פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1483

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בתשרי תש"ף, 10.10.2019

עם צרופת ספר המתכונים המעודכן של בן בן-עזר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // יעקב אחימאיר: רות עבור. // מתי דוד: מנהיגות פוליטית מפוחדת?! // ישראל בר-ניר: יש שימוע. האם יש גם שומע? // אורי הייטנר: צרור הערות 9.10.19. // איליה בר-זאב: שני שירים. // פוצ'ו: בחיי [6], ל"ב. תעלולי מר חרבוניהו. // הדסה  מור: בתי קברות כאתרי תיירות מרתקים, קברי השומרים בשייך אברק. // יואל נץ: הזיכרון והשיכחה. // אסי דגני: שיר מעברי. // דניה מיכלין-עמיחי: ד"ר נפתלי הכהן – הסופר הצרפתי פייר ניראק. פרק מתוך ספרה החדש "בראי הדורות, ירושלים-תל-אביב 1834-2010, משפחות הכהן ומיכלין". הוצאת כרמל. ירושלים 2019. 300 עמ'. // תקוה וינשטוק: הנינה ה-28! // יורם אטינגר: שנה טובה לדמוגרפיה היהודית. // אשר תורן על משה שמיר. // אלוני זמורה: הרהורים על מלחמת יום הכיפורים. // אהוד בן עזר: בשולי פנקס הכיפורים. האימפריה היהודית בוכה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בית חפץ" לדב קמחי, 1951. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.12.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק תשיעי. לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו. // ממקורות הש"י.

* * *

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ מִתּוֹךְ הַסְּטַדְיָה

שֶׁל פְּרוּדִים וּמְנֻדִּים עָבְרוּ אַחֵינוּ בְּנֵי חַבָּשׁ

לְדַרְגַּת אַחִים שָׁוִים לָנוּ בִּזְכוּת הָרַב עוֹבַדְיָה

שֶׁהוֹדוֹת לְטִפּוּלוֹ בָּם סְטָטוּס זֶה לָהֶם נִכְבָּשׁ.

וְכֵיוָן שֶׁבְּכַשְׁרוּת יַהֲדוּתָם פֹּה עַסְקִינָן

נְסַפֵּר גַּם עַל כַּמָּה אֻמְצוֹת בָּשָׂר שֶׁבְּגִינָן

מַאפְיוֹנֵרִים אִיטַלְקִים מָמָּשׁ הֶחְלִיטוּ לְקַצֵּר

אֶת חַיָּיו שֶׁל אִישׁ סוֹכְנוּת אִם לֹא יַסְכִּים לְהִתְנַצֵּר...

כִּי אִם גִּיּוּר הֻזְכַּר לְעֵיל – כְּבָר סַָבָא יִשְׂרָאֵל  *  זוֹכֵר קוּרְיוֹז אַחֵר, בּוֹ יְהוּדִי תוֹקֵעַ גוֹלִים * לַזּוֹמְמִים לְהוֹצִיאוֹ לִשְׁמָד, יִשְׁמֹר הָאֵל: * כַּת מַאפְיוֹנֵרִים סַן-פְרַנְצִיסְקוֹאִים שְׁלוּפֵי פִּיסְטוֹלִים * הַמְאַיְּמִים עַל מִי שֶׁמְּסָרֵב לְהִבָּהֵל * מִנִּסְיוֹנָם לִמְכֹּר לוֹ אֶת דָּתָם שֶׁל הַקָּתוֹלִים. * וּבְמִי מְדֻבָּר? מְדֻבָּר, יְדִידַי, * בִּשְׁלִיחַ הַסּוֹכְנוּת, מַר שְׁנוֹרְמַן, שֶׁבְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ  * שָׂכַר דִּירָה בְּרֹבַע אֵלֵגַנְטִי לְמַדַּי * אַךְ בְּמִרְשַׁם הַתּוֹשָׁבִים לְרֶגַע לֹא הֵצִיץ כֹּה * וְלֹא יָדַע כִּי רֹב שְׁכֵנָיו קָתוֹלִי אִיטַלְקִי * וְכִי דָתָם אוֹסֶרֶת עֲלֵיהֶם בְּסוֹף שָׁבוּעַ * כָּל אֲכִילֵת בָּשָׂר וְכָל צִפְצוּף, לוּא גַם חֶלְקִי * עַל נֹהַג זֶה מַקְפִּיץ אֶצְלָם בְּאֹרַח דֵּי קָבוּעַ * אֶת כָּל הַפְיוּזִים וְכֵיוָן שֶׁעֶצֶם הַתַּסְמִין * שֶׁל קַּנָּאוּת שְׁכֵנָיו לְצַו דָּתָם הָיָה עוֹד זָר לוֹ * נָהַג מַר שְׁנוֹרְמַן זֶה אֵלָיו בִּ- Fridayלְהַזְמִין * לְ"עַל הָאֵשׁ" (מֻשָּׂג יִשְׂרְאֵלִי שֶׁכְּמוֹ נִגְזַר לוֹ * מִ-barbecue אָמֵרִיקָאִי) חוּג יִשְׂרְאֵלִים * מֵחֲבֵרָיו בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, אַךְ רֵיחוֹת הַסְּטֵיקִים * הָיוּ פּוֹשְׁטִים מֵעַל הַמַּנְגָּל וּמַכִּים גַּלִּים * מִמִּרְפַּסְתּוֹ עִם מוּסִיקָה עִבְרִית שֶׁל דִּיסְקוֹטֵקִים * וּמַטְרִיפִים אֶת דַּעֲתָם שֶׁל כָּל שְׁכֵנָיו בָּרְחוֹב * שֶׁכָּל גִּישָׁה לִסְטֵיק בִּימֵי שִׁשִּׁי מֵהֶם נִמְנַעַת * אַךְ תַּאֲוַת בְּשָׂרִים צְלוּיִים שֶׁהֵם מֵתִים לִתְחֹב * בֵּין שִׁנֵּיהֶם כְּבָר מוֹצִיאָה אוֹתָם שָׁם מִן הַדַּעַת.

* עַד שֶׁעֶרֶב שַׁבָּת אֶחָד, מוּל מֻזְמָנָיו * פָּרְצָה כְּהוּרִיקָן אֶל מְעוֹֹנוֹ שֶׁל הַשָּׁלִיחַ * כְּנֻפְיָה שֶׁל בִּרְיוֹנִים קָתוֹלִיִּים מִבֵּין שְׁכֵנָיו * עִם שְׁלַל אֶקְדָּחֵי "קוֹלְט" מְשֻׁחְרְרֵי נִצְרָה וּבְרִיחַ * וְאוּלְטִימָטוּם אֵימְתָּנִי עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם: * "שְׁמַע, Mister neighbour, נִיחוֹחוֹת הַ-barbecue שֶׁלְּךָ * הֵם כְּמוֹ תְּקִיעָה שֶׁל אֶצְבַּע בְּעֵינֵינוּ, חֵי שָׁמַיִם, * לָכֵן תַּכְנִיס עָמֹק מִכָּאן וָהַלְאָה לְרֹאשְךָ * שֶׁאֲכִילַת בָּשָׂר שֶׁאֶצְלְךָ נֶחְשֶׁבֶת 'כֹּשֶׁר' * אֶצְלֵנוּ אֲסוּרָה בִּ-Friday בְּאִסּוּר חָמוּר * אָז יֵשׁ לְךָ בְּרֵרָה, מַר סְטֵיקוֹבִיצְקִי, אוֹ שֶׁ אוֹ שֶׁ: * אוֹ שֶׁבְּתוֹךְ שָׁבוּעַ תִּתְנַפְנֵף נִפְנוּף גָּמוּר * מֵהַשְּׁכוּנָה הַזֹּאת אוֹ שֶׁתִּגַּשׁ מָחָר לַכֹּמֶר * בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁלָּנוּ שֶׁיַּטִּיף לְךָ מוּסָר * וְתֵהָפֵךְ קָתוֹלִי וּבְלִי הֶגֶה וּבְלִי אֹמֶר * תִּשְׁמֹר מִנְהָג זֶה שֶׁבְּ-Friday לֹא אוֹכְלִים בָּשָׂר * אַךְ אַל תַּכְנִיס לָרֹאשׁ הַיְּהוּדִי שֶׁלְּךָ, כִּבְּלוֹפֶר, * לֹא טְרִיקִים וְלֹא שְׁטִיקִים בְּתִקְוָה לְהַעֲרִים * עַל אִיטַלְקִים כָּמוֹנוּ כִּי שׁוּם שֹׁחַד וְשׁוּם כֹּפֶר * לֹא יַעַזְרוּ לְךָ, כְּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מַזְהִירִים * אוֹתְךָ כְּבָר מֵעַכְשָׁיו שֶׁבְּקָרוֹב נָבוֹא לִבְדֹק פֹּה * אִם כֵּן אוֹ לֹא הִפְנַמְתָּ אוּלְטִימָטוּם כֹּה נֶחְרָץ * כִּי אִם נִרְאֶה שֶׁרַק עָשִׂיתָ מֵאִתָּנוּ צְחוֹק פֹּה *  תַחְטֹף אֶצְלֵנוּ, Mister bloody Jew, טִפּוּל נִמְרָץ..."

* "וְכָךְ, בְּיוֹם שִׁשִּׁי הַבָּא," סָח סַבָּא, "שָׁב הַמֶּתַח * אֶת כָּל שְׁכֵנָיו שֶׁל שְלִיחַ הַסּוֹכְנוּת כְּמוֹ אֵש לַחְרֹךְ * כִּי נִיחוֹחוֹת צָלִי מִמִּרְפַּסְתּוֹ פָּשְׁטוּ בַּשֶּׁטַח * כְּאִלּוּ מְצַפְצֵף הַ- bloody Jewצִפְצוּף אָרֹךְ * עַל אִיּוּמֵי אוֹתָם קָתוֹלִים טְעוּנֵי פִּיסְטוֹלִים * וּמְחַמֵּם מִלְּבַד בָּשָׂר שֶׁמֻּזְמָנָיו טוֹרְפִים * גַּם אֵשׁ חֵמָה וָמֶרִי בַּמִּגְזָר הַמַּפְיוֹנֵרִי * וְהֵם חוֹזְרִים אֶל דִּירָתוֹ  בְּאֶקְדָּחִים שְׁלוּפִים.

* 'תַּגִּיד, בַּסְטַרְדּוֹ,' הֵם צוֹרְחִים בִּמְלוֹא טֶמְפֶּרָמֶנְטוֹ * שֶׁל חוּלִיגָנוֹ אִיטַלְיָנוֹ, 'יֵש לְךָ סְעִיף  * שֶׁל זִכָּרוֹן דָּפוּק? כִּי אִם זֶה כָּךְ אָז תּוֹךְ מוֹמֶנְטוֹ * נַזְכִּיר לְךָ מַה שֶּׁסֻּכַּם בֵּינֵינוּ וְנָעִיף * אוֹתְךָ כְּמוֹ טִיל בָּלִיסְטִי מִבֵּיתְךָ עִם כָּל הַבַּנְדָּה * שֶׁל חֲבֵרֶיךָ וְרֵיחוֹת הַַ-barbecue שֶׁלְּךָ * לֹא יְשַׁגְּעוּ אוֹתָנו כָּאן יוֹתֵר מִן הַוֶּרַנְדָּה * הַזֹּאת. יֵשׁ לְךָ מַה לּוֹמַר,Jew , לַהֲגַנַּתְךָ?'

* 'יֵשׁ וְעוֹד אֵיךְ,' מֵטִיחַ בִּפְנֵיהֶם אוֹתוֹ שָׁלִיחַ, * 'כִּי יֵשׁ לִי עַל הָאֵשׁ פֹּה בְּשַׂר דָּגִים וְלֹא בָּקָר.' * אַךְ כָּאן, מֵרֹב סוּרְפְּרִיזָה נִתְקָפִים תּוֹקְפָיו בִּקְרִיזָה: * 'לִסְטֵיק בָּקָר אַתָּה קוֹרֵא דָגִים? הֲרֵי נִּכָּר  * לְפִי רֵיחָם וְצוּרָתָם שֶׁלַּדָּגִים הָאֵלֶּה * יֵשׁ זוּג קַרְנַיִם עַל רֹאשָׁם והֵם גּוֹעִים מוּ-מוּ?'

* 'מִיָּד תָּבִינוּ,' סָח לָהֶם מַר שְׁנוֹרְמַן, 'אֵיזֶה פֶּלֶא * לִמֵּד אוֹתִי הַכֹּמֶר, כָּךְ שֶׁלֹּא תִּשְׁתּוֹמְמוּ * שֶׁהַבָּקָר הָפַךְ לְדָג וְדַוְקָא דַג קָתוֹלִי.'

* 'אוֹקֵי, אִם כֵּן נִשְׁמַע אֵיךְ חֵטְא סַרְבָנוּתְךָ יֻצְדַּק,' * אוֹמְרִים הַמַּפְיוֹנֵרִים וּמַפְנִים אֶת הַפִּיסְטוֹלִים * אֶל לֵב שְׁכֵנָם כְּרֶמֶז כְּלָל לֹא דַג וּכְלָל לֹא דַק.

* 'רָאִיתִי אֵיךְ הַכֹּמֶר בְּמִבְרֶשֶׁת מַתִּיז גֹּדֶשׁ * שֶׁל מַיִם,' הוּא מַסְבִּיר, 'עַל מֻעֲמָד לְהִתְנַצּרוּת * וְסָח: 'בְּשֵׁם הָאָב, הַבֵּן וְרוּחַ אוֹתוֹ קֹדֶשׁ * שֶׁבּוֹ מֻשְׁלָם שִׁלּוּשׁ זֶה בַּהֲלִיךְ הַהִוָּצְרוּת * שֶׁל מְשֻׁמָּד נוֹצְרִי' (כָּאן קוֹל הַכֹּמֶר קְצָת גָּבַר) * 'אֲנִי מַכְרִיז עָלֶיךָ כְּנוֹצְרִי לְכָל דָּבָר.' *  וּכְפִי שֶׁכְּבוֹד הַכֹּמֶר שָׁם נָשָׂא דְבָרָיו וַיֹּאמֶר * עָשִׂיתִי בְּדִיּוּק נִמְרָץ אֶת מַה שֶּכֹּמֶר זֶה * עָשָׂה אֶצְלוֹ לַמּוּמָרִים שֶׁלּוֹ – כִּי קַל וָכֹּמֶר * שֶׁאִם אוֹתָהּ הָרֶפְּלִיקָה שֶׁהוּא, בַּמַּחֲזֶה * שֶׁל טֶקֶס הֲמָרַת-הַדָּת שֶׁמּוֹנְסִינְיוֹר הִדְגִּים * מַתְאִים לִבְנֵי אָדָם הוּא גַם מַתְאִים פֹּה לְדָגִים * וְחִישׁ, בְּמִטְבָּחִי, בִּקְצֵה מִבְרֶשֶׁת שֶׁסִּיְּעָה * לִשְׁטֹף כָּל סְטֵיק-צְלִיָּה הִשְׁפְּרַצְתִּי כְּמוֹ בַּכְּנֵסִיָּה * מַיִם קְדוֹשִׁים תּוֹצֶרֶת בַּיִת עַל אֻמְצַת-בָּקָר * שָׁעָה שֶׁפִּי מִלְמֵל לוֹ אֶת הַנֹּסַח הַמֻּכָּר:

* "בְּשֵׁם הָאָב, בְּשֵׁם הַבֵּן וְכַמּוּבָן בְּשֵׁם * רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ הַמֻּזְמֶנֶת כָּאן לְהִתְגַּשֵּׁם * בְּנֶתַח זֶה שֶׁעַל הַמַּנְגָּל הַלּוֹהֵט מֻצָּג * אֲנִי מַכְרִיז עָלֶיךָ לֹא כִּסְטֵיק כִּי אִם  כְּ דָ ג..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

יעקב אחימאיר

רות עבור

"לנתניהו אין סיכוי למשפט צדק." המילים הנחרצות האלה, ללא "אם" ללא "אולי", נכתבו ולא התעופפו להן באחד הדיונים הקולניים, המפוטפטים, אגב ההליכים המשפטיים שעובר ראש הממשלה נתניהו. נתאר לעצמנו שאחד הח"כים היה זועק, זועק ולא סתם אומר, כי משפט צדק לנתניהו אי אפשר לו שיתקיים. נראה שמילים אלה היו טובעות באוקיאנוס הלא-שקט, או ליתר דיוק, באוקיאנוס המפטפט.

מן הסתם, נתקלו לקוחות התקשורת בכותרת שעשתה פרופ' רות גביזון, פילוסופית המשפט, הכותרת הנ"ל שנשלפה, ובצדק, מתוך עמוד הפייסבוק שלה – הכותרת מרשיעה בהחלט את העיתונות. לעיתונות, כתבה פרופ' גביזון, חלק בלתי מבוטל ביצירת האווירה הציבורית שלא תאפשר משפט צדק לנתניהו, אם אכן ינוסחו כתבי אישום נגדו. ובדרך אגב, אפשר היה להתרשם כי בס"ה, אמצעי התקשורת הצניעו את המילים המרשיעות האלה.

נכון, פרופ' גביזון עצמה סייעה בכך, על כי לא נעתרה, להתרשמותנו, לפניות להתראיין לערוצי הרדיו והטלוויזיה. יש מקום לחשש כי לו נעתרה לבקשות להתראיין, רוב מנחי הדיונים באולפנים היו מנסים לסתור את דעתה. הרי בימים אלה במיוחד, המנחים היו מתווכחים יותר מאשר מראיינים את בעלת הדעה שנחלצה לסייע לנתניהו המתמודד עם הרשעתו במשפטי שדה, בטרם יועמד למשפט כהלכתו, אם יואשם.

ספק בעינינו אם פרופ' גביזון החליטה ביום בהיר אחד להצטרף לצוות הסניגורים המורחב המנהל את ימי השימוע מול היועץ המשפטי לממשלה וצוותו. מעולם לא התנוסס שמה ברשימות של חותמי עצומות, הנושאות אופי פוליטי במובהק. היא גם לא נקראת כמי שמבקשת לנתץ את גופי המשפט ואכיפת החוק, אם כי היא היתה שמחה, כדבריה, אם אפשר היה למצוא מפלט שיסלק את התביעות הפליליות, אבל זה בהחלט לא פשוט.

כמי שאינו קרוב לקהיליית המשפטנים, אני תוהה מדוע עוטרה פרופ' גביזון בהילה של יושרה ושכל ישר. אולי התשובה לשאלה זו הינה פשוטה באמת: אולי משום שהיא כזאת! אנו מנחשים כי הכותבת סופגת בימים אלה הערות אשר תוכנן אינו הולם את דעותיהם של כמה, אם לא יותר, מעמיתיה בפקולטה. מה עוד שבתנאי רוטציה, היא גם ממליצה על נתניהו כמכהן הראשון כראש ממשלה. "הוא מנוסה, זה יהיה טוב להעברה מסודרת," של השלטון בתנאי רוטציה.

ועוד כתבה כי הנאמנות של חברי הליכוד לנתניהו היא נקודת יתרון. לנחרצות שכזאת לא מצפים מפיה של דמות כמו זו של פרופ' גביזון. אבל, העיקר, כתב האשמה החמור שהיא מגישה לקהיליית העיתונאים אשר תיפקודה בפרשיות נתניהו אינו מאפשר משפט צדק לראש הממשלה. האם דבריה יהיו מכאן ואילך בבחינת אותיות או מילים פורחות באוויר? או, רק נחלתו של עיתון שיצורף לפח האשפה של יום אתמול?

בנסיבות אחרות, ייתכן מאוד שמועצת העיתונות היתה נדרשת לסוגיה החשובה של הבעת ספק בהיתכנותו של משפט צדק. מה עוד שבראש גוף זה מכהנת שופטת [בדימוס] של בית המשפט העליון, דליה דורנר. אבל קולו של גוף זה, בתחום האתיקה, לא נשמע, ולא מהיום. בחודש הבא יתקיים באילת המפגש השנתי של העיתונאים, ביוזמת אגודתם בתל-אביב. אם כן, לבד מן הדיונים שיתנהלו, איך לא, על פסים מפלגתיים, ראוי היה שדבריה של פרופ' גביזון ישמשו נושא לדיונים, אולי אפילו ל"חשבון נפש". אולי תוזמן לאילת פרופ' גביזון לשאת מול הקהל הזה את דעותיה על תיפקוד העיתונות בתקופה זו? והצעה זו אינה מועלית כאן בידיעתה של פרופ' גביזון. אותיות פורחות באוויר? עוד מאמר דעה? לא ולא. לא זה המקרה. זו הזדמנות לעשיית תיקון. כדאי שלא תוחמץ.

הרשימה נדפסה לראשונה ביום 6.10 ב"ישראל היום".

יעקב אחימאיר

* * *

אהוד בן עזר: ההיסטוריה תשפוט את מנהיגותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לא על פי המתקפה המשפטית והתקשורתית המתנהלת נגדו – אלא על פי הצלחתו להתמודד עם האיומים האיראניים על שלומה וקיומה של מדינת ישראל!

* * *

מתי דוד

מנהיגות פוליטית מפוחדת?!

מתברר שהתסבוכת בה אנו מצויים, נובעת משתי צמרות פוליטיות מפוחדות שאינן מסוגלות להכריע, להתפשר ולהקים ממשלת אחדות והתפכחות לאומית הכרחית ואפשרית. צמרות פוליטיות מפוחדות שמאמללות מדינה נהדרת, בגלל משחקי כבוד ואגו בלתי ניסבלים, מול המשימות והאתגרים הצפויים.

אזהרה לכולנו ערב יום הכיפורים והמלחמה הנוראה שהיתה.

האם נתניהו גנץ ותומכיהם מצפים לאירוע ביטחוני, חס וחלילה, כדי שיזעזע אותם להתפכח ולהתפשר? האם המנהיגים איבדו לחלוטין את התבונה ושיקול הדעת המתחייב מהמצב? למה הם מצפים? אין שום הבדלים אידאולוגים או חילוקי דעות רציניים בין הליכוד לבין כחול-לבן בתחומים ביטחוניים וכלכליים. בעבר פרס ושמיר הקימו ממשלת אחדות שתיפקדה, למרות חילוקי דעות חמורים יותר מאלה שבין ביבי וגנץ.

מתי דוד

אזרח מודאג

רמת אפעל

אהוד: הדבק המלכד את חבורת כחול-לבן הוא בעיקר השינאה המתבטאת בסיסמה "רק לא נתניהו!" – זאת בניגוד ליותר ממחצית הבוחרים היהודיים בישראל שהצביעו עבורו!

לכן אם יסכימו אנשי חבורת כחול-לבן לשבת עם נתניהו בממשלה משותפת, עלולה חבורתם להתפורר כמגדל קלפים, ולכן אולי תהיינה גם בחירות מועד ג', ואולי גם מועד ד', ובינתיים נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה במשך חודשים ושנים ולנהל את המערכה המסובכת והקריטית מול איומי האיראנים – מה עוד שלפי הרצינות שבה מתייחסים נציגי התביעה המשפטית לשימוע (יציאתה לחופשה בדרום-אפריקה, באמצע השימוע, של עו"ד ליאת בן-ארי, המשנה לפרקליט המדינה! – יציאה שהובילה לביקורת בגנותה אפילו בתוך מערכת המשפט) –

– לאור כל אלה קיים סיכוי סביר שתיקי נתניהו יתפוררו כמגדל קלפים, ואולי, אולי בעוד כעשר שנים, כאשר יסתיימו כל הערעורים של פרקליטי נתניהו בעליון, תצליח התביעה להרשיעו באיזה סעיף קטן וזניח – כי אחרת הרי תקרוס כל צמרת המערכת המשפטית שלנו נוכח השערורייה על כך שביזבזה הון עתק על תביעות סרק – על חשבון המלחמה בפשיעה האמיתית!

* * *

ישראל בר-ניר

יש שימוע. האם יש גם שומע?

בסיפור לילדים "עליסה בארץ המראות" מאת לואיס קרול (Lewis Caroll), מופיעה דמות בשם המפטי דמפטי (Humpty Dumpty).  הדיאלוג הבא, בין עליסה והמפטי, ממחיש את המתרחש בשימוע הנערך בימים אלה לנתניהו:

"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."

"השאלה היא," אמרה עליסה, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים."

"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכל."

במקור האנגלי:    

'When I use a word,' Humpty Dumpty said, in rather a scornful tone, 'it means just what I choose it to mean — neither more nor less.'  

'The question is,' said Alice, 'whether you can make words mean so many different things.'

'The question is,' said Humpty Dumpty, 'which is to be master — that's all.'

תסמונת המפטי דמפטי (The Humpty Dumpty Syndrome), כפי שיכונה להלן סיפור הילדים הזה, היא נוהל שגרתי בפרקליטות, ואצל היועמ"ש, אביחי מנדלבליט.  האחרון הודיע לא מכבר לשרת המשפטים, אני הוא זה שקובע כאן.

המשפט כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה הוא מרכיב קבוע בלקסיקון הביצועי של פרקליטות המדינה, בהובלתו של שי ניצן, פרקליט המדינה ועוזריו.

המשותף לכל אלה הוא השימוש במילה "אני".  אין דין ואין דיין.  העירפול הניסוחי של הכתוב בספר החוקים, נועד לאפשר התאמת העבירה לנסיבות ולמטרה אליה היא מכוונת.  עבירה לשעתה.

החידוש של הפרקליטה ליאת בן ארי, שותפתו לדבר עבירה של שי ניצן, שהחליטה להפליל "סיקור אוהד" בעיתון, הוא דוגמא מוחשית למשמעות הביטוי מובנה [של מילה] הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה.

במאמר מוסגר, אם בן ארי היתה מתמצאת קצת בדיני פרסום ויחסי ציבור, היא היתה יודעת שאין דבר כזה "סיקור לא אוהד".  כלל ידוע ביחסי ציבור ופרסום הוא לא חשוב מה כותבים עליך כל עוד מאייתים את שמך נכון. כתבי הפלסתר והכזבים המופצים חדשות לבקרים בתקשורת על נתניהו ע"י רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', גיא פלג ודומיהם – תרמו ותורמים לתדמיתו החיובית של נתניהו הרבה יותר מכל מאמר שהתפרסם בוואלה או בכל עיתון רציני אחר. סירובו העיקש של היועמ"ש לאפשר לנתניהו לגייס כספים למימון הגנתו, שזכה לפרסום רחב בתקשורת, גם הוא תרם רבות לאהדת הציבור לנתניהו. איך זה שלא עלה בדעתה של בן ארי להאשים את נתניהו בקבל שוחד מהיועמ"ש? 

כאשר החשיבה מוגבלת לקופסה המשפטית קשה להגיע רחוק.

בחזרה לשימוע. המאמץ החקירתי שהושקע בתיק נמשך כבר למעלה משלוש שנים (אני לא סופר את מה שקרה בעבר היותר רחוק), בהן הועסקו במשרה מלאה מאות מטובי החוקרים של הפרקליטות והמשטרה. שלוש מאות שנות אדם זו השקעה מכובדת ביותר (רק המשכורות וההוצאות הנילוות של החוקרים יכולות להגיע ליותר מ-30 מיליון שקלים), וכל זה לא הספיק.  ברגע האחרון נאלצו להמציא עבירה שאיננה קיימת על מנת לסתום חורים בפאזל הראייתי. 

מישהו מאמין ברצינות שהיועמ"ש יסכים להפריך מאמץ כזה בשימוע של ארבעה ימים?  אם היועמ"ש יסכים לסגור את התיק, או לחילופין ימיר את העבירות בכתב האישום בעבירות "קלות" שלא תפגענה במעמדו של נתניהו, זו תהיה הודאה שהוא ומאות החוקרים שסייעו לו, עשו את מלאכתם רמייה. הם לא חקרו את כל העדים, הם לא בדקו לעומק את כל העובדות, הם התעלמו מראיות שהצביעו על חפותו של נתניהו – הם פעלו אך ורק תחת אובססיה של הרשעה בכל מחיר ולא מתוך כוונה לעשות דין צדק. מערכת המשפט איננה יכולה להרשות לעצמה התפתחות כזאת.

 אם זה בכל זאת יקרה זו תהיה רעידת אדמה קולוסלית בכל מערכת המשפט הישראלית. זה יתבטא בקטע אחר בסיפורה של עליסה:

הַמְפְּטִי-דַמְפְּטִי נָפַל וְנֶחְבַּל וְחוֹלֵל מְהוּמָה

וְכָל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶך, וְכָל פָּרָשָׁיו

חוֹבְשִׁים עַכְשָׁיו אֶת שְׂבָרָיו, אַךְ לַשָּׁוְא.

שופטים אינם מלאכים. יש להם אג'נדה ויצר שררה כמו לכל בן תמותה. ההנחה שהרשות השופטת תישאר ניטראלית ולא תתערב במאבקי הסמכויות בין רשויות השלטון היא לא יותר מהרהורי לב. להלן מה שכתב הוגה דעות צרפתי אלקסיס דה-טוקוויל, שסייר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19:

"המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו."

"הדמוקרטיה באמריקה" מאת אלקסיס דה-טוקוויל, תרגום: אהרון אמיר, אוקטובר 2010

המהפכה השיפוטית של אהרון ברק היא התגלמות מפחידה של התחזית שדה-טוקוויל כתב לפני קרוב למאתיים שנה.

אינני יודע איך ובמה יסתיים השימוע, אבל אני חושש שהאופטימיות של עורכי דינו של נתניהו היא מוקדמת ומוגזמת. במקרה הטוב, לדעתי, על מנת לצאת ידי חובה, ייעשו כמה תיקונים קוסמטיים בכתב האישום שהוכן לנתניהו, אבל זה לא יספיק כדי שהוא ייצא נקי.

ישראל בר-ניר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.10.19

* הפקרת הכורדים – במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה." השנייה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה."

"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת-על היתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.

זכינו, וישראל היא המדינה שנהנתה יותר מכל ממחויבותו של טראמפ להחזרת אמריקה לגדולתה – בהכרה בירושלים כבירת ישראל, בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, בהפסקת הסיוע לאונר"א, בהכרה בריבונות ישראל על הגולן ובפרישת ארה"ב מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני.

הכורדים האומללים הם הקורבנות של מחויבותו של טראמפ לסיסמת "אמריקה תחילה". הוא הפקיר אותם לציפורניו הרצחניות של אחד הרודנים האכזריים והמסוכנים במאה ה-21, ארדואן, רודן טורקיה. הוא הפקיר אותם לידיו של מי שלא יבחל בטבח ואולי אף בג'נוסייד. וטראמפ לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* הלקח – הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים לגורלם, הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על מרכיבי הביטחון – עוצמתו של צה"ל, גבולות בני הגנה, הרתעה בלתי קונבנציונלית ומה שנשחק כל כך בשנים האחרונות – חוסן לאומי, המבוסס על לכידות וסולידריות חברתית.

* חשיבותה של אופוזיציה – כדי שתקום ממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי הממשלה הרצויה מלכתחילה, והיחידה האפשרית בדיעבד, על כחול לבן והליכוד לשבת, בלי להיות מסונדלים בשום הסכם ושום בלוק עם אף מפלגה אחרת, ולקבוע את קווי היסוד ואת מבנה הממשלה. על שתי המפלגות להודיע מראש שאינן פוסלות אף מפלגה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד, מוזמנת להצטרף.

עם זאת, אני חושב שאין זה רצוי שהממשלה תהיה רחבה מדי, כיוון שבדמוקרטיה יש תפקיד חשוב גם לאופוזיציה. ורצוי מאוד, שבראש האופוזיציה לא יעמוד איימן עודה. למה? כי עודה אינו אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה.

על פי הנוהג, כל ראש מדינה שמגיע לארץ נפגש עם ראש האופוזיציה. מן הראוי שישמע אופוזיציה פטריוטית, שחלוקה על הממשלה, אך היא חלק מן הקונצנזוס הלאומי. על פי הנוהל, בכל דיון ממלכתי חשוב ובכל דיון שאליו מוזמן מנהיג מדינה זרה, אחרי ראש הממשלה נואם ראש האופוזיציה. גם כאן, ראוי שתישמע ביקורת של מתנגדי הממשלה, אך לא של מתנגדי המדינה. על פי החוק, על ראש הממשלה להיפגש באופן קבוע לשיחות תדרוך מדיני ביטחוני עם ראש האופוזיציה. אמנם אני סומך על ראש הממשלה, בין אם יהיה זה גנץ, בין אם יהיה זה נתניהו ובין אם יהיה זה סער או מנהיג אחר מן הליכוד, שהוא יקפיד לדווח לעודה בהרחבה על מה שבלאו הכי מופיע בעיתונים. ובכל זאת, עדיף שבראש האופוזיציה יעמוד אדם שניתן יהיה לדווח לו ברוח החוק.

* מפזז על הדם – נער השליחויות דודי אמסלם הגיב על רצח מיכל סלה בהאשמת המשטרה שבמקום לטפל באלימות נגד נשים היא חוקרת את נתניהו. ב-71 שנות קיומה של המדינה, לא כיהן איש כל כך עלוב ונקלה כשר בממשלה. אפילו שאריות הבושה כבר נעלמו.

(אופס... תיקנו אותי. אמסלם אינו הכי נקלה. גונן שגב היה נקלה ממנו. אמסלם הוא השני הכי נקלה).

* בזכות התהליכים – איני מכיר את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ יאיר גולן, אולם אנשים ששמעו אותה מספרים לי שהיא רחוקה מאוד מהשקפות מרצ; שהוא מצדד בעקרונות תוכנית אלון, בבקעת הירדן ישראלית, בגולן ישראלי.

מדוע, אם כן, מרצ צירפה אותו לשורותיה והציבה אותו במקום השלישי ברשימתה? בזכות נאום "התהליכים", בהיותו סגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. את זה אוהבים במרצ, ובזכות ההשוואה הזאת הוא נמצא ראוי לרשימתה.

גולן יודע זאת, ולכן הוא ממשיך למחזר את דבריו הנואלים. לאחרונה אמר, בהקשר לבחירות הדמוקרטיות בישראל, ש"גם היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות" (אגב, אף היסטוריון רציני לא יחתום על האמירה הזאת).

ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, היא הלהיט בקרב שונאי ישראל, שוחרי BDS ושאר אנטישמים, והיא סוג של הכחשת השואה.

* התנגדות נגועה בפוליטיקה – סבר פלוצקר כתב ב"ממון" מאמר חשוב ובו ביקורת נוקבת על בעיית הבעיות של התנהלות המדינה – היעדר תכנון לטווח רחוק בתחומי החיים השונים, לדוגמה בתחבורה ובבריאות, שבעטיו אנו מדשדשים זמן רב, לא מתקדמים, לא פורצים קדימה ומפגרים במתן מענה לצרכים. זאת בניגוד לאופן התנהלותנו בעבר, שהביאה להישגים גדולים, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך גם בתקופות מאוחרות, כמו בקליטת העלייה הגדולה מחבר העמים.

הבעיה במאמרו של פלוצקר, היא שהשקפתו הפוליטית מקלקלת את השורה. אמנם פלוצקר, לאורך שנים, יודע להפריד בין ניתוחיו לבין הנושא המפלגתי, ויודע לפרגן ולבקר ממשלות ומנהיגים ללא קשר לשייכותם המפלגתית. אבל השקפת עולמו המדינית, מקבעת אותו לדוגמטיות לא הגיונית.

כך גם במאמר זה. כך הוא כותב: "הכול מסכימים שהמחסור המורגש כבר היום ברופאים ואחיות צפוי להחמיר תוך שנים ספורות. הכול ידעו זאת כבר לפני חמש שנים ואפילו לפני שמונה שנים. גם הפתרונות היו פחות או יותר ידועים. הם לא יושמו. שתי אוניברסיטאות ללא התמחות ברפואה, אבל עם מומחיות חזקה בפוליטיקה, זכו להקים פקולטות לרפואה, אחת מהן באריאל, תכשיר בעשור הבא רופאים פלשתינאים."

חבל שהוא מבקר דווקא את מה שראוי לשבח – הקמת שתי פקולטות חדשות לרפואה, בצפת ובאריאל. מי אמר שדווקא האוניברסיטאות הדשנות הן שצריכות לתת את המענה למחסור ברופאים? הפקולטה בצפת נותנת מענה לא רק לצורך בהכשרת רופאים, אלא גם לצורך בחיזוק הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה, בהשכלה, בבריאות (מצב הבריאות בפריפריה בעייתי מאוד), בחיזוק הגליל, ביישוב הגליל באוכלוסייה חזקה וצעירה. ובאשר לאריאל – לא הקמת הפקולטה שם נגועה בפוליטיקה, אלא ההתנגדות להקמת הפקולטה. ומה רע בכך שלצד רופאים ישראלים, היא תכשיר גם רופאים פלשתינאים?

* הליכודניקים – צפיתי בפרקי סרט התעודה של עמרי אסנהיים בערוץ 12 – "הליכודניקים". קודם כל, זה סרט משובח ומרתק. עם זאת, חסרה היתה בו האידיאולוגיה של הליכוד – שלמות הארץ וכיו"ב. היתה הסוציולוגיה, היתה המנהיגות והכריזמה, היו המאבקים הפוליטיים והעדתיים בליכוד, והם הוצגו בצורה מעולה, אך להציג את התוכנית בלי לדבר בכלל על האידיאולוגיה – דבר זה הוא בעוכרי הסרט.

כאדם שחי ונושם את הפוליטיקה הישראלית משחר ילדותי, הסרט לא חידש לי כמעט דבר. ובכל זאת, לראות את ההיסטוריה הפוליטית של הליכוד מרוכזת כל כך, בשילוב של סרטי תעודה עם זיכרונות מבפנים של הדמויות המעורבות – הדבר עורר בי זיכרונות, תובנות ומחשבות. אשתף כמה מתובנותיי.

אחד הדברים המייחדים את הליכוד, ועוד קודם את חירות ואת המפלגה הרוויזיוניסטית, מימי ז'בוטינסקי, דרך בגין ועד נתניהו, הוא פולחן המנהיג; ההערצה והסגידה למנהיג. ההערצה לבגין לא נפלה מההערצה לנתניהו, ואף עלתה עליה. ואני מודה שאיני אוהב, בלשון המעטה, הערצת מנהיגים. אך יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין היתה הערצת אדם ישר, נקי כפיים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית. האם ההמון שהעריץ אותו היה מעריץ אותו גם אילו חטא, גם אילו נחשד בשחיתות, גם אילו שיקר? חוששני שכן. אבל הוא היה אחר. לגמרי אחר.

בגין, בניגוד לנתניהו, טיפח ממשיכים ויורשים; העלה אותם וקידם אותם. עם זאת, בדומה לנתניהו, הוא לא טיפח את ה-יורש. וכך הוא השאיר אחריו ואקום עצום, שיצר עשור של מלחמת מחנות קשה ואלימה, בין מחנות שרון, לוי ושמיר. אגב, גם כלפי שרון ולוי היתה הערצת המון, כמו כלפי בגין ונתניהו. כשאני רואה את מלחמת העולם בין המחנות ונזכר בה, אני יכול להבין את התשוקה בליכוד להתלכד מאחורי מנהיג אחד, את הטראומה של תקופת המחנות ואת הפחד מפני כאוס אחרי שהמנהיג יירד מן הבמה.

כאשר נערכה ההתמודדות הראשונה בין שמיר ללוי, לאחר התפטרותו של בגין ב-1983, תמכתי בכל ליבי בדוד לוי. הערכתי מאוד את האיש, ראיתי מסר חברתי בעצם בחירתו, כהתגלמות המוביליות החברתית, כמימוש "הסיפור הישראלי", ותמכתי ברעיונות הצדק החברתי שהוא נשא. עם זאת, לא הייתי אנטי שמיר. לימים, כאשר שמיר היה ראש הממשלה, ולוי ושרון כשרים בממשלתו לא חדלו לחתור תחתיו, לעשות הכול כדי להפיל אותו, בחוסר ממלכתיות, בבוטות ואף באלימות, היתה לי התנגדות חריפה ללוי ולשרון. היא הגיעה לשיאה בתקופת "שרי החישוקים", כאשר לוי, שתמיד היה מתון מבחינה מדינית, יחד עם שרון ומודעי, יצרו קואליציה של אמביציה להפלתו של שמיר, במראית עין של התנגדות אידיאולוגית מימין, ולא בחלו בשום דרך לפגוע בו ולפעול נגדו.

ואף על פי כן, במבט לאחור, עדיין יש בי הערכה רבה לדוד לוי, ולתפקיד החשוב שמילא בהיסטוריה החברתית והפוליטית של מדינת ישראל.

התוכנית מראה איך התקשורת העריצה את נתניהו, הריצה אותו, פינקה אותו ובנתה אותו בראשית דרכו.

כשראיתי שוב את פרשת "הקלטת הלוהטת" – הקונספירציה שנתניהו רקם נגד דוד לוי, בשיאה של ההתמודדות ביניהם על ראשות הליכוד; ה"קלטת" שלא היתה ולא נבראה ולא היתה אלא מזימה להשחרת פניו של מי שהוגדר "בכיר בליכוד המוקף פושעים" – ולמחרת הודלף שאותו בכיר הוא דוד לוי, חשבתי דווקא על קהלת. "אין חדש תחת השמש".

בתיאוריית הקונספירציה של "הקלטת" נתניהו האשים את יעקב ברדוגו כאחד מה"פושעים" שהקיפו את דוד לוי. גם היום ברדוגו אינו מצליח להסתיר את עלבונו. אז איך, ריבונו של עולם, הוא הפך לחסיד שוטה של נתניהו, לתועמלנו ולשופרו בתקשורת? זו חידה בעיניי.

מעניין מאוד לראות, איך מבחינה חיצונית נתניהו כמעט לא השתנה מ-1996 ועד היום. לעומת זאת, הוא השתנה מאוד בין שנת 1993 ל-1996. אני סתם מציין זאת כאנקדוטה. אין בכך שום אמירה מעבר לכך.

באחד הקטעים האחרונים נראה נתניהו במפגש עם ראשי ערים של הליכוד יומיים לפני הבחירות האחרונות, כשהוא מדרבן אותם לעשות הכול כדי להוציא את הליכודניקים לקלפי. והמסר שלו היה ברור – "אם אין לנו 61, ואין לנו 61, רק דבר אחד יקבע מי יקים את הממשלה – מי תהיה המפלגה הגדולה. מספרים לכם את האגדה שגודל הגוש קובע. אל תאמינו. אין דבר כזה גוש. אין לזה שום משמעות. מה שקובע הוא רק דבר אחד – גודל המפלגה." בבחירות קיבלה כחול לבן 33 מנדטים והליכוד – 32 מנדטים.

שיאו של הפרק האחרון היה נאומה של לימור לבנת בוועידת הליכוד, שבו הציגה שאלה רטורית: "לשם מה עלינו לשלטון? כדי לחלק ג'ובים?!" והקהל שאג "כ----ן!!!" – רגע אחד, המגלם את הסיאוב והרקב בליכוד, מפלגה אידיאליסטית בשחרותה. כן, השלטון משחית, ושלטון ממושך משחית במיוחד.

 הזדהיתי מאוד עם תשדירי הליכוד בבחירות 1977, שהיטיבו לתאר את הרקב הנעוץ בשלטון ממושך מדי ואת ההכרח הדמוקרטי בחילופי שלטון. הם היו נכונים אז והם נכונים עכשיו.

* משעממת – אורנה פרץ מקריית שמונה, שראש הממשלה, בעזות מצח, הלבין את פניה כשאמר לה: "את משעממת אותנו," הייתה ונשארה ליכודניקית. בשבועות האחרונים היא משתתפת בהפגנת חסידי נתניהו ליד בית היועמ"ש נגד מדינת החוק. נתניהו ששמע על כך הזמין אותה למפגש פיוס מתוקשר, והתבכיין באוזניה בחמוציות ממורמרת אופיינית, ש"עכשיו את משעממת את התקשורת." זה נשמע כמו אויאויאוי.

נזכרתי, שאחרי התקרית, מכונת התעמולה ותעשיית השקרים מהבית ברח' בלופר, הפיצה את סיפור הבדים על כך שאורנה פרץ היא פעילה ב"הקרן", שממנת אותה ושלחה אותה וכו'. והמונים הפיצו עוד ועוד פוסטים עם "הוכחות" לשקר. כרגיל.

* חדשות טובות למפלגת העבודה – מי אומר שרק דברים רעים קורים למפלגת העבודה? אחד הדברים הטובים שקרו לה השנה, הוא שהיא נפטרה מעונשה של סתיו שפיר.

* המיישב הגדול – במדור "70 שנים אחרי" במוסף "שישבת" של "ישראל היום", דווח על מינויו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, לתפקיד גזבר הסוכנות היהודית, השבוע לפני 70 שנה. עוד סופר בידיעה, שעם מינויו, עמד אשכול על כך שבמקביל הוא יישאר בתפקידו כראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית.

ראוי לציין, שאשכול נשאר בתפקיד ראש מחלקת ההתיישבות גם כשמונה לשר החקלאות ואח"כ כשמונה לשר האוצר והוא כיהן בתפקיד עד מינויו לראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963.

אשכול היה בראש ובראשונה איש ההתיישבות. בכפל התפקידים כשר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא קיצר למינימום את המרחק בין הפה של ראש המחלקה להתיישבות לאוזן של שר האוצר. אני מאמין, שאילו אסור היה אז, כמו היום, כפל תפקידים, והיה עליו לבחור בין תפקיד שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות, הוא היה בוחר בהתיישבות.

בכל תולדות הציונות לא היה אדם שתרם ליישוב ארץ ישראל כאשכול, שהקים מאות יישובים בגליל ובנגב. גם כראש הממשלה הוא דחף להתיישבות והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח ובגוש עציון, לאחר מלחמת ששת הימים. 1/3 מן היישובים שקמו בגולן עד היום, ב-52.5 שנות התיישבות, הוקמו בשנה וחצי שבין המלחמה לפטירתו של אשכול. הוא דחף, עודד והיה מעורב בהקמתם.

את הכןל עשה בפשטות, בצניעות, בהומור עצמי וללא שמץ של פומפוזיות ובלי כריזמה מוחצנת, שכה אפיינו ומאפיינים מנהיגים אחרים. אני אוהב את סגנון המנהיגות של ראשי ממשלה כלוי אשכול ויצחק שמיר, שחייהם היו קודש להגשמת הציונות, ולא ראו בציונות כלי לשירות תאוותיהם.

* העצה הטובה ביותר – במוסף "7 ימים" הופיע מיזם מיוחד לחגים – "העצה הכי טובה שקיבלתי." אנשים מצליחים, כהגדרת העיתון, סיפרו על העצות המוצלחות ביותר שקיבלו. חלק מן הסיפורים היו מעניינים יותר, חלק מעניינים פחות. אבל היפה במיזם, הוא שיש בו מֵמד של צניעות, כאשר אדם מצליח בתחום כלשהו, מספר על עצה שקיבל מאדם אחר, והוא אימץ אותה והיא ליוותה אותו בחיים.

אבל יש מי שאינם מסוגלים להתגבר על טבע האני ואפסי עוד שלהם. כך סיפר אהוד ברק על עצה שקיבל, כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בן 31, מאחד מפקודיו. "'אם אהוד יישאר בצבא הוא יהיה ראש אמ"ן ואח"כ רמטכ"ל. הוא יהיה שר הביטחון ואולי גם ראש ממשלה. השאלה היא האם הוא יישאר אהוד שאנחנו מכירים?' – ואז הוא פנה אליי [מספר ברק] והוסיף: 'אני ממליץ מאוד שתישאר אותו אהוד'."

אבל הפעם אהוד ברק מקבל רק את מדליית הכסף בתחרות המגלומניה. האפילה עליו איילת שקד. היא סיפרה איך "כולם" המליצו לה לא לעזוב את ההיי-טק וללכת לפוליטיקה ואח"כ איך "כולם" יעצו לה לא להתמודד בפריימריז בבית היהודי, ואיך כולם טעו והיא צדקה.

* צר לי עליך – אהוד בן עזר כינה אותי אוטו-אנטישמי ועוכר ישראל. למה? כי ביקרתי את נתניהו. צר לי על בן עזר, סופר ופובליציסט רב זכויות, שהוכה בסנוורים בתעמולת פולחן האישיות של נתניהו, ואימץ את הנראטיב העקום והחולה של הדת האלילית הזאת, לפיה "המדינה זה ביבי", ומי שמבקר את נתניהו שונא את המדינה.

ביקורתי על נתניהו נובעת מאהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל, וסלידתי מפולחן האישיות האלילי של האיש הזה.

וביום הכיפורים אני מוחל לבן עזר על דבריו.

[אהוד: אל תעשה לי טובות ואל תמחל לי, כי זה מה שאתה כתבת בגיליון הקודם ברוב אווילותך:

* שנה חדשה ­– תכלה ממשלה וקללותיה, תחל ממשלה וברכותיה.

וזה מה שעניתי לך:

אהוד: לא ידעתי שגם אתה אוטו-אנטישמי ושונא ישראל, מאלה המייחלים לכך שתכלה הממשלה הנוכחית ו"קללותיה"!]

* ביד הלשון: אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ – הסופר אלי עמיר התראיין לתוכנית "בילוי נעים" בגל"צ, ודיבר בזכות כור ההיתוך ונגד העדתיות. הוא אמר למראייניו, בני העדות השונות, מולי שפירא ומיכאל בר-זוהר: "אנשים אחים אנחנו."

הביטוי הזה נועד לגשר על פערים ומחלוקות בזכות הזהות המשותפת. מקור הביטוי בספר בראשית, בפנייתו של אברם לאחיינו לוט, שנועדה לשים קץ לחיכוכים בין אנשי אברם לאנשי לוט. "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ."

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

שני שירים

הקיץ גּוֹוֵעַ

וְשׁוּב  יוּלִי אוֹגוּסְט –

יַתְמוּת נִרְקֶּמֶת בְּמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן, הָעֶצֶב, הַפְּרִישׁוּת,

אַהֲבַת הַבְּרוּאִים.

תִּקְשֹׁרֶת הֲמוֹנִים מַמְשִׁיכָה לְמַלֵּל –

אֵין כְּבָר שֵׂיבָה טוֹבָה.

מַר הַמָּוֶת בַּחֲדָרִים, עֲרִיסוֹת נְטוּשׁוֹת כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ,

דּוּמִיָּה רֵיקָה מוּל יִבְבַת

הַסִּירֵנוֹת.

בְּפִתְחֵי מְאוּרוֹת הַקַּיִץ גּוֹוֵעַ.

יולי/אוגוסט 2014

מצוּק בקצה היבשת

לכבוד לואי ואז דה קמוּאֶשׁ (ולבריאותו של ד. גספר)

בְּמָקוֹם בּוֹ מַתְחִילִים שְׁבִילִים מַתְחִיל אָדָם לַדַּעַת

אֶת עַצְמוֹ,

בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו מֵעַל הֶהָרִים הַקֵּרְחִים,

מוּל הִתְקַמְּטוּת עֲרוּצֵי הַנְּחָלִים.

גַּלִּים מַּכִּים נוֹאָשׁוֹת בַּחוֹף הַמְּצֻלָּק בִּקְצֵה הַיַּבֶּשֶׁת,

מִתְנַשְּׂאִים וּנְסוֹגִים אָחוֹר.

חוּט דַּק מָתוּח בַּין הָאוֹקְיָנוֹסִים.

רוּחוֹת הַחֹרֶף –

רַעַד מֵיתָרִים מוּל הַסְּעָרוֹת.

א. בעקבות  לואי וַאז דה קמוּאֶשׁ (1524-1580) גדול משוררי פורטוגל. על האנדרטה ב"קאבו דה רוקה" (פורטוגל) מול האוקיינוס האטלנטי, חרוטה השורה שלו: "כאן... במקום בו האדמה מסתיימת ומתחיל הים..."

ב. דני גספר – ממייסדי " שביל ישראל" ועוד שבילים. מדריך ראשי במכון אבשלום לשבילי הארץ.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ב. תעלולי מר חרבוניהו

יום אחד, כשאבי היה בן 91, הוא נעלם. אמר לאימי שהוא יוצא לטייל בשדרות חן ולא חזר. אימי, שהיתה צעירה ממנו בשלוש שנים, לא התעצלה ויצאה לחפש אותו כי שעת הצהריים התקרבה והיא הקפידה תמיד להאכיל אותו בשעה אחת בדיוק. היא עברה לאורכה של השדרה הלוך וחזור והאבדה לא נמצאה. בייאושה טלפנה לאביגיל אחותי (אליי היא מיעטה לצלצל, כי ידעה שאני תמיד כותב ואסור להפריע לי).

אביגיל לקחה מונית והגיעה לבית הוריי, בדיוק כאשר מונית אחרת הגיעה למקום והורידה את אבי.

שלוש שנים לאחר מכן, כשאבי כבר חגג עם המלאכים בשמיים, העזה אימי לספר לאביגיל מה קרה לאבי באותו יום, ואביגיל סיפרה לי.

מסתבר שאבי התעורר באותו יום בהרגשה משונה שסופו קרב והוא החליט שהוא חייב ללכת להיפרד מחברתו הסודית. אני חייב להודות שלרגע לא העליתי על דעתי שיש לו חברה כזו. ידעתי שפעם, כאשר הקים את בית החרושת לתריסים, היתה לו מזכירה שעזרה לו בכל עבודות החישוב של כפל וחילוק שבהן לא התמצא. כנראה שהקירבה והעבודה המשותפת עשו את שלהם והשמועה הגיעה לאוזני אימי. אימי אהבה את אבי מאוד, אבל דרכי הצדק והמוסר היו חזקים ממנה. היא – לפי הסיפורים המשפחתיים – הודיעה לו נחרצות: "או המזכירה, או אני והילדים."

אבי נשבר, פיטר את האישה ומאז לא שמענו עליה דבר.

אביגיל לא ידעה להגיד לי אם אותה גברת, שממנה אבי הלך להיפרד, היא אותה מזכירה של פעם ואם לבת שגרה איתה – יש קשר לאבי. עד היום אנחנו לא יודעים אם באותו יום שבו אבי נעלם, הוא מצא את אותה אישה בביתה, יודעים רק  שכאשר התכונן לחזור לארוחת צהריים הקבועה, התבלבל בדרכו, ולא ידע איפה הוא. התחיל להסתובב ברחובות עד שלמזלו עבר ליד תחנת מוניות, זכר את כתובתו והצליח להגיע הביתה רגע אחד לפני שאחותי טילפנה למשטרה.

כמה שבועות לאחר אותו טיול חש אבי ברע והאמבולנס הביא אותו לבית חולים הדסה. יום אחד כשבאתי לבקרו, כרגיל אחרי עבודתי בסטודיו, מצאתיו זורח באופן מיוחד.

שאלתי אם קרה משהו.

אמר לי: "כן, היה אצלי בבוקר אורח."

כששאלתי "מי?" אמר לי "האיש עם החרמש."

נזקקתי לכמה שניות, עד שהבנתי שהוא מתכוון למלאך המוות. אחרי שנרגעתי שאלתי איפה האיש הזה עכשיו, אמר לי: "הלך. כשרק ראיתי אותו בפתח, אמרתי לו: 'עצור! אל תיכנס, אני יודע שאתה בא אליי, אבל אני לא מהממהרים. אני מאלה העושים כל דבר לאט. אני מציע לך לעשות קודם את הדברים היותר דחופים שיש לך, ואני מבטיח לך שאני לא אלך לקונקורנציה. כשיגיע היום שלי אני אלך רק אליך."

כנראה שאיש החרמש קיבל את ההצעה ברצינות, כי אבי חזר הביתה יומיים לאחר מכן, ואימי זכתה לחיות עוד שנה עם הגבר היחיד שהיה לה בחייה. לבית החרושת כבר לא היה לו כוח ללכת, אבל אני הייתי מגיע לבקרו כמעט יום-יום ומדווח לו על מה שקורה שם.

אחד הסיפורים שסיפרתי לו, לא היה  כל כך נעים למשמע אוזן, אך בכל זאת שיעשע אותו מאוד והעלה בת  צחוק על שפתיו בימיו האחרונים.

וזה הסיפור: יום אחד התלוננו באוזניי שוכני הבית בדרך בגין 72, שיש מישהו העושה את צרכיו בחצר הבניין והניחוח עולה למעלה ונכנס לחדרים דרך החלונות.  היה זה בימים שהבניין כבר הפך לבית משרדים ובחלקו גם לבית מגורים.

נכנסתי לחצר לבדוק את אמיתות הסיפור והריח הוביל אותי אל הקיר המזרחי של הבניין. ליד קיר זה מצאתי שורה נכבדת של ערימות דשן המארחות להקות זבובים חובבי קינוחים. הבנתי שמדובר באחד ההומלסים שמכל בניני העיר, בחר בבניין שלנו לאיכלוס סחורתו. טילפנתי למשטרה ונאמר לי שאין אצלם אגף למחרבני חצרות, אך אם אתפוס את עושה הקבה (כך התבטאה היומנאית המשטרתית) שאבקש ממנו את פרטיו האישיים, והמשטרה תזהיר אותו שתקנוס אותו באותו סכום, שבו נקנסים כלבים העושים את צרכיהם על המדרכה.

הבנתי שממשטרת ישראל לא תבוא לי הישועה, והחלטתי לחזור לימי הפלמח ולטפל באיש הכורע בעצמי.

סיפרתי לדיצה אשתי את הסיפור, אמרתי לה שאני יוצא בלילה למארב על גג הבניין ואקח עימי הדלי לשטיפת רצפות. אורי בני רצה מאד להצטרף אליי, אך דיצה לא הרשתה לו. אמרה שאם ההומלס הזה יתרגז, אז מוטב שיהרוג רק אותי ולא את הילד.

החלטתי לחכות עד חצות, כי תיארתי לעצמי שהאיש מסך את רגליו לפנות בוקר וחבל לבזבז את שעות הערב כשאפשר להיות בבית ולקרוא או לראות טלוויזיה.

בחצות בדיוק נכנסתי לבניין, שהיה פעם בית חרושת לתריסים מתקפלים, ומטעמי זהירות נעלתי אחרי את דלת הכניסה. מעקה הבניין  העשוי סריגי ברזל איפשר לי לראות את הנעשה בחצר תוך שכיבה על מזרון שלקחתי מהבית. הדלי המלא מים שניצב לצדי, העניק לי את הביטחון שגורם ההפתעה יהיה בעזרי והניצחון יהיה שלי. לבל ארדם בשעות המעקב לקחתי עמי גם רדיו טרנזיסטור וכיוונתי אותו לגלי צה"ל שהשמיע בקול חרישי תוכנית של האוניברסיטה הפתוחה.

היתה זו כנראה טעות, כי כשפקחתי את עיניי, היו כבר דמדומי השחר בתהליכי השתלטות על השמיים וכשירדתי לחצר, הבחנתי בגוש חדש שהצטרף לאלה הקיימים.

קיללתי את מוטקה נאור, שהאוניברסיטה הפתוחה שלו הרדימה אותי דווקא ברגע שיכול היה להיות הכי דרמטי בחיי והבטחתי לעצמי שמחר בלילה, לא אקח רדיו בכלל.

ההצלחה למחרת היתה מושלמת. פקחתי את עיניי בשעה חמש לפנות בוקר והבחנתי בדמות כפופת גו, הצועדת לחצר בצעדים בטוחים של אדם הנמצא בביתו. כמה צעדים לפני שהגיע לקיר החל לפתוח את כפתורי מכנסיו ואז, כאשר התחיל לכרוע ואני הבנתי שעוד רגע תתווסף לשורה ערימה חדשה, הפכתי את הדלי מעליו.

המים נחתו על ראשו כשבר ענן פתאומי והקפיצו אותו באוויר. בהמשך למיקפץ פתח במנוסה לעבר שער החצר ורק שם נעצר להרים ראש לעבר השמיים. הסתכל טוב טוב והתפלא לראותם ללא כל עב.

 כאן הצלחתי לחזור לעצמי וצעקתי לו: "ואם עוד פעם תחרבן אצלנו בחצר אני אקרא למשטרה!" 

כנראה שהוקל לו, כשהבין שלא מדובר במבול מימי נוח, אי לכך פתח את פיו תוך החזקת מכנסיו והחזיר לי בקול צרוד:

"חתיכת חרא אתה בעצמך!"

אם חשבתי שהאיש למד לקח, הרי טעיתי טעות מרה, כי יומיים לאחר מכן מצאתי בחצר את הדגם המוכר, הפעם בצידו הדרומי של קיר הבית מתחת למרפסת צרה שמנעה קשר עין עם הגג. כשהבנתי שמר חרבוניהו (שם שהענקתי לו כשי אישי) הצליח להערים עליי, החלטתי להוכיח לו שלא עשו אותי באצבע, והחזרתי לחיים את תעלול החבל והקופסה. היה זה תרגיל חביב שהשתמשתי בו בתקופת הבר-מצווה שלי, כשגרנו ברחוב שמריהו לוין. היופי של התעלול היה שהקורבן עצמו הוא המפעיל את מתקן המים הנשפכים על ראשו. הטריק מתבצע בעזרת חוט שפגט שנמתח לרוחב המדרכה, ומי שהולך עליה ופוגע בחוט, מפיל במו רגלו קופסת מים המתהפכת על ראשו.

כנראה שהפעם מר חרבוניהו נבהל באמת, מצאתי את קופסת הפח זרוקה על הארץ ולידה שלולית מים המעידה על הצלחת המבצע.

אם חשבתי שאני יכול להרים כוסית ולהכריז על ניצחון הצדק, הרי טעיתי טעות מרה. מר חרבוניהו לא נכנע והחליט להראות לי מי כאן בעל הבית. 

הדבר נודע לי יומיים לאחר הניצחון, כאשר הטלפון צלצל בתשע בבוקר. על הקו היתה עמית ישראלי, העורכת החמודה של "עיתון 77" השוכן אצלנו בקומה השלישית. היא דיווחה לי שאי אפשר להיכנס לבניין, כי לפני הכניסה לחדר המדרגות, לכל רוחב הפתח, רובצת ערימה ענקית מבית היוצר של מר חרבוניהו, שכנראה הביא את כל החברים שלו כתגבורת.

המזל היחיד שלי היה ששכחתי להחזיר הביתה את הדלי שעוד נשאר על הגג, ויכולתי בעזרת כמה דליי מים והמגב של חדר המדרגות, להבריח את הערימות עד לכביש הצמוד לבניין. כביש הנושא את השם המכובד של ראש ממשלתנו: "דרך מנחם בגין".  

לאבי לא סיפרתי את כל הסיפור, הסתפקתי בחלק הראשון. את  הקטע האחרון, שבו נחלתי תבוסה מוחצת, שמרתי לעצמי. למה שיידע שהבן שלו הוא כזה לא-יוצלח? מספיק שאני יודע.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

הדסה  מור

בתי קברות כאתרי תיירות מרתקים

קברי השומרים בשייך אברק

שוטטות בבתי קברות בארצות הנוצריות הנה חווייה מרתקת. עולם המתים משום מה מושך את האנשים החיים  להלך בין  הקברים, בייחוד  באלו שעל מצבותיהם מפוסלים דמויותיהם של הקבורים מתחתם, או  שהמצבה עצמה מהווה יצירת אמנות  אדריכלית מפוארת. 

בכל מסעותיי בעולם, לא פסחתי על בתי הקברות המפורסמים והקדשתי שעות ארוכות   לשוטט בהם ולספוג את האווירה המיסטית  הקודרת השייכת לעולם הבא, השוררת במקום.  ואולי גם, לא נעים להודות, השוטטות הזו נועדה גם כדי ליהנות.

כך למשל, הנאה מושלמת היתה לי כשביקרתי ב"לה רקולטה", בית הקברות הענק  בבואנוס איירס, שדומה לטיול בעיר גדולה ומשגשגת שהדממה אופפת אותה. המצבות שם דמויות בתים מיניאטוריים יפהפיים מכל  הסוגים, ואפילו אחוזות משפחתיות שלמות מאחדות בקירבן ארונות קבורה של בני אותה משפחה. ברוב המצבות ניצבת דמותו המפוסלת של המת, זיכרון עולם לקרוביו הבאים לפקוד את קיברו. 

שיא  הביקור בלה רקולטה  הוא לצפות בקברם של נשיא ארגנטינה לשעבר חואן פירון ורעייתו אוויטה, שהציתה באורח חייה ובמותה את מוחם של טובי היוצרים שהנציחו את אישיותה הססגונית,  בעיקר במחזמר המפורסם  הנקרא על שמה, ושפסלי דמותם הענקיים כמו ממשיכים לשלוט על נתיניהם השוכנים עפר בסביבתם.

וכך גם בית הקברות במוסקבה, לראות את רעייתו המתה של גורבצ'וב מפוסלת בגודל טבעי על קבר השיש השחור;  ואת ראשיהם המפוסלים של אנשי  רוח ובידור ידועים,  וההיסטוריה מן העבר הקרוב והרחוק ניבטת  אליך מכל עבר.

מרשים במיוחד הוא בית הקברות בניו אורלינס שבארה"ב, שבו חייבים לקבור את המתים מעל פני האדמה ולא מתחתיה, בשל חדירתם של מי האוקיאנוס לאדמה, שמציפים את הקברים. כך נהנים המתים לבית חם לעולמי עולמים מבלי לסבול מן הקור השורר מתחת לאדמה; בתים יפהפיים, עבודות אדריכלות מהוקצעות להפליא.

ועוד ועוד  בתי עלמין רבים בעולם  בהם ביקרתי להנאתי.

ולמה אני פתאום נזכרת בהם?

כי לא מכבר נפטרה אחותי חנה בונה, ונקברה בבית הקברות המיוחד במינו בארץ,  שרק מעטים זוכים להיקבר בו – קברות השומרים בשייך אבּרק שליד טבעון.  

ומה לאחותי חנה, שהיתה אחות במקצועה, ולקברות השומרים בשייך אברק?

את הזכות הזאת היא קיבלה מבעלה המנוח, יהודה בונה,  שהיה חבר באגודת השומרים בזכות היותו  "גפיר"  ו"נוטר"   מלפני קום המדינה,  ששירת במשטרת ישראל כל ימיו עד צאתו לגמלאות בדרגת תת-ניצב, מה שהיקנה לו את הזכות להיקבר בקרב החבורה המכובדת של אלה הקבורים  במקום.

בית קברות לא גדול, שהוקם בשנת 1933 ביוזמתו של אלכסנדר זייד, שסביב קברו יש  גן  הנושא את שמו, ובשלט  שעליו כתוב שהוא עלה לארץ מסיביר בשנת 1904 ומיד  הקים את אירגון השמירה, ובשנת 1938 הוקמה על ידו אגודת השומרים, שחבריה יסדו את קיבוץ אלונים.

אולם ארגוני השמירה הללו, שהיו אמיצים ללא חת, לא יכלו להגן על חייו שלו. יום אחד, כשאלכסנדר זייד  עשה את דרכו לפגוש את חברי קיבוץ אלונים, ארב לו בצידי הדרך  ערבי  חמוש ברובה, והרגו. לימים נקמו חברי ההגנה את מותו, והוציאו את הרוצח להורג.

וכך,  גם ביום ההלווייה של אחותי חנה, וגם ביום גילוי המצבה שעל קברה, מצבה תאומה המחוברת למצבה שעל קבר בעלה, כמו מיטה זוגית שבה יוכלו להתעלס כאוות נפשם עדי עד, שוטטתי בין הקברים.

עמדתי מול קברו של המשורר אלכסנדר פן,  שכתב את מרבית שיריו כשהתגורר בשייך אברק. עברתי על פני קברו של אלכסנדר פרחוב ועצרתי ארוכות מול קברם, הניצב בכניסה, של שני השומרים יואש ויצחק מיוקנעם, שנרצחו בידי ערבים בשנת 1936, בתחילת המאורעות רוויות הדמים של המרד הערבי. המשורר דוד שמעוני כתב עליהם שיר נרגש, ושני תאומים שנולדו באותו זמן ביוקנעם נקראו על שמם. איזה משא כבד מוטל על אדם, ששמו  ניתן לו על שם אדם שנרצח.  גם משה דיין קיבל את  שמו לא על שם משה רבנו כי אם על שם  משה ברסקי שנרצח בידי מעוולים ערביים, ומי יודע מה היה חלקו של השם הזה בהתפתחות אישיותו.

עדיף  בעיניי להיקרא על שמה של מלכה יהודייה שהצילה את עמה מידי הצורר המן, שקם לכלותו... 

בית קברות אפוף זיכרונות  מימי ראשית התהוותה  של המדינה, שהקבורים בו פילסו את הדרך להקמתה.

כשלעצמי, לא אכפת לי להיקבר בקיר. להוותי, בני משפחתי לא ישמעו בקולי ושמי בכל זאת יתנוסס על  טבלת שיש לבנה או שחורה בין  הקברים הצפופים  הממלאים כל סנטימטר של אדמת הלאום, הנקיים מכל פסל או דמות מצוירת. הדיבר מעשרת הדיברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" יצר משטחי קברים שיוויוניים פחות או יותר, ונקיים וזכים מכל פסל ותמונה. וכך מוטב.  תיירים שבאים לתור את הארץ מתרגשים מאוד מן ההוד ההיסטורי האופף את בית הקברות בהר הזיתים, בקברות השומרים, בהר הרצל ובעוד רבים אחרים,  נעדרי התמונות והפסלים.

הדסה מור

* * *

יואל נץ

הזיכרון והשיכחה

שָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

נְעָרִים הָיִינוּ וְגַם זָקַנּוּ;

הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם בְּעַרְפִלֵּי הַזְּמַן,

הָעֲרְפִּלִים מְכַסִּים עַל רִבּוֹא אֵרוּעֵי הֶעָבָר,

בָּהֶם נִכְבְּדֵי חֲשִׁיבוּת וּבָהֶם זוּטוֹת שֶׁל מָה בְּכָךְ,

וְהֵם תוֹכְפִים כְּמוֹ גֶּשֶׁם טוֹרְדָנִי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק מִרֶדֶת.

וּבְדוֹמֶה לְתִיפוּפוֹ מִתְלַוִּים הָאֵרוּעִים

לְאָרְכָּם שֶׁל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ,

וְהֵם נוֹשְׁרִים בְּלִי מֵשִׁים מֵאָחוֹר

בַּשֹּׁבֶל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

יֵשׁ בָּהֶם בַּזִּכְרוֹנוֹת מִשּׁוּם רִגּוּשׁ עָמוּם

שֶׁל עֶצֶב, שֶׁל שִׂמְחָה,

שֶׁל צְחוֹק, שֶׁל מְבוּכָה,

שֶׁל הֶשֵּׂג, שֶׁל כִּשָּׁלוֹן,

שֶׁל חֲרָטָה מְיָאֶשֶׁת וְשֶׁל צַעַר עָמֹק.

רוֹבְצִים הֵם שְׁכוּחֵי אֵל אֵי-שָׁם בְּנִבְכֵי הַזְּמַן,

כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין –

בְּאֵין מִי וּבְאֵין מָה אֲשֶׁר יַחְרִיד אוֹתָם מִרִבְצַם.

יֵשׁ בָּהֶם בַּזִּכְרוֹנוֹת

שֶׁכְּמוֹ צָלְלוּ אֶל תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה

כְּעוֹפֶרֶת בַּמַּיִם אַדִּירִים...

אַךְ יֵשׁ וְלַפֶּתַע

דַּוְקָא פְּעוּטֵי הָעֵרֶךְ כִּבְיָכוֹל שֶׁבָּהֶם

נֵעוֹרִים בְּאֹרַח פֶּלֶא מִתּוֹךְ תַּרְדֶּמֶת הָעַד;

הֵם עוֹלִים וְצָפִים מִכֹּחַ עַצְמָם,

וּמִשָּׁעָלוּ –

הֵם מְחוֹלְלִים מַחֲנָק בְּגָרוֹן וְלַחְלוּחִית בְּעֵינַיִם...

יואל נץ

* * *

אסי דגני

שיר מעָבָרי

מֶלְמָן וְהֶלְמָן, שְׁנֵי שֵׁמוֹת (מִתְחָרְזִים)

מֵעָבָרִי. הַשֵּׁנִי הָיָה מוֹרֶה צָנוּם וּמְמֻשְׁקָף

שֶׁהָיָה מוֹרֶה לְתַלְמִידָיו לָשֶׁבֶת עִם

"הַגַּב אֶל הַגַּב", לֵאמֹר

עִם הַגַּב שֶׁלָּהֶם צָמוּד לְגַב הַכִּסֵּא.

הוּא לֹא לִמֵּד אוֹתִי, וְאִם אֲנִי זוֹכֵר נָכוֹן

הוּא לִמֵּד תָּנָ"ךְ בַּכִּתּוֹת הַהוּמָנִיסְטִיּוֹת.

מֶלְמָן הָיָה גֶּבֶר גְּבַהּ קוֹמָה וּרְחַב גֶּרֶם

שֶׁרִאֲיֵן אוֹתִי בִּשְׁעָתוֹ בְּהִתְקַבְּלִי לַתִּיכוֹן.

הוּא הָיָה מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת בֵּית הַכֶּרֶם

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת לוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב,

הֲלִיכָה שֶׁאִמַּצְתִּי לְעַצְמִי, תּוֹשַׁב הַשְּׁכוּנָה כַּיּוֹם,

כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וְנִזְכָּר בּוֹ, וּמִכָּאן הַשִּׁיר...

אסי דגני

* * *

דניה מיכלין-עמיחי

ד"ר נפתלי הכהן – הסופר הצרפתי פייר ניראק

פרק מתוך ספרה החדש "בראי הדורות, ירושלים-תל-אביב 1834-2010, משפחות הכהן ומיכלין". הוצאת כרמל. ירושלים 2019. 300 עמ'.

נפתלי, יליד צפת, בנו של ד"ר אליהו הכהן, היה גם הוא רופא כאביו. אף שהיה רופא מקצועי ביותר ומסור למטופליו, בה-במידה היה איש רוח במלוא מובן המילה ואיש עט מוכשר. אהבת חייו היתה נתונה לא למדעים אלא לספרות, ולא לספרות העברית אלא לזו הצרפתית.

את ראשית חינוכו קיבל נפתלי במוסדות אליאנס והמיסיון הצרפתי בצפת וביפו, שם הנצה אהבתו לספרות צרפת ולתרבותה. עוד בהיותו נער עול ימים נהג להתבודד ולקרוא את הקלסיקונים הצרפתים, מביניהם אהב ביותר את המחזאי ז'אן רסין. כאשר עקרו הוריו לפתח תקוה, נשלח נפתלי לביירות ללימודי רפואה באוניברסיטה הצרפתית, ואף שם נהג להתבודד ולכתוב בסתר. באותם ימים הגיע לביירות הסופר הצרפתי פייר בנואה לצורך הסרטת ספרו אטלנטידה (אטלנטיס). נפתלי ביקש אותו לקרוא מחזה מפרי עטו, והסופר הנודע עודד את הסטודנט הצעיר להמשיך ולכתוב, וכזאת אמנם עשה.

לאחר סיום לימודיו בביירות, נשא לאישה את צלה אטינגון מפתח-תקווה והזוג נסע לצרפת למשך שנה, שם השתלם הכהן בכירורגיה באחת האוניברסיטאות. עם שובם ארצה, השתקעו בפתח-תקווה והכהן חקר את דרכי הריפוי של מחלת הדיזנטריה, ובעיתון "דאר היום" מיום 21.1.1927 התפרסם מאמר פרי עטו על המחלה. 

עם מותו של אביו, אליהו הכהן, הוצעה לו משרת רופא המושבה, אך הוא סירב. המשיכה לצרפת לא הרפתה ממנו והוא נטש את אשתו ואת בתו התינוקת, לימים העיתונאית תקוה וינשטוק, ועזב לצרפת. הוא התיישב בעיירה בשם נוזונוויל, בפרובינציה בהרי הארדנים, בסמוך לגבול צרפת-בלגיה, במחוז שבו נולד המשורר הצרפתי ארתור רמבו, אבי האקזיסטנציאליזם הצרפתי. בעיירה התגורר אך יהודי אחד בלבד, הרוקח המקומי. ד"ר נפתלי הכהן טיפל בתושבי האזור ועד-מהרה קנה לו שם של מאבחן בחסד עליון. רבים מאלה שהציל את חייהם, תלו את תמונתו בביתם וכינו אותו "ישו הקטן".

בעיירה זו החל בכתיבה ספרותית, עליה חתם בשם פייר ניראק. הדעה הרווחת היתה שהשם שבחר לעצמו הוא כאנגרמה (טריפת אותיות של שם), של השם רסין, המחזאי האהוב עליו. היחידי שסבר אחרת היה העיתונאי אורי קיסרי, שאותו פגש בביקורו בארץ בשנת 1956. כששאל אותו קיסרי לפשר השם שבחר לעצמו, השיב הכהן כי היה לו חבר צרפתי שנפל במלחמת העולם הראשונה ולזכרו "לבש" את שמו.

שליטתו של פייר ניראק במכמני השפה הצרפתית ובניביה היתה מושלמת וכתיבתו בצרפתית פרצה מתוכו בשפע בלתי נדלה. את יצירותיו הראשונות פרסם בשבועון הספרותי לה גריב (La Grive), שעורכו, ז'אן פול באיאן, הפך להיות פטרונו הספרותי, ואט-אט השתלב בחוגים הספרותיים בצרפת. עם ידידיו הקרובים נמנו מרסל ארלאן, ז'אן פולאן וחתן פרס נובל אלבר קאמי. ידידים אלה עקבו אחר התפתחות כתיבתו והמליצו עליו בפני גסטון גאלימר, בעל הוצאת הספרים היוקרתית NRF.

ספרו הראשון של ניראק, "האדישות האבודה", ראה אור בשנת 1933, והיקנה לו פרסום רב בחוגים הספרותיים בצרפת. במאמרי הביקורת שהתפרסמו על הספר, נכתב כי הוא בעל סגנון סוריאליסטי וכי מחברו יצר אסכולה חדשה בספרותה של צרפת. הספר מתאר את ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל בתחילת המאה התשע-עשרה, והוא כולל תיאורים אותנטיים ושמות אמיתיים. ניכרת בספר הערצה לתרבות צרפת ועם זאת הדגשה כי עם ישראל הוא העם הנבחר.

בשנת 1938 נשא הכהן לאישה בת איכרים מאזור מגוריו, בשם סימון.

עד אותה עת היה פייר ניראק דמות עלומה, אך עם פרסום ספרו, הגיעו אליו שליחים מטעם הביטאונים הספרותיים, כדי לעמוד על טיבו.

הראשון שבהם היה נציג העיתון "קומדיה", שראיין אותו ופרסם על אודותיו מאמר מפורט בעיתונו. בכתבה נזכרת פרשת פגישתו של סבו, מיכל הכהן, עם קיסר אוסטריה פרנץ יוזף, ומכונת הדפוס שהעניק לו.

בשבועון "מריאן" נכתב כי ניראק ראוי לפרס גונקור, ואמנם בשנת 1933 היה קרוב מאוד לזכות בפרס היוקרתי והגיע למקום הראשון בסיבוב הראשון, אך הפרס הוענק באותה שנה לאחר, ייתכן גם בגלל העובדה שהפרס ניתן אך לצרפתים "טהורים". העובדה שהיה מועמד לפרס גונקור פרסמה את ניראק כ"הכוכב העולה" בשמי ספרותה של צרפת, אך הדבר לא סייע לנפשו השסועה שנחלקה, וחצייה נשאר בצפת הרחוקה.

בשנת 1934 יצא לאור ספרו השני, "מותה של פרידה", בו הנציח את אחותו האהובה פרידה. ספר זה הוא מעין המשך לספר הראשון, וגם הוא נכתב על רקע החיים בארץ-ישראל. המבקרים הישוו את דרך כתיבתו לזו של מרסל פרוסט ושל ארתור רמבו, "המשורר הבלתי מובן." גם המיסטיקה הקשורה ב"עיר המקובלים" קיבלה הדגש מסוים, שעורר את סופרי צרפת להפנות מבטם לעבר ארץ הקודש.

בח' באלול תרצ"ג (30.8.1933), כתב ר' חיים מיכל מיכלין לגיסו יצחק פאפו: קראתי בעיתונים, עבריים וצרפתיים, ששם מרוממים מאוד שיא ערכו הספרותי (בצרפתית) של דוקטור נפתלי כהן בן גיסנו דוקטור כהן, אשר דרך ככוכב חדש על שמי התרבות וספרו מתקבל בהאקדמיה של הרפובליקה הצרפתית בתור יצירה תרבותית אומנותית ממדרגה הראשונה, מה שלא זכו לזה סופרים צרפתים ידועים [...]. ספרו של נפתלי כהן הועמד עתה גם לפרס 'גונקור', הוא פרס צרפתי הקבוע שנה שנה לטובת המעולה שביצירות. על פתח ספרו הצרפתי נדפס באותיות גדולות אשוריות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!' החברה הכי גדולה להוצאת ספרים בצרפתיתN.R.F  קיבלה עליה הוצאת הספר הזה בעל שלושה כרכים עבים מאוד, שבעיקרו הוא באמת הביוגרפיא שלו בעצמו אבל מעוטף כל כך במסתורין עד אשר רק הקרובים אליו ויודעים פרטי חייו יבינו למה הוא מרמז. בייחוד סביבי צפת וכל האוויר שלה המוקף רזי דרזין ע"י גדולי הקבלה, בולטים מאוד בספרו ההוא שהכול השפיע עליו והוא היה מושפע. מענין מאוד! ובכל זאת אין זה מעכבהו מלהמשיך עבודתו על שדה הרפואה ששם התמחה מאוד, והוא יש לו עבודה רבה גם של עיירות סביב לו."

מה שהובן לר' חיים מיכל מיכלין כרזי דרזין של עולם הקבלה, נראה לצרפתים כמשהו הגובל בטירוף, כפי שעולה ממאמרים שנכתבו בעיתוני צרפת. הסופר ז'אן רוז'יסאן סבור היה שיצירותיו של ניראק מזכירות את יצירותיו של מרק שאגאל, "העומדות בסתירה מוחלטת לאסתטיקה הלטינית שלנו. עת יערוך ברקיע המעורפל את האדמה המציאותית." רוז'יסאן הסביר כי בישיבתו בצרפת הגשים ניראק את מטרת חייו היחידה, ליטול חלק בקונצרט הספרותי הצרפתי. הוא אף הביע את צערו על כך שיצירותיו לא תורגמו לשפה העברית.

ניראק, שבחייו הפרטיים קרא לעצמו ד"ר כהן, כמעט שלא יצא מעיירת מגוריו: "אני יושב בביתי והעולם כולו בא אלי בספרים ובהגות."

כאשר עלתה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לשלטון בגרמניה, ולאחר שנודעו פשעי הנאצים, כתב ניראק דרמה בשם "היהודי האחרון", וכאשר הגיעו הנאצים לאזור הארדנים, נמלט למרסיי, ושם הוסתר ע"י צרפתים למרות הסכנה שנשקפה לחייהם. הכובשים השמידו את כתב-היד, ולמרבה הצער לא נותר ממנו אפילו עותק אחד. כשחזר ניראק לביתו פנה לכתיבה לירית, שחלקה ראה אור בשבועון "לה גריב":

בני אירופה, / תנו לי מעבר! / אני רץ מפריז / בדרך לירושלים. / בדרכי אירופה / ומעל מגדלי ירושלים, / המת מביט בי/  והמת הוא אבי. / הו, כנסיות אירופה, / צלצלו בכל פעמוניכן, / הרעישו הצלבים! / הולכים אתם עד רומא [...] / העפילו ירושלימה! / קחוני עמכם ביעף / למגדלי ציון / שם המת מביט בי / והמת הוא אבי [...]"

בשנות החמישים כתב ניראק את הספר "נעורי אליאס", המתאר את פועלו של  אביו הרופא. הספר עשיר בתיאורי המאבק  לתקומת עם ישראל בארצו, מסכת המפעל הציוני ומאמצי הערבים לקעקע את יסודותיו. הספר נועד לאניני טעם, וכדי לזרז את מנהלי הוצאת NRF לפרסם את הספר, כתב אליהם אלבר קאמי: "שירתו שירת התוכן ולא שירת הצורה." אל ידידו ניראק כתב: "אל תשעה לשוללים את ספרך, זרתך עבה ממותניהם, אתה נישא מעליהם."

לאחר שראה הספר אור, כתב קאמי לידידו כי הוא מאושר שתרם לפירסומו של הספר האהוב עליו: "הדורות הבאים יכירו בגאוניותך," ובביקורתו על הספר כתב קאמי: "הוא נכתב על ידי יהודי שלא הצטרך להתחפש לגוי ולא על ידי גוי שהתחפש ליהודי."

נפתלי העיד על עצמו: "בספרי סיפרתי על ישראל, על האיכרים במושבות ובקיבוצים, על ערבים ואיכרים ופועלים – ועל צרפת, אני הסופר הצרפתי היחיד יליד ארץ ישראל הכותב על יהודה ולכן ספריי מיוחדים במינם. תהו עליי בעולם הרחוק, שמי נכנס בכריסטומטיה הולנדית בין עשרת סופריה של צרפת, רק במולדתי לא נודעתי.

נפתלי הביע לא פעם את משאלתו כי יצירותיו יתורגמו לעברית בישראל והדגיש כי אינו נושא את ליבו לרווחים. הוא קיים קשר מכתבים עם שלושת אחיו ועם בתו תקוה. בצרפת ילדה לו אשתו סימון ארבע בנות, שלבכורה קרא פרידה על-שם אחותו. בנותיו, שלימים היו לאימהות, התגוררו בעיירות קטנות בדרום צרפת ועסקו בהוראה.

ב-24.3.1951 כתב נפתלי לבן דודו יעקב, בנו של ר' חיים מיכל מיכלין, והתעניין בשלומו. ייתכן שידע שיעקב שכב באותם ימים על ערש דווי ולא יקום עוד ממיטת חוליו. המכתב כתוב בצרפתית. לאחר ששאל לשלום אשתו וילדיו, והביע צער על שהחמיצו את ההזדמנות להתראות, כתב כי תמיד ידע שיעקב מתעניין בשירה, דבר המתקבל על הדעת, שכן אביו היה שוחר ספרות ותרבות. על עצמו העיד כי הוא תמיד כותב לאט, גם שירה וגם רומנים, אבל הדרך לתהילה, בעיקר בצרפת, היא ארוכה, ובדרך כלל אדם זוכה בה רק לאחר מותו. סבור היה שימצא את מקומו בספרות הצרפתית וראה בכך הישג גדול, אך הוא ביקש מבן דודו עזרה בפרסום ספריו בישראל: "אתה היחיד, לבד מהוריי, שאחרי הכול יש לי איתו איזה מערכת יחסים, ואביך היה בשבילי דמות גדולה, הרבה פעמים אני רואה אותו כאבי האמיתי. סימון והבנות שולחות לך דרישת שלום."

נפתלי ביקר בארץ פעם אחת בשנת 1955, בית מגוריו בצפת הפך בינתיים לבית מלון והוא התגורר בחדר ששימש מרפאה לאביו.

נפתלי הכהן/פייר ניראק נפטר בשנת 1960, באותה שנה בה נפטר ידידו הטוב אלבר קאמי. תמיד נהג לומר שבכל העולם מכירים אותו ואת יצירותיו חוץ מבארץ מולדתו ארץ-ישראל. הוא נטמן בחלקה היהודית בבית העלמין שבעיר סדאן בחבל הארדנים. אשתו סימון האריכה ימים ונפטרה בשנת 2016, בתו פרידה, הקרויה על-שם אחותו, שעליה כתב את הספר "מותה של פרידה", נפטרה אף היא בשנת  2016.

כתבות בעיתוני הארץ על נפתלי הכהן הוא פייר ניראק:

אלמוג, ר', "פייר נייראק או ד"ר נפתלי הכהן", 'הארץ' 17.3.1995.

בן-הרוזן, י', "יהודי מצפת – כוכב חדש בספרות הצרפתית", 'בדרך' כ"ה, תרצ"ג (1933).

הנ"ל, "סופר א"י מורם על נס בצרפת", שם, תרצ"ג.

הכהן, ד', "הכאב של שתי המולדות", 'עת-מול', ינואר 2001, עמ' 8.

הנ"ל, יהודי צפתי – משורר צרפתי.

הצפוני, י', "תעלומת ירושלים – סופר צרפתי מוגלה", 'הד ירושלים' 20.1.1942.

הנ"ל , יהודי צפתי – משורר צרפתי", 'דבר השבוע', 8.8.1952.

הרוזן, י', "באופק הסוער'", ירושלים תש"ג, עמ' 70. 

הנ"ל, "פייר נייראק הצפתי", 'המשקיף', ה' בשבט תש"ה (19.1.1945).

הנ"ל, "מכתב גלוי לסופרי ישראל, 'מחברת' ביטאון חברת כי"ח לענייני חינוך ותרבות, ספרות ומחקר, יוני-יולי 1952.

כהן, א, "דמות טראגית, פייר ניראק, רופא – יליד צפת, הפך להיות לסופר צרפתי נודע", 'מעריב, 1.4.1960.

כרוז, י', "פייר ניראק, פרקי ביוגרפיה", עבודה לשם תואר מוסמך במדעי הרוח, בהדרכת ד"ר מנדלסון, אוניברסיטת תל-אביב, אוגוסט 1977. 

ציפר, ב, "ספרות של שתי מולדות", 'הארץ', תרבות וספרות, 16.2.1990.

קיסרי, א', "נפתלי כהן ופייר ניראק", 'הארץ', 17.6.1960.

* * *

תקוה וינשטוק

הנינה ה-28!

 התוודעתי אליה בהשקת "בראי הדורות", ספרה של דניה מיכלין עמיחי. שמה שרה'לה  (''כולם קוראים לי 'סבתא שרה'לה'") נרדי. אף היא נינה למיכל הכהן, מעורכי עיתון "הלבנון"  וממקימי שכונת נחלת שבעה בירושלים. נכדתו של מיכל מיכלין (1867-1937) עסקן ציבורי ופעיל בבניית שכונות בירושלים.

תוך כדי שיחה העירה שהיא מצפה להולדת נינתה ה-28.

 28! פערתי עיניים. היא כלל לא נראתה מהחרדים המרבים בילדים. מראה ספורטיבי נאה. שמלה אופנתית צהובה. לא שרוול ארוך. שום זכר לכיסוי ראש. הייתי כולי סקרנות.

שרה'לה עצמה פתרה לי את החידה: אכן איננה דתית, אך שני ילדיה התחרדו.

השתוקקתי לדעת למה התחרדו ועוד יותר – איך קיבלה את ההתחרדות. מהפך טעון מאוד בבית חופשי. ההשלימה עם הדין? הניהלה מאבק? להבדיל, מאוד להבדיל, הגילוי שבנך/בתך נעשים לפתע חרדים, כמוהו  כהלם שבנך/בתך יוצאים לפתע מהארון.

"דבר ראשון שעשיתי כששמעתי מבתי שהיא מתחרדת – הכשרתי את הבית," מספרת נרדי. מירה  הייתה אז חיילת בת 19. חודשיים לפני תום השירות הודיעה לצבא שהתחרדה – ושוחררה.

"לא נחרדתי מההתחרדות," אומרת האם. "שאלתי את מירה אם היא מוכנה ללכת לפסיכולוגית. מירה הלכה כמה פעמים והודיעה שהפסיכולוגית אינה מבינה אותה. היה לי ברור שאכן זו דרכה בחיים, משהו שאיני יכולה לשנות. שכדי שיהיה טוב גם לי וגם לה עליי לקבל אותה כפי שהיא. לא חשבתי שרע להתחרד. אפילו קצת רציתי להכיר יותר את העולם הזה. חברה טובה שלי חרדית, דבר שסייע להבנת המצב.

הלבוש? "תמיד העדפתי שמלה על מכנסיים..." היא לא תהיה כסבא שלה, שלא הסכים כי בתו אהובה, אימה, תתחבר לחלוץ! סוציאליסט! ואימה יצאה מהבית ונישאה לבחיר ליבה יוסף פגי – אביה של שרה'לה. רק כשילדה לו נכדה הסיר סבא את "החרם" והבת חזרה לחיק המשפחה.

 גם משה נרדי, בעלה של שרה'לה, אביה של מירה, קיבל את ההתחרדות בהבנה. 

עד היום לא ממש ברור לשרה'לה למה התחרדה בתה. היא ומשה, יוצאי קבוץ גזר, ניהלו בית חילוני נורמטיבי. אמנם סבא רבא וסבא היו יראי שמיים אבל הדור שאחריהם, לא כל שכן הדור השלישי – כבר חזרו בשאלה. והנה, הדור הרביעי חוזר לדת... אולי נסחפה מירה בגל ההתחרדות שעבר אז בכיתתה בבית הספר בגבעתיים. רבים מהכיתה הלכו בשבתות לשפת הים, ונכנסו שם לחוג על דת ומוסר ומהות החיים. בחורף התכנסו בבתים פרטיים, מוקסמים מהמנטור שלהם,  הרב פרנק, "איש כריזמטי נעים הליכות" כדברי שרה'לה, והלכו  לישיבה ליד רחוב שיינקין.

שרה'לה התחברה להורי הילדים שהתחרדו. "הייתי הראשונה שהסתגלה לילדים. כל ההורים באו אליי להתייעץ. השתתפתי בבר מצוות ובשמחות של כולם." אז גילתה את הפן החברתי הגנוז בה. לפרקים בשבתות, שמעה דרשה בבית הכנסת, התווכחה עם הדוברים, התווכחה עם חברים שדעתם שונה.

כחצי שנה אחרי שהתחרדה הבת התחרד אף הבן, עדי. "מירה העבירה עליו מכבש," מחייכת האם. ההתחרדות השנייה כבר צעדה בדרך המלך. עדי, קשיש מאחותו בשש שנים, היה כבן 25, אחרי צבא, עסק בעבודות מזדמנות, נרשם למתמטיקה באוניברסיטה – ונכנס ל"אור שמח", ישיבת מתחרדים.

השנים הראשונות להתחרדות היו הקשות ביותר לכולם. בעצם שנים אבודות. הבת, הבן והאם התאמצו להסתגל לאורח החיים השונה. הנכדים נולדו בזה אחר זה. הפרנסה היתה בדוחק." עזרתי ועוד איך!" אומרת שרה'לה. "וכל זה תפש אותי בשנה שהתאלמנתי."

מירה נישאה למוסיקאי אסף פינקל, נגן גאז', מורה לגיטרה. חוזר בתשובה אף הוא. 'מצא מין את מינו.'מ רצון או שלא מרצון, המתחרדים מהווים בועה לעצמה.

למירה (57) עשרה ילדים, ארבעה עשר נכדים ועוד נכדה בדרך. אמיצה ונחושה, בגיל ארבעים, עשתה תואר ראשון בספרות באוניברסיטה הפתוחה. ניגשה לבחינות כשאימה נושאת בזרועותיה את הצעיר שבתינוקות. עובדת עתה על תואר שני. בין לבין למדה את תורת פרופסור פויירשטין, מייסד השיטה לאבחון מקצועי והתקדמות שהונהגה גם בצה"ל. היא גרה עם משפחתה בזיכרון יעקב. עובדת זה שש שנים במכון פויירשטין. כבר אינה חרדית אלא דתית. "הקומבינציות של החרדים מאוסות עליי," אך ממשיכה בכיסוי הראש ובנוהגים המחמירים.

לעדי (63ׂ) ארך הזקן – שמונה ילדים. הוא עובד בעבודות מזדמנות. אשתו עובדת חלקית כבלנית במקווה.

הנכדים הלכו בדרך הוריהם. רובם המכריע חרדים או דתיים. ארבעת בניה של מירה שירתו בצבא. מהבנות, שתיים היו בשירות לאומי ,אחת בצבא.

חמישה מששת בניו של עדי התגייסו. השישי, בן 13, לומד ב"חדר". כיום משה חייל בגולני בקורס קרבי ואורה חיילת בחיל האוויר.

כל הנכדים עובדים (להוציא בעלה של נכדה אחת הלומד ב"כולל"). "אין מצב כזה שלא עובדים," דברי סבתא שרה'לה. העבודות מגוונות מאוד. משמחה העובדת בהוצאת הספרים "קורן" עד שירה שסיימה  תואר באדריכלות ועובדת במשרד מהנדסים ועד נעמה העושה תואר שני באמנות כתרפיה ועובדת בבית ספר חילוני במודיעין. מגדליה העובד כפועל בניין עד עדו, השותף ב"זולה" – אוהל מצויד על חוף הים לנופש ולשמחות. גם אתרי מגוריהם מגוונים, מירושלים עד ביתר עילית ועד "משכיות", יישוב דתי בבקעת הירדן. מאפיינת את הנכדים האמביציה להתקדם בעבודה, להשתלם, לעשות תואר.

בבתי הנכדים החרדים אין טלביזיה, אומרת סבתם. אבל הם מעודכנים. צופים בחדשות במחשב, בטלפון הכשר, שללא תמונות וסדרות טלוויזיה. הם במצב כלכלי טוב משל הוריהם. הם כבר חיים אחרת. שני בני הזוג עובדים. מיספר הילדים קטן – אחד, שניים, שלושה, לכל היותר ארבעה. כולם בעלי מכוניות, מתכננים שבתות במלונות או באכסניות. נוסעים לחו"ל.

משפחות הבן והבת מאוד קרובות זו לזו. מרבות להיפגש ,יחד עם קשר הדוק לסבתא. שרה'לה מזמינה לשבתות שני נכדים משני הענפים. "אני מרגישה שאני מורווחת," היא אומרת, "שחיי יותר עשירים עם משפחה כזו. בין שאישאר בבית או בדיור מוגן – תמיד יבואו הילדים או הנכדים לעזור." גם עם הנינים – הגדול בן 11– הקשר טוב. "הלבוש שלי? לא מכנסיים. לא מטעמי דת. תמיד אהבתי שמלות."

עם כל הילדים, הנכדים והנינים הצליחה לשמור על עצמיות ופרטיות ולנהל חיים לא שגרתיים. בספר האוטוביוגרפי שכתבה "אפרסקים", אומרת שרה'לה נרדי: "כל עשור בחיי שונה מחברו." ככל שהקשישה, הלכה והתעצמה ואהבת החיים שלה גברה. ילידת 1931, בוגרת גימנסיה רחביה, היתה במחזור הראשון של הנח"ל בקיבוץ גזר. שם הכירה את בעלה לעתיד משה'לה  נרדי, חבר הקבוץ, יליד גרמניה. יתום מאב. בן 14– כשעלה היטלר לשלטון, שלחה אותו אימו לדוד בפלסטינה והיא עצמה נספתה באושויץ. משה'לה התגייס לבריגדה, העלה מעפילים. בחור יפה תואר, מלא הומור, עצור ברגשותיו .הוא היה מנהל המפעל של גזר. היא סיימה סמינר ועבדה בגן הילדים. הקבוץ התפרק. המשפחה נדדה ובשנת 1961 התמקדה בגבעתיים, שם מתגוררת שרה נרדי עד היום. משה נפטר ב-2017. 33 שנה היו נשואים. "יישרתי קו  עם המציאות שלא תמיד הייתה קלה," אומרת שרה'לה, "וחיינו המשיכו לזרום."

 בעיר החלה שרה'לה לפרוח, להגשים חלומות המפעמים בה מילדות. המשיכה לעבוד כגננת – ובגיל 42 נרשמה לסמינר ולמדה דרמה יוצרת. מאז צפתה בגיל עשר בהצגה הראשונה בחייה –"יעקב ורחל" ב"האוהל" – היא שפוטה של התיאטרון. היא יצאה לפנסיה מוקדמת והחלה לעבוד בדרמה עם טעוני טיפוח ונוער בסיכון.

 ובגיל 56, כבר אלמנה וסבתא, מסתגלת לחוקי הדת, העיזה והגשימה את הלא ייאמן: נסעה ללונדון ונרשמה ללימודי תיאטרון מחוץ למניין. שלוש שנים התמחתה בבימוי הצגות חובבים וחזרה ארצה ועבדה במיליב"י, המרכז לקידום במות חובבים. אירגנה קורסים במחנות נוער, העבירה השתלמויות חוגים, תיאטרוני חובבים בקיבוצים. הפכה מורה לדרמה יוצרת. הכירה שחקנים ובמאים – וביום הולדתה השבעים עלתה על במה כשחקנית ראשית בהצגת סיפורים שכתבה – "מאושרת עד השמיים."

הכתיבה היא אהבת חייה השנייה, אחר התיאטרון. וכך, במקוריות, מתארת נרדי את מעשה הכתיבה: "פתע, פתאום, ללא התראה מוקדמת. קורה משהו לידי הימנית. היא מתחילה לנוע ומושכת אחריה את כל גופי לכיוון איזה כלי כתיבה, עט, עפרון, אפילו שפתון, וממשיכה לכיוון הבלוק המונח קבע ליד מיטתי. אין לי מושג מה היד מבקשת לכתוב, רק תחושה של התעוררות ואי שקט. המילים זורמות והדף מתמלא במשפטים...דרך הכתיבה אני מבררת דברים עם עצמי, פורקת מועקות."

וישנם החברים – רובם צעירים ממנה – ברחבי העולם,מ לונדון עד סיני, שם התיידדה עם בדואי ועם שתיים מארבע נשותיו. "אין מצב שלא אתרגש במפגשים עם כל אחד מהם. לשמוע, לשוחח, אפילו להתאהב."

כיום, בגיל 88, הולכת נרדי שלוש פעמים בשבוע לשיעורי התעמלות, שומעת את חיים באר על עגנון ("אני משוגעת על עגנון") משתתפת בקורס על ביאליק ובחוג תנ"ך, מנהלת קבוצה של אוהדי במה ומזמינה שחקנים ובמאים להרצות לפניהם. "כל הרצאה ארבע שעות ויש שיעורי בית וזה נהדר!" הולכת גם לסרטי טרום בכורה. "בייבי סיטר? רק כשצריך מאוד..." פעילה במחשב, מחזיקה טלפון חכם, נוהגת במכונית ומטפחת את הקשרים החברתיים.

"מסתבר שאני אוהבת אנשים, אוהבת תיאטרון, אוהבת את האהבה..." אומרת שרה'לה. "בגיל 83 הכרתי את האחד והיחיד של חיי."

גם להיות ראש שבט חרדי, גם לחיות כ"חופשייה".

תקוה וינשטוק

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

שנה טובה לדמוגרפיה היהודית

"חדשות מחלקה ראשונה", 5 בספטמבר

בניגוד לתחזיות "נביאי הזעם הדמוגרפי" – המטפחים את מיתוס "פצצת הזמן הדמוגרפית" – מתעדת הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) בספטמבר 2019 את המשך התמערבות שיעור הפריון הערבי והגידול בשיעור הפריון היהודי, במקביל להתרחבות העלייה והצטמצמות "הירידה".

ב-2018 עלה שיעור הפיריון היהודי ל-3.17 לידות לאישה ואילו הערבי ירד ל-3.04. כאשר זוג ההורים היהודי הם ילידי הארץ – וזו אכן המגמה – מגיע שיעור הפריון ל-3.34.

ב-1969 היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות מהפיריון היהודי; הפער נסגר ב-2015 (3.13). ב-2016 צמח לראשונה יתרון יהודי (3.16 מול 3.11) שהגיע ב-2018 ל-3.17 מול 3.04.

התמערבות שיעור הפריון הערבי מאפיינת את כל העולם המוסלמי, להוציא את מדינות התת-סהרה. לפי ספר השנה של ה-CIA – שיעור הפיריון בירדן הוא 3.14 לידות לאישה, ערביי יו"ש – 3.2, סעודיה – 2.04, כווית – 2.35, מצרים – 3.41, איראן – 1.96, וכו'.  שיעור הפיריון היהודי בישראל גבוה מכל מדינה ערבית חוץ מתימן, עיראק, מצרים וסודן.

התמערבות שיעור הפיריון של ערביי ישראל (כמו ערביי יו"ש) מהווה פועל יוצא של האצת תהליך העיור ושידרוג מעמד האישה, המגבירה השתלבות במערכת החינוך, מעמיקה נוכחות בשוק העבודה, דוחה את תהליך הנישואין והפיריון מגיל 15 לגילאי 23-25, מסיימת את תהליך הפיריון בגיל 45 במקום 55, מגבירה את השימוש באמצעי מניעה והפלות ואינה נרתעת מרווקות.

ב-2018 היו 141,000 לידות יהודיות – 76.6% מסך הלידות, בהשוואה ל-1995 – 69%. בניגוד לתובנה המקובלת, הזינוק במספר הלידות היהודיות מתרחש למרות ההאטה המתונה בפיריון החרדי, אך עקב התעוררות הפיריון החילוני. הגורמים לתופעה זאת הם רמה גבוהה של אופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים, קיצוץ בהיקף ההפלות והמצב הכלכלי.

ב-1990 נוספו 14,200 לציבור ה"יורדים" (מספר היוצאים לשנה ויותר פחות מספר החוזרים) לעומת 5,900 ב-2017 – צמצום של 58% – בעוד אוכלוסיית ישראל הוכפלה מ-4.5 מיליון ל-9 מיליון. הקיצוץ החד במיספר ה"יורדים" החל ב-2007-2008, עם קריסת הכלכלה העולמית שהדגישה את יציבות הכלכלה בישראל.

בעוד הממסד הישראלי מקבל את נתוני הלמ"ס הפלסטינית ללא-בדיקה ומהדהד אותם, הלמ"ס הפלסטינית מנפחת את המספרים באופן הבא:

למעלה מ-400,000 תושבי חו"ל (רובם מיו"ש), השוהים בחו"ל יותר משנה, כלולים במפקד האוכלוסין, בניגוד למקובל בעולם, כפי שדיווחו ראש הלמ"ס הפלסטינית, תת-שר הפנים הפלסטיני, ועדת הבחירות הפלסטינית, ועוד. המיספר גדל בגין לידות.

330,000 ערביי ירושלים נספרים פעמיים – כערביי ישראל וכערביי הרשות הפלסטינית. המיספר גדל עקב לידות.

למעלה מ-100,000 ערביי/ות יו"ש (במיוחד) ועזה התחתנו עם ערביות/יי ישראל, קיבלו תעודות זהות ישראליות ונספרים פעמיים.  מיספרם גדל בגין לידות.

300,000 מהגרים, מאז מפקד 1997 – לא נגרעו מהמפקד. אבל מעברי הגבול הבינלאומיים הנמצאים בפיקוח ישראלי מתעדים מאזן הגירה-שלילי (החוצה) מ-1997, המגיע לכ-20,000 של מאזן הגירה-שלילי שנתי מיו"ש.

מחקר של "הבנק העולמי" מספטמבר 2006 תיעד ניפוח מלאכותי של 32% במספר הלידות של ערביי יו"ש.

נתונים מתועדים היטב מדגישים רוב יהודי מוצק של 65.5% בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק", הנהנה מרוח גבית של פיריון והגירה.

"נביאי הזעם הדמוגרפי" טועים באופן דרמטי או מטעים באופן שערורייתי.

יורם אטינגר

* * *

אשר תורן על משה שמיר

את משה שמיר הכרתי אחרי ששלחתי לו ספר שירים על השואה שכתבתי באנגלית.

 להפתעתי קיבלתי תשובה מעודדת  עם הערה לכתוב בעברית.

 נפגשנו לימים, כשהוא הגיע לניו יורק לערוך מחקר כאן. הזמנים הקשים בכלכלה האמריקנית באותו זמן יבשו את הכסף וקיצרו את זמנו כאן לשבועות אחדים בלבד.

בארץ היינו נפגשים בביתו בפאתי תל אביב. באחד מהביקורים הוא שאל אותי אם אוכל לקחת אותו לפגישה בעמק.

נסענו לעמק דרך ואדי ערה והגענו די מוקדם לבית הקברות של עין חרוד. המקום כבר המה מאורחים, וכשמשה שמיר הגיע האירוע החל. לאט-לאט התחלתי להבין מה הולך שם. מדבריו של משה הסתבר שמדובר באהבה גדולה של חלוצים, שמלחצים שונים נפרדו והלכו לעולמם לפני היותם זוג רשמי. בעזרתו של רבה של חיפה, שאר ישוב הכהן, קברותיהם הועברו לבית הקברות של עין חרוד והוטמנו ביחד כזוג. הרוח החיה במבצע הזה היתה רחל סבוראי, ובין הנוכחים היתה גם רותי הר ציון.

שנה טובה, 

אשר תורן

* * *

אלוני זמורה

הרהורים על מלחמת יום הכיפורים

פרק כ"ה

חצות

 חלפו שנים, וכמו עוף החול,  אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נימי נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. לימים הדרמטיים שבאו בעקבות "מלחמת יום הכיפורים".

  היום, אני יכול לומר בנימה מסוימת של רציונאליות,  ובפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן: "ימים של אשמורת  1973", היוותה שחרור ממוראות המלחמה העקובה מדם ומזכר הקרבות שהתחוללו ברמת הגולן.

  כל חייל והלם הקרב שלו. עבורי, כתיבת יומן זה, שיחררה אותי מהלם הקרב בו הייתי שרוי. חלקו הגדול של היומן נכתב בסערת רגשות, כאילו חוויתי מחדש את הקרבות: קרבות של שריון בשריון, קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסי האוייב, מטחים של טילי אוויר, של קטיושות ושל ארטילריה. והקרב על שמירת השפיות ועל צלם האדם.

כל כלי המשחית המודרניים שבעולם, פעלו בעוצמה אדירה, שלא היתה כמותה.

כתיבת היומן  היתה עבורי צורך אמיתי, צורך נפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. הזיכרון של כל רגע ורגע, בתשעה עשר ימי הלחימה ברמת הגולן, חזר על עצמו בדייקנות מופלאה. הפחד למות, החשש לחדול ולא להיות, הרגעים הפשוטים, היחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, הגלויות והמכתבים, ששדרו למשפחתי שהכול תחת שליטה, החזירו אותי לחוויית המלחמה.

הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע שיחפוץ על מנת להשיג מהלך מוצלח.

היתה גם תחושה, שאנו מגינים על הבית, על המשפחה, על האישה ועל הילדים. לא רק על ילדיי שלי, אלא על כל  אלו שנותרו שם בעורף.  

כך, פשוטו כמשמעו, ללא מליצות, אני וחבריי היינו החומה היחידה בין החידלון שלנו כעם, פשוטו כמשמעו, לא רק שמירה על הקיום הפיסי.

יכול אני היום לומר, ביתר ביטחון, שכל התחושות המסובכות והמסוכסכות, שחשתי במהלך המלחמה, שימשו אותי בערבוביה שטילטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, תמרות העשן, הרעמים והפיח. זיכרונותיי מהריחות החריפים של הגוויות החרוכות של חבריי לקרב, מתערבבים עם ריח צמחי המרווה. יצאתי מתחושות אלו יותר מחוזק. הייתי חייב לפרוק מעליי את מוראות המלחמה, באמצעות הכתיבה, הכמעט כפייתית, בלילות טרופים של הזיות,  לאור עששית הנפט, כתיבה שנמשכה עד אשמורת הבוקר.

הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי בבית, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים  של מלחמת ההתשה. הכתיבה היתה עבורי מלחמה על השפיות, שבעקבותיה הגיעה  רווחה גם לנשמתי המשתחררת מהלם הקרבות.

כל זה חזר להכרתי, לאחר 40 שנים של המלחמה הארורה. כאילו מאומה לא נשכח עד עכשיו.

מבלבל? מבולבל?, כן!

אז מגיע שוב יום כיפור, ועוף החול מתעורר מחדש, מנפנף גיצים רושפים, ואיני יודע אם הם זיקוקים  של יום העצמאות או טילים שמתנפצים מחדש בין סלעי הבזלת... ועוד שנה חולפת לה.

קראו את הפרק הראשון של יומני, שנכתב לפני 40 שנים. תמשיכו, כי לא תוכלו להפסיק לקרוא בו עד הפרק האחרון. כי אין זה ספר מלחמה, זהו ספר עלי ועליך ועלינו.

אלוני זמורה

*

בשנת 2019 הוציא לאור אלוני זמורה שני ספרים, שזכו להצלחה:

"ימים של אשמורת 1973", מתאר עם צילומים מקוריים את גלגוליו של איש מילואים בשריון, בקרבות רמת הגולן.

ספר שני "היינו שאננים, פסיפס ירושלמי" מבחר שירים וסיפורים קצרים על גלגוליה של השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

ניתן לרכוש את הספרים במחיר עלות מהמחבר: 050-7776081, 04-8380398.

zmoraal@netvision.net.il

נתן להקליד בגוגל: אלוני זמורה – ולקבל דוגמה מהסיפורים.

        * * *

אהוד בן עזר

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

אוקטובר 1973

לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

בית חפץ

לדב קמחי

1951

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.12.1972

לפני 47 שנים

 דב קמחי (1889-1961) עלה לארץ ב-1908 ומאז חי כל ימיו בירושלים. הוא היה  מורה בבית הספר למל ואחר-כך בגימנסיה העברית בירושלים, פירסם רומאנים וסיפורים, בהם: "מעברות", "ספר הכלניות", "אמש", "אחרית", "על שבעה ימים", "ציורים מעולם נשכח" ו"אתרוגים". הוא גם תרגם ספרים רבים ממבחר ספרות העולם, וערך ביטאונים שונים, ובהם תקופה מסוימת את עיתון הרדיו המאנדאטורי קול ירושלים, "הגלגל".

עלילת הרומאן "בית חפץ" מתרחשת בירושלים בשנת 1914. עולמו של הספר הוא עולם שבטרם המלחמה, והיא אינה נזכרת בו כלל. מתוארות בו השנים הראשונות לשבתו של קמחי בירושלים. וכמו בשאר ספריו הארץ-ישאליים שקראתי ("אחרית", "על שבעה ימים") מורגשת גם כאן קירבה רבה של המספר לדמויות, שאותן הוא מתאר במין ידיעה אישית, אינטימית, ומן-הסתם גם מטען אוטוביוגראפי לא-מבוטל. אלא, מאחר שגם סופרים ידועים ממנו לא זכו אצלנו לביוגראפיות, הרי שלרוב אין לקורא הספרות העברית כמעט שום אחיזה בחייו של הסופר. חסידי מדע הספרות ודאי ישמחו על כך, ואני ליבי דואב. אילו, לפחות, היו משכיחים את הידוע, אבל להשכיח את הבלתי-ידוע?

בית חפץ הוא ביתה של אחת המשפחות הוותיקות בירושלים. האב, נחמן, הוא ספרדי, והאם, נחמה, אשכנזייה. ר' נחמן חפץ שייך במהותו לאריסטוקראטיה השוקעת של משפחות הספרדים המכובדות בירושלים. הוא ומשפחו מתפרנסים מדורי-דורות מן החלוקה. לעבוד אינו רגיל, וכל תפקידו בחייו הוא להיות הוא עצמו, באצילותו, בנועם הליכותיו, בעיסוקיו בפולקלור הערבי והעברי העתיק, במגעיו עם נכבדי השלטון העות'מני והקונסולים הזרים, ובהשתתפותו בישיבות רבות ובוועדים רבים לטובת הציבור.

שונה ממנו מן הקצה היא אשתו, נחמה חפץ. היא אמביציוזית, מסדרת את חיי כל בני המשפחה, מתערבת בכול, גם עול הפרנסה מוטל עליה, ועם-זאת היא מוצאת לעצמה זמן לעסוק גם היא בעסקי ציבור וצדקה ולהחזיק בית מיוחס, אשר כל מי שמוזמן אליו רואה לו זאת ככבוד גדול.

ולא רק כבוד יש בהסתופפות בצל בית חפץ, אלא גם בנות, ארבע בנות יש לזוג, על שתיים מהן, שהן נשואות וחייהן מתנהלים בנחת, אין המספר מוסר לנו דבר, אפילו לא את שמותיהן, וכל עיקר העלילה נסב על-אודות האחות הבכירה, חוה, ועל הצעירה שבאחיות, דבורה.

חוה היא אישה קטנה וקוקטית, היא נראית כיפאנית, כי פניה סגלגלות. כל קשריה עם הסובבים אותה נברוטיים לגמרי. בתקופת לימודיה היא מתאהבת במורה שלה, הפייטן אלכסנדר גיל, היא נישאת לו וגם בת נולדת להם, גילה. אילו יכלה חוה חפץ לבטא במילים את מחשבותיה על הנישואים ועל בעלה, היתה אומרת כי "כבמערת קדומים כונס הוא לו את הנקיבה לתוך המאפל ומגולל את האבן על פי המערה לשלושים, ארבעים או חמישים שנה. והיא, חוה חפץ הדלה, מבקשת לברוח מן המערה הזאת, מגן-עדן זה, ואף אם להט החרב המתהפכת על ראשה. היא יודעת אך את האהבה והיא אינה יכולה לשמור על ה'הישגים' שהשיגה אותם. אלכסנדר גיל 'נגמר' בשעה שהושג. היה אביב, הדמים נתעוררו לחיים, והציפור צייצה את ציוציה, ולעומתה ולקול ציוציה בא הוא, הנעלם, ונפל לתוך זרועותיה ונתחמם מתחת לנוצות-הכנפיים החמימות, וטוב היה לו. וטוב היה לה. ומה הוא רוצה עוד? – וכלובים לא אהבה שום ציפור מעולם, וגם לא שום אישה." (עמ' 34).

חוה מחפשת אהבה חדשה. היא בוגדת בבעלה, ולבסוף זונחת אותו כליל ובורחת עם בתה אל בית הוריה. ואולם, גם אל בתה היא איננה קשורה, והיא שוקעת אל תוך ילדות שנייה, לתוך נברוזה של שינה, רזון ועיסוק בעצמה עד כדי התנתקות מן הסובבים אותה.

אלכסנדר גיל משתקע בביתו הריק במצב של הזייה, שקיעה וניתוק מן העולם. אל הקרע שבין הבעל לאשתו מתפרצת בכל כוח עלומיה דבורה, הבת הצעירה, תחילה היא פורשת חסותה על בת-אחותה, ואחר-כך מתאהבת בגיסה ה"מטורף" ועוברת להתגורר אצלו, כדי לטפל בו. ואולם גם הקשר ביניהם נברוטי לגמרי. היא מתאהבת בו מתוך קנאה באחותה ומתוך סקרנות לדעת, מה היה בו שתחילה משך את אחותה ואחר-כך דחה אותה, ואין לה הרגשה שהוא חושק בה ואוהב אותה אלא רק רואה בה תחליף לאחותה, ואולי גם רוצה להתנקם בבית חפץ ובחוה, על-ידי כך שיהרוס את חיי בתם הצעירה. ה"שטן" הם קוראים לו, ואילו הוא, מצידו, אינו יכול להחליט בנפשו אם חושק הוא בדבורה כשלעצמה, או שמא רק מתוך רעבו לאישה הוא זקוק לה, ואולי רק תחליף היא לו לחוה שעודנה אהובה עליו.

"השמחה לאיד – אומר הפתגם הגרמני – הגדולה שבשמחות היא" (עמ' 91). בנות חפץ יפות ומיוחדות הן וכל אנשי ירושלים מתעניינים בהן ומנחשים מה יעלה בגורלן, מקנאים בהן ושמחים לאידן. נחמה חפץ, האם, מנסה לנהל באומץ-רוח את ספינת המשפחה, ומוחה מלא תוכניות. היא משיגה לחוה את הגט מאלכסנדר גיל ומשיאה אותה ליורש מנוון של משפחת יהודית מהודו, מולטי-מיליונרים שהתעשרו מעסקי אופיום, משפחת חיון. ואילו את דבורה משיאים לרופא צעיר, שאוהב אותה עד כלות הנפש, והיא כלפיו – כאחותה אל גיסה.

חוה נקלעת להודו, אל ארמון מלא קופים, טווסים מבושמים ומעשני אופיום. בעלה אינו אוהב במיוחד נשים, ולהקים זרע אין בכוחו. היא נופלת לתוך סבך אינטריגות של המשפחה העשירה. הדודים העשירים כולאים את בעלה באחוזת-כפר בצרפת, המותקנת לאישפוזם של בני חיון המנוונים (אשר התחתנו בתוך עצמם במשך כמה דורות, כדי לשמור על ההון במשפחה). היא עצמה ניצלת בנס מרצח על רקע עסקי ירושה ונמלטת לירושלים. אך תמיכת אימה אינה עומדת לה עוד. אין לה כוח להמשיך במשחק. אין לה רצון לשחק בפני אנשי ירושלים את האישה העשירה והמאושרת. אין היא מוצאת עניין וחפץ בבתה, והיא מאבדת עצמה לדעת.

ואילו דבורה, הצעירה, הרה ללדת כשבליבה מפרפרות עדיין השנאה לאחותה והאהבה לאלכסנר גיל, ובעלה האוהב מתהלך כמו רוח, רואה ואינו נראה. האם באה לשבת בבית דבורה, כדי "להציל" את העניינים, ובבית חפץ נותרים רק ר' נחמן הסב עם נכדתו הקטנה גילה.

הרומאן כתוב לעיתים באריכות, שכאילו מתחייבת מסגנונו, והאריכות הזו קצת מקשה על הקריאה בו. קורא שכמוני אינו עד מהימן לגבי ההנאה שבקריאה: יש ספרים שאני קורא בהם רק את העיקר, ולא מביא בחשבון את החלקים הפחות מעניינים. ולגבי "בית חפץ" אינני אובייקטיבי. רומאן שמספר על ירושלים בשנת 1914 אינו יכול לשעמם אותי.

* ד. קמחי: "בית חפץ". מוסד ביאליק, ירושלים, 1951. 304 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרק תשיעי

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל

הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו

סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.

לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.

כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירל'ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.

בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.

השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.

"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.

"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.

הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות  מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.

משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.

דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?

ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"

בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.

"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.

"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"

"גם הוא?"

"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."

"מה??"

"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירל'ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."

"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"

"אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."

"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"

"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"

"וַי," פלט בן-ציון.

"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "

"אבל – "

"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"

בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.

"הלוח הסלוניקאי," משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.

"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.

"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."

הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"

"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."

"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"

"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר."

ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

קריאה לנוער הישראלי

שנקעה נפשו משקיעת הדמוקרטיה בישראל

רדו והציפו בהמוניכם את גרמניה

בייחוד אחרי הרצח הכפול אתמול בעיר הָלֶה

כדי שמיספר היהודים בארץ הנפלאה הזו

יהיה גדול יותר ממיספר המוסלמים

 והניאו-נאצים גם יחד!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, טוב עשית שפירסמת את דבריה של דניה מיכלין עמיחי על שמעון בלס. מותו לא זכה עדיין לתגובה בעיתונות למרות שהוא ראוי וראוי לה. דבריה של דניה והריאיון עימו הם היחידים בנושא זה וכל הכבוד לשניכם. 

קראתי את דבריך המרתקים במשמר העמק [הקיבוץ שבו התחנכתי במסגרת עליית הנוער]. חנה קציר היתה מורה ואחר כך ידידה שלי עד יום מותה, הקשר המורכב שלה ליהדות היה מעניין מאוד. גם מנחם היה אינטלקטואל חשוב שהלך בגיל צעיר יחסית. טוב עשית. 

חתימה טובה, 

שלך,

אלי עמיר

* אהוד היקר, קצת הערות על גיליון 1481: הסיפור של ד"ר יורם וולמן בנוי היטב ומעניין.

יעקב אחימאיר סוקר את האיחודים בפוליטיקה הישראלית: לפני מלחמת ששת הימים צורפו מנחם בגין ויוסף ספיר לממשלתו של אשכול, ב-1977 צירף בגין את משה דיין לממשלה שלו. ב-1984 קמה ממשלת הרוטציה  של פרס ושמיר. הסקירה מוכיחה שאפשר להתגבר על פלונטר פוליטי כשאין ברירה.

פרופ' חגית הלפרין הפיקה אתר מעניין מאוד על המשורר שלונסקי. הספקתי לקרוא שני מאמרים מעניינים של חגית עצמה (על שלוש נשים שהיו השראה למשורר) ושל פרופ' זיוה שמיר (על הפולמוס שהתעורר בעקבות שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב...", ועמדתו של שלונסקי בפולמוס). הבנתי שהאתר בהמשך בנייה. בינתיים נראה בעיניי ראוי מאוד.

זאת ועוד – קראתי את רשימתו של עמוס גלבוע בגיליון 1482, בה הוא תיאר איך הרב שלמה גורן נזף בו שהוא איננו יהודי כי לא עלה לתורה בבר-מצווה. עמוס גלבוע, שהיה קמב"ץ בגדוד 12 של גולני (גם אני שירתי בגדוד זה), ענה מה שענה.

אם יורשה לי, אוסיף כי לפי גישה זאת – גם דויד המלך לא היה יהודי: הוא ממוצא מואבי (דור עשירי לא יתקבל בקהל ישראל), נכנס למקדש טמא מת (לאחר מותו של הילד שילדה לו בת-שבע), מחזיר לעצמו את מיכל שהיתה כבר אשתו של פלטיאל בן ליש, ומשאיר את גופותיהם של צאצאי שאול ללא קבורה במשך חודשים רבים – כל זה בניגוד לחוקים מפורשים בתורה, ואם אינני טועה, הוא מעולם לא חגג בר-מצווה, ולא הניח תפילין. עמוס גלבוע בחברה טובה.

שלך –

משה גרנות

* לכבוד מר אלוף בן, עורך "הארץ", מר ג'קי חוגי, גב' יסמין בכרייה, פרופ' באדי חסייסי

שלום רב, 

הסיקור בעיתון והמאמרים שכתבתם היום ב"הארץ", 6.10.19, בנושא האלימות בחברה הערבית, נכתבו בכאב ורצון לשינוי, אולם הם חוטאים בקיבעון  מחשבתי הרואה רק את השלטון כאחראי לטיפול בנושא, בכך מחטיאים אתם את המטרה הכנה שלכם.

הנני בן קיבוץ לשעבר, חבר מפלגת העבודה כל חיי, ובתוקף תפקידים בכירים בשירות המדינה הנני מכיר היטב את המגזר הערבי, כולל הבדואים.

ברור מראש שיש עדיין לקדם ולשפר במגזר הערבי כמו בתשתיות פיזיות. אולם ברור מראש שדיון אמיתי חייב להתייחס במקביל לגורמים חיצוניים ופנימיים במגזר הערבי עצמו.

למגזר הערבי אין מנהיגות.

הנציגות בכנסת עסוקה עם העניין הפלשתינאי, ומזניחה לחלוטין את החברה הערבית פנימה.

גם ראשי הערים, הדרג הפוליטי המשני, אינו מאורגן ומפחד לגלות עצמאות מפני הח"כים בכנסת.

ועדת המעקב עסוקה רק בפגמים, ולא פועלת לדו קיום ולהידברות.

בית הגפן  בחיפה מוביל נרטיב שקרי, כאילו יש שיוויון בין הנכבה לערבים עם השואה ליהודים.

הדמוקרטיה וחופש הביטוי מנוצלים לרעה – חברי בל"ד פועלים כנגד המדינה – ח"כ לשעבר עזמי בשארה (בעוון ריגול), ח"כ לשעבר חנין זועבי (נלחמה נגד חיילי צה"ל ב"מרמרה"), וח"כ לשעבר גאטס (הברחת סלולריים למחבלים).

המבנה המוניציפלי ביישובים הערביים עדיין מבוסס על מבנה חמולתי, הן במועצת העיר והן בהקצאת קרקעות למבני ציבור או לתחבורה, וכדומה. וכך טובת הכלל נפגעת.

הקריאה לשוויון היא לגיטימית אך מחייבת התייחסות דו-צדדית – מה נותנים ומה מקבלים מהמדינה.

שימו נא  לב שבכל מערכת בחירות יש טענות על זיופים בקלפיות ביישובים ערביים.

ובנושא הקריטי של שלום – ההנהגה הערבית אפילו לא מנסה להיות גורם מתווך ומלכד, אלא מרחיק ומסכסך.

אתם מתעלמים מיסודות תרבותיים בתוך המשפחה והמגזר שלכם, ומנהיגי המגזר מתעלמים, לא מטפלים, אין מנהיגות מקומית הקוראת להנהגה מוסרית וערכית כדי לצאת נגד ההרס הזה. "שהשלטונות יטפלו" – זו עמדתכם.

התופעות של רצח על כבוד המשפחה. התופעות של ירי בחתונות ושמחות. כמויות גדולות של  נשק בלתי חוקי בישובים הערביים. רבים עוסקים בסחר בסמים. התופעה של פוליגמיה בחברה הבדואית, דבר שאסור ע"פ חוק, וגם מביא להתפוררות התא המשפחתי.

ההנהגה הערבית מתעלמת מהישגים אותם יש להבליט כמודל לפיתוח חברתי כלכלי וחינוכי. יש הצלחות.

רופאים ברמה גבוהה ומנהלי בתי חולים (נהריה. צפת), חברות היי טק, תעסוקת נשים, מרכזי סחר וקמעונאות ברמה גבוהה, פרופסורים ודוקטורים במוסדות אקדמיים רבים, חוקרים במכוני מחקר, מורים, מורות ומנהלי בתי ספר מעולים, יו"ר בנק לאומי הוא מהמגזר.

לכן מכובדיי בעיתון "הארץ" – רק איבחון וניתוח נכונים של המציאות יכולים להביא בכנפיהם תקווה לשינוי, אבל כל שינוי חייב להתחיל מבפנים, כאשר במקביל על המדינה למלא את חלקה. 

בברכה נאמנה,

ד"ר גדעון בן דרור

ירושלים

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל