פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1484

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בתשרי תש"ף, 14.10.2019

עם צרופת "הרסיס שיצא מהתחת" מתוך עותק ספרו של פוצ'ו "איה הג'ינג'ית".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מֵאָה אַרְבָּעִים שָׁנָה לְהֻלֶּדֶת מַנְיָה שׁוֹחַט. // עמוס גלבוע: על שקרים ומלחמת יום הכיפורים. // עקיבא נוף: אחרי  החגים. // אורי הייטנר: 1. שעיר לעזאזל. 2. צרור הערות 13.10.19. // משה גרנות: שירת בינה. ספר השירים "על דעת המקום והזמן" מאת בינה ברזל. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ג. הרסיס שיצא מהתחת. // מנחם רהט: קץ עידן התמימות. // עמית ברק: הפיגוע הרצחני בגרמניה חושף את פניה הרבות של האנטישמיות. // מתי דוד: "מסמך החזון" של ערביי ישראל. // צבי מזאל: הנסיגה האמריקנית מסוריה שוב מפרה את מאזן הכוחות במזה"ת.//  נעמן כהן: הערצת המנהיג. // חנה סמוכה מושיוב: בן לו היה לי. // אהוד בן עזר: "מעשה בכל יום" ל-פ. קנורה. נדפס בעברית: 1977. פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 23.12.1977 לפני 42 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878, תקצ"ד-תרל"ט. פרק עשירי. העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מֵאָה אַרְבָּעִים שָׁנָה לְהֻלֶּדֶת מַנְיָה שׁוֹחַט

מַמָּשׁ שִׁלְשׁוֹם לִפְנֵֵי מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה

בַּתַּאֲרִיךְ אַחַד עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ זֶה, אוֹקְטוֹבֶּר,

נוֹלְדָה בְּפֶלֶךְ גְּרוֹדְנוֹ שֶׁבְּרוּסְיָה הַלְּבָנָה

אֵשֶׁת-מוֹפֵת שֶׁפָּעְֲלָה הַרְבֵּה מֵעַל וְ-ober 

לְצִיּוֹנִים רַבִּים וְעַד הַיּוֹם לְצַעֲרִי

אֵין פָּרָשַׁת חַיֶּיהָ מֹעֲלֵית כְּפִי שֶׁרָאוּי לָהּ

לֹא בְּסִפְרֵי-לִמּוּד, לֹא בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי 

וְלֹא בְּעִתּוֹנוּת  כְּתוּבָה שֶׁבָּהּ אֵין כָּל בִּטּוּי לָׂהּ

וְזֹאת – שָׁעָה שֶׁעַל הַדְּמוּת הַמֻּפְלָאָה הַזֹּאת

צָרִיךְ הָיָה בְּעֶצֶם לְחַנֵּךְ אֶת כָּל הַנֹּעַר 

כִּי מַנְיָה שׁוֹחַט זוֹ בְּיָזְמוֹת-דַּחַף נוֹעָזוֹת

הִיא וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹחַט בֶּן-זוּגָהּ הִוּוּ מָנוֹעַ

לַהֲקָמַת אִרְגּוּן שְׁמִירָה עִבְרִי כְּמוֹ "בַּר גִּיּוֹרָא", 

כְּמוֹ "הַשּׁוֹמֵר" וְלֹא פָּחוֹת כְּמוֹ "גְּדוּד הָעֲבוֹדָה"

וּכְמוֹ בּוּלְדּוֹזֶר הִיא פָּרְצָה קָדִימָה, לֹא אֲחוֹרָה

בְּהַבְרָחַת מַעְפִּילִים בְּעֹז וְהַתְמָדָה

מִגְּבוּל אַרְצֵנוּ הַצְּפוֹנִי וּבֵין כְּנֻפְיוֹת-הָרֶצַח

הָעַרְבִיּוֹת הָיָה שֵׁם "הַשֵּׁדָה הַצְּהֻבָּה"

שֶׁדָּהֲרָה עַל סוּס וְיָרְתָה אֵשׁ עַל כָּל עַז-מֵצַח

פָּלֶשְׂתִּינָאִי מְעוֹרֵר צְמַרְמֹרֶת מְרֻבָּה

(עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָנְעָה מִמַּנְיָה שׁוֹחַט לְהַצִּיעַ

שָׁלוֹם וְדוּ-קִיּוּם עִבְרִי-עַרְבִי בִּמְקוֹם עוֹיְנוּת,

חָזוֹן שֶׁהִיא טִפְּחָה וְשֶׁבַּיּוֹם שֶׁהוּא יַפְצִיעַ

וְיִתְמַמֵּשׁ יְהֵא זֶה יוֹם גָּדוֹל לַצִּיּוֹנוּת).

אַךְ כָּל אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים אֵינָם כִּי אִם רַק קֹמֶץ

מִמִּפְעֲלוֹת אִשָּׁה דְּגוּלָה זוֹ בֵּין אֵינְסְפוֹר דְּבָרִים

אוֹתָם קִדְּמָה לְלֹא לֵאוּת בְּלַהַט וּבְאֹמֶץ

שֶׁלְּשַׁמֵּשׁ דֻּגְמָה יָכְלוּ לְלֹא מְעַט גְּבָרִים.

בְּדוֹר בּוֹ חַיָּלוֹת עוֹשׂוֹת שֵׁרוּת קְרָבִי בְּצַהַ"ל

וְהַצִּבּוּר תְּרוּמַת נָשִׁים מוֹקִיר וּמַעֲרִיךְ

הִגִּיעָה עֵת שֶׁדְּמוּת-מוֹפֵת כָּזֹאת שֶׁשַּׁעַל-שַׁעַל

פִּלְּסָה אֶת הַנָּתִיב הַזֶּה תֻּנְצַח כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ.

יוסי גמזו

אהוד: לי נדמה כי התואר "השדה הצהובה" שייך לנתיבה בן יהודה. היא התנדבה לחטיבת יפתח של הפלמ"ח ושימשה כקצינת חבלה ולוחמת מן השורה, ואף כמפעילת הדוידקה היחידה שהיתה בצפת. כבר אז הפכה לדמות בולטת, וזכתה לתואר "השדה (הג'דה) הבלונדינית". [ויקיפדיה].

* * *

עמוס גלבוע

על שקרים ומלחמת יום הכיפורים

הייתי מעוניין לכתוב על המתרחש בסוריה, אך איני יכול שלא להגיב על דברים לא נכונים  בעליל. בגיליון יום הכיפורים  של "מעריב", פורסמה רשימה ארוכה ביותר הנושאת את השם: "שקרים שסיפרנו לעצמנו" מאת ד"ר יגאל קיפניס.

אני בדעה כי דברים שנאמרים ברשימה ביחס לסוכן אשראף מרואן אינם בגדר אמת, וחובה לשים דברים על דיוקם, כמו דברים אחרים לא נכונים ביחס למודיעין.

אתמקד באשראף. הידע שלי בנושא אשראף מבוסס בעיקרו על שני מקורות: יצא לי לקרוא, בדרך פלא, במשך כמה חודשים, את כל הדיווחים שנשלחו ע"י אשראף מאז גיוסו ועד לאחר המלחמה; שנית, הזדמן לי לקרוא את כל הניירת והעדויות הסודיות שטרם נחשפו (וספק אם ייחשפו) שהיו בוועדת אגרנט בעניינו של אשראף.

אתחיל במה שזועק לשמיים לא רק כטעות אלא כשיא האבסורדים.

כך נכתב: "ב-29 ספטמבר כבר ידע מרוואן שהמלחמה קרובה ביותר, אבל לא ניצל את אמצעי הקשר שעמדו לרשותו כדי לדווח על כך. ב-3 אוקטובר שמע את סאדאת אומר 'זה עניין של שעות', וכחלק מההכנות לכך נשלח ללוב לטפל בהעברת ציי הים והאוויר של מצרים למקום מבטחים בלוב."

ועכשיו, עיזבו את העובדה שלאשראף לא היו אמצעי קשר (כי הוא לא היה בכלל בגדר "סוכן מתריע". היו כמה סוכנים מתריעים רמי דרג שהיו מצוידים במכשירים), עיזבו את התמיהה מהיכן יודע הכותב כי אשראף שמע מסאדאת על עניין השעות – תתמקדו במשפט האחרון.

אין כאן טעות בשם או טעות בתאריך, שהן טעויות מאוד שכיחות. יש כאן אלוף האבסורדים: מצרים מוכנה לזינוק למלחמה כמו לביאה. חיל הים שלה בכוננות הכי גבוהה וצי הצוללות שלה קיבל כבר פקודות מבצע; חיל האוויר שלה גומר להעמיס את הפצצות לקראת תקיפת כל היעדים האסטרטגים שלנו בסיני, וצבא היבשה בחזית התעלה מצוי במצב "חרום" שטרם נראה כמותו. והנה, האדון אשראף (שבאותו זמן יש לו שני תפקידים: קצין קישור למודיעין הסעודי וקצין קישור למודיעין הלובי) צריך להעביר את הצי המצרי ואת חיל האוויר המצרי למקומות מקלט בלוב!!?

לא יאומן כי יסופר. אפילו באגדות אלף לילה ולילה אין סיפורים כאלו. למה באמת נסע אשראף ללוב ב-3 אוקטובר (באותו יום נסע שר המלחמה המצרי לסוריה על מנת לסגור את שעת ה"ש" שנקבעה לשעה 1350 במקום 1700), ומשם לפאריז ומשם ללונדון?

בשל דבר אחר לחלוטין, שיפורסם בבוא הזמן.

ונמשיך. ברשימה נכתב כי בחודשיים שקדמו למלחמה העביר מרואן 5 פעמים התרעות ממוקדות על כך שמצרים תפתח במלחמה, והתרעות אלו, שלא התממשו, הטריחו את מקבלי ההחלטות והצבא; ובו בזמן בספטמבר העביר אשראף מסר מרגיע שלפיו לא תהיה מלחמה בשנה הקרובה. 

ובכן, לא דובים ולא יער הוא לא העביר 5 התרעות ממוקדות, הוא לא הטריד את הצבא, והוא לא העביר מסר כי לא תהיה מלחמה  בשנה הקרובה.

אז מה היה לנו באמת?

ב-12 ביוני דיווח אשראף כי סאדאת מסר לאסד (שביקש לדחות מועד המלחמה מהאביב לסתו 1973) שהמלחמה תהיה בסוף ספטמבר, תחילת אוקטובר. ב-4 ספטמבר הוא מסר כי סאדאת מדבר על חידוש הלחימה לקראת סוף השנה אך שומר עכשיו על סודיות רבה. זהו!

זה לא הכול, אך דומני שזה מספיק.

עמוס גלבוע

* * *

עקיבא נוף

אחרי  החגים

הנה תָמו ימִים של חגים וּקדוּשָׁה,

כבר השלכתי פְּשָׁעַי אֶל מֵימֵי הנהר,

וקולות בלֵבָב, דקיקים כאִיוְוְשָׁה,

מַקְשׁים בדאגה: – מה מביא המחר?

מה ניצָב מאחרֵי ההרים הרָמים?

וּלמי מְצַפָּה יד גְּרוּמָה עם חֶרְמֵש?

והאִם יהיו הימים מְרַמִּים?

וּמי יִנָּשֵא-על ברֶכֶב האֵש?

אם אפשר ואֶחצֶה היְאוֹר הקוֹצֵף

וְאָבוֹא אל מרחב השדות הפורחים,

ויֵיאוֹרוּ ימַי לי בְּחוֹם מלטֵף,

חובקים את שְׁנוֹתי בִּבְקָרִים מחייכים.

כך אֶשָׂא תפילתי כי לְעֵת זוּ חיה,

בחלוף עוד שנה ובשוב החגים,

אחזור אעמוד באותה תְּהִיָה,

עדיין מכאן, מארצות החיים,

ועדיין חוֹתֵר לימים סְעוּרִים,

ועדיין בּוֹעֵר בִּמְדוּרוֹת נעורים,

ועדיין שוֹאֵף אל פסגות ההרים,

עדיין פתוח לְשִׁיר הַשִׁירים.

עקיבא נוף

* * *

אורי הייטנר

1. שעיר לעזאזל

לפני עשרה חודשים, לאחר ביקור עם רעייתו במעון לנשים מוכות, הקים ראש הממשלה ועדת שרים מיוחדת למלחמה באלימות נגד נשים – בראשותו. נתניהו הגדיר את האלימות נגד נשים כ"טרור לכל דבר" והציג תוכנית חירום למלחמה בטרור הזה, בתקציב של 50 מיליון שקל.

מה נעשה מעבר להכרזה החגיגית? לא כלום. אפס.

רצח מיכל סלה עורר טלטלה עזה וזעזוע עמוק בחברה הישראלית. מי שלקחו אחריות למיגור התופעה ולא עשו דבר, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה." תחת חשבון נפש של הממשלה, בנושא הזה, ערב יום הכיפורים, בחרו אחדים מחבריה במנהג אחר, קדום, הקשור ליום הכיפורים – שעיר לעזאזל.

ומיהו השעיר לעזאזל? משטרת ישראל. ובמה אשמה המשטרה? השרים דוד אמסלם ויריב לוין האשימו את המשטרה, שאינה מטפלת ברצח נשים, כי היא עסוקה בחקירות נגד ראש הממשלה, "על סיגר", כדבריו המבישים של אמסלם (שכמובן קצר "כפיים" ברשתות החברתיות).

כמה ציניות גלומה במחול הסוער של השרים על דמה של מיכל סלה. הנה, עוד הזדמנות להטיל רפש במשטרה, ולהמשיך את מסע הדה-לגיטימציה למשטרת ישראל ולכל רשויות החוק והמשפט בישראל, לקראת ההכרעות בפרשיות השחיתות של נתניהו.

אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו. הפגיעה במשטרה ובמערכות החוק, ההסתה נגדם מצד ראש הממשלה ושרי ממשלתו, השיימינג האישי למפכ"ל המשטרה ולראשי הפרקליטות, שנועדו לערער את מעמדם בעיני הציבור, הם מבוא לאנרכיה, לצפצוף של האזרחים על החוק, לביזוי החוק ומשרתי החוק, להתגברות הפשיעה. וכל זאת, למען אינטרס של נאשם (בכפוף לשימוע) אחד.

המחדל במלחמה בטרור האלימות נגד נשים, כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, הוא ביטוי לבעיה תפקודית של המדינה, שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים ובהם הבריאות, התחבורה, החינוך ועוד. הבעייה היא תרבות של חוסר תכנון, של חוסר ניהול, של חוסר מנהיגות. זו תרבות של בריחה מאחריות, בריחה מקבלת החלטות, תוך הסתתרות מאחורי הפקידות, בתירוצים של משפטיזציה ושלטון הפקידים, שכביכול כובל את ידי מי שאמורים לקבל החלטות. התוצאות –בהתאם.

אבל למה לממשלה לערוך בדק בית ולחולל שינוי בתפקודה? קל יותר, כשיש את מי להאשים. פשוט יותר כשיש שעיר לעזאזל.

[אהוד: תודה, תודה לך אורי שהארת את עיניי. עכשיו ברור לי כי לא אלירן מלול אשם ברצח אשתו מיכל סלה אלא בנימין נתניהו!]

2. צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהינו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המילייה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת איתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים איתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המילייה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למילייה, ובתוך המילייה זו חוכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המילייה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמילייה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסייה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המילייה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עימו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המילייה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי."

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטייה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב ליבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה היתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות היתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בידיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון: מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה." באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דיג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת י"ג, ט').

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

שירת בינה

ספר השירים "על דעת המקום והזמן"

מאת בינה ברזל

ספריית פועלים 2018, 247 עמ'

אני מודה שדי נדהמתי להיווכח ש"על דעת המקום והזמן" הוא ספר הביכורים של בינה ברזל. קראתי את שיריה בכתבי-עת שונים, צפיתי בקריאת שיריה ביוטיוב, ואני עצמי שיבצתי את שירה "אני טשרניחובסקי" באסופה "גבורות למאזניים" כרך א' (הוצאת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, 2009, עמ' 191; בספרה זה, השיר מופיע בעמ' 20). אני מניח שהיותה של בינה ברזל עיתונאית מפורסמת בתחום המדיני גרמה לה לחשוש מפני חשיפה בעולם השירה, הרחוק מהעולם שבו שחתה כדג במים. זאת אולי הסיבה שמילות שם הספר מרמזות על תפילת "כל נדרי", לאמור, אני מפרה את נדרי להיות רק עיתונאית, כי השירה מתפרצת בי, ובאמת, מדובר בספר איכותי מאוד וגדוש בשירים שנערמו במגירותיה לאורך השנים.

ארשה לעצמי להתחיל רשימה זאת בגיחות אל הפרוסודיה של בינה ברזל – לאחר התקפתו של נתן זך על הפרוסודיה של נתן אלתרמן, נדמה שמשוררים מתחרים זה בזה מי יפרסם שירים בלשון רזה, ובלי כל ייחוד פרוסודי (לא חרוז, לא משקל) תוך ויתור על לשון פיגורטיבית (לא מטפורות ואימאז'ים ייחודיים).

השירה של בינה ברזל מעניקה לקורא את מה שמנעו מהם המשוררים "העכשוויים". לא צריך להגזים – היא לא כותבת במשקל, אבל השירים שלה קצובים מאוד, הלשון גבוהה, ומדי פעם, כשהנושא דורש – נמצא חרוזים המתגנבים בין שורותיה.

אני מודע לכך שלא ניתן להפריד בין תוכן לצורה בשירה, אבל זאת דרכו של המנתח – הוא פשוט מנתח – אין מוצא אחר. אחת הצורות החוזרות בספר היא צורת הקונסיט, כלומר שיר דימוי, כשבכל השיר, מתחילתו ועד סופו, מופיע דימוי אחד, והקורא מבין דבר מתוך דבר.

דוגמה מהקלאסיקה: בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי" משווה רחל את עצמה לנמלה, וברור לקורא שממש ההיפך הוא הנכון. והרי דוגמה משירתה של בינה ברזל "בול ואני" (עמ' 25) – כל השיר מתאר את "קורותיו" של בול עץ, כשברור לקורא אל מי הוא נדמה.

בינה ברזל אוהבת קלמבורים ואליטרציות, שתפקידם למשוך את עינו של הקורא לעצם העניין הנדון. הרי מספר דוגמאות: "שאול שאל באוב, זמנו שאול," (עמ' 20),  "צריך לומר דם דמע אימה" (עמ' 33), "שיר נחש שיר לחש, / שיר רחש עלים." (עמ' 97), "גבר אוהב אישה / את אישה, את עשישותה / הוא חי באשלייה / תשישותה מאששת אותו / הוא שוטח בפניה שטיחו" (עמ' 180), "מחקים מחכים מחכימים" (עמ' 216).

הספר גדוש בשורות מחורזות, והרי דוגמאות אחדות: "צועד בכבדות שאול המלך, / נודדת שנתו של דויד גם. / מאין תבוא אחי ההלך, / קול פרסות סוסך בלילה נדם. / עין דורה דהר / שאול החלך / אני בעלת האוב / ממתינה שם." (עמ' 21 – סופו של השיר "אני טשרניחובסקי" שהוזכר לעיל); "...כמו עולם, כמו אדם, / כמו אם, כמו שם, / כמו תם ונשלם, / ים, אגם, דם..." (עמ' 94); "שטופה העיר במכאוביה / אפשר שתרנגול קרא / אי שם רחוק בפרווריה, / וזעקת מי זו הייתה / שנחנקה בעיבוריה." (עמ' 123; ראו גם עמ' 110,  115, 126, 128, 140, 169, 178 ועוד רבים).

יש בספר קטקרזות, כלומר, מטפורות משונות שמחברות מין בשאינו בן מינו, כמו "ריח מהורהר" (עמ' 87); ואוקסימורונים, כגון "קרוב כשנות אור" (עמ' 41).

שירה איכותית, כמו זאת שלפנינו, שופעת בדרך כלל ארמזים ואזכורים: לתנ"ך – קין והבל (עמ' 141), מגדל בבל (עמ' 185), נוח (עמ' 169), מלכיצדק (עמ' 199), יעקב (עמ' 51), יוסף (שם ועמ' 83), אם סיסרא (עמ' 145), שמשון, שאול ובעלת האוב (עמ' 140), נבואת עמוס (עמ' 110), חזון ישעיהו (עמ' 140) חזון העצמות היבשות של יחזקאל (עמ' 88, 142), חזונות דניאל (עמ' 38, 149); יש ארמזים ואזכורים לספרות העברית, לספרות העמים – ביאליק (עמ' 136), טשרניחובסקי (הוזכר לעיל, וכן עמ' 125), אדגר אלן פו (עמ' 112), אימה גדולה וירח של א"צ גרינברג (עמ' 141), שדות שבעמק מאת לוי בן-אמיתי ואפרים בן-חיים (עמ' 125); למיתולוגיה היוונית – פגסוס-פגעסוס (עמ' 81), נהר הלתה (עמ' 214), "אני פורמת את ימיה (של אימי), / כמו אריאדנה / חוט מתמשך." (עמ' 218).

בלי משים גלשתי מעניינים של צורה אל התכנים, שהרי הארמזים והאזכורים הם בבחינת דופנות לנושאים המרומזים בשירים. חטיבה משמעותית בספר עניינה סופיותו של האדם, ומודעותו לכך: "הספיינס עטוף ביגונו, /  הוא יודע את סופו. / הוא עוצם את העיניים המתות / שם עפר על העיניים הבוטות / משרה חושך במקור המאורות – " (עמ' 215).

המודעות הזאת שהיא רק נחלתו של הומו ספיינס, מעוררת במשוררת השלמה, ולא מעט ציניות: "ואין לתהות על שהלך ועל כל מה / שדין לשמוט" (עמ' 7); "כשלא... על הדעת לא עולה / כשלא אהיה... / למי זה ישנה." (עמ' 14); האירועים חולפים, ולאדם לא נותר אלא לקבוע מניין לחד-פעמיות (עמ' 78), וכן, ההיגד הציני: "מה יפה הגוף במותו" (עמ' 138); "ראיתי את האיש המת, והוא מלא עצמות" (עמ' 142); "כל כך הרבה מתים / קשה לשערם לא קיימים, קשה למחדלם, / הבוקר לא מעיר להם / הערב לא ערבם. / עזים ממני וטובים / ... פשוט לא קיימים / עוד. / גם אם תרצִים [תרצי אותם] מאוד." (עמ' 239; ראו גם עמ' 67, 75,  136, 145, 197).

בקטגוריה הזאת שעניינה סופיותו של האדם משתבצים גם שירים על האם והאב שהלכו לעולמם. אצטט רק מעט מהשורות מכמירות הלב: "איני זוכרת אותך צוחק או בוכה, אבי היפה, / את זכרך נושאת אני, כאיש שגחלים חותה, בבית על החוף, על מה אתה הוזה? / ...כי כל שיש לי בא ממך ומאימי, / ולפעמים נדמה לי כי כל זה מתמצה / באֵי נגמר אתה, איפה תחילת אני." (עמ' 110); "אימי היתה טווה ימיה, / אני את עולמי אורגת. / ... אימי פליטה במחוזותיי, / אני תועה בעיר אחרת. / ...אם לא תבוא היא / עד עדיי / אני אליה שוב חוזרת." (עמ' 119-118; ראו גם עמ' 120, 206).

ברבים מהשירים בקובץ שוררת אווירה סוריאליסטית, לאמור, תחושה כאילו הקורא נתקל בתמונות של חלום, תמונות שכביכול אינן מתחברות, אלא צונחות על החלום מהתוהו. אביא לדוגמה את "אדום": "גמל הציץ מבוגרצ'וב / ודגים שחו סביבו. / אפרת גוש הציצה, / ניבטה במסגרת זהב / בחלון ראווה." (עמ' 220).

מה גמל עושה ברחוב בוגרשוב? ואם כבר, איך הדגים שוחים סביבו? ופתאום אפרת גוש, השחקנית והזמרת, ניבטת ממסגרת זהב בחלון ראווה, ובהמשך מתפזרים אבני אודם, והדוברת מזכירה לוקמיה, העולם עצום ויפה. בהמשך מוצע מעין פתרון לתעלומת השיר: "אני ישנה וליבי ער, / והחלומות נושאים אותי הביתה. / ושיירת הגמלים נושאי / שקי חול / מסמנים את גבולות ילדותי / אימי, אני תוהה – / האם אבוא אלייך / או שאת תצעדי עימי?" (עמ' 121).

ובשיר אחר "שבעה תנים פרועים / רתומים לכרכרה, / ואיש נמוך שמן ורע נוהג בם," ובהמשך השיר מסתבר שמראות סיוטיים אלה  הם מבקשי נפשה של הדוברת (עמ' 234; ראו גם עמ' 19, 86-84, 172, 206).  

סופיות האדם וסיוטי חייו מנתבים את המחשבה אל שאלות באשר למה שנהוג לכנות "המצב האנושי", לאמור – שאלות של הגות, כגון עריצות הזמן: "כבר יום שלישי / הזמן הוא מרחק חלקי מהירות... / ועכשיו יהיה היה..." (עמ' 8); "אני מכילה, אני ממחזרת / קבצנית של ודאי ואולי... /  אני מאזנת בחרדה / את העכשיו והעבר" (עמ' 10). הדוברת מבקשת נתיב אל הסוד שמאחורי הבריאה, את צופן הפלא: "את הפשר אני מבקשת, / את סוד הדברים." (עמ' 56). יש פתרון מסוים בשירה, אבל לא צריך להיסחף: "שיר הוא דרך בין. / כי להבין זה כמו / לנשום, להמשיך, לרגוע..." (עמ 59); "יש שירים שאני יודעת / שדיני נחרץ בם... / יש שירים שאיני יודעת / את ליבי בגינם... / גורי מן המילים שלוכדות / את ליבך בחרמן." (עמ' 63).

מפתיע בעיניי שאין בקובץ כמעט שירים על אקטואליה, והרי כעיתונאית עסקה 24/7 רק בנושאי אקטואליה. יש בקובץ שירים המאזכרים אירועים היסטוריים, בעיקר של ארץ ישראל, אבל אקטואליה מופיעה בשירים ממש "בפינצטה": מוזכרת ברברה בוש (עמ' 109), פליטי דרפור (עמ' 147), אחמדינג'ד (עמ' 149). מרומז יגונם של הערבים המנושלים שעינינו אינן רואות (עמ' 117), וגם סבלן של החיות שנועדו למאכל האדם, או לשעשע את האדם בקרקס (עמ' 90, 201).

שירי האהבה בקובץ (מעטים מדי!) מרטיטים את הלב: "היה לנו שם קן אהבים קטן / בקומה האחרונה. / הכי אהבתי את לבני הזכוכית הוורודות באמבטיה, / לא, הכי אהבתי את החומות הגדולות שסבבו את בית / המלון ואת הים / ברקיע כסף מרוט מסביב לחומות. / ואת אהבתך. חמה כמו השמש, " ("געגועים לדוברובניק" עמ' 174); "אפשר להתנשק בהרבה צורות / אך אני אוהבת על קצות האצבעות. / אפשר לתנות אהבים / באין ספור אופנים, אך אני אוהבת להעז פנים." (עמ 178; ראו גם עמ' 180).

לא מיציתי ברשימה הזאת אפילו חלק קטן ממה שיש לומר על הקובץ העשיר, היפה והחכם הזה, אבל גם כך הכברתי מילים, והעורך בוודאי ידרוש ממני לקצר.

משה גרנות

*

למשה היקר,

בנעוריי למדתי ספרות עברית וכללית אצל שני מוריי, יעקב בהט וטוני הלה, בבית הספר תיכון חדש בתל-אביב – וזה כנראה הספיק לי לכל החיים, ונזהרתי מאוד מלהתקרב לחוגים לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. לכן אני מתנצל – חלק ניכר מאבחנותיך בשירים אינו נהיר לי ואינו אומר לי דבר כי אני לא למדתי ואיני מכיר כלל את המונחים הניתוחיים הספרותיים הללו.

שלך,

אהוד

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ג. הרסיס שיצא מהתחת

(סיפור חינוכי המלמד שהמציאות עולה על כל דמיון)

על האירוע הבא שקרה לי כמה חודשים לפני שעדנה בתי התגייסה לצבא. אני מעדיף לכתוב כמו שאני מספר עליו בפגישותיי עם תלמידי בתי הספר. את הפגישות האלה אני פותח בשאלה דרמטית:

"האם מישהו בכיתה יכול להאמין שרסיס של פצצה יכול להיכנס לראש של ילדה ולצאת מהטוסיק של אחיה הקטן?"

השאלה מעלה צלילי השתאות ורוב התלמידים אומרים שדבר כזה לא ייתכן. היה לי רק מקרה אחד בירושלים בכיתה ז', כשאחד התלמידים הצביע ואמר שהדבר יכול לקרות אם הרסיס הוא זעיר. כששאלתי "למה?"  הסביר לי כי אז האח יכול לבלוע את הרסיס, והוא יצא מאותו מקום שיוצאים כל הדברים שנכנסים דרך הפה. 

החמאתי לילד על דמיונו העשיר, אבל אמרתי לו שהסיפור שלי הוא אחר לגמרי ואני כבר מספר אותו:

יום אחד אני חוזר מעבודתי במפעל הפלסטיק שבו עבדתי, ואני מוצא בתיבת הדואר פתק המודיע לי שיש חבילה הממתינה לי במשרד הדואר. חבילות אני אוהב מאוד לקבל, מאז מלחמת העצמאות, שבה אימי הייתה שולחת לי  לנגב הנצור קופסאות נעלים מלאות דברים טובים כמו עוגות או נקניקים ולפעמים אפילו תמרים ממולאים בשקדים.

לכן במקום לעלות במדרגות עשיתי אחורה פנה והלכתי לסניף הדואר הקרוב. היה שם תור ארוך ואני חיכיתי בסבלנו לתורי. כשהגעתי לאשנב הגישה לי הפקידה חבילה שאיכזבה אותי, כי היא היתה דקה והבנתי שהרבה דברים טובים אי אפשר להכניס לתוכה. חתמתי לפקידה אישור על קבלת החבילה וסרתי הצידה לפתוח אותה. הייתי סקרן לדעת מה יש בפנים, אך ברגע שעמדתי לפתוח את החבילה, שמתי לב לפתק אדום המודבק עליה. בראש הפתק היה רשום באותיות גדולות "אזהרה!!!" – עם שלושה סימני קריאה ומתחתיה באותיות לבנות על רקע אדום נכתב כך: 

אזרח נכבד למען ביטחונך!

אל תפתח את החבילה לפני שבדקת אם אתה  מצפה לחבילה ממען זה!

אם יש לך חשד כל שהוא אנא הודע לפקיד, אשר יפנה לעזרת המשטרה.

הסתכלתי על כתובת השולח שנשא את השם ד"ר חיים לוטם, עומר. אימצתי את מוחי, ולא הצלחתי להיזכר בשום חיים לוטם שהיכרתי. מה עושים עכשיו?

החלטתי לפנות לפקידה, אבל האנשים לא נותנים לי. אומרים: "אדוני יש תור" – לא עזר לי הנפנוף בחבילה ולא ההצהרה שלי שעמדתי כבר בתור. נדרשתי לעמוד מחדש. לזאת לא הייתי מוכן. בייאושי אמרתי לעצמי, אני אמנם לא מכיר את החיים לוטם הזה, אבל אולי אשתי מכירה אותו, אולי היה חבר שלה לפני שהתחתנו. אולי אחרי שהתחתנו. נלך הביתה ונשאל את האישה.

אני בא לביתנו ואומר לה  בערמומיות שיש לה ד"ש מחיימקה.

שאלה: "איזה חיימקה?"

אמרתי: "חיים לוטם מעומר" ונפנפתי בחבילה.

חטפה ממני את החבילה וכשקראה את פתק האזהרה הזהירה אותי ואמרה: "שלא תעז לפתוח את הפצצה הזאת בבית. אני סידרתי עכשיו את כל הדירה ואני לא רוצה שיהיה כאן בלגן!"      

אמרתי לה: "למה את אומרת פצצה? איך פצצה יכולה להיות כל כך דקה, אני מרגיש שזה משהו תמים כמו ספר."

אמרה לי: "ספר שמסר. אתה לא פותח את זה כאן. אתה הולך עם הספר למשטרה ושהפיצוץ יהיה אצלם ולא אצלנו!"

עכשיו אני בבעייה, המשטרה רחוקה ואני כבר סקרן לדעת מה יש בחבילה המסתורית.

למזלי הטלפון צלצל, היא ניגשה אליו וזה נתן לי אפשרות להתחמק לחדר השינה כדי לנסות לפתוח את החבילה שם. כמעט פתחתי אותה, אבל ברגע האחרון אמרתי לעצמי שאמנם 99 פסיק תשע, תשע, תשע אחוז מדובר בספר חינוכי שמישהו כתב ורוצה שאמליץ עליו לפרס נובל, אבל אפס פסיק אפס, אפס, אפס אחוז זה בכל זאת פצצה, אז למה להסתכן? הרי אנו חיים בתקופה של מתח צבאי, של חומרי נפץ וחפצים חשודים, אז למה להסתכן ולפתוח את הפצצה בבית שאשתי בדיוק סידרה? למה שלא נפתח אותה בצורה שלא תסכן אף אחד, ובייחוד לא אותי? המחשבה נכונה, אבל איך מיישמים אותה? בזמני בבית הספר לא לימדו אותנו דברים כאלה. לימדו חשבון, תנ"ך, אנגלית, דברים שוליים לא חשובים, ודווקא לימודים מעשיים כמו איך לפתוח פצצות שמגיעות בדואר, לזה לא הקדישו אפילו שיעור אחד. אתכם מלמדים דברים כאלה?

כאן כל הילדים בדרך-כלל צועקים: "לא!"

ותמיד יש איזה תלמיד פיקח שמכריז: "אצלנו מלמדים רק שטויות!" 

אחרי שהרוחות נרגעות והמתח חוזר לרחף באוויר, אני ממשיך ומספר, איך נזכרתי באגדה ששמעתי בפלמח על האלוף יוסף אבידר שרימון התפוצץ בידו. היתה זו אגדה, או צ'יזבאט שסיפרו מדי פעם מסביב למדורה, ועכשיו חשבתי שהאגדה הזאת תוכל לעזור לי.

הדבר קרה בט"ו בשבט בקיבוץ דליה, בתקופת המנדט הבריטי. בקצה הקיבוץ, בבניין קומותיים שבו שכנה יחידת נוטרים, נתן יוסף אבידר שיעור ברימון לכיתת אנשי פלמח. (פעם כשהייתי שואל תלמידים אם הם יודעים מה זה פלמח, היו כולם צועקים "כן!" – היום כבר רק מעטים יודעים). אל החדר הובאה תיבה ובה רימוני סרק לצורך לימוד. אבידר הוציא מתוך התיבה רימון אחד, הציג אותו לפני הכיתה והסביר: "זה גוף הרימון, זאת הניצרה, וזו ידית הניצרה. לפני שזורקים את הרימון שולפים את הניצרה וכשזורקים את הרימון והכף מרפה מהרימון, הידית משתחררת, מפעילה ניצוץ המדליק פתיל השהייה של ארבע שניות, וזה הזמן המשוער שהרימון מרחף באוויר. כשהוא מגיע לאויב הוא מתפוצץ והורג את כל מי שנמצא בסביבתו."

כך אבידר מסביר לכיתה וכדי להדגים, הוא מרפה מידית הניצרה. ברגע זה הידית נפתחה וכולם שומעים  זימזום מוזר. שומעים זימזום, שיהיה זמזום, לא מפריע להם. מפריע רק לאבידר שהיה אז כבר חייל ותיק והבין שבטעות הוא לקח לידו רימון אמיתי ועכשיו הוא יתפוצץ ומי שיהיה בחדר יפגע.

בתחקיר שנערך לאחר המקרה, הוברר שזו לא היתה אשמתו של אבידר. כיתת נוטרים שחזרה בלילה ממארב, החזירה את ציודה למחסן הנשק, ואחד הנוטרים שם בטעות רימון חי לתוך תיבת רימוני הסרק.

למשמע הזמזום הבין אבידר שעוד מעט יהיה פיצוץ והוא מיהר לרוץ לעבר החלון, הרים ידו לזרוק את הרימון וידו קפאה באוויר. למטה, בשביל שליד הבניין, צעדו ילדי הגן עם עציצים בידיהם ושירת "כך הולכים השותלים" בפיהם.

עברו עד כה 3 שניות, בשנייה הבאה הרימון יתפוצץ. מה עושים עכשיו? אם יחזיר את הרימון לחדר, הוא וכיתת הפלמח ייפגעו. אם יזרוק החוצה יתפוצץ הרימון מעל ראשי הילדים. כאן קרה מה שקורה לרוב שברגעי מתח וסכנה, האדרנלין הזורם בדמנו מכפיל את כמות הזרימה שלו ומוביל אותנו לפתרון הנכון. מה היה הפתרון? הוא הדביק את כף היד האוחזת ברימון אל הקיר הצמוד לחלון, בעוד הוא עצמו נצמד לצדו הפנימי של  הקיר. הרימון שהתפוצץ בידו אמנם קטע את כפו, אך ילדי הגן ניצלו וכך גם כיתת הפלמח. כשהייתי סטודנט בירושלים, הייתי רואה לפעמים את  אבידר ברחוב ואז הייתי אומר לעצמי שהאגדה כנראה אמיתית, כי הבחנתי שידו הימנית היא תותב מפלסטיק.

כעת תראו איזה בעיות יש לנו כשאנחנו שומעים סיפור מפיו של סופר. סיפור שניתן לספר בשתי דקות, אצל סופר הוא נמשך לפחות חצי שעה. התחלתי לספר סיפור מוזר על רסיס שנכנס לראש של ילדה ויצא מהטוסיק של אחיה הקטן. אנחנו רוצים לדעת איך זה קרה, אז אני עובר לחבילה סודית שהגיעה בדואר. אנחנו שוכחים מהרסיס ורוצים לדעת מה יש בחבילה, אז אני מספר על הרימון שהתפוצץ לאלוף אבידור ביד.

מה פתאום סיפרתי על הרימון ? מה הקשר בינו ובין החבילה המסתורית שקיבלתי?

דממה נופלת על הכיתה. אף אחד לא יודע מה באמת הקשר, ואז אני מסביר שהקשר הוא שאני יכול לשחזר את הפטנט של האלוף אבידור ולפתוח את החבילה המסוכנת בשיטת הרימון שמעבר לחלון. במקרה שיהיה פיצוץ, אז לכל היותר יהיה עוד טרומפלדור אחד בארץ, אבל הדירה שאשתי סידרה וניקתה כל כך יפה, תישאר מסודרת ואף אחד לא יצעק עליי. (היום אני לא אומר שיהיה עוד טרומפלדור, כי אף ילד כבר לא יודע מי האיש הזה ומה הקשר ליד שלו).

וזה מה שעשיתי. הצצתי מהחלון החוצה, וכשראיתי שאין איש בחצר או במרפסות, נצמדתי לקיר. העברתי את היד עם המעטפה מעבר לחלון והצמדתי אותה לקיר.

ברגע זה בדיוק נגלה לי דבר שעד לאותו רגע לא חשבתי עליו כל חיי. דבר פשוט, רגיל, דבר שקורה לנו כמעט כל יום ובכל זאת אנחנו לא מודעים לו.

מה נגלה לי? 

נגלה לי שאי אפשר לפתוח מעטפה ביד אחת. תנסו ותראו, זה לא הולך. ניסיתי להעביר את היד השנייה לעזרה, אבל כשהגוף צמוד לקיר, זה לא מסתדר  (כאן אני מוציא מעטפה מהתיק, מבקש מתנדב שינסה לפתוח אותה ביד אחת. כלם מתנדבים – איזה נוער זהב יש לנו! – אבל אף אחד לא מצליח).

...ברגע זה החלטתי שנמאסו לי החיים, מה שיהיה – יהיה, שאשתי תחבוט בי עם המטאטא, לא אכפת לי, אני פותח את הפצצה בבית ויהי מה. חמקתי לשירותים, נעלתי אחרי את הדלת שאף אחד לא יכנס וייהרג, והתחלתי לפתוח אט אט את המעטפה, כשאני מחזיק אותה רחוק ממני ככל הניתן.

אחרי עשר דקות היתה החבילה פתוחה ושום פיצוץ לא נשמע. הצצתי פנימה בעין אחת, מה שבטוח – בטוח, וכמו שחשבתי ראיתי בפנים ספר תמים. הספר היה תמים, אבל בצמוד לו הבחנתי במעטפה חשודה. החלטתי לפתוח קודם את החשודה, כי ניחשתי שאליה אפשר להכניס פחות אבקת שרפה, מאשר לתוך ספר. משכתי בזהירות את המעטפה כשאני נזהר מפני איזה חוט סמוי שיכול להיות קשור אליה, ויכול להפעיל איזה פתיל רועם. שום פתיל לא רעם, ואני רואה שעל המעטפה לא רשום כלום. היא אפילו פתוחה, ובתוכה אני מבחין בדף מקופל. הוצאתי ופתחתי אותו וזה מה שקראתי:

לפוצ'ו שלום,

אני מצרף כאן ספר שאני נושא איתי כבר כמעט 30 שנה ומחכה להזדמנות להראות לך ברגע שניפגש. להיפגש לא הצלחתי, אז אני מנצל את ההזדמנות שנתקלתי בכתובת שלך בעיתון ושולח לך את הספר שנפגע מרסיס של פגז בצורה מיוחדת במינה. הדבר היה כשהייתי חייל נח"ל בקיבוץ עין גב ולילה אחד הסורים הפגיזו את הקיבוץ. רסיס אחד חדר לצריף שלי, חלף ליד ראשי ופגע בספר "איה הג'ינג'ית" שהחלפתי באותו בוקר בספרייה, והנחתי על הארגז ליד מיטתי. המיוחד בסיפור הוא שבכריכת הספר שלך יש ציור הנראה כמו דף קליעה למטרה שבמרכזו ראש של ילדה. הרסיס כפי שאתה יכול לראות, לא החטיא ופגע בול במרכז המטרה. נדמה לי שמקרה כזה יכול לקרות אולי אחד למיליארד. לכן שמרתי את הספר הנדיר אצלי והיום, למראה כתובתך, חשבתי שהגיע הזמן שהוא יעבור אליך. 

בתקווה להתראות אי פעם.

חיים

את חיים לוטם לצערי לא פגשתי עד היום, גם לא דיברתי איתו טלפונית, אבל עכשיו כבר לא פחדתי להוציא את הספר וזה מה שראיתי: חור מאורך של רסיס בגודל גלעין של תמר, בראשה המצוייר של איה. הרסיס עבר מהכריכה לכל דפי הספר, חדר וניקב כל דף ודף ויצא לבסוף מהטוסיק של נלי, אחיה הקטן של איה הג'ינג'ית, המצוייר על הכריכה האחורית. 

כאן אני מוציא את הספר המדובר וקריאות ההפתעה של התלמידים מאשרת שאכן המציאות עולה על כל דמיון.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

קץ עידן התמימות

חודש תשרי הפך לזמנן של הקונספציות שקרסו. זה קורה עכשיו בצפון מזרח סוריה, זה קרה החודש בחזית איראן-סעודיה, זה קרה בתשרי תשל"ד וגם בתשרי תרצ"ט (1938) – בטבח יהודים נקיי כפיים בטבריה

תכונה משונה יש לחודש תשרי של השנה העברית. זהו חודש מועד לקריסת קונצפציות. כך היה בעבר וזה גם מה שקורה בהווה.

הקונספציה האחרונה שקרסה, היא ההנחה התמימה שגרסה שהאמריקאים לעולם לא יפקירו את בני בריתם, ושהם יודעים לגמול על 'התנהגות טובה'. באה בריחתם של האמריקאים מצפון סוריה, בניגוד לכל התחזיות והקונספציות, והפקירה את הכוחות הכורדיים למלתעותיה של טורקיה האכזרית, שפתחה במבצע צבאי למיגור הכורדים, שנהנו עד כה מקיר המגן האמריקאי.

הנימוק המטופש שהעלה הנשיא האמריקאי טרמפ באחד מציוציו בטוויטר להבהרת הבגידה בכורדים, היה: "אני לא זוכר שהם לחמו לצידנו בפלישה לנורמנדי."

אין גבול, מסתבר, לאיוולת.

ואולי בעצם צדקו אלה שתמיד הזהירו מפני הקונספציה התמימה של הישענות מוחלטת על טראמפ, הנשיא האימפולסיבי, אלה אשר הזדרזו להזהיר מפני היותו משענת קנה רצוץ מבחינתה של ישראל. מי ערב לנו שיום אחד יחליט 'השוטר של העולם' שבוחל בתפקיד כפוי טובה זה, שאין גם טעם במעורבות אמריקאית בהגנה על עצם קיומה של ישראל, מפני שלא יהיה זכור לו שישראל לחמה לצידם של האמריקאים במלחמת העולם השנייה.

בצפון סוריה הלכה לעולמה עוד קונספציה, ולמרבה הלא-הפתעה דווקא בתשרי.

קונספציה נוספת שקרסה בתשרי אמרה שהאיראנים לא יעזו לפתוח במתקפת טילי שיוט לעבר יעדים בסעודיה, בת בריתה של האמריקאים, מפני שהם חוששים מתגובה אמריקאית קשה. אבל גם קונספציה זו קרסה. בחודש זה בתש"ף תקפו האיראנים, בניגוד לכל ההערכות, בירי טילים משטחם את מכלי הנפט בסעודיה וחיסלו במכה אחת כ-50% מתפוקת הנפט הסעודית, ואין פוצה פה ומצפצף.

התקיפה האיראנית כנגד סעודיה הועילה לישראל לפחות בתחום שבירת הקונספציה שהאיראנים לא יעזו לתקוף את ישראל באותם טילי שיוט שבידיהם. ממשלת ישראל נהגה בתבונה והעלתה הילוך בהכנותיה לקדם מראש פני מתקפה איראנית, והשר יובל שטייניץ נתן לכך ביטוי ציורי בהגדירו את המצב: "האיראנים כבר על הגדרות."

היו אמנם פרשנים שאמרו שאין שחר לחששות של ישראל, וכי התבטאותו של שטייניץ נועדה לצרכי פנים בלבד והינה חלק מהמאמץ המתמשך להבטיח בדרך זו את המשך כהונתו של 'רק נתניהו' בראשות הממשלה. ועם זאת, אסור להתעלם מאותות האזהרה ומותר לנפץ את הקונספציה שמבטיחה שקט בחזית האיראנית.

אזהרתו של שטייניץ בימים אלה, מבשרת כנראה את קץ הקונספציה, סוף עידן התמימות, בנושא איראן. ההתבטאות הציורית הזו מחזירה אותנו 46 שנה אחורנית, לימי תשרי תשל"ד. גם אז שררה כאן קונספציה של שאננות. משה דיין, המומחה מס' 1 של ישראל למלחמות העבר, פסק אז, שבועות ספורים לפני מלחמת יוה"כ תשל"ד, הנוראה במלחמות ישראל, כי "בעשור הקרוב הגבולות יישארו כפי שהם, ולא תפרוץ במהלכן מלחמה גדולה." זו היתה האימא של הקונספציות בתולדות ישראל. מפני שכזכור קרה בפועל ההיפך הגמור: בחסות הקונספציה המתעתעת תקפו הערבים מדרום ומצפון, והביאו את אותו דיין להתבטא כי הגענו חלילה אל סף חורבן הבית השלישי. זה שיצאנו מהמלחמה בשן ועין, בניסי נסים, אבל עם הישגים מפעימים וניצחון אדיר, שהפכו את עמק הבכא ההוא לגדול ניצחונותיו של צה"ל, עם נוכחות צה"ל בפאתי דמשק ובפרברי קהיר, זה כבר סיפור אחר.

גם האסון ההוא החל עם קונספציה. קונספציית השאננות וההבלגה. כך תיעד אותה תא"ל יואל בן פורת, מבכירי המודיעין הישראלי דאז, בספרו 'נעילה: סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים' (ידיעות ספרים, 1998):

"ואז באו הימים הנוראים. 23 בספטמבר עד 5 באוקטובר: אמ"ן הלך כסומא, כצאן, למלכודת ההונאה הערבית. נפל לתוכה, כשל והכשיל. עשרות פיסות מידע, שסתרו את הקונספציה הדוגמטית, הגיעו לאמ"ן, ולא מצאו דרך לפרוץ לעיני הקברניטים. כל מה שסתר את הקונספציה של 'סבירות נמוכה' למלחמה, לא נמצא ראוי לדיווח – גם אם מקורו בטובים שבמקורות קהילת הביון. אמ"ן גם הצליח להטות מדרך הישר את הביון האמריקאי. שם הגיעו ערב המלחמה להערכה מוסמכת, כי צפוייה מיד מלחמה, שלחו חוות דעתם הבהולה לישראל, וקיבלו מידע והערכה מרגיעה ומנטרלת."

מזעזע. מבהיל. מחריד. מטריף את הדעת. כמעט חורבן הבית.

הקונספציה, מסתבר, מזנבת במערך ההישרדות הישראלי מימים ימימה. פגשנו בה במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים (למשל בהחלטתו התמוהה של דיין להסגיר את הר הבית לוואקף, או בהנחייתו להחזיר את פליטי קלקיליה לבתיהם; ראו 'דבר' 26.6.67: "תושבי קלקיליה יורשו לחזור לבתיהם"), ואפילו בימים שקדמו להקמת המדינה.

הקונספציה היא שאיפשרה את הטבח הנורא בטבריה בערב יום הכיפורים, 1938, שבו נרצחו בדם קר, בסכינים ובנשק חם, בידי פורעים ערבים, 19 יהודים. הקונספציה של תשרי תרצ"ט היתה, שמדיניות ההבלגה דאז פועלת היטב. על כן איישו את עמדות המגן סביב השכונה היהודית קריית שמואל, בת אלפיים התושבים, רק 15 איש, במקום ה-100 שאמורים היו על פי התקן להיות בהן.

את הכוח המקומי הדל תיגברה אמנם פלוגת חיילים של הצבא הבריטי, אבל הם היו טירונים שעסקו באימונים. בלילה השחור ההוא בילו חלק מהם בבית הקולנוע השכונתי, והאחרים לגמו משקאות בבית הקפה היהודי 'שור'. כשנשמעו היריות הראשונות, פרצו הטירונים ההיסטריים החוצה וירו לכל עבר. הם לא פגעו אף לא באחד מהתוקפים, אבל ייתכן שחלק מקלעיהם פגעו ביהודים המותקפים.

ליל השחיטה הגדולה בטבריה היה במוצאי שבת שובה: כוח של 74 ערבים חדר לעיר דרך השכונה הערבית שמצפון-מזרח, ותקף את בניין בית המשפט המחוזי ואת משרדי הממשלה ששכנו לידו. כוח שני, גדול יותר, שעל פי השמועה היו בתוכו דוברי גרמנית וייתכן שפעל בהדרכה נאצית, זעק בקולי קולות על כוונתו לבצע שחיטה ביהודי העיר: 'הינער, הינער' (עופות, עופות).

בין הנרצחים היו גם 11 נשים וילדים, וגם שמש בית הכנסת שמנע בגופו את חילול הקודש, ואחר הירצחו שרפו הפורעים את ספרי התורה שבהיכל; שדדו את תכולת בתי היהודים והעלו אותם באש. רק אחרי 40 דקות של התפרעות חסרת מעצורים, הגיעה יחידה של ההגנה והניסה ביריות את התוקפים.

סיפור הקונספציה התמימה ההיא והשפעתה המשתקת של ההבלגה דאז, כמעט ולא נכנס לספרי ההיסטוריה. אולי מחמת הבושה. מי מהישראלים, שמודעים פחות או יותר למאורעות תר"פ-תרפ"א, לפרעות תרפ"ט, למרד הערבי בתרצ"ו-תרצ"ט – נחשף גם לזוועת השחיטה הגדולה ביהודי טבריה ערב יום הכיפורים 1938?

גם ההשכחה הזו היא חלק מן הקונספציה המתעתעת, שאינה חדלה מהפיל בפח האיוולת את חסידיה.

הבה נקווה שקריסת הקונספציות תביא את האחראים לביטחונה ולקיומה של המדינה, להכרה בכך שתם סופית ונשלם לחלוטין עידן הקונספציות המתעתעות. חלפו-עברו ימי התמימוּת.

מנחם רהט

* * *

עמית ברק

הפיגוע הרצחני בגרמניה חושף

את פניה הרבות של האנטישמיות

מתוך "מידה", 11/10/2019

יהודי אירופה בכלל והקהילות בגרמניה בפרט מתמודדים מול איום משולש: גזענות ניאו-נאצית מימין, טרור ערבי ואסלאמי ואנרכיסטים אלימים משמאל

הפיגוע שבוצע ביום הכיפורים השבוע בידי ניאו-נאצי בבית הכנסת בעיר הגרמנית הַאלֶה החזיר אותי שני עשורים לאחור, לשנים בהן עבדתי במערך אבטחה של אחת מהקהילות היהודיות במדינה. התחלתי את עבודתי אז כחצי שנה לפני אירועי ספטמבר ופרעות אוקטובר 2000, ועבדתי שם לאורך השנים בהן השתוללה בישראל האינתיפאדה השנייה.

לשמחתי, לאורך תקופת עבודתי בגרמניה לא ספגנו פיגוע הדומה לזה שאירע בהאלה בו נרצחו שני בני אדם, אך כן חווינו אירועים אנטישמיים ואלימים, ניסיונות לפגע ומקרים רבים של איומים הן כנגד מוסדות הקהילה היהודית והן כנגד גורמים בה או יהודים בודדים ברחוב. בכל פעם שבישראל המצב הביטחוני החמיר – עלה מפלס המתח בגרמניה, הכוננות אצלנו גברה וההתרעות על פיגועי טרור מגורמים אסלאמיים רבו.

שלושה גורמים עיקריים מהווים איום על היהודים בגרמניה.

ראש וראשון הוא הגורם הערבי-אסלאמי המציב איומים מצד ארגוני טרור ערבים כמו החמאס, דאעש וחיזבאללה. איומים אלו דומים למוכר לנו בישראל וכוללים איומי מטעני חבלה ומכונית תופת, ופיגועי התאבדות, ירי וסכינאות.

הגורם השני הוא האיום הניאו-נאצי, שבמשך שנים נחשב לאיום בעצימות נמוכה והתאפיין בדרך כלל בריסוס סיסמאות, תקיפות מילוליות ומדי פעם תקיפות פיזיות של יהודים על רקע אנטישמי. היו גם מקרים של ניסיונות חדירה למוסדות הקהילה לצורך פרובוקציה, ולכן הפיגוע בהאלה מהווה תמרור אזהרה משמעותי לשלטונות גרמניה.

הגורם השלישי הוא קבוצות אנרכיסטים מן השמאל הקיצוני, המנצלים כל הזדמנות כדי להתפרע ולהשתולל.

החיבור המשולש

כחלק מעבודתי אז וגם מתוך סקרנות אישית, חבריי הישראלים ואני נהגנו לצפות בהפגנות שונות שנערכו בגרמניה. במצעדים ניאו-נאצים שמענו סיסמאות אנטישמיות, קריאות נגד חוקרי שואה בולטים, וכן קריאות נגד ישראל והציונות יחד עם הנפה של דגלי אש"ף".

בהפגנות של פעילים ערביים ואסלאמיים נגד ישראל, בהן שרפו דגלי ישראל, ראיתי את המוסלמים עטויי כאפיות ובנדנות ירוקות וצהובות צועדים יחד עם ניאו-נאצים במגפיים, ומתפרעים אנרכיסטים מהשמאל ששברו חלונות והתעמתו עם המשטרה. כולם הניפו דגלי אש"ף, חמאס וחיזבאללה ונשאו תמונות של מחבלים. אלה, שבימים אחרים הפגינו האחד מול השני, שמו להם למטרה משותפת את ישראל והעם היהודי, כל אחד על פי השקפת עולמו בחיבור המשולש של ג'יהאד, ניאו-נאצים ושמאל קיצוני.

החוקים בגרמניה אוסרים על שימוש בסמלים נאציים, אך הניאו-נאצים אימצו סממנים המצביעים על השתייכותם הפוליטית-אידיאולוגית כך שיעמדו במסגרת החוק. הקלים ביותר לזיהוי היו גלוחי הראש הלובשים מעילי טייסים ונועלים מגפיים עם שרוכים לבנים (בשונה מהשרוכים הצהובים של האנרכיסטים), ומניפים דגלים ושלטים של ה – NPD-מפלגת הימין הקיצוני בגרמניה, המקדמת מדיניות נאצית ואנטי-ישראלית מובהקת.

מלבדם יש ניאו-נאצים שנראים לצופה מן הצד ככל אדם ברחוב, פרט למאפייני הלבוש המבדילים אותם. גם הם ילבשו לרוב את מעיל הטייסים אך תחתיו ילבשו חולצת טריקו לבנה, ויענדו על עצמם סמלים עם האותN  ל"נאצי", או האותיות HH המסמלות את הקריאה "הייל היטלר". לבוש פופולארי אחר הן חולצות של חברת הבגדים Lonsdale שכאשר לובשים אותן עם קפוצ''ון פתוח, המסתיר חלק מן האותיות, מתקבלת הכתובת NSDA שהיא חלק מראשי התיבות של המפלגה הנאצית.

אלימות וטרור

אין זה סוד שבמוסדות יהודיים בכל רחבי אירופה נמצאים מאבטחים ישראלים, וגם בגרמניה החליטו כי חלק ממערך האבטחה של קהילות יהודיות מסוימות יתבסס על ישראלים. מצד אחד, הדבר נובע מהבנה כי ישראלים מגיעים עם ניסיון ויכולת קרבית להגן על אחיהם היהודים, יחד עם החיבור הטבעי והרגשי שתורם לתחושת השליחות.

מנגד, נוכחות המאבטחים הישראלים מקלה מעט מהאחריות המוטלת על שירותי הביטחון המקומיים. במקרה של פיגוע, האחריות לא נופלת כולה על המדינה, אלא גם על הקהילות והמאבטחים. לכן עליית המדרגה באיום שבאה לידי ביטוי בפיגוע בהאלה מחייבת את שלטונות גרמניה ומערך האבטחה להערכות מחודשת של כל ההיבטים הביטחוניים והמודיעיניים.

התקריות האנטישמיות בגרמניה נמצאות במגמת עלייה וחלק ניכר מהן מגיע ממקורות ערביים ומוסלמים. בשנים האחרונות ראינו מספר דוגמאות בולטות כמו רצח הסטודנטית אושרית חמזה בשנת 2011 שבוצע על ידי אדם סורי. תקיפת ערבי-ישראלי שחבש כיפה באמצע היום ברחוב בברלין בשנה שעברה. תקיפה אלימה של נגן ישראלי בברלין על ידי קבוצת מפגינים פלסטיניים בחודש מאי האחרון. תקיפת ראשי הקהילה היהודית בהמבורג על ידי גבר דובר ערבית ביוני, ותקיפה פיזית של רב בשכונת שרלוטנבורג בברלין על ידי שני ערבים באוגוסט. בחודש שעבר הותקף ישראלי מחוץ למועדון בברלין על ידי ערבים משום שדיבר עברית.

כל אלו מצטרפות לתקיפות אנטישמיות רבות מצד גרמנים לא-ערבים מימין ומשמאל, המעידות על כך שלאיומים על היהודים בגרמניה יש פנים רבות. לדידם של האנטישמים, ולא משנה מהו מוצאם או שיוכם הפוליטי, המטרה מקדשת את כל האמצעים.

ישראל והיהודים משמשים כתירוץ לאיחוד כוחות של קבוצות אלימות שונות, חלקן אנטישמיות במופגן וחלקת מסתתרות מאחורי שנאת ישראל בכדי לממש את אותה אנטישמיות. את כולן יש לזהות, להכיר ולאפיין, אם רוצים באמת להילחם באלימות ובטרור האנטישמי.

עמית ברק

* * *

מתי דוד

"מסמך החזון" של ערביי ישראל

מהו החזון האמיתי של הנהגת ערביי ישראל?

האם מדובר בחזון אוטופי או בתוכנית פעולה?

 למילה הכתובה יש עוצמה, חשיבות והשפעה. על אחת כמה וכמה, כאשר היא מתפרסמת כחלק ממסמך רשמי, המייצג את הנהגת ערביי ישראל, הקרוי "מסמך החזון" שפורסם בשנת 2013. שלשה ארגונים של ערביי ישראל פירסמו בזמנו מסמך משותף שבו הם מתווים חזון מדיני ולאומי – כיצד תיראה מדינת ישראל על פי התוכנית שפורטה על ידם, כאמור במסמך הקרוי "מסמך החזון".

שלוש הקבוצות השותפות למסמך היו: "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ", "ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל " ו"עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי".

המסמך הקיצוני והגזעני הזה מוכיח שהם לא נאבקים על שיוויון, שותפות וזכויות, אלא להשגת זכויות לאומיות ושלטוניות במדינה, תוך התעלמות מוחלטת מזכויות הרוב היהודי, הלאומי וההיסטורי. צריך להאמין למה שנכתב במסמך זה, ולא להתעלם מהסכנה שהוא מקרין, ולהיאבק בנחרצות נגדו. הערבים בשטחים והמיעוט הפלסטיני של ערביי ישראל אינם רוצים פשרה אלא "צדק פלסטיני" – שמשמעותו "זכות השיבה" ומדינה פלסטינית שתושג על פי "תורת השלבים" של ערפאת. 

המיעוט הערבי תובע מהמדינה של הרוב היהודי שיוויון מלא. בעוד שהמדינה מתכוונת לשיוויון אזרחי בתקציבים ובזכויות הפרט בכל תחומי החיים – מנהיגי המיעוט הערבי תובעים שיוויון לאומי בין המיעוט הערבי לרוב היהודי, שמשמעו שינוי מהותי של אופי המדינה כמדינה של העם היהודי במולדתו ההיסטורית.  הרעיונות המופעים במסמך האמור הם הבסיס לחשיבה הלאומית של ערביי ישראל, מעין תוכנית פעולה אסטרטגית כדי לממשה. המסמך מצהיר כי ישראל אינה דמוקרטיה אלא אתנוקרטיה ( קבוצה אתנית)  והיא תוצאה של הקולוניאליזם המערבי ושל התנועה הציונית והעם היהודי. 

ייאמר כאן שאכן חובתה של מדינת ישראל לדאוג למתן שיוויון אזרחי מלא של זכויות לערבים החיים כאזרחי המדינה. רבים מטענותיהם של ערביי ישראל על קיפוח והפלייה הן מוצדקות ומחיבות שיפור המצב.

להלן כמה מעיקרי "מסמך החזון": 

1. ישראל תוגדר כמדינה "רב תרבותית" (של כל אזרחיה) ולא כמדינה יהודית.

2. כל הפליטים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות מלאה.

3. חוק השבות היהודי יבוטל. "חוק הנכבה" הפלסטיני של זכות השיבה יאושר.

4. תהיה חוקה פלסטינית. חברי כנסת יוכלו לפסול חוקים המנוגדים לחוק הפלסטיני.

5. הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי ייצוגי.

6. ישראל תיסוג מהשטחים הפלסטינים עד לגבולות 1967.

7.ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות והציונות באירופה ובארה"ב.

מתי דוד

* * *

צבי מזאל

הנסיגה האמריקנית מסוריה

שוב מפרה את מאזן הכוחות במזה"ת

מתוך "מידה", 10/10/2019

הנשיא טראמפ ממשיך את התהליך בו החל אובמה, מחזק את הגורמים

 הלא-דמוקרטיים באזור ומחייב את ישראל להערכות מחודשת

ההתפנות המהירה של מעט הכוחות האמריקניים מבסיסיהם בצפון-מזרח סוריה ונטישת הכורדים משתלבת עם חוסר תגובתה של ארה"ב מול התקיפות האיראניות על מכליות הנפט במפרץ הורמוז ומתקני הנפט של סעודיה, ומהווה מהלך אסטרטגי שפירושו "אכן אנו עוזבים את המזרח התיכון."

זהו המשכו של תהליך בו החל הנשיא-לשעבר ברק אובמה, שביטויו הבולט היתה הפרת ההבטחה לפעול נגד כוחותיו של בשאר אסד אם ישתמש בנשק כימי. איראן, שכבר התחילה לסייע לאסד, הבינה כי היא יכולה להרחיב את התערבותה בסוריה, ופוטין, שלא חלם לחזור לנוכחות גדולה במזרח התיכון, ניצל את ההזדמנות ושיגר כוחות צבא גדולים כדי לסייע לנשיא הסורי, והקים בסיס ימי בטרטוס ובסיס אווירי בחמיימים.

במקביל, השכנה מצפון, טורקיה, ראתה במצב הזדמנות לחדור למזרח התיכון מחדש דרך הכרטיס שנפתח לסוריה. מטרתה היתה ונשארה לפגוע בכורדים, בהם ארדואן רואה "טרוריסטים", ולנתק אותם ממפלגת ה-PKK – הנאבקת לעצמאות בתוך טורקיה. הוא סייע להקמתן של מיליציות אסלאמיות סוריות והעניק להן ייעוץ ונשק ובכך הכריז גלויות על האינטרסים הטורקיים בסוריה. לאחר הפלת המטוס הרוסי בשמי סוריה הוא הבין כי טעה, התפייס עם פוטין וצורף לפורום אסטנה בו מתיימרות רוסיה ואיראן לשרטט את מפת סוריה שלאחר המלחמה.

תעוזתו של ארדואן הלכה וגדלה במקביל לעמדתה הרופסת של ארה"ב. אומנם זו האחרונה סייעה להקמתו של כוח כורדי גדול וסייעה לו בייעוץ ובאספקת נשק (והוא אכן הביס את דאעש בכל מעוזיו בצפון מזרח סוריה), אך כוחותיה של ארה"ב נשארו מצומצמים לכ-2,000 חיילים על רקע אי רצונו של טראמפ להסתבך במלחמת יבשה שתשלח ארונות קבורה לוושינגטון.

אחרי שטראמפ הראה בתחילת כהונתו מעט שרירים בהטילו באפריל 2017 פצצת עומק על מעוז דאעש באפגניסטן, ותקף באפריל 2018 בטילי שיוט מטרות של ייצור נשק כימי בסוריה – הוא עבר ל"דיפלומטיית הדילים" שנכשלה. טראמפ לא הצליח להגיע להסכמה – לא עם נשיא צפון קוריאה, לא עם רוסיה בעניין המזרח התיכון ובנושאים אסטרטגיים אחרים, וגם לא להרתיע את איראן. אפילו ארדואן, נשיא מדינה החברה בברית נאט"ו, חש כי ארה"ב תעדיף להתעלם מהפרובוקציות שלו על רקע אי-רצונה להפעיל כוח. הוא כבש את עפרין, אזור כורדי מאוכלס בצפון-מערב סוריה, הנושק לגבול עם טורקיה, גרם להרס רב ולהגירתם של 150 אלף אזרחים, ורכש את המערכת הרוסית נגד טילים S400 המהווה סכנה מודיעינית לנאט"ו.

מסר בעייתי

המערכה האחרונה של תסריט ארדואן היא הודעתו על כוונה להקים אזור חיץ בתוך סוריה לאורך הגבול עם טורקיה המאוכלס בכורדים, בעומק של 32 ק"מ ובניגוד לאמנת האו"ם והמשפט הבינלאומי.

אסד אומנם הביע מיד את התנגדותו, אך במצבו, כנתמך על ידי איראן ורוסיה, אין לאזהרותיו אפקט של הרתעה. ארה"ב ניסתה להניא את ארדואן ממימוש כוונותיו והציעה לו כתחליף סיורים משותפים של חייליה עם אלה של טורקיה באזור המדובר. הצעה זו לא השביעה את רצונו, והוא המשיך לאיים בכיבוש צפון סוריה מזרחית לנהר הפרת, אפילו במחיר של מלחמה עם "הכוחות הדמוקרטים הכורדים" הנתמכים על ידי ארה"ב.

בימים האחרונים החריף ארדואן את אזהרותיו ואמר כי ההתקפה קרובה. נוכח איומים אלה הודיע טראמפ כי לא יתערב במהלכיה של טורקיה, והותיר לבדם את הכוחות הכורדיים עימם שיתפה ארה"ב פעולה מאז אוקטובר 2015. בתוך שעות פונו הכוחות האמריקניים מעמדותיהם בתל אל-אביאד ובראס-אל-עין, ופתחו את הדרך בפני צבא טורקיה והמיליציות האסלאמיות שלו. טראמפ גם צייץ כי ארה"ב שילמה כסף רב לכורדים ועכשיו עליהם למצוא פתרון עם רוסיה וטורקיה וכי ארה"ב סיימה את תפקידה.

טראמפ וארדואן, הבית הלבן

נוכח מהלכים אלה, חברי הקונגרס משתי המפלגות קראו לשיקול דעת נוסף שכן יש כאן מסר בעייתי שאין לסמוך על ארה"ב. בכך הפקיר טראמפ את בני בריתו הכורדים, שכבר הודיעו כי יילחמו נגד הצבא הפולש. המשמעות עלולה להיות מלחמה נוספת בתוך סוריה עם אלפי הרוגים ומאות אלפי פליטים. האו"ם כבר הזהיר מאסון הומניטרי ואפילו רוסיה הפגינה מורת רוח. איראן צופה בהנאה מרובה על ההתפתחויות ומבינה כי טראמפ לא יגיב בכוח גם לא על פעולותיה שלה, לאחר שכבר נמנע מלהגיב על הפרובוקציות שלה בחודשים האחרונים.

המשמעות העמוקה של הדברים היא אובדן האיזון במזרח התיכון ומסירת השליטה לגורמים בלתי-דמוקרטיים בעליל כגון רוסיה, איראן וטורקיה, וגם החמרת מצבה האסטרטגי של ישראל. הנוכחות האמריקנית היתה מעין מגן פסיכולוגי, וכמובן בעלת משמעות צבאית, ועכשיו הכול שואלים האם תסייע ארה"ב לישראל אם תותקף ישירות.

שאלה נוספת היא מה יעשה טראמפ אם מתקנים אמריקניים יותקפו בעיראק, ומה יחליט לגבי הכוחות האמריקאים באפגניסטן. הוא כבר רמז כמה פעמים על רצונו לפנות את הכוחות, אבל עדיין מהסס על רקע לחצים של הפנטגון וגורמי מודיעין החוששים מיצירתה של אנרכיה בלתי-נשלטת באזור, כאשר דאעש חוזר ומתחזק מחד, ואיראן ורוסיה מגבירות את מעורבותן מול בנות בריתה של ארה"ב – סעודיה ומדינות המפרץ. כל זה מחייב את ישראל לחשיבה מחודשת ולהגברת שיתוף הפעולה עם ארצות המפרץ, אם כי גם כאן אין בשורות גדולות.

* צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ובתפקידים בכירים במשרד החוץ, וכיום משמש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

* * *

נעמן כהן

הערצת המנהיג

מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרקים 15,18) מסביר כי פוליטיקאי לא יכול להיות טוב לב, נאמן וישר. אם הוא באמת בעל תכונות אלו, הוא ייפול בהכרח.

דומה שמרגע שאורי הייטנר הפך לעסקן פוליטי-מפלגתי, האמת שוב אינה נר לרגליו.

בשבוע שעבר הוא השתמש בשפת השקר "טרור חקלאי" שפגע בקיבוצו. דבר שכמובן לא קיים. חקלאות לא יכולה לבצע טרור. הייטנר נמנע מאמירת האמת "טרור ערבי-מוסלמי" נגד חקלאים יהודיים, ע"מ לא לעורר את חמתה של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שבה תלויה מפלגתו.

והפעם הוא יוצא בהתקפה חריפה נגד נתניהו תוך סילוף ההיסטוריה.

היייטנר כותב: "יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין היתה הערצת אדם ישר, נקי כפיים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית". ("חדשות בן עזר", 1483)

האומנם?

לא מניה ולא מקצתיה.

והנה העובדות:

1. מייצ'סלב בגון – מנחם בגין לוקח את הקופה ומפקיר את חברי תנועתו למוות.

בגין כיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לוורשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה, 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות. מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג. לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לוורשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם.

הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו. לכן גם מנע בגין את הנצחתם של הבית"רים לוחמי הגטו.

2. מייצ'סלב בגון מבצע ניסיון פוטש נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור.

מיד לאחר הכרזת המדינה הותקפה ישראל ע"י כל צבאות ערב. בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, פתח בגין בפּוטְשׁ מזוין נגד הממשלה החוקית וצה"ל. בגין הבריח מצרפת אונייה שבה כ-900 איש, ונשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל בנימוק שירושלים אינה חלק ממדינת ישראל.

האונייה – "אלטלנה", עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל שלפי ההסכם הצטרף כבר לצה"ל. משם עברה האונייה לחוף תל אביב. בתגובה לדרישה למסור את הנשק לצה"ל נתן בגין הוראה לחיילי צה"ל חברי האצ"ל לשעבר, לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. העריקים גנבו עימם מספר משוריינים והתחילו במלחמה נגד חיילי צה"ל.

בבוקר 22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי." בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3 שלושה חיילי צה"ל, ו-16 חיילי אצ"ל, חלקם עריקים מצה"ל.

ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.

בכל מדינה בעולם, גם דמוקראטית, כל אדם המבצע פּוטְשׁ מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה, היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שאותה התחיל בגין. בכושר רטורי-דמגוגי שיכנע בגין את שומעיו שדווקא הוא זה שמנע את מלחמת האזרחים. בן גוריון, ורבין שנקלע באקראי לקרב, ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאיפשר את הקמת המדינה.

3. מייצ'סלב בגון – מנחם בגין מנסה להשתלט על הכנסת בעזרת המון מוסת ולמנוע את הסכם השילומים:

ב-7.1.52 אירגן בגין עשרות אלפי מפגינים שהסתערו על הכנסת במטר אבנים וניסו לכבוש אותה כדי למנוע החלטה המאשרת את הסכם השילומים. צריך היה לערב את כוח צה"ל כדי למנוע את השתלטות ההמון המוסת של בגין על הכנסת.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306796,00.html

https://www.youtube.com/watch?v=oXTGpbzQXsc

ודוק: גם מפ"ם ואחדות העבודה התנגדו להסכם השילומים, אבל לא העלו על הדעת לכבוש את הכנסת.

4. מייצ'סלב בגון – מנחם בגין, מסית נגד הקיבוצים "המיליונרים עם בריכות השחייה":

במערכת הבחירות הסוערות של 1981, בנאום בחירות בקריית שמונה, הסית בגין את תושבי עיירות הפיתוח נגד הקיבוצים וטען שהגורם לקיפוח של תושבי עיירות הפיתוח הם "הקיבוצניקים המיליונרים, עם בריכות השחייה."

5. בגין מסית נגד האשכנזים. נאום הצ'חצ'חים (לאן נעלם המרוקני?)

בנאום בחירות לכנסת העשירית, 27.6.81, פתח בגין את נאומו בהסתה נגד אנשי הקיבוצים שהניפו דגלים אדומים, מול אנשי הליכוד המניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. לאחר מכן טען כלפי הקיבוצים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!" (ובייחוד בריכות שחייה).

לאחר מכן הגיע שיא הנאום. בגין סיפר להמון, שבעצרת המערך עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שהוא קרא במיוחד במבטא אשכנזי-פולני במלעיל "דודו טופז", וציטט את דבריו. אחר כך טען שעד היום הוא בכלל לא שמע את המונח "צ'חצ'חים", והפעם הפלא ופלא הוא ביטא את המילה "צ'חצ'חים" בלעג מכוון דווקא במלרע, ולא במלעיל האשכנזי-פולני.

לאחר מכן תיאר בגין כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז (במלעיל), ואז פנה לדבר את הקהל שלו: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פינשטיין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ'חצ'חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

וכאן נשאלת שאלה. מובן לכל מדוע הסית בגין נגד האשכנזים שזוהו אצלו עם אנשי המערך, אבל לא ברור מדוע זה מנחם בגין הזכיר בנאומו רק אשכנזי ועיראקי, ואינו מזכיר מרוקני? הרי העיראקים תמכו ברובם במפא"י ואחר כך במפלגת העבודה, והמרוקאים הם-הם קהל התומכים הנאמן שלו. 

בסדרה "הליכודניקים" הסביר ח"כ לשעבר, יחיאל חזן, ("המצביע הכפול" בעל המוח) שהמרוקנים חשבו אז את בגין למרוקני.

האם בגין הוא באמת המנהיג "הישר, מכבד החוק, והמטיף לאחדות", אותו מעריץ הייטנר?

האם אין דווקא הערצתו של הייטנר לבגין היא "דת אלילית" כמו שהוא מגדיר את הערצת אחרים לנתניהו?

האם נתניהו עשה משהו הדומה בקצה קצהו למעשי בגין אותו מעריץ הייטנר? האם ביצע פוטש מזוין? האם ניסה בעזרת המון מוסת לכבוש את הכנסת? האם הסית נגד הקיבוצים? האם הסית נגד האשכנזים?

אוי לנתניהו לוּ היה עושה אפס קצהו של מעשים דומים!

הייטנר מעיד על עצמו שהוא נגד נתניהו "מאהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל," אבל דומה שהתנגדותו נובעת יותר משנאה, מסינדרום הביביפוביה "שנאת נתניהו" הקשה ביותר.

ודוק: יכול הייטנר להעריץ את בנימין גנץ ולהתנגד לנתניהו גם ללא הערצת בגין.

אם אכן "אהבה יוקדת לארץ ישראל, לעם ישראל, ולמדינת ישראל" פועמת בליבו של הייטנר – שישתחרר מהביביפוביה "רק לא ביבי", ויפעל להקמת ממשלת אחדות לאומית עם בנימין נתניהו ובנימין גנץ. על בסיס תוכנית אלון ורבין. זה הטוב ביותר עכשיו לארץ ישראל, לעם ישראל, ולמדינת ישראל.

פתח ההזדמנויות לקבל הכרה בגבול בקעת הירדן הוא צר ועומד להסתיים.

על מה השמחה?

 אי אפשר שלא לתהות על מקהלת השמחים על כך שטראמפ לא הגיב על תקיפת איראן את סעודיה, והפקיר את הכורדים.

שונאי נתניהו מרננים ושמחים במקהלה: קונספציית נתניהו נגד איראן קרסה!

לדידם של שונאי נתניהו מוטב שיעקרו לישראל שתי עיניים ובלבד שנתניהו יינזק.

ומה הם מציעים עכשיו בשמחתם? צריך ללכת להסדר עם אבא של מאזן!

על מה השמחה? הרי כל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש, מסתמכים על כך שכוח בינ"ל ואמריקאי יישב בגבול הירדן ויערוב לביטחון ישראל.

ונניח, נניח, שאבא של מאזן יקבל את תוכנית השלום של אולמרט (דבר שלעולם לא יקרה) אז מיד עם נסיגת צה"ל הוא יחוסל והחמאס יתפוס את השלטון. או אז תחלוש איראן על נתב"ג.

 אז על מה ולמה השמחה?

ומי תומך בכיבוש הערבי של כורדיסטאן?

לידיעת אלפי היהודים שתמכו בבחירות האחרונות במפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הינה רשימה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מייצגת את הקומוניזם (רק"ח) הפשיזם הערבי (בל"ד) הפשיזם האיסלמו-נאצי – האחים המוסלמים החמאס שבמצעם השמדת היהודים (רע"ם תע"ל) כמו גם תמיכה בפוליגמיה, דיכוי נשים, הדתה מוסלמית, ונגד זכויות הלהטבי"ם, וכמובן בחיסול מדינת היהודים (זכות השיבה). תומכת בשלטונו של הקצב מדמשק אסאד, וכמובן בכיבוש הערבי של כורדיסטאן.

לאור כל זאת, כל התומך במפלגה זו, ומתנאה בהיותו "הומניסט" לא יכול שלא להזכיר את התנאותו של היטלר כשהצהיר: "אני הומניסט אדיר" –

( Ich bin so colossal human"")

הנה, החבר כסיף, היהודי של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), תומך בכיבוש הערבי של כורדיסטאן:

https://twitter.com/ofercass/status/1182575625548320769https://twitter.com/ofercass/status/1182575625548320769

ואנחנו נשיב לו: הלאה האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי!

הלאה הכיבוש הערבי של כורדיסטאן.

יידישע מארוקאנישע פיראטן

שנים רבות לפני שהתדתה, שר אורי דז'אדק זוהר ביידיש את שיר הפיראטים האשכנזים:

https://www.youtube.com/watch?v=yABD2S1L124

שנים אחר כך שרה להקת "חיל הים" על "אידישע פיראטן" אבל בעברית, וציינה אפילו את מקורם:

"מביאליסטוק עד ווהלין
מליטא ועד פולין
כל העם כבודנו ימלל
איזה חברה יאטן
יידישע פיראטען
שירבו כמותם בישראל!"

https://www.youtube.com/watch?v=Okm6LE7Aqpo

והנה, ברוח הימים האלו, די לאפלייה העדתית! יצא ספר קומיקס חדש על פיראט מרוקני, הרב פלאג'י. "שודדי המפרש השחור". מאת מושיק גולסט.

http://www.kinbooks.co.il/page_30557

דמות הקומיקס של פלאג'י בספר החדש "שודדי המפרש השחור" (הוצאת כנרת) מבוססת על דמות היסטורית שפעלה בים התיכון במאה ה-16 וה-17.

הרב פלאג'י עבד לאורך שנים ארוכות בשירותו של סולטן מרוקו כפיראט ודיפלומט, לסירוגין, ותקף בעיקר אוניות ספרדיות כדי לנקום בספרדים על גירוש ספרד.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%A4%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%92%27%D7%99

פלאג'י היה מהבולטים בשורה של פיראטים יהודים שפעלו באותה תקופה ולפי עדויות הוא העסיק בספינתו טבח יהודי, והקפיד שהמזון שיוגש בה יהיה כשר.

הסופר דן צלקה התרשם מדמותו של פלאג'י וחיבר סביבו רומן היסטורי ידוע ומצליח לנוער בשם "פרחיה בין שודדי הים" (1984).

ב-2017 יצא לאור ספרו של אילן שיינפלד "אשת הפיראט היהודי", שהוא רומן היסטורי מעמיק על משפחת פאלאג'י כולה. בספר המשפחה נקראת פלאח.

הוצאת ספר הקומיקס החדש על הפיראט פלאג'י, אינה רק ספרותית, אלא יש לה מטרה.

אמן הקומיקס מושיק גולסט, מחבר הספר, מספר שלא שמע על פלאג'י עד שהתחיל לחפש גיבור לרצועת קומיקס בהמשכים ומצא שהסיפור "מייצג במובן מסוים את סיפורה של יהדות מרוקו, שהוא יכול להעשיר את השיח התרבותי שלנו כיום."

"מרגש אותי להביא לתודעה הישראלית את המיתוס של פלאג'י ולהטיל אור על דמותו, שהיתה בעלת משמעות רבה בפולקלור של יהדות ספרד ומרוקו, ולצערי נשכחה."

האקטיביסט האנטי-אשכנזי, הישראלי לשעבר, מתי שמואלוף, אומר כי "דמותו של פלאג'י מכניסה לקומיקס הישראלי משהו שחסרונו מאוד הורגש: גיבור-על מזרחי שמבוסס על דמות היסטורית חזקה, משפיעה ומעוררת השראה. --- בגלל שההיסטוריה היהודית-ערבית לא נלמדת במערכת החינוך בצורה יסודית, לילדים ישראליים חסרים גיבורים מזרחיים שיכולים לשמש כדמויות מופת, שניתן לינוק מהם."

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.7947962

לא ברור למה ילדים יהודים-ערבים זקוקים דווקא לדמות של פיראט כדי לקבל השראה ממנו, אבל יהיה זה נזק גדול אם חלילה ייקחו השראה מדמותו של שמואלוף עצמו.

מתי שמואלוף, האקטיביסט האנטי-אשכנזי, הלוחם נגד התרבות האשכנזית ובעד התרבות הערבית, חש כל כך רגשי נחיתות בפני האשכנזים עד שהחליט לרדת לאשכנז (גרמניה) ולהיהפך לאשכנזי. ודוק: במקום לרדת לעיראק ארץ מוצא משפחתו בעלת התרבות הערבית העדיפה.

ועכשיו שאלה. כמה שנים ייקח למתי שמואלוף היהודי-הערבי היושב באשכנז בברלין בירת הרייך להפוך לאשכנזי? (ואפילו "אוסט-יודה" יהודי מזרחי?) 

האם יצליח בכלל?

נעמן כהן

* * *

חנה סמוכה מושיוב

בן לו היה לי

דירה משלנו

אחרי החתונה, עד שבניית הדירה החדשה הלכה והושלמה, גרנו בחדר בבית ההורים כשנה. הכול בחיינו השתנה כשלקחנו את שולחן הכתיבה והספרייה, את המיטה והארון, ועברנו בששון לדירתנו החדשה בעיר ראשון לציון. היינו מאוד צעירים, חסכנו והיה גם נעים לקבל קצת עזרה מההורים, וזה עשה אותנו מאושרים.

חלומנו התגשם. התמזל מזלנו וזכינו לגור בדירה חדשה, בלי חובות ובלי משכנתא, בעיקר עבורי שצמחתי מלמטה, והוריי לא יכלו לתת לי אפילו פרוטה. היינו שיכורים. המעבר היה מלא ערגה ולא האמנתי שהוא יגיע, זה היה מעבר לכל דמיון, פשוט שיגעון. כשהוא הגיע, הלב שמח, שיש לנו בית חדש ומרווח. רגע בלתי נשכח.

סוף סוף, אנו יחד לבד, בלי לעשות חשבון לאף אחד, יכולים ליהנות מעצמאות, בלי ללכת על בהונות, ואפשר את היחסים בינינו בשקט לבנות, בלי עצות ובלי עיניים שבנו ננעצות. חרות, שאף פעם לא היתה לנו כזאת וכך אני רוצה לחיות. ואיש לא שואל: מה את אוכלת? ולאן את הולכת? הגיע הרגע, שאני בחיי מולכת.

קנינו ריהוט לסלון, תנור, מיקסר ומקרר. את הריהוט לחדר השינה המותאם לממדי החדר, פירקו והרכיבו והכול היה בסדר, חדש ומלהיב ומרגש, עם דגש על צבעים ויופי ללא דופי, שביטא את האופי ואת טוב הטעם שלי, שלא בא לידי ביטוי אף פעם.

בחרתי באדום האדום, שיקשט ויאיר ויצבע כל מקום. ומישהי לי העירה ואמרה, "זה בוער בעיניים!" זה היה דוקר... החלטתי לא להיות צייתנית יותר. רוצה להיות אני ולהביע את עצמי בדרכי שלי, בביתי שלי, דווקא באדום הבוער והסוער עם כל מה שזה שעליי ועל טעמי אומר, שבא לידי ביטוי ומתעורר ומגלה ש"הילדה השקטה" רוצה להוריד את הכסות הרכה החלשה והכנועה, ולהוציא את הלהבה שבתוכה בערה ולתת לה לפרוץ ושיראו כמה אור בתוכה היה אצור.

את ארונות המטבח שהקבלן נתן ואת השולחן הישן שקבלנו מהוריו, אחי ציפה בפורמייקה אדום ולבן. לסלון בחרתי ריפוד ושטיח באדום כתום. ואת שולחן הכתיבה בצבע עץ, שישב בסלון, צבעתי בכתום תפוז, הצבע שעל בעלי אהוב, בזכות פרי הפרדס שבמשק הוא מגדל ואת המשפחה מפרנס (אז הוא פירנס!!!) 

בזכות הצמצום בהוצאות לאורך השנים, חסכתי כמה מעות, ובהן יכולתי כל דבר לקנות ולהרשות לעצמי להגשים משאלות. הבית נראה יפה ומושלם, ואת צרכינו הלם. מי פילל ומי מילל, שמנה אפיים אקבל, בעל אוהב ומכבד ודירה חדשה מלאה צבע וחן! ומי ייתן, שהחיים שהתחילו ברגל ימין, ימשכו כך כל הימים. הרגשתי שאני בין יחידות הסגולה וליבי נמלא שמחה וגילה. הביטחון שלי עלה, למרות שהמילה ביטחון עליי גדולה. בכול היופי הזה אני מתחדשת ומאוד נרגשת. בביתי אני גאה ושוב איני מתביישת. 

מיד אחרי החתונה, המשכתי ללמוד לתעודת הוראה ולעשות קצת השלמות לחוג לספרות, שם נותרו לי זנבות. למדתי עם מרצים חדשים, אנשים בעלי שם. כל יום באוניברסיטה היה כיף ותהליך הלמידה היה מאלף. ככל שלמדתי יותר, הסקרנות גדלה והיריעה התרחבה. הרעב שלי גדל, והבנתי שלעד אלמד ולא אחדל...

מצבי הכלכלי השתפר. הפסקתי עם מנת האוכל המוזרה, שבעיני בעלי הייתה לזרא. יכולתי להרשות לעצמי לאכול קצת יותר מלחם ומרק. אכלתי גם בשר גם ירק, ולא ויתרתי על ארוחה מזינה במנזה. תמו ימי החיסכון על מזון. ושפע אינו פשע... יַחַד, היתה לנו הכנסה יפה, וצנע על עצמי אני יותר לא כופה, ועדיין בבוז התייחסתי לבזבוז. הצריכה לעולם תהייה נמוכה מההכנסה, והיתרה נחסכה. אשרי, דאגתי שלא יהיה לי מינוס ואין לי צורך באשראי.

בערבים בעלי היה בא לקחת אותי מהאוניברסיטה. עד שהביתה הייתי מגיעה, הוא כבר עשה כביסה ותלה, את הבית ניקה, עם ארוחת ערב לי חיכה, הרגשתי מלכה. פעם ראה בעיתון מרשם של סלט אבוקדו עם קישוט ולא היו לו את כל החומרים כדרוש, קישט בסוכריות עדשים. זה היה מצחיק ומרשים. הרגשתי שהחיים מאירים לי פנים. הייתי בעננים...

הוראת הגיאוגרפיה

זמן קצר אחרי החתונה, מעבודה משרדית, עברתי להוראה. התקבלתי ללמד בבית ספר פרטי קטן בתל אביב, למרות שעדיין לא סיימתי ללמוד ולא היו לי כל התעודות. לא ליקקתי דבש וכל יום הייתי צריכה ללמד חומר חדש. המעבר לא היה קל. נדרש לי זמן רב ללמוד את החומר ביסודיות כדי להעביר אותו כיאות, להכין מבחנים ולבדוק אותם, ישיבות ואסיפות הורים גם. הייתי חסרת ניסיון וצעירה מכדי ללמד בתיכון ולא היתה לי מספיק הכשרה. בהתחלה הרגשתי בורה. השתדלתי בכול מאודי להשקיע כדי להצליח להרגיש שאני באמת רשאית לשאת את התואר "מורה". לא מספיק שאני לומדת את החומר ומבינה, עליי לנהוג בתבונה ולהשכיל להעביר אותו בצורה נכונה, מבלי לגמגם או להתבלבל. ורק הניסיון במקרה הזה עוזר. לקח זמן להתרגל למקצוע החדש, עבדתי קשה ולא ליקקתי דבש. ואני לא מדברת על בעיות משמעת שלפעמים הרגשתי שאני משתגעת... 

מאחר ובמשך חמש השנים הראשונות לעבודה בהוראה, עדיין לא היו לי ילדים ולא הייתי הורָה. התנדבתי בחפץ לב ללוות תלמידים בטיולים ובשאר פעילויות מחוץ לבית הספר, בעיקר בלימודי של"ח (גדנ"ע), שלגיאוגרפיה יש שם פלח. בעצמי רציתי לטייל, לצאת מבית הספר ומהכיתה הצפופה, למרחבים שאת הלב מציפים ואותי מפצים על כל מה שלא חוויתי כשלמדתי בתיכון אקסטרני. ליוויתי את התלמידים למחנות אימונים, ימי חילות, ביקורים בבסיסים צבאיים, טיולים שנתיים ועוד. ובאותם טיולים הייתה לי הזדמנות להיות יותר קלילה וזורמת, בלי המסכה של המורה המרביצה תורה, הייתי מעין חברה. התלמידות גילו בי פנים אחרות. איכשהו שביתי את ליבן והן שינו אליי את יחסן. מסתבר שהנתינה לא היתה כך סתם, הן סיפרו עליי למנהל. המנהל קרא לי אליו, שיבח אותי והלל. ואני בסך הכול רציתי קצת לצאת מבית הספר ולטייל.

מה שהחזיק אותי בבית ספר זה, היה חדר המורים. מלבד המנהל ושני מורים, עמודי התווך של בית הספר, שהיו מבוגרים, רוב המורים והמורות היו צעירים וצעירות. המנהל היה אדם נאור, שבמילותיו הטובות, ידע לתגמל. דברנו על נושאים ברומו של עולם, כשדעותיו של המנהל היו משנה סדורה והוא טפטף אותה וטפטף, ובהן היה משיב נפש ומלטף. היו לו דעות מוצקות, ועל כל דבר, היה לו מה לומר, ובחוכמה אמר, והכול היה מרענן ומעניין.

הייתי צעירה ועדיין לא מגובשת, ועבורי הוא היה סוג של גורו, ממנו שאבתי דעות והשקפות שלא היו לי ידועות. הוא היה אדם צנוע, עישן ועישן ורוב הימים לבש אותו ז'קט, או בגדים חומים. היה בו משהו נזירי, ובעיניי הוא נראה סוג של נביא ומטיף ודבריו היו עבורי דברי אלוהים חיים. היה לו מראה קודר, אך משהו בו האיר כשהוא דיבר. הוא נולד בתל אביב, אך בשנותיו האחרונות, השאיר את ביתו בעיר ומצא שקט בחדרה, שבעיניו הייתה הדורה. האיש הטוב, לא ידע שלא ישכון בה פרק זמן ארוך. במפתיע הוא מת מדום לב ובה נקבר. הוא היה אחד האנשים הטובים שהראה לי את הדרך וכמה חבל שהוא אבד לעד. ועל ההפסד הזה, כתבתי לו הספד.

בית הספר לא נסגר, בנו היתום מאב, הפך למנהל אחריו. גם אני "התייתמתי" מאב שלעולם אליי לא שב. בנו היה צעיר, חסר כריזמה כאביו, ולא היתה לו ההילה ולא הניסיון של האב, שכול מורה ותלמיד אותו אהב. יותר ממה שאני שלימדתי, למדתי מהמנהל היוצא מן הכלל, שבלכתו הותיר חלל. תמיד אזכור את דמותו בגעגועים. חיבבתי והערכתי אותו כל השנים, מעולם לא גער בי או צעק עליי, ולא גרם לי לפחד מפניו, דיבר אליי בכבוד ובהערכה, ועד היום אני עליו בוכה. הוא היה אחד מאנשי החינוך הדגולים שידע את הערך הגלום בכל תלמיד ורצה שנמצא אליו את הדרך. ובכל המרץ לא הפסיק להטיף ל"דרך ארץ".

בראשית תקופת עבודתי בהוראה, הרגשתי שלא מגיע לי התואר מורה. עדיין הרגשתי די בורה ולכיתה נכנסתי בפחד ובמורא. אחרי השקעה רבה והשתתפות בהשתלמויות צברתי ניסיון, ידע וביטחון. הרגשתי שכל מה שאני מלמדת מדויק ונכון. אם פעם הצצתי במערכי השיעור, אחרי זמן קצר, בראשי היה כל החומר נאגר, ובכל פעם שלימדתי אותו, הרגשתי שאני מבינה יותר. והתלמידים התפעלו ושאלו: "איך אני זוכרת הכול בעל פה?" ושבחו אותי בכל פה.

כחלק מההעשרה שבית הספר נתן, המנהל הציע לי ללמד "כלכלת בית", שכלל טיפוח החן והיופי, נימוסים והליכות, אירוח, עריכת שולחן, סידור פרחים ועוד. כדי ללמד, התחלתי בעצמי ללמוד ולהתעמק, קראתי ספרים והלכתי לחוגים. הרגשתי שבעצמי אני לומדת להיות מודעת לכל מיני דברים, שאיש לא לימד אותי ושלא ידעתי שמאחוריהם יש משנה סדורה. התחלתי מיישמת על עצמי את מה שאני לומדת ויצאתי נשכרת. לימדתי יציבה נכונה, ושמתי לב איך אני עומדת זקופה ואיך אני הולכת ואיך אני מרימה את התיק ואיך אני יושבת. התחלתי להתאפר, לשים דגש על טיפוח ציפורניים ופנים וגבות ושפתיים וכל השאר. למדתי בחוגים אומניות שונות של סידורי פרחים וזה היה כיף ומרשים. וגם קניתי ספרים בנושא, שפקחו לי את העיניים. למדתי להתאים את צבעי הפרחים לכלי ולשים לב ליחס בין גובה הכלי לבין לגובה הפרחים. חיפשתי כלים יפים שיהיו יאים לסידור פרחים.

אני בטוחה שכמו שאני שמחתי ללמוד דברים שמשפרים את ההופעה, היציבה, הנימוסים ואת סידור הבית, גם התלמידים יצאו נשכרים שלמדו שלכול דבר בחיים יש חוקים ואפשר ללמוד ולשפר וליפות ובכל נושא כזה צריך גם להפעיל את החוש האסתטי שעושה סדר בכול וצובע את החיים בגדול. הרגשתי שהנושא מרתק אותי ובעצם הוא נועד כדי שאני בעצמי אלמד.

אחרי תקופת מה, בית הספר קבל הכרה של משרד החינוך. הפסיק ללמד גיאוגרפיה לבגרות. פתח מגמת חשבונאות ומזכירות. המנהל שלא רצה אותי לפטר, הציע שאלמד "כלכלה ומשק". האמת, היה לי טוב ולא רציתי לעזוב, והמקצוע החדש עשה לי חשק להרחיב את האופק. נפגשתי עם מורה שלימד בגימנסיה כלכלה וגם כתב את ספרי הלימוד, שהציע לי לשבת אצלו בשיעורים, כדי ללמוד מה ואיך מלמדים. גיליתי מורה מעניין ומדהים. אימצתי את דרכיו ומצאתי קשר בין גיאוגרפיה לכלכלה, ובין כלכלה לבין הדרך שאת חיי הובילה. הימנעות מצריכה = חסכון. רצונות בלתי מוגבלים מול מקורות מוגבלים, סדר עדיפויות, עקומת תמורה, נטייה שולית לתצרוכת ולחסכון, ביקוש והצע, שערי מטבע, פיחות, ייסוף, מניות ואגרות חוב, נושאים מחיי היום יום, שכל אדם בהם נתקל  ומחפש דרך כדי שיהיה לו קל ועליו לשים הכול על המשקל.

אני שבמשכורתי הקטנה מגיל צעיר, ניהלתי מעין "משק כלכלי" בזעיר אנפין, והייתי צריכה להימנע מצריכה, לעשות סדר עדיפויות, לדעת היכן להשקיע את ההפרש בין ההכנסה להוצאות, יכולתי להביא אין סוף דוגמאות ולרתק את התלמידים. למרות גילי הצעיר, החיים סיפקו לי אינסוף מאבקים והיו לי המון דוגמאות מרתקות, שלא ידעתי שבספרי הכלכלה כתובות. בשיעורים התלמידים היו דלוקים וישבו מרותקים. וכבר בשנה הראשונה זכה בית הספר למאה אחוז הצלחה בבגרות בכלכלה. וזאת למרות שאין לי תואר בכלכלה. תודות למנהל הרווחתי עוד נושא, שאני יכולה בו להתעניין בו ולהתעמק. הפנמתי שמורים לא יודעים הכול, וכדי ללמד, יש להם כלים שמאפשרים להם ללמוד עוד ועוד. וככול שיש יותר נושאים חדשים, או כשמשתנות תוכניות הלימודים, או מתרחשים אירועים שנוגעים בחומר שמלמדים, זו ברכה למורים שאת חומר ההוראה מגוונים. במשך שנות עבודתי הרבות בהוראה, תמיד הרגשתי שאני לומדת. ככול שלמדתי יותר, ההוראה היתה יותר מרתקת. 

חזרה ללימודים – מעבר לחד-חוגי בגיאוגרפיה

אחרי ניסיון של שנה, שבסופה הגשתי תלמידים לבגרות בכלכלה, החלטתי שכמה שלא אלמד ספרות, ארגיש בורות. נטשתי את החוג, אחרי שלמדתי פדגוגיה בבית ספר לחינוך כשנותרה לי רק בחינת הגמר לקבלת התואר. בינתיים באוניברסיטת תל אביב,  פתחו "חד-חוגי בגיאוגרפיה" – חוג מורחב. ומאוד רציתי לחזור לחוג המיוחד, שהיה כור מחצבתי. היה עליי לבחור "שיעורי השלמה". בחרתי ב"כלכלה". בחירה שהשתלמה. הוראת הכלכלה והחומר המוכר, עזר לי להיות גאה, להצליח במבחן ולקבל לראשונה את הציון מאה.

שובי לחוג לגיאוגרפיה היה בו סוג של תרפיה. ברחתי מהלחץ שהטילו עלי החברים וההורים, השכנים והמכרים, התלמידים והמורים, שלא הפסיקו לשאול, מה עם ילדים??? יש שהמליצו על רשימת רופאים, שעשו פלאים, ויש שנתנו לי חופן של עצות וגם הצעות לפנות למגידי עתידות, והיו מציקים שהמליצו לי לעלות לקברות צדיקים, שלא האמנתי שיעשו לי נסים. לא היה קץ לאמונות התפלות שתיעבתי מאוד ולבלבולי המוח, שמהם רציתי לברוח.

הלימודים עזרו לי להתכנס בעצמי ובעולמי, כדי לא לפגוש אנשים שהירבו את עצבוני. הסתגרתי בתוך הקונכייה ולא הוצאתי ראש. לא הלכתי לחתונות, בריתות או הלוויות, כדי לברוח מכל "הנשמות הטובות", שהתנהגו כעלוקות וגרמו לי לבכות, כאילו סבלתי מאיזו נכות, או מחלה ממארת ולא הבינו שאני לא כל כך ממהרת... לא עזרו לי התירוצים ולא הבנתי מה מחיי הם רוצים. רציתי רק שיסתמו את הפיות ויניחו לי לחיות, לטפל בעצמי מבלי לרחם עליי, ומבלי לשאול קושיות. אף אחד לא ידע שאני בטיפול וצריך זמן וסבלנות ושום דבר לא אבוד...

למרות הכאב שהסבו לי כולם, החלטתי לנצל היטב את הזמן, שלא יעבור כך סתם. המשכתי את עצמי לבנות, עם הרגשת "הנכות", הלכתי ללמוד והלכתי לחוגים וגם נהניתי להיות בבית ה"היחידה" ולקבל תשומת לב ואהבה וחיבה. עם כל הבכי והכאב, מדי פעם הייתי זקוקה לכתף. ידעתי להסתפק במה שיש ולא לחפש קן לדמעותיי. הסתפקתי באמפתיה שקבלתי מבעלי שהיה שותף בכל מה שנדרש. החלטתנו לא לספר דבר לאף אחד, הפכנו לגוף אחד, והוא נתן לי להאמין, שלעד נהיה יחד, ששום דבר עלינו לא מאיים, ולבטח אהיה לאם והוא לאב ואושרנו יהיה רב. פה ושם קינן בי החשש, שלא הכול ורוד, כמו שאני צובעת, ואולי יש חשש שספינתי טובעת...  כמו רב חובל מנוסה ניווטתי בדרך המלך ונזהרתי לא לעלות על מוקשים ושרטונות, כדי להצליח להגיע לחוף מבטחים, בו חיים טובים לי מובטחים. נתתי את מבטחי בידי מומחים.

הלימודים המחודשים בגיאוגרפיה, התקיימו מחוץ לקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, בבניין בית אבנר, באפקה, שיועד רק לחוגים גיאוגרפיה וגיאודזיה. היו בו ספרייה וקפיטריה, שם בהפסקות נפגשה כל החבריָה. ובאותה עת, כמו אז, המגע עם הסטודנטים בהפסקות היה רב, קרוב, חברי וענוג. שוב לא הייתי הכי צעירה, והיה בזה יתרון. הרגשתי בעלת ניסיון. מכירה הכול ויודעת ויש לי יותר ביטחון. מיד כבשתי לי מקום בשורה הראשונה והייתי מבין הסטודנטים המשפיעים. לא נחבאתי אל הכלים, התחבבתי על הצעירים. הרגשתי ששבתי אל מכורה, למקום שאותו אני היטב מכירה. כבר לא הרגשתי שונה. הפכתי לאבן שואבת לצעירים שרצו לדעת יותר על המורים. רבים בהפסקות הסתופפו סביבי וזה היה יופי. למדתי שוב אצל אותם מורים שלימדו אותי לְפַנִים והיו גם חדשים. והיה כיף לראות איך החוג הופך מתפתח והופך ליותר מרשים.

בהכנת תרגילים הזמנתי לביתי חברים. בניגוד לעבר, הפעם הייתי גאה בביתי החדש והמטופח ובכל הטוב שהיה לי במטבח. עזרתי לאלה שהלכו למילואים וצריכים את החומר להשלים. בהיותי נשואה הרגשתי ביטחון. לא צריכה שירחמו עליי שאני לבד. היה לי גב. הייתי במוקד, כבר לא עמדתי בצד. כבר לא אילמת, יש לי הרבה מילים. רחב פי על אויביי. הייתי כבר מורה והתבטאתי בלי מורא. הרגשתי את השוני, בין עושר לעוני. לא הכרתי אף אחת כמוני, שצמחה מכלום, והגשימה כל חלום. הכול עבורי חדש, בחיי התחולל מהפך. וכל מה שהתחולל בעולמי, אני חבה לאנשים הטובים שליוו אותי והאמינו בי וביכולתי. 

בחוג מונה ראש חוג חדש, צעיר ונמרץ, צבר חתיך, וכל הבנות בחוג, התאהבו בו בטרוף, עד שמישהי אותו טרפה, התגרשה למענו והוא למענה. הוא עזב את ביתו ושלשת בניו והיא את שני ילדיה ועברו לחיות יחד ולא הביאו לאיש שלווה ונחת.

בלי שום קשר לרומאן טראגי, שבזמן אמת לא ידעתי עליו דבר, הערצתי את המורה השרמנטי, מלא הביטחון, היפה והחסון, שהיה מרצה בחסד עליון, שעשה דוקטורט במינסוטה, שעל ידי תלמידתו פותה. בשנה שבה נולד לו הבן מיספר שלוש. איפה הראש? הייתי בשוק... כמה שהחיים נזילים, ואיך אנשים שיש להם הכול הצידה פוזלים וזוללים ובמה שיש להם מזלזלים.

הריון ראשון

אחרי שחזרתי שוב ללמוד בחוג האהוב, הייתי בעיצומם של טיפולים, והלימודים היו גם גחמה, חיפשתי בהם נחמה להעביר את הזמן, עד יעבור זעם. בזמן בחינות הסמסטר הראשון, חליתי באנגינה, לקחתי אנטיביוטיקה וניגשתי לבחינות, וזמן קצר אחר כך, גיליתי שההריון צלח. הרגשתי כחנה בשילה, חיכיתי לו והוא מלבלב בתוכי, הוא נותן לי כוח ואון לשמוח ולעלוץ והוא ילווה אותי ויגן עלי מכל הלשונות הרעות, והוא ילמד איתי וילחש לי בבחינות, שאהיה רגועה ושהכול יהיה טוב, והוא רוצה להתפתח בתוכי ולגדול ובחר לו בי מכל האימהות וביחד עם אבא נוכל משפחה לבנות. ולא אדע יותר עצב ולא דמעות וידמו כל הלשונות הרעות. זו היתה גאולה, פעמי המשיח, בשורה אדירה, מי שציפיתי לו כל הימים, החל נובט ובועט. לאחר שעברתי את המרוץ המטורף אחר הישגים כדי להיות ראויה להיות אימו של הנבט הרך והמבורך, התברכתי ברגע בלתי נשכח. קיוויתי שהאנטיביוטיקה על התפתחות העובר לא תשפיע...

לפני שהיתה לי בטן, מי שגילה שאני בהריון, היה אותו ד"ר ראש החוג, שהיה בעיניי אהוד, שראה אותי יושבת באי נחת, ולפני כולם, הוא שאל בביטחון, אם אני בהריון. הפסקתי לנשום... איך הוא יודע, הרי לא סיפרתי עדיין לאיש? מוזר, למרות המבוכה, הייתי שמחה... שאלתי אותו, איך אתה יודע? הוא ענה, שהוא יודע... שהוא מבין בנשים הרות. כנראה שאני באמת בהריון, מה שלפעמים חשבתי שזה לא בא בחשבון, כי הבטן עדיין לא מתבלטת ולספר על כך אני עוד מתלבטת. ובתוכי רציתי שכל העולם ידע, שגם אני זכיתי!!!

חיכיתי ליום שהבטן תבלוט, שאלבש בגדי היריון ושכול העולם ידע, שזה לא חלום או אגדה, שאני נושאת בקירבי ילד או ילדה והתקווה לא אבדה. כל הביטחון שנפל, עלה מהתהום והוא מתנוסס בגאון במקום הכאב והעלבון. קניתי סדרה של בגדי היריון בחנות יוקרה שכולם יראו, שאני הרה ולא עקרה, כמו שהרכילות הרעה עליי סיפרה.

אני אחת שהם שניים, אני והוא. חבל שאביו לא יכול לחוש את מה שאני חשה. הוא בתוכי צומח וגדל, מתהפך, בועט, משתולל. שנויים גדולים בחיי הוא מחולל. ואני מתקשה להבין את הפלא, איך את גזרתי הוא משנה. אני מדברת איתו ומספרת לו הרבה. ומתפללת ומתחננת ששער הרחמים בפני ייפתח ושהתינוק שלי יפה יתפתח. למענו אני מוכנה לאכול שני גביעי גבינה לבנה ביום, ואפילו עגבניות ושאר ירקות, שיעזרו לו לצמוח ולהיבנות, כמו שקראתי בספרים שמדברים על הריונות.

נעשיתי חולמנית, הוזה, חוזה. מנסה לדמיין איך הם ייראו הבן או בת? לְמָה להתכונן לתכלת או לוורוד? צריך סבלנות... מה הוא ייקח ממני ומה מאביו, ומה שלא ייקח, העיקר שיהיה מוצלח. נהנית מכל רגע שאני בהריון. אני חשה שאני הכי יפה שהייתי מעולם. מתלבשת יפה ונראית מושלם. לא מוכנה שייעלם ממני אפילו יום של הריון, רוצה שיגדל ויבשיל ויצא לאוויר העולם בשלום בזמן הנכון. יש לי סבלנות לסחוב עד שתיתם תקופת ההריון, לא רוצה הנחות, אפילו לא ליום. מנסה לדמיין אותו חבוק בזרועותיי, מחייך אליי, יונק, מתבונן, בודק. מדמיינת את נוכחותו בחדר, צוחק, ממלמל, זוחל. מוציאה אותו בעגלה לטייל, הולכת בקומה זקופה, כשעל פני מאירה נהרה, מסונוורת מאור יקרות...  האם זה באמת יכול לקרות?

כל תזוזה, כל כאב בטן קטן, מלחיץ ומפחיד, שמא משהו השתבש והעובר במצוקה. על השמחה הגדולה, מעיבה הדאגה. תקווה וייאוש שוכנים להם בכפיפה אחת והמון אמונה ותפילה שנראה רק נחת, וששום צרה על ראשנו לא תנחת. אני מרגישה שאותי מלווה השם ובעזרת הרופא, שעוקב אחרי התפתחותו ומורה לי מה נכון לעשות, שום דבר לא יפגע בתינוק. מקפידה על הכללים ומקווה שאת המלאכה בהצלחה אגשים.

ישבתי שעות במרפסת על כיסא נוח, בימים שלא היה לנו מזגן, והיה נורא חם, כשהוא שוחה לו בִּבְרֵכַה המחוממת שברחם, ושתי כפות ידיי מונחות עליו ואותו מברכות, וחשה שבתוכי חיים חדשים מתהווים ורוחשים ואנו מחוברים, ולא ניפרד לעולמים. לקח לי זמן עד שהתחלתי להאמין, שבגזרתי המעובה, אכן שוכן ולד. האמנתי שהוא חייב להיות מישהו מיוחד. התחברתי לכל האימהות המקראיות, שיש לי הזכות כמותן לסבול, וכמותן גם לשמוח ללדת בן, או בת, זה לגמרי לא איכפת... בטוח שהוא יהיה כמו אבות "אבותיו". הרגשתי שיד השם בי נגעה, חומלת עליי, דולה אותי מתהומות הנשייה ומה שיהיה, זה לא מה שהיה. האל הטוב הואיל להתערב ולנפוח נשמה בוולד ונתן לו לב פועם. והוא מתפתח וגדל. מדוע עד היום זה לא קרה? אולי נענשתי בחטא היוהרה, ולא שמתי לב? נסתרות דרכי האל, איך הוא לאחת נותן ילדים בשפע ובקלות ולאחרת הוא סוגר את הרחם לזמן מה, מתחרט ומחליט לחוס ופותח את הסתימה, שחסמה בפניה את הדרך להיות אימא. אולי לפני שהוא נתן לי את המתנה, רצה לתת לי להבשיל ולנוח, כדי שיהיה לי כוח לתת את כולי לפרי בטני. ואולי רצה שאבסס את היחסים עם בעלי, כדי להיות בטוחה במקומי ואבין שזה האדם שאני רוצה שיהיה אבי בני. נסתרות דרכי האל...

ערגה וחלום של שנים ליצור חיים, להיות אימא, הולכים ומתממשים. האם כל זה אמיתי?  האם יקרה לי נס ולמעלת ההורות גם אני אכנס???

עד אז כשבעלי הביתה אחרי העבודה היה שב, הוא שאל לשלומי. מאז שאני בהריון, הוא שואל לשלום העובר שברחמי, מתבונן בי ורואה איך הוא גדל, שם יד על בטני ומרגיש את תנועותיו של העובר, ומתרגש כשהוא חש בחיים שזרמו ממנו אליי. מעשה הבריאה מחבר בינינו, יצר את העובר משנינו. אני אימא אדמה שבתוכה הזרע נקלט ונבט, ממתינים שיצמח ויבשיל ויהפוך אותנו להורים.  

עם ההריון והפלא הגדול, תיפקדתי בצורה מעוררת פליאה. שום דבר מפעילותי לא נפגע. האמנתי שאם אני אהיה חזקה, גם הוא יהיה חזק, ואם אתגבר על קשיים, גם הוא יתגבר, ואם אלמד ואחכים, גם הוא יחכים, וזה מעודד אותי לא לשקוט, אלא לעשות ולעשות. המשכתי ללמד ארבעה ימים בשבוע. למדתי לקבל כל הפרעה בשלווה וברוגע. וכשהוא בשיעור היה בועט, הוא אותת לי להירגע ולחשוב שהוא הכי חשוב.

נסעתי מהעבודה לאוניברסיטה, לא ויתרתי על אף שיעור, או תרגיל. המשכתי הכול כרגיל. קיבלתי יחס מצוין מהחברים ומהמורים, שהיו מהמרים, בן? בת? לפני שהיה אולטרא סאונד, והיה צריך להיות נביא, כדי לדעת מה ההיריון יביא.... הייתי בעננים, אך מאוד בעניינים. עבדתי קשה, קבלתי ציונים יפים וההריון היה כיפי. בשיעורים הוא בעט והסיט את מחשבותיי לא מעט... אך זה היה נפלא, כשאות חיים לי שלח, כדי שלא אדאג. נהניתי ללמוד והיה כיף שהוא איתי. זה היה הריון אמיתי עם "תאומים", ציפיתי ללידת ילד, להיות אם ותעודה וסיום התואר גם כן. חלום שנמשך זמן רב והוא הולך ומתממש... מאוד מרגש. מי שלא ידע את שמי, נתן בי סימנים, "זו שבהיריון". בבחינה בכלכלה, קיבלתי ציון 100. המזכירה לי סיפרה, שהפרופסור נכנס למשרד ושאל, מה השם של מי שקיבל את הציון מאה, כי הבחינה אנונימית. אמרה לו את שמי, והוסיפה את התיאור, "זו שבהריון" ומרכיבה משקפים. ענה, מגיע לה... כי בשיעור היתה מאוד פעילה. ואיש לא גילה לו שבעצמי הייתי מורה לכלכלה...

בחופשת הקיץ מבית הספר שבו אני מלמדת, התאפשר לי להשלים קורס קיץ ב"מתמטיקה למתקדמים", שנמשך שישה שבועות. אני "נושאת" את הצאצא בתוכי בחום יולי אוגוסט ונוסעת מדי יום לאוניברסיטה באוטובוס. מזלי שאני בחופשה מהעבודה ואני יכולה להקדיש את כל כולי לקורס האינטנסיבי שדורש הרבה שעות תרגול. לשמחתי עברתי את הבחינה בסוף הקורס והרגשתי נהדר. ייחלתי שתינוקי יהיה מתמטיקאי, כי בטרם יצא מרחם אתי בשיעורים למד חשבון דיפרנציאלי. זה נפלא שהלימודים העסיקו אותי, הרגשתי שאני עושה במקביל שתי משימות נעלות, שהן אותי קדימה מצעידות, ובמקביל, אני עומדת בפני שני הישגים נעלים, השגת תואר אקדמאי ומקווה שגם אזכה להיות אימא למתמטיקאי.

הלידה

חגגנו בסוף אוקטובר 1975 חמש שנות נישואין. הייתי בחודש התשיעי. הלידה החלה כעבור עשרה ימים. בשבוע השלושים ושמונה להיריון. למרות שהיא היתה צפויה להיות בעוד כשבועיים, במפתיע ירדו לי המים, ולא היו שום סימנים נוספים, אפילו לא צירים. ברור שזה אומר, שצריך לרוץ לבית החולים. שעת ערב, בעלי צופה במשחק כדור-רגל. לא קולט שהרגע המיוחל קרב ודחוף הוא חייב לקום, לעלות למכונית ולהביא אותי מיד לבית החולים. בלי תיק, בלי כלי רחצה או חלוק. הוא מתמהמה, לא מאמין, לא מבין מה הלחץ. אין לו מושג, שירידת המים היא סימן להתחלת הלידה והוא בטוח שנשוב הביתה, ואני רועדת ושיניי נוקשות זו בזו. מתרגשת. יודעת שאלד בכאב, אך אזכה בילד. זכייה שאין כמוה בתבל. אני מבולבלת, לא מעכלת, לא יודעת למה לצפות. עם השמלה הרחבה שעליי, אני יורדת במדרגות, פוחדת שהתינוק יחליק ועל הרצפה יצנח, אני לא מבינה שזה לא כך... נכנסתי למכונית. ביקשתי מבעלי שיאיץ, שייסע מהר, ושלא יחשוש משוטר. רוצה להגיע לחדר לידה, שהיא חוף מבטחים, שם רופאים ואחיות טורחים ומלקחת אחריות לא בורחים. באיזו פינה במוח, אני קולטת, שהגיע הרגע הגדול, שמתינוקי, אני מתנתקת ואנחנו מתפצלים לאמא ותינוק וחיינו יהיו מלאים שחוק. למרות כל מה שאני מבינה, אני עדיין לא מאמינה...

לפני הלידה קבלתי החלטה, לא אצרח ולא איילל, ואשא בשקט את הכאב והסבל, רק אתפלל, שיוָלֶד לי תינוק חי בריא ושלם. בחדר הלידה שבו שכבו יותר ממניין נשים, היללות והצעקות הרקיעו שחקים וזה לא היה נעים, למרות שהכאבים באמת עזים ובלתי נסבלים, לא היה קל, בעידן שבו עדיין לא השתמשו באפידורל. הרופאים התייחסו אלי ברכות. הם הבינו שבתוכי יש אוצר וצריך לשמור על "ההיריון היקר". אהבתי אותם והאמנתי בהם, שהם יעשו הכול, שהוולד חי יוּלַד. עשרות לידות התרחשו באותן שעות, כשאני מחוברת למוניטור ושומעת את הלמות לבו של העובר, שלא לעד יהיה אליי מחובר. יודעת שהוא חי בוודאי. שמעתי עשרות רבות של צרחות ובכיות של ילודים, רוצה לשמוע גם אותו. בשלולית מים אני שוכבת, הלידה מתעכבת. שום זירוז, לא גורם לו לזוז. עברתי כמה חילופי משמרות של רופאים ואחיות, עד שאחד הרופאים החליט לבצע לידת ואקום. שינק אותו החוצה והוא יצא, נולד.

התפללתי רק לראות אותו חי ומושלם ולזכות לחבק אותו בזרועותיי ולדעת שיש לי בן או בת ואני אם והוא שלם. אחרי שהוא בעל כורחו נולד, דממה... ליבי המה. מדוע הוא לא בוכה? נחרדתי. שאלתי את האחות, למה הוא לא בוכה? לא ענתה. הייתי בטוחה שקרה הנורא מכול. רציתי לשמוע מילת הרגעה. מילת הרגעה לא נשמעה. הם היו עסוקים איתו. הוא נולד כחול... הפכו אותו, "היכו" אותו והוא השמיע קול... בכה. והפסיק... לא הבנתי למה כל התינוקות צורחים ושלי ממשיך להיות שקט. שוב פניתי לאחות ושאלתי, מדוע הוא לא בוכה? חששתי מהבאות... היא ענתה: הוא עוד יספיק לבכות!!! הוא שוב השמיע קול. הראתה לי אותו. לא שמה אותו עליי. לא חשתי אותו ולא קלטתי את דמותו. הוא נראה חלקלק, מכוסה אבקה לבנה ודם, אחרי הקרב להתנתק מתוך אמיו ולנשום בכוחות עצמו. חששתי לגעת בו. הוא היה זקוק לטיפול. ראיתי אותו בחצי מבט ועוד לא קלטתי איך הוא נראה. ממה שקלטו עיניי, הייתי קצת מאוכזבת, הוא נראה קצת מעוך ולא ממש ברור. חשבתי בליבי, מוטב שהוא בן ולא בת. אם לא יפה, שיהיה לפחות חכם... הבטיחו לי שהוא בסדר. המשכתי לדאוג לו. מה יהיה איתו? האם אצא כשבידיי אשא תינוק חי??? מאותו רגע, לשנייה לא הפסקתי לדאוג לו. הוא הפך למרכז חיי, מלבדו שום דבר לא קיים. אני אם, בעלי אב, ושנינו את בננו לנצח נאהב.

שכבתי בהתאוששות לפני שהעבירו אותי למחלקת יולדות. בעלי סוף סוף הגיע, אחרי שישן את הלילה בשקט, או באי שקט... כי הלך אחרי מיספר שעות המתנה מאחורי החלון שבו שכבתי בחדר הלידה והלידה לא התקדמה. הוא לא היה לידי ולא ידע מה קורה איתי, כי באותה עת הבעל לא הורשה להיכנס לחדר הלידה, שבו שכבו יחד לפחות עשר נשים. באותן שעות מורטות עצבים, הוא צלצל מדי פעם ודבר עם האחיות, עד שזכה לקבל את האות מאחת מהן, שהודיעה לו, שנולד לנו בן. לא הייתי שם לדעת איך הוא הרגיש כשהוא שמע את הבשורה הטובה, שכל כך חיכה לה, וכמה הוא שמח ומה עבר לו בראש.

מיד כשבעלי שמע שילדתי, הוא הגיע עם הוריו, הסבא והסבתא המאושרים, שרצו לראות את ראשון "היורשים" כשהם נרגשים. קשה להאמין, בעלי, אבא!!! הוא צפה בבנו מבעד לזכוכית ומיד נמלא אהבה. אמר לי שהוא יפה להפליא. ואני חששתי שהוא יתאכזב כמוני... הוא הביט אליי במבט רך, ברגע זה הוא קלט שהוא אב, וזיו קרן וזרח מפניו. זה היה מטורף. הוא אותי בזרועותיו עטף ולא הבין באיזה גבורה נשאתי שעות רבות כאבים עזים באלם ובלי צרחות. למען הילד החלטתי להיות חזקה וללדת אותו בגבורה, כדי שאהיה ראויה להיות אימו. שיסלק ממני את העצב וימלא אותי בביטחון שזכיתי בילד הנכון.

בעלי לא היה צריך לומר דבר, הרגשתי שהוא מאושר, והוא לא ידע מה לומר, רק עמד ורעד. כל הקושי והכאב, שעליי עבר, חלף כלא היה. סוף סוף אני אם וזו לא בדייה. אבא יצחק חייך וצחק, ואת החיוך הזה מפניו, איש לא ימחק.

אמונה תפלה אמרה, שאין לקנות שום ציוד לתינוק לפני הלידה ולכן לא הסתובבתי בחנויות ולא תיכננתי מה לקנות לתינוק, מחשש לאכזבה... כשהוא, תודה לאל, נולד, בעלי לבד, בשמחה רץ, לקנות לתינוק את כל מה שחפץ. כל יום היה מגיע אותי לבקר והיה מתאר לי את החדר, שהולך ומתמלא במיטה, בסדינים ובשמיכות, בשידה, בחיתולים ובמוצצים, באמבטיה ובשמפו ובחליפות יפות. השתוקקתי להגיע הביתה, לראות את כל הכבודה החשובה שנרכשה באהבה.

ביום השני לאשפוז, כשכאבי הלידה הקשה, הופכים את האופוריה להיסטוריה, והכאבים עזים וקשה לי לזוז ואני משתדלת לנוח כדי להתחזק ולקבל מעט כוח, ומאמינה שכשאקבל את ילדי להנקה ישתפר לי מצב הרוח. כל הילודים מובאים להנקה, ואני חוטפת מכה, תינוקי לא מובא... לא הבנתי לאן הוא נעלם... האם הוא מת??? לאן אלך כעת ומי יעזור לי באמת???

בדמעות שאת פניי שוטפות, חיפשתי מישהו שיוכל לענות, כדי שאפסיק להתענות. בחשש כבד רצתי לחדר היונקים לנסות להבין, מדוע לא הובא תינוקי לחיקי. הסתבר שהיתה לו צהבת ברמה גבוהה, השכיבו אותו מתחת ל"מנורה כחולה", במטרה להוריד את רמתה. ולא באו להודיע לי מה משמעות ההיעדרות. הרגשתי אבודה ולא ידעתי עד כמה הבעייה חמורה ועל מה היא מעידה. שאלתי, ומה הוא יאכל? אמרו לי, שהם יאכילו אותו. לא הבנתי מה יתנו לו. עצבות נפלה עליי, והיה לי צר, שהאושר שבו זכיתי היה כה קצר, וכל הכיסופים הפכו לדאגה אינסופית, וכל יום מחדש אני מתה מפחד, שמא האושר שהיה במרחק נגיעה יהפוך לפגיעה. מצבי הרוח שלי עלו וירדו, הכאב הפיסי, הפך למשני. חששתי לשמוח ולקוות, שמא הרע מכל עלול לקרות... והדמעות לא עוצרות... שילמתי מחיר כבד להגשים את החלום ולזכות באושר הגדול, זכיתי בבן!!! וזה מעצבן שבכל יום משהו גורם לי להרגיש שזה לא אמיתי... שמישהו מנסה אותי, שזה מעל ומעבר ליכולת תפיסתי. ועליי עוד לשלם עד שהאושר יהיה שלם...

לא פעם בתחילת ההנקה, הוא נרדם ובתום הזמן לקחו אותו ממני מבלי שהוא ינק. דאגתי... תיארתי לי שההנקה תהיה פעולה נעימה ורכה ולא כל כך כואבת ומעיקה, שתיקח שעות של ייסורים ו"פציעות" ותצריך הרבה סבלנות. למרות הקושי, הייתי מוכנה הכול לשאת, כי החלטתי לתת לבני את מה שטוב לו באמת. למרות כל הטוב, החלום היה יותר ורוד ולא ידעתי על כל התלאות שאני עוד צפויה לעבור.  

עוד לפני שהתאוששתי מה"מנורה הכחולה" ומהצהבת, מהשדיים שמדי פעם כאבו והפכו לאבן, ומזה שהחולצה מעודף חלב נרטבת, מ"התפרים" ומאי היכולת לשבת... ומהצורך להיות זמן ארוך מאושפזת, שוב האחות הגיעה והודיעה לי, שלתינוקי יש חוסר אנזים G6PD. מה זה אומר??? האם הוא ילד מפגר??? האם הוא מונגולואיד? על מה חוסר האנזים מעיד? שוב פרצו נהרות הבכי, ושוב חוסר האונים, ושוב ההרגשה שאותי מרמים ועל מה מענישים אותי המרומים... ואני לבד במערכה הקשה. מה אומר לבעל המאושר, שדבר לא ידע ולא שמע??? 

אחרי שהוציאו לי את הנשמה, התברר, שאין בילד כל פגם, מדובר בסתם אנזים, ולא צריך להגזים, רק שאסור לו לקבל תרופות מסוימות ואסור לו לאכול פוּל. נרגעתי למרות שזה גרם לי לבלבול. כשבעלי הגיע, הצלחתי אותו להרגיע. הוא פנה לקבל תשובה ונשמתו אליו שבה.

את כל "הבשורות", קבלתי לבד, כשלידי אין אף אחד, לא היתה לי שום כתף עליה להישען ואת בעלי אני לא יכולתי לשתף, לפני בוא הערב, כשהוא בא אותי לבקר אחרי העבודה ואחרי הסידורים, שדרושים כדי לקלוט בבית את התינוק. אף אחד לא הכין אותי לתלאות שעלי נופלות, לא לגבי הצהבת ולא לגבי ה-G6PD ואני לבדי.

תנאי האשפוז היו בכי רע, האוכל היה במשורה, לא היה מספיק סכו"ם ורוב היום הרגשתי רעב איום, עד שביקשתי שישלחו לי אוכל מהבית, כי האוכל במחלקה הוא פחות מזית. לא אשכח את הכריך, שאחותי הביאה לי ואת נפשי השיב. גם ההיגיינה היתה על הפנים. עשר נשים בחדר, זה לגמרי לא נעים. בשירותים הביוב עלה והשהייה בבית החולים לא היתה קלה. הרגשתי לכודה, כולן משתחררות כעבור יומיים לבתיהן, ואני בבית חולים, מחכה שבני יחלים מהצהבת, מאושפזת בצריף צפוף שהיה בעבר מחנה בריטי בצריפין, מבנה ישן ולא נעים, שכלל לא דומה לבית חולים. רציתי לצאת מהמקום הלא מכבד, המאוד מאכזב לביתנו החמוד והשלו. הייתי במשבר, כל יום הדמעות כמו גשם ניגרות והמתח רב. הערכים של הצהבת מסרבים לרדת לרמה שבה אוכל להיות משוחררת ואני מאוכזבת מכל יום שבו אני מאושפזת. צמאה להגיע הביתה לשקט, לטפל בבני עוללי מחמד ליבי, עורגת.

בעלי הזמין אולם כדי לחגוג את הברית עם משפחה וחברים, כל עוד הצהבת לא יורדת והרמה עדיין גבוהה, לא נשוחרר מבית החולים, ויש חשש שלא נגיע לברית, או שאגיע לבד בלי התינוק המתוק. כל יום דקרו את תינוקי ועשו לו בדיקת דם, לראות אם רמת הצהבת ירדה לרמה שבה אפשר להשתחרר מבית החולים. וכל יום אנו מבררים מתי משתחררים, וכל יום אומרים, לא היום, ומחכים ליום המחרת, אולי יביא את בשורת השחרור מהכלא שעליי נחת. כך עוברים שמונה ימים ארוכים כמו נצח, אנחנו במתח, לא יודעים אם לבטל את ההזמנות לברית...

בעלי החליט שנעשה מסיבה בלי התינוק, רק כדי לא לדחות את האירוע שהוזמן בעוד מועד, לפני שידענו שהצהבת לא כל כך מהר עוברת. הרגשנו כבולים, שבויים, שמתים להרגיש הורים משוחררים מעול בית החולים. הכול היה קשה ולוחץ. רציתי להגיע הביתה להתרחץ, להרגיש שמחה ורעננה, שהשם לתפילתי נענה. להספיק לחפוף את הראש ולעשות פֵן, פֶּן אשתחרר ואצטרך להגיע עם תינוקי לברית ואראה מוזנחת ולא מטופחת. 

ביום השמיני, אנו עדיין במתח ולא יודעים אם הברית תתקיים לבטח. כשעה לפני הברית,  הגיעה ההצלה והגאולה ברינה וצהלה. קיבלנו הודעה, שאנו משוחררים, יוצאים לברית. לא הספקתי לחפוף ולהתייפות, לבשתי משהו שעלה עליי, ונסענו עם בננו לאולם, שם בדאגה חיכו לנו כולם.

על שם היילוד החלטתי, עוד בטרם נולד, ובטרם ידעתי אם זה בן או בת. החלטתי שבמתן שמו איני מתייעצת עם אף אחד. בשם שקבעתי טמונה ברכה, להצלחה להמשיך את עץ המשפחה. זכיתי בו אחרי כמה שנות הַמְתָנָה ועבורי הוא מַתָנָה. אז אולי, מתן? מה עם נדב? או יניב? שיזכה להניב ולא ידע את הצער שעבר עליי עד שהוא בא? נתתי לבעלי לבחור ובלי להסס אביו בחר ביניב, בכך תהיה ברכה גם למשק שימשיך להניב. שנינו אהבנו את השם החביב וקראנו לבננו יניב. וכששמעו הסבים את השם, כל אחד העדיף שהתינוק יישא את שמו ויגשים חלומו. הסכמתי להוסיף לו שם חותני, כשם שני, אך הוא מאן, רצה את שמו כשם ראשון. מבחינתי זה לא בא בחשבון. חשתי שיש לי הזכות לקבוע את שמו של בני שאותו נתתי לו עוד ברחמי. היה לי הכוח לא ניסיתי לרַצו‍ֹ‍ת. חשתי ביטחון שהילד הזה שלנו, אנו הוריו, יישא את השם שאנו נחליט עליו, "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו"! רציתי שכמו רוב גיבורי התנ"ך לשם של בני יהיו משמעות וברכה לבאות. קראנו לו גם בשם נוסף על שמו של סבא רבא, אליהו, שמאוד אהבנו, ששכן במרומים וזכה בו.

ברית המילה התקיימה במועדה, למרות שמונת ימי טלטלה. הגענו לאולם, וכל המתח נעלם, השמחה תפסה מקום, הוריי שלא היו בסוד העניינים, הרגישו בעננים. הורי בעלי, הפכו לראשונה לסבתא ולסבא, נראו מלאי גאווה. כשראו את תינוקי בחליפה לבנה, צח וטהור יפה וברור, משהו בהם ניעור ולבם התמלא באור. זה לא היה סתם תינוק... הוא נראה רך ומתוק, שמלא שׂחוק פינו ולשוננו רינה. בעלי נראה המאושר באדם, וחמי סנדק לנכדו הבכור, הצאצא הראשון שיישא את שם המשפחה. לצערי, אבי קצת נדחק, מקווה שהוא לא הרגיש כך, כי הוא זכה כבר להיות סנדק לכמה מנכדיו.

אחרי הטקס הקצר של הברית, הרגשתי כמי שיצאה מהמצר. עבר עלינו שבוע מתעתע. סוף סוף אושר שַלֶו, שמחנו מכל הלב. אחרי הברית, הנקתי את תינוקי. עד שהוא סיים לינוק, נרדם המתוק, מבושם מיין ואהבה, שמח שלביתו הוא בא. הקהל סיים לאכול והלך ולא ידעתי איך ומה היה ומי היה. וההורים נעמדו לידי, לא מסוגלים להוריד את העיניים מתינוקי ולעכל שיש להם נכד שחיכו לו כמה שנים והיה להם נעים שהתינוק יפה ומדהים. 

הגענו הביתה למנוחה ולנחלה. תינוקי זכה בחדר מהודר, שלמענו סודר, הכול נרכש על ידי אביו, שחשוב היה לו שבשמחה על כל דבר אגיב. הוא נולד בזמן, ובלי כל הבלבול, נוכל להעניק לו טיפול, ואהבה ללא גבול, ושלל לא יחסר לבני הצבר שבארץ נולד. ילדתי בן צבר, לאבא צבר, ולסבא צבר, כל אחד מהם צבר מעורב, יש בו מהם גם מזרח גם מערב, מבולגריה מגרמניה מעיראק, וגם חלק מתולדות המולדת. הוא לא יעבור תלאות, לא שואה, לא עלייה, לא צנע לא מחסור וקור, יגדל גאה במדינה שבה נולד, שלמענה חלמו ולחמו אבות אבותיו.

יש לנו המון ערגה, לב ענק מלא אהבה, להעניק לו, שיגדל בשמחה. נוכל לספק לו כל צורך, וכל מה שיחפוץ. אני אם בישראל ואביו אב גאה ואוהב, שלרגע אותו לא עוזב ורוצה לטפל בו גם כן, ולהחזיק אותו בחיקו ולא פוחד לעשות לו אמבטיה ומגלה כלפיו הרבה אמפטיה. ואצלו הוא תמיד רגוע וכל רגע שהוא לא רואה אותו, הוא חש געגוע.

מהרגע שהוא נולד, הבית היה מואר באהבה ובשחוק של תינוק, אנו מאושרים, ראשינו מורמים, קומתנו זקופה, בחיינו התחילה תקופה חדשה, שעוז וביטחון לבושה.

באופן אישי, הסתיימה תקופה של חיפוש עצמי. הגעתי למנוחה ולנחלה. השגתי כל מה שרציתי, אהבתי, נישאתי, יצאתי מהבית ששנאתי, בניתי את ביתי, ילדתי בן, סיימתי את הבחינות בהצלחה. כן, קיבלתי תואר ראשון, ואני מורה וגם אימא, וכדי להרגיש שכל יום חג, לא אסתפק בילד אחד, רוצה שלפחות לבני יהיו אח ואחות, שיהפכו אותנו למשפחה ברוכה ומצליחה.

אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה, תינוקי נשאר בבית עם המטפלת. וכשהביתה הייתי שבה, ליבי נמלא אהבה וגאווה. בזכותו, התחלתי להתייחס לתלמידיי בהרבה יותר הבנה, חשתי שכמו שבני עבורי כל כך יקר, כך כל  אחד מהם הוא אוצר עבור הוריו, ואסור לזלזל בילד גם אם הוא מפריע ולא לומד. 

חנה סמוכה מושיוב

12.10.2019

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

"מעשה בכל יום"

ל-פ. קנורה

נדפס בעברית: 1977

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון "דבר" ביום 23.12.1977

לפני 42 שנים

מיהו פ. קנורה, מחברו של הסיפור "מעשה-בכל-יום"? – לאחר שחיפשתי בכל הלקסיקונים והאנציקלופדיות לספרות שברשותי ולא מצאתי זכר לשמו, הבנתי מעצמי שדבר דומה אירע כנראה גם לעורך ספריית "תרמיל", ישראל הר, שלא מצא זכר לפרטים ביוגראפיים על אודות מחבר הסיפור היפה הזה. ונראה שגם המתרגם הוותיק י. סערוני (אשר תרגומיו אהובים עליי מאוד) – לא זכר מיהו הסופר שאת דבריו תירגם, כנראה לפני שנים רבות.

אם יש מי מן הקוראים אשר בקיא היטב בספרות הרוסית של תקופת מלחמת העולם השנייה ויודע מי היה פ. קנורה – דומה שכל קוראי הספרון יהיו אסירי תודה לו אם יעלה את הידוע לו במכתב למערכת.

רקעו של הסיפור הוא כאמור מלחמת העולם השנייה ברוסיה. עוצמת ההתקפה הגרמנית אל לב רוסיה כבר נשברה, והגרמנים מצויים בנסיגה. עתה, משהונח במקצת והוקל הלחץ הצבאי, והחיים בחלק מן האיזורים שהיו קרובים לחזית, או שנכבשו ושוחררו – החלו חוזרים במקצת למסלולם התקין, יוצא ראש-הגדוד יארוסלאוויצב לחופשה כדי לחפש את עקבות אשתו האהובה, שורא, שממנה נפרד עם פרוץ הקרבות, ומאז, זה כשנתיים, לא שמע ממנה דבר ואינו יודע אם עודנה בחיים.

ראש-הגדוד מגיע אל עירו, אשר זה עתה שוחררה מן הכיבוש הגרמני. הוא מבקר בדירה הנטושה, שבה עברה עליו תקופת חייו היפה ביותר, עם שורא אשתו, לפני המלחמה. היענותם של חפצים, היעדרם, הריקות והשרידים בדירה, ששימשה מעין מירבץ-שינה לחיילים גרמניים – כל אלה מתוארים בתכליתיות סיפורית, מתוך כוונה ברורה של המספר, ועם זאת מדוייקים התיאורים, צבעוניים ומעודנים, ומכניסים את הקורא מיד אל אווירה משכנעת ואותנטית.

הסיפור בנוי היטב, במעין השתלשלות חלזונית, ספיראלית. תחילה אנו משוכנעים, נוכח מראות ההרס והעזובה, כי קלושה אם לא אפסית תקוותו של ראש-הגדוד למצוא את אשתו, אשר הגרמנים הגלוהָ בתוך קבוצת נשים לעבודות-כפייה בשדות-הכבול. אך הנה מתרחש מעין נס-זוטא, וראש-הגדוד פוגש באשתו, בתוך אחת מן הקבוצות של עובדות-הכפייה שהשתחררו. הסיפור, שכתוב בריאליזם גמור, מוסר את נקודות הראות השונות של הבעל והאישה לאחר תקופת הפרידה הממושכת. על המתרחש בנפשם אנו לומדים מהתנהגותם וכן משיחותיהם, ומעט מאוד מהרהוריהם.

הפגישה המחודשת, שנראית מעין "הפי-אנד" מוקדם, בראשית הסיפור, מתבררת עד מהרה כנושאת את עיקרו הטראגי. שורא נחלתה בעבודת הכפייה בשדות הכבול, כנראה בשחפת קשה, וכבר כמעט מאוחר מדי להצילה. ימים ספורים נותרו לבני הזוג ליהנות מהיותם יחד, בצל מועדו של ניתוח דחוף, שמותיר מעט מאוד סיכויים לשורא להישאר בחיים. כשם שהדרמה בחלקו הראשון של הסיפור היתה הפגישה לאחר היעדרות, כך ההיעדרות המאיימת, הסופית, שצפוייה מעתה, היא ליבה של הפגישה המחודשת. כל היחסים המורכבים והנוגים הללו מומחשים באמצעות מאבקה של שורא כנגד הזמן הקצר העומד לרשותה לטעום מקצת מן החיים הרגילים. בשעתה היתה שחקנית תיאטרון, והתעקשותה עתה ללכת לראות הצגת תיאטרון היא ניסיון להיאחז במשהו טוב שהיה פעם, וגם הכרה מכאיבה בכך שמקומה מתמלא כבר עכשיו, וכך לעתיד, בידי אחרים.

ככל שמתקרב מועד הניתוח מקבל כל רגע משמעות חשובה ודחוסה יותר, כמו לפני הוצאה-להורג. האם להמשיך לסבול, לדחות את הניתוח, ו"להרוויח" עוד כמה ימי חיים עמוסי סבל, או לקבל את הדין, לקצר וללכת לניתוח מוקדם ככל האפשר, ובהרגשה שזוהי פרידה סופית, כמעט ללא תקווה להחלמה.

מעתה נעשים הרגעים עמוסים וכבדי-משקל, כל רגע כאילו ניתן היה לתולשו מרצף הזמן, להחזיק בו, לעצור אותו. כאילו החמיצו בני הזוג את שעתם לא בגלל מותה של שורא, אלא מכיוון שלא הספיקו אפילו להיפרד בטרם הובלה לניתוח. כאילו אפשר היה להחזיק ברגע האחד ההוא, ולהקפיאו לנצח.

ומשנסתיימה הדרמה הזו חוזר הסיפור למסלולו השקט, שבו גם נפתח – הרי זה, כביכול, מעשה-בכל-יום, שהגרמנים הרגו את אשתו של פלוני. ונותרה רק אותה מתיחות קשה, ללא פורקן, בליבו של ראש-הגדוד, החוזר ברכבת להצטרף שוב אל גדודו:

"הרגשה בלתי פוסקת של קפיץ המכונן היטב, אי-שם פנימה, לא סרה ממנו גם בלילה, ברכבת. הרגשה זו ידועה היתה לו, אך מעודו לא הרגיש בה בכוח רב כזה. מניסיונו, זהו לחץ פנימי גדול ונורא. זהו כוח הממלא וגודש אותך, עד שיש את נפשך להוציאו החוצה בתלישה אחת. ואפילו יינתק ויתפקע הקפיץ, לא איכפת. אבל אסור לעשות כן. עכשיו אין הקפיץ צריך אלא להכריח את השעון שיהא מהלך כסדרו, והאנשים, שנסעו עימו בתא אחד, הסתכלו בו וראו לפניהם ראש-גדוד שאינו צעיר ביותר, שקט ואפילו איטי בתנועותיו, אלא שאינו נוח לשיחה כלל." (שם, עמ' 104).

* פ. קנורה: "מעשה-בכל-יום". תירגם – יוסף סערוני. ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי, תשל"ז [1977]. 108 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרק עשירי

העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה

בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן-ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג'ימה-מירל'ה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי-בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי-עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.

הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת-הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר-הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.

בן-ציון רחב-הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו משולח סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג'ימה-מירל'ה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי-הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ'ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.

שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד, מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם – התברר לבן-ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים-ממין-זכר לנזירים המבוגרים הבאים על חוריהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה... ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון – חשופים באגיון אורוס לסכנה דומה.

והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח-כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלה חשד שהרתה והיה חשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית-לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.

ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא-עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. ואילו היה לו יק טיבטי בחצר, הוא היה נעשה גם הוא סופר חשוב מיסטי-סימבולי. – ממני, המלביה"ד]

בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן-ציון, נג'ימה-מירל'ה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה-שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן-ציון.

כאשר שאל בן-ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?

 "אני הייתי לוקחת אותו לחתן!" אמרה נג'ימה-מירל'ה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.

במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן-ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג'ימה-מירל'ה לא גילתה לאיש שגם אימה-שלה לקחה אותה לארץ-ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת "אחותו" של בן-ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!

ים התיכון השתרע בזכוכית-מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן-ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני-משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת-מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן-ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין-סוף המשתרע לפניו.

ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת"ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן-ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל-כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.

בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן-ציון על הרב משה סופר הוא החת"ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ"גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.

החת"ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – "אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה.  קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ-לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ"ז, כתב גבאות של "חברת ישוב ארץ-ישראל" לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. – ממני, המלביה"ד]

"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."

נאנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים..."

בן-ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני-משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?

אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום-מה דבקה נפשו בבן-ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. "והאם ידעת," אמר, "שהיו לו לחת"ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה"ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת"ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."

"ומדוע אתה מספר לי?"

"כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר"ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא-טא-טא... טרא-טא-טא... והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא..."

"נו?"

"כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל'ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק"ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם..."

"נו, די להתלוצץ..."

"לאו מילתא דבדיחותא היא... [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה"ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ-ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה..."

"איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירל'ה אחותי היא!"

"במחילה ממנו בן-ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!"

"ואם אינה אחותי, מי היא?"

"הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן-זוגה התאום משעווה..."

"אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע," קם בן-ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.

מה עוד שנג'ימה-מירל'ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג'ימה-מירל'ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: "אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה..."

ומה שלא ידע בן-ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג'ימה-מירל'ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.

ופעם אחת, במקום לשמוט כף-ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ"ל שפלט. –  ממני, המלביה"ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.

בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה-העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה-דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.

נג'ימה-מירל'ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק-למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.

מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת-בעלה ולבן-ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי-עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.

נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת-אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי-שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב וחגים ומועדים לשמחה ולששון! אני מבקשת לשגר בזה תודה מיוחדת לבן  על המתכונים, שכמובן עוד לא "הספיקותי" לנסות – וגם ובכלל – ברכות ותודות לכל מי  שטורחים ושולחים  מפירותיה של "מהמ"ה" [ומה ולמה מהומה כשל ראשי התיבות מהמ"ה, שמוסברים תיכף, בסוגריים, העגלגלים, להלן? (מקלדת  המחשב האישי – בר"ת, כמובן) – ורק כדי להמחיש את התודה האישית שלי אזכיר כאן, מהגיליון הקודם את סיפורו של יהודה גור-אריה, אבל יש עוד רבים אחרים – ולכולכם, כותבים כקוראים –  שלוחות ברכותיי לשנה טובה בכלל ולכתיבה טובה בפרט, וכמובן – שגם  ו"כאמור לעיל" –  לחגים ומועדים, לשמחה ולששון!!! 

עדה הרצברג

ירושלים

* אהוד היקר! הפתעת ושמחת אותי מאוד. איזה מקריות! – לא  ידעתי כלל שדניה שלחה לך את הפרק מספרה, המדבר על אבי, ואתה צירפת לו את רשימתי על הנינה השלישית של מיכל הכהן. רעיון מבריק הנראה טבעי ומשתלב כל כך!

אני מודה לך מאוד, אהוד היקר! בכלל לא הייתי בטוחה שרשימתי תידפס כבר היום, כי שלחתיה מאוחר – והנה מתנה כזו לחג הסוכות.

שוב תודה מקרב לב.

תקוה וינשטוק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל