פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1485

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בתשרי תש"ף, 17.10.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ה – קרב המאה בסחר הבין-לאומי? // יהודה דרורי: ארדואן! הכורדים הם לא הארמנים... // אורי הייטנר: 1. לעזרת הכורדים. 2. צרור הערות 16.10.19. // מתי דוד: 1. עבור מה קיבל הנשיא הכושל פרס נובל? 2. תפילה אזרחית לאחדות לאומית. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ד. בחזרה לחירבת מחאז. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [141], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אשר תורן: בדרך לסנוטה אזול. // אהוד בן עזר: מעשה ב"דער אמריקנער" ובסוליית החשיש החסרה. מתוך: אהרון בן עזר. שנה למותו. הסיפור מופיע ברומאן "המושבה שלי" ושם גם מתגלה סוד סוליית החשיש החסרה! // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. גנבים בלילה לארתור קסטלר. עברית: 1947. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.1.1971 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק אחד-עשר. בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּהֶמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹן סִפַּרְנוּ אֵיךְ בְּסַן פְרַנְצִיסְקוֹ

רֵיחַ סְטֵיקִים בְּלֵילוֹת שִׁשִּׁי הִכְעִיס כֹּה וְהִתְסִיס כֹּה

מַאפְיוֹנֵרִים אִיטַלְקִים שֶׁכְּבָר הֶחְלִיטוּ לְקַצֵּר

אֶת חַיָּיו שֶׁל אִישׁ סוֹכְנוּת אִם לֹא יַסְכִּים לְהִתְנַצֵּר.

אַךְ הַפַּעַם נְבָאֵר אֵיךְ עֲלוּלִים כָּאן לְהַכְרִית

קַנָּאִים אֶת אַחְוָתֵנוּ עִם גּוֹלַת אַרְצוֹת הַבְּרִית.

כְּשֶׁדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֵינָהּ עִקּוּל אוֹ סֶרְפֶּנְטִינָה * וְאַחְרָיוּת הִיא הִפּוּכוֹ שֶׁל תְּוַאי לֹא מְפֻקָּח * טִבְעִי הוּא שֶׁבְּטוֹן מֻדְאָג כְּבָר סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה * מַתְרָה מִסַּכָּנוֹת וסָחָה מֶסֶר לֹא נִשְׁכָּח * בְּאֹזֶן יִשְׂרָאֵלָה * וְאוֹמֶרֶת:

"מַה יִּשְׁוֶה לָהּ * לְסַכָּנַת קְרָעִים * בֵּין חֶלְקֵי עַם מְשֻׁסָּעִים * כְּשֶׁשּׁוֹמְרֵי דָּת אֶצְלֵנוּ * מִתְאַמְּצִים פֹּה לְהַכְרִית * כָּל בְּרִית-אַחִים בֵּינֵינוּ  * לְגוֹלַת אַרְצוֹת הַבְּרִית * שֶׁשְּׁלַל תְּרוּמוֹת תּוֹרֶמֶת לָנוּ כָּל אֵימַת שֶׁיֵּשׁ * לָהּ צַ'נְס אֲבָל מֻחְרֶמֶת עַד כְּדֵי לְהִתְבַּיֵּשׁ * בִּתְפִלָּה בִּתְחוּם הַכֹּתֶל * שֶׁשְּׁלִיטַת הָרַבָּנוּת * מַזְנִיקָה בּוֹ מַחְלוֹקוֹת אֶל * מְחוֹזוֹת הַקִּיצוֹנוּת * הַגּוֹבֶלֶת לֹא עָלֵינוּ בְּסִכּוּן שְׁלֵמוּת הָעָם * שֶׁעָלָיו חוֹלְמִים אוֹיְבֵינוּ בְּתִקְוָה וְלֵב נִפְעָם.

* וְזוֹ לֹא אִמְרָה רֵטוֹרִית לְתִפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה * אֶלָּא מַסְקָנָה הִיסְטוֹרִית שֶבָּהּ עַם זֶה שֶׁנִּמְצָא * כָּל יָמָיו בֵּין פָּרָדוֹקְסִים אַךְ לַמְרוֹת זֹאת לֹא נִכְחַד *  לֹא הָיָה רַק אוֹרְתּוֹדוֹקְסִי וְעָשׂוּי מֵעוֹר אֶחָד * כִּי דְמוּתוֹ שֶׁכָּלְלָה גַם חֲסִידוּת גַּם מִתְנַגְּדוּת * וּתְנוּעַת הַהַשְׂכָּלָה וּשְׁלַל סוּגִים שֶׁל יַהֲדוּת * שֶׁאֵינֶנָּה הוֹמוֹגֵנִית כְּלָל וּכְלָל וְאַדְרַבָּה * יֵשׁ בָּהּ בִּמְזִיגָה הוֹגֶנֶת קֶשֶׁת גִּוּוּנִים רַבָּה * שֶׁכֻּלָּהּ צֵרוּף אוֹרְגָּנִי * כַּשִּׁלּוּב הַמְעַדֵּן * בְּלִיל שֶׁל בַּנְיָאס, דָּן, חַצְבָּנִי בְּמֵימָיו שֶׁל הַיַּרְדֵּן. * כָּךְ שֶׁאִישׁ כֹּה כָּרִיזְמָטִי כָּרַב קוּק, מוּל קַנָּאִים * לֹא נִדָּה נִדּוּי פָנָטִי חֲלוּצִים חִלּוֹנִיִּים * וְיִצְחָק בֶּן-צְבִי חָקַר אֶת מָסוֹרוֹת הַשּׁוֹמְרוֹנִים * וּמֵעַם זֶה לֹא עָקַר אוֹתָם, שֶׁלֹּא כַּשַּׁמְרָנִים *  מִן הַקַּו הָאוּנִיפוֹרְמִי הַמַּרְחִיק, הַדֶּסְטְרוּקְטִיבִי * שֶׁל רוֹדְפֵי צִבּוּר רֵפוֹרְמִי וְצִבּוּר קוֹנְסֶרְוָטִיבִי, * רְדִיפָה שֶׁלֹּא עָלֵינוּ, בְּאַרְצוֹ שֶׁל הַדּוֹד סֶם * מַגְבִּירָה שָׁם בֵּין אַחֵינוּ גַל טְמִיעָה בְּאֵין חוֹסֵם * שֶׁחָשׁוּב מְאֹד לִלְחֹם בּוֹ תּוֹךְ תִּפְעוּל רֹאשׁ חֵץ נֶגְדִּי * שֶׁל סְטְרָטֶגְיָה שֶׁגַּם לֵב בָּהּ וְגַם מוֹחַ יְהוּדִי.

* וְאַבָּא בִּיל"וּ לְבִתּוֹ מָשָׁל מַחְכִּים סָח חִישׁ לָהּ * וְאֶת דִּבְרֵי אִמּוֹ בּוֹ-בָּעִנְיָן מִיָּד מַמְחִישׁ לָהּ:

* "לִפְנֵי זְמַן מָה, כְּשֶׁנָּהֲרוּ רַבִּים בְּלַהֲקוֹת אֶל * הָרְחָבָה שֶׁמִּדָּרוֹם לְזוֹ הַמֶּרְכָּזִית * נֻתְּקָה בְּהַפְתָּעָה מֻחְלֶטֶת אֶבֶן מִן הַכֹּתֶל * וְעוֹרְרָה אֵימָה כִּירִי רָקֵטוֹת בַּחֲזִית * וְזֹאת כְּשֶׁסְּבִיב 'מִתְוֵה הַכֹּתֶל' רִיב יֵשׁ וּמָדוֹן פֹּה * וְכָל שָׂרֵי הַוַּעֲדָה לְמַעַן שִׁפּוּצוֹ * כְּבָר הִתְפַּטְּרוּ מִמֶּנָּה וְהַכֹּתֶל שׁוּב נִדּוֹן פֹּה * לַטָּץ' שֶׁל הַפַּרְטָץ' שֶׁאֵין לָדַעַת אֶת קִצּוֹ. * וְאִם חָלִילָה יִתְפַּטְּרוּ מִסְּטָטוּס כֹּה הִיסְטוֹרִי * עוֹד אֲבָנִים שֶׁמִּמְּקוֹמָן יִפְּלוּ בְּלִי אַזְהָרָה * כְּגוֹן אוֹתָם שָׂרִים, מִיָּד יַחְזֹר אוֹתוֹ הַ-story: * אָסוֹן מַחְרִיד יוֹלִיד עוֹד וַעֲדָה שֶׁל חֲקִירָה * שָׁלֹּא תַחְזִיר כָּאן לִתְחִיָּה שׁוּם אִישׁ מִנִּפְגָּעֶיהָ * שֶׁל הַזְנָחָה פּוֹשַׁעַת זוֹ שֶׁל כָּל הַחֶלְמָאִים * שֶׁלֹּא עָרְכוּ רֵבִיזְיָה הַנְדָּסִית כְּפִי שֶׁתּוֹבֵעַ * הַכֹּתֶל שֶׁקְּטוּלָיו כְּבָר לֹא יָשׁוּבוּ לַחַיִּים.

* בְּפֶרֶק ב' שֶׁל סֵפֶר חֲבַקּוּק, פָּסוּק י"א * אוֹמֵר אוֹתוֹ נָבִיא קַדְמוֹן: "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק" * אַךְ אִם אַחַר צְנִיחַת אוֹתָהּ הָאֶבֶן כָּאן נִשְׁאַל אֶת * אֶחָד מִכָּל שָׂרֵינוּ מָה זוֹעֶקֶת הִיא חָזָק * הוּא לֹא יֵדַע לוֹמַר לָךְ, בַּת, דָבָר – אַךְ כָּל בַּר-דַּעַת * יַגִּיד לָךְ כִּי אוֹתָהּ הָאֶבֶן סָחָה בְּלִי מִלָּה * שֶׁכְּפִי שֶׁקִּיר עָלוּל לְהִתְמוֹטֵט מִשֶּׁנִּגְרַעַת * מִמֶּנּוּ אֶבֶן אַחַר אֶבֶן –  כָּךְ גַּם עֲלוּלָה * לְהִתְפָּרֵק לְכִידוּתוֹ שֶׁל עַם גַּם אִם עַתִּיק הוּא * בְּמִין אֵפֶקְט שֶׁל דּוֹמִינוֹ (כְּמוֹ אָז, בְְּחֻרְבָּנָם * שֶׁל שְׁנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר חָרְבוּ כִּי הֶעֱמִיקוּ * בְּעַם זֶה מִלְחֲמוֹת-אַחִים בְּשֶׁל שִׂנְאַת חִנָּם).

* וְכָל עוֹד לֹא יוּבַן בְּמִמְסָדֵנוּ הַפּוֹלִיטִי * שֶׁגַּם זְרָמִים לֹא אוֹרְתּוֹדוֹקְסִיִּים הֵם יְהוּדִים * וְיַהֲדוּת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה גוּף מוֹנוֹלִיטִי * וְדִיאָלֶקְטִיקָה הִיא אַחְדוּתָם שֶׁל נִגּוּדִים * וְכָל פְּגִיעָה בִּזְכוּת אוֹתָם זְרָמִים לְיַד הַכֹּתֶל * תִּפְגֹּם בִּבְרִית-אַחִים עִם יַהֲדוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית * כְּמוֹ קִפּוּחָם שֶׁל לַהֲטַ"בִּים הַמַּגְדִּיל אֶת קֹטֶר * הַקֶּרַע הַפְּנִימִי בֵּין מִגְזְרֵי חֶבְרָה עִבְרִית * כִּי כָּל גִּלּוּי שֶׁל אִי-שִׁוְיוֹן וְגִזְעָנוּת נִתְעֶבֶת * רַק מַעֲמִיק קְרָעִים בָּעָם שֶׁכָּל אֶזְרָח מַכִּיר * מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁגַּם בַּכֹּתֶל –  כָּל צְנִיחָה שֶׁל אֶבֶן * עוֹד עֲלוּלָה חָלִילָה לְמוֹטֵט אֶת כָּל הַקִּיר.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ה – קרב המאה בסחר הבין-לאומי?

למראה מיפגש המו"מ במלחמת הסחר בין ארה"ב לסין שנערך בוואשינגטון ביום ה' האחרון (10.10.19) ותוצאותיו, שנחתמו בראשי פרקים במיפגש אצל טראמפ בחדר הסגלגל, עלה בזיכרוני "קרב המאה בשחמט – 1972" בין בובי פישר (אמריקאי, יהודי) ובוריס ספאסקי (רוסי).

לפני שהחלטתי על האנלוגיה הזו התקשרתי לחברי הטוב עמוס גלבוע, שהוא בין היתר שחקן מעולה (תחשבו פעמיים אם יציע לכם לשחק נגדו...) בכדי לברר האם השתנו החוקים מאז אותו קרב ענק שנמשך כמה חודשים, בלב המלחמה הקרה.

"לא  השתנו," הוא ענה לי, "בובי פישר התלונן שאחרי כל פסק זמן של יום (שחל אחרי 40 מסעים) הולך הרוסי לישון בעוד צוות של 3 רבי-אמן בנל"א שעמד לרשותו של הרוסי, יושב כל הלילה לנתח את אפשרויות מהלכיו הבאים ואת כוונות יריבו... פישר, שנחשב עד היום לגדול שחקני השחמט, נותר לבדו ובכל זאת ניצח בסיום 21 הסיבובים למרות שהרוסים עוד הוסיפו לצוות המלווה את ספאסקי, רב-אמן בנל"א רביעי!

האנלוגיה מתעבה כי הפגישה במו"מ הסחר הסתיימה בהפוגה רישמית. בזמן ההפוגה, שע"פ ההערכות תימשך כ-3 חודשים, על הצדדים לחבר מיסמך הסכם-ביניים מחייב למה שייקרא מעתה Phase 1.

השיקול הסיני

ע"פ מתווה המכסים הרב-שלבי של טראמפ, הצד השני מקבל לוח זמנים שבו מפורטים שיעורי המכס שיחולו על רשימת פריטים על נפחם הצפוי, הרי שכבר ביום ג' הקרוב (15.10.19) עמד נפח של 250 מיליארד דולר מוצרי ייבוא סיניים לחוות עליית מכס משמעותית ביותר. אבל סין כבר מיצתה את יכולתה לסבסד את הייצוא לארה"ב ע"י פיחות נוסף בשער היואן מבלי לגרום לאינפלציה פנימית שעלולה לגרום למהומות ענק שיגמדו את אלה הניצפות מהונג-קונג ברחבי העולם.

מצד שני, הסכמי הרכש שחתמו רשתות הענק המייבאות מסין כמו וולמארט, טארגט, קיימארט וכו' – על בסיס מחיר-כולל-מכס ע"פ המתווה הנ"ל, לא ציפו להעלאת המכס נוספת שנבעה  לאחרונה מנסיגה סינית מהסכמות קודמות ובוצעה בעקבות מיפגש ה-G20 בתחילת ספטמבר.

צפי המכולות הסיניות העלולות לעלות לגבהים בלתי מותרים ברציפי החוף של קליפורניה הדיר שינה מעיני צמרת ההנהגה הסינית. לפני למעלה משבוע שלחה סין הודעה חצופה-משהו על מיספר סעיפים שהיא מורידה משולחן הדיונים לקראת המיפגש בשבוע שעבר. התגובה האמריקנית היתה מהסוג של "שליח לא בא, גם לא מטלפן" (שלום חנוך).

כעבור יומיים הם הודיעו על העלאת דרג ראש המשלחת לרמת סגן-נשיא סין!!! הם מעוניינים להרחיב את ההפוגה הזו קרוב ככל האפשר למערכת הבחירות של 2020 עד אז: "או שהתרנגולת תמות או הפריץ" דהיינו – או שטראמפ יודח או שלא ייבחר מחדש.

השיקול האמריקני, ר"ל של טראמפ

השיקול של טראמפ, הנוגד חזיתית את מטרת הדמוקרטים בקונגרס – הלא היא ר.ל.ט (רק לא טראמפ), לקבע בהסכם Phase 1 שתי קבוצות של הישגים סופיים – בחקלאות ובפיננסים, ולשמר את מיתווה המכסים שהושג עד מיפגש ה-G20, הכולל את העלאות המכס הצפויות  בדצמבר הקרוב.

ומכאן מסתמנת מגמה מקבילה לזו הסינית – להרוויח זמן למרות שהסיבות שונות בתכלית. טראמפ מפעיל את מערכת המימשל כמו נהיגה במכונית נעולת בלם-יד עוצמתי. הדמוקרטים בקונגרס הפריחו לראשונה את המושג "הדחה" (Impeachment) כבר בשבוע הראשון אחרי בחירתו (כחודשיים וחצי לפני השבעתו לנשיא) ומאז השתמשו בשלושה בלמי-יד שונים:

הראשון – "חוקר מיוחד – מולר" (קבע בחדות –חף מפשע).

השני – שימוש בדו"ח מולר לחקירת "שיבוש הליכי צדק" (לא קבע לגבי מיספר אירועים-ספק שיבושים – לא של צדק, כי צדק נשמר).

השלישי – חקירת אוקראינה-גייט המתרחשת עתה.

כל בלם הוכנס לפעולה בעקבות כשלון קודמו (במכונית נעולת בלם הוא נשרף...) האמריקנים כבר מקצרים את המילה Impeachment ומשתמשים ב-I-word... ביודעם ללא שמץ של ספק שהסיכוי להדחת הנשיא הוא בדיוק 0.00%!!! הם הרי נבחנו בהצלחה בשיעורי האזרחות, שם למדו שהאבות המייסדים ראו את הנולד וקבעו שנשיא יודח רק אם 67% מהסנטורים, היושבים כמושבעים לכל דבר במשפט ההדחה בסינאט, יצביעו להדיחו. מכאן שטראמפ לא יודח ע"י כל הדמוקרטים, המונים 47% בלבד, אפילו אם 2-4 סנטורים רפובליקנים "השונאים את בני מעיו" של טראמפ יצטרפו אליהם.

אז מדוע צועדים הדמוקרטים כסומא בארובה? הם מאמינים שבעצם קיומו של תהליך ההדחה תוטה כף הבוחרים לצידם.

את מטרת הדמוקרטים הזו טראמפ חייב לסקל. לשם כך חייבת כלכלת המשק  להפגין צמיחה; בלי אבטלה; ובלי אינפלציה מעל היעד. עימות של העלאות מכס הדדיות עם סין עלולו לסכן את 3 מטרותיו הנ"ל של טראמפ לכלכלת ארה"ב, ואיתן את סיכויו להיבחר לקדנציה שנייה עם רוב בשני בתי הקונגרס!

עם כל הכבוד לעוצמת מלחמת הסחר הניטשת כבר למעלה משנה וחצי, לא להאמין, היא מתגמדת מול מלחמת החורמה הנטושה בין הנשיא לדמוקרטים המבקשים להדיחו.

רק לדוגמה, הספיקר ננסי פלוסי שנבחרה ברציפות 16 פעמים (לשנתיים כל פעם) כנציגת מחוז סן פרנסיסקו (בפעם האחרונה לפני שנה) ואמורה לייצג את מחוזה ומחוזות שכנים – מעלימה עין ברציפות מדרישות חירום הבאות מהמחוזות השוכנים מצפון לשלה. רק בשבוע שעבר קיבלו 900,000 דיירים במחוזות האלה הודעה, סתמית משהו, על ניתוק חשמל זמני בן מיספר שבועות. לא מדובר על הפסקת החשמל לבית זה או אחר – זהו ניתוק זרם החשמל בקווי ההולכה למיספר אזורים צפונית לסן פרנסיסקו. הסיבה – לאקונית למדי –  גיצים (מחוללי שריפות) היוצאים מקווי ההולכה מפאת איכותם הירודה.

לקרוא ולא להאמין. הספיקר פלוסי – מנהיגת בית הנציגים, פסלה לפני שנה הצעה של הנשיא להשיק באיחור של דור את פרוייקט התשתיות הלאומי הרב-שנתי בתקציב של טריליונים. במסגרתו, אמורים בין היתר, לחדש את קווי הולכת החשמל המושבתים כרגע עקב "איכותם הירודה". כל זאת נדחה עבור החקירות בבית הנציגים שבקונגרס שאמורות להוביל להדחת הנשיא או אי-בחירתו מחדש, מה שיבוא קודם!!!

הישגים

1. שני הצדדים השיגו את יעד ההפוגה הזמנית. כל צד למטרותיו שלו.

2. סין השיגה מניעה להעלאת רמות מכס מעבר למיתווה. המניעה מותנית בחתימה על כל סעיפי Phase 1. רמות המכס שהוגדרו במיתווה יהיו מותנות בהתקדמות שתושג ב-Phase 2.

3. הישג סין בסעיף הקודם (2) הוא יותר הישג אמריקני מקביל, אך ברמה גבוהה בהרבה.

במשך שנה לפחות טראמפ השקיע מאמץ גדול להשגת הסכמי סחר דו-צדדיים, בנפרד בינה לבין כמה מדינות-מפתח במזרח אסיה – כמו יפן, דרום קוריאה, וייטנאם, אינדונזיה וכו'. מטרת-על בכ"א מההסכמים הללו היא להגיע מהר ככל האפשר לסחר חופשי ממכס, כאשר ארה"ב פותחת בפני כ"א מהמדינות האלה את האפשרות להתחרות על השוק האמריקני הענק שבו מככבת סין כקרטל-מונע-תחרות.

אם סין לא היתה מבקשת, שלא לומר מתחננת, לדחות את העלאת המכסים המשמעותית שהיתה אמורה לחול היום (15.10.19) – הרי שכ"א מהמדינות הנ"ל ואחרות היו מציעות את מרכולתן בשוק האמריקני במחיר הנמוך בכ-25%-30% ממחירן ביבוא מסין!

האם יש דברים בגו? היום ירד מדד שנחאי ב-0.35% כאשר מדד הניקיי היפני עלה ב-1.19%.  בתמונה כוללת ניתן לראות שסין מצאה מיפלט חשוב מהמכס הגבוה כי אפילו בלעדיו מוצאת עצמה מבודדת מול ארה"ב (בטבלה מימין) ומה שחשוב יותר – מול שכנותיה (משמאל).

בעוד שלושת המדדים העליונים של ארה"ב בעלייה משמעותית, כמו גם שכנותיה של שנחאי, בולטת האחרונה בירידה. זה מסביר מדוע אצל סגן נשיא סין, שחיוכי הניצחון שלו שצולמו בוואשינגטון ופורסמו ברחבי העולם – הם נמחקו כליל עם נחיתתו בבייג'ין.

1. טראמפ לא מיהר ל"היענות" לבקשת ההפוגה שבאה מסין ודרש עבורה תמורה ראויה. התוצאה – סין מתחייבת להגדיל את רכישותיה מסקטור החקלאות האמריקני מ-8 מיליארד דולר לשנה היום אל תחום ה-40-50 מיליארד דולר בשנה, כלומר פי 5 עד יותר מ-6. כל הייבוא החקלאי לסין מארה"ב יהיה חופשי ממיסים! זהו הישג המהווה אתגר היסטורי עבור הסקטור החקלאי, שסבל במשך דורות רבים מייצור-חסר תמורת תשלומי פיצויים ממשלתיים נרחבים לחקלאים שיסכימו לא לייצר! האתגר הזה אמור להשיב אל אזורי הכפר את אוכלוסיות החקלאים שנטשו את החקלאות במשך כ-60 שנה!!! קצרה היריעה מלהרחיב כאן בנוגע לאפקט הדמוגרפי, הגאוגרפי, החברתי ומה לא – של הסכם הביניים בנקודה הזו.

2. פריצת דרך הושגה בנושאים פיננסיים ורגולטורים. לא נמסר פירוט.

3. התקדמות הושגה בסוגיות המרכזיות של הסכם הסחר – שמירה ו-או דרכי רכישה של קניין רוחני. הסכמה עקרונית למניעת גניבות קניין רוחני הושגה מזמן. קיימים עדיין חילוקי דעות בנושאי האכיפה. ההישגים בנושא הם כנראה טריים מדי ולכן יכללו כנראה בהסכמי Phase 2.

4. ההישג העיקרי – תודעתי מחד ומשפטי מאידך. שני הצדדים חשפו את מיגבלות הכוח ויכולת התימרון של עצמם ושל זולתם. הם קיבלו את הרעיון של התקדמות בשלבים מוסכמים והבאת הסכמות לידי חתימה בהסכמי ביניים. הסינים מוותרים בזאת על הרגל נפסד שהביאם לחזור חדשות לבקרים מהבטחות והסכמות שנרשמו בטיוטה. כלומר הסכמי-ביניים שייחתמו בפאזה קודמת יהיו תקפים כל עוד לא בוטלו/שונו בהסכם מאוחר יותר!!! ההישג הזה משמעותי ביותר. רמת האי-ודאות והחששות ההדדיות בין צוותי המו"מ היו כה גדולים שנידרשו 14 סיבובי מו"מ, לאורך שנה וחצי בין ראשי המשלחות, מאות פגישות בדרגים נמוכים ואלפי שיחות טלפון ע"מ להגיע להשגי Phase 1 – ואף הם ממתינים לחתימה מלאה. בפגישת הסיכום שנערכה אצל טראמפ השתתפו כל חברי המשלחות בדרג הגבוה ביותר והיא שודרה בטלוויזיה מחוף לחוף. בפעם הראשונה ניראה סגן נשיא סין בחיוכים ובשפת גוף נינוחה. יודעי דבר טוענים שהסיבה היא שבפעם הראשונה הם הפנימו את התובנה שה"בוס" יושב על כנו בבית הלבן ולא מדובר כלל ועיקר בראשי ועדות דמוקרטים בבית הנציגים  השוכן בגבעת הקפיטול.

כמו בקרב המאה המיתולוגי בין בובי ובוריס (1972), כל ניצחון או הפסד בסיבוב הוא חשוב כשלעצמו אבל הסיום במלחמת הסחר הוא עדיין רחוק, רחוק מאוד. אחד מראשי הפדרל רזרב הגדיר היום לשאלת כתבים את מצב המערכה בעקבות פעמי הסיום של Phase 1 – "תיבת פנדורה רק נפתחה".

חובב טלפז

15 באוקטובר 2019

[הערה: אם מסיבה כלשהי הדיאגרמות לא מופיעות בנוסח הרגיל ניתן למצוא אותן בצרופה].

* * *

יהודה דרורי

ארדואן! הכורדים הם לא הארמנים...

שני הטיהורים האתניים האכזרים ביותר במאה ה-20 בוצעו ע"י הטורקים ועל-ידי הנאצים. טבח התורכים בארמנים עוד לא זכה אצלנו בכנסת לגינוי בגלל חשבונות כלכליים כנראה... אף שהארמנים הובלו כצאן לטבח ממש כמו היהודים באירופה... הם לא היו אלימים ולא פגעו כעם בתורכים, אבל – כפי שאנחנו רואים, התורכים פשוט לא אוהבים שכנים בתוכם ולידם, כמו הכורדים, בייחוד שהם לאום מלוכד עם שאיפות לעצמאות.

הטעות הגדולה של ארדואן בניסיונות הלחימה שלו כיום בכורדים היא שהם לבטח לא יילכו כצאן לטבח, אלא יקיזו את דמו עד שצבאו העלוב ימוטט. לכורדים חברים רבים שיעזרו להם, בייחוד השיעים של עיראק ואיראן, מדינות-הנפט ששונאות את טורקיה ואפילו מדינת ישראל שקשרה ידידות אמיצה עם חוגים כורדיים מרכזיים, ושנים רבות מספקת להם סיוע צבאי בכלי נשק ובמדריכים. גם הטופוגרפיה עוזרת רבות לכורדים, בעוד שהטנקים של הטורקים לא שווים הרבה בהרים כמו גם צבאם העלוב  וחיל האוויר שלהם וחימושו – שמוגבלים ביותר.

מבחינה טקטית, טראמפ שגה קשות כאשר נטש את הכורדים דווקא עכשיו. שהייתו לצידם באה לתמוך במאבקם בדאע"ש והוא היה צריך להבהיר זאת מלכתחילה ולהסיג את כוחותיו כאשר המאבק בדעא"ש הסתיים. הישארותו עד עכשיו נתנה לכורדים את ההרגשה שארה"ב איתם, כי הם לא מסוגלים להבין שנשיא ארה"ב אינו מעוניין כלל להסתבך במאבקים מזויינים בעולם בכלל – ובתוך הסבך המוסלמי בפרט.

הוא לא בגד בהם, הוא פשוט היה טראמפ הביזנסמן שפועל לפי אינטרסים אמריקאים צרים שהוא יצר לעצמו – הם רק חשבו אחרת...

לפיכך, גם אנחנו פה בישראל לא צריכים להתרגש מכך שטראמפ נמנע מעימותים אלימים ומעדיף להשתמש בנשק הסנקציות הכלכליות ולא להקריב בחורים אמריקאים במלחמות בארצות זרות – בייחוד שנה לפני הבחירות לנשיאות... הוא מביע את תמיכתו בנו בצורות שונות וברוכות כגון ההכרה ברמת הגולן, בעידוד מדינות הנפט הערביות לקשור קשרים עם ישראל ובסנקציות על איראן, חיזבאללה והחמאס... והכי חשוב שהוא דוחה שוב ושוב את הצגת "פתרון המאה" שלו לנושא הישראלי-פלסטיני כי הוא מבין שטוב זה לא יביא לאף צד... גם לא לו עצמו.

יהודה  דרורי

רמה"ש

* * *

מה שלום ראש הממשלה הבא

מר בני גנץ?

האם הוא שקוע עדיין באובססיה

של "רק לא נתניהו"?

ומתכונן למערכת בחירות שלישית

בתוך שנה אחת?

או מסתפק בינתיים בקריאת עיתון "הארץ"?

* * *

אורי הייטנר

1. לעזרת הכורדים

העם הכורדי הוא מיעוט במזה"ת, שנרדף לאורך דורות בידי המשטרים הרודניים הערביים. ישראל ראתה בעם הכורדי בעל ברית וסייעה לו רבות; ציידה ואימנה את ארגוניו הצבאיים.

כעת נמצא העם הכורדי תחת מתקפה קשה ואכזרית של כוחות כיבוש טורקיים; צבאו של הרודן הטורקי ארדואן. הכורדים בסוריה, בעלי בריתם של כוחות המערב וארה"ב במלחמה בדאעש, הופקרו לגורלם בידי האמריקאים, והם ניצבים מול כוחות חזקים מהם לאין ערוך. לטורקים רקורד של רצח עם, וספק אם לארדואן יש עכבות מפני מעשה דומה. כאשר רודן אנטישמי, אוייב של מדינת ישראל, תוקף באכזריות את ידידינו, מה נדרש מאיתנו? מה על ישראל לעשות לעזרת הכורדים?

אומר תחילה מה לא. אל לישראל להתערב צבאית בנעשה. ישראל אינה מעצמת-על, ואין זה מתפקידה להיות השוטר של המזה"ת. יתר על כן, ישראל שרויה מיום הקמתה במלחמה קשה ועקובה מדם. היום ישראל מאוימת בידי איראן, ונמצאת בעימות בשלוש חזיתות – סוריה, לבנון ורצועת עזה, ובנוסף לכך בחזית הטרור ביו"ש. לכן, אין היא יכולה להרשות לעצמה להשתתף במלחמות שאינן על הגנתה. פעם אחת כבר התערבנו למען הנוצרים בלבנון, וזה לא נגמר טוב, בלשון המעטה.

אבל ישראל צריכה להיות ראש חץ במאבק מדיני וציבורי של העולם הנאור נגד טורקיה ולמען הכורדים. על ישראל להעלות את הסוגייה באו"ם ובכל מוסד בינלאומי אפשרי, ולקדם מהלכים לגינויה של טורקיה ולסנקציות נגדה. שגרירי ישראל בכל העולם צריכים להעביר מסר למדינות המארחות הקוראות להן לצאת נגד טורקיה. ואפשר גם לנקוט בצעדים ישירים כמו ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה.

סיוע ישיר לכורדים ראוי בפן ההומניטרי. ישראל היא מעצמה הומניטרית, והיא יכולה למצוא את הדרכים להגיש עזרה הומניטרית לעם הכורדי. אפשר לסייע גם בהצטיידות והדרכה.

הפלישה הטורקית לא הייה מתרחשת אלמלא הופקרו הכורדים לגורלם בידי ארה"ב. ארה"ב התגלתה כמשענת קנה רצוץ. עובדה זו מחייבת גם אותנו לבחינה חשדנית וזהירה של תלותנו בארה"ב בכלל ובממשל טראמפ בפרט.

במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה." השנייה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה."

"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת-על היתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.

הפקרת הכורדים היא התגלמות סיסמת "אמריקה תחילה", תוך שטראמפ מטיח עלבונות קשים בעם הכורדי המופקר לגורלו, כמו התלונה האבסורדית על כך שהכורדים לא השתתפו בפלישה לנורמנדי... טראמפ מציג עצמו כהיפוכו של אובמה, אך הוא ממשיך דרכו בהפניית עורף לבעלות בריתה של ארה"ב במזה"ת. אובמה הפנה עורף למובראכ וקיבל בברכה את מימשל הקנאות האיסלמית של האחים המוסלמים, והפקיר את ישראל במדיניותו הפייסנית כלפי איראן ובהסכם הגרעין האיראני. טראמפ מחרה מחזיק אחריו בהפקרת הכורדים ובמדיניות פייסנית כלפי הרודן הטורקי.

טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל, שקיבל החלטות פרו ישראליות חסרות תקדים. אבל הוא הפכפך ובלתי צפוי, והוא עלול להתהפך עלינו. הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על אף מרכיב ממרכיבי הביטחון הלאומי שלנו.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. צרור הערות 16.10.19

* האסטרטגיה של פוטין והברחנות של אובמה & טראמפ – לפני קצת יותר משמונה שנים פירסמתי מאמר בשם "ההימור של פוטין". במאמר בחנתי את הגיון האסטרטגיה של פוטין, שדבק בתמיכתו החד-משמעית בשלטונו הרצחני של אסד בסוריה, שאז דומה היה שהתמוטטותו היא עניין של שבועות. במאמר טענתי, שפוטין חושב קדימה, על מעמדה של רוסיה במזה"ת כמעצמת-על, והמטרה שלו היא להצטייר כהיפוכו של אובמה. אובמה נטש את מובאראכ בשעתו הקשה ביותר, וכל העולם הערבי ראה זאת, הבין ורשם לפניו. דבקותו של פוטין במשטר של אסד נועד להראות לעולם הערבי, שרוסיה אינה משענת קנה רצוץ כארה"ב. אפשר לסמוך עליה. לימים פוטין העמיק את מעורבותו ושלח את צבאו להציל את אסד, השתתף בפועל במסעותיו הרצחניים, והנחיל לו ניצחון (אם כי עדין לא ניצחון סופי. מלחמת האזרחים שכבר גבתה קרוב למיליון הרוגים עוד נמשכת).

טראמפ ממשיך במדיניות הפקרת ידידיו והפניית עורפו אליהם. הוא הפקיר את הכורדים, בעלי בריתה של ארה"ב וראש החץ במלחמה נגד דאעש. ברגע שארה"ב נטשה, היא פינתה את המקום לתוקפנותו של הרודן הטורקי ארדואן, שחלומו הוא לחדש את האימפריה העות'מנית, תחת סולטנותו. בצר להם, ומתוך חשש מכך שטורקיה עלולה לטבוח בעמם, הכורדים הושיטו יד לאויבם הוותיק, שרדה בהם לאורך שנים ועתיד לרדות בהם גם בעתיד – אסד. אסד ופוטין הפכו באחת למושיעי הכורדים.

המרוויחים הגדולים מנטישת טראמפ הם רוסיה, אסד, טורקיה, איראן ודאעש. ולנו אלו חדשות רעות.

* השוואה דמגוגית – גדעון לוי פירסם פשקוויל שבו השווה בין התוקפנות הטורקית נגד הכורדים, ל"תוקפנות" כביכול של ישראל נגד הפלשתינאים. בהשוואה הזאת, כמובן, ישראל יוצאת הרבה יותר גרוע מהטורקים.

אז קודם כל, שאפו על השינוי המרענן. ישראל אינה משולה לגרמניה הנאצית אלא רק לטורקיה של ארדואן.

לא אכנס כאן (אולי אעשה זאת בהמשך השבוע) לפרטי המופרכות שבהשוואה הזאת. אומר רק את ההבדל העיקרי, התהומי. הכורדים אינם מתנגדים לקיומה של טורקיה. אינם נלחמים נגד קיומה של טורקיה. די בכך, כדי לקבוע שההשוואה הזו מופרכת מעיקרה ודמגוגית.

* כלי משחק – הדבר המקומם ביותר בפרשת נעמה יששכר, אף יותר מהאכזריות שבעצם העונש הבלתי מידתי כל כך, הוא הדה-הומניזציה שבפרשה; ההתייחסות לנעמה לא כאל אדם שעבר עבירה ויש לדון בעונשו, אלא ככלי משחק במאבק אחר לגמרי, בין שתי מעצמות העל, שישראל נקלעה אליו שלא בטובתה, ובהיות נעמה ישראלית, היא משלמת את המחיר.

זאת הסיבה שמצדיקה את המעורבות של הצמרת המדינית של ישראל – הנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים בפרשה, בניסיון לחלץ את נעמה מן הכלא. אין המדובר בעוד פרשה של ישראלי שסרח ועליו לקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם את מחיר. זו היתה גישה נכונה, אילו נעמה נענשה באמת על מעשיה. כיוון שהיא נענשה כפי שנענשה בשל היותה ישראלית, חובתה של המדינה, חובת הערבות ההדדית שבין אזרחי ישראל ובין המדינה לאזרחיה, לפעול בכל דרך אפשרית למענה.

ולקח חשוב שכדאי שנפנים, הוא ההכרח במערכת משפט עצמאית. הנה, זה מה שקורה במדינה שבה מערכת המשפט אינה עצמאית, אלא כפופה לשליט ומשמשת מכשיר לשירותו.

* הפגנה אחת – המפגינים נגד היועמ"ש בפ"ת, אינם באמת "משני צידי המתרס", כפי שהדברים נראים במבט שטחי. זו אותה ההפגנה. הפגנה נגד היועמ"ש כמי שמגלם את מדינת החוק, והיא בעצם הפגנה נגד מדינת החוק. המפגינים מתנגדים להליך המשפטי בנוגע לנתניהו, ודוגלים במשפט הרחוב. הם אינם זקוקים לראיות. הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי. מבחינתם מי שעומד למשפט הוא היועמ"ש – האם הוא יחליט נכון, על פי החליל שלהם, ויגיש/לא יגיש כתבי אישום נגד נתניהו. כנראה שבקרוב ההפגנה הזאת תנדוד לבתיהם של השופטים, כדי לתבוע מהם "להחליט נכון" באשר לנתניהו, בלי קשר לראיות. זו הפגנה אחת, נגד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* שחיתות מוסרית – תעשיית ההסתה מבית נתניהו מסמנת ראש חדש – היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע-פרגו. עו"ד יוסי כהן, פרקליטה של "הגברת", האשים את היועצת המשפטית ש"היא פועלת במשך שנים להפיל ולהפליל את משפחת נתניהו ואת ראש הממשלה נתניהו." וברגע שהם מסמנים ראש, מיד המונים מאמינים לכך ומתייחסים לעלילה הבזויה כאל אמת מוחלטת. והיא מצטרפת אוטומטית לרשימה שכוללת את אלשייך, בן ארי, שי ניצן וכו', שחסידים "מתונים" כותבים שהם היו צריכים לשבת כבר מזמן מאחורי סורג ובריח וכו'.

במקביל, בשימוע, כך הודלף (מעניין מי המדליף), הציגו פרקליטי רוה"מ מסמך של ברנע-פרגו לפיו מותר לרוה"מ לקבל מתנות מחברים, בתנאי שהן לא בתוקף תפקידו, כי החוק מדבר על איסור קבלת מתנות בתוקף תפקידו. ומכאן, שנתניהו יכול היה להסתמך על חוות דעתה של הסמכות המקצועית במשרד. לא קראתי את המסמך, ואיני יודע מה כתוב בו. מן הסתם, היא התכוונה לקבלת ספר ליום הולדת.

מכל מקום – אם מישהו אישר דבר המנוגד לחוק – המאשר עצמו הוא עבריין. ובכלל, מי שמסוגל לשאול יועץ משפטי אם דבר כזה מותר, מי שזקוק בכלל לחוק כדי להבין שדרישת אספקה שוטפת של מוצרי נהנתנות ויוקרה במאות אלפי שקלים; מי שמסוגל בכלל לחשוב ש"מגיע לו" לחיות על חשבונו של גביר, הוא אדם רקוב ומושחת מן היסוד, שאינו ראוי להנהגה לאומית. גם אלמלא היה חוק בנדון. על אחת כמה וכמה כשיש חוק, החוק ברור והמעבר על החוק נעשה במודע. וכאשר מקבל ה"מתנה" דואג במקביל לסייע למעניק ה"מתנות" – על פניו הוא חשוד בשוחד. לא בכדי, מסקנת החקירה של המשטרה היתה שמדובר בשוחד וזו גם המלצת הפרקליטות. מנדלבליט הוא זהיר מאוד, בית הלל בהתגלמותו, ולכן הוא החליט לקולא, ולא השית על המקרה הזה האשמה בשוחד.

מבחינה פלילית עומדת לנתניהו חזקת החפות ורק בית המשפט יפסוק. מבחינה מוסרית, ערכית, ציבורית – מדובר בשחיתות עמוקה.

* מבחן המנהיגות של ערביי ישראל – המאבק נגד האלימות במגזר הערבי הוא הפעם הראשונה שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מעלה לראש סדר היום סוגייה הנוגעת לחייהם של ערביי ישראל, ולא מאבקים נגד זהותה של המדינה, נגד ביטחונה ונגד זכותה להגנה עצמית. זו כשלעצמה התפתחות חיובית וראויה לשבח.

השאלה היא כיצד אותה הנהגה תפעל בנדון. האם היא תסתפק במסע תעמולתי פופוליסטי של הפניית אצבע מאשימה נגד הממשלה והמשטרה (כפי שהיא נוהגת עד כה), או תגלה אחריות מנהיגותית. אחריות מנהיגותית היא להפנות את המבט פנימה, לתוך החברה ולהוביל מהלך חברתי נגד האלימות והפשע, לקרוא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, להלשין למשטרה, להסגיר למשטרה, לראות במשטרה את הפתרון ולא להתייחס אליה כאל אוייב שצריך להיאבק נגדו. וכשהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי כדי להשליט חוק וסדר, על ההנהגה לגבות אותה ולקרוא לציבור לשתף עמה פעולה, ולא לקבל אותה בצמיגים, אבנים ובקת"בים, כשהח"כים עומדים בראש המסיתים, כפי שהיה עד כה. 

על ההנהגה הערבית לגלות מנהיגות ולצאת נגד כל סוגי הפשיעה והאלימות – גם נגד הבנייה הפרועה והבלתי חוקית וגם נגד הטרור החקלאי כלפי ההתיישבות היהודית. ההנהגה של המגזר הערבי ניצבת בפני מבחן קשה – מבחן המנהיגות.

* לא במישור הרציונלי – נעמן כהן מרח על גבי שלושה עמודים תשפוכת של שנאה וארס כלפי בגין, וכל זאת כדי להוכיח אותי על הערצתי לבגין. מוזר, כיוון שאין בי שמץ של הערצה לבגין. אבל אני מודה שכבר מזמן חדלתי להתייחס להגיגיו של כהן במישור הרציונלי, ואין לי הכלים המקצועיים להתייחס אל הדחפים שלו.

[אהוד: בגיליון 1483 כתבת, מן הסתם מתוך "תשפוכת של שנאה וארס" כלפי נתניהו: "יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין היתה הערצת אדם ישר, נקי כפיים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית."

על כך העיר לך בגיליון 1484 נעמן כהן דברים "במישור הרציונלי" שמבוססים על מקורות היסטוריים – ואשר מנוגדים מאוד לדבריך הנלהבים בזכות בגין.

ופתאום אתה כותב שאין בך "שמץ של הערצה לבגין"! – ומסתבר גם שאינך מסוגל כנראה לענות באופן ענייני על הטענות שהעלה כלפיך בדבריו נעמן כהן!]

* סוכה לנצח – כשעמוס, בננו הבכור, היה בן ארבע, החלטנו להקים סוכה בחג סוכות. קנינו סוכת "נחלים" יפה. זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. ועדיין, אותה סוכה משרתת אותנו נאמנה, והיא איתנה, יציבה וחזקה. אכן, סוכה לנצח.

* ביד הלשון: מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ – במאמר ב"הארץ" הגדיר פרופ' שלמה אבינרי את דונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב, שהפקיר את הכורדים בצפון סוריה – "משענת קנה רצוץ". אבחנה מדויקת.

הקופירייטר של הביטוי הוא רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור. דבריו, שהופיעו בספר מלכים ובישעיהו, כוונו לאוזניו של חזקיהו, מלך יהודה, ששם יהבו על מעצמת-העל המצרית. "עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו." (מלכים ב' י"ח, י"ט–כ"א).

קנה הוא צמח רב שנתי הצומח סמוך למקווי מים. בלשון המקרא קנה הוא מקל, גבעול חלול. קנה רצוץ, הוא קנה רעוע, חלש, אי אפשר להישען עליו. משמעות הביטוי, היא גוף או אדם שאי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר לבטוח בו. אי אפשר להישען עליו, כי זו משענת רעועה.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אני פחות מודאג מהחלטתו של הנשיא טראמפ להוציא את החיילים האמריקאיים מאיזור הגבול הצפוני של סוריה, הגובל בטורקיה.

בניגוד להיסטריה הפבלובית האנטי-טראמפית של התקשורת הישראלית ופרשניה – אני שותף להערכותיו המעניינות של ד"ר גיא בכור – כי הצעד האמריקאי הזה הוא גם לטובת ישראל.

לדעתו יש להניח לשיעים ולסונים, לסורים-עם-חיזבאללה, לטורקים, לאיראנים, לעיראקים ולכורדים, ולכל פלגיהם של אלה, המסוכסכים זה עם זה – להילחם אלה באלה את מלחמותיהם האין-סופיות, ואין זה תפקידה של ארה"ב להקיז את דם חייליה בין המחנות האלה בסכסוכים שבטיים, לאומיים ודתיים, שרובם כניראה ללא פיתרון.

להפך, ככל שהמוסלמים הרצחניים נלחמים אלה באלה – תקטן הסכנה שיישפך דם חיילים אמריקאיים וישראליים, והסכנות הולכות ומתרחקות מגבול הצפון שלנו!

כואב הלב כמובן על גורלם המר של הכורדים בסוריה, אבל לא חיילים אמריקאיים או ישראליים יכולים לחלץ את הכורדים ממצבם הדפוק זה דורות רבים – מה עוד שמיליוני סורים-שאינם-כורדים נרצחו והוגלו בשנים אחרונות, גורלם היה נורא אולי יותר משל הכורדים  – ואין דואג להם.

* * *

מתי דוד

1. עבור מה קיבל הנשיא הכושל פרס נובל?

שמונה שנות כהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב, מסמלות רצף של כישלונות בניהול מדיניות יחסי החוץ, ובפרט הכישלון במזרח התיכון. המורשת של אובמה מתאפיינת במנהיג שהיה מצוי בשקיעה, שעמד בראש מעצמה בנסיגה. הקטסטרופה היא ממורשת אובמה. כישלונו המדיני מחובר גם לכישלונו הפוליטי, כמנהיג המפלגה הדמוקרטית שנחלה מפלה אלקטוראלית קולוסאלית. כישלון בבחירות לנשיאות, לסנאט ולקונגרס.

לאחר שהוא קיבל את פרס נובל לשלום, הוא כנראה התבלבל. הוא לא הבין שהוא ניבחר להיות מנהיג של מעצמה שיש לה אינטרסים, ידידים ואויבים, ולא על-מנת להיות מטיף סוציאלי שחולם על עולם אידיאלי שאינו קיים בעולם הריאלי.

הוא לא הפנים שמצפים ממנו להיות המנהיג המוביל של העולם הדמוקרטי החופשי, ולא מסתפקים בכך שהוא נואם מזהיר המאמין רק בדיפלומטיה, שכשלה לפתור כמעט את כל המשברים והסכסוכים האלימים ולעקור את הטרור האיסלאמי המשתולל בעולם.

להלן אינדקס הכישלונות של ממשל אובמה:

המערב בהנהגתו של אובמה הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי).

האיום האיראני (האטומי) והאיום הרוסי (בחצי האי קרים ובסוריה).

מורשת אובמה נחלה כישלון מוחץ בניסיונה הנאיבי לטעת בעולם האיסלאמי מושגים של משטר דמוקרטי.

אובמה ניצח כנואם מזהיר, אך נכשל כמנהיג בכל מהלכיו והחלטותיו בתחום המדיני בהמשך דרכו. הוא נכשל באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעיראק, בסוריה, בלוב, בקוריאה הצפונית, באוקראינה ואפילו בכניעה לאיראן, למרות "ההסכם האטומי".

לאחר תקופת כהונתו כמנהיג העולם החופשי, הוא מותיר אחריו מורשת של פייסנות, הססנות, השלמה וכניעה לטרור האיסלאמי ולתוקפנות הרוסית. ממשל אובמה מותיר אחריו אדמה חרוכה. אובמה מותיר אחריו עולם שבו ארה"ב מאבדת את כוחה והשפעתה הדומיננטית. רוסיה עושה כל העולה על דעתה בסוריה.

טורקיה החברה בנאט"ו הופכת לדיקטטורה איסלאמית. האיחוד האירופי מתפרק בגלל נטל הפליטים והטרור האיסלאמי. עולם שבו מתחולל רצח עם בסוריה בסיוע אקטיבי של הרוסים והאיראנים וארה"ב שותקת.

ההתרפסות של אובמה כלפי האיראנים, גרמה לאובדן האמון של מצרים סעודיה והמפרציות בארצות הברית. אובמה בגד בבני בריתו בעולם הערבי. אובמה תמך ב"אחים המוסלמים". מובארק ניזרק לכלבים. אובמה לא הכיר בשלטונו של גנרל אסיסי. סעודיה ומדינות המפרץ חשו שאובמה נטש אותן והן לא יוכלו להתבסס על המטרייה הביטחונית האמריקנית.

העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה ולא הופעלה ע"י אובמה כנדרש, בגלל הססנותו, דבר שהוביל לניצחונות תעמולתיים של איראן, רוסיה וסוריה, בעימותים שהיו לו איתן.

אובמה הנהיג מושג דיפלומטי חדש "מנהיגות מאחור".

מדוע הוא נימנע לצאת בנאום שיהדהד בעולם כולו, כדי לגולל בפני העולם על רצח העם בסוריה ופשעי המלחמה בחלב. מדוע הוא לא האשים בפומבי את אסד, פוטין ואיראן בפשעי מלחמה שיובאו לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

היעדר המנהיגות המצופה ממנו, כמנהיג המעצמה החזקה בעולם, גרם שהמערב הדמוקרטי מצוי במסלול של בלבול והיחלשות מול האיסלאם המצוי במסלול של תוקפנות.

אובמה הירבה להטיף לדמוקרטיה ולזכויות אדם ולחופש הביטוי, אבל בפועל שיתף פעולה עם המשטרים הכי קיצוניים שיש בהם דיכוי והיעדר כל סממן דמוקרטי אמיתי כמו בסעודיה, איראן, טורקיה, קטאר, כווית.

התנפצה האשלייה שאובמה האמין ותמך בה – שלפיה מהפכת תחריר של "האביב הערבי" היתה מהלך היסטורי שיסחוף את כל העולם הערבי-מוסלמי לעבר הדמוקרטיה והמתינות. התנפצה האשלייה שאובמה האמין בה שלפיה ניתן לפתור כל סכסוך אלים פרובלמאטי באמצעות מהלך דיפלומטי.

ארה"ב בהנהגתו של אובמה השקיעה דם וממון רב, כדי לבנות "דמוקרטיה" באפגניסטן ובעיראק, והיא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו. מדיניותו של אובמה במדיניות החוץ שלו התאפיינה בהססנות, בעיוורון, בפייסנות, בחוסר תגובה החלטי בזמן אמיתי על האירועים שחייבו זאת, ובהעדר הבנה של המנטאליות, התרבות והכבוד המוסלמי.

מדיניות כושלת שנקבעה בהשפעת צוות היועצים של הנשיא המערב ובראשו ארה"ב בהנהגתו הכושלת של אובמה, נכשלו מוסרית ומעשית בגלל היעדר תגובה לאור הזוועות המתחוללות בסוריה. מורשת אובמה מותירה כתם מוסרי וכישלון מוסרי ומנהיגותי, בגלל העדר תגובה ופעולה מול פשעי המלחמה המבוצעים נגד העם הסורי ע"י אסד, רוסיה ואירן.

תקציר גיאוגרפי של הכישלונות

לוב – במשבר שהתחולל במרד נגד קדאפי, ארה"ב לא השתתפה עם בריטניה וצרפת להפלתו של קדאפי. היא הובילה "מנהיגות מאחורה". מושג דיפלומטי של בריחה.

אפגניסטן – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות "דמוקרטיה", היא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו והטליבאן משתלט.

סוריה – כשפרץ המרד שגרם להרג המוני, תוך שימוש בנשק כימי. אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין ונכנע ל"הסכם" שלא פוגעים באסד בן בריתו של פוטין.

עיראק – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות בעיראק "דמוקרטיה", היא בורחת משם ומשאירה מדינה בתוהו ובוהו. מדינה שמצויה במלחמת אזרחים. מדינה מפורקת ללא "דמוקרטיה", דאעש משתלט.

מצרים – אובמה הפקיר את הנשיא מובראכ, בן הברית של המדינה הערבית הגדולה ביותר. מהפכת תחריר וניצחונו של מורסי ו"האחים המוסלמים" בבחירות שהתקיימו היו בעיני אובמה ניצחון של הדמוקרטיה. ואולם כאשר התחוללה מהפכת הנגד והשתלטותו של הגנרל אסיסי על מצרים, אחרי שחיסל את האחים המוסלמים וכלא את פעיליהם בכלא, כולל את הנשיא מורסי, אובמה יצא נגדו. אובמה הגיב בזעם. קיצץ בסיוע הצבאי. נוצר קרע ומשבר אמון. סיסי נבחר בסוף בבחירות. קיבל סיוע כספי מסעודיה ונשק מסוריה. אובמה הפסיד.

סעודיה – לאור מדיניות החנפנות וההתקפלות של אובמה בפני איראן, שסעודיה רואה בה סכנה, נוצר משבר אמון עם ארה"ב. גם הנסיכויות במפרץ חוששות מהמשטר השיעי של איראן ומההתקרבות בין אובמה לאיראן שהפקיר אותן.

קטאר – "המדינה" העשירה הזו היא המממנת הראשית של כל הקבוצות האיסלאמיות הקיצוניות (האחים המוסלמים) שמסכנות את המשטרים בסעודיה, בירדן, במצרים וכן מסייעת לקבוצות הטרור השונות. ארה"ב שמצהירה שהיא נלחמת נגד הטרור האיסלאמי, מעלימה עין מקטאר.

אוקראינה – רוסיה כבשה את חצי האי האוקראיני של קרים ותומכת בהתקוממות של תומכיה במזרח אוקראינה נגד השלטון האוקראיני. כיצד הגיב אובמה על הכיבוש הלא חוקי? במחאה דיפלומטית חריפה ובסנקציות מגוחכות. פוטין ניצח, אובמה התקפל פעם נוספת.

ישראל – נוצר משבר אמון גם בין ישראל לאובמה, לאור כל המהלכים הידועים שהתרחשו בתקופה האחרונה (איראן, חמאס, ג'ון קרי, המלחמה בעזה, טורקיה).

איראן – בבחירות שנערכו בזמנו באיראן, בשנת 2009, המשטר של משמרות המהפכה דיכא באכזריות את האופוזיציה. המוני העם האיראני התקוממו נגד הדיכוי של השלטון האיסלאמי הדיקטטורי. אובמה, הנשיא ההומאני והליברלי, שתק ולא יצא בנאום להגנתם. עוד דוגמה לצביעות ולכישלון המוסרי מנהיגותי שלו.

פרשן רשת הטלוויזיה "פוקס ניוז": כהונת אובמה מסתכמת בשש מילים: "משבח מוסלמים. מתעלם מנוצרים. מאשים יהודים."

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 15.10.2019

2. תפילה אזרחית לאחדות לאומית.

האם הדמוקרטיה שלנו הפכה לקזינו לאומי?

ההפקרות וחוסר האחריות המתחוללות בצמרת הפוליטית, מעלים את האפשרות שהדמוקרטיה שלנו הפכה לקזינו. קומץ פוליטיקאים מתוסכלים ומנופחים, רבים על השלטון במשחק מניפולציות, סביב לשולחן הרולטה, בקזינו הלאומי הקרוי בחירות דמוקרטיות.

הם מסוחררים מעצמם סביב הסביבון של הרולטה, כאשר המוני העם צופים בהם בדאגה כיצד המדינה משותקת בגלל הנהגה מבולבלת, מסוכסכת ומייאשת, שאינה מסוגלת להתפשר כדי למלא את תפקידה ואחריותה לנווט את המדינה – מול הבעיות מבית והאתגרים והאיומים החיצוניים. כל המערכת הפוליטית זקוקה לריפוי, כדי לחזור למצב שפוי, לאחר שנה של כישלון מנהיגותי. איומים עלינו מאיראן. מהחיזבאללה. מהחמאס ומהטרור, והרציחות בשטחים.

ואילו אצלנו המנהיגים ממשיכים לריב ולשחק ברולטה על השלטון. האם הצמרת הפוליטית איבדה את התבונה ואת האחריות האישית והלאומית ?

מתי דוד

אזרח מודאג

רמת אפעל

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ד. בחזרה לחירבת מחאז

זוג חברים חדשים שרכשתי בכרמי יוסף היו חיהל'ה ויהודה יניב. היא אחות רחמנייה ואמנית בחסד והוא חוטא בכתיבת שירים, אבל מתפרנס מבימוי ומהפקת סרטים דוקומנטריים.

כאשר יהודה גילה שאני נמנה על מתיישבי הישוב, מיד שאל אם יש לי רעיון לסרט שיכול לעניין את שירות הסרטים הישראלי.

מיד שלפתי מהשרוול את קרבות  חירבת מחאז שעליהם כתב ס. יזהר את ספרו הנודע "ימי ציקלג". יכולתי להגיד שגם אני כתבתי ספר (אני פחדן אני) המספר על אותו קרב, אבל ידעתי שהשם פוצ'ו לא יעשה רושם על שירות הסרטים והצעתי לו ללכת על בטוח, כלומר לזווג את חירבת מחאז עם ס. יזהר.

כנראה שלפעמים יש לי עצות  טובות, כי שירות הסרטים קנה את הרעיון ונתן ליהודה אור ירוק להפקת הסרט. כגמול לעמלי המחשבתי, נתן לי יהודה תפקיד בסרט. אני אהיה האיש שימצא ויצור קשר עם כל מי שהשתתף באותו קרב נשכח, וכתמורה אקבל החזר הוצאות נסיעה לפי 2 שקל לקילומטר. היה זה עסק כדאי מאוד, כי ב"אמנות לעם" הסכימו לחשב את הוצאות הנסיעה שלי רק לפי שקל וחצי לקילומטר.

הקרב על חירבת מחאז נמשך שבוע שלם והיה אחד הקרבות הארוכים של מלחמת השחרור. במהלכו עברה החירבה שש פעמים מצד לצד, שבהם נפלו לנו 17 פלמחניקים ונפצעו למעלה מעשרים. למצוא את החיילים הפשוטים שהשתתפו בקרבות לא היה לי קשה, כי רובם השתייכו לפלוגה ד' של הגדוד הראשון, אותה פלוגה שבה גם אני שירתי. הבעייה היותר קשה עבורי היתה לפנות אל סגל הפיקוד העליון שעליהם הסתכלתי בהערצה, גם אז וגם שלושים שנה אחרי פירוק הפלמח. מכולם היה לי  הכי נוח לפנות אל הסמג"ד של הגדוד הראשון, שייקה גביש, שבאותם ימים היה כבר אלוף. עם שייקה היה לי קל לדבר, כי פרט לכך שהיה אדם נוח לבריות, למד גם עם אחותי אביגיל באותה כיתה ואני הנחתי שגם הוא, כמו כל הילדים בכיתה, היה מאוהב בה. לזכותו של שייקה אני יכול להגיד שהוא זכר אותי מהגדוד עוד לפני שהזכרתי לו את אחותי. הוא ביקש שאתן לו את שמות המפקדים המעניינים  אותי, והבטיח שמחר המזכירה שלו תטלפן אליי ותמסור לי את הטלפונים של כולם. וכך היה.

השיחה הכי נחמדה היתה לי עם גנדי, שלהפתעתי ידע מי אני ואמר: "איזה פוצ'ו? זה הזכור לטוב?" – מיד נפלו המחיצות, ואני סיפרתי לו על הסרט ששירות הסרטים עושה. גנדי רשם את מועד הצילומים ואמר לי לראות את העניין כסגור, הוא יגיע למקום בשעה היעודה.

היתה לי עוד שאלה שרציתי לשאול ובהתחלה לא העזתי, מחשש פן אאבד את התואר 'זכור לטוב'. בכל זאת אזרתי עוז, ולפני שחתמתי את השיחה, אמרתי שאני צריך לצלצל עכשיו לחברו רפי איתן, אבל בין החבר'ה אני רגיל לכינוי שלו 'רפי המסריח'. האם הוא לא ייעלב אם השם הזה ייפלט לי במקרה?

כאן גנדי פרץ בצחוק ואמר: "ייעלב? איזה שטויות אתה מדבר. רפי גאה בתואר הזה."

רפי באמת לא נעלב, אבל לצערו במועד הנקוב הוא צריך להיות בקובה. מאד רציתי שיהודה ישלח אותי  לקובה לפי 2 שקל לקילומטר, אבל הוא החליט שיותר חשוב לו שאהיה בארץ, והסרט הופק לבסוף בלי רפי המסריח.

בין כל משתתפי הקרב על חירבת מחאז היה חייל אחד שלא ידעתי את שמו ובכל זאת התעקשתי למצוא אותו, כי אמרתי לעצמי שאם עכשיו לא אפתור את התעלומה הזאת, היא תיעלם באבק ההיסטוריה ואיש לא ידע על גורלו לעולם. היה זה ילדון זהוב שיער שהגיע לשורות הפלמח היישר מספינת המעפילים, אחרי ששרד בניסים את זוועות השואה. אל חירבת מחאז הוא הגיע עם צוות מרגמת 3 אינץ והתמקם במשלט העורפי. שם נפגע על ידי פגז מצרי ובעת הנסיגה המבוהלת, הושכב על שמיכה צבאית ונישא על ידי ארבעה לוחמים, בראשם יוסלה קבצן מפקד הכיתה שלנו. ראובניקו ואני, שברחנו אחרונים מהמשלט הקדמי, פגשנו אותם במורד הגבעה כשהם נושמים בכבדות ועוצרים למנוחה. למעלה בגבעה מעלינו נשמעו שאגות השמחה של המצרים והאספסוף שבא בעקבותיהם. מיהרנו לעזור בהרמת השמיכה, והתרחקנו מהחירבה הכבושה, לפני שהמצרים יגלו אותנו ויתחילו לצלוף עלינו. הפצוע שכב על השמיכה מחוסר הכרה, עם פרצוף מרוסק זב דם ונראה גוסס לכל דבר.

איש מנושאי השמיכה, שהתחלפו מדי פעם ביניהם, לא אמר דבר, אבל כולנו חשבנו על זה שהגח"ליציק (כך כינינו את העולים החדשים – גיוס חוץ לארץ) הזה  במילא הולך למות, אז למה להסתכן בנשיאתו המעכבת את כל הכיתה הנסוגה?

כחצי שעה רצנו עם הפצוע ואז, בקירבת מסילת הברזל, הגיע הג'יפ של הפלוגה המסייעת ובו ינון עזרוני מפקד הפלוגה. מיד העברנו את הפצוע אל הרכב וינון נשאר עימנו, מתוך תקווה שמטה הגדוד ייתן לו אישור לחזור עם הכיתה הנמלטת ולכבוש את המשלט מחדש. למזלנו ולשמחתנו האישור לא ניתן ואנחנו המשכנו לסגת עד תל נג'ילה, המשלט שממנו יצאנו יומיים קודם לכבוש את חירבת מחאז.

עכשיו, כשטילפנתי לכל לוחמי החירבה, שאלתי כמעט כל אחד, אם הוא יודע מה  עלה בגורלו של אותו פצוע גוסס שאני לא יודע את שמו. אף אחד לא ידע על מה אני מדבר וכמעט נואשתי, עד שהגעתי אל ינון, מפקד הפלוגה המסייעת. ינון תכף תפס למי אני מתכוון ושמעתי אותו צועק לאשתו: "חנה, איך קוראים למשוגע הזה שהיה בא תמיד לשגע לנו את השכל?"

חנה מיד זכרה, אמרה ששמו יוסף גורן ויש להם את הטלפון שלו.

כשסיפרתי ליהודה יניב שמצאתי את הגוסס והוא חי ונושם, מיד הראש הקולנועי שלו הגביר מהלכים, והוא אמר לי: "עכשיו תהיה לנו דרמה בסרט. אתה לא מספר על זה ליוסלה קבצן, שיהיה בין אלה שיספרו על הקרב ורק כשתשחזר את  סחיבת הגוסס לעיני המצלמה, תשאל את יוסלה אם הוא יודע אם יודע איפה הוא, נפגיש אותם פנים אל פנים ונראה איך יוסלה מתעלף מהתרגשות ומחבק את הגח"לייץ על זה שנשאר חי."

הדבר אכן בוצע לפי התוכנית. בסרט רואים איך אני שואל את יוסלה אם הוא יודע מה קרה לגוסס הזה שסחבנו בשמיכה בשארית כוחותינו.

יוסלה מושך בכתפיו ואומר מי יודע אם הוא חי בכלל.

ואז אני – כך רואים בסרט – מצביע על גורן שמצביע על עצמו ואומר "זה אני!"

כאן יוסלה קבצן, המושבניק קר המזג, העיף מבט חטוף על גורן שהיה עימנו כל הזמן, אבל חוץ מהבעת תימהון קלה, לא הצליח להשמיע שום קריאת הפתעה הזועקת לשמיים ואף עין של צופי הסרט, לא דמעה מהתרגשות.

אחרי הצילומים, כשאמרתי ליוסלה שקור הרוח שלו איכזב אותנו, הוא אמר לי:  "בפעם הבאה תגיד לי מראש מה התפקיד שלי בסרט ואז תראה איך אני יכול להתעלף מרוב התרגשות."  

מי שריגש ושעשע אותי בעת הצילומים היה גנדי, שלא נתן לי להוציא מפי את המילה "ברחנו."  כל פעם כשהייתי אומר את המילה הזאת, היה מתקן  אותי בכעס ואומר: "לא ברחנו, נסוגונו. הפלמח לא בורח!"

הדבר מאוד נגע לליבי ולכן בכל הזדמנות הייתי מכניס את ה"ברחנו" הזה לטכסט שלי. וגנדי העקשן לא היה מוותר וכל פעם היה חוזר ומתקן אותי בכעס גובר והולך. חבל רק שעורך הסרט, מפאת כבוד הפלמח, קיצץ בכמה "ברחנו" שכאלה, והסרט יצא מופסד מתיקוני גנדי.

מי שיצא נשכר מהסרט היה ס. יזהר, שיהודה יניב החליט לשלב את ספרו "ימי צקלג" בצילומי הסרט הדוקומנטרי. עליי הוא הטיל להכין שאלות, כדי לראיין אותו בביתו.

הייתי די נרגש, כי שמעתי לא פעם את הסופר בהרצאות והתפעלתי משפתו הקולחת והרהוטה. לקחתי  ברצינות רבה את המשימה ולקראת הריאיון, במשך שבוע שלם, לא עשיתי כלום, חוץ מקריאת שני הכרכים של הספר. בכרך השני הופתעתי למצוא פרק שבו הוא כותב על פלמחניק אחד הקרוי פוצ'ו. אם היו לי ספקות שמדובר עליי, הרי הם גזו ברגע שקראתי בהמשך איך אני  מזכיר לחבר'ה את הקומזיץ הקודם שבו שחטנו באכזריות כבשה שלא רצתה למות. את הסיפור הזה סיפרתי בשעתו לזרובבל גלעד והוא כתב עליו באחד הסיפורים שלו בספר הפלמח. שיערתי שמשם יזהר "גנב" את הטקסט המתייחס אליי.

בעקבות ההשערה הזאת הכנתי את עצמי לשאול את יזהר  שאלה אישית אחרונה. האם הפוצ'ו הזה שהוא מזכיר בספרו הוא  פלמחניק אמיתי, שחי עד היום, או שזה סתם שם שהוא המציא מהדמיון.

בסופו של דבר ויתרתי על השאלה, כי במהלך הריאיון הבנתי מהר מאוד, שלא משנה לו מה שאני שואל, הוא במילא עונה מה שהוא רוצה. כיוון שכך הפסקתי להסתכל בפתק עם השאלות שהכנתי והריאיון קלח בלי שקולי נשמע בו.

בסוף הצילומים, לפני שנפרדנו לשלום, קיבלתי אומץ, הוצאתי מתיקי את הספר "אני פחדן אני" ונתתיו לו עם הסבר כי גם הספר הזה מספר על קרבות ימי צקלג.

יזהר המנומס הסכים לקבל את הספר, ובימים הבאים המתנתי בתקווה, שאולי הוא יתבקש לראיין אותי ואז יצטרך לצאת לחופשה של יום אחד כדי לקרוא אותו. היתה זו כמובן תקוות  שווא ואני ניחמתי את עצמי בזה, שאם לא את הספר, הוא לפחות קרא את ההקדשה.

הסרט, שנקרא "המאחז בחירבת מחאז", נרכש על ידי שירות  הסרטים הישראלי, זכה להצלחה רבה, ובמשך שנים רבות הוקרן בטלוויזיה בכל יום עצמאות. בצד הנחת שהיתה ליהודה יניב מזה, היה לי  הפסד לא מבוטל, כי עד אז היו מקרינים בימי העצמאות את "חבורה שכזאת" ושם היו לי יותר אחוזים כתסריטאי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

מלחמת אזרחים

בעיר ושמה 'יום שני'

א

מי שלא חווה את חוויית המוות ההולך וקרב ממטוס העלול ליפול ולהתרסק, לא חווה פחד מהו. מאה וחמישים נוסעים מבוהלים בטיסת 'אירופלוט' ממוסקבה לדושנבּה (פירוש השם: 'יום שני – יום השוק') בירת טג'יקיסטן. יש שנאלמו דום בפנים ירוקות. יש שעצמו עיניהם ונשימתם נעתקה כמקבלים עליהם את הדין. יש שהביטו דרך האשנבים של המטוס – התמונה שנתגלתה לא בישרה טובות – מטוס באוויר ויורים עליו אש מרגמות, תותחים, קטיושות וטילים מסוגים שונים. יציאות ונפילות של פגזים. כדורים נותבים מאירים את שמי הלילה. פגזים קרובים מרעידים את המטוס. בהלה אוחזת את נוסעי המטוס – כמה נוסעים זועקים הברות חסרות משמעות. אחרים נושאים תפילה לאלוהי הנוצרים, לאלוהי המוסלמים ולאלוהי היהודים. מכנה משותף לכולם: פחד מפני כדור בודד העלול להביא להפלתו של המטוס. המטוס מנמיך טוס. הטייס מוריד גלגלים. מתגלה שדה התעופה שבו טנקים לרוב. הם מחכים לחבוק את המטוס ולהגן עליו מפני מפַגֵע.

הרוסים בנו את שדות התעופה שלהם  בלב העיר, כדי להזרים כוחות בעת מרי ולחילופין להבריח כוחות לפני תבוסה. לנגד עיניי עמדה דמותו המפוחדת של יונה הנביא, נביא הבורח לתרשיש מפני שליחותו האלוהית לנינווה. שעלתה רעתה כסדום ועמורה. יונה הנביא איש קטן ומפוחד, מוצא מקלט בשינה. הוא נרדם על חרטום האונייה ומתעלם מכל ההמולה שסביבו. הנוסעים המפוחדים מטילים גורל ומתברר להם שהישנוני הזה בורח מפני האמת. יונה פוקח עין תורנית ורואה את הים הסוער ואת האונייה המתחילה להתפרק כקליפת אגוז ולהתנפץ על סלע אנדרומדה. הוא מוצא מקלט בלוע הלוויתן המביא אותו לחוף מבטחים.

לנו אין מפלט ואין מקלט. אנו בשליחות להצלת יהודים בעיר הנתונה במלחמת אזרחים. את מי מאיתנו ישליך הקברניט מן האוויר אל מותנו כדי שהמטוס ינחת לשלום? לפי התקדים ההיסטורי – אנו הישראלים, קרובי משפחתו של יונה הנביא, מועמדים בטוחים. באונייה יש סיכוי לניצולים – במטוס ימות אחרון הנוסעים.

השנה 1992. מטוס חברת 'אירופלוט' בדרכו לדושנבה שבטג'יקיסטן. עיר במלחמת אזרחים עקובה מדם. הנוסעים מביטים דרך האשנבים אל העיר הנמצאת  במלחמה. כדורים נותבים מחמיצים את גוף המטוס. ממעוף הציפור ניתן להבחין ביציאות ונפילות של פגזי תותח ומרגמה. קטיושות יוצאות בסערת אש ומחריבות עולם שלם. הטייס מנמיך ומשחרר את הגלגלים. בעוד רגעים אחדים אנו עומדים לנחות. מאות אזרחים נהרגים כאן מדי יום במאבק בין אחים שחלקם פונדמנטליסטים מוסלמים קיצוניים לבין אתאיסטים מבית המדרש הקומוניסטי, סרח עודף של ימי השלטון הסובייטי. אח רוצח אח. אזרחים רוצחים אזרחים. סטודנטים רוצחים את חבריהם לספסל הלימודים וגם כמה ממוריהם, רק משום נטייתם הפוליטית והדתית. מאבק בין פונדמנטליסטים מוסלמים קיצוניים לבין קומוניסטים אתאיסטים, שלא שמעו עדיין על פירוק הקומוניזם מנכסיו. מדרום זורם כל הזמן נשק קטלני מארסנל כלי ההשמדה, שהסובייטים שברחו עם הזנב בין רגליהם מאפגניסטן, והותירו לאחר מלחמה שנמשכה עשר שנים.  המלחמה גבתה חייהם של מיליון אפגנים וכמאה אלף חיילים סובייטים. מספר כפול של גדועי גפיים ופגועי נפש. המוקשים שנותרו על אדמת אפגניסטן ממשיכים להפיל חללים. בשוק החופשי מוכרים קלצ'ניקוב ושתי מחסניות תמורת 25 דולר בלבד או תמורת נערה בתולה. לא אחת בנשק הזה הרגו את אביה של הנערה, לקחו את הנערה חינם אין כסף וחסכו 25 דולר. סוכנים איראנים שיעיים, שחורי זקן ולוהטי עיניים, מילאו את המסגדים הסוניים. "מעבר לחילוקי הדעות הדתיים אנו אחים," אמרו הסוכנים האיראניים, שביקשו אחיזה בקרב הסונים, אויביהם משכבר הימים. הם אימנו צעירים טג'יקים להרוג את חבריהם ואת קרוביהם החילוניים. "מצווה להרוג אב או אח אם הם עדיין דוגלים במשנה הקומוניסטית. אם תמותו במלחמה תהיו שאהידים ותזכו לחיי נצח בגן עדן, שם ימתינו לכם בתולות יפהפיות, שירקדו ויחוללו, ולכם תהיה זִקפת נצח. תאכלו שם ארוחות מלכים ותשמעו דרשות מפיו של הנביא מוחמד לצלילי מוסיקה שמימית," – הלהיטו את הצעירים.

ממרומי המינארט נערכו מטווחים על בתי הסביבה ובעיקר על בתי מלון שאיכלסו בעבר  תושבי חוץ. מן המסגד המפואר שנבנה לאחרונה בכספי סיוע איראניים, ירו לעבר מלון 'אוקטוברסקייה', הנושא את שם מהפיכת אוקטובר. הטג'יקים הצעירים קיבלו עם התגייסותם קלצ'ניקוב, מחסניות, קוראן וזוג מכנסי ג'ינס. הרוסים, החוששים מפני פלישת הטרור האפגני, פרוסים לאורך הגבול האפגני ובמקביל שולטים על שדה התעופה של דושנבה עם עשרות טנקים ושיריוניות.

ב

המטוס נחת באורות כבויים ללא פגע. הטנקים מקיפים אותו ומגינים עליו מכל עבר. אנו ממתינים לכבש המטוס. הזיעה ניגרת מכל הנקבוביות, ספק מפחד ספק מפני החום והמחנק. ב'אירופלוט' לא שמעו על מזגנים כשמנועי המטוס דוממים. לידינו מתעלפת אישה. מנסים להשיב את נפשה בעזרת קרטון המשמש כמניפה.

העיר דושנבה שרויה בעלטה ובעוצר. אין יוצא ואין בא. מי שיוצא לרחוב מפקיר את חייו.  שיריוניות סובייטיות בשירות הפלנגות יורות על כל דמות חולפת. בית הנתיבות מלא על גדותיו נוסעים תמימים ולוחמים טג'יקים, חמושים בזקנקנים שחורים. מבטיהם מזרי אימה ובידיהם נשק אוטומטי דרוך. על מותניהם נוצץ פגיון או שניים. ממתינים לגמר העוצר. מספרים כי בטרמינל היו הלילה כמה מעשה רצח ושוד. אזרחים תמימים שרויים בפחד. הם חובקים את ילדיהם כדי שלא יאונה להם כל רע.

שנינו היינו זרים. הגענו מאי שם בתכול השמיים אל ארץ אוכלת יושביה. שני דיפלומטים ישראליים, חנוטים בחליפות ועניבות, בידינו תיקי חליפות ותיקי ג'יימס בונד עמוסים דולרים. הרבה דולרים. הכול נקנה כאן בכסף. חיים, חרות וידידות. המטרה: חילוץ יהודי דושנבה מן התופת והעלאתם לארץ במטוסים חכורים. איש לא בחן אם פניהם לארץ ואולי נפשם עורגת לאמריקה. איש לא בחן אם מוכנים הם נפשית לנטוש את בתיהם המרווחים, את פרנסתם, את בתי הכנסת ובתי הקברות, את המשפחות ואת הקהילה שבה נולדו הם ואבות אבותיהם. איש לא נתן דעתו מה יעלה בגורל היהודים שבמטוס אם כדור תועה, או פגז שסטה ממסלולו – יפגעו במטוס ויגרמו להפלתו ולריסוקו. האם נצליח לחכור מטוסים המסוגלים להמריא וגם לנחות? האם יימצא דלק למטוסים? האם ישדדו אותנו ונאבד את חיינו קודם שנוכל לנהל משא ומתן עם המחכירים? האם נוכל 'לשכנע' את ראשי הפלנגות להפסיק לשעה שעתיים כל לילה את האש ולאפשר למטוסים להמריא לישראל תחת מעטה של הפסקת אש?

לאחר המתנה ארוכה הגיע כבש המטוס. ירדנו אל עיר בעוצר. אין יוצא ואין בא. שני דיפלומטים מגוחכים להחריד בתוך ים השמלות הפרחוניות והבגדים העלובים והמיושנים של הגברים. מסביבנו עשרות אנשי פלנגות, כהי פנים ומגודלי זקן שחור, חמושים ואצבעם קלה על ההדק. הם נעצו בנו מבטים מלאי תדהמה והתלחשו ביניהם כמו זממו מעשה רע. ניסינו להתעלם מן המבטים שלא בישרו טובות. אחד הנוסעים שעבר לידינו לחש: "כדאי שתעזבו את המקום מיד. חייכם בסכנה. הם שוחטים זרים ללא נקיפות מצפון וגוזלים את רכושם. תברחו מה שיותר מהר," אמר.

 "הישארותנו בטרמינל הלילה פירושו מודעות שחורות בארץ בעוד כמה ימים והלווייה ממלכתית, שבה ייעדרו הנשיא וראש הממשלה, ואולי יקראו איזו סמטה עלובה על שמנו," אמר עמיתי והייאוש ניכר על פניו.

"בחייך, קח את זה קל," חשתי שהדם יורד מראשי אל כפות רגליי, "הטלוויזיה הישראלית תצא במהדורת חדשות מיוחדת בניצוחו הנצחי של חיים יבין ונוכרז ליום יומיים כגיבורי האומה."

 "העיר בעוצר. אין יוצא ואין בא. עלינו לחשוב על פתרון שיאפשר לנו לבצע את המשימה," אמר עמיתי. חשתי את הרעד בקולו.

"מה דעתך שנדבר עם מפקד הכוח הסובייטי?" לחשתי ולא המתנתי לתשובתו. ניגשנו למפקד חטיבת הטנקים שעמד לא הרחק מאתנו בבגדים מנומרים, על הכותפות שלו דרגת פולקובניק (אל"מ). הוא שיחק בבריח של הקלצ'ניקוב וכולו עוצמה וסמכות.

אזרנו עוז והצגנו את עצמנו כדיפלומטים ישראליים המגיעים למקום שליחותם. ביקשנו ליווי למלון 'אוקטוברסקיה' שבו נבלה את הלילה. חיינו היו כעת על חוט השערה – הסכמתו או סירובו של המפקד יקבעו אם נעבור את הלילה הזה בשלום. לשמחתנו, המפקד הרוסי התגלה כמפקד ראוי בדמות דיוקנו של הגנרל איוואן ואסילייביץ' פאנפילוב, כמתואר בספר 'אנשי פנפילוב'. תוך דקות אחדות חמישה טנקים סובייטים הפעילו את מנועיהם. כיתת יורים עלתה על כל טנק.  ישבנו בג'יפ המפקד ,והשיירה המוזרה והלא צפויה הזאת יצאה אל  העיר החשוכה דושנבה, עיר במלחמה.

בעולם הסוריאליסטי הזה לא ציפינו לראות נפש חיה. לאור פנסי הג'יפ הבחנו באישה מטורפת היוצאת לטיול ערב עם הכלב תחת מטחי אש. המלחמה לא עניינה את הכלב וגם לא את האישה המוזרה הזאת שנפלטה מסרטו של פליני. "כל עוד יוצאים כלבים לטיול לילי יש עדיין תקווה לאנושות." אמרתי משפט מלא פתוס.

המלון היה שרוי בחשכה. שעריו נעולים על מסגר ובריח. אש נורתה אל מרפסותיו מהמסגד הסמוך, שהיה לבית ספר לטרור. לא היינו בטוחים שדלתות המלון ייפתחו למעננו. 'גנרל פנפילוב' הלם עם קת הקלצ'ניקוב על שער המלון וקרא קריאות בקול בס של זמר אופרה רוסי לצלילי תזמורת של כלים אוטומטיים. זקן בדמות מנדרין סיני יצא לקראתנו, רועד כעלה נידף, ופתח פשפש בשער המלון. 'גנרל פנפילוב' ביקש שיאפשר לנו לינת לילה.

"המלון סגור. עכשיו ימי מלחמה. נשמח לארח אותם כשיגיעו עתות שלום," ניסה הזקן להתחמק.

"זקן שוטה, עוד רגע אראה לך מה זה מלון סגור. צרור כדורים יפלח את גופך העלוב ואתה תסגור את עיניך לנצח."

הזקן פתח למעננו את שער המלון ואנו באנו בשעריו. שלפתי מארנקי שטר חדש של מאה דולרים אמריקאיים והצעתי אותו ל"גנרל פנפילוב' – סכום עצום ומשכורת של ארבעה חודשים תמימים לגנרל סובייטי באותם ימים.

'גנרל פנפילוב' העמיד פני נעלב ואמר: "מפקד סובייטי ראוי אינו גובה תמורה בעבור שרות המובן מאליו."

מניסיוננו ידענו ש'גנרל פנפילוב' הוא תופעה ייחודית וספק אם יש עדיין בצבא הסובייטי אקסמפלר כמוהו. אי אפשר לשגר גנרל בידיים ריקות. גנרל המעמיד לרשותך את עצמו, ארבעה טנקים וכיתות רובאים אינו יכול ללכת ללא תמורה. שלפתי בחיפזון קופסת נס קפה, שוקולד, ופלות מצופות, חטיפים ובקבוקון של קוניאק ואמרתי: "כבוד הגנרל, אלה לא בשבילך. אלה לחייליך."

הוא הביט בבקבוקון הקוניאק ובנס קפה, חייך חיוך רחב מעוטר בשיני זהב ואמר: "נדמה לי שחיילי יאהבו את המתנה הנאה שהענקתם לנו בימים קשים אלה."

הוא לחץ את ידינו בחום. נדמה היה לי שאני רואה את קצה לשונו מלקק את שפתיו הדשנות שהסתתרו מתחת לשפמו העבה. שערי המלון נסגרו בטריקה ואנו זכינו לשרוד באותו לילה כשאנו נפרדים לשלום ממעט המזון שלקחנו עימנו. לרגע לא חשבנו מה אוכלים בעיר במלחמה. תחושת רעב כרסמה את בטננו.

ג

טרטורי המקלעים נמשכו מן המסגד עד לקריאת המואזין לתפילת שחרית. במשך הלילה סיפרתי לעמיתי על קהילת דושנבה. זאת קהילה אמידה. לרבים 'חוולי' ענק, חצר רחבת ידיים שסביבה עשרות חדרים ובתווך עצי פרי וגינות ירק וכמובן פרות, כבשים, ברווזים ותרנגולות ושובכים מלאי יונים ומזווה מלא מזן אל זן שקים של קמח ואורז, ריבות ושמנים וירקות מוחמצים לימי החורף הקרים. גם בימי השיא של הקומוניזם, ליהודים לא חסר דבר. הם לא הפסיקו לרגע מלעסוק במסחר, כמו אבות אבותיהם לפניהם. האמיר האחרון של בוכרה סייד עאלים ח'אן ברח לאפגניסטן בעוד חילותיו ופרשיו של המהפכן גנרל מיכאיל פרונזה רודפים אחרי האמיר, פרשיו, חלק מנשותיו ופילגשיו ורכושו הרב.

בדרך מנוסתם לאפגניסטן הם הגיעו לדושנבה ובהתאם למקובל, ערכו פוגרום ביהודים והשתלטו על בתיהם ורכושם.

ביום 1 במארס 1921 קיבל האמיר מקלט מדיני אצל השאה האפגני בקבול. הוא לא הסתפק בנשותיו ובפילגשיו ונשא גם כמה מבנות האצולה האפגנית. יהודי דושנבה ניצלו את קרבתם לסין, לאיראן ולאפגניסטן, יבאו ויצאו סחורות. במקביל המשיכו לעסוק במלאכות המסורתיות סנדלרות, חייטות, ספרות, שענות וצילום. יש ביניהם עיתונאים, סופרים, רופאים, אחיות, מהנדסים, עורכי דין, כלכלנים ומורים." כך סיפרתי כל הליל עד שנעצמו עינינו בעוד אנו חנוטים עדיין בחליפות ונעלינו המאובקות לרגלינו.

דפיקות נואשות בדלת העירו אותנו בשעת בוקר מוקדמת.

"נראה שלפונדמנטליסטים האיראניים נודע על הדיפלומטים הישראלים המתאכסנים במלון," עודד אותי חברי.

"נדמה לי ששמעתי עברית במבטא מקומי ובקול מוכר," לחשתי.

"תיגש לדלת. אתה דובר בשפתם," אמר עמיתי.

הצצתי מבעד לעינית ורווח לי. פתחתי את הדלת. לפניי עמד יאשה, ראש הקהילה של דושנבה, שאותו הכרתי מביקורים קודמים בדושנבה. הוא חיבק אותנו חיבוק אמיץ, לא קודם ששיחרר את ידיו מסל מלא מצרכים, שכללו לחם טרי, פירות עסיסיים וירקות טריים, חריצי גבינה צאן וביצים קשות. ריח מופלא של 'לפיושקות' (פיתות) טריות שזה עתה נרדו מהתנור עמד באוויר ועורר את מיצי הקיבה.

"מיד יכניסו לחדרכם צ'ייניק מלא תה ירוק ופיילוצ'קות. אתם הישראלים משוגעים. נכנסים לכל מקום שאדם חכם לא נכנס לתוכו. מה רע בשפת הים בתל-אביב? מה רע על שפת ים כינרת? מר רע בירושלים בירת ישראל?"

"מאיפה ידעת על בואנו?" שאלנו שנינו ספונטנית.

'אני מתפלא עליכם – לא שמעתם עדיין על הטלפון היהודי? בטלפון היהודי הידיעות זורמות כמו טילים בליסטיים. זהו טלפון מלא אינפורמציה ורגש. מרגע שדרכו רגליכם בטרמינל ויצאתם לדרך בשיירת הטנקים של הפולקובניק, הטלפון לא פסק מלצלצל ולהודיע לנו על בואם של שני דיפלומטים ישראליים. תודה לאל עדיין נותרו לנו ידידים טובים בעיר הזאת ללא קשר להשקפת עולמם ולעמדותיהם הפוליטיות. יש לנו ידידים בשני המחנות. יש לנו גם ידידים שהם גנרלים סובייטים. ידעתי כי הדיפלומטים הישראלים נאמנים למלון 'אוקטוברסקיה' גם בימים של מלחמה ושפיכות דמים." כך אמר יאשה.

 "אם אתה יודע על בואנו, יש להניח שגם ראשי הפלנגות יודעים על בואנו ואולי גם הסוכנים האיראניים החתרניים הממלאים את המסגדים בעיר. תודה שדאגת לנו. בלעדיך היינו נותרים ללא פת לחם."

"העיר שרויה ברעב. בתור ללחם ירו אתמול מעל ראשי המתפרעים שביקשו לסחור בלחם. גופות של יריבים מושלכות בחצרות בתיהם של יהודים. נאסר על היהודים לגעת במתים או להביאם לקבורה. מן החצרות עולה צחנה כבדה של פגרים נרקבים. השלטים ברחובות שנשאו שמות סובייטים ונכתבו באותיות קיריליות הוסבו לכתב ערבי-פרסי. רחוב 'רבולוציה' הוסב לרחוב 'מולה אנסרי'. מן הגבול האפגני יש זרימה בלתי פוסקת של אמצעי לחימה. כדי לקנות את ליבם של ההמונים הודיעו האיראנים על הספקת 800 אלף טון של דלק ללא תמורה. באותה הזדמנות הם מזרימים נשק וספרי קוראן. מאז ספטמבר התחזקו חילופי האש בין הפלגים. טג'יקים הורגים טג'יקים. נשיאי המדינות השכנות ביקשו הפסקת שפיכות הדמים מחשש שהמלחמה תזלוג גם לארצם. מאזורי הלחימה מגיעים עשרות אלפי פליטים על פלטפורמות שנגררות על ידי טרקטורים. למען ביטחונכם תגורו בזמן שהייתכם בביתי המרווח. מזון לא יחסר לכם."

"אנחנו הישראלים באמת משוגעים. מכניסים את הראש הבריא שלנו למיטה חולה. למדנו את לקח השואה באירופה. מדינת ישראל לא תאפשר עוד הרג של יהודים. עלינו לחלץ את היהודים בדושנבה מהר ככל האפשר ולהעלות אותם לישראל," אמרתי.

"להזכירכם, אנו בשבוע של חג הסוכות. תמצאו רבים מבני הקהילה בבית הכנסת. הם שמעו על בואכם והם מצפים לפגוש אתכם בבית הכנסת. לפני שתעשו צעד כלשהו יהיה עליכם לשכנע את בני הקהילה," הטיף לנו ראש הקהילה.

"התכוונו להגיע לבית הכנסת ואפילו הכנו הפתעה קטנה לקהילה הקשורה בחג הסוכות," עוררתי את סקרנותו.

בלענו את המזון במהירות מול עיניו המופתעות. נראינו כמי שברח מארץ הרעב.

"הקהילות היהודיות יודעות להסתדר היטב גם בימים של רעב ומחסור," אמר כשהוא נועץ בנו עדיין את מבטיו, "אתם השליחים משמינים בגלל הפחד המתמיד שלכם שמחר לא יהיה להם מה לאכול. כל יום אתם אוכלים גם בשביל מחר ולמחרת אתם אוכלים בשביל מחרתיים. כשאתם חוזרים על התהליך הזה על פני תקופה ארוכה אתם נשארים עם רזרבות הגונות של שומן," צחק יאשה. 

ד

הלכנו בעקבותיו של ראש הקהילה בין הסמטאות של ה'מַחְלָה'. בית הכנסת נמצא במעמקי האדמה, בבחינת ממעמקים קראתיך ה'. באנו בשערי בית הכנסת שלמרות אש התופת שניתכה בחוץ היה מלא מפה לפה. ראש הקהילה הציג אותנו בפני הקהל. הצביע עליי ואמר: "הוא דובר טג'יקית לא רעה. הוא בשר מבשרנו. החברים שהגיעו הנה ממוסקבה הכינו לנו הפתעה לכבוד סוכות." שלפתי מתיק החליפות לולב, אתרוג, הדס וערבה. נפלה דממה לרגע ואחריה התחילו מחיאות כפיים סוערות.

"גם בימי הקומוניסטים לא חסרו לנו ארבעת המינים," אמר ראש הקהילה, "גם השנה הורידו לנו משמיים את ארבעת המינים במטוס של 'אירופלוט' ממוסקבה."

חשנו את השמחה שממלאת את המתפללים. עיניהם ברקו. הקהל יצא כאיש אחד אל הסוכה היפהפייה שהוקמה בחצר מקושטת ברקמות סוזני מפוארות ובשטיחים טורקמנים. רימונים אדמדמים ואשכולות ענבים נקשרו לסכך שבגג הסוכה וירדו כפנסים יפניים. 'ארבעת המינים' עברו מיד ליד והם ברכו בקולי קולות  'על נטילת לולב'. בני הקהילה חיבקו ונשקו את שני הנציגים הישראלים.

חזרנו לבית הכנסת. ראש הקהילה פנה אלי יואמר: "רב הקהילה והחזן נטשו את הקהילה וברחו על נפשם. כבודו הגיע מירושלים הקדושה שם כולם חזנים ובני תורה. אנא ממך עבור לפני התיבה לתפילת שחרית."

אינני חזן או בן חזן. מעולם לא עברתי לפני התיבה. לא יכולתי לסרב לראש הקהילה אם בדעתנו למלא את שליחותנו. התפללתי בנוסח התפילה הספרדי הירושלמי שאותו אני מכיר מילדותי. תפילת שחרית עברה בשלום.

ראש הקהילה חייך חיוך רחב ואמר: "חזק ברוך. שפתיים יישק. עכשיו כבודו ייקרא בתורה."

זאת היתה בקשה מופרזת. טעמי המקרא הכרתי בשבת בר מצווה שלי. מאז חלפו שנים רבות. רעד ופיק ברכיים הרעידו את גופי. בין 'עולה' ל'עולה' הצצתי בחומש. גם מכשול זה עברתי בשלום. "מנגינה נאה יש לספרדים בירושלים. קול נעים יש לך," עודד אותי ראש הקהילה, "מה נאה יהיה אם כבודו יתפלל עתה תפילת מוסף של חג."

עמיתי שנחלץ מן הצרה הביט בי מבעד לטלית שהיה עטוף בה במבט ציני כרוצה לומר: 'ידידי, אכלת אותה ובגדול.' הוא מצא מקלט בסוכה שבחצר, שם ישב ועישן בזה אחר זה. עברתי לפני התיבה בתפילת מוסף כשאני משורר ומסלסל בעצימת עיניים, לצלילי כלים אוטומטיים ונפילות פגזים:

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ
מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה
עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה
יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁו,

המנגינות שהבאתי מירושלים הספרדית נעמו כנראה לאוזני המתפללים או שנימוסיהם טובים היו במידה רבה של סלחנות. הם נעמדו בשורה כדי ללחוץ את ידי. היו שנשקו את כף ידי וביקשו שאברך אותם.

"חסד עשה אתנו הקדוש ברוך הוא ששמע את תפילותינו," אמר ראש הקהילה, "זכינו היום לארבעת המינים ולחזן שיעבור לפני התיבה. מי שיכול להנעים כך תפילה, ראוי שגם ידרוש בפנינו ובלשוננו דרשה מענייני דיומא."

ה

כאן המקום לעבור במנהרת הזמן לשנת 1901, כלומר 91 שנים קודם. סבי מולא מתתיה חנוכה, יהודי בר אוריין, דל ואביון, יצא בשליחות ירושלים כשד"ר – שליח דרבנן, לקהילות בוכרה במדינות של מרכז אסיה, כדי לאסוף כספים למחייתם של בני ירושלים וכדי לדבר על ליבם של בוכרים עשירים שיעלו לארץ ויעשו למען בניינה.

קודם צאתו פנה סבי לסופר, לחוקר, למורה הדרך ולמדפיס הירושלמי העיוור אברהם משה לונץ וביקש להדפיס שני פיוטים של שני חכמים אשכנזים שתירגם ללשון הפרסית-יהודית באותיות עבריות. את 'ונתנה תוקף' לר' אמנון ממגנצה, הלא היא מיינץ בגרמניה – תפילה הנאמרת במנהגי אשכנז במוסף לראש השנה ויום הכיפורים לפני 'קדושה'. הפיוט והסיפור הנלווה אליו אומץ על-ידי הספרדים. תוכנו: יום הדין. אלוהים יושב על כס המשפט, ספר הזיכרונות פתוח לפניו וגוזר דינה של כל נפש ונפש. ר' אמנון המביא פיוט זה היה יועץ למלך או לנסיך, המבקש מר' אמנון להמיר את דתו. ר' אמנון אינו מסרב במקום אלא מבקש שלושה ימים של התלבטות. עם צאתו מארמון המלך הוא מצטער על התשובה שנתן. בשלושת הימים האלה לא אכל ולא שתה. משלא הגיע ביום השלישי לארמון, הוא הובא בכוח לארמון. 'אדוני המלך,' אמר ר' אמנון, 'הלשון שדיברה שקר, דינה להיחתך.' אמר המלך: 'לא את לשונך אחתוך, כי דיברה אמת, אלא נקצץ את בהונות ידיך ורגליך שלא באו במועד אליך.' משנתן את סירובו, מורה השליט לקצץ את בהונות ידיו ורגליו והוא נופח את נשמתו. בכל פרק שקיצצו שאלו אותו אם רוצה הוא להמיר את דתו. אמנון משיב בשלילה. הוא נשלח לביתו קצוץ בהונות. בעיצומה של תפילת ראש השנה זועק ר' אמנון 'ובכן תעלה לך קדושה' ונופח את נשמתו. בלילה השלישי הופיע ר' אמנון בחלומו של רבנו קלונימוס  בן רבינו משולם ולימד אותו את הפיוט 'ונתנה תוקף' וציווה להפיץ את הפיוט בכל תפוצות ישראל.

הפיוט השני הוא 'אם אפס רובע הקן' לר' אפרים מבונה, הלוא היא בון שבגרמניה. ר' אפרים נולד בשנת 1132 – ימי מסע הצלב השני. 'אם אפס' הוא פיוט המתאר את סיפור עקידת יצחק. האשכנזים לא אימצו את הפיוט, אך הוא עבר למחזור הספרדי והספרדים שרים אותו בהתרגשות רבה. 'ונתנה תוקף' משל ר' אמנון ממגנצה נתפרסם משמו של ר' אפרים מבונה, כנראה בן זמנו של רבי קלונימוס ממגנצה.

 המדפיס לונץ מילא את בקשת סבי והדפיס את שתי החוברות – מקור בצד תרגום. סבי העמיס את עותקי החוברות בתוך הצ'ימידאן שלו ויצא לדרך. בארץ לא נותרה אפילו חוברת אחת.

לימים החלטתי להוציא במהדורת צילום את שתי החוברות הללו לאור, לזכר סבי. שחי על לחם צר ומים לחץ. לפרנסתו, יום אחד הדריך עולי רגל בסמטאות ירושלים וביום אחר שימש כרוז השכונה וסלסל בקולו על שעות המרחץ לגברים או לנשים בחמאם הטורקי שבטבור השכונה. הוא בישר והזמין את בני השכונה לברית מילה, פדיון הבן, בר-מצווה, חופה וקידושין. בשל שליטתו בשפות, הוא יצג את בני השכונה בפני הרשויות. הוא נהג להזעיק את הרופא ד"ר ירמנס, שהיה מגיע לשכונה רכוב על חמורו ומביא מזור לחולים.

לא ארכו הימים ובהיותו בן חמישים שנה בלבד נשבר ליבו מצער הפרנסה. ברגעיו האחרונים ביקש שיורידו אותו מן המיטה וישכיבו אותו על הארץ כדי שלא יטמא חלילה את המצעים וילדיו העניים יסרבו לישון על המצעים שבהם שכב מת. הוא לחש 'שמע ישראל' עצם את עיניו לנצח. מולא מתתיה כבר ראה צער בימיו כשמשפחתו הראשונה מתה כולה במגיפה במרב שבטורקמניסטן. נחסך ממנו גם צער מותה של אשתו והיא בת שלושים וארבע שנים בימי מלחמת העולם הראשונה. ילדיה ניצבו מסביב למיטת האם במשך שלושה ימי גסיסתה, מבקשים להצילה וידיהם הקטנות קצרות מלהושיע. נחסך ממנו גם מותם של שלושה מילדיו שלמרות גילם הצעיר גויסו לצבא הטורקי ומתו בלב המדבר וסופות החול כיסו אותם לנצח.

ביקשתי להעמיד נר לזכרו של סבי ומשפחתו ולא עלה בידי למצוא את החוברות שהצמיחו כנפיים ועשו דרכן למרכז אסיה. במאמץ רב מצאתי את 'ונתנה תוקף', שנדד בערים שונות, הגיע לאפגניסטן, ועלה לארץ לבית שמש. הוצאתי את החוברת במהדורת צילום בחג החנוכה, שבו נולד סבי. הרצון להוציא את 'אם אפס' קינן בי שנים רבות.

ו

לאחר למעלה מתשעים שנה מאז ביקור סבי בבית כנסת זה אני ממשיך את שליחותו בבית הכנסת בדושנבה בטג'יקיסטן – העלאת יהודים לארץ. עמדתי בפיק ברכיים בפני הקהל.  עכשיו שהצלחתי להתקרב אליהם, זה הזמן לדבר על ליבם לנטוש את בתיהם, עסקיהם, רכושם, בתי כנסת ובתי עלמין, לעלות על מטוסים ולהגיע לארץ.

"בפרשת השבוע 'לך לך' אומר אלוהים לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'" – פתחתי את דרשתי – "אין קשה מניתוקו של אדם ממולדתו, ממשפחתו, מתרבותו, מלשונו ומרכושו. אין קשה מלהגיע לעולם אחר, מנוכר עד להחריד, שאינו מבין את לשונך ואינו ערוך לקלוט אותך. הצו האלוהי 'לך לך מארצך וממולדתך' ליעד לא ידוע שאינך שולט בשפתו ואתה מגיע ללא פרוטה וללא הכרת המנטליות והחיים ביעד החדש. אין ביטחון שתמצא פרנסה ולא תהיה תלוי בקופה הציבורית. בחייו של אדם מתחוללים מאורעות שאינם תלויים ברצונותיו. גורלו של אדם נקבע על ידי מאורעות הזמן – נישואין, מוות, מלחמה ושנאת ישראל מכתיבים את צעדיו של האדם היהודי שנעקר מארץ מולדתו. הבה נלמד מן ההיסטוריה. מי שעזב את גרמניה בין השנים 1939-1933 הצליח להציל חלק מרכושו ואת חייו ומי שנותר בגרמניה שילם בחייו ורכושו. למדו מן הניסיון ההיסטורי – עזבו את בתיכם ורכושכם והצילו את חייכם. אל תמכרו נכסים בימי מלחמה. התמורה שתקבלו לא תספיק לקנייה אפילו של סל מצרכי יסוד במרכול במשך שבוע או שבועיים. לאחר שיירגעו הרוחות והשלום ישרור כאן בואו לבקר כאן. או אז תקבלו תמורה ראויה לרכושכם ותוכלו להשוות בין מולדתכם הפרטית למולדת הלאומית.  מטוסים יחכו לכם בשדה התעופה להטיס אתכם לארץ."

דממה כבדה שלטה בבית הכנסת לדקות אחדות. לפתע התנהל ויכוח נוקב בבית הכנסת. האם לנטוש את הבית, המשפחה, הפרנסה, בית הכנסת ובית הקברות בו קבורים יקיריך? הם הציגו שאלות נוקבות. בקרב המתפללים היה גם סוכן של הקג"ב, שתקף את מדינת ישראל ואת הדובר בשמה. "אתם גזענים ומפלים לא רק בין עם לעם אלא גם בין יהודי ליהודי."

איש לא מנע בעדו. הייתי נסער. חשתי כי פניי לוהטות. לא אמרתי לדובר המרושע מטוב ועד רע. חזרתי לכותל המערב, לשם מכוונת תפילת יהודים החיים במזרח ופניהם מכוונות לירושלים. ידיי וברכיי רעדו. על השולחן שלפניי היה מונח הספר 'מקראות גדולות'. עלעלתי בדפיו של הספר הישן ולא האמנתי למראה עיניי – בין דפיו של הספר היתה מונחת חוברת מיושנת. הבטתי בה וחשתי כי בעוד רגע אני מתעלף. האם זה תעתוע – מיראז' בלב המדבר.  מתוך הספר שבידי נשמטה החוברת שתירגם סבי 'אם אפס רובע הקן' לר' אפרים מבונה, שכל כך ייחלתי לה. דרישת שלום מופלאה מסבי  ברגע גורלי כל כך. האם סבי חש בנוכחותי כאן בשליחות. המעגל בן תשעים שנה עם סבי שלא פגשתי אותו מעולם נסגר. ביקשתי מן הקהילה את החוברת והצלחתי להעלות אותה לארץ ולהוציאה לאור מחדש.

בתום התפילה והדרשה הקיפו אותי באי בית הכנסת והתנצלו על דבריו של סוכן הקג"ב. "אנו בגלות רעה," אמר זקן מופלג בעברית מליצית מלפני המהפכה. צעדתי אל הסוכה כדי לחמוק מן ההמון. נשמתי את ריחו הטרי של הסכך.

לפתע התקרב אליי סוכן הקג"ב ולחש: "אתה בוודאי כועס עליי ובצדק. נכון אני מאיור בקג"ב הטג'יקי. אמרתי מה שאמרתי בתוקף תפקידי. אולי אינך יודע, אבל שלושת ילדיי ומשפחותיהם גרים מזה כמה שנים בבאר שבע. באחת הטיסות שלכם לארץ תמצא אותי בזהות אחרת. אנחנו אוהבים את עם ישראל ואת מדינת ישראל. כל חיי הייתי קומוניסט נאמן לקרמלין. יום אחד הקומוניזם ששלט בכול פשט רגל וחיי כאן הם בסכנה מתמדת."

עולם הזוי וחסר היגיון.

ז

מהר מן המצופה נפגשנו עם מפקד הפלנגות האורגוטי מוחמד איסמעיל, גבר מוצק, לבוש בגדים מנומרים ונושא קלצ'ניקוב. על פיו יישק דבר. פיקודיו וכל מי שבא במחיצתו היו כנועים, שפופים ומבטם נעוץ ברצפה. מוצאם של האורגוטים כארבעים קילומטרים מזרחית לסמרקנד, לא הרחק מהגבול הטג'יקי. בעברם היו זורואסטרים, עובדי פולחן האש, קודם שקיבלו עליהם את עול האיסלאם. 

"ראיתי אתכם בשדה התעופה כשנחת מטוסכם ממוסקבה. נראיתם מבוהלים. יש לנו כבוד לכל אדם ובמיוחד לזרים, אלא אם כן יש לנו סיבות טובות. אתם מייצגים מדינה קטנה ואמיצה הקולטת יהודים מכל העולם. 20% מן הטג'יקים בלבד חיים במולדתם. כל כובש קרע נתחים מארצנו – האוזבקים, האפגנים, הסינים. רבים חיים בארצות אחרות. כשנהיה בשלטון נזמין את כל הטג'יקים לחזור למולדתם המורחבת. הטג'יקית שלך מוצאת חן בעיניי. בבוא היום אשמח אם תשוב למולדת אבותיך. אמנה אותך לשר החינוך והתרבות. אגב, מאיפה רכשת את הטג'יקית הספרותית שלך?" שאל.

"אין זאת טג'יקית ספרותית," אמרתי, "היא פשוט טג'יקית מלפני המהפכה ולכן היא נקייה מאוזבקית ומרוסית. השכנים הבוכרים שלנו לא דיברו מעולם עם נשיהם וילדיהם אלא צעקו עליהם. מן הצעקות  למדתי את השפה," התבדחתי.

מוחמד איסמעיל האיש הקשוח חייך מתחת לשפמו והוסיף: "המסקנה המתבקשת שלעולם אל תצעק על אשתך, כי ילדי השכנים עוד ילמדו את שפתך. במה אוכל לעזור לכם?"

המשרת האישי שלו הגיש לנו צ'ייניק חרסינה ופיילוצ'קות. מוחמד איסמעיל מילא את הספלונים לכדי שליש תה ירוק. "מנהג מגונה הוא למלא את הספלים. משמע הדבר כי ליבך מלא על האורח ואתה מבקש שישתה ויסתלק. אחד מקסמי האירוח הוא  לשוב ולמזוג לאורח תה עד שיניח את כף ידו על הפיילוצ'קה שמשמעו הגעתי לרוויה. במה אוכל לעזור לכם?"

"אנו מבקשים שתכריז על הפסקת אש כל לילה בין עשר לשתיים אחרי חצות. אנו רוצים להנחית בשעות האלה מטוסים ולהעלות יהודים לישראל."

"זו בקשה גדולה מדי. יש לי חברים רבים יהודים ואינני רוצה להיפרד מהם לעולם."

"אבי עליו השלום היה איש חכם ונהג לומר כי לכל דבר בחיים יש מחיר, אפילו לפרידה מחברים טובים."

"אביך המרוחם באמת היה איש חכם. רק חבל שלא הזכיר באיזה צבע אתם נוהגים לשלם את המחיר."

"דווקא כן. אבי אהב שדות ירוקים ושטרות נייר ירוקים עם דיוקן של נשיא המצהיר על אמונתו באללה."

"זה מוצא חן בעיניי. צבע ירוק חביב עליי מאוד. עכשיו אפשר להרים כוסית וודקה. רק אל תספר לאיש שמפקד הפלנגות האורגוטיות מרטיב את הגרון הצרוד שלו במשקה השקוף הזה. המשקה הזה הורג את כל המיקרובים ותורם לבריאות."

מדי לילה נחת בשדה התעופה מטוס חכור. המוכסים חככו ידיים עם כל מזוודה שבדקו את קרביה. בכל דרך ניסו לגנוב מרכוש העולים. ככל שעמדה להתחדש האש כולנו היינו בלחץ וביקשנו לסיים את תרגילי ההשהיה של המוכסים. מוחמד איסמעיל חייך מתחת לשפמו ולפי בקשתנו תיווך בין העולים למוכסים כשהוא נוטל לעצמו אחוזים הגונים בשלמונים. נשמנו לרווחה כשאחרון העולים ומטענו עלה על סיפון המטוס. כבש המטוס הורם, הדלתות ננעלו והמטוס האיץ את ריצתו על המסלול. עוד רגע קט והמטוס המריא אל תוך הלילה. כמו בתזמור נכון, ניתן האות וצרורות של מקלע כבד נורו אל השמיים המכוכבים. עוד שלוש מאות יהודים רחקו מרעש הטנקים, הכדורים, הטילים והפגזים ולצליליהם המתוקים של מנועי המטוס עמדו לנחות בארץ מול השמש העולה.  

מוחמד איסמעיל חייך אליי חיוך טוב ואמר: "אנחנו ידידים טובים הלא כן?! אשמח אם תבוא בשעה שלוש אחר הצהריים לטקס מילה שנערוך לבננו רסטום בן השלוש."

"טקס מילה תחת אש?" שאלתי.

"תהיה הפסקת אש. תהיה אורח הכבוד שלי."

היה ברור לי שלא אוכל להתחמק. זאת הזדמנות נדירה לחזק את קשרינו עם מפקד הפלנגה האורגוטית.

השמועה על הפסקת אש גרמה אושר לתושבי העיר. באורח פלא השוק התמלא מוכרים וקונים. מוצרים עלובים. תור ארוך ללחם. יריות באוויר מעל ראשי העומדים בתור כדי להשליט סדר. עשרות יהודים באו לשוק ומכרו חפצים אותם לא ייקחו עמם לארץ. עד מהרה סגרו הזבנים את דוכניהם כשהתקרבו למקום אנשי מליציות חמושים ובזזו את הסחורה. בעיר נפוצו שמועות שהמאפיה הטג'יקית, הדמוקרטים הקומוניסטים והמוג'הידין המוסלמים עשו רישום של היהודים בדושנבה. גם היהודים המהססים נתקפו בחרדה . הם הבינו שהשעה דוחקת.

הנהג שלי הזהיר אותי שלא להביא מתנה לטקס המילה של מוחמד איסמעיל. לא מקובל שאורח הכבוד מביא מתנות. הוא ייעלב ואותו אסור להעליב. התוצאות יהיו חמורות מאוד.

נקי ומצוחצח חנוט בחליפה וענוב בעניבה הופעתי בביתו של מוחמד איסמעיל בשכונה האורגוטית של דושנבה. בית ענק עם חצר ענקית. בגלים של שלוש מאות אורחים בכל פעם נערכה החגיגה, שהחלה בבוקר ונמשכה עד לשעות הערב. האורחים חולקו לשלוש קבוצות אירוח: הנשים שהיוו את רוב האורחים התמקדו שלובות רגליים על השטיחים בלבוש ססגוני, שרות ועליזות, באחד האולמות ישבו הפונדמנטליסטים הקשישים, שאינם שותים אלכוהול ובאגף הייצוגי והעשיר ישבו שותי האלכוהול בפומבי. "לעולם לא נוכל להיות מוסלמים אדוקים מאוד, כי נמשיך לצרוך וודקה שבלעדיו אין לנו חיים."

מוחמד איסמעיל  הציג אותי כאורח נכבד מאל קודס. עוד הבוקר היה לבוש בגדים מנומרים ובידו קלאץ', עתה היה לבוש חליפת פסים מיושנת מתקופת היובש בשיקגו. הוא הפגיש אותי עם נאמני הדת הלבושים ג'ומה המסורתית ומטפחת צבעונית קשורה למותנם ולראשם כובעי לבד שחורים. הם ישבו על ספסלי עץ ואכלו בכפות ידיהם מצלחות משותפות, מכדררים את האורז ומבקיעים את הכדור לתוך פיותיהם. הם קיבלו אותי במאור פנים ונעמדו כאיש אחד והמואזין פתח ב'בסם אללה אל רחמן אלרחים'.

מכאן הוביל אותי המארח להרמון הנשים הסואן. מאות נשים ישבו על שטיחים. המנגנים ישבו על המחיצה הגבוהה שהפרידה בין גברים לנשים. הן פערו עיניים ותמהו על המארח המביא זר לחלקת הנשים רק כדי לספק את סקרנותו. בראשי הדהד הפסוק מספר בראשית: "הנפילים היו בארץ בימים ההם... אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם." כך נראיתי בעיניהן של הנשים זהובות השיניים הלבושות בגדי משי וסטין צבעוניים ומטפחת ססגונית לראשן. הייתי הגבר היחיד שהורשה להיכנס לחצר הנשים.

התבקשתי לשאת  לתוך מערכת הכריזה דברי ברכה לחתן השמחה הכואב, שהסתובב בין האורחים, לבוש בגלימת משי סגולה מוזהבת של אחשוורוש, לראשו כתר מלכות ובידו שרביט ואיבר מינו החבוש יוצא ממחבואו להכריז את הסיבה למסיבה. כאורגוטי נאמן בנו של מפקד הפלנגות נהג הילד באיפוק רב למרות הכאב העז שעיוות את פניו. נשאתי במערכת הכריזה נאום חוצב להבות בטג'יקית והפתעת הקהל היתה רבה. איך בארץ רחוקה רחוקה  במזרח התיכון יושב אדם שנולד שם ובכל זאת מדבר הוא בלשונם. ככל שיכולתי הרעפתי שבחים על בעל הבית ומשפחתו וכמובן על העם הטג'יקי שתרבותו נצחית והיא מופת לכל באי עולם. שר התרבות הטג'יקי לחץ את ידי והמארח מוחמד איסמעיל חיבק אותי עד שהתפוקקו עצמותיי.

הכנת הפלוב הוא מעשה אמנות של הגברים המבשלים בסיר ברזל ענק ורוקחים לתוכו אליית כבשים, פיסות בשר טלה, גרגרי חומוס ותבלין זירה. מצאתי את עצמי מגוחך – אוכל בצלחת משותפת עם סכין ומזלג כששותפי לצלחת כמו כולם מכדרר את האורז השמנוני בכף ידו ומשלח את הכדור האורז בזריזות אל הלוע הפעור שלו.  שר התרבות שהבחין במבטיי הסביר לי: "שלא תחשוב שלא שמענו על סכין ומזלג. איננו מבינים איך אצלכם במערב מכניסים לפה כלי מתכת ומאבדים את הנאת האכילה הבריאה."

כשנפרדנו לשלום מן המארח, הנהג שלי אמר לי: "טוב עשית שלא הענקת מתנה. היום קנית את ליבו של האיש הקשוח הזה, שבעיניו אין ערך לחיי אדם. בזכות הברכה שנשאת בטג'יקית זכית לידיד אמת שיגן עליך."

סמוך לחצות הגעתי לשדה התעופה כדי ללוות מטוס נוסף בדרכו לארץ. מוחמד איסמעיל, לבוש הפעם בגדים מנומרים וקלאץ' בידו, קרץ לי בעינו ושיגר חיוך של ידידות מתחת לשפמו.  

בן-ציון יהושע

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [141]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חלום בלהות

לאחר ההחלטה במרכז הליכוד, שבנימין נתניהו הוא ראש הליכוד, ולא כל אחד אחר, וכל ממשלה שתקום, אם תקום, נתניהו יהיה ראש-הממשלה, ואין בלתו, שמחתי מאוד, הייתי אומר: כמעט מאושר. עייף אך מרוצה שכבתי לישון את שנת הלילה, בחיוך על השפתיים.

ופתאום, לפני עיניי הישֵנות נתגלה חלום-בלהות: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מופיע בטלוויזיה ומוסר הודעה דרמטית לעם ישראל:

אזרחים ואזרחיות יקרים, מתוך שיקולים כבדים, לאומיים ואישיים, החלטתי לפרוש מראשות הממשלה, מראשות הליכוד, ומפוליטיקה בכלל. שישברו להם את הראש אנשים אחרים, ויקימו ממשלה רחבה – בלעדיי. יש די אנשים מוכשרים ושאפתנים אצלנו בליכוד, שלאחר מאבק איתנים ביניהם, אחד מהם יצליח, ויקבל את הירושה מידי. ואילו אני ושרה, רעייתי היקרה, עוזבים את מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, ללא חזור, ושבים לביתנו הפרטי בקיסריה, להינפש סוף-סוף מפעילות נמרצת ומתישה ומתסכלת לא מעט, במשך עשרות בשנים, ועכשיו נעשה לביתנו, עד זיקנה ושיבה.

הוא נפנה אל רעייתו שישבה על הבמה בעיניים דומעות, ואמר לה: בואי, שרה'לה נלך הביתה...

התעוררתי שטוף זיעה קרה, נדהם ומבולבל. איך תתנהל מדינת ישראל בלי ביבי? מי ינהיג את העם, אם לא ביבי? מה יהיה איתנו, עם ישראל, בלי ביבי?

רעייתי, שראתה אותי במצב זה, לאחר שסיפרתי לה על החלום הנורא, ניסתה להרגיע אותי ברכות: תירגע, בעלי היקר, זה רק חלום באספמיה. חלומות שווא ידברו.  זה לעולם לא יקרה. אל תדאג. חלום באספמיה.

"הנסיכים הקטנים"

בליכוד מתגברות הדעות והתביעות, שיש לסלק מן המפלגה את אלה הקרויים "נסיכים". זאת מכיוון שהם מביעים דעות עצמאיות וליברליות מדי, שאינן תואמות את הקו האידיאולוגי של מרכז הליכוד בימינו. הם לא הולכים בתלם. הם לא הולכים עם הרוב.

"הנסיכים" הללו: בני בגין, מיכאל איתן, דן תיכון, דן מרידור וציפי  לבני, [שעזבה את הליכוד ביוזמתה, ולאחרונה פרשה מפעילות פוליטית בכלל] – אמנם קיבלו את מקומם בזמנם, "בזכות אבות", אישים שהיו מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, אך במהרה הם הוכיחו עצמם מבחינה אישית, בתפקידים הממלכתיים שמילאו בהצלחה כחברי ממשלה מטעם הליכוד.

עכשיו הזמנים השתנו, אנשים אחרים עומדים כיום בראש המפלגה, והגיע הזמן לעשות "רוויזייה" בקשר ל"נסיכים" המיותרים הללו, שאין להם מקום כלל במפלגת הליכוד.

"הנסיכים" – לפח!

עיר לא קיימת

בעקבות חשיפתו של יישוב ענקי קדום באיזור נחל עירון [ואדי ערה], יישוב מתוכנן, כמעט על-פי עיצוב של מהנדסים, המתוארך לתקופת הברונזה הקדומה, לפני 5,000-7,000 שנה, עבר [שוב] זעזוע אמוני קשה על כל יהודי ירא-שמיים ודבק בתורה הקדושה, ובכל מילה הכתובה בה.

לכן אנשי סיעת יהדות התורה פנו באיגרת בהולה לבנימין נתניהו ראש הממשלה המכהן, בדרישה בלתי משתמעת לשתי פנים: על רה"מ להעביר החלטה דחופה בממשלה, בקבינט ובכנסת  –  שיישוב זה לא היה קיים כלל, לא היה ולא נברא, שהרי לא ייתכן כלל שמשהו היה קיים לפני שהקב"ה ברא את העולם, לפני 5780 שנה בדיוק.

מה שכתוב בתורה, זה קדוש ואמת ויציב, ללא כל עוררין. כל מיני גילויים ארכיאולוגיים, חשיפות ועדויות גשמיות לקדמוניותם של עצמים [ועצמות] אינם אלא אחיזת עיניים, לעווֵר עיניהם של הדבקים בתורה ובאלוהים בורא העולם, כדי להחליש אותם באמונתם, רחמנא ליצלן.

אצל אומות העולם, הגויים הנוצרים, הדבקים גם הם בכתבי-הקודש שלנו, הביבלייה, היו מעלים בימי הביניים את הארכיאולוגים הללו על המוקד, שהרי אסור באיסור חמור לסתור את דברי הביבלייה הקדושה, אפילו אם זו רק הברית הישנה.

רק לאחר העברת ההחלטה דלעיל, סיעת יהדות התורה תתמוך בבנימין נתניהו, ונציגיה יצטרפו לקואליציה, העתידה לקום [או לא לקום] במהרה בימינו.

עיר קדומה? להד"ם.

ארדן הגזען

השר לביטחון-פנים, גלעד ארדן, העוסק בימים אלה, יחד עם מ"מ המפכ"ל וקצינים בכירים נוספים, בניסיונות להקטין את תופעת האלימות במגזר הערבי, המתגברת ממש בימים אלה, וגואה מיום ליום כמו צונאמי קטלני – יחפש ודאי, ואולי גם ימצא את הפתרונות [החלקיים] כיצד להתגבר על הבעייה על-ידי גיוס מאות שוטרים ופתיחת תחנות משטרה נוספות ביישובים הערביים. ואולי אף יימצאו אלפי ערבים צעירים שיתגייסו למשטרה ויתנו יד למיגור התופעה הקשה הזאת במגזר הערבי שלהם.

באחת הופעות שלו לפני הציבור התבטא השר ארדן התבטאות מקוממת: תופעת האלימות והרציחות אצל הערבים, אמר, היא חלק מהתרבות שלהם. מקובל אצלם שהורים יכולים לצוות על בניהם להרוג את אחותם, הבת הסוררת, שפגעה בהתנהגותה הנלוזה בכבוד המשפחה.

אמירה לא מקובלת מבחינת התקינות הפוליטית.

על כך הוא "חטף על הראש" מבול של גינויים, ובראשם הכינוי "גזען" מפי ח"כ אחמד טיבי הנרגז.

אבל דומה שאיש לא טרח להתייחס לעצם הדברים, לעובדה שהוא ציין: תרבות, או מנטליות, או מסורת של זילות חיי אדם, לעומת כבוד המשפחה, נקמה של גאולת-דם, וענישה מחוץ לבית-המשפט. נכון או לא נכון?

באחת האינתיפאדות, כאשר אחד המחבלים נהרג, הכריזה אימו בשמחה: אני מאושרת שבני נהרג והפך לשאהיד. אני מוכנה לשלוח את ילדיי האחרים, שגם הם יהיו שאהידים.

מחבל אחר התבטא בערך כך: אנחנו הערבים אוהבים את המוות. לא איכפת לנו למות.  ואילו היהודים אוהבים את החיים,  וכל הזמן הם פוחדים שימותו, שייהרגו. הם מ-פ-ח-ד-י-ם מפני המוות.

לפני מלחמת יום כיפור, הנשיא המצרי סאדאת הכריז: אני מוכן להקריב מיליון חיילים, כדי להשמיד את מדינת היהודים.

היה או לא היה?

אז מי פה הגזען?

מה שברור: כאשר ערבי רוצח ערבי  – מי אשם בכך?

היהודי כמובן.

הערה – גילוי נאות: כותב שורות אלה איננו גזען.                 

השתיקה של עזה

בעוד שאצלנו מתנהל ויכוח בעניין עמימות, או שמירת סוד, או גילוי סודות על פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בזירות השונות סביבנו, אנו רואים שאויבינו, אנשי חמאס בעזה שותקים  כמו דגים, ממלאים פיהם מים, "המים מן הים של עזה," כדברי הראיס הגדול ערפאת.

מי יודע אצלנו, בכל זרועות המודיעין, באמצעים הידועים שלהם, מה נאמר ומה נכתב ומה מתרחש בפועל בעזה?

לא כלום!

הם שותקים שתיקה כבדה, אכזרית, הקורעת את לב ההורים של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, המוחזקים בידיהם באיזה מקום סודי, שאיש אינו יודע איפה, ושתיקתם זועקת לשמיים באכזריותה.

כך גם לגבי שני הצעירים [החיים עדיין] שבטיפשותם עברו את גדר הגבול לעזה, והם נעלמו, כאילו בלעה אותם האדמה.

כמובן, אנחנו איננו כמוהם, העזתים, כמעט בשום תחום. אבל לגבי שתיקה ושמירת סודות יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. מה שלא נאמר, מה שלא סופר, שלא נחשף  – כאילו לא קיים כלל. וזו כמובן עבודה קשה ומתסכלת לאנשי המודיעין.

אולי כדאי לשוב לסיסמה הישנה, שהיתה מקובלת פעם בצה"ל: יד לפה!

עלינו לשתוק לא רק שתיקה בתרי סלע, אלא שתיקה המצילה חיים.

דברַיי אלה לא חלים על חיילי צה"ל, זרועות הביטחון ושותפי-סוד אחרים, שמתוקף תפקידם הם נחשפים לסודות צבאיים, מודיעיניים או מדיניים.

פרשה אחרת היא הגילויים והחשיפות והתיאורים והצילומים בטלוויזיה על אימונים ייעודיים של יחידות צה"ל, בצפון ובדרום, שיטות, אמצעים, כלי נשק, טקטיקות, שנופלים כמו פירות בשלים בפיהם של אנשי המודיעין של האוייב. כמובן, הצנזורה אישרה את הפירסומים, אולי כדי להפחיד את האוייב, אך בכל-זאת נשאלת השאלה, האם התועלת שווה את מחיר החשיפות?

מסתובבים אצלנו במסדרונות אנשים "מקורבים", רבים מהם מטעם עצמם, שממהרים לגלות סודות – אמיתיים או בדויים, כדי לזכות בתהילה [מפוקפקת] של איש המקורב ל"חלונות הגבוהים", שם הם יושבים כמו זבובים על החלון ושומעים כל מה שמדובר ונדון ונלחש בחדרי-חדרים. אחר-כך הם רצים לציבור בפרצוף מלא חשיבות עצמית: שופוני – אני יודע סודות!

אנא כורדי...

כלל ידוע ומקובל הוא, שאין זה נאה לנפנף בביטוי "אמרתי לכם." אבל הפעם אינני יכול להימנע מלציין דברים שכתבתי בעיתון זה, גיליון 1479 מה-19.9.2019, תחת הכותרת "בין הפטיש של פוטין, לבין הסדן של טראמפ":

"...ולא צריך להיות טראמפולוג מדופלם כדי להבין, שפיטוריו של ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, ידיד מוצהר של ישראל, איש בעל דעות חריפות כנגד משטר האייתולות של איראן, ומדיניותם הבוטה, והכרזותיהם הגלויות על שאיפתם להשמיד את ישראל, צעד זה של טראמפ אינו מבשר טובות. אם טראמפ יחליט [או שכבר החליט], שהוא הולך לקראת הסדר עם איראן, שום דבר לא ימנע ממנו לעשות זאת, חרף ידידותו האישית עם בנימין נתניהו, ויחסו האוהד לישראל. מה שקובע אצלו זה האינטרסים של ארה"ב כפי שהוא מבין אותם, וכך הוא פועל.

עכשיו, כאשר טראמפ הוציא את חייליו מצפון סוריה, והפקיר את הכורדים לפצצות ולפגזים וטילים של הטורקים, אצלנו מתחילים לדאוג ולתהות: האם זה עלול לקרות גם לנו?"

כתבתי זאת לפני שבועות מעטים, וכאילו הנבואה הוּשׂמה בפי [ובעטי]. וכידוע, מיום שחרב בית-המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לתינוקות ולשוטים. אז אני כנראה  –  שוטה. אנא כורדי.

יהודה גור-אריה

* * *

אשר תורן

בדרך לסנוטה אזול

חיכינו לאוטובוס עד שעות הערב המוקדמות. "שמי אשר," הצגתי את עצמי. שמה היה ג׳יזל והיום היא גרה בוואנקובר אבל גדלה במונטריאול.

"לאן?" היא שאלה.

"לסנוטה אזול. אומרים שהמקום  משגע והאוכל טרי וטעים."

״שמעתי על הסנוטה הזו,״ אמרה ג׳יזל והוסיפה, ״אומרים שהיא הסנוטה הכי יפה ביוקטן.״

"את מוזמנת להצטרף," אמרתי.

"קבעתי כבר עם חברה להיפגש בקזומל," ענתה ג'יזל.

ג׳יזל חזרה אחרי שיחה בטלפון הציבורי ואמרה: ״דיברתי עם החברה מקזומל והיא המליצה על סונטה אזול מאוד ואמרה שנוכל להצטרף אליה בקזומל אחרי הביקור בסונטה אזול.״

חוץ מג׳יזל ואני היו באוטובוס זוג צרפתים שאחד מהם היה רופא. "בצרפת אפשר לעשות את השרות הצבאי גם במקסיקו," אמר הרופא, שרק עכשיו גמר בית ספר לרפואה. נסענו בחשכת הג'ונגל כשעה עד שנראתה קצת מהומה לפני האוטובוס. שוטר מקסיקני נכנס ואמר שהיתה תאונה ושיש נפגעים. עם עוד שוטר הוא הכניס מקסיקני פצוע קשה עם כמה עצמות שבורות והשכיב אותו על רצפת האוטובוס. הפצוע נאנח כל הדרך וביקש מים. הרופא הצרפתי אמר שצריך להיזהר עם מים במצב הזה. "קח אותו לבית החולים בסנוטה אזול," השוטר אמר לנהג לפני שהוא ירד מהאוטובוס.

 בעיירה של סנוטה אזול הנהג עצר לקבל הוראות דרך לבית החולים.

 הנהג נכנס לבית החולים וחזר עם נערה שהציגה את עצמה כ״דוקטורה״. היתה שם שיחה קצרה עם הנהג, והאוטובוס עם הפצוע עזבו. ג׳יזל, שדיברה ספרדית, סיפרה לי מה שהלך כאן. הדוקטורה גם רק עכשיו גמרה בית ספר לרפואה והוצבה בעיירה הזאת ללמד היגיינה מודרנית לנשים בהריון. אין שום ציוד או תרופות בבית החולים רק כמה מיטות וזה הכול. אפילו אספירין לא היה לה.

"לאן אתם הולכים?" שאלה הדוקטורה. 

"למצוא מלון," ענינו. 

"אין מלון כאן ואפילו אם היה לא הייתם מגיעים חיים לשם, הנחשים היו הורגים אתכם בדרך. מציעה לכם להישאר כאן עד הבוקר."

נחש שחור הזדרז לחמוק לחשכה.

"הנה אחד מהם," הצביעה הדוקטורה על הנחש שנעלם בין השיחים.

נשארנו איתה בחוץ לשבת על כיסאות מפלסטיק שהיא הביאה.  

"מחניק בפנים," אמרה הדוקטורה.

הבניין היה די קטן, חד-קומתי ועם גג שטוח מבטון. 

ג׳יזל שוחחה עם הדוקטורה וממנה נודע לי שעדיף לשבת בחוץ בשטח מואר ופתוח. 

״יותר בטוח.״ הסבירה ג׳יזל.

לאחר שעה או פחות נכנסנו פנימה והדוקטורה נעלה את הדלת אחרינו. 

 באחד משני החדרים שם היו ארבעה מיטות צרות וגבוהות וארבעתם היו מטונפות להחריד בדם קרוש ועוד כמה כתמים בצבעים מגעילים. חיפוש מהיר בחדר ושנינו הסכמנו על פינה קטנה שנוכל להעביר בה את הלילה אם נצטופף ולחכות לבוקר.

הבוקר הגיע בזמנו ואנחנו חיכינו לשחרור מהיר מהמצב הנוכחי.

 הדוקטורה הודיעה לנו שהמונית תבוא עוד רבע שעה ותיקח את שלושתנו לסנוטה אזול.

סנוטה אזול התהדרה ביופייה עבורנו באותו בוקר.

נכנסנו למי האגם הכחול עמוק ושחינו אולי חצי שעה טובה. גם האוכל היה פנטסטי. סביצ׳ה דגים במיץ לימון ירוק שהוכן עבורנו, שהגיע עם ערימה של טקוס תירס חמות.

הודינו  לדוקטורה על האירוח המעניין ואיחלנו לה הצלחה כרופאה ויצאנו לכביש הראשי לתפוס טרמפ לקזומל.

אשר תורן

* * *

אהוד בן עזר

מעשה ב"דער אמריקנער"

ובסוליית החשיש החסרה

מתוך החוברת: אהרון בן עזר. שנה למותו.

נולד בפתח-תקווה ט"ז תשרי תר"פ, 10 באוקטובר 1919

נפטר ל' שבט תשנ"ה, 31 בינואר 1995

דברים שנאמרו לזכרו

באזכרה בבית התאחדות האיכרים בישראל

בתל-אביב, ב-5 במרס 1995

מהדורה פרטית

בעריכת אהוד בן עזר

תל-אביב, ינואר 1996

אהוד: אספר עוד משהו, כמעט אנקדוטה, על ישרנותם של ברוך [בן עזר ראב] ושל אהרון בנו ועל עוז הנפש שלהם; וקצת אולי על החוצפה של אהרון, שפעמים רבות אמנם שתק, אבל כשדיבר, היה אומר בדיוק את דעתו, ללא כחל ושרק.

לברוך אביו היתה פעם היתקלות קשה עם אברהם שפירא. זה התחיל בכך ששפירא הזמין יום אחד עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, שבה דנו במיקרה בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, כי הרחוב היה מלא בוץ בחורף. שפירא רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו. והנה בישיבה, לאחר שהנושא הועלה, קם אחד האיכרים מחברי-הוועד, שהיה ידוע בקמצנותו, ואמר באידיש:

 "אנחנו לא צריכים שוסיי, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

קם ברוך ראב ואמר לו, גם כן באידיש: "אתה יכול ללכת בבוץ, ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ, אבל זה לא יעזור לך, הכביש ייסלל!"

הדבר אירע בשנות העשרים. העיתונאי חזר לניו-יורק, ולאחר שבועות אחדים נשלח למושבה גיליון של העיתון האידי ובו הכתבה, וגיבורה – ברוך ראב, וכתוב עליו: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם כניראה מהופעתו של ברוך, שנהג להתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי בכיס מקטורנו; התרשם מעורו השזוף, שאגב, את הגוון הזה ירש ממנו אהרון – ותיאר את הצעיר היפה והגאה מפתח-תקווה היוצא נגד הדור הישן, נגד אלה שמוכנים להמשיך לדשדש בבוץ.

יום אחד, ברוך עולה במדרגות בית העיריה הישן, והנה מופיע מולו אברהם שפירא ומתחיל ללעוג לו ולדקלם: "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצר! – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!" – ועושה פארודיה מתיאורו של ברוך בכתבה, וכולם עומדים מסביב וצוחקים.

ברוך לא ידע כלל במה מדובר, עד שהתברר לו ששפירא מספר על הכתבה הטרייה, ולא עוד אלא שמאשים אותו, את ברוך, שהוא זה שביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. שפירא היה רגיל שכל הפאר, שכל ההתייחסות העיתונאית למושבה תהיה סביבו, ולא היה יכול לשאת שגיבור הכתבה הוא ברוך ראב.

בשמוע ברוך את ההאשמה הזו, והוא היה צעיר בשמונה-עשרה שנים משפירא, תפס את שפירא וטילטל אותו היטב ואמר לו: "דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים-מיכו, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כאן את הכיסא ומוריד לך על הראש!"

לאחר שנים, אולי עשרים, ואהרון כבר נוטר ב"הגנה", תפס פטרול שלהם ליד המושבה ערבי חשוד עם גמל, וכאשר חיפשו בשקיים שלו, התחילו ליפול מהן סוליות חשיש. הביאו את הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים של סרג'נט אלעזר גולומב ברחוב ביל"ו, ליד חצרו של יהודה ראב, ושם הוחלט להסגיר את הערבי עם מטענו למשטרה. אבל מה, הם היו חבר'ה כאלה, עם מבט למרחוק, והחליטו שסוליות אחדות של חשיש ישאירו אצלם. לא חס ושלום כדי להשתמש בהן, אלא אם יהיה צריך להפליל ערבי נוסף, בעתיד, ישימו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית החשיש.

והם הורידו סוליות אחדות ונתנו אותן לאהרון, שיחביא אותן אצלו בבית.

אהרון החביא את הסוליות בבור, בחצר הבית של ברוך, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת אביו, וסיפר לו על כך. ברוך, ביושר שלו, בלי קונצים, תיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן."

הלך אהרון והחזיר לאלעזר גולומב את הסוליות.

בינתיים חקרו השוטרים הבריטים במשטרת פתח-תקווה את הערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שלו.

התבונן בהן הערבי וחשכו עיניו, כי פחד מפני שולחיו שיחשבו כי ידו היתה במעל, והתחיל לצעוק: "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

התלוננו הבריטים בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא אהרון לבירור במפגוש, מפקדת הגוש של ה"הגנה". אולי יואל סימקין היושב כאן זוכר את הסצינה שעליה אהרון מספר.

אהרון נכנס, "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד כמו נידון למשפט, ואברהם שפירא, שעמד בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אהרון.

 "ואללה עייב! – בושה! – איפה הן סוליות החשיש שלקחת?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי אותן לתחנת הנוטרים!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שפירא כאילו אהרון מחביא את החשיש אצלו.

תפס אותו אהרון כמו שברוך תפס את שפירא כעשרים שנה קודם לכן, ואמר לו:

 "דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים מיכו! – אתה זוכר את הכיסא שאבא שלי הבטיח להוריד לך על הראש בוועד המושבה? – אז אם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – דע לך שעכשיו אני מסיים לעשות את מה שאבא שלי רק איים לעשות לך!"

 "והסוליות החסרות," היה אהרון מחייך בסיימו לספר זאת, "באמת נעלמו ואינן. מתברר שמישהו אחר לקח אותן."

*

הסיפור מופיע ברומאן "המושבה שלי"

מאת אהוד בן עזר

ושם גם מתגלה סוד סוליית החשיש החסרה!

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

 "דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמּל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

 "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

 "וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

 "דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

 "והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו "מגביות" על האיכרים, שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

גנבים בלילה

לארתור קסטלר

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.1.1971

לפני 48 שנים

"אילו שאלוני, מה צריכה להיות שאיפתו של סופר," אמר פעם ארתור קסטלר, "הייתי משיב: להחליף מאה קוראים של היום בעשרה קוראים של היום-בעוד-עשר-שנים, ובקורא אחד בעוד מאה שנה."

הקריאה בספרו "גנבים בלילה" (1946), כרבע המאה שנים לאחר הופעתו, מעוררת סקרנות לדעת מה ימצא אותו קורא שיקרא בו, כמשאלתו של קסטלר, בעוד שבעים-וחמש שנה.

קסטלר, שנולד בבודאפשט ב-1905, עלה לארץ-ישראל ב-1924, עבד זמן מה בקיבוץ חפצי-בה בעמק והיה מאוחר יותר נציג העיתונות הרביזיוניסטית בארץ. על אותו פרק של חייו שהתרחש בארץ, ואכזבתו הרבה מן המציאות שאותה פגש ובה חי – הוא מספר באוטוביוגראפיה המרתקת שלו "חץ לשמי התכלת", שהופיעה גם בעברית.

ברומאן "גנבים בלילה" הוא מנסה להתמודד עם אותה מציאות שהכיר מתקופת שהותו בקיבוץ, בירושלים ובתל-אביב, כפועל וכעיתונאי. בפתח ספרו הוא אומר: "הדמויות בספר הן בדויות, המאורעות אינם בדויים. הספר מוקדש לזיכרו של זאב ז'בוטינסקי ולידידיי בקיבוצים העבריים בגליל: יונה ושרה מעין-השופט. ליבל וגיטיג מחפצי-בה. טדי ותמר מעין-גב." ובא תאריך (סיום הספר, כנראה): ירושלים 1945.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בין השנים 1937-1939. הספר פותח בציטטה מ-א.ד. גורדון על חידוש החיים מעיקרם במולדת הישנה, ומספר על ליל עלייה לקרקע, בנוסח יישובי "חומה ומגדל", של קיבוץ חדש בגליל בשם "מגדל עזרא".

קסטנר עצמו מופיע, לפי הרגשתי, בשתי דמויות ברומאן. האחת, דמותו של יוסף, בן לאב יהודי ולאם אנגלייה-נוצרייה, שמגלֶה במיטה את יהדותו ואת האנטישמיות גם יחד (בחורה אנגלייה דוחה אותו בגועל ובשנאה, בהבחינה באות הברית שבבשרו), ומאותה נקודת-מיפנה בחייו, הוא עושה את הדרך הארוכה חזרה אל עמו, אל מולדתו, אל הקיבוץ השייך לתנועת העבודה ואל ה"ארגון" הדוגל בתגובה אלימה ובשבירת ההבלגה.

(הה, ימי המאנדאט המאושרים, אילו היה בא היום לארץ היה נתקל בתיקון לחוק השבות, 1970, הבא להכפיף להלכות הדת את הגדרת "מיהו יהודי?" – בחוק המדינה, והיה מגלה, שבעצם כלל אינו יהודי ואין לו מקום בינינו כיהודי, וייתכן שהיה חושב שזוהי שנאת-זרים ממין אחר, ובינה לבין תגובתה של אותה אנגלייה אנטישמית במיטה אין הבדל גדול).

הגלגול השני, בו מופיע כנראה קסטלר ברומאן – הוא העיתונאי האמריקאי הלא-יהודי דיק מאתיוס, המזדמן מדי פעם לביקור בארץ, ובאמצעותו נודע לנו על חלק ניכר ממהלך המאורעות וכן על דיעותיו של קסטלר עצמו.

אולי אופייני שבשתי דמויות אלה מנסה קסטלר למצוא מישור אובייקטיבי, בין אנגלים ליהודים, ולעשות את גיבורו כמין שדה-מערכה פנימי, שבו מתנגשות המהויות הלאומיות המתנגדות אשר בחוץ, ממש כשם שמידד שיף בחר בבן-תערובת אחר, שמעון צהמארא, לגיבור ספרו, העוסק, פחות או יותר, באותה תקופה ובאותו איזור. ואולי נובעת גישה זו מפני אותה הרגשה משותפת, שבימי המאנדאט היה לארץ אופי יותר קוסמופוליטי ופחות סתגרני-יהודי.

קסטלר, היהודי ההונגרי, "אזרח העולם", מקונן הרבה, ולא תמיד יודע לאיזה צד הוא שייך. הוא רואה בארץ מקלט לרגישות ולגניוס היהודיים – אך גם אובדנם של אלה, הצלתם מכיליון פיסי, וכיליונם מבחינה נפשית, בתוך דור אחד.

כך השקפתו על הדור העברי הצעיר בארץ-ישראל:

"ילידי הארץ, בנים ובני בנים של המתיישבים הראשונים מפתח-תקווה, מראשון-לציון, ממתולה, מנהלל, עברית היתה לשונם-מלידה, לא [נ]אמנות נקנית ורופפת, לארץ-ארצם, לא הבטחה ולא קיום הבטחה. אירופה היתה להם אגדה של הוד ופחד, בבל חדשה, ארץ הגלות, ששם ישבו אבותיהם על הנהרות ובכו. רובם היו בלונדים, מנומשים, בעלי שרטוטי פנים רחבים, רחבי-גרם ומסורבלים, בני איכרים, בחורים כפריים, ללא מראה יהודי וקצת מטומטמים. שום זיכרונות לא הטרידו אותם ולא היה להם שום דבר לשכוח." (עמ' 17).

ובמקום אחר הוא רואה בהם כמין התבהמות של הגזע היהודי:

"בחורות שמנמנות נמוכות אלה, על שרטוטי פניהן הגסים, עגבותיהן הגדולות ושדיהן הכבדים, שבגרו מבחינה גופנית לפני זמנן והמפגרות מבחינה נפשית, יותר מדי מובשלות ועם זה בוסר; ואלה הבחורים הגסים הטופחים על העכוז, נבובים, מטומטמים ומסורבלים, בעלי הצחוק התוקפני והקולות שאין בהם מעלות ומורדות, בלי מסורות, בלי נימוסים, בלי צורה, בלי סגנון, הורי-הוריהם היו צמתי-עצבים רגישים, [והם] בעלי גופים נוקשים – עצביהם הם רצועות שוט, וגופיהם הם – של עדר טארזאנים עברי, המשוטטים בגבעות הגליל. הוריהם היו נמרצים, מרוכזים, יותר מדי מתוחים, יותר מדי מתובלים – והם מחוסרי-טעם, מחוסרי-תבלין, בלי שאור שבעיסה, וקשי-עורף. הוריהם היו מפורסמים כיודעי לשונות – והם נתחנכו בלשון אחת, שהיתה קפואה במשך אלפיים שנה, עד שהוחזרה לחיים באופן מלאכותי, כאן, בלשון, עיקר הצרה." (עמ' 147-148).

לא רק מן הצברים מתאכזב קסטלר – האנגלים נראים בעיניו צבועים ומגוחכים, בנוסח הפקידות הקולוניאלית שמתאר א.מ. פורסטר ב"מסע להודו" (1924). והערבים – לדעתו – מפגרים, מוכי-מחלות, פאטאליסטיים ולאומנים ללא-תקנה. הפאציפיזם היישובי – חלומות באספמיה, מליצות וצביעות. עמדת שלטונות המאנדאט, הממשלה האנגלית, ופרשת הספר הלבן משנת 1939 – בגידה בתקוותו של העם היהודי להינצל מציפורני הנאצים.

מצד שני, כל ערכה של ההצלה הוא פיסי בלבד, מאחר שתרבות חדשה לא תקום כאן, גם לא איינשטיינים חדשים. אלא – "בבוכנוואלד תולים אנשים בווים בפיהם, כקרפיונים, מי לא היה מחליף את כל הנוסחאות של איינשטיין כדי להסיר אומלל מתפתל אחד מן הוו? – אבל, מי הוא שייהנה מכך לאחר שעשה זאת?" (עמ' 149), לדעת קסטלר – כנראה אף אחד. התקווה היחידה היא באקטיביזם פוליטי וביטחוני, כלומר, מה שכונה אז עמדת "הפורשים" [אצ"ל ולח"י], כלומר – שפת-הכוח, שרק אותה העולם מבין. כן, גם התנחלות. הספר מסתיים בפרק "גנבים בלילה",  שמתאר המשכה של שרשרת ההתנחלויות וההתפשטות, הקמת קיבוץ נוסף.

אך תרבות חדשה? לא. רק הצלה פיסית, ללא ייעוד. כי הייעוד היהודי האמיתי הוא ברגישות, בניכר.

וקיימת גם פרשת דינה, היתומה ילידת-גרמניה, שאנשי המשטרה הנאצית התעללו בה בהיותה אסורה במשך חודשים רבים קודם שעלתה לארץ, ומאז אינה מסוגלת להניח לגבר לגעת בה, וסופה שאנשי הכפר הערבי הסמוך, טאבייה, עושים בה מעשה שכם-בן-חמור החיווי, ואף רוצחים אותה.

כאן נקודת המיפנה בחייו של יוסף, שאהב אותה – עתה הוא יודע כי נידון הוא לחיות מכאן ואילך בשפה אחת וחד-משמעית – שפת הכוח, הנקמה והתגמול.

אנשי "מגדל עזרא" הסוציאליסטים מתנגדים להשקפתו.

כיום, דומה, מדברים כבר כולם בשפה אחת.

האם ראה קסטלר את הנולד? כן ולא. כמה מהבחנותיו חותכות ומשכנעות, ואולם כרומאן חסר  בספר ממד העומק הרגשי, הפסיכולוגי והמופנם, וספק אם הקורא בשנת 2045 ימצא בו יותר מאשר עדות חלקית אחת, אמנם מעניינת וחשובה, לתקופה היסטורית.

* ארתור קסטלר: "גנבים בלילה". מאנגלית לעברית בידי ברוך קרופניק [קרוא]. ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע"מ, ירושלים תש"ז, ינואר 1947. 336 עמ'.

הערה מאוחרת: הסופר החשוב והחכם ס. יזהר היה ודאי תומך בדיעותיו הביקורתיות של ארתור קסטלר על הדור העברי החדש של שנות ה-40, אשר כאלפיים צעירים וצעירות מקירבו נהרגו בקרבות תש"ח, 1948 – וזאת מאחר שבשנות ה-60, לפני מלחמת ששת הימים, כינה הוא, יזהר, בבוז ובביטול את הדור הצעיר בישראל: "דור האספרסו".

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק אחד-עשר

בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות ­– בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

 בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."

בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.

המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן-ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.

ליבו של בן-ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני-משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.

אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן-ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית-החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן-ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג'ימה-מירל'ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו "אחותו" והיא ללא "בעל".

לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור-לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.

והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן-ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי-פוסק אחז בה שלא-לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן-ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.

יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!

הפעם בן-ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!

לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן-ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי-ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים-שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה...

וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור-לבן, ככה פיתתה אותו נג'ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –

מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת-ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופייה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –

כך אמר לעצמו בן-ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות חדשים משומשים, וריח שעווה, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.

כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. ­­– ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו, וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: "בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי!"

וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא ישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ-ישראל! 

ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן-ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי-שם בהרי הטרשים של ארץ-ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.

אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר ­– תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות, ריח השעווה והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא...

וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן-ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל...

לא עזרו לבן-ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות ­– קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי-טבעתה הפעור את פי הנקבה ­– והנה זוג ביצים כהות ושעירות! ­– ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן-ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם "כלתו" רשל על דרכו.

שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג'ימה-מירל'ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי-תפירה. בן-ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף-צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע-עשרה, התחבורה בארץ-ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ-ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית-דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.

וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות-דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי-ביצה, וערבים רזים ומוכי-רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג'ימה-מירל'ה, מוכשרת כשד-משחת  אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן-ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.

מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה  ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.

יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון-אורחים קטן בבית הרוס-למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת-גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם "בית המדרש הישן", בשמחה ובתרועה גדולה.

עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא  תהיה גדולה מירושלים.

בן-ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני-משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.

עמד גם בן-ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב-סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.

בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן-ציון לידו, ושאל אותו לפרטי-פרטים על קשריו עם הבני-משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן-ציון היה חתן-מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר-כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, לאליקום שפירא.

"סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם."

בן-ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש-המזל, אבל המחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים ­– הכריעה אצלו את הכף.

בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש ­– זחלה נג'ימה-מירל'ה אל פינתו של בן-ציון והיא ערומה כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:

"מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?"

"מאיפה את יודעת?"

"שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?"

"אכן כן."

"אז אני אישה שלישית?"

"כביכול."

 "תן לי את הקמיע."

"לא."

"יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?"

"זה לזכר המשפחה."

שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. "גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה..."

"לא אתן."

"אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!"

"היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה."

"אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן-חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת."

"אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה."

"מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין," הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.

"את שֵׂדָה, שדה משחת," מלמל, "את מהרסת את חיי!"

"אני הגורל הטוב שלך, בן-ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!"

"מה?!" הזדעזע כולו, "דברי הבל וחוצפה את מדברת!"

"בוא, בן-ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!"

בן-ציון היה נרגז ואולם אברו, המגורה מאוד באצבעות של נג'ימה-מירל'ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות-ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.

"לא!" הפעם נג'ימה-מירל'ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי-טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן-ציון. "היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן-ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!"

בן-ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: "אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי..." והיא לוחשת: "תזריע אותי בן-ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי..." ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן-ציון, הלוך-ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: "אפרת... אפרת.." ועוד פעם: "אפרת..." – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.

 "האם שטופה את בדם?" שאל בדאגה בן-ציון לאחר שנרגעה, "כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף-סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך..."

"כל אישה ובתוליה," מיהרה נג'ימה-מירל'ה ללחוש לו, "ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה..."

"לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך..."

"ומה עולה בדעתך, בן-ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים..."

הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג'י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: "אפרת... אפרת..." ועוד פעם "אפרת..." – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן-ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, "כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספר שיריה של בינה ברזל. באשר להערה שלך בסופה, שכביכול אינך מבין את המינוח המופיע בה, אני לא ממש מאמין לך, בעיקר משום שאני מסביר כל מונח, או מביא לו דוגמאות, כגון "קונסיט" – שיר דימוי, "קלמבור" – דוגמאות, "קטקרזה" – מטאפורות המחברות מין בשאינו בן מינו, "ארמזים" – דוגמאות, "אווירה סוריאליסטית" – אווירה של חלום.

יוסי גמזו מתאר את תרומתה של מניה שוחט לתקומת ישראל – מעניין כמה צעירים מוכנים לעבור מבהייה בסמרטפון כדי לקרוא על אנשים שתרמו כל כך הרבה לעמנו.

מתי דוד מתאר בלי כחל ושרק כיצד הנהגת ערביי ישראל מתכננת את חיסולה של מדינת ישראל (חוק הנכבה, חיסול חוק השבות וכד').

שוב תודה,

משה גרנות

* "ראש הממשלה בנימין נתניהו העביר הערב (שלישי, 15.10) בקשה רשמית בשמו ובשם נשיא המדינה ראובן ריבלין לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ובה הם מבקשים הענקת חנינה לצעירה הישראלית נעמה יששכר, הכלואה במדינה. יששכר נידונה ביום שישי לשבע שנות מאסר וחצי לאחר שהורשעה בהברחת 9.6 גרם חשיש." ["הארץ" באינטרנט, 15.10].

* את רשימתו "הרסיס שיצא מהתחת", הקשורה לעותק של ספרו "איה הג'ינג'ית" שנשלח אליו בדואר – סיים פוצ'ו במילים: "...וזה מה שראיתי: חור מאורך של רסיס בגודל גלעין של תמר, בראשה המצוייר של איה. הרסיס עבר מהכריכה לכל דפי הספר, חדר וניקב כל דף ודף ויצא לבסוף מהטוסיק של נלי, אחיה הקטן של איה הג'ינג'ית, המצוייר על הכריכה האחורית."

מסיבות טכניות לא עלה בידינו לתת את צילום העותק בגיליון הקודם ולכן הוא ניתן עתה בצרופה לגיליון החדש 1485.

* לכל אוהבי הזֶּמֶר וההומור הישראליים: בעוד שלושה ימים, ביום ראשון, כ"א בתשרי תש"פ, 20.10.19, בין השעות 15-13 אחה"צ – ישדרו גלי צה"ל תוכנית חגיגית לציון הענקת אות הוקרה של אוניברסיטת בר-אילן למשורר פרופסור יוסי גמזו על תרומתו לתרבות הַזֶּמֶר הישראלית. 

כולכם מוזמנים להאזין וליהנות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל