פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1489

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תש"ף, 31.10.2019

עם צרופת הזמנה לערב השקה וזיכרון לכבוד עמנואל הרוסי ב-17 בנובמבר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: חיסול מנהיג דאע"ש –הישג אמריקאי גדול. //  ד"ר גדעון בן דרור: על המצב האמיתי של הבדואים בנגב ובישראל. // מנחם רהט: ברלין 2019: אנטישמיות ופילושמיות. // אורי הייטנר: 1. בין רצח רבין לרצח גדליהו בן אחיקם. 2.  צרור הערות 30.10.19. // יהודה דרורי: גוואלד! טילים מתימן... אוי ואבוי!  טילים מאיראן! // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"א. הקטנה שלנו מתחתנת במזל טוב! (טוב?) // עדינה בר-אל: מוזיאון הייקים בתפן // ד"ר ארנה גולן:  למה ומדוע מופיעים במקרא סיפורים כפולים על אותו אירוע? על שני ספריו של ד"ר ישראל כץ. // אשר תורן: בדרך לפונטה אלאן. // תקוה וינשטוק: 1. הסחלב הסגול. 2. יופי צבע והשראה בין ערברבה לערבה. // אהוד בן עזר: הרומאנים והסיפורים של א. ראובני. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 1.3.1968, לפני 51 שנים. // אהוד בן עזר: ככלות התאווה לתאר. שיחה עם א. ראובני. פורסמה לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 9.8.1968, לפני 51 שנה. // הפגישה, מתוך היומן. // אסתר ראב וא. ראובני // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק חמישה-עשר, לילה ראשון ביפו. // יואל נץ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל מַכָּה קָשָׁה

בָּהּ לָקוּ אָרְחוֹת חַיֵּינוּ: עַל מוֹתָהּ שֶׁל  הַ בּ וּ שָׁ ה,

אַך הַפַּעַם נְסַפֵּר עַל בְּנֵי דּוֹדֵנוּ וְדִינָהּ

שֶׁל כְּנֻפְיַַת רָאשֵׁי טֵרוֹר שֶׁלֹּא זוֹכָה כְּלָל לִמְדִינָה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב כְּבָר בְּסֵפֶר אִיּוֹב * עוֹד זֶה מְדַבֵּר וּבִן רֶגַע * כְּבָר אִמָּא צִיּוֹנוּת קוֹרֵאת כְּמַעֲלָה בְּאוֹב  *  אֶת כָּל תּוֹלְדוֹת הִתְנַכְְּלֻיּוֹת הַפֶּגַע * שֶהִיא וְסָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה הִתְנַסּוּ בָּהֶן * עִם סָבָא יִשְׂרָאֵל וְאַבָּא בִּיל"וּ * מֵאָז חָזְרוּ שְׁלַל עֲלִיּוֹת מִכָּל תְּפוּצוֹתֵיהֶן * אֶל אֶרֶץ הָאָבוֹת כְּשֶׁהֶאֱפִילוּ * שְׁמֵי הַגּוֹלָה מֵעַנְנֵי פּוֹגְרוֹמִים וּרְדִיפוֹת * וְאַנְטִישֵׁמִיּוּת שֶׁכְּלָל לֹא גָזָה * וְסָחָה לְבִתָּהּ: "הִזָּהֲרִי כִּי שׁוּב צְלִיפוֹת * קָסָאמִים נִטָּחוֹת מִכִּוּוּן עַזָּה."

* וְאַבָּא בִּיל"וּ סָח: "לְבַל בִּירִי-תַגְמוּל יֹאבַד * שׁוּם בֵּית מוֹשְׁלֵי 'חָמָאס' כִּפְקֹעַ חֶרֶס * הֵם מְמַקְּמִים שָׁם בְּבָתֵּי נְתִינֵיהֶם בִּלְבַד * אֶת כָּל מַשְׁׁגְּרֵיהֶם פּוֹלְטֵי הַהֶרֶס * בְּזוֹמְמָם מֵרֹאשׁ כִּי אִם אֵשׁ צַהַ"ל תְּמַגֵּר * אֶת מְקוֹרוֹת הַיֶּרִי לְלֹא רֶתַע * אַחַר שֶׁתְּאַתֵּר אֶת מִקּוּמוֹ שֶׁל כָּל מַשְׁגֵּר * בּוֹ טִיל נוֹרָה עָלֵינוּ אוֹ רָקֵטָה * וְיִפָּגְעוּ בְּנֵי עֲרֻבַּת 'חָמָאס' שֶהֵם קָרְבַּן * מְנַצְּלֵיהֶם כְּמַטָּרוֹת חַיּוֹת שָׁם * מִיָּד בְּ'אֶל גָּ'זִירָה' יְשֻׁדְּרוּ תְמוּנוֹת חֻרְבָּן * שֶׁעָלֵיהֶן שְׁמוּרוֹת כָּל הַזְּכֻיּוֹת שָׁם * לְצִינִיּוּת כְּנֻפְיַת-טֵרוֹר שֶׁחִישׁ אֶת הָאַשְׁמָה * הִיא תֶכֶף תִזְדָּרֵז לִטְפֹּל עָלֵינוּ * שָׁעָה שֶׁתְּגוּבָתֵנוּ שָׁקּוֹלָהּ בְּרוּרוֹת נִשְׁמַע * תַּבְהִיר לָהֶם אֶת גְּבוּל סַבְלָנוּתֵנוּ * בְּעוֹד הֵם מִסְתַּתְּרִים בְּבוּנְקְרֵי מַחְבּוֹאֵיהֶם * הַתַּת-קַרְקָעִיִּים כַּחֲפַרְפֶּרֶת * כְּשֶׁיִּחְיֶא סִינוָּאר וְאִיסְמָעִיל הָנִיָה הֵם * רָאשֵׁי אוֹתָהּ צַמֶּרֶת מִסְתַּתֶּרֶת * בְּהַפְקִירָם לְאֵשׁ טִילֵינוּ אֶת הָאֻמְלָלִים * שֶׁמַּנְהִיגוּת זוֹ עַל כָּרְחָם הִצִּיבָה * בְּבָתֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים שְׁלַל מַשְׁגְּרֵי טִילִים * שֶׁיַּהַפְכוּם בְּלִי שׁוּם אַלְטֶרְנָטִיבָה * לְמַטָּרוֹת חַיּוֹת כְּשֶׁהִיא זוֹמֶמֶת אֵיךְ לִגְרֹר * אֶת אוּ"ם וְאוּנְרָ"א לִתְרוּמָה נוֹסֶפֶת * לִכְרִיָּתָן וּבְנִיָּתָן שָׁל מִנְהֲרוֹת טֵרוֹר * בִּמְקוֹם בָּתֵּי-חוֹלִים וּבָתֵּי-סֵפֶר.

* וְהֵם קוֹרְאִים בַּמִּסְגָּדִים לְרֶצַח בִּפְרִיסָה * אַרְצִית כּוֹלֵל דְּקִירוֹת סַכִּין וּפִגּוּעֵי דְּרִיסָה * וּמַחְבִּיאִים אַמְלָ"ח בִּכְלֵי חוֹלִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל * מֵעַזָּה הַזּוֹכִים לְהִתְאַשְׁפֵּז בְּיִשְׂרָאֵל * וְהֵם שׁוֹלְחִים עֲפִיפוֹנֵי-שְׂרֵפָה וּבָלוֹנִים * מַצִּיתֵי-אֵשׁ, וּמְשַׁסִּים מוּל גֶּדֶר- * הַמַּעֲרֶכֶת אֲסַפְסוּף מוּסָת שֶׁל הֲמוֹנִים * הָאָץ שָׁם בַּחֲסוּת הַפְרָעוֹת-סֵדֶר * לִרְגֹּם בְּרִמּוֹנִים וּבַקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה * אֶת חַיָּלֵינוּ הַמּוֹנְעִים בְּאֹמֶץ * הַסָּגַת-גְּבוּל שֶׁל אֶרֶץ שֶׁלְּשׁוֹחֲרֵי הָרַע * אֵין צַ'נְס לִפְלֹשׁ אֵלֶיהָ, לוּא גַם קֹמֶץ."

* וְעוֹד הוּא מְדַבֵּר כְּבָר יֵשׁ עִדְכּוּן בַּטֶּלֶפוֹן * שֶׁל סָבְתָא הַסּוֹרֶגֶת כַּיָּאֶה לָהּ * בִּגְבֹר צִנַּת הַחֹרֶף הַנּוֹשֶׁבֶת מִצָּפוֹן * צָעִיף צַמְרִי וְחַם לְיִשְׂרָאֵלָה * וְהָעִדְכּוּן נִמְסָר לְסָבְתָא לֹא בְּקַו יָשָׁר * כִּי אִם בְּקַו נִפְתָּל כְּחוּט שֶׁל צֶמֶר * מִגְּבוּל מְטוּלָה וּלְבָנוֹן מִפִּי חַיָּל קַשָּׁר, * "גּוֹלָנְצִ'יק" שֶׁקִּבֵּל דּוּ"חוֹת בְּלִי גֶמֶר * מִיִּשּׁוּבֵי צָפוֹן שֶׁחֲשָׁשָׁם כְּלָל לֹא נִבְדָה * מוּל כָּל הַלְמוּת חוֹפְרִים שֶׁצּוֹתְתוּ לָהּ * עַד שֶׁתּוֹדוֹת לְצַהַ"ל הַחֲשָׁשׁ הָפַךְ עֻבְדָּה:

* "יֵשׁ מִנְהֲרוֹת אוֹיֵב בִּגְבוּל מְטוּלָה." * וְאָז נִגְלוֹת  ע וֹ ד  מִנְהָרוֹת דּוֹמוֹת וְ"יוּנִיפִיל" * שֶׁתַּפְקִידוֹ הַמְּקוֹרִי לִמְנֹעַ * מַה שֶּׁנֶּחְפַּר מִתַּחַת לְאַפּוֹ, אֵינוֹ מַפְעִיל * מָרוּת, וְכָךְ מַצְדִּיק מֵאֵין כָּמוֹהָ * אֶת אִמְרָתוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן "אוּ"ם-שְׁמוּם" כְּשֶׁיֵּשׁ תֵּאוּם * בֵּין הִתְעַלְּמוּת מֶמְשֶַׁלֶת לְבָנוֹן שֶׁכְּבָר נִשְׁחַת * תָּקְפָּהּ וּמְפִירָה אֶת הַחְלָטַת עֲצֶרֶת אוּ"ם * הַמְמֻסְפֶּרֶת כְּאַחַת-אַרְבַּע-אֶפֶס-אַחַת * בָּהּ נֶאֱסַר עַל 'חִיזְבַּאלְלַהּ' שׁוּם כּוֹחַ לְתַפְעֵל לָהּ * סָמוּךְ לַגְּבוּל, דְּרוֹמִית לִנְהַר לִיטָנִי * כְּשֶׁרַק בִּזְכוּת עֵינֶיהָ הַפְּקוּחוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה * נֶחְשַׂף בְּלוֹף זֶה בִּקְנֵה מִדָּה טִיטָנִי.

* וְאִם בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁל מִתְיַשְּׁבֵי קַו הָעִמּוּת * מוּל גְּבוּל הַלְּבָנוֹן בָּקְעוּ עוֹד קֹדֶם * חִשּׂוּף הַמִּנְהָרוֹת הִדְהוּד חָשׁוּד וְקוֹל הַלְמוּת * תַּת-קַרְקָעִית שֶׁל חֲפִירוֹת מַלְכֹּדֶת * כְּשֶׁלִּתְחוּמָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה שֶׁגִּלְּתָה עֵרוּת  * זָמַם לַחְדֹּר רֹאשׁ-חֵץ שֶׁל צְבָא נַסְרַאלְלַהּ * הֲרֵי כַּיּוֹם שׁוֹמְעִים בְּרוּרוֹת דַּוְקָא יוֹשְׁבֵי בֵּירוּת * אֶת צְִלִיל חֵרוּק שִׁנָּיו עַל שֶׁסֻּכְּלָה לָהּ * מְזִמָּתוֹ וְשָׁם נִשְׁמָע חֵרוּק זֶה בִּמְלוֹאוֹ * הַפַּעַם לֹא מִמִּנְהָרָה נֶחְפֶּרֶת * שֶׁל "חִיזְבַּאלְלַהּ" כִּי אִם מֵעֹמֶק בּוּנְקֶר מַחְבּוֹאוֹ * שֶׁל שַׁאטֶר זֶה הַנָּס כַּחֲפַרְפֶּרֶת * מִפַּחַד מִתְנַקְּשִׁים מִן הַכְּפָרִים בִּדְרוֹם אַרְצוֹ * שֵֶׁבְּקִרְבָּם הוּא כְּלָל אֵינוֹ אָהוּד * כִּי הֵם זוֹכְרִים כֵּיצַד בְּרֹב מִרְצוֹ וְרֹב שַׁחְצוֹ * סִבְּכָם כְּסִיל זֶה בִּגְמוּל מַטְּחֵי יָאהוּד * וְלֹא לַשָּׁוְא בְּבּוּנְקֵרוֹ נִסְתָּר לוֹ מַר נַסְרַאלְלַהּ * בְּרֹבַע דַאחְיָה בְּבֵּירוּת כְּמִי שֶׁ"אִינְטֶרְפּוֹל" * בְּעִקְבוֹתָיו, כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, כִּדְבַר אַלְלַהּ, * וְלֹא חַסַן נַסְרַאלְלַהּ כִּי כֹּרֶה בּוֹר – בּוֹ יִפֹּל.

* וְיִשְׂרָאֶלָה הַמּוּדַעַת לְלֹא הֶרֶף * לִזְדוֹן זְמָמֵי אִירָן, "חָמָאס" ו"חִיזְבַּאלְלַהּ" * שֶׁבְּחֵמָה שְׁפוּכָה מְשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף * כְּלַהֲקַת צְבוֹעִים טְרוּפָה בְּתִסְכּוּלָהּ * שֶׁלֹּא צוֹלֵחַ לָהּ מִמּוּשׁ חֲלוֹם גִּ'יהָאדִי * בְּבִּינְתּ יָאהוּד זוֹ לַעֲשׂוֹת סוֹפְסוֹף כָּלָה * סוֹרֶקֶת יוֹם וָלֵיל כָּל רֶכֶס וְכָל וָאדִי * וּמַנְחִילָה לָהֶם כָּל פַּעַם מַפָּלָה * וְהִיא יוֹדַעַת כִּי כַּלְכָּלָתָם שֶׁל אֵלֶּה * הָפְכָה מִזְּמַן מִכַּלְכָּלָה לְקַלְקָלָה * וּנְתִינֵיהֶם סְתוּמֵי פִּיּוֹת וּשְׁבוּיֵי כֶּלֶא * בְּמִשְׁטָרִים שֶׁל עָרִיצוּת שֶׁהֵם קְלָלָה * לָאֻמְלָלִים שֶׁבִּלְבָנוֹן, אִירָן וְעַזָּה  *  שֶׁעַמֵּיהֶם מִתְדַּרְדְּרִים מִיּוֹם לְיוֹם * לְתוֹךְ אָסוֹן הוּמָנִיטָרִי שֶׁבַּפָאזָה * הָאַחְרוֹנָה שֶׁלּוֹ צָפוּי גּוֹרָל אָיֹם * בְּעוֹד בְּסוּרְיָה הַמִּמְשָׁל בְּזַעֲמוֹ * יוֹם-יוֹם טוֹבֵחַ בְּלי רַחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹ. * וְהִיא זוֹכֶרֶת כָּל שָׁעָה כִּי הָאִירָנִים * וְהָעַזָּתִים וְיוֹשְׁבֵי הַלְּבָנוֹן * שֶׁהֵם כַּיּוֹם בְּנֵי-עֲרֻבָּה שֶׁל הַטִּירָנִים * הַמְּדַכְּאִים אוֹתָם בְּכוֹחַ מַנְגְּנוֹן * הַהַפְחָדָה וְהַטֵּרוֹר בָּהֶם חוֹנֶקֶת * יַד הָאִיסְלָם הַקִּיצוֹנִי כָּל מְחָאָה * כָּל רְצוֹנָם הוּא פַּת לָשׂבַע וּקְצָת שֶׁקֶט, * לֹא אֵשׁ יָאהוּד מוּל תּוֹקְפָנוּת עַרְבִית פְּרוּעָה.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

חיסול מנהיג דאע"ש – הישג אמריקאי גדול

הופגנה היכולת הצבאית האיכותית האמריקאית, והנחישות להפעילה בצורה ממוקדת לשם קידום אינטרסים אמריקאים שהם בעדיפות; ארה"ב  על מפת האזור, היא עדיין לא נוטשת אותו. דאע"ש ספג מכה קשה, ייחלש, אך בשום אופן לא יתמוטט.

מאמר זה דן בשלושה נושאים הקשורים בחיסולו של מנהיג דאע"ש לפני פחות משבוע ע"י כוח אמריקאי מיוחד: ארה"ב, דאע"ש ותקשורת.

במבצע זה הפגינה ארה"ב בצורה ברורה את היכולת הצבאית הגלובאלית שלה, ע"י הפעלת  ה"שפיץ" האיכותי שלה, שככל הנראה מופעל כל הזמן בחשאי ברחבי העולם. זה היה, לדעתי, מבצע הרבה יותר נועז, קשה ומסובך מאשר המבצע של חיסול בן לאדן בפקיסטאן ב-2011 . זה גם היה מבצע שחייב  מדינית ליצור הד-הוק קואליציה בין לאומית קטנה לצורך ביצוע המשימה: עם רוסיה, תורכיה, עיראק, סוריה של בשאר, ואף מקומם של הכורדים "הנטושים" לא נפקד ממנה. לכן היתה בו אמירה ברורה לעולם, ובעיקר לכל המדינות באזור: ארה"ב אינה חלשה, אינה רופסת, היפוכו של דבר; ארה"ב מפעילה את כוחה הצבאי בצורה ממוקדת למען האינטרסים שלה, אלה שהיא רואה אותם בעדיפות עליונה. היא חדלה להיות השוטר העולמי המפעיל את כוחו בכל מקום ומקום שלא על פי צרכי האינטרסים הישירים שלו; בשלב זה  המאבק  בטרור על כל סוגיו, וכל אלו שהוגדרו על ידו כטרור ( בכללם משמרות המהפכה של איראן וחיזבאללה ) הוא בעדיפות.

וכמה מילים על עובדות פשוטות: ארה"ב לא עזבה את סוריה. היא עזבה רק את צפון מזרח סוריה. היא ממשיכה להחזיק כוחות צבא בדרום מזרח סוריה בשדות הגז והנפט הנמצאים בטריטוריה כורדית. האינטרס האמריקאי העיקרי הוא שלא הרוסים ולא  אסד ולא האיראנים ישתלטו על השדות הללו. היא מחזיקה כוחות  בטאנף ומונעת בכך מהאיראנים לנוע בציר היבשתי הקצר והבטוח ביותר מבגדאד לדמשק. והיא מחזיקה כמובן כוחות בעיראק, ותיגברה את הכוחות שלה בסעודיה בכוח אדם, במפציצים כבדים ובסוללות הגנה אווירית, ויש לה יכולות צבאיות גם בירדן. אז איך כל הזמן משמיעים אצלנו את הפזמון שארה"ב עזבה את סוריה, ואפילו את האזור?  בורות?  מה שברור לי שבמקרה זה יפה אמירתו של מרק טווין: "ההודעה על מותי היתה מוקדמת מדי."

ועכשיו, דאע"ש. קודם כל לגבי כמה ידיעות כזב שקנו להם אחיזה בפרשנות שלנו. העיקרית שבהם: שאלפי לוחמים של דאע"ש  ברחו ממתקני הכלא שלהם הנשמרים ע"י הכורדים כתוצאה מהפלישה התורכית ובגידת ארה"ב בכורדים. על פי מידע בדוק ואחראי של מרכז המידע למודיעין וטרור, מיספר הבורחים הוא זה: כמה עשרות לוחמים, וכמה מאות נשים וילדים.

מה יהיה בעתיד? אולי באמת יברחו יותר. לפי שעה חיסולו של בגדאדי מהווה מכה קשה לדאע"ש, בהיותו דמות דומיננטית והפוסק האחרון בנושאים צבאיים, דתיים וממשליים. ההערכה היא שדאע"ש ייחלש, ובעיקר יתקשה להמשיך ולתפקד כארגון היררכי (ראה דוגמת אלקאעידה). אבל, הוא לא יקרוס, וימשיך לפעול כארגון גרילה בסוריה, בעיראק, בסיני ובמקומות אחרים, כמו גם לנסות ולהוציא פיגועי טרור בעיקר באירופה.

על פי מרכז המידע למודיעין וטרור יש לדאע"ש 4 נכסים המקנים לו את המשך פעילותו ויכולותיו בעתיד: האידיאולוגיה הדתית הקיצונית ביותר שלו; תשתית צבאית נרחבת בעיראק ובסוריה; התבססות בכמה מדינות באפריקה ובאסיה; תשתית הסברתית ענפה.

 ולסיום התקשורת. עיתון ה"וושינגטון פוסט", משונאיו הגדולים של טראמפ, הכתיר כתבה שלו על חיסול בגדאדי  במילים הבאות: "אבו באקר אל בגדאדי, סגפן ומלומד דתי, שאחז בהגה המדינה האסלאמית, מת בגיל 48."

אילו לא היינו יודעים מי הוא, ניתן היה בקלות לחשוב שאיזה איש דת חביב, צנוע, מתנזר מנשים ומהבלי העולם הזה, מת לצערנו בגיל צעיר אולי ממחלה כלשהי. זאת לדעתי דוגמא קלאסית למציאות המעוותת  שמציגה תקשורת עויינת, שהשנאה מעוורת אותה.

ואנחנו? לפעמים עולים על אמריקה!

עמוס גלבוע

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

על המצב האמיתי של הבדואים בנגב ובישראל

האם המדינה מקפחת או מטפחת את אזרחיה הבדואים?

חוסר הבנה וידע, ריחוק מהמציאות או אפילו אידיאולוגיה מעוותת שמקורה במוטיבציה אנטי ממסדית מבית יוצר אנטי ישראלי מוכר, מאפיינים לעיתים פירסומים של בעלי תארים אקדמיים נחשבים. כזה הוא מאמרה של ד"ר בתיה רודד: "הבדואים בנגב, הדרה במקום הסדרה" ("ידיעות אחרונות" מיום 24 באוקטובר 2019).

ציטוט: "סברנו לתומנו שימי הממשל הצבאי חלפו ואינם, אך היחס לבדואים בנגב מזכיר שאזרחות אינה מעמד מחייב בישראל."

 כך ברישא מפגינה ד"ר בתיה רודד התעלמות מוחלטת מן העשייה לאורך שנים לקידום ולפיתוח המגזר הבדואי בנגב, שעדיין לא הושלמה.

הממשל הצבאי בוטל לחלוטין בשנת 1966. מאז הוקמו שבע ערי פיתוח חדשות לגמרי עבור האוכלוסייה הבדואית: תל שבע ב-1968, כסייפא ב-1969, רהט ב-1972, שגב שלום ב-1979, ערערה בנגב ב-1981, חורה ב-1989 ולקיה ב-1990. בכל עיר נקלטו מיספר רב של תושבים המשתייכים לשבטים שונים שהיו מפוזרים בשטח נרחב בתנאי מחייה שאינם מתאימים כלל לתנאי המחייה המקובלים במדינת ישראל בימינו. נוסף על כך הוקמו עבור הבדואים שתי מועצות אזוריות: אבו בסמה-אל קסום ב-2003 ונווה מדבר ב-2012.

היישובים הבדואים בנגב ברובם משולבים כיום באשכולות כלכליים וחברתיים יחד עם יישובים ומועצות יהודיים באותו אזור. כמו כן הוקם אזור תעשייה מודרני בדרום רהט. מהפך חיובי גדול התחולל במערכת החינוך של הבדואים, כאשר כיום רוב המנהלים והמורים בבתי הספר שלהם הם מבני המקום שלמדו והשכילו במוסדות לחינוך והשכלה גבוהה בישראל. רבים מאנשי הסגל באקדמיה, במכללות ובמערכת הבריאות נמנים על בני הפזורה הבדואית וכן יש להם ייצוג רב שנים בכנסת ישראל.

חלק מבעיית הפזורה הבדואית בנגב שעדיין לא באה על פתרונו נובע מהיותם עשרות שבטים קטנים הפזורים על פני שטח גדול, ואין אפשרות לתת להם שירותי חינוך, רווחה, בריאות ותשתיות בשל הפיזור הרב. הפתרון הנכון להסדרת עניינם הוא בשילובם ביישובי הקבע של הבדואים בנגב.

הסדרה זו מתעכבת גם בשל רעשי הסביבה שעושים גופים פוליטיים מישראל ומהרשות הפלסטינית. רק לאחרונה עבר שבט התראבין מהפזורה ליד עומר למיקום חדש ומודרני בסמוך לעיר רהט. מהלך שהיה מלווה בהקמת חווה סולארית עבורם בשטח של 400 דונם. גם שבט אל-חיראן  כבר החל במעבר מהפזורה ליישוב לקיה.

עם זאת ברור שתהליך הסדרת יישוב הבדואים עדיין לא הושלם, הגם שרוב רובם של ענייני הבדואים כבר הוסדר. העיכובים בהסדרה זו לא נגרמים מסיבות תקציביות אלא יותר בשל ההפרעות והרעשים שיוצרים גורמים זרים – שלא טובת הבדואים מנחה את מעורבותם.

לסיכום – כל מה שנעשה למען הבדואים לאורך השנים בדרום, כמו גם בצפון הוא לתפארת מדינת ישראל. נוסף על הפעילות בדרום, שאליה התייחסה ד"ר בתיה רודד במאמרה המסולף, גם בצפון המדינה נעשה הרבה למען הבדואים. בצפון פותחו שנים עשר כפרים בדואיים שגם הם משולבים באשכולות כלכליים חברתיים עם יישובי סביבתם.

אין כל ספק שלקידום ולפיתוח שמדינת ישראל העטירה על אזרחיה הבדאים אין אח ודוגמה בארצות אחרות במזרח התיכון שבהן מתגוררת אוכלוסייה בדואית. ראוי שמי שכותב על נושא זה יהיה מעודכן בעובדות ולא יישען על עיוות המציאות.

ד"ר גדעון בן דרור

בעבר חבר המועצה הארצית לתכנון ולבנייה

סמנכ"ל פיתוח ובינוי במשרד החינוך והתרבות

יועץ ועדת החינוך והתרבות של הכנסת.

* * *

מנחם רהט

ברלין 2019: אנטישמיות ופילושמיות

מבט מברלין: בבירת גרמניה גוברים האירועים האנטישמיים לצד ביטויים של הערצה עצומה לישראל כל עמידתה מול הצונאמי האיסלמיסטי

קשה היום להיות יהודי בברלין. בעצם, אף פעם לא היה קל. ובמיוחד היה קשה בשנות שלטון הרשע לפני 75-85 שנה. היום כבר לא מאויימת עצם הנוכחות היהודית בברלין, אבל האנטישמיות לא פסה מתוך המטרופולין, שיועד ע"י הנאצים להיות בירת הרייך השלישי בן אלף השנים.

שאלה בפני עצמה היא אם עצם הנוכחות היהודית בברלין, כמו גם בגרמניה ובאירופה כולה, היא טובה ליהודים או רעה, ודעתי שהיא רעה, מפני שהיא בועטת בסגולתה של ארץ-ישראל ומפני שאין שם שום עתיד לקיום היהודי, נוכח שיעורי ההתבוללות הגבוהים, אבל זו סוגייה לעצמה. 

בברלין, שמתחילה בימים אלה זמן חורף: הטמפרטורות בה בירידה וענני עופרת תלויים מעליה, נטולי קרן שמש אחת לרפואה, קשה להיות יהודי, ואם אתה מעז לצאת החוצה עם כיפה או שטריימל, או ציציות משתלשלות מחגורת מכנסיך, אתה ממש מסתכן בנפשך. עד כדי כך שהממונה הבכיר מטעם ממשלת גרמניה על המאבק באנטישמיות בגרמניה, ד"ר פליקס קליין, אמר לפני זמן מה: "לצערי אינני יכול עוד להמליץ ליהודים לחבוש כיפה בגרמניה בכל מקום ובכל זמן." יו"ר מועצת יהודי גרמניה יוסף שוסטר, הסכים עם כל מילה.

הנתונים אכן מדאיגים. סיכום נתוני שנת 2018 (לגבי 2019 שטרם נסתיימה הנתונים בקו עלייה) – אירעו בגרמניה 1,646 עבירות אנטישמיות, ובהן 62 אירועים אלימים שגרמנו לפציעת 43 בני אדם, יהודים ולא יהודים (האחרונים נפגעו 'בטעות').

השנה, 2019, כבר היו אבידות בנפש. רק החודש, במהלך תפילות יום הכיפורים, ניסה ניאו נאצי מטורף לפרוץ לבית הכנסת בעיר האלה, אך נהדף בידי אנשי ביטחון וניהל מסע רצח בחוץ, שבו איבדו את חייהם שני עוברי אורח לא-יהודים. "היהודים הם מקור כל הצרות," הסביר הרוצח, איש הימין הקיצוני.

רק השבוע הותקף ונפצע בחוצות ברלין יהודי מקומי בן 70 שצעד לבדו, בידי חבורת חוליגנים שטרם נעצרה, וזאת לאחר שזיהו אותו כיהודי.

בשנים האחרונות נוספו אנטישמים חדשים, המהגרים האיסלמיסטים – לפעילות האלימה כנגד היהודים בגרמניה, בבחינת "ונוסף גם הוא על שונאינו." מול הצונאמי הזה ניצבים יהודי ברלין בחרדה שאינה זכורה מאז ליל הבדולח. "השיא עוד לפנינו," אמר לנו רב צעיר בקהילה קטנה בפרברי ברלין.

המדהים הוא שבתוך כל ה'סמטוכה' הזו מתנהלת קהילה של 'ברלינאים חדשים', שהם בעצם צעירים ישראליים, אנארכיסטים מאנשי השמאל הרדיקלי, רובם תומכי הרשימה המשותפת ולמטה ממנה. הם מאסו ב'כיבוש', בהדתה, בחוק הלאום ובעצם קיומה של המדינה היהודית 'הגזענית' – והלכו להתנחל מחוצה לה. מכל המקומות בעולם, בחרו דווקא בברלין, ערש הנאציזם ושואת העם היהודי.

לכך יש אפילו יתרונות: אפשר ללכלך על המדינה בלא חשש מן הקהילה היהודית המפוחדת, המשותקת, ולגלגל בכיף רעיונות אנרכיסטיים, פרו-איסלמיים, קומוניסטיים, קוסמופוליטיים, ושאר האיזמים מלקסיקון השמאל הרדיקלי, ועם כל זאת גם ליהנות מן המילקי הברלינאי, שהוא כידוע זול יותר וטעים יותר, כמובן.

כמה מהם טענו בגאווה שאין להם שום קשר עם יהודי ברלין. "לא מעניינים." די להם בקהילה האינטרנטית שלהם המרוכזת בקבוצת פייסבוק בעלת השם הכי פרובוקטיבי והאוקסימורוני עלי אדמות: 'עולים לברלין'. שם הם שופכים מררתם על המדינה שגידלה וטיפחה אותם והעניקה לרבים מהם השכלה אקדמית עד לרמת ד"ר.

כשהתעניינו בהם ובמצבם, הם הזדרזו להפנות אותנו לרשימה שפירסם בעיתון הארץ ממש בימים אלה אחד מחבריהם, ד"ר עפרי אילני, בן למשפחה ישראלית שורשית, שמאס בכל ויושב בברלין ובתל אביב לסירוגין. אילני מפרסם בלוג ושמו 'ארץ האמורי', שבו כותבים החבר'ה טורים, ברוח הגיגי הקבוצה, על 'גרמניה האחרת', שלגבי חלקם היא מולדתם החדשה. הטור של נעמן הירשפלד מתמצת את הכול בחמש מילים: 'הבחירה בברלין היא דחיית הישראליות.'

האינטלקטואל אילני היטיב לתאר, לדברי חבריו, את מצוקתם של הברלינאים החדשים. הוא ישב בבית קפה עם חבר, בשולחן סמוך לזוג מבוגרים. כששמעו את הדיבור העברי, פנה אליהם הגבר: "רציתי להגיד לכם שאני בצד שלכם. אני תומך בישראל, מאז שידעתי משהו על החיים. אתם מדינה מתקדמת, מתורבתת, שמוקפת בפראים. מה שעושים לכם, זה פשוט שערורייה. צביעות. אתם לא חושבים ככה?"

אילני: "הבטנו בו במבוכה. הוא החל לדבר בשבחו של נתניהו: 'הלוואי שהיה לנו מנהיג כזה,' הוא הצהיר. 'גם אנחנו צריכים לבנות חומה. אפילו את בעיית הפקקים הוא פתר. אני לא מחמיץ אף נאום שלו באו"ם. תשאלו את אשתי איך הוא ממלא אותי בגאווה.'

"סימנו למלצר ומיהרנו לשלם ולהסתלק מהמקום. מה יכולנו לעשות? לקרוא למשטרה? להתלונן למרכז שמעון ויזנטל?" – מסיים אילני את תיאורו לגבי מה שהוא מכנה 'תקרית פילושמית' שבה הוא מצא עצמו בצד הנפגע.

אכן, מאוד קשה עד בלתי אפשרי להיות יהודי בברלין.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

1. בין רצח רבין לרצח גדליהו בן אחיקם

מאז רצח רבין, לפני 24 שנים, רצח גדליהו בן אחיקם וצום גדליהו קיבלו נופך ציבורי חדש בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים בצום גדליהו, בשיח ציבורי ותקשורתי ביום זה וגם בהצעה העולה מפעם בפעם, להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין לצום גדליהו.

רצח של מנהיג הוא רצח פוליטי, אולם יש סוגים שונים של רצח פוליטי. יש רצח פוליטי על רקע אידיאולוגי ויש רצח פוליטי על רקע של מאבקי שליטה וכוח.

רצח רבין הוא פשע אידיאולוגי. רבין נרצח בידי קנאי דתי ואידיאולוגי, שסירב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית והרשה לעצמו לנסות באלימות לכפות את עמדתו על המדינה (בסופו של דבר הוא השיג את ההיפך. רבין הקפיא את התהליך בשל הטרור הפלשתינאי ופרס שהחליף אותו הפשיר את התהליך והשלים את הנסיגה שרבין עצר. בסופו של דבר הימשכות הטרור הפלשתינאי וסירוב הפלשתינאים לקבל את הצעות ישראל עצרה את התהליך).

רצח גדליהו היה על רקע אחר לגמרי. הרוצח, יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע היה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וראה בעצמו את האיש הראוי להנהגה. בשום מקום לא מוזכרת עמדה פוליטית שלו, השוללת את דרכו של גדליהו בן אחיקם. הוא לא רצח אותו ואת אנשיו ואת הבאים אליו כדי לעצור דרך, לשנות כיוון או לנקום על פעולה, אלא כדי לרשת את השלטון. היה זה קשר, בעל רקע כוחני אזורי, שקשר ישמעאל יחד עם מלך בני עמון, נגד גדליהו. את המודיעין על כך מסר יוחנן בן קרח לגדליהו כבר בפרק הקודם: "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ."

חרף ההבדל המהותי בין שתי הרציחות, יש צדק רב בזיקה בין השניים. ואין זה ההבדל היחיד. הבדל אחר הוא בזהות הנרצחים.

מי היה גדליהו בן אחיקם?

גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם: שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן.

מי היה יצחק רבין?

יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו היתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמיתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו.

ההבדל המהותי, התהומי, בין שני האישים, מעורר תמיהה חריפה. כיצד זה 2,600 שנה העם היהודי אבל על רצח גדליהו בן אחיקם, הפקיד הממונה מטעם הצורר, ואילו 24 שנים לאחר רצח מנהיג לאומי נבחר, יום הזיכרון הממלכתי לזכרו איבד כל כך את מרכזיותו?

למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? הרי קראנו בתנ"ך על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

 דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של רצח מנהיג בישראל.

אם כך גדליהו בן אחיקם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ביצחק רבין. אז מה קרה? מה התקלקל?

הקלקול הוא הצביון הקלוקל שניתן ליום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין. תחת לעצבו כיום אבל לאומי, שבו עם שלם – על כל מגוון הדעות וחילוקי הדעות שבתוכו, ומתוך לגיטימיות מלאה לדעות השונות, אֵבֶל על המעשה הנפשע של רצח מנהיג לאומי, של רצח פוליטי, של אלימות פוליטית, של הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית – נעשה ניסיון להפוך את היום הזה ליום אבל של תומכי מדיניותו של רבין, שלא רק מדיר מתוכו את בעלי הדעה הלגיטימית שהתנגדה לדרכו של רבין, אלא אף מעליל על בעלי הדעה האחרת את אשמת הרצח. יתר על כן, הצעד הזה נעשה תוך עיוות דרכו של רבין, וניסיון להופכו אחרי מותו לאדם בעל דעות רחוקות מרחק רב מהדרך המדינית שבה הוא באמת דגל ואותה הוא באמת הוביל.

הקלקול הזה הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,600 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין 24 שנה אחרי הרצח.

 למרות הנזק שנוצר ב-24 שנות הזילות של יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדיין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בלייעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה: לעולם לא עוד!

יצחק רבין היה מנהיג שהגן על הדמוקרטיה הישראלית ונאבק יותר מכל מנהיג אחר נגד עבריינות פוליטית ונגד הפרת חוק אידיאולוגית. לא היה בישראל מנהיג שנלחם כמוהו במארת הסרבנות.

כאשר הוחלט להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993), הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החרמת הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות והשווה את חיילי צה"ל לנאצים. בעקבות זאת ויתר ליבוביץ' על הפרס.

יצחק רבין, שהבין את חומרת העבריינות הפוליטית, נרצח בגילוי הקיצוני ביותר של עבריינות פוליטית והפרת חוק אידיאולוגית.

2. צרור הערות 30.10.19

* ויתורים למען האחדות – צו השעה הוא ממשלת אחדות לאומית. ממשלה שתגשר על פני הקרעים והשסעים בעם ותביא לפיוס לאומי, שתגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של המדינה ושתיטיב לעמוד באתגרים הביטחוניים הקשים העומדים לפתחנו.

כדי להגיע לאחדות לאומית, שתי המפלגות הגדולות חייבות להתפשר ולא לדבוק בעמדות הפתיחה שלהן.

הצעד הראשון כבר נעשה כאשר הליכוד ששלל ממשלת אחדות מסכים לה וכחול לבן שפסלה את נתניהו, בשל מצבו המשפטי והמסע שלו נגד מדינת החוק, מוכנה להקים איתו ממשלה משותפת. אולם אין בכך די.

שתי נקודות המחלוקת העיקריות הן השאלה מי יהיה ראשון ברוטציה והתעקשות נתניהו לדבר בשם "הבלוק" מול סירוב כחול לבן לנהל מו"מ עם בלוק. לדעתי, ניתן לפתור את הפלונטר הזה.

כל אחת משתי המפלגות תוותר על עמדתה באחד משני הנושאים.

הליכוד יוותר על ה"בלוק", שהוא אבן נגף בדרך לאחדות, וכחול לבן תודיע שאינה פוסלת את המפלגות החרדיות, ואם הן תקבלנה את קווי היסוד המשותפים בין הליכוד וכחול לבן, הן תהיינה שותפות רצויות בממשלה.

כחול לבן תוותר על דרישתה הצודקת להיות הראשונה ברוטציה ותקבל את מתווה הנשיא. החשש המוצדק של כחול לבן הוא שנתניהו לא יכבד את המתווה. את אי האמון בו, נתניהו הרוויח בחוסר יושר. את הבעייה הזו יש לפתור בהבהרות חד-משמעיות ומעוגנות בהסכם הקואליציוני, על פיהן הנבצרות תחל ביום שבו יוגש כתב אישום נגד נתניהו, ומשמעות הנבצרות היא שמעורבות נתניהו בענייני הממשלה בתקופת הנבצרות תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת הנבצרות שלו ושנתניהו יתחייב לא לבקש חסינות.

בנושאי חוץ וביטחון יוכלו הליכוד וכחול לבן להגיע להסכמות בתוך חמש דקות, כיוון שבנושא זה הפערים ביניהם זניחים.

* ספין החרם – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", לקראת פגישת גנץ ונתניהו: "נתניהו יגיד לגנץ: תפסיקו עם החרמות" (אגב, בעברית יש לכתוב: "הפסיקו", ולא "תפסיקו").

כל סיפור החרם אינו אלא ספין תעמולתי של נתניהו. כחול לבן אינה מחרימה את החרדים. לפני הבחירות תקפתי את כחול לבן על השימוש בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", שלדעתי פוגעת קודם כל בדתיים ובמסורתיים בתוך כחול לבן, ובחברה הישראלית כולה. אך אפילו בימים שראשי כחול לבן השתמשו בסיסמה הזאת, כל מנהיגיה, כולל אנשי "יש עתיד", הקפידו להבהיר שאינם מחרימים את החרדים. קל וחומר היום, חודש אחרי שאותה סיסמת שווא התנדפה לבלי שוב וכאשר רק השבוע בני גנץ התקשר אישית לכל מנהיגי המפלגות החרדיות והזמין אותם למו"מ קואליציוני. דווקא הם סירבו לכך. יתר על כן, בניגוד לכחול לבן, שלא מחרימה ולא החרימה את המפלגות החרדיות, דווקא המפלגות החרדיות הודיעו לפני הבחירות ואחריהן שהן מחרימות את כחול לבן כיוון שהן פוסלות את יאיר לפיד. כך שכל סיפור החרמות של כחול לבן הוא ספין אחד גדול.

לְמה כחול לבן מתנגדים לנהל מו"מ עם בלוק? איני תומך בכל עמדותיה של כחול לבן ואיני מסתיר את התנגדותי לחלק מהן, אך בנושא הזה כחול לבן צודקת לחלוטין. אף מפלגה לא תנהל מו"מ על ממשלה עם "בלוק". הרי ברור שנתניהו, בצדק, לא היה מוכן אפילו להיפגש עם "בלוק", אילו הוצב מולו. מה פירוש בלוק? משמעותו היא שנתניהו כבר הקים קואליציה עם מיספר מפלגות, וההסכמים בין הליכוד לכל המפלגות הן הבסיס למו"מ על ממשלת אחדות. כלומר, מכחול לבן נדרש לנהל מו"מ – לא עם הליכוד, אלא עם הליכוד שכבל את עצמו לעמדותיהם של סמוטריץ' וליצמן. מי שניגש כך למו"מ – ברור שכל כוונתו להכשיל אותו.

ממשלת אחדות היא ממשלה שבמרכזה נמצאות שתי המפלגות הגדולות והיריבות, כלומר כחול לבן והליכוד. הן מגיעות ביניהן להסכם, ומי שמוכן לקבל על עצמו את קווי היסוד – יכול להצטרף. ממשלת אחדות אמורה לבטא את ההסכמות בין שתי המפלגות שקיבלו את מירב קולות הציבור, ולנטרל את כוחן של מפלגות קטנות וקיצוניות לכפות את עמדותיהן על הממשלה שקיומה תלוי בהן. מה הטעם בממשלת אחדות, אם כוח הווטו – יש מכנים זאת כוח הסחיטה – של חסידות גור ושל סמוטריץ', נותר בה כמו בממשלה צרה שתלויה בהן? אין בכך כל היגיון. כל עוד נתניהו דבק בבלוק, הוא מעיד על עצמו שמטרתו היא לגרור את המדינה לבחירות שלישיות ומיותרות, תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* מי מכשיל את האחדות – הן לפני בחירות אפריל והן לפני בחירות ספטמבר, הודיעה כחול לבן שהטלפון הראשון לאחר שתנצח יהיה לליכוד. כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. לעומת זאת, נתניהו הבהיר לאורך מערכת הבחירות שהוא מתנגד בתוקף לממשלת אחדות ואף כתב מאמר חריף נגד רעיון ממשלת האחדות ב"ישראל היום". הוא התחייב להקים ממשלת ימין-חרדים צרה, כלומר ממשלת חסינות.

היום, כאשר העם לא נתן רוב לממשלת החסינות הוא מדבר על אחדות, מגייס את המצב הביטחוני, שלא הפריע לו לטלטל את המדינה לבחירות חוזרות, כטיעון בעד ההכרח באחדות, אך מכשיל את האחדות כאשר הוא אינו מוכן להתפשר על דרישתו להיות ראשון ברוטציה ובעיקר בדבקותו ב"בלוק".

* משחקי ביבי – הגרסה של נתניהו לפרשת 2000, שאינו יכול להכחישה, כיוון שהשיחות הרבות עם נוני מוזס הוקלטו (בידי נתניהו), היא שכל השיחות היו תרגיל סרק, ושהוא מרח את מוזס כדי למשוך זמן. ייתכן שזה נכון. הוא גם טוען, שכאשר הציע את הגולן לאוייב הסורי, הן בקדנציה הראשונה לאסד האב והן בקדנציה השנייה לאסד הבן, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה מדובר בתרגיל שנועד למנוע לחץ על ישראל ולהעביר את הלחץ לאסד. עוד הוא  טוען, שבנכונותו לסגת מיהודה ושומרון ומבקעת הירדן במו"מ שניהל יחד עם ציפי לבני על תוכנית קרי, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה זה משחק האשמות, שבו רצה לגרום לכך שאבו-מאזן יהיה האיש שידחה את ההצעה ויכשיל את המו"מ, מה שאכן קרה.

ודומני, שזה בדיוק התרגיל שלו במו"מ על ממשלת אחדות. כל כוונתו היא ללכת לבחירות שלישיות תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* המופת של רבי אמנון – חילי טרופר הוא הח"כ המקורב ביותר לבני גנץ ואחד המנהיגים המשפיעים והבולטים בכחול לבן. בראיון לקלמן/ליברמן ברשת ב' הבהיר חילי טרופר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכחול לבן לא תקים ממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי  הרשימה המשותפת. הוא הזכיר שכחול לבן התחייבה להקים ממשלה רק עם מפלגות שתומכות בהיותה מדינה יהודית דמוקרטית. לשאלת המראיינים, הוא הבהיר שהעיקרון תקף גם לתמיכה בממשלה מבחוץ. שמחתי מאוד מאוד לשמוע על כך.

אולם אם כך הדבר, ואני מאמין שכך הדבר, למה גנץ התקשר למנהיגי הרשימה המשותפת ואף הזמין אותם לפגישה? אם כמנהיג לאומי הוא רוצה לשוחח עם הנציגים הנבחרים של המגזר הערבי על בעיות המגזר, שיעשה זאת כראש ממשלה. ואם הוא עושה זאת כבר היום, שיבהיר שאין כל מו"מ אתם על תמיכה בקואליציה. אם הוא נועד איתם כתרגיל, כדי שיהיה לו מנוף במו"מ עם נתניהו – יתרון של מי שיכול להקים ממשלה חלופית על מי שאינו יכול להקים ממשלה חלופית, הוא עושה שגיאה חמורה. אין דבר שנתניהו רוצה יותר מאשר ללכת לבחירות כשהקלף המנצח שלו הוא הנכונות של כחול לבן לממשלה עם הרשימה המשותפת. מו"מ של כחול לבן עם הרשימה המשותפת הוא המתנה היפה ביותר שנתניהו יכול לקבל ליום הולדתו השבעים.

רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר, שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו היתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: "'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים.' וכדי לדחותם מעליו אמר כן.". מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים." הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם." בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעומדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו. "כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה." מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.

ומה המשל לענייננו? יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כדחייה, כהתחמקות, כמשחק האשמות. כפי שאיני מקבל את ההצדקה של נתניהו לכך שהציע את הגולן לאסד, שהיה מדובר במשיכת זמן והעברת הכדור אליו בלי שהתכוון לכך באמת. כשמדובר בעקרונות חיים, אין לשחק בהם.

וכך, גם אם הפגישה של גנץ עם ראשי הרשימה המשותפת היא תרגיל סרק, ואני מאמין שהיא תרגיל סרק, היא פסולה מכל וכל, כי היא נותנת לגיטימציה לעצם הרעיון, שמי ששוללים את קיומה של ישראל ותומכים באויביה יכולים להיות פרטנרים לקואליציה.

* הרשימה הבידיאסית המשותפת – אחמד טיבי הוא אוהד כדורגל מושבע ומעריץ של מסי. הוא נוסע לראות משחקים שלו באירופה. אך בראיון לגל"צ הוא הבהיר שיחרים את המשחק שלו בת"א. למה? מטעמי BDS, כמובן.

מדינות באירופה ובראשון גרמניה כבר הגדירו את BDS כאנטישמיות. ואכן, זו אנטישמיות גרידא. טיבי וחבר מרעיו אינם תומכי BDS אלא הם BDS בעצמם.

כל ממשלה שתקום תנהל מלחמה חורמה ב-BDS. ברור שאנשי BDS פסולים מכל וכל לקואליציה ישראלית כלשהי, גם לא בתמיכה מבחוץ. הם פסולים גם למו"מ דמה כתרגיל טקטי (שגם הוא עצמו גול עצמי).

* בכל קונסטלציה – אם תקום ממשלת אחדות לאומית, בכל קונסטלציה שהיא ובכל סדר של הרוטציה, כחול לבן חייבת לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידה.

* בושה – אמיר אוחנה הוא נער השליחויות של נתניהו. הסיבה היחידה שהוא נבחר לתפקידו, היתה נאמנותו האישית לנתניהו. אין הוא פועל לקידום התחום שעליו הוא מופקד, המערכת המשפטית בישראל, כי הוא לא נאמן לתפקידו ולאחריותו אלא לבוס. וכאשר יש סתירה מוחלטת בין טובת המדינה לטובתו האישית של מי שעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום חמורים מאוד, כולל באשמת שוחד – הוא פועל למען טובתו האישית של הבוס. וכאשר האינטרס הפרטי של נתניהו הוא למוטט את מערכת המשפט הישראלית, שר המשפטים מחויב למסע הזה. לכן, המעשה הראשון שעשה בתפקידו, היה להצהירשלא חייבים לציית להחלטות בתי המשפט.

היום הוא נשלח למופע האימים שבו הסית נגד הפרקליטות, כולל הסתה אישית נגד בכירי הפרקליטות. הוא לא בחל בשום שקר מתעשיית השקרים של בלופר, ומכל רכילות שמופצת ברשתות, בהציגו אותם בחותמת של שר המשפטים. המטרה היחידה של מופע האימים אליו נשלח, הוא להלך אימים על היועמ"ש והפרקליטות ערב החלטתם על כתב האישום. אני בטוח ביושרו, במקצועיותו, בהגינותו ובאומץ לבו של מנדלבליט ובטוח שנתניהו ונער השליחויות שלו לא יצליחו להלך עליו אימים, והוא יקבל החלטה עניינית, על פי הראיות שלפניו.

בושה למדינת ישראל שהאיש הקטן הזה הוא שר המשפטים שלה. כשישראל תחזור למסילה, אדם מסוגו לא יחלום על כהונה כזו.

* תרבות של מאפיה – התוכנית להגנה על עדי מדינה, נועדה להגן עליהם מפני ארגוני פשע. מי היה מאמין שיהיה צורך להגן על עדים מפני "סביבת" ראש הממשלה? מנסים להשתיק את העדים.

[אהוד: האם אתה לא מרגיש שכבר נקעה נפשם של חלק ניכר מקוראי המכתב העיתי מאובססיית השנאה לנתניהו שלך – והם פשוט מדלגים על דבריך החוזרים על עצמם לעייפה?]

* הפרקליטות מתבזה – יש להעמיד את איתן כבל לדין על העסקה המושחתת שרקח עם נוני מוזס – הגשת החוק האנטי דמוקרטי לסתימת הפה ל"ישראל היום", תמורת סיקור מפנק.

מבחינה מוסרית וערכית אין הבדל בין מעשיו של כבל למעשיו של נתניהו, על פי כתב החשדות בתיק 2000. אמנם מבחינה ציבורית, כאשר מדובר בראש ממשלה, העבירה חמורה יותר מאשר כשמדובר בח"כ מן השורה, אבל מבחינה משפטית ומוסרית אין הבדל.

הבעייה של הפרקליטות, שבעטייה החליטה לסגור את התיק, היא שאין בתיק הזה ראיות חותכות כמו בתיק 2000, המבוסס על הקלטות (של נתניהו עצמו). ואף על פי כן, המשמעות הציבורית של העבירות והראיות הקיימות, מצדיקות העמדה לדין.

החשש של הפרקליטות מפני זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק אינו מצדיק את החלטתה. הפרקליטות אינה בית חרושת להרשעות, ותפקידה להגן על האינטרס הציבורי. אם תגיש כתב אישום נגד איתן כבל והוא יזוכה, היא לא תתבזה. לעומת זאת, כאשר היא מפחדת מכישלון במשפט ולכן מתרשלת בהגנה על האינטרס הציבורי – היא מתבזה.

* להחזיר את אמריקה לגדולתה – דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות מנוגדות זו לזו: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדולתה". הסיסמה הראשונה היא סיסמת הבדלנים משכבר, כולל מתנגדי הצטרפותה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. הסיסמה השנייה מבטאת את ההיפך הגמור – החזרה לעוצמתה וגדולתה של ארה"ב כמעצמת-על.

בחודש אחד באו לידי ביטוי שתי הסיסמאות ההפוכות הללו במזה"ת. מדיניות "אמריקה תחילה" באה לידי ביטוי בנטישתם ובהפקרתם של הכורדים בצפון סוריה, מדיניות הפייסנות כלפי הרודן האנטישמי, האיסלמיסט הקנאי ארדואן וההבלגה על מתקפת טילי השיוט האיראניים על מתקני הנפט של סעודיה ועל התוקפנות האיראנית כלפי כלי שיט של המערב במפרץ.

והשבוע פעלה מדיניות "להחזיר את אמריקה לגדולתה" בפעולה האמריקאית נגד דאעש וחיסולו של מנהיג הארגון אל-בגדדי. ארה"ב ראויה לשבח על הפעולה החשובה הזאת ולגנאי – על הפקרת הכורדים וההבלגה על התוקפנות האיראנית.

* חוצפתו של הסנדרס – הסנטור ברני סנדרס, השמאלן הרדיקלי, הוא התגלמות המושג... טוב. לא אשתמש בביטוי המדויק. נקרא לזה... יהודי קטן.

בנאום בוועידת ג'יי-סטריט הוא איים שאם יבחר לנשיאות הוא יתנה את הסיוע לישראל בשינוי המדיניות כלפי עזה. האוטו-אנטישמי החצוף הזה הוא בור ועם הארץ בכל הקשור לישראל ולמזה"ת. לפני שנים אחדות הוא העליל על מדינת ישראל עלילת דם, כאילו הרגה ברצועת עזה 10,000 (!) "חפים מפשע". לא אתפלא אם הוא יטען שישראל גם השתמשה בדם של נערים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

כדאי לזכור מהי המדיניות הישראלית כלפי עזה. ישראל ביצעה ברצועת עזה את מה שסנדרס תובע ממנה לעשות ביהודה ושומרון. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה כל שריד של יהודי, חי או מת, מן השטח. הנסיגה הזאת נענתה בטרור מתמשך נגד אזרחי ישראל ובירי רקטות לאורך שנים על אוכלוסייה אזרחית בישראל. סנדרס מאיים על ישראל בהפסקת הסיוע, אם תמשיך להגן על אזרחיה. אגב, הוא אומר זאת גם כאשר מדיניות ישראל היא של הבלגה והכלה של הטרור מרצועת עזה.

ישראל נהנתה עד לא מכבר מתמיכה דו-מפלגתית, הן של המפלגה הדמוקרטית והן של המפלגה הרפובליקאית, אבל עיקר האהדה אליה היתה מן המפלגה הדמוקרטית. בשנים האחרונות חל שיבוש חמור במפלגה הדמוקרטית, כאשר זרם רדיקלי עכור, שזר לה, להיסטוריה שלה ולערכיה, הולך וצובר תאוצה בתוכה (אף שהוא עדיין מיעוט). חובתה של ישראל וחובתם של יהודי ארה"ב לחדש ולהדק את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית כדי לחזק את תמיכתה בה ולבודד את הסנדרסים המנוולים למיניהם.

* לחזק את העצמאות – האם יש סכנה לתרחיש שבו סנדרס או שכמותו ייבחר לנשיאות ארה"ב? למען שלום העולם אני מקווה שלא יקרה אסון כזה. אבל זה עלול לקרות ביום מן הימים. עלול לעלות נשיא אנטי ישראלי שיפגע במזיד בישראל. ישראל צריכה להיערך לתרחיש אסוני כזה.

בראש ובראשונה על ישראל לצמצם בהדרגה את התלות הביטחונית בארה"ב ולחזק את התעשיות הביטחוניות שלנו. ליצור בהדרגה עצמאות בתחום הזה. יש לנו יכולות כאלו. חייבים לחשוב קדימה.

* חלוקה בלתי צודקת – צפיתי בתוכנית "המרדף" בהשתתפות אבנר נתניהו. ראיתי בחור משכיל, ידען, חריף מאוד, חביב, בעל חוש הומור, משלב ביטחון עצמי עם צניעות-במידה, ובעל כריזמה כובשת. דומני שיש חלוקה בלתי צודקת של התכונות האנושיות בין שני האחים ההפכים.

* האובססיה המטורללת של נעמן כהן לביטוי "הטרור החקלאי" – קל יותר להוציא קוץ מהתחת עם כפפת אגרוף, מאשר למצוא רציונליות בהגיגיו של נעמן כהן.

* ביד הלשון" יִשָּׂשכָר – איך יש לבטא את שם משפחתה של נעמה יששכר? רוב השדרים והכתבים מבטאים אותו כך ששני השי"נים השמאליים נשמעים. ISASCHAR. אחדים ביטאו אותו כך שרק שי"ן אחת נשמעת – ISACHAR. איני יודע איך המשפחה מבטאת את שמה, אולם מקור השם, יששכר בן יעקב אבינו, נקרא ISACHAR. השי"ן השנייה, שאינה מנוקדת – אינה נשמעת.

יששכר הוא בנו התשיעי של יעקב והבן החמישי של לאה. מדרש השם מופיע במקרא עצמו: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר."

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

גוואלד! טילים מתימן... אוי ואבוי!

 טילים מאיראן!

מנסים להפחיד אותנו. אני לא יודע בדיוק מי מארגן את מסע ההפחדה הזה (אולי המדינות שמנסות למכור לנו פספורטים...) אולי האוייב וגרורותיו הסרטניות, ואולי סתם יהודים טובים הרואים צל הרים כהרים. רק למען האינפורמציה הגיאוגרפית: איראן מרוחקת מאיתנו יותר מ-1,250 ק"מ (ותימן אפילו במרחק כפול מזה).

לכל הידוע במודיעין במדינות המערב יש באיראן אולי עשרות בודדות של מה שהם קוראים 'טילים בליסטיים', שהסיכוי שלהם להגיע אלינו, מבחינת המרחק, אינו רב ביותר – בייחוד אם אנחנו סומכים על "מערכות הנגד לטילים" שהמוח הישראלי כבר יצר לנו...

מילות ההפחדה הבאות זועקות: 'טילי שיוט' – דהיינו טילים נמוכים ביותר במעופם לכן יקשה על הרדאר הסטנדרטי לגלותם, ולכן נדרש מכ"ם מיוחד (שמתברר שיש לנו...)

ברור גם שלטווח יש אפקט גדול על דיוק טילי השיוט – ומעופם האיטי-יחסית מקל מאוד ליירטם במעופם.

כל זה כמובן לא מפריע למפחידים המקצוענים להזהיר אותנו שאיראן לא תוכל לשתוק יותר על ההתעללות הישראלית התכופה בהתקפות על בסיסיה (והתבססותה בסוריה) – ולפיכך עלינו לחדול מכך... האם חדלנו? כלל לא! אבל עושים זאת כל הזמן במנות קטנות ופזורות על פני כל סוריה ועיראק, כאשר אין הצלחה למותקפים לזהות אם עושות זאת ישראל, סעודיה או אחת ממדינות הנפט ואפילו אם זו ארה"ב או רוסיה...

אם חדלנו מפעילות ראוותנית מבצעית ומהתפארות פוליטית בכך, הרי שזה משום שמתחוללת בצפון סוריה מלחמה בה מעורבים לפחות 5 צבאות (סוריה, איראן, תורכיה, כורדיסטאן ורוסיה + "מורדים ודאע"ש...) – לכן, בכל הבלגן הנהדר הזה, אסור לנו להפנות תשומת לב לנו ולפעולותינו. אין לנו כל כוונה לתקן את השגיאות של אויבינו אלא רק לנצלן.

יגיד לי החכם בקוראי המאמר: מדוע אתה מתעלם מארסנל הטילים שבידי חיזבאללה?

והתשובה היא שאכן זו עיקר דאגתנו, ולכיוון זה כל כוננות מערכות הביטחון שלנו. אמנם השיעים בלבנון נמצאים כיום במשבר רציני, וחיזבאללה נפגע קשות במלחמותיו בסוריה למען האיראנים – אבל נסראללה גם יודע שהבטחנו לו שאם יעז ויפעל נגדנו נעשה "דאחיה" אחת גדולה מכל לבנון... (והוא כבר נוכח בכך שאנחנו מסוגלים לעשות זאת!)

אז צריך אמנם להתייחס ברצינות לאיומים בצפון – אבל מצד שני לא לפחד מכך כאילו זה "סוף העולם".

אהוד: הרגעת אותי. עכשיו ברור לי שטילים ורחפנים של חייזרים ולא של איראנים – הם אלה שפגעו בנקל בבתי-הזיקוק הגדולים של סעודיה והרסו את מחציתם.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"א. הקטנה שלנו מתחתנת במזל טוב! (טוב?)

כנראה שפרופסור אידלסון ניחש שערב עם הורי הכלה העתידית יכול להיות משעמם ביותר וכדי להקדים רפואה למכה, הזמין עוד זוג חברים לאירוח. היה זה הסופר שלמה שבא ואשתו השחקנית זהרירה חריפאי. את שניהם היכרתי בנפרד בהיכרות רופפת בשנים קודמות. עם שלמה נפגשתי לא פעם בארכיון העיתונות 'לבנון', כשהייתי בא לשם לחפש חומר על גימנסיה הרצליה והוא היה מגיע לשם לחפש חומר היסטורי על תל-אביב. את זהרירה הכרתי הרבה שנים קודם לכן, כאשר למדנו באותו בית ספר, והיא משום מה היתה אוהבת לרדוף אחריי ולהרביץ לי. כאשר ניסיתי להזכיר לה את זה, היא משכה בכתפיה, אמרה שהיא לא זוכרת, אבל הודתה שזה יכול להיות.

פרופסור אידלסון, בניגוד לאזהרות של בנו, לא נראה מפחיד ולא הרים את קולו אפילו פעם אחת. היה קצת משעשע לראות אותו צנום, ממושקף, שקוע לחיים, עם פנים המקרינות הבעה קשוחה של מלומד. האם, לעומתו, התנשאה עם גוף הבנוי לתפארת שהשלים את רזונו החסר. היה לה שיער גלי זהוב עם פנים מאירות והבעה נעימה למראה. המעיטה להתערב בשיחה אבל הרבתה לחייך ולהציע לנו ממטעמיה. הערב התנהל על טהרת הנימוס המשעמם, עד שהסופר והשחקנית הסתלקו, ואנו, המחותנים המאושרים, יכולנו להתחיל לשוחח על פרטי החתונה המתקרבת. שיבחתי את בנם אפי, שלקח על עצמו את עול החיפוש אחר אולם חתונה ובא אליי עם  הצעה מפורטת שקיבל ממלון שרתון היוקרתי. חלף מחיריו הגבוהים של המלון, הצליח אפי לנצל את כישרונו להשתלב במסגרות של מבצעי הוזלה, וזכה לקבל את המנות הגדושות במחירים מופחתים.  

"הבעייה  היא –אמרתי – שמיספר המקומות מוגבל  לשלוש מאות אורחים ולנו לבד יש מאתיים ותשעים מוזמנים."

"זה בסדר גמור – אמר הפרופסור – אנחנו מזמינים רק את המשפחה הקרובה,  כלומר שני האחים  של אפי ועוד זוג חברים."

"אם כך – אמרתי בהקלה מסויימת – פתרנו את הבעייה ואני מציע שאנחנו נממן את כל עלות החתונה."

ברגע זה קניתי את ליבו של פרופסור אידלסון שלא ניסה להתווכח ואמר שהדבר מקובל עליו בהחלט. בשנים הבאות למדתי לדעת שכל הצעה שהצעתי, כמו לקנות לזוג הצעיר רכב על חשבוני, או רהיטים על חשבוננו, היתה מקובלת עליו, ורק אם הצעתי שנתחלק במשהו חצי-חצי, כאן נתן לי להבין שהרעיון לא מוצא חן בעיניו. אמר לי שאם אני רוצה לשלם את החלק שלי, יבושם לי, אבל את החצי השני, שהבן שלו ישלם מחסכונותיו. הוא כבר ילד גדול וחייב לדעת לחיות לא על חשבון ההורים.

לזכותו של אפרים יאמר שהוא אף פעם לא ניסה להטריד את אביו בבקשות כספיות. מתוך ניסיונו ידע שלעולם לא יצליח לשבור את העקרונות שלו וחבל על המאמץ. היתה רק פעם אחת שהוא הצליח לגבור על אביו, היה זה כשעמד לקנות דירה יחד עם עדנה.

כשעדנה הכירה אותו, הוא גר בדירת חדר בקומת קרקע ברחוב דיזינגוף. היתה זו דירה שהוא קיבל בירושה מסבתא שלו. הסבתא, אימו של הפרופסור, אהבה את אפי נכדה אהבת נפש וכשנפטרה השאירה בצוואתה את הדירה לאפי. בטאבו הדירה נרשמה על שם האב, עם הערת אזהרה שהיא שייכת לאפרים אידלסון. אל הדירה הזו אפי עבר לגור בסוף שירותו הצבאי, ועכשיו לקראת חתונתו רצה למכור אותה, כדי לקנות, יחד עם עדנה, דירה יותר גדולה.

פרופ' אידלסון לא רצה לשמוע על מכירת הדירה, אמר שהסבתא רשמה את הצוואה כשהיתה כבר מבולבלת והוא בחיים לא יעביר אותה לאפי, כי יש לו עוד שני ילדים. חוץ מזה הוא מצא כלה עשירה שהוריה יכולים לממן לה דירה על חשבונם.

אפי ידע שבדיבורים לא יצליח לשכנע את אביו, הלך לעורך-דין ידוע והגיש נגד אביו תביעה משפטית. האב עמד כצוק איתן ולא נשבר עד שהגיע מועד המשפט והוא שמע מעורך-הדין שלו שסיכוייו לזכות הם מועטים, רק אז נשבר וחתם על העברת הדירה בטאבו על שם בנו.  

בעצם, הצורך בדירה יותר גדולה לא היה מוצדק, כי רשמנו על שם עדנה דירת שלושה חדרים שהתפנתה בבית שלנו בשדרות סמאטס, אבל אפי אמר שהוא, עם הפחדים הפסיכולוגים שלו, לא יישן בשקט אם ידע שהדירה בה הוא גר לא רשומה גם על שמו. עם נימוק כזה לא יכולתי להתמודד ונתתי את הסכמתי להשתתפות בקניית דירה חדשה ברמת אביב. לדירה החדשה היה יתרון נוסף, שהצביע על החוש העסקי של אפי. כי עכשיו, כשעברו לגור בה, יכלו להשכיר את הדירה בשדרות סמאטס לכל המרבה במחיר וזה, יחד עם משכורתה של עדנה כמורה בישראל, איפשר להם לחיות ללא עזרת ההורים. 

אם את הוריו אף פעם לא הטריד בבקשות כספיות, הרי לעומת זאת את הורי אשתו לעתיד, כלומר אותי, היה לו קל לשכנע. כשבוע אחרי שביקרנו את הוריו בוילה המפוארת שלהם, בא לספר לי שחברת פורד הכריזה על מבצע הוזלה  של מכירת מכונותיה, ומאחר שהם ממילא התכוונו לקנות מכונית מהצ'קים שיקבלו בחתונה, אז כדאי לקנות עכשיו, לפני שהמבצע ייגמר. מיד אחרי החתונה יחזירו לנו את הכסף ויסתפקו במה שיישאר להם. מובן שעוד באותו ערב הכנסתי את היד לארנק רשמתי לו את ההמחאה הנדרשת, ומובן שהכסף שקיבלו לחתונה לא הספיק לקניית הרכב ובמקומו הציעו לנו כמה אגרטלים יפים במיוחד.

כבר למחרת מתן ההמחאה שיכנע אפי את עדנה שלא תפסיד כלום אם יום אחד לא תלך לסמינר ובמקום זה תלך אתו לסוכנות פורד, כי הוא רוצה לרשום את המכונית גם על שמה. את מודל  הרכב הרצוי אפי בחר,  ולעדנה נתן את הזכות לבחור את צבע הרכב.

החתונה במלון שרתון נחשבה ליוקרתית, והמיספר המוגבל של מקומות אילץ אותנו לחשוב פעמיים על כל אורח שנזמין. אביו של החתן עמד בהבטחתו, ולא הביא אף אחד מבני משפחתו, אך הפתיע אותי כשבין הבודדים שבכל זאת הזמין, היה הקולגה שלו, פרופסור צבי יעבץ. את צבי יעבץ היכרתי בימים שהיה סטודנט להיסטוריה ולצורך פרנסתו היה מגיע לנתיב הל"ה לתת הרצאות. אני, בתור התרבותניק של הקיבוץ, הייתי מרבה להזמינו והוא זכר לי זאת לטובה. אחרי החתונה, כשהייתי מתלוצץ עם אפי על הקמצנות של אביו, היינו שנינו צוחקים ואומרים שאידלסון הזמין את יעבץ רק בגלל שידע שאני מיודד איתו וזה איפשר לו להגיד שהוא אורח שבא מצד אבי הכלה.

בתור מי שניהל בקיבוץ כמה וכמה חתונות, וכתב לכל זוג כמה שירים שהושרו על ידי מקהלת "מיאו פיצי פיצי" המקומית, הרגשתי צורך לכתוב משהו גם לחתונה של בתי. כתבתי מקאמה שבה אני מקונן על כך שיש לי בת שמתביישת לתת נשיקה לאבא שלה. התופעה קיימת עד היום ואין לה הסבר, כי לאחרים היא כן מפנה את הלחי.

כשסיימתי לקרוא, היה רק טבעי שאפי ילחש לעדנה שתלך לנשק אותי. כשראיתי אותה מתקרבת לעברי, הכרזתי שעכשיו אני הוא זה שלא רוצה נשיקות ורצתי בין השולחנות, כשהיא רודפת אחרי ומשתדלת שלא להשיג אותי. זה היה הקטע האמנותי היחיד שהיה בחתונה וכנראה שהוא היה די מוצלח, כי היו שנים שתמיד הזכירו לי אותו  בחתונות המשפחתיות הבאות.

את ירח הדבש החליט אפי לעשות במשך שבוע במלון דן כרמל בחיפה, ועדנה הסכימה עם כל מה שהציע. שלושה ימים אחרי החתונה חזר הזוג הצעיר לתל אביב וצילצל בדלת ביתנו. קצת הופתענו מהסיום המהיר של ירח הדבש, אבל רפי הסביר שהאוכל במלון היה מתחת לכל ביקורת ואת מה שיש לראות בחיפה אפשר לראות ביום אחד.

הסתכלנו על עדנה לשמוע אם גם היא חשבה כך. היא הצדיקה אותו ואמרה שגם היא רצתה לחזור, כי היא צריכה להתכונן לבחינות הגמר של סמינר הקיבוצים.

כשדיצה אמרה לה: "אז לא יכולת לקחת את הספרים וללמוד במלון?"  – הפנה אליה אפי מבט תמה ואמר: "להכין שעורים בירח דבש? איזו צורה יש לירח דבש שכזה?"

נגד טענה כל כך הגיונית לא היה לנו מה להגיד, וכל מה שנשאר לי לשאול היה רק  מה הם עשו עם כל הצ'קים שקיבלו לחתונה?

כאן אפי הרגיע אותי ואמר לא לדאוג. מאחר שהגיעו לתל אביב עוד אתמול בערב, הם הספיקו ללכת לבנק כבר הבוקר ופתחו חשבון משותף. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

עדינה בר-אל

מוזיאון הייקים בתפן

נעמן כהן הביע אכזבה מהתצוגה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה (חב"ע גיליון 1488). גם אני חשתי כמוהו כאשר ביקרתי שם לפני כמה שנים. תהיתי אז: איפה כל היצירות של הרמן שטרוק? איפה הרישומים והתחריטים הנפלאים שלו (דוד, שלמה ועוד ועוד). ולאחר שנים התגלה לי הסוד: היצירות של הרמן שטרוק נמצאות במתחם גן התעשייה תפן, בו נמצא גם מוזיאון המכוניות של איתן ורטהיימר (בנו של סטף) ועוד.

יש שם מוזיאון יפהפה ומעניין ששמו "המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים". או בקיצור "מוזיאון הייקים". הוא נוסד בשנת 1968 ע"י ישראל שילוני ז"ל בנהריה, ועבר למתחם המוזיאון הפתוח בתפן בשנת 1991. במבנה בן שתי קומות מוצג העבר של היהדות דוברת הגרמנית, הן במרכז אירופה עד מלחמת העולם השנייה, והן בארץ ישראל. מוצגת התרומה של הייקים בארץ בתחומים שונים – תעשייה ומסחר, אדריכלות, רפואה, משפט, התיישבות, חינוך ותיאטרון. יש שם תמונות של אישים, טבלאות, פסלים, סרטים וסרטונים. המקום מרווח ונעים מאוד להסתובב בין אגפיו. יש כמובן גם הדרכה, אם רוצים.

יש במקום גם תערוכות מתחלפות. עד ספטמבר השנה היתה שם תערוכת בולים, כולל הבול הראשון של "דאר עברי" (נכתב בכתיב חסר) בישראל. אני אישית התלהבתי מהצריף של משפחת שטראוס, שעבר כמו שהוא מנהריה למוזיאון, כולל רהיטים וכלים של פעם, שמעוררים נוסטלגיה בכולנו. וכמה שמחתי לגלות, כאמור, את היצירות של הרמן שטרוק יליד ברלין. בקיצור, הביקור בגן התעשייה בתפן מומלץ, במיוחד במוזיאון הייקים.

עדינה בר-אל

* * *

ד"ר ארנה גולן

למה ומדוע מופיעים במקרא סיפורים כפולים על אותו אירוע? מחקר בסיפור המקראי הבא לענות על השאלה ונשען גם על חקר הספרות מתגלה כמרתק וכמחכים

על שני ספריו של ד"ר ישראל כץ:

"בין שני מלכים – סיפורים כפולים בספר שמואל", הוצאת רסלינג, תל אביב, 2015.

"בין שני זוגות אישים במקרא", אברהם ודוד – זה בצלמו של זה, ושאול ודוד – פילגש בגבעה, הוצאת כרמל, ירושלים 2019.

מבוא

כשהגיעו לידיי שני ספרי המחקר במקרא של ד"ר כץ, סברתי כי העניין שאמצא בהם יהיה מוגבל מאחר שאין לי ידע רב במחקר המקראי, ואילו תורת התעודות שניסו ללמד אותנו בשעתו, הרחיקה אתי מתחום זה. והנה, להפתעתי, גיליתי כי במחקר הפרוש לפניי בספרים הללו, מתקיים עיון בסיפור המקראי כסיפור וכבסיס להבנת תופעות רבות חשיבות במקרא, וביניהן תהליכי היווצרות הטקסט ומשמעותו.

לשם כך נשען כץ לא רק על החקר המקראי אלא גם על בחינת  התחבולות הספרותיות ששימשו בקביעת משמעותו של הטקסט. הצירוף המיוחד הזה של ידע מסועף במקרא ובמחקריו עם המושגים והתיאוריות הספרותיות החדשניות, יצר מחקר רב עניין וחדשני, מה שהביא אותי לקריאת הספרים הללו כמעט כספרי מתח. שלא לדבר על ההארה המפתיעה שבהם של דמויות מאבות האומה והמלכות, כשאול, דוד ואברהם אבינו.

בנוסף, מתקיים בספרים הללו דיון משמעותי בסיפורים "סנסציוניים" כפילגש בגבעה או אונס דינה והם מוארים בגישה רצינית ומעמיקה לקביעת תכלית הבאתם ולא עוד, אלא גם  בגירסאות שונות , והרי זה דיון העשוי לעניין כל קורא. וכיוון שמטרת הדיון היא לקבוע את עמדת המספר המקראי כלפי המסופר, כלומר – כלפי הדמויות, פועלן , מעמדן ומשמעותן, לכן נידונים מניעיו ותחבולותיו  להשגת מטרתו, וזה מרתק.

אפשר גם להוסיף כי ברקע צצות שאלות שלא ייאמן עד כמה הן נעשו  אקטואליות בימינו. אמנם, החוקר נמנע מלקשרן אל ימינו, אבל הקורא אינו יכול להימנע מכך. למשל, מעמד האישה ועד כמה היא רכושו של הגבר, או הסוגייה  של קניית קרקעות בארץ ישראל ורכישת בעלות וזכות עולם עליהן, כמו מערת המכפלה שבחברון (אברהם) וגורן ארוונה היבוסי (דוד). שלא לדבר על סוגיית קביעת גבולות הארץ. ומאלף, כי דווקא בכוחם של "כלים" ספרותיים מקבל המחקר המקראי זווית נוספת ותנופה והסבר לתופעות שקודם לכן לא היה להן הסבר.

הדיון אף מוביל לתופעות רבות עניין, כמו למשל מציאת קווים מקבילים בין אברהם לדוד, וזו הקבלה נועזת לדעתי.

בקיצור – הלוואי שכך היו מלמדים תנ"ך בבתי הספר התיכוניים שלנו. ומה מתברר? כי ד"ר ישראל כץ הוא אכן מחנך וותיק ורב פעלים. לאחר שניהל במשך כעשור את תיכון קוגל בחולון, יסד את תיכון קריית שרת שבעיר (מכיתה ז') וניהל אותו במשך 20 שנה כשהוא בונה אותו כמערכת חינוכית עשירה וענפה, מקורית ויוצאת דופן בארץ. הוא אף זכה לפרסי חינוך ולהכרה על הישגי בית הספר. בנוסף, שימש מורה אחראי להכשרת מורים על-יסודיים לתנ"ך בבית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב, וכחוקר מקרא היה מרצה בחוגים לתנ"ך.

"סיפורים כפולים" לצד "סיפורים מקבילים",

"סיפורי ביניים" ו"סיפורי בבואה"

ובכן, במה מדובר בספרים הללו, מהו נושא המחקר?

מדובר בתופעת ה"סיפורים הכפולים", המופיעה בעיקר בספר שמואל, בספר בראשית ובנבואות ירמיהו, אך בהחלט גם במקומות נוספים – נידונה הרבה בחקר המקרא מזה שנים רבות, אך החוקרים הגיעו למבוי סתום כי לא מצאו לה הסבר שיניח את דעתם.

כץ טוען ומוכיח כי היא חלק מהפרשנות הפנים-מקראית. וכי למה? כי סיפור כפול נוצר כשהעורך-הסופר המקראי, שכינס את הטקסט, עמד לפניו  סיפור מסויים, נניח על בריאת העולם, אך הוא אינו שבע רצון ממנו מהיבט כלשהו. אף על פי כן הוא מחליט שלא להשמיטו. ומה יעשה? מתוך יחס של כבוד והערכה לסיפור הקיים הוא מחבר סיפור נוסף דומה, "סיפור כופל", שכמעט זהה בכל לסיפור הראשון, "הנכפל". הוא דומה כמעט בכל לקודמו אלא שהוא משנה בו פרטים אחדים שמשנים את המסר כולו ואת עמדת הסיפור כלפי הדמות הפועלת בו. ואיך יעשה זאת? בעזרת תחבולות ספרותיות שיש לזהותן ולהבין את פעולתן.

ואמנם, הסיפור החדש, "הכופל", יכול לבוא בצמידות ל"סיפור הנכפל" או אף רחוק ממנו, אבל עצם קיומו מאיר באור חדש את קודמו. לעומת זאת, סיפורים מקבילים הם סיפורים דומים, אבל מראש לא זהים וההבדלים ניכרים. המחבר אף מבחין בסוגים נוספים של צמדי סיפורים הקרובים-רחוקים כאחת, שמהם מאלף לציין את הסוג של "סיפורי בבואה", כלומר – כשסיפור מאוחר מתייחס לקודם לו באמצעות היפוך פרטיו, כמו במבט בראי, וכך הופך את משמעותו.

כץ מבחין גם ב"סיפורי ביניים", כשסיפור מעין זה חוצץ בין זוג הסיפורים הכפולים, ותכליתו היא לשפוך אור נוסף עליהם ולהעמיק את המסר שהסופר-העורך ביקש להעביר. לשם כך עומדת הדמות, שאול או דוד, מול דמות אחרת ונשפטת לטוב או לרע על פי התנהגותה (למשל, שאול מול יהונתן מוצג לשלילה  בפרק י"ד).

מאלפת גם ההבחנה בקיומם של סיפורים שאינם רק כפולים אלא גם משולשים ומרובעים! יותר מזה, כץ מבחין בסיפור פילגש בגבעה המופיע בכלל בסוף ספר שופטים, פרקים י"ט-כ"א, ומתוארת בו אלימותם של אנשי העיר גבעה אשר בנחלת שבט בנימין, ולדעתו המקורית הרי זו תגובה חריפה לפרק י"א שבספר שמואל א'. ומדוע? כי הפרק מבטא ביקורת חמורה על שבט בנימין , כאומר כי מלך, שמוצאו משבט זה שאנשיו פשעו מינית ואנושית – אינו ראוי להיות מלך בישראל. אי לכך הרי זה הד לתסיסת הפולמוס שנמשך בין בית שאול לבית דוד (154).

מסקנתו של כץ מהדיונים הענפים היא  כי רוב הסיפורים הכפולים בספר שמואל מצדדים בדוד. כלומר – הסופר-העורך ביקש להיטיב עם דמותו של ולהמעיט בדמותו של שאול ואפילו להשחיר אותה! והקורא כמובן מושפע. הוא אף מציין כי חשוב להבחין ב"סיפורי הביניים", שכאמור   ייחודם בכך שהם מציבים את הדמויות, במקרה שלנו את שאול או דוד, מול דמויות אחרות (למשל, יהונתן), ועל ידי כך מציגים בהם צד שלילי או חיובי. ומעניין מאוד, כץ טוען כי רק סיפור אחד בא לשדרג את דמותו של שאול, והוא הסיפור המתאר את המלכתו (שמואל פרק י'), לעומת זאת כל השאר באים לבסס את מעמדו של זה שאכן עלה בידו לייסד את המלוכה בישראל.

 על רקע זה אולי יהיה מעניין להזכיר כי המורים שלנו ב"בית הספר המשותף" בעמק הירדן, שהוא בית ספר של קיבוצים, ניסו לעורר בנו, תלמידיהם, אמפתיה דווקא כלפי שאול. הם ראו בו אחד מהעם, צנוע, פשוט ולא מתוחכם, אדם שאינו רודף שלטון, ולאסונו מתערער בנפשו בגלל הרדיפות על ידי גורמים שחתרו למלוכה. ועמדת מורינו כלפי הדמויות המקראיות היתה יסוד חשוב מאוד בעיצוב עמדותינו המוסריות והחברתיות לגבי מציאת ההווה, כיוון שהתנ"ך היה נושא לימודי ראשון במעלה והיווה בסיס לחינוכנו. ואין ספק, ספרו של ישראל כץ נוגע בשאלות מהותיות של ממש.

מעבר לכך, מרתק לקרוא, למשל,  את הדיון בסיפורים הכפולים שבפרק י' ובפרק י"ט בשמואל א' – ואת מסקנותיו על מקור הפתגם הנודע "הגם שאול בנביאים", או סיפורים כפולים המספרים למה נמנע דוד מהריגת שאול שעה שבהחלט יכול היה להורגו, שלא לדבר על העיון בשלושה "סיפורים כפולים" על מותו של שאול וארבעה על המלכתו. אבל עוד קודם לכן מרתקת ההקדמה המזכירה סיפורים כפולים בספרים נוספים. מדהים הוא העיון בסיפורים הכפולים על הבריאה, על המבול, ולא פחות מזה על הסיפור הכפול על אברהם, אבי האומה, המבקש משרה אשתו שתציג עצמה כאחותו. ולא עוד, אלא שגם יצחק מבקש זאת מרבקה (בראשית כ"ו). אי לכך מסקרנת מסקנתו של כץ כי הסיפורים הכופלים באים דווקא לשפר את דמותם של האבות.

סיפורים כפולים נמצא גם בספר מלכים, כגון הסיפורים הנודעים על מעשי ההחייאה של אליהו  ושל אלישע, שסיפורו על החייאת בנה של השונמית דווקא מובא מוקדם יותר מסיפורו של קודמו. ולא ייאמן, אפילו בספר ירמיהו מובא סיפור כפול על השלכתו של הנביא לכלא או על פגישתו עם המלך צדקיהו. המחבר אף מציג במפורט את השיטות והתיאוריות שהתמודדו עם התופעות הללו אך הגיעו למבוי סתום ומסביר מדוע לדעתו הן לא יכלו לספק להן הסבר מלא. הצעת כיוון הוא מוצא אצל פרופ' זקוביץ ואותה הוא מפתח תוך הסתייעות בכלי המחקר הספרותי.

ראוי אף לצטט את משפט הסיום של הספר, הבא לסכם את המשמעות הפילוסופית העולה ממנו, כי דומה שנעשתה אקטואלית דווקא היום:

"הנרטיב הוא עניין של השקפה, ולא מראה של המציאות. הסיפור המסופר, גם אם יש בו הד של אירועים היסטוריים, נושא עימו  מטען המאפשר למסור אותם בדרכים מגוונות על פי השקפת המספר," ובכך לקבוע את משמעותו. אף יש לזכור מסקנה נוספת, כי "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים" (עמ' 194).

וכיוון שהרחבנו בסקירת הספר הראשון, רק נציין כי בספרו השני, "בין שני זוגות אישים במקרא", מרחיב המחבר את הבחנותיו הקודמות ולעיתים אף מעלה הבחנות נועזות יותר, הנשענות הפעם גם על חקר המוטיבים.

הטענה המרשימה  כי אברהם אבינו ודוד המלך תוארו זה בצלמו של זה, היא מפתיעה ומרתקת. וכי במה הם דומים? בכך ששניהם נבחרו ליעדם על ידי אלוהי ישראל. אברהם נבחר להיות אבי האומה ודוד – אבי שושלת המלכות ולבסוף גם מקום עבודת האלוהים. שניהם נתפסים גם כנביאים והקבלה קיימת ביניהם – כפי שהזכרנו קודם – בקניית קרקעות בארץ ישראל באופן חוקי מבחינה משפטית ועל כן יש לה תוקף על-זמני. אבל בסופו של דבר, דוד נבנה כדמות המרכזית בתולדות האמונה הישראלית והוא מתואר בקווים דומים לאברהם רק בתקופה שקדמה להמלכתו. עם זאת, עצם ההקבלה מקרינה על כל אחד מהם הוד והדר, משמעות ומעמד מבוסס כאבות האומה, האמונה והמלכות.

בחלקו השני של הספר מורחב מאד הדיון בסיפור פילגש בגבעה, שנידון בקצרה בספר הקודם, והופך מסועף ומפתיע. כץ אף מעיין בקטע ממגילת שמואל בקומראן, קטע שהיה ידוע ליוסף בן מתתיהו, והדיון פורש כנפיים וכולל הבחנות מישנה רבות עניין. מסקנתו הסופית היא, כאמור, כי הסיפור לא נכתב כלל בימי השופטים אלא בימי דוד ועל ידי מחבר שעמדתו אוהדת את דוד ומצדדת בו. ואילו מטרת כתיבתו ושיבוצו היתה שישמש במאבק בין שני בתי המלוכה. זאת משום שבכוחו של הסיפור ניתן לשלול את הלגיטימיות של שאול, המלך בן השבט החוטא, שבט בנימין. ועוד מסקנה חדשנית היא, כי גם מגילת רות שייכת למגמה זו.

לסיכום ראוי לומר כי מתברר שמחקר בסיפור המקראי, המצרף כלים מחקריים ספרותיים לחקר המקרא הענף, אכן הניב הישג רב משמעות וענין  העשוי לרתק כל קורא.

ארנה גולן

* * *

אשר תורן

בדרך לפונטה אלאן

התמקמנו בסטיישן-וואגון שהיה למעשה רכב שטח אמריקאי גדול. היו שם שלוש שורות של מושבים והנוחיות היתה אמריקאית טיפוסית לשנות ה-60 של המאה הקודמת. 

הדרך עברה במקביל לחוף בהתחלה, אבל נכנסה אחרי כמה דקות ליער של עצי קוקוס גבוהים ועמוסים באגוזי קוקוס מתחת לצמרותיהם. אחרי אולי 20 דקות של נסיעה במסלול המקפיץ הזה החלו להישמע חריקות מוזרות מתחת לרכב. עצרנו והנהג ועוד בחור צעיר ירדו מהרכב לבדוק מה הולך שם. אחרי התייעצות קצרה השניים הודיעו לנו שיש תקלה באחד ממיסבי הבק-אקס והם יצטרכו להשאיר אותנו ולחזור למוסך בעיירה במרחק של פחות מחצי שעה לטפל ברכב.

היו איתנו שם שתי אימהות ושלושה ילדים בגילים עד אולי 4-5 שנים. כולם היו מקסיקנים דוברי ספרדית. הילדים שיחקו והתרוצצו על הדרך והאימהות שמרו עליהם והשקו את הילדים במים. היה חום טרופי לח וכבד בצהרי היום, ואחרי שעה ג׳יזל הודיעה לי שהנוזלים אזלו והפתרון המתבקש הוא לקטוף כמה אגוזי קוקוס.

"אתה," המשיכה ג׳יזל, "נבחרת לקטוף את הקוקוסים."

״תצטרך לטפס על העץ,״ היתה התשובה לשאלתי ״איך עושים את זה?״

ג׳יזל חזרה אחרי התייעצות ממושכת עם האימהות המקסיקניות עם מבט של ״אין ברירה אחרת.״

מישהו הציע פרי פאפאיה כפיתרון אבל הרעיון בוטל מהר כשאחת האימהות אמרה שהג׳ונגל הזה ידוע כשורץ נמרים.

טיפסתי לאט על העץ הגבוה עם הגזע החלקלק. אגוז הקוקוס הראשון שהגעתי אליו לא רצה להיפרד מהעץ. ביד אחד חיבקתי את העץ ובשנייה טילטלתי את הפרי שלא שיתף פעולה ולא נפל. גם עם השני היה קשה.

ארבעת הבאים נשרו לקול תרועת הילדים ונחבטו בקרקע.

למזלנו הנשים המקומיות ידעו מה לעשות עם הקוקוסים והניפו את המצ׳טה שהיתה איתם, במיומנות ובזריזות, ולא הצטרכתי להשתמש באולר הצבאי השוויצרי שנשאתי.

ארבעת הקוקוסים הישקו את הצמא של הילדים לרווייה אבל היינו חשופים לחום ללא מסתור וצל. המזל היה איתנו בכל זאת, והסטיישן המתוקנת הופיעה לפני החשכה הטרופית המדאיגה. ג׳יזל ואני החלפנו מושבים עם בעלה הצעיר של אחת הנשים, והמשכנו לפונטה אלאן.

הכנסייה הפרוטסטנטית בנתה כנסייה חדשה בכפר הדייגים שנסענו אליו ואנו בדרכנו לחנוך את המבנה החדש. הדייגים בכפר היו קתולים, וההחלטה לבנות כנסייה התקבלה בפלורידה כדי להרחיב את שירותי הדת לדייגים בפונטה אלאן.

״כמה מתושבי הכפר החליטו להצטרף לכנסיה שלכם?״ שאלה ג׳יזל.

"עד היום אף אחד לא אבל הם יבואו," ענה הנהג. 

הגענו.

 כולם היו עייפים ורעבים וארוחת ערב של ביצי  צבים שלוקות וטאקוס התארגנה מהר.

 אחד מדייגי הכפר הגיע לברך את המשלחת על בניית הכנסייה בכפרם ובזה נגמר טקס חנוכת הכנסייה החדשה.

כולם התארגנו לשינת לילה בערסלים, וג׳יזל ואני קיבלנו ערסל אחד שנותר לשינה. קשרנו את הערסל שלנו לשני עצי קוקוס על שפת הים והתארגנו לישון אבל התרדמה לא באה מהר בערסל הצפוף.

״הייתי במקסיקו הרבה פעמים עם בעלי-לשעבר," אמרה ג׳יזל, "אבל תמיד בחופה המערבי של המדינה. די פשוט להגיע מוונקובר למקסיקו. עולים על הכביש המהיר, מכוונים את המכונית דרומה ובסוף היום אתה במקסיקו. החוף המערבי משובץ אחוזות בקר גדולות והווקרוס, הקאבויס המקסיקנים, תמיד חמושים בטנדרים שלהם או על סוסים. באחד הביקורים הכרנו זוג מקסיקני שבא מיוקטן ואיתם הלכנו לחתונה באחת מחוות הבקר הגדולות. חתונה שם היא לא מאורע פשוט," הסבירה ג׳יזל. "כולם פורקים את נשקם ומניחים אותו על שולחן בכניסה וצועדים לבאר להשתכר. כשהאורחים שתויים טוב, הקטטות והיריות מתחילות ברצינות ואם יש נפגעים האמבולנס, שתמיד מחכה שם, נכנס לפעולה. בעלי-לשעבר, שתיין קנדי לא קטן, חטף כמה מכות טובות והתעורר לפנות בוקר בבית חולים. וזה בערך הסיפור של הנשואים שלי ולמה אני כאן ביוקטן בחופה המזרחי של מקסיקו.״

בבוקר הגיעו שלושה מדייגי הכפר והחלו להכין ארוחת בוקר של ביצי צבים שלוקות, טאקוס וקפה מתוק בתרמוס.

 ג׳יזל המשיכה לישון בערסל ואני הצטרפתי לארוחת הבוקר.

 אחרי הארוחה הפכנו דוגית קטנה מעץ ודחפנו אותה למים.

״יש לך מסיכה לצלילה?" שלושתם חבשו מסכות צלילה ואת שלי שליתי מתוך התרמיל.

חתרנו עם הדוגית כמאה מטר מהחוף. שלושת הצילצלים שלהם היו בנויים הפוך והחוד פנה 180 מעלות אחורה. התנועה שהם הדגימו היתה למשוך את הצילצל במהירות כלפי הצולל.

הינהנתי שהבנתי את הפרינציפ ונכנסנו למים – הדיג המדגים ואני.

צללתי אחריו.

הלחץ על האוזניים והסינוסים היה עצום.

 בעומק של מה שניראה לי כשמונה מטר הדייג המשיך לצלול עוד שלוש המטר לריבוע מעץ שנח על הקרקע. הדייג הרים את ריבוע העץ וסרטן סגול החל לברוח ממנו שם. בתנועה מהירה הדיג שיפד את הסרטן על הצילצל ההפוך וחלף איתו למעלה.

חתרנו למלכודת סרטן שנייה ובינתיים בחנתי את הסרטן שצבעו היה סגול ובלי מלקחיים מאיימות של סרטנים באמריקה.

שאלתי אותם אם אני יכול לנסות ואחרי תשובה חיובית נכנסתי למים.

הלחץ שוב היה עצום וכשראיתי שאני עדיין לא עמוק מספיק החלטתי לנסות ולהגיע למלכודת שהיתה מתחתי. 

לא הרגשתי שום כאב אבל ידעתי שמשהו התפוצץ לי באף.

עליתי למעלה והדייגים מיהרו להרים אותי לתוך הדוגית. נזל לי קצת דם מהאף שהפסיק מהר. הדייגים אמרו: ״מוצ׳ו טיבורון אקי.״ כלומר הרבה כרישים בשטח.

מי שנשאר בדוגית ולא צלל, דג דגים קטנים עם חוט ניילון וחכה. את הדגים הקטנים חותכים כפיתיון או לוקחים לטיגון בבית, תלוי בגודל. את הדגים הקטנים היה קל לתפוס וערמה מהם צמחה בקרקעית הדוגית מהר.

ג׳יזל, אישה יפה, עמדה בחוף וקראה לנו. חתרנו בדוגית אליה והעלינו אותה לדוגית. היא היתה בביקיני צהוב והשתלבה מהר בדיג איתנו.

״כמו בבית,״ היא אמרה.

גם הסרטנים הצטברו יפה.

וכשהגענו למיכסה היומית ירדנו עם הדוגית לבית הקירור ומסרנו את הסרטנים חיים לטיפולם של עובדי בית הקירור.

על המזח שם היו הרבה סנפירים כרותים של כרישים ליבוש בשמש.

״מחר או אולי אפילו היום הסנפירים האלו יהיו  במטוס בדרך לסין ושם הטבחים יבשלו מהם מרק סיני יקר מאוד.״ תירגמה לנו  ג׳יזל.

נפרדנו מאנשי הכנסייה ואפילו החזרנו להם את הערסל שלהם.

לאחד מהדייגים היה קרוב משפחה שמתפרנס מהדרכת תיירים בטולום ובשאר אתרי התיירות שמפוזרים ביוקטן. איתו חשבנו להגיע לטולום אבל השתכנענו בקלות כשהוא אמר שהוא ממשיך לאתר נוסף בשם קובה.

 הסיפור של קובה די פשוט.

חברה ממשלתית גייסה כסף לפתח את המקום שהיו בו פירמידה וקצת עתיקות. הפירמידה לא היתה גבוהה כמו הפירמידות הענקיות בצ׳יצ׳ן איצ׳ה או אושמל אבל היתה עתיקה מאוד.

החברה בנתה מלון באתר אבל התיירים לא באו. המדריך שלנו נוסע לשם לראות אם אפשר להתחיל להביא קבוצות תיירים לאתר שעדיין פועל עם צוות אחזקה מצומצם מאוד.

אשר תורן

הסיפור על קובה יבוא בקרוב

* * *

תקוה וינשטוק

1. הסחלב הסגול

 איני זוכרת מי העניק לי את העציץ. ודאי אישה .אולי בני זוג, בעל ואישה. לא גבר. גברים מביאים בדרך כלל יין, שוקולד, זר פרחים. לא עציץ.

עציץ נאה, כלי חרס מצוייר ובו שיח יפהפה פורח בסגול. מלב הפרח, כמין כרית קטנה צהובה, בוקעים עלי כותרת עגולים בגוון סגול בהיר, כל עלה מעוטר בקווקווים לבנים דקיקים. פרחים אווריריים, מעין כנפי פרפרים או דמויות מחלום של שעת חסד, תלויים על ענפים דקיקים ירוקים. צמח שהגיע ממרחקים. לא מעולמנו העכור. 

ידידה בוטנאית אומרה  כי הצמח הינו ממשפחת הסחלבים. ראיתי לא מעט צמחי סחלב בחנויות פרחים, גם סחלב בעל עלי זהב במחיר המתקרב למחיר זהב, אך כולם צמחו לגובה. הסחלב שלי השתרע לרוחב. יש למעלה משש מאות מינים של סחלבים בעולם ומיספר המינים עוד הולך ורב דרך הרכבות. לא ייתכן שאכיר את הסחלבים כולם.

הסחלב האריך לפרוח ולשמח לבבות עד שפרחיו קמלו ונשרו מענפיהם. האמנתי כי יחזור לפרוח. הטבע לא יעשה את העוול, לכלות יופי כזה במהירות! אכן, כעבור חודשים מיספר צצו העפאים מחדש – ומסלול הצמיחה-פריחה-קמילה ופריחה-מחדש המשיך לבטח כמו זריחת החמה, כמו נצנוצי הכוכבים.   

צמחים ופרחים אהבתי עוד מנעוריי בפתח תקוה, שעדיין היתה מושבה שופעת גינות ופרדסים. דירתי מוקפת באדניות גרניום ובפינת צמחים בטרקלין, אך הסחלב הסגול נעשה הצמח האהוב עליי. אני מצפה לפריחה שלו. מתגעגעת לפרחיו.

שנים חלפו. הסחלב הלך וגדל. העציץ כבר נעשה קטן עליו. הצמח נראה לי חנוק, ללא אוויר לנשימה, ללא מרחב לשורשים. אסיר בכלא. רחמיי נכמרו. ניפצתי את העציץ היפה והעברתי את הסחלב עם אדמתו למיכל פלסטיק גדול למדי.

עברו חודשים. הפרחים היו בשלכת ונשרו. הגבעולים שעליהם נתלו, התייבשו, התקשו. נעשו חומים. תלשתי אותם. אחרים לא צמחו במקומם. קיץ-סתיו-חורף. עלי הצמח ירוקים כרגיל, אבל שום ענף חדש לא בוקע. אין זכר לפרח. במו ידיי עשיתי לי זאת! קטלתי את פריחתו של האהוב שבצמחיי! פגעתי בו אנושות. איזה שד דחף אותי להוציאו ממשכנו? הרי הסחלב ידוע כפרימדונה, עדין  ומפונק! הוא חי לו בשלווה, לא גילה שום  סימני תלונה... למה הדרכתי את מנוחתו?

חלף לו הסתיו, גם החורף. הגיע האביב. יום יום הסתכלתי בעציץ בייאוש. שנה ללא פרח. אולי שוב לא אזכה לראות בפריחתו. לא תיארתי לעצמי שאצטער כל כך על צמח. שאתאבל על הסחלב כאילו היה בעל חיים. כלב מחמד שרגלו נקטעה...

שנה. אפס פריחה. עציץ הפלסטיק ניצב מולי עם "אני מאשים"! מגיעה שנה שנייה –ולפתע, לפתע! צצו שלושה גבעולים דקים, חדשים, בעציץ החדש. חדשים! שלושה בלבד – אבל איזו תקווה! הצמח מתעשת, חוזר לאיתנו!

והשנה זה אירע! הסחלב התמלא בפרחים היפהפיים והם רבים יותר מאי פעם. כל גבעול מתפצל עתה לגבעול נוסף, אפילו לשני גבעולים פרחוניים. הצמח צלח את המשבר ונושם לרווחה.

גם אני.

2. יופי צבע והשראה בין ערברבה לערבה

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן

וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית

"צמח חודש" חשוון של הבוטנאית ד"ר שרה'לה אורן קשור לצמחי קץ הקיץ ותחילת עונת הגשמים. היא פותחת את דבריה בשירה המרגש  של חיה ורד על עונה זו – העונה של ימים אלה ממש:

"כי הקיץ חלף, / כי רוחף מעליו / מפרשו הסמוי של החורף. / מתקצרים הימים / ובנפש הומים / כיסופים ותוגות כמיתר ... / וצופה לו האיכר / איך בבוקר הקר / הקיץ מפנה את  העורף..."

לעונה זו מציעה ד"ר אורן את צמח הערברבה השעירה. שם מוזר, מצלצל כמו אברה קדאברה של הלהטוטנים... אך בעצם, צמח המתחבר לערבה מ"ארבעת המינים" שחבטנו לא מכבר בחג הסוכות ושמו לקוח מ"ערבה". הגבעולים והפרי שלה עטורי שערות עדינות ומכאן גם "שעירה".

גם הערברבה, כמו הערבה, משתייכת לבתי הגידול הלחים – נחלי האיתן, הבריכות. בתי הגידול הללו אינם כמהים במיוחד לגשמים אך הם מרמזים על הגשמים הקרבים לבוא שיגאלו את הצמחייה מאפרוריותה, ועל צמחייה חדשה, ירוקה וצבעונית.

פריחתה של הערברבה מתחילה בסוף האביב, בחודש מאי, והיא פורחת כל עונת הקיץ היבשה, משובבת לבבות בירק עלים ובפרחים ורודים. מי שמחפש ערבה לסוכות מבחין בה מיד. פריחה זו מסתיימת בחשוון, אוקטובר, לקראת בוא החורף.

הערברבה היא שיח רב שנתי בולט בגובהו – הוא מגיע עד לשני מטר – וביופיו. ארבעה עלי הכותרת שלו מעוטרים בעיטורי דבש ומבליטים את פרחי הערברבה לעיני חרקים למיניהם. במבנה הפרח ישנה צלקת הקולטת את גרגרי האבקה הזכריים בדרכם לתהליך ההפרייה בשחלה הנחבאת בתוך הפרח. לצלקת ארבע שלוחות בעלות כיסוי עדין  של שיער, עובדה המגדילה את הסיכוי לקליטת גרגרי האבקה. עם הבשלת הפרי, ההלקט, מתחילים זרעיו הקטנים-החומים של הצמח להתפזר כשהם מצוידים בציצת שערות למעוף בטוח. הזרעים תופשים לעצמם חזקה במקומות לחים.

פרפרים ושאר חרקים המחפשים צוף למחייתם מבחינים היטב בפרחי הערברבה היפים הצומחים בין מקורות המים.

הערברבה צומחת במקומות לחים במרכז הארץ ובצפונה. היא משמשת גם כצמח נוי. שורשיה הם קני שורש ולכן התפשטותה קלה ומהירה וקשה להיפטר ממנה והיא יכולה להיחשב כעשב רע לחקלאים.

אבל הערברבה אינה רק פגע רע. כמו בהרבה צמחים יש בה חומרים פעילים לצרכי רפואה. החומרים הם אנטי סרטניים. וכן היא משמשת לדלקות בדרכי השתן ובפטריות הקנדידה וכן בטיפול בבעיות של ערמונית בקרב גברים.

ד"ר שרהלה אורן מסיימת את דבריה כתמיד ברוח אופטימית: "ההמתנה לגשמים המרעננים ארוכה בארצנו ולעיתים מתישה. אם רצונכם במעט עונג לעיניים ולגוף – כוונו עצמכם לאותם מקורות מים נדירים ותנו את הדעת לצמחים הגדלים סביבם. אחרי ערבת הנחל שחבטנו בחג הסוכות תוכלו להזין עיניים גם בערברבה השעירה והוורודה ולקבל השראה לבקש גשם גם לשאר חבלי הארץ "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה ורווח פני תבל ושבע את העולם כולו מטובך." (מתוך תפילת הגשם).

תקוה וינשטוק

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

הרומאנים והסיפורים

של א. ראובני

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 1.3.1968

לפני 51 שנים

סקרנות רבה הולכת ומתעוררת בקרב קהל קוראי העברית כלפי יצירתו של הסופר הירושלמי הוותיק א. ראובני. קובץ כל סיפוריו שהופיע לאחרונה החל מעורר את ההתעניינות, ואילו מאמרו של נתן זך על כלל  יצירתו בפרוזה של ראובני הזכיר לקורא העברי כי לפני שנים לא-רבות הופיעה מחדש בהוצאת מ. ניומן הטרילוגיה "עד ירושלים", המקבצת שלושה רומאנים שהופיעו שנים רבות לפני כן בהוצאות שונות. ושמותיהם: "בראשית המבוכה", "האוניות האחרונות" ו"שמות", וכן כי קדם להם הרומאן "עצבון".

הטרילוגיה "עד ירושלים"

המיבנה המשולש שולט ברומאנים של ראובני ומשמש להם כשלד. הרומאן הראשון, "עצבון", שהופיע בהוצאת "שטיבל" לפני שלושים ושבע שנים, בנוי משלושה חלקים אשר כל אחד מהם מתרחש במקום אחר וסביב דמותו של גיבור מרכזי שונה.

חלקו הראשון, "גלי חום", כתוב כקטעי יומנה של נערה יהודייה בעיר קרינסק בשנת 1908, וצודק נתן זך באומרו כי אצל ראובני אנו מוצאים חדירה מרתקת ורגישה מאוד לנפשן של נשים. עולמו של ראובני אירוטי וגדוש תשוקות ואהבה, לעיתים עד לצורותיה המשפילות והמעוותות ביותר, אך לעולם אין הוא גולש לתחום התיאור הבאנאלי והזול. עיקר כוחו בכתיבה מרומזת ומאופקת, אשר בנקודות מכריעות הופכת רבת עוצמה, ודי במילה או במשפט כדי לגלגל הלאה את האסוסיאציות, והתיאור יחדור לתהומות נפשו של הקורא.

החלק השני של "עצבון" קרוי  בשם "השער הצר" ומספר בצורה של קטעי זיכרונות, הכתובים בגוף ראשון, על משורר עברי צעיר ושחפן הנמק בבדידות גלותו בסיביר בשנת 1912, ואילו החלק השלישי מתרחש כבר בירושלים בשנת 1914 ושמו "הלך", וצירו סובב סביב גיבור שונה, ומזדמנים בו שוב שני גיבורי החלקים הקודמים.

"עצבון" הוא אפוא כמין טרילוגיה-זוטא המקדימה במיבנה שלה את הטרילוגיה הגדולה והמקפת "עד ירושלים". דרך עבודתו של ראובני היא כך, שגיבור שהינו עדיין דמות צדדית בחלק הקודם, הופך לדמות ראשית בחלק הבא, ואילו על גורלם של הגיבורים האחרים אנו שומעים לרוב כעל עניין צדדי, משום שהחלק החדש עומד תמיד בסימן מסכת דמויות חדשה, ולעיתים מקום ונוף אחרים ושונים.

הטרילוגיה "עד ירושלים", בנוסחה האחרון, תוקנה ושוכתבה בחלקה על-ידי המחבר, והיא מספרת על ארץ-ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. הספר הראשון, "בראשית המבוכה", מתאר את חייו הקטנים ומלאי ההיסוס ונמיכות הרוח של ציפרוביץ, רואה החשבונות במערכת כתב-העת הפועלי "הדרך", המופיע בירושלים. חלק מגיבורי הספר, וכתב-העת עצמו, מעוגנים בתקופה ובהתרחשויות ריאליות, ובהם הווי כתב העת "האחדות" שהופיע באותה תקופה בירושלים, ודמויותיהם של ברנר, של יצחק בן-צבי (מקודם שימשילביץ, אחיו של המחבר) ושל דוד בן-גוריון. בספר מתוארת פרשת מאסרם של בן-צבי ובן-גוריון על-ידי התורכים, וכיצד הגלה אותם ג'מאל פשה מירושלים לחוץ-לארץ.

הספר השני "האוניות האחרונות", מספר על חייו של הסופר גדליה ברנצ'וק ונדודיו מירושלים למושבות וליפו, בניסיון לצאת את הארץ השרוייה במלחמה. בשני הספרים הללו פורש ראובני יריעה מרתקת מחיי היישוב היהודי בימי המלחמה תחת שלטון התורכים. תקופת הארבה, ההתעתמנות וג'מאל פשה. הציר עליו סובב חלק ניכר משני ספרים אלה הוא השאלה אם להישאר בארץ תחת שלטון התורכים או לנטוש הכול ולברוח.

החלק השלישי והסוער ביותר בטרילוגיה הוא הרומאן "שמות" המספר על גורלו של נגר צעיר בשם מאיר פינק, שהופיע כדמות צדדית בסוף הרומאן "האוניות האחרונות", ואילו עתה, בהשתקעו בירושלים, ובנשאו לו נערה מבני היישוב הישן, הוא נהפך לגיבור מרכזי וטראגי של עלילת חיים מרתקת.

"שמות" הוא ללא ספק חלקה הטוב ביותר של הטרילוגיה, באשר הוא קרוב יותר אל החיים מן השניים הקודמים. חוויות מערכת "הדרך", ולבטיו של הסופר ברנצ'וק, המספר ברומאן על כתיבת רומאן – משמשים לעיתים כמין חיץ בפני הקורא, כאשר הנושא העיקרי לעיתים אינו החיים עצמם אלא כתיבה על אודותיהם, ואילו ב"שמות" מתגלות ומתנגשות סערות יצרים עזות, עולם של פשע, זנות וחיי-מין מסולפים, עולם של מאסרים, רעב ועבודת כפייה בצבא התורכי, ובצידם עולם נכסף של טוהר, אהבה וקדושה.

לקורא ב"שמות" דומה כי סערה עזה חלפה על פניו והותירה אחריה עקבות של הרס וחורבן. כך גורלם של גיבורי הסיפור, וכך היו עונייה, השפלתה וכאבה של ירושלים היהודית בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר חלק רב מתושביה מת ברעב, במחלות ובשירות של כפייה בצבא התורכים.

הסיפורים

קובץ כל סיפוריו של ראובני שהופיע לאחרונה חופף מבחינה כרונולוגית את התקופה המועלית ב"עצבון" וב"עד ירושלים", ויחד עם זאת מרחיב ומתרחק, הן לתחילתם של מחוזות הילדות בארץ רוסיה, והן לתיאורם של החיים הארץ-ישראליים בשנות המאנדאט הבריטי. ההיצמדות ההדוקה לתקופה ולמקום, ובוודאי גם המשקע האוטוביוגראפי – מאפיינים את קובץ הסיפורים כפי שאיפיינו את הרומאנים. יש בסיפוריו של ראובני טובים, ויש טובים פחות, אך בהופיעם יחדיו – נוסף מימד השרשרת על ערכו הייחודי של כל סיפור וסיפור, ואף כאן קורה דבר דומה למיבנה הנמשך והולך של הטרילוגיות. כמעט לכל סיפור מקום וגיבורים אחרים, ובכל זאת קיימת תחושה כי הכול שייך לרציפות סיפורית אחת המאפיינת תקופה ודרך חיים.

סיפוריו הראשונים של ראובני מתארים פרקי ילדות מרתקים והווי חיים של ילד יהודי בכפר רוסי שרובו מיושב על-ידי לא-יהודים. מכאן עובר ראובני לספר על פרקי חיים בניו-יורק בראשית המאה [ה-20] ובהם סיפור מעורר ומוזר בשם "בבית המרפא", המספר על חיים בבית-משוגעים.

יתר הסיפורים כמעט כולם מקומם בארץ-ישראל. שוב אנו פוגשים בנופים המוכרים של ירושלים בימי מלחמת-העולם הראשונה, על דמויות גיבוריה התוהים ותמהים לאן יפנו וכיצד יימלטו. אך היריעה הארץ-ישראלית מתרחבת.

בסיפור "על יד הקיר" מתאר ראובני הווי של מושבה קטנה בגליל בימי ראשית השמירה העברית המאורגנת של "השומר", ואנו פוגשים דמות המזכירה באופייה את לישאנסקי הידוע. ואילו בסיפור "אחרית אונו" עולה בפנינו עולמה של המושבה הוותיקה בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, וסער רדום של יצרים המתפרץ והופך גורלות אדם.

ועוד יש בסיפוריו נופים של תל-אביב בעודה עיר קטנה, של ירושלים, והווי האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. והסיפור המעניין על הקפיטן האנגלי לזלי וור, החי בעולם בדוי משלו, מלא הערצה למזרח ושינאת יהודים, עד אשר אשתו נאנסת על-ידי רועה ערבי, ועולמו חרב עליו בבת-אחת.

יצרים

אותן תכונות של ראובני כמספר, שציינו ברומאנים שלו, מצויות גם בסיפוריו הקצרים. תמיד רוחש בהם עולם של יצר, של אהבה שלא באה על סיפוקה, ושל תאווה, חולנית לעיתים. אך לעיתים רחוקות באה ההתפרצות, ובבואה – מוריד ראובני מסך על גיבוריו, ומסתפק לרוב בתגובה מוחצת אחת, במשפט הנחרת בזיכרון, כדי לאפיין עד לתהומותיה את הסיטואציה האירוטית.

כך למשל אנו יודעים על חייו של לנדא בן השבעים עם רוליה, שיכלה להיות בתו, בעיקר על פי תגובותיו של בעלה, ישראל, החולה המשותק הרתוק למיטתו. וכך ביתר הסיפורים. ומכאן הכוח המחשמל אשר בתיאוריו של ראובני, שמצד אחד הינם נועזים מאוד, ומצידם האחר מאופקים ומכסים על תהומות. ולא רק בצידם האירוטי של כתביו כך, אלא בכל מניע, בין אם הוא בעולם הילדות, ובין בבית-משוגעים בניו-יורק. כך למשל מומחש מותה הקרוב של הסבתא בסיפור "זעזוע ראשון" על-ידי שאלתו התמימה של הילד – "סבתא, האמת היא שתמותי?"

כי יש וראובני מהתל בקורא. הוא רוקם סיפור עלילה ממושך ומרובה בפרטים צדדיים של תיאור ושיחות, הוא כאילו מיישן את הקורא, מניח לו להאמין ששום דבר לא יקרה, ואז, בבת-אחת, כאקורדים חזקים של סימפוניה, שולף ראובני את תמצית הסיפור, את פיסגתו ונקודת המהפך שבו – והקורא נתפס, ומביט אחרת על חלקו הראשון של הסיפור, שמתנהל כביכול על מי-מנוחות.

עניין מחודש

וכאן עלינו לחזור אל השאלה שהעלינו קודם לכן והיא: מהי הסיבה לעניין, המתחדש והולך עתה, שמגלה הקורא העברי ביצירתו של ראובני?

ראובני אינו ולא היה בגדר נעלם לקהל הקוראים בארץ, אך משום מה רחק והלך מקהל הקוראים הצעיר, וזאת מפני כמה סיבות. האחת, שפעולתה לחיוב ולשלילה גם יחד, כרוכה בתוכנית הלימודים המעוותת. סופרים שנכנסו לתוכנית – ידועים, ואילו אחרים, שספריהם יצאו לפני שנים רבות ומאז לא הופיעו במהדורות חדשות ושוות לכל נפש, כמקרהו של אביגדור המאירי והרומאנים המרתקים שלו – סופרים אלה פשוט אינם בנמצא לקורא הצעיר העומד בעשור השני והשלישי של חייו. לרוב הוא כלל אינו יודע על הסופרים הללו, ואם הוא יודע עליהם – אינו יודע על ספריהם. ואין מדובר בידיעה לימודית, אלא בידיעה שיש חומר קריאה מרתק בעברית, אשר משום מה נשאר עלום מן הקורא.

אך לגורל הספרות היגיון משלו, הסופרים הנלמדים בבית הספר הולכים ומשתחקים ומאבדים את ערכם הראשוני בעיני התלמיד, ואילו סופרים אשר לא ידע על קיומם ואשר המורים וספרי הלימוד לא המאיסו אותם עליו – נראים לו לפתע באור חדש וקוסם, ומעניקים לו את שמחת הגילוי והפגישה הראשונה, הטרייה, עם עולמות גנוזים.

זאת ועוד, חלק ניכר מנופיו של ראובני קשור להיסטוריה של היישוב היהודי הארץ-ישראלי בעשורים הראשונה של המאה [ה-20]. נופי ירושלים העתיקה, נחל קידרון, הר הצופים וכל חלקה המזרחי של העיר, להם הקדיש חלק כה רב של כתיבתו. והנופים הללו נתגלו רק לאחרונה [אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967] בפני דור הקוראים הצעיר. ותגלית זו העניקה ממשות, ומימד נוסף של מציאות לנופיו של ראובני.

ועל כל אלה אפשר להוסיף את נטייתו המובנת של דור הקוראים הצעיר למצוא את שורשיו בארץ ולהעדיף לא פעם ספרות ארץ-ישראלית שנופיה קרובים ומוכרים על פני ספרות שהורתה ולידתה בהווי ובנוף זרים ורחוקים. לא צריך להיות דווקא "כנעני" כדי לבחול במקראות של בית-הספר היסודי הישראלי.

אך כל אלה אינם אלא גורמים שוליים. הסיפורים והרומאנים של ראובני עומדים בזכות עצמם, בזכות ערכם הספרותי והעולם שהם מעלים, ולו היו הוצאות הספרים שלנו עושות קצת יותר להפצת ספר הכיס הזול והמשובח בקרב קהל הקוראים – לא היינו נזקקים למגלים ולנשכחים בספרות העברית. לעיתים כל הנשכחוּת אינה אלא פרי אוזלת-יד להוציא מהדורה חדשה ופופולארית של ספר ישן וטוב.

* כל סיפורי א. ראובני. הוצאת ראובן מס, ירושלים. 400 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

ככלות התאווה לתאר

שיחה עם א. ראובני

פורסמה לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 9.8.1968

לפני 51 שנה

באתי אל ביתו של א. ראובני, הסופר בן השמונים ושתיים, תוך סקרנות לשמוע על עולמם המסוכסך של הדמויות שהעלה ברומאנים ובסיפורים שלו. עולם של אהבה, מעשי-שוד, מחתרת, רוסיה, סיביר, ירושלים, מלחמת העולם הראשונה, חשיש, זנות, לסביות, הומוסכסואליזם, יהודים, ערבים, תורכים, עלייה-שנייה ויצרים עזים.

פגשתי איש ממוצע-קומה וחיוני הנראה צעיר מכפי שנותיו ואשר משקפיו מסתירות חיוך בהיר ומבטו מרוחק במין פליאה מתמדת ותהייה על בן-שיחו.

שאלתי אותו על הנשים שאותן כה היטיב לתאר, מפני מה אין הן זוכות באהבה? האהבה בספריו תמיד סופה רע. האם מתבטא בכך חלק מראיית העולם שלו? כיצד נראים הדברים בעיניו עכשיו, ממרחק השנים?

דברים אלה הולכים וחוזרים כל דור ודור, הוא עונה נוסח קוהלת, ודוחה מלפניו את השאלות. אין לו מה להוסיף על מה שכתב ברומאנים ובסיפורים שלו. אף פעם לא דיבר על גיבורי ספריו, רק תיאר מה שהיה לנגד עיניו.

משתררת שתיקה.

מוטב יספר לי על חייו, הוא אומר כדי לחלצני ממבוכתי. הוא נולד ברוסיה, באוקראינה, בעיר פולטבה בשנת 1886, ושם גדל עד שמלאו לו שבע-עשרה שנים מבלי לעשות כלום: לפי טבעו לא יכול היה ללמוד שום מקצוע, וחוץ ממה שעניין אותו, לא נכנס דבר למוחו, לא דקדוק ולא חשבון. וכך נשאר בלי השכלה. הוא טען בפני הוריו: מה יהיה ומה יעשה? מוטב יסע לאמריקה. נתנו לו מאה רובל ובשנת 1904, והוא אז בחור כבן שמונה-עשרה, נסע לאמריקה. הוא עבד שם בכל מיני עבודות. בבוקר היה יוצא ועובר על יד בתי-החרושת ושואל: "Need any Help?"  – וכך התגלגל וחי שנתיים.

(על תקופה זו הוא כותב בסיפורו "קיסם" המתאר חיי פועלים בניו-יורק, וכן בסיפור גדוש אווירה מוזרה ומפחידה "בבית המרפא", פרי ניסיונו בעקבות עבודתו כאח-מעשי בבית משוגעים בעיר).

בינתיים פרצה ברוסיה מהפכה, והוא הצטער מאוד על כי בתקופה הרת-גורל זו עזב את הארץ. הוא אסף כסף לכרטיס ונסע לרוסיה. עד שבא ב-1906 כבר דעכה המהפכה, והממשלה ענתה על כך בפוגרומים נגד היהודים, הן מפני שיהודים מילאו תפקיד פעיל בכל ההתקוממויות, והן כדי להטעות את דעת הקהל. נוסדו אגודות "המאה השחורה" ו"רוסים אמיתיים".

נגד הפוגרומים הוקמה הגנה עצמית. הוא  עזר לבן-צבי (אחיו המנוח, יצחק בן-צבי) בענייני נשק. לא עברו שלושה שבועות לבואו, נערך חיפוש בביתם ומצאו אקדחים ודינאמיט ואסרו את כל משפחתם. בן-צבי והוא לא היו בבית, לכן אסרו רק את ההורים ואת האחות הקטנה. לאחר שני ימים התייצב ואסרו גם אותו. לבן-צבי לא נתנו החברים ללכת להיאסר משום שתפקידו חשוב היה: בן-צבי נמלט לליטא ומשם הגיע אחר נדודים לארץ-ישראל.

יחד עם דודתו (שהיתה אשתו השנייה של אביו, אחר מות אימו) היו כלואים שנתיים בכלא פולטבה עד למשפטם. אחרי המשפט הגלו אותם השלטונות לסיביר "לכל ימי חייהם." מקום הגלות היה במחוז על נהר טונגוסה, בצפון הרחוק. המקום גבל עם מושבם של אנשי-יער טונגוסים ויקוטים, עמים מונגוליים שבסיביר. הוא נפגש הרבה עם טונגוסים ואפילו חיבר מילון קטן בשפתם אשר הלך לאיבוד עם יתר ניירותיו בבריחה.

אביו פתח שם חנות-מכולת והיה מוכר לאיכרים את צרכיהם והם משלמים לו בעורות של שועלים, זאבים ודובים, ובדגים. שנה אחת שהה ראובני הצעיר על גדות הטונגוסקה, ולבסוף נידבר עם עוד גולה אחד, יהודי-אנארכיסט, לברוח.

אני מזכיר את הסיפורים ה"סיביריים" שלו: הרומאן הראשון "עצבון" בו מסופר על משורר צעיר ושחפן, קנופ, שהוגלה לסיביר, וכן סיפוריו "החלוץ" ׁׁ(על בחור יהודי שהתחתן עם טונגוסית) ו"במסע הרחוק". ומכאן ליסוד הביוגראפי שבכתביו: ב"עצבון" הוא מספר על נערה יהודייה נבוכה ו"מודרנית" הנמצאת בחברת מהפכנים-לשעבר, שודדים-אנארכיסטים, תועי-דרך, "אינטיליגנטים", בעיר רוסית, מן הסתם פולטבה, ערב גירושו לסיביר.

נדודים

הוא דוחה את הניסיון לראות את כל יצירתו כביוגראפית. אמנם כתיבה היא אמיתית שעה שיש בה דברים מן החיים, אי-אפשר להמציא כך סתם דמויות, אלא מתוך צירופי יסודות קיימים. אך אין הדמות בסיפור יכולה להיות פוטוגראפית, כי אז איננה מעניינת. תיאורו האמיתי של אדם מתגלה על ידי מסירת האופייני לו ולא באוסף פרטים מקריים. מכל מקום, אין הוא דוחה כליל את השפעת נדודיו על נופיו. עובדה, כל רומאניו וסיפוריו מסודרים על פי סדר זמני נדודיו.

כיצד ברח מסיביר?

נודע לו שהלבלר של הכפר בו ישבו מוכן לתת "נייר" המשמש כמין פאספורט, בעבור שלושה רובלים. חברו לא הצליח להשיג "נייר" זה וקנה פאספורט מצועני וקצת "תיקן" אותו. הם קנו סוס ועגלה ויצאו לדרך. נסעו כמאתיים קילומטר, הסוס כבר נחלש מאוד, עד שהגיעו לנהר לנה שהוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בסיביר.

עוד בהיותו בטונגוסקה שמע כי בצפונו של נהר לנה גולה יהודי למדן ורב בשם פסטרלקה. על יהדות, מעיד ראובני על עצמו, לא ידע הרבה, גם לא עברית, והיה סקרן מאוד לדעת מיהו אותו מהפכן ולמדן פסטרלקה. רק אחר שנים פגש בבואו לארץ את אותו פסטרלקה, והתגלה לו כי הלה השיג בצאתו מרוסיה פאספורט של איש בשם הרצפלד וכך נישאר שמו בינינו עד היום.

בהגיעם לנהר מכרו בחצי-חינם את הסוס עם העגלה לאחד האיכרים. האיכרים היו סבורים שהם כורי-זהב שנסעו להתעשר, והניחום לנפשם תמורת בקבוק יי"ש. זה היה בחודש דצמבר, אמצע החורף. והם רצו להגיע לאירקוטסק. אמרו להם שמצויים בכפר איכרים שבאו מכפר בסביבות אירקוטסק והביאו עימם סחורה, והם שבים ריקם לביתם, אולי יקחו אותם עמהם. ואכן הסכימו הללו לקחתם תמורת שלושה רובלים מרחק של כשבע-מאות קילומטר. הם ישבו בעגלת החורף, ולאחר שנסעו מרחק קילומטרים אחדים בלבד, החלו קופאים בקור. האיכרים עצמם הלכו ברגל כל הדרך כדי לחמם את עצמותיהם. לא היתה ברירה אלא ללכת עימם ברגל, וכך שלושה ימים, תמורת שלושת הרובלים.

באירקוטסק הגיעו לגבול רוסיה-יפן, עברו באיזור שהיה תחת שלטון יפני, ושהו בחרבין שהיתה קונדומיניון רוסי-סיני. באותו זמן פרצה שביתה של פועלים יפניים נגד השלטון האמריקאי באיי הוואי, והאמריקאים גייסו בחרבין איכרים רוסיים לעבוד אצלם. הוא הלך למנהל האמריקאי והציע עצמו לעבודה בתור תורגמן. עבד שם כחודשיים ואף הצליח להכניס את חברו לעבודה. לאחר שצבר כסף עבר לשנחאי, ומשם דרך סינגפור, ציילון והודו, עד שהגיע לפורט-סעיד. 

(על אותה תקופה סיפורו "המחבב" אודות שני נוסעים יוצאי רוסיה הנפגשים על סיפון אונייה באוקיינוס ההודי, ועולה ביניהם זכר עלילת עגבים מכוערת ברובע הפנסים האדומים בשנחאי, עת האחד מהם בעל קטינה סינית כבת שמונה).

בפורט-סעיד לא הניחו לו לרדת. בהודו פרצה אותה תקופה מגיפת הדבר, ולאונייה, שהיתה רוסית, לא הרשו להתעכב. עם פאספורט רוסי שרכש בינתיים מאיכר פראבוסלאבי ירד מן האונייה בקונסטנטינופול ונוכח לדעת כי כספו אזל. ברוב חוצפתו הלך עם הפאספורט לשגריר הרוסי ואמר לו שנשאר בלי כסף וכי לא הניחו לו לרדת בפורט-סעיד. בינתיים הגיעה אונייה רוסית מאודיסה, ובהשפעת השגריר לקחה אותו חזרה לפורט-סעיד. מפורט-סעיד נסע באונייה של החדיבה, אונייה תורכית, והגיע לארץ-ישראל בשנת 1910.

ביפו חשבוהו לאיכר רוסי-פראבוסלאבי ונהגו בו יחס מיוחד בלא כל אותם קשיים שעשו לעולים היהודיים. לקחו ממנו את הפאספורט ואמרו לו שאמנם להשתקע בארץ אסור לו, אך הפאספורט יוזחזר לידיו בצאתו את הארץ ולאחר שיסיים את ביקורו במקומות הקדושים. ומאז נמשך "הביקור". הוא חי כל שנותיו בארץ ואף עבר כאן את מוראות מלחמת העולם הראשונה, אותן תיאר בטרילוגיה "עד ירושלים".

אידיש ורוסית

שרה אשתו כיבדה אותי בגלידה, פירות ותה-בחלב ושאלה אותי לשלום כל קרובי משפחתי הזכורים לה. עתה מתגוררת משפחת ראובני בדירה חדשה, בבית-משותף בבית-הכרם. עד לפני עשר שנים גרו בזכרון-משה. הרהיטים נושאים עדיין חותם תקופה אחרת. שולחן כתיבה מרופד בבד ירוק. ארון מזוגג לספרים. תמונות ותצלומים רבים על פני קירות הבית. באמצע החדר שולחן משפחתי גדול וכסאות סביבו.

מה היתה ראשית כתיבתו?

בצעירותו כתב רוסית. בניו-יורק כתב באידיש, וכך גם בסיביר. כל הדברים האלה הלכו לאיבוד בבריחתו. מירושלים החל לכתוב ברוסית. כתב לשבועונים יהודיים ברוסיה. לפרופסור רוסי שאסף חומר על השומרונים, תירגם ספר מאנגלית לרוסית. פרנסתו כל ימיו על תרגומים. הוא לוקח אותי לארון הספרים. בצד מדף שלם ובו כל ספריו ומחקריו וספרי אחיו המנוח יצחק בן-צבי – מדף המוקדש לעשרות הספרים אותם תירגם, בהם "טבע העולם הגשמי" לאדינגטון, "תולדות התרבות" לוויל דיוראנט, ו"המשיחיות המדינית" לטלמון, ועוד מיצירותיהם של ג. בראנדס, בלזאק, סטנדהאל, אנאטול פראנס, גונקור, וולטיר ורבים אחרים.

הרומאן הראשון שלו, "עצבון" נכתב לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש. ב-1920 נדפס הרומאן בהמשכים בשפה זו בעיתון "די צייט" בניו-יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב"העולם" ולאחר מכן בספר בהוצאת טברסקי-שטיבל בתר"ץ [1930]. לקראת המהדורה המודפסת ערך את הרומאן בצורה יסודית וזו היתה כבר לשונו.

גם הטרילוגיה הגדולה שלו נכתבה במקורה באידיש. החלק הראשון "בראשית המבוכה" בשנים 1917-1918, תורגם על ידו לעברית, נדפס ב-1920 ב"האדמה" של ברנר, ומאוחר יותר בשנת 1930 בשני ספרונים קטנים (ורודים) בהוצאת "אמנות". החלק השלישי, "שמות", נדפס הן בהמשכים והן בספר באידיש, באמריקה. חלק זה, יחד עם החלק השני "האוניות האחרונות", תורגמו על ידו מכתב-יד לעברית והופיעו: "האוניות האחרונות" (1923) ו"שמות" (1925) בהוצאת שטיבל בוורשה. בשנת תשי"ד [1954] הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בשם "עד ירושלים" בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה הרבה בשפה, אך לא בתוכן. הרומאן האחרון שלו, "גלגול נשמות", הופיע בהוצאת ניומן בתשכ"ו. [1966].

"האחדות"

בינתיים הוא ממשיך לספר על עצמו: יסדו בירושלים – בן-צבי, בן-גוריון, זרובבל ורחל ינאית – את "האחדות" וצירפו אותו אליהם ככותב מאמרים מדיניים. גם ברנר היה איתם: אמנם כתב בראשונה ל"הפועל הצעיר", אך באחת מיצירותיו מצא העורך, אהרונוביץ, את דמות עצמו ונעלב עד למאוד. ברנר עזב את יפו ועבר לירושלים לעבוד ב"האחדות". עבודתם היתה במשכורת דלה מאוד. היתה תקופה בה גרו כולם בחדר קטן וישנו על גבי מחצלאות הפרושות על הרצפה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה וירושלים הותירו רושם מכריע על יצירתו. ב"הלך", חלקו השלישי של "עצבון", מגיעים לירושלים המפכן-השודד-האנארכיסט לינקר, והמשורר-השחפן קנופ, לאחר גלותם בסיביר. לינקר מגלה את החשיש, את השחיתות, ואת הנירפות שבאוריינט. בסצינה האמסונית אופיינית לספר כולו הוא נפגש בפעם האחרונה עם זינה, גיבורת הספר, בירושלים.

ב"בראשית המבוכה" וב"האוניות האחרונות" מסופר על ציפרוביץ, רואה-החשבונות של עיתון "הדרך" המופיע בירושלים, ועל הסופר ברנצ'וק, אף הוא ממשתתפי העיתון. דמויותיהם של בן-צבי ובן-גוריון מופיעות בשמות בדויים ומסופרת פרשת גירושם מהארץ בידי ג'מאל-פשה.

האם ברנצ'וק הוא ברנר?

לא. בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום, קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זאת היתה הכוונה. פשוט עבר זמן רב מאז.

"על יד הקיר", סיפור אותו כתב ב-1912, מתאר הווי שומרים במושבה גלילית, ובו לראשונה באותה תקופה נכתב על "השומר" לא בצורה אידיאלית אלא ריאלית, עם הרבה רעל ואינטריגות. אחד השומרים, בגסיסתו, מוציא החוצה את כל "הכביסה המלוכלכת" של חבריו ושל המושבה, ואין יודעים איך להשתיק את ההולך למות. כך כתב, גם האורות, גם הצללים. על פי טבעו הוא כותב דברים כמו שהם, בלי אשליות.

יחסים נוסח האמסון?

הנה זינה: כך היו הלכי הרוח בנעוריו ברוסיה, שיחות ארוכות על טולסטוי, ניטשה, ישו הנוצרי (קנופ כותב רומאן על ישו). ערב המהפכה [של 1905 ברוסיה]. כמין תחושה של הפקרות המתבטאת גם ביחסים שבינו לבינה. רוח הספרות הרוסית היתה מלאה הפקרות באותו זמן, וגם על צעירי היהודים השפיעה, ומכאן האווירה המיוחדת של חופש ביחסים. צעירים החיים כמעט בלא משפחה.

לינקר ב"עצבון" הוא איש-בוהימה, כמו "ביטניק" של זמננו. והוא מסתובב בעולם, ואינו מוצא כר פעולה לעצמו. ברוסיה, בפרט אחר המהפכה, נשארו הרבה אנשים כמוהו שאיבדו כל בסיס. ערב המהפכה קמו, לשם המלחמה עם השלטונות, להקות בריונים שהיו נוהגים לעשות "אכספרופריאציות", היינו – מעשי שוד. עשו לטובת הרעיון ולעיתים גם לטובת עצמם. מהם שהתגלגלו הנה וניסו גם פה, בירושלים, לחזור על מעשי גבורותיהם. אלא שהקרקע כאן לא היתה מספיק פורייה עבורם. היה יסוד אנארכיסטי חזק באנשים שבאו לכאן.

ב"עצבון" מתוארת תמונה מרשימה. לינקר הגוץ וזינה נפגשים במסיבה. היא לועגת לנמיכות קומתו ואומרת לו שכדי להגיע אליה עליו לעלות על כיסא. הוא אינו מהסס ועושה כך מול פניה, באמצע החדר, ומביאה לידי מבוכה קשה ובושת-פנים.

אני נזכר באווירתן המיוחדת של פגישות רוויות מתח עז בנשפים שמתאר האמסון ב"מסתורין", "פן" ו"ויקטוריה" – דו-קרב של מחוות ועלבונות הדדיים הנמשך והולך בין גיבורו לבין הנשים באמצעות מעשים תמהוניים בפומבי.

האם נכון יהא לומר שב"עצבון" הושפע בהרבה מהאמסון?

הוא מחייך. צריך לראות. מאז שנדפס "עצבון", זה קרוב לארבעים שנה, לא קרא בו. "אם אתה אומר ודאי אתה יודע שהרי קראת בו לאחרונה."

הוא מביט בי כמצפה למשהו, ולאחר שהות קלה ממשיך: "ודאי, האמסון, בתרגום רוסי, היה נפוץ מאוד ביניהם בצעירותם. הספרות הרוסית היתה ספרותם. גורקי, אנדראייב, צ'כוב. ומן הקודמים: טולסטוי ודוסטוייבסקי."

אין השקפות

"וזינה?"

אני מנסה כוחי פעם נוספת לפענח את יחסו לגיבוריו – מוזרותה, קשיחותה כלפי חוץ ומבוכתה הפנימית, רוע ליבה – האם יש בכך משום נקיטת עמדה שלו עצמו, תחושת עולם?

כלפי מה?

נשים. אהבה. הרי לעולם אין האהבה אפשרית אצלו.

משתררת שתיקה.

לא. אין לו השקפות. פשוט, זינה היתה כזאת.

הוא מרגיש שהוא מאכזב אותי ומתנצל: יש לו הרגשה שאני כל הזמן רוצה לשמוע משהו שאין הוא יכול לתיתו לי.

לא. לא. זה בסדר... אני מפזר מילים.

הוא מתכנס לתוך עצמו במבט מרוחק של נחקר שלא הצליח להפיס את דעת חוקרו. "בבקשה המשך..." הוא אומר לי.

מדוע המיבנה המשולש ב"עצבון"? שלושה חלקים בהם מסופר הסיפור בכל פעם מנקודת מבטו של גיבור אחר? האם זו הקדמה לדרך הכתיבה של הטרילוגיה?

זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון-מאקאר,  על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר קצת גם על האחרים. עלה בדעתו ב"עצבון" שיכתוב שלושה חלקים, שלושה אנשים, ובכל חלק יתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים, כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים, שלושה אנשים והיחס ביניהם בשלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה. כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי.

ב"בראשית המבוכה" מתוארת זרותו של ציפרוביץ לנוף, לתושבים הערביים. הוא מקנא בפרש ערבי הרוכב על סוס. ב"עצבון" יש כמין טמיעה שלילית: לינקר לוקח חשיש, שוקע בהזיות, שותף למעשי סחיטה של עיתונאי ערבי מפוקפק המתקיים על דמי לא-יחרץ. ב"שמות" חוזר לייזרקה מן הצבא התורכי כשהוא נגוע במורסות מידבקות – באחוריו, ומתחבר מיד אל עולם-תחתון ירושלמי של תורכים, ערבים ויהודיות, של זנות וזיופי מטבע.

ושוב אני מנסה להביא אותו לווידוי אישי: באיזו מידה הוא עומד מאחורי דמויותיו? האם יש השקפת עולם המנחה את כתיבתו?

והוא מתחמק מלהשיב. חלקה המכריע של כתיבתו הסיפורית, הוא אומר בעצב מהורהר, ממרחק השנים – הסתיים כבר בשנות הארבעים [למאה ה-20].  מאז כתב אמנם ספרי מחקר רבים בהיסטוריה ישראלית ובתולדות עמים שמִיים קדמוניים, התפלמס, ביקר, אך רק "רומאן-לא-רומאן" אחד (על פי הגדרתו בראש הספר) הוציא בשנים האחרונות: "גלגול נשמות" (כתיבתו הסתיימה ב-1957 והספר הופיע ב-1966). זהו "סיינס פיקשן" הגותי המספר על חולה סרטן הנוטה למות ומבקש לשמר את מוחו. מבצעים ניתוח השתלת-מוח, תחילה מאוחסן מוחו בראש כלב (זו פרשת ההתכלבות) ואחר כך בגוף אדם אחר שוויתר בייאושו על עצמיות נפשו והסכים לניתוח. הניתוח אינו עולה יפה מבחינה נפשית. שני בעלי האישיות מתנגשים ביניהם תוך ויכוחים ועלבונות אכזריים, עד לסוף הבלתי-נמנע.

התאווה לתאר

מפני מה חדל לכתוב ספרות יפה?

הוא מעיד על עצמו כי יצירתו הסיפורית נבעה רק מן התאווה לתאר. כאשר חש כי אין לו יותר מה לתאר, חדל לכתוב סיפורים ורומאנים.

איך נעשה אדם סופר? כל אדם נבון יכול לכתוב סיפור או רומאן, לראות וללמוד מספרים אחרים ולעשות ספר על פי מתכונתם, אך אם אין לו כישרון טבעי תהיה יצירתו עניין מכני.

הסופר האמיתי יכול שלא להיות כלל משכיל. אמן אמיתי הוא מי שיש לו תאווה לתאר. זה היסוד של כל אמנות. הנה סומרסט מוהם, שהוא כל כך מעריכו – הוא היה רופא ועזב את הרפואה כי התאווה לתאר תפסה אותו ולא הרפתה ממנו עד סוף ימיו. אצל סופר אמיתי נובעים תיאוריו מתוך החיים ומתוך האינסטינקטים שלו. אי-אפשר לחבר סתם סיפור, בלא קשר, אף על פי שכל בני האדם יסודות יצריהם שווים – קיים שוני בחיי היחיד. הנה קרא סיפור בעיתון על אדם שרצח בהתקפת אמוק שלוש נפשות בניו-יורק, ברח בלא להיתפס, ורק אחיו, בעיר אחרת, בפניו התוודה על מעשהו – קם והסגיר אותו למשטרה. מה כאן טבעי? האם הסיפור הוא "טבעי"? תלוי מה עושים בו. כיצד מתארים. אם יתואר נכון כל שהתרחש בנפשו של הרוצח – יהיה הסיפור טבעי.

הסופר האמיתי – התוכן חשוב לו ולא הקליפה. כך ברנר שלנו, וכך דוסטוייבסקי הרוסי, שהיה שטוף כולו בתוכן. הוא לא שעה הרבה ליופי כתיבתו, ובלבד שיאמר מה יש לו לאמר. והמבקרים אמרו עליו בשעתו כי הוא כותב כמו כתב-עיתון, המודיע על שריפה או איבוד-לדעת.

יש רק בודדים, עתירי-הרוח, שהם גם רגישים, רגישים מאוד, ללבוש, לצורה החיצונית, לתיאום השלם בינה ובין התוכן. כך למשל יפה ההתאמה בסיפורי האמסון בין לשונו ותיאוריו הפיוטיים ובין תוכנם הפסיכולוגי והמציאותי.

ויש גם אחרים, סופרים גדולים, שתוכנם חשוב אבל חוש ההתאמה והמידה לא ניתן להם, והם שוגים בתפארת שווא. למשל גוגול: כראי עקום של ההווי הרוסי ואופיים של הרוסים הוא גאוני, וכמפאר גבורת הקוזאקים הוא פאתטי, מנופח, חסר חוש מידה. וטולסטוי, למשל, מאריך בתיאורי הטבע שלו – לפעמים עד שיעמום. אין כללים מוחלטים לכל דבר חי, וגם ליצירה חיה, ואין שמש בלי כתמים.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, אוקטובר 1968

א. ראובני היה אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי. הוא ואשתו היו בצעירותם בידידות רבה עם אסתר ראב דודתי. לימים הבאתי מכתבים שלו אליה ב"ימים של לענה ודבש" (1998). הראיון נערך בביקור בביתו בשכונת בית-הכרם בירושלים בסוף חודש יולי, ובשם "ככלות התאווה לתאר" פורסם ב"משא" ב-9.8.68. הראיון הפך למקור חשוב לחוקרי חייו וכתיבתו. מעטים טרחו עד אז לראיינו.

אהרון ראובני ואשתו שרה קיבלו אותי בסבר פנים יפות, גם שאלו על אסתר, שאותה לא ראו שנים רבות, ודיברו עליה באהבה רבה. אבל היה עצב בפגישה, הן משום היותם חשוכי-ילדים והן משום שהפסיק לכתוב סיפורים ורומאנים זה שנים רבות, והתרכז בכתיבת ספרי מחקר והיסטוריה. הוא נתן לי רומאן יחיד שכתב באותה תקופה, "גלגול נשמות" (הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ"ו, 1966) ורשם הקדשה: "לאהוד בן עזר, בברכה, א. ראובני. ירושלים, כ"ז בתמוז תשכ"ח, 23.7.68". הרומאן מספר על השתלת-מוח, ועצוב היה להיווכח בירידת כוח המספר של ראובני.

על ספרו "עצבון" פירסמתי רשימה במדורי "קריאה אפשרית" ב"משא" (שקדם למדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ") ב-14.3.69, וקראתי עד אז גם את הטרילוגיה הנהדרת שלו "עד ירושלים" שכללה את "בראשית המבוכה", "האוניות האחרונות" ו"שמות", וכן את כרך הסיפורים שלו, וגם כתבתי עליהם בהערכה רבה. אבי בנימין המליץ לי בשעתו לקרוא את הרומאנים של ראובני.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998

בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל-אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית-הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת-שלום חמה.

על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב-4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:

טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא "למשל", לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו "גסים", יכולים להיות גם "עדינים"), ולא "טיפוסים" כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא "צילום פוטוגראפי") – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.

אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.

למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי-העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.

בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי-פעם "נשף", כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל "קמשונים", לפני דצמבר 1963!

כותב ראובני:

אמש היינו ב"נשף אלישבע", ב"אסם" שלנו. באו מ"פאר והדר" "החברה" אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.

אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא "זקוקה" לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים-כף. אח"כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ"י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!

הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה"קרנות" בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה "רושם" שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא "מדברת" מתוך שהיא "מעונה" ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).

היום קראתי שירים אחדים מהספר "חרוזים". הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה"חרוזים" על ה"כוס הקטנה"?

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק חמישה-עשר

לילה ראשון ביפו

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מיד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

*

יהושע שטמפפר לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

בליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"

והוא נרדם.

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

אהוד היקר!

מצאתי בציקלוני תרומה צנועה למכתמי הרפאים (הרופאים):

...אָז אָמַרְתָּ לִי, דּוֹקְטוֹר: "עָצוּב, אַךְ בָּטוּחַ –

עוֹד שְׁנָתַיִם-שָׁלֹשׁ, וְאַתָּה נֶעבֶּעךְ מֵת..."

וּכְבָר עֶשֶׂר שָׁנִים כְּמוֹ חָלְפוּ עִם הָרוּחַ,

וּרְאֵה: 'כְּמוֹ חָדָשׁ' אֲנִי חַי וּבוֹעֵט!

סָח הַדּוֹקְטוֹר: "מָזוֹר לַחוֹלֶה זוֹ חוֹבָה, אַךְ

אֶת שְׁבוּעַת הִיפּוֹקְרָטֵס חוֹבָה לְהַפְנִים:

כְּשֶׁפַּצְיֶנְט לֹא מוּכָן לְוַתֵּר עַל חַיָּיו, אָז

הָרְפוּאָה עַד עַתָּה מְחֻסֶּרֶת אוֹנִים..." 

יואל נץ

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני קוראת בתדהמה וגם בחיוך את הדברים שכתב לכאורה עמנואל הרוסי בעיתונך היום. הסופר-המשורר שנפטר בשנת 1979 כותב על תאיר זאדה ועל זדורוב. על משפט דרייפוס אומנם כתב, אבל אין בכתבה הפרדה ואין ציון של המקור. איפה ומתי? ומי כתב את הכתבה הזאת? אנא דאג לתיקון. וגם אני מצרפת הזמנה לערב שאנו עורכים לרגל ההוצאה לאור של שניים מספריו, לזכרו ולהעלאת דמותו של האיש הגדול הזה.

בברכה,

לאה צבעוני

אהוד: כמובן טעות. את המאמר כתב ושלח לי בנו אבנר הרוסי. והזמנתך נמצאת כאן:

 * למר אהוד בן עזר, המימרה היא אמרת כנף או משפט מפתח וציטוט שנאמר בהקשר כלשהו, התפרסם מאוד, נותר בזיכרון ונוהגים לשוב ולהזכירו.

בימים אלה ברצוני לצטט מאוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק שנהאוזן – "קנצלר הברזל", אחד האישים המפורסמים ומעורר המחלוקת ביותר בהיסטוריה! מדינאי פרוסי והקנצלר (ראש הממשלה) הראשון של גרמניה המאוחדת.

בהיותו ראש הממשלה של פרוסיה, הגדולה  במדינות גרמניה, יזם פעילות מדינית צבאית, אשר הובילה לאיחוד גרמניה בשנת 1870.

ציטוט ממנו: "פוליטיקה ונקניקיות הם שני דברים שלא מומלץ לדעת איך מכינים אותם."

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

אהוד: למיטב ידיעתי ישנה עוד אימרה של ביסמרק בהקשר הזה: "לפעמים פוליטיקאי משתמש גם באמת לטובתו [או לצרכיו]" – ואני נוהג להמשיל זאת גם לגבי עבודת הסופר.

* שלום לעורך העיתון. ברצוני להביא לידיעתך שהיום הועברה אליי ברכתו, בסרטון יו-טיוב,  של יהורם גאון לביבי נתניהו ליום הולדתו, בנוכחות משפחתו, וכנראה באירוע. ברכה יפה ומילים בסלע. יהורם גאון אינו מסתיר בברכה את אהדתו ותמיכתו בביבי. בהזדמנות זאת ברצוני להודות לך על פרסום מכתבי. מעצם זה שחשבת שהוא ראוי מספיק לפרסמו בין שורת פובליציסטים מכובדים, הפתעת אותי, הקטנה ממעש, וראיתי זאת כמחמאה. תודה.

אגב יהורם גאון מזכיר בברכתו את אהבתו של נתניהו לארץ-ישראל. ולא יכולתי שלא לחייך  כי הזכיר לי את  הפאתוס  המנופח של אורי הייטנר בדבר אהבתו היוקדת לארץ ישראל... כמניע לאובססיה האנטי ביבית שלו. נורא מצחיק.

כל טוב ובברכה,

חוה ליבוביץ

רמת גן  

* תשובה ליואל נץ – כיצד העץ מקבל משוב על כך שפרי מתוק מיטיב למשוך בעלי חיים לאכול אותו, וכך לפזר את זרעיו.

ובכן, יואל נץ, העץ אינו מקבל משוב ואינו צריך לקבל משוב.

בעץ אחד יש פירות עם תכונות זהות וגם קצת שונות. פרי אחד אדום ממשנהו, ופרי אחד מתוק ממשנהו. בזרעים – יש אפילו יותר מוטציות מאשר בפירות עצמם. ולפעמים עקב מוטציה כלשהי – הפרי הרבה יותר מתוק מהאחרים. בעלי החיים יעדיפו את המתוק יותר ויאכלו אותו יותר מאשר את הפחות מתוקים. וככה, הפרי המתוק יפזר את זרעיו יותר מן הפרי הלא מתוק. במהלך ההיסטוריה, נוצרת תפוצה גדולה יותר של פרי מתוק יותר. וזה לא נעצר. גם בפרי המתוק הנ"ל ייתכנו מוטציות לפרי עוד יותר  מתוק ומושך, שבעלי החיים יעדיפו אותו. זוהי האבולוציה. בצורה זו השוני במשך השנים גדל, עד להיווצרות מינים חדשים.

בנדלה

* משה ניסים: "מגעים בין פוליטיקאי לבין בעלי עיתונים, עורכי עיתונים ועיתונאים היו והינם מעשה שבכל יום. הפוליטיקאי חפץ בסיקור רב ובעיקר סיקור חיובי. כל ראשי הממשלות בישראל, החל בדוד בן-גוריון, היה להם קשר, מו"מ והסדרים עם הבעלים ועורכי העיתונים. אם אנו רואים בפרסום חיובי כשוחד, הרי היה צריך להגיש כתבי אישום רטרואקטיביים נגד כולם.

"הרי ברור הדבר, שהחל מהיום שבו יאשימו את ראש הממשלה היוצא בשוחד בשל פרסום חיובי – שעד עתה לא ראו בו שוחד ועל כל פנים לא הוגשו כתבי אישום בגינו – יהיה צורך להגיש כתבי אישום נגד כל מקבלי הפרסום החיובי שניתן תמורת הדלפות או משיקולים אחרים, ואז מה יהיה על חופש העיתונות. ואם לא יוגשו כתבי אישום, אזי יהיה קשה לסתור את הטענה שמדובר ברדיפה נגד נתניהו."

["הארץ", 29.10]

* לך לעזה! – עוד חבר שלנו בארה"ב, יהודי טיפש ומוכה שנאה לישראל: "הסנאטור האמריקאי ברני סנדרס אמר הערב (שני, 28.10) כי 'זו לא אנטישמיות להגיד שממשלת נתניהו גזענית – זו עובדה.' סנדרס, המתמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארה"ב שייערכו בשנה הבאה, נאם בוועידת השדולה היהודית J Street בוושינגטון ואמר כי ארה"ב צריכה להתנות את הסיוע הצבאי לישראל בשינוי מדיניותה ברצועת עזה.

"'יש לנו זכות להגיד לממשלת ישראל שארצות הברית ואזרחיה משלמי המיסים מאמינים בזכויות אדם ודמוקרטיה, ולא יקבלו גזענות,' אמר. '3.8 מיליארד דולר זה הרבה כסף, ולא ניתן אותו למי שלא מכבד את זכויות האדם והדמוקרטיה.' הוא דרש שחלק מהסיוע האמריקאי לישראל יועבר 'כבר כעת' לטובת סיוע הומניטרי לתושבי עזה. סנדרס הוסיף כי הוא 'מחכה להיות הנשיא היהודי הראשון של ארצות הברית. אם יש עם בעולם שמכיר את סכנות הגזענות והשנאה, אלו היהודים.'"

["הארץ", 29.10]

* גם אנחנו לא סובלים את צלחות הפלסטיק הדקות שהאוכל נופל מהן, ולפיכך גאה ורחב ליבנו לידיעה שעיריית תל-אביב הפסיקה את השימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים בכל גני-הילדים שלה! – אכן, אפשר לשער כי שבריר מאפקט הזיהום של כדור הארץ, ניצל! – אבל כמה שלשולים והרעלות מעיים ודאיים צפויים מעתה לילדי הגנים של תל-אביב מהשימוש בכלים רב-פעמיים (מן הסתם הם עשויים מפלסטיק קשיח)? – אתם באמת מאמינים שבכל גן וגן יהיה מדיח כלים, ושהסייעות, כאשר תתפננה מלהרביץ לילדים – תפעלנה את המדיחים, תכנסנה ותוצאנה מהם את הכלים או פשוט תשטופנה אותם בכיור?

* כל מדינה וכל איזור שידי הרשע הארוכות של איראן נשלחות אליהם, מתפוררים במרחץ דמים – עיראק, לבנון, סוריה, תימן, חצי-האי סיני – וכך עלול גם להיות גורלן של ירדן, ושל אזרחיהן המקוריים והעצלים של "מדינות" המפרץ וסעודיה, ובינתיים הסכנות לישראל הולכות ומתעצמות – אבל התקשורת ומערכת המשפט ואולי גם חלק מהמשטרה בישראל עסוקות בעיקר בדבר אחד, רדיפת ראש הממשלה נתניהו, טינופו, וטינוף בני-משפחתו – באמצעות הדלפות מגמתיות מהחקירות, וכאילו לא קיים כלל הכלל של "סוב יודיצה" –

– וכך הן אינן חדלות לטמטם את הציבור ואת העם היושב בציון – ולכן תיזכרנה לדיראון כל הרשויות שמתעסקות במריחת קקה על ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו במקום להתרכז באיומים הקיומיים על עתידה וביטחונה של מדינת ישראל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל