פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1486

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תש"ף, 21.10.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַשִּׁיר עַל הָעָם הַכּוּרְדִּי שֶׁנֶּהֱרַג. // יהודה דרורי: התשפוכת הפסבדו-אינטלקטואלית לטובת נתניהו. // אורי הייטנר: 1. השל – בין לאומיות ואוניברסליות. 2. צרור הערות 20.10.19. // חוה ליבוביץ: 1. בקוראי את מדורו של אורי הייטנר מדי גיליון. 2. "המטרה: שומר הראש" ו"היו זמנים בהוליווד". // איליה בר-זאב: תלוּליוֹת עָפר. // זיוה שמיר: סרט טלסקופי. הרהורים בעקבות סרטו החדש של ווּדי אלן "יום גשום בניו-יורק" (2019). // פוצ'ו: בחיי [6], ל"ה. הנקמה המתוקה. // אביבה קם – חובב טלפז. // יואל נץ: מאמין. // תקוה וינשטוק: 1. "פגישה" עם ארתור קסטלר. 2. ילדה חכמה. //  ברוך  תירוש: שלום למכובדי ויקירי הרב ריק ג'ייקובס. // נעמן כהן: ה"רציונאלי" – אורי הייטנר כפרויד. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. מכנו והיהודייה שלו ליוסף קסל. עברית: 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.5.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שנים-עשר. מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַשִּׁיר עַל הָעָם הַכּוּרְדִּי שֶׁנֶּהֱרַג

"כּוּלנוּ, הה כּוּלָנוּ זאת ידענוּ. על כּן בִּקשוּ רבּים להִמלט, אבל אחרוּ."

(יצחק כּצנלסון: "השיר על העם היהוּדי שנהרג")

אַחַר שֶׁמָּסַךְ-הַשְּׁתִיקָה הַטּוּרְקִי כְּבָר כִִּסָּה עַל שְׁחִיטַת הָאַרְמֶנִים

וְרַק זִכְרוֹנָם שֶׁל קְטוּלֵי מוּסָה דָאג לֹא דָהָה בְּזִכְרוֹן נִינֵיהֶם,

אַחַר שֶׁקִּבְרוֹת יְוָנֵי פָמָגוּסְטָה, טְבוּחֵי הַטּוּרְקִים, נֶאֱטְמוּ כְּבָר

וְרַק זַעֲקַת יְתוֹמֵי אוֹתוֹ קֶטֶל כְּבָר לֹא תֵאָטֵם לְעוֹלָם,

אַחַר שֶׁשְּׁפִיכַת דַּם מִעוּט אַשּׁוּרִי בִּידֵי אַנְקָרָה שׁוּב מִזְדַּעֶקֶת

עַל אַף מַשְׁתִּיקוֹל הַצֶּנְזוּרָה שֶׁלָּהּ שֶׁאֵינֶנּוּ בּוֹרֵר בִּדְרָכָיו

שׁוֹבֵר אֶרְדּוּאָן אֶת שִׂיאֵי הַצְּבִיעוּת שֶׁחָשַׂף עַל הַ"מַּרְמָרָה" חֶבֶר

"רוֹדְפֵי הַשָּׁלוֹם" בְּסַכִּין וְגַרְזֶן וְתוֹבֵעַ מֶחְוַת הִתְנַצְּלוּת

אַךְ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת לֹא שָׁמְעָה עַד הַיּוֹם

יַלְדָּה כּוּרְדִּית קְטַנָּה, מְדַמֶּמֶת

שָׁם, בֵּין הָרֵי מִזְרָחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ בָּהּ עוֹרְכִים קַלְגַּסָּיו רֶצַח-עַם.

"אִמָּא," קוֹרֵאת הַיַּלְדָּה שְׁנוּקַת בֶּכִי, "אוּלַי, אִם נִצְעַק כָּאן כֻּלָּנוּ

יַחַד, יִשְׁמַע הָעוֹלָם עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּצְנַח פֹּה גְוִיּוֹת עַל גְּוִיּוֹת."

אַךְ זֶה, הָעוֹלָם הַחָפְשִׁי, הַחָפְשִׁי מִמַּצְפּוּן, הַהוּמָאנִי שֶׁלָּנוּ

אָזְנָיו מֻחְרָשׁוֹת מִדּוּ"חוׂת ווֹלְסְטְרִיט כִּי

יֵשׁ סֵדֶר-

עֲדִיפֻיּוֹת.

וְאֶצְלֵנוּ, שֶׁבְּלִי כָּל בּוּשָׁה הִתְעַלֵּם הַמִּמְסָד הָאוֹטִיסְטִי שֶׁלָּנוּ

מִשּׁוֹאַת הָאַרְמֶנִים מִתּוֹךְ חִשּׁוּבֵי פְּרַגְמָטִיזְם שָׁגּוּי וּבָזוּי

שֶׁלֹּא מָנַע שׁוּם אֶרְדוּאַנְטִישֵׁמִיּוּת נֶגְדֵּנוּ

כְּשֶׁדַּוְקָא מִצִּדֵּנוּ מְצֻפֶּה הָיָה לִרְאוֹת

תְּגוּבַת אֻמָּה שֶׁשֵּׁשֶׁת הַמִּילְיוֹנִים שֶׁל בָּנֶיהָ

שֶׁנִּרְצְחוּ בַּמִּשְׂרָפוֹת וּמִקְלְחוֹת הַגָּאז –

אֶצְלֵנוּ מְחֻיָּב הָיָה לְִהִשָּׂמַע בְּיֹשֶׁר

קוֹל הִזְדַּהוּת עִם כּוּרְדִּים וְאַרְמֶנִים בְּסִבְלָם

וְטוֹב וְרָאוּי שֶׁסּוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל כָּאן הִשְׁמִיעוּ רַק אֶמֶשׁ בְּזַעַם

בְּלֵב תֵּל-אָבִיב וּבְלֵב שֶׁפּוֹעֵם בּוֹ מַצְפּוּן יְהוּדִי לֹא מָכוּר

בְּקוֹל סוֹלִידָרִי עִם עַם הַנִּלְחָם לְחֵרוּת מְחָאָה כֹּה מֻצְדֶּקֶת

כִּי טוֹב מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא

וְהַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַזֹּאת

אָסוּר לוֹ שֶׁיּדֹּם.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

התשפוכת הפסבדו-אינטלקטואלית

 לטובת נתניהו

אפילו בסמרטוטון "ישראל היום" אי אפשר כיום למצוא הרבה שירי הלל למנהיגותו של נתניהו אלא בעיקר התפרצויות זעם שיקריות ברובן כלפי מתנגדיו בכלל, ונגד אביגדור ליברמן בפרט. 

מערכת התעמולה הכי מוזרה והכי חד-צדדית מציג דווקא אהוד בן עזר בעלון החדשות האינטרנטי שלו משהו בסגנון העבד הנרצע – דהיינו "אהבתי את אדוני" (ולא אכפת לי כמה שהוא מושחת...) אני מניח שרוב רובם של הקוראים ב"חדשות בן עזר" הינם אנשים חושבים ומבינים ומנסים להתעלם מגילויי האהבה המחליאים של אהוד כלפי ביבי. קשה לי ולחברים הקוראים אותו, בעיקר כאלה המכירים את אהוד עוד מימי עין-גדי (אני בן לאותו מחזור בכדורי) לכן לא מובנת ההידרדרות המוסרית של פובליציסט כאהוד לעבר ביב השופכין של ביבי ושרה. נקווה שיתנער ויבריא יום אחד ממחלתו זו....

יהודה דרורי

אהוד: אני מודה לך מאוד על כך שאתה דואג להידרדרות המוסרית שלי. לידיעתך, בעבר לא הייתי מחסידיו של ביבי, זאת בלשון המעטה, ואני מגן עליו כיום מבלי להכירו אישית – וזאת מפני שהוא ראש-ממשלה מצויין ומפני שנעשה לו עוול בידי מערכת משפטית עויינת שנטפלת אליו על שטויות! חלק ניכר מהאנשים שאני מכיר, מן הכותבים והקוראים הרציניים ביותר של המכתב העיתי, הם בדעתי – וזאת אולי משום שהאנשים האלה אינם ברמה המחליאה של ביב השופכין המצחין מרוב שנאה לביבי – הנודף מדבריך.

* * *

אורי הייטנר

1. השל – בין לאומיות ואוניברסליות

תגובה למאמר של דרור בונדי

לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדש של הספר "אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל", בעריכת פנחס פלאי, ובעריכה מחודשת של עמיחי חסון ואמונה אלון (שהיא בתו של פנחס פלאי). דרור בונדי פירסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מאמר ביקורת על הספר.

במאמרו, השתומם בונדי על כך שתורתו של השל מתנחלת בשנים האחרונות בלבבות צעירי הציונות הדתית וישיבות ההסדר. ודווקא כיוון שבונדי הוא מומחה אמיתי לתורתו של השל, חוקר מובהק שלו שפירסם כחמישה ספרים על הגותו, חוקר אותה ומלמד אותה, השתוממתי על השתוממותו של בונדי.

בונדי מציג סתירה בין הלאומיות לבין האוניברסליזם של השל. לטענתו, ההגות של השל מאוד יהודית, אך "מאוד לא ישראלית." ההגות של השל מציעה יהדות פתוחה לעולם, שהיא "ברית של עַם עִם אלוהי האדם," שמבטאת סולידריות ואכפתיות לכל בני האדם, מתוך הכרה שכל בני האדם נולדו שווים וכולם בניו של האלוהים.

ולכאורה, יש סתירה בין הגישה הזאת לבין הישראליות, לבין הציונות, לבין הלאומיות. אך לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות לבין קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות שוללת את הלאומיות ובכך מוחקת את התרבויות והגוונים של האנושות. הקוסמופוליטיות אינה זהה לאוניברסליות כפי שהלאומיות אינה זהה ללאומנות.

השל סלד מן הלאומנות, אך לא היה קוסמופוליטי. הוא היה אוניברסליסט אך לא שלל את הלאומיות. אדרבא, השל היה ציוני, אף שלא הגשים את הציונות בגופו ולא עלה לישראל, והגותו הציונית התעצמה דווקא באותן שנים שהגותו ופעולתו האוניברסלית הגיעה לשיאה, במאבקו למען זכויות השחורים בארה"ב, לצד רעו מרטין לותר קינג.

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב השל את ספרו: "ישראל: הווה ונצח". ההקדמה לספר היא נאום שהשל נשא בבית ברל מיד אחרי המלחמה, בכנס של מנהיגות יהודית שהתקיים בישראל. בספרו, חוזר השל לימי החרדה בתקופת ההמתנה, טרם המלחמה. השל, שגם אחרי השואה המשיך להיות אדם מאמין, חי את ההמתנה בחרדה גדולה. הוא פחד שמא אלוהים שוב יתעלם ממה שקורה בעולם שלמטה. עד כמה אלוהים ייתן לילדיו – עם ישראל, ליפול? לנוכח החרדה הזאת, את התשועה הגדולה במלחמה פירש השל כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה*. לאחר המלחמה החלה, בין השאר בקרב תנועות המחאה וזכויות האדם בארה"ב, שהוא היה מבוניהן ומנהיגיהן – גישה אנטי ישראלית. גישה זו קוממה אותו, והוא יצא נגדה בספרו. השל מתפלמס עם גישות המגמדות ואף שוללות את הזיקה המהותית של עם ישראל לארץ ישראל. א"י, טוען השל, אינה סתם מקום, אלא היא והערגה אליה – חלק ממהותו של עם ישראל.

ספר הספרים, מציין השל, הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

כפי שציין בונדי, השל היה שותף למאבקים רבים. הוא הלך שלוב יד עם מרטין לותר קינג במצעד הגדול למען זכויות השחורים. מבחינתו של השל, ההשתתפות במאבק למען השחורים, למען הצדק, הוא מעשה דתי חשוב, מצווה, חזרה לדרכם של הנביאים. זו מצווה מוסרית, מצווה של צדק, החשובה לא פחות מהמצוות המעשיות. אין הוא מבטל את אותן המצוות, אלא מוסיף עליהן את המצוות הנבואיות של המאבק למען תיקון עולם, למען עולם צודק יותר. אך ללא עם ישראל, התנ"ך הוא סתם ספר, נייר ודיו. גדולתו של התנ"ך באה לידי ביטוי  באמצעות עם ישראל, שבכוחו להעניק חיים לאותיות הללו ולממש את תוכנן – בפעילויות המוסריות ובמאבקים למען הצדק. 

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור הכלח, ועמו לא יפוג. הנשייה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו."

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

השל רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס. באופן טבעי אי אפשר להסביר לא את הישרדותו של העם היהודי ולא את הקמת המדינה. "בתקומתה של מדינת ישראל יש מן הפריצה אל נתיבות השגה וחוויות חדשים לחלוטין. היא מבטלת את תפיסותינו המקובלות, את ציפיותינו הקבועות. מהותה היא הצהרה ברבים. על כן, יש ששיבת ציון חדשה זאת מביכה כה רבים מאתנו הנשענים בפעילותם הרוחנית על הליכה אחר המקובל והידוע. ... האירועים הפלאיים אשר הם כה מרכזיים ביהדות ובנצרות נראים מוזרים מפני שהם מחוסרי תקדים. שיבת ציון היא דרמה חסרת תקדים, אירוע מיוחד במינו, ללא משל הדומה לו וללא נמשל ... מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במיסתורין."

השל מעלה על נס את הדבקות של עם ישראל באדמת ארץ ישראל. הדבקות הזו היא הביטוי המוחשי לזיקה הייחודית של עם ישראל לא"י. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית מימי אברהם אבינו ועד ימינו כהיסטוריה של זיקה לא"י ואי ויתור עליה.

"אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומיים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה, מעולם לא היתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כיישות גיאופוליטית נפרדת, לא היתה מעולם מדינה עצמאית. היא נכבשה וחזרה ונכבשה לא פחות מארבע עשרה פעמים בשלוש עשרה מאות שנים. כל כיבוש בלע אותה כשטח כיבוש הנשלט מבחוץ, וכל אחד מהם הותיר את מורשתו בצורת חיילים, עבדים וצאצאיהם. הללו היו חסרי כל זהות אתנית או תרבותית משותפת. ... המאה התשע עשרה מצאה בארץ ערב רב מגוון של לאומים, קבוצות אתניות ולשוניות, ואמונות דתיות. מלבד היהודים, לא ראה איש מהם את ארץ ישראל כמולדתו, כיחידה לאומית פוליטית הראויה לעצמאות ולאומיות ... ליהודים ולהם בלבד היתה זו המולדת היחידה והמקודשת, המקום הבלעדי בו יכלו להעלות על הדעת למצוא חופש ועצמאות, הארץ אליה נשאו לבם ונפשם במשך מאות רבות ואשר בה דבקו שורשיהם על אף כל מצוקותיהם. לתנועה הלאומית היהודית היתה ארץ ישראל, על כן, לא רק מקום אשר בו, כעובדה היסטורית, ישבו היהודים. היתה זו מולדת אשר עימה נשמר קשר בל יינתק, בעל אופי לאומי, פיסי, דתי ורוחני, אשר בה למעשה נשאר גרעין יהודי, ואשר בה היה עתה שוב יסוד בעל משקל באוכלוסייה. כל גדולה שצמחה מארץ זו בשירה, בסיפור, באדם, ברעיונות, בהשראה, היתה תוצאת החיים היהודיים בארץ. כאן נוצרו היצירות הגדולות של העם היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד הירושלמי, המדרשים, השולחן הערוך וקבלת האר"י. חוץ ליהודים, אין אומה אשר יצרה ספרות מקורית בעלת משמעות מכרעת בארץ ישראל.  ... לעם היהודי, ארץ ישראל היא ביתו, תקוותו וכל קניינו אשר לו. אין אלה זיכרונות העבר בלבד, הקושרים אותנו לארץ, כי היא כל תוחלתנו וייעודנו."

ארץ ישראל היא הארץ היחידה המאפשרת קיום חיים יהודיים מלאים. "ישראל היא הארץ היחידה בעולם אשר אין בה אנטישמיות, אין בה צורך ב'ליגות נגד השמצות', בארץ זו ניתן ליהודי לחיות חיים יהודים מלאים לפי המסורת והמצפון; בה ממלאת השבת את הרחובות, לא רק את הבתים; בה הלשון היא עברית."

מעניינת האבחנה של השל – "חיים יהודיים מלאים לפי המסורת והמצפון." אני מפרש זאת כהכרה במלאות החיים היהודיים, גם של מי שאינם חיים על פי ההלכה. בדומה לרב קוק, השל מעלה על נס את העולים לא"י, החלוצים הציוניים, כמי שמאצילים על א"י השראה ומחדשים את נוכחות האלוהים בה, על אף חילוניותם. ואף על פי כן, בקשר לארץ בלבד, ללא זיקה לדת, אין טעם, זו מעין עבודת אלילים. "אנו מוקירים את האוויר שאנו נושמים, אולם אין אוויר עבודה זרה. דברי ימי ישראל הם ערגה לארץ, אולם אין הארץ אליל. תפוחי האדמה הגדלים באדמתה אינם בעלי כוח מגי. איננו סוגדים לאדמה. ארץ ישראל ללא אלוהי ישראל, היום כאן – ומחר איננה."

אף שהשל היה אזרח ארה"ב – המדינה הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בעיניו לא תיתכן הפרדה כזאת. התנ"ך כולו עוסק בפוליטיקה. הנביאים מנהלים מאבקים פוליטיים חברתיים למען צדק חברתי, למען היתום, האלמנה, הרעב. אי אפשר להפריד בין דת ופוליטיקה.

אי אפשר להפריד את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל מן הדת, ולהציגה אך ורק כהתפתחות היסטורית. הקמת המדינה היא גם תהליך תיאולוגי. מדינת ישראל היא מדינה קדושה. אמנם תקומת מדינת ישראל אינה תהליך דטרמיניסטי שהיה מוכרח להתרחש לאחר השואה, אלא היא בחירה של עם ישראל, אולם אין זאת התמונה השלמה.

"... היא גם קיומו של צו עליון. ה' הוביל אותנו דרך שבעת מדורי הגיהנום ואמר לנו: שובו, בני אדם, אל ארץ הקודש. ואנו הלכנו בעקבות הצו, 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם.' ... מאז ימיו של אברהם אבינו למדנו כי גם עניינים פוליטיים נמצאים במסילת התעניינותו של האל. ... למסתכל בעיני הרוח אין כל ספק כי השיבה לא"י עולה בקנה אחד עם אותה השגחה נסתרת שבהיסטוריה היהודית. היא אימותה של הבטחה תנ"כית. היא הצילה נפשות כה רבות, קראה להתמסרות מופלגת וקורבנות כה רבים, והחייתה את התקווה. השיבה לארץ ישראל היא אירוע בו חי העבר, היא אות לבאות."

שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים הביאה את השל לדון לעומק במעמד א"י. התרגשות עצומה אחזה בו. היא ניכרת בכל עמוד בספר. שחרור ירושלים וחבלי א"י נראה לו כתחילתו של עידן חדש. תקומה לחיים מחדש של הנביאים. א"י היא ארץ הנבואה בעבר, ובכוחו של עם ישראל לאפשר לה להיות ארץ הנבואה בהווה. השל עוסק בירושלים, במקום המקדש, במקום עקידת יצחק. קידוש השם של היהודים בשואה גדול יותר מקידוש השם בעקידת יצחק, ובחירת האודים המוצלים מאש להקים את מדינת ישראל בא"י היא קידוש השם גדול אף יותר.

"ישראל שנולדה מחדש, קדושה היא. על כן, בחדרי נשמותינו הכאובות קדושה מדינת ישראל. למה נבחר הר המוריה להיות מקום המקדש, ולא הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדברות? והתשובה היא: כי על הר המוריה עקד אברהם את בנו יחידו לקורבן, וקדושת הקורבן עולה על קדושת הדברות. גדול הרבה יותר מהקרבתו של יצחק היה הקורבן על קידוש ה' באושוויץ, בברגן בלזן, בדכאו, בטרבלינקה וביתר המקומות. מדינת ישראל נבנתה על אותו קידוש ה' ... הצלתו של עם מסבל גשמי ומסכנת חורבן על ידי ההתבוללות האוכלת בכל פה... גאולת הארץ מצחיחותה ושממותה, אשר נגרמה בעטיין של הזנחה והשחתה בידי אדם וטבע, הם כאחד מעשים שבקדושה."

המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך.

"למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השנייה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה."

התעלמות מהגותו הציונית של השל מציגה באופן חלקי ולא נכון את דמותו ותורתו. כיוון שהשל לא ראה כל סתירה בין לאומיות יהודית לבין הומניזם אוניברסלי, כך אין לראות סתירה בין תורתו לבין הלאומיות היהודית. ולכן, אין כל מקום להשתוממות על תחיית הגותו של השל בציונות הדתית. אמנם, יש בקרב הציונות הדתית מי שדוגלים בלאומנות קנאית, מסתגרת וקסנופובית, אך רבים אחרים דוגלים בלאומית הומנית, ליברלית ופתוחה לעולם. בעבורם, השל מהווה מקור השראה.

[* אהוד: "כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה"? – איזו השוואה אווילית! לקב"ה לא היה איכפת מעשרות המיליונים שנרצחו במלחמת העולם השנייה, כולל שישה מיליון יהודים! – כמו שכנראה לא היה איכפת לו אם מדינת ישראל היתה נשמדת מעל פני האדמה במלחמת ששת הימים או שכך היה גורלו של היישוב היהודי במלחמת תש"ח! – שום נס ושום "תיקון"  אלוקי לא קרו לנו – אלא תושייה וגבורה של מעטים נגד רבים, ולולא המעטים האלה, שאלפים מהם נהרגו במלחמות ישראל – לא היתה מדינת ישראל קיימת!]

2. צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.

מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהריים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.

סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?

אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובאראכ, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.

על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.

יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.

כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.

אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.

ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת יהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק מכיוון שבמשך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.

יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.

מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופייה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.

עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.

אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכול שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) היתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכול שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכול שפיט" ול"הכול משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.

אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.

היום, האיום של "הכול שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכול שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר..." וכו' וכו', גדול לאין ערוך.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעייה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.

ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.

מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים... כן, כן.

במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.

...עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגייה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגייה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמיתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו... זה הקשר חולני.

לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעיתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעיתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.

דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.

נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא." אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.

איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.

וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.

אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם).

תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים.

בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".

חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עלייה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי, שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.

יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון: בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את... עצמי.

מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפירסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").

מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית? בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.

בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים היתה כשל בעלי ברית.

אורי הייטנר

* * *

חוה ליבוביץ

1. בקוראי את מדורו של אורי הייטנר מדי גיליון

לאהוד בן עזר, העורך של המכתב העיתי, שלום.

בקוראי את מדורו של אורי הייטנר מדי גיליון, נופלת אני  שוב ושוב למלכודת האשלייה או גרוע מכך, לתעתועי  מראית העין – שמא ניתוחיו המעניינים והגיונו הבריא ומחשבתו הקוהרנטית יגברו בסופו של יום על הלקונה האווילית [סליחה] והמצערת במוחו, שמשמעה סינדרום סלידה והוקעה חסרת פשר וחסרת בסיס הגיוני של בנימין  נתניהו, וממנו גם לממשלתו.

אינני מצליחה להבין איך אדם, שטוען טיעונים הגיוניים ומשכנעים באמיתותם, ומאבחן בשיקול דעת חכם תופעות פוליטיות שונות, לוקה בסימאון של בער, כאשר הוא פונה לעסוק באישיות פוליטית ששמה בנימין נתניהו. לאן נעלמים כל כליו השכליים ברגעים אלו? 

הלא כל אמצעי השיכנוע שהוא מגייס לטובת דירבון הקורא בדחיפותם, מקורם באמוציות ובריגושים מנופחים, סובייקטיביים וחד צדדיים בעליל [מגלומניה?] – האם זו הדרך לשכנע? בתעתועי רוח?

את הפרדוכס הזה אינני מצליחה ליישב  בהגיוני הדל. אתה העורך, שבחושיך החדים תמיד הבחנת בפרדוכס הזה ובתמיהה שמעוררת המתקפה הצדקנית שלו חסרת הפשרות והפשר על נתניהו, כינית אותו אוטו-אנטישמי. אינני בטוחה  אם  זהו  המונח הנכון  כדי להגדיר את הכשל הלוגי  שבטיעוני ההבל  ה"רוחניים" הללו ובהתנהלותו הפובליציסטית של אורי הייטנר. [האם אורי הייטנר מתיימר להיות ממשיכו של הנביא עמוס בולס השקמים?]

אבל אין ספק שאהוד בן עזר קולט שסלידתו של הייטנר מנתניהו מוּנעת ממהלכים בתחום תורת הנפש. ותגובתי למתקפות המוזרות הללו, וזאת מבלי להציג כרגע עצמי כתומכת או מתנגדת לבנימין נתניהו – היא גיחוך אחד גדול.

לצערי, האבסולוטיזם הגורף לפסילת נתניהו, וההיעדר הגמור של טיעונים רציונליים – מעמידים בצל ובסימן שאלה את תקיפות הריאליזם הנוקב של אורי הייטנר כפובליציסט – לגבי כלל הנושאים שעליהם הוא מביע את דעתו. גם אם אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא בסך הכול פובליציסט מוכשר. פשוט חבל  שרסיסים אי רציונליים מתגנבים למחשבתו הבהירה-לרוב ומעכירים אותה.

דוגמא לרסיס כזה – כותב הייטנר במאמרו  שביקורתו על נתניהו נובעת מ"מאהבתו היוקדת לארץ ישראל..." וכו'. נו באמת. וכי אהבתו היוקדת של נתניהו לא"י פחותה מזו שלו? אהבתי את הניסוח המעודן והצנוע יותר של אהוד בן עזר – "כברת מולדת", בשירו היפה "בשולי פנקס הכיפורים".   

דוגמא לרסיס נוסף הוא התייחסותו הסותרת של הייטנר לדוד לוי. במקום אחד הוא כותב על דוד לוי שרקם  כל העת קונספירציות נגד יצחק שמיר, ובמקום אחר הוא מסנגר עליו ומנקה אותו מאשמה בפרשת הקלטת הלוהטת, זאת כאשר מדובר בביבי נתניהו.

בכבוד רב ובהערכה לעורך,

חוה ליבוביץ

קוראת נאמנה מרמת גן

2. "המטרה: שומר הראש" ו"היו זמנים בהוליווד"

לעורך שלום,

מעט באיחור אני מגיבה על המלצתך על הסרט "המטרה: שומר הראש". ראיתי את שני הסרטים המדוברים: "היו זמנים בהוליווד ו"המטרה: שומר הראש".

אני פילמומאנית ורואה סרטים בקצב של שניים בשבוע ולעיתים רחוקות אף יותר. את "המטרה: שומר הראש" ראיתי בעיקר משום שכמוך אני מחבבת את ג'רארד באטלר, והולכת קבע לכל סרטיו.  ג'רארד באטלר איננו  שחקן גדול אך הוא שחקן פעולה יעיל וסימפטי מהסוג של ג'ון וויין מנוחתו עדן הזכור לטוב. ומהסוג של הציטטה הידועה של אלי וולאך ב"הטוב והרע והמכוער": איף יו האב טו שוט – שוט! דונ'ט טוק.

בנושא השחקן הננו בראש אחד, אולם  אני חלוקה לחלוטין עליך לגבי שיפוטך הפסלני את "היו זמנים בהוליווד", שממנו ברחת באמצע מרוב שעמום. תמהה אפילו, יש לומר. אולי אתה רחוק מקולנוע והוא אינו שפתך המועדפת. אינני יודעת.

"היו זמנים בהוליווד" הוא קודם כל יצירה ולא רק סרט. יצירה שלמה ועל גבול המופתית. 

הייתי מגדירה אותה כסרטו הבשל והבוגר ביותר של קוונטין טרנטינו. סרט שהוא ארס פואטי כולו, מלא ציטוטים קולנועיים והערצה בלתי נגמרת לסרטי הקולנוע ודווקא הנחשבים לנחותים, וקוונטין טרנטינו מחזיר להם את הכבוד האבוד המגיע להם ומושיב אותם בפנתיאון לצד כל הגדולים.

אותם סרטים נחותים לכאורה, מערבוני הספגטי והמערבונים בכלל [אפרופו ג'ון וויין]  שימשו השראה לקולנוען ולנציג מיספר אחד של התרבות הפופולארית– קוונטין טרנטינו.  

הוא עומד  מולם   כמעריץ,  זוכר אותם, מודה להם ומצדיע להם.  "היו זמנים בהוליווד" הוא מחווה לקולנוע הזה. סרט מלנכולי שהוא גם קינה על מותו והיעלמו של אותו קולנוע, שיחד עם התפוגגותו, התפוגגה גם התמימות של הצופים והדור הבא. על כל זה מקונן הסרט בדרכו המפעימה והלירית [וליריות אינה המאפיין של טרנטינו] וזה  כל כך מרגש וכל כך חווייתי.

זהו סרט חובה לכל  שוחר סרטים וחובב קולנוע. כל אחד ואחד מאוהבי קולנוע מחסיר פעימה מול "היו זמנים בהוליווד", נשימתו נעתקת, והוא ייצא ממנו מרוגש ונסער.  סרט שילווה אותו עוד הרבה ימים. שהחווייה ממנו מטלטלת באופן עוצמתי ומטביעה את חותמה לצמיתות. אם תרצה "היו זמנים בהוליווד" הוא רעיון! מהותו מופשטת והוא למעשה סרט שירה. מין פואמה. אין בו עלילה. ולמרות זאת כל רגע בו מענג ומופלא.

העלילה המקבילה שלו – הירצחה של שרון סטון בידי כנופיית מנסון, שמסמלת לא רק את  האלימות שטבועה באומה האמריקנית אלא גם את הדקדנס שפושה בחברה הזו, את ההתפכחות  ממהפכת  הסיקסטיז, ומהחלומות האוטופיים והתמימים של ילדי הפרחים. את כל זה בוחן טרנטינו בדרכו המושחזת,  הקשוחה  והאירונית. אך מתחת לכל זה  מצוי עצב שאין לו סוף, רוך עדינות וליריות.

טרנטינו רואה בקולנוע ובבידיון [פיקשן] שהוא יוצר סוג של גאולה ונחמה [אסקפיזם] מהמציאות האכזרית שסובבת את העולם. הוא מאמין בכוחו של הקולנוע, בכוחה של הבדייה, בסגולתם התרפויטית. ולכן הוא משתמש ברצח שרון סטון כאמצעי להמחיש את כוחה המניע של הבדייה, ושל בוראה [הקולנוען או הסופר  או המספר] – להיות מפלט מן המציאות הקשה, ואת  מסוגלותה לשנות אותה!

בסוף הסרט, שממנו ברחת לצערי, משעמום, שרון סטון איננה נרצחת, היא נשארת לגמרי בחיים. ומפלצות הרשע באות על עונשן בשיא של קתרזיס מטורף ומצחיק, ובדרכים מאוד מקוריות. סוף הסרט הוא השיא שלו. וחבל שלא נשארת [עוד לא מאוחר]  ובבדייה   כמו בבדייה  – גם הצדק שאנו כה מייחלים לו מנצח!

אין להשוות כלל את "המטרה: שומר הראש" ל"היו זמנים בהוליווד". "היו זמנים בהוליווד" איננו סרט כבד. בתוך הכובד שלו מצויים קלילות ושנינות  והומור, ועצב ומלנכוליה כפי שכבר ציינתי. מיגוון של רגשות סותרים ומעניינים. הסרט כל הזמן מנהל דו שיח עם הצופה. וזה עוד  אחד  ממקורות ההנאה ממנו – בעוד ש"המטרה: שומר הראש" כסרט פעולה עליי לומר הוא סרט ירוד למדי, ממוחזר, מופרך וחלול לגמרי. התסריט לא משהו. ההתרה בסוף מאולצת. מי הם הרודפים המסתוריים לאורך כל הסרט? הסרט בכלל לא מנסה לענות על כך, וזה משרה על הסרט סתמיות,  כך שאין קתרזיס כשנפתרת התעלומה. לא נהניתי ממנו כלל ולא יצאתי באמצע. להמליץ עליו? לא הייתי ממליצה בשום אופן.

בתודה וסליחה אם תכעס,

חוה ליבוביץ

רמת גן

אהוד: אני חוזר ואומר: "היו ימים בהוליווד" הוא סרט משעמם ויומרני. ברחתי באמצע.

* * *

איליה בר-זאב

תלוּליוֹת עָפר

שמורת הירדן הדרומי – "אי השלום"

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע,

"הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם" [1]

זְאֵב בּוֹדֵד מְחַשְׁמֵל אֶרֶץ, מְחַבֵּר נְהָרוֹת וְהִנֵּה מִלְחָמוֹת,

הֶרֶס, הֶסְכֵּמִים, גַּן:

"אִי הַשָּׁלוֹם" [2 [

בְּרֵכִיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת בַּיַּרְדֵּן, רַצֵּי הַגַּלִּים נָעִים לְאָחוֹר –

רוּחַ קַלָּה, קְמָטִים עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

לַהֲקַת קָנֶה מָצוּי, מִתְנוֹעַעַת בְּמִקְצַב תְּפִלָּה חֲרִישִׁית.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וָשֶׁבַע,

חַיָּל [3] רוֹצֵחַ שֶׁבַע יְלָדוֹת –

נָטָלִי, שִׁירִי, נִירִית, קֶרֶן, יַעֲלָא, עֲדִי, סִיוָן

[4] je suis juif... Nous sommes juive

פְּרָחִים עַל גַּבֵּי תְּלוּלִיּוֹת עָפָר... שִׁבְעַת צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר:

עֵץ כָּפוּף בָּאַנְדַּרְטָה [5], הָשִּׁי"ן שְׁבוּרָה בַּמִּלָּה שָׁלוֹם, אָדָם לְאָדָם...

קֵץ הַתְּמִימוּת –

הַיַּרְדֵּן וְהַיַּרְמוּק יוֹצְאִים מֵעֵדֶן כְּמִיָּמִים יָמִימָה.

1. פנחס רוטנברג הוא "הזקן מנהריים", בשנים 1927-1932 הקים את תחנת הכוח כחלק ממפעל שנועד לנצל את נפילת מי הירדן והירמוק לצורך אספקת חשמל. במלחמת העצמאות (1948) המקום נפל בידי הירדנים והעיראקים ונעזב.

2. בהסכם השלום בין ירדן לישראל (1994) נקבע השם" אִי השלום" למקום המפגש בין הירמוק לירדן.

3. חייל ירדני ביצע טבח ב-13/3/1977 בילדות מבית שמש שבאו לבקר ב"אי השלום". שר המשפטים הירדני כינה אותו: "גיבור!"

4. אני יהודי... אנחנו יהודיות. 

5. אנדרטה בחולון לזיכרן של הבנות שנרצחו. האמן – משה צובל (2012) – עץ כפוף ועליו המילה שלום כזרוע אחת, והאות ש' שבורה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

זיוה שמיר

סרט טלסקופי

הרהורים בעקבות סרטו החדש של ווּדי אלן

"יום גשום בניו-יורק" (2019)

סרטיו של ווּדי אלן הם ברוּבּם סרטי קוּפּה ממוסחרים למדי, שלעולם לא יסכנו את יוצרם בהפסדים, ועל כן הם משמשים תכופות טרף קל למבקרי קולנוע "גבוהי מצח" הממהרים לפסול אותם ולהציע לבמאי שלהם לפרוש ו"לסגור את העסק". מדוע, אם כן, אי אפשר למצות אותם ברשימה עיתונאית קצרה? ומדוע רוב הצופים מגיעים אליהם בסקרנות ובדרך-כלל נהנים מהם? הייתכן ש"בכל זאת יש בהם משהו", כמאמר אלתרמן על אותה יפיפייה מושמצת המושכת אליה בהיכנסה אל החדר את כל הלשונות הרעות?!

עלילת הסרט "יום גשום בניו-יורק" מזכירה לא במעט את עלילת סיפור ההתבגרות האמריקני הקלסי "התפסן בשדה השיפון" (Catcher in the Rye), פרי עטו של יוצר אמריקני אחר, יהודי-למחצה, ג'רום דיוויד סלינג'ר. סלינג'ר עזב  כמו ווּדי אלן את הלימודים, או סולק מהם, כתב ספר על נער שסולק אף הוא מבית-הספר, שהפך לאחד האנטי-גיבורים האהובים ביותר בספרות האמריקנית.

גיבור הסרט החדש של ווּדי אלן, הנושא את השם הספרותי "גטסבי" (את דמותו מגלם שחקן צעיר בשם תימוטי שאלאמט, יהודי-למחצה אף הוא), לומד בקולג' היוקרתי "ירדלי" לשם שלחו אותו הוריו העשירים המתגוררים בניו-יורק, ובסופו של דבר מחליט לפרוש ממנו ומן היוקרה המזויפת שהוא משדר.

 בפתח העלילה גטסבי מתלווה למסע לניו-יורק של חברתו לספסל הלימודים אשלי, צעירה בלונדינית יפיפייה אך רדודת שכל והשכלה, שגם אותה שלחו הוריה העשירים  מאריזונה ל-Up State New York. השניים הספיקו לפתח יחסים רומנטיים בין מדשאות הקולג', לשמחת-לִבָּהּ של אִמוֹ הנוצצת של גטסבי, שאישרה את "השידוך" עוד בטרם ראתה את "הכלה". לאוזניה גונבה השמועה שאשלי היא בתו של בנקאי עשיר, ומה עוד תבקש אם יהודייה בעבור בנהּ האהוב? ואגב, הסרט משובץ, פה ושם, בבדיחות יהודיות שעשויות לגרום לנייר הלבן להסמיק.

  אשלי זהובת השֵׂעָר נרגשת ומאושרת להגיע ל"תפוח הגדול"  (כך כינה כידוע הסופר סקוט פיצג'רלד את העיר ניו-יורק) כדי לראיין למען עיתון המכללה את במאי הסרטים הנודע רולנד פולרד. גטסבי מתלווה אליה כדי לערוך לה הכֵּרוּת עם עיר ילדותו ונעוריו ואולי גם להציגהּ לפני הוריו, העורכים בביתם נשף לחוג הצמרת הכלכלית בעירם. בדרך לניו-יורק הוא מכין לחברתו שאלות "אינטליגנטיות" המעידות על ידע ובקיאות, תכונות שאשלי מעולם לא נתברכה בהן, כדי שתעשה על פולרד את הרושם הראוי.

כמו ביצירות אירופיות לא מעטות על  טיפוסים המגיעים אל העיר הגדולה מן הפֶּריפריה  (בהם יצירת המופת של סטנדל "השחור והאדום"), אשלי מגלה את תמימותה הפרובינציאלית בעת שהיא מספרת לגטסבי חוויית ילדוּת מאלבום הזיכרונות של משפחתה: כשהיתה ילדה קטנה ביקרה עם הוריה בניו-יורק והם התפעלו עד כמה זולה העיר הגדולה, שעה הם קנו מרוכל שפרש ברחוב שטיח ועליו שעון רולקס במאתיים דולר בלבד...

גטסבי ואשלי מגיעים לעיר הגדולה. מכאן ואילך משתנה הריתמוס של העלילה, וזו הופכת לסדרה של מערכונים קומיים מהירים, שיכולים לגרום לצופה להרים מדי פעם גבה: אשלי פוגשת את הבמאי במלון, בעוד גטסבי מסתובב בעיר ופוגש חברי ילדוּת, לרבות סטודנט לקולנוע שמבקש ממנו טובה: למלא מקומו של שחקן ש"הבריז" בסצנה של נשיקה. גטסבי עושה זאת באי רצון בולט, שכּן לִבּוֹ נתון לאשלי, ומגלה לתדהמתו שבת-זוגו לסצנה אינה אלא שאנון, אחותה הצעירה של חברתו הקודמת, ששמעה מפי אחותה הבכירה מה טיב הציוּנים שזו נתנה לגטסבי לאחר כל פגישה רומנטית אִתו.

 בזמן הריאיון עם פולרד, במאי הסרטים הנודע, אשלי מתגלה במלוא אווילותה, אך יופייה ורקעה המשפחתי המבוסס גורמים לבמאי להזמין אותה להקרנה של טרם בכורה, שבמהלכה הוא נעלם (בטענה שברצונו לגנוז את הסרט) וגורם לכל אנשי "התעשייה" שיחפשוהו חיפוש נואש  במרחבי ניו-יורק. הסרט הופך לקומדיה של מצבים, שבהם גטסבי פוגש שוב בשאנון, כשהמונית שבּהּ היא נוסעת חולפת ליד שלו, ואשלי מתלווה לנסיעה עם חברו של פולרד שעה שזה רואה את אשתו הבוגדנית נכנסת לביתו של חברו הטוב ליפשיץ. אשלי מתלווה לשחקן הסרט לביתו, אך בעודם מתפשטים בסערת התשוקה הלוהטת, מגיעה אל הבית אהובתו, ואשלי נאלצת לברוח אל חוצות העיר השטופים מגשם כשמערומיה עטופים במעיל גשם שאוּל.

ברי, העיתוי המדויק וה"מושלם" של כל סצנה וסצנה אינו מגביר בצופים את האֵמון שלפניהם סרט ראליסטי כפשוטו. להפך, הוא אמור לרמוז להם שלפניהם אלגוריה על החיים ועל מלחמת המינים. ואכן, בסוף העלילה – לאחר שבחור טוב כמו גטסבי עושה הכול למען הזולת – הוא מחליט לעשות משהו למען עצמו, ולבחור סוף סוף בבת הזוג הנכונה, שתהיה הפעם בחירת לִבּוֹ, ולא בחירת לבבם של הוריו.

כמו גיבורו של סלינג'ר הולדן קאולפילד, גם לימודיו של גטסבי בקולג' היוקרתי נקטעים בטרם עת.  שני הגיבורים פוגשים חבר שמציק להם בגסות רוח ומציג לפניהם שאלות אינטימיות. כפי שהולדן כותב חיבור לחברו לספסל ללימודים – גטסבי מחבר את השאלון לאשלי, חברתו לספסל הלימודים. הולדן מנסה ללון במלון ניו-יורקי, מבלי שהוריו ידעו שהגיע העירה, אך פוגש באם של אחד מחבריו שמקלקלת לו את התכנית; וכאן גטסבי מנסה להסתיר מהוריו את בואו העירה ולן במלון, אך בביקורו עם שאנון במוזיאון המטרופוליטן (גם הולדן נפגש עם אהובתו פבֶּה במטרופוליטן), הוא נפגש עם דודו ודודתו שמקלקלים לו את התוכנית (פחדי המוות של ווּדי אלן ניכרים כשהוא מבקר במוזיאון באגף הסרקופגים המצריים). כאן וכאן יש מפגש עם זונה המסתיים ללא כל מגע מיני, כאן וכאן יש סצנות המתרחשות בסנטרל פארק הניו-יורקי. שתי היצירות מסתיימות ברכיבה בפארק בעיצומו של מטר סוחף.

ספרו של סלינג'ר, שהפך לספר פולחן לכל צעיר אמריקני, הוא ספר מרדני שיצא נגד הצביעות של החברה האמריקנית ונגד הסגידה הבלתי מרוסנת שלה לממון וליוקרה. גם סרטו של ווּדי אלן יוצא נגד הזיוף והצביעות שהוא מזהה ב"חברה הגבוהה" האמריקנית בכלל, ובעולם הכסף וה"סלבריטאות" בפרט. הוא מראה מאַיִן ככלות הכול מגיע הכסף אל בעלי הממון, ומה ערכו של כסף זה כאשר ענייני הקשורים בלב, משכן הרגשות, מוטלים על כפות המאזניים.

בסוף הסרט עומדים גטסבי ושאנון מול שער של אבן במעמקי הסנטרל פארק ומעליו מעגל של דמויות הסובבות מעל שעון המורה על השעה שתים-עשרה, ללמדנו שאיננו אלא שחקנים בדרמה קוסמית שנקבעה "בידי שמיים", וכמאמר שקספיר, הגדול מכולם: "כל העולם במה."

הסרט עמוס כאמור בסצנות שבהן הדברים קורים בעיתוי "מושלם", מדויק מן המקובל בחיים האמיתיים, ונרמז ממנו ששום דבר בחיים איננו מקרי וכי הם מתנהלים כמו מערכת הכוכבים וכמו השעון הקוסמי.

אכן, "יום גשום בניו-יורק" הוא לכאורה קומדיה של מצבים, ויש בו רגעים קומיים לא מעטים  ותחושת קלילות מתמדת. עם זאת, זהו לדעתי סרט עצוב שבו עורך ווּדי אלן מאזן חיים, ומנסה להצדיק בו את הטעויות הרבות שעשה בחייו. הגאון היהודי שהצליח להפיק עד כה למעלה מחמישים סרטים,  ובהם סרטי מופת טרגי-קומיים כמו "זֶליג", "שושנת קהיר הסגולה" ו"ימי הרדיו", אינו מסתיר כאן את צערו על אורַח חייו הפרוע שסיבך אותו במעשי בגידה וניאוף, בבחירה שגויה של  בנות זוג, בקלות דעת וברעות רוח.

ווּדי אלן עצמו הודה לא אחת כי רונַן פארו, שהוא לכאורה בנו הביולוגי האחד והיחיד, הוא כנראה בנו של פרנק סינטרה, בעלה הקודם של מאיה פארו (בן יחיד זה, היפה כאליל, מתנכר ל"אביו" היהודי ופועל נגדו בערכאות).

סרטו של ווּדי אלן מוקיע אמנם את המרדף של "החברה הגבוהה" אחר כסף ויוקרה, אך יוצרו של סרט זה גם הוא עצמו חטא במרדף אווילי אחרי יוקרה מזויפת, שעה שניסה להשליך את בגדיו הישנים משכונת פלטבוש הניו-יורקית, שרוב תושביה יהודים, ולהמיר אותם במחלצות חדשות, אף לקשור את חייו עם נשים "גבוהות" ממנו שלא התאימו לו כלל ברקען ובהשקפת עולמן.

דומה שווּדי אלן בן ה-83 מנסה לשכנע את עצמו שלא הוא אשם בטעויות של חייו וכי לא עולל כל רע, כי כל המקרים באו אליו "מן השמיים", בעיתוי שלא הוא קבע, והוא רק קיבל אותם בפסיביות גמורה. רק לקראת סוף הסרט, גיבורנו הפסיבי, הנע מפה לשם כעלה נידף, לוקח סוף-סוף את גורלו בידיו, ואומר לאשלי, חברתו העשירה והמושלמת מאריזונה, שעליהם להיפרד מחוסר התאמה: היא נערת טבע האוהבת את צרצור הצרצרים, ואילו הוא טיפוס עירוני האוהב את רעש המכוניות.

גטסבי, גיבורו של ווּדי אלן ובן דמותו, חוזר אל שאנון, הבלתי מושלמת, אך המתאימה לו כמו יד לכפפה. אפילו יחסיו הבעייתיים של גטסבי, בן דמותו של ווּדי אלן הצעיר (שניהם הפסיקו את לימודיהם האקדמיים והצטיינו במשחקי קלפים), מתרככים כשהאם מספרת לו על עברה ועל מאבקיה להגיע אל מה שהגיעה. לפתע מתברר מדוע אם זו צריכה לערוך בביתה ערבי ספרות מתוקשרים ומדוע הֶעֱמידה פנים ונתנה לבנה שם כה  מגוחך ויומרני  כדוגמת "גטסבי".

למותר לציין, "גטסבי הגדול", הרומן החשוב והפופולרי של סקוט פיצג'רלד שזכה למהדורות רבות ולחמש הפקות קולנועיות, הוא כתב-אשמה חריף נגד החברה האמריקני, החומרנית והצבועה, השטופה במסיבות ובמשתאות  והולכת לקראת אובדנה. גם אִימו של גטסבי, גיבורו האנטי-הרואי של הסרט "יום גשום  בניו-יורק", שנתנה לבנה שם כה נדיר ופומפוזי, עורכת בביתה מסיבות פאר ליקירי קרתא, אף יודעת בעיני הנץ שלה לזהות את מי שחודר אליהן במרמה ואינו שייך ל-milieu שלה.

ומאיזה רקע הגיעה האֵם אל "החלונות הגבוהים"?  למרבה האירוניה, בנהּ המפונק, מחמל נפשה, מתחיל להעריך אותה כשהוא שומע על פרקים אפלים בעברה, כי אין כמו אמריקה שמעריכה את מי שהגיע להונו במו ידיו (את דמות ה-self-made-[wo]man).

"יום גשום בניו-יורק" הוא אפוא סרט טלסקופי – על משקל "דימוי טלסקופי" – סרט שבו אפשר להתבונן למרחקים עצומים: אל כל שלביו של "גטסבי הגדול", מ-1925  ועד ימינו, ובכל פעם להקטין או להגדיל את הציר האופטי של המכשיר ולראות את התמונה בכל פעם בפרספקטיבה אחרת, אף  לגלות בכל פעם  פרטים חדשים בממדים שונים ומשתנים. האם אך מקרה הוא כי בגירסה משנת 1974 של סרט "גטסבי הגדול", ששימש לווּדי אלן תשתית לכתיבת התסריט של "יום גשום בניו יורק" – שיחקה בתפקיד הראשי מאיה פארו היפה וזהובת השֵׂעָר,  שהיתה אשתו של המוזיקאי אנדרה פרווין ומשאת-נפשו הבלתי מושגת דאז של הבמאי היהודי המוכשר ששינה את שמו מאלן סטיוארט קניגסברג לווּדי אלן כדי להתערות כאזרח ב"חברה הגבוהה" של ניו-יורק? 

לאלוהי הגורל הפתרונים.

זיוה שמיר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ה. הנקמה המתוקה 

בסוף התקופה שבה עבדתי במפעלי מאיר, ניהל אבי משפט ממושך עם אחד מדיירי הבניין שלו בדרך פ"ת 72. האיש, ששכר את הקומה השנייה והשלישית, הפך אותן למלטשת יהלומים שהעסיקה כעשרים פועלים. שלוש או ארבע שנים לאחר מכן נפטר האיש ואלמנתו, בניגוד למוסכם בחוזה, השכירה את המלטשה במחיר כפול ומכופל ללוטש יהלומים אחר.

כשהדבר נודע לאבי הוא דרש את פינוי המקום, וכשהאלמנה סירבה, הוא הגיש נגדה משפט שנמשך למעלה מארבע שנים. שני עורכי הדין שהאלמנה שכרה נקטו בהגנה שנועדה לעורר רחמים על אלמנה מסכנה שנותרה בחוסר כל, ומצאו דרכים כדי לדחות את המשפט משנה לשנה. אבי החליט שעליו לשים עין על המקום, ולהשגיח שהאלמנה לא תכניס למקום דייר נוסף. אך מאחר שלא היה מסוגל לקחת כיסא ולשבת כשומר סף מול הכניסה למלטשה, העסיק את עצמו בבניית מדרגות עץ מהקומה השלישית עד גג הבניין.

גג הבניין היה משטח חלק שהגישה אליו היתה באמצעות סולם ארוך שניצב בקומה השלישית והוביל לפתח מלבני על הגג. מגבלות השטח חייבו מדרגות שיעלו למעלה בצורה לוליינית והצריכו תיכנון מדוקדק. לאבי, שהשכלתו הבסיסית היתה כמה שנות לימוד בחדר בפולניה, לא היה ידע הנדסי, אך היו לו ידיים טובות, וראש יצירתי. לאט-לאט, כשהוא מנסר ובונה מדרגה אחר מדרגה, הצליח להגיע במשך שלושה חודשים אל הפתח המלבני בתקרה.

עבודת הריגול בחדר המדרגות הוכיחה את עצמה כאשר יום אחד חש אבי בתנועה מוגברת בכניסה אל המלטשות, וגילה שאכן נכנסו דיירים חדשים למקום. הפעם השופט לא יכול היה למשוך יותר את המשפט, וכשהוא שאל את האלמנה מי הציע לה להכניס דיירים חדשים למיבנה, קם עורך הדין שלה ואמר: "כבודו יכול לנחש שזה לא הייתי אני."

במשך כחודשיים עבד אבי יחד עם נלי שפר בן אחותי, על פינוי הקומה השלישית מכל מתקני המלטשה, עקרו את שרידי הברזילים התקועים בקירות, הרסו יציקות מיותרות והפכו את מחצית הקומה לסטודיו מותאם לצילומי מזון עם מטבח מודרני, ששימש בשנים הבאות את השף ישראל אהרוני. אהרוני, שהיה אז בראשית דרכו לפסגת הקולינריה, בישל כל שבוע בסטודיו של נלי מטעמים מזילי ריר, ונלי צילם אותם עבור העיתון "ידיעות אחרונות". לזכותו של אהרוני ייאמר שהארוחות שימשו לא רק לצילום, אלא גם לאכילה. הוא לא  חסך במלח, פלפל ותבלינים למיניהם, למרות שהם לא נראים בצילום. אני, שבאותם ימים התמקמתי בקומה השלישית בחדר הצמוד לסטודיו של נלי, שימשתי כטועם ראשי, והוזמנתי עם גמר הצילומים לעזור בחיסול סעודת המלכים שאהרוני הכין.

כשאבי התקרב לגיל תשעים והעביר אליי את הטיפול בניהול הבניין.  ערכתי השוואה בין שכר הדירה שאבי גבה בקומה השנייה, לבין שכר הדירה של בית המשרדים השכן וגיליתי שהוא נמוך בחמישים אחוז. כשהגיע המועד לחדש את השכירות, מצאתי לנכון לבקש העלאה של 20 אחוז.

המהנדס פ. ששכר את המקום הרים קול זעקה, אמר שלא נשמע כדבר הזה והודיע לי שמצא דירה זולה ברמת גן והוא מפנה את המקום. כל מה שהוא מבקש שאתן לו להמשיך לגור עוד חודשיים עד שהדירה תתפנה.

אמרתי לו שאתן לו להמשיך להשתמש במשרד אפילו במחיר הישן, בתנאי שישאיר לנו את הטלפון שלו.

הוא אמר שאין בעיות, כי במילא משרד התקשורת לא מעביר טלפונים מעיר לעיר. לחצנו ידיים ונפרדנו בהסכמה ובידידות.

אחרי חודשיים כשהגעתי לבניין, ראיתי טכנאי טלפונים עומד ומפרק את קו הטלפון. מסתבר שבעל המוסך בבניין השכן, הצליח לשכנע את המהנדס שיעביר אליו את הטלפון, כנראה תמורת סכום הגון. אותם ימים מי שרצה טלפון היה  צריך לחכות כמה שנים וללא טלפון לא ניתן היה להשכיר משרד.

הדבר חרה לי עד מוות, איך 'הצדיק' הזה, שעורר מהומות בגלל שהעזתי להתאים את שכר הדירה למציאות, הוליך אותי שולל ללא בושה. אני לא מהנקמנים ואני לא זוכר שאי פעם הרגשתי צורך להתנקם במישהו, אבל הפעם הרגשתי שאני לא יכול להבליג. הנקמה שזממתי היתה מתוחכמת למדי, אני אבקש מהדוד מרדכי מאיר, שיזמין אליו למשרדו המפואר במגדל שלום, את המהנדס פ.,  שם יספר לו שבדעתו להקים מלון ענק באילת והוא מבקש ממנו להכין לו סקיצה, עם הצעת מחיר. ברגע זה כשהמהנדס בטוח שהוא קיבל את הזדמנות חייו, אני אכנס במקרה למשרד, 'אופתע' לראות שם את המהנדס פ. ואז אספר לדוד איך ה-פ. הזה רימה אותי עם הטלפון. כמובן  שבו-ברגע העיסקה תבוטל, כי מרדכי  יגיד לו שהאחים מאיר לא עובדים עם רמאים.

עד היום, כשלושים שנים לאחר אותה תוכנית נקם ערמומית, אני כועס על עצמי ומצטער על שבסופו של דבר, מטעמי עצלות פחדנית, לא יישמתי את התוכנית. כמה חבל. אני בטוח שהייתי יכול להשתמש בה כמסר חינוכי לכל אלה שרוצים לסדר אותי.

בסופו של דבר יצאנו ברווח מכל הסיפור, כי מי ששכר את האולם בקומה השנייה היה עיתון "מעריב" שהיה אז בשיא פריחתו. לניהול המשא ומתן עם מנכ"ל העיתון לקחתי את אבי וגם כמה גיליונות אחרונים של "מעריב". כשהמנכ"ל ניסה להוריד את המחיר, הראיתי לו כמה מודעות במדור "להשכרה" ולפי המחירים שהופיעו בו, קבענו את המחיר שלנו שהיה משולש מהמחיר שהמהנדס פ. היה מוכן לשלם לנו.

רווח נוסף שצמח לי  מאותו מאותה עיסקה, היה כשגיליתי שמערכת עיתון 'מעריב לנוער' עברה לשכון בבניין שלנו יחד עם ירחון 'את'. את אמנון בירב עורך השבועון הכרתי מהימים שכתבתי את המדור של 'איה הג'ינג'ית'. תוך שיחה והעלאת זיכרונות הצעתי לו לכתוב מדור של צייזבאטים מתקופת הפלמח. הוא לא התלהב, אמר שהיום הנוער מתעניין בנושאים אחרים.

אמרתי לו: "אז דווקא, צריך להפנות את הנוער למורשת, להחזיר אותו לימים שאהבת הארץ, הייתה בראש מעייננו."

אמנון, שראה שלא קל לו להיפטר ממני, אמר לי: " אתה יודע מה, שלח לי סיפור או שניים כדוגמה ואני אשמע מה אומרים על כך כתבי הנוער שלנו."

שבועיים לאחר מכן, הוא עלה קומה אחת אל הסטודיו שלי, ואחרי שנרגע מריחות התבשילים שעלו מסטודיו הצילום של נלי, אמר לי: "תשמע, עם סיפורים טובים אי אפשר להתווכח. כל כתבי הנוער בלי יוצאים מהכלל, גם איטו אבירם וגם סמדר שיר, המליצו על הסיפורים שלך. אז קדימה! בוא נחזיר את הנוער למורשת. תשלח לי את הסיפור הראשון!"

הרווח שלי מהעיסקה החדשה היה כפול.  האחד היה שהשתמשתי בחלק מהסיפורים שכתבתי כבר בשעתו לעיתון "משהו" בעריכתה של עופרה גלברט. והשני, שאחרי שנה היה לי מספיק חומר להוציא ספר צ'יזבאטים בשם "אהבה בליל הפשפשים", ספר של סיפורים פיקנטיים מימי ראשית המדינה.

יש לציין שלא היה אפילו מדור ספרותי אחד בארץ, שכתב עליו ביקורת רעה, אפילו לא ביקורת שנויה במחלוקת. בעצם בכלל לא היה שום מדור ספרותי שכתב עליו אפילו מילה אחת וכל זה רק מפני שהעיתון העיתי של בן עזר עוד לא נולד, ולמשה גרנות החבר שלי, לא היתה במה למעיינות יצירתו.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אביבה קם – חובב טלפז

אני מעריכה מאוד את מאמריו של חובב טלפז. הם מבהירים יפה את המצב. אבל האם יכול מישהו להשלים לי את הסיפור המלא מאחורי שני המשפטים: "או שהתרנגולת תמות או שהפריץ"  וכן "שליח לא בא, לא מטלפן."

תודה למפרע

אביבה

לאביבה קם שלום רב,

שמחתי על ההזדמנות להשלים את הסיפור המלא מפרק ל"ה לגבי שני המשפטים במרכאות כפולות מתוך הסעיף השיקול הסיני. לטובת בהירות הקריאה הרי הפיסקה כולה.

"צפי המכולות הסיניות העלולות לעלות לגבהים בלתי מותרים ברציפי החוף של קליפורניה הדיר שינה מעיני צמרת ההנהגה הסינית. לפני למעלה משבוע שלחה סין הודעה חצופה – משהו על מיספר סעיפים שהיא מורידה משולחן הדיונים לקראת המיפגש בשבוע שעבר. התגובה האמריקנית היתה מהסוג של "שליח לא בא, גם לא מטלפן" (שלום חנוך). כעבור יומיים הם הודיעו על העלאת דרג ראש המשלחת לרמת סגן-נשיא סין!!! הם מעוניינים להרחיב את ההפוגה הזו קרוב ככל האפשר למערכת הבחירות של 2020 עד אז: "או שהתרנגולת תמות או הפריץ" דהיינו – או שטראמפ יודח או שלא ייבחר מחדש."

המשפט הראשון (במקור מתוך שיר של שלום חנוך) בא להדגיש באופן נחרץ וחד משמעי שעל הודעות חד צדדיות מהותיות בלב ליבו של מו"מ מורכב תבוא תגובה הולמת. ארה"ב פשוט התעלמה לחלוטין ולא הגיבה כלל למה שבדרך כלל היה צורך להגיב בצורה מפורטת (אולי ע"י שליח או לפחות ע"י צלצול טלפוני). כך אכן קרה. הסינים הבינו היטב את משמעות. השתיקה שהיתה יותר שתיקה רועמת – הובנה כראוי והסינים עצמם "החזירו" את הסעיפים שהורדו מהשולחן.

המשפט השני מתייחס למאות שנות הגולה באירופה שבהן נוצלו היהודים שגורשו מספרד כאריסים בחוות החקלאיות של הפריצים (בעלי האחוזות). השכר שקיבלו הותירם על כנם עם ארוחות עניים דלות. מתי זכו לראות רבע עוף על שולחנם? כשהן מתו או בתקופת הביניים בין מות הפריץ עד התמקמותו של הפריץ החדש – ר"ל לעתים רחוקות ובנסיבות גרועות.

תודה על תשומת הלב. בברכה רבה,

חובב טלפז

* * *

יואל נץ

מאמין

הָאֵל פָּסַק פְסוּקוֹ! – כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁנָּגוֹלָה:

הַדִּין, אִם כֵן, נִגְזַר, נֶחְתָּם וּכְבָר נֻדְפַּס.

קִבַּלְתִּי... לֹא אֶסְטֶה יָמִינָה וְלֹא שְׂמֹאלָה.   

מַבְטִיחַ! אֲבָל קֹדֶם כָּל תַּרְאוּ לִי אֶת הַפַקְס!

מָה עוֹלָמֵנוּ זֶה בַּמִּסְתָּרִים טוֹמֵן הוּא?

רוֹאֶה, גַּם מַאֲזִין, נִבְעַר מִלְּהָבִין...

כֵּן, אַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לְעוֹלָמֵנוּ,

אֲבָל לְצֶוֶת קַרְקַע מְמָאֵן לְהַאֲמִין!  

* * *

תקוה וינשטוק

1. "פגישה" עם ארתור קסטלר

בגיליון הקודם של העיתון הלילי הופיעה ביקורתו של העורך, אהוד בן עזר, על ספרו של ארתור קסטלר "אפילה בצהריים".

אני פגשתי את ארתור קסטלר. זה היה בתל אביב בשנת 1952-1953 בביתו של ד"ר ו. אליו באתי לפרקים לשפר את הכתיבה בעברית שלו. יום אחד, כשהגעתי לביתו, מצאתי שם זוג בגיל העמידה. בעל-הבית הכיר בינינו: "זה ארתור קסטלר וזו אשתו סינתיה. בואי שבי איתנו."

ראיתי לי כזכות גדולה להכיר את ארתור קסטלר. הוא היה אז מהנודעים והנחשבים בסופרי העולם, אם לא הנודע והגדול מכולם. הוגה דעות, פוליטיקאי, פילוסוף –אלה רק מקצת התארים שהוצמדו לו. כל ספר שהוציא, תורגם מיד לעברית, נדפס בכמה מהדורות ועורר ויכוחים עזים. בארץ שלט השמאל למינהו – והנה סופר מקליבר כזה כותב על אכזבתו מהקומוניזם ועל "משפטי טיהור" ואישים שהתוודו על פשעים ובגידות שלא עשו – והוצאו להורג. קראתי את "גנבים בלילה" ואת "אפלה בצהריים" שלו.

עתה ישבתי קשובה לשיחה שהתנהלה באנגלית. עסקה במצב בארץ ועברה לשיחת חולין. קסטלר, ידוע באהבתו ליין, סיפר בסרקזם כי הוזמן לבקר ביקב בראשון לציון וקיבל מהיקב ארגז מלא... מיץ תפוזים, בעלת הבית הביאה בקבוקי יין. שני הזוגות רוקנו את כוסותיהם ומילאו אותן מחדש.

הניסיון שלי ביינות הסתכם בעיקר מלגימות "קידוש" בערבי שבתות וחגים. תרבות היין טרם רווחה בארץ. שתיתי כמחצית הכוס וקסטלר, שמאחוריו כבר כמה כוסות, שאל למה איני שותה  – ומילא את כוסי מחדש.

לגמתי קצת לשם הנימוס והנחתי את הכוס. ואז התרומם קסטלר ממושבו, נטל את  כוסי בידו, הצמיד את זרועי הימנית למסעד הכיסא שעליו ישבתי בעוד רעייתו תופשת בחוזקה את ידי השמאלית. הוא פתח לרווחה את פי, שכבר היה פתוח קמעה מרוב תדהמה, וכך, כשידיי אסורות ומנועות מלהדוף ולהתנגד, אף לא לצעוק ולמחות, התחיל לערות את היין לפי. גופי בער ובה בעת התכסיתי בזיעה קרה. ראשי נעשה כבד. ניסיתי להחזיק את היין בפי והתחלתי לכעכע ולהשתעל. המשקה התפזר מסביב. הרטיב את השמלה שנדבקה אליי ואת הכיסא, עיניי היו מעורפלות ולחות. מהיין? מדמעות? התמלאתי אימה. חשתי קבס. הנה-הנה אני מתעלפת.

כל זה נמשך אולי דקה, ארוכה מאוד. לכל היותר דקותיים. אילו היה הדבר נמשך יותר היו הנוכחים מתערבים. כשהתרוקנה הכוס, כשכלה היין – בקרבי ומסביבי – הרפו בני הזוג ממני, ובעל-הבית תמך בי לבל אפול. איני זוכרת אם קיבלתי הצטדקות. כשהתאוששתי קמעה הלכתי לביתי ומיררתי בחדרי בבכי. חשבתי שדעתו של הסופר הדגול הזה נטרפה עליו.

היום אני חושבת שהכפייה האלימה הזו היתה בעצם אונס. אמנם לא אונס מיני אבל בפירוש אונס. נראה לי גם שהתיאום בלי מילים בין הבעל לאישה – הוא יוצק את המשקה, היא מחזיקה בקורבן כצבת – לא אירע בפעם הראשונה. זה נראה כעין הסכם-קבע ידוע מראש בין השניים, ואם היתה זו שכרות, לא היתה זו הפעם הראשונה של שיכרון אכזרי.

עתה קראתי על קסטלר בגוגל. הרבה דפים מקדיש גוגל לארתור קסטלר, תולדותיו ויצירתו. נדודיו והרפתקאותיו מזכירים לי במידת מה את ארנסט המינגווי.

שמתי לב במיוחד להערה בגוגל כי בספרי הביוגרפיות שנכתבו על קסלר מתלוננות נשים כי הוא התייחס אליהן באכזריות הגובלת במיסוגניות. האמנתי לעדותן. על ההתאבדות המשותפת של קסטלר ואשתו – האשה השלישית סינתיה, אותה פגשתי – נכתב כי קסטלר התאבד (בלקיחת תרופות יתר) כשהוא בן 78, חולה פרקינסון וסרטן – אולם סינתיה היתה במצב בריאותי טוב, וקסטלר כפה עליה במניפולציות את ההתאבדות.

אבל כיוצר היה גדול. 

2. ילדה חכמה

הייתי מוטרדת. אורחים באים ורציתי לכבדם בפירות בשלים כהלכה. לא קשים כאבן ולא על סף הריקבון. יום שישי. האורחים יגיעו רק ביום חמישי הבא אך אולי אצטייד כבר עתה, והפרי יבשיל ויאופסן במקרר ואחוש בטוחה.

 הלכנו לחנות החדשה לירקות ולפירות (אולי תמציא האקדמיה ללשון שם פחות מסורבל למכירת השניים יחד?) – חנות פרטית, לא מרכול, ודאי תתייחס לשאלות ברצון.

בעל החנות – שנתגלה במפתיע כחרד, בעל זקן, כיפה וציציות – הציע שנבוא בבוקר שאחרי סוכות. "תהיה סחורה  טרייה, מתאימה ליום חמישי." הבטיח, ואץ לרחוב עם קרטון ובו פרי עץ ואדמה, הזמנה של אחד הלקוחות.

גם אנו יצאנו מהר שלא להישאר בחנות ריקה ולעורר חשד. הסתבר שהחנות לא היתה ריקה. עימנו יצאה ילדה קטנה. מלקקת קרטיב שוטטה על המדרכה. ללא ספק בתו של בעל העסק. איך משאירים חנות מלאה כל טוב על "שומרת" כזו שזקוקה עדיין לשמרטף? מה כבר יכולה ילדה קטנה לעשות מול שודד ואפילו סתם נער גנב? לא תפשנו.

החלטנו לחזור לחנות ולקנות לצריכתנו הפרטית מהענבים שראינו בה. יקר, אבל חג, מותר להתפנק. חזרנו – והילדה הולכת בעקבותינו לחנות ונעלמת מאחרי מחיצת עץ. הכנסנו אשכול ענבים לשקית והמתנו לבעל החנות לשלם לו. המתנו – וכמעט עזבנו את הענבים והלכנו. לקוחה שהגיעה במקרה והבחינה בעצבנות שלנו הציעה שנפנה לילדה: "היא תסדר הכול! היא תסתדר בכל מצב!"

חשבנו שהאישה משטה בנו. לא עלה בדעתנו לפנות לילדה. אבל דבריה נאמרו במלוא הרצינות. החלטנו לנסות. העברנו את שקית הענבים מעל למחיצה – הילדה שמאחוריה הניפה את זרועה והגיעה לשקית. התקרבנו וראינו אותה שוקלת. מחשבת כמה נשלם, נתנו לה שטר של חמישים ומיד החזירה בדיוק את העודף. 

"בת כמה את?" שאלתי בתימהון.

"בת שבע וחצי."

"בכיתה בי"ת?"

"כן."

יצאנו נדהמות. איזה ילדה חכמה! גם מאבטחת, גם בלשית, גם "סוחרת"! כל צעד שלה היה מתוכנן ומחושב. איך עקבה אחרינו בלי להוציא הגה ו"סידרה" אותנו. איך  בגילה הרך היא מסייעת לכלכלת הבית. מבצעת הכול בדייקנות, ללא פחד ובלי להתבלבל.

 בדרך הביתה פגשנו באב שחזר לחנות.

"איזו ילדה נהדרת יש לך!" התפעלנו.

"היא המנהלת שלי!" אמר, פניו זורחות מנחת.

אבל בהרהור שני, אולי הילדה הזו, שאת שמה איני יודעת, אינה יחידה במינה. אולי עם שלל פלאי הטכניקה – הילדים של היום, נכדינו, ניננו, באמת חכמים מאוד. הרבה יותר חכמים משהיינו אנחנו בגילם, יותר חכמים ממה שאנחנו נוטים לחשוב. 

תקוה וינשטוק

* * *

ברוך  תירוש

שלום למכובדי ויקירי הרב ריק ג'ייקובס

נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה

ברכות לשמחת התורה, והצלחה בפעילותך הברוכה!

טורך "אקטיביים, ועוד איך" (ישראל השבוע 18.10.19), פרוש לפניי, והקריאה בו מרגשת ומעוררת מחשבות ותקוות. אני, כרבים וטובים בישראל, מכבד את קיום הזרמים השונים ביהדות, ורואה באנשי התנועה הרפורמית, גורם חיובי ביותר להבטחת ביצור האומה, ולשימור מורשת ישראל הנאורה מדור לדור.

כדבריך, בארה"ב מתנהלת התנועה הרפורמית בכיבוד הדדי עם שאר הזרמים ביהדות, אך בישראל, בעוונותינו ובמגבלות הדמוקרטיה, השתלטו עלינו תנועות האורתודוקסיה, מרחיקות מעלינו את שאר הזרמים ביהדות, וכופות את אמונותיהן בכפייה דתית חשוכה. לך בוודאי ברורה הסכנה לשלמות האומה על ידי כך, אולם עליי לציין כי בכך קיימת סכנה מוחשית להמשך קיומנו הציוני-מדיני. לכן, מסוכנת ההשתלטות החרדית יותר ממוראות הסרבנות והאלימות הערבית, שבעתיד יימצא לה פתרון.

כידוע, היישוב היהודי בארץ ישראל התקיים באורח דמוקרטי מופלא, מתחילתו בשלהי המאה ה-19, ולא מובן כיצד מנהיגינו, שבאו ממשטרי הדיקטטורה השפלים באירופה, הפעילו בכל יישובי המדינה בדרך, ובמדינת ישראל – משטר דמוקרטי מושלם. אולם, התברר שלדמוקרטיה יש מגבלות, וכפי שניתן ללמוד מתוצאותיה בעשרות שנות בחירות בארץ, לרשימות קיקיוניות יש שליטה הרסנית כ'לשון מאזניים' בהרכבת ממשלה. הבעייה נעשית חריפה יותר, כאשר חוגים מסויימים, לאחרונה מהמרכז ומשמאל, מתנכרים ואינם מצטרפים להרכב הממשלה מסיבות אישיות, וכופים על מרכיבה להידרש לסחיטות החרדים וגרוריהם.

בשל כך אנחנו נתונים לכפייה דתית חשוכה, ולהסדרים מעכירי ומכפישי חיינו,ה מיליארדים ממשאבינו. גרועה יותר היא הדרת הזרמים הנאורים והחופשיים, ובכללם תנועות הרפורמה, מהחיים במדינה, והרחקתם ההדרגתית ממוסדותיה. המבולקה הזאת מסכנת כאמור את המשך קיומנו הציוני-מדיני, והפתרון הדחוף הוא שידוד מערכות חברתי, שיאפשר הרכבת ממשלה איתנה ונאורה, בעזרת מעל ל-80 חברי כנסת ישראלים נאורים, הנבחרים בבחירות מדי פעם.    שאר כ-30 חברי הכנסת הינם מתנכרים לערכי הציונות, וראוי שיישארו באופוזיציה ביקורתית ולא הרסנית.

ממשלה איתנה שכך תורכב, תוכל לעצב חוקה ואורח משילות נאורים, תשחררנו ממשטר הרבנים הראשיים, ומכפייתם הדתית החשוכה. כבתפוצות, הרבנים יכהנו בקהילותיהם ולא יכפו את אמונותיהם על כלל הציבור המואס בהם. גם החינוך הממלכתי המוענק חינם, יהיה ישראלי אחיד בכל מגזרי החברה, וקהילות מיעוט תוכלנה, כבתפוצות, להוסיף שעות לימוד ייחודי לקהילותיהן.

השירות בצה"ל יופעל כחוק, וכל צעיר וצעירה יתייצבו בלשכות הגיוס לקראת גיל 18, לרישום ולמיון. אלה שאינם מתאימים לגיוס, ישוחררו מיד, ויוכלו ללמוד ולעבוד כרצונם, מבלי לדרוש תגמול כלשהו. המתאימים יגויסו ליחידות, ויתוגמלו היטב גם לאחר שחרורם, בנושאי השכלה, בריאות ותעסוקה. התקווה היא שעי"כ ישאפו בני נוער רבים להתאים עצמם לשירות בצה"ל ולקידום במעלות החברה.

אולם לשם כך, כאמור, עלינו לשדרג את רמת החיים ואיכותם בישראל, ולקדם עלייה רחבה של בני הקהילות הרפורמיות ארצה, ולבנות אווירה שתסייע להשתמש בתוצאות הבחירות, להרכבת ממשלה איתנה ונאורה. או אז ייתכן שנוכל גם לשכנע את הנהגות ערב לנהל איתנו משא ומתן אמיתי, לתיחום גבולות סביר ולשלום בר קיימא, לתפארת מדינת ישראל.

בהערכה, ובשאיפה לאחדות בישראל,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

ה"רציונאלי" – אורי הייטנר כפרויד*

אדם החסר יכולת להשיב לגופו של עניין (ad hoc) ובמקום זאת הוא פונה לאופיו של אדם personam) ad), ומציגו כמשוגע לא רציונאלי, מעיד בכך רק על עצמו.

במקום לענות עניינית (מה שכנראה אין ביכולתו לעשות), דבר שהיה חושף את צביעותו בקשר לנתניהו, עשה הייטנר כמנהג הסובייטים וקבע שאני "לא רציונאלי", ויש לי "דחפים". ("חדשות בן עזר" 1485)

(חלילה אם יגיע לשלטון עלול עוד הייטנר לנהוג כמנהג הסובייטים ולשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי).

הגדרת החקלאות כ"טרוריסטית" הינה לדידו של הייטנר "רציונאליות", שנאת נתניהו זו "רציונאליות", ועיוות ההיסטוריה על בגין, גם היא "רציונאליות". (בתנאי שתהיה נגד נתניהו).

אני מוכרח להודות, אינני מתיימר להיות "פרוידיאני" כהייטנר, אבל אני קובע שהייטנר הוא דוגמא מופתית לאדם רציונאלי, ואפילו רציונאלי מאוד.

בעבר הערכתי מאד את כתיבתו של הייטנר, ולא פעם גם יצאתי להגנתו מפני דורשי צינזורו, אבל מאז נעשה הייטנר עסקן פוליטי (כושל) של מפלגה, הוא בהחלט מוכיח את התיזה של מקיאבלי. מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרקים 15,18) מסביר כי פוליטיקאי לא יכול להיות טוב לב, נאמן, ישר, וירא שמיים. אם הוא באמת בעל תכונות אלו, הוא ייפול בהכרח.

פוליטיקאי יכול להצליח רק אם יתחזה לבעל תכונות אלו, כלומר אם ייצור לעצמו דימוי שכזה. ככל שיהיה שקרן טוב יותר, כך יחשבו שהוא דובר אמת.

מרגע שאורי הייטנר הפך לעסקן פוליטי-מפלגתי, (כושל), האמת שוב אינה נר לרגליו.

 ה"ביביפוביה", אותה תשפוכת של שנאה וארס לנתניהו. הביאה אותו לביטוי הפתטי של הערצת בגין. אין פתטי מהערצת בגין בגלל שנאת נתניהו, אבל זהו בעצם הביטוי האמיתי  ל"רציונאליות" של הייטנר. הרציונאליות הפוליטית שלו כפוליטיקאי מחייבת אותו לשקר כדי להגיע לשלטון.

הייטנר אינו רק אדם רציונאלי, אלא גם בעל "דחפים", ואצלו כפוליטיקאי אין סתירה בין השניים.

  ככל פוליטיקאי רציונאלי חייב הייטנר להיות גם בעל "דחפים". דחפים להגיע לשלטון, (ולקבל ג'וב מסמולינסקי-יעלון). הרי איך אמר מקיאבלי: "כל מעשה נידון ע"פ תוצאתו." כלומר בשביל הפוליטיקאי, המטרה מקדשת את האמצעים בדרך לשלטון.

* ב"מילון פילוסופי קצר" הוצאה סובייטית מ-1951 שתורגם לעברית, מוגדרת הפסיכולוגיה של פרויד: "מדע סלף בורגני".

מחלת הנפש "ביביפוביה"

בחיבורו "אוטואמנציפציה!" (1882) ניסה יהודה לייב פינסקר (אין לו קשר עם פינסק) להסביר את האנטישמיות כפסיכוזה, מחלת נפש, פוביה מפני יהודים.

פינסקר, ראה את האמנציפציה ליהודים כדבר בלתי אפשרי. כרופא מתבולל, הוא האמין רוב ימיו שרוסיה תיעשה בהדרגה מונרכיה חוקתית, עם קידמה חברתית ושוויון לכול, אך פרעות ה"סופות בנגב" שינו את גישתו. [ויקיפדיה: הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית, בעיקר באוקראינה. הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נארודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון]. הוא זועזע מהשתתפות יסודות "תרבותיים" ברוסיה בפרעות. סמינריוניסטים, סטודנטים, ואינטלקטואלים שמאלניים מתנועת "נארודניה ווליה" – ומן התפקיד שמילאו העיתונים בהסתת האספסוף. מכאן הסיק פינסקר ששנאת היהודים איננה רציונאלית אלא היא מחלת נפש שבהּ חולה החברה הלא-יהודית. את המחלה כינה פינסקר בשם "יודופוביה": פחד מיהודים. פחד זה, לדברי פינסקר, הוא מקור השנאה החולנית של הלא-יהודים ליהודים בכל הדורות. כך כתב ב"אוטו-אמנציפציה": "היודופוביה" היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית, וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה.

"פחד שבגללו נהוג לעשות את כלל האומה היהודית אחראית לעבירות הממשיות או המדומות של פרטים מתוך חבריה. הטלת אשמה על היהודים בכל מיני אשמות: הם צלבו את ישו, הם שותים דם נוצרים, מרעילים בארות, מלווים בריבית, מנצלים את האיכר וכו'. אשמות אלה ואלף כאלה כלפי עם שלם נמצאו תלויות על בלימה – וכי רופפות הן... אשר על כן, האשמות שהם נטענים עליהן, ברגיל כוללניות הן, על-הרוב קלוטות מן האוויר..."

 שנים אחר כך חשף ברל כצנלסון את מחלת הנפש "יודופוביה" גם אצל היהודים, ה"אוטו-יודופוביה": "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט!" (נאום 1 במאי 1936; פורסם ב"דבר" 4 במאי 1936)

כשם שהיודופוביה הינה מחלת נפש כך גם ה"ביביפוביה" – שנאת נתניהו, הינה מחלת נפש. ודוק: אין מדובר בהתנגדות פוליטית לדרכו של נתניהו שהיא לגיטימית, אלא בתשפוכת פתולוגית לא רציונאלית של שנאה וארס לנתניהו הרואה בו את מקור כל הרוע בעולם, שייפסק רק עם לכתו ("בעגלא ובזמן קריב"...)

הלוקים ב"ביביפוביה" מריעים לכל הישג של אויבי ישראל, למשל האיראנים, כי הוא מהווה גם פגיעה בנתניהו. 

ודוק: אינני מעריצו של נתניהו, כתבתי עליו יותר ביקורת משבחים, ואני רואה את ה"ביביסטים", מעריציו הנרצעים של נתניהו, כצד ההפוך של מחלת הנפש "ביביפוביה", אבל במערכת הבחירות האחרונה עמדה רק ה"ביביפוביה" במרכז ההתמודדות הפוליטית.

כשם שהמשותף ברשימה הערבית המשותפת הוא רק שנאת ישראל, המשותף בין כל שאר המפלגות הוא רק שנאת נתניהו.

דוגמה לביקורת על ה"ביביפוביה" מחלת הנפש של תשפוכת שנאה וארס לנתניהו, מביא דווקא יריבו הפוליטי של נתניהו, חיים וישניה-רמון.

בדומה להאשמתי ע"י הייטנר ב"אי רציונאליות" הואשם גם חיים וישניה-רמון האשמה "פסוודו–פסיכיאטרית" שנטרפה עליו דעתו.

במאמר ב"הארץ" יוצא חיים וישניה-רמון נגד התופעה הזו של מה שאני מכנה "ביביפוביה".

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8003552

(חיים וישניה-רמון, תסמונת משגב, "הארץ" 18.10)

בתגובה להאשמה של כתב "הארץ", אורי-הורוביץ-משגב, שרמון תומך בנתניהו, קובע רמון ש"משגב לוקה באובססיה, ומוכה בסנוורי שנאה (לנתניהו) שמעבירה אותו על דעתו ומחבלת במילוי חובתו העיתונאית."

וכך הוא כותב:

"אורי משגב העליל עליי עלילה בזויה: 'חיים רמון מגויס בכל מאודו למען נתניהו' ('הארץ', 10.10). הערת פתיחה: לפני שכתבתי את תגובתי שלהלן, עברתי חווייה לא קלה, כשבדקתי את הרשימות שפירסם משגב בשנה שחלפה בעיתון 'הארץ' ובבלוג שלו.

"משגב פרסם כ–140 מאמרים, 80 מהם (שמונים!) עסקו בבני משפחת נתניהו. משגב התמקד כמעט אך ורק בהתנהלותם האישית ובפרשיות המשפטיות שבהן מסובכים בני הזוג נתניהו. כ-20 מאמרים עסקו בשרה נתניהו, מהם 13 ב"פרשת המעונות". אפילו תסרוקתה של גברת נתניהו זכתה למאמר ("התסרוקת קודמת לנוהל", "הארץ", 6.8). ב-15 מאמרים השתלח משגב במערכת אכיפת החוק. רובם הוקדשו ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (כמו "מנדלבליט החליט להתגייס לטובת ביבי", "הארץ", 14.3.19). גם ראשי הפרקליטות לא חמקו מזעם כתיבתו הפרועה ("מנדלבליט, ניצן ובן ארי — שלטון הצחוק", "הארץ", 6.9.18). הסיבה לכך – הם לא עמדו בציפיות של משגב וטיפלו לטעמו ביד רכה מדי בבני הזוג נתניהו. אפילו עיתונו "הארץ" זכה לשני מאמרי גידופים מצד משגב, כשהיה נדמה לו, ש"הארץ" אינו חריף דיו במלחמתו בבנימין נתניהו.

"לכן, אינני מתפלא על כך שכאשר חרגתי ממקהלת השנאה, "כיבד" אותי משגב במאמר שטנה מלא שקרים, סילופים וחצאי אמיתות ואף זיכה אותי בחוות דעת פסוודו-פסיכיאטרית ופסק שנטרפה עליי דעתי. אסתכן ואגיב בפשטות: משגב לוקה באובססיה, ומוכה בסנוורי שנאה שמעבירה אותו על דעתו ומחבלת במילוי חובתו העיתונאית. הוא נחשף כמוכה במחלה, שראוי לקרוא לה על שמו "תסמונת משגב" ("ביביפוביה" נ.כ.). אבל למרבה הצער, מחלה זו איננה מחלה ייחודית למשגב. לו היתה מחלה זו נחלת מעטים בלבד, לא הייתי עוסק בה ובו, אולם לצערי תסמונת משגב כמוה כמגיפה שחלקים רבים בחברה הישראלית חלו בה, והיא פשתה בעיקר בקרב האליטות.

"החמור מכל הוא שתסמונת משגב ("ביביפוביה" נ.כ.) מאפיינת את מפלגות השמאל והמרכז.

"לתסמיני המחלה מאפיינים רבים.

"תסמונת משגב ("ביביפוביה" נ.כ.) מתאפיינת בצביעות ובמוסר כפול, המגולמים, למשל, ביחסו לאהוד ברק אלילו ("מי מפחד מאהוד ברק", "הארץ", 1.11.18). התנהלותו המושחתת של ברק בענייני כספים במשך שנים (הוא אף קנה "שלטון בכסף" לפי מבקר המדינה) – לא הפריעה למשגב, המעריץ הפתטי, לסגוד לו; לא הפריעה גם לא לאנשי המרכז-שמאל, ומרצ בראשם, לאמץ את ברק לחיקם הפוליטי. מהשחיתות של ברק התעלמו שוחרי המוסר והחוק כמו משגב, בשעה שהם לא חדלו לנפנף במרץ בשחיתות של נתניהו.

"הצביעות והמוסר הכפול של חבורה זאת באים לידי ביטוי בולט ביחסם כלפי אביגדור ליברמן: האיש היה מוקצה בעיניהם יותר מעשור גם לאחר שנסגרו כל התיקים נגדו והוא זוכה במשפט בפרשת השגריר, ולפתע, יום בהיר אחד באפריל השנה, כשהתברר למחנה "רק לא ביבי" כי ליברמן מונע מנתניהו להרכיב ממשלה, הוא הפך לגיבורם ומושיעם."

כשם שיש להביא מרפא למחלת הנפש "יודופוביה", ו"אוטו-יודופוביה" יש למצוא מרפא בהקדם גם למחלת ה"ביביפוביה".

[אהוד: אורי משגב, כמו חמי שלו, עמירה הס, גדעון לוי, קובי ניב ו"עיתונאים" וכותבים דומים להם בדעותיהם ב"הארץ" – הוא אחד מאלה שאותם אינני קורא בעיתון, או שאני קורא רק כדי לדעת את האמת – שהיא כמעט תמיד ההפך הגמור מהעובדות, מהדעות ומ"הכתבות" של החבורה הנלוזה הזו].

הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל –

 שליחת הרשות הפלישתית

חבר הפרלמנט של אש"פ, ד"ר מוסטפא ברגותי, אמר בריאיון לתחנת רדיו דרום אפריקנית כי "חלק מהמאבק שלנו" הוא בכנסת, שכן הנוכחות הערבית "תהווה מכשול לדברים רבים שישראל מתכננת," ובין היתר, הוא פועל לקדם את תנועת החרם נגד מדינת ישראל.

ברגותי טען כי הפלסטינים מעודדים את ערביי ישראל להצביע משום שהם רואים את המאבק של הערבים אזרחי ישראל כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני.

"אנחנו חושבים," אמר ברגותי, "שפלסטינים שגרים בישראל ויש להם סוג של אזרחות צריכים להצביע משום שכך הם מגדילים את מיספר הפלסטינים שמתנגדים לשיטת האפרטהייד ותומכים במאבק שלנו."

ברגותי ציין כי הוא רואה לנגד עיניו מטרה אחת של איחוד כל החלקים בחברה הפלסטינית תחת מאבק אחד. "אחת המטרות שיש לנו במפלגת היוזמה הלאומית הפלסטינית היא איך לאחד מחדש את כל הפלסטינים בין אם הם חיים בשטחים כבושים או בתוך שטחיי 48' או בפזורה כפליטים. לאחד מחדש את הפלסטינים סביב מטרה אחת ותחת אסטרטגיה אחת היא המטרות החשובות שלנו. לכן אנחנו מעודדים אנשים להצביע. הם צריכים לעשות זאת. משום שהם צריכים להשתמש באפשרות הזאת, למרות שהכנסת היא פרלמנט מאוד ריאקציונרי, אבל הנוכחות שלהם יכולה להוות מכשול לדברים רבים שישראל מתכננת."

https://rotter.net/forum/scoops1/580729.shtml

https://www.makorrishon.co.il/news/178217/

ברור לכן מדוע האקטיביסטים הפרו-איסלאמיים תומכים ברשימה הערבית המשותפת  (בשנאת ישראל) ומנסים לתת לה לגיטימציה.

קשה עם זאת להעלות על הדעת שמפלגת כחול-לבן תקים עימה ממשלת מיעוט, אבל מי יודע, אולי מחלת ה"ביביפוביה" תכריע אותה.

חניבעל אד פורטס (בשער)

 "חָנִיבָּעֲל אָד פּוֹרְטָס" (hannibal ad portas) "חניבעל בשער" הוא ביטוי רומי שמשמעו: חניבעל עומד בפני שערי רומא. צרה גדולה עומדת בשער, אין להתמהמה. ויש לפעול בדחיפות מול הסכנה.

Iran ad portas!

מכל עבריה של ישראל, מלבד הים, עומדת איראן בשער. מדרום בעזה, בצפון בלבנון, ובמזרח בסוריה.

זה האות לפעול. אין להתמהמה. יש להקים בדחיפות ממשלת איחוד לאומי של הליכוד וכחול לבן.

הסיכוי שבנימין גנץ יפעל נגד הסכנה טוב יותר מבנימין נתניהו מבוטל – אבל לנוכח הסכנה אין ברירה, עליהם לחלוק בשלטון ומיד.

בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי

רחל פרומן-קומלוש טוענת ששנאת ישראל והזדהות עם האוייב (מה שאני מכנה "תסמונת ויינינגר") אצל יהודים, מקורה בשנאת בית-ההורים.

אין לי הוכחה על נכונות הטעה מבחינת הסטטיסטיקה, אבל הנה בהחלט נושא מעניין למחקר.

השבוע היא קיבלה חיזוק לטענתה:

פרופ' דוד הראל, חתן פרס ישראל וסגן נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, הקים תנועה יהודית-ערבית משותפת שמטרתה להיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

בנאום הבכורה אמר שהוא מתבייש בראשי המדינה, באופוזיציה ואפילו באביו הפרופ' אהרון הראל-פיש ז"ל, שהיה מראשי אונ' בר אילן וממייסדי "התנועה למען א"י השלמה".

https://mobile.twitter.com/IshayFridman/status/1184094905938956289

על זה אמר ישעיהו הנביא: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי..." (ישעיהו, א', ב')

ואם כבר הזכרנו את חזון השלום של ישעיהו הנביא, כדאי לקרוא את פתרונו: (ישעיהו י"א, י"ד)

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

מכנו והיהודייה שלו

ליוסף קסל

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.5.1973

לפני 46 שנים

יוסף (ז'וזף) קסל הוא סופר יהודי צרפתי, אשר נולד בשנת 1898 במושבה היהודית קלארה אשר בפאמפאס (בערבה) של ארגנטינה, שם שימש אביו, פליט מרוסיה, כרופא. חייו של יוסף קסל היו גדושי הרפתקאות. הוא למד בצרפת. במלחמת-העולם הראשונה התנדב לחיל-האוויר, זכה באות-הצטיינות, ובימי מלחמת-האזרחים ברוסיה הצטרף למפקדה הצרפתית בסיביר. התגלגל ברוסיה, סיביר ואמריקה. הוא התפרסם ב-1923 בזכות הרומאן הראשון שלו "הערבה האדומה", וקיבל פרס על קובץ-סיפוריו "הלבבות הנקיים" אשר ממנו לקוח הסיפור "מכנו והיהודייה שלו", המתאר את ימי הטבח ביהודים באוקראינה לאחר מלחמת-העולם הראשונה.

הוא השתתף ב"ז'ורנאל דה דיבא" ובעיתונים אחרים, והיה מעורכי השבועון הצרפתי "גריגואר". כל חייו היו כמין סרט-הרפתקאות: הונלולו, טוקיו, הונג-קונג, כלכותה, אפגאניסטאן. לאחר ביקורו בארץ-ישראל, פירסם ספר רשמים בשם "ארץ האהבה", אשר דומני שלא תורגם לעברית. ב-1962 נבחר לאקדמיה הצרפתית. לעברית תורגמו מספריו: ""מכנו והיהודייה שלו" (1930), "במימי סין" (1950),  "צבא הצללים" (1954) ו"האריה".

תחילתו של הסיפור "מכנו והיהודייה שלו" הוא בלילה פריסאי, במונמרטאר בשנות העשרים [למאה ה-20]. המספר, עיתונאי במקצועו, יושב לפנות-בוקר בבית-קפה קטן, לאחר עבודת לילו בעיתון, ופוגש במוכר-עיתונים רוסי, ומתגלה שהרוסי היה עיתונאי בטרם ירד ממעמדו, וגם אחד משלישיו של הבאטקו (אבא) האוקראיני מכנו. תמורת ארוחה דשנה בת מנות רבות, הוא מוכן לספר את סיפורו. העיתונאי מסכים. הם עוברים למסעדה, ומוכר העיתונים מתנפל ברעבונו על הארוחה ומספר.

הוא פותח בתולדות-חייו של מכנו. כיצד היה נער-פרא מתחילתו, אירגן כנופייה בימי המהומות של 1905, שדד ורצח באוקראינה אחוזת האש ושטופת הדם. נאסר ונשלח לסיביר ושם שיפשף כבליו זה בזה, בעקשנות של מטורף, עד אשר שוחרר ב-1917, חזר לאוקראינה ונעשה שוב מנהיג כנופייה, שדד את האחוזות הגדולות, ניהל מלחמה פארטיזאנית נגד הגרמנים, אחרי-כן נגד הבולשביקים, התחבר אליהם נגד דניקין, התחבר אל ורנגל נגד הבולשביקים, ביחד עם האטמאן גריגוריב כבש את אודיסה, בגד בו והרג אותו, הרג יהודים, בורגנים, אופיצרים, קומיסרים, בקיצור, במשך שתי שנים הילך אימים על כל אוקראינה באומץ-ליבו, באכזריותו, במהירות תמרוניו ובמעשי בגידתו.

מוכר-העיתונים היה חבר בקבוצה אנארכיסטית במוסקבה ב-1918. לאחר שנכשלה הקבוצה בהתנקשות קטנה, ברח ברכבת לכיוון קיוב, עבר מטריטוריה אדומה לטריטוריה לבנה, ובדרך התנפלו על הרכבת אנשיו של מכנו, עצרו אותה, שדדוה, ואספו את כל הגברים בכיכר הכפר. המוזר הוא שהיתה למוכר-העיתונים תשוקה כבירה להשתייך לאנשיו של מכנו, אף-על-פי שהיה צפוי למות, בטבח אכזרי, יחד עם כל נוסעי הרכבת. בסגנון סיפורו יש תערובת של חולשה, התרפסות, אכזריות ושנאה.

מתלווה אליו באותו בוקר פריסאי קוזאק, אף הוא מאנשיו של מכנו, והלה מספר כיצד נחלץ מוכר-העיתונים ממוות ועלה לגדולה:

"אני התנפלתי עליו, בטרם שנגעתי באחרים, כל-כך הבחילני ראשו המזוהם, והוא נתמלא פחד כזה, שעודד בו גם כוח וגם עוז-לב, ובעוד אני מרים את חרבי, בעט ברגלו בתחתית בטני. צריך להגיד את האמת, כי זאת היתה בעיטת רגל נאמנה. כמובן, זה מצא חן בעיניי הבטקו. זה עורר בו צחוק, והוא היה צוחק לעיתים רחוקות מאוד. ואז חנן את האיש הזה, אשר התוודע מהר אל יתר פושקי-השפתיים, שעטרו את הבטקו, השד יודע לשם מה, והוא נעשה אחר-כך אחד מראשינו." (עמ' 31).

בדצמבר 1918, לאחר צאת הגרמנים, כבש מכנו את יקטרינסלאב, ואף שהעיר נכנעה לו, נמשכו חמישה ימים הביזה, האונס והשכרות של אנשיו. מכנו לא אהב יהודים, ואת רציחתם חשב לחובה אמיתית ומילא אותה בהתלהבות רבה, ולתוך כל התופת הזו נקלעה עלמה יהודייה ושמה סוניה, הזקוקה לרשיון-מעבר כדי לצאת מן העיר. שניים ממפקדיו של מכנו רבים עליה וסופה שהיא נופלת בידיו. קומתו של מכנו היתה נמוכה למדי, כתפיו צרות וחזהו נפול. הוא לבש מותנייה של ארג שחור, מגפיים גבוהים ומצנפת פרווה. לפניו היה אותו צביון חולני, שהיה לגופו: צהובים-אפורים, מגולחים למשעי, מופלאים באכזריות הפה ורזון הלחיים. עיניו הקטנות לא שינו מעודן את הבעתן הערמומית והעקשנית.

שיאו של הסיפור במפגש בין מכנו וסוניה. הוא מאיים עליה ומתייהר באכזריותו, והיא אינה מוכנה להבין מדוע, ומכנה אותו "אדם אומלל שכמותו." הוא אומר לה להפשיל את שרווליו ומראה לה שני חריצים עמוקים אשר חרצו הכבלים באמות-ידיו בשנות מאסרו בסיביר.

סוניה אינה שואלת כלל על-שום מה ישב בבית-האסורים. "ואמנם אין להתפלא על זה, כי היא הלא היתה עלמה רוסית צעירה, אשר התחנכה על ספריהם של דוסטוייבסקי וטולסטוי, שלפי השקפתם מכפר העונש על החטא אלף מונים. היא תפסה מתוך רטט את ידיו, ובלי שום בחילה, כאילו היו ידיו של אחיה, התחילה מלטפת את הצלקות הנוראות. אצבעותיה הענוגות החליקו בקלות על אמות-הידיים הארוכות, מכנו עצם את עיניו, כאילו סבל ברגע זה ייסורים נוראים, על כי אינו יכול לשנות את מבטו. מדוע נמשכה אל הפרא הזה? אומרים, כי הנשים אוהבות דם, כי פושעים פליליים לוקחים את ליבן, וכי למרות היותן חלשות ורכות, מתעוררת חושניותן בקרבתו של אדם, אשר תכופות היה שליחו של המוות.

"העלמה הצעירה הזאת היתה טהורה שבטהורות, אך לא יכלה לשלוט על בשרה, כי הבשר הוא משכן לכל תבל וזימה. וכי יודעים אנו איזה מחשבות שיגעון יכולת לנצנץ בראשה של עלמה עשירה והוזה! אפשר כי חשבה שהיא הולכת לגאול את האומלל הזה, להביאו לידי תשובה, להעלותו לחיים אחרים." (עמ' 48-50).

מכנו אינו מתגבר על טבעו, כשהיא מרפה ממנו ושואלת בהיסוס, אם יוכל להראות לה מקום לישון, הוא מתנפל עליה, היא סוטרת על לחיו, הוא מצווה: "לצלותה!" – בכייה ממיס את ליבו. וגם בהיוודע לו כי יהודייה היא, אינו חוזר בו מחנינתו ומן החסות שפרש עליה.

סופו של הסיפור בהתנצרותה של סוניה ובנישואיה לבאטקו מכנו בכפר מולדתו "שדה החינגה": "מביתו של מכנו עד הכנסייה היתה כל הדרך מכוסה בשטיחים הכי יקרים. בבוכרה, פרס וטורקיה הם נארגו מתוך אורך-רוח, הם קישטו את החנויות ואת בתי העשירים, ועכשיו רמסו אותם הסוסים של הבאטקו, של היהודייה הצעירה ושל בני-לווייתם. בכנסייה שרה מקהלה נהדרת, אשר הובאה על-ידי בחורים מזויינים ברכבת מיוחדת מהעיר הסמוכה. והיין קלח מחביות מלאות, והרובים קירקשו כלפי השמיים. החגיגה נמשכה שישה הימים, במשך עשרה ימים לא העז אף אחד להיכנס לתחום של עשר פרסאות מסביב ל'שדה החינגה', כי היורים של מכנו, שיכורים מכוהל, ומטורפים מאי-שינה, ירו בלי הרף במכונות-ירייה, למען פרסם את חתונתו של הבטקו." (עמ' 62-63).

אינני יודע מה מידת אמת ומה מידת הדמיון בסיפור-הרפתקה מוזר ומקפיא-דם כמו זה, שאכזרית ותום, שנאה ומסכנות מעורבבים בו. האם באמת היתה נערה יהודייה שנפלה ברשתו של מכנו ונישאה לו לאחר שהמירה את דתה, והאם עשתה כך בחפץ-לב וכמעט מתוך אידאליזם, או בהתעוררות יצרי השלטון [אולי צ"ל השטן?] כבסיפורו של קסל, או שאין כל זה אלא המצאה שעלתה בדעתו?

מכל-מקום, זהו אחד הספרונים המוזרים ביותר שהתגלגלו לידי.

* יוסף קסל: "מכנו והיהודייה שלו". תרגם מצרפתית י. פישמן. הוצאת בימ"ס "מוריה" תל-אביב, תר"ץ,  1930. 63 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק שנים-עשר

מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים

תשעה חודשים לאחר העלייה על קברות הבני-משפחה לוין בצפת ילדה נג'ימה-מירל'ה בירושלים בת ונקרא שמה בישראל אפרת.

בגלל רזונה ובגדיה הרחבים, שניראתה היא-עצמה כנערה-ילדה, לא ניכרו בה סימני הריונה ואיש גם לא ידע על כך כי כל מנהגה היה כרגיל. סלובה הצולעת, גדולה ורחבה, לקחה על עצמה את ההריון וסיפרה לכל שומע שהיא מצפה לפרי-בטן בזכות העלייה על קברות הבני-משפחה הקדושים בצפת. מאז שילדה את יחזקאל באיסטנבול, והגם שבן-ציון פקד אותה לפחות פעמיים-שלוש בחודש ממה שנותר באונו אחרי שהזריע אחור ופנים את נג'ימה-מירל'ה – והגם שהקפידה סלובה על כל דיני הטהרה והלכה למקווה כנדרש, לא הצליחה להתעבר, ולכן שמחה על הריונה של נג'ימה-מירל'ה כאילו היתה זו היא-עצמה, וכך גם התנהגה לעיני כל רואיה. סלובה גם עזרה לצרתה-החביבה-עליה ללדת ועזרה לה לצעוק בלדתה, ואיש לא הורשה להיכנס לחדר הלידה לבד ממיילדת ספרדייה זקנה אחת, אסתריקה עוזיאל, שהושבעה לשמור לעולם ועד את סוד חילופי היולדות.

בן-ציון היה מבכר על פניה מיילדת אילמת ואולם כזו לא נמצאה בכל ירושלים גם לא בקרב המוסלמים. יכול היה לקחת את המיילדת המוסמכת והידועה לשם ולתהילה בעיר, פֵייגֶע די בּאבֶּע, אלמנת ר' ישעיהו פְּרֵס, ואולם חשש כי ברוב הגינותה לא תיאות לשמור סוד חטא שכזה. 

התינוקת הרזה והכהה מצצה ברעבתנות את שדי אימה, שאמנם תפחו במקצת אחרי הלידה והתמלאו חלב, אבל הכמות היתה מעטה מדי. מה עוד שההנקה נעשתה בסתר, וכלפי חוץ היתה סלובה מנענעת את אפרת הפעוטה כדי להרגיעה, ותוחבת לפיה הקטן פטמת שד גדולה אך ריקה. תחילה היתה היונקת מרוצה מעצם המציצה ואולם כאשר התחדש עליה הרעב, ושדי אימה הזעירים כשל נערה מתבגרת לא הספיקו – הביאו מינקת ערבייה אוּם-חַאלֶד, שהיתה באה עם חאלד העולל ומיניקה חליפות את אפרת ואותו עד שאמרו שהשניים הם כאח ואחות כי מאותם שדיים ינקו בראשיתם ואותו חלב זרם בהם.

קשים היו חיי משפחת בן-ציון בירושלים ולא בגלל ריבוי נשותיו. חומותיה של העיר, על מגדליהן הגבוהים, היו סגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד לזריחתה והעיקו על רוח יושביה הדלים, שהצטופפו בחצרות סגורות בצידי סימטאות שהיו קמורות ואפלוליות ברובן. גם בצהרי יום שישי, כאשר המוסלמים היו מתכנסים במסגד אל-אקצה לתפילה, נסגרו שערי העיר כי לפי אגדה עתיקה, ששורשה כניראה בכיבוש העיר על ידי קיסר ביזנטיון הרקליוס, עתיד האוייב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפילה בציבור.

 השממה אפפה את ירושלים מכל צד. כבישים וכלי-רכב ממונעים טרם נודעו בארץ, אפילו עגלות טרם היו. הדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים, והעולים לעיר באו בשיירות מלוות מישמר. כאשר הגיעה משפחת בן-ציון לשער יפו, והוא ירד מבהמתו, ניגש אליו שמש הקהילה היהודית, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, וקרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אמנם הסולטאן עבד אל-מג'יד, שעלה לשלטון בשנת 1839, ציווה על סדרים מתוקנים יותר בכל רחבי ממלכתו, אבל בארץ-ישראל שלטו אלה בצד אלה ראשי שבטים בידואים וברשותם פרשים מזויינים, שלטו שודדים ורוצחים מפורסמים, אפנדים עריצים ומושלים תורכיים. פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש. הפחה היה כל-יכול, יותר ממלך, והוא שלט כפרא אדם, כעריץ, ובו בזמן הוא עצמו היה עבד לסולטאן, שעלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו, שיישלח אליו כרות ומשומר בתוך שק מלח. הואיל ו"השער העליון" באיסטנבול מוסר את השלטון בפחווה לשנה אחת בלבד, מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במיסים כבדים במשך חודשים אחדים בלבד, וכל מינוי של פחה חדש מבשר צרות נוספות.

גדולה היתה העזובה בעיר ורבה ההזנחה בחיי תושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים. מרצפות הסימטאות היו רעועות. קירות הבתים העתיקים העלו טחב. מי השופכין זרמו מחצרות הבתים. ערמות אשפה ונבלות חיות ובהמות הושלכו בצידי הרחובות ובמשעולים שמחוץ לחומה, העלו סירחון, וקיננו בהם מחלות שעשו שמות בקרב התושבים. בכל חלקי העיר היו עיי מפולת רבים שבהם שכנו ינשופים ועטלפים, זחלו נחשים ארסיים ושרצו עקרבים ושרצים אחרים.

שנת 1853 היתה שנת בצורת קשה. גם כאשר אדר ב' הגיע לא היו עדיין גשמים ככול הצורך, והזרעים שנטמנו בקרקע נעשו שדופים, מבקשים לשתות מי גשם, ואין. המחסור החמור במים, בעיר שנערמו בה ערימות אשפה שמעולם לא פונו על ידי השלטונות, וכן מציאותו של בית-המטבחיים העירוני בתוך העיר, בקרבת מקום לרובע היהודי, גרמו לכך שבסוף אותה שנה שחונה פרצה מגיפת אבעבועות, שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.

השנה שלאחריה היתה קשה שבעתיים מפני ריבוי הגשמים, השלגים והקור, שירושלים לא ידעה כמותם, ובגלל העוני והמצוקה שהיו נתונים בהם יהודי העיר, שכן ערב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים, במארס 1854, אסר הצאר ניקולאי הראשון את משלוח הכספים ליהודי ארץ-ישראל, וכך ננעלו דלתות העזרה ונפסקו צינורות השפע ומצב היהודים היה קשה ביותר. מלחמת קרים המיטה אסון על תושבי הארץ בכלל ועל יהודיה בפרט.

הקור והשלג באותו חורף של שנת 1854 גרמו למחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. הדרכים המובילות לירושלים התכסו שלג וכפור והיו מסוכנות למעבר חמורים וגמלים. הפלחים מכפרי הסביבה לא יכלו להביא את תוצרתם ואת העצים והפחמים להסקה. אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור. קופת הקהילה היתה ריקה, ומעט הכספים שהגיעו מאירופה לא הספיקו אפילו לתשלומים שחבו שוכרי החצרות היהודים למוסלמים בעלי החצרות.

כה חזק היה הקור שחמשת בני המשפחה לוין צופפו בפינה אחת של החדר על גבי כרים, בדים ועורות כבשים ששימשו כיצוע משותף וגם ככיסוי, ליד התנור. סלובה שכבה לימינו של בן-ציון והתינוקת אפרת על חזה, ולשמאלו נג'ימה-מירל'ה והילד יחזקאל בחיקה. שעה ארוכה רעדו כי חום התנור לא הספיק והמיחם כבר התקרר. אף שכבר הניקה אום-חאלד את התינוקת די שובעה, תקעה סלובה בחושך את פטמתה הגדולה לפיה של אפרת כדי להרגיעה, והמציצה הסבה כניראה לשתיהן הנאה. כשהחלה התינוקת נרדמת העבירה אותה מעל בן-ציון לנג'ימה-מירל'ה, וקיבלה חזרה את יחזקאל. נג'ימה-מירל'ה חיבקה את בתה ושיחקה בה כצעצוע וניסתה אף היא לעניין אותה בפטמתה הרזה, אך זו שמטה אותה ונרדמה.

לעיתים היה בן-ציון עולה על סלובה ומספק לה עונתה והיא קולטת אותו בדממה ומתפללת שתזכה בפרי-בטן ונודרת נדרים לשם כך, ונרדמת. בן-ציון העייף מבקש לישון אף הוא, מכוסה בנשותיו ובילדיו, אבל נג'ימה-מירל'ה לשמאלו אינה מניחה לו. רועדת בקור יותר מכולם בגלל רזונה, היא מבקשת מבן-ציון לאסוף אותה אליו, פורשת עצמה עם התינוקת שלה על פלג-גופו השמאלי, ששייך עתה בעיניה רק לה, ושעה ארוכה לאחר שנרדם ממשיכה לשחק באצבעותיו בין ירכיה, והאנחות שלה מצטרפות לנחירותיהם של סלובה ובן-ציון.

מתחילת ישיבתו בעיר תפר בן-ציון, תיקן וחידש את בגדיהם של אנשי ירושלים. יוצא-דופן היה בין האשכנזים, כי לא שקע בלימוד תורה ולא קיים את משפחתו מקצבת ה"חלוקה" –הכספים שתורמים יהודי הגולה למחייתם של הירושלמים, ואשר לא היה אפשר להתקיים עליהם בכבוד ולא היה אפשר בלעדיהם, ובייחוד למשפחות האשכנזיות, כי הספרדים סמכו פחות על החלוקה והשתדלו לעבוד לפרנסתם. ובן-ציון, גם הוא הרוויח את מחיית משפחתו בעמל כפיו, תופר מבוקר עד לילה לאור מנורת השמן שבקושי האירה, ומפליא לחדש בגדים ובדים ישנים. כסף לקנות בד חדש בדוכני הסוחרים הערבים לא היה לו, ובד הכותנה המקומי היה פשוט וגס לטעמו.

נשים וגברים כאחד נהגו פשטות וצניעות בבגדיהם. בתולה אשכנזית, כשבאה בברית הנישואים, היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס, לבל ייראו חס ושלום השערות החוזרות וצומחות. בצאת האישה האשכנזייה לרחוב התעטפה בסוּדָר גדול המקופל במשולש, באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה ואת הזרועות והחזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכיסוי הראש כולו. אישה מבוגרת, בצאתה לרחוב, היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפיים ועד הקרסוליים, וקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון, הקשור לגוף, כסירת מפרש על סמטאות אבן. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים לבשו קפטאן ארוך חגור בחגורה, גרביים לבנים ונעליים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל, ואילו הספרדים –תרבוש אדום כמנהג הערבים שקיבלו מהתורכים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסוליים, ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב. אליעזר בן יהודה, בעלותו לירושלים, לבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו.

ימים לא רבים לאחר שנולדה התינוקת אפרת, הופיע בסימטה ברובע היהודים פרש מוסלמי עטוף עבאיה וחמוש חרב גדולה, ובמשאו שתי חבילות משני צידי סוסתו, אשר בקושי עברה מכאן ומכאן בין הקירות. הפרש שאל על החייט היהודי אבו-איזקיאל. וכאשר התוודע אליו, וראה את הכותרות של תעודת ההמלצה התורכית שהפקיד יזיד ביי בידי בן-ציון – כי לקרוא לא ידע, פרק את המטען בהסבירו לכול שהבד הגיע באונייה לביירות מטעם השר הנעלה יזיד ביי באיסטנבול הבירה – והוא מיועד אל הפחה בביירות, על מנת שיישלח אותו לידידו ובן חסותו החייט היהודי אבו-איזקיאל הגר ברובע היהודים ירושלים.

הופעתו של הפרש המוסלמי, ומתנת הבדים המופלאה ­– אלה היו מגוללים בשקיים, מצידי האוכף, משי דמשק ויריעות צמר אנגלי ובד תורכי, כולם ממיטב חנויות הבדים בבאזאר המקורֶה, קפאליצ'ארסי, ברובע אמינונו באיסטנבול, שסוחריו הזריזים קשרו עסקים עם ארצות רבות – כל אלה הותירו רושם רב בירושלמים, ולא רק באשכנזים מבני עדתו של בן-ציון אלא גם אצל הספרדים ואצל המוסלמים והנוצרים תושבי העיר והסביבה.

ובן-ציון עצמו?

ליבו היה חצוי בקירבו.

הוא שמח על המעמד המכובד שזכה לו בירושלים, והרי הוא אינו רב וגם לא גביר, אלא חייט פשוט, בעל מלאכה.

אך הפליאה אותו מסירותו של ייזיד ביי לנג'ימה-מירל'ה, שהרי רק כך אפשר לפרש את המתנה היקרה. מה סוד יחסו המיוחד אליה? האם בתו היא? והרי לא ייתכן שרק חיכה שאברי גופה יתמלאו כדי לשכב עם בתו? ויזיד ביי עצמו, אם מכת הדנמה הוא, יהודי-למחצה, ממאמיניו הנסתרים של אותו שחיק עצמות שבתאי-צביק, כי אז...

לפחות בדבר אחד בן-ציון בטוח, שאת נג'ימה-מירל'ה מצא בתולה (אמנם בתולים של משי, ללא דם, מהר וקל מדי בתק אברו את בתוליה אותו לילה בצפת), ולכן התינוקת השובבה אפרת, אף שניראית מלוכסנת עיניים קמעה והשער שחור, כתורכייה, תינוקת שלו היא ­­– ואינה בתו-נכדתו של יזיד ביי. פשוט לא ייתכן הדבר, מבחינת תשעה ירחי לידה.

ואולי מזלו – שהביאה לו נג'ימה-מירל'ה, שבין ירכיה הוא טועם לפעמים את פרפורי הנפש הכלואה באבן של הקרובת-משפחתו, כלתו הראשונה אפרת לוין – מזלו הוא מצד הסטרא-אחרא, ומצד לִילית ומחלת, ונעמה אם השדים, שבאות לתעתע בו ולהחטיא אותו? יום אחד יתגלה סוד נשותיו השתיים, ויהודי ירושלים, שבגדיהם מחוּייטים ומתוּפּרים ומתוּקנים על ידיו בחוט ובמחט ­– יחרימו אותו ויסקלוהו באבנים בגיא בן-הינום!

ואולם בן-ציון היה איש לבבי וקל-לשון, כדרכם של חייטים, ספרים, בלנים ובעלי מקצוע אחרים, שמלאכתם יש בה קירבה גופנית ללקוח. כך גם התחבב על יזיד ביי, שלא להזכיר את מה שאירע לו בבית החולים ובמנזר של הנוצרים בביירות. מאחר שמזגו היה נוח לבריות, ויצרו חזק, השתדל שלא לחשוב על מה שעלול להיות אם יתגלו סודותיו, שאותם נצר היטב בליבו, מכוסים בחיוכו ובהכנסת האורחים הנדיבה שנהג בלקוחותיו ובתבשילים הנהדרים שידעה להכין סלובה אשתו הצולעת גם בימים של עוני וחסרון כיס. כי כל הסוחרים הערביים למדו לכבד את האישה הכבדה, שכבר ידעה לדבר בשפתם טוב יותר מאשר בעברית, שכמעט איש לא השתמש בה בחיי היום-יום. דיברו בעיקר אידיש או ספניולית.

והנה מגיע הקיץ. ובוקר אחד היא קמה ובחיקה אפרת התינוקת הרזה, ורואה את האשנב שהשמש זורחת בו. ומטפסת עם התינוקת על השולחן כקופה עם גורהּ ולראשונה היא מעיזה לתקוע את ראשה באשנב, החוצה, ורואה קיר עבה מאוד, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והוא מלא אשנבים, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניה, ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן, וגיגיות מלאות עגבניות, משמשים ופרחים. והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – והיא נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, והם יפים להפליא, הם יפים מכול, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיה – בשמחה, בחגיגיות. והיא מתחילה לשיר, בליווי הפעמונים, מילים ומנגינות משירי הפילגשים בהרמונו של יזיד-ביי, ומנענעת את התינוקת בקצב הפעמונים והשירים.

ואז נכנסת סלובה הצולעת ותופסת את נג'ימה-מירל'ה בעודה שרה על השולחן בתורכית והתינוקת בחיקה וגופה עודו נודף ריח המיצים שערוותה הגירה אל אצבעותיו של בן-ציון בלילה – וסלובה גוערת בה: "פוי, טומאה! מה את עומדת שם לשמוע הגלוקען של יושקו! התינוקת שלנו תתקרר!" והיא תופסת בנג'ימה-מירל'ה בעדינות אך בחוזקה ומורידה אותה יחד עם התינוקת בחבטה על הרצפה.

מרכזה של עדת האשכנזים הפרושׁים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקיצור "החורבה", באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב"ן, והיתה ידועה בפי הערבים בשם "דיר א-שיכנאז", השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלוויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס"א, 1700. ר' יהודה חסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת  חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלווים בריבית ערביים, והם שהביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה לאחר בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפילה בשבת בבית-הכנסת, ומאימת הרדיפות והעינויים התפזרו בני העדה ולא נישאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה – אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים.

בימי שלטון מצרים ביטל הח'דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833, את תביעת הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והביזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התיישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש "מנחם ציון" הוא בית המדרש הישן.

בשנת 1860 החלו להקים את בית הכנסת הגדול חורבת ר' יהודה חסיד ברשיון מאת השער העליון בקושטא. כיפתו העגולה בלטה מתוך קו הרקיע של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל ביתה כנסת הגדול בלי לסמוך על עמודים. מתכנן הבניין הנפלא הזה היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחארם א-שריף ובכנסיית המולד של יושקו.

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים שני וחמישי בשבוע הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה "עץ חיים" בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים.

בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירנים.

שלום "המגיד תהילים", הסוחר בבגדים בלים ברחוב חב"ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא איתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהילים.

עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחילת המאה השמונה-עשרה, כאשר התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מפחד הנושים הערביים, שכאמור עשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלוותה אצלם כסף בריבית גבוהה מאוד. בעלות יהודִי מארצות אירופה לירושלים באותן שנים, הוא הצטרף על-פי-רוב לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים היו קומץ קטן עד כדי כך שבתפילה בציבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפילה של בית הכנסת ר' יוחנן בן-זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למניין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר-מצווה וספר תורה בידו. עדת האשכנזים נבנתה בשנות השלושים מחורבנן של קהילות ערי הגליל ובמיוחד צפת שנהרסה ברעש. פליטי הגליל יסדו בירושלים את עדת הפרושים ואת ישיבת "אור החיים". עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. יהודים אשר הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות בה את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית – הניע אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות על ימים ונהרות עד הגיעם למחוז חפצם.

מיספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העלייה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, עד כדי שלושת אלפים נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים שעלו מרוסיה ומפרוסיה שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש ששייך לכוללי החלוקה ולישיבות. רוב חצרות המגורים של היהודים, גם אלה שברובע היהודי עצמו, היו שייכות לערבים ומוחזקות בידי יהודים שחכרו חצרות אלה מבעליהן הערבים והשכירו את דירותיהן.

בעל החזקה על החצר והבתים, בספרדית-ירושלמית החזקיר, היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וכך נישארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו והוא אף היה מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו.

חצר המגורים שבה התגוררו החייט בן-ציון לוין עם שתי נשותיו ושני ילדיו, היתה סגורה כלפי חוץ ליתר ביטחון מפני גנבים ושודדי לילה. במבוא הקמור והאפלולי נמצאו חדרי השימוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו הצטברה האשפה עד שבא פעם בשבוע הזבּל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופיון, מחוץ לחומות, שנמלא עד לגובה רב מאשפה של דורות רבים. בצידי החצר המרובעת היו בנויות דירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואוויר צח חדרו בשעות הצהריים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון.

באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוו מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שאבו מהבור, בדלי של פח, מים לשתייה, לבישול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה התמלא בור המים ועלה על פי מידותיו. ואילו בשנה שחונה שתו התושבים מים במשורה. ומשגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילוח מביאים מים בנאדות-עור מהשילוח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמישה גרוש, מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא על על מאה גרוש בשבוע.

מעטים היו מעיינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המילוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון, היוצאים בתעלה תת-קרקעית, היא הניקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל בריכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הינום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת-קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה, בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת המים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות נייר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים-לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם היתה צריכה סלובה להכין מראשיתם ועד סופם. בעונת הקציר קנה בן-ציון את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב"חלוקה" או לווים כסף בריבית גבוהה.

אחת לשלושה חודשים היו בוררים את החיטה לתצרוכת הבית. רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה סלובה את הבצק – בתחילת השבוע, לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע, וביום שישי לאפות חלות ועוגות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום שישי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפייה וחיכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה.

מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשומין, ושמן זית שאותו היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה, לתצרוכת בכל השנה. במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו על-פי-רוב רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בישלה סלובה פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפה עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן.

לסעודות השבת, גם אם היו דלות, היה בן-ציון, כבעלי-משפחה אחרים, מזמין יהודי עני ובודד.

החלב היה יקר-המציאות. הספרדים הסתפקו בשתיית קפה שחור. סלובה, כדרך האשכנזיות, קנתה מהחלבן, הקלצקר, רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילוח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור, והמחסור בשמש ובאור צח, התרכזו חיי המשפחה, בייחוד בימי הקיץ החמים, בחצר, בה בישלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כיבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאיוורור ולחימום בשמש, ולפנות ערב התיישבו כל בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, שהוא טס, סינייה – גדול של מתכת, המונח על כיסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המיטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית, המבורכת בשפע של שמש, אור ואוויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכיפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב.

על יד החצר העליונה נמצאה חכורה, שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עמד עץ עתיק יומין, זית, ובחכורות אחרות היו עצי תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצילם בילו השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים.

החיים בכפיפה אחת יצאו על-פי-רוב יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית, היו השכנות מתיישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות בשיחת חולין אגב פיצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בוטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן.

בו-בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש, להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהילים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפילת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים, השתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.

יום שישי אחד, כאשר סלובה אימו היתה עסוקה בבישול לשבת, עלה בדעתו של יחזקאל לצאת קצת אל המרחב, והוא אז בן ארבע. הוא ירד מהדירה, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצא אל רחוב המדרגות הקמור אשר לאורכו נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשימוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א-שיפאע, מרחץ הבריאות. הוא עבר לאורך הרחוב הזה ונכנס לחצר אל-חרם אל-שריף, שבה מצא עניין לשחק סמוך למסגד. לאחר שיצאו הערבים מתפילת הצהריים במסגד אל-אקצא, שזוהי התפילה בציבור היחידה בשבוע של המוסלמים והיא נערכת ברוב עם במסגד הגדול, ראה את עצמו מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, ופרץ בבכי. אז לקח אותו אחד הערבים בזרועותיו והביא אותו לבית הוריו, אל אביו החייט בן-ציון, שהיה מוכר גם בקרב הערבים ותופר מלבושים גם לנשותיהם, ברוח האופנה של הרמון הפילגשים של יזיד-ביי והרמונות רעיו בבירה איסטמבול, והיה לשמלות הצבעוניות מראה של בגדי מלכות מחצרו של השולטן.

כשש שנים לאחר מות הנביא מוחמד נכבשה ירושלים, כניראה בשנת 638, בידי הערבים, בימי הח'ליף השני, עוּמַר אִבְּן אל-חַ'טַאבּ. בתקופת הכיבוש היה הר הבית מכוסה אשפה. הח'ליף עוּמר ציווה להסיר את האשפה והקים בו, או מחוץ להר הבית, מיבנה ראשוני לתפילה, ומאז מכנים את בניין כיפת הסלע "מסגד עוּמַר".

מספרים כי יהודי שהמיר את דתו לאיסלאם ושמו היה כַּעְבּ אַל-אַחְבַּאר, כלומר כעב החכם, יעץ לח'ליף עומר להקים את בית-התפילה צפונה מן הסלע, הוא אבן-השתייה, אך הח'ליף עומר סירב, כי ראה בכך כוונה יהודית כמוסה להביא כל מתפלל מוסלמי המכוון עצמו כלפי מֶכָּה להשתחוות גם לפני אבן-השתייה! – והוא אף אמר לכעב במפורש:

"בִּאַלְלַה יַא כַּעְבּ, עדיין יהודי אתה, שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך (להר-הבית). אולם אנו המוסלמים לא צוּוינו על קדושת הסלע (בהר-הבית) כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה!"

לפיכך ציווה עומר שמקום התפילה ייקבע דרומית לסלע, כך שהמתפללים יפנו אליו את גבם בפנותם למכה. תופעה מוזרה זו לא נשתנתה גם לאחר שהסלע נתקדש באיסלאם, ועד היום מפנים המתפללים במסגד אל-אקצא את אחוריהם וגבם לכיפת-הסלע.

סלובה, כשאר היהודיות בירושלים, נהגה להקפיד על הניקיון. בערב פסח סיידה את דירתה מבפנים ומבחוץ, וכשהיתה רוח החריצות נחה עליה היתה מסיידת כמעט כל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך ומגייסת לכך גם את נג'ימה-מירל'ה, וחזקלי הקטן עוזר על ידן אלא שהיתה מגרשת אותו מפחד שהעבודה תמצא חן בעיניו ויהיה בעל מלאכה ולא יקדיש חייו ללימוד תורה.

חדרי רחצה עם אמבטיות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. סלובה רחצה את ילדיהם הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. בן-ציון היה הולך בערבי שבתות למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי-הכנסת האחרים, וכך נהגו גם שאר הגברים, שהיו באים עם בניהם הגדולים.

לעיתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו "המקווה" של ר' ישמעאל הכהן הגדול. וגם נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעיין המרעננים.

בערבי החגים היו הגברים הולכים להתרחץ בבתי-המרחץ החמים, שהיו שלושה בעיר העתיקה: חמאם על-עין, מרחץ המעיין, בגיא, ליד הכניסה אל רחוב "החנויות". חמאם א-שיפאע, מרחץ השפע, הבריאות, בתוך "החנויות", וחמאם אל-בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היווני-אורתודוכסי שברובע הנוצרים.

בבוא בן-ציון לבית המרחץ המחומם היה נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כיפה עגולה בגובה רב. באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה, מעל לרצפה, תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאיוורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות-יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לאורכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג.

אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחזר ההזעה, יושב רגעים מיספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו מזמין כוסית קפה ונרגילה, וכשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן.

ובלילה שלאחר שובו נקי ורענן היתה מתנהלת מעין תחרות סמוייה בין שתי הנשים מי תזכה בו ראשונה בעוד עורו צח מהרחצה ובשרו אדמוני משפשופי הבלן. ולא היה זה דבר קל כי חזקל'י ואפרת הקטנה היו מתגלגלים שובבים על הרצפה, ורק מאוחר בלילה, אחרי ארוחת השבת או החג, היתה המשפחה שוכבת לישון. וכרגיל היתה סלובה זוכה בו ראשונה ומשרגת רגלה הצולעת על רגלה הבריאה והוא כפות כאסיר בין שתיהן, אלא שבדרך-כלל, עוד בטרם בא עליה או מיד לאחר-מכן, היתה העייפות מכריעה אותה וקול נחרתה נשמע ברמה. או אז היתה נג'ימה-מירל'ה זוחלת אל מיטתם ושמה את אברו הנקי בפיה ובולעת ומוצצת אותו, מה ששום אישה יהודייה כשרה לא העזה לעשות – והוא היה נזכר בהרמון של יזיד-ביי ותוקע אגודליו בחוריה ומגרה אותה עד שהיתה זוחלת ועולה עליו ובועלת אותו ברכיבה כפי שלמדה בהרמונו של יזיד-ביי מהפילגשים שבעלו אותה מבחוץ, ועכשיו הוא בתוכה והקמיע של אפרת שעל צווארה מפרפר על חזהו. ולעיתים סוחטת אותו פעמיים ושלוש באותו לילה כי גברא-רבא היה החייט בן-ציון ושום הרהור של חטא לא היה עולה בו שהרי גם נג'ימה-מירל'ה אשתו היא והכול שרוי לו עימה, ויתירה מזו שמאותו לילה שבא עליה כדרכה בצפת והרביע אותה היה נדמה לו שנשמת אפרת המתה שהיתה אמורה להיות אשתו נכנסה בה והיא – גם היא.

המצב התברואי בעיר היה גרוע ביותר ואליו נוספו המחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, וכל אלה גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רבה במיוחד היתה תמותת הילדים בגיל הרך.

המוני העם פנו ברובם לרופאי-אליל, שהיו אמורים לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם "רופאים" אחרים שהשתמשו בתרופות. יונה "הרופא", יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון, היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו ידידיה הרופא, שהיה לפי דבריו חובש מוסמך בעודו ברוסיה, ובירושלים מומחה לכל מיני תחלואים – עשה רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו "ידידקה השיכור" כי היה נוטה לטיפה המרה. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים בזמן שטרם היה רופא שיניים בעיר.

שנה אחת פגעה מחלת האסכרה, דיפטריה, במחצית ילדי העיר. יחזקאל שב מ"החדר" כשהוא חולה. בצר לה רצה סלובה לרופא היווני ד"ר מזראקי לקוראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו אחרי שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד היה הולך ונחנק באותו לילה, ואביו בן-ציון זועק לשמיים:

"בני, בני, קראתי בספר 'נצור לשונך' שמי שמדבר לשון הרע נענש במיתת אסכרה. מה אתה דיברת בחייך חזקלי שלי לשון הרע? מה אתה חטאת?"

ואז נכנסה נג'ימה-מירל'ה אל מיטתו של הילד, שהיה במידה מסויימת בנה החורג, וחיבקה אותו מכל צד והתפללה ללילית השדה שתרפה ממנו ותמצא לה קורבנות רכים אחרים, כדרכה לחנוק ילדים באסכרה, והיא ליטפה באצבעותיה הדקות את גרונו הנפוח, החנוק, של חזקלי, והשקתה אותו חלב חם משדיה הקטנים שתפחו אחר לידתה את אפרת, והיא לא פחדה שתידבק ממנו ותדביק גם את אחותה-ילדתה התינוקת, אלא השפיכה כל אותו לילה מילים תורכיות ומוזרות שאיש לא הבין, וחזרה ומלמלה, מבלי שתבין היטב, חוץ מהחלפת שם אפרת ביחזקאל – על כל מה שהיה כתוב בקמיע של אפרת, שהיה תלוי על צווארה לאחר שחטפה אותו מבן-ציון בועלה:

"בשמא רבא ותקיפא בשם אלו המלאכים הקדושים משבענא אני עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה הבאים באסכרה ליחזקאל בן בן-ציון ומחלים את גופו, משבענא אני עליכון בשבועתא דיהושע בר נון שתשמרו ותצילו את הילד יחזקאל בן בן-ציון מכל פחד ואימה ומכל כאב ומכאוב ומחנק וכאב ראש וכאב גוף ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו בכוח אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע..."

וכך הערתה עליו את תחנוניה, ובבוקר הוקל לילד וחייו ניצלו, אבל אחדים מחבריו החולים נפטרו.

אך מאותו ליל שימורים, ואולי עוד קודם לכן נראו אותות לכך, התערערו היחסים בין סלובה לנג'ימה-מירל'ה. סלובה החלה חשה שצרתה הצעירה והיפה ממנה מנשלת אותה מבעלה ושואפת לרשת אותה בעודה בחיים וגם קנתה לה חזקה על חזקלי הקטן, שבזכות כשפיה נותר בחיים.

בשנות השישים של המאה ה-19 בא מיפנה בחיי הכלכלה של ירושלים. העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי-החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכיה הלטינית בירושלים, הרחבת הבנייה בין החומות ומחוצה להן במימדים גדולים, העלייה היהודית המוגברת, התיישבותם של הטמפלרים מווירטנברג בעמק רפאים, וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אופקים נרחבים למלאכה, לתעשייה זעירה ולמסחר.

הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשיית שמן זית, שמן שומשומין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים, וסיפקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטוויות שבמג'דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה, וכלי זכוכית מחברון.

כל מלאכות הבנייה, החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל-יהוד מהמחצבות שבסביבת בית-לחם ובית-סחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן – נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר.

פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים, בעוד שהערבים הנוצריים והארמניים מצאו את פרנסתם בשירות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם, ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות.

היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טקסטיל, עור לנעליים, עץ וברזל, כלי שולחן ומיטבח, מיני סידקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הסוחר צבי-זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק, ואחריו גם בן-ציון זילברשטיין, הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודסה, התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות, והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ולימים מאפיית ברמן היתה לגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד.

ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לנייר ולצרכי כתיבה. הוא סיפק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי-הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים, ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. יהודים ספרדים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בוטנים, שקדים ויין מאיזמיר, וזיתים כבושים מיוון.

ענף התעשייה היחידה, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא-סלט שבהרי הגלעד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשיית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית-לחם עשו צלבים וחפצי זיכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסייה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. התיירות והצליינות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד, משער יפו ועד שוק התבואה, ליד שולחנות קטנים והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות מקומיים.

וכאשר נכנסה לירושלים בחודש אלול תרנ"ב, קיץ 1892 – הרכבת הראשונה, חיכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה, לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים שכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, ובהיכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: "באללה אל-שיטאן!" באלוהים, זה השטן!

והרכבת עשתה את הדרך בין ירושלים ליפו בארבע שעות! תשעים ושישה קילומטר!

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יקירי אהוד, בשורה השנייה של סיפורי "מלחמת אזרחים בעיר ושמה 'יום שני'" נכתב בסוגריים (יום שני – יום השוק). להבהרה תוכל להוסיף בראשית הסיפור [שנדפס בינתיים בגיליון 1485] או בסופו את הדברים הבאים:

שם העיר 'דוּשנבֶּה' בטג'יקית ובפרסית הוא – "יום שני". במקום היה כפר ובו שוק גדול שפעל בכל יום שני.

בתחילת שנות ה-20 של המאה שעברה דושנבה הפכה למוקד קרבות בין הצבא האדום לבין מתנגדי הסוציאליזם הסובייטי. הצבא האדום ניצח והכפר הפך לבסיס העיקרי שלו באזור. הכפר צמח לעיר ובשנת 1929 הפך לבירתה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטג'יקית המונה כ-800,000 תושבים. שם העיר שונה ל'סטלינאבאד' על שמו של סטלין ובשנת 1961 שבה העיר ונקראה 'דושנבה'. הסובייטים הפכו את דושנבה למרכז ייצור של צמר ומשי.

טג'יקיסטן קיבלה את עצמאותה ב-9 בספטמבר 1991. בעקבות כך פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם שגבתה חייהם של כ-100,000 אזרחים. המחבר וחבריו יצאו בזמן הקרבות בשליחות 'נתיב' כדי לחלץ את יהודי טג'יקיסטן, שהיו בתווך בין הפונדמנטליסטים  לבין הקומוניסטים ולהעלותם ארצה. רשמיו מן התקופה הזאת מובאים בסיפור.

בן-ציון יהושע

אהוד: אני מתנצל על כך שבגיליון הקודם נשמט בטעות מתוכן העניינים שמך ושם סיפורך המרתק.

 * אהוד היקר, הסיפור שמביא ב"צ יהושע על טיסתו לדושנבה וכו' הוא פיסת חיים שלו, כבעל זכות אדירה בהעלאת יהודי טג'יקיסטן ארצה כשהוא מסתכן בנפשו. האיש, יקיר ירושלים, ראוי להערכה אדירה על הפעולות שלו למען יהודי מרכז אסיה, ועל התיעוד שפירסם בנידון. באמת בן יקר למדינת ישראל.

 שלך

משה גרנות

* לאודי שלום. "משענת קנה רצוץ": הקנה הוא מקל חזק עליו ניתן להישען. ברגע שמרוצצים (דופקים עליו) אותו, הוא נהפך לסיבים. ואז הוא "רצוץ" – קורס ומתקפל ולא ניתן להישען עליו.

בברכה,

יעקב המאירי

ד.א. – בהיותי חבר בניר אליהו, בזמן תקרית עם מחבלים מקלקיליה, נכנס לי כדור במרכז הפה, שבר את שתי השניים הקדמיות ויצא מהלחי הימנית.

* אוכל, אוכל! – אני תוהה תמיד מתוסכל ומתקשה להבין: האמנם כה רבים הם הצופים, הקוראים והמאזינים שמקדישים מזמנם וממרצם לתוכניות האוכל האינסופיות בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה? תגידו, מה הטעם ללעוס עוד ועוד, להעלות גרה במשך פרקי זמן ארוכים וללוש את הסוגים, הטעמים, המרשמים, דרכי ההכנה ועוד השד-יודע-מה היבטים ביחס לאוכל? אותי – מה לעשות – זה לא מעניין – אני עובר ערוץ או תחנה, או חוזר לספר.

אכלנו, שתינו, שבענו. היה טעים מאוד, היה נעים מאוד – אוקיי, אוקיי! – גם הדחנו כלים – די, אפשר לעבור לנושא הבא, לא?..

יואל נץ

* שלום אהוד, מעניין מאוד, מסכים עם הכול חוץ מהכנענים.

אשר תורן

[בתגובה לאהוד בן עזר, "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר-האוכל במשמר-העמק].

* היהודי "שלנו" בארה"ב: "הסנאטור ברני סנדרס אמר כי אם ייבחר לנשיא הוא ישקול להשתמש בסיוע הביטחוני שמעניקה ארה"ב לישראל כמנוף לחץ לשינוי התנהלותה אל מול הפלסטינים. סנדרס, עצמאי המתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ב-2020, הסביר שאם ארה"ב רוצה להביא לשלום היא לא יכולה לתעדף את צרכיה של ישראל על פני שאר הגורמים באזור, והוסיף כי לפלסטינים מגיע שינהגו בהם בכבוד.

"'חייתי בישראל... יש לי משפחה בישראל. אני יהודי. אני לא אנטי-ישראלי. אני מאמין שלישראלים יש את הזכות לחיות בשלום, בעצמאות ובביטחון. אבל אני חושב שמה שקרה בשנים האחרונות תחת הנהגת נתניהו – יש פה ממשלה קיצונית ימנית עם נטיות גזעניות רבות.'"

["הארץ", 27.7.19]

* בנדלה: כדי להיות מאוזן בבקשה תדפיס גם את זה:

מה שלום ראש הממשלה הבא

מר ביבי נתניהו?

האם הוא שקוע עדיין באובססיה של "גוש הימין"

כולל מפלגות קצה גזעניות ולא הגיוניות?

ומתכונן למערכת בחירות שלישית בתוך שנה אחת?

או מסתפק בינתיים בקריאת העיתון "ישראל היום"?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל