פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1481 לראש השנה תש"ף

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באלול תשע"ט, 25.9.2019

עם צרופות המודעה על ספרה החדש של נורית גוברין "קריאת הדורות", כרך ז', וגלויית שנה טובה לל"ג בעומר מהקאלאניע פתח-תקוה א"י – ששלח לנו האספן הדי אור

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַּשְׁלִיךְ. // עמוס גלבוע: אתגרי הביטחון מחייבים ממשלה רחבה ויציבה, ומהר! // יעקב אחימאיר: אחדות. // יהודה דרורי: להוציא את הגלות מהיהודים.  // יעקב חסדאי: אולי לנסות דרך אחרת? // אורי הייטנר: 1. איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן. 2. האתגר של כחול לבן. 3. צרור הערות 25.9.19. // רוֹן גֵּרָא: גּוֹרָל. // אלי עמיר: שלושים למותו של ששון סומך. הוא הגדיר עצמו יהודי-ערבי. [ציטוט]. // עירית אמינוף: חצבים. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל. ההומור כתמריץ להכנסה. // יורם וולמן: בסתיו, בבנימין. מתוך ספרו החדש "בא והולך", סיפורים קצרים. 2019. // משה גרנות: קצת הערות על ספרה של נורית גוברין : "נוסעת אלמונית – שלומית פלאום". // מנחם רהט: כשאבותיו של ח"כ טיבי סגדו לאלילים במדבריות ערב. // עקיבא נוף: שנה טובה, תש"פ. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. שלוש נובלות לדב קמחי, 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.3.1971, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שמיני. החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י.

לידיעת הכותבים והקוראים:

הגיליון הבא 1482 יתפרסם אור ליום שני, 7.10

* * *

שנה טובה לכל נמענינו

ולכל עם ישראל ולכל אזרחי ישראל

מי ייתן ורק שטויות

תהיינה הצרות הכי גדולות

והשנה החדשה – שתהיה משעממת!

* * *

יוסי גמזו

תַּשְׁלִיךְ

אוֹמְרִים שֶׁהַהוּמוֹר הַיְּהוּדִי הֲכִי סַרְקַסְטִי

הוּא זֶה שֶׁהוּא לִגְלוּג עַצְמִי שֶׁבּוֹ שׁוֹמֵר-מִצְווֹת

טוֹעֵן שֶׁלִּתְפִלּוֹת דָּרוּשׁ לוֹ מִינִימוּם פַנְטַסְטִי:

שְׁלוֹשָׁה בָּתֵּי-כְּנֶסֶת (בָּהֶם אֲרוֹן-קֹדֶשׁ, בִּימָה וְתּוֹרָה – מִקִּצְבוֹת

קֻפַּת הָרַבָּנוּת) וְאִם תִּשְׁאַל אוֹתוֹ מַדּוּעַ

נִזְקָק הוּא לִשְׁלוֹשָׁה בָּתֵּי-תְּפִלָּה בִּמְקוֹם אֶחָד

יֹאמַר שֶׁבֵּית-הַכְּנֶסֶת הָרִאשׁוֹן הוּא כַּיָּדוּעַ

מָקוֹם בּוֹ  יִתְפַּלֵּל יוֹם-יוֹם וּבוֹ כְּבוֹדוֹ יֵחַד

וְאִלּוּ בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַשֵּׁנִי מָקוֹם מֻחְרָם לוֹ

שֶׁקְּהַל מִתְפַּלְּלָיו מֻקְצֶה לוֹ מֵחֲמַת מִאוּס

וּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַשְּׁלִישִׁי רַגְלוֹ בּוֹ לְעוֹלָם לֹא

תִּדְרֹךְ כִּי צֹרֶךְ לוֹ עַל מִישֶּׁהוּ לִהְיוֹת כָּעוּס...

וְכָךְ קוֹרֶה תָּמִיד בְּכָל תְּקוּפַת בְּחִירוֹת סוֹעֶרֶת:

כָּל צַד נִשְׁבָּע כִּי לֹא יֵשֵׁב בְּמֶמְשָׁלָה אַחַת

יַחְדָּיו עִם צִ'ילְבָּה זֹאת אוֹ עִם הַצִּ'ילְבָּה הָאַחֶרֶת

אַךְ כְּשֶׁצָּרִיךְ לְהִתְקַפֵּל הוּא מִתְקַפֵּל בְּלִי חַת

מִתּוֹךְ צִפְצוּף אָרֹךְ עַל כָּל הַבְטָחוֹתָיו מֵאֶמֶשׁ

וְהוּא חוֹבֵר אֶל כָּל מִי שֶׁאֶתְמוֹל רָחַשׁ לוֹ בּוּז

כִּי מַצְפּוּנוֹ גָּמִישׁ וְאֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

וְכָל אֶחָד נִצְמָד אֶל הַכִּסֵּא מֵאָה עַכּוּז.

בַּסֵּפֶר שֶׁל מִיכָה פָּסוּק י"ט, בְּפֶרֶק ז'

כָּתוּב שָׁם "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם"

וּבִזְכוּתוֹ שֶׁל הַפָּסוּק הַזֶּה בָּרוּר מִנַּיִן

נוֹצַר מִנְהַג "תַּשְׁלִיךְ" שֶׁזֶּה דּוֹרוֹת רַבִּים נֶחְתַּם

בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ שָׁנָה לְיַד מִקְוִים שֶׁל מִַיִם

אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה (רָצוּי מוּל מַיִם עִם דָּגִים

כִּי הַדָּגִים הֵם סֵמֶל "פְּרוּ וּרְבוּ" וּבַשָּׁמַיִם

עַם יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁל לִדְגֵי פִּרְיוֹן – וְחוֹגְגִים

בָּנָיו אֶת הַ"תַּשְׁלִיךְ" הַזֶּה מִתּוֹךְ תִּקְוָה נָאִיבִית

שֶׁהַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁאַחַר סְגִירַת קַלְפֵּי

עוֹשִׂים "תַּשְׁלִיךְ" לְכָל סִסְמַת בְּחִירוֹת דֶּקְלָרָטִיבִית

וְכָל מַה שֶּׁהִבְטִיחוּ גָּז כִּסְתָם דִּבּוּר קַל-פֶּה

לֹא אֶת הַכֹּל יָדוּנוּ לְ"תַשְׁלִיךְ" פּוֹלִיטִי צִינִי

וְלֹא כָּל הִתְחַיְּבוּת יָפִירוּ כִּי מֻתָּר לִדְרֹשׁ

שֶׁאִם כְּבָר מַזְכִּירִים דָּגִים – פִּתְגָּם הִיגְיֶנִי קְלִינִי

תָּמִיד מַזְכִּיר כָּאן כִּי כָּל דָּג מַסְרִיחַ מִן הָרֹאשׁ...

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

אתגרי הביטחון מחייבים ממשלה רחבה

ויציבה, ומהר!

מה שקרה לפני כשבועיים בשדה הנפט בסעודיה ממחיש את הסיכון הגדול בטילים מדוייקים ובתעוזה של איראן. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של ממשלה צרה, או מאבקי אגו.

איני יודע כמה זמן ימשך המבוי הסתום הפוליטי; אין לי מושג עד להיכן יגיעו הטכסיסים הפוליטיים, ונקעה נפשי ממשחקי האגו הנבובים וחישובי הקיצין של "מומחים". דבר אחד די ידוע ומוכר לי: האתגרים החיצוניים האורבים למדינת ישראל אינם שוקטים על השמרים, ולוח הזמנים שלהם אינו חופף ללוח הזמנים של כל הפוליטיקאים בישראל. אני רוצה להצביע על שלושה מרכזיים שבהם, שעלו במסע הבחירות רק בצורת סיסמאות פופוליסטיות – והמסקנות הפוליטיות הנובעות מכך.

הראשון, היום יומי, עם ההצגה האלימה השבועית, וירי רקטות פתאומי לישובים ולערים שלנו– החמאס ורצועת עזה. עד עכשיו, ומזה למעלה משנה וחצי, מדינת ישראל הכילה את האלימות המבוקרת מרצועת עזה. להערכתי, המצב הזה לא יוכל להימשך יותר לאורך זמן. כל ממשלה שתקום תצטרך לנקוט בדרך פעולה רדיקאלית על מנת להחזיר לקדמותו את הסטאטוס קוו של שקט ששרר בעוטף עזה מאז מבצע "צוק איתן" ועד מרץ 2018. מה יקרה עם תוך כדי ויכוחים לוהטים על רוטציה כזאת או אחרת, או מזימות פוליטיות להביא לעריקים ממפלגה למפלגה, תיפול רקטה על גן ילדים, חס וחלילה?!

השני, תוכנית המאה של טראמפ.  אומנם הממשל האמריקאי הודיע כי התוכנית תפורסם רק לאחר שתיכון ממשלה בישראל, ולא לאחר הבחירות כפי שמסר בזמנו. טוב ויפה, אבל, לך ותדע אם אכן כך יהיה, ובוקר אחד טראמפ לא יפתיע אותנו.

השלישי, החמור ביותר, קשור לאיראן ולחיזבאללה. לדעתי מגיע מקום של כבוד בספר השיאים של הטיפשות לאמירות מסוג: "החרדים ונוער הגבעות מהווים יותר איום קיומי על מדינת ישראל מאשר הצירוף של איראן וחיזבאללה והחמאס כאחד!" – מה שהתרחש לפני שבועיים בשדה הנפט הגדול של סעודיה היה צריך להמחיש לכל אחד את ממדי האיום האיראני וממשותו. טילי שיוט מהירים ומדויקים איראניים, מטווח של למעלה מ-1000 קילומטרים, פגעו בהפתעה מוחלטת בשדה נפט סעודי מרכזי, וגרמו לו נזק  שייקח כמה חודשים (לא כמה שבועות!) על מנת להחזירו לתפוקה מלאה.

מה שהופגן כאן ע"י האיראנים הם הדברים הבאים: יכולת טכנולוגית מתקדמת ביותר הממחישה את הקטלניות של טילים מדוייקים עד לכדי מטר מהמטרה, ומסוגלים לתמרן בעשן; כישלון מוחלט של מערך המודיעין האמריקאי וכישלון של מערך הגנת הנ"מ תוצרת ארה"ב. לשון אחרת, כישלון מטריית ההגנה האמריקאית, ומכאן הפגיעה באמינות ההגנה  של ארה"ב על בנות בריתה; התעוזה והנחישות של האיראנים להתגרות בסעודיה ובארה"ב; סעודיה התגלתה פעם נוספת כנמר של נייר.

ואחרון ולא חביב: הופגן כאן מדוע ישראל משקיעה מאמץ בלתי פוסק על מנת למנוע הצטיידות חיזבאללה בטילים מדוייקים או הצבתם בעיראק וברחבי סוריה.

 המאמץ האיראני לצייד את חיזבאללה בטילים מדוייקים נמשך, והמאמץ האיראני להתבסס בסוריה  נמשך גם הוא, ולך ותדע מה יהיה הצעד הבא של איראן, הנחנקת מהסנקציות, מול סעודיה וארה"ב.

אלו אתגרים כבדי משקל בשבילם צריך ממשלה רחבה ויציבה, ומהר. מול זה שיקולים אישיים בטלים בשישים – צריך ממשלה שתוכל לקבל החלטות קשות ולא הכי פופולאריות. מדינה עם ממשלה לא יציבה היא לוקסוס שאיננו יכולים עכשיו להרשות לעצמנו. ולכן  היעד הלאומי לשנה הבאה: שנת יציבות פנימית ואיחוי קרעים.

עמוס גלבוע

* * *

יעקב אחימאיר

אחדות

הפוליטיקאים והמתפלפלים באולפני השידור, מבקשים לפענח את סוד הצלחתה של ממשלת האחדות הלאומית, הידועה כ"ממשלת הרוטאציה". שמעון פרס ויצחק שמיר התקשו להרכיב ממשלה שבמרכזה תהיה מפלגת שלטון בהנהגתם, ועל כן, בהשראתו של הנשיא חיים הרצוג, הסכימו על חילופין בהנהגת הממשלה.

למרות ספקות שביצבצו, פינה פרס במועד, כתום שתי שנות כהונתו, את כס ראש הממשלה למען מחליפו שמיר. יודעי דבר אומרים כי ארבע שנות קיומה של ממשלת אחדות זו, היו אך לתועלת המדינה. אך ראוי להזכיר, ודווקא בימים אלה: זו לא היתה האחדות הפוליטית הראשונה. הבכורה של תופעה פוליטית זו, תרומה ייחודית של ישראל לעולם הפוליטי, פרצה לחיינו ערב מלחמת ששת הימים. אז, בימים עתירי דאגות וחששות מפני התלהמויות מלחמתיות של הרודן המצרי נאסר, ובגבור הפחדים בציבור מפני הצפוי, צורפו לממשלה בראשותו של לוי אשכול שני שרים ממפלגת האופוזיציה, כשמה אז גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר. באחריותם לא הופקדו משרדים שנזקקו לעיסוקם היומיומי. הם היו "ללא תיק". צירופם נועד להוריד את מפלס הדאגה בציבור, לתמוך בידיו של אשכול ולסייע למשה דיין, אשר רק הודות ללחץ ציבורי אדיר, נתמנה לשר הביטחון. זה היה  תפקידו האחר, התאום, שנשלל מאשכול.

אכן, שני תקדימים של "אחדות לאומית": האחד נוצר עקב הסכמה לחילופין בין ראשי ממשלה. והאחר, צירופם של פוליטיקאים בולטים, מן המפלגה היריבה, כדי להוריד את מפלס הדאגה.

גם המעשה הבא, עניינו גיוס היריב לממשלה:  ב-1977, ראש  הממשלה הנבחר, מנחם בגין, נקט יוזמה שכמותה לא היתה: את משה דיין, מינה לשר החוץ. עקב מחדל יום-כיפור, דיין היה מוכה וחבול ציבורית, פוליטית, אבל עדיין מבכירי המערך. בגין סבר כי למרות השפל הציבורי של דיין, ראוי שהוא ייצג את ישראל בהיותו דמות מוכרת בעולם ומלואו. וייתכן מאוד, כי כבר אז, לאחר בחירות 1977, הושגה בין השניים,  תמימות דעים ראשונית בדבר הצורך להשיג שלום עם מצרים.

עד היום, כיובל לאחר יוזמת בגין זו, אנו מתקשים לתפוס את עומק הדרמה הפוליטית ההיא: הרי בעיני הציבור, נתפס דיין ובצדק כמי שלא חזה את מלחמת יום כיפור. בדיין שכשל ב-1973, הוטחו האשמות חמורות כמי שהיה אחראי למותם של אלפי חיילים, עקב ההפתעה האסטרטגית שהיכתה את ישראל. והנה, בגין, דווקא הוא, היריב המסורתי והנוקשה ביותר של המערך, הוא ש"שולף" את דיין מן השאול הציבורי, מלב היריב, ומעניק לו גושפנקא ציבורית, שדיין כה נזקק לה.

 לטעמנו, גם האירוע הזה ייחשב לסוג של "אחדות לאומית". אמנם שנת 1977, לא עמדה בסימן של ערב מלחמה. אבל מלחמת יום כיפור ותוצאותיה לא נשכחו 4 שנים אחרי וגם היום.  אבל מוחו של בגין היה  פורה רעיונות פוליטיים מדהימים. ראש וראשון, ההסכמה להסכם השלום עם מצרים, תוך מחיקת יישובים ישראלים מחצי האי סיני. לדיין שר החוץ היה חלק בשיכנועו של בגין להגיע להסכם. עבור בגין זה היה גם מהפך רעיוני, אידיאולוגי. הזעם על בגין שרר במפלגתו [על שלא זיהה בה מועמד ראוי לשר חוץ], זעם במערך על בגידתו הציבורית של דיין שחצה את הגבולות והתמקם בחלקת היריב, ובעיקר: זעם ציבורי אדיר על כי דיין לא נכתש דיו מבחינה ציבורית ונמצא ראוי לזכות בתפקיד יוקרתי בממשלת בגין.

כל הנ"ל היה משל, תוך שאנו מאזכרים אירועים בימים רחוקים. תקוותנו: הקורא לא יתקשה לזהות את הנמשל, ככל שהוא קשור לימים האלה.

יעקב אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

להוציא את הגלות מהיהודים

אמר איש חכם בארצנו (אומרים שזה היה עזר וייצמן...) שלא מספיק שהוצאנו את היהודים מהגלות היה צריך להוציא את הגלות מהיהודים...

אני נזכר במשפט חכם זה כל אימת שאני נתקל במאמר אודות אלפי הישראלים הרודפים אחרי פספורטים אירופאים, כאילו להינצל ממשלוח לאושווייץ... העלות לכך מגיעה לאלף מאתיים דולר לאדם לפחות, ולמשפחה כשלושת אלפים דולר. והתירוץ הרגיל הוא שזה יותר נוח במעברים באירופה מארץ לארץ... איזו שטות שאנשים מוצאים כדי לרמות את עצמם... אני  מעולם לא ניתקלתי בעיכובים או בבעיות במעבר שלי בארצות רבות באירופה עם דרכון ישראלי.

חייתי בארה"ב 12 שנה כסטודנט ישראלי, ואף שנישאתי שם לילידת ארה"ב, ואף שנולדו לנו 3 ילדים, סירבתי לנסות לקבל דרכון אמריקאי כי טענתי שמאחר שאני אזרח ישראלי יש לי רק דרכון אחד – ישראלי, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שילך לכל הרוחות... אז אומרים לי מכרים שאני סתם אידיאליסט או טיפש, אבל כפי שציינתי, כבר עברתי את גיל הגבורות, מעולם לא הרגשתי אפלייה כלשהי בגלל דרכוני הישראלי באיזו ארץ שהיא בעולם.

אינני בז לרודפי הדרכונים הזרים, אני רק נד להם על שלא השכילו עדיין להבין שהדרכון הישראלי הוא אחד הדרכונים המוערכים בעולם, ולפי האינטרפול הוא יקר מאוד בשוק השחור העולמי של הדרכונים. אז בואו נוציא מעצמנו את תחושת חוסר הביטחון הגלותי, ונפסיק לרדוף אחרי דרכונים זרים ולבזבז כספים על רעיונות הבל.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

יעקב חסדאי

אולי לנסות דרך אחרת?

הבחירות לכנסת ה-22 הסתיימו כמעט בשוויון בין שתי המפלגות הגדולות (כחול-לבן וליכוד). גם כוחם של המפלגות החרדיות גדל במעט אולם לשון המאזניים הפכה דווקא להיות מפלגתו של אביגדור ליברמן "ישראל ביתנו". הדגש, כפי שהכריז ליברמן, הוא יצירת אחדות בין המפלגות הגדולות והשארת המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה. כלומר, ירידה בכוח המיקוח של המפלגות הדתיות והחרדיות.

האם תם עידן מפלגות אלו בפוליטיקה הישראלית?

מבחינת הפוליטיקה הישראלית זו מהפכה די משמעותית כי כבר שנים רבות מפלגות אלו הן לשון המאזניים בהרכבת ממשלה. הן יכולות היו להכתיב תנאים והן הכתיבו. הבחירות הללו לימדו כי לשיטה הזו, שהיו לה הישגים משמעותיים מאוד מבחינת החרדים, יש גם מחיר. מסתבר שיש ציבור לא מבוטל, המונה כ-10-12 מנדטים, אשר מואס ומתנגד לכל התהליך של השגת הישגים דתיים על ידי שימוש בכוח פוליטי.

תוצאה זו ניכרה בכך שליברמן ומפלגתו ("ישראל ביתנו") קיבלו תוספת מנדטים ברגע שעלו על הגל האנטי-דתי. גם מפלגת כחול-לבן, אשר בתוכה היו אנשים רבים דתיים ומסורתיים, הכריזה באמצע מסע הבחירות על שאיפה ל"ממשלת אחדות חילונית".

דוגמאות אלו ואחרות משקפות תהליך שבו לשיטה החרדית-דתית, של השגת הישגים דתיים בכוח פוליטי, יש מגבלות ומחיר כבד אשר במרוצת הזמן מביא גם לאובדן יכולת זו.

כאן ישאלו עצמם אנשים דתיים וחרדים – האם נוותר על יכולתנו להשפיע על הפוליטיקה?

התשובה היא "לא." יש גם דרכים אחרות להשפיע על דעת הקהל. אני מבקש להזכיר כי חנויות מסויימות בישראל תולות שלט "חנות שומרת שבת" ובאופן כזה הן זוכות לקהל לקוחות שנראה להן גדול יותר.

דוגמא נוספת, בולטת אף יותר היא קיבוצים, אפילו של "תנועות שמאל למהדרין",  אשר מפעילים בתי הארחה ודאגו לקבל עבורם "תעודות כשרות". גם הם הבינו שאם רוצים שציבור דתי יתארח אצלם צריך להכשיר את המטבחים.

נדמה לי שאם מנהיגי הציבור הדתי, על כל זרמיו ופלגיו, יעשו חשבון נפש אמיתי – יגלו כי יש הרבה מאוד דרכים לקנות את לב העם, לשכנע אותו להתקרב ליהדות. דרכים מוצלחות הרבה יותר מאשר הסחטנות הפוליטית.

בהזדמנות זו אזכיר בקצרה את מה שהגדירה תנועת לאו"ר ברעיונותיה לפני כ-40 שנה:

היהדות צריכה לשמש אמת-מידה לתביעות מוסריות וחינוכיות ולא בסיס לדרישות כלכליות ופוליטיות.

לנתק את הקשר בין הדת לפוליטיקה ולקבוע כי ההכרעה בשאלות דתיות תיעשה ב"משאל עם" שיהיה מחוץ לזירה הפוליטית.

להקטין ככל שניתן את תלותם של מוסדות דתיים במערכות השלטון ולהגדיל כנגד זאת את תלותם בציבור ואת משמעותם בחייו.

בדרכים אלו תוקטן הזיקה בין שאלות דתיות למאבקים פוליטיים, יגושר הפער בין יהדות לדמוקרטיה, והיהדות תשוחרר מן הכיעור שדבק בה בשיטה הפוליטית הקיימת. הרבנים וגדולי התורה ייצאו אל העם במקום לשחר לפתחם של פוליטיקאים. והעיקר, מסירת ההכרעה לידיו של כל אזרח תביא כל אחד מאיתנו לצורך להתמודד עם משמעות זהותו היהודית וקבלת אחריות אישית, כפי הקיים כיום ביהדות הגולה – כלפי יהדותו.

הרחבה ברעיונות לאו"ר בנושא "דת ומדינה" ניתן לקרא בפרק הדן ברעיונות התנועה בכתובת:

http://www.laor.org.il/?categoryId=49893

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אורי הייטנר

1. איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן

שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.

לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות היתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.

ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.

ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא ייכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.

היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.

אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכול או לא כלום.

איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.

נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.

כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.

אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.

לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאוייב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.

ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. ייתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא ייצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.

הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?

אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תוכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות," הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בוואדי ערה. ובמסגרת התוכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?

הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות." גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתוכנית נגד ערביי ישראל.

על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.

בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן, מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואייזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגייה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.

ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה." לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.

מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אוייב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.

והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.

ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.

ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.

עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

2. האתגר של כחול לבן

הליכוד בתוספת כולנו והקולות שקיבלה זהות בבחירות אפריל, היו יחד 42 מנדטים. 11 מנדטים הם איבדו בבחירות ספטמבר. אך טבעי היה, שמרבית הקולות הללו יעברו לכחול לבן, ויעניקו לה ניצחון בנוק-אאוט ומנדט ברור להרכבת ממשלה בראשותה. כחול לבן, כמפלגת מרכז, נועדה להוות בית לגורמים המתונים בימין ובשמאל. היא היתה אמורה להיות אבן שואבת לאנשי הימין הממלכתי, לאנשי הציונות הדתית הליברלית, לליכודניקים שמאסו בנתניהו, לבוחרי כולנו שלא רצו להיבלע בליכוד.

למה זה לא קרה? למה אותם אנשים העדיפו ללכת לים ולא לבחור במרכז?

אין ספק שנתניהו הצליח להפחיד את הימין המתון בקמפיין "גנץ ולפיד שמאל חלש שיקימו ממשלה עם עודה וטיבי." אך גם לכחול לבן יש חלק גדול באשמה. במקום לייחד עצמה כמפלגת מרכז ניצית וביטחוניסטית, היא נשאבה לדימוי של חלק מ"גוש-שמאל-מרכז". הרוטציה עם לפיד, ההפגנה עם איימן עודה, האוקסימורון "אחדות חילונית", האמירה של גנץ שאם תומכי המחנה הדמוקרטי רוצים לקדם את האג'נדה שלהם עליהם להצביע לכחול לבן – כל אלה היו נכס אלקטורלי לנתניהו וסיכלו את המהפך.

את הלקח הזה חייבת כחול לבן להפיק, ולנתק מעתה את הקשר הגורדי הקרוי "שמאל-מרכז". עליה לבדל את עצמה מן השמאל, בהקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ובהובלת מדיניות של מרכז ניצי, שתשקם את ההסכמה הלאומית בין חלקי העם. ממשלת אחדות לאומית בראשותה, עשויה ללכד מחדש את החברה הישראלית סביב דרך מדינית שקולה, הכוללת סיפוח של בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות ופיתוח התיישבותי משמעותי של אזורים אלה, לצד הבעת נכונות לפשרה טריטוריאלית ריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית בעתיד. עליה לשים קץ למדיניות ההכלה וההבלגה בגבול עזה ולהמירה בשיקום ההרתעה של ישראל. עליה להתמיד במדיניות הנכונה של ממשלת נתניהו בסוגיית הגרעין האיראני וניסיונותיה של איראן להתבסס בקרבת ישראל, אך לחזור למדיניות העמימות בפעולות אלו.

הבידול המהותי של כחול לבן מהליכוד והימין, הוא בתחום הממלכתיות, הכבוד למדינת החוק ולכפיפות בפני החוק, ביצור הדמוקרטיה והפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים ביניהם וסיכול הניסיונות לפגוע במערכות המשפט, החוק וביקורת המדינה. הבידול המהותי הוא בדה-לגיטימציה לגזענות ולכהניזם, מלחמת חורמה בפשעי השנאה והטרור של נוער הגבעות והימין הרדיקלי, חידוש ושיקום האתוסים של צה"ל ובהם טוהר הנשק ומוסר לחימה, שנשחקו בשנים האחרונות – אמנם לא בצה"ל, אך בחברה האזרחית. הבידול המהותי הוא במלחמה בשחיתות ובדה-לגיטימציה לשחיתות והחזרת האמון הציבורי במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. הבידול המהותי הוא בהחלפת תרבות ההסתה והשיסוי בין חלקי החברה, בתרבות של אחדות לאומית וכבוד לזולת.

אין לי ספק שרבים מאוד ממצביעי הימין, אולי אפילו רובם, נאמנים לערכים אלה, ויכלו למצוא את מקומם בכחול לבן. הם לא עשו זאת כאשר שמעו בכל יום שכחול לבן ומרצ יורים מאותו נגמ"ש. בארבע השנים הבאות, בממשלת אחדות לאומית, תוכל כחול לבן לבטא את דרכה האמתית, ולהפוך לזרם הדומיננטי בציבור הישראלי – מרכז ציוני, דמוקרטי וממלכתי.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

3. צרור הערות 25.9.19

* הממשלה הראויה והרצויה – אני מעריך מאוד את מנהיגותו של ריבלין, שעצר את משחקי הקואליציות ב"נדמה-לי", ואת משחקי "תפאדל תהיה אתה ראשון", והוא מטיל את כל כובד משקלו כדי לקדם במהרה הקמת ממשלת אחדות לאומית.

ממשלת אחדות לאומית רוטציונית אינה רק הפתרון היחיד האפשרי לפלונטר הפוליטי, שימנע את הטַרֶפֶת של סיבוב בחירות שלישי, אלא מלכתחילה זו הממשלה הראויה והרצויה. זו עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי, שעשויה לשקם מחדש את ההסכמה הלאומית, ולעצור את השפעתם הרעה של הכוחות הצנטריפוגליים המושכים את החברה הישראלית לקצוות, להיגררות המחנות אחרי שוליהם המטורפים מן הסוג של הכהניסטים ושוברים שתיקה למיניהם.

נכון, כמו כחול לבן, הרשימה שלה נתתי את קולי, גם אני ייחלתי לכך שנתניהו יפנה את מקומו או שמפלגתו תראה לו את הדרך החוצה, וממשלת האחדות תהיה עם הליכוד בראשות מנהיג אחר. אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להשלים עם העובדה שנכון לעכשיו אין סיכוי לתרחיש הזה. ולכן, נכון לקיים את המו"מ עם הליכוד בראשות נתניהו.

על שני דברים כחול לבן חייבת להתעקש.

א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות.

ב. שהראשון ברוטציה יהיה גנץ. הסיבה לכך אינה דווקא שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, אלא מצבו המשפטי של נתניהו. הוא עומד כעת בפני שימוע, וייתכן מאוד שגם בפני משפט. במשך השנתיים הוא יוכל להתרכז בניהול ענייניו המשפטיים ולהילחם על חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף את גנץ כעבור שנתיים. אם יורשע, יבחר הליכוד מנהיג אחר.

* טירון – "נתניהו חייב להיות ראש ממשלה ראשון במקרה של רוטציה," אומרים תומכיו, "בשל הניסיון הרב שלו. שהטירון גנץ ילמד שנתיים ואז..."

פעם אחת הצבעתי בעד בנימין נתניהו – בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996. היתה זו התמודדות בין מי שהיה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ותפקידים מיניסטריאליים, פרלמנטריים ומנהליים נוספים (פרס) לבין מי שהיה סגן שר החוץ וסגן שר במשרד ראש הממשלה. בחרתי בטירון, ואילו עמדתי היום באותה סיטואציה הייתי חוזר על בחירתי. כי ניסיון זה דבר חשוב, אך אינו חזות הכול. הוא לא היה השיקול המכריע בעיניי, ואז באמת היה מדובר בטירון ולא ברמטכ"ל, עם כל הניסיון שרמטכ"ל רוכש גם בשנות השתתפות בישיבות הקבינט.

אלמלא מצבו המשפטי של נתניהו, הניסיון היה בהחלט שיקול משמעותי בקביעת סדר הרוטציה. בסיטואציה הנוכחית זה שיקול כמעט בלתי רלוונטי.

* בלי בלוקים – המו"מ על ממשלת האחדות הרוטציונית, צריך להיות אך ורק בין כחול לבן והליכוד. עליהם לגבש קווי יסוד, וכל מי שקווי היסוד יתאימו לו, מוזמן להצטרף. על כחול לבן לעמוד על כך, שאין זה מו"מ עם "בלוק", שמסונדל מראש לתביעות קיצוניות של המפלגות החרדיות וימינה. אם המפלגות החרדיות תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין המפלגות הגדולות, כולל בענייני דת ומדינה, שלבטח לא יהיו דומים כלל לקווים של קואליציה שתלויה בחרדים – הן תתקבלנה בשמחה.

* משפטים ותקשורת – בכל הרכב של ממשלת האחדות הלאומית, כחול לבן חייבת להחזיק בתיקי המשפטים והתקשורת. אין צורך להסביר למה.

* כבדהו וחשדהו – האם אתה סומך על גנץ? שואלים אותי. אתה בוטח באמירתו שלא יחזור על השגיאה של ההתנתקות ושלא תהיה כל נסיגה חד צדדית? אתה סומך על התחייבותו שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד? אתה מאמין לאמירתו שירושלים השלמה תהיה בידינו? לקביעתו שהגולן לא יעמוד לכל מו"מ?

תשובתי היא שבני גנץ מעולם לא נתן לי סיבה כלשהי לפקפק באמינותו. דומני שאין לו רקורד כזה. להיפך. ולכן, אני סומך עליו.

ויחד עם זאת, לעולם איני שוכח את האמירה שאמר פעם זלמן ארן לבן גוריון (כן, בזמן בן גוריון שרים העזו לבקר את ראש הממשלה, לחלוק עליו, להצביע בממשלה נגד הצעותיו, שלפעמים כלל לא היה להן רוב וכך גם במפלגה):

"אני הולך אחריך בעיניים עצומות. אבל מפעם בפעם אני פוקח עין תורנית, כדי לראות שהעיניים שלך אינן עצומות."

זו גישתי לכל מנהיג ולכל פוליטיקאי, גישה מפוכחת של כבדהו וחשדהו. והיא מבוססת על ניסיון. השתתפתי בעצרת ה-25 שנים להתיישבות בגולן, 12 יום לפני בחירות 1992, ושמעתי את רבין מכריז: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." וכאשר נבחר לראשות הממשלה, נשא ונתן עם אסד על הפקרת, הפקרת, ביטחון ישראל – נסיגה מהגולן.

בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישות רבות עם ראש האופוזיציה נתניהו. תמיכתו במאבקנו היתה נחרצת. הוא עלה להזדהות עימנו בשביתת הרעב בגמלא, ואמר מילים כדורבנות. וכראש הממשלה הוא הסכים במו"מ עם אסד לנסיגה מלאה מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן.

כאשר אהוד ברק השתחרר מצה"ל, יהודה הראל נפגש איתו והציע לו להצטרף לדרך השלישית ולעמוד בראשה. ברק אמר ליהודה: "אני מזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית, אך לא אצטרף אליה. כדי להגיע לעמדת ההשפעה שאליה אני חותר, עליי להצטרף למפלגה גדולה. לכן אצטרף לליכוד או למפלגת העבודה."

כשנבחר לראשות הממשלה, מי ש"הזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית" נקט מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מדרכה: חתר באובססיביות מטורפת לנסיגה מהגולן, הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה ולסגת מהבקעה, בניגוד לעמדת כל הממשלות ולעמדת מפלגתו. אגב, שבועות ספורים לפני שהציע לערפאת בקמפ-דיוויד את חלוקת ירושלים, הוא נשבע אמונים לירושלים השלמה והמאוחדת בריבונות ישראל, בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם אריק שרון, בלשכתו במצודת זאב בת"א. היתה זו שיחה ארוכה, מלבבת ומרתקת. במהלכה הוא אמר לנו: "יש דבר אחד שעשיתי ושעליו אני מתחרט – תמיכתי בעקירת יישובי סיני. לעולם לא אתן את ידי לעקירת יישוב בארץ ישראל."

שאלתי אותו מיד: "אני יכול להוציא זאת לתקשורת?" והוא השיב בחיוב.

בתום הישיבה מיהרתי להוציא את דבריו בהודעה לתקשורת. שרון נבחר ועקר את גוש קטיף.

לכן, גם כאשר אני מאמין במנהיג פוליטי, לעולם לא אהיה חסיד שוטה שלו, לעולם לא אעריץ אותו, לעולם לא אלך אחריו בעיניים עצומות. תמיד אבדוק אותו בשבע עיניים.

* תזכורת – באירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, סיפר קהלני איך נתניהו, ראש האופוזיציה, הגיע לביקור הזדהות בגמלא, הצטלם איתו, הכריז הכרזות... ואחר כך נבחר לראשות הממשלה והמשיך את המו"מ על נסיגה מהגולן.

* ביזור הכוח – שאלה שרבים הפנו אליי לאחרונה: איך זה אתה, שהתנגדת לאקטיביזם השיפוטי וכתבת נגדו עשרות מאמרים לאורך שנים רבות, הפכת פתאום למגן בית המשפט?

שאלה טובה. ובכן, עמדתי בנושא האקטיביזם השיפוטי נשארה כשהיתה. אולם היום סוגיית האקטיביזם היא שולית ולא כל כך חשובה. היום האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הניסיון לסרס את בית המשפט ולהכפיף אותו למעשה לראש הממשלה ששולט בעוצמה חסרת תקדים בממשלה ששולטת באופן מוחלט בכנסת וכעת רוצים שהכנסת הזאת תבחר את השופטים. כלומר שנתניהו, המסובך מעל הראש בפלילים, יבחר למעשה, את השופטים. היום הסוגייה היא ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. היום הסוגייה היא הלגיטימציה לשחיתות לעומת מלחמת חורמה בשחיתות. היום הסוגייה היא הניסיון להמציא "דמוקרטיה" חדשה, שעל פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה או רוצה לעשות, מבטא את רצון העם, כולל מעשי שחיתות ועבריינות, וכל מי שניצב בדרכו חותר נגד רצון העם. היום הסוגייה היא מלחמת חורמה במדינת החוק ובשוויון בפני החוק או הגנה על מדינת החוק. היום הסוגייה היא הסתה חמורה נגד מערכות החוק והפצת העלילה הנוראה, תאוריית הקונספירציה המטורללת על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע מהפיכה נגד רצון העם. מול האיומים הללו, האקטיביזם השיפוטי הוא בעיה קטנה.

יש הבדל בין ביקורת עניינית על בית המשפט העליון, על החלטות אלו או אחרות שלו, על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת דופי בהגינות של השופטים והצגתם ככנופייה מושחתת שרודפת את רוה"מ.

ההתנגדות שלי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מאותו מקום שבו אני נלחם נגד האקטיביזם השלטוני נוסח נתניהו (בסגנון פוטין וארדואן). ההתנגדות שלי ל"הכל שפיט" וההתנגדות שלי ל"הכל משיל" נובעות מאותה תפיסה דמוקרטית של ביזור הכוח, ושל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אני יוצא נגד כל רשות שמנסה לצבור כוח יתר ולפגוע באיזונים ובבלמים, הן כאשר זו הרשות השופטת והן כאשר זו הרשות המבצעת. כעת האיום הגדול יותר הוא ההשתלטות הכוחנית של הרשות המבצעת.

* צבא העם – פורום המנהלים של אורטל ערך אמש ביקור בחוות השומר – שם מתקיימת טירונות לחיילים מרקע סוציואקונומי קשה מאוד או כאלה שמאופיינים בחוסר מוטיבציה קיצונית לשירות בצה"ל. מדובר באוכלוסיות שבעבר לא היו מגייסים לצה"ל. היה זה מפגש מעורר השראה עם מפעל לאומי נפלא, שבו צה"ל נותן מענה יוצא דופן לצעירים שהמסלול שלהם היה חד חד כיווני לעבר עולם הפשע, ובזכות התוכנית הם הופכים לחיילים ולאזרחים נורמטיביים, מועילים ותורמים לחברה. לא מעטים מהם הופכים ללוחמים ביחידות השדה, למפקדים ואף לקצינים. נפגשנו עם קצינה ומפקדות מסגל החווה ושוחחנו אתן, ואי אפשר היה שלא להתלהב מהמוטיבציה האדירה והאמונה הגדולה בשליחות הלאומית שהן מבצעות; אמונה שנותנת להן כוחות להתמודד בנחישות ובהצלחה בקשיים האדירים של התפקיד הקשה והמחייב שלהן.

וחשבתי, שכדאי להביא לסיור במקום את אלה שמטיפים להפיכת צה"ל מצבא העם ל"לגיון שכירים מקצועני." מעבר לעובדה שזה רעיון הבל מבחינת צרכי הביטחון של מדינת ישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים החותרים להשמדתה, השונה כל כך ממדינות שחיות ביחסי שלום ושלווה עם שכנותיהן ומחזיקות צבא שנלחם נגד אויבים אלפי ק"מ מחופיהן – זה גם רעיון עוועים מבחינת החברה הישראלית והחוסן החברתי והלאומי.

לא הופתעתי להיווכח שמרבית המפקדות הן בוגרות שנת שירות או מכינה קדם צבאית. ולא בכדי, הן הציגו את השנה הזאת כהכשרה החשובה ביותר שלהן למהות שהן מגשימות כעת.

כמובן, שבעבורי עצם השהיה (ולא בפעם הראשונה) במקום שבו היתה חוות סג'רה, שבו פעל הקולקטיב ההתיישבותי בסג'רה, שבו היה מרכז ארגון בר-גיורא וארגון "השומר", שבו נבט הרעיון השיתופי, היא כשלעצמה חוויה מרוממת נפש וממלאת מצברים.

* ביד הלשון: תש"פ או תש"ף? – איך נכתבת השנה הבאה עלינו לטובה – תש"פ או תש"ף? התשובה היא תש"ף, בדיוק כפי שהיו תש"ן, תש"ם, תש"ך, תר"ץ ותר"ף.

השנה היא מילה, וכמו כל מילה שמסתיימת באות פ"א, היא נכתבת בפ"א סופית – ף, וה-ף אינה דגושה. זו קביעה חד משמעית של האקדמיה ללשון עברית.

לקראת שנת תש"ך, לפני שישים שנה, התנהל מעל דפי העיתונות פולמוס ער בשאלה זו – תש"כ או תש"ך. מאמרים ומכתבים למערכת צדדו בעמדה זו או זו בהתלהבות. בכתב העת של האקדמיה ללשון עברית, "לשוננו לעם", התפרסם מאמר שכנראה הכריע את הכף. כתב אותו הבלשן ד. תמר, שהביא אסמכתא בת אלף שנים, משנת ד' תש"ך (שנת 959-960 למניינם), שכבר אז כתבו בכ"ף סופית.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

גּוֹרָל

בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית

זוּג מִזְדַּיְּנִים בַּחֹשֶׁךְ

מִתְלַקְּחִים.

בְּבֵיתֵנוּ מֶלַנְכּוֹלְיָה מַשְׁחִירָה

פָּנִים.

חֲתוּל שָׁחֹר מְיַלֵּל עַל אֶדֶן

חַלּוֹן.

אֲחִי הָאֶפִּילֶפְּטִי בְּהֶתְקֵפֵי

זַעַם

מַשְׁלִיךְ אֲגַרְטָלִים בְּחַלּוֹנוֹת

הַדְּלָתוֹת

רִצְפָּה רְווּיָה זְכוּכִיּוֹת.

יְדֵי אִמִּי רוֹעֲדוֹת

עֵינֶיהָ  נְהָרוֹת.

אָבִי בַּתְּחִנָּה דּוֹרֵשׁ שֶׁאֲנַשֵּׁק

אֶת אֲחִי הַחוֹלֶה

הַזּוֹעֵם

הַבּוֹגֵר מִמֶּנִּי

בְּשָׁנִים.

שֶׁיְּרַפֶּה!

שֶׁיְּרֵחָם!

"סָבַלְתָּ מִמֶּנִּי שָׁנִים עַל שָׁנִים,

לֹא זָכִינוּ בְּמַגָּע קַל שֶׁבְּקַלִּים

שֶׁל חֶסֶד מַלְאָכִים.

אֵם תִּנָּשֵׂא לָהּ

סִבְלְךָ יָבוֹא מִמֶּנָּה."

לַחַשׁ אָחִי בְּאָזְנַי.

הַשֶּׁמֶשׁ הִמְשִׁיכָה לְהַשְׁחִיר

פָּנֶיהָ

הֶתְקֵפֵי טֵרוּפָהּ אוֹרְחֵי

קֶבַע.

מַשְׁלִיכָה גּוּפָה לָרִצְפָּה,

מוֹשֶׁכֶת שְׂעָרוֹת

רוֹתַחַת וּמְטִיחָה רֹאשָׁה 

בַּקִּירוֹת.

הָיְתָה מִינִיּוּת

מִכְמֹנֶת שֶׁל תַּפּוּחַ מֻזְהָב.

כָּל הַמַּרְבֶּה בַּאֲכִילַת הַתַּפּוּחַ

הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

בְּצַל הָאִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי

נִקְרוּ דְּרוֹרִים.

רון גרא

* * *

אלי עמיר

שלושים למותו של ששון סומך

הוא הגדיר עצמו יהודי-ערבי

פורסם ב"הארץ" באינטרנט ביום 20.09.19

הכרתי את ששון סומך בראשית שנות השישים. הייתי תלמיד שנה ראשונה בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בגבעת רם והוא למד לתואר שני בחוג ללשון עברית ובלשנות, במקום להעמיק את התמחותו בערבית. לאחר זמן נודע לי מספרו האוטוביוגרפי "בגדאד אתמול" שכבר שם, בהיותו נער, הסתופף בחברת משוררי התקופה בבגדאד וישב בבתי הקפה שלהם, שהיו לעיתים סלונים ספרותיים. כשתיכנן לעלות עם משפחתו החליט להקדיש את חייו לתרגום שירה ערבית, וזה היה מוזר, כי בביתו לא היו ספרים בערבית אלא באנגלית ובצרפתית ובהם קרא.

הוא בא ממשפחה מיוחסת. אבי סבו היה החכם עבדאללה-עובדיה סומך, שהיה הסמכות התורנית הגדולה ביותר של התקופה. כשנפתח בית הספר הראשון של "אליאנס" בבגדאד נזעקו אליו רבני העדה שהנה מעתה ילמדו הבנים את שפות הגויים ולא את לשון הקודש וביקשו ממנו להוציא מנשר שלא לשלוח את הילדים ללמוד ב"אליאנס". חכם סומך ביקש מהם להמתין והלך לבית הספר, דיבר שעה ארוכה עם המנהל, נכנס לחדר המורים, ולבסוף ישב בכיתת לימוד לשיעור שלם. למחרת שלח את בנו ללמוד ב"אליאנס" והפיץ מנשר לעדה ובו כתב "כמוני ראו ועשו." אחר כך נפתח בית ספר "אליאנס" לבנות והרבנים הקימו צעקה גדולה עוד יותר ובאו לחכם סומך והסיפור חזר על עצמו: הוא שלח את נכדתו ל"אליאנס" והוציא מנשר הממליץ לשלוח את הבנות ללמוד שפות זרות והאיץ באבות לאפשר להן לצאת לעבודה.

"אליאנס" הקימה תריסר בתי ספר בערים שבהן גרו יהודים. זו היתה למעשה תחילתה של ההתמערבות והיציאה מהגטו. הגברים היהודים הסירו מעליהם את הלבוש המסורתי הערבי והחלו להתלבש פרנג'י, מערבי, חליפות בשלושה חלקים, והנשים לבשו שמלות לפי אופנת לונדון ופאריס. הם הקימו מועדונים חברתיים וסחפו את הנוצרים איתם. ששון למד בבית ספר "שמש" היוקרתי והשתייך למעמד הבינוני המשכיל שהיה עמוד השדרה של היהדות הבגדאדית והבסראווית. בני מעמד זה נשלחו ללמוד באוקספורד וקיימברידג' ובאוניברסיטה של ביירות.

הוא היה קומוניסט בעל שאיפות מהפכניות, כמיטב הנוער המשכיל היהודי והנוצרי בעיראק, וכמו חבריו פרופ' דוד צמח והסופרים סמי מיכאל ושמעון בלס. הם שאפו לשחרר את עיראק מעול הכיבוש הבריטי ולתקן את החברה העיראקית וסיכנו את חייהם, שכן קומוניסטים כמוהם הועלו לגרדום וסוציאליסטים נשלחו לבתי הסוהר לתקופות ארוכות.

מהפגישה הראשונה בינינו נקשרנו בידידות חמה. רחשתי לו כבוד רב והתפעלתי מידיעותיו וכישרונו ומעצם הדבר שעולה חדש כמוהו נבחר להיות מזכיר מדעי של האקדמיה ללשון העברית. עוד הרשימה אותי הערצתו למורנו ד"ר חיים בלנק, שבא מאמריקה להילחם כאן במלחמת השחרור ואיבד את מאור עיניו במלחמה. שנים מעטות אחר כך תהיה לי הזכות לקחת את ד"ר בלנק לסיור ממושך ברמת הגולן בקרב הדרוזים, שאת הניב הערבי שלהם חקר.

סומך נטה גם הוא לחקר השפה הערבית והעמקת שורשיו בה, ועם זאת היה בן בית בספרות העברית והיה גאה שצמחו ליהודי עיראק סופרים ומשוררים שכבשו מקום בתחום זה. מובן מאליו שלא אחת שוחחנו על ספרות, כתיבה ותרגום, שבו עסק כחמישים שנה וראה בו את תרומתו לקירוב לבבות ואת ייחודו כאיש המזרח בישראל. הוא הגדיר את עצמו יהודי-ערבי, הגדרה שאימצו רבים שראו את עצמם בני בית בשתי התרבויות.

ששון ואני שירתנו יחד ביחידת מודיעין, ואחרי שנפל לידינו ארכיון אש"ף נקראנו למילואים של שלושה חודשים כדי למיין ולקטלג את החומר הרב הזה. היה לנו זמן למכביר יחד, ובין היתר ערכנו מעין ספירת מלאי לאיזה תחומים הגיעו בניה של גלות בבל וגילינו להפתעתנו שלא היה מקצוע או עיסוק או ענף מחקר או ספורט שלא היו בו נציגי הקהילה הבבלית. הלכנו לישון שמחים וטובי לב, אך כבר למחרת השבית ששון את שמחתי כשאמר לי בארוחת הבוקר כי אין לנו אף מומחה בפילוסופיה של המדעים. והנה שנים מעטות אחר כך, כשהייתי מנכ"ל עליית הנוער, שלח אלי מכר צעירה מרשימה שמשפחתה עלתה מעיראק והיא מחפשת עבודה. היא סיפרה לתומה שהיא ד"ר לפילוסופיה של המדעים. קפצתי משמחה וטילפנתי מיד וסיפרתי לסומך, והוא רצה להכיר אותה, כמובן, וכך השלמנו את מחרוזת ייצוגנו בכל המקצועות.

הוא וחבריו הקומוניסטים ואנשי המחתרת הציונית בבגדאד חיו בשכנות טובה וכבוד עם המוסלמים וכאן שאפו ליחס שוויוני לערבים ולסיום הכיבוש.

אחת התקופות הנפלאות של ששון היתה כשכיהן כמנהל המרכז האקדמי בקהיר שיסד פרופ' שמעון שמיר. לא אחת הוזמנתי להרצות שם. את עיתות הפנאי בילינו ששון ואני עם סופרים ואינטלקטואלים מצריים, שוחחנו על ספרות, אמנות, קולנוע, ועל מצרים בימי הזוהר התרבותי שלה בעשורים השלישי, הרביעי והחמישי של המאה שעברה. הפצרתי בו לתרגם קובץ שירים של אום כלת'ום שאהב, ולאחר שיקול דעת אמר כי זו מלאכה מסובכת מדי. תענוג מיוחד היה לטייל אתו בבירה של "אום א-דוניה", אם העולם, מצרים, ולשמוע את סיפוריו. הוא דיבר על קהיר באינטימיות ובאהבה רבה.

לימים יזמו פרופ' שמעון שמיר והוא הקמת חוג של מומחים ומושכים בעט אוהבי מצרים, שהתכנס מפעם לפעם בביתו של שמיר ודנו שם בתהפוכות שחלו במצרים, תרבותה וספרותה, ואלה היו ערבים שלא יישכחו.

כרובם המכריע של יהודי בגדאד היה ששון יהודי חילוני, בניגוד לקביעה של שליטי הארץ הזאת שיהדות המזרח היתה יהדות דתית כולה. הוא וחבריו הקומוניסטים ואנשי המחתרת הציונית שם ניהלו מערכת יחסים המבוססת על שכנות וכבוד הדדי עם מוסלמים, וכאן הם שאפו ליחס שוויוני לערביי ישראל ולסיום הכיבוש.

אלי עמיר

* * *

אביגדור ליברמן צדיק

בנימין נתניהו עבריין

איימן עודה גוש חוסם

יום-יום חג לַסכלים!

* * *

עירית אמינוף

חצבים

בְּוָּאדִי עָרָה פּוֹרְחִים הַחֲצָבִים.

בְּפִיתּוּלֵי כְּבִישִׁים וּמַחְשָׁבוֹת,

שֶׁל יְהוּדִים, שֶׁל עֲרָבִים

בֵּינוֹת סְלָעִים וּרְגָבִים

זְקוּפִים, גֵּאִים, מְלַבְלְבִים 

הַחֲצָבִים.

כְּמוֹ נֵרוֹת הֵם נִצָּבִים

בְּבֶגֶד לֹבֶן מַרְהִיבִים

קַדִּים קַלּוֹת, מְשׁוֹבְבִים

מְמַלְמְלִים לְלֹא מִלִּים

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, קְרֵבִים

יְמוֹת הַסְּתָיו הָעֲצוּבִים,

וּמִדֵּי סְתָיו מִנִּי סְתָווִים

נָשׁוּב נִפְרַח בַּעֲבוּרְכֶם – 

הַמִּתְרַגְּשִׁים, הָאוֹהֲבִים,

לְלֹא גְּבוּלוֹת וּבְלִי דְּגָלִים

לְלֹא מִסְתּוֹר מַאֲרָבִים,

אֲנַחְנוּ כָּאן גְּלוּיִים לָאוֹר

לְמַעַנְכֶם – כָּל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים –

הַחֲצָבִים.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל. ההומור כתמריץ להכנסה

יום אחד, כשבוע לפני תום החופש הגדול, נחה על דיצה רוח היוזמה ובישרה לי שהחליטה שלפני שמתחילים הלימודים, ניקח את הילדים וניסע רחוק, עד לבית מלון ברחוב הירקון, ושם, ליד חוף הים, נתמקם לשלושה ארבעה ימים.

על מתנה טובה מזאת לא יכולתי לחלום. אמרתי לדיצה שזה רעיון נהדר, חבל רק שיש לי כמה דברים דחופים לכתוב, אבל אני מתחייב להביא אותה עם הילדים לשם וגם להחזירם בבוא הזמן.

להפתעתי, דיצה קיבלה את בקשתי בהבנה ואיפשרה לי לחיות בדירה ריקה, ולהתמסר ללא הפרעה למכונת הכתיבה ולפאולה, המטפלת של משפחת קופילביץ. המפגשים עם פאולה זרמו אמנם על מי מנוחות, כשהיא עולה פעם או פעמיים בשבוע עם כביסה רטובה אל הגג, אך איך אפשר להשוות חוויה חפוזה על ספה צרה בסטודיו, אל מול תנוחה נינוחה על מיטה זוגית רחבת ידיים בדירה ריקה שאין בה חשש מצעדים מתקרבים.   

כשסיפרתי לפאולה שמחר בבוקר אני שולח את דיצה והילדים לנופש ונשאר לבד בבית, אורו עיניה ואמרה: "יופי, אז מחר במקום לעלות לגג, אני באה אליכם בצהריים לשאול אם אפשר לקבל חצי כוס שמן זית."

למחרת התחלנו את היום באריזת מזוודות, כשהילדים מזרזים אותנו לצאת מוקדם ככל האפשר ודיצה נזכרת בכל רגע מה עוד שכחה לארוז. בשעה עשר הייתי כבר בדרך חזרה, כשאני לא מאמין שמחכים ארבעה ימי חופש בבית. ברגע האחרון דיצה ביקשה ממני שאשאר במלון לפחות עד ארוחת הצהריים, אבל אני הייתי עיקש כמו פרד. הזכרתי לה שאני צריך לכתוב מחזמר לחג היובל של מושב אביגדור, ושי לביא לוחץ עלי שאכין לו לפחות שלושה פיזמונים.

כשהייתי קרוב לבית ונכנסתי לרחוב לואי מרשל, הבחנתי בקטנוע הבא מולי, נעצרתי בצד לפנות לו דרך. במקום לנצל את טוב ליבי ולחלוף לצידי בבטחה, נעצר הקטנוע ליד חלון הפז'ו וכשהרוכבת הסירה את הקסדה מראשה, זיהיתי את לילי דקל. החיוך ששלחה אליי היה עדיין יפה, אבל לא הצליח להסתיר את קלסתרה ועיניה שהקרינו עצבות מסוימת. כאב לי הלב לראותה במצב ירוד כל כך, ולא יכולתי לשכוח את העליזות ושמחת החיים שליוו אותה בימים הראשונים שהכרתיה בשדרות סמאטס.

כחודש לפני כן, כשחזרתי עם הילדים מאילת, פגשתי אותה מול ביתי, והתיישבנו על אחד מספסלי השדרה להתעדכן בסיפורי הרכילות האחרונים. היא סיפרה לי שנפרדה סופית מבעלה והוא לא משלם לה מזונות, כי אין לו עבודה. גם לה אין הרבה עבודה, כי כולם בחופשה, אבל כשיתחילו הלימודים, היא מתכוננת לערוך מפגשים בגני הילדים ולהציע להורים את עזרתה המקצועית בחינוך. אמרה שהיתה יכולה להתמודד עם המצב הזה בקלות אם היתה מוצאת איזה איש תומך שייתן לה משהו כמו שש מאות לירות לחודש.

הייתי זקוק לכמה רגעים, כדי לעכל את גילוי הלב שלה ולהאמין שהיא אכן מדברת ברצינות.

אחרי שהתאוששתי נזכרתי במה שסיפרה לי פעם פאולה, כשבאה לבקר אותי בסטודיו על הגג, ואמרתי ללילי, שבמקרה לפני שבוע,  פגשתי בסופרמרקט את העוזרת של משפחת קופילביץ, והיא סיפרה לי שברחוב נחלת בנימין ישנה חנות בגדים של בולגרי אחד, שהציע לה תמיכה חודשית תמורת פגישה של פעם בשבוע אצלו בחנות, כשהוא סוגר אותה בצהריים. אמרתי ללילי שאם היא מעוניינת, אני יכול לשאול את פאולה מה הכתובת המדויקת, והיא יכולה ללכת לחנות לראות איך הבולגרי הזה נראה.

לילי נראתה מזועזעת, ואמרה: "לא! לא! לא! עד כדי כך אני לא מיואשת, אם כבר, אז אני רוצה מישהו שאני יכולה גם לדבר איתו ולא רק על תחתונים או גופיות."

כשנפרדנו הבטחתי לה לנסות למצוא אישיות ברמה מתאימה, אבל לא התכוונתי ברצינות, כי לא האמנתי שהיא התכוונה ברצינות. עכשיו, כשחזרתי מרחוב הירקון ונתקלתי בה, חזרו אליי כל המחשבות על הנסיכה שהחיים דירדרו אותה עד כדי כך, ובלי להאמין למה שאני אומר, שאלתי אותה אם מצאה כבר מישהו מתאים.

אמרה לי: "למה אתה שואל? יש לך מישהו?" 

אמרתי לה: "אחד כזה כמו שמגיע לך, אין לי, אבל במקרה דיצה עם הילדים עברו למלון דן לכמה ימים, אז אם את רוצה נוכל לדון על זה בערב."

היא לא ענתה לי, חבשה את הקסדה, זרקה לי 'שלום' וטסה במורד הרחוב. לא ידעתי איך לפרש את התגובה הזאת וכיוונתי את הפז'ו  לעבר שדרות סמאטס, כי זכרתי שבצהריים פאולה צריכה לבוא אליי, לשאול אם יש לי במקרה קצת שמן זית.

בצהריים, אחרי שפאולה יצאה עם השמן ועם הבטחה שמחר בצהריים תבוא להחזיר לי את הכוס, לא ידעתי אם אני רוצה שלילי תגיע. פחדתי שאני הולך להסתבך בעלילה שמי יודע איך תיגמר. החלטתי שאם תגיע אתן לה את הסכום שרצתה, אבל אשחרר אותה מלמלא את חלקה. אגיד שתראה את זה כהלוואה ותחזיר לי לכשיתאפשר לה. אחר כך כשהתקרב הערב, וזיכרון הצהריים עם פאולה התרחק, חשבתי שאולי היא תיפגע אם אדחה את כוונתה לגמול לי, ולבל תיעלב אקיים רק חד פעמית את החלק המוטל עליי כשאני מוטל עליה.

וזה מה שקרה.

לילי צלצלה בתשע בערב ואני פתחתי לה את הדלת. שנינו לא פרצנו בתרועות שמחה. החלפנו מבטי חשדנות הדדיים ועטינו מראה של אנשי עסקים. לא רציתי להביאה לחדר השינה, כי חששתי שאולי ניחוחות הצהריים עוד נוכחים שם. הושבתי אותה על הספה בסלון וברגע שהתיישבתי לידה, עטפה אותי בחיבוק אמיץ כדבר המובן מאליו, וידיה הפגינו מומחיות בפרימת כפתורים. ההמשך ההכרחי קרה אחר כך  כל כך מהר, עד שלא יכולתי שלא לזקוף את חזי בגאון ולהגיד:

"נו, היה לך כבר גבר כמוני? שרק נכנס וכבר גומר!"

היא פרצה בצחוק ואמרה: "בעד זה אני אוהבת אותך. חוש הומור כמו שלך, לא מצאתי אצל אף אחד." 

בסוף הערב, כשהוצאתי את הארנק חששתי שאולי תיעלב, אך היא לא הראתה שום סימן בכיוון זה, וכשהצעתי לה גם לכסות את הגרעון שיש לה בבנק, החמיאה לי כשאמרה שזה רעיון מבריק, שמאוד מוצא חן בעיניה.

היה לי קל לתת לה כסף במזומן, כי חותני ז"ל כאילו חזה את העתיד והשאיר לנו ירושה יפה בבנק בז'נבה. בכל נסיעה משפחתית לחו"ל הייתי חוזר עם כמה מאות דולרים המוחבאים במזוודה ועוד הייתי חש גאווה, על שאני מצליח להכניס מטבע זר למדינה.

בפגישות הבאות שהיו לנו, אחרי הפגישה החד-פעמית, הייתי מנסה לשכנע אותה שהיא לא מוותרת עליי רק בגלל הסקס המופלא שלי – אך היא נשארה איתנה בדעתה והורידה אותי ביגון שאולה, כשהתעקשה להגיד שהיא איתי רק בגלל ההומור שלי – ושלא אשלה את עצמי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

חינוך ילדים בימי המקרא

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תש"ף

המרצה – ד"ר משה גרנות

עיון בתעודות המעידות שהיו בתי ספר בשומר, במצרים וביוון; ראיות על השליטה בכתיבה ובקריאה במקרא; התעודה הלבלרית המפורטת בספר ירמיה; האם יש ראיות לקיום בית ספר בתקופת המקרא? מי היו החכמים שחייבו הורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר?

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א' 6.10.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

תנו דעתכם על כך שההרצאות בתש"ף מתקיימות בימי א'

הכניסה חופשית

* * *

יורם וולמן

בסתיו, בבנימין

מתוך ספרו החדש "בא והולך", סיפורים קצרים.

בהוצאת ספרים אדאר, 2019. 238 עמ'

הערב ירד לאיטו בחבל בנימין. איגור אברמוביץ לחץ על כפתור תחנת הרדיו הרוסית במכוניתו ובבת אחת חזר לרוסיה, לקולותיה, לצבעיה ולריחותיה. אחרי שהאזין לעדכון החדשות של השעה שלוש וחצי, שבו הודיעו על הגברת הכוננות במחסומים, צילצל לנירה בנייד שלו, רק לומר שלום, אך היא הרגיעה אותו ואמרה שבעלה בחו"ל. פעם אמרה לו בסגנונה הישיר: "אם הייתי מכירה אותך קודם, בטוח הייתי מתחתנת איתך, מלאך בלונדיני שלי." – אה! נירה, נירה, צברית עם נשמה רוסית. הוא לא עמד בפיתוי. כשיצא ממנה המשיך בנסיעה ואחר כך חייג לטניה אשתו. הוא נשך את שפתיו כשלא ענתה, נמלך בדעתו וחייג שוב. בהודעה המוקלטת שב וביקש את סליחתה על שסיכן את חייו בנסיעה אל המג"ד שלו באלפי-מנשה שבשטחים.

הם דיברו על זה אתמול בערב. איגור אמר לטניה שיסע אל המג"ד כדי לשכנע אותו, פנים אל פנים, שלא יפטור אותו משירות מילואים למרות שהגיע זמנו לפרוש. הרי הגדוד שלו יורד עוד מעט לצאלים לאימון רטוב לפני שיתפוס את הקו בבית שאן, ולא ייתכן שהוא יישב בבית. הוא, שסבא סולומון שלו נלחם ביפנים ואחר כך בנאצים ושהיו לו שלושה רובים ואקדח מאוזר גרמני, ואביו, שגם הוא נלחם בנאצים ונפל, והוא עצמו, הוא עצמו, שנלחם באפגניסטאן כקצין צלף, הוא יישב בבית?! לא! הוא יניח את מכתב הפרישה על השולחן ויאמר למג"ד: "אני לא קיבלתי ואתה לא ראית, אה?! ארבעים וחמש זה לא גיל לפרישה."

"אבל הרי אתה לא אוהב אותו. כל כך הרבה פעמים אמר לך בזלזול שהרוסים מתנשאים, זוכר שסיפרת לי?" שאלה אשתו, והוא ענה לה: "נכון. נו טוב , אני לא מתפלא עליו, הרי הוא קיבוצניק... בחור טוב, באמת, אמנם הוא בנה של האדמה הזו אבל הוא זה שמתנשא ואינו מוכן להכיר תרבות אחרת. האם הוא מכיר ספרות רוסית, את טולסטוי, טורגנייב, ייבטושנקו, או את ווזנשנסקי!?"

שניהם ניענעו את ראשיהם בשלילה.

"נו, באמת, אנחנו מתנשאים, אה!" סיכם איגור.

אך טניה לא ויתרה: "מה, איגור, זה יפגע בגבריות שלך אם תגמור כבר את השירות הצבאי שלך? זה לא היה לי קל להישאר לבד עם הילדה כשהיית במילואים. שירות צבאי ברוסיה אחר כך באפגניסטאן ועכשיו גם פה?! אולי תשאיר קצת לאחרים?"

 הוא לא היה חסר סבלנות כלפיה. אין לה מה לדאוג, הרי הוא  אוהב אותה, אמר לה ברכות וליטף את שערה, וחוץ מזה הרי צבא אינו זר לו והכי חשוב – זאת ארצנו, לא? וכמו בכל צבא, גם פה יש הרבה משתמטים ומישהו צריך לעשות את העבודה. ובקשר לנסיעה הזו להתנחלות, הוא עשה כבר כל כך הרבה ימי מילואים ביהודה ובשומרון ומכיר את הדרכים, וחוץ מזה אסור לשכוח שהובטח להם שהמילואים בשנתיים הבאות יהיו רק בתוך הקו הירוק. ואחר כך הוא יפרוש, הבטיח לה ועטף אותה  בזרועותיו החזקות, אבל היא לא ויתרה. "בשבילך המילואים זה כמו וודקה," אמרה והיכתה באגרופיה הקטנים על חזהו, אך כשהניחה את ראשה על כתפו הרחבה, ידע שנכנעה. הנה, המשיך להקליט את ההודעה בטלפון, הוא כבר מתקרב אל הכניסה לכביש עוקף רמאללה, לא רחוק ממושב תל ניר, והוא יהיה בבית בעוד עשרים-עשרים-וחמש דקות ובערב הם יוכלו לצאת לאכול היכן שרק תרצה ואולי אפילו יצאו לסוף שבוע בגליל.

בשעה ארבע נראה הכביש שומם. על הגבעה עמד חייל בתצפית. חיילים אחדים עישנו, אחרים השתרעו למרגלות קוביות הבטון הענקיות של המחסום, והיה מישהו שקרא ספר בכריכה רכה. איגור יצא מהמכונית לברר אצל החיילים במחסום אם הכביש והשטח בטוחים לנסיעה.

עננים צחורים שטו בשמיים הכחולים וירוקת הגבעות הבהיקה מטיפות הגשם הקל שירד קודם. מסביב היתה שלווה. איגור פשט את זרועותיו ומילא את ריאותיו באוויר הצלול והמשכר של גבעות בנימין. גם שם, באפגניסטאן, עמד לויטננט איגור אברמוביץ על הגבעה המוריקה בבוקר הרענן באביב, פשט את זרועותיו ונשם את אוויר ההרים הצלול. איזו שלווה. כאילו אין מלחמה. מטח כדורים של המורדים פלח את ראשו של הסמל שלו שטיפל בג'יפ והרגו. כה סמוך אליו, כאילו שזה קרה לו. היו עוד גבעות ותלים באפגניסטאן והרוגים רבים והיה שם גם התל שבו כדורי האוייב כמעט קרעו ממנו את זרועו. איגור הוריד את ידיו ונענע בראשו. האם לנוף היפה יש משמעות מוסרית? האם הם יגרמו לאדם להתגבר על רשעותו? ומה יעשה האדם הרגיש המתפעל מהנוף בזמן מבחן של אש? האם החייל באפגניסטאן או בישראל יהרוג אז פחות? איגור אהב לחשוב על השאלות האלה, גדולות ונצחיות כמו אמא רוסיה. לא, אין קשר, יפי הנוף וטבע האדם אדישים זה לזה. רוסיה כל כך יפה וגדולה, ארץ ישראל כל כך יפה וקטנה, אבל גם שם וגם פה הורגים ונהרגים. חבל, רשעות האדם חזקה מכול. מילא, הוא נאנח, לפחות הנוף היפה הזה הוא שלנו.

איגור הסתובב וחייך אל החייל הקורא. כשהתקרב אליו וראה ששם הספר הוא "החטא ועונשו", עצם את עיניו לשנייה וכיחכח בגרונו. הוא הרים את ראשו וראה כמה מפגינים ישראלים שעמדו על הגבעה ממול, מניפים שלטים נגד המחסום. מדי פעם קראו סיסמאות אך אלו נשארו תלויות באוויר. החיילים אמרו לו שהמצב שקט ושלא ידוע להם על פעילות חבלנית כלשהי  באזור.   

ב.

הקליעים פגעו בשמשה הקדמית של הסובארו ושברי הזכוכית שרטו את לחייו. קילוח דק של דם ירד מזרועו השמאלית. איגור התעשת מיד: זה מארב מתוכנן. להסתובב ולחזור למחסום? 

הוא האץ בנסיעה כדי להגיע לשטח פתוח ולהתרחק מהגבעות הנמוכות שסגרו עליו. היורים המשיכו לירות.  מיכל הדלק! חשב. הוא עצר בבת אחת, נטש את המכונית, רץ אל השדה והסתתר מאחרי הסלעים הגדולים המפוזרים בו.

כשהרים את ראשו, ראה את הבית בראש התל, קרוב אליו.  הבית היה בן שתי קומות, בלתי מטויח ומוטות דקים של ברזל בלטו מהקירות. כמה חלונות מקומרים היו צבועים בכחול מרושל ופה ושם היו כמה תריסי ברזל. המקום נראה לו נטוש. אין זמן. עכשיו עליו להגיע אליו. האקדח היה שלוף בידו הימנית, ובידו השנייה המדממת פילס את דרכו בין השיחים הקוצניים והסלעים.

כשהוא מסתתר מאחרי סלע, ראה איגור שמהגבעה ממול יורדות ומתקרבות אל המכונית הנטושה ארבע דמויות שפופות. הוא ירה ירייה אחת ודמות אחת נפלה. השלוש זיהו את מקומו והחלו לרדוף אחריו ולירות עליו. איגור דילג מסלע לסלע, עצר וירה בחזרה: עוד דמות נפלה. נשארו שתיים. אפגניסטאן ניצחה, חייך בסיפוק והיכה באגרופו באוויר. היריות עליו התחדשו. הוא נכנס בסערה אל הבית ועלה מתנדנד ומתנשף אל הקומה השנייה. עצר לשנייה מול אחת הדלתות ואז בעט בה ונכנס לחדר. הוא חצה את החדר וליד החלון הפתוח הסתובב והחליק-התיישב על הרצפה החולית, נשען בגבו אל הקיר.

רק עכשיו הבחין בהם. אישה צעירה עטופה מכף רגל ועד ראש ושני ילדים ישבו על הרצפה בפינת החדר. הקטנים לפתו את אימם והקיפוה בזרועותיהם. מטחי היריות השורקים של המחבלים פסקו לפתע. הוא לא גרע את עיניו מהאישה וחש שאינה יכולה להזיק לו. קילוח הדם בזרועו היה דק ונראה היה שהפציעה לא היתה  חמורה כפי שנראתה תחילה, השבח לאל. הוא ידע שסבא סולומון אברמוביץ לא היה משתמש בביטוי כזה. בעיני סבא וסבתא רק סטאלין והמפלגה היו אלוהים וכל היתר לא נחשב.

החב"דניק המזוקן ממחנה העלייה בקייב אמר לו: "דע לך , איגור, בחיים אין מקריות כי הכול נכתב למעלה. אנו צריכים להכיר טוב יותר את הבורא..."

 איגור נטה קדימה והציץ בחלון בזהירות. כל השטח מהבית עד הכביש נפרש לפני . הוא לא האמין שהתחמושת של התנזים אזלה. ראשו היה כבד והוא חש חולשה מתפשטת באבריו.

   איגור החזיק את האקדח בידו והסתכל על האישה וילדיה.

"איפה הבעל?" שאל את האישה, אך היא לא ענתה.

"איפה האבא, אבא?" הוא חזר על שאלתו והרים את ידו אל התמונה התלויה על הקיר ממולו. הילדים ענו בעיניים פעורות מפחד וביבבה חנוקה, אבל האישה ניעורה, הסתכלה על התמונה והלעיגה בהפתעה: "אנתה בעברית? אנתה לא אמריקי?"

"אני ישראל," ענה איגור.

היא המשיכה: "אבא בישראל, בסוג'ון."

"סוג'ון?" איגור היטה ראשו קדימה, מתקשה להבין.

"בית סוהר," צעק הילד הגדול.

"למה סוג'ון?" שאל איגור בסקרנות מהולה במעט שמחה.

האישה משכה בכתפיה.

הוא פנה אל האישה: "את רואה, זהו, זה קרה גם לי, שומעים על זה ברדיו ורואים את זה בטלוויזיה, אבל זה אחרת כשזה קורה לך ממש... הרי החיילים אמרו שאין מחבלים בסביבה... המודיעין נכשל שוב... אני מאבד דם... צריך לחתוך את השרוול... זה קשה, היד כואבת... אני יודע, אני יודע שאת לא מבינה מילה ממה שאני אומר לך... את יודעת מה החב"דניק המזוקן ממחנה העלייה בקייב אמר לי? הוא אמר: ' בחיים אין מקריות כי הכול מלמעלה... תניח תפילין ותהיה מוגן... בוא, אני אעזור לך להניח תפילין...' –  ואני אמרתי לו: 'אם אתה מאמין שאין מקריות בחיים, אז איפה טעיתי ולמה נפצעתי, אה? תראה, אני חושב שצריך להתחשב בערבים ואני רוצה להמשיך לשרת בצבא ולהגן על המדינה, אני בן אדם טוב שדואג למשפחתי..."

הוא  שב והסתכל בידו השמאלית המדממת.

"אולי יש לך תחבושת?" הוא שאל אותה, "אם היו לי עכשיו תפילין, הייתי מניח אותם על היד המדממת וזה היה חוסם עורקים..."

איגור עצם את עיניו והיטה ראשו לאחור. 'בוא, איגור קטנצ'יק, מלאך זהוב שיער שלי, בוא אליי,' סבא סולומון אברמוביץ הושיב את איגור הקטן על ברכיו  וסיפר לו על יערות העד המושלגים של סיביר, על הנמרים ועל הדובים הגדולים שהיו מסתתרים בין העצים בשלג ועל הציידים האמיצים שסיכנו את חייהם כדי לצוד אותם. לסבא היה קול נמוך וערב והוא ידע לשיר כמו  פיודור שליאפין. תמיד חזר סבא סולומון לסיביר ותמיד אהב איגור לשמוע את הסיפורים מחדש ולהסתכל שוב ושוב באלבום הישן של סבא, כאילו הוא רואה אותו לראשונה.

"למה הם רצו לצוד אותם?" שאל איגור.

"כדי להביא אותם לגן החיות או לקרקס או להכין מהעור שלהם פרווה לאנשים," היה סבא משיב לו.

סבא סולומון היה שומר יערות והיתה לו בקתה על גבעה ובבקתה בערה האש באח ועליה סאמובר גדול עם תה חם. סבא היה אז צעיר וחזק, הוא נלחם ביפנים ואחר כך, אפילו כשהיה בן שישים, נלחם בגרמנים. הוא לא פחד להישאר לבדו בבקתה. ליד האח היו תלויים שלושה רובים, אחד גרמני, אחד רוסי ואחד אנגלי. בחגורה החזיק סבא אקדח גרמני. "מאוזר,", היה איגור הקטן קורא בקול תרועה בשם האקדח וסבא היה מהנהן בחיוך. והיו לו כדורים מיוחדים לכל רובה. לפעמים עזר לציידים לטמון מלכודות לחיות הנוראות ההן וכפרס הם נתנו לו ארנבות או צבאים קטנים כדי שיהיה לו מה לאכול. סבא אמר שהדובים אהבו לתקוף בלילה מפני שהם ידעו שהאנשים פוחדים מהלילה, עוד מהזמן שהיו מעט אנשים בעולם, זה היה הפחד הראשון של האדם, כמו פחד של תינוקות. סבא לחש פעם לאיגור שגם הוא פחד פעם כשדוב גדול הסתער עליו והפילו ונהם והתנשף כאילו היה הליקופטר וממש ברגע האחרון הצליח סבא לשלוף את המאוזר ולירות באוויר והדוב הסתלק. ועוד הוא סיפר על הרבה לילות לבנים בסיביר... וכך, הרבה שנים אחר כך, שמר סבא על היערות ברוסיה עד שהתחתן עם סבתא ועבר לגור ברוסטוב... אולגה הקטנה חייכה אליו וטניה הרימה אותה בזרועותיה והושיטה אותה לאבא, לאיגור. זה היה החיוך הראשון שלה. אחר כך רצה והביאה את המצלמה... איגור הזיע מאד ועיניו נעצמו לפרקים. הוא החל להושיט את ידו אל הארנק כדי להציץ בתמונה שלו ושל אולגה...

לפתע נשמעו צעדי ריצה וקולות עמומים מעבר לדלת. איגור ניעור. הוא הרים את האקדח בשתי ידיו וכיוון אותו אל הדלת. שקט ודרוך הוא סינן מפיו ברוסית: "זה אני או הוא."

האישה התרוממה בבהלה נופפה בידיה וצעקה: "לא , לא!"

איגור לא ירה. הוא לא ידע למה. הוא עצם את עיניו, נענע בראשו והודה לאלוהי המזל .

ילד, מעט גדול משני האחרים, נכנס לחדר בבהלה, ומיד כרע לשבת ליד אימו ואחיו. השתרר שקט כמה שניות. איגור פרק את המחסנית מאקדחו וראה לחרדתו שהיא ריקה. הילד הגדול הבחין במחסנית הריקה ובהבעת פניו של איגור. איגור קלט את מבטו של הילד.

לפתע קראה האישה קריאה חנוקה והצביעה על רגלו של איגור.

הוא לא הכיר  את שפתה אך הבין את כוונתה. הכתם הקטן על ירכו הלך וגדל ואז ראה כתמי דם על החול. הוא טפח בידו על כיס חולצתו וקפא על מקומו. הטלפון הנייד שלו! הוא היכה  באגרופו על החול וקילל נמרצות ברוסית. הטלפון נשאר במכונית.

"את מבינה מה זה אומר?" הוא צעק ברוסית, "אין קשר עם אף אחד, אין עזרה, אין רופא, אין כלום."

כעבור רגע התעשת וקרא אליה בעברית: "אולי  יש לך נייד?"

היא לא הבינה גם כשחייג באוויר באצבעו כסימן. "טלפון!!" צעק.

היא אמרה לו: "לא טלפון."

הילד הגדול רכן אל אימו ולחש באוזנה: "למה את לא יורה בו, אין לו כדורים."

האישה הסתכלה בבנה בחטף: "אולי הוא יעזור לנו לשחרר את אבא מבית הסוהר."

לפתע התחדשו היריות ונתזי בטון ממסגרת החלון התפזרו בחדר. לתדהמתו ראה איגור שהאישה החלה לזחול אליו לאט-לאט וחשב שזו ההזדמנות שלו. הוא יתפוס אותה או את מישהו מילדיה וייצא איתם החוצה אל התנזים. האישה והילדים יהיו בני הערובה שלו, ונראה את הערבים הגיבורים האלה יורים אליהם עכשיו.

האישה המשיכה לזחול אליו. היא הוציאה מקפלי שמלתה הארוכה והמפותלת רובה קצר קנה והניחה אותו מאחוריה. איגור נרתע אבל פיו נפער בתדהמה כשהחלה לקרוע רצועת בד מהשמלה. מהר מאד ירד לסוף דעתה. איגור עדיין החזיק באקדח. האישה לא נסוגה. היא הושיטה לו את הבד והוא ניגב את כתם הדם הגדול על ירכו. אחר הוסיפה וקרעה עוד רצועת בד רחבה. "חוסם עורקים, מה, תודה מקרב לב, גברת," אמר לה ברוסית.

פניה של האישה נעשו נינוחים יותר והיא פנתה וזחלה חזרה אל ילדיה. היא אמרה משהו לילד אחד ואחר כך לגדול שביניהם. שניהם יצאו מהחדר, משאירים אותה עם התינוק.

איגור הסתכל באישה ובילדיה ולא הבין למה לא ירתה בו ולמה לא יצאה מהחדר וברחה עם ילדיה. הזיעה הקרה עדיין כיסתה את פניו ועיניו היו עצומות למחצה. הוא ראה כיצד הדוב הלבן הגדול מתקרב ועוד מעט יסתער עליו ויטרוף אותו אם לא יספיק לשלוף את המאוזר ולירות. הילד הקטן חזר לחדר ובידיו בקבוק מים ושתי פיתות, הניח אותם ליד איגור והסתלק לפינה של אימו.

היריות של התנזים  התחדשו בעוצמה והכדורים נקבו את כל קירות החדר. איגור שתה מהמים בגמיעות מהירות וחש הקלה. שוב השתרר שקט. עברו כעשר דקות, כנצח בעיני איגור ,ואז נשמעו קולות רמים קרבים ונדמה היה שהם ממש מעבר לדלת.

הם היו במסדרון. האישה החזיקה את הרובה בידיה וכיוונה אותו אליהם. איגור חשב שצריך להסתער עליה ולקחת את הרובה. נשמעה ירייה והאישה השתטחה על הרצפה. דם ניתז מצווארה החשוף. שני הילדים פרצו  בבכי והחזיקו בידה של אימם. הכול התרחש מהר מכדי שאיגור יוכל להגיב. לוחמים דוברי עברית פרצו פנימה ברובים שלופים והתפזרו בחדר ובכל הבניין. הילד הגדול הגיע משום מקום והסתובב ביניהם בבהלה, מחפש את אימו ואחי . אחד החיילים הוציא את הקטנים מן החדר אך הילד הגדול זחל אל איגור וישב לידו.

עייף ומרוגש, מתנשם בכבדות ומיוזע, ראה איגור איך הדב הלבן הסתלק ממנו ופנה, לחרדתו, אל האישה ושני ילדיה הקטנים, מתעלם מהחיילים. הוא הרים את האקדח. שבריר שנייה לפני שלחץ על ההדק קפץ עליו הילד הגדול והסיט את ידו. איגור הסתכל בילד במבט מזוגג. אחר הצביע ביד כבדה על הקיר ממולם והוסיף, "אבא שלך יבוא."   

כשהרופא פנה לטפל בו, נד איגור בראשו וזקר את סנטרו בכיוון האישה כאומר: טפל בה קודם. הוא עצם את עיניו ונשען אל  הקיר. הרופא החל להכין את שקית העירוי.

יורם וולמן

*

העטיפה האחורית לספר "בא והולך" מאת יורם וולמן

סיפוריו הקצרים של יורם וולמן עוסקים בנושאים אקטואליים, לכאורה שגרתיים, בחיי היום יום שלנו בחיי המדינה: הסכסוך עם הערבים, העלייה הרוסית, דברים שבינו לבינה ועוד. לא פעם המקריות מפגישה את גיבוריו במצבים מפתיעים ומרתקים.

שפת כתיבתו קולחת וקלה לקריאה וניכרת בסיפוריו הזדהות עמוקה עם גיבוריו. "בא והולך" הוא מיקרוקוסמוס אנושי שמתאר בכישרון רב את מציאות חיינו כאן. 

  אהוד בן עזר, סופר משורר ועורך

ליורם וולמן יש קול משלו ויכולת תיאור טובה של חיי היום-יום שלנו, על האורות והצללים שבהם, בסגנון ריאליסטי. באחדים מסיפוריו ניכרים חומרים "או-הנריים", ואחרים מזכירים את אמנות הסיפור של סופרים צרפתיים נודעים בני המאה התשע עשרה.

ראובן מירן, סופר ומוציא לאור

כשאני שואל בספרייה ספר סיפורים קצרים, אני קורא קודם כל את הסיפור הראשון או האחרון בהנחה שאלה הטובים ביותר. הפעם נמשכתי להתחיל בסיפור "שישה מטרים, שישה קילומטרים", וכשהתחלתי להציץ עם המחבר לחדרה של השכנה שבבית שממול הסתקרנתי לדעת מה יהיה סוף הסיפור. והסוף היה רחוק ממה שחשבתי. ולכן, בקובץ הזה של יורם וולמן, כדאי מאוד לקרוא ממש עד הסוף כדי לדעת כיצד העלילה תיגמר. ואולי זה סוד כוחם של 26 הסיפורים בספר "בא והולך".

פוצ'ו, ישראל ויסלר, סופר ופלמ"חניק

יורם וולמן – ד"ר לביולוגיה של התא (מכון וייצמן, 1974), עוסק במחקר ביו-רפואי. סיפוריו ורשימותיו ראו אור בכתבי עת ובעיתונים שונים החל משנות השמונים של המאה שעברה. יליד תל אביב ומתגורר בה.

* * *

משה גרנות

קצת הערות על ספרה של נורית גוברין

"נוסעת אלמונית – שלומית פלאום"

שראה אור בשנת תשס"ה

שמחתי להתוודע אל דמות מרתקת שפגשה בימי חייה קשת בלתי נתפסת ממש של דמויות מתחומים מגוונים, ואשר ספגה לתוכה תרבויות של עמים וגזעים מעל פני כל הגלובוס. מסתבר כי למרות שנורית גוברין מלאת הערכה לאישה המיוחדת הזאת, היא אינה נמנעת מלהצביע על חולשותיה (שבח עצמי – 215; ארגון לקוי של הכתבים – 249, 254, 256, 265; שפתה העילגת – 107, 112, 205, 292, 303, 330-331, 333, הערצתה למוסוליני ולפאשיזם – 173 ועוד).

הפתיחה לספרה של נורית גוברין היא יפהפייה: תיאור פרטים בתמונה של חמש סמינריסטיות, וביניהן שלומית פלאום – עולם שלם כאילו קם לתחייה. נורית גוברין מזכירה את דבריו של אביה, ישראל כהן, על גנדהי, אחד מנערציה של פלאום, שהיה אדיש עד כדי אכזריות לגורלם של היהודים הנאבקים על ארצם, ולגורלם של אלה שנספו במיתות המשונות בשואה (170, 173, 175).

הספר של נורית גוברין מציע תשובה לשאלה המרומזת באשר לאלמוניותה של שלומית פלאום – למרות ייחודה (אישה כותבת אוטוביוגרפיה, אישה נוסעת בעולם): היא הייתה אדם מתרשם (מדמויות, מתורות חינוך, מפילוסופיות, מספרות, מדתות, מנופים וכו'), אך לא היתה דמות יוצרת. היא לא יצרה משל עצמה דבר, ושני הספרים שכתבה, והאחד שתירגמה – כנראה, נערכו לשונית על ידי אחרים, כי העברית שלה היתה עילגת ממש. המחברת מזכירה את יהודה בורלא שציין במכתבו שהעברית שלה איננה מספיקה (89), ואת דב קמחי אשר תירגם את מאמריה ומכתביה מהודו מגרמנית לעברית (150). אנשי הספר העבריים אינם סלחנים בכגון אלו – אפילו יותר מאשר כלפי בגדיה המוזרים.

הספר מזכיר שגם דב קמחי, בן דורה, מחבר הספר "על שבעה ימים", גם כן נשכח, אבל הוא בוודאי איננו היחיד: כל הדור ש"ירש" את ביאליק נמחקו מהזיכרון – מתוך אלף סטודנטים לספרות אני מסופק אם יימצא אחד שיודע מי הם זלמן שניאור, יעקב כהן, יעקב שטיינברג, יצחק למדן, דויד שמעוני ואחרים. אליעזר שטיינברג הוסמך לרבנות בגיל 16, נחשב לחכם מבין סופרי ישראל בזמנו, פרסם כמאה כרכים בפרוזה, מסה, תרגום וחכמת ישראל, ערך את "כתבים" – אבל חוץ מקצת חוקרי ספרות – איש איננו זוכר אותו היום. זיכרון הקוראים מתרכז דווקא במעט הנשים שיצרו באותה תקופה ואחריה: רחל, דבורה בארון, לאה גולדברג, אסתר ראב. היותה של היוצרת אישה דווקא מועיל להבלטתה בעיני הקוראים, ולא להיפך.

הספר בהחלט מעניין, אבל גם לוקה לפעמים פרוטרוט מוגזם, ועל כל היגד כמעט יש חזרות מיספר פעמים, לפעמים באותן המילים ממש (ראו פרטי חייה של שירלי טמפל – 298, 300). ייתכן שזה מן ההכרח בכתיבה מן הסוג הזה – לי זה הפריע, בעיקר משום שבאמת מדובר במסמך מרתק, ואין כמו חזרות ופרוטרוט כדי לשבור את העניין שמתעורר עם הקריאה. אבל ללא ספק הספר הזה חשף בפניי דמות של אישה מרתקת, שלא היה לי מושג על קיומה.

משה גרנות

* * *

מנחם רהט

כשאבותיו של ח"כ טיבי סגדו לאלילים במדבריות ערב

אמירתו החצופה של טיבי בבית הנשיא כי הערבים הם 'בעלי הבית' של הארץ הזו, כופרת בריאליה ההיסטורית, ואינה אלא פייק-היסטוריה

איש אינו יכול לחשוד באחמד טיבי, שהוא מסונכרן עם פרשת השבוע. הדבר האחרון שלא ניתן לצפות ממנו, הוא שהדוקטור הח"כ יעיין מעת לעת בפרשת השבוע הרלבנטית.

אבל השבוע דבריו המחוצפים ממש התכתבו, אחד לאחד, עם פרשת השבוע שנקרא בשבת זו, פרשת ניצבים. מדהים עד כמה כיוונו דברי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל לפני כ-3,300 שנה, לדברי הנאצה של אחמד טיבי, בעניין 'זכותו' לכאורה, ופייק-זכותם של חבר מרעיו הערבים, על ארץ ישראל. איזה תיזמון מופלא.

בהתבטאותו המתריסה אמר טיבי ברוב חוצפה, בבואו להתייעצויות עם נשיא המדינה רובי ריבלין, כי "אנחנו, הפלשתינים, בעלי הארץ הזו," שזה אומר, במילים אחרות, כי היהודים החיים כאן, יושבים בארץ רק בזכות הכנסת האורחים שנוהגים בנו אדוני הארץ ב'ביתם' שלהם. הבעלות האמיתית על הארץ, לפי טיבי, היא של הערבים, המכונים שלא בצדק פלשתינים. 

וכך אמר: "לא היגרנו לכאן. נולדנו כאן. אנחנו אוכלוסייה ילידה... אנחנו לא נוכחים נפקדים. אנחנו לא אורחים. אנחנו בעלי הארץ הזאת..."

מדהים עד כמה דבריו של טיבי מתכתבים, במהופך, עם פרשת השבוע. בפרק כ"ט בספר דברים, ממשיך משה לעסוק בברית שחודשה בערבות מואב בין אלוהי ישראל לעמו, ומדגיש כי הברית הזו אינה ניתנת להפרה, ותחולתה עד קץ כל הימים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם..."

בברית הזו, שבמסגרתה מובטחת שוב ארץ ישראל לעם ישראל, יש גם סנקציות של גלות למפירים אותה. אבל בסופה של הגלות, ישוב עם ישראל לארצו: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ."

רק עיוור או כופר לא יראו שהנבואה הזו מתגשמת בזמננו לעינינו.

ומה יקרה את הארץ בין לבין? – הנה תיאור מדוייק של מציאות שהתגשמה במדוייק: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִיא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?"

לאמור, בימי גלותו של עם ישראל מארצו, לא תוכל הארץ לשאת עמים אחרים: "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב." לאמור: בזמן גלותו של עם ישראל מארצו, תהפוך האדמה הפורייה לארץ גזירה ולא תיתן פירותיה לזרים.

גם מי שאינו מאמין חלילה בעיקרון 'תורה מן השמיים', וזו זכותו, חייב להודות שנבואת אבי הנביאים, התגשמה במלואה, אחד לאחד. כך בדיוק היתה המציאות ההיסטורית. עמים רבים חמדו אותה לעצמם: פלישתים, פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, עות'מאנים ובריטים, אך כולם נבעטו ע"י הארץ עצמה. כמו שאומר משה בהקשר אחר: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם." (ויקרא כ"ו). 

מר טיבי, אלה אינם סיפורי סבתא. זו המציאות הריאלית, חקוקה בסלע האמת. למרות מאמציכם למחוק אותה, באמצעות פייק-היסטוריה שהמצאתם על בעלותכם על הארץ. איזה בעלים הייתם, אם רק לפני 150 שנה, עדיין לא דרכה רגליכם כאן? קדמה לכם ההתיישבות הציונית המוקדמת שהחלה להפריח את הארץ, שאליה היגרתם ככפויי שד, רק לצרכי פרנסה, רק תמורת כמה פיאסטרים מצריים.

עדות מדהימה למצבה של הארץ רק לפני 150 שנה בדיוק, ללא ערבים וללא פלשתינים, עם קצת בעלי מומים בירושלים, תמצא בכתבי מרק טוויין שהתהלך בארץ בשנת 1869:

"...המדבריות הללו ריקים מאדם, תילים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצויין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."

לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים: "...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי... המוני נכים, בעלי מומים וחולים מתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים."

פתחנו בפרשת ניצבים ונסיים בתפילה להגשמתה, בשנת תש"ף, של הנבואה החותמת אותה:

"וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ... לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם."

מנחם רהט

* * *

עקיבא נוף

שנה טובה, תש"פ

תהֵא השנה שֶׁבַּשַׁעַר

מְשׂוֹש כל שְנוֹתֵינוּ עד כאן,

יִמוֹגוּ יגון וכל צער,

נטְבול בִּשְׂמָחות עָד עוֹמְקָן.

אז שחר חדש בוֹא יַפְציעַ,

מֵאיר אלוּמוֹת של תקווה,

וְרוּח אדיר בה יניעַ –

אוקיאנוס גלֵי אהבה.

נמְריא אל חופַּת הרקיע,

פורְשׂים שוב כנפיים לעוּף,

עוֹרְגים כי יבוא ויגיע

מַַרְְפֵֵּא לנשמה ולגוף.

רָעָב לְיחדיו אז נַשְׂבִּיעַ

נמוֹץ ונירְוֶוה אֶת הצוּף,

נָחוּש במגע המַרְגיעַ

בְּבוֹא עֵת אחדות גוּף עם גוף.

תישוֹף התש"פ ותַשְפּיע                      

רוב אושר על כל בנֵי האור, 

בהּ צֶדֶק וְחֶסֶד יַבְקיעַ           

ויְהי העקוֹב למישור.                         

תהא התש"פ שנת פיוּס,

תהא התש"פ שנת פריחה,

דוחָה כל גָסוּת וחיסְפּוּס,

לְרוֹך וּלְחוֹפֶש – פתוחה.

הארץ תָניב פירותיה,

בּנֵיהָּ יֵשְבו בְּבִיטְחָה,

שלום לה בכל אוֹרְחוֹתֵיהַ,

צדקה ומישפט בשימחה.

תהא נא שנה זו נוטעת

אחוות ידידות עד שִׁיכְרוֹן

ובה תימָצֵא לנו דעת

לְרוב מכאובֵינו פִּתְרון.

תרחיב השנה ותגביה

שיפעת עדנים לאין ספור,

רוב טוהר עלינו תגיהָ,

יהיו כל חיינו – מיזמור.

שנה בה עַמִּי שוב יֵיעוֹרָה

לחזור מִקַּצְוֹות התבל,

לחיות, בלי ללכת אחורה,

חופשי בארצו, ישראל.

עקיבא נוף

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

שלוש נובלות

לדב קמחי

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.3.1971

לפני 48 שנים

יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [ה-20], ולכל אחת מהן חלקה וייחודה בספרות העברית. לירושלים יש דואג, ושום תקופת מתקופותיה אינה יוצאת מקופחת. ואילו יפו, וליתר דיוק – החיים העבריים אשר בשכונותיה החדשות – הם הולכים ונשכחים, ולא נותר להם זכר אלא בספרותנו.

 יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת-דעת היא, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק "מה בין יפו לירושלים" ב"תמול שלשום" – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי-פלסתר, ואילו יפו יפת-ימים היא, "ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים... ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים." ("תמול שלשום", עמ' 397). ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, למרות ש"המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו." (שם, עמ' 392).

קודם ל"תמול שלשום" כבר פירנסה יפו את סיפורי עגנון "גבעת החול", "לילות", "אחות" ו"שבועת אמונים". ויש יפו של ברנר ב"מכאן ומכאן", ובהוצאת "יפת" היפואית, ובעבודתו הפובליציסטית והספרותית, ומאוחר יותר – מקום מותו. ויש יפו של א. ראובני ב"האוניות האחרונות". וירושלים – אצל ברנר ב"בין מים למים" וב"שכול וכישלון", ואצל ראובני – ב"עיצבון", "בראשית המבוכה" ו"שמות". ומשום כך הקריאה בספריו של דב קמחי (1889-1961, עלה ארצה ב-1908 וגר כל ימיו בירושלים) – דומה לפגישה עם דמויות אשר חייהן, גורלן וכל סביבתן כמו מוכרים לך כבר: ירושלים ב"על שבעה ימים" (נכתב 1931-1932, נדפס 1934), יפו וירושלים בנובלות "אחרית" (נכתב 1915), "פגישות" (נכתב 1919) ו"במבוא" (נכתב 1924) שנדפסו בקובץ "אחרית" משנת 1929.

יפו, שחילונית היא וקלת דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה "אחרית".

אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות, כשהיא מן ה"חולניים", כדבריה – כך נפתחת הנובלה "פגישות", והמשכה, כאילו פירנס במעט, על כל פנים קדם ל"תמול שלשום" (1945) – דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני, אך גם עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי, ומתקשר אל בת-דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

"באוצר האהבה יש עינויים מיוחדים לבני כל גיל" – דברים אלה, משל טורגנייב, משמשים מוטו לנובלה השלישית, "במבוא": יום בחייה של מורה ירושלמית צעירה ויפה, אורה גפן שמה, שאוהבת את ארושה של חברתה המבוגרת. כמה וכמה אברכים ירושלמיים, תימהונים ומשכילים, מושכים בשבט-סופר – אוהבים אותה, והריהי מטיילת בעיר, מאדם לאדם, חסרת מנוחה, פגועה ופוגעת, אך לבלוב אהבתה הקצר אינו מצליח לשנות מאום באופייה הקשה של העיר ובייאושם ובבדידותם של מחזריה.

הנובלה הראשונה, "אחרית", היא ללא ספק המעניינת והעמוקה מבין השלוש. קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה. חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים. ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: היסע, אם לא? ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשד מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי "לבקר מידידיו" (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!) – המתח שהצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צילה בצהרי אותו יום. חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה.

בחזור גילפס בערב לחדרה, הוא מתקבל בחומת השתיקה והזרות של ידידיהָ, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנה בליבו, מונחת כבר-מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה סופית אל שפת ימה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון "שבועת אמונים".

"אחרית" בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות שאינן רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדוייק את הלך-הנפש של צלה ושל גילפס. הדיאלוגים קצרים מאוד ומרומזים, האירוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו "מבין השיטין" – בספר ובקורא גם יחד.

כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי והענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים בספרות הרוסית והסקאנדינאווית. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים-בכוח, או "תועי-עולם" צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם.

ב"פגישות" מצפים "שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על 'הספרות הצפונית' ועל 'הצפוניות' שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית-ביטול..." (עמ' 135), ואילו מלכין עומד ומבאר ש"אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – 'תרכובת זרה' היא לרוחנו... הצפוניים – הציגו-נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי-מצרים... כולם היו – העם כולו מקצהו – 'ויקינגים', ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר 'באריכות' והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם... וכך רמזו המסון ויעקבסן ואיבסן ובירנסן... אבל מה לנו – ולוויקינגים?..." (עמ' 136-137).

מוטיב צפוני זה חוזר גם בשיחות של נחמיה זייד עם אורה גפן ב"מבוא": "ואולם ביחוד היה נחמיה זייד מדבר לפניה על הספרות הסקאדינאבית, יעקבסן – גם ממנו תרגם פרקים הרבה. ואף נובלות שלמות [אגב, קמחי עצמו תרגם מספרות זו – אב"ע] – יעקבסן אהב את הבטלה, יש גם בטלה 'פרודוקטיבית' כזו, אורה... מעין בטלה קדושה! ובשעת בטלה כזו, ללא-יחס, מתגלים החיים מן הצד המיניאטורי שלהם... ציפורים מצייצות. דבורים מזמזמות. רמשים זוחלים ועלים מאוושים... אל-עליון מתגלה אז לא 'בסופה וסערה ולהב אש אוכלה', אלא מתוך, 'זיו-שדי'... ואת המנגינה הלזו של המיניאטורות אהב יעקבסן. 'מוגנס' – זהו הבטלן הנפלא ביותר שבספרות כל העולם... – וגם את לב הנשים ידע יעקבסן. זוכרת את, אורה, אותה סצנה נחמדה, כשנילס לינה נפרד מאהובתו והיא נוטלת את הקונכיה ועומדת לפני המראה ומזילה לתוכה את דמעותיה על אהובה?..." (עמ' 218-219).

יפו, שחילונית היא ורומנטית מכאן, ושכונותיה "נווה צדק" ו"נווה שלום", ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו זה לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסקאנדינאווים הגדולים ומנסים לטעת את הרומנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ-ישראלית שעדיין אינה קיימת, בארץ שחצייה מדבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים את עצמם, וזה החשוב להם מכול – התיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו? ומבלי שנדע, ומבלי שיידעו הם עצמם, מגיעות אלינו יפו וירושלים של ראשית המאה [ה-20] גם מבעד לעיני סגנונם של המסון ויעקבסן.

* דב קמחי: "אחרית, פגישות, במבוא." נובלות. הוצאת "זוטות", ירושלים, תרפ"ט [1929]. 303 עמ'. מחיר הספר 150 מיל. מכורך בד 200 מיל. המכירה הראשית בבתי הספר לספרים "מוריה", ירושלים, תל-אביב, חיפה, פתח-תקוה.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרק שמיני

החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו

לארץ-ישראל

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.

רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.

הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו  בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...

וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.

אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.

בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!

סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.

בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.

יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.

ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.

מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.

אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.

ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.

והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...

בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.

יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל'ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל'ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.

דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירל'ה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.

 חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירל'ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירל'ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.

יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:

"בן-ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."

גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."

"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי במבט ערמומי.

בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירל'ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל'ה, שטרם קמה.

"אתן לך אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."

"ומהו?"

"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"

בן-ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג'ימה. "אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג'ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.

וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירל'ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?

רק פעם אחת שאלה אותו מירל'ה-נג'ימה:

"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"

"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!"

"והוא יביא אותי לביתו?"

"כן."

"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"

"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."

"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"

"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."

"יש לך עוד אישה?"

"לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני-בכורי יחזקאל."

בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירל'ה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.

סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל'ה.

סלובה הקצתה לנג'ימה-מירל'ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירל'ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירל'ה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.

הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.

כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.

הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.

הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את  מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.

"והיא אשכנזייה או ספרדית?"

"והרי האידיש?"

"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."

"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.

"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח על תנובת זרעו. 

החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.

יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם-יחד.

בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.

כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירל'ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.

בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירל'ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?

לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירל'ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירל'ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג'ימה-מירל'ה והוא לדבר בה כשפת-סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.

בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא? 

לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?

כן. נג'ימה-מירל'ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.

"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."

לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.

"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.

  "מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."

"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"

"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"

"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"

"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו הסולטאן..."

"מניין את יודעת?"

"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורוס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –

"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."

"ישתוק..."

"שאז מותר..."

"אני לא רֶבֶּה שלו..."

 – ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.

ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.

"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.

"לא. מדוע?"

"מצאתי נוצה במיטה שלך!"

בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירל'ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירל'ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.

המשך יבוא

* * *

שיר ועיר

סיור היסטורי ורומנטי העוסק בימיה הראשונים של תל-אביב,

 בשילוב שירים נוסטלגיים על מקומותיה

יום ה', ה-26 בספטמבר, בין השעות 17:00 עד 18:00

לכבוד השנה החדשה נקיים במוזיאון נחום גוטמן לאמנות סיור מוזיקלי ברחובותיה הראשונים והציוריים של תל-אביב.

הסיור יתכנס בשעה 17:00 ברחבת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות וייצא אל שכונת אחוזת בית, השכונה הוותיקה ביותר בתל אביב. במהלך הסיור ישירו המשתתפים יחד את שירי תל אביב הנוסטלגיים: מאריק איינשטיין ועד אריס סאן, מ"אנחנו החלוצים" ועד "פנס בודד".

הסיור יעצור בבית הקולנוע הראשון בתל אביב, בקיוסק הראשון, בבית העצמאות ובעוד שלל אתרים היסטוריים. יחד יתורו המשתתפים אחר מקורות ההשראה לסיפוריו ולציוריו של נחום גוטמן, וילמדו להכיר את תל אביב דרך השירים הרבים שנכתבו והושרו עלייה.

מחיר הפעילות: 24 ש"ח

להרשמה ראו כאן

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

nahum.gutman@gmail.com

03-5161970

שמעון רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, ביום שישי, 20.9, עלה לאינטרנט אתר שלונסקי. עבדתי עליו לא מעט בשנה האחרונה. הכתובת של האתר: http://shlonsky.org.il/

אפשר גם להקליד בגוגל מילות חיפוש: shlonsky.org.il  והאתר יעלה.

האתר רחוק משלימות. בעיניי זו רק ההתחלה. אני מקווה שאוכל להמשיך ולהתקדם בעבודה בו. כרגיל, הבעייה היא תקציב. העדפתי שהאתר יעלה גם אם אינו מלא מאשר לחכות עוד זמן רב עד שתהיה אפשרות להשלימו.

אשמח מאד להערות שלך ואשמח גם אם תוכל להודיע על האתר בעיתונך. לצערי גוגל עדיין לא מכיר את האתר ועל כן רק מי שמכיר את הכתובת יכול להיכנס. פרסום ב"חדשות בן עזר" יכול לתרום לפרסום נוסף.

בברכת שנה טובה ומבורכת, שנת בריאות ועשייה פורייה לך ולכל המשפחה,

חגית הלפרין

* הבאנו כאן במלואם את דבריו של אלי עמיר על ששון סומך בעיתון "הארץ" [מיום 20.7], וזאת מתוך הנחה שרבים מנמענינו כבר חדלו מזמן לקרוא את העיתון – וחבל שהדברים האלה לא יובאו לידיעתם.

* לאהוד שלום רב, תודה על פירסום רשימת הביקורת של בן ציון יהושע על ספרי 'נוסעת אלמונית: שלומית פלאום – חיים ויצירה' שהופיע בהוצאת כרמל בשנת תשס"ה (2005).

אשר להערתך: במאמרי: "פרפרים ופרחים: חינוך מיני לנוער בארץ ישראל – ההתחלות" שכונס בכרך ג' של ספרי 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', בהוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח (2008) – פתרתי את חידת הקשר בין יהושע קנז לשלומית פלאום. בין השאר נכתב שם:

"שלומית פלאום היתה בת-דודה של אימו של הסופר יהושע קנז, והוא זכר את דמותה ואת ביקוריה אצלם בשנות הארבעים והחמישים. תמרה, אחת הגיבורות בסיפורו 'נוף עם שלושה עצים' (הוצאת עם עובד תשס"ב/2002) היא בת-דמותה של שלומית פלאום; הילד בסיפור הוא בן-דמותו של המחבר, ופחות או יותר גם בן-גילו, על כל השינויים המתחייבים מ'העברה' של דמות מן המציאות לדמות ספרותית" (398).  ועוד שם ובספרי 'נוסעת אלמונית' (עמ' 338-339) על סירובו של יהושע קנז לאשר את הזיהוי.

בהזדמנות זו אני שמחה לבשר לך את הופעת הכרך השביעי של ספרי 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', בהוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב. במייל נפרד אשלח לך את הפרוספקט של ספרי זה. אודה לך אם תוכל לפרסמו ב'חדשות בן עזר'.

ברכת שנה טובה, שנה בריאות והמשך יצירה פורייה, לך ליהודית ולכל ב"ב,

נורית גוברין

אהוד: ייתכן שהקשר של שלומית פלאום למשפחת גלס בפתח-תקווה לא נבע מהיותה בת-דודה של רבקה, אימו של יהושע קנז [גלס], ששם משפחתה בנעוריה היה הלר – אלא, שלומית פלאום היתה כנראה ידידה של אחות אביו של יהושע, ששם משפחתה היה בירון – אימו של דן בירון, שמשפחתה התגוררה בירושלים, וכנראה באחד מביקוריו של יהושע עם אימו אצלה בירושלים, לקחה אותם לביקור בדירתה של  שלומית פלאום.

הנער צבי הלר, אחיה הצעיר של רבקה, אימו של יהושע, נרצח בפרעות חברון ב-1929, ויש לשער שאילו גם הוא היה בן דוד של שלומית פלאום – היה לכך זכר בכתביה.

* אהוד: יש אומרים שאם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, צפוי גל עזיבות עצום של צעירים וצעירות משכילים ומוכשרים – לארה"ב! – ואילו אם גנץ ירכיב את הממשלה הבאה – צפוי גל חזרה עצום מארה"ב לישראל – של מיטב הצעירים והצעירות הישראליים המרוויחים שם הון עתק בהי-טק, אבל מוותרים על הכול ובלבד שיזכו לחיות בישראל שלאחר נתניהו!

* אהוד היקר, הניתוח של חובב טלפז על ההתרחשויות הצפויות בעקבות המתקפה האיראנית על בתי זיקוק הנפט של סעודיה היה מחכים ומרתק.

משה גרנות

אהוד: המאמרים של חובב טלפז ממש מדהימים ביכולת הניתוח שלו וביכולתו להבין את התנהלות הנשיא טרמאפ. אני שמח שטלפז בחר במכתב העיתי לפרסם אותם. נדיר למצוא בעיתונים ובכתבי-עת אחרים מאמרים כה מעמיקים כמאמריו שלו.

* לידיעת נמענינו: השיר "תפילה לשנה החדשה" המופץ באינטרנט בצירוף תמונתו של אלתרמן וכאילו נכתב על ידו – אינו אלא זיוף!

 * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל