פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1488

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תש"ף, 28.10.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲסִירוּת הַתּוֹדָה עוֹד לֹא מֵתָה. // אמיר לוי: עוד כוח למשפטנים על חשבון הציבור: המחטף האנטי-דמוקרטי של 'כחול לבן': הצעת החוק שתחייב רה"מ לפרוש במקרה של כתב אישום – תבצר סופית את מעמדו של שלטון הפקידים כרשות העליונה על פני הכנסת והממשלה. // עמנואל הרוסי: לפגוע במטרה. // ד"ר ז'ק נריה, אמיר לוי: "קשה מאוד לראות פתרון למשבר בלבנון  בעתיד הקרוב." // פחד – זמן – יצירה. אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז. נערך באוקטובר 1972. // אורי הייטנר: 1. רק לא ממשלת מיעוט. 2. הדרך לישראליזציה של ערביי ישראל. 3. צרור הערות 27.10.19. // פוצ'ו: בחיי [6], ל"ז. עדנה ובן הפרופסור. // נעמן כהן: הודאה בטעות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. בהימוט חומות ליצחק רַאב. 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.7.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק ארבעה-עשר, מהונגריה לארץ-ישראל. // ממקורות הש"י. // חִצֵי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן.

* * *

יוסי גמזו

אֲסִירוּת הַתּוֹדָה עוֹד לֹא מֵתָה

בְּעִדָּן בּוֹ כָּל פּוֹלִיטִיקַאי מַזְקִין וּמִתְקָרֵחַ

מְסָרֵב לִפְרֹשׁ מִמִּשְׂרָתוֹ וּלְמַנּוֹת יוֹרֵשׁ

וּמִיֻּקְרָתוֹ סוֹרֵחַ כְּשֶׁבְּכָל קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ

נֶאֱחָז הוּא וְלֹא זָז הוּא וְאַף פַּעַם לֹא פּוֹרֵשׁ

עַד שֶׁהוּא מוּעָף בְּכוֹחַ מִכִּסְּאוֹ שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ

כִּי בְּכָל דֶּבֶק-מַגָּע נִדְבַּק אֵלָיו מֵאָה עַכּוּז

וְנִצְמַד אֵלָיו כְּמוֹ פֶּתִי

עַד שֶׁנַּעֲשָׂה פָּתֵטִי

לֹא אֶסְתֵּטִי וְלֹא אֵתִי בָּסֵּרוּב שֶׁלּוֹ לָזוּז –

בְּיָמִים טְרוּפִים כָּאֵלֶּה מִתְרַחֵשׁ אֶצְלֵנוּ פֶּלֶא 

וְאָמָּן דָּגוּל, בְּ-dignity  – גַּם אִם אֵינוֹ חַיָּב –

כְּמוֹ מָאֶסְטְרוֹ זוּבִּין מֶהטָה

קָם לְפֶתַע לְלֹא רֶתַע    

וּפוֹרֵשׁ מִמִּשְׂרָתוֹ (אַף כִּי מֻנָּה לְכָל חַיָּיו).

וְזֶה צַעַד מְעוֹרֵר כָּבוֹד מִמִּי שֶׁבִּשְׁאַר-רוּחַ

 בְּאַלְפֵי הַמִּבְחָנִים שֶׁלּוֹ נִצֵּחַ בְּגָדוֹל

כְּשֶׁנּוֹפֵף בְּעֹז מֵעַל כָּל פּוֹדְיוּם בְּשַׁרְבִיט-נִצּוּחַ 

בְּאֵינְסְפוֹר קוֹנְצֶרְטִים בְּלִי לְהִתְעַיֵּף וּבְלִי לַחְדֹּל

וְעָשָׂה זֹאת חֲמִשִּׁים שָׁנָה בְּלַהַט וְהַרְמוֹנְיָה

בִּיצִירוֹת שָׁל בְּרוּקְנֶר, מָאהלֶר, רִיכַרְדּ שְׁטְרָאוּס וְרַבִּים

מִגְּדוֹלֵי הַמַּלְחִינִים כְּשֶנַּגָּנָיו בְּכָל סִימְפוֹנְיָה

אַהֲבָה גְּדוֹלָה לַמּוּסִיקָה חוֹלְקִים וּמְלַבִּים 

גַּם בְּאוּלַמּוֹת קוֹנְצֶרְטִים לְקָהָל עִם לֵב פָּתוּחַ

שֶׁלִּשְׁמֹעַ נְגִינוֹת קְסוּמוֹת נִכְסָף וּמְבַקֵּשׁ

אֲבָל גַּם בִּבְסִיסֵי צַהַ"ל וּבַעֳיָרוֹת-פִּתּוּחַ 

וַאֲפִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת-הַמִּפְרָץ הוּא הִתְעַקֵּשׁ

לֹא לְהִכָּנַע לַ"סְּקָאדִים" וְלִבְרֹחַ מֵאַרְצֵנוּ

וְאַחַר-מִכֵּן הִדְלִיק בָּעָם הִתְלַהֲבוּת כְּלָלִית

בִּתְחוּשָׁה שֶׁאֵין הוּא זָר כָּאן אֶלָּא עֶצֶם מֵעַצְמֵנוּ

כְּשֶׁהִקְדִּישׁ קוֹנְצֶרְט אֶמְפָּתִי לְשִׁחְרוּר גִּלְעָד שַׁלִּיט.

וְלָכֵן עִם פְּרִישָׁתוֹ שֶׁל הַמָּאֶסְטְרוֹ זוּבִּין מֶהטָה

יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּתִּפְאֶרֶת תְּרוּמָתוֹ הָיְתָה עֵדָה

מוֹכִיחָה שֶׁאֲסִירוּת תּוֹדָה אֶצְלֵנוּ עוֹד לֹא מֵתָה

וְהַיּוֹם הִיא מַצְדִּיעָה לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ תּוֹדָה.

יוסי גמזו

* * *

אמיר לוי

עוד כוח למשפטנים על חשבון הציבור:

המחטף האנטי-דמוקרטי של 'כחול לבן'

מתוך "מידה", 23/10/2019

הצעת החוק שתחייב רה"מ לפרוש במקרה של כתב אישום – תבצר סופית את מעמדו של שלטון הפקידים כרשות העליונה על פני הכנסת והממשלה.

על פי דיווח של רביב דרוקר אמש (שלישי, 22.10) בחדשות 13, ב'כחול לבן' שוקלים להציע כבר בשבוע הבא הצעת חוק לפיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום יהיה מחויב לפרוש מתפקידו. הצעה זו עומדת כמובן בניגוד לחוק יסוד הממשלה במתכונתו הנוכחית, הקובע כי כהונת ראש ממשלה מופסקת רק לאחר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון ובפסק דין סופי של בית המשפט, ומשמעותה תהיה שינוי מהותי ביחסים המתוחים גם כך בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית.

הכוונה המקורית בסעיפים הנוגעים לראש הממשלה בחוק היסוד היתה בדיוק למנוע מצב בו הגשת כתב אישום מסיימת כהונה של ראש ממשלה נבחר. כפי שראינו בשנים האחרונות, למערכת החוק יש לעתים אינטרסים שונים גם בזירה הפוליטית, וסיטואציה בה יחזיקו משפטנים ושוטרים בידם גם את הכוח להפיל ראש ממשלה באמצעות חקירות ואישומים – תהיה הפרה גסה עוד יותר של האיזון הדמוקרטי, והפיכת הדרג הפוליטי הנבחר לשבוי בידי קבוצת פקידים שאיש מעולם לא בחר, אינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד, ויהיו יכולים להדיח ראש ממשלה לפי שיקול דעתם.

למעשה, גם ללא הגשת כתב אישום, עצם האפשרות להדיח ראש ממשלה מכהן באופן כזה תהפוך את מערכת המשפט לעליונה על הממשלה והכנסת ולמעשה עליונה על רצון הציבור, תוך הפרה מוחלטת של כל עקרון הפרדת רשויות או איזונים ובלמים, מעקרונות הבסיס של כל משטר דמוקרטי. מערכת החוק תהפוך לעוד זרוע פוליטית, כל חקירה או בדיקה של חשדות תלווה בעננה כבדה של אינטרסים ומניעים נסתרים, ואיסוף חומרים נגד נבחרי ציבור יהווה תעודת ביטוח למקרה בו יעזו לחרוג מהשורה. כל אלו יעשו כמובן באצטלה של "שלטון החוק" אך הכוונה הפוליטית תהיה ברורה מאי-פעם.

הצעת החוק של 'כחול לבן' לא מגיעה כמובן בעיתוי מקרי, בתפר שבין כנסות וממשלות ובזמן בו השליטה הזמנית לפחות בכנסת נמצאת בידיהם ולכאורה נראה שהמטרה פה ברורה: סיכול האפשרות של בנימין נתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה, במקרה בו יוחלט בקרוב להגיש נגדו כתב אישום. במקביל, די ברור שיהיה זה חיסול לסופי לכל החשדות המרחפים מעל ראשי 'כחול לבן' כמו פרשת המכרז בין החברה של בני גנץ למשטרה, הפגישות הסודיות של יאיר לפיד עם נוני מוזס ושלל פרשות גבי אשכנזי. במילים אחרות, ב'כחול לבן' מציעים לתת למשפטנים את מושכות השלטון האמיתי, ומערכת המשפט מצידה תסיר מן הדרך כל איום לממשלת 'כחול לבן', ולא משנה אם נבחרה בידי רוב העם.

במקרה הזה גם לא תשמעו את כל מקהלת הזעקות משמאל שרתחה על למשל חוק המצלמות וטענה שלא ניתן לשנות באופן יסודי נהלים בתקופת ממשלת מעבר ואי-בהירות פוליטית. גם שלל הפרשנים שהטיפו לנו על חקיקה פרסונלית פסולה הפוגעת ביסודות החוק כאשר נשמע הדיון על הצעות החסינות לפני מספר חודשים, ימלאו את פיהם מים מול המחטף האנטי-דמוקרטי המוצע כיום. הצעת חוק כזו, אם אכן תונח על השולחן הכנסת ותאושר בסופו של דבר, תוכיח באופן סופי כי כל אותם מקוננים על "קץ הדמוקרטיה", על "מאבק בשחיתות" או על "פגיעה בשומרי הסף" – הם למעשה הצבועים הגדולים ביותר. הליך הוגן? חזקת החפות? שום דבר מאלה לא באמת חשוב כשהשלטון בהישג יד.

לכן אם אנחנו רוצים בהמשך קיומו של משטר דמוקרטי אמיתי בישראל ולא בהמשך התחזקות שלטון הפקידים, אסור לתת לזה לקרות.

אמיר לוי

* * *

עמנואל הרוסי

לפגוע במטרה

יש שתי דרכים לפגוע במטרה.

האחת, לסמן מעגלים קונצנטריים על לוח המטרה ואז לירות ולנסות לפגוע במרכזה.

השנייה, קודם כל לירות, ואז לסמן מעגלים קונצנטריים סביב מקום הפגיעה.

עד כאן המשל.

ומהו הנמשל?

המשטרה ופרקליטות המדינה, בהרבה מקרים, קובעים מיהו האשם, ואז מחפשים הוכחות לאשמתו במעגלים הולכים ומתרחבים.

אחד הספרים שהשאירו חותמו עליי היה ספרו של אנאטול פראנס, "אי הפינגווינים".

חציו הראשון של הספר, סיפור משעשע על הקדוש הנוצרי קצר הראייה שהפליג בסירתו בצפון הרחוק וקידש בני אדם לנצרות. בדרכו הגיע לאי מאוכלס בפינגווינים, חשב שהם בני אדם וקידש אותם  לנצרות. הדבר גרם לזעזוע גדול בשמיים. לא רצו לבטל את פועלו והחליטו להפוך את הפינגווינים לבני אדם. היות ובני אדם לא יכולים לחיות בתנאים קשים כאלה, קשר הקדוש את האי לסירתו וגרר אותו עד שנתקע בחוף צרפת.

חציו השני של הספר מוקדש למשפט דרייפוס. ככל שפחתו הוכחות לאשמתו כך התרבו המסמכים והניירת כדי להוכיח את אשמתו. בסופו של דבר הוא זוכה וזה לאחר סבל רב.

אפשר גם להיזכר בעמוס ברנס שנאשם ברצח רחל הלר ז"ל. ישב בכלא שנים רבות וכל הזמן זעק לחפותו. במשפט חוזר זוכה מכל אשמה. וזה אומר שהרוצח, אם לא מת בינתיים, חי עד היום בשלווה ובנחת.

כיום עומדות ותלויות שתי פרשיות:

פרשת רומן זדורוב שנאשם ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל ומשפטו עומד לדיון בקרוב בבית הדין העליון.

האשמות כנגד ראש הממשלה נתניהו, שטוען לחפותו. אינני יודע כיצד יסתיים משפטו אם וכאשר תוגש נגדו תביעה משפטית.

ליבי ליבי עם השוטרים החוקרים ועם פרקליטי המדינה הנתונים בלחץ של העיתונות, הצבור והממונים עליהם – וצריכים לתת תשובה מהירה עוד אתמול.

עמנואל הרוסי

* * *

ד"ר ז'ק נריה, אמיר לוי

"קשה מאוד לראות פתרון למשבר בלבנון

 בעתיד הקרוב"

מתוך "מידה", 22/10/2019

ד"ר זק נריה מביע פסימיות לאור התרחבות המחאה בלבנון: "המדינה נמצאת על סף תהום כלכלי אך ספק אם ניתן ליישם את הרפורמות שהציעה הממשל."

האם לבנון שוב עומדת בפני משבר עמוק וכיצד גל המחאה ההמונית שפרץ שם בשבועות האחרונים עשוי להשפיע על האזור?

ד"ר ז'ק נריה, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומומחה לענייני לבנון, מספר בשיחה עם 'מידה' על ההתפתחויות האחרונות אצל שכנתנו מצפון. לדבריו, גל האביב הערבי לא פסח על לבנון, כאשר למעשה מ-2011 ועד היום היו שישה גלי מחאה גדולים, כולם על בסיס חברתי ופוליטי. "כך למשל היו ההפגנות הקשות של גימלאי הצבא שכעסו על קיצוץ הפנסיות, והיו גם הפגנות ממושכות של המורים על רמת השכר. לפני כארבע שנים ראינו הפגנות ענק נגד בעיות התברואה בביירות כאשר הררי זבל הציפו את הרחובות."

הוא מסביר כי גם המחאה הנוכחית צמחה בעקבות שורת רפורמות שממשלת לבנון התכוונה להעביר על מנת לקבל סיוע בינלאומי בסך 11 מיליארד דולר, והן כללו, למשל, העלאת מחיר החשמל ומס ערך מוסף: "הקש ששבר את גב הגמל היתה החלטתו של שר התקשורת להטיל מס בסך עשרים סנט ליום על כל מי שמשתמש באפליקציית הווטסאפ בטלפון הנייד. יש כאן מצב אבסורדי בו המפגינים מוחים למעשה נגד הצעדים שבאו לתקן את המצב הכלכלי הקשה."

לדברי ד"ר נריה, כלכלת לבנון נמצאת במצב חמור ביותר וזקוקה באופן מיידי לסיוע זר על מנד לשרוד. "מבחינה כלכלית המדינה נמצאת על סף תהום," הוא אומר ומוסיף: "מי שמחזיק כיום את הכלכלה הלבנונית הם הלבנונים שנמצאים מחוץ למדינה ומעבירים כספים למשפחות שלהם. בעשורים האחרונים יותר ממיליון איש עזבו את לבנון והתיישבו במדינות המפרץ ובמדינות ערביות אחרות. מנגד, היום נמצאים בלבנון כשני מיליון פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה, שמכבידים עוד יותר על הכלכלה המקומית. הסורים לא רוצים לקבל אותם בחזרה, ולבנון לא מצליחה לקלוט אותם. יכול להיות שייווצר מצב שלאנשים לא תהיה ברירה ונראה עוד גלי הגירה החוצה מלבנון."

מה מייחד את המחאה הזו מכל קודמותיה?

"נראה שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, ההפגנות מקיפות את כל שכבות האוכלוסייה ונערכות בערים בכל רחבי המדינה. חידוש נוסף הוא שהמחאה מכוונת כלפי ראשי כל העדות במדינה, והיא מופנית גם כלפי ארגונים כמו חיזבאללה ו'אמל' וכמובן נגד העומדים בראשם."

מה הן בעצם הדרישות של המוחים?

"המחאה מתמקדת בעיקר בדרישה לשינוי שיטת המשטר בלבנון, שינוי שהם מקווים שיוביל לתחילה של תהליך ריפוי. המפגינים מדברים הרבה על השחיתות בקרב שרים בממשלה ובכירים אחרים, כאשר כל מי שיש לו גישה לכספים ציבוריים מצליח להתעשר על חשבון העם. לכן הדרישה היא להחליף את הממשלה הזו, המבוססת על חלוקה עדתית, ולמנות במקומה ממשלת טכנוקרטים. הבעייה היא שאף אחד מראשי העדות לא יסכים כמובן לוותר על הנכסים הפוליטיים והכספיים שלו, לכן קשה לי לראות פתרון מהותי למשבר בעתיד הקרוב."

קרקע בוערת

בעקבות התפשטות המחאה והעלייה בעוצמתה, הממשלה הציגה תוכנית לקיצוץ במשכורות במגזר הציבורי ועוד קיצוצים בתקציב, אך לפי נריה אלה נראים כרגע כמו יעדים קשים מאוד להשגה. "אחת ההצעות, למשל, היא להפוך את תחנות הכוח הפועלות על מזוט לתחנות של גז טבעי, אבל אני בספק גדול אם דבר כזה אפשרי בכלל בנסיבות הקיימות במדינה." לדבריו, נציגי המפגינים מסרבים לקבל את תוכניות הממשלה והוא משער כי אם המחאה תמשך בהיקפה הנוכחי "ייתכן כי נראה דגם דומה למחאה באלג'יריה שנמשכה חודשים ארוכים והביאה להעמדה למשפט של חשודים רבים בשחיתות, התפטרות הממשלה ומעבר למשטר חירום."

כיצד ארגון החיזבאללה מתמודד עם המצב?

"אם באמת נגיע בסופו של דבר למצב של קיום בחירות חדשות בלבנון, הרי שזה מצב שבו החיזבאללה יהיה מאוד מעורב. בארגון עבדו קשה מאוד כדי להקים את הממשלה הנוכחית והוא למעשה שולט בה ובמדינה כולה. לכן חסן נסראללה יצא בתקיפות נגד כל הקריאות להתפטרות הממשלה. בשבוע האחרון ראינו שהוא קיבל כנראה גם כמה עצות מאיראן בעניין, כאשר שלח את פעילי הארגון עם הוראה להכות מפגינים בניסיון לשבור את המחאה. בסופו של דבר, אף צבא או ארגון לא יכול לעמוד מול גל עצום של מיליוני מפגינים ברחובות, וצריך לזכור שיש גם הרבה מאנשי חיזבאללה ותומכיו שסובלים בעצמם מהמצב הכלכלי."

מדוע מדינה קטנה יחסית כמו לבנון סובלת משנים ארוכות של חוסר יציבות?

"אם נביט מבחינה היסטורית, נראה שעד שנת 1920 השטח המנהלי שהוכר כלבנון היה בעצם אזור מצומצם יחסית של ההר יחד עם חלק מביירות, שבו חיו כמעט אך ורק נוצרים. באותה שנה הצרפתים החליטו להרחיב את גבולות המדינה והוסיפו לה שטחים בצפון ובדרום ששינו לחלוטין את המאזן הדמוגרפי. כיום הקבוצה העדתית הגדולה ביותר במדינה הם השיעים, ואחריהם הסונים, אך צורת המשטר עדיין מנציחה את העליונות הנוצרית שכבר לא קיימת בפועל. הפרלמנט תמיד מחולק לפי בסיס עדתי שמעניק רוב גדול יותר לנוצרים מאשר חלקם באוכלוסייה, והאפלייה הזו בייצוג היא למעשה המקור לכל הצרות של לבנון."

מה הן התגובות בעולם הערבי למצב בלבנון?

"רבים בעולם הערבי מסתכלים על לבנון בצער רב. הם עוד זוכרים את ימי הזוהר והשגשוג של המדינה לפני פרוץ מלחמת האזרחים בשנות השבעים, ובמקום זאת רואים היום מדינה כושלת מבחינה פוליטית וכלכלית, שנשלטת למעשה על ידי ארגון טרור. מי שבמיוחד לא שבעי רצון מהמצב הם משקיעים ערביים שהשקיעו כסף רב בבנקים בלבנון, ואם המחאה תמשך ותחריף היא עלולה להביא למשיכת הכספים האלה, מה שרק יעמיק את המשבר."

כיצד המצב הנוכחי משפיע על ישראל?

"לישראל אין יותר מדי מה לעשות לגבי המצב בלבנון. נכווינו בעבר מהתערבות בבוץ הלבנוני, וגם האירועים שמתרחשים שם כרגע הם מעבר לשליטה שלנו ולכן מה שנשאר זה להמתין להתפתחויות.

לפחות מהבחינה הצבאית, אני סבור שכל עוד הלבנונים מתעסקים בעצמם יש להם פחות זמן להתעסק בישראל. למעשה, אחת הטענות העיקריות נגד חיזבאללה היתה שהוא משתמש בכספי ציבור כדי למממן את המלחמה בישראל, לכן אני חושב שכל עוד הקרקע בוערת בלבנון עצמה – לא נראה הסלמה ביטחונית בגבול הצפון."

אמיר לוי

* * *

אורי הייטנר

1. רק לא ממשלת מיעוט

לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, יעבור הכדור לידיו של בני גנץ. אם הוא ייכשל, חלילה, צפוי לנו סיבוב שלישי של בחירות מיותרות ובזבזניות, המשך שיתוק מערכות השלטון, העמקת השנאה והקרע בעם ואחרי הכול – רבים הסיכויים שהן תסתיימנה באותה תוצאה; תיקו שיחייב בחירה בין ממשלת אחדות לאומית לבין... סיבוב בחירות רביעי.

אילו גנץ ביקש את עצתי, הייתי מציע לו, בראש ובראשונה, לא לנסות להקים ממשלה צרה, ולא כל שכן – ממשלת מיעוט. אפילו לא כמהלך טקטי.

ממשלת מיעוט תוכל להתקיים, אם בכלל, רק בתמיכת הרשימה המשותפת. תמיכה כזו היא משענת קנה רצוץ ומנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל. ישראל נמצאת במציאות ביטחונית קשה, ומאותגרת בידי אויבים מרים בחזיתות רבות. קיומה של ממשלת מיעוט כזאת יעמוד בספק בכל פעולה למימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית.

נשער לעצמנו תסריט ריאלי מאוד, ששבוע לאחר הקמת הממשלה, חמאס יאתגר את ישראל בירי מאסיבי של רקטות לעבר יישובי הדרום. כל תגובה שממשלת ישראל תחליט עליה, תוגדר בידי הרשימה המשותפת כ"תוקפנות של הכיבוש" והיא תפיל את הממשלה. ישראל תיקלע למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני, והציבור הישראלי יעניש קשות את מי שהקים ממשלה כזאת. גם מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יכתים את כחול לבן, ויפגע קשות בדמותה ובתדמיתה.

קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת היא מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן. לא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

הממשלה היחידה האפשרית היא ממשלת אחדות לאומית רוטציונית של כחול לבן והליכוד. על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ ישיר, ללא תנאים מוקדמים, על הקמת ממשלת אחדות.  אבל הפעם מו"מ אמיתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות הגדולות, תוכל להצטרף לקואליציה.

מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית, גנץ יכהן ראשון כראש הממשלה ונתניהו יתפנה לעסוק בענייניו המשפטיים. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ.

זו הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, ואותה על כחול לבן להציג במו"מ עם הליכוד. אך זו אינה צריכה להיות עמדה אולטימטיבית, אלא עמדה במו"מ ללא תנאים מוקדמים. אין לפסול מראש את מתווה הנבצרות שהציע הנשיא. הוא בעייתי, אמנם, מבחינה חוקתית ומעשית, אך היתרון בו, הוא שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא ימלא בפועל את תפקיד רוה"מ. כמובן שמתווה כזה יחייב הסכם קואליציוני ברור בנוגע לעיתוי הנבצרות ומשמעותה, כדי לסכל מראש תרגילים והתחכמויות של נתניהו. מניעת סיבוב בחירות שלישי מחייב את כחול לבן והליכוד להתפשר ולהגיע להסכמות על ממשלת אחדות לאומית.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. הדרך לישראליזציה של ערביי ישראל

השתלבותם של ערביי ישראל במדינת ישראל, היא אינטרס מובהק של המדינה. זה אינטרס כלכלי, זה אינטרס חברתי ובעיקר – זה אינטרס דמוקרטי מהותי. מדינת ישראל הכריזה במגילת העצמאות שלה על שוויון אזרחי מלא לכל תושבי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. השוויון האזרחי הוא מרכיב מהותי במהותה של ישראל. וכדי שהשוויון יבוא לידי ביטוי, מן הראוי שאזרחי ישראל הערבים ישתלבו במדינה.

בתחומים מסוימים, כמו תחום הרפואה, השילוב של ערביי ישראל מצוין. כך ראוי שיהיה גם בתחומים אחרים, בכל התחומים מלבד צה"ל (כל עוד מתקיימת מלחמה בין ישראל למדינות ערב). חשוב מאוד לעודד את השתלבותם בפוליטיקה. מצב שבו מפלגה ערבית תהיה חברה בקואליציה ושרים ערבים יכהנו בממשלה, הוא מצב רצוי שיש לשאוף אליו.

לכאורה, אנו רואים בחודשים האחרונים סימנים של חיזוק השתלבותם של ערביי ישראל בחיים הפוליטיים בישראל. סימן אחד הוא אחוז ההצבעה הגבוה במגזר הערבי בבחירות ספטמבר (אם כי הוא נבע מהפרובוקציה של נתניהו עם ספין המצלמות, ולא בהכרח מבטא מגמה ממשית).

סימן שני הוא המלצת רוב מרכיבי הרשימה המשותפת לנשיא על גנץ לראשות הממשלה, בניגוד לדרכם המסורתית לא להמליץ על אף מועמד.

סימן שלישי הוא הזמנתם של ראשי הרשימה המשותפת בידי גנץ לשיחות קואליציונית, לאחר שהוטל עליו המנדט להרכיב ממשלה.

למעשה, אין בכל אלה שום ביטוי לישראליזציה ולהשתלבות ערביי ישראל. ההיפך הוא הנכון. צעדים אלה מסיגים אחור את הישראליזציה ומקשים על ההשתלבות. זאת, מן הסיבה הפשוטה שכל הצעדים הללו קשורים לרשימה המשותפת.

הרשימה המשותפת היא רשימה אנטי ישראלית. אי אפשר להשתלב במדינה, כאשר שוללים את עצם קיומה. והרשימה המשותפת שוללת את עצם קיומה של ישראל. הדבר נכון לכל נציגיה בכנסת ובראש ובראשונה ליהודי המחמד שלה עופר כסיף.

לכאורה, הם אינם שוללים את עצם קיומה של ישראל, אלא רק את היותה יהודית. זאת בדיחה. זה כאילו שמישהו יאמר לי שהוא מוכן שאחיה, בתנאי שאהפוך למוסלמי או שאבצע ניתוח לשינוי מין. אין מדינת ישראל, אלא מדינה יהודית. זה ייעודה, זו משמעותה, ולא בכדי היא הוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מי שמתנגד להיותה של ישראל מדינה יהודית, מתנגד לקיומה. הוא מנסה להקים מדינה אחרת תחתיה. כל עוד ערביי ישראל מצביעים בהמוניהם לרשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה, הם לא יוכלו להשתלב במדינה.

כמצביע לכחול לבן וחבר באחת מהמפלגות המרכיבות אותה – תל"ם, אני מתנגד בתוקף לכל צעד של לגיטימציה לרשימה המשותפת. לא רק להצטרפותה לקואליציה, אלא גם להקמת ממשלת מיעוט שתיתמך בה מבחוץ. לא רק לממשלת מיעוט בתמיכתה, אלא גם לעצם קיום מו"מ עימה, אפילו מו"מ-דמה מטעמים טקטיים (ולהערכתי זאת מהות המגעים של גנץ איתה). אני רואה בעצם המגע עימם ליקוי מאורות של כחול לבן.

אני מתנגד לכל קשר עם הרשימה המשותפת מטעמים שונים. בראש ובראשונה, מן הטעם העקרוני – אני מתנגד בתוקף לעצם הלגיטימציה לרשימה המשותפת. מן הטעם המעשי – ממשלה התלויה ברשימה המשותפת לא תוכל להחזיק מעמד, כי ברגע שהיא תחליט על צעדים כלשהם למימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול התוקפנות מעזה, הטרור ביו"ש או הניסיונות האיראנים לפגוע בישראל, היא תתפרק, כי היא תלויה במפלגה שתמכה ותומכת באוייב בכל עימות. מן הטעם המפלגתי – כי הנזק שייגרם לכחול לבן בשל המגעים הללו הוא גדול וחמור.

אך לכל אלה מצטרפת סיבה נוספת – זו פגיעה קשה בהשתלבות ערביי ישראל במדינה; בתהליך הישראליזציה של הערבים. עצם מתן הלגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית, תהפוך את עצם שלילת מדינת ישראל והתמיכה באויביה ללגיטימית ותרחיק את המוטיבציה להשתלב בה.

עלינו לראות בישראליזציה של ערביי ישראל יעד לאומי, אך אין קיצורי דרך. הישראליזציה הזאת לא תוכל לעבור דרך הרשימה המשותפת. לא בכדי, רשימה זו מנהלת מסע עקבי ולעיתים אלים נגד התנדבותו של נוער ערבי לשירות אזרחי.

הדרך להשתלבותם של ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית צריכה להיעשות באמצעות שילובם של ערבים פרו-ישראלים בפוליטיקה וטיפוח מנהיגות פרו ישראלית בקירבם. על המפלגות הציוניות – כחול לבן, הליכוד, מפלגת העבודה, ישראל ביתנו, לצרף להנהגותיהם ערבים פרויישראלים, גם באמצעות שיריון.

דרך אפשרית נוספת, אולי יעילה יותר, היא הקמתה של מפלגה ערבית אלטרנטיבית, הרוצה באמת ובתמים להשתלב כמיעוט במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. להשתלב בה, לא לנסות להרוס אותה. מפלגה כזאת, אם תקום, תהיה רצויה מאוד לכל קואליציה ציונית. האם מפלגה כזאת תקום? אני מקווה מאוד. אבל כל צעד של לגיטימציה לרשימה המשותפת, מרחיק את סיכויי הקמתה.

מה אתה רוצה, שואלים אותי, שערביי ישראל יתגיירו? שיהפכו לציונים? שיתפקדו להסתדרות הציונית?

לא ולא ולא. אני מצפה מהם להכיר בכך שגם לעם היהודי זכות להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, ולהשלים עם היותם מיעוט במדינה יהודית. לקבל את מהותה של המדינה, להשתלב בה, לקחת חלק בחייה בכל התחומים. זה טוב למדינת ישראל. בראש ובראשונה, זה טוב לערביי ישראל.

3. צרור הערות 27.10.19

* מהלך הרה אסון – בבחירות 1984 הליכוד בראשות ראש הממשלה שמיר הגיע לתיקו עם המערך; היה לו מנדט אחד פחות מלמערך ולכן קמה ממשלת אחדות שבה פרס כיהן ראשון. ב-1992 הליכוד בראשות ראש הממשלה שמיר הפסיד בבחירות. ב-1996 מפלגת העבודה בראשות ראש הממשלה פרס הפסידה בבחירות. ב-1999 הליכוד בראשות ראש הממשלה נתניהו הפסיד בבחירות. ב-2001 ראש הממשלה ברק הפסיד בבחירות.

ולמה הצגתי את הסקירה ההיסטורית הזאת? בשל סרטון ויראלי של היועץ הכלכלי/ניהולי דני וידיסלבסקי, שבו הוא הציג באריכות תזה, לפיה בישראל ובעולם עמדת ראש הממשלה (או הנשיא במשטר נשיאותי) היא מתכון כמעט בטוח לניצחון בבחירות. ולכן, מה שגנץ צריך לעשות כעת, הוא להקים ממשלת מיעוט, לא חשוב באיזה הרכב, כי ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, הוא יקבע את סדר היום, הוא יככב בתקשורת, הוא ייפגש עם מנהיגים זרים וכו' וכו', וכך הוא יבטיח את ניצחונו.

לא הייתי מתייחס לסרטון הזה, אלמלא ידעתי שיש קולות רבים כאלה הלוחשים את הפנטזיה הזאת על אוזני גנץ, וקוראים לו להקים ממשלת מיעוט כזאת, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. גם הם יודעים ומבינים שזאת ממשלה חסרת תוחלת, שלא תוכל לכהן. אבל הם מאמינים שכל מה שנדרש הוא יציאתו של נתניהו מבלפור, ואז יקרה אחד מהשניים. או שמהר מאוד הליכוד ידיח את נתניהו וייפול לחיקה של ממשלת גנץ או שתהיינה במהרה בחירות וכחול לבן תנצח.

לדעתי, שני התסריטים הם פנטזיות. גם אם הליכוד ידיח את נתניהו ויעמיד אדם אחר במקומו – הוא לא ירוץ להציל את ממשלת המיעוט, כי הוא יודע ומבין שהממשלה תיפול במהרה, והוא יעדיף לסייע לנפילתה. ואם תהיינה בחירות מוקדמות, גנץ לא ירוץ עם כתר ראש ממשלה, אלא כראש ממשלה שכשלה ונפלה. כמובן שאף קול מהימין לא יתמוך אז בכחול לבן, אך הרבה מצביעים של כחול לבן יעברו לתמוך בימין, או לפחות יילכו לים. ואם ההתמודדות הזאת תהיה נגד מנהיג אחר מהליכוד, כל אנשי המרכז-ימין שהצביעו כחול לבן בגלל נתניהו, השחיתות והמאבק במדינת החוק, יתמכו בשמחה בליכוד. ובכלל, אין מה שישרת את נתניהו יותר מהקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, חלילה.

לסיכום – התנגדותי לממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה האנטי ישראלית המשותפת היא קודם כל מסיבות לאומיות, שניתן לתמצת אותן בשלוש מילים: ישראל לפני הכול. אבל כחבר תל"ם ומצביע לכחול לבן, אני מתנגד למהלך כזה גם מן השיקול המפלגתי, כי זה מהלך הרה אסון בעבור כחול לבן ותל"ם.

אגב, איני מאמין שתקום ממשלה כזאת. אני משער שלכל היותר יהיה מהלך-סרק טקטי כדי ללחוץ על הליכוד. אבל גם מהלך-סרק כזה יחזור לכחול לבן כבומרנג, והוא מנוגד לאינטרס הלאומי.

* האופציה הגרועה ביותר – לאחר קבלת המנדט מהנשיא, התקשר בני גנץ לראשי הסיעות בכנסת. בין השאר, הוא שוחח עם ראשי המפלגות של הרשימה המשותפת, זולת בל"ד. בעיניי, השיחות עם ראשי חד"ש, רע"ם ותע"ל אך לא בל"ד, זו האופציה הגרועה מכול. זה גרוע יותר מאשר לשוחח עם המשותפת כולל בל"ד. שיחה כזאת, יכולה להיות אמירה עקרונית שהוא משוחח עם כולם, והיה ברור לכל שזאת שיחת נימוסין ותו לא. כך עשה גם אריק שרון לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 2003. הוא נפגש עם כולם, כולל המפלגות הערביות. אבל כאשר גנץ אומר: בל"ד לא אך המשותפת כן, המסר המשמעותי אינו האמירה המובנת מאליה של "בל"ד לא", אלא המסר הבעייתי של "המשותפת כן." כלומר, יש על מה לדבר איתה; עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי, עם אחמד טיבי שעמד שלוב זרוע עם רב המרצחים בצווחות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" בימים שבהם בכל יום נטבחו ישראלים ברחובותינו, עם איימן עודה שמטיף לתביעת "זכות" השיבה ועם יו"ר רע"ם מנסור עבאס שרק השבוע אמר שהמטרה של הרשימה המשותפת היא להיאבק בציונות. הלגיטימציה הזאת, ולו כצעד טקטי, ולמיטב הבנתי מדובר "רק" בצעד טקטי, חמורה מאוד ומזיקה מאוד.

[אהוד: האם לדעתך בני גנץ חכם?]

* נייר לקמוס – במערכת הבחירות תקפה כחול לבן את מדיניות ההבלגה וההכלה בגבול עזה והתחייבה לקו תקיף הרבה יותר. במערכת הבחירות הגיעו גנץ ויעלון לבקעת הירדן והתחייבו שהיא תהיה ישראלית לעד והציגו תוכנית לפיתוח רבתי של הבקעה. בהמשך, כחול לבן הביעה תמיכה בהחלת ריבונות ישראל על הבקעה.

זאת המחוייבות של גנץ לאזרחי ישראל עם קבלת המנדט להרכבת הממשלה. עליו להקים ממשלה שעימה הוא יוכל לבצע את ההתחייבויות הללו. ובכל פגישה עם כל מפלגה, יש להעמיד בפניה את השאלה אם היא תיתן ידה למדיניות הזאת, כנייר לקמוס – האם היא יכולה להיות חלק ממשלת גנץ, ואם ממשלתו יכולה להיות תלויה בתמיכתה מבחוץ.

* הצהרת נאמנות – בימים האחרונים מתחתי ביקורת נוקבת על הנהגת כחול לבן, בשל המגעים עם הרשימה המשותפת. ובכל פעם שכתבתי את זה קפצו מגיבים: "אתה בחרת בהם... רואה? אמרנו לך..." וכו' וכו'. או אמירות של השתוממות – איך אני מבקר את מי שבחרתי בו?

התגובות הללו מעידות על המגיבים. נקודת המוצא שלהם היא פולחן ביבי – "נאמנות למנהיג." הם קובעים מי המנהיג שבו הם מאמינים, ומרגע זה הם "נאמנים" לו, הם מחויבים לו ואומרים אמן על כל מה שהוא אומר, על כל מה שהוא חושב ועל כל מה שהוא עושה. גם על מה שהוא עושה לביתו. בקיצור – חסידים שוטים.

אני לא נאמן לאף מנהיג. לא חתמתי מעולם על הצהרת נאמנות למנהיג זה או אחר. אני נאמן לדרך. וכאשר אני בוחר במנהיגים, מבחינתי – הם עומדים יום יום, שעה שעה, למבחן. גישתי היא – "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." הציפיות שלי ממי שבחרתי בו גדולות יותר מציפיותיי ממי שלא בחרתי בו. וכשאני חושב שמנהיג שבחרתי בו שוגה בדברים שהוא אומר או עושה, אבקר אותו על כך. כך נהגתי תמיד, וכך אנהג תמיד.

* משיח שִׁקְרֵנוּ – בדף הפייסבוק של נתניהו הופיעה רשימת אינסופית של מברכים ליום הולדתו; תשפוכת של חנופה וקילוסין מעוררת קבס. אבל מצאתי שם גם כפירה בעיקר. כותבת אחת המעריצות: "אמן ואמן!! אנחנו רוצים אותך ולא מחליפים אותך עד ביאת משיח צדקנו." הכפירה כאן כפולה. א. המחשבה שאי פעם, כאשר יבוא משיח צדקנו, נתניהו יוחלף. ב. שמישהו אחר ולא נתניהו הוא משיח צדקנו.

* ואִמרו אמן – שמעתי ברשת ב' את השיר "עושה שלום במרומיו". מה, עשו אותי באצבע? אני לא מבין מה הסיפור שלהם? הרי המילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" הם מתוך הקדיש. עובדה, הם שרו גם את ה"ואמרו אמן". זה שקוף. הם שוב אמרו קדיש. ומה, אנחנו לא יודעים שהם התכוונו לביבי? זה הרדיו הציבורי, שאנחנו מממנים מהכיס שלנו. וזה מה שהם משדרים. להחרים את מי שמפרסם שם!

* אין כלום – שני הרפורמטורים הגדולים במערכת המשפט הישראלית בעשורים האחרונים היו שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ואיילת שקד. על פי תאוריות הקונספירציה המטורללות של נתניהו & חיים רמון ושות', מערכת המשפט היתה צריכה לתפור לשניים תיקים לפחות על רצח, והם כבר מזמן היו אמורים לשבת במאסר עולם. אז איך זה שמעולם לא היתה ולו תלונה על חניה בלתי חוקית נגד מי מהם?

זה פשוט. כשבאמת אין כלום – אין כלום. וכמובן שבתאוריית הקונספירציה החולנית אין כלום.

* אפס סובלנות – המחבלים היהודיים שהציתו אוהל של מג"ב, גרועים הרבה יותר ממחבלים ערבים, כי הם גם בוגדים בעמם ובמולדתם. יש לנקוט כלפי המחבלים הבוגדים האלה יד קשה, אפס סובלנות.

* מחדל – ה"קטין" לשעבר, מתכנן הטבח בכפר דומא – על פי עסקת הטיעון המפנקת שלו, עומד להיות מורשע גם בחברות בארגון טרור. פירוש הדבר, שהן השב"כ, הן הפרקליטות והן בית המשפט יודעים על קיומו של ארגון טרור שהנ"ל חבר בו. הדבר מעיד על מחדל חמור של השב"כ – המנהיגים והחברים בארגון הטרור הזה אינם יושבים מאחורי סורג ובריח. איפה היכולות האדירות של ישראל בלוחמה בטרור? (ובינתיים חבריהם, המחבלים הבוגדים, מנהלים מלחמת גרילה נגד צה"ל).

* ניתן להגיע להסכמות – לקראת המעבר לשעון חורף אמר שר הפנים אריה דרעי: "שעת האור הנוספת בשעון הקיץ הארוך שמסתיים השבוע, תרמה לאזרחי המדינה וכן לכלכלה ולמסחר."

כמה שנים, כמה עשרות שנים, המפלגות הדתיות בכלל וש"ס בפרט ניהלו מלחמה הזויה ותמוהה נגד שעון הקיץ או לפחות לקיצור שעון הקיץ. כמי שצם בכל שנה ביום כיפור, נעלבתי כאשר הם הפסיקו את שעון הקיץ לפני יום כיפור, בתירוץ של... לא להאריך את הצום... כאילו שעת הפתיחה אינה מתאחרת. איזה עלבון לאינטליגנציה. כמה שעות אור וכמה כסף בוזבזו סתם. ובעיקר – כמה מלחמות סרק מיותרות על כלום, על נושא שאין לו שום עניין הלכתי אמיתי אלא קפריזה בלבד. והנה, החברה נהנית, הכלכלה נשכרת, טוב לכולנו ואין שום ויכוח.

הקרדיט מגיע לשר הפנים לשעבר גדעון סער, ששם קץ לפארסה וקיבע בחוק את מועד התחלת שעון הקיץ וסיומו.

האמת היא, שאילו זה היה תלוי בי, שעון הקיץ היה חל על כל השנה ובחודשים יולי אוגוסט הייתי מזיז שעה נוספת כדי שנרוויח עוד שעת אור. אבל איני מציע זאת, כי אין טעם לחידוש המחלוקת, כשסוף סוף יש הסכמה על פשרה נורמלית.

ואני מאמין שגם בסוגיות דת ומדינה אחרות ניתן להגיע להסכמות, במקום ריבים מיותרים.

* תואם גבלס – לעיתים מעירים לי קוראים שאני מגזים כאשר אני מכנה את רוגל אלפר, הגיגן הבית של השוקניה – אוטו-אנטישמי. יש הטוענים, אפילו שהטענה הזאת היא גימוד האנטישמיות. אך לדעתי, הכחשת האנטישמיות שלו, היא הכחשה האנטישמיות בכלל, כי אם זו אינה אנטישמיות – אין דבר כזה אנטישמיות. לא בכדי, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", שבה הוא תמך כמובן בהתלהבות והעריף שבחי הערצה לדוקרים, הוא פירסם פשקוויל שהיה מעין מכתב שהשאיר מראש למחבל שידקור אותו למוות, שבו הוא הצדיק את הרוצח, התפלא למה לקח לו כל כך הרבה זמן, והתנצל בפניו על כך שהוא שייך לעם הכובשים. כלומר, שנאתו ליהודים היא כזאת, שאינה פוטרת מן העונש הראוי – מוות – אף יהודי, כולל אוטו-אנטישמי כמותו.

השבוע הוקרנה באתר חדשות 12 כתבה על קטטה המונית בחדרה. המטיף האוטו-אנטישמי הזה קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל: "זו לא מסיבה יהודית כהלכתה בלי ניפוץ כיסא בראשו של מישהו." והנה, מבחר ציטוטים מפשקוויל הנאצה והשטנה האנטישמי:

"כבר ראינו חזיונות דומים בשנים האחרונות. סיפור המסגרת הוא תמיד יהודים ישראליים בנסיבות משמחות, מחוץ לשגרת היומיום האפרורית: קונים שוקולד בטיסה, על שפת הבריכה בנופש במלון, במסיבה באולם אירועים... קשה לחמוק מהתחושה שריבוי התקריות איננו מקרי ושכעת מתברר כי היהודים פיתחו מסורת ייחודית משלהם בשמחות: פריקת עול מוחלטת שגולשת לאלימות משולחת רסן, מילולית וגופנית. במיוחד התחבב על יהודי ישראל נוהל ניפוץ הכיסאות... מי שלא ראה יהודים מנפצים כיסאות זה על ראשו של זה לא ראה שמחה מימיו. נראה כי היהודים בישראל מתקשים להכיל את האנרגיות השמחות שמפעפעות בקירבם...

"הקטטה היא המשכה של השמחה באמצעים אחרים. הקטטות רוחשות מתחת לפני השטח של השמחות. נתראה בשמחות, נתראה בקטטות. קטטה זו שמחה. ישראל מדינה שמחה... דורות של יהודים בישראל חונכו על רצון לנקום את חורבן בית המקדש בידי הרומאים, 2,000 שנות גלות, השואה. ועל שנאת ערבים. הם חונכו על זכותם להיות אלימים, מוקפים במרחב אלים דמוי ג'ונגל, שורץ חיות פרא, שמאיים על קיומם. האלימות הזו מחפשת פורקן, מוצא כלשהו. אי אפשר שכל היהודים במדינה ישרתו בבת אחת בחטיבת כפיר או כחוקרי שב"כ. בשביל זה יש שמחות."

וכן הלאה וכן הלאה.

גבלס לא היה מנסח זאת רע יותר.

* ביד הלשון: בן ענת – את הפינה הקודמת הקדשנו למאיר שמגר, ששם המשפחה העברי שבחר היה על שם השופט הלוחם, מספר שופטים, שמגר בן ענת.

מנהיג ציוני נוסף שקיבל השראה מאותו שופט, אך לא אימץ אותו כשם משפחתו אלא ככינויו המחתרתי, היה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה בחבנייה שבעיראק במלחמת העולם השנייה, ששמו המחתרתי היה בן ענת. מאיר שמגר עצמו היה חבר אצ"ל.

אורי הייטנר

* * *

פחד – זמן – יצירה

אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז

נערך באוקטובר 1972

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל  ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?

ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.

בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.

אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.

פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון." ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.

אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:

ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:

"מה אתה באמת רוצה, נתן?"

"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.

האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.

נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.

[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.

לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.

לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד. אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.

ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."

דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.

למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.

אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.

"עשיתי את השיעור," השיב הילד.

המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"

"התפללתי," התחכם לו הילד.

אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"

אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי. במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.

שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.

שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".

ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.

הוא אמר: "זה קיטש!"

האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.

ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון. א.ב.ע. תל-אביב, מאי 2004]

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ז. עדנה ובן הפרופסור

לזכותה של לילי דקל יאמר, שהיא לקחה ברצינות את המשרה החדשה שנטלה על עצמה, ודאגה במסירות נפש שמחזור המיצים בגופי יישמר תמיד טרי. דיצה אשתי אולי התפלאה על שאני חדל לשאול אותה אם לא חבל על הכסף שהוצאנו על הפסיכולוג החתיך, אך מאחר שקיבלה ברצון את החופש שהענקתי לה, הדחיקה את כל חשדותיה, וחיינו המשפחתיים זרמו על מי מנוחות. ימי, בן הזקונים, שהגיע אלינו בהפתעה, התגלה כילד נבון שאוהב להקשיב לסיפורים שהייתי קורא לו לפני השינה, וכלל לא הפריעה לנו העובדה שהוא גם אוהב  להישאר לישון על המיטה שלנו, באמצע, ביני לבין דיצה.

מי שהכניסה פלפל לחיי הנשואים שלי באותה תקופה היתה עדנה, שנפרדה מהקצין שלה בטענה שהוא משעמם אותה. במקומו נפלה ברשתו של חייל אחר, אפרים אידלסון [שם בדוי], שהיה על סף שיחרור מצה"ל ומצא לו עבודה מכניסה בחנות למכשירי חשמל. מצא חן בעיניי שהנער לא ביזבז את זמנו בצבא, והשירות במשמרות בחיל הרפואה איפשר לו למצוא עבודה שתשחרר אותו מבקשת דמי כיס מהוריו. להוריו, שגרו בווילה מפוארת בהרצליה פיתוח, לא חסר כסף, אך אביו, שהיה פרופסור מכובד באוניברסיטה, אמר לי וכנראה גם לו, שעד גיל 18 הוא דאג לכל מחסוריו, אבל כשהילד הגיע לגיל הצבא, הוא כבר איש בוגר ויכול לדאוג לעצמו. 

לא התווכחתי עם האב הפרופסור, אבל חשבתי שאלמלא הוריי שדאגו לשלוח אותי על חשבונם לאוניברסיטה, הייתי מסתפק בתעודת הבגרות שנתנה לי גימנסיה הרצליה, ואימי לא הייתה יכולה להתגאות בכך שיש לה בן אגרונום.

אפי מצא חן בעיניי ובעיני דיצה ממבט ראשון. בצד היותו נאה למראה ובעל פרצוף המקרין תבונה, ידע לנהל שיחה בשום שכל, וכשהייתי יושב עימו, בעת שהיה ממתין לעדנה שתחליט איזו שמלה ללבוש, נהניתי תמיד לשמוע אותו משוחח על כל נושא שבעולם. בניגוד לכל החברים האחרים של עדנה, שפחדו ממני (אולי בגלל שניחשו שאני, כרווק לשעבר, יודע מה הם עושים, עם הבת שלי) – הוא הרגיש את עצמו חופשי לספר לי על החברות שהיו לו בצבא, ושיעשע אותי מאד כשסיפר לי שלפני עדנה, יצא עם הבת של המהנדס ראובן פישר, שלמד איתי בבית ספר הכרמל. היה לי לא נעים כלפי ראובן, שבגלל הבת שלי, אפי עזב את הבת שלו, ופעם אחת, כשפגשתי אותו ברחוב והתנצלתי, טפח על שכמי ואמר לי שאין לדעת מי צריך להתנצל לפני מי. אמר ולא פירש.

מכל הסיפורים של אפי עוררו בי עניין סיפוריו גלויי הלב על אביו ואימו. שמעתי אותם בסקרנות, בלי לנחש שסיפורים אלו הם בבחינת הכנה למה שהוא עתיד יהיה לספר לי, שבוע לאחר מכן, כשיישב עמיי ועם דיצה על כוס קפה ועוגת שוקולד.

"...הוריי הכירו זה את זה כשאימי היתה סטודנטית לספרות באוניברסיטה בירושלים. היא הייתה  בחורה יפה מאוד והיו לה מחזרים רבים. אבי היה אז מרצה מבוקש בחוג להיסטוריה, וקרובה רחוקה שלנו, רצתה לשדך לו סטודנטית אחת ממשפחה מאוד מיוחסת. הסטודנטית, שהייה בחורה גוצה  וחסרת ביטחון, הפצירה באימא, שכנתה לחדר, לבוא איתה למפגש הראשון. למפגש השני רק אימי הגיעה, ולחתונה שלה, שנערכה שלושה חודשים אחר כך, היא לא שכחה להזמין גם את שכנתה לחדר. 

"סבתא חנה, אימא שלה, סיפרה לי בהזדמנות אחת, שאימי התחתנה בתולה, ואימא כעסה מאד על שגילתה לי את 'הבושה' הזאת. היא היתה בת 21 כשהתחתנה איתו, מאושרת ומסונוורת מיופיו ומחוכמתו. אבא היה בן שלושים וחמש, נושא תואר דוקטור להיסטוריה ששמו הולך לפניו.  למרות שהוא דובר גרמנית רהוטה ואנגלית אוקספורדית, אין בעברית שלו שמץ של מבטא זר. הוא שולט גם בשפה האיטלקית והלטינית ומבין מה שצריך גם בצרפתית. יש לו חשיבה אנליטית וכושר ביטוי מעולה בכתב ובעל פה. יחד עם עושרו האינטלקטואלי לא זנח את הדאגה לכושרו הפיזי. עד היום הוא מקפיד לעשות התעמלות בוקר, ובחופשותיו בחו"ל הוא מרבה לטפס על הרים  ועולה עליהם בזריזות של עז. בבית, אם הרגיש צורך בשימון השרירים, לא התעצל להרים כסאות או כורסאות ולהשליכם לעבר הקירות. זיכרונות הילדות שלי מלאים בכיסאות מעופפים, כשהם מלווים בזעקות זעם. באוזניי מצלצלים גם עכשיו קריאותיו מטילות האימה, שעה שהיה משליט טרור בבית, בלי יכולת להגיע לשליטה עצמית, שעליה כה הרבה להטיף לנו.                           

"בבית שלנו היה תמיד שקט נוראי, כי אבא שנא רעש. את דלת חדר העבודה שלו מעולם לא סגר, היה יושב בעמדת הקשבה לבל יחמיץ אף רחש הראוי לגערה. אבא עצמו אף פעם לא צעק, הוא תמיד שאג. היו אלה שאגות איומות בווליום מחריד של קול טנור היסטרי. היתה נימה של איום בקולו, אם כי מעולם לא הרים עלינו יד.

"לאבא אין אף חבר בעולם, יש לו רק קולגות. הוא שונא כל מי שחי ונושם, ושם התואר אידיוט או טינופת מתלווה כמעט לכל אדם שהוא מזכיר. לאימא היתה דאגה תמידית שאנחנו הילדים לא נרגיז את אבא. כשהיינו פונים אליה שתתערב לטובתנו, היינו מוצאים אותה מסתכלת הצידה. הדבר הטוב שהייתי יכול להגיד על אבי הוא שהיה קולינר אמיתי. היה הגסטרונום המבין באוכל וביין מאין כמוהו. ממנו למדתי לבשל ולהעריך אוכל טוב ויין טוב. הוא זה שלימד אותי לאכול, לעומת אימא שלימדה אותי לזלול..."

לא רק אותי ואת אשתי הצליח אפי  לכבוש בסיפוריו, גם  אימי, שעיניה הבוחנות ידעו להיכנס לתוך קרביהם של כל החברים והחברות שלי, נפלה בקסמו ואמרה לעדנה שתשמור עליו.  אביגיל, אחותי הבוגרת, היתה היחידה שנשארה שוות נפש, כלפי הניצוד החדש של עדנה. היא הכירה באוניברסיטה את פרופסור שמעון  אידלסון [שם בדוי], אמרה עליו שהוא אחד המרצים הנערצים, אבל גם השנואים, מאלה שכולם מפחדים מהם, והיא רוצה לקוות שהתפוח נפל רחוק מהעץ.

לא עברו חודשיים מאז היום שבו עדנה פגשה לראשונה את אפרים, וכבר הגיע הערב שבו הוא לא בא כדי להוציא אותה  מהבית, אלא  כדי לדבר עם ההורים שלה. עדנה הקדימה לברר אם נהיה בערב בבית והודיעה לנו שאפי רוצה לדבר איתנו. דיצה כנראה ניחשה במה מדובר והכינה את עוגת השוקולד של גורודיש, שנקראה כך, מאז שהיא אפתה אותה במיוחד לקראת ביקורו בביתנו לאחר מלחמת ששת הימים.

אפי לא גמגם ולא נשמע מהסס כאשר דיבר בשבחה של הבת שלנו וברצון ההדדי של שניהם לחיות את חייהם ביחד לנצח.

הסתכלתי על עדנה זעירת הקומה, שפניה היפות עטויות השיער הבהיר, היו מלוות תמיד בחיוך ממזרי, ואמרתי לעצמי שגם אני במקומו הייתי שמח לקשור את חיי איתה.

עדנה הגישה לנו את הקפה ואפי, כצפוי, שיבח את העוגה במילים שהמסו את ליבה של דיצה. אני, לבל איראה כאבא מאושר השמח למצוא חתן ולהיפטר מבתו, נשארתי שווה נפש, שאלתי במה הוא עובד ומה דעתו לעשות בעתיד. הוא אמר שעד לפני חודש עבד בחנות לתאורה,  ועכשיו הוא איש מכירות באולם תצוגה למימכר רהיטים, וכל זאת כשהוא עדיין משרת כחייל סדיר בצבא. על חתן יותר חרוץ ומוצלח לא יכולנו לחלום. העפתי מבט לעבר דיצה והבחנתי בסוג של הבעת ניצחון. כנראה שגם אפי הבחין באותה הקרנה של נחת הורים, כי זה נתן לו אומץ  להגיד לנו שהוא רוצה לספר על עצמו עוד משהו שכדאי שנדע.

לא יכולנו לנחש על מה נער בן עשרים ושניים מבית טוב, בן לאב היסטוריון בעל שם עולמי, יכול לספר לנו, וחיכינו בסבלנות למוצא פיו.

הוא לקח לגימה אחרונה מספל הקפה ואמר בשפה רהוטה ושוטפת,  שהוא חש חובה לגלות לנו שבגיל שבע עשרה היו לו בבית בעיות עם אביו הקפדן והוא ניסה להתאבד על ידי בליעת כדורי שינה. הוא נלקח בעוד מועד לבית חולים איכילוב ומשם העבירו אותו למחלקת הנוער  הסגורה של מוסד "שלוותה". היום הוא יכול להרגיע אותנו ואין לנו מה לדאוג מאחר שהיתה זו טעות הבחנתית של חכמי הרפואה. עובדה שהוא יצא מהמוסד כעבור שנה והתקבל לשרות צה"ל, אחרי שעבר את כל מבחני הקבלה של הצבא.

אני מודה ומתוודה שלא כל כך הבנתי שמוסד שלוותה בו שהה, הוא מה שנקרא בלשון העם 'בית משוגעים', ונשארתי שווה נפש לכל הגילוי. מי  שעוררה בי הערצה באותו רגע, היתה דווקא דיצה אשתי, שכן הבינה במה מדובר, וכתגובה התמלא ליבה הרך ברחמים, והיא ניגשה אל החתן לתת לו נשיקה שכולה חום.

        על השלב הבא הודיע לנו אפי עוד באותו ערב, כשבישר לנו בהמשך למפגש הגורלי, שהוריו כבר יודעים עם מי הוא הולך להתחתן וכדי לא לבזבז זמן אפילו קבע לנו פגישה איתם בשבת הבאה, בהרצליה פיתוח בווילה הגדולה שלהם. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

הודאה בטעות

סוף סוף הייטנר צודק גם כעסקן מפלגתי, וגם כ"ראציונאלי" כאשר הוא נאלץ להודות שלדבר על "טרור חקלאי", כלומר ש"החקלאות היא טרוריסטית זה טמטום" ("חדשות בן עזר" 1487) שהרי ברור שחקלאות אינה יכולה לעשות טרור.

השאלה האם כעסקן פוליטי הוא יפסיק את האובססיה שלו להמשיך בשקר המכובס ולקרוא לטרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים "טרור חקלאי"?

אני מהמר שלא. כשם שבאראכ חוסיין אובמה מעולם לא אמר את המילה: "טרור מוסלמי."

נחיה ונראה.

"שתיקה כהודאה דמיא." לשמחתי בשתיקתו אישר הייטנר את כל שאר דברי הביקורת שכתבתי עליו.

אברמוביץ מוּטֶה מושחת ומשחית

קביעתה של מיכל לרנר-סנונית המתנאה בעצמה כ"שמאלנית"* שכל המבקר את אמנון אברמוביץ ("משפיך מילות גנאי" בלשונה הציורית) הוא "אוויל משריש"  ("חדשות בן עזר" 1487), מלמדת על התנשאות טיפוסית, מאידך קביעתה שהוא "עיתונאי ופרשן בלתי מוטה" מלמדת על חוש ההומור המוצלח שלה.

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות.

אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי.

כך נהג אברמוביץ – החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

מובן שמטעמים פוליטיים בנימין נתניהו אינו זוכה ל"איתרוג" דומה ע"י אברמוביץ, והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה.

ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו אמר אברמוביץ: "אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג 'אתרוג היה לימון לעומתו.'"

http://rotter.net/forum/scoops1/530994.shtml

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" – מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו.

אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

עיתונאי חייב לראות את האמת כנר לרגליו. פוליטיקאי (בניגוד לעיתונאי, כפי שהסברתי על העסקן הפוליטי הייטנר), אינו יכול ע"פ מקיאבלי להיות איש מוסר. הוא חייב להיות שקרן ורמאי.

עיתונאי שהוא בעצם פוליטיקאי, כאברמוביץ', שהוא מושחת ומשחית – מן הדין שיסולק מהזירה הציבורית.

(דווקא ה"ביביסטים" מעריכים את אברמוביץ וטוענים שהוא משמש נכס לליכוד מפני שב"ביביפוביה" שלו, ובשנאתו הפתולוגית לנתניהו, הוא מביא לו מנדטים בגלל האנטגוניזם שהוא יוצר).

הנה, ראו, בניגוד לקביעתה של לרנר-סנונית ש"אברמוביץ אינו מוטה". אברמוביץ בעצמו מסביר שהוא תמיד מוטה בהתאם למטרתו הפוליטית:

https://www.youtube.com/watch?v=rkgIoyVECTw

אין ספק מיכל לרנר-סנונית הינה בעלת חוש הומור מצוין.

(אבוי, היא בלשונה "תשפיך" עליי עכשיו מילות גנאי, ובגלל ביקורתי על אברמוביץ תגדיר אותי "אוויל משריש").

* יעקב חזן הגדיר בזמנו מה ההבדל בין "שמאלי" ל"שמאלני": "שמאלני" – אדם שאומר "שמאל אני".

לא סנגור ולא קטגור – גם וגם בהתאם לאמת

בניגוד לדברי משה גרנות שאני מסנגר על נתניהו ("חדשו בן עזר" 1487), לא כתבתי שום סנגוריה על נתניהו. יצאתי רק נגד ה"ביביפוביה" – מחלת הנפש של שנאת נתניהו התולה בו את חוליי העולם כולו, ומעוורת את המחשבה הפוליטית.

אגב אם במוסר ובשחיתות עסקינן (מקיאבלי: פוליטיקאי אינו יכול להיות טוב ישר ונאמן) הרי החשדות נגד בנימין גנץ, בפרשת "המימד החמישי", גבריאל אשכנזי בפרשת הרפז, וחברת "שמן משאבי נפט וגז" , יאיר למפל-לפיד ביחסיו עם מוזס, איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן שעדי תביעה נגדו נעלמו, ואהוד ברוג-ברק ששתק בחקירה, קנה קולות בכסף והיה שותף לעסקיו של אפשטיין (מה קורה עם תביעת הדיבה?) – אינן חשדות פחותים מאלו של נתניהו, בעוד שכושר ההנהגה שלהם הוא בוודאי פחוּת.

"הערבים הנוהרים לקלפיות" – מי מממן אותם?

איש מרץ עיסוואי פריג' (שבגלל אהוד ברוג-ברק לא הצליח להיכנס לכנסת), מסביר שעליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי לטובת הרשימה הערבית (המאוחדת בשנאת ישראל)  שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה, והכוללת את התנועה האיסלמית הטוענת שע"פ מוחמד יש לרצוח את כל היהודים – הושגה באמצעות מימון של יהודים אמריקאים:

https://mobile.twitter.com/patriotim20/status/1187055113816477696

הקשר המרוקאי נגד האשכנזים והציונות (1)

"מרוקאֵי כל הארצות התאחדו!"

"זיארה" היא שמה של תערוכה חדשה בירושלים המארחת אמנים מרוקאים מישראל ומחוצה לה, שאת כולם מאחדים השורשים המרוקאיים שלהם.

מארגן התערוכה עמית חי כהן מספר שההשראה לתערוכה היא ביקור שלו בכפר הבֶּרְבֶּרִי הקטן טיזגי, במרוקו, שם גר סבו, כשממול לבית היה מסגד. "זיארה" בערבית זה ביקור או עלייה לרגל למקום קדוש.

הערבים המרוקאים, הוא מסביר, חושבים שהיהודים יצאו לזיארה-ביקור בירושלים ויחזרו.

"פעם יהודים מרוקאים היו חולמים על ירושלים, נוהרים אליה, היום כשהיא הפכה לעיר יומיום, הם נוהרים למרוקו לחפש בה קדושה,״ הוא מסביר.

התערוכה היא תצוגת תכלית של אמנות מרוקאית מודרנית, או כמו שהוא מתאר אותה ״חוכמה מרוקאית״. אמנים יהודים ומוסלמים מישראל, מרוקו ומשאר העולם, יציגו זה לצד זה, כאשר הדבר שקושר אותם יחד הוא הזהות המרוקאית המשותפת והביטויים שלה ביצירה שלהם, באסתטיקה ובתפיסת עולמם. (האם שירת הלל למלך מרוקו?)      

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.7993450

(חן אלמליח, "מרוקאֵי כל הארצות התאחדו!", "הארץ", גלריה, 19.10.19)

לתערוכה המרוקאית יש כמובן מימד פוליטי אנטי-אשכנזי, כאשר האשכנזים מסמלים למרוקאים את הישראליות והציונות.

״הישראליות צימצמה למרוקאים בארץ את עולם הדימויים. הוויזואליה שלנו הפכה להיות שיכון ובצק," אומר כהן. מרוקאיות למעשה זה מערכת קודים, רשת חברתית גלובלית. היא הדרך של נער מקרית גת להגיע אל העולם הגדול. כמו שהישראליות צימצמה את המרוקאיות. התערוכה רוצה לצמצם את הישראליות ובתוכה את הסיפור האשכנזי, למימדים הנכונים שלה."

"יש לערבים מרוקאים," מסביר כהן, "הרבה מה ללמד את מי שחי פה."

מעניין באמת מה יש להם ללמד? האם את אופי המשטר המלוכני המדכא? האם הכיבוש הערבי של מרוקו, ודיכוי הילידים הבֶּרְבֶּרִים, האם כיבוש מערב סהרה, האם העוני והניצול הנורא? האם זכויות הנשים והלהט"בים?

מה לכל אלו ולאמת – העיקר הוא "צמצום הישראליות והסיפור האשכנזי"!

הקשר המרוקאי נגד האשכנזים והציונות (2)

הפורטוגלים החדשים

 "צמצום הישראליות והסיפור האשכנזי."

למרות "התרבות המרוקאית הנפלאה שניתן ללמוד ממנה," משום מה המרוקאים בישראל אינם ממהרים לממש את זכותם לקבל אזרחות מרוקאית ודרכון מרוקאי ולשוב למרוקו. האופנה החדשה של המרוקאים היא דווקא לקבל דרכון פורטוגלי שיאפשר להם כניסה לאירופה האשכנזית.

והנה הפורטוגלי החדש – השחקן זאב נחום רווח (נקרא ע"ש זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב) בן השמונים מתנאה בפורטוגליותו. בהיותו אזרח פורטוגלי.

https://round-table.co.il/?p=12512

מה ילמדו המרוקאים את הפורטוגזים?

זה הזמן להזכיר כי הרצל היה יהודי ספרדי ורוב יהודי מרוקו לא. וכמובן לא יהודי עיראק ובהם הרב המנוח (שהתחזה לספרדי) עבדאללה-עובדיה יוסף.

הקשר המרוקאי נגד האשכנזים והציונות (3)

המרוקאים-האשכנזים החדשים, וגרמניה הישנה

"תל אביב נבנתה מכספי הנאצים"

כבר כתבתי על אנגלה מרקל שבדומה לפאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, בה שכנו שתי נשמות.

Zwei wohnen, ach! in meiner Brust

Die eine will sich Seelen von der andern trennen.

"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן)

גם אצל אנגלה דורותיאה מרקל, קנצלרית גרמניה, שוכנות שתי נשמות.

מחד מרקל חוזרת תמיד על מחויבותה של גרמניה לביטחון מדינת היהודים, ומאידך היא מכניסה להסכם הקואליציוני הנוכחי של ממשלתה סעיף נאצי לפיו שטחי יהודה ושומרון חייבים להיות "יודן-ריין", נאבקת נגד הכרה בירושלים כבירת ישראל, ומממנת גופי תרבות רבים העושים דה הומניזציה לישראל כהכשר לרצח עם כפי שעשו הנאצים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01383.php

במסגרת הנשמה הפאוסטית השנייה, מממנים הגרמנים שתי תערוכות מקבילות בתל אביב ובדסאו בגרמניה, המציגות את הסכם ההעברה בין הנאצים לראשי הציונות כהסכם פוגע שפגע בערפלישתים והביא לקרעים בין אשכנזים ליהודים-ערבים, (יהודים מזרחיים ומערביים מוגרבים), והמציגות את תל אביב כעיר לבנה שנבנתה מחומרי גלם נאציים.

בדומה למתי שמואלוף האקטיביסט האנטי-אשכנזי שירד לאשכנז כדי להיהפך לאשכנזי, המרוקאים, עילית אזולאי (ע"ש אזור במרוקו אבל במיתולוגיה המרוקאית "אישה זונה וחללה לא ייקח) – היושבת בשכונת שונברג בבירת הרייך ברלין, ובן זוגה יונתן טואיטו, שירדו לאשכנז כדי להיהפך לאשכנזים – משתתפים בתערוכה הגרמנית ומתאמצים להתאים עצמם לצייטגסט הגרמני-ארי, וגם (ואולי בעיקר) למימון הגרמני.

עילית אזולאי, מתעדת חומרים וחפצים שהתגלו בדירות של בית ליבלינג, כולם תוצרת גרמניה. והיא קובעת בלי להתבלבל (בשקר מוחלט): "אנחנו חושפים שרוב העיר הלבנה של תל אביב נבנתה למעשה מחומרי גלם וסחורות נאציות."

בן זוגה טואיטו מציג דיאגרמות, המספרים על ההשפעות השליליות של העליות על פלסטין, על זיהום הקרקע שהתעצם וגם על המתח בין אשכנזים ויהודים-ערבים שנוצר אחרי קום המדינה — כמו ריסוס בחומרי חיטוי של עולים ממדינות המזרח.

"היתה כאן חקלאות בת-קיימא של הפלסטינאים וכשהיהודים הגיעו הם ניסו למקסם רווחים והכניסו חומרי דישון," אומר טואיטו. "זו תערוכה ביקורתית. תמיד יש את המשפט המופרך של להפריח את השממה. איך אפשר להגיד דבר כזה? היו כאן עסקים והיתה כאן אוכלוסייה."

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.8015963

(נעמה ריבה, "העיר הלבנה בתל אביב נבנתה מחומרי גלם נאציים", גלריה "הארץ" 23.10.19)

המסקנה מהתערוכות הגרמניות חדה וברורה: כל כך חבל שיהודי גרמניה לא הושמדו כי בכך היה נמנע נזק לערבים ולמרוקאים.

את הנזק הזה יש לתקן ע"י חיסול מדינת היהודים, והקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה בה יזכו גם המרוקאים לזכויות כפי שקיבלו במרוקו.

(מעניין שהאמנים המרוקאיים בוחרים בכל זאת לחיות באשכנז, בבירת הרייך, ולא במרוקו).

מחמוד עבאס, להקים "קרן היסוד ערבית", שתסייע ליהודים-הערבים שנכזבו מישראל, לשוב לארצותיהם

כותב ערפלישתי בשם מופק מטר פירסם לאחרונה ביומון הרשמי של הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה", מאמר שכותרתו – "דרושה קרן הייסוד ערבית" – זהה לכותרת ספרון בן 14 עמודים שפירסם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-1982.

בספרון זה סקר אבא של מאזן את פעילות התנועה הציונית  אחרי עידן בנימין זאב הרצל, בדגש על פעילותה של קרן היסוד בתחום גיוס כספים מחו"ל לביסוס היישוב הציוני בפלסטין והעלאת יהודים אליה, מאז הקמתה ב-1920.

בסוף הספרון קבע עבאס כי קרן הייסוד היהודית מיצתה את יעדיה וכיום לישראל אין עוד צורך בה. עם זאת, טען, יש צורך בהקמת קרן הייסוד הערבית, שתסייע ליהודים-הערבים שהובאו לפלסטין בכחש וחייהם בה הפכו לגיהינום, לממש את שאיפתם לברוח ממנה.

עבאס הדגיש כי עזרה כזו מצד הערבים היא אחת מצורות המאבק המשרתת את שני הצדדים: את היהודים שרוצים להגר מישראל ואת הפלסטינים שרוצים לשוב אליה.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5109

(הנה הדרך כיצד יוכלו היהודים המרוקאים באשכנז [גרמניה] להרוויח עוד כסף).

לא רק מרוקאים

"תקרית פילו-שמית" –

הבושה בה מתבייש ישראלי-אשכנזי בבירת הרייך

עפר אילני, כתב הארץ", אקטיביסט פרו-איסלאמי, איש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), היושב בברלין בירת הרייך, ניסח לראשונה מושג חדש: "תקרית פילושמית".

"ישבתי עם חבר בבית קפה," מספר אילני, " בשולחן שלידינו ישבו גבר ואישה מבוגרים. לפתע הם הפנו את מבטם לעברנו, "אתם ישראלים, נכון?" הינהנו.

"רציתי להגיד לכם שאני בצד שלכם. אני תומך בישראל, מאז שידעתי משהו על החיים. אתם מדינה מתקדמת, מתורבתת, שמוקפת בפראים. מה שעושים לכם, זה פשוט שערורייה. צביעות. אתם לא חושבים ככה?"

הבטנו בו במבוכה. הוא החל לדבר בשבחו של נתניהו. "הלוואי שהיה לנו מנהיג כזה," הוא הצהיר, "גם אנחנו צריכים לבנות חומה." הוא ידע אפילו להגיד שנתניהו פתר את בעיית הפקקים בכבישי ישראל. "אני לא מחמיץ אף נאום של נתניהו באו"ם. תשאלו את אשתי איך הוא ממלא אותי בגאווה."

סימנו למלצר ומיהרנו לשלם ולהסתלק מהמקום. מה יכולנו לעשות? לקרוא למשטרה? להתלונן למרכז שמעון ויזנטל?

"תקרית פילושמית," מגדיר אילני, "היא הכינוי הראוי לסוג כזה של אירועים לא נעימים, שנעשים נפוצים יותר ויותר בשנים האחרונות. הכוונה היא להצהרת אהבה לישראל, לצה"ל או לנתניהו, שנכפית על השומע בלי שהביע את הסכמתו."

https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/.premium-1.7992765

(עפר אילני, "תקרית פילושמית, הערצת ישראל הופכת לתקרית דביקה", "הארץ", 16.10.19)

הבנתם? באמת פשוט נורא ואיום, תקרית איומה ומזעזעת. מישהו תומך בישראל ולא דורש את חיסולה בשעה שע"פ אילני יש לחסלה ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית ברוח מפלגתו, המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

"לפילושמיות יש קורבנות," ממשיך ומסביר אילני, "הפילושמיות עשויה להיות "פילושמיות רצחנית," שעשויה להגיע לכדי הצדקה לרצח עם." (כמובן שלא האיסלמו-נאציזם)

תמיכה בישראל היא כמובן פשע מגד האנושות, ומניעת רצח עם.

המדיניות הנאצית של תמר זנדברג

יו"ר מרצ לשעבר, תמר זנדברג, מכריזה ברוח חוקי נירנברג הנאציים, שהיא עומדת להגיש הצעת חוק לפיה יש לטהר את יצהר מיהודים במטרה להפכה ל"יודןריין":

https://www.facebook.com/tamarzandberg/photos/a.364343073695866/1713379315458895/?type=3&theater

הנימוק של זנדברג דומה לנימוק הנאצי של חיסול בנדיטים.

ודוק: בכל מתפרעי נוער הגבעות יש לטפל בדיוק כמו בטרוריסטים ערביים, אבל אם נלך בדרכה של זנדברג, יש לטהר מערבים כל יישוב ערבי בו יש טרוריסטים.

לאור מדיניותה הנאצית אי אפשר שלא להשוות את תמר זנדברג המתנאה בהומניותה עם היטלר שהתנאה במוסריותו כשהצהיר: "אני הומניסט אדיר" –

( Ich bin so colossal human)

הנכדים של יעל תמיר אינם עבריים עוד

מה יגיד משה שרת?

בראיון לרגל סיום עבודתה בשנקר, אומרת שרת החינוך לשעבר, יעל בורודובסקי-תמיר, שהדבר שהכי מפחיד אותה זה לא איראן עם הפצצה האטומית שיכולה לירות עלינו, ולא הכיבוש הערבי-מוסלמי המאיים עלינו, אלא רק ההדתה, ורפי פרץ.

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.7992449

(רוית הכט, "או שאת חלשה או שאת ביצ'ית, יולי תמיר מסכמת קדנציה בשנקר ומסבירה למה רפי פרץ מפחיד אותה", "הארץ", 16.10.19)

"אני מאוד רוצה שהנכדים שלי יחיו פה," אומרת תמיר, "אני רק מקווה שלא תהיה פה מדינת הלכה ויגידו להם ללבוש בורקה." (האם תמיר התבלבלה ועשתה טעות פרוידיאנית? הרי רק כיבוש ערבי-מוסלמי [בו היא תומכת] יביא לחיוב ללבוש בורקה...)

תמיר "אשת לפידות", הגיבורה מפני איראן והחמאס, אך הפחדנית מ"הדתה" ומרפי פרץ, מתנאה בשני נכדיה, ששניהם כבר אינם נושאים שמות עבריים, וספק גם אם יישארו ישראלים ויהודים.

מעניין מה היה אומר על כך משה צ'רתוק-שרת הקנאי ללשון העברית, שתמיר מתנאה בראיון בקשר המשפחתי שלה אליו.

חיפה – עיר יפה

לאחר זמן רב יצא לי השבוע לבקר בחיפה.

שנים רבות לא יצא לי להיות בחיפה ברחוב ארלוזורוב, פעם רחוב מרכזי של הבורגנות האשכנזית החיפאית.

במפגש של רחוב בלפור התלול עם ארלוזורוב שכן פעם ה"געשעפט" של הדוד שלי, דוד וינטר, ספק קפה ספק קיוסק, ממנו כילד הייתי מקבל טבלת שוקולד מריר.

לימים סיפר לי פרופסור מכובד באוניברסיטה שכל יום שבת היה הולך עם אביו לבקר את דודתו, ואביו היה קונה שם לעצמו סיגריות אל-על שטוח, ולו – לילד, לא היה קונה אפילו צוקריה...

בדיוק ליד היתה חנות מוצרי החשמל של אבא של ירדנה ארזי, וכשהיא נהפכה לזמרת מפורסמת הוא זכה לכבוד גדול.

קצת למטה בבלפור היה בר משקאות אפלולי כמו באירופה. ולמטה ליד המפגש עם רחוב הרצל לפני המעבר התת קרקעי שחצה את הרחוב, היתה חנות צעצועים בשם "פינוקיו" שם בחלון הראווה נסעה בלי הפסק רכבת חשמלית. כילד קטן הייתי עומד שעות מול החלון וחולם על הרכבת החשמלית. היא היתה יקרה. מעולם לא קנו לי. (על הרכבות בהמשך)

השפעת רחוב בלפור הרצל על הספרות העברית:

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2110001

רחוב ארלוזורוב והסביבה מאוכלס היום בעיקר בעולים רוסיים, ועל החנויות כתובות ברוסית. היקים הוותיקים עלו לכרמל, נפטרו, וצאצאיהם ירדו מהארץ, או עברו לתל אביב.

מפגש רחוב ארלוזורוב עם גאולה תמיד היה איזור ושכונה דתית, והאזור נשאר דתי.

בארלוזורוב נבנה בית מדרש ענקי של חסידי גור. כל האזור נראה כבני ברק או ירושלים.

הרחובות למטה מהרצל מאוכלסים בעיקר ע"י חרדים מעדות המזרח.

מוזיאון הרמן שטרוק

בארלוזורוב 23 נמצא מוזיאון קטן שנבנה בביתו של האמן הרמן שטרוק.

הצייר היהודי והציוני הרמן חיים בן דוד שטרוק (1876 ברלין – 1944 חיפה), תלמידו של ישראלס, יליד ברלין, עלה לארץ ב-1922 והקים את ביתו, בית אבן בעל שתי קומות.

https://he.wikipedia.org/wiki/הרמן_שטרוק

בין היצירות המפורסמות שלו, דיוקן הרצל.

https://he.wikipedia.org/wiki/דיוקן_תיאודור_הרצל

המוזיאון נפתח בעשר בבוקר. אנחנו לבדנו מבקרים בו.

והנה הפתעה. מה מוצג במוזיאון? שום עבודה ציונית רחמנא ליצלן. מה כן מוצג?

תערוכה בשם "זפת וחלב".

מתוך ההסבר: "ייצוגי הנוף מצפינים סוגים שונים של הפעלת כוח, הקשורים לאימפריאליזם, לקולוניאליזם (היהודי) ולרוח הקִדמה, הכרוכה בניצול של משאבי טבע. לטענתו, ייצוגי הנוף הם תוצרים של ראיית עולם התופסת את הגבר הלבן המערבי כצופה אוניברסלי אובייקטיבי יחידי, בניגוד לעובדי אדמה "ילידים", או נשים."

תערוכה בשם "נוכחת נפקדת". מתוך ההסבר: "מבקשת לבחון את נושא המולדת בעבודותיהן של אמניות פלסטיניות עכשוויות."

תערוכה בשם "הרמן שטרוק – מולדת זרה". מתוך ההסבר: "התערוכה משקפת את תפיסת המולדת של שטרוק, היונקת מדימויי הנוף של הלאומיות הרומנטית הגרמנית. התערוכה בוחנת את יצירתו דרך המושג "היימאט  Heimat – – מולדת בגרמנית. הנקשר לדימויים הפסטורליים של הכפר ולרעיונות של "תמימות וערכים פשוטים" הקשורים לרוח הקהילה והאומה. בדימויי הכפר." בתערוכה מוצגים תמונות של ערבים שיצר שטרוק.

https://www.shm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/7586/%22%D7%96%D7%A4%D7%AA_%D7%95%D7%97%D7%9C%D7%91%22

אוצרת התערוכה (כנראה גם מנהלת המוזיאון) היא מהגרת חדשה (בעיתון "הארץ" אין עולים, אלא רק מהגרים, כאן זה מתאים) מרוסיה בשם סבטלנה ריינגולד, ילידת נובוגורד.

האוצרת בפיליסטיניותה גם מדירה את הפלסטינים מערביותם.

אחת ה"יצירות" הבולטות בתערוכה היא דווקא יצירה של יהודי, ישראלי-לשעבר החי באמריקה, ושמה: "אינתיפדת הסכינים". הוא יצר סכינים משוננות בהן נדקרו יהודים, המעוטרות בפרחי פלסטין.

האם התערוכה מטרימה את חיפה של העתיד? מאוד ייתכן.

אנחנו ממשיכים לרדת בארלוזורוב. היתה שם בעבר חנות פרוות גדולה "קיינריך". השם נשאר, הפרוות אינן.

אנחנו יורדים בצידי גן בנימין כשמתחתיו נבנתה מזרקה חדשה, אבל המדרחוב שהיה פעם סואן שומם למדי.

מגיעים לבית הכנסת הגדול. רחוב הרצל, שהיה פעם רחוב מסחרי סואן עם חנויות מפוארות, בולט עכשיו בעליבותו. במקום בי"ס אליאנס סניף קופת חולים מכבי.

ברחוב סוקולוב הסמוך היה פעם קולנוע "דומינו" שאינו קיים יותר, ולמטה ב"החלוץ" היה קולנוע "רון" המפואר בו ראיתי את "סאלח שבתי", ואת "גבירתי הנאווה" שהיה סרט כל כך ארוך עד שפיספסנו את 301 – האוטובוס האחרון לעפולה, ונאלצנו לקחת אוטובוס לצ'קפוסט ומשם הגענו בחצי הלילה איך שהוא בטרמפים הביתה.

 אני עובר בביל"ו 10 – הבית של דודה חיה ודוד וינטר. הבית כמעט לא השתנה. אני מציץ לחדר הכניסה. הדיירים כולם רוסים. בכניסה לחדר המדרגות מציצים ברזלים מהתקרה. נראה שהבית שנבנה בשנות השלושים של המאה הקודמת, מתפורר.

כל חופש הייתי נוסע לביקור אצל הדודה והדוד. מהמרפסת בקומה השלישית ניתן היה לצפות בדירה של האחות של אבא חושי ראש העיר, שהיתה בצד השני של הרחוב, ותמיד הצצנו אם הוא בא לביקור.

בתור ילד מעולם לא ירדתי ברחוב ביל"ו עד סופו. זה מסוכן נאמר לי. והנה עכשיו אנחנו יורדים ברגל ברחוב ביל"ו עד לעיר התחתית.

עוברים את רחוב השומר, פעם רחוב של סלוניקאים היום יהודים חרדים. למטה בנוי מוסד גדול של חב"ד. חוצים את רחוב יודפת, ואבן גבירול.

בחלקו התחתון של הרחוב גרים ערבים. נמצא שם בניין אבן ענקי ריק שעליו תלויה כרזה ענקית של הכעבה.

והנה אנחנו בואדי סאליב בבניין הפירמידה.

http://pyramida-art.com/http://pyramida-art.com/

בניין הפירמידה (אין דמיון לפירמידה. לא ברור לי למה נקרא כך) הוא בניין גדול בן ארבע קומות ושני אגפים האמור לשמש מרכז אמנותי של חיפה במאמץ לשקם את ואדי סאליב ולהפכו לשכונת אמנים.

הבניין ריק כמעט לגמרי. למטה מוצגת תערוכה היסטורית על תושבי ואדי סליב היהודים.

באחד החדרים  אנחנו פוגשים פסל בשם גבי בן חיים, יליד מקנס מרוקו, המראה לנו בלבביות את פסלי החימר היפים שהוא יוצר.

http://pyramida-art.com/%d7%92%d7%91%d7%99-%d7%91%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/

גבי בן חיים יצר גם כאפיה הרקומה ביחד מדגמי הכאפיה האפורה הערפלישתית, האדומה העבר ירדנית, ובתוספת דגמי מגן דוד כסמל לאחוות עמים. לצערו הוא מספר שלא הצליח למכרה לחנויות תיירים.

ומיד למטה אנחנו מגיעים לשוק הפשפשים החיפאי ששופץ ויופה. השוק אינו גדול כמו זה של יפו, אבל בהחלט מעניין ושווה ביקור. לצערי לא מצאתי שום פיגורות תוצרת נעמן אותן אני אוסף.

משם הפסקה קצרה, אכלנו חומוס אצל "אבו מארון". המרוני?

https://humus101.com/?p=552

לדברי החיפאים זהו החומוס הטוב בעיר. (אכלתי בתל אביב חומוס טוב לא פחות).

בסכנת נפשות (איפה ראשת העיר ומשרד התחבורה?) חצינו משם את הכביש הסואן, ללא מעבר חצייה, המוביל למוזיאון הרכבת.

מוזיאון הרכבת הוא מוזיאון שנשאר עדיין מוזיאון ציוני, ומתאר את הנאראטיב הציוני. מוזיאון מרתק המספר על ההיסטוריה של הרכבת בארץ.

תחילת הסיור בישיבה בקרון רכבת בו מוקרן הסרט שיצר חיים פיינר-חפר על רכבת הקיטור האחרונה שאת שיר הנושא שלה "שיר הקטר" (לחן יוחנן זראי), ידע פעם בע"פ כל ילד עברי.

שיר הקטר בביצוע ליאו אלכסנדר אינזלסבכר – אריק לביא:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%97%D7%A4%D7%A8

הסרט מראה את הדרך האחרונה של קטר הקיטור מבאר שבע לחיפה ויש בשיר המלווה אותו בתים נוספים שלא הושרו אז.

על מוזיאון הרכבת:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

אנקדוטה קטנה. נחשו מה היה השם של הקטר הקיטור המיתולוגי של רכבת העמק המוצג במוזיאון?

לא יאומן אבל שמו של הקטר המיתולוגי הוא: ביבי... ליתר דיוק BB1006

עיר תחתית – המרכז המסחרי החדש ישן

שאפו ליונה יהב ראש העיר הקודם של חיפה. המרכז המסחרי הראשון הישן של חיפה שופץ בצורה נפלאה. כיכר פריז מוצא הכרמלית, רחוב נתנזון ושאר הרחובות הסמוכים נהפכו לאחד המקומות העירוניים היפים בעולם. האמינו לי, אני לא מגזים. ראיתי כבר מקומות יפים רבים בעולם. בתים ציוריים רחובות מקסימים, חנויות ובתי קפה פשוט מקסים סעו לבקר.

בערבי חמישי בלילה נאמר לי יש אירועים רבים של מוסיקה ובילוי.

משם הלכנו לרחוב הנמל המחודש. שוב שאפו ליונה יהב. הכול משופץ ויפה. בתי אוכל, מסעדות בתי קפה, גנים קטנים ציוריים. האוניברסיטה בנתה בניין חדש יפה וציורי העומד בינתיים ריק ומתעתד לאכלס סטודנטים. משום מה גם קמפוס הנמל עומד ריק.

בקצה רחוב הנמל, מקום שנקרא בניין 9, בו יש תיאטרון בובות וסטודיו ליצירת בובות. מקסים. לכו ותראו.

https://bait-9.com/

אנחנו יושבים בקפה ברחוב הנמל. המלצרית הצעירה והנחמדה כמעט שאינה מבינה עברית. בתי הקפה שם ברובם בבעלות ערבית וגם הלקוחות ערבים. בקושי נשמעת עברית.

חיפה חוזרת למצבה בזמן המנדט.

ראינו רק ממקצת חיפה. סעו לחיפה ותיהנו.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

בהימוט חומות

ליצחק רַאבּ

1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.7.1973

לפני 46 שנים

לאחר שעלו סבי יהודה ראב (1858-1948) ואביו אליעזר ראב מהונגריה, בשנת 1876, הם ישבו שנתיים בירושלים. סבי עבד בבית הבנק הפרטי של יהודה ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה, ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנתו של אחד מקרוביו. [עם הדסה הרשלר, אלמנתו של אהרון הרשלר*].

סבי התחבר אל חבורת המשכילים, אשר התחממו לאורו של ישראל דב פרומקין, בעל העיתון "חבצלת". הם היו קוראים שם את העיתונים העבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך. אפילו נגינה בכינור היתה נשמעת שם לעיתים.

לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל הללו, ובאחד הלילות התפרצו אל מסיבתם חבר אנשים מ"קוזקי הקב"ה", בכוונה ברורה – להצליפם. אכן, ה"הצלפה" לא יצאה לפועל כי ה"משכילים" עמדו כאיש אחד, ואולם בביתו של הסב נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה באחד הימים כי היה חבר ל"בונים החופשיים", משביע רוחות טומאה... הגיעו הדברים לידי כך, שניגש אל החלון, ואיים כי יפתח אותו, ומיד יתפרצו הביתה שדים ורוחות הטומאה...

לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט-פיטורין להדסה אשתו, והחבילה נתפרדה. מנישואים אלה נולד לו בנו שלמה ראב, שנשאר בירושלים והיה אחד מיקיריה. בשנת תרל"ח, 1878, והוא כבן עשרים, נשא סבי את אשתו השנייה, לאה לבית שיינברגר, שהיתה בת חמש-עשרה בבואה עימו בברית הנישואים, ובאותה שנה גם עזב את ירושלים, היה ממייסדי פתח-תקווה ושם הקים את משפחתו.

בנו הראשון, שלמה, מנחם-שלמה, נפטר בירושלים בעת המלחמה העולמית הראשונה, ממחלת הטיפוס, ולאחר זמן לא רב נפטרה גם אשתו, קונה. אחד מילדיהם הוא יצחק ראב, אשר נולד בירושלים בראשית המאה [ה-20], ולפני זמן לא רב מלאו לו שבעים שנה. הוא פירסם עד כה שני קובצי סיפורים: "בהימוט חומות" ו"גבעת המורה", בסיפוריו הוא מתאר את ההווי הירושלמי של ימי ילדותו, ימי המלחמה, ואת התמוטטות החומות שבאה לאחריה, כאשר הוא ואחיו [שמעון בן עזר, ממייסדי בלפוריה] – עזבו את הישיבה ונעשו חלוצים בעמק יזרעאל, בהצטרפם לצעירי העלייה השלישית.

איש לא יחשוד בי שאני יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על סיפוריו של בן-דודי (אמנם לא מאותה סבתא), ומשום כך אשתדל להסתפק בהצגתם בפני הקורא:

"שנה אחת" מספר על ר' פייבוש, שהיה חריף ובקי בתורה, ואולם ארסו מפעפע בקירבו ומסביבו, והוא עובר מבית-מדרש לבית-מדרש ומטיל ארסו. לאחר מות אשתו, החל יצרו של ר' פייבוש מציק ומחטיאו בהרהורי עבירה. בליל יום-הכיפורים בירושלים, אחרי חצות, נרדם ר' פייבוש בבית-המדרש והפליג בחלומו בהרהורי חטא, עד שנטרף בכפו של השטן. משהתעורר, טיהר גופו, אולם מאותו רגע ואילך ידע כי השערים ננעלו בפניו וגזר-דינו כתוב וחתום, שלא יוציא את שנתו. הוא חי את שנתו האחרונה בתפילות, טבילות ותענית, מכין תכריכיו ולובשם ביום האחרון לשנה, ונרדם. כשהוא מתערורר כעבור יומיים והנה הוא עודנו חי, נטרפת עליו דעתו, והוא הולך ברחובות ירושלים, מספר כל אשר ראה בעולמות העליונים, ומקונן: "אוי-לי! וי לי! שוב אני בעולם הכיעור? שוב אני בעולם השקר?" (שם, עמ' 17).

"שנת גאולים" דומה במשהו לקודמו. ר' שמחה בטוח כי שנת תרפ"ה היא שנת הקץ והגאולה. לאחר שעוברת השנה והגאולה לא באה, הוא יוצא מדעתו ונעשה ל"יצור-לא-יצור, אדם-חיה, גוף מגודל פרא, ראש עגול, גדול, ערום קירח ומבהיק." (עמ' 26), המיילל בלילות אל מול כלבי הרחוב.

"הנאמן" הוא מעשה בעלייתו ונפילתו של ר' חיים משה הנאמן בירושלים. מעשי צדקה שהוא עושה ביסדו את "בית לחם ותה" לעניים, מעוררים עליו את חסדו של עשיר גדול מעבר לים, אשר תומך במפעלו בסכום כסף גדול. מכאן תחילת עלייתו של ר' חיים משה, עד כי כל ירושלים תלוייה בו ובמוצא פיו. ואולם שניים מספסרי העיר, הנטפלים אליו ומוצאים מחייתם מעסק החליפין בכספים הרבים שעוברים תחת ידיו, סופם שהם מסבכים אותו, והוא מושלך לכלא ומוכרז כשומט-חובות. אבל עיקרו של הסיפור: כיצד מצליח ר' חיים לשמור על כבודו ועל אורח-חייו לאחר כל השנים הטובות שעברו עליו, ואחרי הנפילה.

ב"קורבן או סוטָה" מסופר על חנה, יתומה שהשיאוה לרוכל חרדל ותה, עלוב וכפוף, בשם הניך. יופייה של חנה ותאוות החיים שלה אינם מניחים לה להסתגל לעוני ולטירחת גידול ילדיהם. היא יורדת לתל-אביב, משכירה עצמה כעוזרת-בית ואחר-כך מידרדרת ונעשית אשת-תענוגות תחת אפוטרפסותו של ערבי מיפו. חייה מגיעים עד משבר, וביום שבו היא חוזרת בתשובה, אל ביתה וילדיה, מתנפלים עליה אנשים רבים, שהסיתו נגדה גם את בעלה, בצעקות: "זונה! סוטה! גט קבלי!" – ומכריחים את בעלה לגרשה. ואף הוא מתמלא קינאה, למראה הקהל הקדוש אשר מעולם לא הרגיש קודם בקיומו השפל, ובהגישו לה את פיסת הקלף הוא מוסיף יריקה ועלבון. חנה חוזרת ליפו, מנודה ומושפלת.

"בשערי טומאה" הוא סיפורה של שרה הענוגה, אשר בעלה יצא כשליח-ציבור לאמריקה, השאיר אותה עם שני ילדיה ונעשה שם זמר ונשא לו אישה גוייה. כדי להסתיר את חרפתה ממשפחתה, היא בודה מכתבים שלו ומסתירה את האמת. הוא מודיע על בואו ארצה. בני-המשפחה סבורים שחזר אליה, ואילו היא יודעת את האמת. "הא לך חמשת אלפים דולאר, ושחרריני," הוא אומר לה באוזני בני-המשפחה הנדהמים, ביום בואו אליהם. וכשהוא חוזר אל אשתו החדשה, אשר ליוותה אותו בדרכו לירושלים, הוא משקיע ראשו בחזהּ וממלמל: "הסרתי את עטרת ראשה מעליה." (עמ' 109).

גם "כבלים" הוא סיפורה של אישה ירושלמית עגונה, אשר מצליחה להתגבר על צער-עולם שבקירבה ולהשקיע את כל חייה בחינוך בנותיה.

"על סף החיים" הוא סיפורה של אישה, ברכה, ששני בעליה נפטרו במחלה, ואולם בגלל יופייה הרב אין מניחים לה לחיות לבדה והצעות שידוכים רודפות אותה, ובייחוד מאותו אלמן, זקן עבדקן, אשר בעצם ימי ה"שבעה" הוא יושב בביתה ובולע כל מבט שלה וטורף בעיניו האדומות כל טפח ומחצית-הטפח שנתגלה בבשרה ביושבה ובקומה. מחלת בעלה, השחפת, שמתגלה בה, באה לה כבשורת שחרור. "בבת אחת השתחררה מכל עול-החיים." (עמ' 140).

"בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כמין פרק ראשון במחזור סיפורים המופיעים גם בספר השני "גבעת המורה" – "לבטים" ו"מענית". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרו, זה אחר זה, בימי מלחמת-העולם הראשונה. דניאל מורד במלמד אכזר, וימי התבגרותו ואהבתו הראשונה עוברים עליו, אחר מות אימו, בבית-יתומים בירושלים, ברעב ובהזיות. בבית-היתומים מתעוררת אהבת נעוריו, שסיומה אכזבה. עם בוא האנגלים לירושלים, מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש-צבא", אך משנגלה הדבר, הוא פורש. "חוזר בתשובה" ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמם של א.ד. גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ, ומיפנה מתחולל בחייו.

הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך לא קלה דרכו ביניהם, והיא מסופרת ב"לבטים": אין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, המשקע של החינוך הדתי, שמרד בו, עדיין מפריע לו. ושוב בא חסדה של האהבה, עם בואה של רחל, המביאה אותו לראשונה בברית הבשרים ומזעזעת את שיירי עולמו הקודם, וכמו מבטיחה לו תשובה והתחלה חדשה.

שנתיים הוא חי כשיכור אהבתו, ועם הסתלקה של רחל מחוג חייו, פג גם קסמה של הקבוצה. הוא חוזר לירושלים וגם שם אינו מוצא לעצמו מקום, מנסה ללמוד באוניברסיטה, וחוזר לעמק, אל חבריו.

"מענית" הוא סיפור של מושב צעיר בעמק, בשנים ההן, שבו מקים לעצמו דניאל בית.

עיקר כוחם של הסיפורים בתיאור מחוזות-הנעורים בירושלים ובעמק לפני חמישים ושישים שנה, אלה הם מראות-תשתית, אותנטיים, ובהם ייחודו של יצחק ראב. ראוי היה לו לכנס מחדש את מבחר סיפוריו ואולי גם להשלים את המחזור העוסק בחיי דניאל.

* יצחק ראב: "בהימוט חומות" מסיפורי ירושלים. הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל-אביב, תשי"א. אוקטובר 1950. 195 עמ'.

* יצחק ראב: "גבעת המורה". סיפורים. הוצאת בארות, תשי"ט, 1959. תל-אביב, 167 עמ'.

* אהרון בן חנה ויוסף שמואל הרשלר נולד בשנת תר"י (1850) בהונגריה. אביו, תלמיד חכם ורב נודע, שימש ברבנות בעיר סבאד בהונגריה, וכאשר עלה ארצה נמנה עם ראשי כולל אונגרין. המשפחה התגוררה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת "משכנות שאננים". אהרון שקד על תלמודו וגם בלילות לא פסק מללמוד. שנת תרל"ג [1873] היתה שנה ברוכה בגשמים אשר מילאו כל בור מים בחצרות הבתים, ותושביה היהודים של העיר לא נאלצו לקנות מים בכסף מלא מהערבים יושבי כפר סילואן. הערבים, שראו את פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם.

ביום ב' דראש חודש טבת תרל"ג (ינואר 1873), פרצו כמה ערבים לבית המשפחה. אהרון הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים, שפחדו שמא יזוהו על-ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב-12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל"ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. הוא נחשב לחלל הראשון ברשימת הנופלים של ארץ-ישראל. השאיר אלמנה, הדסה הרשלר, בת, הורים ואחים.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק ארבעה-עשר

מהונגריה לארץ-ישראל

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות –  לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:

"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וו­לף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.

במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.

יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.

בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.

יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:

"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"

"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"

"חה, חה, חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"

נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.

"וכסף יש לך?" שאל השוטר.

"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.

"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה, חה, חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"

אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*

מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם ידעתם שעיתונאית "הארץ" נרי לבנה היא גאון? הנה דבריה: "פעם... קראתי את 'האחים קרמזוב' ביומיים, את 'יוסף ואחיו' במשך יום וחצי ואת' יריד ההבלים' בתרגום הישן (שני כרכים) בשלושה ימים (בכיתה ו'). אלא שאז גיליתי שגם הרגלי הקריאה שלי השתנו עם השנים. אינני מסוגלת יותר לצלוח טקסט שאורכו 880 עמודים. תמו הימים של הרומנים הגדולים, מבחינתי. בעמוד 400 ומשהו [בספרו של פול אוסטר "4311" המחזיק 880 עמ'] נשברתי לגמרי. לוּ הייתי מתבקשת לקרוא היום את 'מלחמה ושלום' הייתי כנראה, כמו וודי אלן, מסתפקת בקביעה שזה ספר על רוסיה."

[נרי לבנה. "הארץ", 25.10].

* אהוד היקר! ד"ר משה גרנות הנכבד, החכם והחביב כתב: "יואל נץ מאמין שיש בורא לעולם, אך מתנגד לצוות קרקע שלו. אבל הרי ברור ש'צוות קרקע' יצר את בורא עולם."

ניחא. לא בורא עולם ולא נעליים... העולם נוצר יש מאין בעקבות מיליוני שנות מוטציות אקראיות. אבל, יואיל נא ד"ר גרנות להסביר את האינטראקציות האינטליגנטיות שמתרחשות בין הישויות השונות בעולם.

דוגמה טריוויאלית מן המציאות נטולת ההסבר, שבה כל יצור חי וצומח שואף להפיץ את זרעיו ולהתרבות: הנה, העץ עוטף את זרעיו בפרי מתוק ועסיסי ו"מזמין" בעלי חיים לבלוע אותו, על מנת שאלה יפרישו ויפיצו את הזרעים.

ותמיהה על תמיהה – כיצד "יודע" העץ שהזרעים עתידים לעבור בקיבה שמצויות בה חומצות חריפות, והוא משקיע ממשאביו ועוטף את הזרעים במעטה עמיד? ההסבר הנסמך על שיטת "הניסוי  והטעייה" חייב להשיב – כיצד מגיע לעץ משוב מכל ניסוי וניסוי...

יואל נץ

* * *

חִצֵי שנונים

מחברת ראשונה

מאגדת מכתמים

רובם חוברו ומקצתם נעתקו

מלשונות שונות ללשון עבר

מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן

מתושבי ברוססל הבירה

אמסטרדם

שנת הת"ר ליצירה [1840]

שְׁאָלוּנִי: מַה-מִּשְׁפַּט הַמִּכְתָּם וּמַה-מַּעֲשֵׂהוּ?

בַמֶּה נַכִּיר עִנְיָנוֹ, אִם טוֹב הוּא אוֹ אִם רָע?

הֲשִׁיבֹתִים: לִצְבָא אֱנוֹשׁ עֲלֵי הָאָרֶץ אֲדַמֵּהוּ:

כְּהֶרֶף-עַיִן יַעֲבוֹר, וְסוֹף דָבָר הַכֹּל נִשְׁמָע.

אל הקורא

הֵא לָךְ, קוֹרֵא נָעִים! אֲגֻדַּת חִצִים שְׁנוּנִים,

אִם יֵיטִיבוּ בְעֵינֶיךָ, שׂוֹם תְּשִׂימֵם בְּאַשְׁפָּה;

אָכֵן אִם תִּמְצָא כִּי הֵמָּה יַלְדֵי זְנוּנִים,

זְרֵה אוֹתָם הָלְאָה וְהַשְׁלִיכֵם עַל הָאַשְׁפָּה.

שער הראשון

עמק הרפאים [הרופאים]

1

כְּיֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת,

כֻּלָנוּ יֹשְׁבֵי-תֵבֵל;

הַקֱּבֶר מְחוֹז הַחֵפֶץ,

וְהָרוֹפֵא רַב-הַחוֹבֵל.

2

הֵן זֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּעִיר,

שָׁבַת כָּל-יָגוֹן וְצָרָה;

הָרוֹפֵא הָלַך לְמֵרָחוֹק,

וְהַמַּגֵפָה נֶעְצָרָה.

3

קַטְּלָן הָרוֹפֵא, בְּנֵי עִירוֹ

הוּא מְבַקֵּר בְּכָל-יוֹם וּבְכָל-עֵת;

אִם-כֵּן, לָמָּה זֶה תִשְׁתֹּמֵם,

כִּי אֵין בָּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת?

4

אֲהָה! צָעַק מִישָׁאֵל הָרוֹפֵא,

הִגִּיעַ עֵת מוֹתִי;

בִּשְׁגָגָה בִּלַּעְתִּי הַסַּמִּים,

לַאֲחֵרִים הֲכִינוֹתִי.

5

בֶּן-תִּשְׁעִים הָרוֹפֵא מֵידָד בְּמוֹתוֹ;

הַבַּעֲבוּר זֶה נִפָּלֵא עַל-רוֹב שִׂכְלוֹ?

הֲלֹא מֵתוּ כָל-הַשֹּׁאֲלִים בְּחָכְמָתוֹ?

אָמְנָם דְּעוּ כִּי רוֹפֵא הָיָה וְלֹא לוֹ.

6

אִם כִּדְבָרְךָ, רוֹפֵא! כֵּן הוּא,

רַבּוֹת נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ;

אָמְנָם מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ,

כֻּלָּם בֶּעָפָר כִּסִּיתָ!

7

אִם צָמֵא שְׂנַאֲךָ הַשְׁקֵהוּ מָיִם,

וְאִם רָעֵב הוּא לֶחֶם הַאֲכִילֵהוּ;

אוּלַי אָז לְאֹהֵב לְךָ תַּשְׁלִימֵהוּ,

וְאִם לֹא, בְּחָלְיוֹ שְׁלַח לוֹ רֹפְאִים שְׁנָיִם.

8

א': שָׁמַחְתִּי, רְאֹתְךָ בְּחַיִּים!

ב': אֲבָל מִי הִגִּיד לְךָ כִּי מֵת הָיִיתִי?

א': הֵן אֶתְמֹל רֹפְאִים שְׁנַיִם

יֹצְאִים יַחַד מִבֵּיתְךָ רָאִיתִי.

9

הַמְּעַט רוֹפֵא, קַחְתְּךָ דָמִי בְּעוֹד חָלִיתִי,

וְלָקַחְתָּ בִּשְׂכָרְךָ גַּם אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתִי!

הַאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵּנִי

וְאַחַר כֵּן תָּבֹא לְיָרְשֵׁנִי?

10

הֵילִילוּ עֹבְרֵי דֶּרֶך אֱלֵי יוּבָל,

כִּמְעַט בַּחֲצִי יָמָיו לְקֶבֶר הוֹבָל;

רוֹפֵא וְאָמָן וְרֹקַח מִרְקַחַת

דָּרְשׁוּ שְׁלֹמוֹ וְהֹרִידוּהוּ שָׁחַת.

11

אִם חָכְמַת הָרְפוּאָה דָּרַשְׁתָּ,

לְשָׁוְא, אָחִי! כָּל-עֲמָלָךְ;

אֵין בְּאֶרֶץ הַחַיִּים מַכִּירְךָ,

וּבִשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָךְ?

12

עַלְמָה יְפַת-תֹּאַר חָלְתָה, וַתִּשְׁלַח אֲמָתָהּ

אֶל הָרוֹפֵא, וּכְבֹאוֹ נִלְכַּד בְּאַהֲבָתָּה.

אם אֶרְפָּאֵך, שָׁאַל, הֲכְי תִּתְּנִי מַאֲוָיָּי?

וַתֵּבְךְּ וַתֹּאמַר, אִם כֵּן טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי!

13

לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֲשֶׁר מִנְּדָנָהּ שָׁלַף חַרְבּוֹ

לִפְקֹד יֹשְׁבֵי תֵבֵל, לְהָשִׁיבָהּ אָמַר רַבּוֹ.

הִנֵּה מַה-לְךָ לָשׁוּט בָּאָרֶץ? מַה-מְּבֻקְּשֶׁיךָ?

הֲלֹא רַב מִסְפַּר הָרֹפְאִים שָׁם עֹשִׂים כְּמַעֲשֶׂיךָ?

14

עַל עֶרֶשׂ דְּוָי לָרוֹפֵא תִקְרָא, מְעַט מֵאלֹהִים תְּחַסְרֵהוּ,

מִשֲּׁערי מָוֶת אִם יְחַלְּצֶךָּ אֲזַי לְמַלְאָךְ תַּמְשִׁילֵהוּ,

עַל מִשְׁעַנְתְּךָ תָקוּם, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי תִּקְרָאֵהוּ,

וְכִי יָבֹא בִשְׂכָרוֹ, לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה תְּשַׁלְּחֵהוּ.

15

רוֹפֵא וּמֵלִיץ הִתְוַכְּחוּ לְמי יֶתֶר שְׂאֵת מִשְּׁנֵיהֶם.

וְהִנֵּה אִישׁ חָכָם, אֲשֶׁר לְפָנָיו הִצִּיגוּ דִבְרֵיהֶם,

אֶל הָרוֹפֵא אָמַר, אָכֵן לְךָ מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה,

כִּי לֹא-תִרְצָח לִפְנֵי לֹא-תִגְנֹּב כָּתוּב בַּתּוֹרָה.

16

הרופא: מַדּוּעַ לֹא לָקַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִיתִיךָ מֵהַסַּמִּים?

הֲתַחְשֹׁב כִּי תֵעָזר אִם תְּפַלֵּל וּתְחַנֵּן כְּיוֹם תָּמִים?

החולה: לָאֵל אֲשַׁוֵּעַ, בּיָדְעִי אִם בְּחַסְדּוֹ יִרְפָּאֵנִי, אֵרָפֵא,

וְאַתָּה אִם לְרַפְּאֵנִי תֹאמַר, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא אֵרָפֶה?

17

הרופא: לָמָּה תְדַבֵּר סָרָה עָלַי וְעַל חָכְמָתִי?

קְרָא סֵפֶר בֶּן-סִירָא וְשָׁם תִּמְצָא תְהִלָּתִי,

"הַדֵּר פְּנֵי רוֹפֵא, אָמַר, וְכַבֵּד תְּכַבְּדֵהוּ!" ל"א א'

המחבר: כֵּן דִּבַּרְתָּ, אַךְ גַּם זֶה בְּסִפְרוֹ מָצָאתִי,

"חוֹטֵא לֵאלֹהִים בְּיַד רוֹפֵא יַפִּילֵהוּ." ל"א י"ג

18

יוּלְיוּס הַגִּבּוֹר בָּא, רָאָה, וְנָצַח;

יוּלְיוּס הָרוֹפֵא בָּא, כָּתַב וְרָצַח.

19.

א': "רַבִּים עָזַרְתִּי בְחָלְיָם, לְהָעִיד יָקוּמוּ!"

ב': מִי יְמַלֵּל גְּבוּרֹתֶיךָ? תְּהֹמֹת יְכַסְּיֻמוּ.

20

גֶּשׁ-הָלְאָה כָּל-צֱרִי וְכָל-סַמִּים! טוֹב מֵהֶם הַמַּחֲלָה!

נִפְּלָה-נָא בְּיַד אֲדֹנָי וּבְיַד אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.

21

אִם בֶּאֱמֶּת רְצֹנְךָ לְהֵרָפֵא מֵחָלְיֶךָ,

שְׁמַע לַעֲצָתִי וְלֹא תָמוּת.... כָּל-יְמֵי חַיֶיךָ.

22

הרופא: יְדַעְתִּיךָ חוֹלֶה וּרְפוּאָה תְבַקֵּשׁ, עַל כֵּן בָּאתִי...

החולה: כִּדְבָרְךָ כֵּן הוּא, לָכֵן גַּם אוֹתְךָ לֹא קָרָאתִי.

23

הרופא: שָׁמַעְתִּי כִּי הִנְךָ חוֹלֶה וְמִהַרְתִּי לְסַעֲדֶךָ.

החולה: לַשָּׁוְא יָגַעְתָ, כִּי מוֹת אָמוּת גַם בִּלְעָדֶךָ.

24

כְּחִתִּי וְכִכְנַעֲנִי בְּעֵינֶּיךָ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאֲדָמָה;

כִּי יִקְרְאוּ אֵלֶיךָ לְשָׁלוֹם, לֹא תְחַיֶה כָּל-נְשָׁמָה.

25

כְּמוֹ אֵל בַּשָׁמַיִם, אַתָּה רוֹפֵא! עֲלֵי אֲדָמָה;

לֹא-הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָה וְלֹא כָל-יֹרְדֵי דוּמָה.

26

דַּע עוֹבֵר! כִּי זֹאת הִיא מַצֶבֶת קֶבֶר הָרוֹפֵא חָנוּן;

לוּ הָיָה רֹפְאֶךָ, אוּלַי אַתָּה פֹּה הָיִיתָ טָמוּן.

27

זֶה קֶבֶר רוֹפֵא, בְּחַיָיו רַבִּים הֵמִית בְּחָכְמָתוֹ;

מִי יוֹדֵעַ אוּלַי כָּעֵת כָּהֵנָה יְחַיֶּה בְּמוֹתוֹ.

28

פֹּה נִקְבַּר רוֹפֵא, עֲמוֹד עוֹבֵר שְׁמַע תְּהִלָתוֹ;

עָשָׂה בְּחַיָיו מַה-שֶּׁעָשָׂה שִׁמְשׁוֹן בְּמוֹתוֹ.

29

הִשָּׁמֵר, רוֹפֵא! פֶּן לְאוֹיְבֶיךָ תַּעֲזוֹר!

כִּי כֵן צֻוֵּיתָ, לֹא-תִקּוֹם וְלֹא-תִטּוֹר.

30

הרופא: הֵיטֵב חָרָה אַפִּי בָּךְ, כִּי תָשִׂים הָרֹפְאִים לְחִצֶּיךָ

לְמַטָּרָה, וְכַאֲשֶׁר יֵצָר לְךָ בְחָלְיְךָ חִישׁ תְּבַקְּשֵׁם לְיֹעֲצֶיךָ.

המחבר: בִּהְיוֹתִי בָּרִיא אֶרְאֶה הָאֲלָפִים לַקֶּבֶר תּוֹבִילוּ;

וּבְחָלְיִי, אֲקַוֶה הֱיוֹת הָאֱחָד מִנִּי אֶלֶף תַּצִּילוּ.

מכתמים נעתקים מלשונות שונות

מלשון אשכנזי

31

עַתָּה מֵחָלְיִי אֵרָפֵא וְיָמַי יַאֲרִיכוּ,

כִּי רֹפְאַי אָמְרוּ נוֹאָשׁ וּלְדַרְכָּם הָלָכוּ.

32

שִׁירֶיךָ בְּלִי דֵעָה נִשְׁגָבָה, בְּלִי תְבוּנָה,

כִּי אֶשְׁמְעֵם, רֶגַע לְיוֹ­ם יִהְיֶה לִי וְיוֹם לְשָׁנָה;

וּבְתִתְּךָ צֳרִי וְסַמִּים לִי לְכָל מַחֲלָה וְנֶגָע,

יָמַי כְּאֶפֶס יַחְלֹפוּ וּשְׁנֹתַי כְּרֶגַע.

33

פֹּה טָמוּן פּוֹל הָרוֹפֵא, וְסָבִיב לִקְבוּרָתוֹ

טְמוּנִים כָּל-מְיֻדָּעָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ בִּידִיעָתוֹ.

34

ש': אַחֲרֵי הֱיוֹתְךָ רוֹפֵא, חֶרֶב חָגַרְתָּ לְנַצֵחַ?

ת': לֹא כֵן, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, לְבִלְתִּי אֶהְיֶה עוֹד רוֹצֵחַ.

35

זֶה קֶבֶר חִירָם הָרוֹפֵא, פִּתְאוֹם מֵת בַּחֲצִי יָמָיו;

הַמָּוֶת דָאַג פֶּן יֶחְלֶה וְחִירָם יְהָרְגֵהוּ בְסַּמָּיו.

מלשון צרפתי

36

שאלה: אֶלְדָּד חָלָה עַד מָוֶת, נוֹאָשׁ אָמְרוּ כָּל-יֹדְעָיו,

וּכְפֶתַע פִּתְאוֹם קָם בָּרִיא אוּלָם מִמִּטָּתוֹ;

מָה הַסַּמִים אֲשֶׁר לָקַח, מַה תַּחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָיו?

תשובה: דַּע כִּי מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם גָּרַשׁ הָרוֹפֵא מִבֵּיתוֹ.

37

כְּהַבְדֵּל בֵּין חֶשְׁכַּת לַיִל וְצָהֳרָיִם,

כֵּן בֵּין עֲלָמוֹת יָפוֹת וּבֵינֵיכֶם;

בִּלְעָדָן לֹא נוּכַל לַחֲיוֹת יוֹמַיִם,

אָכֵן מוֹת נָמוּת גַּם בִּלְעֲדֵיכֶם.

38

אָחִיךָ הָרוֹפֵא, תֹּאמַר, הִרְפָּאֵנִי;

לֹא כֵן! הֲלֹא תִרְאֶה כִּי עוֹד בַּחַיִים הִנֵּנִי!

39

צִיבָא חוֹלֶה, יָדַעְתִּי כִּי אֵינוֹ דוֹרֵש טוֹבָתְךָ;

רוֹפֵא! חוּשָׁה לְעֶזְרָתוֹ, וְאַל תְּאַחַר לִנְקוֹם נִקְמָתְךָ!

מלשון רומי

40

הַיּוֹם קוֹבֵר מֵתִים, רוֹפֵא הָיָה אָמֶשׁ,

כִּי אָמְנָם אֵין כֹּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

[אהוד יקירנו,

במלאת לך שבעים וחמש שנים שלוחות לך ברכות חמות ואיחולים להמשך הפעילות היוצרת שבה התברכת, ובעיקר – בריאות טובה בהשראת לקחי אמרותיו השנונות של צבי הירש זומרהויזן הנשכח, גם הוא סופר נידח, שספרו "חיצי שנונים" מעולם לא עלה על מדפי חנויות הספרים בארץ.

מאחלים במיטב רחשי הלב

דליה ואליהו הכהן

אפריל 2011]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל