פעמיים בשבוע 

גיליון מס' 1482 – מורחב ליום הכיפורים

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בתשרי תש"פ, 7.10.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים. // חובב טלפז:  "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר..." // עמוס גלבוע: בבחירות האחרונות המפלגות היהודיות איבדו קולות במגזר הערבי. // יהודה דרורי: "שביתה" במגזר נגד רציחות – חוצפה ערבית-מוסלמית. // דניה עמיחי-מיכלין: שמעון בלס מדבר בגוף ראשון. // סרגיי יסנין: שלום רעי. תרגום מרוסית: יואל נץ. // אהוד בן עזר: חשבון נפש יהודי חילוני. שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990. בחדר-האוכל במשמר-העמק. // יהודה גור-אריה: שקרן. // יעקב חסדאי: לחשוב מחדש על הבעייה של הערבים במדינת ישראל. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר. // אורי הייטנר: 1. ביד הלשון: לקסיקון תשע"ט. 2. צרור הערות 6.10.19. // יורם אטינגר: הסכם הגנה ארה"ב-ישראל. // יצחק הילמן: בדרך לבחירות מועד גימ"ל. // עמוס גלבוע: פעמיים צעקו עליי שאני "לא יהודי", אלא גוי. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"א. מתריסים ליהלומים ולבית משרדים. // בלפור חקק: נוסעת אלמונית נכנסה לחיי. // מנחם רהט: עשרת ימי תשובה כללית. // רון גרא: "הקול הזהב". // נעמן כהן: ונדטה אישית הקובעת היסטוריה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

 שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,

אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹדֶש

 עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,

לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,

שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.

כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹר

וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית  שֶ לִּ י  וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת

לַמְרוֹת שֶהִיא  אִ לֶּ מֶ ת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:

"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַ לֵּ ב."

"וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

יוסי גמזו

[ראו גם את דבריו על השיר במדור "ממקורות הש"י"]

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ד – "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר..."

        אין כל ספק – "עקידת יצחק" הוא סיפור מכונן, ייתכן אף יותר ממעמד מתן תורה.  במבחן להקריב את "בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ..." עמד אברהם בהוכחת אמונתו. מתוך הנפח הענק של פרשנויות ניתן למצוא כאלה שלא נותנות לאברהם כאב אוהב את הציון הגבוה ביותר. בין היתר הם נעזרים בעובדה שנאסר על יצחק לצאת מגבולות כנען. המחמירים עם אברהם טוענים שהיה עליו לסרב להוראת האל ולהציע לו ביצוע עקידה עצמית כהוכחה אולטימטיבית לאהבת האל, ע"ע ערך החראקירי שמבוצע ע"י היפנים. עובדה, ברגע האחרון מגיע התיקון המכונן לאברהם "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר..." ויש גם ואידך זיל גמור, כי בלעדיו היה מקבל אברהם המופתע המשך כמו: "אפילו אם תפר את ציווי שלי!!!" – עובדה, במעמד הר סיני זה מופיע במפורש וללא תנאים  עם: "לא תרצח."

בעקבות התובנה הזו ומול החובה העליונה להגנה עצמית הקמנו את צה"ל כאשר האות "ה" מבטאת מגבלת ייעוד חדה – "הגנה" שמשמעה נשלח את הטובים ביותר בעלי המסוגלות הגבוהה ביותר ע"מ לבצע את חובת ההגנה על העם כולו.

במבט מתמשך על תיפקודו של טראמפ ניראה בעליל שהוא מפנים בדייקנות ובעקביות את התובנה המחמירה עם אברהם – במניעת שליחת הבנים למלחמה כשאין להצדיקה בהגנה, הוא מדגיש גם בפי כל שאין בדעתו "לרצוח" חפים מפשע אם ניתן להימנע מכך מבלי לנטוש ניכסי הגנה חיוניים. לא מן הנמנע שחשיפתו הרבה ליהדות תמכה בגיבוש התובנות הבסיסיות הללו. בתו האהובה שהתגיירה לפני נישואיה עם יהודי הפכה אותו לסבא לנכדים יהודיים על כל המשתמע מכך. מרבית עורכי-הדין שלו ושל חברותיו הם יהודים, שני חברי קבינט המובילים את מערכת הסחר העולמית ובמיוחד מול סין הם יהודים עליהם הם סומך בעיניים עצומות. כך גם שגרירו אצלנו, ועוד רבים אחרים.

את התוצאה ראינו בשטח. שבועות ספורים לאחר כניסתו לבית הלבן, הפרה סוריה בקיצוניות חמורה פעמיים את אמנת ג'נבה כשהשתמשה בנשק כימי נגד אזרחיה שלה. התשובה היתה מיידית עם טילי שיוט בדיוק חד כתער שפגעו במתקני הנשק הכימי ובמחסניו תוך מניעה מקסימלית באבדות בנפש. כשנתיים וחצי חלפו מאז והסורים נמנעו משימוש גלוי בנשק הכימי. בעקביות דומה התנהלה גם המערכה נגד דאע"ש.

ואז, לפני 3 שבועות (14 בספטמבר) ביצעו האיראנים התקפת טילים ורחפנים עוצמתית על שדה הפקת נפט בסעודיה. שדה ההפקה על מתקניו הנילווים נוטרל לחלוטין ובכך איבדה סעודיה  כ-50% מתפוקת הנפט שלה – שווה ערך ל-5% מצריכת הנפט הכלל עולמית!!!

 לעומת האפקט החומרי הכה-משמעותי – מזדקר אובדן נפש נמוך, בצד הסעודי – אם בכלל, ובצידו האמריקני – אף לא שערה, כמסר איראני חד רב משמעויות שעל פישרן המלא מתנהל תחקיר נרחב ונמרץ בכל הכיוונים. על סמך התגובות שהיו מאז ובמיוחד אלה שלא היו, ניתן להערכתי הצנועה לסמן בינתיים מספר נקודות ציון.

א. הסנקציות החונקות שארה"ב הטילה – אפקטיביות. איראן החוזה במלאי המתדלדל והולך במטבע זר בכספות מימשל האייתולות, קובעת בפסקנות מעשית – המלאי יתרוקן לפני שתגיע ליכולת הובלה גרעינית. מכאן, המטרה המרכזית של ההתקפה היתה לעבור למישור הצבאי שיחייב את ארה"ב לפעול נגדה מיידית באופן צבאי ללא קואליציה! תגובה כזו חייבת להיות מוגבלת, כלומר מידתית (מושג המופנה כלפינו חדשות לבקרים כל אימת מבצע שלנו נגד הטרור). לפעולה כזו אפקטיביות אפסית, לכל היותר – פגיעה קלה בכנף ההתקדמות לגרעין. אין כל סיכוי שפעולה מאסיבית, לא-מידתית, תקבל אשרור מהקונגרס הלעומתי-לוחמני הנוגד כל פעולה וציוץ של הנשיא טראמפ מאז השבעתו ב- 20 לינואר 2017, למעט שתי תגובות צבאיות מוצלחות ביותר שנקט טראמפ נגד משטר אסאד בסוריה, שההין להשתמש בנשק כימי כנגד אזרחיו הוא. טילי השיוט שנשלחו ממשחתת הצי השישי ליד חופי ספרד פגעו בדייקנות מפליאה ביכולות הכימיות של המשטר הסורי השפל תוך חיסכון מירבי בחיי אדם, כאשר הכוחות הרוסיים באזור קיבלו מידע מוקדם שאיפשר להם להתקפל בזמן ללא פגע. הפעולה הזו, בין היתר, שימשה דוגמת מופת לנשיא אובמה היוצא כיצד היה ניתן בידו לחסום את אסאד על "הקו האדום" שסימן מלכתחילה. כזכור, אובמה פטר עצמו מפעולה והזמין את פוטין לבצע את הטיהור הכימי...

ב. ה-14 בספטמבר היה ה"יום כיפור" של המודיעין האמריקני התומך בבסיסי ההגנה האמריקניים בסעודיה. ייתכן שאפילו גרוע מכך. אצלנו היו סימנים וידיעות קודמות שהובילו לפחות לוויכוח. לאמריקנים, ממה שהתפרסם, באה ההתקפה הזו בהפתעה מוחלטת – בעיתוי, ומה שחמור מכך: ביכולת הביצוע, באפקט ההרסני, ובדייקנות הפגיעה ללא נזק סביבתי. יש לקוות שגם המודיעין שלנו יסיק מסקנות וצה"ל יהיה שותף משמעותי בהפקת הלקחים. מדובר פה על נשק "מדוייק" וקטלני ששוגר ממרחק העולה על  1000 ק"מ!

ג. הצלחת התקיפה טומנת בפני איראן  מחסום חד-משמעי: לא עוד!!! – ע"פ מיספר רמזים העבירה ארה"ב לאיראנים מסר חד משמעי. סיפקתם לנו לגיטימציה לפעולה צבאית רחבת הקף מגוּבָּה בקואליציה רבת משתתפים ורבת יכולות. פעולה נוספת כזו תביא עליכם אסון כבד. העולם לא יסבול פגיעה צבאית בסדר גודל של כ-10% מאספקת הנפט. לא מן הנמנע שבין המטרות שיותקפו ימצאו אתר(ים) לפיתוח הגרעיני ולטילים הבאליסטיים. לא, ארה"ב לא תושיט לאיראן את הלחי השנייה.

ד. בינתיים מחמירה ארה"ב את חֶנֶק הסנקציות. בין היתר הכריזה על הבנק המרכזי האיראני – בלתי חוקי. במקביל הודיע טראמפ על נכונותו להיפגש עם רוה"מ איראן – רוחאני. האחרון כבר הסכים להיפגש במסגרת כינוס עצרת האו"ם, אלא שנבלם בתקיפות ע"י המנהיג העליון – חמינאי.

התגובה בארה"ב מעניינת. השמאל מילא פיו מים למרות שהתגובה שלו לכל מהלך של טראמפ מתבטא בשלילה מוחלטת. אלא שכאן אותו השמאל גם טוען שיש לדבר עם אויבים... חשבון הרווח-והפסד הוא רווח לטראמפ – יש לגיטימציה לתקוף אחרי שהרמתי כל אבן למען הדיבור.

ה. לבסוף, נחזור לנושא הפתיח. טראמפ התקרב בעשור האחרון קירבה ממשית לערכי היהדות, מכיוון נוסף על מה שצויין למעלה – האוונגליסטי. המטיף בילי גראהם וממשיכיו כבר לפני מחצית יובל שנים, הטיף ששיבת העם היהודי לארצו אחרי גלות מזוויעה של 2000 שנה מלווה בפוגרומים, גירוש המוני, ושיאו בשואה – לוותה בשיבה המונית לארץ "המובטחת" תחת מלחמות מיעוט זעיר נגד אוייב רב מימדים חמוש לעייפה – מבטאה את תקומתה מחדש של "הברית הישנה" ובמקביל מעמידה לפחות ברמה מקבילה לזו של "הברית החדשה".

הביטוי המוחשי ביותר לשינוי המהותי שהובילו גראהם ואחריו ג'רי פולאל התבטא בנוהג הנפוץ בדרשות יום ראשון בכנסיות האוונגליסטיות, שהמטיף שעומד לעסוק בסוגיה מרכזית מהברית החדשה מקדים בקריאת פרק מהברית הישנה – התנ"ך – ומצביע על הקשר הישיר בין שני הפרקים תוך הדגשת הפרק שקדם! 

ירושלים מאוחדת תחת שלטון יהודי הוא נס נוסף שיכול לקרות רק ל"עם הנבחר" והוא אחד מהתנאים בהם הם מאמינים שחייב להתקיים לפני ביאת המשיח –  שלהם. התנועה האוונגליסטית צומחת לאחרונה בקצב הגבוה ביותר בהפרש ניכר מכל התנועות הנוצריות האחרות, ובמיוחד ע"ח הקתולים. בחירתו של טראמפ בסגן הנשיא מייק פאנס האוונגליסטי מבטאת בכך משאלות לב ערכיות רבות לכיוון הכפול של היהדות והאוונגליזם המתפתח. האוונגליסטים המונים היום קרוב ל-100 אלף בארה"ב וכ-600 מיליון בס"ה בעולם – מהווים בסיס תמיכה נחוש עבור טראמפ שרץ לקדנציה השנייה. תומכי טראמפ האוונגליסטים, ומקצתם היהודים, יאשרו כנראה באופן ברור שטראמפ אימץ בחום את הפירוש הגורף של האירוע המכונן – עקידת יצחק – המתבטא ב- "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר..."  כלומר, אין שום צידוק לצאת למלחמה – ע"י שליחת הבנים לחירוף נפשם – כל עוד לא מולאו שני תנאים בסיסיים:

1) כל הדרכים האחרות מוצו עד תומן.

2) המניע – הגנה על המולדת ועל אזרחיה.

המסקנה המתבקשת: טראמפ לא יגיב צבאית על התקיפה האיראנית מחד, אך הוא יחמיר את הסנקציות תוך שמירה על ערוצי הקשר מאידך.

שילוב המערכה נגד איראן עם מלחמת הסחר – "אש על כוחותינו"!

מרבית תשומת הלב מתרכזת במערכת המכסים והגבלות הסחר ההדדיות בין ארה"ב וסין. נכון, אך אין להמעיט בערכה של מקצת תשומת הלב בשאר המערכות הנלוות. במהלך מלחמת הסחר הכוללת, טראמפ פועל כמו רב-אמן בין-לאומי במשחק סימולטני כנגד מיספר שחקנים. בהבדל מהותי ממשחק דומה בשחמט. שם כ"א מהשחקנים משחק מול הרב-אמן במידור מוחלט משאר השחקנים. טראמפ, לעומת זאת, מנסה להגיע להסכם עם כ"א מהשחקנים ובמקביל מציע לו להתחרות על השוק שלו (האמריקני) הענק והמזמין תחרות הוגנת כנגד כ"א מהשחקנים האחרים המתחרים ממש על אותה עוגת ענק!  

לדוגמה, סין הפכה תוך שנות דור למונופול בשוק צעצועי ילדים ותינוקות בארה"ב. לא מכבר חברת הענק האמריקנית: ToysRUs שנוסדה ב-1948 נאלצה ללכת לכונס נכסים (Chapter 11) כתוצאה משיטפון הצעצועים המסובסדים מסין. במסגרת המשחק הסימולטני נגד יפן, וייטנאם, דרום קוריאה ואינדונזיה, כ"א לחוד במו"מ המתנהל בוואשינגטון, מיידעים את השחקן במכסים המוטלים על הצעצועים מסין (25%) בעוד המכס שיוטל על צעצועים שלהם הוא אפס או אפסי.

האם הגישה הזו בכלל עובדת? בצניעות ראויה – לא רע בכלל!

ראשית, צעצועים מהמדינות בדוגמה הנ"ל החלו להופיע בחנויות הגדולות בארה"ב. אבל השאלה הגדולה היא מה יקרה בעונת הקניות הגדולה בחודשי החגים – "ההודייה" וה"מולד" – נובמבר ודצמבר, בהתאמה.

שנית, מה מידת ההשפעה בסין ? ניתן לאבחן שאלה זו לגבי מכלול היצוא הסיני שרובו זורם לארה"ב, בעזרת הגרף של ה- Shanghai Composite Index (SCI)מיום ו' האחרון (4/11/2019):

שוק המניות בשנחאי פועל יומית ע"פ שלושה קטעים. בקטע 1 מ-9:30 עד 11:30 (שעון מקומי) פועלות בעיקר חברות השקעה סיניות – רובן ממשלתיות למחצה או באופן מלא. שאר העולם עדיין נם את לילו.

בקטע 2 – עד 13:00 הפסקת צהריים.

קטע 3 – עד 15:00 מתנהלת פעילות מלאה כאשר ישראל ואירופה המשקיעות שם מצטרפות.

התמונה הזו מצביעה על משק בלחץ לא מבוטל. בקטע הראשון מתרחש ניסיון ממשלתי להרים את שערי המניות בעזרת החברות הממשלתיות. ייתכן אף שבחצי השעה הראשונה, הממשלתיות (במלואן) הן אלה המבצעות קניות מאסיביות.

בקטע השני (סייסטה) ממשיכות להתקבל פקודות קנייה לביצוע. בקטע 3.

בקטע האחרון מתרחש בעוצמה אירוע המסחר האמיתי. בתחילתו מתבצעות הרכישות ע"פ פקודות הקנייה הממשלתיות ובשעה וחצי האחרונות מתרכזת פעילות החברות הזרות ממנה ניתן להסיק את הערכותיהן על מצב המשק הסיני בטווח הקרוב (חודש-חודשיים) ואם התמונה חוזרת, טווח ההערכות מתארך! והתמונה בגדול חזרה על עצמה! בשבוע אחד ירד ה-SCI בכ-4%  וזאת למרות המאמץ הממשלתי לשנות כיוון. תמונת המצב בשוק המניות בהונג-קונג מציגה ירידה של כ-8% בחודש ספטמבר. המימשל הסיני שמנסה להציג "עסקים כרגיל" בתמונת המשק מחוייב למתן עיוותים סטטיסטיים ממשלתיים כי בימים כתיקונם קיימת קורלציה גבוהה בינם לבין מדדי המניות להם הם מחוייבים באופן "טבעי"!!!

מצבה של סין מקרין על שאר העולם אבל לא באופן שווה. אירופה נמצאת על סף מיתון למרות ניסיונות משמעותיים לעזרה מהאיחוד האירופי כולו.

המשק האמריקני מחזיק יפה. בחודש ספטמבר הגיע הדאו ג'ונס לשיאו ערב התקיפה האיראנית. האבטלה בשיאה הנמוך זה 50 שנה. הפגיעה באספקת הנפט העולמית קיבלה חיפוי משאר היצרניות ובראשן ארה"ב, מהשדה הסעודי השני וממאגרי חירום בשתי המדינות. אחד הגורמים המרכזיים לנזק המינימלי שנגרם עד כה למשק האמריקני בעקבות מלחמת הסחר הארוכה עם סין הוא משק הנפט הגולמי שנגאל מלפיתת אופ"ק (ז"ל, באופן מעשי) וזוכה ל"ניווט יחידים" אמריקני.

בתמונת מחיר הנפט, למעלה, המחיר ערב התקיפה האיראנית היה 55 דולר לחבית, קפץ ל-63 תוך יומיים. תוך שבועיים וחצי ירד המחיר ל-5.25 בלבד.

יתרה מזאת בבדיקה שערכתי On-line מצאתי קורלציה גבוהה בין השינוי במחיר הנפט  9 דקות לפני, לבין השינוי בדאו ג'ונס – כאשר מחיר הנפט נמצא מתחת ל-54 דולר. הסיבה המרכזית היא שבתחום המחיר הזה אף לא אחת מיצרניות הנפט הגדולות, חוץ מסעודיה וארה"ב, מרוויחה מהפקה ליצוא נפט!

מלחמת הסחר הכניסה את מרבית משקי העולם לסיפו של מיתון ואת סין לירידה משמעותית בקצב הצמיחה שמשמעותו בשבילה הוא יותר חמור ממיתון קל. סין חייבת להכניס לעבודה מלאה כ-10 מיליון עובדים חדשים – נטו. היות והיא נמצאת בתעסוקה מלאה מחד ובבנייה מתמשכת של תשתיות ייצור ליצוא – אין לה גמישות מספקת לעמוד בקצבי צמיחה נמוכים. ארה"ב נמצאת בקצב צמיחה שנתי של 2.5% (פחות מה-3.5% שהיה מתאפשר אם הדמוקרטים לא היו בולמים את פרוייקט התשתיות הענק) – שהוא רחוק ממיתון. זהו מצב המזכיר את הזמנת ארה"ב  עבור "אש על כוחותינו" (המגינים על המוצב מוגנים בחפירות והאוייב החשוף שפרץ אל המוצב, חוטף הפגזה מוזמנת ממגיני המוצב, ונפגע אנושות).

"הפגזה" כזו ניחתה בשבוע שעבר על האיחוד האירופי בצורת רשימת מוצרים ארוכה ליצוא שצפויים למכס בין 10% ל-20%. סין כבר קיבלה רשימה ארוכה להעלאת מכסים אם לא תופיע להמשך שיחות המו"מ.

איראן, שתקפה בדייקנות מבצעית ראויה לציון, ניצחה "ניצחון פירוס" קלאסי. היא ירתה את כל הגפרורים בקופסה בבת אחת אבל אין לה יכולת לפתוח קופסה נוספת. רוה"מ איראן – רוחאני – מבין את זה מצויין אך נעצר פעמיים על סף כניסתו לפגישה עם טראמפ, ע"י המנהיג העליון חמינאי. האחרון בונה על כמעט כל העולם העומד לצידו כיום, מול "השטן הקטן" (אנחנו) ומחצית מ"השטן הגדול" (ארה"ב למעט הדמוקרטים שעדיין דבקים במורשת אובמה-ביידן-קרי וההסכם שחתמו ב-2015).

תמונה סוריאליסטית –  השטן הקטן לא מאפשר להם לקדם את הנשק המדוייק לעמדות תקיפה. מחצית השטן הגדול זולל להם את יתרות הדולרים עם אקדח באבנטו.

חובב טלפז

6 באוקטובר 2019

* * *

עמוס גלבוע

בבחירות האחרונות המפלגות היהודיות

איבדו קולות במגזר הערבי

בראש ובראשונה "מרץ" שאיבדה שני שלישים מהקולות שזכתה להם בבחירות אפריל. "כחול לבן" מככב אצל הדרוזים. ועל סקר עומק מאלף בקרב ערביי ישראל.

מאמר זה עוסק במיספרים בהקשר של בחירות. ותחילה לסיפור קצר על "משחק במיספרים". מחקר שנערך בזמנו ע"י חוקר צעיר במודיעין האמריקאי הראה שהצבא האמריקאי שנלחם בדרום וייטנאם נגד הוויט קונג (שנתמך ע"י צפון וייטנאם) הפריז כל הזמן בדיווחיו על אבידות שהוא גרם לוויט קונג. הוא "שיחק" במספרים, בשיטות יצירתיות, עד כדי כך שבוושינגטון הגיעו למסקנה שכמעט לא נשארו יותר לוחמים כשירים לוויט קונג, ועל כן המלחמה עומדת למעשה לפני סיום. בניצחון אמריקאי מוחץ.

ב-30 ינואר 1968 פתחו 80 אלף חיילי וויט קונג  בהתקפה  פתע רבתי על הכוחות האמריקאים, שנודעה בשם "מתקפת הטט". בוושינגטון  נפלו מהכיסאות מרוב תדהמה: "איך זה יכול להיות? הלא הרגנו להם בשנה האחרונה כמעט את כל החיילים שלהם?"

ועכשיו לשלוש נקודות על מספרים אצלנו ומה שמאחוריהם:

הראשונה לגבי התוצאות. קראתי כתבות ושמעתי פרשנויות שהליכוד הפסיד מאות אלפי קולות לעומת בחירות אפריל, והוא איבד בערך 10 מנדטים. הסתחררתי מרוב הסברים איך זה קרה, ואיך כל הקולות של כחלון כביכול ירדו בעבר מהליכוד, היו צריכים לחזור אליו, אך לא חזרו. מה לעשות  ועל פי  מה שעיניי רואות בתוצאות הרשמיות של הבחירות, הליכוד איבד 27 אלף מצביעים, ויש לו 3 מנדטים פחות; כחול לבן עלה ב-26 אלף מצביעים, ואיבד 2 מנדטים. זהו. כאן טמונה הטרגדיה הגדולה של תוצאות הבחירות. אין אף מנצח. כל משחקי המיספרים לא יכולים לשנות את המציאות העגומה הזאת מבחינה לאומית.

השנייה נוגעת להצבעה במגזר הערבי. התקשורת שלנו העלתה על נס את אחוז ההצבעה הגבוה במגזר הערבי, היללה ושיבחה אותו. אז בואו נתעמק קצת במספרים. אכן, אחוז ההצבעה במגזר הערבי עלה בבחירות ספטמבר ב-10 אחוזים לערך לעומת בחירות אפריל. ובמקביל המפלגות הערביות המרכיבות את "הרשימה המשותפת" עלו מ-10 מנדטים (כבודדות) ל-13 מנדטים כשהן ברשימה אחת. עלייה שהתבטאה ב-134 אלף יותר קולות. הידד "לרשימה המשותפת".

אבל, שימו היטב לב למה שקרה למפלגות היהודיות הציוניות: בבחירות אפריל, קיבלו המפלגות היהודיות כמעט 29 אחוזים מכלל הקולות הערביים והדרוזיים, כאשר "מרץ" מפליאה לעשות ומקבלת במגזר הערבי 24 אחוזים מכלל כל הקולות שקיבלה בבחירות. ואילו בבחירות האחרונות קיבלו המפלגות היהודיות רק כ-20 אחוזים מהקולות הערביים והדרוזיים, כאשר "מרץ" (הפעם בשם ה"רשימה הדמוקראטית") איבדה כמעט שני שלישים מהקולות שהצביעו עבורה באפריל. במילים אחרות וברורות: העלייה הגדולה בשיעור ההצבעה במגזר הערבי תרמה רק ל"רשימה המשותפת", ולא הביאה לשום יתר השתלבות במפלגות יהודיות, ובראשן "מרץ". ומעניין, שאין כיום חבר כנסת ערבי בשום מפלגה יהודית.

ואי אפשר שלא להבליט את "כחול לבן" שזכתה למרבית הקולות במגזר הדרוזי, ללא ספק בשל הבטחתה לשינוי בחוק הלאום.

ונקודה  שלישית למחשבה בעניין הערבי. סקר עומק שערך לאחרונה "המכון לדמוקרטיה" מעלה שני מימצאים מאלפים: מצד אחד – 85 אחוזים מערביי ישראל אומרים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו, ו-65 אחוזים גאים להיות ישראלים (!!) – בו בזמן 77 אחוזים מהם סבורים שלישראל אין זכות להיות מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי!

כאן קבור הכלב של בעיית האוכלוסייה הערבית (הפלסטינית) במדינת ישראל: יותר בעייה לאומית מאשר בעייה אזרחית שיוויונית גרידא.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

"שביתה" במגזר נגד רציחות –

חוצפה ערבית-מוסלמית

הם רוצחים אחד את השני כי דתם מקלה על כך, הם רוצחים בשם כבוד המשפחה, אבל הם יודעים תמיד בכפר מי בדיוק הרוצח – ולא יעשו דבר – וחלילה לא יסגירו את הרוצח ל"משטרת-היהודים". הם לא "ילשינו" על מאפיונרים או רוצחים מתועבים שחיים ביניהם, וראשי יישוביהם לא יעשו דבר לשמור על החוק – בעיקר לא לחשיפת כלי נשק וירי בחגיגות.

אבל הם יאשימו – אותנו... מהבחינה  ה"עממית", כל ילד ערבי לומד מהר  לזרוק אבנים על מכוניות משטרה, והאבא הכול יכול לא מונע זאת ממנו – וכשאנחנו מכים בהם הם טוענים להתנהגות לא הומנית נגדם. בקיצור, כולנו יודעים שאנחנו סובלים מאוכלוסייה ששונאת אותנו ושונאת כנראה גם את עצמה – והרציחות ההדדיות כבר מאות בשנים בין סונים ושיעים הינן דוגמא ל"איסלם הנאור" וזה עניין שבשיגרה – דבר המקובל בחברה הערבית-המוסלמית.

אם מישהו שקורא חושב שאלה דברי גזענות, שיבין תחילה שהם מאשימים אותנו בחולי שלהם, ואם תתנגד לדבריי – לך לך לשיר שירים של אום-כולתום ולהתפעם מהזוהר הערבי-מזרחי שקיים רק באגדות שהם עצמם כתבו.

אז מחר הם ישבתו נגד הרצחנות בישוביהם והשאלה היא: מה הם רוצים להשיג בשביתתם חוץ מקצת יחסי ציבור? ואולי סימפטיה? ישכחו נא מזה ואולי כבר יבינו מדוע כיום הרוב המכריע בציבור הישראלי מתנגד לעוד מדינה פלסטינית לצידנו (חוץ מירדן כמובן...)

כולנו יודעים כי ב-100 השנים האחרונות יותר מ-25,000 יהודים נרצחו בארץ-ישראל ע"י ערבים, חלקם בידי תושבי הארץ הזו. לכן אנחנו לא מוכי תימהון לנוכח הרציחות בתוך המחנה שלהם – אז שישבתו להם בקול תרועה, וברור לכול, שזה יעזור כמו כוסות רוח למת... כמו  ההסתות בספרי הלימוד לילדים ברשות הפלסטינית...

הרוצח וראש הכנופייה במצב אנוש

על פי החוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה וכיו"ב) לטרוריסטים אין זכויות משפטיות! הם בני מוות ללא משפט באשר הם – וצדק לפיכך הסמל אלאור אזריה שחיסל מחבל פצוע.

מי שנתן לרוצחים ולנבלים הטרוריסטים הללו זכויות יתר במדינת ישראל הם מספר חלאות שמאלניות בפרקליטות שקבעו כבר לפני זמן רב שטרוריסטים (משום מה...) ייחשבו שבויי מלחמה. גם החיסול בקו 300 היה מוצדק בהחלט מבחינת החוק הבינלאומי – ועכשיו אני מקווה מאוד, שימות בהקדם הטרוריסט סאמר ערביד, מנהיג הכנופיה שרצחה את רנה שנרב בדולב – זה שאחרי חקירה אינטנסיבית חשף דברים רבים שמנעו רצח נוסף וטרור ואשר התמוטט לבסוף בחקירתו.

אני בז פה לכל יפיפיי הנפש שלנו המצקצקים בלשונם מרוב צדקנות על שאנחנו חוקרים בעוצמה רבה מחבלים שלא הרגנו אלא השארנו בחיים לצורך חקירתם – למען הצלת אחרים.

"כחול לבן" ידברו אחדות עם הליכוד ולא עם "גוש הימין"!

ההונאה הגדולה אותה מנסה כיום נתניהו למכור לעם (בהתבסס על פוליטיקה מטופשת של ריבלין) שהוא כביכול הזוכה הגדול בבחירות, הוא הבריון החזק בשטח, והוא קיבל את המנדט להרכיב ממשלה, וכמו בוס במאפיה הוא עושה טובה למנצחים (ל"כחול לבן") לשבת ולקבל את תנאיו לאחדות – כביכול...

השגיאה הבסיסית של רוב הציבור היא שהוא חושב שנתניהו בא למו"מ כראש הליכוד, שזו המפלגה השנייה בגודלה כפי שהוכיחו הבחירות (מפלגה שאגב הפסידה 7 מנדטים!) – אבל בעצם הוא פוליטיקאי כושל שהמליך את עצמו על גוש המפלגות הימני וככזה הוא רוצה לנהל מו"מ! (ומי בכלל סומך על התחמן הזה שיפנה מקומו ברוטציה...)

לפי אותו תרחיש גנץ יכול מחר לדבר בשם הגוש מרכז-שמאל עם יותר תומכים מאשר לגוש הימני של נתניהו [כולל כמובן הגוש ה"שמאלי" הכולל את הרשימה המשותפת בשנאת ישראל. – אב"ע] – וביבי יימצא בנחיתות ויזדרז להחזיר את המנדט השגוי שקיבל. 

בסיכום חשוב להבין שבני גנץ ו"כחול-לבן" לא יכולים לדון על אחדות עם הליכוד, כי הליכוד נמחק כפונקציה למו"מ לטובת איזה קונגלומרט-ימני שברא ביבי – לא ליכוד!

רפיסותם המדהימה של ח"כי הליכוד מרשה התנהגות פרועה זו של נתניהו שכאמור, מרגע שנכח שהפסיד בבחירות הוא אישית, בתחמנותו, הידועה, חישק עצמו עם החרדים והימין הדתי, דחק הצידה את הליכוד, והכריז על עצמו כגוש והוא פועל בשם גוש ימין – גוש שלא קיבל מנדט להקים ממשלה מנשיא המדינה! למי זה לא ברור... לנשיא?

יהודה דרורי

* * *

באבל על מות הסופר

שמעון בלס

תנחומים לגילה אשתו ולכל בני המשפחה

לא נשכח כיצד באחד מסיפוריו בקובץ "בעיר התחתית", 1979 – נמלט הגיבור היהודי הצעיר, קומוניסט, מפני המשטרה, אל בית זונות ערבי בבגדאד, ושם אומרת לו אחת הנשים כי מקומו אינו איתם כאן, בעיראק, אלא עם אחיו היהודים בארץ-ישראל, לשם עליו ללכת!

ואכן כך היה גורל חייו של שמעון בלס עצמו – גורל אישי וגורלו דור סופרים שלם של סופרים יהודיים יוצאי עיראק שנקלטו ופעלו למופת בספרות העברית האחת והיחידה שלנו!

* * *

דניה עמיחי-מיכלין

שמעון בלס מדבר בגוף ראשון

הריאיון נערך בתחילת 2010

בשבוע שעבר הלך לעולמו הסופר שמעון בלס, הראשון מבין קבוצת סופרים ישראליים שכינה את עצמו יהודי ערבי, אחריו הלכו הסופרים סמי מיכאל, ששון סומך ואחרים. בספרו "בגוף ראשון", שהוא ספר זיכרונות, מעלה בלס תמונות מחייו, מאז היותו נער בבגדד. את ספרו הוא פותח ביום עלייתו ארצה: "השעה היתה כבר אחרי חצות כשנחת המטוס בלוד, ועם פתיחת הדלתות נכנס איש צעיר והחל להתיז מתוך מכשיר ריסוס חומר בעל ריח חריף לתוך האוויר הדחוס והכבד ששרר בפנים. הייתי תשוש ומעורפל חושים בתום כארבע שעות טיסה במטוס תובלה שהותקנו בו מושבים צרים וצפופים העשויים בד וברזל ומוצבים אלה כנגד אלה, כשהיושבים מנגדי הקיאו כל הדרך וטינפו את מכנסיי. את הריסוס בדי. די. טי. אחרי שירדנו מהמטוס איני זוכר, אבל אני זוכר היטב שהגישו לנו תה תפל ופושר עם פרוסת לחם שחור עבה, שלתומי חשבתיה עוגת שוקולד. אלה עיקר הזיכרונות שלי מאותה שעת לילה מאוחרת אור ל-24 ביוני 1951, היום שבו נהייתי אזרח מדינת ישראל." (בגוף ראשון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה 2009).

שמעון בלס, יליד בגדאד, 1930, בוגר בית הספר "אליאנס", קרא בילדותו הרבה ספרים, כתבי עת ועיתונים והחל לכתוב בעצמו סיפורים, מאמרים ורשימות ביקורת, כולם בערבית. בגיל צעיר כבר היה כתב של שבועון מצרי. עוד בהיותו תלמיד הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אליה נמשך, לדבריו: "מתוך קריאה בספרים ובמיוחד מהאסכולה הרומנטית. הערצתי גיבורים שנלחמו להגנתו של האיש החלש, שהטיפו לצדק חברתי והתעמתו עם מגיניה של האריסטוקרטיה." (שם, עמ' 16).

הרדיפות שנרדפה המפלגה הקומוניסטית ושריפת בית הכנסת זירזו את מועד עלייתו לארץ. הוא חשב לעלות בעצמו אך אימו אמרה – או כולנו או אף אחד, והצטרפה אליו עם אחיו  ואחותו. אביו נשאר בעיראק לפי שעה. הם נשלחו למעברה למשך שנה בתנאים קשים:

"הישיבה במעברה היתה צניחה לעולם חדש, לעולם שבו מאבד האדם את הפרטיות שלו, שבו הוא נחשף לעיני הזולת בכל מעשה שיעשה, בין בתוך האוהל או הצריף, בין מחוצה להם" (שם, עמ' 40).

סמוך למועד התגייסותו לצבא עברו לבית דגן. גם בארץ הצטרף בלס למפלגה הקומוניסטית וכתב בביטאון הקומוניסטי "אל-ג'דיד" בשפה הערבית. בין השנים 1956 ו-1961 היה כתב לעניינים ערביים ביומון הקומוניסטי "קול העם" בעברית. ספרו הראשון "המעברה" נכתב בגרסתו הראשונה בערבית ורק עשר שנים לאחר מכן ב-1964, התפרסם בעברית. כך עזב בלס את הערבית לטובת העברית ופירסם קרוב לעשרים ספרים. ביניהם "בעיר התחתית", 1979, "חדר נעול" 1980, "והוא אחר", 1991, "אותות סתו" 1992, "לא במקומה" 1994, "סולו" 1998, והטרילוגיה "תל אביב מזרח". רבים מספריו הם בעלי קווים אוטוביוגרפיים, אבל האחרון, "בגוף ראשון", כולו אוטוביוגרפי, כפי שמעיד עליו שמו.

על גב הספר כתוב: "זה ספר המשרטט ברגישות את צמיחתו של אינטלקטואל וסופר על מרחב התפר התוסס והטעון שבין התרבות העברית לתרבות הערבית."

בלס הוא פרופסור אמריטוס, שלימד בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן ערך כתב-עת מחקרי בספרות הערבית, שיצא מטעם האוניברסיטה.

פגשתי את שמעון בלס בביתו שבמרכז תל אביב, ושמחתי לפגוש גם את אשתו, גילה בלס, שלימדה אותי מבוא לאמנות מודרנית באוניברסיטת  תל-אביב לפני שנים. פרופ' גילה בלס היא חוקרת אמנות ואוצרת, שמאחוריה שורת ספרים חשובים בנושא. הם נפגשו במפלגה הקומוניסטית.

מה הזיכרון הכי רחוק שלך מבגדד?

גרנו בשכונת הנוצרים, הייתי כבן ארבע או חמש, ואחד הדברים שאני זוכר טוב מאוד הוא שלעת ערב הייתי שומע צעדים בסמטה, רץ לחלון ומסתכל על האיש שבא עם סולם, עולה עליו ומדליק את האור. הייתי מתבונן בו שעה שירד מהסולם, יצא מהסמטה ואז שורק שריקה, שהיתה מרעידה את כל גופי. את זה אני זוכר.

איך אתה מגדיר את עצמך ומה הביא אותך לקרוא לעצמך יהודי ערבי?

יהודי ערבי זה כמו שאומרים יהודי פולני או יהודי רומני. הערבית היתה שפה ראשונה אצלי, שפה שבה גדלנו בבית, שפה שבה למדתי והיא השפה בה עוצבתי כבן אדם חושב, קורא וכותב. כך שמבחינה לשונית ותרבותית אני ערבי, בן הדת היהודית. יש ערבים מוסלמים, יש ערבים נוצרים ויש ערבים יהודים, כמו בכל ארץ ובכל מקום. כשאני אמרתי את זה, קמה זעקה גדולה וקם רעש גדול. למה כשאומרים יהודי פולני או אפילו יהודי גרמני, זה לא מוזר אלא מקובל. אני לא רחקתי מהעולם שבו גדלתי, אני רואה את עצמי כעובר ממקום למקום בתוך המזרח התיכון, בתוך המזרח דובר הערבית. במקורי אני עיראקי, אז אני ערבי.

אבל אתה ישראלי, חי פה בארץ יותר שנים מאשר חיית  שם.

זה לא שייך, אני ישראלי, אני כותב עברית, אבל המקור שלי ערבי. פה בארץ הערבי מקבל משמעות אחרת כי מזהים אותו כמי שעומד מנגד, האוייב, לכן קמה זעקה כשאמרתי על עצמי יהודי ערבי. אחר כך זה התקבל יותר, הבינו את זה.

למרות הקשר העמוק שלך עם השפה הערבית, הרשית לעברית לתפוס את מקומה, איך זה קרה?

לאדם קשה לעבור משפה לשפה, שפה זה הכלי הראשון שלו, והאמנתי שאני אמשיך לכתוב בערבית גם פה. ואמנם המשכתי לכתוב ופירסמתי בעיתונים. הייתי קומוניסט ועבדתי בעיתון "קול העם". אחרי שעבדתי כמה שנים ככתב לעניינים ערביים, העברית כבר היתה בשבילי שפת יום יום. באשר ליצירה, האמנתי שאדם לא יכול לעבור ליצור בשפה אחרת. זה קשה, אבל במשך הזמן הבנתי שזה לא נכון, מיספרם של קוראי הערבית בין היהודים הולך וקטן, ועולמו של הערבי הישראלי שונה מעולמי. אני כותב מה שקרוב אליי ולא אליו. הבנתי שאם אמשיך לכתוב בערבית אני דן את עצמי לבדידות. ההכרה הזו עזרה לי לקבל את ההחלטה לעבור לעברית. "על השורשים שמרתי גם שמרתי, ובשנים הראשונות בארץ לא היה בליבי ולו צל של ספק שהערבית תוסיף להיות שפת הכתיבה שלי. את דעתי זאת גם ביטאתי בכתב ובכל פה. ולא זו בלבד, אלא גם ראיתי שמחובתי כבן התרבות הערבית לעשות כל אשר באפשרותי כדי לבקוע (לשבור, לנפץ) את מסך הזרות החוצץ בין העולם הערבי והחברה הישראלית." (שם, עמ' 44). היתה תקופה די ארוכה שממש אסרתי על עצמי לכתוב ערבית, כדי לשכוח. אבל זה לא היה פשוט, שפה זה דבר קרוב מאוד, לכל מילה יש הדים.

ספר לי בבקשה על גלגוליה של הטרילוגיה "תל אביב מזרח", שהיא יצירה מרכזית בכלל יצירתך.

"המעברה", החלק הראשון של "תל אביב  מזרח", הוא הספר הראשון שכתבתי, וזה מתוך ניסיון אישי, שהרי גרנו במעברה כשנה. מסרתי את כתב היד להוצאת "עם עובד" והם קיבלו אותו. התחלתי לכתוב את ההמשך על שכונת התקווה, כי לשם עברו רוב העיראקים. אך כשרציתי למסור אותו להוצאה הם התחמקו בתואנות שונות. עזבתי את כתב היד וכתבתי דברים אחרים. לאחר שנים פגש אותי הסופר יצחק גורמזאנו גורן, שהיתה לו הוצאת ספרים, וביקש ממני טקסט מזרחי כלשהו ואני נזכרתי בהמשך של "המעברה", ובזכותו כתבתי את "תל אביב מזרח". אחרי שהספר הופיע כתבתי את החלק השלישי "ילדי חוץ" והספר יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".

האם אתה מרגיש שהספרות העברית ויוצריה דחו אותך הצידה, או שאתה מלכתחילה שמת את עצמך בצד בגלל שהתעקשת לכתוב ערבית?

קשה לי לענות על זה,  אני כתבתי לפי העולם שלי, לפי התפיסה שלי, לפי מה שאני מאמין בו, ולא כתבתי כדי למצוא חן בעיני זה או אחר, אלא כתבתי  מה שאני שלם איתו. במחקר הספרותי במידה מסוימת התעסקו איתי מעט מאוד, אולי מפני שלא עניתי על הציפיות.

אבל היום המצב שונה, כבר כתבו עליך ספרים ויש התעניינות יותר גדולה בך וביצירתך.

כן, המצב השתנה. תראי, הדמויות שכתבתי עליהן לא היו חלק מקולקטיב, ולא הבינו את זה. עכשיו המצב שונה.

מהי עמדתך כיום כלפי הקומוניזם?

אני עזבתי את המפלגה בתחילת שנות השישים. זו היתה אכזבה גדולה. היו שני דברים נוראים במאה העשרים: היטלר וכל מה שהוא עשה, והאכזבה הגדולה של הרעיונות הגדולים של שוויון, וההבטחות הגדולות, והספרות שנכתבה על כך, של הקומוניזם. למעשה הסתתר מאחורי זה משטר אכזרי. זה דבר נורא.

אתה יכול לספר לי קצת על ההתאקלמות שלך בארץ?

אני באתי מתוך רצון. בעיראק היה המצב קשה מאוד ורציתי לבוא לארץ,  ומיד התקשרתי עם הקומוניסטים והתחלנו להתווכח בענייני שלטון ואמונות, ככה שלא היה לי משבר. יש כאלה שהיה להם משבר קשה. אלה שבאו עם תקוות גדולות אל המקום אליו הם באים, אני ידעתי לאן אני בא. ראיתי בעיתונות הזרה אפילו תמונות של המעברות. אז מבחינת ההתאקלמות הייתי מוכן לזה. הבעייה שלי היתה רק שפת הכתיבה, אם להמשיך לכתוב בערבית או לא.

האם אתה חושב שהציונות כפתה על העולים מהמזרח סוג של קולוניאליזם תרבותי? כאילו אמרו שהם נחותים וצריך לעשות אותם מערביים?

תראי, התנועה הציונית היא תנועה מערבית, והתפיסה שלה היתה לבוא לארץ, להתמקם כאן ולקנות אדמות, בעצם מה שנקרא התיישבות. התיישבות זה תרגום של קולוניזציה.

אני מדברת מבחינה תרבותית.

מהתחלה היחס של התנועה הציונית היה שהמזרח מפגר. הם באים למזרח לא כדי להשתלב  במזרח, אלא כדי לבנות זהות יהודית בעלת יסודות מערביים. כך שהמזרח תמיד נמצא בעימות  עם זה. עם הקמת המדינה התפיסה היתה מושרשת ויהדות המזרח נתפסה כבאה מהעולם המפגר, וצריך לחנך אותם מחדש. זה יצר מתחים, זה יצר את התסכול של המזרחיים, וזו היתה הטעות הגדולה. אז קמו תנועות כמו "הפנתרים השחורים".

למה הדמויות שלך תמיד חצויות, רגל פה ורגל שם, או דחויות.

מפני שזה הניסיון שאני עברתי ושעומד לנגד עיניי. זה ניסיון החיים שלי; שאני בא משפה אחרת ומעולם אחר, וכאן אימצתי לעצמי את כל המאפיינים של החברה הישראלית ושל העברית. עכשיו קל לי יותר לדבר עברית מאשר ערבית, אלה חיי היום יום שלי כל כך הרבה שנים. סופר תמיד כותב על דברים שהוא זהה איתם, שהם חלק ממנו, ושיש לו קשר עמוק איתם. זה כמובן מופיע בכתיבה שלי, אין ספק, כמו אצל סופרים אחרים.

מה אתה כותב עכשיו?

יש כל מיני התחלות, לא רציניות, לא ממש. נראה מה יהיה בהמשך.

מי מהסופרים הישראלים השפיע עליך, או היה אהוב עליך?

אגיד לך את האמת, לא היה לי דו שיח עם הספרות העברית. לא קראתי בעברית אלא תרגומים מספרות העולם, וכך רכשתי את ההרגל לקרוא בעברית. רק בתקופה שהחלטתי לכתוב עברית הלכתי לשורשים, לעברית של ימי הביניים, אבן גבירול ואחרים. רציתי לראות איך הם עיכלו את הערבית. את הספרות החדשה המודרנית התחלתי לקרוא מאוחר יותר, ככה שאיני יכול לומר שהיא השפיעה עלי.

מה אתה עושה עכשיו שאתה בפנסיה?

אני יושב בית, קורא, כותב. אני עורך כתב-עת של מחקר בספרות הערבית, לפעמים שולחים לי מהאוניברסיטה עבודות, כדי שאחווה דעה.

בסוף ספרו "בגוף ראשון" מספר בלס  על משאל שערכה מערכת כתב העת הערבי "משארף" לפני שנים אחדות. שם נשאל על זיכרונות ילדות והשתקפותם ביצירה. הוא ענה כי זיכרונות מתקופת הילדות באים אליו בצורת תמונות בתנועה וכל תמונה עומדת לעצמה ואינה קשורה לזו הבאה  אחריה. על ספרו הוא אומר: "לא כן דפי זיכרונות אלה, המעלים דברים כפי התרחשותם, הן מבגדאד שממנה עקרתי, הן מתל אביב שבה ישבתי, גם זקנתי."

קטע מהספר "המעברה", על הדמיון בין השפה העברית לערבית:

"כשתתחיל ללמוד, תגלה עד כמה העברית קרובה לערבית. כמעט כל מילה יש לה מילה דומה בערבית. בעיראק למדנו לקרוא בספר התפילות בלי להבין את התוכן. עכשיו, כשאני נתקל במילים שהכרתי בלי לדעת את משמעותן, זה ממש גילוי בשבילי. שער בנפשך, אותן מילים שהיו כאבנים אטומות בשבילך, מתפצחות פתאום ומגלות את תוכנן והן כבר מילים רגילות!" ("תל אביב מזרח", עמ' 79).

דניה מיכלין עמיחי

* * *

סרגיי יסנין

שלום רעי

תרגום מרוסית: יואל נץ

שָׁלוֹם רֵעִי, תִגְמָא מִן הַקֻּבַעַת.

יִקַרְתָּ לִי, אֵדַע זֹאת גַּם אֵדַע!

הֵן בַּפְּרִידָה אֲשֶׁר מֵרֹאשׁ נִקְבַּעַת

טְמוּנָה כְּבָר הַפְּגִישָׁה הָעֲתִידָה.

שָׁלוֹם, רֵעִי! בְּלִי תְּקִיעַת כַּף בְּלִי מֶלֶל.

לְהִתְרָאוֹת! אַל עֶצֶב, אַל יֵאוּשׁ!

אֵין זֶה חָדָשׁ לִפְרֹשׂ מִן הַחַיִּים הָאֵלֶּה,

אַךְ גַּם לִחְיוֹת אוֹתָם אֵינוֹ חִדּוּשׁ.

* * *

אהוד בן עזר

חשבון נפש יהודי חילוני

שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990

בחדר-האוכל במשמר-העמק

כאשר נפגשתי בתל-אביב עם חבריכם חנה (קציר) ומנחם (בֵּזְנֵר), לשיחה מקדימה על נושא ההרצאה – חשבון הנפש, ראיתי שחנה קצת לא מרוצה. היא התרשמה כנראה שאני יותר מדי זחוח-דעת, יותר מדי אופטימי, ואולי לא כל-כך מתאים להופיע אצלכם הערב; ומה שאדבר כאן, אמרתי גם בפניה – והוא, שאני לא אומר: אשמנו, חטאנו, בגדנו – אני לא מן האנשים שנהנים להכות על חטא, כאילו היה מדובר ב"מסע התעוררות" שמזמינים אליו מרצה והוא, בנוסח המגיד או הדרשן, כמו ר' גרונם יקום-פורקן מ"תמול שלשום" של עגנון, צריך לבכות ולייסר את האנשים ולגרום להם שיבכו. אני משאיר דברים כאלה לאלי ויזל ודומיו בימינו, ומבקש להסביר מדוע חשבון הנפש שלי אינו הכאה על חטא.

לנו, כאנשים חילוניים, כאנשים אתיאיסטיים, כאנשים ציוניים, המסורת היהודית-תיאולוגית של הכאה-על-חטא מביאה להטעייה, הטעייה שמקורה אנושי עמוק, והיא – שאילו היינו טובים יותר היתה גם המציאות טובה הרבה יותר – – – אך מה לעשות וזה לא נכון. יש איזה חטא של גאווה ושל רגש עליונות לחשוב שהכול תלוי במעשינו, וכי הקטסטרופות מבחוץ, כפי שהנביאים למשל ניסו להסביר – הן עונש על חטאינו. זאת אומרת, אותו נבוכאדנצר, ממש כמו סדאם חוסיין היום, הוא אולי עונש על כך שבבתינו המזוזות פגומות או שאנו עושקים דלים.

לא. חיינו אינם חיי אנשים המבינים את ההיסטוריה כך שאם בני יהודה וישראל לא קיימו מצוות ועשו הרע בעיני אדוני – אזי קמו נבוכאדנצר או סנחריב והחריבו את ארצם והיגלו אותם. אפילו ליבוביץ (בשיחה עימו לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ששימש בסיס לדיון הזה), הוא – כיהודי מאמין, דתי – תפיסתו ההיסטורית מאוד-מאוד רציונאלית בכך שהוא אומר – אין ביטחון מוחלט בקיום, קטסטרופה יכולה ליפול עלינו מבחוץ, עקב צירוף-נסיבות עולמי; והוא, כאדם דתי, אינו רואה בכך עונש ממעל, אלא צירוף מקרים, ולא משנה אם העם חטא או אם הם קדושים בני קדושים – הקטסטרופה עלולה לבוא.

התחושה שלי, מדוע אני לא מוכן להכות על חטא, נובעת מעוד מקור שהוא מאוד חילוני, מאוד אתיאיסטי. אציג זאת כך: כאשר מנסים לבחון את הנושא מן הצד הדתי, נכנסים לוויכוח התיאולוגי העתיק והממושך, שהעסיק גם את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, ואת הקבלה. הוויכוח על ההבדל שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. אם אלוהים הוא כל-יכול – גם הרע בא ממנו. אם הרע לא בא מאלוהים – אזי אלוהים אינו כל-יכול, ואם איננו כל-יכול, הוא אינו יכול להיות אלוהים, כי אזי כל המושג של אלוהים אין לו על מה להסתמך.

הקבלה, חלק גדול ממנה, ספר הזוהר, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י – ניסו להסביר ולפתור את המעבר הדק שבין קיום נפרד שיש לכוחות הרע – לבין צד השמאל ואיזושהי התעבות של כוחות-הדין האלוהיים במערכת הספירות, כוחות שהם כמעט מתקרבים לצד של הרע, ובכך לפתור בעייה זו, שלדעתי אינה ניתנת לפיתרון; כי או שהרע יש לו קיום עצמאי, ואז אין אלוהים, או שאלוהים קיים ואחראי גם על הרע, ואז...

ואז השאלה – איך אפשר להסביר את השואה? האם היא עונש על חטאיהם של יחיד או של רבים, או שאין הסבר, וזוהי הקטסטרופה שבאה... כוח עיוור...

ולדעתי לנו, כאנשים אתיאיסטיים, חילוניים, לנו אפשר יותר לנסות לתת הסבר לשואה, גם אם אין לה הסבר מוחלט אחד – מאשר מה שמתרחש למן השואה ועד לימינו בקרב מרבית היהדות הדתית, שעד כמה שאני מכיר – דומה כי לא התמודדה עם השאלה של השואה מן הבחינה התיאולוגית.

וזאת מדוע?

כי שתי האפשרויות של מתן הסבר מצידם לריכוז הנורא ביותר בדורנו של רשע, של מלאכת שטן, לשואה – שני ההסברים, מן הצד הדתי, הם מצמררים:

כי אם ששת המיליונים, או מישהו מהם, או מישהו יהודי אחר – חטא, והם נענשו, אזי אוי ואבוי לאדם שזוהי אמונתו הדתית, זה בלתי-אפשרי, זה לא מתקבל על הדעת... אפילו מבחינתם הדתית אני חושב שזהו חילול השם...

או, האפשרות השנייה: אם אלוהים אינו כל-יכול, ולא היה בכוחו למנוע את הרוע הנאצי – אזי השואה אולי התרחשה בעולם שאין בו אלוהים (כי איזה מין אלוהים הוא?) – וכל מי שנושא היום את שם אלוהים, נושא אותו לשווא כי אין לו תשובה לשאלה המרכזית שלנו, כיהודים מכל גוון-השקפה, דתיים וחילוניים כאחד, על הדבר הנורא ביותר שקרה בדורנו.

ואז אנחנו, כאנשים צנועים יותר, כאנשים חילוניים, שאין להם הסבר כל-כך טוטאלי ולפעמים צבוע ושקרי דווקא בגלל הטוטאליות הדתית – אנחנו יכולים להניח שהעולם הוא אנארכיה ומזלנו שאנחנו חיים בה עדיין בביטחון יחסי, או שהעולם הוא מעין דמוקרטיה שבה מתמודדים כוחות הטוב והרע; ואלוהים, במידה שהוא קיים, הוא רק אחד הצדדים המתמודדים, ואז, שוב, הוא אינו אותו אלוהים כל-יכול...

לפיכך נידמה לי שדווקא אנחנו, כאנשים חילוניים ואתיאיסטיים, צריכים ללמוד להיות צנועים, והצניעות היא שלא להכות על חטא ולא לחפש חטאים, אמיתיים ומדומים, כאילו אם היינו טהורים וצדיקים, אזי היינו חיים ומצויים בגן-עדן עלי-אדמות. אין דבר כזה. עלינו להתבונן במציאות מתוך ענווה, להתבונן ביש מתוך ענווה, מתוך הכרה שלא התנהגותנו היא שקובעת באופן מוחלט את התוצאות – אם כי כמובן עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו – אבל בהחלט ייתכן שכל השתדלויותינו לא תמנענה מאיתנו קטסטרופה, ומצד שני ייתכן שנחיה כאנשי סדום, והקטסטרופה לא תבוא.

וכאשר אני מתבונן ביש היהודי החילוני שלנו, ואוסיף – הפלורליסטי, כדי שדבריי לא יחולו רק על חלק מן העם, אלא על העם העברי היהודי הישראלי כיום, על כולו – כאשר אני מתבונן, מתוך ענווה... לא בגישה של לבוא בהאשמות ולומר – היינו צריכים לעשות זה וזה וזה – ואז החיים היו כגן-עדן עלי-אדמות, ולא לומר – פעם היה טוב, והתקוות של פעם, אילו התגשמו, יכלו להביא עולם אחר טוב יותר כיום, ולכן הראשונים כבני-אדם ואנחנו כחמורים... (היום כבר לא כל-כך יודעים מה זה חמורים, לא רואים אותם, משתמשים בהם רק כמשל) –

אלא אני אומר: דווקא מתוך התבוננות ביש, אני אישית נעשה אופטימיסט ואולי אפילו מתמלא גאווה. ואנסה להסביר נקודות אחדות שהן אולי כעין אני-מאמין – לא אישי, בעצם אני-מאמין קולקטיבי, כי אני לא מדבר רק בשמי, אלא מנסה לבחון את המציאות הלאומית והתרבותית שאנחנו חיים בה – ולהראות מדוע עלינו כן להיות גאים, ולא להכות על חטא.

קודם כל, אין שום סיבה לנו לחוש רגש אשמה לגבי אותם האוצרות של ספרותנו לסוגיה, המכונים – מקורות היהדות, אשר אנחנו מרגישים שאינם מעניינים אותנו כיום. אני לא אומר שהם לא צריכים לעניין אף אחד. אבל אני חושב שהספרות העברית מברנר ועד ימינו היא יותר רלוואנטית, היא יותר יהודית, היא יותר מעניינת, יותר הומאנית, יותר אקטואלית – מאשר התלמוד, למשל. התלמוד אינו אומר דבר לבני דור קודם לי, לבני דורי, ולבני דורות צעירים ממני. זה לא שאנחנו נגד אלא שאנחנו יהודים שלמים ומלאים גם מבלי שהתלמוד (לדוגמא) יעניין אותנו.

אני טוען, וזה הכיוון שאנסה להסביר ולפתח הערב – שאנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות האמיתיים של תקופתנו, וכי כל מי שבא אלינו בשם תקופות אחרות ביהדות ומודד אותנו, ונותן לנו ציונים (שליליים כמובן), ואומר – אתם יהודים פחות טובים, פחות שלמים, או – אתם אינכם יודעים מספיק יהדות ולכן אתם יהודים פגומים – אינו יודע מה הוא סח, אינו יודע מהי יהדות, וזאת – או מפני שהוא בור, כאנשים רבים, דווקא בצד הדתי כיום, שאצלם הבורות חוגגת, ועימה אי-ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל, ואי-ידיעת הדינאמיקה והפרובלמאטיקה שבהיסטוריה של עם ישראל –

ולכן את התיזה, או ההנחה הראשונה שאני רוצה להניח כאן, אנסח כך:

אין קיום נפרד, ערטילאי, למקורות היהדות, לספרות היהודית הרבנית שקדמה לנו, כל זה אינו קיים סתם באוויר, או בספריות – בלי שיהיו בני-אדם שימצאו בספרים האלה עניין; ואי-אפשר לומר כי מי שהספרות הזו אינה מעניינת אותו – אינו יהודי, או שהוא פחות יהודי. זה לא כך.

המקורות שלנו, הספרות של העבר, של אלפיים שנות, משפיעים על התרבות, על הספרות ועל החינוך בכל תקופה בעם היהודי, גם בישראל, אבל בכל תקופה קיימים-ממש רק אותם מקורות שנקראים בעניין, שהם רלוואנטיים עדיין, או כבר – לתרבות, לספרות ולמערכת החינוך של התקופה. בפעולת הגומלין שבין המורשת הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל לדורותיו – לבין היצירה התרבותית הלאומית החיה בתקופתנו, נוצרת היהדות החדשה של תקופתנו או תקופה חדשה ביהדות שלנו.

העובדה שהתנ"ך רלוואנטי לנו, שאי-אפשר להבין שירה עברית ללא הבנת התנ"ך, שהוא חלק מאיתנו, או העניין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, בשעתו וגם היום, או העניין בחטיבות אחרות מתולדות עמנו – נובע מכך שהדור שלנו ברר לו מתוך הספרות של העבר אותם חלקים שהם רלוואנטיים לו מבחינה לאומית, תרבותית, ספרותית, שמפרים אותו ואומרים לו משהו בעל ערך.

שירת ספרד, כולם מהללים אותה, ואני אומר לכם – משלמים מס שפתיים. היא יפה בהקשר ההיסטורי שלה, היא יפה לתקופתה, אבל איפה שיר משירת ספרד לעומת שיר של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ, שמדבר עלינו ולליבנו כיום? זה לא עובד. זה מצריך איזו סלחנות או גישה קצת אקדמית, זו אינה שירה שהיא רלוואנטית לנו כיום.

התנ"ך רלוואנטי גם כיום. יש משהו – הבימה, המאורעות, האזור שבו אנו חיים, הנביאים עם הפאתוס שלהם. כל זה מדבר אלינו. אבל אם ישנם דברים שלא כל-כך מדברים אלינו, מדוע לחוש רגש אשמה? למה למלא את הבית בכלים ישנים? – היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה.

מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימות של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשרת הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר-יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבטנו, וזוהי היהדות שלנו.

אנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, – ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

אני משוכנע כי כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על שבתאות, שלא לדבר על תקופות אחרות – – – הלא דברי-ימי העם היהודי אינם תולדות עם מונוליטי, עם בעל מתכונת יהדות אורתודוכסית אחת ויחידה לאורך כל תולדותיו – כפי שמנסים החרדים כיום להציג – אלא עם של מהפכות.

הלא אם רק נשמע למה שנביאי התנ"ך אמרו על עם התנ"ך, אזי יתברר שרוב העם היה אפיקורסי, זילזל במצוות אולי יותר, אך ודאי לא פחות – מרוב העם היהודי בימינו. אבל ההתמודדות הרוחנית שהתרחשה באותו דור, וההיסטוריה שלו, היא שהשאירה אותו כזכֶר לדורות הבאים –

לכן אני סבור שבעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזי לבד מן השואה, הקטסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בגיבורי ההיסטוריה שלנו, (גם אם מחלק מהם אנחנו לא מתפעלים). יהיה זה בן-גוריון, יהיה זה דיין, אפילו יהיה זה שרון – כדמות שפעלה בהיסטוריה. הלא גם יואב, גם דוד – נכנסו לתנ"ך לא משום שהיו טלית שכולה תכלת. אבל אותם גיבורים, מנהיגים, שאחד מהם עדיין עימנו כאן, בחדר-האוכל – שלקחו חלק ביצירת ההיסטוריה היהודית החדשה – הם יהיו חלק מתולדותינו שננחיל לדורות הבאים.

הם, והספרות שנכתבה, והאמנות, התיאטרון, הקולנוע במידה שישרוד. כי הסופר הוא מעין מרגל, מעין סוכן של העתיד שחי בהווה. הוא בית-דין של אדם אחד שמעצב את העבר, שמעצב את ההווה, והוא מרגל למען הדורות הבאים כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו, כשם שדוסטוייבסקי נתן לנו את רוסיה של תקופתו. מי קורא עיתונים ישנים? אין סרטים מאותה תקופה. אבל אז טענו: מה, ראסקולניקוב, זו הדמות של הסטודנט הפטרבורגי הממוצע? – דוסטוייבסקי, חטאת למציאות! – והנה, זה הסטודנט שנשאר לנצח, לדורות הבאים.

לכן כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת אידיוט, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי! – וסך-הכול של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, החשמונאים, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

ואני לא רואה מה מתוך כל זה יש חלק לישיבות. יש לכל האגף החרדי ששוקט על שמריו. היהדות האמיתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית – נוצרת בעיקר אצלנו, כי אנחנו היהודים האמיתיים. אדייק ואומר – לא רק אנחנו, אני מנסה להיות פלורליסטי, לא חד-צדדי. אבל נידמה לי שרוב העשייה היא שלנו, רוב העשייה שיש לה ערך שיתמשך גם לדורות הבאים.

בישראל מצוי כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליונים, שרובם דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת, כי בדור הבא יוטמעו העולים בתרבות העברית כשם ש"מסכנים", עדות-המזרח – נטמעים בתרבות הזו. אלה מביניהם המכונים "ספרדים מקצועיים" בוכים על כך, אבל מי שמבין – יודע שזה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא אליה את המיטב מכל מקום שממנו בא.

כאן הריכוז הגדול ביותר של דוברי-עברית בתקופתנו, והוא בעל אופי פלורליסטי, חופשי מבחינה מדינית, ורובו חילוני. זו תופעה שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, ואפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לכאן רק בין שתי מלחמות עולם, בערך בתקופה שמשמר-העמק נוסדה, בתקופת העלייה השלישית, כאשר ביאליק הגיע, כאשר מיטב הסופרים העבריים עלו לארץ. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין המשך לאותו מרכז, ששפתו העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל אין להם תרבות לאומית, אין להם זהות לאומית נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מן הספרות, מן התרבות האמריקאית. לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום – בתיאטרון, בספרות, בעיתונות, שלא לדבר על שאר חיי הלימוד, הרוח והחברה. לפריחה הזו אין, אני חושב, אח ורע בכל תולדות עם ישראל. איני סבור שאי-פעם ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

גם לגבי הצד הדתי, והחרדי, אומרים שכיום יש בארץ, אני לא יודע אם זה טוב או לא – יותר אברכי-ישיבות משהיו בתקופה כלשהי במזרח-אירופה. ברור, שם לא יכלו להרשות לעצמם, שם מלחמת הקיום היתה קשה יותר. כיום יש פריחה כמותית גם בצד שלהם. אם זה מביא פירות, זו שאלה אחרת.

אחת ההוכחות המרכזיות, או אחת ההוכחות למרכזיות או לבלעדיות של התרבות העברית החדשה פה בארץ (חדשה – כבר יותר ממאה שנה) – ניתן להביא שוב מתחום הספרות. אנחנו, קוראי העברית, הננו הקוראים היחידים בעולם (למרות שכ"צברים" הננו פחות פוליגלוטים, פחות יודעי שפות רבות מאשר היהודי הגלותי, או דור הורינו והוריהם שהגיעו ארצה) – אשר בזכות הפריחה התרבותית בארצנו – קורא עברי שלנו מכיר את כל הספרות העברית, מכיר את רוב הספרות האנגלית האמריקאית שכתבו יהודים – ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות (כי אנחנו מתרגמים את מיטב הספרות שיהודים כתבו וכותבים בעולם), מכיר חלק ניכר מספרות אידיש בתרגומה לעברית, ומכיר סופרים יהודים מתרבויות רבות, אם כתבו צרפתית או סרבו-קרואטית או גרמנית – לדורותיהם, ומרבית ספריהם מונחים לפניו בעברית.

הקורא העברי יכול לראות תמונה סינופטית של ספרות יהודית מתקופות ומשפות רבות, תמונה שקורא בשפה אחרת אינו יכול לראות, תמונה שאותה רוב היהודים האמריקאים אינם מכירים; אם אינם קוראים עברית, ואם לא קראו את תרגומי עמוס עוז, אפלפלד או א.ב. יהושע – אזי הם אינם מכירים את הספרות העברית, ובוודאי שלא בקיאים בה. דומני כי טרם תורגמו לאנגלית כל-כך הרבה ספרים שכתבו סופרים יהודים בשפות אחרות, כפי שאכן תורגמו לעברית. והדבר מורה על המרכזיות שלנו כתרבות עברית שאין לה מתחרה בעולם כולו, מהבחינה היהודית.

החווייה הארצישראלית והישראלית, מראשיתן של פתח-תקווה ושל דגניה, מתחילת העלייה הראשונה והשנייה, החווייה שמלווה אותנו מימי ברנר ועד לספרות שנכתבת כאן ועכשיו – היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדותנו. מי שחושב שיהדות זו רק שואה, מי שחושב שיהדות זו רק גולה, וכי מה שהוא "צברי", מה שהוא פתח-תקווה או דגניה או משמר-העמק, מה שנוצר פה, מה שמתואר בספרות העברית החדשה כחיים ישראליים – הוא פחות יהודי, וכי העיירה היא יותר יהודית – אינו יודע על מה הוא סח.

לעיירה היתה יהדות אחרת משל משה רבנו, משל דוד המלך ומשל שבתי צבי, והיתה אחרת משלנו, והיתה שונה מן הקיום היהודי בתקופת ההשכלה בגרמניה ובמערב-אירופה. להבנת הרעיון הזה אני ממליץ על השיחה, מתוך הספר "אין שאננים בציון" (בהוצאת "עם עובד", 1986), עם פרופסור גרשם שלום, המסביר כי תולדות היהדות הן דיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור חדש ביהדות שונה מקודמו ולרוב גם מורד בו מבחינות רבות, דתיות, לאומיות וגם תרבותיות, וכך נוצרת תקופה חדשה ביהדות.

תקופתנו ביהדות היא התקופה העברית-הציונית. היא שונה מתקופות אחרות, והיא החווייה היהודית המרכזית של דורנו. לכן, כאשר הספרות העברית מתארת את הלוקאלי, היא ישראלית ועברית ולאומית ויהודית לא פחות מאשר לאומית ויהודית היתה ספרותו של יצחק בשביס-זינגר או של שלום-עליכם או מנדלי, או ברנר כשתיאר את החיים ברוסיה – לעומת ברנר שמתאר את החיים בארץ.

להוריד רגש אשם. להוריד רגש הכאה על חטא. זוהי היהדות של דורנו. פתח-תקווה, דגניה, משמר-העמק – הן העיירה של הספרות העברית, תל-אביב של יורם קניוק בספריו – זו העיירה שלו. אבסורד לחשוב שסופרים עבריים בני-תקופתנו צריכים לכתוב על העיירה, לעשות פבריקאציה של חיים יהודיים מלאכותיים כדי להיות, כדי להיחשב – יותר יהודיים? – איזה הבל ורעות רוח זו?! – סופר צריך להיות נאמן לתקופתו ולמקומיותו, ואז הוא מעביר את החווייה האמיתית של תקופתו. כמובן, כל זאת כאשר אתה תופס את היותך יהודי על פי תרבות, על פי לאום, על פי היסטוריה – ולא רק על פי דת.

אומרים – השפעות זרות! – אוי ואבוי! – אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו כבר לא עברים, העולם כובש אותנו, העולם הופך אותנו לאיזה כפר גדול, כפר התרבות האמריקאית.

גם זה לא נכון. היהדות לדורותיה הטמיעה – הטמיעה את הארמית, הטמיעה את הפילוסופיה היוונית, הטמיעה את הגלגול הערבי, הניאו-אפלטוני של הפילוסופיה היוונית בימי-הביניים, הטמיעה ערבית – כל דור ביהדות הטמיע אל תוכו, התנ"ך הטמיע בקירבו את תרבויות האזור, כל דור ודור הטמיע אליו תרבויות אחרות, ולעיתים מה שנשאר מהן זה מה שהוטמע מהן בקורותיה של היהדות.

אפילו החריגים, אפילו שבתי צבי, יעקב פראנק, אפילו אלה שכאילו הוציאו את עצמם – איפה נשאר זכרם? מישהו בתורכיה או בפולניה חי את יעקב פראנק או את שבתי צבי? רק בהיסטוריה שלנו הם קיימים. שפינוזה זכה לשם עולם, לכן הוא קיים גם ללא קשר אלינו, אבל הוא אולי אדם אחד, יוצא-דופן, ששייך לאנושות כולה.

קריאה בקהל: וישו!?

ישו חרג לגמרי ממסגרתנו. הוא יצא מהיהדות ויצר דת חדשה ואינו זקוק לנו כדי שזכרו יישמר, יש מי שדואג, תודה לאל, לזכרו... אני מדבר על היהדות, לכל גווניה, אפילו הקראים, מי זוכר אותם? מי היום מתעניין בתולדותיהם? – אנחנו.

היהדות אינה משהו פוריסטי, טהור, טהרני ואחד לאורך כל הדורות, שדחה מתוכו כל מה ששונה ממנו. ברור, המאבק של יהדות אותה תקופה עם הקראות היה קשה ומר מאוד, אבל היכן זוכרים את הקראות? בתולדות היהדות.

היהדות ספגה השפעות, ספגה תהליכים היסטוריים, ואין ספק שגם התעשרה מהם ומהשפעותיהם. שום מדינה כיום בעולם אינה מתקיימת בבידוד תרבותי. ואם היא בבידוד – אז אוי ואבוי לה, זה נובע מסיבות של פיגור תרבותי, של דיקטטורה או של סגירות שמחליאה את העם. אי-אפשר להיות אנשים משכילים, להיות אנשי המאה העשרים, ובנשימה אחת לומר – נהיה יהודים טהורים ולא נקבל השפעות זרות. אי-אפשר לומר – התיאטרון העברי הוא חיקוי של תיאטרון זר. אי-אפשר להגיד – הספרות היא חיקוי של ספרות זרה. כל דבר שנכתב פה, שנוצר פה, שעוסק בכאן ובעכשיו – בוודאי שיכול להיות מושפע, מושפע מקאפקא, מושפע מג'ויס או מסולז'ניצין – איננו חיים בחלל ריק, אבל מרגע שזה נכתב עברית, וזה עלינו, וזה קורה כאן – זה חלק מתולדותינו ולא מתולדות אלה שהשפיעו עלינו, במעט או בהרבה.

ומי שחושב שאפשר לחיות בלי השפעות, אז זה באמת כך ניראה, בחוגים מסויימים של עמנו, שרחוקים, אני חושב, מרובו של הציבור היושב פה.

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא –שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל – על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלורליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של המומר מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני עותקים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה. שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953.

ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה מומר?

כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה ביהדות הדתית מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, והוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

וכאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ולא היה אפשר לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. לכן הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף שערכתי עם יונתן רטוש באותו ספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, "הסהרון הפורה", שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

והזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, וזאת כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דמוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פמפלטים. הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבּה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, – ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידיאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכול, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזו כנענִיָה, מדינת כנען. יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת. כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אל תדאג, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, אז גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים.

מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

והרשו לי לסיים בשתיים-שלוש נקודות סיכום. אירע לי בשנה האחרונה לבקר לראשונה בחיי בשתי ארצות שונות לחלוטין זו מזו. מצרים וארצות-הברית. התרשמתי וחשבתי הרבה, כתבתי יומנים ואף הוצאתי מעין ספר פרטי במהדורה של ארבעה עותקים, רק לידידים, לא ספר ממש אלא חוברת מצולמת של היומן, בהדפסת מחשב, ובה הלקחים משני המסעות האלה.

ממצרים חזרתי בהרגשה שמחצית העולם חיה בעוני, חיים נוראים. אם עלה בדעתי קודם שתל-אביב אינה נקייה, כי השוויתי אותה לאיזו עיר בשווייץ, לערים באירופה המערבית – הנה לעומת קהיר תל-אביב היא שווייץ של המזרח התיכון. ואמרתי לעצמי, קצת בצחוק – איך הסתדרנו, קרוב לארבעה מיליון יהודים, לחיות כמו בני-אדם בתוך עולם שרובו חי בצורה נוראה – אם זו מצרים, או הודו (שלא הייתי בה), או לפי מה ששומעים על המצב ברוסיה, או בשאר מדינות מזרח-אירופה, או בדרום-אמריקה. כן, הפרופורציות משתנות אחרי טיול בארץ צפופת-אוכלוסים וענייה. אז להכות על חטא? כן, צריך להכות, להקיש בעץ – על ההצלחה שאנחנו, בלב המזרח התיכון, חיים כבני-אדם, בעושר יחסי. וזה הלם, הלם תרבותי-חברתי – לחזור ממצרים לישראל, למרות כל עברה המפואר והמרשים-מאוד של מצרים.

הביקור בארצות-הברית זימן לי הלם אחר, זאת מבחינה יהודית חילונית. הייתי שם רק שבועיים ואמרתי לעצמי – אם אני נשאר כאן עוד שבועיים – אני מאבד את הזהות שלי. כדי לשרוד שם, עליך להיות אמריקאי. בוחנים אותך לפי האנגלית שלך. זו לא שפתי. באנגלית אני מתבטא בארבעים אחוז מיכולתי בעברית, אולי בשלושים אחוז. והיהודים שם רובם לא יודעים עברית. המושגים שלהם עלינו מאוד מוזרים, למרות שנידמה שהם מתעניינים, בעיקר בנושאים שבחדשות.

ליהודים שם אין קיום עצמי. אתה לא בא לבקר בסניף של העם היהודי. אתה בא לסניף של תרבות אמריקאית. אם אתה יהודי חרד, דתי – אז אין לך בעיות. אתה מחליף את גולת מאה-שערים או גולת שכונות דתיות אחרות בירושלים – בגולת ברוקלין או איזו שכונה חרדית אמריקאית אחרת. לא בעייה לעבור ממקום למקום ולשמור על זהותך כשאתה יהודי על פי דתך. אבל אם אתה מגדיר את עצמך כיהודי על פי לאומיותך, תולדותיך ותולדות עמך, תרבותך ולשונך העברית – אין לך מה לעשות שם.

מצד שני, יהודים חילוניים בארה"ב רואים בקשר אליך, אל ישראל, שריד אחרון לאפשרות הגדרתם את עצמם כיהודים. זה פתטי, נוגע ללב, העניין העצום שיש להם בישראל. ולא חשוב אם חלק אומר – אתם צריכים לזרוק את כל הערבים, ואתה רוצה להשיב להם – מדוע בעצם אינכם מעלים את השחורים שלכם על אוניות חזרה לאפריקה, אם יש לכם עבורנו עצות טובות כאלה בקשר לערבים? – וחלק אחר אומר לנו שעלינו לפנות את מקומנו לערבים; אלא שכל העיסוק האובססיבי הזה בישראל בא כדי להזכיר לעצמם שהם יהודים, כי מכל יתר הבחינות היהודיות הם מחוקים לגמרי, כי אין עם יהודי, במובן שלנו – באמריקה. זו היתה התחושה שלי.

אמרתי לעצמי – אז איפה טוב ליהודי לחיות? הרי גם פה, בישראל, יש בלי סוף בעיות. אדם צעיר, יהודי, שחי פה, והוא חילוני, והוא נושא את המדינה על שכמו, והוא לא משוחרר מהשירות הצבאי בתור ערבי או חרד או נוער-שוליים או מסיבה אחרת – אלא הוא שייך ללב הארץ, למלח הארץ, והוא ישרת במילואים עד גיל חמישים וחמש, והוא יעבור כמה מלחמות. פה זה לא גן-עדן ליהודים. אמריקה גם היא לא גן-עדן. רוסיה גן-עדן? מרוסיה בורחים יהודים אלינו.

אז אמרתי לעצמי – כנראה שאין גן-עדן יהודי בעולם כיום, לא ברוסיה, לא באמריקה, לא בישראל, אלא בכל מקום משלמים מחיר, וניראה לי שהמחיר שמשלמים פה – למרות שלפרט הוא לפעמים הכבד ביותר, אבל מבחינה לאומית הוא הפחוּת ביותר או הקל ביותר – כי מה שהוא נותן הוא אולי הרב והגדול ביותר, (ואני שב וממליץ לקרוא את דברי גרשם שלום באותה שיחה, על השקפתו הציונית).

קרוב-משפחה של אשתי, בניו-יורק, כאשר שמע את ההתלבטות שלי, אמר לי – "אתה יודע איפה היהודי האמריקאי כן מרגיש טוב? – נכון, הוא לא מרגיש טוב באמריקה, וגם כשהוא בא לישראל, זה לא פתרון, הוא מאבד את זהותו. אז איפה הוא מרגיש טוב? – בטיסה מניו-יורק לתל-אביב ובטיסה חזרה. אז הוא מרגיש מצויין, באוויר, במעבר מארץ לארץ."

כולנו מדברים בעלייה מרוסיה ואני רוצה להדגיש אספקט אחד. העלייה הזו, גם אם היא תגבוּר לליכוד, שזה לא משובב את הנפש, היא קודם כל תגבוּר הרוב החילוני והאופי החילוני של המדינה. בניהם של העולים כבר יחיו בתרבות העברית, והכמות תיהפך לאיכות. כבר היום אומרים חוקרים שהמקום שבו המיספר הרב ביותר של תלמידים יהודים, שמקבלים חינוך יהודי בעולם – הוא בישראל. קראתי גם שמיספר הנולדים היהודים בישראל הולך ומשיג את מיספר הנולדים היהודים בארה"ב. התהליך שאנחנו עומדים בפניו כיום הוא תוספת מיליון או שני מיליון יהודים רוסיים, שבתוך דור או דור וחצי יהיו כולם עבריים כמונו, אם לא קודם...

רטוש היה אומר – מדוע צריכה לצמוח הכנעניות? – כי מלמדים את הילדים בבתי-הספר שלנו שהעם היהודי מונה שלושה-עשר מיליון איש, ומתוכם רק שלושה מיליון בישראל, אז איך אתם רוצים שתהיה להם גאווה לאומית, שיראו את עצמם כעם, כאשר הם שומעים שהם רק חלק מאיזה עם מפוזר, ואם כך – מדוע לא להמשיך להתפזר?

ובכן עוד מעט ילמדו, אולי עוד בדורנו – שהעם היהודי, שמונה שלושה-עשר או שנים-עשר מיליון, כי אולי הוא פחת בגלל נשואי-תערובת, העם הזה – כחמישים אחוז ממנו כבר חיים בישראל. וזה סיפור אחר לגמרי. הסיפור שרוב העם היהודי מרוכז בישראל, זוהי כמות שאינה יכולה שלא להיות לאיכות. אפילו אחוז אחד מכל היצירה התרבותית של דורנו, אם יעבור לדורות הבאים – אזי חיינו בתור הזהב של היהדות הישראלית.

ועוד דוגמא, כמעט אווילית. כולנו קוראים עיתונים. העיתונות העברית צומחת כתופחת על שמרים. חלק מאיתנו, כולל עבדכם, כבר קורא יותר עיתונים מספרים. זה מביא כאילו קצת הרגשת חטא, קצת בזבוז זמן, קצת בידור, קצת איזה צורך של אקטואליה שסוחפת אותנו. אבל העיתונות העברית זוהי מעבדה ענקית של שפה, של תרבות, של ביטוי; העיתונות העברית היא ערך עצום, יש לה ערך יהודי עצום, היא ביטוי תרבותי יהודי עצום בדורנו.

קראתי-דפדפתי לא מזמן בשני חלקיו של ספר, שבשעתו לא התייחסתי אליו ברצינות – "המילון העולמי לעברית מדוברת" של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, והצטערתי שבחייו של דן בן-אמוץ לא אמרתי ולא כתבתי לו שעשה מפעל קלאסי. זה ספר רציני. זה ספר נפלא. זה ספר יהודי-ארצישראלי שמנציח תקופה של עברית שעוד כמה דורות, אולי כבר עכשיו, לא יהיה אפשר להבין דברים שנכתבו בעיתונות ובספרות בלי הפענוח שהמילון נותן. זה מילון של תרבות עברית של תקופת חמישים השנים הראשונות של המאה שלנו. זה לגמרי לא בידור. זה רציני מאוד. השניים יצרו מפעל לשוני קלאסי. לא פחות מעניין מאליעזר בן-יהודה או מיהודה גור.

ואסכם כך: יש לנו לפעמים הרגשה, או בכל יום הרגשה – שהדתיים מתחזקים, שאנו הולכים ונעשים באשמתנו למדינת הלכה, למדינת כפייה. אני חושב שגם בכך אין לנו מה להכות על חטא, אין מה להיכנס לייאוש. הם לא מתחזקים. הם נחלשים. היש החילוני, הקיום הפלורליסטי – שנוצרו פה, חזקים מכל מניפולאציות של שלטון וחרדים, והיש הזה הולך ומתחזק. הרובד של החיים החילוניים בארץ בשטח, דה-פקטו, הולך ומתחזק משנה לשנה ומיום ליום, ולא יעזור להם – והעלייה מרוסיה תדחק אותם עוד יותר אחורנית.

יש אנשים החושבים שצריך להכות על חטא כאשר חולמים חלום – – – ואולי אני אומר דברים אפיקורסיים פה, במשמר-העמק – – – כשחולמים חלום על תיקון עולם, והחלום אינו מתגשם – מכים על חטא, לוקחים אשמה. ובפירוש שלי: מגיעים אולי לידי רגש עליונות – שאם היינו כמלאכים אזי המציאות היתה אחרת.

אבל זה לא כך. לא רק שלא היינו יכולים להיות כמלאכים, אלא גם אם היינו כמלאכים – האיום של סאדאם חוסיין עדיין היה קם, והבעייה הפלשתינאית לא היתה נפתרת, וקטסטרופות יכולות לקרות, אתמול זה היה דבר זה, מחר זה יהיה מישהו או משהו אחר.

אולי ציירנו מטרות, כולנו, בעקבות אבותינו ואבות-אבותינו – מטרות גדולות יותר מדי, שהן מעבר למה שניתן בחיי אנוש ובטבע אנוש להשיג. אבל, אם ניקח לדוגמא את הרומאן האוטופי "אלטנוילנד" של הרצל – נראה שלא מעט מן הדברים שהוא חזה מתקיימים בנו, בחברה שלנו כפי שהיא חיה כיום בישראל. אסור לנו אפוא לשפוט את עצמנו רק לאור אידיאלים ומטרות שהכזיבו – הכזיבו-כביכול או שאולי מראש לא היו ברי-ביצוע – אלא על פי אותן מטרות שכן הוגשמו – ריכוז טריטוריאלי, עצמאי, חינוך ותרבות עבריים, דמוקרטיה, מערביות, כל הבועה הנפלאה הזו, שכולנו חיים בה, וכפי ש-א.ב. יהושע וגרשון שקד חזרו וביטאו תחושה זו לא פעם – שבעצם אין מקום אחר.

ולבנים שיורדים הייתי אומר: "אתה, שרוצה לרדת, בבקשה, תרד! תנסה. נידמה לך שאתה מציל את הגוף, אבל דע שאתה לא מציל את הנפש."

אדם שגדל כישראלי, בתרבות העברית, בהיסטוריה ובלשון שלנו, אם יעזוב את הארץ, הוא יציל אולי את גופו – אבל ילדיו יחיו כבר בחלל אחר, בעולם אחר, הם לא יהיו כמונו. כמוהו. הם לא יהיו חלק מהתרבות שלנו. נפשם תהיה אחרת לגמרי.

אולי עצוב שחלק מאיתנו עוזב, אך באים מיליון עולים שיהיו ברבות הימים כמונו; אולי גם מהם ומבניהם יעזבו, אבל נידמה לי שמה שקיים פה הוא כבר כזה שלא ייתכן שכולנו יום אחד נקום ונעזוב את הארץ.

ומצד שני ברור לי שאם אנחנו והדומים לנו נקום ונעזוב, ויישארו הפרזיטים שחיים על חשבוננו מכל הבחינות – המצב יהיה פה כמו לבנון, מדינת ישראל לא תתקיים. היא מתקיימת בזכותנו, בזכות אותו ציבור – שהרבה ציבורים אחרים, תודה לאל קטנים מאיתנו, שוליים, חיים ממנו ובזכותו, אבל הם לא היהדות והיהודים  הבלעדיים של דורנו. אנחנו הם. תודה רבה.

תגובות בעקבות השיחה

יוסף: אתה אמרת, אחד המשפטים שלך היה – שהמחנה החרדי הדתי נחלש עכשיו, שהוא איננו מתחזק כפי שנידמה לנו, ולעומת זאת המחנה הלא-דתי כן מתחזק. את זה הייתי רוצה שתסביר לנו לאור דבר שאני רואה אותו כך: בעבר, מול המחנה הדתי ניצב מחנה שהאמין במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שהיא עשוייה להביא את הגאולה לאדם. היא היתה אידיאל שאנחנו, חלק גדול בציבור, גדל בו והיה מוכן להילחם למענו, עובדה, אנשים הלכו למלחמת האזרחים בספרד, עשו מעשים בכיוון זה.

האידיאל הזה הכזיב, מכזיב, ואין לו תחליף כרגע. וכיום, אני חושב, ישנה חלוקה בין יהודים דתיים שעושים, שמתפללים ושמקיימים מצוות, לעומת אורח-חיים יהודי אחר של אי-עשיית מצוות, אבל מעטים הם האנשים שאומרים בפה מלא, כמונו – אני אתיאיסט. הם אינם כה רבים, לכן לא הבנתי מדוע אמרת שהמחנה הדתי, שעדיין דבק ולא מש מהאידיאלים שלו – הוא נחלש, לעומתנו שכרגע קשה לראות את האידיאל שלאורו אפשר לנו לחנך דור.

אהוד בן עזר: אני אולי דיברתי כתל-אביבי. תל-אביב צומחת על שמרים, תופחת, תופחת ומתפתחת באופן חילוני לגמרי.

קריאת ביניים: מה עם יום כיפור בתל-אביב?

אהוד בן עזר: אמרתי שאני אתיאיסט, שאני חילוני, אבל לא בלתי-סובלני. לא יעלה על דעתי להיכנס לבית-כנסת ללא כיפה, או להרצות בפני קהל דתי בשבת, ולעשן. אני מכבד את הזולת. ואומר עוד – אם המחווה שלנו, לחלק החרדי-הדתי בציבור – הוא שבתון יום כיפור, ועוד פשרות קטנות וגדולות – לזה אני מוכן, עד גבול מסויים, לשם החיים-ביחד. אני חושב שבסופו-של-דבר הדתיים עושים פשרות הרבה-הרבה יותר גדולות מאלה שאנחנו נדרשים לעשות, כי הם חיים בתוך עולם חילוני גמור. מה זה – רק ללכת ברחוב, רק לראות איך הבחורות... אני מתפוצץ כשאני רואה איך הבחורות לבושות... אז איך הם, איך אפשר להיות אדם דתי? איך אפשר לא לסובב את הראש? הרי הפיתוי קיים מכל צד, מכל עבר, בעי"ן ובאל"ף...

לפני כשנתיים כתבתי רשימה: "מייבאים גלות, מייצאים עם". היתה תופעה של עלייה חרדית מארצות-הברית – ישר לשכונות דתיות בירושלים, בלי לשרת בצבא, ועל חשבון העם היהודי – זאת כאשר בנים שלנו, בגלל מילואים, בגלל חוסר-תעסוקה – יורדים. וכתבתי שזה דבר נורא – אנחנו מייבאים גלות, ומייצאים עם. את הטובים ביותר שמבינינו, מבנינו – אנחנו מייצאים...

נידמה לי שהיום, תודה לאל, אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה. אנחנו מייבאים עם, לא גלות.

קריאת ביניים: תודה לאל אמרת.

אהוד בן עזר: תודה לאל. מותר להגיד תודה לאל. הלוואי שזה יעזור להביא שני מיליון יהודים. התחושה שלי היא שהתהליכים שמתחת לפני השטח, או נכון יותר – ממש בשטח, הם הרבה יותר נרחבים מאיזה ניסיון להעביר חוק חזיר או חוק דתי מגביל אחר. הם בעצמם אומרים זאת. השבת נפרצת ונפרצת כל שבוע יותר ויותר, עוד מסעדות, עוד בתי-קולנוע – לא שזה חלום חיינו שיהיו עוד מסעדות ובתי-קולנוע. שלמה שבא אמר פעם שכאשר מדברים על העלייה השנייה – – – ואולי זה נשמע קצת אפיקורסי כאשר אני אומר זאת כאן – – – כאשר מדברים על דגניה, שוכחים שגם תל-אביב היא פרי העלייה השנייה. תל-אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה. אמנם על-ידי סוג אחר של עולים, של מעמד בינוני, אזרחי, לא על ידי מעמד פועלי של עלייה שנייה, של ראשוני דגניה, אבל גם היא יציר של תקופת העלייה השנייה, והיא חשובה לא פחות מדגניה. גוש דן, כיום, הוא אחד הריכוזים הגדולים שהיו אי-פעם בתולדותינו של יהודים חופשיים, שרובם המכריע חילונים, על אדמתם.

ולדבריך על רגשות אשמה וריקות-מערכים בקירבנו. מה, להם יש אידיאלים? יש מצוות? – ואנחנו מנוערים מכל כי הסוציאליזם הכזיב? – ובכן, קודם כל אני חושב שחלק גדול מן הדבקות שלהם בכל המצוות נובע מכך שכלכלת רובם על עם ישראל; ואחר-כך, בגיל ארבעים לערך, הם עוזבים את הלהט הזה של תורתו-אומנותו, ופונים לעסקים.

כאשר הם עומדים ומנקים כל חשש לגרגיר-חמץ מכל דף בכל ספר לפני פסח במאה-שערים ובשכונות דתיות אחרות, ועוסקים בכך עשרות ומאות ואלפי אברכים – שיש להם כנראה הרבה זמן ואין להם דבר אחר לעשות! – במזרח-אירופה לא עסקו קודמיהם בשטויות כאלה, לא היה להם שם לוקסוס פרזיטי שכזה למצוא עוד ועוד מצוות-סרק כדי למלא, כדי לתת תוכן לחייהם הבטלניים, הריקים כנראה מכל תוכן. כי שמה למדו מתוך קשיים, מתוך לחץ, רעבו וקיבלו ימים אצל גבירים לאכול, ופה לומדים על חשבון העם היהודי; מכל זה לא יצא כניראה להט גדול, יצאו אולי עצרות נוסח ש"ס, ואבנים בשבתות נוסח מאה-שערים, אך עובדה שאין התעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אמיתית התרחשה אצל בחורי ישיבות בתקופה שברנר ואורי-ניסן גנסין למדו בישיבה. שם היתה התעוררות רוחנית.

עכשיו, אם הסוציאליזם, או הקומוניזם – נכשלו, אם יש שינויים כאלה, אז מה?! אז אנחנו הפסדנו? אנחנו רק סוציאליסטים? או רק קומוניסטים? אנחנו לא קומוניסטים בכלל, גם הסוציאליזם שלנו כיום הוא אחר, הוא בעצם של מדינת סעד, החלום הוא להיות כמדינה אירופאית מתוקנת.

ואפילו הסוציאליזם נכשל, אז מה, כלום נכשלנו בכל שאר הדברים? הארץ לא דמוקרטית? אין תרבות עברית? אנחנו לא נאבקים על ערכים דמוקרטיים? על להיות נורמאליים – לפחות בחברה שלנו? – כל אלה אינם ערכים? – הלא כל אלה הם ערכים, ומדוע אנחנו מזלזלים בהם? הם אינם דבר מובן-מאליו.

למזלנו מסורת החיים-יחד של מרבית הציבור הישראלי חזקה יותר מכל מה שהצליח השלטון (של הליכוד) לקלקל עד כה, ותודה לאל – לא הכול השלטון מקלקל. לכן התחושה שלי – אסור לנו לעמוד כריקים לפניהם, הדתיים – כי הם הריקים. אנחנו יוצרים, אנחנו עושים.

ראו, כל הספרות העברית נוצרת על-ידי סופרים שאיש מהם לא חי על חשבון המדינה. ואילו הלמדנות החרדית – רובה בא על חשבון המדינה.

סטודנטים שלנו משלמים במיטב כספם כדי ללמוד, ועוד משרתים במילואים. שם לא משלמים ולא משרתים. אז מה? אז הם הטובים? – ואנחנו, שכל חיינו הם למען תרבות עברית, למען מדינה יהודית חופשית – אז אנחנו הרעים והמנוערים מערכים? – לא מקבל את זה!...

לכן אני חושב שלא התמוטטות רוסיה כיום, ולא התמוטטות מפעלי ההסתדרות כיום – היא התמוטטות האידיאלים הבסיסיים של חיינו כציונים בארץ. זה אומר אולי רק שהמערך צריך להיפטר מנטל המפעלים והסמלים שלו, שפעם בנו את המדינה, והיום...

לאחרונה כתבתי רשימה, שטרם התפרסמה, וכותרתה: "קל יותר לצמוח בליכוד". בחור צעיר שרוצה היום להיות חבר-כנסת, שר, לעשות קריירה, כמו רוני מילוא, כמו דן מרידור, כמו בני בגין, ואפילו שם-משפחתו אחר – דוד מגן או מאיר שטרית, למה לו ללכת למערך? הוא הולך לליכוד, הוא מופיע במרכז הליכוד, הוא צועק כמה סיסמאות חריפות, בוחרים בו, אחר-כך הוא הולך לממשלה ונוהג מדיניות לא שונה ביותר משל דיין וגולדה בשעתם, מדיניות ימנית מתונה. הלא על כך היה הוויכוח בתוך מפא"י.

מצד שני, בחור צעיר שרוצה היום להיות עסקן במפלגת העבודה, לצמוח בה כהנהגה אלטרנטיבית לליכוד, צריך להיות אחראי לפיזור הפגנה בעזרת כלבים ב"סולתם", להפסדים של קופת חולים, לחובות הקיבוצים, לחובות המושבים, לכל הריחיים האלה – והוא לא יצמח, הוא שוקע לפני שהוא עולה. וכך החבר'ה קלי-המשקל מהליכוד צומחים בכיף ומנהלים את המדינה, ופה שוקע מפעל שלם.

כל אלה הן בעיות קשות מאוד, אבל אולי זה נובע מעודף נכסים. אולי צריך אידיאולוגיה אחרת. אולי יש משהו בדברים שיוסי ביילין אמר על ההמנון והדגל הסוציאליסטיים. אם המערך הוא מפלגת המעמד הבינוני, וחלק גדול מהמעמד הבינוני מצביע עבורו למרות שהבוחר מהמגזר הזה מתנגד להסתדרות, אבל הוא לא יצביע שינוי כי הוא מתנגד עוד יותר לדרכו של הליכוד והוא רואה רק במערך את האלטרנטיבה – אז אולי המערך צריך באמת להיות גם, לא רק – אך במוצהר, מפלגת המעמד הבינוני, ולהתנער, לעשות איזה ביזור של כל הנכסים והמפעלים הענקיים האלה, שקוברים תחתיהם כל צמיחה של מנהיגות צעירה.

זה אומר שכל האידיאלים הכזיבו? – התקופה השתנתה, אבל אני שוב אומר, האני-מאמין הבסיסי שלנו הוא בריא והוא אמיתי והוא נכון – יותר מכל אלה שמשמיצים אותנו. מה לא השמיצו את תלמידי התיכון הישראלי, מה לא השמיצו את בני-הקיבוצים? מה לא אמרו על התיכוניים – חשיש הם לוקחים, שחיתות, וכל זה.

מחר יעלו כל בוגרי בתי-הספר התיכוניים בארץ על מטוסים, לא כטייסים אלא כנוסעים, ויעזבו – אז מי יישארו פה? הדתיים והערבים? – לבנון תהיה פה. ישראל לא תתקיים. לכן כל ההשמצות האלה הן צביעות אחת גדולה. אלה אנשים שקל להם לדבר כי הם לא לוקחים חלק בעשייה היהודית המרכזית של דורנו.

יעקב חזן: מעניין מאוד, עם הרבה בעיות, עם הרבה שאלות. שמעתי בעניין. תודה. למדתי. הסכמתי. התנגדתי. שלום.

מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!

אהוד שלום,

רק הבוקר קראתי את האי מייל שלך, כאשר קפצתי למשרד לחצי יום של חופשת חול המועד.

הספקתי לקרוא ולהתרשם מההרצאה המקיפה שלך במשמר העמק, ["חשבון נפש יהודי חילוני", "חדשות בן עזר", גיליון 79 מיום 12.10], והרשה לי לתקן רק פרט אחד: המשורר והמשכיל היהודי מאיר הלוי לטריס לא היה מומר. ייחסו לו שלא בצדק מעשה זה, מכיוון שהוא נענה לבקשת מו"ל בווינה והגיה את המהדורה הכוללת של התנ"ך שיצאה לאור ביוזמת אגודה נוצרית, ואף טענו שבמקום מסוים הכניס בניקוד צלב במקום קמץ, אך להד"ם. הוא מעולם לא המיר את דתו, ויש לו הרבה זכויות בשירת ההשכלה ואפילו בזמר הקדם-ציוני.

חג שמח ליהודית ולך,

מאליהו הכהן

[23.10.2005] 

* * *

יהודה גור-אריה

שקרן

סיפור ליום כיפור

זה היום השלישי שהגשם יורד בלא הפוגה. גשם סתווי כבד: טיפות גדולות חודרות אל מתחת לבגדים, רוח קרה מקפיאה, עננים נמוכים אפורים כמעט שחורים, ברקים ורעמים – כאילו מבול שני בא לעולם.

העיירה הקטנה והמנומנמת אי-שם בפאתיה של פולין – בתיה נמוכים, מכוסי גגות קש, שעשבים ואזוב צומחים עליהם, חלונותיהם עקומים, שקועים כמעט באדמה – ניצבת דמומה תחת מטחי המטר, מכורבלת בתוך עצמה כמו תרנגולת רטובה בגשם.

האנשים מדשדשים בבוץ העמוק בדרכם לבית-הכנסת. רגליהם רטובות וקפואות נתונות בגרביים בלבד, שהרי יום הכיפורים היום, וביום זה לא נועלים נעלי עור. נעלי בד, אנפילאות או קבקבים לא יסכְּנו לעת הזאת של בוץ סמיך ושלוליות. מזל שבית-הכנסת קרוב, כמה מאות צעדים בלבד. העיירה קטנה ואנשים בה מעט, כמאה משפחות בסך הכול, ובתיהם צפופים, סמוכים ונסמכים זה על זה.

הם הולכים, היהודים, צאן קדושים, בדרכם לבית-הכנסת, עטופים במעילים כבדים, ברדסים על הראש, אדרות כבדות, גסות של פרוות כבשים, כמו שנוהגים האיכרים ללבוש בחורף. אך הקור והרטיבות חודרים לעצמות, והרגליים קפואות כמעט.

בין ההולכים לבית-הכנסת מדדה בקושי רב העיירה הישיש, רבי מנחם מנדל, מנדֶלֶה בפי אנשי הקהילה. הוא מקובל עליהם כצדיק ואפילו אדמו"ר, ורבים משחרים לפתחו עם צעטאלעך, פתקי בקשה לקבלת ברכה או עצה טובה בענייני פרנסה או שידוך או ברכת רפואה שלמה לחולה לא עלינו. בצד תפקידו כרב ופוסק ודיין ובהיותו מנהיג העדה – הוא מקובל ונערץ על כולם.

השַמָש, משרתו האישי של הרב, נושא את הטלית ואת המחזור ביד אחת ובאחרת אוחז בזרועו של הרב. בנו של רבי מנדלה, יוסף חיים, אוחז בידו השנייה ותומך בו בלכתו.

הבאים נכנסים לפּוֹליש, המבוא הקטן, השופע אור וחום מנרות השעווה הגדולים שדולקים בו מאתמול, עם כניסת היום הקדוש. הרצפה כאן ובאולם התפילה מכוסה נסורת ושבבי עץ מנגרייתו של אלקנה, קוּנֶה הנגר, שנוהג לאסוף את הנסורת בתוך שקים גדולים כדי לפזרה על רצפת הטיט של בית הכנסת בימי גשם. הדבר נחשב לו למצווה מיוחדת.

ריח טחב נודף מן הקירות העתיקים של בית-הכנסת העומדים על תילם זה מאה וחמישים שנה. גג הקש הוחלף רק לפני כעשרים שנה ברעפי עץ המונעים מן הגשם לחדור פנימה.

*

כל חודש אלול שכב הרבי חולה ולא היה יכול לקום לסליחות בבית-הכנסת. על אף הוראתו של הרופא שהוזעק מעיר המחוז, שלא ללכת לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, התעקש הרבי ללכת לבית-הכנסת בראש השנה וחזר הביתה מותש עד מוות. הוא שכב במיטה בין כסה לעשור בעיניים עצומות, וכאשר פקח אותן בהה בתקרה במבט קפוא. בקושי בלע כמה כפות מרק עוף במשך היום ודייסת סולת עם חלב ודבש בבוקר ובערב. אך אלה לא המתיקו את ייסוריו, והוא נחלש מיום ליום. 

באשר להליכה לבית הכנסת ביום הכיפורים, לא היה כל ספק. בבואו לבית הכנסת הושיבו אותו על כיסא, והשַמש כרע על ברכיו ורחץ את רגליו של הרבי מן הבוץ. כמה מתפללים רצו גם הם לזכות במצווה זו, אך כבר לא היה צורך בכך. השַמש עטף את רגליו של הרבי במעיל שפשט מעליו, שיתחממו מעט.

אחר כך הובילו אותו צעד צעד אל מושבו בכותל המזרח סמוך לארון הקודש. לאחר שישב, הוא עצם את עיניו ונראה כמנמנם. רק שפתיו מלמלו. זקנו הלבן הקלוש רעד קלות. לבוש בקיטל הלבן נראה הרב כמו בר-מינן עטוף תכריכים.

*

זקני העיר זוכרים עדיין את רבי מנדלה בצעירותו, כאשר הגיע לעיירה זו לפני כיובל שנים לשמש בקודש כרב, לאחר מותו של הרב הקודם, רבי אברהם מקַרוויסאר. הוא היה איש צעיר בעל הדרת פנים, זקנו השחור מסולסל וצפוף, פיאותיו תחובות מאחורי אוזניו, אפו ישר, לחייו סמוקות מעט כמו של ילד. אך מה שבלט במיוחד בפניו היו עיניו הכחולות, המאירות בטוב-לב ושפתיו הפתוחות קמעה בחיוך כמעט תמידי.

הרב הצעיר בא עם אשתו חיה אסתר ושני ילדים: יהושע ויוסף חיים. במרוצת הזמן נולדו לו עוד שתי בנות ובן. בבגרותם הם עזבו את העיר, כל אחד למקום אחר, ורק הבן יוסף חיים נשאר עימו בעיירה. הוא שקד על פרנסתו כסופר סת"ם – אך לא זכה לכתוב ספר תורה שלם מימיו – וכן לימד בני מצווה ראשית גמרא, קרוא וכתוב ביידיש, וגם את ארבע פעולות החשבון. אך בעיקר התכוון יוסף חיים להיות בקרבת אביו, לדאוג לו ולאימו המזדקנים ולהשגיח עליהם מתוך מצוות כיבוד אב ואם.

שכרו השנתי של הרב היה צנוע. בקושי הספיק לקיום המשפחה בצמצום. אך הוא לא התלונן על כך ולא דרש יותר.

הרב מנדלה התחבב על כל אנשי הקהילה עקב התנהגותו הצנועה והלא מתנשאת. הוא התייחס אל כל אדם בכבוד ובמאור פנים. לרוב פסק לקולא בשאלות הלכתיות שהתעוררו בקהילה. הוא הדריך נשים שבאו לשאול בענייני כשרות, שפט ותיווך בין אנשים ניצים בסכסוכים הנדירים למדי בעיירה, תיווך בין בעלי דין שבאו להישפט לפניו משפט צדק. כולם קיבלו את פסיקותיו ברצון ובהבנה. 

הם החלו לקרוא לו אדמו"ר, אך רבי מנדלה התנער מכך בענווה: "אל נא, אחיי. ריבונו של עולם לא חנן אותי בתכונות ובמעלות של אדמו"ר. אני מסתפק בתואר רב ומנהיג הקהילה הקדושה הזאת, ודי לי בכך."

למן השבת הראשונה הקסים הרב הצעיר את שומעיו בדרשותיו המעניינות ומרחיבות-הדעת על פרשת השבוע, פירושיו והסבריו מאירי העיניים. בסעודה שלישית בבית הכנסת שפע פניני תורה, סיפורי חסידים ואגדות, ואחר נתן קולו הנאה בזמירות וניגונים, וכל המסובים סביב הטיש, שולחן הסעודה, חשו התעלות נפש וגם תחושת עצב על השבת היוצאת.

מדי פעם היה בא לתלמוד-תורה לבחון את הדרדקים בלימודם ואת הגדולים יותר בפרשת השבוע. כך היה מנהגו במשך שנים רבות, מאז ישב לראשונה על כס הרבנות בעיירה.

ראשית מפעליו הקהילתיים של רבי מנדלה הייתה ייסוד חברת "'סעודת שבת", שעסקה באיסוף כספי תרומות ובעיקר מאכלים לשבת, כדי להבטיח לעניי העיירה סעודת שבת ראויה. כך זכו לעוף, למרק עם אטריות דקות, דג לגעפילטע פיש, חלה שאפו נשות העיירה בתנוריהן, בקבוק יין לקידוש ולהבדלה.

בהוראתו של הרב, שנאמרה בטון של הצעה, שופץ חדר החולים המכונה "ביקור חולים" בניהולו של הפֶלשֶר, החובש, ששימש בו כל השבוע, ולא רק במקרים של מחלה או פציעה. בקיץ עקרו אנשי העיירה עשבים שוטים שגדלו בין הקברים בבית העלמין העתיק, שבו היה אפשר למצוא מצבות של יהודים שנפטרו אף לפני כמאתיים שנה. הגברים החסונים השתדלו להרים מצבות עתיקות שנפלו או שקעו באדמה.

רק לשיפוץ בית-הכנסת התנגד הרב משום-מה. כאשר באו אליו הפרנסים והגבאים והציעו לשפץ את המבנה הישן, לפחות מבפנים, שלל הרבי את הצעתם באומרו:

"רבותיי היקרים והנכבדים, אני מעריך מאוד את רצונכם לשפץ את המקום הקדוש הזה, והדבר כרוך כמובן בהוצאה לא קטנה מקופת הקהילה. אך לא העניין הכספי מניע אותי להתנגד ליוזמתכם. ראו את הקירות העתיקים הללו: במשך הדורות הם ספגו תפילות ותחנונים ודמעות – וגם מעט גילויי שמחה של בני העיירה שלנו, ואין זה מן הראוי לכסות אותם בטיח ובסיד. מוטב שיעמדו כך עוד שנים רבות, עד ביאת המשיח במהרה בימינו."

*

עכשיו היה הרב זקן וחולה. הוא דעך מיום ליום. כל גופו כחש, פניו היו חיוורים, צנומים וגרמיים, אפו מחודד, שפתיו, שנהגו לחייך תדיר, היו הדוקות, כולאות מאחוריהן אנקות כאב וייסורים. עיניו המאירות היו עכשיו כבויות, עצומות רוב הזמן. דומה שאיבד צלם אנוש. בני העיירה ראו בכאב ובצער את דעיכתו של רבם האהוב, ושאלו את עצמם למה זה מגיע לצדיק הזה. אך תשובה הם לא העלו על דל שפתותיהם, שכן היה בה שמץ הרהור של כפירה בצדק האלוהי. 

תפילת שחרית החלה, כאשר החזן הוותיק רבי שמעון פתח בתפילה: "המלך היושב על כיסא רם ונישא." המיית התפילה הקיפה את אולם בית-הכנסת, מופרעת בהבזקי ברקים ובקולות רעמים שהרעידו את החלל. ילדים מפוחדים הסתתרו מתחת לטליתות אבותיהם, וילדות קטנות נצמדו בוכיות אל חיק אימותיהן בעזרת הנשים.

ריח טחב עלה מן הקירות הלחים, מעורב בריח זיעה והבל נשימתם של המתפללים, שישבו צפופים באולם בית הכנסת הקטן למדי. הגשם הוסיף לרדת מלווה ברעמים וברקים. מטחי מטר נחתו על האדמה הנרעשת, כאילו גם היא עומדת לדין לפני הקב"ה, רועדת מאימת יום הדין.

במשך כל התפילה לא פקח הרב את עיניו ולא קם על רגליו בפרקי התפילה הדורשים עמידה על הרגליים. בקריאת התורה, כאשר הרב עולה שלישי לתורה, ביקש בנו של הרב שלא להזמינו הפעם לעלייה לתורה. הרב לא היה ער למתרחש סביבו.

נסתיימה קריאת התורה, נאמרה תפילת יזכור המרטיטה, והרב עמד לפתוח את תפילת מוסף, כנהוג בעיירה זו מימים ימימה. לאחר תפילת "הנני העני ממעש" היה מְפנה את מקומו שלפני העמוד, שלא לקפח חלילה את פרנסתו של החזן הקבוע רבי שמעון.

בדי-עמל קם הרב על רגליו, נתמך בבנו ובשַמש, והם הובילו אותו, ספק סחבו אותו צעדים ספורים אל העמוד. הוא עמד על רגליו, נתמך בלוח העמוד. השַמש והבן העמידו כיסא מאחוריו.

הרב פתח בקול חלש, כמעט לא נשמע. הס הושלך באולם.

"הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל. באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני. ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך, אבקש ממך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק  ואלוהי יעקב,  אדונַי אדונַי, אל רחום וחנון, אלוהי ישראל, שַדַּי איום ונורא, הֱיה נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך ועומד לבקש רחמים עלי ועל שולחַי. ונא אל תפשיעם בחטאותיי ואל תחייבם בעוונותיי, כי חוטא ופושע אני..."

כאן הבריק ברק מסנוור ורעם אדיר הרעיד את בית הכנסת, ומתוך הרעם דומה היה שנשמע קול שלא מן העולם הזה, קול מעורר אימה, זועם וזועף:

שקרן!

הרב התמוטט על עומדו ונפל על הרצפה. כאשר הרימו אותו, הוא היה מת.

יהודה גור-אריה

מתוך ספרי "מה דעתך, יוני"

הוצאת צבעונים,  2018

* * *

יעקב חסדאי

לחשוב מחדש על הבעייה

של הערבים במדינת ישראל

הבחירות לכנסת ה-22 הסתיימו כאשר המפלגה השלישית בגודלה היא "הרשימה המשותפת" המורכבת ממיספר רשימות ערביות אשר השכילו להתאחד (ולא בפעם הראשונה) כדי למנוע בזבוז קולות של הסקטור הערבי. עליית כוחן של מפלגות אלו מסמלת את כניסתם האיטית לזירה הפוליטית הממשית  בישראל. הביטוי המובהק לכך הוא ש"הרשימה המשותפת" הופכת ללשון המאזניים בשאלה על מי יטיל נשיא המדינה את הניסיון להרכיב ממשלה – על בני גנץ או על בנימין נתניהו.

אולם לתוצאת בחירות זו יש משמעויות מעבר לטווח המיידי של הרכבת הממשלה אלא גם, ואולי בעיקר, לטווח הארוך.

השינוי בכוחן של המפלגות הערביות נובע מכמה סיבות, חלקן קשורות בפוליטיקה הישראלית וחלקן באוכלוסייה הערבית. במה שקשור לפוליטיקה הישראלית, היו שני גורמים עיקריים אשר חיזקו את כוחן של המפלגות הערביות. הגורם האחד הוא ההצעה "רבת החוכמה" של ליברמן להעלות את אחוז החסימה. זה גרם למפלגות הערביות להתאחד ולהקים את "הרשימה המשותפת" כדי למנוע בזבוז קולות, אם חלק מן הרשימות לא יעברו את אחוז החסימה.

התרומה השנייה להתחזקות כוחה של הרשימה הערבית שייכת לראש הממשלה, בנימין נתניהו, אשר בשתי מערכות הבחירות האחרונות השתמש באיומים שהערבים מגדילים את כוחם כדי לשכנע את בוחרי "הליכוד" להגיע לקלפיות. האם נימוק זה, של נתניהו, שיכנע את בוחרי "הליכוד"? יכול להיות. אולי במערכת בחירות אחת יותר ובשנייה פחות, אבל מה שבטוח שהוא שיכנע את הערבים "לרוץ" לקלפיות.

יש גורם נוסף לשינוי בכוחן של המפלגות הערביות והוא משמעותי יותר בראייה לטווח הארוך. מדינת ישראל לא הפגינה את שלטונה במיגזר הערבי. יש יישובים ערביים שאין בהם תחנת משטרה, כוחות משטרה נמנעים מלהיכנס ליישובים אלו ו"איש הישר בעיניו יעשה" בתחומי הבנייה, הפשיעה ועוד.

הפשיעה, אגב, זולגת גם לאזורים יהודיים ולאחרונה שומעים יותר ויותר על חבורות פשע שמרכזן בישובים ערביים אבל כוחותיהן פרושים גם בערים הגדולות. אין צורך בדוגמאות נוספות כי הדברים ידועים וברורים לכול. אולם מסתבר, כי כמו כל אוכלוסייה, הציבור הערבי זקוק לשלטון. ולא כעונש אשר ניכפה עליו. כל אוכלוסייה זקוקה לשלטון שיבטיח את הביטחון, חופש התנועה, רמת החיים ועוד. כאשר אין שלטון כזה, בסופו של דבר האוכלוסייה מתקוממת. רק בשבועות האחרונים אנו שומעים על מקרי רצח בלתי פוסקים ביישובים הערביים. זה כבר אינו סיפור המתרחש רחוק מעבר לגבולותינו. זה כבר מקומם את האוכלוסייה הערבית ואת המנהיגות שלה והם דורשים שהמדינה תעשה סדר.

לעניות דעתי, תהליך זה, של מעורבות הערבים בפוליטיקה ודרישתם ליותר שלטון חוק וסדר ביישובים הערביים, ילך ויתעצם ויהפוך לדרישה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה.

לכן, כאשר מקשיבים היום לפוליטיקאים הערביים, ומתעלמים מדבריהם על הסכסוך הישראלי-ערבי והמו"מ לשלום, ומתרכזים בדרישות שלהם לחוק וסדר ויתר תמיכה – יש להבין שבמוקדם או במאוחר האוכלוסייה הערבית תהיה מרכיב משמעותי בחיים הפוליטיים  במדינת ישראל. כדאי שמרכיב זה יהיה מרכיב המכיר בערכה של המדינה ולא כזה שנאבק נגדה.

בהזדמנות זו אזכיר כי תנועת לאו"ר הציעה כבר לפני 40 שנה להנהיג בישראל "חברה קהילתית", כולל כמובן לאוכלוסיית המיעוטים. הקהילה תקבל אחריות על נושאים אשר באופן טבעי אמורים להיות בתחום סמכותה ואחריותה. בסיכום הפרק כתבנו:

"כל חופש עלול להתפתח להפקרות ואנרכיה. חברה הרוצה לקיים חופש אמיתי, חייבת להבטיח שלטון חוק יעיל וקפדני, ותפקידו הראשוני של שלטון החוק הוא הגנת האזרח מפני אלימות ופשע. קיומה של החברה הקהילתית המקנה חופש נרחב לאזרח ונותנת לו סמכויות ואחריות, מותנה בקיום מערכת חוק ומשפט מקיפה ויסודית ומערכת בקרה יעילה ועקבית. לכן, ייעול וחיזוק של מערכות המשפט והאכיפה  הם תנאים הכרחיים לקיום ממשל תקין ובצידו חברה קהילתית."

הרחבה ברעיונות לאו"ר בנושא "החברה הקהילתית" ניתן לקרוא בפרק הדן ברעיונות התנועה בכתובת:

http://www.laor.org.il/?categoryId=49879

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

לקראת אוקטובר 2019

יומרה

הוּא מַאֲמִין שֶׁתַּגִּיעַ עֵת

בָּהּ יֹאחָז בְּעֵט

וּמִדֵּי פַּעַם יְטַיֵּט;

הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא דֵּי רָגִישׁ

עַל מְנָת לָחוּשׁ

בְּמָה שֶׁאֲחֵרִים

לֹא

*

אֲנִי מַבִּיט בַּכּוּרְסָא

וְהַכּוּרְסָא (בָּהּ אִמִּי

וְהִיא הָיוּ לָאֶחָד)

מַבִּיטָה בִּי.

רֵיקָה הַכּוּרְסָא מֵאִמִּי

וְהִיא כְּמוֹ מִתְנַצֶּלֶת:

"אַל תָּדוּן אוֹתִי בְּחֻמְרָה, בְּנִי

הוֹאֵל וְהִתְיַשֵּׁב נָא בִּי"

אַךְ מַשֶּׁהוּ אֶצְלִי לֹא מִתְיַשֵּׁב

וּבָהּ אֵינֶנִּי יוֹשֵׁב.

מפגש

אִשָּׁה בְּהֵרָיוֹן

וְזָקֵן עַל מַקְלוֹ

חוֹלְפִים זֶה עַל

פְּנֵי זוֹ:

מִישֶׁהוּ עוֹמֵד לְהִוָּלֵד,

וּמִישֶׁהוּ עוֹמֵד לָלֶכֶת.

אין ניחומים

מִי שֶׁהָלַךְ הָלַךְ לִבְלִי שׁוּב

מִי שֶׁהָלַךְ הָלַךְ וְלֹא יָשׁוּב

חָשׁוּב לַחְשֹׁב כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת

פֶּן מֵרֹב צַעַר תֵּלֵךְ שׁוֹלָל

וּבְעַצְמְךָ תַּהֲפֹךְ לְחָלָל.

הם היו (שיח גבעות)

אָמְרָה גִּבְעָה לִרְעוּתָהּ:

אֲנַחְנוּ כָּאן כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים טוֹבוֹת

(וְזֹאת בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה)

וְרָאִיתִי אֲנָשִׁים רָצִים וּמִתְרוֹצְצִים

עָלֵינוּ וּבֵינֵינוּ, מְרוֹצְצִים רָאשִׁים

וְאֵינֶנִּי מְבִינָה עַל מָה וְלָמָּה?

אֲנִי לֹא זָזָה וְלֹא מֵזִיז לִי!

עָנְתָה רְעוּתָהּ:

גַּם אֲנִי זוֹכֶרֶת אֲנָשִׁים שׁוֹאֲגִים מִשִּׂמְחָה

אוֹ זוֹעֲקִים בְּבֶהָלָה

מִסְתַּעֲרִים אוֹ נְפוֹצִים לְכָל רוּחַ,

כְּשֶׁפַּעַם אֲנִי נִכְבֶּשֶׁת

וּפַעַם נִנְטֶשֶׁת

וְעַל מָה הַמְּהוּמָה אֵינֶנִּי מְבִינָה;

מָה שֶׁכֵּן, אֲנַחְנוּ כָּאן וְאִלּוּ הֵם הָיוּ.

חתולי גִ'ינְג'וּן זיכרו לברכה

כָּאן הוּא אָהַב לִשְׁכַּב

מְסֻבָב עַל הַכָּר

שָׁקוּעַ בַּשֶּׁקַע שֶׁנּוֹצַר

וְשׁוֹקֵעַ בְּשֵׁינָה עֲמֻקָּה.

השנוא (הייקו)

שִׁנָּיו בּוֹהֲקוֹת

כְּמַצֵּבוֹת לְבָנוֹת

סָבַר אִישׁ שִׂיחוֹ

*

דַּיָּרֵי הַבַּיִת הַמְּשֻׁתָּף

הִרְבּוּ לְשַׂחֵק בְּרִידְג'

לְגַשֵּׁר בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם.

על הבאר בזנזיבר

הָאִישׁ שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה לִרְאוֹת עָוֶל

יָשַׁב עַל הַבַּאר בְּזַנְזִיבָּר,

שָׁתָה וְשָׁתַק, שָׁתָה וְשָׁתַק.

מָה יֵצֵא לוֹ מֵהַצְהָרוֹת?

רַק צָרוֹת.

אָז הוּא שׁוֹתֶה וְשׁוֹתֵק

שׁוֹתֶה וְשׁוֹתֵק.

על כלבים ואנשים

(א)

כֶּלֶב שְׁחַרְחַר קְטַנְטַן

מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו אִשָּׁה גְּדוֹלָה

בְּשָׁחוֹר.

(ב)

עָבְרָה יְפֵהפִיָּה עִם כְּלַבְלַב

בָּא לִי לִנְבֹּחַ הָב הָב,

לִהְיוֹת מוּבָל עַל יָדָהּ בִּרְצוּעָה,

לְכַשְׁכֵּשׁ כְּמוֹ בַּזָּנָב

וּלְקַשְׁקֵשׁ אִתָּהּ.

*

רוּחוֹת סוֹעָה

מַסִּיעוֹת עֲנָנִים

מַכּוֹת בַּתְּרִיסִים

מְכוֹפְפוֹת גֵּוִים

פּוֹרְעוֹת שֵׂעָר

מַפְשִׁילוֹת שְׂמָלוֹת –

לֹא "עוֹשׂוֹת רוּחַ".

* * *

אורי הייטנר

1. ביד הלשון: לקסיקון תשע"ט

אוטיסט – כינוי גנאי שדודו אמסלם הטיח בבני גנץ, ועורר סערה גדולה בשל השימוש במילה אוטיסט כגידוף. אמסלם התנצל על דבריו.

אז מה אם הם ירו על אשקלון? – פרץ גאונות ורגישות אופייני של מירי רגב.

אין ימין ואין שמאל – סיסמת הבחירות של "חוסן לישראל", מפלגתו של גנץ, הצלע המרכזית ב"כחול לבן". במידה מסוימת גם "כחול לבן" השתמשה בה.

אכלתי ממנה חרא – גבאי מסכם את הזוגיות עם ציפי לבני.

אפודים צהובים – הפגנות סוערות נגד יוקר המחייה בצרפת נעשו בידי מפגינים לבושים באפודים צהובים. מפגינים בכל העולם, וגם בישראל, חיקו אותם.

אפקט מנדלבליט – ההשפעה של הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגד נתניהו על תוצאות הבחירות. שאלה זו העסיקה את הפרשנים. מסתבר שהיא לא היתה כל כך גדולה.

ארבעים מנדטים – יעד הבחירות של הליכוד שהציב ראש הממשלה ואח"כ היעד של כחול לבן שהציב גנץ. האמת ששתיהן לא היו רחוקות מן היעד בבחירות אפריל – הגיעו ל-35 מנדטים כל אחת. כל אחת מהן איבדה עוד מכוחה בבחירות ספטמבר.

אריה חזק – אריה דרעי בתעמולת ש"ס.

את לא מעניינת – תגובתו המאופקת והממלכתית של ראש הממשלה נתניהו לתושבת קריית שמונה, חולת סרטן, שמחתה על סגירת חדר המיון הקדמי בעיר. "את משעממת," הוא הוסיף, מדושן עונג, לקול תשואות הקהל.

אתגר הבקבוק – טרנד עולמי (שנמשך ימים ספורים) – ידוענים צילמו את עצמם פותחים בבעיטה פקק של בקבוק. ביניהם בלט, בישראל, אהוד ברק, ששילב את המעשה עם מסר אנטי ביבי. גם יאיר לפיד הוציא סרטון ברוח זו, אך בלי לפתוח את הפקק.

בוגד – אמירה אומללה של יעלון בראיון רדיופוני, על פיה פרשת הצוללות עלולה להגיע לכדי בגידה, שונמכה בידי תועמלני נתניהו לטענה ש"כחול לבן" האשימה את נתניהו בבגידה וטענו שביבי בוגד, ועשו מן הטענה הזאת מטעמים במערכות הבחירות.

בוטים – קיצור של רובוטים. כינוי לפרופילים מזויפים אוטומטיים ברשתות החברתיות. שימשו לצרכי תעמולה לא מהוגנת (בלשון המעטה) במערכת הבחירות.

בושם פשיזם – גיבור סרטון תעמולה שנוי במחלוקת של "הימין החדש", בכיכובה של איילת שקד.

ביבי או טיבי – סיסמת ההסתה של נתניהו בבחירות.

ביביזם – הפיכת ההערצה לנתניהו לאידיאולוגיה ואף לדת.

בייס – הגרעין הקשה של מפלגה או של גוש. 

בכפוף לשימוע – כתב האישום לנתניהו.

בלוק טכני – הליכה משותפת לבחירות על מנת להתפצל אחריהן. כך הוגדר החיבור של "הבית היהודי" עם "עוצמה יהודית" בבחירות אפריל והחיבור של "ימינה".

בלוק ימין – גוש של מפלגות הימין והחרדים שנתניהו הקים אחרי בחירות ספטמבר לצורך ניהול משותף של מו"מ קואליציוני ובניסיון לחסום ממשלה בראשות גנץ.

בלפור – הרחוב בירושלים בו שוכן בית ראש הממשלה. בעגה הפוליטית – ביטוי להשפעתם הפוליטית של שרה ויאיר נתניהו על הנעשה בממשלה ובליכוד.

בני-חותא – כינוי לבני גנץ, בגין אופיו הנינוח.

גנרלים – שם גנאי תעמולתי לרמטכ"לים ואלופים בצה"ל, שהקדישו את כל חייהם לביטחון מדינת ישראל, ברגע שבחרו צד פוליטי ש"לא משלנו". השימוש בשפה זרה נועד לשוות להם תדמית של זרוּת והתנשאוּת (אנחנו הלוחמים והם ה'גנרלים' וה'אליטות') ולרמוז לחונטות צבאיות בדרום אמריקה. אלוף – מילה עברית תנ"כית כל כך יפה. ובג'יבריש הפוליטי – אם אתה שלנו אתה אלוף. אם אתה שלהם אתה גנרליסימו. 

גרוש ללירה – הגדרה של גבי אשכנזי, שחוּזָר בידי מפלגות שונות ותיווך בין גנץ ויעלון לבין לפיד על חיבור פוליטי ביניהם, לתנאי הצטרפותו לחיים הפוליטיים: רק אם אוסיף את הגרוש ללירה, כלומר רק אם הם יתחברו והוא יהיה התוספת הקטנה.

דברי כזב – הגדרתו המדויקת של גדעון סער לקונספירציה שנתניהו טפל עליו.

דובים בקוטב הצפוני – מטאפורה חביבה על ליברמן. במקרה אחד אמר שאין לגנץ עם מי להרכיב קואליציה, אולי עם דובים בקוטב הצפוני. במקרה שני, כשנתניהו מינה יועץ לענייני העולים מחבר העמים, הוא אמר שכנראה נתניהו ימנה יועץ גם לענייני הדובים בקוטב הצפוני.

דווקא נתניהו – סיסמת בחירות של נתניהו, המשדרת התרסה כמו-אופוזיציונית כאילו ראש הממשלה הוא הלוחם בשלטון "הממסד".

דף מסרים – הוראות הפעלה יומיות למרואיינים מטעם המפלגות השונות, כדי להבטיח משמעת קמפיין.

דרום שחור – מחאה של בני הנוער בנגב המערבי על המצב הביטחוני בגבול עזה.

האוזן של ה-m-16 – "לא שמעתי טוב. אוזן ימין היא האוזן של ה-m-16", תירוץ קצת תמוה של גנץ, שמעד בתשובה לשאלה על הצטרפות אפשרית לממשלה בראשות נתניהו.

הגננת המתעללת – כינוי לכרמל מעודה (הודבק לפרשה טרם פרסום שמה), בעלת מעון בראש העין, שהתעללה בפעוטות. יש לציין שאינה גננת ואין לה כל הכשרה או הסמכה כמטפלת.

הודעה דרמטית – במשך שלוש שעות הוכנה האומה לנאום דרמטי של ראש הממשלה, שהסתיימה בפארסה – התבכיינות אופיינית של חשוד המקטר על חוקריו. הודעה דרמטית 2 – ימים אחדים לפני בחירות ספטמבר הודיע נתניהו שאם יבחר יחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

המין והמינוי – הכינוי לפרשת אפי נווה והשוחד המיני.

המפיל הלאומי – כינוי שהדביק נתניהו לליברמן, כמי שהפיל ממשלות ימין.

הסלולרי של גנץ – ספק פריצה איראנית לטלפון הסלולרי של בני גנץ, הפכה כלי תעמולה נגדו כאילו "לא ידע לשמור" על הטלפון שלו ושיימינג נגדו, כאילו מוסתר בטלפון מידע מביך שעלול להפוך אותו לסחיט. 

הסלמה – ההגדרה מודל 2019 למה שהוגדר ב-2018 "סבב".

העשור המופלא – חוות דעת אובייקטיבית על תקופת שלטונו של נתניהו, בפי המבקר ב.נ.

הפרדה – מופע בהפרדה בין המגדרים באירוע חרדי במרחב הציבורי בעפולה, הפך את סוגיית ההפרדה למוקד השסע החילוני-חרדי.

הפרשה המושחתת ביותר בתולדות המדינה – פרשת הצוללות על פי הגדרת בוגי יעלון.

הפתעת הבחירות – כל המפלגות (על פי הבטחת מנהיגיהן לפני הבחירות). בשלב מסוים, בבחירות אפריל, הסתמן באאז שהפך את פייגלין להפתעת הבחירות. בסוף – הפתעת הבחירות, היתה שהפתעת הבחירות לא היתה הפתעת הבחירות.

הצבעה טקטית – הצבעה בעד המפלגה הגדולה בגוש, למרות התמיכה האידיאולוגית במפלגה קטנה יותר, כדי לשפר את סיכויי הגוש. אותה תופעה מוגדרת לעתים גם כהצבעה אסטרטגית, למרות שבדרך כלל טקטיקה ואסטרטגיה הן הפכים.

הקמפיינר מס' 1 – הסכמה רחבה על מומחיותו של נתניהו.

הקרבה – בנאום של ראש הממשלה שבו מינה את עצמו לשר הביטחון, דיבר נתניהו על המצב הביטחוני של ישראל בחזיתות השונות, ורמז שנידרש להקרבה.

השד העדתי – אורח קבוע בכל מערכת בחירות. ובבחירות אפריל, בתפקיד דרעי – אבי גבאי.

השטן הוציא צו 8 – אריה דרעי בקריאת דרבון לתמיכה במשה ליאון לראשות העיר ירושלים.

השתגעת?! – הקלטה מביכה שבה צווח נתניהו על שר התקשורת איוב קרא, על כך ששנואת נפשם של בלפור איילת שקד הוזכרה כשותפה לקרדיט על פעולה למען ערוץ 20.

זה מאחורינו – ההצהרה של בכירים בליכוד ובמפלגת העבודה לאחר קרבות הפריימריז, ולקראת הבחירות. אחרי הבחירות... הכול יהיה שוב לפנינו.

זנאי – הגדרה שהעניק אהוד ברק ליאיר נתניהו. ההגדרה כשלעצמה אולי מדויקת, אך קצת פאתטית כשהיא נשמעת בפי מי שזה עתה נתפס עם המכנסיים למטה.

חביתה בלי ביצים – שוחד בלי מזומנים, על פי הגדרתו של נתניהו.

חוק הגיוס – החוק שעיצבה מערכת הביטחון לפתרון סוגיית גיוס בני ישיבות, שעמד בסלע המחלוקת של המשבר שמנע הקמת ממשלה והביא לבחירות חדשות.

חוק סער – כינוי לחוק שנועד להגביל את סמכויות הנשיא, שכקדימון לו המציא נתניהו תאוריית קונספירציה על מזימה נגדו של ריבלין וסער, כביכול.

חיבורים – הביטוי הפוליטי העדכני לבריתות פוליטיות לקראת בחירות. הרעיון צלח בעיקר בחיבור בין מפלגות המרכז. חיבור בשמאל בין מפלגת העבודה ומרצ לא יצא לפועל. בימין נעשה חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית בבחירות אפריל, ובין הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי וללא עוצמה יהודית בבחירות ספטמבר. בבחירות ספטמבר היה חיבור גם בשמאל, בין מרצ, ברק וסתיו שפיר.

חיילי צה"ל מפחדים – "חיילי צה"ל מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר" – התבטאות אומללה של בנט בנאום ההתקפלות שלו מן האולטימטום שהציב לקבלת תיק הביטחון.

חלאס נתניהו – סיסמת בחירות של "כחול לבן".

חמוֹר – הגדרה לגנץ בהקלטה ישנה של אשכנזי, שהודלפה לפני הבחירות מועד א'.

חסינות – דרכו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט עצמו מאימת הדין.

חצי בן אדם – כינוי גנאי ונאצה שהטיח אורן חזן בח"כ אילן גילאון, מתוך לעג לנכותו.

טילים מדויקים – נשק יום הדין שחיזבאללה מנסה להשיג, שמסוגל לפגוע ישירות באלפי מטרות אסטרטגיות בישראל. צה"ל פועל בכל דרך כדי לסכל את ההצטיידות האסטרטגית הזו.

טיפולי המרה – סוג של "טיפול" פסיכולוגי, שהוא יותר התעללות נפשית, שנועד להפוך להט"ב למה שאינו. דברים של שר החינוך הרב רפי פרץ בראיון טלוויזיוני בזכות טיפולי המרה, עוררו סערה ציבורית גדולה, והרב פרץ חזר בו. פריצת הביטוי לדיון הציבורי, הפך אותו לשימושי בנושאים שונים, כמו "עכשיו יעשו המרה לשמאלנים," "רוצים לעשות טיפול המרה למדינה, שלא תהיה מדינה יהודית," והצגת החזרה של פרץ מדבריו כתוצאה של... "המרה."

יו... יונ... יונית – גמגום מביך בראיון בלתי מוצלח (בלשון המעטה) של גנץ, שמוחזר שוב ושוב בתעמולת הליכוד ופגע בתדמיתו של גנץ ובתמיכה ב"כחול לבן".

ימין שפוי – הגדרתה הרשמית של "כולנו" כחלק משמה בבחירות אפריל, מתוך רצון לבדל אותה מהימין הלא שפוי, אליו הצטרפה לאחר בחירות אפריל.

ישראל לפני הכל – סיסמת בחירות של כחול לבן.

כשאני שכבתי בשוחות – ציטוט מנאום מתלהם של גנץ נגד נתניהו: כשאני שכבתי בשוחות אתה בילית בקוקטיילים וכו'. הסגנון לא נדבק לדמותו של גנץ, וגרם לו נזק יותר משהועיל לו.

כתב חשדות – ההגדרה המשפטית להודעה על כתב אישום, בכפוף לשימוע. לא מונח חדש, אך נכנס לתודעה ולשפה בעקבות כתב החשדות נגד נתניהו.

לא אפוי – אחד מכינויי הגנאי לגנץ בפי תועמלני הליכוד.

לא יוכלו לתקן – אחת היציאות הגאוניות של מירי רגב: "שני שרים אחריי לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי במשרד התרבות והספורט."

לא ממושמעות – הגדרה שוביניסטית של יאיר לפיד על נשות "יש עתיד".

לגליזציה – הטרנד התורן של מערכת הבחירות (באפריל) – הלגליזציה לסמים. הבייבי של פייגלין, שהטריף את המערכת.

לגנוב את הבחירות – עלילה שרקם נתניהו לפני בחירות ספטמבר, על פיו השמאל והערבים ינסו לזייף את הבחירות.

להחזיר את המדינה למסילה – הסלוגן המוביל בכל נאום וראיון של יעלון.

להתגרש מהפלשתינאים – קמפיין "מפקדים למען ביטחון ישראל" בעד נסיגה מיהודה ושומרון.

ללכת על הראש של – כינוי לקמפיין של מפלגה גדולה נגד מפלגות קטנות בגוש.

למה לא התלוננתי – "מי טו" גרסת תשע"ט.

לפיד וגנץ – גנץ ולפיד, בלשונו של נתניהו.

לשים את האגו בצד – סיסמה שליוותה את המגעים על חיבורים במחנות הפוליטיים לקראת הבחירות. הכוונה היא לוויתור של מועמד על הובלת הגוש, למען הריצה המשותפת. בדרך כלל זו תביעה מהפרטנר לשים את האגו שלו בצד, ולהכפיף אותו לאגו שלי...

מאה ושבע עשרה – שנות הניסיון הביטחוני של שלושת הרמטכ"לים, מנהיגי "כחול לבן".

מב"מ – מערכה בין מלחמות. בשנים אלו – המערכה שמנהלת ישראל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ובעיראק ונגד התחמשות חיזבאללה בטילים מדויקים.

מגן צפוני – המבצע לחשיפת מנהרות חיזבאללה בגבול לבנון והריסתן.

מדינה מגניבה – בנאום בכנסת לעג ראש הממשלה למי שטוענים ש"גנבו לנו את המדינה", ואמר: "ישראל אינה מדינה גנובה, היא מדינה מגניבה."

מדינת עומק – דיפ-סטייט. מושג המתאר מעין ממשלה לא נבחרת, של פקידים, שלמעשה שולטת במדינה ומקדמת את האינטרסים הסמויים שלה, המנוגדים לאלה של הממשלה הנבחרת. תאוריות קונספירציה מטורללות, שאותן מטפח ראש הממשלה, מתארות קיומה של מדינת עומק בישראל, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון, שלא ניתן להפילו בבחירות. המונים מאמינים לטירלול הזה.

מה פתאום – "מה?? מה פתאום..." תגובתו ה"מופתעת", ה"נעלבת" והשקרית של נתניהו לשאלתה של קרן מרציאנו בראיון טלוויזיוני ערב הבחירות על השאלה אם יפעל לחסינות לעצמו מפני העמדה לדין.

מועד ב' – בחירות 2019 סימן 2.

מועד ג' – התרחיש המאיים של בחירות שלישיות בתוך שנה.

מזימת המאה – הגדרתו של נתניהו ל"מזימה" שבדה, כאילו הנשיא והשר לשעבר גדעון סער רקחו קנוניה נגדו.

ממשלת אחדות חילונית – סיסמה שטבע ליברמן וכחול לבן אימצה לפני הבחירות, לתיאור ממשלה של הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, ללא דתיים וחרדים. מיותר לציין שממשלת אחדות חילונית היא אוקסימורון בדיוק כמו "ממשלת אחדות דתית" או "ממשלת אחדות חרדית."

ממשלת הלכה – כינוי של ליברמן לקואליציה של נתניהו עם החרדים והחרד"לים, אליה לא הצטרף ושבסופו של דבר לא קמה, לאחר בחירות אפריל.

מנומנם – טרנד – טענה שבני גנץ מנומנם ומנהל קמפיין מנומנם.

מעבר קולות בין הגושים – האתגר האלקטורלי שהן כחול לבן והן מפלגת העבודה-גשר הציבו כיעד המרכזי בבחירות, הוא מעבר קולות אליהם ממפלגות הימין.

מפלגנץ – כינוי לעגני בקרב הימין לרשימת כחול לבן.

מפלגת הרמטכ"לים – כינוי ל"כחול לבן" שבין ראשיה שלושה רמטכ"לים: יעלון, אשכנזי וגנץ.

מצלמות – ספין של נתניהו לפני בחירות ספטמבר, של הצורך ברכישת מצלמות כדי להרתיע את המגזר הערבי מגניבת הבחירות, כביכול (ועל הדרך להאשים את היועמ"ש ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית שהם שותפים לקנוניה). הניסיון להוציא באמצעות ההפחדה הזאת את תומכי הימין לקלפיות, הסתיים בהוצאת המוני מצביעים ערבים לקלפיות. הספין הניב תוספת של כשלושה מנדטים לרשימה המשותפת.  

משחק האשמות – blame game. צעדים פוליטיים שמטרתם היא לגרום לכך שהאשמה על תוצאה שלילית תהיה על הצד השני. למשל, התרגיל של קריאת נתניהו ל"בני" (גנץ, עד יום קודם לכן שמאל חלש וצנון) להצטרף לממשלת אחדות. נועדה להאשים מראש את כחול לבן באחריות לבחירות שלישיות, אם תהיינה.

משחק מכור – הנראטיב של נתניהו על אודות חקירות המשטרה בעניינו.

מתבכיינים – הגדרתו של טל רוסו לתושבי עוטף עזה.

נאום הפטריוטים – הכינוי שניתן לנאומו של טראמפ בעצרת האו"ם, שבו יצא נגד הגלובליזם ובעד הפטריוטיזם.

נאמנות בתרבות – כינוי לחוק, ביוזמת מירי רגב, המגביל את תמיכת משלם המיסים באמנות קיצונית השוללת את קיומה של המדינה או נגועה בגזענות.

נחזור לנצח – הסיסמה של בנט שעל כנפיה ניסה לקבל את תיק הביטחון עם התפטרותו של ליברמן והמשיכה כסלוגן בחירות שלו.

נמרר להם את החיים – הצהרה לוחמנית של יאיר לפיד, מיד לאחר בחירות אפריל, לתיאור פעולתה הפרלמנטרית הצפויה של סיעת כחול לבן באופוזיציה.

נראה טיל – לעג לנכותו של נכה צה"ל, העיתונאי אמנון אברמוביץ', בתעמולת הבחירות של נתניהו.

נתניהו דואג רק לנתניהו – סיסמת בחירות מובילה של כחול לבן ערב בחירות ספטמבר.

סבבים – ימי הסלמה חוזרים ונשנים בגבול עזה, החורגים מן ההתשה שהיתה לשגרה, אך אינם מתדרדרים לידי מבצע או מערכה.

סוד – נתניהו הסביר שלא נועץ בשר הביטחון וברמטכ"ל על האור הירוק שנתן לגרמניה למכור צוללת מתקדמת למצרים ולא דיווח להם על כך, בשל איזה "סוד".

סינואר לא יסיים את חייו בבית זקנים – הצהרת רהב של השר יואב גלנט, א-לה ליברמן רק בלי מגבלת שעות.

עיר מקלט – הכנסת, לשיטת חסידי חוקי החסינות.

עמימות – עשיית פעילות מבצעית בלי להכריז עליה ובלי לקחת עליה אחריות. זו היתה המדיניות לאורך שנות המב"מ נגד איראן, והיא נשחקה לקראת הבחירות.

עסקת המאה – תוכנית השלום בין ישראל לפלשתינאים של טראמפ, המוצגת כדיל עסקי.

עסקת המאה הבאה – כינוי לעסקת המאה, שהצגתה נדחתה בשל בחירות אפריל ושוב בשל בחירות ספטמבר.

פינוק – הביטוי המכובס של איל גולן לניצול (סירסור?) מעריצותיו הקטינות, שאותן שלח "לפנק" את חבריו (על פי תחקיר אורלי וגיא).

פסטיגנץ – כינוי לאירוע ההשקה של קמפיין הבחירות של בני גנץ בגני התערוכה, שבו שבר שתיקה ממושכת ונאם את נאומו הראשון. האירוע עורר עניין תקשורתי ופוליטי עצום, כלל, במפתיע, את החבירה אליו של בוגי יעלון והביא לשינוי דרמטי בסקרים, למחרת.

פעור תהומה – ניסיון כושל של דודו אמסלם לדקלם מתוך דף המסרים את צירוף המילים תהום פעורה.

פראי אדם – הגדרה שנתן ירון לונדון לערבים, ולמחרת התנצל על כך.

פרוטקשן – כינוי גנאי להעברת מזוודות המזומנים הקטאריים לחמאס.

פרשת הצוללות – פרשת 3,000 שהתעוררה מחדש במערכת הבחירות, בעקבות מידע חדש, והיתה מרכיב מרכזי בתעמולת הבחירות של "כחול לבן" נגד נתניהו.

פרשת חמישים מיליון – כינוי שהודבק בידי תעמולת הליכוד לדו"ח המבקר שביקר את המשטרה על עסקה עם חברה שהיתה בבעלותו של בני גנץ.

צאו לי מהרחם – קמפיין של נשים, שפתחה בו לוסי אהריש, הקורא להפסיד להטריד נשים בשאלות האם הן בהריון ומתי תהיינה בהריון.

צבא קטלני – הגדרה מקורית לצה"ל בנאום ההכתרה של הרמטכ"ל אביב כוכבי.

צה רוטציה – קיצור ילדותי של "רוצה רוטציה". פרודיה בתוכנית "ארץ נהדרת", הלועגת להתעקשותו הילדותית של יאיר לפיד על הרוטציה, למרות היא מביאה להפסד מנדטים לכחול לבן.

צנון – הגדרה לגנץ בנאום של נתניהו.

צעירים זועמים – שם קוד למחבלי חמאס המבצעים פיגוע וחמאס מתנער מאחריות למעשיהם. גרסת 2019 ל"המשוגע התורן" שהיה צולף לעבר יהודים ירושלמים מן החומה, בימי הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים.

קואליציית החסינות – כינוי לקואליציית החלומות של נתניהו.

קוסמטיקה לפוחלצים – הגדרה של ליברמן להצעות הפשרה בנושא חוג הגיוס, במשבר הפוליטי לאחר בחירות אפריל.

קילר אינסטינקט – ביטוי הערצה לפוליטיקאים כוחניים, חסרי עכבות, תאבי ניצחון, ששים לקרב, סכין בין שיניהם והם אינם לוקחים שבויים. זאת, בניגוד לחנונים הישנוניים, כלומר הממלכתיים האלה. קילר אינסטינקט – התכונה המשותפת לברק ולנתניהו.

קמפיין געוואלד – הקמפיין של נתניהו בשלושת הימים האחרונים לפני בחירות אפריל, שבדומה לבחירות 2015 נועד להפחיד את בוחרי הליכוד ש"שלטון הימין בסכנה", ועליהם לבחור בליכוד ולא במפלגות הימין הקטנות. בבחירות ספטמבר, כמעט כל המפלגות יצאו בעקבותיו לקמפייני געוואלד משלהן.

קמפיין נמוך – מערכת בחירות אפריל 2019 באופן כללי, שהשפל שלה היה קמפיין הליכוד שהציג את גנץ כלוקה בנפשו.

קפטן ג'ורג' – שם כיסוי של ביב השופכין האינטרנטי גיורא עזרא, שטינף בתעמולה למען נתניהו והימין, הריע לכהנא, והוזמן לככב במסיבת עיתונאים רשמית לצד ראש הממשלה, שלחץ את ידו בחמימות ובפרצוף זחוח.

ראיון בהפתעה – כינוי לראיון הפתאומי שנתניהו – סרבן ראיונות כרוני, יזם ערב בחירות אפריל, בערוץ 12. ראיינו – קרן מרציאנו ועמית סגל.

ראיון מלטף – הגדרה נרגנת של נתניהו לראיון עם מי שאינו נתניהו.

רוטציה – ההסכם בחיבור בין "חוסן לישראל" ותל"ם לבין "יש עתיד", עם הקמת "כחול לבן", קבע רוטציה בין גנץ ולפיד על ראשות הממשלה. בדיבורים על הקמת ממשלת אחדות של "כחול לבן והליכוד", לאחר בחירות ספטמבר, מועלה רעיון הרוטציה בין כחול לבן והליכוד בראשות הממשלה.

שאט-אפ – קריאת הקרב הוולגרית של שפיטה, הגימיק שגנבה את ההצגה בתחרות "הכוכב הבא לאירוויזיון".

שותים מנדטים בקשית – ביטוי ציורי המתאר שאיבת מצביעים ממפלגה אחת למפלגה אחרת (לרוב באותו גוש). ועוד באותה סדרה: "משתה המנדטים הגדול," "קמפיין הקשית..."

שותפות טבעיות – הגדרת נתניהו את המפלגות הדתות והחרדיות, בנות הברית של הליכוד.

שלטון הימין בסכנה – סיסמת קמפיין הגעוואלד של נתניהו.

שמאל חלש – הגדרת "כחול לבן" בפי נתניהו.

שתיקה – טקטיקת הקמפיין של בני גנץ, שלאורך תקופה ארוכה נמנע מלהתבטא ולהציג את תפיסותיו, עד אירוע ההשקה של הקמפיין, הפסטיגנץ.

שתיים וחצי כתבות – גימוד פרשת השחיתות – פרשת 4000, בפי נתניהו ומדקלמי מסריו.

תחקיר הבוטים – תחקיר של ידיעות אחרונות וניו יורק טיימס שחשף תועמלני ביבים למען נתניהו בזהות בדויה, חלקם בוטים.

תקופת האבן – תיאור התוצאה הצפויה ללבנון, אם תגרור את ישראל למלחמה: היא תוחזר לתקופת האבן.

תרבוש – כינוי גנאי סקסיסטי, גזעני ומתנשא של השופט (!) בדימוס אלבשן, על כיסוי הראש של לימור אברג'יל, מנחת טקס המשואות ביום העצמאות.

תרח ססמולן – כבוד השופט גולדברג, ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים, בפי "בכירים בליכוד".

2. צרור הערות 6.10.19

* הפתרון הפשוט והפתרון העקמומי – לתסבוכת הפוליטית שבעקבות הבחירות, יש פתרון ראוי אחד: פתרון פשוט, הוגן, לא מתחכם – ממשלת אחדות רוטציונית שבה גנץ הראשון ונתניהו יתפנה לענייניו המשפטיים. אם אחרי השימוע לא יוגש נגדו כתב אישום – יוכל לכהן כשר בכיר בממשלה ולאחר שנתיים להחליף את גנץ. אם יוגש נגדו כתב אישום, יקדיש את השנתיים למשפט. אם במשפט יוכיח את חפותו ויזוכה לחלוטין, יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע –הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק.

יש להגיע להסכמה עם מערכת המשפט על משפט מהיר ביותר, כלומר ישיבות רצופות מדי יום, כדי להבטיח שההליך יסתיים במהלך השנתיים.

אלמלא התעקש נתניהו לאחוז בקרנות השלטון, אילו נהג באחריות לאומית, ניתן היה כבר להסכים על ממשלת אחדות ברוח זו. בשל היאחזותו העיקשת, ומתוך רצונו העז והמוצדק של ריבלין, המבטא את רצון העם, לחסוך מאתנו בחירות שלישיות ולאפשר ממשלת אחדות לאומית, הוא הגה את "מתווה ריבלין"; מתווה עקמומי, עמוס מעקפים, בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומבחינה תפקודית. ואף על פי כן, במצב שנוצר, אני רואה במתווה הזה את הרע במיעוטו, שעל בסיסו ניתן להקים את ממשלת האחדות. כתומך של "כחול לבן", אני קורא לה לאמץ את המתווה הזה כבסיס למו"מ, אך לעמוד על כך שהמו"מ הוא רק עם הליכוד ולא מסונדל בבלוק עם סמוטריץ' והחרדים.

* בסיס ראוי לאחדות ­ – מתווה הנבצרות של ריבלין הוא מתווה בעייתי. אני יכול לכתוב מאמר של שלושה עמודים שבהם אפרט את הבעייתיות שלו, את החורים שבו.

אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב הנוכחי, זה הפתרון הסביר. אם נתניהו אכן יסכים לו, ובהסכם הקואליציוני הוא יחתום על כך שביום שבו יוגש נגדו כתב אישום (כל כתב אישום) הוא ייצא לנבצרות, בלי תרגילים, בלי התחמקויות ובלי שטיקים – כחול לבן צריכה לקבל זאת. אם לא תעשה כן, וכתוצאה מכך יהיה סיבוב שלישי, תהיה זו פגיעה באינטרס הלאומי וגם באינטרס המפלגתי.

יש לעמוד על כך, שהמו"מ הוא אך ורק בין כחול לבן והליכוד. על הליכוד לגשת למו"מ בידיים נקיות, כמו"מ בין שתי המפלגות הגדולות בלבד, כאשר כל גורם שיקבל על עצמו את קווי היסוד ששתי המפלגות תנסחנה, יוזמן להצטרף, ולא בשם בלוק הכופה על כחול לבן את דרישות החרדים.

* אי אמון – בשתי מערכות הבחירות, התחייבה כחול לבן להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. ואכן, אין ממשלה ראויה יותר למדינת ישראל היום, מאשר ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, בלי נתניהו. אלא שקיום התנאים הללו אינו תלוי רק בכחול לבן. אני משער שמנהיגי כחול לבן האמינו שבכירי הליכוד יאמרו בגלוי את מה שהם אומרים בשיחות סגורות ואף יעשו מעשה כדי לממש את מאווייהם, אך זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

סיטואציה זו הכניסה את הבטחת הבחירות של כחול לבן למילכוד. אם תעמוד על העיקרון של ממשלת אחדות, תפר את ההבטחה לא להקים ממשלה עם נתניהו. אם תעמוד על התנגדותה לממשלה עם נתניהו, תפר את ההבטחה להקים ממשלת אחדות.

בסיטואציה הזאת, על כחול לבן לבחון הפרה של איזו הבטחה מזיקה יותר למדינה. למיטב הכרתי, כאשר הברירה היא בין ממשלת אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות שלישית בתוך שנה שכנראה תשאיר את אותה דילמה בדיוק – בין אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות רביעית שגם היא עלולה להסתיים באותה תוצאה, הברירה העדיפה היא ממשלת אחדות על פי מתווה ריבלין, ובמו"מ רק עם הליכוד.

הבעייה בברירה הזאת היא אי האמון בנתניהו, בעמידתו בהסכם ובהתחייבויות שיתחייב. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, יש להקפיד על ניסוחים ברורים ונוקשים, שיקשו עליו לבצע את תרגיליו הידועים. ואם הוא יפר את ההתחייבויות, כחול לבן תפרק את הקואליציה ונלך לבחירות, אך לפחות בידיעה של הציבור שהיא נתנה הזדמנות לממשלת אחדות.

ואם, כפי שחושדים בכחול לבן, כל מטרתו של נתניהו במו"מ היא להטיל על כחול לבן את האשמה בהקדמת הבחירות הנוספת, הימנעות ממו"מ רק תשרת את מטרתו. אדרבא, על כחול לבן להעמיד במבחן את רצינותו.

לכן, היתה זו טעות לבטל את פגישת גנץ ונתניהו.

* למנוע סיבוב רביעי – אם יהיה סיבוב שלישי של הבחירות, יישפכו לשווא מיליארדים, הממשל בישראל ימשיך להיות משותק ולעבוד אך ורק על השוטף המינימלי, ידינו תמשכנה להיות כבולות מול הטרור העזתי שמבין זאת ויגביר את תוקפנותו, תמשך הברברת הסותרת את עקרון העמימות שהוא מרכיב יסודי במב"מ (מערכה בין מלחמות) ומסכנת אותו והגרוע מכל – תמשך אווירת השנאה, הקרע והרחבת השסע.

וכל זאת למען איזו תוצאה? סביר להניח, שיהיו אי אלה מעברי מנדטים, אך השורה התחתונה תחזיר אותנו לברירה בין שתי אפשרויות בלבד: ממשלת אחדות לאומית או... סיבוב רביעי. לכן, מוטב לבחור עכשיו בממשלת אחדות לאומית. כל צד יוותר קצת. אבל על דבר אחד אסור להתפשר – שהמו"מ יהיה אך ורק בין כחול לבן והליכוד, ללא מחוייבות והסכמים קואליציוניים עם מפלגות נוספות, תוך הצהרה מראש שאף מפלגה אינה פסולה, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שעליהם יוחלט בין שתי המפלגות הגדולות – מוזמנת לקואליציה.

* בלוף ושמו בלוק – הופ, ניתן האות והמונים מדקלמים מסר חדש: גם כחול לבן באים כבלוק, כי הם מורכבים משלוש מפלגות, אז למה לליכוד אסור לבוא כבלוק.

לפעמים אני תמה, אם המצטטים אינם בודקים לרגע עד כמה המסרים שהם מדקלמים ילדותיים וטיפשיים.

כחול לבן רצה לכנסת כרשימה אחת, עם מצע אחד והיא מהווה סיעה אחת בכנסת. העובדה שהיא מורכבת משלוש מפלגות המרכז, אינה רלוונטית. גם הליכוד, עד 1988, היה מורכב משלוש מפלגות (חירות, הליברלים ולעם) והמערך עד 1984 היה מורכב משתי מפלגות (מפלגת העבודה ומפ"ם). בכל מו"מ קואליציוני ובכל הקשר של הכנסת, ההתייחסות לסיעה הייתה כאל סיעה אחת. בדיוק כפי שהיום ההתייחסות ליהדות התורה, המורכבת משתי מפלגות (אגודת ישראל ודגל התורה) היא כאל סיעה אחת.

אין שום קשר ושום דמיון בין זה, לבין החידוש חסר התקדים וחסר ההיגיון של הליכוד, שכביכול מקיים מו"מ על ממשלת אחדות, אך כובל את עצמו מראש בהסכמים עם מפלגות אחרות. במקום שכחול לבן והליכוד יקיימו, למשל, מו"מ בנושאי דת ומדינה עד שיגיעו להסכמה, הליכוד כבול מראש בתנאים של יהדות התורה. אז מה הטעם במו"מ?

בלוק = בלוף.

* שני מהלכים קדימה – אומרים לי: אוקיי, הבנו למה כחול לבן אינה מוכנה להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל מה הבעייה בממשלה של כחול לבן עם החרדים והשמאל, שתיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת?

נניח שיש היתכנות לקואליציה כזאת (איני מאמין בכך) – גם אז היא פסולה. מדוע? תקום ממשלה הנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. באותו שבוע, חמאס יחליט לאתגר את הממשלה החדשה בירי 600 טילים לעבר אזרחי ישראל. הממשלה תתכנס ותחליט על תגובה כלשהי, מתונה ככל שתהיה. למחרת תמיכת המשותפת מוסרת והממשלה נופלת, והמדינה נקלעת למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

* יהדות התורה הערבית – מאז הבחירות נמתחת על כחול לבן ביקורת על סירובה – לא רק לקואליציה עם הרשימה המשותפת, אלא גם לממשלת מיעוט הנשענת מבחוץ על המשותפת. וכיוון שמנהיגי כחול לבן הבהירו שלא ילכו עם כוחות אנטי ציוניים לקואליציה, הוטחה בהם הטענה: מה ההבדל בין המשותפת לחרדים, שגם הם אינם ציונים?

השאלה הזאת קנטרנית, כי היא מרמזת לכך שההתנגדות אינה בשל היות חברי המשותפת אנטי ציונים, אלא בשל היותם ערבים, כביכול. כמובן שאין לכך שחר. הח"כ הבעייתי ביותר ברשימה המשותפת נולד לאם יהודייה – עופר כסיף.

אסביר את ההבדל. המפלגות החרדיות אמנם אינן מאמינות באידיאולוגיה הציונית, אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה. יש להבחין בין החרדים של יהדות התורה לבין חרדים של נטורי קרתא, חסידות סאטמר וכו'. האגפים הללו של החרדים, הם אכן תואמי הרשימה המשותפת – נאבקים נגד קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה, אלא שבניגוד לרשימה המשותפת הם גם מחרימים את הבחירות. אין לי ספק, שאילו תקום מפלגה ערבית שאינה מאמינה באידיאולוגיה הציונית, אך אינה מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל ואינה תומכת באויביה, היא תהיה שותפה רצויה בממשלה של כחול לבן וגם של הליכוד.

* כל עוד בלבב - אפרופו "בלוק" – האם הח"כים החרדיים, שבשעת שירת התקווה פיהם סתום, שחלילה לא יצאו מפיהם מילים כמו "נפש יהודי הומייה" – הם "המחנה הלאומי"?

* תביעות ציוניות – אני קורא על הדרישות של כחול לבן בענייני דת ומדינה, במו"מ הקואליציוני: תחבורה ציבורית בשבת, שינוי חוק המרכולים, נישואים אזרחיים. אני הייתי מכין רשימה אחרת, הרבה יותר חשובה, הרבה יותר מהותית, הרבה יותר אקוטית למהותה הציונית של מדינת ישראל ולזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי: הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, ביצוע מתווה הכותל, הכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים (למעט אלה מהם שאינם מגדירים עצמם כיהודים).

* הצתה מאוחרת – אילו לפיד ויתר מראש על הצעצוע האינפנטילי של הרוטציה, והיה מעמיד את ישראל לפני האמביציה ("צה רוטציה"), היום גנץ היה ראש הממשלה. אולי כבר לפני חמישה חודשים.

ומדוע איני מברך על ההצתה המאוחרת, בחינת "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא"? כי תכל'ס, הוא לא ויתר על כלום, כי ברור שבממשלת אחדות רוטציונית אף אחד לא היה עושה מיני רוטציה בתוך כחול לבן.

* ממילים למעשים – אהבתי את נאומו של נתניהו בכנסת והסכמתי עם רוב דבריו, שהיו היפוכם המוחלט של הדברים שאמר בשנים האחרונות. למשל, האמירה שבית משפט עצמאי הוא בסיס לדמוקרטיה, היא אמירה שאני חותם עליה בשתי ידיי. הסכמתי עם דבריו על חשיבותה של ממשלת אחדות לאומית ועל הסכנה שבעוד סיבוב בחירות. עכשיו עליו לעבור ממילים למעשים ולצקת תוכן בנאומו. לגשת למו"מ ישיר של הליכוד וכחול לבן על ממשלת אחדות, בלי תרגילים, תכסיסים, חישוקים ובלוקים.

* נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות," כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, היה לי ריב עם אחי ובלהט הוויכוח אמרתי "בחיים אני לא אדבר איתו." בא יום הכיפורים ומציב לי סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועותיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* האם סער יפגין אומץ – האם גדעון סער יתמודד מול נתניהו בפריימריז בליכוד? לא הייתי מהמר על כך. לצערי, הוא מעולם לא התבלט כמנהיג אמיץ.

אם סער יתמודד, הוא יעמוד תחת מסע הסתה נורא, כסססמולני, חבר של אחמד טיבי ואיימן עודה, בוגד, מורד, מתכנן פוטש וכו' וכו'. הוא יודע זאת. אך אם למרות זאת יעז ויקפוץ למים – זה יהיה הרגע בו ייוולד כמנהיג, ללא כל קשר להישג שישיג בפריימריז.

* בדרך ללינץ' – גדעון סער רק צייץ "אני מוכן" וכבר התחילו לספר על "תיק שערוריות מיניות". ככה יעשה לאיש...

* התרסק – גדעון סער רק עשה אפצ'י, ונתניהו התמוטט והתרסק. הודעתו החגיגית של נתניהו על פריימריז בליכוד נמוגה בעקבות שתי מילים שכתב סער: "אני מוכן." לא, נתניהו לא חשש שיפסיד לסער, אך הוא ידע שינצח בנקודות. והרי כל הפריימריז נועדו להיות הרחבה של מסמך הנאמנות המביש שעליו הוחתמו כל מועמדי הליכוד.

* שותפים רצויים – סיעת ימינה מתפצלת. אני רואה בימין החדש שותף רצוי לממשלת אחדות לאומית. כמובן, בהנחה שיקבל את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן לליכוד. בעיניי, אם גם הבית היהודי ותקומה יתפצלו, גם הבית היהודי הוא שותף רצוי. לא כן תקומה, כיוון שסמוטריץ', להבדיל מאורי אריאל, הוא על הרצף הכהניסטי.

* ברית הקנאים – הפוסט-היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, תולה תקוות ב... ליברמן. אמנם 90% מהפשקוויל שלו בנדון בשוקניה הוא ערימה של גידופים ונאצות כלפי ליברמן, אך השורה התחתונה היא תקווה, שדמותו החדשה, האנטי חרדית, מבטאת מגמה בקרב ה"מהגרים" (חלילה לא "עולים") מחבר העמים, שעשויים לחבור לערבים במאבק נגד יהדותה של המדינה, ובעד "ישראליזציה" של המדינה, כפי שהוא מכנה בכיבוסית את ביטול היותה מדינה יהודית.

ומעניין, בדיוק באותו יום האשים אותי איזה ימנן קיצוני שאני (!) חותר לביטול העם היהודי, בכך שאני מגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים ומצפה מהמדינה להכרה כזאת. הנה, כרגיל, חוק הקנאים השלובים. הקצוות המטורפים של השמאלימין אינם מכירים ביהדותם של העולים מחבר העמים, כל אחד מנימוקי הקנאות שלו. והקנאות מימין מזינה את הקנאות משמאל ולהיפך.

* שתי החלטות לחיזוק הריבונות – כעת נראה שהסיכוי להקמת ממשלת אחדות לאומית קלוש, אך הפוליטיקה טומנת בחובה הפתעות, ואני לא מספיד את האפשרות הזאת.

אם תקום ממשלת אחדות, היא תידרש להחלטות בסוגיות המדיניות הביטחוניות שעל הפרק. יש לקוות שממשלת אחדות לאומית, שתייצג את מירב הציבור, תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית שממערב לכביש אלון) ותקדם התיישבות ופיתוח רבתי לבקעה, שהוזנחה והופקרה בשנים האחרונות. הדבר חיוני והכרחי להבטחת גבולות בני הגנה ולהגשמת הציונות, ולא פחות חשוב לחוסן הלאומי – לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה שנפרמה לפני שני עשורים.

החלטה חיונית נוספת של ממשלת האחדות הלאומית, צריכה להיות הורדה מן הפרק של רעיון ברית ההגנה עם ארה"ב, שעלול לגרום לפגיעה קשה בביטחון ישראל, בעצמאותה הביטחונית והמדינית ובריבונותה הלאומית.

* גבולות בני הגנה – בכתבה מרתקת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", הוא ראיין את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ואל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, העוסקים בכתיבת מסמך יסוד, במסגרת מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, שנושאו: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל."

המסמך והריאיון עוסקים בנושאים רבים, שלרובם לא אכנס כאן. אתייחס לנקודה אחת, הנוגעת למסמך הבא שלהם, שיעסוק במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. אחד היסודות של הביטחון הלאומי של ישראל, על פי המסמך, הוא גבולות בני הגנה. והם מפרטים – גבולה המזרחי של ישראל הוא בקעת הירדן וגבול הצפון הוא רכס הגולן (כלומר הגבול הנוכחי בגולן). "אי אפשר להגן על רצועת החוף מנתניה," אומר בפשטות פרופ' סיבוני.

איפה אותם דיבורי הבל וסרק משנות התשעים, על פיהם בעידן הטילים אין משמעות לשטח? איפה אותו אסטרטג דגול, שמעון פרס שמו, שבזחיחות נפוחה לעג לתפיסה "המיושנת" של "אנשי האתמול" על גבולות בני הגנה. "מה, הטיל שישוגר מסוריה יעצור במרום גולן ויבקש רשות ממזכירות הקיבוץ להמשיך במעופו?" הוא נהג להתבשם מן ההברקה. בעידן הפייסבוק ההתייחסות להבל הזה היא: חחחחחח.

היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שתפיסת הביטחון הלאומי שעיצב יגאל אלון לפני 52.5 שנים, אקטואלית היום לפחות כפי שהייתה כשנהגתה.

* המטרה: הצלת חיי אדם – שום חקירת שב"כ, גם של הנתעב שבמחבלים, אינה צריכה להסתיים בפציעה אנושה של הנחקר. לכן, בצדק, הגורמים המוסמכים לכך פתחו בחקירה, כדי לברר בצורה המקצועית ביותר מה קרה, מי טעה ובמה ובעיקר – כיצד להימנע מתוצאה כזאת בעתיד.

אולם עוד לפני החקירה וללא קשר לתוצאותיה יש לזכור מספר דברים:

א. מדובר במחבל רוצח, מפקד חוליית רוצחים, שרצחו בדם קר נערה תמימה, שכל מבוקשה היה לטייל עם משפחתה בארצה ולטבול במי מעיין, אך ורק בשל היותה יהודייה.

ב. אותה כנופיית רצח עמדה לבצע פיגועים נוספים, והפיגוע הרצחני הבא היה ממש בקנה. במילים אחרות, המחבל לא היה רק רוצח, אלא קודם כל פצצה מתקתקת. ובדיוק למקרים אלה, שנועדו להציל חיי אדם, נועד ההיתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים.

ג. החקירה נעשתה בפיקוח שיפוטי ועם היתר שיפוטי להפעלת האמצעים החריגים, המיועדים לפצצות מתקתקות.

ד. עוד טרם פרסום מסקנות החקירה, וכל עוד לא הוכח אחרת, אני משוכנע שלא היה בכוונת החוקרים להביא את הנחקר למצב אליו הגיע, והמטרה היתה אך ורק לסכל פיגוע ולהציל חיי אזרחים ישראלים.

* אכן, דרושה התנצלות – צדק הנשיא ריבלין כאשר ניצל את ההזדמנות שיאיר גולן השתתף במשלחת מרצ להתייעצויות איתו, לתזכורת על אודות נאום "התהליכים" שהוא נשא בהיותו סגן הרמטכ"ל. אולם היה עליו להתייחס לנושא בצורה מעט שונה. היה עליו לדרוש מגולן לכרוע ברך ולבקש סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומהעם היהודי, על דברי הבלע שאמר.

אכן, בין התגובות לדבריו של גולן היו לא מעט תגובות מכוערות, אלימות, מתלהמות. בעיקר כוונתי לניסיון להטיל דופי בתרומתו הרבה למדינת ישראל ולביטחונה בעשרות שנות שירות בצה"ל כלוחם וכמפקד. את זכויותיו – אפילו הפה הגדול שלו לא יכול לקחת ממנו. אולם הביקורת על דבריו – מוצדקת גם מוצדקת. אני עצמי קראתי עוד באותו יום להדיח אותו מתפקידו ולשחרר אותו מצה"ל, אם לא יחזור בו מדבריו ויתנצל.

בניגוד לנראטיב המכובס, גולן בפירוש הִשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. כאשר בנאום בשנת 2016 הוא השווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, מספיק לדעת מעט חשבון וקצת היסטוריה, כדי להבין על מה הוא מדבר.

זו לא היתה פליטת פה בעידנא דריתחא בסערת ויכוח, אלא נאום כתוב, של סגן הרמטכ"ל, בשם צה"ל – על כל חייליו ומפקדיו, בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

המעשה הזה לא ייסלח.

* פרובוקציה צינית – כאשר רקח נתניהו את הספין הציני של הפיכת השימוע למופע תעמולת בחירות (לסיבוב ג'?) הוא ידע היטב שמנדלבליט ידחה זאת על הסף. מטרתו היתה לבצע פרובוקציה נגד מנדלבליט, נגד הפרקליטות ונגד מדינת החוק ערב השימוע, כדי ליצור דה-לגיטימציה ציבורית ליועמ"ש ובעיקר לתוצאות השימוע.

* מתקפה דו ראשית – מאות חסידי נתניהו הפגינו סמוך לביתו של היועמ"ש, יום לפני השימוע שיקיים לנתניהו, ומנהיגם ה"מופתע", כביכול, הודה להם על ההפגנה הנואלת.

כבר זמן רב מתקיימות בסמוך לביתו של מנדלבליט הפגנות נגדו, מן הצד השני, כביכול.

לכאורה המפגינים הם משני צדדים יריבים – מפגינים בעד או נגד נתניהו, בעד או נגד השחיתות. אך למעשה המשותף רב על השונה בין המפגינים, שמהווים אלו תמונת ראי של אלו.

המפגינים משני המינים מפגינים נגד מדינת החוק, נגד שלטון החוק וממקדים זאת להפגנה אישית נגד מי שמגלם את מדינת החוק. בשני המקרים מדובר במפגינים הבזים לשלטון החוק, למוסדות החוק ולצורך בראיות. אלה ואלה אינם זקוקים לראיות, הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי, ומבחינתם התפקיד של המשטרה / הפרקליטות / היועמ"ש / בתי המשפט, הוא להיות החותמת של פסיקתם. היום הם מפגינים נגד היועמ"ש, עד הרגע שבו הוא יקבל את החלטתו. אם יחליט על כתב אישום, הם יתחילו להפגין ליד בתי השופטים, כדי לתבוע מהם לפסוק – לא על פי הראיות, אלא על פי התכתיב שלהם.

מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית. המאמינים במדינת החוק צריכים להוקיע את המפגינים הללו, משני הצדדים.

ועם זאת, אין מנוס מלומר שהמפגינים בעד נתניהו מסוכנים יותר, כי ראש הממשלה תומך בהם, מעודד אותם, ואחרי שהוא "מופתע" מהיוזמה "שלהם" הוא נותן להם להבין שכך עליהם לנהוג גם להבא. ערב השימוע הוא מנסה להלך אימים על היועמ"ש. הוא מהלך אימים על היועמ"ש ועל השופטים בעתיד, ש"העם יצא לרחובות" אם יורשע, ולא יקבל את פסק הדין. כמובן שמנהיג לאומי היה קורא לתומכיו לכבד כל החלטה שתתקבל. אבל נתניהו אינו נוהג כמנהיג לאומי ולכן אין הוא ראוי להנהגה לאומית.

* מופת של ממלכתיות – עו"ד רם כספי, היועץ החיצוני שצורף לצוות ההגנה של נתניהו, מסר בבוקר יום השימוע הראשון הצהרה בשידור חי ברדיו, בזו הלשון: "יש לי אמון מוחלט ובלתי מסויג לא רק במערכת המשפט בישראל, אלא גם באלה העומדים בראשה, ובראשם פרקליט המדינה ניצן וגברת ליאת בן ארי, המשנה לפרקליט המדינה ופרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה. בהכירי אותם אישית, אין לי ולו ספק קל שבמסגרת הליכי השימוע, היועמ"ש יגבש את החלטותיו באורח מקצועי וענייני תוך התעלמות מוחלטת מרעשי הרקע, מהפגנות בוטות ומיותרות ומלחצים תקשורתיים."

אני מודה, שבשרי נעשה חידודין-חידודין מהתרגשות לשמע הדברים. דבריו של כספי הם מופת של ממלכתיות.

אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, וזו היתה גישתו ואלה היו דבריו לאורך כל הפרשה, מצבה של החברה הישראלית היה שונה לגמרי. במקום לנהוג כך, נתניהו במשך ארבע שנים הרעיל את החברה הישראלית בשנאה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ובהסתה אישית נוראה נגד ראשיה. המוני המונים קנו את תאוריית הקונספירציה שכל כולה שקר וכזב, על איזו "מדינת עומק" בדויה, שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון. נתניהו נהג לכל אורך הפרשה בחוסר אחריות לאומית, בגישה של "לשרוף את המועדון", להשאיר אחריו אדמה חרוכה, חברה מרוסקת, אובדן אמון אזרחי המדינה במדינתם ובמוסדותיה, והכל למען הצלתו האישית. הוא דירדר את החברה הישראלית לתהומות איומים ונוראים שלא היו כמותם, מתוך אינטרס אישי. הוא עשה זאת במודע ובמזיד.

רם כספי, כעו"ד מקצועי, יעשה הכול כדי להגן על הלקוח שלו. זה תפקידו. אך כפטריוט ישראלי, הוא קם ואמר את האמירה המנהיגותית, הממלכתית, שכל כך חסרה. אני מסיר את הכובע בפני רם כספי.

* מבחן המנהיגות – הח"כים הערבים החרימו את השבעת הכנסת ובחרו לבלות בהפגנת הציבור הערבי נגד האלימות בתוכו. צודקת התביעה מממשלת ישראל וממשטרת ישראל למגר את האלימות במגזר הערבי. אולם כדאי לזכור מה קורה כל אימת שהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי. הציבור מקבל אותה כאוייב, באלימות קשה. ומי עומד בראש המסיתים? אותם ח"כים שקוראים למשטרה לעשות מעשה.

להפנות את החיצים החוצה, זו מנהיגות קטנה מאוד. מיבחנה של מנהיגות המגזר הערבי, כמו מנהיגות של כל קבוצה וכל ציבור, הוא כלפי פנים. היא בקריאה חד משמעית לציבור נגד אחזקת נשק בלתי חוקי, נגד בנייה בלתי חוקית, נגד אלימות. ובראש ובראשונה, קריאה לציבור לתת גב למשטרה בבואה להשליט חוק וסדר, ולא להתייחס אליה כאל אויב וכובש.

* מאחורי הגב – מתוך כתבתו של רונן ברגמן ב"7 ימים": "עד שהפצצה תפריד בינינו", המתארת את העליות והמורדות ביחסים בין ישראל וארה"ב בהקשר הגרעין האיראני:

"שני בכירים אמריקאים ניסו ביוזמתם ליצור ערוץ הידברות חשאי עם טהרן. השניים, תת-מזכיר המדינה לשעבר, תומאס פיקרינג, ומזכיר ההגנה לשעבר, ויליאם פרי, אמרו לאיראנים שלדעתם, 'העימות בין איראן וארה"ב הוא הזוי, אין לארה"ב אינטרס כזה נגד איראן. יש פה מלחמה שנוצרת מדבר מיותר וצריך למצוא דרך לפתור אותו.' בישראל ראו בכך אות מבשר רעות לנכונות אמריקאית למשא ומתן עם איראן. ואכן, ארה"ב פתחה מאחורי גבה של ישראל בשיחות סודיות עם איראן, במסקט, בירת עומאן. השיחות הללו, בסופו של דבר, יתגלגלו לחתימה על הסכם הגרעין.

כשהמודיעין הישראלי גילה את השיחות החשאיות, העלבון בארץ היה כבד. יעקב עמידרור, היועץ לביטחון לאומי באותה עת: 'ניהלנו מערכת יחסים פתוחה וכנה עם האמריקאים. הכול עבד מצוין, עד שהתברר לנו שהם מסתירים מאתנו ומרמים אותנו. חלק מהם ניסו להכחיש בלי להכחיש. בקיצור, מכרו אותנו.'

בישראל התעורר ויכוח: מה לעזאזל עושים עם המידע על ערוץ השיחות החשאי? האופציה להדליף את הסיופר ולפגוע באובמה ערב הבחירות, עמדה על הפרק. 'אבל למרות שהם רימו אותנו,' אומר עמידרור, 'החלטנו שלא מדליפים את זה. אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב.'"

מה ניתן ללמוד מן הציטוט הזה? הוא מפריך את ההאשמות כלפי נתניהו, כאילו היה אובססיבי לפגוע באובמה ולהכשיל אותו. ההיפך. כאשר אובמה פעל נגד ישראל, ובידי נתניהו היה מידע שיכול לפגוע בו ערב הבחירות, הוא נמנע מלעשות כן.

בעיניי, היתה זו שגיאה חמורה. ההחלטה לא להדליף כי אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב, שעה שהם פוגעים בנו פגיעה חמורה לאין ערוך מאחורי הגב, אינה מוצדקת. ייתכן שהדלפה בזמן אמת, היתה עוצרת את המהלך החמור וההרסני, שהוביל להסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני.

* פרו יהודי ועוין למדיניות ישראל – כל אימת שתוקפים את תעשיית האנטישמיות של BDS ועוזריהם (כולל עוזריהם האוטו-אנטישמיים), הם מיד קופצים ומיתממים: אנטישמים? אנחנו?! אנחנו רק נגד ... מדיניות ישראל.

אפשר להתנגד למדיניות ישראל ולא להיות אנטישמים כלל ועיקר. הרי מדיניות ישראל מצויה במחלוקת בישראל עצמה, בין ישראלים פטריוטים. וכאשר אדם מבקר את מדיניותה של ישראל, אך אינו אנטישמי, אינו שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר אינו סבור שזכות ההגדרה העצמית נתונה לכל עם ועם מלבד העם היהודי, אינו מעליל עלילות דם על מדינת ישראל, אינו אובססיבי כלפיה – ניתן וראוי לנהל אתו מחלוקת תרבותית, ויכוח מכובד.

דוגמה למנהיג שעויין את מדיניות ישראל אך היה רחוק מאנטישמיות היא ז'אק שיראק, נשיא צרפת לשעבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. שיראק היה ידיד של העם היהודי, הוא היה הנשיא הצרפתי הראשון שלקח אחריות בשם עמו על שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים בשואה והוא קידם וחיזק את יהדות צרפת. הוא גם היה ידיד ישראל, חיזק את הקשרים איתה על אף המחלוקות. אבל מדיניותו היתה עוינת מאוד, פרו-פלשתינאית מאוד, פרו ערבית. ומעשה אחד שלו לא ייסלח – מכירת הכור הגרעיני לסדאם חוסיין, הכור שישראל השמידה.

* מודעות עצמית – כאשר רותם סלע הזייפנית שרה בשידור עתיר רייטינג, היא מוציאה שם רע לתופעה של חוסר מודעות עצמית. 

* קול באישה קדוּשה – זכיתי להיות שותף בחוויה של איכות תרבותית יוצאת דופן. חברי עמיחי צור ממושב יונתן, אירח בביתו מופע-בית, של היוצרת, הזמרת והפייטנית מורין נהדר.

זמרת נהדרת, בעלת קול ענק, עם רפרטואר איכותי המשלב פיוט, שירים פרסיים ולחנים שלה לשירי משוררים ובהם עמיחי, גורי, אצ"ג וזלדה. ליווה אותה בגיטרה ומפוחית בחור צעיר ששמו לירן (שכחתי את שם משפחתו).

מורין נהדר עלתה כפעוטה מאיראן לאחר עליית חומייני לשלטון וגדלה בשכונת עוני בירושלים. היא צמחה בתוך המוסיקה הקלאסית, מילדותה ועד תום התואר השני באקדמיה למוסיקה. היא ויתרה על הדוקטורט ועברה מן המוסיקה הקלאסית לפיוט ולגירסא דינקותא שלה – שירה פרסית. אך ניתן בהחלט להבחין באיכותה יצירתה ושירתה בחינוך המוסיקלי הקלאסי רב השנים. 

נהדר משוחחת עם הקהל בין השירים (קצת יותר מדי), ובנוסף לסיפורה, היא מציגה את מסריה הפמיניסטיים. 

זו היתה חוויה רוחנית ותרבותית נפלאה.

* בראש השנה יכתבון – ביום שבו נפטר אבי, נפטר הזמר חנוך אלבלק, חבר בית השיטה, האיש שהרטיט את לבבות החברה הישראלית כולה בביצועו ל"ונתנה תוקף" ללחנו של יאיר רוזנבלום. באותו יום העליתי לדף הפייסבוק שלי את הקליף של "ונתנה תוקף", וכתבתי: "לזכרם של אבי, יוסי הייטנר, ושל חנוך אלבלק."

בנסיבות אחרות, סביר להניח שהייתי מקדיש הרבה יותר למותו של חנוך אלבלק, אותו אני מכיר אישית מאז ההכשרה שלי בבית השיטה ב-1981; הייתי מספר את סיפור בית השיטה במלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ, ולזכרם הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט. הייתי מספר על קיבוץ בית השיטה, שבעודו מלקק את פצעיו, נטל על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ אורטל בגולן, ועל הקשר בין אורטל לבית השיטה ובכלל בין בית השיטה להתיישבות בגולן.

בילדותי, הלכתי בחגים עם אבי לבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום ברמת גן. תפילות הימים הנוראים, הגירסא דינקותא שלי, זורמות בדמי. אני זוכר היטב את המנגינות. ומשום מה, לאורך כל ראש השנה, ניסיתי להיזכר בניגון ששרנו בבית הכנסת את "ונתנה תוקף", ללא הצלחה. כאילו הלחן של יאיר רוזנבלום בביצועו של חנוך אלבלק מחק מתודעתי כל מנגינה קודמת.

השִכְחָה הזאת הטרידה אותי מאוד. למחרת החג, שוחחתי על כך עם אחד מחבריי הדתיים, ובעזרתו הצלחתי להיזכר חלקית בשני לחנים ישנים (שמהווים כמובן נוסטלגיה מהילדות, אבל איפה הם ואיפה הגרסה של רוזנבלום/אלבלק).

* שנה חדשה ­– תכלה ממשלה וקללותיה, תחל ממשלה וברכותיה.

[אהוד: לא ידעתי שגם אתה אוטו-אנטישמי ושונא ישראל, מאלה המייחלים לכך שתכלה הממשלה הנוכחית ו"קללותיה"!]

* ביד הלשון: הֵנִיא – מתוך כתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים": "האמריקאים, שחששו כי תקיפה כזו עלולה לסבך את ארה"ב במלחמה שבה היא ממש לא מעוניינת, עשו מאמצים גדולים להניעַ את ישראל מתוכניות התקיפה שלה... האמריקאים, מבחינתם, המשיכו לפעול כל הזמן, בכל הערוצים, בחשאי – ובגלוי. המטרה הייתה אחת: להניע את ישראל מהתקיפה."

להניע, פירושו להזיז, לדחוף לפעולה. כלומר ההיפך הגמור מכוונת הכותב. הוא התכוון לפועל בעל צליל דומה אך משמעות הפוכה – להנִיא, שמשמעותו למנוע, לעכב, לשכנע מישהו להימנע ממעשה. המקור למילה הוא מקראי: "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים" (תהילים ל"ג, י').

אורי הייטנר

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הסכם הגנה ארה"ב-ישראל

"ישראל היום", 26 בספטמבר 2019

בניגוד למחשבה המקובעת, הסכם הגנה חיובי משדרג עצמאות ביטחונית של ישראל ושולל תלות בצבא ארה"ב והצבתו בגבולות ישראל. הסכם הגנה מעשי לא בא להגן על ישראל אלא לקדם עמידה בפני אתגרים ואיומים משותפים: יכולות קונבנציונליות, בליסטיות וגרעיניות של האייתולות באיראן, טרור אסלאמי גלובלי, איומים קיומיים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, אלימות והפכפכות במזרח התיכון, וקידום יתרון טכנולוגי ביטחוני של ארה"ב וישראל.

הסכם הגנה בעל-ערך שופך אור על הכביש הדו-סטרי בין ישראל לארה"ב: הרחבת מערכות נשק אמריקאיות המוצבות בישראל לשימוש ארה"ב וישראל בזמן חרום; העמקת שתופי פעולה מודיעיניים, לוחמה בטרור ואימונים משותפים; טיפוח יתרון איכותי ישראלי על ידי אספקה משודרגת של מערכות נשק מתוחכמות לישראל; שידרוג מתקני נמלי חיפה ואשדוד לצרכי הצי השישי; הקמת קרנות משותפות לעידוד שתופי פעולה בין תעשיות ביטחוניות בתחומי חלל, בליסטיקה, לוחמת סייבר, בינה אנושית, רובוטיקה, כלי טיס לא-מאויישים, וכו'.

הסכם הגנה יעיל ממנף יכולות מבצעיות וטכנולוגיות של ישראל לקידום מעמד ארה"ב בצומת הקריטית של הים התיכון-אירופה-אפריקה-אסיה, המהווה מוקד טרור איסלמי גלובלי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, והתפרצויות אלימות מקומית ובין-מוסלמית. חיוניות ישראל משתדרגת ככל שאירופה מתמוססת. ככל שמתעצמת תדמית ההרתעה הישראלית כן קטן הצורך האמריקאי להגדיל נוכחות צבאית במזרח התיכון. הסכם הגנה ראוי ידגיש את מעמד ישראל כמעבדה חסכונית בתנאי קרב של תעשיות ביטחוניות בארה"ב, החוסכת לארה"ב מיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, מרחיבה יצור ויצוא נשק אמריקאי ואת היקף התעסוקה בארה"ב. ניסיון הקרב הישראלי תורם לגיבוש תורות לחימה של צבא ארה"ב.

הסכם הגנה מוצלח אינו מצמצם את חופש הפעולה של ישראל, שהפך אותה מנטל לנכס אסטרטגי של ארה"ב. לדוגמא, ב-1981 ו-2007 השמידה ישראל כורים גרעיניים בעיראק ובסוריה – למרות התנגדות ארה"ב – ובכך מנעה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991, ומלחמות אזרחים גרעיניות בעיראק ובסוריה. ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – חרף התנגדות ארה"ב – ריסקה את צבא נאצר הפרו-סובייטי שפעל להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ומנעה פגיעה דרמטית באינטרס ארה"ב. הסכם הגנה מוצלח עוסק באיומים אזוריים וגלובאליים ולא בסכסוך הערבי-ישראלי ובעניין הפלסטיני, שאינו גורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון, לא בבת-עין של מנהיגי ערב, ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

אל לישראל להתפתות להסכם הגנה תמורת נסיגה מרכסי יו"ש, מכיוון שכל הסכם הגנה אמריקאי כפוף לחוקת ולאינטרס ארה"ב, פתוח לפרשנויות ועמוס דרכי-מילוט. לדוגמא, ברית נאט"ו מחייבת לשקול "צעדים ראויים" מול תוקפנות; ב-1972 פרשה ארה"ב מהסכם עם ברה"מ על הגבלת טילים בליסטים; ב-1979 פרשה מהסכם הגנה עם טאייוואן; ב-1985 פרשה מהסכם ביטחון עם ניו זילנד; ב-1967 לא מימש הנשיא ג'ונסון את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 לפעול צבאית נגד חסימת מיצרי טיראן על ידי מצרים בטענה – הנכונה – שהתחייבות נשיא אינה מחייבת את הבאים אחריו.

הסכמי הגנה הפיכים. נסיגה מרכסי יו"ש אינה הפיכה, אלא במחיר דמים.

יורם אטינגר

* * *

יצחק הילמן

בדרך לבחירות מועד גימ"ל

מאחר שאין אף חבר כנסת, שמסוגל היום להעמיד קואליציה של לפחות שישים ואחד מנדטים, הציע הנשיא ראובן ריבלין לנתניהו ולגנץ, להסכים על הקמת ממשלה רחבה, כשכל צד מחזיק את מחצית השרים, ותהיה רוטציה בין שני ראשי הרשימה העיקריים, תוך שהשני מכהן כממלא מקום של הראשון שמרכיב את הממשלה, תוך שיובטח בצורה חוקית כלשהי, שהרוטציה תכובד.

דעתי האישית היא, שגנץ לא דחה את הרעיון, אבל הוא לא קיבל את הסכמתו של יאיר לפיד, וכך למעשה הרעיון נפל. זה קרה כנראה, בגלל שיאיר לפיד, בהסדר כזה, לא יכול להיות יותר ראש ממשלה, למרות הסכם הרוטציה שהוא חתם בשעתו עם בני גנץ.

מצד שני, אילו נעתר נתניהו לדרישת ליברמן, להקמת "ממשלת אחדות חילונית" הכוללת רק את הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, הוא היה מחסל כל סיכוי מבחינתו, להקים אי פעם ממשלה צרה עם שותפיו המסורתיים. אילו זה קרה, שותפות הליכוד היו רואות במהלך כזה, מעשה בגידה. לכן, הדעת נותנת, שנתניהו לא יעשה זאת לעולם. מפלגות אלה, למרות ההבדלים ביניהן, קרובות מאוד לליכוד, למרות התחרות הבו-זמנית ביניהן לבין עצמן וגם בינן לבין הליכוד.

 נוסף על כך, ציבור בוחרי הליכוד, כולל הרבה מצביעים מסורתיים שמכבדים את הדתיים. הליכוד שמר בקפדנות על ההסכמים וההבנות שהיו איתם עד כה. מצד שני, הסיכוי שגנץ ישכנע את שותפי הליכוד להתחבר לכחול לבן, שואף לאפס. וגם אם הם היו מתפתים לכך, החיבור היה קורס, בגלל וטו של מפלגות השמאל וישראל ביתנו.

לכן, הקמתה של ממשלה פריתטית רחבה, היתה האופציה היחידה, לפני הליכה לבחירות מועד גימ"ל. משעה שמודל זה לא התקבל ע"י כחול לבן, התחיל לפעול שעון החול לכיוון בחירות מועד גימ"ל. בשלב הקרוב, יהיה ניסיון סרק של נתניהו להקים ממשלה צרה או רחבה, בהרכב כזה או אחר. קרוב לודאי שהניסון יסוכל ע"י כחול לבן. להערכתי, נתניהו יחזיר את המנדט להקמת הממשלה לנשיא, תוך שבוע עד שבועיים. וגם אם נתניהו ימשוך עוד שבועיים, התוצאה הסופית זהה.

בהינתן שהנשיא איננו חייב לפנות לבני גנץ, ובכדי לא לבזבז זמן יקר, מאחר שגם גנץ צפוי להיכשל, הנשיא צפוי להודיע ליושב ראש הכנסת, שהוא צריך לאתר ח"כ כלשהו, ייתכן בין השאר שזה יהיה שוב נתניהו או גנץ, ולנסות בכל זאת בניסיון אחרון להרכיב ממשלה. גם ניסיון זה, בסיכוי גבוה, עתיד להיכשל, מפני ששני הצדדים אינם מוכנים לשבת ביחד באותה ממשלה.

בנסיבות אלה, יחלפו ארבע עשר ימים של אופציית הכנסת, ויושב ראש הכנסת יקרא לנציגי הסיעות הגדולות, כדי לקבוע מועד לבחירות מועד גימ"ל. כל זה יקרה לצערנו, מפני שהשנאה והפילוג הנוכחיים, גוברים לפי שעה על כל אינטרס אחר. מסתבר, שמנהיגי הציבור, מתעניינים הרבה יותר בכיסאותיהם, מאשר בבעיות האמיתיות של  ביטחון, כלכלה וחברה. הציבור, באופן מוזר למדי, איננו חושש, לפי שעה, לא מהאיום וגם לא מהמלחמה שבפתח בעזה, וגם לא מדירוג האשראי של מדינת ישראל, בעיות הבריאות, הקשישים, הנכים וניצולי השואה. כולם מצפים בכיליון עיניים לסרט "מדינת ישראל נגד נתניהו". איש לא שם לב, שייתכן כי אחרי הפרומו לא יהיה בכלל סרט, ואם יהיה סרט, הוא יתברר כעוד סרט בורקס ותו לא.

בכנסת הנוכחית מכהנים שלושה רבי אלופים במילואים (בני גנץ, גבי אשכנזי, משה יעלון), וארבעה אלופים במילואים (עוזי דיין, יואב גלנט, אלעזר שטרן ויאיר גולן), כמו כן גם מספר תתי אלופים ועוד מספר בכירים לשעבר מהמשטרה וממערכת הביטחון. מסתבר שכל הקבוצה הזאת מתעלמת מהבעיות הביטחוניות בהן הם עסקו כל תקופת שירותם הצבאי והביטחוני. איש מהם לא צעק שהמלך הוא עירום. נראה שלפי שעה, כולם ישנים. 

יצחק הילמן

* * *

עמוס גלבוע

פעמיים צעקו עליי שאני "לא יהודי", אלא גוי –

ולמה בכל זאת  כל זהותי היא יהודית, ומשהו על שיגעון "ההדתה"

"הימים הנוראים" מעלים בי כמה זיכרונות. הראשון שבהם התרחש ביום הכיפורים ואני ילד קטן שזה עתה הוריו עזבו את הקיבוץ ועברנו לגור זמנית ביישוב כפר אתא. זה היה לקראת תום הצום. ניגשו אליי שני בחורים צעירים לבושי שחורים ולהם פאות ארוכות וכובעים שחורים. "תראה את הלשון שלך," הם נבחו עליי. כולי מפוחד הוצאתי את הלשון שלי. היא היתה ורודה. "אתה אכלת, אתה לא צמת!" הם החלו לצעוק, וכיסו אותי במכות בכל חלקי הגוף. כל תחנוניי לא הועילו. "אתה לא יהודי, אתה גוי, אתה לא יהודי," הם צרחו, עד שהצלחתי להתחמק ולברוח.

אני ממשיך לא לצום.

הזיכרון השני התרחש הרבה שנים לאחר מכן בגדוד 12 של גולני, הייתי קצין המבצעים של הגדוד, בפיקודו של סא"ל שמוליק אלבק (ז"ל). הרב הראשי של צה"ל, האלוף שלמה גורן, בא לתת הרצאה לגדוד לרגל השנה החדשה. אותם ימים הרב גורן היה במעמד הנמוך אך במעט מזה של אלוהי ישראל. חיילי וקציני הגדוד נאספו בחדר האוכל, והמג"ד הזמין את הרב לשיחה קצרה במשרדו, לפני מתן ההרצאה.

אני, כקמב"ץ, התבקשתי ע"י המג"ד להיות נוכח במשרדו בזמן השיחה עם הרב. משום מה  התחיל הרב  לחקור אותי בשאלות אישיות: מי הוריך? היכן הם נולדו? מתי עלו ארצה, היכן אתם גרים, וכדומה. איני יכול לזכור איך התגלגלו השאלות והתשובות, אך באחת הפעמים אמרתי בתום לב: "אני לא עליתי לתורה כאשר הייתי בר מצווה."

הרב, והוא עם זקן כמו של הרצל, ועל כתפיו דרגות אלוף, הביט בי בעיניים מזרות אימה: "לא עלית לתורה? לא למדת את התפילה?"

 "לא," עניתי שוב בתמימות, "אבל היתה מסיבה גדולה עם הרבה אורחים ומתנות."

"אתה לא יהודי," התנפל עליי הרב בצעקה, "אתה גוי!"

נדהמתי. ראיתי ששמוליק המג"ד נעשה כולו אדום.

"אני כן יהודי," אזרתי עוז להשיב לו, "אימי יהודייה ועשו לי ברית מילה."

"לא, לא, אתה לא יהודי, אתה חייב לעלות לתורה, אחרת אתה גוי, לא יהודי," לא נרגע הרב והגביר עד יותר את קולו, ושמוליק המג"ד שותק.

הייתי המום, סגן צעיר, ומולו אחד מענקי הדור. איני יודע מהיכן שאבתי אומץ, ואיך באו המילים לפי: "כבוד הרב, אתה יודע למה אני באמת יהודי?" פניתי אליו בשיא הנימוס ובקול קצת רועד: "אני יהודי כי חונכתי על התנ"ך וערכיו, כי אני אוהב את התנ"ך; אני אוהב את השפה הנפלאה של התנ"ך; אני אוהב את הנביא עמוס; אני מעריץ של המלך שאול, ולא אוהב את שמואל. למדנו את שירי שאול טשרניחובסקי על שאול המלך, וזה עשה אותי יותר יהודי; אני מזיל דמעה כשאני קורא את שירו על אנשי יבש גלעד שירדו מרמת אירביד והלכו דומם בלילה כדי להסיר את גופתו מחומת העיר בית שאן ולהביאה לקבר ישראל."

אילו הייתי רואה לנגד עיניי את העתיד, הייתי אומר לו שכאשר באתי לשער טיטוס ברומא, וראיתי פנים אל פנים את היהודים המושפלים המונצחים בשער – חשתי עד כמה אני יהודי.

הרב שתק, נראה מהורהר, ואז בתנועת יד חדה אמר למג"ד: "בוא מחכים לנו להרצאה ואנחנו מאחרים."

והיום, לומדים בכלל תנ"ך? תלמידים מחזיקים ספרי תנ"ך, או קטעי "מקראות"? אני, בקריית חיים הסופר מפא"יניקית, למדתי תנ"ך מפי מורים מעולים, למדתי תלמוד ולמדתי תורה שבעל פה.

והיום? כל דבר שקשור לתנ"ך ולחוכמת הציביליזציה היהודית הוא בגדר קללה הקרויה "הדתה". קראתי שביישוב אחד למדו התלמידים על חכם יהודי דתי  אחד שגם אמר: "ואהבת לרעך כמוך" – ומיד באה הלשנה וזעקה: להפסיק מיד עם ההדתה הזאת.

 מתי יפסק השיגעון הזה?

עמוס גלבוע

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"א. מִתריסים ליהלומים ולבית משרדים

בימים הבאים התחילה להטריד אותי דאגה חדשה, כמה זמן אצליח להחזיק מעמד, כשאני צריך לדאוג לשתי נשים החשות צורך נפשי להיטיב עימי פעמיים בשבוע. בסופו של דבר הגעתי למצב אבסורדי, שבו פאולה נכנסה לסטודיו שלי על הגג ואני הייתי זה שאמרתי  שכואב לי הראש.

מי יודע אם לא הייתי מגיע למיצוי כל מאגר המיצים שלי, אלמלא קרה לי נס, ובעלה של פאולה קיבל עבודה מכניסה בבתי הזיקוק בחיפה, והיא בישרה לי בצער שהם עוברים לגור בקריית חיים, ויהיה לה קשה להביא משם את הכביסה לגג.

אמרתי לה שבקרוב כנראה אכתוב חג יובל לשבי ציון הסמוכה לנהריה, ואז, בדרכי לשם, נוכל לתאם ביקור פתע בביתה. הדבר צלח פעמיים ובזאת חדל, כי מהר מאד הבנתי שהבלגן הכרוך בסטייה מהדרך והסיכון שבעלה יחזור פתאום, לא הצדיקו את אותם רגעים מתוקים שאני יכול לקבל בתל אביב, אצל מי שאפילו הרבנות הכריזה שהיא  כבר מותרת לכל אחד. 

לזכותה של לילי יש לציין שהיא הרגישה אחריות למלא את חלקה בהסכם ה"קח ותן" שנרקם בינינו, ודאגה למלא את חלקה פעם או פעמיים בשבוע. הבעייה היחידה היתה מציאת מקום מתאים לביצוע המצווה. הסטודיו שלי על הגג איבד את סגולתו הרב שימושית, כאשר עדנה, בתי הבכורה, התגייסה לצבא, ושם נפל בקיסמה קצין ירושלמי צעיר, ששירת  בקריה וחיפש מקום מגורים בתל אביב. הפתרון ההגיוני היה שאפנה לו את הסטודיו שלי על הגג, ואעבור לכתוב בבניין שאבי בנה בשדות שרונה, לצורך הקמת בית חרושת לתריסים מתקפלים.

בית החרושת, שהיה בשנותיו הראשונות בניין בודד באזור, התחיל לאבד את מרחב השדות והפרדסים שהקיפו אותו, כשהעיר תל אביב התקרבה אליו בצעדים בנייה איטיים, אך בטוחים. אחרי מלחמת השחרור, משרד הביטחון השתלט על בתי הטמפלרים בשרונה, ועיריית תל אביב פינתה את בית הקברות הנוצרי, שהיה באזור והכניסה לשטחיו של השוק הסיטונאי.  בכל הסביבה חל מהפך כששדות שרונה הופכים למגרשי בנייה יקרים. מול בית החרושת לתריסים של אבי הוקם בית מעריב המפואר, וברחוב קרליבך הסמוך לו, נבנו בנייני משרדים. אבי, שנאלץ להתאים את עצמו למצב החדש, החליט להוסיף לבניין קומה שלישית  והפך אותו לבניין מסחרי, כשקומתו התחתונה משמשת אולם תצוגה של סוכנות רכב. הקומה השלישית, שהושכרה למפעל ליטוש יהלומים, פונתה אף היא במשך השנים, ומחציתה ניתנה לצלם נלי שפר, אחיה של איה הג'ינג'ית.

במשך כחודשיים-שלושה עבד אבי יחד עם נלי על פינוי הקומה השלישית מכל מתקני המלטשה, עקרו את שרידי הברזילים התקועים בקירות, הרסו יציקות מיותרות והפכו את מחצית הקומה לסטודיו צילום, עם מטבח מודרני המותאם לצילומי מזון. עד היום נלי אומר לי שאחת התקופות היפות של חייו היתה כשעבד עם אבי (הסבא שלו) בהקמת הסטודיו.

הסטודיו הזה שימש בשנים הבאות את השף ישראל אהרוני שהיה אז בראשית דרכו לפיסגת הקולינריה. פעם בשבוע היה מגיע לסטודיו עם סלים מלאים ירקות ופירות טריים ומיני בשרים. בחריצות רבה היה חותך, לש,  ומבשל מיני מטעמים מזילי ריר. אחר כך בעזרת מעצבת מקצועית, שהייתה באה עם צלחות וכלים דקורטיביים, היו הופכים יחד את האוכל לתצוגה צבעונית משובבת לב. נלי היה בוחר זוויות צילום, מתעסק שעות בכיוון תאורה מתאימה ולבסוף בלחיצת כפתור היה מנציח הכול על סרט הצילום ושולח אותו לגיליון השבת של העיתון ידיעות אחרונות.

לזכותו של אהרוני ייאמר שהארוחות שימשו לא רק לצילום, אלא גם לאכילה, והוא לא חסך במלח, פלפל ותבלינים למיניהם, למרות שהם לא נראו בתמונה. אני, שבאותם ימים התמקמתי בקומה השלישית, בחדר הצמוד לסטודיו של נלי, שימשתי כטועם ראשי, והוזמנתי עם גמר הצילומים לעזור בחיסול סעודת המלכים של אהרוני.

מחציתה השנייה של הקומה השלישית, עברה גילגולים רבים עד שלבסוף  עברה לידיה של מערכת "עיתון 77" בעריכתו של המשורר יעקב בסר. החדר, שהפך להיות הסטודיו שלי, חצץ בין הסטודיו לצילום לחדרי המערכת ונדמה לי שעמית ומיכה, עובדי העיתון, אף פעם לא התלוננו עליי כשהייתי נכנס לשאול מתי כבר ייצא עיתון חדש.

הטיפול בהפיכת בית החרושת לבניין מסחרי, לא מנע מאבי מלהמשיך לבנות אחת לשנתיים בית מגורים ומכירתו כבית משותף. במשך הזמן, עם האמרת מחירי המגרשים, נאלץ אבי למצוא שותף לכל בניין שבנה ולהתחלק עימו ברווחים. כאשר התחתנתי עם דיצה, הציע לו בנימין אביה, שבמקום לקחת שותף, ייקח הלוואה בבנק ליצוא, שהיה אז בבעלות האחים מאיר, והוא ידאג שהריבית תהיה מינימלית.

כשאבי אמר לו שהוא שונא לקחת הלוואות, הפנה אותו חותני אל זלמן שובל, שניהל את מחלקת ההשקעות של הבנק, והציע אותו כשותף. השותפות הצליחה, הבית שאבי בנה ברחוב בצלאל הניב רווחים יפים מאוד, וזלמן, שהחליט להמשיך בבנייה, רכש מגרש פינתי ברחוב ז'בוטינסקי, תוך רצון להקים עליו בניין יוקרתי רב קומות.  כשאבי סיפר לי על העיסקה החדשה, הרגשתי שלא נוח לו איתה. כששאלתי למה, אמר לי שהוא לא מאלה ההולכים  בגדולות ולמה זלמן קנה מגרש בלי להתייעץ איתו. עכשיו לא נעים לו כלפי זלמן שובל, שאשתו כנה היא בת דודתה של דיצה.

לקחתי על עצמי את ניתוק השותפות וטילפנתי לזלמן. זלמן ניסה להסביר לי שאם מבניין רגיל הרוויחו כל כך יפה, הרי מבניין יוקרתי ירוויחו פי כמה. לא שוכנעתי ולזכותו של זלמן ייאמר שלא עשה בעיות ושיחרר את אבי מהשותפות.

לאבי היה אז  מגרש ריק שקנה בזול לפני הרבה שנים, כשצפון העיר היה ריק מבתים. אבי החליט שעכשיו הגיע הזמן  לבנות על המגרש הזה בניין מגורים והוא יוכל לעשות זאת ללא שותפים. תיכנון הבניין היה מוצלח מאוד, הדירות הגדולות נחטפו עוד בשלבי הבנייה ואבי השאיר לעצמו שש דירות קטנות של חדר אחד, שאותן רשם על שם שלושת ילדיו. כך זכיתי בשתי דירות קטנות עוד בחייו של אבי, ואחת מהן הפכה במשך השנים כקרש הצלה לפגישות השבועיות שלי עם לילי.

לילי הוכיחה את עצמה כאשת עסקים מפולפלת, כאשר אחרי כמה חודשים של ניצול החדר כדירת מסתור, היא שיכנעה אותי שיהיה לנו יותר טוב ויעיל אם היא תעבור לגור בדירת החדר ואז אוכל לבוא לשם מתי שארצה בלי הצורך המטריד של תיאום פגישות מראש. שני הילדים שלה, שגדלו בינתיים, ישכרו לעצמם דירות סטודנטים זולות, והיא תוכל להשכיר את הדירה הגדולה שלה במחיר שישחרר אותה מדאגות פרנסה.

כחבר מסור הסכמתי לבקשתה ובמשך כחודשיים ניצלתי את הנוחיות שבסידור החדש. אחרי חודשיים התברר שהבן לא מצליח למצוא חדר זול והיא מבקשת שעד שהעניין יסתדר, הוא יגור בחדר שלה, כי לה יש חברה שתשמח אם תגור בינתיים אצלה. כששאלתי מה יהיה אם נרצה לבדוק אם אנחנו עוד בכושר. אמרה שאין בעייה כי הילד נוסע כל יום לעבודה בירושלים ובמשך היום החדר יעמוד לרשותנו.

כשעיקמתי קצת את האף, אמרה שלא אדאג, הכול זמני, כי  הוא ממילא רוצה לנסוע לאמריקה.

הזמניות הזו נמשכה ונמשכה עד אין סוף ואני לא ידעתי להחליט אם אני בחור טוב לב, או סתם מטומטם.   

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בלפור חקק

נוסעת אלמונית נכנסה לחיי

מוקדש לסופרת שלומית פלאום (1963-1893)

מֵחֵיק הַיַּעַר הִיא יָצְאָה אֵלַי

כְּמוֹ הָיְתָה אֶשֶׁד עֲנָפִים קְלוּעִים:

אֲנִי בַּת יִשְׂרָאֵל נוֹדֶדֶת

מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מַעְיָן נִצְחִי

שֶׁל חַיִּים

הִיא סִפְּרָה עַל אַהֲבָתָהּ

לְרַבִּינְדְְרַנַת טַאגוֹר

נָבִיא שֶׁיָּצָא אֵלֶיהָ מֵחֵיק הָאַגָּדוֹת

אוּלַי נָבִיא מִירוּשָׁלַיִם, אָמְרָה

אוֹ נָבִיא מֵעֲנָתוֹת

הַאִם בָּאָה מִן הַגְּפָנִים

אוֹ מִן הָעֲלָטָה

שֶׁהָיוּ כְּתָמִים בִּלְבוּשָׁהּ הַשָּׁקוּף

וְשִׁכּוֹרָה הָיְתָה מֵאַהֲבָתָהּ

וַאֲנִי רַק הָלַכְתִּי וְרָשַׁמְתִי נְסִיעָתָהּ

עֲבוּרָהּ הָיָה הוּא הַמּוֹרֶה

לְעִבְרִית אוֹ לְסַנְסְקְרִיט

 לִתְשׁוּקָה לַחַיִּים, לְסַעַר הַדָּם

לִשְׁזִירַת פִּרְחֵי סַחְלָב

לְאַהֲבַת הָאָדָם

עָלִיתִי לִהְיוֹת אִתָּהּ בָּרַכֶּבֶת

מִבּוֹמְבֵּי לְכַּלְכּוּתָה בַּחֲלוֹם

לְבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל טַאגוֹר

לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ סוֹד "הַמְּנוֹרָה"

וּבָאוֹר הִיא נֶעֶלְמָה פִּתְאֹם.

אַלְמוֹנִית בָּאָה וְהוֹתִירָה סְעָרָה.

אוּלַי עוֹד נִסְתֶּרֶת הִיא

בֵּין קִפְלֵי גְּלִימָתוֹ

אוּלַי עוֹד חָיָה הִיא

בַּכְּתוּבִים וּבָאוֹתוֹת.

המקורות לדמותה ששימשו השראה לשירי:

שלומית פלאום, בת ישראל נודדת, זיכרונות ומסעות, ירושלים תרצ"ה-1935

נורית גוברין, נוסעת אלמונית (שלומית פלאום – חיים ויצירה), הוצאת כרמל, 2005, 375 עמ'

"המנורה" הוא שם אחד משיריו של טאגור.

מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016

בלפור חקק

* * *

מנחם רהט

עשרת ימי תשובה כללית

חידוש גדול חידש רבי יהודה אלקלעי, רבה הספרדי של קהילה בהונגריה, שגילה כי משמעות התשובה הכללית שבאחרית הימים היא שיבת ישראל לארצו

עצם רעיון התשובה, כלומר היכולת של האדם לתקן תקלות ולמחוק עבירות עד כדי הפיכתן לזכויות, הוא מהלך רוחני נשגב שהעולם לא הכיר עד למתן תורה. המוח האנושי לא היה מסוגל לתפוס את עצם קיומו של רעיון התשובה, שיש בכוחו להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהפוך זדונות לשגגות ואף לזכויות. עד שלימדנו משה רבנו: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' א-להיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (דברים ל' ב').

לפני כמאתיים שנה נתחדשה פרשנות מדהימה, נוספת, למושג המופלא הזה – תשובה. לימים היתה פרשנות זו לבסיס הרעיוני של התנועה הציונית. לא מן הנמנע שמייסד התנועה ב"ז הרצל היה מודע לפרשנות מהפכנית זו. סבו, ר' שמעון לייבל הרצל, היה משומעי לקחו של אבי החידוש הרעיוני המפתיע הזה, ואף שימש חזן ראשי בבית הכנסת של אבי הרעיון בזמלין, כך שייתכן שהוא הנחיל לנכדו את הרעיון שקלט בזמלין. 

היה זה רבי יהודה חי אלקלעי, רבה הספרדי של זמלין, שבהונגריה, שטען שיש שתי מצוות תשובות: מצוות התשובה הפרטית: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' א-להיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"; ומצוות תשובה כללית, מצווה לאומית וגם היא בגדר מצוות עשה.

במילים אחרות, המונח תשובה מבטא שני סוגים של תשובה. האחד הוא זה המוכר לנו מדורי דורות. ותשובה דור 2 היא כמשמעות המונח עצמו – השיבה הביתה, כפי שלימדנו שמואל הנביא: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז', ט"ו-י"ז). וכידוע, ראוי הוא שמואל לסמוך עליו: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ."

וזאת לדעת, הרב אלקלעי (1798-1878, שבימים אלה, ד' בתשרי, חל יום השנה ה-141 לפטירתו בתרל"ט), היה מחושבי הרבנים בזמנו: מקובל נחשב ותלמידו של גדול המקובלים בזמנו, רבי יהודה ביבאס, מפיו שאב את רוב תורתו. ביבאס היה הראשון שפירש בספרו 'מנחת יהודה' (1843) את עניין התשובה, כשיבת היהודים לארץ אבותיהם. הרב אלקלעי רק הפיץ את החידוש הזה.

כשישים שנה לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כתב הרב אלקלעי, כי לשורש ש.ו.ב. שתי משמעויות: תשובה פרטית, שהיא חובתו של כל אדם, וקיימת גם – וזו ההפתעה - גם "תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה." בספרו 'פתח כחודה של מחט' (וגם בספריו האחרים), אין הוא פוסח על הגישה הקלאסית של התשובה כעניין פרטי, אבל על זה בנה קומה שנייה – שיבה כללית של עם ישראל לארצו, כפי שלמדנו משמואל הנביא.

תפיסה זו של הרב אלקלעי מבוססת על הרעיון, שארץ ישראל תמיד היתה ותהיה מרכז העם היהודי, גם כשבזמנו חיו בה אך בודדים מקרב אחינו בני ישראל. הרב אלקלעי אימץ את תפיסת חז"ל לגבי שאלת קיום המצוות בחו"ל, וסבר כמו חכמי ישראל דורות לפניו, שהמצוות ניתנות להיעשות בשלימות ובהידור רק בארץ ישראל, בעוד שהמצוות שאנו מקיימים בחו"ל היא רק בבחינת תרגולת לימי שובנו לארץ ישראל, בבחינת 'ציונים' לעתיד לבוא, וזאת על פי הפסוק "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים."

כתב רבי יהודה אלקלעי: "אמרו רז"ל: כל הקיצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ואמרתי, כי שתי תשובות הן: תשובה פרטית ותשובה כללית, תשובה פרטית רצונו לומר, שישובו איש מדרכו הרעה, ותשובה כללית רצונו לומר שישובו כל ישראל לארץ נחלת אבותינו."

מדהים. מדהים שבעתיים שבכל הדורות שקדמו לו, איש לא הבחין בקומה השנייה, עד שבא רבי יהודה אלקלעי ופקח עינינו באשר למשמעות הכפולה, המשלימה זו את זו, של המונח תשובה.

נימוק חזק בפי הרב אלקלעי לשיטתו. התורה בהתייחסותה למצוות התשובה, מזכירה את המונח באחרית הימים. כבר בפרשת ואתחנן: "בַּצַּר לְךָ [...] בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' א-להיך וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד', ל') וכך גם בפסוקי התשובה שבפרשת ניצבים.

תוהה הרב אלקלעי: "מדוע תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים, כשמובן שמצוות התשובה חלה בכל יום?" – וכאן בא החידוש המופלא: "שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית." התשובה הפרטית היא חובה יומיומית. התשובה הכללית היא עניין של אחרית הימים.

אבל כיצד תתנהל? הרב אלקלעי: "התשובה הכללית היא, שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו, לארץ נחלת אבותינו, שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה." והוא מאריך לבאר על פי שמואל: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה – וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז', ט"ו-י"ז). מכאן ההוכחה הניצחת, שתשובה היא גם שיבה הביתה.

לא סתם בחר הרב אלקלעי להעניק לספרו את השם 'פתח כחודה של מחט'. לדעתו, הכול מתחיל בפתח צר, כחודה של מחט, כלומר בפעילות מדינית: "תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא, שיבקשו חנינה מאת מלכי ארץ [...] גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ [...] כי [אמנם] לה' לבדו התשועה, [אך] הוא יסובבנה ע"י אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיעיר ה' את רוחם לשלחם [...] כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט [...] והקב"ה יפתח פתח כפתחו של אולם, ויטה את לבם לעשות את בקשתם."

זה מה שאירע בפועל עשרות שנים לאחר מכן. התנועה הציונית, בהנהגת נכדו המפורסם של החזן מבית הכנסת בזמלין, דרשה וקיבלה ממנהיגי האומות העולם, את הכרת העמים בזכות השיבה היהודית לארץ ישראל. וכל השאר היסטוריה.

גמר חתימה טובה.

מנחם רהט

* * *

רון גרא

"הקול הזהב"

"הקול הזהב" – מופע מחווה לזכרו של ידידיה אדמון, ממניחי היסוד של הזמר העברי בראשית המאה העשרים, תוך שילוב של אלמנטים אירופיים וחסידיים לצד אלמנטים ערביים (1894-1982) מראשי אקו"ם.

ביום שישי, כ"ז אלול התשע"ט, התקיים  בבית היוצר, מופע נפלא לזכרו, ולזיכרון הזמר העברי בראשיתו. את הצהריים פתח דודו אלהרר בבלדה מתוך המחזה "מיכל בת שאול" של אהרון אשמן (שבמקור שרה אותו: חנה רובינא) וסיים עם השיר מספר תהילים נ"ט 9 – "עורה הנבל".

אחריו הפליא לשיר דורי בן זאב את השירים: "איל בן קרניים"," חג שבועות תעשה לך", ו"סלנו על כתפינו".

מאיר ברבי  בקולו המיוחד שר את "בוקרי לכיש" ו"גמל גמלי" והיה נדבך חשוב לצוות הנגנים.

אורית הלל, זמרת צעירה ונפלאה, שרה מרבית משיריו של אדמון, כמו: "כך הולכים השותלים", "הא לחמא עניא", "חג גדיא", "ומשה היכה בצור", "שושנת יעקב", "הנה מה טוב ומה נעים", "שמחה רבה" (לחלק מהשירים שהוזכרו, היו שותפים לביצוע: גילה חסיד הפסנתרנית ומאיר ברבי). כמו כן: לשיר "תל אביבה", שלושתם יחד היו שותפים.

שלו אדרי, זמר צעיר ומוכשר, שר שני שירים:"הביתה" (שבזמנו היה שירה של שושנה דמארי), בלחן הזה הדגיש אדמון את הליכת ההמונים בטמפו מארש. כמו כן שר שלו אדרי את: "מה דודך מדוד."

אלי גורנשטיין אמור לקחת חלק אך עקיבא נוף שישב בקהל, הציע להחליפו בשיר: "הפלא ופלא" ועשה זאת בצורה מכובדת.

מסמר הערב היתה אלמנתו של ידידיה אדמון, אסתר אדמון, זמרת אופרה ידועה, ששרה את: "הנך יפה רעייתי".

הנגנים: מאיר ברבי חליל, גילה חסיד פסנתר, עוזי רוזנבלט אקורדיון, יוריק בן דוד גיטרה, יניב גריידי תופים, היו נפעמים ונרגשים במיוחד ללוות זמרת נפלאה ואצילה כל כך בת תשעים ואחת.

שלא לדבר על הקהל, שלא הפסיק את מחיאות הכפיים, ולצעוק: "בראבו!"

הנחה: חיים קינן, בטוב טעם. ניהול מוסיקלי: גילה חסיד. הפיק: יואל ליבה ובית היוצר.

רון גרא

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

ונדטה אישית הקובעת היסטוריה

השנה הקרובה, לפחות עד הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר, היתה שנת הסיכוי לקביעת גבולה המזרחי של המדינה, קביעת בקעת הירדן כגבול מדיני מוכר ע"י ארצות הברית.

שתי ונדטות אישיות מנעו את הדבר, אולי לעד.

משה סמולינסקי-יעלון שימש כשר בטחון בממשלת נתניהו והתנאה בתמיכתו בסיפוח בקעת הירדן לישראל.

ב-20 במאי 2016 הכריז סמולינסקי-יעלון על התפטרות ופרישה מהליכוד עקב כוונת מיליקובסקי-נתניהו להעבירו לתפקיד שר החוץ. עקב העלבון החל סמולינסקי-יעלון במסע ונדטה אישי נגד נתניהו. לעזאזל המדינה, "רק לא נתניהו!"

אביגדור איווט לובוביץ ליברמן ששימש גם הוא כשר בטחון בממשלת נתניהו והתנאה בתמיכתו בסיפוח בקעת הירדן התפטר מתפקידו, ומסיבות שוודאי עוד יתגלו בעתיד החל במסע ונדטה אישי נגד נתניהו. לעזאזל המדינה, "רק לא נתניהו!"

הנה כי כן מסע הוונדטה הפרטי של שני הנוקמים הצליח. אבד הסיכוי לקבל הכרה לסיפוח בקעת הירדן. לעזאזל המדינה, העיקר: "רק לא נתניהו!"

בין אמת ל"נאראטיבים"

מקובל היום לומר שאין יותר אמת, יש רק נאראטיבים" שונים.

שדרן ערוץ 12, האקטיביסט הפרו-איסלמי, ערד הלבר-ניר – סימן לייק על ציוץ של רון מייברג ש"אסור לתת לנתניהו חנינה, אלא יש לגביו להחזיר באופן חד פעמי את עונש המוות."

כשהתגלה קלונו ברבים טען הלבר-ניר שהוא "התייחס לדבריו רק כהצגה אבסורדית של נאראטיבים שונים":

https://rotter.net/forum/scoops1/577099.shtml

כך גם יש להתייחס לכתבותיו של הלבר-ניר: נאראטיבים שונים מן האמת, נאראטיבים פרו-איסלמים.

ודוק: האמת היא תמיד אחת וניתן לבדוק אותה אמפירית או להפריכה. כל הערכים הם תמיד סובייקטיביים ויחסיים. ערד הלבר-ניר חשף את ערכיו.

שפת שקר מונעת פעולה

חוסיין באראכ אובמה סירב כל זמן כהונתו לומר את המילה "טרור ערבי-מוסלמי".

כאשר מתעלמים מבעייה ולא נוקבים בשמה לא ניתן לטפל בה.

פעם נוספת משתמש אורי הייטנר בביטוי השקרי "טרור חקלאי" בביקורתו על המדינה: 

"הטרור החקלאי – שלושה עגלים נגנבו באחד מלילות השבוע מן העדר של אורטל. הטרור הזה הוא מנת חלקו של כל המגזר החקלאי בישראל לאורך שנים. אוזלת היד של המדינה מול הטרור החקלאי היא אחד הכישלונות החמורים של הממשלות האחרונות. הממשלה החדשה חייבת להציב את המלחמה בטרור החקלאי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה." ("חדשות בן עזר", 1480)

שקר! אין דבר כזה "טרור חקלאי". חקלאות לא יכולה לעשות טרור. יש טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודיים.

האם הייטנר משתמש בביטוי השקרי "טרור חקלאי" ואינו אומר את האמת "טרור ערבי-מוסלמי" – בגלל רצונו לזכות בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) במפלגתו כחול לבן?

ברור ששקר אינו תורם לפתרון הבעייה.

בין חנינא סגן כוהנים ל"דין מוחמד בסיף"

רבי חנינא סגן כוהנים שחי בזמן חורבן הבית אמר: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו." אלמלא הכוח של המדינה – ג'ונגל, מלחמת הכול בכול. אמרה קצרה זו היא בעצם התמצית שניסח תומס הובס באריכות בספרו "לוויתן".

היישובים הערביים בארץ חיים ללא מוראה של מלכות, מלחמת הכול בכול, ג'ונגל. "דין מוחמד בסיף" ערבי רוצח ערבי.

כל נציגי הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל החרימו השבוע את השבעת הכנסת וניצלו את הרצח הפושה בחברה הערבית להפגנות נגד ישראל, הפגנות המלוות בדגלים שחורים ודגלי אש"פ.

איימן עודה פירסם קריאה של הקהל הקוראת: "יא ארדן הוא חזיר, פלסטיני לא מפחד, והמשטרה היא אם המקור של הטרור!"

https://twitter.com/AyOdeh/status/1180069681622917122

הנוסחה כל כך פשוטה: ערבים רוצחים יהודים זה בגלל היהודים, ערבים רוצחים ערבים זה גם בגלל היהודים...

הערבים מסרבים להתגייס למשטרה, מסרבים להקים תחנות משטרה ביישוביהם, ומתלוננים נגד המדינה שאין משטרה.

הסתירה נובעת מכך שמנהיגי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מעוניינים במצב הקיים עקב רצונם לקעקע את המדינה היהודית ולהביא לידי מצב של אוטונומיה ערבית בתחילה, וריבונות בהמשך.

על המנהיגות הערבית לטפל ראשית בחולי העמוק של התרבות הערבית-מוסלמית האלימה המבוססת על "דין מוחמד בסיף". חולי תרבותי הקיים לא רק בישראל, אלא בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר.

אבל יש להודות באמת הקשה, הערבים צודקים בהחלט בטענותיהם נגד המשטרה. המשטרה כמעט ואינה פועלת בישובים הערביים. בישובים הערביים אין "מוראה של מלכות" שוטר בודד אינו יכול להיכנס לכפות משהו, יש צורך בפלוגות של מג"ב. המצב חייב להיפסק.

על הממשלה להיערך לתוכנית מסודרת. פעם בחודש להיכנס בכוח רב ליישוב ערבי אחר, להטיל עוצר ולפרק את תושביו מנשקם. נכון, זה עורר צעקות רבות והפגנות נגד מצד הערבים, שהם כאמור מעוניינים במצב הקיים – אבל אסור להירתע. סוף התהליך הוא בעיקר לטובת הערבים. אלמלא מוראה של מדינת ישראל שולט "דין מוחמד בסיף".

את המערכה יש להתחיל בנגב הפרוע שנהפך מזמן לאזור חוץ טריטוריאלי.

האם שר הביטחון, בנימין גנץ יעשה זאת?

יירקבו בקלונם (1)

המשומדת היהודייה, סימון וייל (לא הפוליטיקאית הצרפתייה ניצולת אושוויץ בשם הזהה) (1909-1943) ראתה בעצמה סוג של קדושה נוצרייה, המקדשת את הסבל ונהנית ממנו כמזוכיסטית. ואת זאת היא פיתחה בהגותה.

וייל, סבלה מילדותה מכאבי ראש ומבעיות במערכת העיכול, עבדה בבתי חרושת בצרפת כדי לעמוד מקרוב על תנאי העבודה הקשים שבהם; במלחמת האזרחים בספרד הצטרפה לבריגדה אנרכיסטית בקטלוניה, אך נכוותה משמן רותח שנשפך עליה בשל קוצר ראייתה, ונאלצה לחזור לצרפת; כשהיתה בלונדון ב-1943 ביקשה להצטרף ליחידות הרזיסטנס בצרפת ומשנענתה בשלילה (שארל דה־גול אמר שהיא משוגעת), גזרה על עצמה משטר של קיצוב תזונתי, בהתאם לכמות המזון שאפשר היה להשיג באותה זמן בצרפת. היא אושפזה, מורעבת וחולת שחפת, בבית חולים באנגליה ושם מתה.

כ"מומרת להכעיס" טיפוסית, הפנתה המשומדת סימון וייל ביקורת ארסית נגד עם ישראל: "אין פלא שעם של עבדים נמלטים, שכבש ארץ גן עדן שעובדה ביגיעה בידי ציביליזציות שלאותם עובדים לא היה בהן כל חלק, ושהם הרסו במעשי טבח – אין פלא שעם כזה לא יכול היה להוציא מתוכו הרבה טוב," כתבה (מתוך "הכובד והחסד").

(קצת טוב בכל זאת יצא מעם ישראל, למשל היא עצמה...)

סימון וייל המשומדת האוטו-אנטישמית תולה בעם ישראל את האשמה בקפיטליזם, בקולוניאליזם ובאימפריאליזם  העולמי. ברור שעם תורה אוטו-אנטישמית כזו היה הכרח לתרגמה לאחרונה לעברית.

סימון וייל, "האם אנו נאבקים למען הצדק", י-ם, 2019,

https://carmelph.co.il/book/luttons-nous-pour-la-justice/

לדידה של וייל, היעלמותו של העם היהודי הוא צדק לאנושות. ישנם רבים המצדדים בהגותה. המשומדת וייל היא אחת הדוגמאות למחלה היהודית "תסמונת ויינינגר"

תסמונת ויינינגר

את תופעת שנאת העצמי, ו"אהבת האוייב" כמחלת נפש אני מכנה "סינדרום ויינינגר". אהבת יהודי את הבא לרוצחו הינה תופעה הייחודית רק ליהודים. זהו סינדרום וינינגר. ב-1903 התאבד הסופר הצעיר בן ה-24, ד"ר לפילוסופיה, אוֹטוֹ שְׁלֹמֹה וַינִינְגֶר. ויינינגר שנא נשים ויהודים. (ראה את היהדות כדת נשית), ובעיקר שנא את עצמו.

 היטלר אמר שיש רק יהודי אחד שהוא מעריך. היהודי אוטו ויינינגר. ויינינגר, אמר היטלר, הוא היהודי היחידי שיש לו זכות קיום כי ברוב אצילותו הוא הבין כי מחובתו לשחרר את הגזע הארי מנוכחותו המטמאת.

השנאה העצמית המביאה לאהבת האוייב היא "סינדרום ויינינגר" ללא ספק מחלה ממארת.

ירקבו בקלונם (2)

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הינה רשימה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מייצגת את הקומוניזם (רק"ח) הפשיזם הערבי (בל"ד) הפשיזם האיסלמו-נאצי – האחים המוסלמים החמאס שבמצעם השמדת היהודים (רע"ם תע"ל) כמו גם תמיכה בפוליגמיה, ודיכוי נשים, הדתה מוסלמית ונגד זכויות הלהטבי"ם, וכמובן חיסול מדינת היהודים (זכות השיבה). אה כן ומנהיגה האחמדי, איימן עודה, תומך בקצב מדמשק אסד.

בבחירות האחרונות התפתח טרנד של הצטרפות יהודים אקטיביסטים פרו-איסלמיים לרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) ובעיתון "הארץ" אף התפרסמה מודעה החתומה על ידיהם.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, יוסף אמיתי, (חבר מפ"ם בעברו), מסביר במאמר ב"הארץ" מדוע הוא תומך ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל): "האידיאלים שהביאו אותי ואת חבריי לתמוך ברשימה המשותפת היא יהדות סובלנית, הומניסטית, טעונה ערכי מוסר אוניוורסאליים וייחודיים כאחד." [יוסף אמיתי, היהדות של ישראל הראל, "הארץ" 4.10.19].

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7936244

לאור ה"אידיאלים" של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ההתנאות של יוסף אמיתי האקטיביסט הפרו-איסלמי בהיותו "הומאניסט" – לא יכולה שלא להזכיר את התנאותו של היטלר כשהצהיר: "אני הומניסט אדיר" – ( Ich bin so colossal human)

יוסף אמיתי (מישהו יודע את שמו המקורי?) הוא בין הלוקים בתסמונת ויינינגר.

האנטישמיות הפולנית – הוכחה

נשיא פולניה, אנדז'יי דודה, אמר כי אמירותיו של שר החוץ ישראל כץ שהפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אימם הן שתרמו לעליית התקיפות האנטישמיות במדינה.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5598387,00.html

ודוק: דברי השר כץ כי כל הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אימם אינו נכונים, לא כולם. היו בפולניה גם אלפי חסידי אומות העולם, אבל דווקא האימרה הזו של הנשיא היא המוכיחה את המשפט. הרי ההיגיון אומר שאם הפולנים לא ינקו אנטישמיות מחלב אימם היה עליהם להתקומם נגד הנאמר, לסתור אותן ולהוכיח כי אינם אנטישמים, ולא להוכיח אותו ע"י עליית התקיפות האנטישמיות.

ישלמו על קלונם

לאחרונה כל מי שאינו תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי מותקף מיידית ע"י האקטיביסטים הפרו-איסלמיים כ"פשיסט" וכ"נאצי".

בשורה טובה מבית המשפט. כתב "הארץ" לשעבר, יצחק לאופר-לאור, חויב ע"י בית המשפט להתנצל ולשלם פיצויים לעיתונאי עמית סגל על שכינה אותו "היטלר".

https://rotter.net/forum/scoops1/577722.shtml

יש לקוות שהפעם לא יתחמק לאופר-לאור מאשמה כפי שהצליח התחמק מהאשמות על ההטרדות המיניות שביצע.

https://www.haaretz.co.il/news/law/1.1189679

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ישראל הראל: "נתניהו עומד לדין לא רק בשל חטאיו הנומינליים, כי אם, ויש אומרים  –בעיקר, בשל ניסיונותיו להשיב לממשלה סמכויות שלטוניות שנטלו לעצמם השופטים והפרקליטים. תוכיח, כאמור, תעמולת ההדלפות שנוהלה נגדו. זו אמנם פגעה בו, אך גם פגעה, פגיעה שאין חמורה ממנה, בהפרדת הרשויות ובגופים שניהלו אותה: המשטרה, הפרקליטות והייעוץ המשפטי.

"בוחרי הליכוד, ולא רק הם, משוכנעים עתה שטענותיו של נתניהו, שלפיהן המערכות, שרודפות אותו מסיבות פוליטיות, חברו לשמאל כדי להדיח אותו, היינו את הימין, מהשלטון – נכונות. מתנגדי נתניהו במערכות המשולבות הללו – המערכת הפוליטית ומערכות האכיפה – יצרו ציפיות-שיא להרשעתו, ששום ערכאת דין אנושית אינה יכולה שלא להיות מושפעת מהן. זה מילכוד שלא ניתן להיחלץ ממנו בשלום. אם נתניהו יזוכה, תקום נגד השופטים סערה תקשורתית וציבורית שכמוה עוד לא היתה כאן." ["הארץ", 4.10].

* שלום אהוד, בניו זילנד חגגו כבר את ראש השנה, בניו ג׳רזי השמש עדיין זורחת. הקשבתי להרצאה שלך ביו-טיוב. רושם ראשון, הכול לעניין וטוב. צריך להקשיב פעם שנייה להבין את הכול.

שנה טובה ומתוקה, 

אשר תורן 

* הסיפור על השיר "תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים": זה שנים רבות שאין בזמר הישראלי העכשווי שום ביטוי לרחשי ליבו של הציבור החילוני, המהווה את רוב אוכלוסיית ישראל, ולמרות שהוא אוהב ומכבד מאוד את מסורתנו יש לו דרכים משלו להתחבר אליה.

המשורר פרופ' יוסי גמזו, שלימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובעולם הרחב גם ספרות עברית וגם מדעי היהדות, כולל קורסים בתורת הקבלה, התפעל תמיד מדמותו הנדירה של הרב קוק, שספריו גדושים ברוח שירית. ובמיוחד מן העובדה ההיסטורית שכאשר טענו אנשי דת מבית שמאי כנגד יחסו של הרב קוק לחלוצי התנועה הקיבוצית שלא הקפידו על תרי"ג מצוות ואילו הוא נהג כלפיהם ברוח בית הילל – השיב להם הרב קוק: "אני בהחלט מדגיש בפני הקיבוצניקים הללו שיש  לקיים את כל המצוות, אך אני מודע ביותר לכך שהם מקיימים בעמלם ובמסירותם יום-יום ושעה-שעה את מצוות יישוב הארץ שעליה נאמר במסורת ישראל שהיא שקולה כנגד כל שאר המצוות."

יוסי התפעל לא פחות מאימרתו הנועזת של הרב קוק: "המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם, אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

בימים של פערים מסוכנים ביותר לאחדות העם ולכידותו, ימים שבהם מורחבים ומועמקים הפערים בין דתיים לחילוניים, חשוב מאוד לזכור את אימרתו זו של הרב קוק, והיא שהיוותה את מקור ההשראה לשירו של פרופ' יוסי גמזו "תפילת יהודי חילוני לימים הנוראים".

עופר יקירי, ביקשתי עוד אמש מקלוד פרץ לשלוח לך את ההקלטה המעולה של שיר יום כיפור זה בגירסתו המולחנת בתקווה שתמצא את הדרך הטכנית להשמעתה ב"זמרשת".

ועוד קוריוז:  בשירו המיתולוגי-ממש של יוסי מימי מלחמת ששת הימים, "הכותל", שבוצע כבר בלשונות שונות נוסף למקור העברי (כגון ביידיש ואפילו ביפאנית) כתוב בבית החוזר:

"הכותל – אזוב ועצבת,

הכותל– עופרת ודם,

יש אנשים עם לב של אבן,

יש אבנים עם לב אדם."

ביחס לשורות אלו התנפלו על יוסי דווקא חילונים קיצוניים ומיליטנטיים, שלא הבינו כיצד יכולות להיות אבנים עם לב אדם. אך אילו קראו בתשומת לב את הבחנתו הידועה של אחד העם בין "אמת ארכיאולוגית" שאפשר להוכיח אותה במימצאים חומריים ובין "אמת היסטורית" שאפילו אם אין לה הוכחות חומריות הרי עצם העובדה שאלפי שנים מאמינים בה מיליוני יהודים, כמו באמונה שתחיבת פתקי בקשות בין אבני הכותל מסוגלת לגרום להתקבלות הבקשות – יוצא שבאמונת אותם מיליונים ולאורך אלפי שנים, יש בכל זאת, גם אם באופן מטאפורי, לב אדם לאבני הכותל.

עוד החילונים המיליטנטיים מדברים וכבר טענו דתיים לא מעטים כי את האמירה על לב האבן ועל לב האדם נטל המשורר מפסוק מסויים במאמר של בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק. האמת היא שפרופ' גמזו לא הכיר כלל מאמר זה ואין זו הפעם הראשונה ששני מחברים כותבים דברים דומים מבלי שהכירו זה את זה.

ואם הזכרנו בסיפור-שיר זה ליום כיפור את תרגומו של השיר "הכותל" ליפאנית, לפני שנים אחדות זכה יוסי בפרס הראשון בתחרות ספרותית בהיותו מרצה אורח באוניברסיטה בסידני, אוסטרליה, ובזכות פרס זה הגיע ליפאן. ברגע ששמעו על הגעתו לטוקיו ראשי תנועת "מקויה" אוהדת ישראל, הם באו למלונו ולקחוהו לאירוע מיוחד שערכו לכבוד השיר "הכותל" כאשר מאות מאנשיהם גודשים את המדרכות משני צידי הכביש המוליך אל מועדונם והם מנופפים במאות דגלי ישראל. באותו אירוע ביצעה מקהלת "מקויה" את השיר הזה בתרגום ליפאנית והעניקה לפרופ' גמזו מגילת-בד רחבת ממדים עליה נכתבו ביפאנית כל מילות "הכותל".

עד היום שומר יוסי גמזו מגילה נדירה זו כמזכרת יקרה והוא קורא לה בהומור "אחת מן המגילות הגמוזות..."

* למר אהוד בן עזר, בימים אלה של אי הוודאות להקמת הממשלה ה-35 ברצוני לצטט מִסר וינסטון צ'רצ'יל, שהיה פוליטיקאי, מדינאי, קצין צבא, עיתונאי צבאי, סופר, היסטוריון, כיהן כראש ממשלה בשתי תקופות כהונה, זכה בפרס נובל לספרות על ספרי ההיסטוריה שכתב, ומעט לפני מותו הוכרז כאזרח כבוד של ארצות-ברית, כבוד שניתן רק לשבעה אישים נוספים מאז ומעולם.

צ'רצ'יל אמר: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."

כולי תקווה בכך שהגורמים הרלבנטיים יתעשתו ותוקם ממשלת אחדות במהרה. כי זה המהלך הראוי ביותר למען מדינת ישראל כולה!

בכבוד רב,

ובברכת גמר חתימה טובה לקוראים/ות,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל