובים שאפפו את שוכני הרבעים של היחפנים.

סומך בעצמו יכול היה להיות סופר טוב ומצליח או משורר מבריק, אלא שתכונה מכריעה היתה באישיותו שהיא בעוכריו של כל יוצר: הוא אהב יותר מכל את מנעמי החיים. הוא אהב לקרוא ספרים אך לא נהפך לתולעת ספרים. הוא היה מיודד עם אנשים מפורסמים ובד בבד נמשך אל האדם הפשוט. היה לו זיכרון פנומנלי והוא זכר לא רק פגישות ארעיות אחרי עשרות שנים אלא גם את נושאי השיחה שהתנהלה בהן. הוא היה פרופסור באוניברסיטת תל אביב שנים רבות אך לא היה מלומד מתנשא או מוזר. האוניברסיטה היתה קטנה למידותיו. הוא שאף להיות בה אך לא פחות אהב גם להיות מחוצה לה. הוא התברך בחוש הומור מעולה. בריות פשוטות כמו גם בעלי שם אהבו את חברתו שהיתה נעימה במיוחד ונהנו לשהות במחיצתו. באשר לו, הוא נהג כפרפר שנמשך לבשמים של כל הפרחים.

הישגו הענקי לא היה רק חקר יצירתו של מחפוז, לא רק שליטתו בשפה העברית או תרומתו כמרצה לספרות ערבית, אלא נבע מתשוקה נסתרת וישנה. בנעוריו חלם להיות משורר. חברי ששון לא היה ביישן ועל כן אף פעם לא ראיתי אותו מסמיק. יום אחד הופתעתי כשדיברנו על קשריו עם המשוררים בעיראק. הוא החריש וסומק הציף את פניו. "רציתי להיות משורר," אמר. "היה ברור לי שאהיה משורר אפילו אם אעסוק במקצוע אחר כלשהו. כתבתי שיר אהבה כבר בגיל מוקדם. היום הוא נראה לי קצת ילדותי, אבל אני שומר עליו עד עצם היום הזה."

חלומו של האיש הגדול לא התגשם. הוא לא האשים בכך איש. הוא היה ישר באורח קיצוני עם עצמו. תחת זאת הוא תירגם שירים מערבית לעברית מתוך הריק שנוצר בליבו. סומך פתח לחובבי השירה הישראלים צוהר גדול לשירה הערבית, במיוחד הפלסטינית. הקוראים הישראלים התברכו בקובץ אחר קובץ של שירה ערבית מתורגמת לעברית שיצאו מתחת ידו. יש טוענים כי יצירתו של עמוס עוז בשפה האנגלית טובה מהמקור העברי בזכות המתרגם שלו. איני יודע אם זה נכון, אבל ללא ספק תופעה זו התקיימה תדיר בתרגומיו של סומך מהשפה הערבית לשפה העברית. בזכות כישרונו ושליטתו הבלתי רגילה במכמניהן של שתי השפות האחיות תרגומו היה איכותי ויפה לאין ערוך, ולפעמים אף מוצלח מן המקור. הוא יצק במילים שהעביר מכלי לכלי ערך מוסף. שם, במלאכת התרגום, נגלה היוצר הענק.

ידידות עמוקה שררה עשרות שנים בין ששון לביני, שלימים התפתחה לקירבה בין שתי המשפחות. זכורות לי שתי חוויות יוצאות דופן שהתרחשו דווקא במצרים.

הראשונה היתה ביום שבו רצח ברוך גולדשטיין מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. שנינו היינו מוכי הלם. מה גם שאין זה קל למצוא את עצמך יהודי ישראלי בארץ מוסלמית אדוקה ביום כזה. צירוף מקרים זימן לנו פגישה עם אישיות חשובה במשרד החוץ המצרי, שנקבעה מבעוד מועד לאותו יום. ננסי ברג, מרצה לספרות עברית בסיינט לואיס, ארה"ב, היתה אמורה להצטרף אלינו לפגישה. חששנו לצאת לרחוב. גם לא ידענו אם מי מהמצרים ייאות לפגוש אותנו אחרי הפשע המחריד הזה. טיכסנו עצה והחלטנו ללכת לפגישה. מיד עם בואנו הבעתי לפני המארח המצרי את צערנו הגדול ואת בושתנו. הוא הקשיב בחוסר עניין מופגן ועל כן עברנו במהירות לנושא שלשמו התקיימה הפגישה — שיתוף פעולה תרבותי. כולנו חשנו כי הפגישה היתה מאולצת וכי אין זה הזמן לדון בשיתוף פעולה. נפרדנו אחרי זמן קצר.

לא ידענו איך להעביר את שארית היום. ברג הציעה, "אפשר ללכת למקום שמגיעות אליו שיירות הגמלים מסודאן שנועדו לשחיטה. שם, במקום הזה, אין רדיו ולא קוראים עיתונים. מה גם שבעלי מאוד רוצה שאביא לו סכין לשחיטת גמלים." שנינו הבטנו בה בפליאה, הלא היא ובעלה צמחונים אדוקים. להשתאותנו הסבירה: "הוא רוצה את זה כדי לתלות על הקיר." ששון ואני החלפנו מבטים, כאומרים שיש ימים מוזרים כאלה.

נסענו למתחם הזה. פעורי פה עמדנו שם. בדיוק אז הגיעה למקום שיירת גמלים מסודאן. לא שיערנו שעדיין מהלכות שיירות כאלו. הלבוש, הצמא למים בקרב אדם ובהמה, השאון, רטינת הגמלים וצווחותיהם של הרוכשים והמוכרים – כל אלה כמעט השכיחו מלבנו את הטבח הנורא שהתרחש במערה הרחוקה. בינתיים גם לגמרי שכחנו שאנחנו ישראלים. אבל בחנות שבה ברג קנתה את הסכין הענקית היה להפתעתנו רדיו ששידר חדשות. המוכר שהבחין שאנו ישראלים יעץ לנו, "במונית בחזרה אל תדברו ביניכם עברית." הוא הזמין לנו את המונית. למראנו, נהג המונית פער פה: שני גברים גבוהים ואיתם אישה נמוכה אוחזת סכין ענקית. בעת הנסיעה שררה שתיקה כבדה. "מאין אתם?" שאל. "אנחנו עיראקים," אמרתי, וששון הוסיף, "אבל ידידי ואני חיים עם משפחותינו בברזיל שנים רבות. ואילו הגברת היא אמריקאית."

"רואים עליה," אמר, "לפי הסיף שבידה. האמריקאים אוהבים נשק מכל סוג."

על זהותנו העדיף להחריש. שתיקתו יצרה אווירה מעיקה. גם אנחנו שתקנו. אלא שאצבעותיו של הנהג כל העת נצמדו אל מתג הצופר, והמכונית פילסה את דרכה בפראות ברחוב העמוס מכוניות. אחרי דקות ספורות הוא האט את נסיעתו, הפנה את שמאלו ימינה והפטיר בלי להניע את ראשו, "הנה השגרירות שלכם."

בקצה תורן ארוך התבדר לו הדגל הישראלי על רקע השמיים הכחולים. ששון ואני נאלמנו.

שהייה אחרת של שנינו במצרים היתה כשנרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ההלם מהרצח היה גדול, ולא רק בעבורנו אלא בעבור מצרים רבים. ביום שלמחרת הרצח נסענו באחת המוניות השועטות ברחובות העמוסים של קהיר ונהג מונית שהסיע אותנו הבחין שאנחנו ישראלים. הוא פתח אתנו בשיחה והביע את צערו על רצח רבין. אחר כך הוסיף, "גם לנו המצרים היתה רעידת אדמה כזאת, כשנרצח הנשיא שלנו סאדאת."

כשהגענו ליעדנו נהג המונית סירב לקחת מאיתנו כסף.

סמי מיכאל

* * *

משה גרנות

כמעט כמו פניקס המיתולוגית

על "הר של חלומות"

מאת אילנה אבן טוב-ישראלי

איורים – ענבל ורמוס

צבעונים 2019, 36 עמ' (הספר לא ממוספר)

המיתולוגיה המצרית היתה הראשונה שתיארה את עוף החול שחי מאות שנים, נשרף כליל, ומתחדש מתוך האפר. המוטיב מופיע גם במיתולוגיה יוונית ובמיתולוגיות נוספות, כולל המקורות שלנו. האגדה הזאת נוצרה בוודאי כדי להעניק לאדם אופטימיות כי המוות (ועוד מוות אכזרי בשריפה!) איננו סוף פסוק.

אינני בטוח אם המשוררת אילנה אבן טוב-ישראלי כיוונה את דבריה לילדים בספר זה אל אגדת עוף החול, אבל להתרחשות המסופרת בו יש בהחלט קווים מקבילים אליה: מסופר על הר שנולד (בסיפורי ילדים רבים הדומם והחי מקבלים תכונות אנושיות), ומלידתו יש לו געגוע לים, ולכן החל לנוע לשם, ומגשים את שאיפתו. ההר זוכה לאושר שמתבטא בכך שהוא מריח פרחים ושומע ציוץ ציפורים.

להר יש סודות וחלומות – הר של חלומות, וברור שמדובר בהיגד דו-משמעי: הר שחולם, הר של חלומות, כלומר, להר יש המון חלומות.

ההר נשרף כולו באסון נורא. מן הסתם המחברת מרמזת על שריפת הר הכרמל ב-2010, שריפה שאיימה על ביתה, ובוודאי גם על אסונה במות עליה בנה רונן ישראלי ז"ל שנפל בעת מילוי תפקידו – ראו השיר הפותח את הספר, שם מתוארת אהבתו של הבן להר ולים – שני המוטיבים בספר זה.

לא נותר דבר מהר – רק צל שחור – זה מה שחש האדם בהימוט עליו עולמו.

אבל  – "השמש לא שכחה / והגשם עוד זכר / את ההר / ידידים אינם שוכחים." הבית הזה מרמז על הנחמה הגדולה שחווה מוכה האסון מהשתתפות הכנה של ידידים שזוכרים, שאוהבים, שאינם שוכחים.

הספר נגמר ב"סוף טוב" (ספר ילדים חייב להסתיים בסוף טוב; סוף טראגי נועד רק למבוגרים): הר חדש החל לנבוט, הר שונה, לא דומה לקודמו, ושוב יש עליו ילדים וציפורים. אילו קם לתחייה ההר הקודם – הסיפור היה ואריאציה של אגדת הפניקס, אבל תחיית מתים יש רק באגדות, סתם בני אדם צריכים להתנחם בכך שאת מקומם של המתים ממלאים בני הדור המתחדש.

ההר בסיפור שלנו חולם חלומות, ומגשים אותם – אני אישית מעולם לא חלמתי חלום טוב, אבל הקלישאה הנפוצה מצביעה על חלום כעל מטרה חיובית רחוקה שעם טיפת מזל – ניתן אולי להגשימה.

ומה משתמע מ"חלום" הסיפור? שניתן להתנחם בידידים, בצמיחה מחודשת, בתקווה.

 האיורים של ענבל ורמוס קלעו לרמזי הרמזים של הטקסט, ולי רק חבל שהספר המיוחד הזה איננו מחורז כולו (יש פה ושם חרוז ואסוננס).

אני מניח שפרופ' אדיר כהן צודק שלספר הזה יש גם ערך ביבליותרפי.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

על "בראי הדורות"

מאת דניה עמיחי מיכלין

הוצאת כרמל 2019

"בראי הדורות" הוא שם ספרה של דניה מיכלין עמיחי שהופיע זה עתה. מתחת לשם שתי שורות: "ירושלים-תל-אביב 2010-1834" ו"משפחות הכהן ומיכלין". רק בשורה השלישית מופיע, מצטנע, השם דניה מיכלין עמיחי.

בשנת 2010 נפטר אמנון מיכלין, אחיה של דניה, רוקח וחוקר ראשית הרפואה והרוקחות בארץ, שהספר מוקדש לזיכרו. ב-1848 נולד מיכל הכהן, מעורכי  העיתון  העברי הראשון בארץ, מיקירי ירושלים וממקימי שכונת נחלת שבעה. הוא המקשר בין שתי המשפחות. סבא-רבא של המחברת וגם סבא-רבא שלי.

דניה מיכלין עמיחי, משוררת ועיתונאית, כבר הוציאה ספר מחקר על המו"ל הגדול א.י.  שטיבל, שנשתכח. חמש שנים שקדה עמלה על "בראי הדורות". התעמקה במאות ספרים, כתבי- עת, עיתונים, מסמכים ומכתבים משפחתיים, והוציאה ספר מפורט מאוד ועם זאת מאוד קריא ומרתק: תולדות  ראשוני העיתונאים, הרופאים והרוקחים בארץ, המשך לעבודות המחקר של אחיה הבכור.

"זה לא ספר היסטורי" – מעירה המחברת. היסטורי ועוד איך! מתולדות שתי המשפחות הפעילות הללו משתקפת ירושלים במאה ה-19 וה-20, ועימה תל-אביב.

בספר ארבע דמויות ראשיות: מיכל הכהן, מיכל מיכלין, ד"ר יעקב מיכלין ומגיסטר אמנון מיכלין. רשימתי זו עוסקת בדמות הראשונה בספר – "האבא הגדול" מיכל הכהן, המקשר את שתי המשפחות.   

הוא היה נצר למשפחת רבנים בליטא. סבו היה מורו של הגאון מוילנה. אביו, אליעזר הכהן, רב העיירה יסווין, שאף לעלות לארץ ולהתפרנס בה מיגיע כפיו. בסתר למד רצענות וב-1863 הגיע עם משפחתו לירושלים ופתח סנדלרייה ברחוב היהודים. השמועה על הרב-הסנדלר עוררה את חמת רבני העיר. סנדלרות אינה לכבודו של רב! נזפו בו. שוכחים את יוחנן הסנדלר התלמודי! הם רצו שיתקיים כמו כולם, על  "החלוקה", תרומות נדיבים. הכהן סלד מהחלוקה. לכן מיררו את חייו ובטרם מלאה שנה לעלייתו, נפטר.

בנו מִיכְל (כנראה קיצור של "מיכאל" באידיש) היה עילוי. עם חברו יואל משה סלומון (מהשיר על פתח-תקווה...) נסע לישיבת מיר הנודעת בליטא. הם גם למדו דפוס אבן ובשובם ארצה רכשו מכונת דפוס, צרפו את יחיאל בריל – ובשנת 1863 נפל דבר בישראל המתחדשת: קם העיתון העברי הראשון בארץ – "הלבנון".

עיתון בראשיתי זה עורר עניין רב בציבור. לפי מועדי הופעתו – אחת בחודש – היה בעצם ירחון, אבל תוכנו היה חדשות ופובליציסטיקה.

השם "הלבנון" נועד אולי לרמז על הקוסמופוליטית שלו, כהגדרת דניה מיכלין עמיחי: "הלבנון" היה דו סיטרי: דיווח לירושלמים על התפוצות וחשוב יותר: דיווח לתפוצות על ירושלים. היו בו שני מדורים עיקריים שהביאו בלשון מליצית למדי חדשות מקומיות ודברי רבנים וחידושי תורה. מייסדיו היו משכילים. ביטאו את הרוחות החדשות שכבר נשבו בין החומות: יציאה  למרחב, התיישבות חדשה, חקלאות, עבודת כפיים, השכלה כללית. עם זאת נזהרו מלפגוע ברבנים ובקנאים. העיתון היה על קו התפר בין הישן לחדש. מיכלין מיטיבה לספר על הירושלמים דאז. מרביתם היו "ספרדים", מאוחדים, עובדים למחייתם. ואילו ה"אשכנזים" התפלגו לחסידים ולפרושים(פרושים מהחסידות), ל"כוללים" לפי ארצות מוצאם, ונפרדו בינם לבין עצמם בלבוש, במנהגים, בדעות, והיו "צהובים זה לזה."

משותפת לאשכנזים היתה "החלוקה": כספי הנדבות שהתקבלו ומהן התפרנסו. הם לא עסקו בשום עבודה והתרכזו רק בלימוד התורה. הפכו את התורה לקרדום לחפור בו. לדידם, עצם ישיבתם בעיר הקודש ודבקותם בתורה ובלימודה מקרבת את ביאת המשיח שיקים את הארץ מחורבותיה – ולכן מחובת "העם היהודי לדאוג לכלכלתם.

נוכח הפיצול בקהילה נמנע "הלבנון" מאג'נדה ומהשקפת עולם ברורה. הוא חיפש חותמים בכל המיגזרים. עורכיו עצמם נחלקו בדעותיהם: סלומון גילה הבנה לחלוקה, בריל היה חסיד והכהן היה המתון, ירא השמיים ובעל הדעות המתקדמות, הנוחות יותר לציבור. בתצלום היחיד שהותיר, פניו מוארכות, יש לו זקן-לחיים, לראשו מעין ברט שחור המכסה את כל שערו, ובגדו אירופי.

"הלבנון," קובעת מיכלין, "הוסיף דעות חדשות אך לא קרא תיגר על הישן, גם לא על החלוקה. בעיקר ביטא את דעת הפרושים."

חודשים מיספר אחר הקמת "הלבנון" הופיע עיתון נוסף, "החבצלת" של המדפיס הוותיק ישראל ב"ק. התחרות היתה קשה ומרה. כללה אף הלשנות לשלטונות. חותמי "הלבנון" נתמעטו. העיתון נכנס לחובות. אחרי כשנה, תריסר גיליונות. בא הקץ לעיתון הראשון בארץ.

 בריל המשיך ב"הלבנון" בצרפת. הכהן וסלומון ירדו למצרים, אך נכשלו בהמשכת "הלבנון" שם. הכהן מכר את חלקו בעיתון לסלומון והלך לערוך את המתחרה, "החבצלת". המשיך ברוח "הלבנון" ומעת לעת יצא כשליח "החבצלת" לאסוף חותמים בתפוצות.

בשנת 1874 הקים הכהן שוב עיתון משלו: "האריאל", אחד משמות ירושלים. "האריאל" המשיך את "הלבנון" באשר לערכי התחייה החדשים – הרחבת הארץ, עבודת כפיים, השכלה. אבל  עתה לא היה להכהן גב ציבורי תומך ולא דפוס משלו. לא פעם סירב המדפיס לפרסם מאמר מנוגד לדעותיו. הכהן הבין שבית דפוס חיוני לעיתונו – ונסע לווינה לאסוף תרומות לדפוס. כאן בא הסיפור הכמעט אגדי במורשת משפחות הכהן ומיכלין: מיכל הכהן יושב בגן העיר של וינה בערבו של יום לא מוצלח ומעשן סיגריה. אדם זר מבקש ממנו אש למקטרתו והכהן מצית את המקטרת. הזר, מספרים לו יושבי הגן, היה הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו, האוהב לטייל אינקוגיטו בעיר הבירה שלו.

למחרת התקיים יום פתוח לקהל בארמון הקייזר. בעצת ידידו ד"ר ילינק הלך הכהן לארמון ואמר לקיסר: "אתמול עשיתי לך טובה – היום אני מבקש טובה ממך."

"מה הטובה?" התעניין הקיסר.

"הצתי אש במקטרת שלך... אני יהודי מירושלים. יש לי עיתון אך אין לי דפוס. אולי אתה הקיסר, 'מלך ירושלים',  תעזור לי?"

והקיסר השיב: "האדון מירושלים! עוד בטרם תגיע לירושלים תחכה לך מכונת דפוס."

ואכן בירושלים ציפה להכהן דפוס חדיש ועליו סמל הנשר ההבסבורגי.

אבל גם הדפוס לא עזר. ב-1887 יצא הגיליון האחרון של "האריאל". הכהן חזר  ל"החבצלת" ופרסם – בעילום-שם – סאטירה חריפה שהשתרעה על שישה גיליונות והתחשבנה עם המתנגדים לו ולדעותיו ולעגה לרבנים הנודעים.

אחרי ארבעה  חדשים פרש מ"החבצלת"  עקב חילוקי דעות עם העורך פרומקין. מסתבר, כותבת דניה, שמעבריו התכופים של הכהן מעיתון לעיתון לא היו קשורים לעיתונים עצמם אלא לעורכיהם. דניה אינה מביעה דעה על אישיותו של הכהן, לצערי היה כנראה איש ריב ומדון.

עתה מתחיל הכהן 15 שנות נדודים בין מערכות עיתונים, לרבות עיתונים קיקיוניים שרק היסטוריון לעיתונות כדניה שמע עליהם: "שערי ציון", שוב "החבצלת, "העברי" בו כתב על מסעיו כשליח עיתונים לארצות שונות, ואפילו – לא יאומן! – עיתון באידיש "די רעזא".

שנים ללא תהילה וללא שכר מספיק לפרנסת המשפחה. כשבתו בדנה ("דניה" על שמה) עמדה להינשא, לא היה לו כסף להוצאות החתונה. בפעם הראשונה והאחרונה נזקק לחלוקה. הכהן נכנע ופרש מהעיתונות, עליה אמר כי  "האש העצורה בעצמותיי היתה לשלהבת נוראה עד כי גם נהרות לא ישטפוה."

בדנה הכהן נישאה למיכל מיכלין, בר אוריין ומשכיל. עצם העובדה שהחותן ולחתן נקראו באותו שם, העידה על התקדמות: בימי המשורר י.ל. גורדון שם משותף כזה הביא לאסון בקהילה היהודית.

בין שני המיכלים שררו הבנה וידידות נפש. מיכל מיכלין היה לימים מזכיר בית החולים "משגב לדך", וכחותנו, פעיל וראש לאגודות ומוסדות רבים ומגוונים בירושלים, איש ציבור מהמעלה הראשונה. על שמו רחוב בירושלים. 

 בשנת 1883 החל הכהן לעבוד כמזכיר וסופר בבית החולים "ביקור חולים" שאך זה נפתח, בית החולים היהודי הראשון בירושלים, ששמש גם מרכז פוליטי וחברתי לעדה הפרושית. הכהן ששלט בשש שפות  היה אחראי לאדמיניסטרציה ולתעמולה של המוסד. בין היתר היה עליו לכתוב  75 בקשות לשבוע לתרומות לבית החולים, לכל תורם בשפתו. בנו וחתנו סייעו לו.

עשר שנים עבד ב"ביקור חולים" וב-1893 פרש ממנו. הובטח לו כי בכורו אליהו שאול, שלמד רפואה בגרמניה, יהיה בצוות רופאי בית החולים. הבן חזר עם תעודת רופא (היה כנראה הרופא היהודי הראשון יליד ירושלים) אך "ביקור חולים" מיאן לקבלו. אולי מחשש שמשפחת הכהן תשתלט על המוסד.

הכהן פרש בזעם, נטל את ספר כתובות התורמים – ועבר למתחרה, "משגב לדך", בית החולים הספרדי החדש (שקיבל, אגב, כל יהודי, שלא כ"ביקור חולים" שדאג לאשכנזים בלבד וגם גבה תשלום).

 פרישה זו, כותבת דניה, טילטלה את ירושלים. גבאי "ביקור חולים" לא חסכו בהאשמות נגד הכהן: הוא כותב בקשות בכתב ידו המוכר, להטעות נדיבים לחשוב שהם תורמים ל"ביקור חולים" ולמעשה תורמים ל"משגב לדך". ירושלים כולה נסחפה – בעד הכהן ונגד הכהן. כל צד טען לצדקתו. בפולמוס השתתפו ראשי היישוב, רבני שתי העדות, הנהלות בתי החולים, העיתונות בארץ ובחו"ל. כל צד טוען לצדקתו. העזיבה נחשבה למכה קשה לעדת האשכנזים ולניצחון בולט לספרדים. הקרע הבין-עדתי התרחב עוד יותר. הפולמוס, שהחל ב-1893 – לא פסק במשך עשור ואפילו ב-1935 עוד ניסה אחד העיתונים לעוררו מחדש.

 את הלוחמה למען  הכהן ניהל מיכל מיכלין. הכהן עצמו המשיך לעבוד ב"משגב לדך" ועסק בהקמת שכונה חדשה מחוץ לחומות – והגשים למעשה את דרישתו להרחבת גבולות. השכונה נוסדה בשנת 1869 ונקראה "נחלת שבעה" – כי שבעה שותפים קנו את אדמתה ובנו אותה: יוסף ריבלין, י.מ. סלומון, מיכל הכהן, יהושע ילין, לייב הורביץ, בנימין סלנט וחיים קובנר.

זו היתה השכונה השלישית מחוץ לחומות ירושלים אך יש הרואים בה את השכונה הראשונה, כי כולה נוסדה ביוזמת ירושלמים. כולם היו משכילים שקיימו את צוואת הגר"א, הגאון מווילנה, לחידוש הישוב בארץ. בהגרלה  נפל הפור על מיכל הכהן, וביתו היה הבית הראשון שהוקם ב"נחלת שבעה'. המקום היה מסוכן, פתוח להתקפות ערבים, ובתחילה גרו בשכונה הגברים בלבד ואילו הנשים והילדים נותרו בעיר העתיקה.

מיכל הכהן הלך לעולמו בשנת 1914, בן 80. שבע ימים ומעשים, עליות ומורדות. על שמו סימטה היוצאת מרחוב בירושלים. 70 שנה חי בירושלים ופעל למענה. היה חלוץ ומורה דרך בשטחים שונים – בעיתונות, בקידום החינוך, בקידום הרפואה וביציאה מן החומות. "רגלו האחת ביישוב הישן והשנייה בישוב החדש. ידו האחת ברבנות והשנייה בהשכלה." כדבריה היפהפיים של דניה מיכלין עמיחי.

בהקדמתו ל"בראי הדורות" כותב הסופר חיים באר: "דניה מיכלין עמיחי כתבה את הספר בכישרון מולד של מספרת מלידה ובידענות מעמיקה של היסטוריונית."

תקוה וינשטוק

* * *

אשר תורן

1. ברזיל – מה פתאום?

הבטחתי לידידי במנין פלטבוש, קהילה אורתודוקסית בברוקלין בהנהגתו הכריזמטית של הרב מאיר פונד, שאני מביא ״מזרח״ מירושלים.

 בחנות אחת על יד כיכר ציון שלחו אותי לשכונת הבוכרים, שׁם ירקמו לך את מה שאתה צריך.

בדרך לשכונת הבוכרים עברתי על יד  בניין גדול ועליו שלט ״מוסד בלומנטל״ שהדליק לי איזה נורה עתיקה.

אבי ושלושת אחיו נתייתמו מהוריהם במלחמת העולם הראשונה בזמן המצור שאלנבי הטיל על ירושלים. מגיפת הכולרה בעיר הנצורה קטלה את הורי אבי ואחיו תוך כמה שבועות. אח נוסף, מרדכי שמו, נפטר גם הוא מאותה מחלה.

 שלושת האחים הנותרים גדלו בבית יתומים, וכששני האחים המבוגרים, אברהם ומשה, גדלו והתבגרו, הם עברו למקווה ישראל ללמוד חקלאות.

 אבי נשאר במוסד עוד תקופת זמן והתמחה בנגרות. למרות השוני בחינוך ובגיל, שלושת האחים התיישבו והיו בין מקימי שלושה ישובים מוצלחים ומשגשגים בשרון ובעמק חפר.

 אברהם, המבוגר יותר, היה בין מקימי כפר נטר, משה היה בין ראשוני אבן יהודה ואבי הצטרף לאחת מקבוצות העבודה שבנו את הדר הכרמל ושם הוא הכיר את אימי.

אחרי שנולדתי נפתחה ההתיישבות בעמק חפר והוריי היו בין ראשוני המתיישבים בגן חפר, היום בית יצחק.

 במלאות 30 שנה לסיום הלימודים  בבית ספר טשרניחובסקי בנתניה בוגרי הכיתה ערכו מסיבה.

את מסיבת 30 השנה החמצתי בגלל מחלתה של אימי, ליובל ה-40 באתי.

שם יצא לי להכיר את ארבע בנותיו של אחי אבי, שאולי בגלל היותם חסרי משפחה, יחסים משפחתיים עם ארבע בנות הדודים לא התפתחו והיו רופפים.

הפגישות איתן היו משהו מהסרטים, לא הפסקנו לדבר ולהחליף רשמים ולמלא את החסר של 40 שנה בחיינו. בסיפור המשפחתי המשותף שלנו החלו לבצבץ פרטים מעניינים.

בנותיו של אברהם, האח המבוגר, אמרו שבאחרית ימיו הוא החל לדבר על ברזיל וגם כתב על זה.

 סיפרתי להן על  ״מוסד בלומנטל״ ועל השלט הגדול על הבניין. הוספתי סיפור שאבי סיפר על מכירת נכס משפחתי  כדי להקים מצבות על קברי ההורים בהר הזיתים. תמיד חשבתי שאותו נכס שנמכר היה במרוקו. היום, עם תגליותיהן של הבנות אני לא בטוח. 

 ביוזמתן של נילי וורדה, בנות הדודים קבענו פגישה במוסד בלומנטל לבדוק את היומן של שנת 1917. שם נכתב שארבעת היתומים נאספו ברחוב על ידי אנשי הקונסוליה האמריקאית והובאו לבלומנטל. על אבי כתוב שהוא בכלל לא דיבר עברית ומוצאו הוא מהאי פרינטינס בברזיל.

אבי כן הרחיב וסיפר לי סיפורים מבחרותו בברזיל, על ימיו במנאוס והמרד הקומוניסטי שם נגד הכסף הגדול. 

זה שהוא הגיע למנאוס רומז לי שהנכס הנמכר היה בפרינטינס שהוא, כמו מנאוס, שוכן על אי בנהר האמזונס האדיר.

יהודים רבים הגיעו לאמזונס ממרוקו כתוצאה מנדיבותו של השר האנגלי משה מונטיפיורי. שמו של אביה של ורדה היה משה ושמו בישראל של אבי היה מונטיפיורי. משפחתו של אבי ראו את הנולד ואת ההתבוללות ובאו לירושלים. המצור והכולרה באו אחר כך.

 באי פרינטינס ישנם עד היום אנשים שיראו לכל שואל קברים יהודים בבית הקברות היהודי. יהודים אין שם, צאצאי יהודים יש המון.

2. מהמסע  לגוואטמלה. פלוקה רחבה מאוד.

"את הנמר ראית?"

"איזה נמר?"

"יגואר עם חברבורות, חצה את הכיכר לפני הפירמידה לאט כמו בעל בית אמיתי."

"אי, חבל, חבל. רק עכשיו הגעתי. האוטובוס שלנו ניתקע בבוץ."

"אני הולך לטפס על הפירמידה ולהסתובב קצת במקום.  אוקיי, שמי רון, אני כאן עם עוד כמה תרמילאים שהגיעו באוטובוס איתי לטיקאל מגוואטמלה סיטי. הקבוצה הספונטנית הזאת ממשיכה לבליז," אמר רון. 

"אני מצטרף אליכם אם אפשר."

"כן, למה לא."

"נתראה באוטובוס לבליז."

לומדים מהר.

תיכנון זהיר חשוב אבל אילתורים מוסיפים גוון מיוחד להרפתקה של התרמילן.

התיישבתי על יד רון. חיילים מגדוד הגורקה בשירות בריטניה, צעדו בסך לכיוון הגבול כשנכנסנו לתחום בליז.

הם כאן לשמור מפני שאיפותיה של גוואטמלה לספח את בליז לשטחה.

לגורקה יש  מסורת ארוכה של שירות לבריטניה.

במקום להסתדר במלון ללילה המסר שעבר באוטובוס היה חכו, יש אולי סידור אחר.

הסירה נראתה כמו הפלוקה של ״זבולון״ בנתניה אבל הרבה יותר רחבה וכשהגענו היא היתה כבר עמוסה בברזלים ארוכים ליציקת בטון, מספר שקי מלט ועוד כמה פריטים לבנייה. התיישבנו על המטען והפלוקה לפקודת הקפיטן הרימה על התורן מפרש מברזנט.

הסירה היתה בדרכה לאי גדול בשם קי אמברגריס ואחרי שעתיים הגענו לשם. 

החדשות הטובות לא פסקו להגיע. מי שמעוניין יוכל להצטרף לארוחת ערב בביתו של דייג מקומי, התפריט, גרופר, דג עם מוניטין ידוע לטעם טוב.

רון, אני ועוד כמה מנוסעי הסירה שילמנו והצטרפנו לארוחה בביתו של הדיג. ארוחה מצוינת.

הגרופר היה מטובל בסיגנון מקסיקני ואשת הדייג ידעה לבשל גרופר כשף מקצועי.

חזרנו לבית המלון הקטן. 

"אני מניו יורק," סיפר רון, "לפני שנתיים אני ועוד שני ידידים קנינו בר על הבאורי במנהטן. הבאר היה במצב גרוע אבל המחיר היה טוב. שיפצנו את הבר שבעברו שירת קונים במחיר של 25 סנט לכוסית אלכוהול מהסוג הכי גרוע. הרווח היה טוב אחרי הפתיחה אבל  לא מצאתי את ייעודי שם. שותפיי הציעו לקנות את חלקי ולא מזמן מכרתי להם אותו."

אני באמת לא יודע מי מביא את כל הרעיונות האלו אבל כשהם באים אני מצטרף קודם ושואל שאלות אחר כך.

מבצע הבוקר היה לשכור קאנו עשויה מגזע עץ יחיד ולחתור לשונית האלמוגים השנייה באורכה בעולם אחרי אוסטרליה.

היינו ארבע חותרים בקאנו אבל הסירה זזה לאט, היתה כבדה מדי.

 שונית האלמוגים? מה לומר... ראס מוחמד זה לא, גם לא מפרץ אילת.

בחזרה לחוף זוג דולפינים ליווה אותנו כמעט עד החוף.

למחרת נחת במנחת המקומי מטוס דו-מנועי והיה מושב אחד פנוי.

שעה אחר כך עליתי על טיסה לקנקון בטיסה אחרת.

אשר תורן

* * *

חסיד שוטה של ביבי אומר לחסיד שוטה של גנץ: "ביבי ימשיך להיות ראש הממשלה – למזלה של מדינת ישראל!"

* * *

אהוד בן עזר

"על שבעה ימים"

לדב קמחי

1934

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 6.12.1968

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 51 שנים

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

לפני ימים אחדים מצאתי באחת החנויות לספרים משומשים ספר בשם "על שבעה ימים" מאת סופר עברי שאת שמו לא שמעתי מעודי – דב קמחי. הספר הופיע לפני יותר משלושים שנה בהוצאת שטיבל בתל-אביב והוא מכורך באותה כריכה כחולה-כהה קשה, ומתכונתו מתכונת סידרה של ספרים אשר באמצעותה התוודעתי לראשונה, כמו ודאי רבים אחרים, לתרגומי מיטב הקלאסיקה העולמית. (כיום, עת אשר כמעט אין הוצאת ספרים בארץ המקיימת סופר מכתיבתו ואפילו לא בעבודתו כמתרגם, קשה ממש להאמין כי א. י. שטיבל נתן פרנסה לכמה סופרים עבריים, אומנם לא בלי קשיים וקצת עוגמת-נפש, כפי שרואים ממכתבים המפרסמים לעיתים ב"ידיעות גנזים", אבל בכל זאת, מחיית-סופר על כתיבתו, הישג שלא הגיע אליו, להוציא אולי את המו"ל של עגנון, שום מו"ל פרטי או ציבורי ביחס לסופר עברי החי כיום).

אקדים ואומר מראש שאינני אובייקטיבי בכל הקשור לספרות ארץ-ישראלית. סופרים כ-א. ראובני, משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ, או סיפוריהם הארץ-ישראליים של ברנר ועגנון, ואפילו ספרי עדות נעלמים כספרו המרתק של מאיר דיזנגוף "עם תל-אביב בגולה", שלא לדבר על "חולמים ולוחמים" ושאר ספריו של יערי-פולסקין – מהלכים עליי קסם הקשור בהחלט במקום ובזמן.

ההקדמה באה להסביר מפני מה רכשתי לאחר דפדוף חטוף את ספרו של קמחי וקראתיו עוד באותו יום. אודה, מבחינת העיצוב הספרותי והערך האסתטי הוודאי, התאכזבתי. מצד שני לי די שמסופר בו על ירושלים במלחמת העולם הראשונה כדי שאחפש שוב ושוב בו פרשיות, רמזים ורמזי-רמזים, כמו למשל – כיצד יצאו בנות-ישראל כשרות לזנות ומכרו עצמן בעבור פרוסת לחם בעת הרעב, כיצד הפכו פילגשים לפחות התורכים. והלא רבים מתיאורי ירושלים במלחמת העולם הראשונה באו לידי ביטוי בטרילוגיה "עד ירושלים" של א. ראובני, ובייחוד בחלקה האחרון והחזק "שמות".

אותם גורמים שהביאו להצלחת עיצוב כמה דמויות בספרו של קמחי הם גם שהביאו לכישלונו הטוטאלי של הרומאן, וראוי לעקוב אחר הסיבות לכישלון באשר הן מאפיינות לא מעט סופרים ארץ-ישראליים אחרים מבני תקופתו. קמחי מספר על שלוש דמויות מרכזיות: אביגדור ספקטרוב, המכונה גם סשה דומוב, מהפכן מן העיירה, הממריד את הפועלים לשבות נגד אביו שהוא בעל בית חרושת לכפתורים, גורם למות אביו בשביתה, מתגלגל אחר הרפתקאות שונות ומשונות לירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה, וחולם על "אכספרופריאציות", כלומר, החרמות בנוסח הטרוריסטים הרוסיים.

קיים כנראה יסוד ביוגראפי חזק בספרו של קמחי. אני זוכר כי כאשר ריאינתי בזמנו את א. ראובני הישיש על ספריו וזיכרונותיו מאותה תקופה, הזכיר כי היו כמה "מהפכנים" שבאו משם, מרוסיה, לירושלים, וניסו להמשיך ב"מלאכתם", אך לא היה כאן כר מספיק ל"פעולתם" ול"אכספרופריאציות" שלהם, משום שהיישוב היה קטן ומצבו עלוב.

אביגדור ספקטרוב "עושה ניסיונות" בירושלים החמה, היבשה, השנואה עליו משום אותה קוסמופוליטיות של הזיות שמערבבת עליו את דעתו. פלשתינה קטנה היא ובזוייה בעיניו לעומת "המאבק העולמי". הוא מסתבך בעסקי קונספיראציה, שוד ונשים, נפצע ביריית אקדח, מוצא מקלט בבית החולים הרוסי ומשם עובר למנזר רוסי סמוך לירושלים וכנראה אף ממיר דתו. חבריו היהודיים מוציאים אותו משם והוא מתגלגל לחוץ-לארץ, ובאפילוג אנחנו נרמזים כי עתה, (בשנות העשרים המאוחרות של המאה [ה-20] מדובר), ישנו בארץ אחד סשה והוא מן הפעילים הקומוניסטיים של "החברה האדומה", מה שהיה קרוי "הפרקציה" או ה-פ.ק.פ. – וגורלם ידוע.

חברו של אביגדור ספקטרוב הוא יעקב שפאן, בן שותפו של אביו לבית החרושת, אשר הועלה ארצה לפני אביגדור, עבר גלגולי פועל, קצין בצבא התורכי, וסופו שהוא איכר באחת המושבות. את אחותו של יעקב, רבקה, אוהב בראשונה אביגדור, אחר זונח אותה וסופה שהיא נותרת ברווקותה, עדיין אוהבת אותו למרות שאין איש יודע בדיוק מה גורלו.

אישה אחרת, הלוקחת חלק ניכר בעלילה, היא נינה שליט, אף היא כמין "טרוריסטית" בעלת עבר מפוקפק שם ברוסיה, ובאה לארץ לא מפני ה"ציונות" אלא מפני שהסתבכה, והריהי חולמת על "עברה המפואר" כידידתם של מהפכנים ופסוידו-אינטלקטואלים. בואו של אביגדור, הזר, ההולך בחום הירושלמי בחולצה רוסית שחורה וסגורה, נוסך עליה שיכרון גוף ונפש, היא הופכת להיות פילגשו, יחד הם מתכננים תוכניות "מהפכה", כמין ראי עקום לחבורת המהפכנים של דוסטוייבסקי ב"שדים" (אגב, בספקטרוב מפעמות כל הזמן ה"אידיאות" של הספרות הרוסית:

"מה אתה משווה?" הוא אומר ליעקב שפאן בפגישתם המחודשת והראשונה בירושלים. "מה יש כאן להשוות? איזו השוואה? – ניזדנוב, אוסטרודומוב, סולומין –  ובייחוד סולומין – אונחנו! הא?... שם הכול ממעמקים, אנשי שורש וקרקע – אתה מבין?"

כל אלו, גיבורי ספרו של טורגנייב "ניר", הם טיפוסי הגיבורים הראשונים של המהפכה הרוסית המקווה).

נינה, שהיא כמין "פאם-פאטאל" של הספר, סופה שהיא הופכת לפילגשו של הפחה התורכי של ירושלים, צדקי-ביי. "אסתר המלכה" בעיני התושבים הבאים להתחנן בפניה להיות להם למליץ-יושר בינם לבין גזירות התורכים, וסופה שמשתגעת. אם זיכרונות רכילות ששמעתי אינם מטעים אותי, אכן היו כדברים הללו: פילגשים יהודיות לפחות התורכיים, ובהם גם לג'מאל פאשה בכבודו ובעצמו.

ועוד דמויות בספר, בהן טרודה שיין, הגננת היהודייה מגרמניה, דמות אכסצנטרית העוזבת לבסוף את הארץ, ובאפילוג אנו מוצאים אותה לבושה ב"סארי" בביקור חטוף בארץ, אחרי שביקרה את גאנדי ושוחחה עם רבינדראנאת טגורי שגם רשם לה שיר בפנקסה, ומכאן היא ממשיכה לחבר-הלאומים בז'נבה, שם עבודתה בתיקון המצב האנושי הכללי ולמען ברית נשים שלא תלדנה יותר כדי שלא תהיינה יותר מלחמות.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי היתה בזמנו בירושלים אישה בשם שלומית פלאום שהשכירה חדר לסטודנטים ואף אני עליתי פעם במדרגות ביתה משום שמודעתה היתה תלוייה חודשים רבים בבניין "טרה סנטה", והנה לאחר זמן נודע לי כי אישה זו הוציאה ספר ביוגראפי על מסעותיה, על פגישותיה עם גאנדי וטגורי, אף ראיתי את הספר ובו תמונתה ב"סארי", ובשעת הקריאה כאן היתה לי הרגשה שהיא שימשה לקמחי "מודל" לדמותה של טרודה שיין.

חולשתו היסודית של הספר נעוצה בכך שנכתב על ידי סופר שהיה בן לדור שראה עצמו מגוייס למען הוכיח את אמיתותו של הרעיון הציוני ואת עדיפותו, כאידיאה לאומית, על פני האידיאות הקוסמופוליטיות (ספקטרוב, נינה שליט) והאוניברסאליות (טרודה שיין) – מפני כך נידונים הללו על ידי הסופר לסוף מר ועקר, בעוד אשר דמויות פשוטות ואפילו כמעט לא-נורמאליות, כשרה, אשתו של שמעון תמרי, שפיה זב ריר כתוצאת פחדהּ לאחר שנאנסה בידי ערבי, או בעלה שמעון תמרי, שהוא "כבד-פה" – שניהם מולידים "גזע חדש ובריא".

גיבור אחר, חיים גליק, נשרף באש הקדחת ובאש נשמתו הפוסחת בין צפת של מקובלים לבין אהבה אסורה, אך בנו גידי הוא "נטע בריא", אגרונום, ונושא לאישה את רותי, בתם של שמעון ושרה תמרי. וכך מסתיים הספר ב"הפי-אנד" ציוני של שכר ועונש. הטובים וה"לאומיים" נישארים בחיים ומנחלתם יוקם זרע, והזרע הוא דור ה"צברים" הבריא והשורשי, ואילו הרעים, הקוסמופוליטיים, מתקני-עולם למיניהם ושוללי ציון – אין להם שארית ושם, והם יורשים גיהינום. סוף דבר הציונות מנצחת והרומאן הופך לפלאקאט.

* דב קמחי: "על שבעה ימים". רומן. הוצאת א. י. שטיבל, תל-אביב, תרצ"ד. 1934. 266 עמ'.

* * *

בן-ציון יהושע

נורית גוברין: מחקר בלשי ומסע במנהרת הזמן

נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'.

חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין עשתה חסד של אמת בהביאה בספרה את סיפור חייה המרתקים של שלומית פרידה פלאום, לבית לוריא (קובנה, ליטא 1893 – ירושלים, 1963), בת לשושלות רבנים. סיפור חיים זה יכול לאכלס יותר מרומן מרתק אחד על אישה שהיתה מלכה בעולם הגדול וקבצנית ודחויה בעירה ירושלים. גוברין מציינת כי היא חיתה בין קטבים: מצד אחד היא היתה מודל חינוכי-ציוני ודבקה בלאומיות העברית ומצד שני היו באופייה ובהליכותיה יסודות אנרכיסטיים-חתרניים-אינדיבידואליסטים והיא האמינה באוניברסליות האנושית. לכל מקום שהגיעה במסעותיה הרבים על פני הגלובוס הציגה עצמה בגאווה כאישה עברייה מארץ ישראל. חייה התאפיינו בבדידות עמוקה ובמחסור. בעולם הגדול התקבלה במאור פנים והצליחה להתחבב ולרכוש ידידים רבים בכל אתר ואתר. לבושה והמראה האקזוטי יוצאי הדופן שלה עוררו גיחוך ולעג בחברה השמרנית בארץ ישראל דאז. משאת נפשה היתה להביא ממסעותיה לארץ ישראל לקחים ושיטות חינוך מתקדמות משל פסטלוצי ופרבל, ששיטות ההוראה שלהם ליוו אותה כל חייה והיא ניסתה להנחיל אותן לטובת הנוער הגדל בארץ. לימים היא מאמצת גם את שיטתה של מנהלת בית הילדים האיטלקיה מריה מונטסורי.

מוסיפה ומספרת המחברת כי פלאום היתה בין הראשונות שנכבשו בקסמיה של הודו. נפגשה פעמיים עם מהטמה גאנדי, אבי הודו החדשה, התיידדה וחייתה באשראם לצדו של משוררה הלאומי של הודו רבינדרנט טאגור, בעל פרס נובל לספרות. כל חייה היא ראתה בשניהם את מוריה ומדריכיה. היא החליפה עם טאגור מכתבים והוא פנה אליה בכינוי חיבה: 'שנטי [=שלומית] יקרה'. היא, שהעריצה אותו, כתבה עליו ביוגראפיה ['רבינדרא-נת טגור. המשורר, הפילוסוף, הסופר, המחנך, הקומפוזיטור, הצייר, המרצה והנוסע', ירושלים, תש"ו-1946, 213 עמ'].

ההודים ראו בה אחת משלהם ["את אירופית רק בחיצוניותך. ה'אני' שלך הוא אסייתי ובחייך הקודמים היית כזאת גם בגופך, כשם שהנך הודית כעת בנפשך."]

בשנת 1935 יצא לאור ספרה 'בת ישראל נודדת' המביא את סיפורי נדודיה ויותר מכול את בדידותה, למרות שהיו לה ידידים לרוב ברחבי תבל. בין מסע אחד למשנהו חזרה לארץ, ניסתה לקדם את נושא החינוך ומשעייפה יצאה למסע חדש. היא נסעה למרחקים אך תמיד חזרה לארץ ישראל שאותה אהבה ללא מצרים.

פרופ' נורית גוברין, מבכירי חוקרי הספרות העברית, שפירסמה עד כה שישה-עשר ספרים וערכה ארבעה עשר, בחרה לחקור דמות שולית זו. אלמלא עבודתה הבלשית היא היתה נעלמת לעד מהתודעה שלנו. בספר מובא סיפור חייה של הגננת הירושלמית שלומית פלאום לבית לוריא שעלתה ארצה בשנת 1911. לאחר תקופת חיים בפרנקפורט דמיין, שם אימצה לה את התרבות הגרמנית לצד אנגלית, צרפתית ואיטלקית. הפוליגלוטית הזאת שלטה גם ברוסית, ליטאית, עברית ולימים גם ערבית, בנגלית וסנסקריט.

בתקופת לימודיה היא נתלית רגשית במוריה שאותם העריצה ואהבה בעוד שאלה לא החזירו לה אהבת גבר. לאחר שנתיים של עבודה חינוכית כגננת בתנאים תת-אנושיים בעיר העתיקה בירושלים. ילדים מוכי רעב, נגועים במחלות וחיים בתוך סרחון, צפיפות ואלימות. היא נשלחה למשימה החינוכית הזאת על-ידי ה'עזרה' והצליחה לשפר את המצב על ידי דוגמה אישית. עד מהרה נותקו קשריה עם 'העזרה', שדגלה בהפצת הגרמנית, והיא עברה אל מחנה הלוחמים בשפה הגרמנית לטובת מגיני הלשון העברית, מאבק שנודע בשם 'מלחמת השפות'. בהמלצתו של הסופר יהודה בורלא לימדה במשך שנה בדמשק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אישה צמאת דעת זו ניסתה להכניס שינויים במערכת החינוך בארץ, אך רעיונותיה נדחו על הסף.

מתוך הספר שלפנינו עולה כי במובנים רבים שלומית פלאום הייתה חלוצת הנשים הפמיניסטיות בתקופה שפעילות כשלה היתה מחזה נדיר. היא נלחמה למען זכויותיהם של נשים וילדים בימים שהאישה הייתה כנועה ונדחקה לקרן זווית. מעט נשים העלו על הכתב את סיפור חייהן באותן שנים. היא היתה בעלת תפיסה הומניטרית ומחנכת בעלת גישה חינוכית אוניברסלית. בתוך אותה יריעה רחבה של עניין וחיים היא הזדהתה עם יהדותה ועם הרעיון הציוני.

פרופ' נורית גוברין, שאת אהבתה למסעות בכלל ולמסעות בראי הספרות בפרט הביעה בספרה רב ההיקף 'כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית', [ירושלים 1998, 622 עמ'], נמשכה אל הדמות האקזוטית הזאת, המוגדרת על-ידה כנוסעת אלמונית. היא יצאה בעקבותיה למסע מפרך במנהרת הזמן כדי לחשוף את דמותה המרתקת של שלומית פלאום. היא מעידה כי תחילת המחקר היה מלווה בהיסוסים ובחשדנות לגבי כנותה ומהימנותה של פלאום. ככל שהעמיקה לחקור היא נכבשה בקסמה של האישה המיוחדת הזאת ומצאה שדבריה מעוגנים במציאות. נורית גוברין מגישה לנו בכישרון רב לא רק מחקר ספרותי אלא בעיקר מחקר בלשי החושף את כל צפונות הדמות הזאת, שהיתה חלוצה בתחומים רבים. היא בנתה מחדש את הביוגרפיה שלה, הסירה שיבושים שהתפרסמו בעבר ובעבודת פסיפס מדוייקת של אבן לאבן בחנה מקורות והצליבה מידע עד שנתקבלה התמונה הססגונית. במסע החיפוש היא אפילו הגיעה למשרדי החברה קדישא 'קהילת ירושלים' כדי לדעת אל נכון מהו תאריך לידתה המדויק של פלאום.

שלומית פלאום לא זכתה לתהילה בחייה וגם לא לאחר מותה, מספרת גוברין. היא לא נחשבה לסופרת במובן המקובל, אבל סיפור קורותיה והביוגראפיה שלה על טאגור עוררו עניין. היא נשארה רווקה ואיש לא הנציח אותה לאחר מותה. פלאום נושלה גם ממפת החינוך, שלו הקדישה עשרות מאמרים. גוברין מציינת כי פלאום שילמה מחיר כבד על הראשוניות שלה. "היא נשארה זרה ומוזרה, רחוקה ומרוחקת ממרכזי ההשפעה."

עם זאת, דמותה האקזוטית וסיפור מסעותיה עוררו את סקרנותו של הסופר הירושלמי דב קמחי. בספרו 'על שבעה ימים' [תל-אביב תרצ"ד] הוא יצר את גרטרודה שיין, בת דמותה של פלאום. הוא הכיר אותה לאורך כל שנותיה בארץ וכשנסעה למרחקים הם התכתבו והוא דאג לפרסם את רשמי המסע שלה ב'על המשמר'. קמחי מציג את הדמות המעובדת של פלאום בראי עקום ובמידה של ארסיות. נראה שזאת היתה תדמיתה בעיני הציבור באותם ימים. גוברין הקדישה פרק מיוחד להשוואה בין הדמות הספרותית של דב קמחי לדמות הביוגרפית. היא מציינת כי שנותיה האחרונות של פלאום בירושלים היו שנות סבל, עוני, מחלות ובדידות, למעט מסירותה ללא גבול של חוה ורבה, ש'אימצה' את פלאום וסיפקה לה את צרכיה החיוניים, כפי שהעידו בפני המחברת שתי בנותיה של ורבה – פנינה הררי ודורית ביניש.

מחקרה של נורית גוברין הוציא את שלומית פרידה פלאום מן השכחה והאלמוניות והעמיד יד לדמות הצבעונית הזאת. הספר מוגש לקורא בהידור רב, והוא כולל בין השאר גם את ציוריה של פלאום, צילומים ותעודות, לוח כרונולוגי וביבליוגרפיה. גוברין הצליחה להשיב את הנוסעת האלמונית אל מחזור החיים הלגיטימי של החברה והתרבות בישראל העכשווית. דומה שהחברה בישראל עברה מאז כברת דרך ואין ספק שכיום הייתה מתקבלת בהערכה גדולה יותר כאישה שפרצה דרך והייתה חלוצה בתחומים רבים.

ספרה של נורית גוברין שופך אור לא רק על דיוקנה של שלומית פלאום אלא גם על החברה השמרנית דאז, שהתקשתה לקבל אנשי שוליים ויוצאי דופן, בעיקר נשים. הן הן שהוסיפו צבע לאפרוריות החיים של התקופה.

[ציטוט מוויקיפדיה]

אהוד: בשעתו סיפרה לי פרופ' נורית גוברין כי היא ניסתה להתחקות אחר דמות של אישה הבאה מירושלים למושבה, ומאפייניה דומים לאלה של שלומית פלאום – אישה המופיעה באחד מסיפוריו של יהושע קנז, ואולם הוא סירב בעקשנות לגלות לה כל פרט שהוא על זהותה של אותה אישה ואם היה לה קשר למשפחתו.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרק שביעי

1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.

צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.

שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:

"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."

"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.

"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.

אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.

"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.

"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "

והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."

"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"

"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."

[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה"ד].

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.

אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:

"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"

ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.

ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.

בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­ וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"

גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.

והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".

הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."

כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

*

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל". –ממני,  המלביה"ד].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הבאנו כאן במלואם את דבריו של סמי מיכאל על ששון סומך בעיתון "הארץ" מיום שישי האחרון, וזאת מתוך הנחה שרבים מנמענינו כבר חדלו מזמן מסיבות מובנות לקרוא את העיתון – וחבל שהדברים האלה לא יובאו לידיעתם.

* אם בני גנץ יקבל על עצמו להרכיב ממשלה מפני שיזכה ברוב של ממליצים עליו – כולל הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, שאותה אין בדעתו וגם אין באפשרותו לכלול בממשלתו – הרי שאין לך שקר גדול מכך לאחר הבחירות האלה, שקר ועיוות רצון רוב הבוחרים היהודיים – המעדיפים את נתניהו על פני גנץ!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל