פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1487

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תש"ף, 24.10.2019

עם צרופת הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: מהלך כוח תורכי, בתמיכה אמריקאית, בצפון מזרח סוריה. // יהודה דרורי: אגרת ברכה לנתניהו. // מיכאל רייך: נָמֵר חֲטִיבָתִי. // משה גרנות: מסתבר שה' אלוהינו מעדיף עובדי אלילים. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.10.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ו. הלב הבוגד. // רון גרא: שִׁירָה חֲדָשָׁה. // מנחם רהט: החטא הקדמון. // תקוה וינשטוק: תל אביב: החנות הראשונה לצרכי כתיבה. // ברוך תירוש כותב לירון לונדון. // אהוד בן עזר: יום גשום בניו-יורק. קומדיה נפלאה ומהנה של וודי אלן! // ראובן שיפריס: עיתונות, חברה ערבית ותאונות דרכים. // אהוד בן עזר: תלם ראשון בפתח-תקווה. פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.12.1978. לפני 41 שנים. // "התלם הראשון" ליהודה רַאב, 1956, 1988. פתח דבר מאת בנו בנימין בן-עזר ראב, שרשם את זיכרונותיו מפיו בשנת 1930. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שלושה-עשר. ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים). // מדריך למטייל בירנטון.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

כְּבָר סִפַּרְנוּ עַל הַסַּכָּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְהַכְרִית

בְּסִכְלוּת אֶת אַחְוָתֵנוּ עִם גּוֹלַת אַרְצוֹת הַבְּרִית,

אַךְ הַפַּעַם נְתָאֵר גְּלוּיוֹת כֵּיצַד מַכָּה קָשָׁה

כָּאן הִנְחִית עָלֵינוּ בְּלִי רַחֵם מוֹתָהּ שֶׁל  הַ בּ וּ שָׁ ה...

כִּי פִּתְאֹם מִקְרֶה קוֹרֶה לָהּ * בּוֹ נִגְלֵית לְיִשְׂרָאֵלָה * בְּתִסְכּוּל נוֹקֵב כִּמְטַר צְלִיפוֹת מַטָּח חוֹדֵר שִׁרְיוֹן * הָעֻבְדָּה שֶׁכָּל שִׁלְטוֹן מַשְׁחִית וְכָל אַבְנֵי הַקֶּלַע * שֶׁהֵטִיחַ הַיָּמִין בְּמִשְׁטָרוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן * תּוֹאֲמִים תֵּאוּם מֻשְׁלָם וּבְאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁל צֶדֶק * אֶת פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת שְׁחִיתוּתוֹ שֶׁל הַיָּמִין אִם לֹא יוֹתֵר * וְטִיבוֹ שֶׁל מִמְשָׁלוֹ אִם מְיַשְּׂמִים עָלָיו כָּל בֶּדֶק * בֵּין אִם אֵתִי אוֹ אֶסְתֵּטִי הוּא שֶׁסֵּאוּבוֹ חוֹתֵר * לְשִׂיאִים שֶׁאִלּוּ קָם פֹּה זַ'בּוֹטִינְסְקִי לִתְחִיָּה * (שֶׁגַּם אֵלֶּה שֶׁדָּחוּ אֶת מִשְׁנָתוֹ תַכְלִית דְּחִיָּה * מוּדָעִים הָיוּ לְטֹהַר מִדּוֹתָיו וְהוֹגְנוּתוֹ) * וְרָאָה כֵּיצַד עוֹשִׂים פְּלַסְתֵר אוֹתוֹ וְאֶת דְּמוּתוֹ – * לֹא צָרִיךְ הָיָה לְהִצְטַיֵּד כָּאן בְּשִׁפְעַת דִּמְיוֹן * עַל מְנַת לָחוּשׁ אֵיךְ תּוֹחַלְתּוֹ יוֹרֶדֶת לְטִמְיוֹן.

* וְזָכוּר וְלֹא לַטּוֹב מוֹסָד וּשְׁמוֹ מֶרְכַּז לִכּוּד * וְכַמָּה מֵחֲבֵרָיו כּוֹלֵל רֹאהַ"מ שֶׁבְּנִקּוּד * שֶׁל נוֹשְׂאִים כֹּה בְּסִיסִיִּים הֵם לֹא אַחַת שָׁבְרוּ שִׂיאִים * שֶׁל תִּיקִים בַּפְּרַקְלִיטוּת בְּעִנְיָנִים עֲסִיסִיִּים * עַד שֶׁלּוּא רָאָה זֹאת זַ'בּוֹ שֶׁבִּשְׁמוֹ כָּאן מִשְׁתַּמְּשִׁים * כָּל שֶׁבְּכַרְמָם כֹּה רַבּוּ * שְׁלַל עִנְבֵי הַבְּאוּשִׁים * מִתְפַּלֵּץ הָיָה מוּל מַעַל "תַּלְמִידָיו" בְּהַמְשִׁילוֹ * אֶת יָשְׁרָם לִבְנֵי בְּלִיַּעַל שֶׁל עֵלִי כֹּהֵן שִׁלֹֹה. * כֵּן, לוּא קָם מִבּוֹר קִבְרוֹ לִרְאוֹת אֶת כָּל מַצַּג-הַשָּׁוְא * שֶׁל אוֹתָם הַמִּתְחַזִּים וּמִתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו * הָיָה מֵת שֵׁנִית, אוּלָם בְּפַעַם זֹאת לֹא כְּטַרְפָּהּ * שֶׁל תִּסְמֹנֶת אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב כִּי אִם מִן  הַ חֶ רְ פָּ ה . * כִּי הָאִישׁ שֶׁלִּיבֵּרָל וְדֵמוֹקְרָט מֻבְהָק הָיָה * לֹא הָיָה חוֹתֵם עַל חֹק לְאוֹם וְלֹא עַל אַפְלָיָה * שֶׁל בְּנֵי שׁוּם מִעוּט שֶׁכֵּן בְּשִׁיר נוֹדָע שֶלּוֹ, בְּיֹשֶׁר * בְּפֵרוּשׁ כָּתַב כִּי "שָׁם יִרְוֶה מִשֶּׁפַע וּמֵאֹשֶׁר * בֶּן עֲרָב וּבֶן נַצֶּרֶת וְגַם בְּנִי" וְלֹא נַכְחִיד * כִּי עַל שְׁמוֹ בְּמִשְׁטַרְתֵּנוּ אֵין אֲפִלּוּ תִיק יָחִיד * וּכְבָר מִישָׁה אַרֶנְס זָ"ל, זַ'בּוֹטִינְסְקַאי מַמָּשׁ מֻבְהָק * הִתְנַגֵּד כְּבֵיתָ"רִי לְחֹק לְאוֹם זֶה, וְצָדַק * בָּהּ בָּעֵת שֶׁאוֹתוֹ תֶּקֶן מְפֻרְסָם שֶׁל "שַׂר בְּלִי תִיק" * בְּשִׁדְרוּג מַדְהִים זָכָה וּמַעְלָה-מַעְלָה הֶעֱתִיק * דֶּרֶג עַד כִּי לְרֹאהַ"מ שֶׁלָּנוּ יֵשׁ תִּיקִים רַבִּים * שֶׁמֵּרֹב הַחֲקִירוֹת כָּאן מִתְרַבִּים וּמִתְעַבִּים. * וַאֲפִלּוּ אִם עוֹרְכֵנוּ הַיָּקָר כָּאן מִתְעַלֵּם * מֵעֻבְדּוֹת מִשְׁפָּטִיּוֹת וּמְסַנְגֵּר בְּלֵב שָׁלֵם * הוּא עֲדַיִן לֹא אִשֵּׁשׁ אֶת הַטִּעוּן הָעִקָּרִי * שֶׁמֻּשָּׂא כָּל סִנְגּוּרָיו חַף מִכָּל כֶּתֶם מוּסָרִי.

* וְגִדּוּל מַמְאִיר נוֹסָף בֵּין בְּאוּשָׁיו שֶׁל הַיָּמִין * הוּא שֶׁל "נֹעַר הַגְּבָעוֹת" וְ"תַּג מְחִיר" הַמִּתְבַּזֶּה * שֶׁלּוּא זַ'בּוֹ הָיָה עֵד לוֹ לֹא הָיָה כְּלָל מַאֲמִין * שֶׁמִּבֵּין הַמִּתְיַמְּרִים לִהַמְשִׁיכוֹ יָצָא מוּם זֶה. * וְעַל כֵּן לֹא יִפָּלֵא אִם יוֹם אֶחָד לְיִשְׂרָאֵלָה * נִתְגַּלָּה בָּרְחוֹב מַסָּע שֶׁל הַלְוָיָה שֶׁאִין דּוֹמֶה לָהּ * בָּהּ הוּבַל אָרוֹן עֲטוּף שְׁחוֹרִים שֶׁאַחֲרָיו הוֹלְכִים * אֲלָפִים חֲפוּיֵי רֹאשׁ וַאֲבֵלִים שֶׁל אֶזְרָחִים * שֶׁפְּנֵיהֶם אוֹמְרוֹת יָגוֹן כָּבֵד וְזַעַם מִתְלַהֵם * וְנִכָּר כִּי מַשֶּׁהוּ יָקָר מְאֹד אָבַד לָהֶם *  וּכְשֶׁסּוֹף כָּל סוֹף הֵעֵזָּה יִשְׂרָאֵלָה הַפּוֹנָה * אֶל נוֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַמֵּת לִמְנוּחָתוֹ הָאַחְרוֹנָה * לְהַקְשׁוֹת בַּלָּאט: "מִי הַנִּפְטָר כָּאן אִם לִשְׁאֹל מֻתָּר?" * סָחוּ לָהּ הַנִּשְׁאֲלִים: "זוֹהִי נִפְטֶרֶת, לֹא נִפְטָר * שֶׁעֻבְדַּת הֵעָלְמוּתָהּ מִנּוֹף חַיֵּינוּ הִיא אָסוֹן * כֹּה חָמוּר כְּמוֹ מְנִיעַת חִסּוּן מִגּוּף בִּלְתִּי חָסוֹן * וּמִשְּׁעַת הִסְתַּלְקוּתָהּ מִצִּבּוּרֵנוּ, כָּל עָווֹן * וְעַוְלָה וּפְשִׁיטַת-רֶגֶל מוּסָרִית וְרִקָּבוֹן * יְטֻיְּחוּ וְיִסַלְּחוּ, כָּךְ שֶׁמּוֹתָהּ הוּא בְּרוֹךְ מֻשְׁלָם * כִּי רַק הִיא לְכָל אָבְדַּן-יָשְׁרָה שִׁמְּשָׁה פֹּה כְּבַלָּם."

* וְכָאן כְּבָר יִשְׂרָאֵלָה לֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק * וּבִתְשׁוּבָה כֹּה מְעֻרְפֶּּלֶת סְתָם לְהִסְתַּפֵּק * וְשָׁאֲלָה: "אָז מַה שֵּׁם הַמֵּתָה בְּבַקָּשָׁה?" * וְהֵם, חוֹרְקֵי שִׁנַּים, נָעֲנוּ לָהּ: "הַ בּ וּ שָׁ ה!" * וְגַם הִבְהִירוּ הַבְהָרָה בְּרוּרָה: "בְּכָל חֶבְרָה * שֶׁאֵין בָּהּ כְּבָר בּוּשָׁה לֹא רַק פּוֹרְחִים פִּרְחֵי הָרַע * וְהַשְּׁחִיתוּת פּוֹשָׂה בָּהּ בְּאֵין סְיָג וְאֵין מוֹרָא * וּמְדִינָתָהּ הוֹפֶכֶת לְמִין סְדֹם וַעֲמֹרָה * אֶלָּא שֶׁבְּקִרְבָּם שֶׁל אֶזְרָחֶיהָ מִשְׁתָּרֵשׁ * הֶרְגֵּל שֶׁאִם יֵשׁ כְּתַב-אִשּׁוּם בּוֹ בְּפֵרוּשׁ דּוֹרֵשׁ * נְצִיג הַפְּרַקְלִיטוּת לָדוּן בְּכָל גִּלּוּי שְׁלִילִי * אַךְ אֵין הַחֹק מַגְדִּיר אוֹתוֹ כְּמַעֲשֶׂה פְּלִילִי * אַף כִּי חָמוּר הוּא וּמֻקְצֶה בְּכָל הֶבֵּט  עֶ רְ כִּ י * וּמְבַצְּעוֹ רָחוֹק מְאֹד מִלִּהְיוֹת נָקִי * אָז נוֹרְמוֹת הַמּוּסָר פּוֹקְעוֹת סוֹפִית בְּאֵין מַכְלִים * וְאֵין מַחְסוֹר בְּשֶׁפַע מוֹעֲלִים וּשְׁאַר נוֹכְלִים * לוֹקְחֵי דְּמֵי שֹׁחַד רָמֵי שְׂרָד, שָׂרִים וּמַנְכָּ"לִים * שֶׁכָּל הַפְּרַגְמָטִיסְטִים שֶׁבֵּינֵינוּ מִסְתַּגְּלִים * וּמַשְׁלִימִים בְּשֶׁקֶט עִם אוֹתוֹ עִוּוּת אָיֹם * בּוֹ מִתְעַקֶּמֶת דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר מִיּוֹם לְיוֹם * וּבְדִיּוּק עַל  כָּ ךְ  כָּתַב כְּבָר זַ'בּוֹ בִּמְרִי נֶפֶשׁ * בְּשִׁיר הִמְנוֹן בֵּיתָ"ר לֵאמֹר כִּי שֶׁקֶט הוּא מִין רֶפֶשׁ * אַךְ דּוֹר הַזֶּה-מַה-יֵּשׁ בִּסְחִי זֶה אֶת בָּנָיו חוֹנֵךְ * וּכְשֶׁעַל כָּךְ, עַל גְּנֹב וְקַח, הַנֹּעַר מִתְחַנֵּךְ * וּכְשֶׁהַהֲגִינוּת כָּאן נְמֵקָה בְּיֵאוּשָׁהּ * אָז כָּל זֶה חָל, אֲבוֹי, בִּגְלַל מוֹתָהּ שֶׁל הַבּוּשָׁה.

* וְכָךְ נִמְסָר כִּסְּאוֹ שֶׁל שַׂר בְּלֵב הַחִדָּלוֹן * הַמּוּסָרִי לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו קָלוֹן * וְרָאשֵׁי-עִיר שֶׁפַּרְשִׁיּוֹת קְלוֹנָם הָעֲכוּרוֹת * רֵיחָן נוֹדֵף לְמֵרָחוֹק רָצִים לְכָל בְּחִירוֹת * וְחַ"כִּים מַדְגִּימִים תַּרְבּוּת וִכּוּחַ וּפֻלְמוּס * שֶׁשְּׂפַת הַשּׁוּק מוּלָהּ הִיא חַנָּה בַּבְלִי שֶׁל נִמּוּס * וְלֹא הַכִּשּׁוּרִים מַקְנִים מִנּוּי כִּי אִם קוֹמְבִּינוֹת * וְלֹא רַק הוֹן גָּנוּב נָהוּג אֶצְלֵנוּ לְהַלְבִּין עוֹד * כִּי אִם גַּם פְּנֵי כָּל פְרַאיֶר שֶׁשְּׁחִיתוּת מֵעֵז לַחְשׂף * וְשֶׁעַל כֵּן תָּמִיד לְמִשְׂרָתוֹ מַגִּיעַ סוֹף * כָּךְ שֶׁלַּ-monkey business יֵשׁ כְּבָר מֵצַח נְחוּשָׁה *וְכָל זֶה כָּאָמוּר בִּגְלַל מוֹתָהּ שֶׁל הַבּוּשָׁה. * עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבַּצִּבּוּר נָפוֹצָה אָנֶקְדּוֹטָה * עַל אִישׁ מֻרְשָׁע שֶׁבְּלִי בּוּשָׁה בִּקֵּשׁ וְגַם יִחֵל * מִבַּנְק נוֹדָע לָתֵת לוֹ הַלְוָאָה מֵעַל לַקְּווֹטָה * וּמְנַהֵל חָדָשׁ שֶׁלֹּא הִכִּיר אֶת הַנּוֹכֵל * סֵרֵב לוֹ וְאָמַר: "צַר לִי אֲבָל אֵינְךָ מֻכָּר לִי, * תִפְנֶה לְבַּנְק אַחֵר שֶׁבּוֹ תִמְצָא לְךָ עָרֵב." *  – "זֹאת הַצָּרָה," נִזְעָק הַ-crook, "שֶׁבַּנְק אַחֵר אָמַר לִי * שֶׁהוּא דַוְקָא מַכִּיר אוֹתִי  וּ מִ שּׁ וּ ם  כָּ ךְ  סֵרֵב..."

* מְסַפְּרִים  שֶׁפַּעַם שָׁאֲלוּ  רַבִּים  אֶת שַׁ"י  עַגְנוֹן * מָה  חוֹשֵׁב כְּבוֹד הַסּוֹפֵר עַל אִישׁ צִבּוּר וּמַנְגָּנוֹן * מְסֻיָּם מְאֹּד – וְסָח לָהֶם עַגְנוֹן בְּלִי לְוַתֵּר * כִּי הָאִישׁ הַהוּא מֻכְשָׁר וּמְסֻגָּל הוּא בְּיוֹתֵר *  וּכְשֶׁשְּׁאָלוּהוּ  שׁוּב  אוֹתָם  רַבִּים בְּלֵב  פּוֹעֵם: " מַה פֵּרוּשׁ "מֻכְשָׁר וּמְסֻּגָל" עָנָה עַגְנוֹן  לָהֶם: * "גַּם  אִם  עַרְכָּאַת-מִשְׁפָּט עָלָיו עֲדַיִן לֹא קָבְלָה *  צַאצְקֶע זֶה מֻכְשָׁר מְאֹד וּמְסֻגָּל לְכָל עַוְלָה * גַּם אִם לֹא הֻפְלַל הָאִישׁ עֲדַיִן מִבְּחִינָה  חֻ קִּ י ת * כִּי  מֵאִישׁ-צִּבּוּר סוֹפְסוֹף  נִדְרֶשֶׁת  גַּם  דֻּגְמָה  עֶ רְ כִּ י ת" * וּכְשֶׁשַּׁ"י  עַגְנוֹן  דְּבָרִים  כָּאֵלֶּה  סָח עַל כַּמָּה צַאצְקֶעס * לֹא פָּשׁוּט לַחְלֹק עָלָיו כִּי שְׁמוֹ מִקֶּדֶם הָיָה צַ'צְ'קֶס...

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

אהוד:  למיטב זיכרוני ייחסו לעגנון את האמירה הבאה על אודות יצחק רפאל, שהיה ח"כ, שר בממשלת ישראל וממנהיגי המפד"ל: "יצחק רפאל הוא איש מוכשר מאוד, מוכשר לכל דבר עבירה."

* * *

עמוס גלבוע

מהלך כוח תורכי, בתמיכה אמריקאית,

בצפון מזרח סוריה

מהלך זה, מציב את תורכיה על המפה הסורית, מחליש קשות את הכורדים, מעמיד בעייה בפני איראן ומחליש עוד יותר את עצמאות משטר בשאר אסד. הוא ממחיש כי מלחמת האזרחים הסורית לובשת ופושטת צורה, ונמשכת. ישראל לא ניזוקה, ועצם ההשוואה לאפשרות נטישתה ע"י טראמפ כמו נטישת הכורדים על ידו  היא הבל ורעות רוח. מה למחט ולערמת שחת?

מול מסך של ידיעות שקריות, מעוותות ופרשנויות של מאווי לב, וגם בורות לגבי הנעשה בצפון מזרח סוריה, התמונה כפי שאני מבין אותה היא זאת:

 מרכיב ראשון: מזה כשבועיים אנו עדים למהלך כוח תורכי בתמיכה אמריקאית בצפון מזרח סוריה. יעדו האופרטיבי הראשון הוא ליצור רצועה בשליטה  תורכית לאורך כ-400 ק"מ של גבול תורכיה-סוריה ממזרח לנהר הפרת, ולעומק של כ-30 ק"מ בתוך שטח  סוריה, לסלק משם את כל הכורדים, הלוחמים והאזרחים, וליישב את האזור בפליטים סוניים ערביים.

הכוח התורכי מסתייע בלחימה בעשרות אלפי מורדים ג'יהאדיסטים שאומנו וצוידו ע"י התורכים, ואשר  האויבים שלהם הם הכורדים, בשאר אסד והשיעים. הקורבן של מהלך הכוח הזה הם הכורדים. מזה כמעט 3 שנים  הכורדים היו הכוח היבשתי במלחמה האמריקאית נגד החליפות של דע"ש בסוריה. הם קיבלו סיוע מארה"ב ב-3 תחומים: סיוע אווירי מאסיבי חסר רחמים; סיוע של כ-2000 יועצים, טכנאים, אנשי מודיעין וכוחות מיוחדים; ומה שחשוב ביותר: סיוע מדיני מול התורכים. הגב הכורדי היה מובטח מפני התורכים.

מרכיב שני: מה שקרה עכשיו הוא בראש ובראשונה בכך שארה"ב הסירה את הסיוע המדיני מהכורדים, מול התורכים. זהו האירוע המשמעותי המרכזי למה שהתחולל ויתחולל במזרח סוריה.

במקביל ארה"ב הודיעה שהיא מפנה את כוחותיה המסייעים בצפון סוריה. בכך יש יותר משום סמליות למהלך המדיני האמריקאי מאשר משמעות צבאית, בו  בזמן (נכון  לעכשיו) האמריקאים משאירים כוח קטן בדרום השטח הכורדי ממזרח לפרת, שבו נמצאות בארות הנפט והגז, וכן בנקודה האסטרטגית בטנף שעל הציר הקצר ביותר מבגדאד לדמשק. כמו כן לא נראה שיש בכוונת האמריקאים  (נכון לעכשיו) להוציא מהאזור את  היכולת הצבאית האמיתית שלהם: חיל אוויר וכל מה שסביב לו.

על רקע זה , דומני שניתן לסכם, לפי שעה, את המצב בסוריה  בצורה הבאה:

ראשית, מלחמת האזרחים הסורית לובשת ופושטת צורה ורחוקה מלהסתיים, ודיבורים על "שיקום" נראים כהזויים. מהלך הכוח התורכי בתמיכה אמריקאית שפך חבית נפט על מדורה שרבים חשבו וקיוו שהיא דועכת. לא רק מובלעת אידליב במערב צפון סוריה תהיה שדה קרב וקטל, אלה גם צפון מזרח סוריה תהפוך לכזאת. דע"ש  ירים שם ראש, ומי שילחמו על שרידותם יהיו הכורדים. הם קוצרים את מה שזרעו.

שנית, ככלל, המעורבות של הגורמים הזרים בסוריה גוברת, ועצמאות המשטר הסורי של בשאר אסד נחלשת  יותר ויותר.  הכוח העולה כרגע הוא תורכיה; היא חזק על המפה הסורית יחד  עם הרוסים והאיראנים, וגם אפילו האמריקאים בשדות הנפט והגז. הרוסים שולטים למעשה בחוף הסורי; האיראנים מנסים להשפיע דתית, תרבותית וקצת כלכלית בכל רחבי סוריה, אך עיקר המיליציות שלהם מצויות במזרח סוריה, ממערב לנהר הפרת. אין לי ספק שהופעת התורכים הסונים, מזן האחים המוסלמים, אינה לרוחם. זהו מתחרה ואוייב בפוטנציה.

ומה לגבי ישראל? מה שקורה עכשיו בצפון מזרח סוריה אינו מזיק לישראל. עצם ההשוואה שנעשתה אצלנו בין נטישת הכורדים לבין האפשרות שטראמפ הבלתי חזוי יזנח את  ישראל  –היא הבל ורעות רוח. כמו השוואה בין מחט לשחת, שאין טעם להציגה.

הנקודה המרכזית החשובה לענייננו היא איראן וארה"ב. איך יעריכו האיראנים את כל המהלך האמריקאי: אם יעריכו שזה מסמן חולשה אמריקאית, שארה"ב עוזבת, שהאמריקאים לא נאמנים לבעלי ברית מקומיים, שאפשר ללחוץ עליהם – תגבר התעוזה שלהם, ובכללה אולי גם  נגדנו. ולהיפך! ובמקביל – החשוב הוא לראות האם טראמפ ממשיך בלחץ הסנקציות על איראן, או מראה סימני רפיון.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

אגרת ברכה לנתניהו

לבנימין נתניהו שלום וברכות, 

הערב הודיעו בחדשות כי מלאו לך 70 שנה, אז אני מאחל לך יום הולדת שמח עם עצה אחת עניינית – לפחות בגלל גילך המתקדם והעומס שלך בתפקידך במשך 12 השנים האחרונות, תודיע למשפחתך ולעם בישראל שאתה פורש מהחיים הפוליטיים כי הגיע הזמן לכך!...

אני רוצה לציין בהזדמנות זו שרוב הזמן היית ראש ממשלה מעולה. במדיניות החוץ היית ממש אלוף ולא היית רע כלל בכלכלה ובביטחון, נכון שהזנחת נושאי חברה ורווחה אולם סלחתי בנושא זה כי עד כמה אדם יכול להעמיס על עצמו?

בנוסף, אין לי כל ספק שהיית יותר חכם מכל שריך בכל ממשלותיך אף שישנם כאלו שלא יסלחו לך על כך – ובקרוב, כשהם כבר לא יהיו שרים בממשלה, תתחיל לשמוע את ההשמצות שלהם – אבל התרגלת לכך בשנתיים האחרונות... רק שאני לא התרגלתי לסוגי ההאשמות עליך בשחיתות... ולא רק אני... ההתפטרות שלך בכבוד הראוי נדרשת גם לנוכח המאמצים שתידרש אליהם בצד המשפטי, וכל מה שמוטל עליך לעשות (בעזרת 15 עורכי דין מנוסים...) – הוא לשכנע את השופטים בירושלים כי "אין כלום ולא היה כלום."

אני באמת ובתמים מאחל לך הצלחה עם משפט מעליב זה ששלחת שוב ושוב לפרקליטות ולמשטרה – משפט שהצביע על אפסותם המוחלטת, ואשר גרם לא פעם לאיזה חוקר או פרקליט נעלב להדליף לתקשורת משהו מאד מרשיע עליך  (למען ידעו כי יש כלום...)

בסיכום, עדיין ניצבת לפניך בעייה ושמה שרה – עוד משפטים ותביעת המדינה על איזה 300,000 ש"ח עבור החמגשיות... לכן, כשישקע האבק מעל כל בעיות שרה ובעיותך המשפטיות – תוכל לשבת על הוורנדה בווילה בקיסריה עם הרבה סיגרים קובניים ושמפניה וליהנות מהחיים הטובים – כל זאת בתנאי שלא תצטרך לעשות בדרך לקיסריה חנייה ארוכה במעשיהו...

תהיה בריא ותחזיק מעמד,

יהודה דרורי

* * *

מיכאל רייך

נָמֵר חֲטִיבָתִי

"שִׂים לֵב, נָמֵר חֲטִיבָתִי:

אַתָּה זוֹחֵל בִּזְהִירוּת,

בְּשֶׁקֶט,

מְרֻכָּז מְאֹד

מְמֻקָּד בַּמְּשִׂימָה שֶׂלְּפָנֶיךָ,

הַבֵּט מִדֵּי פַּעַם לַצְּדָדִים,

הִמָּנַע מִלִּפְגֹּעַ בַּחֲבֵרֶיךָ,

זַהֶה מַטָּרָה,

וַדֵּא שֶׁהִיא בָּרַת הַשָּׁגָה."

אֶל קְצֵה הַיּוֹם הַזְּמַן אוֹזֵל

עִמּוֹ תִּזְחַל אֶל רֹאשׁ הַתֵּל,

פִּתְאֹם הָעֶרֶב יִגָּמֵר

וְאָז תַּבְחִין בָּהּ עִם אַחֵר,

בַּשֶּׁטַח לֹא זֻהָה אוֹיֵב,

אֲבָל תַּחֲטֹף כַּדּוּר בַּלֵּב.

* * *

יש להעמיד לדין את נתניהו גם על העונש שהושת על נעמה יששכר ברוסיה בהשראת ידידו פוטין!!!

* * *

משה גרנות

מסתבר שה' אלוהינו מעדיף עובדי אלילים

בהגדה של פסח יש הלל ושבח לה' שכביכול תמיד מציל אותנו מידי אויבינו: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."

באמת, מתי הוא הציל? בימי נבוכדנצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס?, בימי מסעי הצלב שבוצעו זוועות בקהילות שו"ם וצרפת? בימי פרדיננד ואיזבלה? בימי בוגדן חמלניצקי (ת"ח ות"ט)? בימי סמיון פטליורה? בשואה?

וגם עכשיו, כאשר בזכותם של אלה שהבינו שהבטחות הדת הן עורבא פרח, והקימו כאן יישוב עברי ומדינה בדם ואש ותמרות עשן – אין לנו מנוחה: בצפון, במזרח ובדרום מתכננים להשמידנו, וכך גם מרחוק – איראן  חוזרת על המנטרה שישראל היא סרטן שיש להשמיד, וזאת גם המנטרה של BDS. אין BDS  נגד סין ששולטת בטיבט, אין  BDS נגד רוסיה שכבשה את מזרח אוקראינה וקרים, אין BDS נגד טורקיה שפולשת לסוריה ומשמידה את האוכלוסייה הכורדית, אין BDS נגד איראן שפולשת לעיראק ולסוריה, ושולחת זרועות לתימן, אין BDS נגד אסד שהרג חצי מיליון מבני עמו, וגרם ל-4 מיליון פליטים – רק אנחנו מושא לשנאה רצחנית, גם בארצות "נאורות" כמו ארצות הברית, צרפת וגרמניה.

כך אלוהינו מציל אותנו בכל דור ודור?!

בהגדה של פסח מהללים ר' יוסי הגלילי, ר' אליעזר ור' עקיבא את האל על השפטים שעשה במצרים ועל הים, אבל אף מילה על השפטים שעשה בישראל לאורך הליכתם במדבר: בחטא העגל פוקד האל על רצח קרובים, ומביא על העם מגיפה; כשהעם משתוקק לבשר, האל מספק להם את בשר השליו, אבל מיד ממית בהם במגיפה על תאוותם; קורח, דתן ואבירם מורדים במשה, והם נבלעים באדמה, אבל עוד 250 אנשים מומתים, ואחר כך האל ממיט עליהם מגיפה שבה נספים עוד 14,700 אנשים; כשבני ישראל מתלוננים, האל שולח בהם נחשים שנושכים וממיתים בהם; בני ישראל נצמדים לבעל פעור, והאל מצווה להרוג את כל החוטאים; עיקר העיקרים – כל יוצאי מצרים, חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה, מתו במדבר, ולא זכו לראות את הארץ המובטחת – כך נראית ישועת האל?! כך נראית הגאולה שעליה יש להלל ולשבח את האל?!

עכשיו נפנה מבט אל שני העמים האליליים הגדולים הסינים וההודים. מסתבר שבסין היתה קיימת מלכות 1400 שנה לפני אברהם אבינו, יש בסין 1,386,000.000 תושבים, ושטח של 9,597,000 קמ"ר – פי 435 משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית והמודרנית (22,072 קמ"ר). הם אמנם היו תחת שלטון זר, והם חוו מלחמות, אבל מעולם לא גלו מארצם, ואין בעולם כולו תנועות אנטי-סיניות כשם שיש אנטישמיות.

בהודו היתה מלכות אימפריאלית מאתיים שנה לפני שאול ודויד, שטח המדינה 3,287,000 קמ"ר – פי 149 משטח ארץ ישראל ההיסטורית והמודרנית, והאוכלוסייה שלה מונה 1,339,000,000 תושבים. ושוב, למרות המלחמות הרבות שהתרחשו בשטחה, ולמרות שלטון זר ומדכא שחוו – הרי מעולם לא גלו מארצם, ומעולם לא קמו תנועות אנטי-הודיות בדומה לתנועות האנטישמיות שמעולם לא חדלו להתפרש בעולם.

מסתבר שהברכה שבירך אלוהינו את אברהם "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ – גם זרעך יימנה" (בראשית י"ג 16) – לא התגשמה בעם ישראל, שחזר ונטבח לאורך ההיסטוריה, אלא דווקא לשני העמים האליליים הנ"ל.

מסתבר שהמקרא עצמו (כאשר יש תיעוד, ולא ניתן לסמוך על אגדות חסרות בסיס) מודה בכישלון "הנוסחה" שהשומעים למצוות הבלתי אפשריות שאמונת הייחוד דורשת – יזכו לרווחה מדינית וכלכלית (לדוגמה – הברכה והקללה בספר ויקרא כ"ו ובספר דברים כ"ח). אביא שתי דוגמאות:

א. מנשה נחשב למלך שעשה הרע בעיני ה' יותר מכל מלך אחר – הוא עבד אלילים, ומילא את המקדש בפסליהם. המקרא מציין שבעיקר בגלל חטאיו נענשו ישראל בחורבן ובגלות, אבל מסתבר שהוא מלך יותר מכל מלך אחר ביהודה ובישראל (55 שנים!) והוא מת בשלום, שכב עם אבותיו, ונקבר בגן ביתו (מלכים ב' 18-1). לעומתו – יאשיהו, הנחשב למלך שעשה הישר בעיני ה' יותר מכל המלכים שהיו לפניו, משום שביצע את הזוועות המצוות בספר "שנמצא" במקדש (מלכים ב' כ"ב-כ"ג), וחולדה הנביאה משבחת אותו על מעשיו ומנבאה לו: "לכן אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קבורותיך בשלום..." (מלכים ב' כ"ב 20) – והנה, כותב הכרוניקות מציין כי פרעה נכה הרג אותו במגידו (שם, כ"ג 29). כשיש תיעוד מסודר – שום נוסחה אמונית לא מסתדרת.

ב. ירמיהו מצטרף ליורדים מצרימה אחרי החורבן, והספר מתאר עימות בינו ובין אלה מבין היורדים שעובדים אלילים. ירמיהו טוען שהחורבן והגלות באו על העם משום שבני ישראל עבדו עבודה זרה. הוא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם, ישמיד האל אף את השארית שיצאה לגלות. הכתוב מצטט את דברי עובדי האלילים המוטחים בפני הנביא: "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים – חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו'." (ירמיה מ"ד 18-15).

כלומר, כשם ש"נביא  האמת" יכול להביא "ראיות" להוכחת כעס ה', כך עובדי האלילים יכולים להביא אותן ראיות להוכחת כעס האלים. ואמנם מי שמביט ללא פניות אל ההיסטוריוסופיה המקראית חייב להגיע למסקנה שדווקא השבתתה של העבודה הזרה גרמה לאסון החורבן והגלות, שהרי לפיה כבר בימי שלמה החלה עבודת האלילים, בסביבות 950 לפני הספירה, ועבודת האלילים נמשכה בישראל וביהודה עם עליות וירידות עד השנה ה-18 ליאשיהו (מלכים ב' כ"ב-כ"ג), כלומר בערך 620 לפני הספירה. כלומר, עברו על יהודה 330 שנים של מלכות עצמאית, פחות או יותר, דווקא כשהעם חטא בחטא העבודה הזרה. והנה, בין הרפורמה של יאשיהו, שהחזירה לעם את האמונה "הנכונה" בה' ועד החורבן שאירע בשנת 586 לפני הספירה עברו 34 שנים בלבד, ומרביתן תחת שיעבוד ממלכות זרות.

המסקנה המתבקשת לפי ההיגיון המקראי (!) על שכר ועונש היא – שהרפורמה של יאשיהו גרמה לחורבן ולגלות, בניגוד מוחלט לטענתו של ירמיהו*).

ובכן, האם צריך עוד ראיות להוכיח שה' אלוהינו מעדיף את עובדי האלילים?

*) ראו ספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", צבעונים 2018, עמ' 45-44.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.10.19

* הכדור בידי גנץ – לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, עבר הכדור לידי בני גנץ. אני מאחל לו מכל ליבי להצליח במשימה, אך הסיכויים לכך אינם גבוהים במיוחד. מדוע? כיוון שהממשלה היחידה שגנץ יכול להקים היא הממשלה היחידה שנתניהו יכול להקים, ואם הממשלה הזאת לא קמה כשהמנדט היה בידי נתניהו, יהיה קשה להקים אותה גם כשהמנדט בידי גנץ.

אף על פי כן, אני מייחל לכך שבחירות מיותרות ובזבזניות, שתמשכנה את שיתוק המדינה ותעמקנה את הקרע, והן עלולות להסתיים באותה תוצאה, לא תתקיימנה. לכן, אני מקווה שבכל זאת תקום הממשלה היחידה האפשרית – ממשלת אחדות לאומית רוטציונית.

על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ, אבל הפעם מו"מ אמיתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות, תוכל להצטרף לקואליציה.

הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, היא שגנץ יהיה הראשון ונתניהו יתפנה לטפל בענייניו המשפטיים. אבל במו"מ ללא תנאים מוקדמים, אין להציג זאת כתנאי מוקדם. אין לשלול מראש את מתווה ריבלין, על אף היותו עקמומי ובעייתי ביותר מבחינה חוקתית וביצועית. במקרה כזה, כמובן שעל כחול לבן לעמוד על הסכם ברור – שהנבצרות היא מיום הגשת כתבי האישום, שנתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום והגדרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים על מהות הנבצרות; בקיצור, ההסכם צריך להבטיח שאי אפשר יהיה לפרש אותו בדרכים מתחכמות ועקלקלות.

אל לגנץ לנסות להקים ממשלה צרה. אין לכך סיכוי בלי תמיכה של הרשימה המשותפת, ואפילו מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יהיה מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן, שבחרו מפלגה שלא בכדי שמה הוא כצבעי דגל הלאום. אין מקום למו"מ קואליציוני בין מפלגה ציונית לבין רשימה אנטי ציונית. אם ייעשה ניסיון להקים קואליציה כזאת, הוא ייכשל, הקואליציה לא תקום, וכחול לבן תלך לבחירות עם כתם של המו"מ עם רשימה כזו.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

יש לעשות מאמץ, אם כי לא בכל מחיר, להקמת ממשלת אחדות לאומית.  

בהצלחה לבני גנץ!

* אירועי יצהר – מי שמרים יד על חיילי צה"ל ומיידה בהם אבנים הוא בוגד. בוגד בעם ישראל, במדינת ישראל ובארץ ישראל.

כל מי שמיידה אבן על חיילי צה"ל הוא מחבל, אך יהודי שעושה זאת הוא גם בוגד במולדת.

* צביעות – גם "הארץ" מגנים את יידוי האבנים על חיילי צה"ל ביצהר. אבל מהגינוי שלהם איני מתרשם, כי הם תומכים במעשים דומים בהפגנות בבילעין וכו'. כך שהגינוי שלהם הוא גינוי צבוע.

* בין שמגר לברק – על פי הנראטיב המקובל, הן על אוהדי האקטיביזם השיפוטי והן על שולליו, נחשב אהרון ברק לאבי האקטיביזם, ששינה את דרכם של קודמיו. כיוון שקודמו היה שמגר, רבים רואים בו את אחרון הנשיאים "השמרנים". ולא היא. אבי האקטיביזם השיפוטי היה דווקא שמגר. ברק היה ממשיך דרכו. ההבדל בין שמגר לברק לא היה מהותי, אלא כמותי (או בשפתו של ברק – מידתי) וסגנוני. לא היה זה הבדל בין שמרן לאקטיביסט, אלא בין אקטיביסט מתון לאקטיביסט קיצוני. לא היתה ביניהם מחלוקת על כך שסמכותה של הרשות השופטת להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה. הפער ביניהם היה בשאלה עד כמה צריכה הרשות השופטת לממש זכות וסמכות זאת. אולי גדול מכך הוא הפער בסגנון, ואין להמעיט בחשיבות הסגנון, כמעצב תודעה. שמגר לא דיבר כברק על "מהפיכה שיפוטית", "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ולא טען ש"גם החלטה של מפקד זוטר אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית." הסגנון הזה של ברק, שקנה לו מעריצים רבים, קנה לו גם יריבים מובהקים, שהיו ליריבי בית המשפט. עובדה זו פגעה במעמדו הציבורי של בית המשפט ובאמון הציבור בו, ובכך החלישה אותו מאוד, והקלה על מסע ההסתה והשטנה נגדו כיום.

הן שמגר והן ברק היו שופטים הנאמנים לאידיאולוגיה הציונית, שניהם ביטחוניסטים ושניהם דוגלים בזכויות האדם ובחופש הביטוי. את ההבדל ביניהם במידתיות, ניתן לראות בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1992. שמגר עמד בראש המצדדים בגירוש וברק בראש המתנגדים. הרוב תמך בעמדתו של שמגר. ברק הוא שנתן את צו הביניים שעצר את הגירוש. סביר להניח שגם שמגר היה פוסק כך, ולא מאפשר גירוש ללא דיון בבג"ץ. אך שמגר הוא שפסק שהדיון יפתח ב-5:00 בבוקר, כדי לאפשר החלטה מהירה. בדיון, שמגר צידד בגירוש ובמתן אפשרות לכל מחבל לערער בפני בית המשפט לאחר הגירוש, בניגוד לברק שתמך בדחיית הגירוש עד שכל המגורשים יוכלו לערער. ובדיון הסופי, כעבור חודש, שמגר עמד בראש הרוב שקבע שהגירוש חוקי וברק בראש המיעוט שקבע שאינו חוקי. אולם שמגר הוביל לפשרה, שבה מיתן את הניסוחים בעד הגירוש וברק לא הציג עמדת מיעוט.

עם זאת, יש לזכור שדווקא שמגר הוא האחראי להחלטות שבעטיין מותקפת המערכת המשפטית, והן נחשבות למורשת ברק. הוא האיש שהחליט על זכות העמידה הגורפת בבית המשפט העליון. הוא האיש שקיבע את מעמדו של היועמ"ש כפוסק בענייני חוק, שהממשלה מחויבת לקבל את פסיקתו. הוא היה נשיא בית המשפט העליון בעת קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, והיה שותף מלא לניסוחיהם. אגב, ראוי לזכור שאת החקיקה הזאת הובילה ממשלת הליכוד בראשות שמיר, בהובלת שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט מטעם הליכוד אוריאל לין. הוא עמד בראש ההרכב שקבע את התקדים של פסילת חוק הכנסת הסותר את חוקי היסוד הללו (פס"ד בנק המזרחי). בנושא זה, שמגר וברק היו באותו צד, בניגוד לשופטים אחרים ובראשם מישאל חשין, שהתנגדו להתערבות בית המשפט ולפסילת החוק. שמגר הוא שעמד בראש ההרכב שכפה על ראש הממשלה רבין להעביר מתפקידם את השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי, לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. הלכת דרעי-פנחסי תקפה עד היום, כפי שנוכחנו רק לאחרונה עם התפטרותו של חיים כץ מן הממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

ועוד הערה. גם קו ההפרדה בין שמגר לקודמיו בנושא האקטיביזם אינו חד משמעי. מי שעמד בראש ההרכב שחייב את ממשלת בגין להעביר ממקומו את היישוב אלון מורה, כיוון שקם על קרקע פלשתינאית פרטית, היה קודמו של שמגר, משה לנדוי, שבהשקפותיו המדיניות היה איש ארץ ישראל השלמה מובהק ומתנגד לאקטיביזם השיפוטי. פסק דין בנק המזרחי אמנם היה הראשון שפסל חוק של הכנסת בהקשר של שני חוקי היסוד שהזכרתי, אך קדמו לו פסיקות שפסלו חוקים. לדוגמה, ב-1969 התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

שמגר וברק הם שני ענקי משפט שתרמו תרומה אדירה לעיצוב המשפט הישראלי, אך שניהם גם פגעו במעמד בית המשפט ובאיזונים והבלמים בין הרשויות באקטיביזם השיפוטי. אולם ההבדל בין השניים במזג, בסגנון ובמידתיות, הוא הבדל משמעותי, ולכן תרומתו החיובית של שמגר היתה גדולה משל ברק ותרומתו השלילית של ברק היתה גדולה משל שמגר. היום ראוי לעצב מחדש את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, בשיח משותף, מכבד ומכובד.

* אמת משפטית ואמת עובדתית – "לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית." משפט זה שאמר מאיר שמגר, מעיד על ענווה של שופט שגזר גורלות. הוא לא ברח מאחריות והחליט החלטות, אך הוא מודע לכך שאינו אדם-על ואינו חף משגיאות. שמגר אמר את הדברים בעיקר בנוגע לפסק הדין שאותו הוא מגדיר כקשה ביותר שפסק, שרדף אותו עד יומו האחרון – זיכויו של ג'ון דמיאניוק. הוא דיבר על הספקות הרודפים אותו, אך בין השורות אני מבין שהוא כמעט משוכנע שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום, ואף על פי כן, זיכה אותו מחמת הספק. בעיניי, פסק הדין הזה הוא פסק דין של כבוד לבית המשפט. יש בו הבנה במשמעות העמוקה של אי הפיכותו של גזר דין מוות. וכאשר ההגנה הצליחה לערער את הוודאות באשר לזהותו של הנדון למוות, העדיפו השופטים, למרות שהאמינו שהוא האיש, לזכות אותו מחמת הספק, מאשר להוציאו להורג למרות הספק.

* פשקווילים נגד שמגר – מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, זרמו הודעות אבל והספד על מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומעמודי התווך של מדינת החוק הישראלית. ניכרים דברי אמת, ודומני שלא היו אלו רק מחוות נימוסיות של "אחרי מות קדושים אמור".

שני חריגים היו, שניהם בעיתון "הארץ"; שני פשקווילים, אחד של אריאנה מלמד – "פרידה מאבי הכיבוש" והשני של גדעון לוי "אבי אבות השטחים המוחזקים." פשקוויל המערכת ברובו משבח את המנוח, אך אינו מחמיץ פסקת גינוי על תרומתו של שמגר ל"כיבוש". גדעון לוי אמנם מגדיר אותו גאון, אך מבהיר: "גאוניותו האמתית הייתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה שלו ושל בית המשפט." אך את התדמית הזאת הוא מגדיר כ"תרמית גדולה."

52 שנה השמאל הרדיקלי מנסה לסכל באמצעות בית המשפט העליון את מדיניותן של ממשלות ישראל; לסכל באמצעות בית המשפט את מדיניות ההתיישבות של ישראל ולחייב באמצעות בית המשפט את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון ומהגולן. אך שוב ושוב מוכיח את עצמו בית המשפט כרשות דמוקרטית, המכבדת את ההכרעות הדמוקרטיות של העם ואת המדיניות של הממשלות הנבחרות, ולא הופכת את עצמה כלי משחק בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. נכון, מערכת המשפט מקפידה על כך שהמדיניות תעשה על פי חוק, פוסלת נקודתית פעילות שאינה חוקית. זה תפקידה. ונכון, היא שעיצבה את המעטפת החוקית למדיניות של הממשלות הנבחרות, וגם זה תפקידה. תפקידה אינו לעשות פוטש כדי לקדם את הסיסמאות החלולות של גדעון לוי ואריאנה מלמד.

אגב, אין זה נכון שבית המשפט העליון הכשיר את מדיניות "אקיבוש". הוא לא קבע עמדה בעדה ולא נגדה, כי אין זה תפקידו ואין זה מעניינו. הוא אינו קובע את המדיניות, אך גם אינו מגדיר מדיניות חוקית כבלתי-חוקית, רק כי גאון המשפט גדעון לוי רוצה בכך. אגב, רוגל אלפר טרם פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגד שמגר ז"ל. המשך יבוא. 

* היכן נקברים נשיאי בית המשפט? – מאיר שמגר לא ייקבר בחלקת גדולי האומה. למה? כי נשיאי בית המשפט העליון אינם נטמנים בחלקה זו. זה החוק. יש לתקן את החוק. כפי שראשי הרשות המבצעת וראשי הרשות המחוקקת נקברים בחלקה, כך יש לנהוג גם בראשי הרשות השופטת. זו אמירה חשובה במיוחד היום, כאשר יש ערעור על עצם היות הרשות השופטת רשות שלטונית, ויש המתייחסים אליה כאל "פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר ומי שמם..." וכו' וכו'.

ב-ynet התפרסמה כתבה בנושא, ונאמר בה שעל פי החוק נקברים בחלקת גדולי האומה נשיאי המדינה, ראשי הממשלה ויו"רי הכנסת ובנות/בני זוגם. יש להוסיף על כך, שגם ראשי ההסתדרות הציונית (שהם גם יו"רי הסוכנות) נקברים בחלקה. אני מתפלץ מעצם המחשבה שאברום בורג האנטי ציוני, שלמרבה החרפה ישב על כסאו של הרצל, יוגדר כאחד מגדולי האומה וייטמן בחלקה (מגיעים לו שם שני קברים, גם כיו"ר הכנסת). גם המחשבה על האנס הסדרתי משה קצב כאחד מגדולי האומה מעוררת בי קבס.

בכתבה ב-ynet צוין שהנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן צבי, וראשי הממשלה בן גוריון, שרת ובגין, לא נקברו, לבקשתם, בחלקת גדולי האומה. יש להוסיף עליהם גם את הנשיא עזר ויצמן, שנטמן, לבקשתו, בבית העלמין באור עקיבא, השכנה לקיסריה, מקום מגוריו, ואריק שרון, שנקבר לבקשתו, בגבעת הכלניות הסמוכה לחוות שקמים; החווה שהקים וחי בה.

* הארון והקדיש – האשמתם של אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו ובכך ייחלו למותו, הזכירה לי את ההאשמות נגד נתניהו, כאילו צעד בהפגנה עם ארון מתים של רבין ובכך הסית לרציחתו. בשני המקרים מדובר בהאשמת שווא.

על הארון בהפגנה בה צעד נתניהו נכתב "רבין קובר את הציונות." בשום אופן לא היה זה ארון של רבין. פעמים רבות הזכרתי הפגנות שונות, לפני ואחרי אותה הפגנה, שבהן מפגינים צעדו עם ארון קבורת הציונות, הביטחון, הדמוקרטיה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות וכו' וכו', או מודעות אבל דומות. איני אוהב את הסגנון, מטעמי טעם טוב, אך זו רטוריקה מקובלת ולגיטימית. ההאשמה נגד נתניהו נועדה לפגוע בו ולהשחיר את דמותו תוך סילוף ההפגנה. ובדיוק כך גם האשמתם חסרת השחר של אברמוביץ' ובן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אמר הלל הזקן. חבל מאוד שנתניהו עושה לאברמוביץ' ובן עמי בדיוק מה שעשו לו.

* לא חסיד שוטה ולא מתנגד שוטה – חוה לוינסון תמהה כיצד במאמר אחד ביקרתי את דוד לוי על כך שחתר תחת יצחק שמיר והגנתי עליו בנוגע להאשמתו בידי נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת". התשובה על כך ברורה. הוא אכן חתר תחת שמיר. הוא ומחנהו פעלו כל העת להפלתו. לעומת זאת, כל פרשת "הקלטת הלוהטת" היתה עלילה של נתניהו על לוי.

אני מתייחס לגופם של נושאים ולא של אנשים. איני מסמן אדם מסוים, במקרה זה דוד לוי, כחיובי או כשלילי ובכל מקרה מצדד בו או מתנגד לו. אני בוחן נושא, ושופט אותו כמיטב הבנתי, ואין כל בעייה בכך שבמקרה א' אצדד בעמדתו של אדם שבמקרה ב' אתנגד לו. איני חסיד שוטה או מתנגד שוטה של איש.

זו גם גישתי לנתניהו, בניגוד לטענתה של לוינסון. פעמים רבות אני תומך בו ובהחלטותיו ומצדד בו וכותב בזכותו כאשר הוא מותקף שלא בצדק, לדעתי. כך עשיתי, למשל, כאשר תקפו אותו על נאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין האיראני ובכלל בהבעת תמיכתי, בדרך כלל, לא תמיד, בדרכו ופועלו בסוגייה האיראנית ובנושאי חוץ וביטחון רבים. כך כאשר מעלים את טענת הכזב כאילו הוא הסית, כראש האופוזיציה, נגד רבין. ורק לאחרונה צידדתי בהסכם שלו עם ממשלת פולין בנושא חלקם של הפולנים בשואה, עליו הותקף קשות, העליתי על נס את העובדה שממשלתו פעלה לפיתוח המגזר הערבי יותר מכל ממשלה בעבר ובעוד מקרים רבים. אני תמיד מבחין בין ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, מאז החלו החקירות נגדו, מיסטר ביבי גבר על ד"ר נתניהו, עד שהפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.

* טרור חקלאי – האובססיות של נעמן כהן מגוחכות. כבר רבים עמדו על האובססיה לחזור שוב ושוב עד לזרא על שמות נעוריהם ושמותיהם הלועזיים של אנשים. כזו גם האובססיה שלו בנושא הטרור החקלאי.

הטרור החקלאי הוא מונח מוכר בשיח הציבורי הישראלי. הוא מגדיר את הפעולות של ערבים נגד החקלאות הישראלית כטרור הנובע ממניעים לאומניים. המונח הזה שנוי במחלוקת – יש המכחישים שמדובר בטרור, ומגדירים זאת כ"פשיעה חקלאית", כלומר כנושא פלילי בלבד. בראש המשתמשים במונח טרור חקלאי, עומדים הארגונים החקלאיים וארגונים כמו "השומר החדש" הלוחמים בו. גם אני משוכנע שמדובר בטרור לאומני, ולכן פעמים רבות בשנים האחרונות כתבתי נגדו והשתמשתי במונח.

נעמן כהן, משום מה, מתייחס למונח הזה בנוקדנות מילולית, ומסביר שאין דבר כזה טרור חקלאי כי חקלאות אינה יכולה לעסוק טרור. ובאובססיה הזויה קופץ בכל פעם שהמונח מושמע. ובפשקוויל האחרון שלו, שבו הגיב, בין השאר על השימוש שלי במושג, הוא האשים אותי שאני מגדיר את החקלאות כטרוריסטית (!). לא פחות. איזה טמטום. ובפשקוויל קודם, הוא כתב שאני משתמש בביטוי טרור חקלאי, כדי להסתיר את העובדה שזה לא טרור חקלאי אלא טרור ערבי, כדי לא לפגוע בתמיכה של הרשימה המשותפת בקואליציה עם כחול לבן. איזו אובססיה חולנית ומטופשת. הרי אני מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. בין השאר, בשל עמדתי בנושא הטרור החקלאי.

אבל באמת, קל יותר למצוא מחט בערמת שחת, מאשר רציונליות באובססיות של נעמן כהן.

* מלחמת שלושת הימים – רבות נאמר ונכתב על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. פחות מכך, אך לא מעט נכתב על הקרבות לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אולם הקרבות בגולן במלחמת ההתשה נשכחו מן התודעה.

כאשר מדברים על מלחמת ההתשה, מתכוונים בדרך כלל בראש ובראשונה לקרבות לאורך תעלת סואץ, בגזרה המצרית, וקצת למרדפים בבקעת הירדן, בגזרה הירדנית. כמעט ואין זוכרים ואין מזכירים את העובדה שגם בגזרה הסורית התרחשה מלחמת התשה קשה.

עיקרה של מלחמת ההתשה בגולן הייתה בשנים 1970-1973, להבדיל משתי הגזרות האחרות שבהן המלחמה הסתיימה באוגוסט (מצרים) וספטמבר (ירדן) 1970. גם בין מלחמת ששת הימים לשנת 1970 היו חדירות מחבלים, אירועי מיקוש, רובם מגבול ירדן בדרום הגולן ומעט מסוריה. אך החל ב-1970 היתה זו מלחמת התשה של ממש, הן נגד צבא סוריה והן נגד ארגוני המחבלים, שכללה הפגזות מאסיביות על היישובים בגולן ועל כוחות צה"ל, חדירות מחבלים רבות וימי קרב.

מדרשת קשת יהונתן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן) במושב קשת שבמרכז הגולן, נקראת על שמו של יוני וודק, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן. בשבע השנים האחרונות, עורכת המדרשה כנס לזכרו: "קשת יהונתן לא נסוג אחור", העוסק לרוב בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. השנה הקדישה המדרשה את הכנס למלחמת ההתשה בגולן, ועל כך היא ראויה לשבח.

המושב הראשון בכנס, שנערך באסרו חג של סוכות במכללת אוהלו, עסק בחיים האזרחיים של חלוצי ההתיישבות בגולן תחת אש הסורים במלחמת ההתשה. שלושה מראשוני המתיישבים, ורדה ושמעיה הרשקוביץ ואלי זיו, סיפרו את סיפוריהם הקשים, המצמררים והמרגשים, על אירועי התקופה. המושב השני עסק ב"מלחמת שלושת הימים" ביוני 1970; שלושה ימי קרב קשים, הקשים ביותר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכם נערך מבצע "קיתון 10" שבו צה"ל כבש והשמיד ששה מוצבים סוריים לאורך הגבול. 13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות שלושת הימים. קצינים מחטיבה 188 בפיקודו של משה (בריל) בר-כוכבא סיפרו על הקרבות. המושב השלישי הוקדש להרצאה מאלפת של אלוף (מיל') עוזי דיין על מבצע "ארגז" שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח לשחרור שבויים ישראלים שבידי הסורים. עוזי השתתף במבצע כקצין בסיירת מטכ"ל.

הכנס, שנכחו בו תושבים רבים מן הגולן, ותיקי השריון שנטלו חלק בקרבות ומשפחות שכולות היה חשוב, מלמד ומרתק. בחלקו השני – סיור באזורי הקרבות, נבצר ממני להשתתף, לצערי.

* תקופת ההפגזות – בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" הקדשתי פרק לתקופת ההפגזות, כפי שמכונה מלחמת ההתשה בפי ותיקי ההתיישבות בגולן. בין השאר, סיפרתי על "מלחמת שלושת הימים":

ההסלמה בגבול הובילה לקרבות בין צה"ל לצבא הסורי, ששיאם בין 26-24 ביוני 1970, במלחמת "שלושת הימים", בפריצה של צה"ל לעומק סוריה בפעולת תגמול רחבת היקף ובניסיון החדירה של שתי פלוגות סוריות שנועדה לכבוש שני מוצבים של צה"ל. לקראת הפעולה הגיע למרום גולן בשעת לילה מאוחרת מפקד החטיבה המרחבית, אז אל"מ אפרים חירם. הוא הודיע לגדי גולן, מזכיר הקיבוץ, וליהודה, שלמחרת בבוקר יהיה עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגולן השיבו שבמקרה כזה עליהם לכנס אספה. זו נקבעה למרתף הקולנוע של קוניטרה, שהפך למקלט מוגן. אחדים לא התעוררו.

מפקד החטיבה הציג את דרישתו מן הנוכחים, וכשסיים את דבריו התייצבו יהודה וגולן והביעו את התנגדותם לפינוי. התעורר ויכוח, חלק חשבו שאסור להפר את הוראת הצבא, ואחרים, בחסות השקט היחסי ששרר באותה שעה, דרשו להישאר. בסופו של דבר נערכה הצבעה והוכרע ברוב קטן לפנות את הנשים והילדים.

השכם בבוקר למחרת החלו החברים לארוז לצורך הפינוי. חברים אחדים התלוננו על כך שלא העירו אותם אמש לאספה. יהודה וגולן קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, ודרשו הצבעה חוזרת, הפעם לא בנוכחות מפקד החטיבה ואנשיו. בהצבעה זו היה הרוב עם יהודה וגולן. הוחלט להישאר, והרוב נשארו.

"באותם ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים," מבהיר יהודה, "פינוי היה כפירה בעיקר." ההפוגה בהפגזות נסכה ביהודה ובתושבים ביטחון מופרז, הוא מודה, וכיוון שכאזרחים לא היו כפופים לפקודות הצבא, חשו חברי מרום גולן שהם דבקים ברעיון הציוני כאשר אינם עוזבים יישוב. בסמכותו כמזכיר הקיבוץ, שיגר גדי גולן מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו דרש שהגוף היחיד שיהיה בסמכותו להחליט על פינוי יהיה ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבלה את תביעתו.

* זיכרונות שמחת תורה – שמחת תורה. שמחת תורה הראשון לאחר מות אבי. ואני מוצף. מוצף בזיכרונות ובגעגועים. זיכרונות ילדות, של שמחת תורה עם אבא שלי, בבית הכנסת "שלו" – "תהילות ישראל" בר"ג. השמחה, ההקפות, הריקודים עם ספרי התורה, הריקוד בתוך עזרת הנשים (עוד לא הבנתי אז איזה אבסורד יש בהפרדה הזו ובהדרה הזו), ובבית הכנסת של "התימנים" להקפה משותפת. המכירה הפומבית של הכיבודים ("חמש לירות 'אתה הוראת'"). יהושע, הגבאי הנצחי, רוקד ומתלהב ומשתולל. היום אני מבין שאולי היה קצת מבושם. אך אולי, בעצם, היה שיכור-ולא-מיין. כיוון שבשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, מתקיימים כמה מוקדים של קריאת התורה – קריאה שוב ושוב עד שאחרון המתפללים עולה לתורה. אנו נהגנו לגשת למוקד שבסוכה. ואח"כ הוזמנו, "כל הנערים", כלומר הילדים, לעלייה משותפת לתורה. חופת טלית נפרשה מעלינו, ויהושע ברך אותנו. וזעק "צאן קדושים", שנשמע "צוין קֶדושים" (במלעיל, כמובן) וכולנו השבנו בפעיה "מֶהההה".

...בשנה שעברה, בשמחת תורה, הייתי עם אבא שלי בבית החולים. במחלקה הגריאטרית בתל-השומר. היה זה האשפוז האחרון שלו. אחריו החלטנו לא לאשפזו עוד. הוא היה חלש מאוד, מנומנם, מעורפל. ולפתע שמעתי קולות שירה וריקודים. היו אלה חניכי ומדריכי "בני עקיבא" שהגיעו לבית החולים, עם ספר תורה, לשמח את המאושפזים. עמדתי במסדרון, לוודא שלא יפסחו על חדרו של אבי. והם נכנסו, שרו, רקדו, חילקו ממתקים ומאפים. הייתי בטוח שביקורם יעורר אותו, יחזיר אותו לאזור מוכר, בטוח, שמח. אבל הוא בהה ברוקדים, ושריר לא זע בפניו. ולבי נצבט, ורחמיי נכמרו עליו.

מאז עוד כמה פעמים התאושש, וכמה פעמים שקע, עד שעצם סופית את עיניו, באמצע התמוז.

* לבית הכנסת ולים – אחרי פטירתו של אבי, כתבתי על בית הכנסת שלו, ונשאלתי אם היה יהודי דתי. לא. הוא היה יהודי מסורתי. איזה סוג של מסורתי? כזה שהולך בליל שבת לבית הכנסת, ובשבת בבוקר נוסע לים.

* ביד הלשון: שמגר – הלך לעולמו מי שהיה הפצ"ר, היועמ"ש ונשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל מאיר שמגר, מענקי המשפט הישראלי. שמגר נולד כשטרנברג, אך עם מינויו לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) נענה לקריאת בן גוריון ועיברת את שמו לשמגר.

מה פירוש שמגר? זהו שמו של השופט השלישי של ישראל בתקופת השופטים, שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת היה לוחם שהיכה בפלישתים. כאיש צבא ומשפט, אימץ מאיר שמגר את דמותו של השופט המקראי לשם משפחתו.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ו. הלב הבוגד

יום אחד החלטנו לצאת לטייל עם הילדים לוואדי קלט, ולראות שם את תופעת הטבע המופלאה של מעיין הנובע בהפסקות. הבריטים בנו ליד המעיין בריכת אגירה, ומי שהיה מגיע לשם היה רואה איך במשך שעתיים המים עולים מהקרקעית וממלאים את הבריכה, וכשמגיעים לשפתה, יורדים ונעלמים בבת אחת. אחרי חצי שעה הם מתחילים לנבוע מחדש, כשדגים מקומיים קטנים שוחים בהם להנאתם, יחד עם מטיילים, בעיקר ילדים, שחשקה נפשם לטבול במים. 

ליד המעיין הזה, עין מבוע, רחוק מכל יישוב, החליט בחור הרפתקן להקים את ביתו ולהתפרנס ממסעדת דגים ומכירת ארטיק. הבחור הזה, ארנון שמו, היה במקרה הבן של בן דודי שרגא גורני, והוא סיפר לי שהחברה להגנת הטבע נתנה לו היתר לגור שם בתנאי שישמור על המקום. גם ראש המועצה שמח שהגיע לסביבה בחור חילוני שאולי יהווה ראש חץ לבואם של מתנחלים נוספים, לאו דווקא דתיים.

ההתחלה בישרה טובות. ארנון יחד עם שלושת הכלבים שלו התמקם במיבנה הרוס הצמוד לבריכה והתחיל לפתח את המקום.  כשהגענו למקום מצאנו אותו הומה מבקרים שהחליטו לטייל בשבת, וארנון עסק בטיגון דגים ובעיקר במכירת ארטיק לילדים.

בערב, כשחזרנו הביתה, הרגשתי חולשה ועייפות לא מוכרת. חנה מוסינזון, שהתלוותה אלינו לטיול, אמרה שאני נראה חיוור, ודיצה, ששמה יד על מצחי, אמרה שיש לי חום. חנה הציעה שאסע ישר לבית חולים, אך אני התעקשתי לנסוע הביתה, תוך הבטחה שמחר בבוקר אזנק מהמיטה כמו ארי. גם דיצה  ניסתה להרגיע את חנה ואמרה שאני בריא כמו סוס ושום דבר לא יקרה לי. 

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי מזיע וחלש, נסעתי לבית חולים איכילוב ושם מצאו שעברתי התקף לב. דיצה די נדהמה ואמרה "מה פתאום הוא! מחלות זה הבלעדיות שלי!" – גם אני הסכמתי איתה, אבל לא הרופאים, שהחליטו שאני צריך לעבור צינתור.

זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששכבתי בבית חולים מאז שנולדתי, והדבר די עניין אותי. יחד עימי היו  בחדר עוד שני גברים בגילי שחיכו גם הם לצינתור. היה נחמד לשוחח עימם ולהשוות את ההתקפים והמחלות שכל אחד מאיתנו עבר. לי לא היה הרבה מה לספר והם הסתפקו בסיפור שלי על חוליקאת ואיך נפצעתי שם כשנשרטתי מגדר התיל. סך הכול הרגשתי די נוח לשכב כל היום במיטה, בלי ייסורי מצפון על שאני לא קם לצאת לעבודה.

אשתי דאגה להביא לי ספרים לקריאה וכל מה שרציתי, שלא יבואו אליי אורחים מודאגים ויפריעו לי לקרוא. היתה זו משאלה בלתי אפשרית, כי דיצה  מצאה צורך לשבת לידי כל היום ולהתחנן שאטיל עליה משימות. הייתי חייב לגרש אותה ממש בכוח ולהגיד לה  שלא תרשה לאף אחד לבקר אותי.

חנה מוסינזון, שאיבדה את בעלה יגאל שנה קודם לכן, הרגישה גם היא מחוייבות לבקר אותי, אחרי ששנה קודם לכן באנו לבקר את בעלה יגאל שקיבל אירוע מוחי. לא אשכח איך הגבר הגדול והחזק הזה שכב אין אונים על אלונקת-גלגלים כשהוא צועק: "חנה! חנה!" – שלא תעזוב אותו. והיא הולכת צמודה אליו מרגיעה אותו ואומרת: "אני כאן יגאל, אני איתך."

הצינתור עצמו, שנשמע כתהליך די מבהיל, היה בסופו של דבר החלק הנחמד של המחלה. הרופא שהשחיל לי חוט פלסטיק גמיש למפשעה, הסביר לי, מול מסך הטלוויזיה, איך המצלמה הזעירה הנמצאת בקצה המשחולת עוברת בתוך העורק ומגיעה בשלום עד הלב. במקום מסוים הוא גילה היצרות של העורק והסביר לי שעכשיו יכניס סטנד טבעתי שירחיב את הצינור, והדם יחזור לזרום כמאז ומתמיד. כל זה נעשה בזריזות ובמהימנות ואני צפיתי במסך, כאילו מדובר בתוכנית טלוויזיה מרתקת. דיצה, שקיבלה אותי במסדרון כשיצאתי על גבי מיטה נוסעת, שאלה "איך היה?" – וכשאמרתי "כיף," חשבה שאני מתלוצץ.                               

שלושת הימים שלאחר הצינתור היו חגיגה מתמשכת שבה אני משחק את תפקיד הגיבור ששרה עם מלאך המוות ויכול לו.

בערבו של היום האחרון שלי בבית החולים באה אלי אורחת בלתי צפויה, לילי. בשבוע בו ביליתי בבית החולים, היא היתה  בטיול בסין ולא היתה מודעת לחווייה שעברתי. כשחזרה ארצה טילפנה לסטודיו ולא הבינה למה אין תשובה.

באותה תקופה היא כבר חזרה לגור בדירת החדר שיעדתי לשנינו. את הדירה הזו היא העבירה באופן זמני לבנה, שגר בה כשלש שנים, עד שהתחתן. לאחר החתונה החליט לנסוע לארה"ב עם אשתו, ולילי יכלה לחדול מנדודיה בדירות חברותיה. עם שובה לחדר שנתתי לה למשחקי המחבואים שלנו, ניעור בה רצון לשפץ אותו והיא הצליחה להפכו לדירת חמד משובבת לב. בשנה האחרונה אירחה בדירה רופאה סינית בשכר-דירה מיזערי וזו הזמינה אותה לביקור בבייג'ין.

כשלילי חזרה מהטיול בסין ונוכחה שאין תשובה מהסטודיו שלי, טילפנה לנלי שפר שכני, והוא סיפר לה שאני שוכב באיכילוב אחרי התקף לב.

כששמעה זאת כמעט חטפה התקף לב בעצמה, רצתה לבוא  לבקר אותי מיד, אבל פחדה שאולי תפגוש את אשתי וחיכתה לשעות הערב המאוחרות. אל החדר שלי הציצה בזהירות וכשהבחינה בי שוכב וקורא ספר במיטה, נכנסה והפתיעה אותי. לא רציתי שתשב על מיטתי ותלטף אותי לעיני השכנים, והרשיתי לעצמי לצאת עימה, לבוש פיג'מה, ולמצוא ספסל בגינת בית החולים.

 עיקר פחדה של לילי היה שאני אמות ושהילדים שלי יגרשו אותה מהחדר, שהפכה אותו לקן אוהבים. במשך השנתיים האחרונות, אחרי שחזרה לגור בו, היתה מפצירה בי שארשום את החדר על שמה לבל תגורש ממנו.

אני סירבתי. אמרתי לה שאבי הוריש לי שלוש דירות-חדר המיועדות לשלושת ילדי, ואני לא רוצה לקפח אף ילד.

כל נימוקיי לא הועילו. מפעם לפעם, כמו דלילה עם שמשון, היתה מעלה את הנושא, ומשגעת לי את השכל. בכל זאת לא נשברתי ולא  הענקתי לה את מחלפותיי. הבטחתי לה להכניס בצוואתי סעיף המרשה לה לגור בדירה ללא שכר-דירה עד סוף חייה, אך לא יותר מזה.

פעם אחת החליטה להטיל עלי את פטנט ליזיסטרטה, ומנעה ממני את חסדיה במשך חודש שלם. אילו ידעה שבעיר נתניה יש לי מורה אחת, שתמיד מקבלת את פניי בסבר פנים יפות, היתה מבינה שבזאת לא תפילני. אך היא לא ידעה ולא הבינה מאיפה כוחות הנפש האלה שהתגלו בי.

החרם עליי נמשך חודש תמים ללא הצלחה, בסופו של דבר לילי הרגישה ששביתת ליזיסטרטה פוגעת גם בה עצמה, ומתוך צורך להיטיב עם דרישות גופה, שברה את השביתה.

עכשיו, כשישבנו בלילה על הספסל, חזרו אליה פחדיה שאני אמות וילדיי יזרקו אותה מהדירה. היא חזרה לבקש שאעביר את הדירה על שמה, למרות שהיו לה שתי דירות בצפון תל אביב, שאותן העבירה, כשנה קודם, על שם שני ילדיה.

לא עזרו לי כל הבטחותיי שאני לא מתכונן למות כי יש לי עוד כמה ספרים שאני רוצה לכתוב. היא לא נרגעה, והמשיכה להפציר בי.

למרות שעד כה לא היתה אפילו הבטחה אחת שהבטחתי לה ולא קיימתי. את "המשכורת" שהבטחתי לה בראשית היכרותנו המשכתי לתת לה כל חודש, בלי שנאלצה להזכיר לי אפילו ברמז שהתחיל חודש חדש.

בסופה של אותה ישיבה ספסלית הבטחתי לה שאמנם את הדירה לא ארשום על שמה, אך אשאיר בידה מכתב המיועד לילדיי.  במכתב אגלה להם שבעשרת השנים האחרונות, היא היתה חברה שלי בכל המובנים, ואני מבקש מהם לתת לה להמשיך לגור בדירה, ללא שכר, כל ימי חייה.

בימים הבאים, כשחזרתי לביתי בריא ושלם, היתה מסירת המכתב ללילי בין הדברים הראשונים שעשיתי. היא הראתה אותו לעורך הדין שלה, ואחרי כמה ימים חזרה עם תיקונים שהציע. המכתב החדש היה מנוסח משפטית, בכלל לא בסגנון הכתיבה שלי, אבל מאחר שממילא לא התכוננתי למות, לא נכנסתי לוויכוחים.  העיקר שיהיה שקט בבית.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

שירת רחל

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תש"ף

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בשירים "גורל", "שי",  "ואולי לא היו הדברים מעולם",

"רק על עצמי לספר ידעתי", "אל ארצי", "ניב", "מיכל" ועוד

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א',10.11.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

רון גרא

שִׁירָה חֲדָשָׁה

הַגַּב עוֹשֶׂה בִּי

שָׂמוֹת.

הָאֹזֶן קְמוּטָה לִקְרַאת

שְׁמִטָּה.

אִי יְכֹלֶת לְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ

רִקְמַת  הָעֵצִים וְהַפְּרָחִים.

אִי יְכֹלֶת לָרוּץ לִתְפֹּס

צֵל יָפֶה.

צִילִי.

חֻקֵּי הַדִּין מִתְקַשִּׁים.

חֻקֵּי הַדִּין מִתְעַרְטְלִים

בְּפִרְחֵי כְּאֵב.

קוֹרֵא בְּשִׁירַת דָּוִד

מַמְתִּין לְשִׁירָה חֲדָשָׁה.

* * *

מנחם רהט

החטא הקדמון

נתניהו שהתמחה בירי בתוך הנגמ"ש, שכח עיקרון זהב שמשננים לכל טירון: ירי לטווחים קרובים מדי, מחולל ריקושטים שפועלים כבומרנג כנגד היורה עצמו

אין בוכים כידוע על חלב שנשפך. אבל מותר וצריך להפיק לקחים. לפחות לטובת המנהיגים שיבואו עלינו לטובה לאחר עידן נתניהו, שככל הנראה מתקרב לקיצו, בתום 13 שנות שירות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות לעמו ולמדינתו.

והלקח הגדול ביותר הוא, שלא יורים בתוך הנגמ"ש, ושמי שיורה ממש בתוך הנגמ"ש מסתכן בספיגת רסיסים מן הירי, שעלולים לחזור אליו כבומרנג. נתניהו לא חדל מלירות בתוך הנגמ"ש, בעיקר במערכת הבחירות לכנסת ה-21 (באפריל 2019), והבומרנג טפח על פניו השבוע, כששוכנע סופית במוצאי שמחת תורה שאין ביכולתו – זו הפעם השנייה ברציפות – לכונן ממשלה, והחזיר את המנדט לנשיא, על מנת שיועבר לבני גנץ.

'הישג' עלוב נוסף של החטא הקדמון הזה נעוץ בכך, שלמעשה אין למדינת ישראל ממשלה נבחרת כבר מאז אפריל 2019, עת הכריז נתניהו על בחירות לכנסת ה-21. נתניהו היהיר לא חלם שתעבור כבר יותר מחצי שנה שבה יש לישראל ממשלה נכה, בלתי נבחרת, ששרויה בקיפאון עמוק: אין תקציב, אין מדיניות ביטחונית מוסכמת, אין החלטות כלכליות חיוניות. הכול מחזיק מעמד רק בכוח האינרציה.

הסיפור יכול היה להתנהל אחרת, אלמלא השגיאה הקולוסאלית של נתניהו, של ירי בתוך הנגמ"ש בבחירות לכנסת ה-21, לפני כחצי שנה. היה זה נתניהו, הוא ולא אחר, שחיסל במו ידיו את סיכוייה של סיעת 'הימין החדש', בראשות בנט ושקד, להשיג ארבעה מנדטים חיוניים, שבנט ושקד היו על סף השגתם, ואשר שנמנעו מהם רק בשל 1,400 קולות שזלגו לליכוד. מכונת התעמולה הליכודית עבדה שעות נוספות בהטמעת הטענה שבפי נתניהו וחבר מרעיו, אנשי 'ועדת הקישוט' של נתניהו, בראשות האלקינים והחוטובלים, שטענו במצח נחושה טענה שקרית בעליל – שהליכוד הוא הבית האמיתי של הציונות הדתית.

צאו וראו כמה קולות קוששה המפלגה שהיתה הכי קרובה ל'ימין החדש', וקיבלה אכן 4 מנדטים. היתה זו רשימת רעמ-בלד שקיבלה 3.33% מכלל הקולות (לעומת 3.22% שקיבל 'הימין החדש'). רעמ-בלד קיבלה אז 143,666 קול, מול 138,598 קול לימין החדש. וזה עדיין ללא ניכוי הזיופים במיגזר הערבי.

אילו היפנה נתניהו את הירי לעבר כחול-לבן הבלתי מזוהה פוליטית, שהיא סלט ירקות ים-תיכוני של ימין ושמאל גם-יחד, ואילו הבהיר לציבור שימין יש רק בימין, אפשר שלא היו נגרעים מהימין החדש אותם 1,400 קולות – שהיו ממש פסיק בלתי נראה בקרב 4.4 מיליוני המצביעים בפועל. והתוצאה היתה התגשמות חלומם האולטימטיבי של יושבי הבית ברחוב בלפור: ממשלה בראשות נתניהו, ואולי אפילו עם חלקים מסיעת כחול-לבן שהיתה מן הסתם מתפרקת מאימת החרב המתהפכת מעל לראשה של ישיבה באופוזיציה. פוספס ניצחון שהיה ממש בהישג יד, הושט היד וגע בו, רק בשל ההיבריס הבלתי נשלט של מי שראה בעצמו התגשמות חזונו של ז'בוטינסקי: 'אלוקים, לשלטון בחרתנו.'

אבל נתניהו, כמו במשל הידוע על העקרב והצפרדע, לא יכול היה להתאפק. בלתי אפשרי היה מבחינתו לרסן את תאוות השתייה כדת, וסיפר סיפורי סבתא שהוא עצמו לא האמין בהם: שרק ראש המפלגה היותר גדולה מוזמן ראשון ע"י הנשיא להקמת הממשלה. וכך נקלע נתניהו, בשל אותם סיפורי סבתא, לסיפור הקסם באגדת סינדרלה: חמישים שעות לפני שפג תוקף המנדט שקיבל מהנשיא, הוא נאלץ להודות בכישלונו, ואם במשלי צפרדעים עסקינן, כי אז ייאמר כי הוא נאלץ לאכול את הצפרדע שבישל לעצמו ברוב נכלוליתו.

מה עתיד לקרות עכשיו, אחר שההגה של מעשה המרכבה עבר מידי נתניהו לידי גנץ?

שוחרי נתניהו טוענים שסיכוייו של גנץ להקים ממשלה, קטנים אפילו מאלה של נתניהו, ועל כן לא יהיה מנוס מבחירות חדשות. טענה זו מבוססת על ההנחה, שגוש ה-55 הממליצים על נתניהו, יישאר מאוחד לאורך ימים. אלא שלא מן הנמנע שגנץ ישכיל לאתר בגוש הזה חוליות חלשות, שמחמת מוראן מפני בחירות שלישיות, ותחת פיתויי אתנן משכנעים, יפרשו לטובת נטילת נתחים בריאים מן העוגה כאן ועכשיו. וכבר היו דברים מעולם.

תמורת תשלום הוגן כבר יימצא הפוסק/האידיאולוג שיכריע, שלמען טובת המדינה, ביטחונה וכלכלתה, והצורך באחדות החברה ובשבירת החומות וכל שאר הבלה-בלה, עדיף להחזיר מיד את המערכת הפוליטית לרגיעה ארוכת טווח.

יש כמובן אופציות נוספות, אך בלתי סבירות: הקמת ממשלת מיעוט של גנץ בתמיכה חיצונית של הסיעה הערבית המשותפת, אוהדת הטרור הפלשתיני ועויינת את רעיון המדינה היהודית; ממשלת אחדות גנץ-נתניהו; ואולי עוד אי אלו מתווים אחרים שהצד השווה שבהם הוא שהם לפחות כעת נראים בלתי עבירים.

תהיה ההתפתחות ככל שתהיה, מה שברור הוא שנתניהו משלם כעת חיה את מחיר ההיבריס, שהוביל אותו לירי חסר אחריות לאומית ממש בתוך הנגמ"ש, לטווחים ממש קצרים מדי.

מנחם רהט

* * *

תקוה וינשטוק

תל אביב: החנות הראשונה לצרכי כתיבה

ההזמנה היתה מרתקת: "במסגרת העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה, הספרייה הראשונה של תל אביב. ירצה ז. ביאליק."

אמנם התברר שזו לא בדיוק ספרייה אלא יותר בית מסחר לצרכי כתיבה, ו-ז. ביאליק כלל אינו קרוב למשורר הלאומי, אבל גם חנות ראשונה לצרכי כתיבה בתל אביב שהוקמה בתרע"ב, 1912, כבודה במקומה מונח. מה עוד שבית המסחר כלל גם ספרים, והמסכת שהעלה זיו ביאליק מאוד מושקעת ומעניינת. הוא ואחיו סידרו את המכתבים והצילומים המשפחתיים שהשתמרו בביתם, מיינו, תיארכו וביררו את המתאים לציבור הרחב, ומתוך המכתבים בלבד – כולם בעברית בלשון ימינו, רק פה ושם ביטוי קצת שונה – עולות שתי משפחות: גורדון ויעקובסן, שהתמזגו בקשרי נישואין. לצאצאיהם "ייחוס" של ראשוניות במושבות הוותיקות ויצירה ראשונית בתל אביב בעודה אחוזת בית. מסכת של לבטי דת ולאומיות, רבנות ומסחר, הסתגלות לחיי הארץ בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני השואה, הקשרים בין תושבי הארץ ומשפחותיהם באירופה אמיצים מאוד ותל אביב עולה וצומחת מן החולות.

אברהם ושרה גורדון עלו ארצה מליטא ב-1891. ראשון למשפחתם בארץ היה סבא-רבא של שרה, פייבל יעקבזן, יהודי חרד עשיר, מאנשי חיבת ציון בליטא. ליפו הגיע באוניית מפרש, ועל גב גמל עלה לירושלים. את בתיו בירושלים – בתי יאקבזן בשכונת כנסת ישראל, הוריש לתלמידי חכמים.

ב-1893 מכרו אברהם ושרה גורדון את משקם הגדול ברחובות ועברו לראשון לציון. את ביתם הקימו ברחוב אחד העם, מול בית הכנסת הגדול, רכשו 72 דונם אדמה ונטעום גפנים.

נולדו להם שישה ילדים. הבת הבכורה, לאה, ילידת 1879, גדלה והתחנכה ברחובות ובראשון לציון. בנסעה לבקר את  הקרובים בלטביה, הקרובים כותבים לה עצות: בן דוד מציע "כי אחר שתפשטי את מעילך או בגדך התחתון לא תניחיהו בכל מקום למען לא יורו עליך באצבע 'כי זו האישה המשכלת." יהושע, אחיה הצעיר בן ה-18, כותב לה על הבעל האידיאלי: "אדם חכם ומלומד, אדם שיכול לשבת בין אנשים, לא יהיה אדוק אלא יהודי לאומי המסור בעד ארצו ושפתו." ואחד הדודנים מכיר לה: "המציא אותם איש לרעהו" – רב צעיר מלומד, משה יעקובסן,  מלומד יהודי לאומי העתיד להיות בעלה.

משה יעקובסן, יליד 1887, דור 17 לשושלת רבנים, למד בישיבת טלז בליטא והוסמך לרבנות,  היה רב בעל תואר דוקטור, מהרבנים  שכבר רכשו השכלה כללית. במצגת מופיעה רשימת לימודיו הכוללים: חוקי אלוהים, שפה רוסית, לוגיקה, מתמטיקה, גיאוגרפיה פיסית, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית, גרמנית, ועוד.

שרה כותבת למשה שבעיר הסמוכה: "אדוני היקר, טעית בחושבך כי הצעירות יכולות לעבוד עבור עמנו כאוות ליבן. הממשלה מסתכלת עליהן בעין חשד כי מיספר לא קטן נמצא בין הקושרים מאחיותינו. אוייב נורא עומד על דרכו – 'כבודה בת מלך פנימה.' על האבות היה לתת חינוך אחיד כמו לבנים."

משה כותב לשרה: "הועידנו ה' איש בעד רעהו כי בכוחנו המשותף נוכל לעשות גדולות לעמנו... עלינו   עוד ללמוד הרבה. בפרט עלי כדי שאוכל להביא בפי ובעטי לתועלת להכלל."

ב-1904 מודיעים "אברהם זאב גורדון ורעייתו מראשון לציון (ארץ ישראל) ויצחק יעקובסן ורעייתו מאלסן קורלנד ("ורעייתו" – לאימהות אין שמות. – ת"ו) על נישואי הבתולה שרה גורדון והרב משה יעקובזן. החתונה מתקיימת באלסן ברוח דתיות ציונית. המתנות – תרומות למפעל הציוני ולישיבות. "והאורחים מתבקשים לזכור את המת הגדול" – שלושה שבועות לפני החתונה נפטר תיאודור הרצל.

הזוג הצעיר מתגורר בטלש. משה רב העיר. שרה בפאה נוכרית. יש  להם שלושה ילדים.

מביקור בארץ כותבת שרה על מסילת הברזל המגיעה עד בית ציד ומתקשרת למסילות דמשק-חורן דמשק-בבל (בגדד): "חיפה תהיה הנמל המרכזי בא"י. עלינו להשתדל לרשת את כל חבל הארץ עד לכנרת." גם עגמת נפש: "חברת יק"א משפילה את מקח הענבים ולא יהיה להאיכר אף לחם יבש."

משה ושרה חושבים לעלות לארץ, ויהושע שחזר מלימודי כימיה וכלכלה בלונדון מתכנן להם את חייהם בישראל עד לפרט האחרון: "בשלוש השנים האחרונות נוצר ביפו פרבר חדש, תל ּאביב, הדומה מאד לשכונה אירופית. רוב תושביו מתפרנסים באופן לא רע וזקוקים לספר. זה יהיה מרכז ההשכלה בעתיד הקרוב מאוד. על יסוד זה ועל יסוד העובדה שהשכונה רחוקה כעשרים רגעים בדלז'נס מהעיר [יפו] נבנתה הצעתנו ליסוד בית מסחר הספרים שעתה חסר בתל אביב. כבר עשיתי את כל הפלאן. בית מסחר על יסודות כלכליים. אני מוכרח לשנן מה שאמרתי במכתביי הקודמים,  משה ישליך את הרבנות וכל הטקסיות שלה. אם אתם רוצים להתקיים פה תצטרכו לקבל עליכם את הקומפרומיס הלא קשה הזה. זו גם דעתו של אבא אם כי הוא דתי. יש לי אפשרות להשיג עזרה קטנה בנוגע להלקוחיה ולסוכנים. ראש הוועד של תל-אביב הבטיח לי את עזרתו המוסרית.

"אל תצחקי! הוא (משה) מוכרח לסדר מעט את זקנו מן הצד ולקרזל את שפמו. ויקנה כובע בווינה כשיעשה שם תלבושות. כובעי הבד מרוסיה אינם מתאימים. חביבתי – אין בזה עלבון ליהדות. הרוצים אתם להצליח בבית המסחר? אז המקום היחיד יהיה זה תל אביב ופה בתל אביב הכול לפי המודה."

האחות הגדולה ובעלה מוכנים למהפך בחייהם. ארץ ישראל מעל לכול. ב-1912 עולה המשפחה לארץ, לפרבר החדש של יפו. תל אביב עודה עיר גנים. אסור להקים חנויות במרכזה. הזוג שוכר חנות ברחוב הרצל 27, ליד פסי הרכבת, בבית טרייבש. הרב שהפך סוחר פותח בתרע"ב,  1912, את "מ. יעקובסן ושותפו – בית מסחר ספרים ומכשירי כתיבה – יפו תל אביב" בית מסחר ראשון, יחיד מסוגו, בעיר העברית הראשונה.

בבית המסחר מכשירי כתיבה וגם צרכי תרבות אחרים ותשמישי קודש, טליתות מחזורים וכו. "לפי דעתי," כותב הרב, "צריך שיהיו ספרים בשביל אנשי תל אביב וגם בשביל אנשים מהדור הישן. לא נשקיע את כל רכושנו בדבר אחד." לצד החנות הוא פעיל בהקמת בית הכנסת הגדול בתל אביב והינו היו"ר שלו, בהקמת בית הכנסת "בית אל", בהקמת שכונת נורדיה.

הם מסתגלים לדרישות הקהל. הילדים רוצים מחברות עם ציורים – מזמינים בסוריה מחברות שעל מעטפותיהן מצויר הים של יפו והכנסייה המזדקרת. מזמינים אנדרטות גבס קטנות – הרצל, נורדאו, ביאליק ומאורות אחרים... גם ילקוטים לטעמי זמרה, קטלוגים למכונות כתיבה. מבחר מגוון מאוד. "אבל העיר קטנה ואנשים בה מעט." הספקות עולים. לאה כותבת "תמיד שאפתי לארץ ישראל. אם חס וחלילה נאלץ לעזוב את ארצנו הקדושה זה יהיה פצע גדול ונורא. אני מביטה על תל אביב והתולדה פה וחשה משהו מיוחד בליבי."

הם ממשיכים: "רואים פנים חדשות בהחנות שלנו," רושמת לאה. "הגברת ד"ר פוחצ'בסקי ביקשה סידור יפה מאוד מתורגם לרוסית. מהמשרד הפלסטיני באו לבקש 20 צרורי נייר. כל כך הרבה לא היה ולא נעים לי מאוד.. היום שלחנו רשימת ספרים ערבים לבירוט. גם ביקשנו דבר מה מאלכסנדריה... יהושע הזמין ב'בצלאל' סמל לחנות, 30 פרנק. איני מבינה את הציור (חצי קשת עם סמלי השבטים ושמש גדולה) אבל קנינו."

החנות צוברת תאוצה. משה מנסה "לקבל מונופול לכל ארצות הקדם ע"י ארץ ישראל: למצית שאינו כבה ברוח."

לשותף שמאחרי הקלעים, יהושע גורדון, תוכנית גרנדיוזיות לבית המסחר. כרטיסים עם מתנות לילדים. גלילים של נגנים מפורסמים קובליק, פאדרבסקי, קטעי אופרות. גם חזנות בנוסח אשכנז. בשום אופן לא חזנות במבטא הפולני. ארטיקלי ספורט כגון פוטבול טנניס. פסנתרי בליטנר...

"ההבדל ביני ובין יהושע אחינו," כותב משה לשרה, "שהוא פנטזיור. חושב לעלות ישר למדרגות העליונות. אני איש פשוט. חושב שצריך לעלות על המדרגות הראשונות ואחר כך נעלה למעלה."

יהושע גורדון הוא אכן איש יוזמה ומרץ. יסד את קווי האוניות יפו-לונדון – ששימשו בסיס לצי"ם ולאחים  עופר, וצירף אליו את מאיר דיזנגוף. הקים תערוכה ראשונה של תוצרת הארץ. כיהן כמנהל החברה לתערוכות וירידים. מנכ"ל לשכת המסחר. אף הכין מילון אנגלי עברי כלכלי. מחידושיו – קמעונאות, מיצג, לקחיה.

"פסנתרים וארטיקלי טנניס" לא מכרה החנות אך היא צועדת עם התקדמות אזורי העיר. "בית המסחר מ. יעקובסן ושות'. בית ממכר ספרים, מכשירי כתיבה, אלבומים, עטים נובעים, דברי מזכרות מארץ ישראל, טליתות ותפילין עובר מבית פולאק לרחוב נחלת בנימין 73." מקום ממש אסטרטגי. מול גימנסיה הרצליה. יש כבר טלפון: 816. משם עובר בית המסחר לתחנתו השלישית והאחרונה – יהודה הלוי.המשפחה עוברת לגור ברחוב הירקון.

ב-1944, אחר כשלושים שנה, נסגרת החנות הראשונה לספרים בתל אביב. אברהם ולאה כבר בשנות השמונים שלהם. העיר נתמלאה חנויות נייר וספרים. תם פרק של היסטוריה קטנה ראשונית בתל אביב.

"ויתר דברי משפחת יעקבסן וגורדון וכל אשר עשו הלוא הם נמצאים בארכיון הציוני, ארכיון ראשון לציון ובמסדרים (קלסרים) וקופסאות אצל משפחת ביאליק."

תקוה וינשטוק

* * *

ברוך תירוש כותב לירון לונדון

חג סוכות שמח, וברכות לשנים טובות ורבות!

אמש בשידור, התעניינת בגורלם הסבוך של הכורדים, וציינת שהיו מלחמות, בהן כורדים נלחמו נגד כורדים, ואכן, כך אירע במלחמת העולם הראשונה, כאשר 15,000 מיהודי גרמניה, מתוך קהילה של 250,000,  נהרגו בקרבות מול צבאות הברית, שם נהרגו רבבות יהודים.

מצב דומה היה בין גרמניה המערבית והמזרחית, וקוריאה הצפונית והדרומית, ובספרד קטלונים וקסטליינים. וידוע שעד לתחיית הציונות, לא היה בעולם היהודי קשר הדוק בין הקהילות, ויהודים בוודאי השתתפו מכל צד במלחמות צרפת, אוסטריה, רוסיה, בריטניה וארה"ב. 

בארץ לא היינו רחוקים מאיבת דמים בין מחתרות הימין וההגנה, ואפילו בין אשכנזים ומזרחיים. אולם הבעייה לא החריפה, אולי עקב התנהלות ההנהגה הציונית, שהשכילה להטמיע בקהילות, גם בחו"ל, את עליונות הציונות, והלהיבה להתגייסות לעלייה, להתיישבות ולבניין הארץ. ואכן גיבוש היישוב היהודי ל'מדינה בדרך' היה מוצלח, ולמופת בין האומות הנאורות.

באשר לכורדים, המומחים שגייסת, שואבים, כמוך, ידיעות מספרות בנושא, ואישית, שאבתי ידע רב מקשריי עם כורדים בשהותי בטורקיה. בנוסף, מקשר עם ידיד קרוב, קצין צנחנים נודע,  שפעל בשנות ה-60 בצפון עיראק עם הפלג הכורדי בהנהגת מוסטפא בראזאני, ואימן את צבאם. הוא הכין אותם לקרב מוצלח שחיסל שתי חטיבות עיראקיות בצפון המדינה, אבל לכורדים לא היתה תוכנית מדינית, והניצחון הצבאי נמוג, ולא נוצל להתגבשות לאומית.

התברר שהכורדים אכן מפורדים בין המיליונים בטורקיה ובסוריה, בעיראק ובאירן, ועד היום לא קמה להם הנהגה מאוחדת ופעילה, כמו לציונות, שתעצב מגמה לאומית מדינית, ותוביל לחינוך האומה למימושה.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה התפרסמה תוכנית סייקס-פיקו, 'המזימה הקולוניאלית' להענשת האימפריה העות'מאנית, ולחיסולה עקב בגידתה בבריטניה וצרפת, ע"י מעבר לקשר עם גרמניה הקיסרית. הארמנים והיוונים פעלו לקליטת מה שהובטח להם בתוכנית, ונענשו באורח חמור ביותר. הארמנים ע"י משטר תורכיה, והיוונים ע"י צבא מוסטפא קמאל הוא אתא טורק.

מיליוני הכורדים בטורקיה, ללא הנהגה ראוייה, הבינו את המצב, ולא ביטאו שאיפה לאומית כלשהי. ומעניין שמוסטפא קמאל ניצל את היות כורדים רבים במחוז איסקדרון (אלכסנדרטה) בסוריה, בדרישה לספח את האיזור למזרח טורקיה, שהיה מאוכלס בעיקר ע"י כורדים. שאר הכורדים בסוריה לא השתלבו במבולקה הזאת, ומציאותם שם לא נשמעה עד העת האחרונה.        כך נהגו הכורדים באיראן, ורק הכורדים בצפון עיראק, בהנהגתו של מוסטפא בראזאני, התמרדו מפעם לפעם בעזרת הקומיניטרן, שגם מינה את בראזאני לגנרל. בשנות ה-60 הוא החל לקבל סיוע ממשטר השאח הפרסי, במגמה להציק ולהתיש את עיראק. 

כאן נכנסה מדינת ישראל, והמוסד, בתיאום עם משטר השאח, ובדוקטרינה של דויד בן גוריון, להפעלת כוחות מוסלמים לא ערבים – סייע לבראזאני בציוד ובהדרכה מורכבת ומוצלחת.      ההצלחות נמוגו, כאמור עקב חוסר מנהיגות פעילה ושאיפה מדינית, ועם נפילת משטר השאח, לא ניתן היה להמשיך באותה פעילות במרחב הכורדי בין איראן לעירק.

המומחית הראויה בנושא, עם מידע מדויק ולא כללי, היא פרופ' עופרה בנג'ו, מאוניברסיטת תל אביב.   

אלה פני הדברים להבנתי, ומוטב לכורדים לבסס הנהגה שתלמד היטב את התפתחות הציונות. אולם, בעת הזאת לא מסתמנת אפשרות לגיבוש עצמאות כורדית, במרחב שבידיהם בצפון סוריה ובעיראק, בעיקר עקב אי הקשר ההדוק ביניהם, והתנגדות טורקיה. ראוי לזכור שבטורקיה, בקרבת המרחב הכורדי בסוריה, מצויים מיליוני כורדים המדוכאים ע"י הטורקים, אשר משקיעים מאמץ עילאי בכדי להבטיח שעצמאות כורדית בעיראק ובסוריה, לא תלהיט את הכורדים בטורקיה.

בהערכה,

ברוך תירוש

* * *

אהוד בן עזר

יום גשום בניו-יורק

A Rainy Day in New York

קומדיה נפלאה ומהנה של וודי אלן!

כאשר קראתי ב"הארץ" את ביקורתו הקטלנית של אורי קליין על הסרט, שבין היתר יעץ לוודי אלן לחדול מעשות סרטים – מיד היתה לי תקווה שמחכה לי עוד סרט נהדר של אותו יוצר מופלא בן-גילי, 83. המאמר המרתק והמעמיק של זיוה שמיר על הסרט קצת הפחיד אותי כי היה נדמה לי שצריך הרבה התייחסויות ספרותיות וקולנועיות כדי להבין אותו. וכך, מלא חששות ותקוות – הלכתי אתמול לראות את הסרט, ומה אגיד לכם – נפלא! מקסים! לא משעמם אף רגע! רוצו לראותו! אל תחמיצו את אחד מסרטיו הטובים ביותר של וודי אלן!

תקציר הסרט: אשלי וגטסבי הם זוג חברים צעיר ומאוהב – היא עיתונאית מתחילה ותמימה שמעריצה קולנוע, והוא בחור צעיר שעדיין לא מצא את דרכו בעולם, אבל מגיע ממשפחה עם כל כך הרבה כסף שזה לא מאוד משנה. כשהשניים מגיעים לסוף שבוע גשום בניו יורק, הם מגלים מהר מאוד שלא רק הגשם מאיים להרוס להם את התוכניות – אשלי מוצאת את עצמה נסחפת אחר במאי קולנוע ששרוי במשבר יצירתי, גטסבי מגלה צדדים חדשים במשפחה המיוחסת שלו, בייחוד אצל אימו, ונדמה שדרכיהם של אשלי וגטסבי לא אמורות להיפגש.

השחקנים הראשיים נפלאים: טימות'י צ'למונט הצעיר, שהיה יכול להיות נכדו של וודי אלן, ומשחק בסרט את גטסבי, בן-דמות של וודי אלן באותו סגנון מוכר ואופייני לו. נהדר. אל פנינג, היא אשלי בסרט, משחקת דמות בלונדינית לא חכמה בצורה ממש גאונית, וסלינה גומז היפהפייה והמושכת שסוגרת את הסרט עם תקווה לאהבה. גם כל השאר משחקים היטב, וסגנונו של וודי אלן מורגש ומלוטש בכול.

אל תקשיבו לביקורות קטלניות ואל תחכו! רוצו לראות את הפנינה הקולנועית שתעשה לכם טוב על הנשמה! וזיכרו: זאת רק קומדיה של מצבים, עם קצב של קומדיה פרועה ועם קריצה! אל תחפשו בה היגיון כי ידי המקרה והגורל שולטות בסרט והן גם יופיו הנדיר.

* * *

ראובן שיפריס

עיתונות, חברה ערבית ותאונות דרכים

א. ההסתערות הנלוזה על העיתונאים אברמוביץ, בן עמי וערוץ 12 היא המשך ישיר של התנכלות חסרת כל שחר על העיתונות ללא כל יחס לנאמר או לנכתב. אז מה כבר נאמר, אפשר לחשוב שהמתנכלים למינם אינם מבינים שהביטוי בארמית הלקוח מתוך ה"קדיש" מכוון לקבורת ממשלתו של המורם מעם, האחד והיחיד,  זה ששמו עלה לו לראש (שיש לו גם חתימות כהוכחה  לכך) ללא כל כוונה פיזית אישית, שימשיך לזגזג על מנת להמשיך לשלוט בלעדית  בשלטון היחיד  (הארדואני להבדיל) שלו להביא לימות המשיח. ובאשר להסתה, הציבור שכח כנראה את ביבי מפגין לא נגד דרכו של רבין, כי אם נגדו אישית שבאה לידי ביטוי בכאפייה וצלב הקרס + ארון קבורה. אני מאלה החושבים ששום התנצלות לא צריכה היתה להינתן, והסתערותם של מלקקי הפנכה איננה בלתי אם חרפה בושה וכלימה.

  ב. אינני מאוהדי המשטרה, אפשר לאמור שההפך הוא הנכון אבל, צדק השר ארדן בקביעתו שללא שיתוף פעולה מלא עם המשטרה אין כל סיכוי לפתור את בעיות הרצח והפשע בחברה הערבית. לא תוספת תחנות ושוטרים במגזר תפתור את הבעיה, וחבל על הכסף. הפתרון היחיד לטיפול בבעייה צריך להגיע דרך נבחרי הציבור הערבי כמו ד"ר אחמד טיבי ומרעיו, אשר לשם שינוי, יפסיקו לעסוק בבעייה הפלשתינית שאין לה פיתרון קרוב אבל נותנת להם פרנסה וכבוד בשפע – ויתחילו לעסוק בחוליהָ של החברה הערבית המפגרת כמו, רצח על כבוד המשפחה, נקמת דם, רצח נשים על ידיי הבעלים והפשע הרגיל, המשותף גם לחברה היהודית. להמשיך ולהוסיף טיפול בבעיות חברה כמו תיכנון מהיר ומסודר של תוספת בנייה, מלחמה בבנייה לא חוקית, ניקיון, איסוף נשק – ולא חסרות בעיות נוספות. אם אכן יירתמו "הנבחרים" לנושאים המדוברים, תהיה זו התחלה חיובית לשילוב ולפתרון הבעייה.

מאחר שנגענו בחברה הערבית כדאי להזכיר לד"ר אחמד טיבי שעד למאה השביעית לספירה לא היה באזורנו אף לא ערבי או מוסלמי אחד, ומצרים למשל היתה מדינה נוצרית מזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול ולא ברומא, ורק הקופטים של היום הם זכר לאותה תקופה, הם שלא אוסלמו בכוח  בהשראת הפסוק "דין מוחמד בסייף" – כך שכל החושב עצמו לערבי מקורו בערב הסעודית שחייליה פלשו לאזור עם החליף עומר, ללא כל קשר לכנענים או לפלשתינה הרומית.  או כמו שאומרים בערבית צחה: "בלה פלשתינים בלה בטיח."

  ג. תאונות דרכים הם האסון המזעזע  מיספר 1 הפוקד אותנו מדי יום, ובינתיים ללא כל פיתרון, כשהמצב רק הולך ומכמיר. לא תוספת אופנועי-שיטור ומלכודות יפתרו את הבעייה. יש להניח שאין סוף לכתבות ולעצות שניתנו למשרד התחבורה, השוכבות במגרות כאבן שאין לה הופכין, כולל גם אחת שלי ללא תשובה. הבעייה הראשונה היא הנהגים, ואיך להפוך את הנהיגה מתוקפנית, הנהוגה אצלנו, לנהיגה זורמת, ואת הנהג לאדם שגם חושב.

זה צריך להיעשות בשתי צורות. 1. תוכנית יומית בת מחצית השעה בשם "נהיגה נכונה" שתחולק למספר פרקים מהקל והלאה, בשעת צפייה מירבית  בטלוויזיה שעה שגם הנוער יצפה בה, בשיטת שטיפת מוח.

2. יחד עם זאת העונשים על נהיגה פרועה ומסוכנת צריכים היו להיות כאלה שבסופם, בנוסף לכלא קנסות כבדים וכו... יהיו בינינו מיספר לא קטן של עשרות נהגים שרישיונם נשלל לצמיתות, וכמה מאות שרישיונם נשלל למשך זמן ארוך ושיהיה עליהם לעבור מבחן מחדש. ובא לציון גואל.

כבישים וסימונם זה סיפור בפני עצמו!

בברכה

ראובן שיפריס

פתח תקווה. 22.10.19.

* * *

אהוד בן עזר

תלם ראשון בפתח-תקווה

פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.12.1978   

לפני 41 שנים

בימים אלה ממש [דצמבר 1978], לפני מאה שנה, בחנוכה תרל"ט, היה סבי יהודה ראב הולך וחורש תלם ראשון באדמת פתח-תקווה. וכשאני מעלה בזיכרוני כי זכיתי להכירו במשך שתים-עשרה שנות חיי הראשונות (הוא נפטר בל"ג בעומר, תש"ח, 1948, בהיותו כבן תשעים), מצטמק מושג זמן מפחיד זה של מאה השנים לכדי שלושה דורות וספר-הזיכרונות "התלם הראשון" שכתב אבי ז"ל, בנימין, מפני סבי בראשית שנות השלושים [למאה ה-20], ואשר נדפס בספר רק עשרים וחמש שנים לאחר היכתבו – ונעשה לחולייה-מקשרת שמנחילה זיכרונות משפחתיים אלה מדור לדור.

יהודה ראב עלה לארץ-ישראל בקיץ 1876 מהונגריה והוא אז כבן שמונה-עשרה. בל"ג בעומר של אותה שנה יצאו מן העיירה ההונגארית נוגי-מדיאר [כיום צ'לובו בסלובקיה] האב, אליעזר ראב, שני בניו יהודה ומשה-שמואל, ושתי בנות [חנה, לימים פרלקוורט, וטובה, לימים גרין], והגיעו לירושלים.

בירושלים התגוררו כשנתיים ועל יהודה הצעיר עברו הרפתקאות ותלאות לא מעטות, קשיי קיום, התנגשות עם "שומרי החומות" שלא ראו בעין-יפה חלומות על יישוב חקלאי וניצני "השכלה", שני זיווגים שהראשון בהם לא עלה יפה, התנגשויות עם השכנים הערבים, ועוד.

בחודש אב תרל"ח, בסוף קיץ 1878, נקנתה אדמת הכפר הערבי אמלבס, היא פתח-תקווה, מידי ערבי נוצרי ביפו, קאסאר שמו. את הקנייה הזאת ביצעו דוד גוטמאן, יהושע שטמפפר (בן-דודתו של יהודה ראב) ויואל משה סלומון, ועם חבורת המייסדים נמנו גם נתן גרינגארט, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ"ץ ואליעזר ראב. (אגב, עיריית פתח-תקווה החלה בחגיגות היובל שנה שלימה לפני מועדן, ב-1977, ואף במדליה הממשלתית שהופיעה לכבוד מאורע זה נפלה טעות גסה, נרשם שם – "תרל"ח-תשל"ח, – 1877-8" – מה לשנת  1877 וליובל המאה? הלא אדמת פתח-תקווה נקנתה רק בסוף קיץ 1878?)

באר בשדה

בסוף חודש תשרי תרל"ט, 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו בדרכו לפתח-תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוגרבי שמונה לשומר הנחלה החדשה, ויחד הלכו עם כבודת חומרי בניין וקרשים עמוסה על גבי חמורים. עברו ליד המושבה הגרמנית שרונה, שנוסדה כעשר שנים קודם, עברו את פלג המוסררה וחצו את גבעות באב-אל-האווה, מקום שם בנוייה כיום רמת-גן, ומשם המשיכו בערבה אפורה-צהובה שהשתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. בצפונה, סמוך לירקון, השתרעה ירוקת ביצה ותואים מתפלשים בה, וכמה אוהלים עלובים. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים, ומחוץ לאלה – שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו, אנטיפטרוס, מוצא הירקון.

מספר יהודה ראב:

"הגעתי לאוהל נטוי ליד ערימת אבנים, זה היה מקום המושב החדש, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. באר זו קיימת עד היום הזה במרכז המושבה, בגן העיר (דברים אלה נכתבו, כאמור, בראשית שנות השלושים [למאה ה-20], הבאר נסתמה לפני שנים רבות ועל מקומה ניצב כיום  [ב-1978], בכיכר המייסדים שבמרכז העיר, קיוסק של "מפעל הפיס", גם הגן כוסה ברחבת בטון משמימה ומכוערת. – א.ב.ע). מסביב לבאר השתרעה אדמת סאלאג שחורה מצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה, שזרעו עליה בקיץ האחרון, אשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו."

טעם הגלות בירושלים

תיאור השנה הראשונה של פתח-תקווה, היא שנת תרל"ט, 1878-1879, תופס מקום חשוב ב"התלם הראשון". כותב על כך רמי יזרעאל במחקרו "לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח-תקווה":

"ראב התרכז בספרו בתיאור ההווי וחיי היום-יום ביישוב, לפנינו העדות החשובה ביותר על מה שהתרחש בתוך קבוצת המיבנים הקטנה בתרל"ט, קודם שניבנו בתי המתיישבים. בין התיאורים היפים יש להזכיר את פרשת החריש הראשון שאותה ראה המחבר (ובצדק) כראשית המעשה ואותו נתן בשם ספרו. הספר שופע תיאורים של התקריות עם השכנים הערבים ושל פרשת השמירה העברית ועבודת האדמה כפי שהתרחשו למעשה. [---] למרות שהדברים הועלו על הכתב לראשונה רק כחמישים שנה לאחר המעשה, אישיותו של הכותב, השנים הרבות שעשה בפתח-תקווה קודם כתיבת הדברים, וניסיונו הרב בחקלאות, עושים את זיכרונותיו למסמך מהימן ביותר המתאר את שנותיו הראשונות של היישוב." (קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, יד יצחק בן-צבי. ירושלים. תשרי תשל"ט. אוקטובר 1978. עמ' 122-123).

יהודה ואביו אליעזר [לאזאר] היו חקלאים עוד בכפרי הונגריה שבהם התגוררה המשפחה: כפר סילש, כפר סנט אישטוואן. יהודים היו אז חוכרים אחוזות ומעבדים אותן. "כפי ששמור בזיכרוני לא היה אבי היחידי בין היהודים שחי בתקופה ההיא כך. רבים היו היהודים אשר חיו בכפרים ועסקו בחקלאות," מספר יהודה ראב ("התלם הראשון", עמ' 20).

אגב, הוא מעיד על עצמו כי את טעמה של הגלות, גם את ידיעת האידיש, טעם לראשונה בבואו אל בין חומותיה של ירושלים לאחר שנות חופש, פתיחות והשכלה שטעם באחוזות הונגריה ובמרחבי שדותיה.

"בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס-מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ-לארץ. אל חיי 'גלות' לאמיתה. [---] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים." (שם. עמ' 46).

כל זה אירע, כאמור, עוד לפני ייסודה של פתח-תקווה, ובטרם שבו האב ובנו, אליעזר ויהודה ראב, לעבודת האדמה שהיתה אהובה עליהם, ושלא היה בה מאומה מטעמה של "גלות" דירושלים.

מספר יהודה בפרק "התלם העברי הראשון":

"ביום ד' חנוכה שנת התרל"ט (שלהי 1878) ירד הגשם הראשון. היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה (הוא רחוב שטמפפר כיום. – א.ב.ע.) ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו.

"בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית, ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי ויאמר בערך כך:

"'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מן הארץ, מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.'

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדבקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת-החולין הרגילה." (שם. עמ' 63).

*

זה כעשר שנים שאני כותב על ספרי דורות קודמים, וכמה מן הספרים שכתבתי עליהם והעליתי זכר-קיומם אף נדפסו במהדורות מחודשות.

הפעם כתבתי על ספר של משפחתי, שאף הוא אזל לגמרי ודומני שהגיעה השעה, במלאת מאה שנים ל"התלם הראשון", לחזור ולהוציאו במהדורה מחודשת ומורחבת, מה עוד שבמשך השנים שעברו מאז הידפסו המשכתי, בעקבות אבי בנימין ז"ל, שכתב את הזיכרונות מפי אביו יהודה –ואספתי לא מעט חומר לתולדות המשפחה ולתולדות פתח-תקווה [בראשיתה] אשר ראוי היה להביאו במהדורה החדשה.

זאת ועוד, בידי מצויות המחברות הראשונות, המקוריות, שבהן נרשמו זיכרונות אלה, שעברו מאז כמה וכמה עריכות ספרותיות, ואני מקווה כי הוצאה חדשה של הזיכרונות הללו, תוך השוואה למקורם, תגאל עוד כמה וכמה פרטים מתחום השיכחה וההשמטה.

* יהודה ראב (בן עזר): "התלם הראשון". זיכרונות. נרשמו על ידי בנו בנימין בן עזר (ראב). מבוא: ג. קרסל. הספריה הציונית והוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, תל-אביב, תשט"ז, 1956. 171 עמ'.

* הערה מאוחרת: "התלם הראשון" אכן יצא במהדורה חדשה עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

* * *

"התלם הראשון"

ליהודה רַאבּ

1956, 1988

פתח דבר

מאת בנו בנימין בן-עזר ראב

שרשם את זיכרונותיו מפיו בשנת 1930

באחד מימות הגשמים תר"ץ [1930] היינו מסובים, כרגיל, במטבחה החם והמרווח של אימא ז"ל. היה זה מעט אחרי מאורעות תרפ"ט [1929] המדכדכים. זה לא כבר הוחג יובל החמישים לפתח-תקווה, ונערכה חתונת הזהב של אבא ואימא, מנוחתם עדן.

אבא היה מהלך במגפיו ובפרוות-הכבשים שלו, רוטן ונהנה כאחד בעטייה של הבטלה-מאונס, ומהרהר בקול הרהורים "בטלניים" על האכזבה שהנחילונו ידידינו הבריטים.

כדי לשכך במקצת את מרירותו – נגעתי בכמה אפיזודים משנות עברו בפתח-תקווה וממעלליו בעודו עול-ימים. זה היה "מקום-תורפה" שלו, אשר היכרנוהו עוד מימי ילדותנו. צריך היה לדעת כיצד לדובב אותו ואז היה משמיע סיפורים רחבי-תיאור ומשולבי עלילה והומור.

זה ימים זממתי להושיב את אבא אל השולחן על מנת שילקט את זיכרונותיו וישבץ בהם כמה יומנים קטנים ומקוטעים, דינים-וחשבונות. ראשי פרקים לאסיפות. וכן כתבי משפחה ומכתבים שהיו עימו בכתובים, בגרמנית, שכתבה גוטי ומהוקצע, אך תמיד היה דוחה אותי בשה"י פה"י. אותה שעה באווירה החמה והטובה של המטבח, החלטתי לנסות שוב ו"לתפוס" אותו, ויהי מה!

אכן לא קל היה הדבר. רק לאחר שהנחתי את דעתו, באומרי כי גמרתי כבר את כל אותן המלאכות שיש לעשותן בימי הגשם – כגון ביקוע עצים להסקה, תיקון רתמות, סידור המחסן וכיוצא באלה – אמר:

– הנח לי, בן זקוניי. מה מן העניין יש בעצם לזרים ולקורותיי? חייל פשוט הייתי מעודי ואין אני בא לשים עצמי גנרל. כאלה יש לנו די והותר... אני רק את חובתי מילאתי, וגם זאת פעמים מאונס...

ידוע היה אבא בצניעותו. בעשרות השנים האחרונות היה מהלך לו בשקט בצידי-דרכים. אולם עד היום אינני יכול להשתחרר מן החשד כי לאמיתו של דבר היתה צניעותו של אבא נובעת מתוך גאווה... כנראה רוצה היה כי על עיסתו יעידו האחרים.

אימא החרתה-החזיקה אחריי:

– מדוע אתה צנוע כל כך, יהודה? כלום לא אתה הוא שחרשת את התלם העברי הראשון? לא אתה הוא שהיית השומר היהודי הראשון ביישוב? ומי הוא זה אשר הורה והדריך את "הקולוניסטים" הראשונים של פתח-תקווה וראשון-לציון בחקלאות? והלא אתה, אתה הוא שחפרת את הבאר הראשונה!

אבא מתרעם:

– ובכן מה? חרשתי מפני שהאחרים היו עדיין טירונים, שמרתי מפני שהייתי הצעיר שבחבורה. הרי מוכרח הייתי להגן על משפחתי, ובייחוד שאהבתי רכיבה על סוסונים. ובכן, מה הרעש? הדרכה חקלאית... המ, כלום מעלה זאת על דעתו מישהו מכפויי-הזיכרון של היום? אכן – הבאר. שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור "באר חפרנו"? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה"מוסקובים" של ימינו, עובד יום אחד ב"בחר" ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ-לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, "להוציא לחם מן הארץ" – אין איש... כלך לך בני, מצא איזו עבודה מועילה במקום להפציר בי ולהתבטל עוד קצת...

משהחל שופך חמתו על "באר חפרנו", ידעתי כי הוא "תפוש" בידי. לאמיתו של דבר היה אבא "ספרותי" מאוד, אלא שהיה מבליג על יצר הביטוי בתחום זה ומוצא פורקן לעצמו בדיבורים כגון "דברים בטלים, שיגיונות נעורים, דבר הבל, שאינם יאים לאיכר פשוט כמוני." כל סיפור שהיה מספר בשעת רצון היה כעין יריעה רחבה, מוארה מכל צד, כדרך הרומן של המאה התשע-עשרה, מאָתו שלו. עד סוף ימיו היה יכול לצטט בעל-פה בתי-שיר משל גיטה ושילר במקורם. היינה היה אהוב נפשו ומאור רוחו. פרקים שלמים מן הנביאים היו שגורים בפיו. ברם תמיד היה עסוק ובשעות הפנאי התרפה לכתוב בעצמו. מכאן – המעשה של "מעשיות", לפעמים עד כדי התאכזרות לעצמו על נטיותיו הספרותיות. ומכאן גם חמתו על כותבי סיפורים על חפירת באר... בכל זאת, כתב גם כתב כמה רשימות נאות ומסרן לאחרים לפרסום, מבלי שהקפיד כלל על כך ששמו יצויין, והאחרים – ודאי שלא תמיד הקפידו על כך... למשל, רשימותיו על השומר הפלאי דאוד אבו-יוסף, ועל רצח הבדואית בנחלת פתח-תקווה בשממתה.

בחיי יום-יום היה אבא, בשנות גברותו, קשה למדיי. מדריך היה (לפעמים גם מדריך מנוחה) את בניו ובתו הקשישים ממני ואותי בעבודה, בעבודת-כפיים חקלאית ממש. "מדוע אינך עושה דבר-מה?" היה נוזף בנו. "היזהר מפראזות כמפני מגפה," היה אומר. הדגשת השאיפה של אביו וחבריו ל"יישוב שממות ארץ-ישראל" והבעת אהבתו האישית להרצל, מתן אקדח כמתנת בר-מצווה לכל אחד מבניו, שלימדם להשתמש בנשק, באומרו "אל תשתמש בו, אלא בשעה חמורה ביותר, זה לא פנטסיה," "הקדם את זה, שמתקיף אותך," "הכה בשעת הצורך, הכה יפה וללא רחמים את אלה המעיזים לראותך עוד כוולאד-אל-מיתה" – זו היתה הציונות שהשתדל להקנות לנו, העיקר, ואידך "שמנדריקיזם" ו"באר חפרנו"...

אולם אותו יום-חורף גשום עלה בידי "להושיבו אל השולחן". השתדלתי לשכנעו, כי אין הדברים נכתבים לשם פרסום דווקא, ואיני מבקש אלא להשתעשע קצת יחד עימו, כחברים טובים, על סיפורי הילדות שלו, אשר בהם נתחיל. אם ייצא מזה "ספר", יוכל לשמש כמין "כתבי משפחה" לזיכרון.

אבא הציץ בי בחיוך של עורמה, והפטיר:

– נו, מילא. ניצחתני בני, לו יהא כבר כך...

משהתחיל לספר בסדר כרונולוגי ובכוח זיכרון מפליא את חיי הילדות שלו, על תעלוליו וסבלו, הלך ונשתכר מן היין המשומר של ימי אושר משכבר. הוא היה מספר ואני רשמתי, וברשמי את הסוד-שיח כאילו חייתי אותם החוויות. משהגיע אבא בסיפוריו לתקופת העלומים שלו, שהיתה קשורה עם עלייתו לארץ, הקפיד על הדיוק בתאריכים, בעובדות ובתיאורי אישים. אז גילה טפח על האידאלים של יישוב "ארץ הקודש" אשר בדך כלל נהג שלא לדבר עליהם. תחילה הִרשה לעצמו לערבב קצת "חזון" בתוך ה"אמת". אך בפרקים המאוחרים, על ארץ-ישראל, הכול בּוּקר ואף הושווה לתעודות ולמסמכים שונים שבארכיון הפרטי שלו. אם נשתלבו פה ופה פרטים "ספרותיים" גם בתקופה זו – הרי הם ביסודם אמיתות-חיים, גם אם מורגש בהם לפעמים משב רוח קלילה של רומנטיקה מלילות "ביל"ו" או הומור מחוספס של אחדים ממתיישבי פתח-תקווה הראשונים, אשר כונו בשמות בדויים.

משך שנה שלמה "השתעשענו" בכך. בסוף השנה יושבים היינו וכותבים בצל עצי פרדסו של אבא. הוא היה מביט מפעם לפעם מתוך מנוחת נפש ושלוות השקט לעבר "גבעת העדשים", בית-העלמין של פתח-תקווה נשקף ממול... משהגענו ל"סוף פסוק" ובתוכו "גבעת העדשים" הלזו – היה זה כאילו חתם את ספר-חייו.

אך עוד שמונה-עשרה שנים נוספות הוענקו לאבא. חרף מותה של אימא וסבלות כלכליים, לא נס ליחו והיה רענן-גו ובהיר-שכל. עוד הוסיף לעבוד כמה וכמה שנים, בידיו ממש, בפרדס ובחצר. בגינת ביתו היה מטפל באהבה עד ימיו האחרונים כמעט, בשנת התשעים לחייו. עוד היה מטייל לפרקים לספרייה או לבית-הכנסת. היה קורא הרבה, משתעשע לפעמים עם נכדיו ושילשיו, עם חבריהם וחברותיהם, הזאטוטים האלה היו מבקרים ברצון אצל "סבא ראב". כחלוץ צעיר היה, נועז ובעל הומור משובב, חסר פניות של אדם העומד כבר מעבר למאוויים הקטנוניים של אדם בעל אמביציות. יש והיה שואלני אם יפורסמו הזיכרונות שלו, ומתי... חבל שלא זכה לכך בחייו.

באחד הלילות של שנות המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט [1936-1939] מצאוהו המגינים הסובבים בַּסְפר של פרדסי פתח-תקווה כשהוא מהלך בלאט בצידי משוכות האקציה ובידו אקדחו האוטומטי הכבד. לשאלת ה"חבְרה" למעשהו שם ענה, כי מתוך שיעמום יצא לטייל קצת, שמא יזדמן לו משהו משעשע...

בהתקרב ימיו להיאסף אל עמיו עוד היה סיפק בידו לשמוע על הכרזת המדינה, היה שואל יום-יום לחדשות המלחמה, ובעיקר התעניין לדעת אם צבא ישראל מכה באוייב באמת-באמת. לאחר כל כיבוש של צבאנו היה חוזר ואומר:

– מי מילל ומי פילל עד כדי כך לפני שבעים ושתיים שנה! חיפה, יפו, עכו, נו, נו.

כשקרבו ימיו האחרונים עוד היה לאל ידו לחזור בכל התקפה של חולשת-הגוף על "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" ושתיים ביקשה נפשו כשניצבנו, כל בני המשפחה, סביבו: "שיזכה להוציא את נשמתו ב-'אח-ד' וכן שיחזיקו בו אותה שעה במעומד, כיוון שרוצה הוא למות כגבר...

כשהגיעו שעותיו האחרונות ממש, היה מהומם ולא קרא עוד "שמע ישראל", רק היה מנפנף בידיו וממלמל:

התעלה שבורה... המים מתפרצים... הטורייה איננה... אין לי מה לעשות... מה אעשה?... אין לעשות דבר...

אכן אבי ומורי, עשית דייך. נוח בשלום על משכבך.

בנימין בן-עזר (ראב)

טבת תש"ט (1949)

* מתוך: יהודה ראב בן-עזר: "התלם הראשון", זיכרונות 1862-1930. נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956.

* מהדורה חדשה של "התלם הראשון" עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק שלושה-עשר

ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים

ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה

ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.

"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.

"ובמה עוסק ר' יהודי?"

"נושא נשים..."

גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.

את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:

"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"

כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.

מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."

את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים,  כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].

הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.

והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.

[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!" – ממני, המלביה"ד].

משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.

הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.

מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.

ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:

"שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא."

ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.

על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה ­– רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.

ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.

והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?

בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.

ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.

לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.

"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"

נג'ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."

אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"

"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"

ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירל'ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.

בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?

לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירל'ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירל'ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!

ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.

ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.

עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"

בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.

ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"

 אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.

בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.

ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.

כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.

המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.

המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.

ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.

*

על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב'טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל'ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.

לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

סבתא שרהל'ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 

והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:

"האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק-דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.

היא מחייכת והוא שואל אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"

"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' ("דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?")

*

ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם הממושל התורכי שלחה רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירל'ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל'ה, ועל שני היתומים יחזקלי ואפרת.

אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה."

סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.

חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.

אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?

למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.

שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.

התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"

וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.

אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירל'ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.

ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין-הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.

ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג'ימה-מירל'ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות –  מזרע אחיה הגדול של נג'ימה-מירל'ה, הוא החייט בן-ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי-חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.

ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג'ימה-מירל'ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.

ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, שירו של יוסי גמזו על טבח הכורדים ושתיקת העולם, כולל ישראל שמעולם לא גינתה את טבח הארמנים, שיר זה מן הראוי להציגו בפני ההנהגה שלנו שמתחנפת לארדואן האנטישמי האכזר, ואפילו מפצה אותו בכסף ובהתנצלות על התוקפנות שלו בעניין ה"מרמרה".

מאפיין מאוד את "חדשות בן עזר", שמצד אחד מפרסם את יהודה דרורי המאשים במילים בוטות את העורך המצדד בבנימין נתניהו, ומצד שני – מפרסם את דבריה של חוה ליבוביץ נגד אורי הייטנר שתוקף את בנימין נתניהו. וכן מובאים דבריו של נעמן כהן המסנגר על ראש הממשלה.

זיוה שמיר סוקרת בצורה יסודית את "יום גשום בניו-יורק" של וודי אלן, אך לא ברור לי אם היא ממליצה על הסרט.

יואל נץ מאמין שיש בורא לעולם, אך מתנגד לצוות קרקע שלו. אבל הרי ברור ש"צוות קרקע" יצר את בורא עולם.

יואל נץ גם כל כך צודק בתלונתו שהעיתון, הרדיו והטלוויזיה גדושים בתוכניות אוכל על לעייפה.

שלך

משה גרנות

* אשר תורן: הרשימה של זיוה שמיר על סרטו האחרון של וודי אלן היא פאנטסטית.

* עוד חברה טובה שלנו במחנה הדמוקרטי בארה"ב: "הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן, אחת המועמדות המובילות במרוץ לנשיאות ארצות הברית, אמרה כי היא פתוחה לאפשרות להציב את הפסקת הבנייה בהתנחלויות כתנאי להמשך הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל – כך דווח הלילה (שני, 21.10) באתר החדשות הפוליטיות 'דה היל'. וורן נשאלה בשבת לעמדתה בנושא ואמרה כי 'נכון לעכשיו (בנימין) נתניהו אומר שהוא מתכוון לקחת את ישראל לכיוון של הגברת הבנייה, אבל זה לא מקדם אותנו בכיוון של פתרון שתי המדינות.' היא הוסיפה כי 'המדיניות הרשמית של ארצות הברית היא תמיכה בפתרון שתי המדינות, ואם ישראל הולכת בכיוון ההפוך – הכול על השולחן.'" ["הארץ", 22.10].

ואצלנו – הכסילים מפללים למפלתו של טראמפ!

* מיכל סנונית: אהוד ידידי, מי שמשחית ומשפיך מילות גנאי על אמנון אברמוביץ', אינו אלא אוויל משריש. אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי ופרשן בלתי מוטה. לא אחת ולא שתיים ציין את נתניהו לטובה וגרם לי בכך לכאבי בטן קשים, אבל זאת כבר בעייה שלי... הפרשנות שלו עניינית ומאלפת וממש לא, סליחה על השימוש בקללה, שמאלנית.

לעומת זאת נהניתי לקרוא את רשימתה של זיוה שמיר על הסרט "יום גשום בניו-יורק". אני לא סובלת את וודי אלן על המסך, אבל בסרט זה, הודות לכך שהוא לא משחק בעצמו, הבדיחות שופעות והחוכמה ניגרת. הוא שואב מגטסבי הגדול קונוטציות אינטלקטואליות והפינג פונג בין אז לימינו מאתגר ומשעשע עד מאוד.

לתקוף את יהודה הררי על כך שהוא תוקף את נתניהו זה פשוט להצטרף למקהלה של שוטים אומרי הן. סלח לי אהוד שאני פוגעת בליבך ישירות למרות שאני מאחלת לך הרבה בריאות ואריכות ימים.

ואחרון ממש חביב: פוצ'ו מתגלה ברשימתו  כאיש עסקים ממולח ולא רק כסופר ומספר והומוריסטן ואמן המלה הכתובה. פוצ'ו במיטבו. הלוואי על כולנו!!!

* שטויות!!! – כשיהודה דרורי מדבר על "ההתדרדרות המוסרית" של אהוד בן עזר, דואג עורך זה לאשש את דבריו במשפט "נעשה לו עוול בידי מערכת משפטית עויינת שנטפלת אליו על שטויות!" ובכן הבה ונפרט שטויות אלו. נכון שסיגרים, שמפניה (מוכח) התעללות בעובדות (מוכח) במעונו תוך טענה שידו לא היתה בכך (אשתו פועלת במחשכים ורחוק מחוש שמיעתו וראייתו) עדיין ניתן לקרוא לכך על ידי העבד הנרצע כ "שטויות", ניחא. אבל כאשר ראש ממשלה מאשר מכירת צוללות למצרים, מאשר רכישת צוללות נוספות בניגוד לחוות דעת של המערכת הביטחונית ומעל ראשו של שר הביטחון שלו, כאשר הוא מבטל מכרז לרכישת ספינות קרב להגנה על מאגרי הנפט, כדי לאשר לאחר מכן רכישה של ספינות כאלה במחיר הגבוה עשרת מונים מזה שבמכרז, וכאשר כל הפעולות האלו מנקזות עשרות מיליונים לעורך הדין שלו שהוא במקרה גם קרוב משפחתו ולחבר מרעיו הדואגים שכל עיסקה תעבור בשלום אל מספנות טיסנקרופ (פיטורי הסוכן ההגון והתנהלות ההולל מפקד חיל הים) – וכל זאת  מוכח על ידי עד המדינה, אז אם לזה בן עזר קורא שטויות אז אכן צודק יהודה דרורי שלא ניתן להעריך את גודל ההתדרדרות המוסרית של בן עזר.

אולי גם יועיל בן עזר וימציא לנו סטטיסטיקה מבוקרת המבססת את הטענה שכתב בתשובתו לדרורי ואני מצטט: "חלק ניכר מהאנשים שאני מכיר, מן הכותבים והקוראים הרציניים ביותר של המכתב העיתי, הם בדעתי."

אבוי למכתב העיתי לילי אם אכן הוא יצליח להוכיח זאת. אם אינכם נמנים על העבדים הנרצעים של ביבי, הבה הציפו את המערכת בתגובותיכם.

אורי טל

בן עזר: אני מאחל לך שתמשיך ליהנות עוד שנים רבות משנאת נתניהו – ולנתניהו אני מאחל שימשיך להיות עוד שנים רבות ראש ממשלת ישראל.

* אביבה קם: תודה לחובב טלפז על תשובתו. אני משתתפת בחוג שבועי לדיונים על "מאורעות היום". מתנגדיו של טרמפ רבים וארסיים, מאמריו של חובב טלפז עוזרים להחזיר את שיווי-המשקל, כי הבנתי, ואם הבנתי נכון – כי יש שיטה "בשיגעון".

אהוד: אולי יום אחד יתברר שטראמפ היה נשיא מוצלח וגם חכם, אחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, זאת למגינת ליבם של שונאיו בארה"ב ובישראל. וזאת בייחוד לאחר כהונת קודמו, הפרקליט חד-הלשון ובעל החינוך המוסלמי, בּאראכּ חוסיין אובמה, שלא הכיר במונח "טרור מוסלמי".

גם אני קורא בעניין את מאמריו של חובב טלפז, שלדעתי היו צריכים להתפרסם בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" – כדי ללמד שוטים בינה.

* אהוד היקר, "הַשִּׁיר עַל הָעָם הַכּוּרְדִּי שֶׁנֶּהֱרַג" של יוסי גמזו קורע את הלב, ועם זאת ראוי להזכיר שאנחנו בגדנו בבעלי בריתנו הנוצרים בלבנון בשנת 2000, ושהכורדים בתורכיה טבחו בהתלהבות בארמנים במלחמת העולם הראשונה – היו אז גם "כורדים טובים", אבל באופן כללי אין צדיקים במזה"ת.

תודה,

עדי בן-ישראל 

 * למר אהוד בן עזר, ברצוני להביע את הערכתי וברכותיי להנהלת רשת בתי הקפה: "קפה לנדוור" בכך שהחלו לאחרונה להחליף את כל קשיות הפלסטיק בקשיות קרטון ב-77 סניפיה. כולי תקווה כי רשתות בתי הקפה האחרות במדינת ישראל יחליטו החלטה דומה, מפני שהמהלך הזה חשוב מאוד! וגורם להגנת הסביבה.

בכבוד רב,

ובברכת חורף בריא לקוראים/ות,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* היש גבול לטמטום ולסילוף ההיסטוריה? – "שאלה להילה כהן-שניידרמן [אוצרת בתערוכה], 'למה החלטתם להציג בגרמניה מידע כל כך נפיץ, ויש שיגידו אנטי-ציוני?'

"אי אפשר לדבר על הסכמי ההעברה בלי להבין את הקונטקסט שבו נחתמו, ואת ההשפעות שלהם בגרמניה וגם בפלשתינה. צריך להתבונן על מידע וסטטיסטיקות מלפני שנות ה-30 ואחריהן, וללמוד את האקלים בו נוצרו ואותו יצרו. אחד הדברים הברורים הוא שהעולים מגרמניה הגיעו מארץ שבה התיעוש מאוד מתקדם, אל מרחב חקלאי שעדיין היה בשלבי תיעוש ראשוניים. זה האיץ תהליכים ואמנם פיתח את המרחב, אך גם יצר נזקים אקולוגיים וקרעים חברתיים שהתגלעו בהמשך בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לפלסטינים."

["הארץ", 23.10]

* * *

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. לא להשתמש במכלים מפלסטיק!

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

* * *

אהוד בן עזר

מדריך למטייל בירנטון

[כמה חבל שהמרכז הזה כבר לא קיים!]

Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies

Yarnton Manor

Yarnton

Oxford OX5 1PY

ENGLAND

 [נכתב שנתיים מאוחר יותר, ביולי 2000]

לפני היציאה לירנטון

מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.

להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.

להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.

כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.

מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.

הגעה לירנטון

מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.

בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.

נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.

דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.

על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

הדירות

יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.

אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.

יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.

המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.

מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.

כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.

שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.

זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.

אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.

אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.

מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.

קניות

פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.

חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאת אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.

בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.

ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.

אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.

כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.

כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.

מסעדות

בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.

כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כף זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.

מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.

בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.

מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוקד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".

יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.

באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.

יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.

עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.

טיולים

כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.

מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.

לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס" [יש לו כיום שם חדש], ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.

לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.

בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.

כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.

אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.

לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים, לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.

טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.

בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.

מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.

אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.

סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.

ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.

נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.

כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.

הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.

כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.

כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.

ספריות

הספרייה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.

בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.

עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.

לסיכום

החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית ל כך!"

שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.

ת"א, יולי 2000

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל