פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1490

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בחשון תש"ף, 4.11.2019

עם הצרופה העונתית: "מרק כרוב ביתי לחורף".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין. המאמר נדפס בעיתון "הארץ" ב-21 במאי 1995, לפני כ-24 שנים, כ-4 חודשים  לפני רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995. // הפגישה עם רבין. פרק מתוך היומן, יולי 1995, לפני כ-24 שנים. // יוסי גמזו: הַצְדָּעָה לְכַלְבָּה אַלְמוֹנִית. // חובב טלפז: פרק ל"ו – הזדמנות פז לכורדים! // חנן גפן: הנשיא טראמפ – במבחן המציאות. // איילה זמרוני: צו השעה: עליית תוחלת החיים תיטיב עם מי שימשיך לעבוד, ובעיקר איתנו הנשים. // יהודה דרורי: 1. לומר לערבים לאו ברור! 2. תודה למדליפים על כל ההדלפות. // משה איפרגן: התנהלות ליאת בן ארי מטילה צל כבד על החקירות נגד נתניהו. // אמיר לוי: למען שלטון תקין, הפוליטיזציה של מערכת החוק חייבת להיפסק. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.11.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ב. אותו סיפור מנקודת המבט של החתן. // בן-ציון יהושע: מכשפה ושמה מריה. // מרק כרוב ביתי לחורף. // נעמן כהן: תיאוריית הקונספירציה אמת או שקר? // אהוד בן עזר: "עצבון" ל-א. ראובני, 1930. פורסם לראשונה במוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב" ביום 14.3.1969, לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שישה-עשר, יהודה בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[המאמר נדפס בעיתון "הארץ" ב-21 במאי 1995, לפני כ-24 שנים, כ-4 חודשים  לפני רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995]

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

*

בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם רבין

[פרק מתוך היומן, יולי 1995, לפני כ-24 שנים]

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

                                     אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטמפפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכול כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.

* * *

 "קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, 25 ביולי 1995]

* * *

עקדת יצחק

ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כניראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.

ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההווייה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.

תל-אביב                                                                                                        אהוד בן עזר

[נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995, וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]

* * *

יוסי גמזו

הַצְדָּעָה לְכַלְבָּה אַלְמוֹנִית

השפה העברית עשירה בניבים * ובשלל פתגמים בם מוזכר לתפארת *הכלב, ידידו של האדם, כמו "הכלבים * נובחים כאן 'האו האו' והשיירה עוברת" * או "כאן קבור הכלב" וקשה להשתמט * מ"פני הדור כפני הכלב" או מ"קור כלבים" * או הביטוי "טוב כלב חי מן האריה המת" * או "חיי כלב", בקצור: כלבים מסתובבים * חופשי במשעולי שפתנו אם על כך חשבת * אך לכלבה הנקבה כמו לקבצן אביון * כלום לא נשאר לעזאזל מלבד התואר "כלבתא" * וזה אי-צדק מגדרי וחוסר של שיוויון. *  לכן כפמיניסט וכשונא טרור גם יחד * שמחתי לגלות מן הבחינה הביטחונית * שדונלד טראמפ הרעיף שבחים והתמוגג מנחת * מכושר ביצועה של הכלבה האלמונית * שבגבורה הוכיחה שאולי כלב נובח * אינו נושך אבל כלבה נובחת, רבותיי, * נושכת ועוד איך (על זה כבר אין להתווכח) *  ולשירות קרבי של ליידיס יש סופסוף אשראי. * כי הכלבה הזאת מראה שאין זה קאלאם פאדי * כש- bitchכמוה מקפידה שם על קוצו של יו"ד * כשהיא רודפת אחר אבו באכר אל בגדדי * עד שרוצח-המונים כזה מחזיר ציוד. * ורק חבל על ילדיו אותם קטל בנפץ * במנהרה ללא מוצא כמו אסד וכמו שאר * ההומאניסטים הערביים שאין להם כל חפץ * בשלום נתיניהם אותם טובחים הם בדם קר * וכמו "חמאס" בירי רקטה אחרי רקטה * עלינו מבתי עזתים כשהמתנקש * אם יחיא סינואר או איסמעיל האניה פתע * נסים לתוך בונקריהם כשצה"ל מחזיר אש. * נכון, אני יודע שקיצוץ ראשו של צפע * כמו מנהיג "דאעש" לא חיסל עוד נגע זה סופית  * והאיראנים סרכזות צוברים יום-יום בשפע * ו"חיזבאללה" ממשיך במזימתו ההתקפית * למרות שבלבנון כבר המונים קוראים בזעם * נגד נסראללה, ועיראקים נגד ממשלתם, * אך מה שהכלבה הינקית מוכיחה הפעם * בקרב מול אל בגדדי זה שפתיל חייו כבר תם * הוא זה שכמו בן לאדן וסדאם חוסיין שאז * חשבו שאללה ירחמום – עכשיו זה רק ה"פרומו" *  בקרב נגד טרור ערבי שגם אם עוד לא גז * הרי בזכות כלבים כמוה – "כל כַּלְבּ בּיגִ'י יומו..."

הסבר: "אל-בגדדי 'מת כמו כלב.'" הכריז טראמפ. טראמפ המשיך לחגוג את חיסולו של אבו באכר אל-בגדדי, ואמש (שני, 28.10) פירסם בטוויטר את תמונת הכלבה שרדפה אחרי מנהיג דאעש ונפצעה קל. טראמפ ציין שתמונת 'הכלבה הנהדרת' הותרה לפרסום, בניגוד לשמה של הכלבה הצבאית שעדיין חסוי. 'היא עשתה עבודה נפלאה כל כך בלכידתו ובחיסולו של מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדדי!' כתב הנשיא בטוויטר.

כלבת-הרועים-הבלגית השתתפה במרדף אחרי אל-בגדדי בכפר באשירה בצפון מערב סוריה בראשון [27.10] לפנות בוקר. מנהיג דאעש נכנס עם שלושה מילדיו למנהרה ללא מוצא – והפעיל את חגורת הנפץ. הוא וילדיו נהרגו. הכלבה האמריקנית שרדפה אחרי אל-בגדדי במנהרה נפצעה קל והיתה מהבודדים שנפגעו בקרב הכוחות האמריקניים במבצע. אתמול כינה טראמפ את הכלבה "יפהפייה ומוכשרת" ואמר שיחד איתה רדפו אחרי אל-בגדדי כלבים נוספים מצבא ארה"ב.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ו – הזדמנות פז לכורדים!

הודעת טראמפ על הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה ב-6 באוקטובר משולה ל"אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" (עמוס ג' ח'). תוך שעות ספורות, שלא לומר דקות, געשו הרשתות החברתיות ובתקשורת בנפחי-שיא על "נטישת הכורדים מול הארטליריה והשריון הטורקי", "שואת הארמנים חוזרת שנית" וכיו"ב.

חברי הקונגרס משתי המפלגות התחרו ביניהם מי יהיה הראשון להוקיע את נשיאם-שלהם על בגידה בבני ברית ששיתפו פעולה באופן הירואי במערכה להבסת דאע"ש, הם אף הפליאו עשות עם העברת החלטה בבית הנציגים שקוראת לנשיא לחזור בו מהחלטתו ברוב עצום הכולל את כל הדמוקרטים וכ-120 רפובליקנים, רק 60 רפובליקנים התנגדו בשומרם אמונים לנשיאם.

לאותה הצבעת בזק (נחזור אליה למטה) היה תפקיד הומאני כבד משקל – למנוע מהכורדים, שיינטשו באותה נסיגה הרת גורל, את "שואת הכורדים" מידי התורכים צמאי הדם, הם אלה הם שכנראה המציאו את הביטוי הקשה "שואה" בהובילם את הארמנים – תושבי האימפריה העות'מנית אל "שואת הארמנים".

באופן סכמתי, תמציתי ומצומצם ניתן לתאר את גורלם של הכורדים במאה השנים האחרונות בעזרת השירטוט למטה. מלחמת העולם הראשונה מחקה את האימפריה העות'מנית מהמזרח התיכון, ואת מקומה תפסו שתי אימפריות אירופאיות – האנגלית והצרפתית. הללו, שפעלו בשיטה עתיקת היומין –"הפרד ומשול", ראו חובה לעצמן לחלק את הטריטוריה הגדולה למיספר מדינות. בין הראשונים עליהם הוטלה המשימה היו סייקס הבריטי ופיקו הצרפתי, אחריהם באו כמה ועידות-יסוד כמו סן-רמו ואחרות. נקרא לכולם באופן כולל – "המייסדים". לצורך הדיון נתעלם מהאגן המערבי-דרומי (כולל אותנו) של הטריטוריה העומדת על הפרק.

באגן המזרחי-צפוני ניתן למצוא 5 ישויות פוטנציאליות המסומנות במלבן הימני "ניסוי ראשון", כאשר השטח המיועד להן, שאינו קרוב כלל לשיוויון, הוא שווה בשרטוט אך ורק לצורכי הדיון. מדינות היעד הן תורכיה (T), איראן (I), עיראק (R), סוריה (S) ואזור (C) במרכז המיושב ברובו ע"י כורדים בעלי ייחוד מאפיין – היחידים מתושבי ארבעת האזורים הקודמים שאינם מוסלמים.

עמדות כל הצדדים היו, כצפוי, שלילה מוחלטת. ברור למייסדים שפתרונות סכום-אפס אף פעם לא עבדו ואין כל סיבה שיעבדו במקרה הזה.  באין "שלמה המלך" שיפסוק למי התינוק, הגו המייסדים "פתרון יצירתי" מהסוג של "משחק סכום פלוס כפול 4" הנראה ב"ניסוי שני".

פתרון פשוט – להד"ם  "כורדיסטן" (C)!  ובכך זיכו את ארבעת היישויות כ"א בנתח מהשלל – הפלוס הנכסף שהתווסף לכ"א מהן. ממש פתרון בית ספר.

במציאות היה אולי משקל כלשהו לטענה שלכל אחת מ-4 היישויות יש מוצא לים בעוד אשר ליישות C אין! וממילא ניגזרת עליה תלות אינסופית באחת או יותר מהיישויות השכנות.

באין כל חסד ניראה לעין, הפתרון היצירתי הנ"ל דן את הכורדים לשבט עולם!  כך ניראה. כל ניסיון להעניק משהו לכורדים יידחה בנחישות ע"י כל הארבעה.

החלטת בית הנציגים בקונגרס "גוערת נמרצות" בנשיא, שבפעם המי יודע כמה, שומט את מרבד ההגנה מרגלי הכורדים החשופים מול הטנקים התורכיים השועטים דרומה ע"פ חלומותיו של הסולטן המודרני להשתלט על האימפריה העותומנית II.

נחזור לטראמפ. יש לו בעייה. הבטחת בחירות מרכזית: החזרת כוחות אמריקניים הביתה עם השלמת המשימה. לא מכבר הוכרז ניצחון על חליפות דאע"ש. מכאן, שיש להחזיר את הכוחות האמריקניים מסוריה "לפני חג המולד" הממשמש ובא. אלא מה, בצפון סוריה, מזרחית לנהר הפרת, יש נפט בכמויות מסחריות בינוניות. על האזור הזה ניסה דאע"ש להקים את החליפות שלו שבירתה – רקא. זהו גם האזור בו יושבים הכורדים מקדם. דאע"ש כבשו את האזור והתעללו באכזריות בכורדים "הכופרים". האמריקנים חברו לכורדים במאמץ משותף לקטילת החליפות כאשר מתקיימת השלמה מתואמת – האמריקנים תוקפים את דאע"ש מהאוויר והכורדים מהקרקע הם ה-Boots on the Ground – מקבלים נשק וציוד לחימה מגוון.

השת"פ הזה פעל באופן מלא והביא לתוצאות. דאע"ש נדחק מערבית לפרת ומאבד בדרך את רקא בירתו. הרוסים היושבים מערבית לפרת, אך מרוכזים לאורך חופי ים התיכון המיושבים בעיקר בעלאוויים, תקפו את דאע"ש רק מהאוויר בחוסר יעילות. ניסיונם לעבור מזרחית לפרת בעזרת שכירי חרב נתקל בתקיפה אמריקנית שהשמידה את מרבית הכוח. הרמז לפוטין נקלט – המשולש הצפון מזרחי של סוריה מהפרת מזרחה ודרומית לגבול התורכי – בשליטה אמריקנית מוחלטת עד להודעה חדשה.

פוטין, שבחן בשטח את מחשבותיה של ארה"ב בנושא הנפט הגולמי אחרי מימוש עצמאותה באנרגיה, קיבל תשובה חד-משמעית – ארה"ב לא תאפשר גישה לנפט הנמצא בידי בני בריתה ושיעבור לאלה שאינם ידידותיה האמיתיים. בכדי לבצע הלכה זו זקוקה ארה"ב להחזיק כוח קטן באזור שתפקידו המרכזי – לספק שליטה אווירית מוחלטת על ה"משולש" מבסיסיה האוויריים באזור ואו מהצי השישי – בהגנה על הפקת הנפט וייצואו ועל האוכלוסייה הידידותית במשולש הזה.

אלא שהחזקת הכוח נוגדת את הבטחת הבחירות. האם ניתן לנעול את המגירה ולהשאיר בתוכה את המפתח? מסתבר שכן. מה שצריך הוא שהדמוקרטים יהיו שונאי-טראמפ עקביים, רצוי גם בצורה עיוורת. איך אמר אברהם ללוט: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה, הידוע גם בתורת המשחקים כשיטת "הדווקא" או "תחזיקו אותי" שטראמפ אוהב להשתמש בה.

הוא יצא בהודעה נשיאותית הנ"ל לפני כחודש (הסגת הכוחות האמריקניים מסוריה). יתירה מזאת, הכוחות האמריקניים בבגדי "אלף" (דרגה נמוכה מ-"שרד")  מצולמים בטנקים הבינוניים על מפקדיהם החשופים בצריח נעים בשיירה דרומה והכורדים זורקים כדורי בוץ לעברם המחטיאים את מטרתם.

מה זה עבד? כמו שעון שוויצרי ! 

ההסדר החדש הוא רב משמעות.

תמיכה מאסיבית בבית הנציגים למען "שהייה בסוריה" 375 בעד ורק 60 רפובליקנים (מישהו שכח לעדכנם ב"דווקא"...) נגד. במקביל חזרו הכורדים, שעברו במהלך שנות הלחימה מערבית לפרת בזנבם בבורחי דאע"ש, מזרחה – אל המשולש הנ"ל. גם לסנאט עם רוב רפובליקני לקח יומיים להבין את התרגיל. מנהיג הרוב – מיץ' מקולאם ובמיוחד יו"ר ועדת הצדק ומשפט – לינדסי גרהאם שמיהר לתקוף את "נטישת הכורדים לגורלם המר" חזרו בהם עם הודעות תמיכה חדות משמעות לאחר שקיבלו עידכון "כוונות ומשימות" מהבית הלבן.

לראשונה (ממש לא ייאמן) מאז כניסתו לבית הלבן קיבל טראמפ הצבעה גורפת דו-מפלגתית עבור סוגייה חשובה בשבילו ברמה של מעל 85% באחד מבתי הקונגרס. אל דאגה, בכתבים הרשמיים לא ייכתב לדיראונם של מצביעי הבעד כי באו לקלל ויצאו מברכים. בספרי ההיסטוריה, שננסי פלוסי תרכוש מהם העתקים לנכדיה, ייכתב לזכותה שהצליחה להעביר החלטה דו-מפלגתית ברוב משמעותי "נגד" טראמפ. היא רק תבדוק שלא יאזכרו שבאותה עת בדיוק הרבה מאוד מניזקי השרפות בקליפורניה לא ייזקפו לחשבון דחייתה שלה את  פרוייקט התשתיות הענק שטראמפ כה דרש להתחיל אצלה בקליפורניה ושהוא נמצא כבר בפיגור של דור שלם.

טראמפ הצליח לפתוח שסתום ביטחון להקטנת הלחץ מהתורכים. הם מקבלים רצועת ביטחון ברוחב של כ-30 ק"מ אל תוך סוריה, לשם יזרים ארדואן "מיליון או שניים"  סורים גולים שברחו לתורכיה מנחת חביות הנפץ והנשק הכימי של אסד. זהו צעד עם תופינים. לוקח שטח לא גדול מאד מאסד, ששיגר חיוכים מהסוג של "זה כל עונשי?"

לארדואן זהו "צעד קטן לאימפריה העותומנית החדשה וענק לארדואן"  הוא משיג חיץ חשוב בין הכורדים בסוריה לבין הכורדים שלו-PKK.

צ"ק פתוח לטראמפ לשליטה במקום אסטרטגי מהמעלה הראשונה משופע בנפט (שיימנע מפוטין ויהווה סם החיים לכורדים), שולט על צומת הדרכים הכה חשובה לאיראנים למעבר יבשתי לציר איראן-עיראק-סוריה. חוסם את דרכו של פוטין מהתקדמות כלשהי מזרחית לפרת ומכריח אותו ובן חסותו אסד להילחם בשאריות דאע"ש ובאלה שהכורדים "שיחררו" מהכלא בחוזרם "הביתה" למשולש.

ואחרון אחרון חביב – האם מתפתחת כאן לראשונה בהיסטוריה הזדמנות שלא תסולא בפז לכורדים לממש יישות מדינית?

התרשים למעלה המוצג כ"פתרון? זמני?" – מציג את המשולש הצפון מזרחי של סוריה כאזור בעל חיוניות אינטרסים למעצמה העולמית שנשענת על אוכלוסייה הכמהה להכרה כיישות עצמאית ורואה בהכרה כזו יתרונות בסיסיים. אסד איבד את זכותו לשליטה על כל סוריה כאשר הלם בבני עמו במיטב צבאו, שנעזר בחיזבאללה וברוסים ע"מ לשרוד. נדמה שהפסיקו לספור את קורבנות העם הסורי כשהתקרבו למיליון הרוגים וקרוב ל-10 מיליון פליטים. אז אין מי שיתנגד לביתורה של סוריה למיספר חלקים החיוניים ל: א) לרוסיה. ב) לארה"ב + כורדים . ג) לטורקיה.

 החלוקה הזו מאגדת בתוכה לראשונה תפקיד חיוני לכורדים, למורת רוחם של כל השחקנים, למעט החשובים ביותר – האמריקנים. האם הגיעה, אחרי מאה שנים, צפירת גאולה בלתי צפויה ובלתי חוזרת לכורדים במשולש הסורי?

דבר אחד בטוח – הם הראשונים שכבר החלו להתפלל לבחירתו מחדש בדיוק בעוד שנה מהיום.

חובב טלפז

3 בנובמבר,  2019

* * *

חנן גפן

הנשיא טראמפ – במבחן המציאות, 

"תיבת התהודה" והמימסד בוושינגטון

הנשיא דונלד טראמפ הגיע לתפקידו היישר מהעולם העיסקי, הוא לא היה איש ממשל או נבחר ציבור מימיו. הצהרת הבחירות שלו היתה כי איננו מתכוון להפוך פוליטיקאי איש ממסד, אלא   ליבש את "הביצה הפוליטית" בוושינגטון. הסגנון העיסקי הישיר, שובר המוסכמות, והשפה הפשוטה בה הוא מדבר, זרים לפוליטיקה האמריקאית ומעוררים תהיות ולעג, לא רק בתוכניות הבידור אלא גם  בקרב נבחרים, אנשי ממשל, ואמצעי תקשורת מובילים.

מיומו הראשון כנשיא הוא נמצא בתוך מערבולות בלתי פוסקות , שאת רובן הוא יוצר בכוונת מכוון. המערבולות  מועצמות על ידי התקשורת המסורתית והרשתות החברתיות  שיצרו "תיבת תהודה" אחת גדולה בה קשה להפריד בין עובדות לעמדות פוליטיות, בין ספין לבין התרחשויות בפועל, בין תכני הרשתות החברתיות לאמצעי התקשורת המסורתיים.

  "הקשר הרוסי" – סיפור  קשרי טראמפ-פוטין-והמודיעין הרוסי,  הורתו באמירות של טראמפ על כוונתו לפתוח דף חדש ביחסים עם הרוסים.  הנושא הזה הביא את תופעת "תיבת התהודה" לקיצוניות. מחצית מהציבור האמריקאי האמין כי לנשיא טראמפ קשרים חשודים עם הרוסים. במשך שלוש שנים "הקשר הרוסי" השתלט על  הפוליטיקה האמריקאית,  סיקור הפרשייה יצר מיספר נרטיבים מנוגדים. מומחים ויודעי דבר, ראשי ארגוני מודיעין ונבחרי ציבור הציגו שלל גרסאות ותיאוריות על קונספירציות בין טראמפ וצוותו לבין הרוסים, אלה התפשטו בגלי משנה דרך רשתות חברתיות.

דו"ח התובע המיוחד שלל את כל אלה והתקבל בהלם.

"הקשר התורכי" – ההחלטה המפתיעה של הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקאיים מהגבול התורכי-סורי, צירפה גם אותנו ל"תיבת התהודה". הנשיא הפתיע בסידרת  ציוצי הטוויטר בהם בישר על  יציאת הכוחות האמריקאיים ופתיחת הדרך לתורכים להיכנס לסוריה ואיים  כי יהרוס את כלכלת תורכיה אם  תגזים, וקינח במכתב מוזר לנשיא ארדואן, כתוב בשפת  ציוצים,  לחלוטין לא דיפלומטית. 

אמצעי התקשורת בארה"ב ובארץ פטרו את ההתנהלות של הנשיא טראמפ בקלות והסבירו, כל אחד בסגנונו, כי איננו כשיר לנשיאות. התקשורת אצלנו מיהרה אף לקבוע כי האמריקאים עוזבים את המזרח התיכון. נשארנו לבד. צה"ל צריך לחשב את דרכו מחדש.

האומנם?

במשך שלוש שנים למדנו הרבה על דונלד טראמפ. הוא מקפיד לעמוד בחזית הפעילות המרכזית למדיניותו, קובע מדיניות וסוחף אחריו את שריו. השיקולים המנחים אותו מוגדרים והוא חוזר עליהם פעם אחר פעם: עלות מול תועלת לארה"ב – מתורגמים לשפה כלכלית. סדר העדיפויות שלו  ברור, עם עין פקוחה לעבר בוחריו, איתם הוא שומר קשר כל העת דרך הרשתות החברתיות ועוקף בכך את מערכות התקשורת המסורתיות.

הוא החל את נשיאותו בסידרת פעילויות מפתיעות:

הנשיא טראמפ תבע מבני בריתו  בנאט"ו להגדיל את חלקם בעלויות אחזקת הארגון. שבעים שנה נהנו האירופאים ממטריית ההגנה האמריקאית מבלי שמישהו דרש תשלום ריאלי. בעיתונות המסורתית ובמסדרונות המימסד בוושינגטון דיברו על כך שטראמפ מפרק את הברית הוותיקה ומשחק לידי הרוסים.

הוא פתח את הסכמי הסחר של ארה"ב עם שותפים בעולם וביטל סעיפים המפלים את ארה"ב,   בהם הנחות שניתנו לפני שנים ולא נבחנו מחדש לאור ההתפתחויות הכלכליות  שחלו בעולם. בעיתונות דיברו על כך שהוא מבודד את אמריקה.

הוא דרש מכסים שווים מול סין והאיחוד האירופי, בעיתונות ציטטו את הסינים והאירופאים על הנזקים שייגרמו למשק האמריקאי.

הוא ביטל שורה ארוכה של רגולציות כדי לפשט תהליכים ביורוקרטיים.

רשימה כזו איננה מתחברת לנשיאים מסורתיים כמו אובמה או קלינטון, הם היו פוליטיקאים ולא אנשי עסקים.

הוא דרש מאנשיו גישה תכליתית.

הנשיא טראמפ גילה עד מהרה כי אנשים בממשלו המשיכו לפעול על פי קווי מדיניות של ממשלים קודמים, מעין "מדינה בתוך  מדינה" (Deep State). עוד גילה כי לגופי המימסד הוושינגטוני, האזרחי והצבאי,  קצב משלהם ופורמט עבודה ארוך ומייגע. עד מהרה הבינו בכירי הממשל כי לנשיא אין סבלנות לסקירות ארכניות מלאות פרטים. הוא מבקש לראות את התכלית והמטרה, המסורת וההיסטוריה הן מישניות מבחינתו.

אלו תורגמו כמובן בתקשורת לשטחיות וליכולת מוגבלת.

הרבה מיועציו הקרובים  לא הצליחו לעמוד בקצב או סירבו לשנות את  שיטות העבודה ומצאו עצמם מחוץ למערכת. כל עזיבה כזו תורגמה בתקשורת מיד למשבר אימון, התפוררות הממשל.

התנגשות חמורה במיוחד מתחוללת בינו לבין אנשי קהילת המודיעין האמריקאית ובראשם ה-FBI וה-CIA. במהלך חקירת המעורבות הרוסית בבחירות וקשרי טראמפ והרוסים,  נטלו לעצמם  הארגונים חירויות חריגות – החליטו  לפתוח בחקירה נגד הנשיא בעוון ריגול ושיבוש הליכים, חקרו את אנשי צוותו המרכזיים, הביאו אותם לחתום על  הסכמי "עד מדינה". כל אותה עת הבטיחו  ראשי הארגונים כי אכן  הם יודעים בוודאות כי היו קשרים חשודים בין טראמפ לרוסים וכי הם יאומתו על ידי התובע המיוחד.

החשדנות הגוברת שלו כלפי קהילת המודיעין מתבטאת ביחס מבטל ומזלזל ובלחץ שהוא מפעיל לחקור את ראשי הארגונים ובכיריהם  על הסיבות לפתיחת החקירות נגדו.

 וכך הוא מגיע לשיחות עם  ארדואן.

 הדינמיקה המתרחשת בשיחות בין טראמפ לארדואן מוציאה ממנו תגובות שהן לכאורה לא רציונליות. כעוסות. לפני כשנה הודיע הנשיא, לאחר שיחה עם ארדואן, כי הסכים  להסיג את כוחות ארה"ב מסוריה לאלתר וכי הודיע לארדואן שהוא ישבור את הראש במלחמה מול דאע"ש. בעמל רב הצליחו אז אנשיו לשכנעו לעשות סיבוב פרסה. 

לאחר שיחתו הפעם עם ארדואן – התגובה של הנשיא היתה דומה ואף חריפה יותר, הוא הודיע מיד מעל גבי רשת הטוויטר, כי הורה על הסגת הכוחות האמריקאיים וכי לא יתערב במהלכים שייזום הצבא הטורקי בסוריה מול הכורדים.

 נראה כי התרגום מטורקית גבוהה ומתפתלת – לאנגלית הישירה, התכליתית, בה מדבר טראמפ, יוצר אי הבנות המביאות את טראמפ לשבור את הכלים.

מתוך שברי דברים שפורסמו נראה כי הנשיא החליט לסיים את הדיון חסר התכלית, המתמשך  זה למעלה משנתיים, בין יועציו לבין קציני הצבא לבין הטורקיים על איזורי החיץ הביטחוני לאורך הגבול הסורי- טורקי. הנושא איננו מוגדר בעדיפות אצלו ולכן סירב להיגרר אחרי המימסד הצבאי.

חוסר הסובלנות שלו לשיח המסורבל עם אנשי המודיעין ואנשי הצבא הביא אותו גם להעדיף את ציוץ הטוויטר על  פני עבודת המטה המסורבלת.

אם מתרגמים זאת לשפתו הדברים נראים פשוטים.

המבחן העיקרי לדרכו יהיה בבחירות הבאות, האם יצליח לחדור מבעד לערפילי תיבת התהודה ועמדות המימסד ולזכות מחדש באימון בוחריו?

חנן גפן

* * *

הג'יהאד האיסלאמי נענה לבקשתו של הנאשם האשם ראש-הממשלה בנימין נתניהו והחל לשלוח מטחי רקטות לעבר עוטף יישובי עזה – כדי לחלץ את הנאשם האשם נתניהו מעונש של מאסר בכלא מעשיהו!

ראש הממשלה הבא בנימין גנץ יחזיר את השקט ברצועה על כנו כמו ששרר בימי רמטכ"ליותו!

* * *

איילה זמרוני

צו השעה: עליית תוחלת החיים תיטיב עם מי שימשיך לעבוד, ובעיקר איתנו הנשים. היום, כשרובנו מאריכים ימים, יש לאפשר לכל מי שרוצה, יכול ותורם, להמשיך לעבוד עד 120

סוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים (להלן העלאת הגיל) והשוואתו לגברים (67) מעוררת סערות כבר שנים. היום, כשמדובר במיתון קרב, בגירעונות בתקציב ובביטוח הלאומי, לא יהיה מנוס מהעלאת הגיל. העלאת הגיל מ-62 ל-65 נדחתה מחשש להשלכותיה. אך דחייה נוספת תציף שוב את הקיצוץ (שהוקפא) בקרנות הפנסיה הוותיקות.

עליית תוחלת החיים פגעה קשות בקרנות ובביטוח הלאומי, וגררה בהם גירעונות עתק. למי שחיים יותר זמן, צריך לשלם יותר ויותר. רק קיצבאות הזיקנה שמשלם הביטוח הלאומי, 29 מיליארד שקל לשנה, ושעולות כל שנה, טומנות סיכון לפשיטת רגל.

קצת מידע על החוק: גיל הפרישה לנשים, 62, הוא הגיל שבו אישה רשאית לפרוש מעבודתה, ולקבל פנסיה וקיצבת זיקנה מהביטוח הלאומי. העלאת הגיל תביא לדחיית קבלת קיצבת זיקנה ופנסיה, לגיל 65. הצעת האוצר כוללת שני שלבים: בראשון, יועלה גיל הפרישה ל-65 בהדרגה (ילידות 1968 יפרשו בגיל 65); ובינואר 2037 יחל השלב השני שיותאם לתוחלת החיים, ויעודכן אחת לשלוש שנים.

העלאת הגיל עוכבה בעיקר בשל הפגיעה בנשים העובדות בעבודות פיזיות ובהוראה. ארגוני הנשים התנגדו לחוק בלי החרגת נשים במקצועות שוחקים, בטענה שייגזרו עליהן עוד שנות סבל ועוני, ושצריך לאפשר להן לצאת לפנסיה מוקדמת, ולעשות הסבות מקצועיות כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.

הטיעונים נגד העלאת גיל הפרישה לנשים הם:

1. העמקת אי-השוויון המגדרי שמחריף עם הגיל.

2. הכרח להיערך מראש להתבגרות האוכלוסייה, להסרת חסמים שמפלים נשים מבוגרות, למציאת פתרונות לשילובן בעבודה, ולהסדרת אמצעים למחייתן

3. דחיית קיצבת הזיקנה וזכויות "אזרח ותיק" נוספות תפגע בנשים.

אם אפשר לעבוד – למה לפרוש?

דווקא מהסיבות הנ"ל אני מוצאת, שככל שיועלה גיל הפרישה – ונשים "ייאלצו" להמשיך בעבודתן, כדי לא להיפלט לאבטלה ולפגיעה כלכלית קשה, הדבר יפעל לטובתן. נשים שימשיכו לעבוד, יקבלו שכר, זכויות, ופיצויים שיעלו משמעותית בפרישתן.

בנוסף, עבודה תורמת לאיכות החיים – הראש עובד, ישנה חברה, והבדידות הבעייתית בגיל הזהב, נדחית לשנים.

זו גם תשובתי החלקית לטענה שבשוק העבודה רווחות הפליה והדרת נשים מבוגרות – כך הן ירצו להמשיך לעבוד, ולהרוויח. עם זאת, בשל הבעייה שהעלאת גיל הזכאות לקצבאות תפגע בנשים ללא עבודה, חשוב לדאוג לתעסוקה ולביטחון כלכלי לנשים במקצועות שוחקים, ושהחוק יכלול הקצאת משאבים להעסקת מבוגרים.

אבטלה היא בעייה – ולהמשיך בעבודה עד גיל 67 (הצעיר יחסית) ויותר, כמקובל היום, ימנע אבטלה למבוגרות. רוב חברותיי, בנות גילי (70+), שהופרשו מעבודתן בגיל 67 ויותר, מצטערות. רובן מחפשות תעסוקה, מוצאות ג'ובים זמניים, והיו שמחות להישאר בעבודתן הקודמת עוד שנים.

העלאת הגיל היא גם תשובה (חלקית) לטענה שנשים מגיעות לפרישה עם פנסיה קטנה מדי. שהרי המשכת העבודה עד גיל מאוחר, תיטיב עם רובנו – הן מההכנסות והן מהתעסוקה.

פער גילאי הפרישה בין גברים לנשים היא שרירותי, ופוגע בזכויות הנשים. היום, כשרובנו מאריכים ימים, יש לאפשר לכל מי שרוצה, יכול ותורם, להמשיך לעבוד עד 120. נשים רבות, במלוא כוחן, במקצועות חופשיים (עורכות דין, בנקאיות, עיתונאיות), לא רוצות לפרוש.

העלאת הגיל תדרבן גם נשים במקצועות אחרים להמשיך לעבוד – הן זקוקות לשכר, לחברה, להרגיש שהן שוות ותורמות. לכן חשובה ההבחנה בעיסוק, ולאפשר לנשים הכשרות, שדרוג והסבה מקצועית, במקום עבודתן (למשל, המנקה תעשה קורס לקוסמטיקה) בהתאם להסכמת הצדדים.

השאלה למי המשך העבודה טוב או רע תלויה בהרבה גורמים, אך היתרונות מנצחים. העלייה החדה בתוחלת החיים של נשים לכ-85 שנה, אומרת דרשני. מבחינה אישית-חברתית, כל שנת עבודה תורמת לנו כלכלית,  מחקרים מראים שאנשים עובדים מרגישים חיוניים ומסופקים, וחיים יותר שנים. מבחינה כלכלית-משקית, בני 70 ומעלה, שימשיכו לעבוד, מוסיפים משאבים ותפוקה לאומית למשק, הם מגדילים את כוח הקנייה שלהם ותורמים לתוצר. במקום נטל, כוח עבודה כזה הוא נכס למשק. 

בשורה התחתונה, אנחנו הנשים רוצות שוויון בכול – והשוואת גיל הפרישה תורמת לשוויון. אם ביבי יכול להיות רה"מ בגיל 70 פלוס גם אנחנו יכולות!

פורסם בעיתון "גלובס" בחודש אוקטובר.

איילה זמרוני היא עורכת כתבות ומשכתבת ב"גלובס"

 * * *

יהודה דרורי

1. לומר לערבים לאו ברור!

הרעיון של ממשלת מיעוט בנוי על הסכמת "הרשימה הערבית המאוחדת" לתמוך מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות גנץ – וזאת לא חלילה "מאהבת מרדכי" אלא "משנאת המן". הם ממש מתעבים את נתניהו וממשלתו – מצד אחד משתאים על קשריו ההדוקים עם טראמפ ועם פוטין –ומצד שני מפחדים ממנו, אבל  לתמיכתם בממשלת  גנץ שתעיף את ביבי הם מוסיפים דרישה לביטול חוק הלאום ולפחות לשינויים מפליגים בתוכנו.

חוק הלאום אינו חלילה מפלה בין אזרח לאזרח! חוק הלאום קובע שבארץ-ישראל יש מקום ללאום אחד בלבד – הלאום היהודי. אין פה לאומים אחרים, הדרוזים, הצ'רקסים והנוצרים אינם לאומים, מצד שני הכוונה של ההנהגה הערבית לפתח בארץ-ישראל לאום פלשתיני במקום הלאום היהודי, כי זהו צו האיסלם עליהם – ולכך הם חותרים!

מכאן שאסור שיהיו לגביהם איזה שהם ויתורים בנושא חוק הלאום – אפילו אם הדבר ימנע הקמתה של ממשלת מיעוט ויגרום לבחירות נוספות. רצוי שראשי כחול-לבן יסבירו זאת מיידית למנהיגי "הרשימה הערבית המאוחדת" – וגם יפסיקו להיפגש איתם כל עוד הם דורשים את ביטולו ו/או שינויו של חוק הלאום.

2. תודה למדליפים על כל ההדלפות

הדלפה של מידע כלשהו פירושה גילוי של עובדות ואירועים שמישהו מנסה להסתיר מעיני הציבור! ולכן השאלה הראשונה היא מה מנסים להסתיר ולמה.

לפי האסכולה האמריקאית – מכיוון שאזרחים רבים משרתים בחבר מושבעים, הרי שלא רצוי שיקבלו מידע "לא ממש מוסמך" אשר עתיד להשפיע על החלטותיהם בבית המשפט. יש בזה היגיון מסוים. אבל אצלנו? אין לנו שיטת מושבעים ושופטינו נחשבים אובייקטיבים מספיק להחליט את פסקי דיניהם לפי הראיות המוצגות בפניהם ולא על סמך שמועות, או הדלפות, פייק-ניוז וסיפורי כתבי התקשורת למיניהם.

במקרה נתניהו למשל, לא היה לי מושג בתחילה על מה בדיוק הוא נחקר עד שהוא אמר: "אין כלום – כי לא היה כלום..." – ואז כנראה איזה חוקר נעלב מהערה זו שנראה לו שמזלזלת בעבודתו ופלט לתקשורת כמה עובדות שהבהירו לכל, שבעצם יש כלום והיה כלום!

מאז הציבור ממש צמא להדלפות ביחוד כאשר הבן-אדם שוכר גדוד של עורכי דין להגנתו –הרושם הכללי הוא שיש כלום... (ועוד איך יש...) – ואף יותר מכך, כאשר אנשי תקשורת מגלים בכוחות עצמם עובדות מסויימות הקשורות לאותו אדם, ומפרסמים זאת, הם זוכים להשמצות וצרור של גידופים מבכירי מפלגתו, מעוזריו, מאשתו ואפילו מבנו...

כאן באים יפיפיי הנפש, "דמוקרטים" ממחנה הימין, וקובלים על כי ביבי  מוכפש כביכול – ובעיקר יוצא קיצפם על המדליפים... נו באמת... לא המדליף הפר אמונים ולא הוא שמעורב בשוחד ולכן אין דבר יותר חשוב בדמוקרטיה מזרימת מידע ללא חסמים, אפילו אם יש נאשם שהוא רופא או עו"ד  או ראש-ממשלה. בית המשפט, בניגוד לדמוקרטיה, לעיתים חוסה שמות של בעלי מעמד ציבורי, שמא זה יזיק לעתידו ולמשפחתו... מדוע הוא לא חשב על עתידו ומשפחתו כשביצע את העבירות?

האם זו לא שאלה לגיטימית? מדוע למשל עו"ד שמעל בכספי לקוחותיו שמו נחסה ע"י בית המשפט? ומדוע שמו של פסיכולוג פדופיל לא מפורסם?

בכיינותו של נתניהו על ההדלפות הינה צבועה כי מידי פעם ישנן הדלפות ממחנהו... וטוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שבשלב מסויים פרש בפומבי חלק מהראיות, כדי לסלק קריאות ההבל של עבדי-נתניהו כאילו יש פה היטפלות אליו ללא סיבה.

אני מניח כי כאשר יוגש כתב אישום, ולבטח יהיה מפורט, ההדלפות יפסקו כי המידע יונח לעיני כול ולא לחבורה קטנה וסודית השומרת את המידע רק לעצמה.

יהודה דרורי 

רמה"ש

אהוד [אחד מ"עבדי-נתניהו"]: אין צורך בכתב-אישום לנתניהו ובהליך שיפוטי. לאנשים כמוך מספיקות ההדלפות כדי להושיב אותו במעשיהו – כי השנאה והבורוּת מדריכות את דבריך!

* * *

רק תארו לעצמכם איזה רעש מוסרי של הוקעה היה קם בעולם, בייחוד במדינות מערב-אירופה ובקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב ובאופוזיציה ובתקשורת ואצל האידיוטים המוסריים שלנו – אילו ישראל היתה מחסלת אחד מראשי ארגוני הטרור של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי או חיזבאללה, שדם ישראלים רבים על ידיו – כשהוא נמלט חובק סביבו שלושה מילדיו הנהרגים יחד עימו – כמו שחוסל אבו-באכּר אל-בגדדי בידי האמריקאים!

* * *

משה איפרגן

התנהלות ליאת בן ארי מטילה צל כבד

על החקירות נגד נתניהו

מתוך אתר "מידה", 31/10/2019

התהום הפעורה בין החקירות התקדימיות והבררניות נגד נתניהו – לבין התנהלותה האישית של הפרקליטה המופקדת עליהן, מדגישה שוב את רמת הצביעות אליה הגיעה מערכת המשפט

לאחר שנים של חקירות, הדלפות ושמועות, ההכרעה בתיקים העומדים נגד ראש הממשלה נתניהו קרובה מתמיד. השנים האחרונות גם הביאו אל מרכז הבמה דמויות בולטות במערכת המשפט שבעבר לא היו מוכרות לרוב הציבור, אך הפכו לאנשים החזקים במדינה, החורצים גורלות דמוקרטיים.

בן ארי הובילה את עבודת הפרקליטות בחקירות נתניהו. האישומים נגד נתניהו מבוססים רובם ככולם על הטענה שהתנהלותו ביחסיו עם בעלי הון חרגה מנורמות מקובלות המצופות מאיש ציבור, כמו לא לקבל סיגרים או לדון עם מו"ל על חקיקה, ולכן מהוות "מרמה והפרת אמונים". בתיק 4000, באופן תקדימי, "הסיקור האוהד" שנתניהו לכאורה קיבל נחשב ל"שוחד". במילים אחרות, נתניהו, בהנחה שהיועמ"ש יחרה יחזיק אחרי הפרקליטות, יעמוד לדין פלילי על כך שלא קיים נורמות דרקוניות ותקדימיות שנדרשות, לדעת הפרקליטות, מאיש ציבור.

ב"מידה" הצפנו שוב ושוב את האכיפה הבררנית שהפרקליטות מצטיינת בה, כלומר, הראינו שהנורמות שנדרשות מנתניהו לא נדרשות מאף אחד אחר.

כעת אנו רוצים לשאול שאלה אחרת: האם הפרקליטות דורשת מעצמה נורמות ציבוריות ראויות?

לצורך התשובה, נבחן את הפרסומים על הפרקליטה הבכירה, ליאת בן ארי.

מכרז תפור

הסיפור המוכר מכל הוא אולי פרשת המכרז התפור, שהתפוצצה ברעש גדול בחודש יוני האחרון, אז הוקפא המכרז לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה בעקבות מכתב אנונימי שנשלח לנציבות שירות המדינה. במכתב נטען שהוועדה בנציבות, שהתכנסה כדי לבחור את המועמד לתפקיד, היא "מחטף לקידום ליאת בן ארי". לדברי הכותבים בן ארי היא "המועמדת המועדפת על פרקליט המדינה שי ניצן" (שהיה חלק מוועדת המכרז) בשל "הקו התקיף שנקטה בתיקי ראש הממשלה."

עוד צוינו במכתב שלל בעיות בקשר למכרז התפור: ניצן ניסה לקדם בשקט את מקורבתו בן ארי לתפקיד שאינו מאויש יותר משנה. הוא עשה זאת בתקופת זמן רגישה ולא ראויה, שבין חילופי שרי המשפטים והבחירות לכנסת, שבה אין עליו פיקוח. התפקיד שאליו ממנים הוא למשך שמונה שנים, אבל ניצן בעצמו עומד חודשים לפני סיום תפקידו כפרקליט המדינה, כלומר, הוא מנסה לקבוע עובדות בשטח למחליפו.

על פי דיווח של חן מענית ב"גלובס", גורמים המעורים בנעשה במכרז אמרו כי "ליאת בן ארי הבהירה כי שי ניצן ביקש ממנה להתמודד לתפקיד והמשמעות היא ברורה לכל שאר הפרקליטים: הם מבינים שאין להם סיכוי בהתמודדות הזאת." בהמשך דרשו בנציבות הבהרות ממשרד המשפטים לגבי הטענות שעלו נגד המכרז, ואף הוקם צוות מיוחד לבחינת תהליך המינוי.

הסאגה לא נגמרת כאן. לפני כחודש, בזמן שוועדת המינויים דנה בתוצאות המכרז, פנתה מנכ"לית משרד המשפטים סיגל יעקבי לנציבות שירות המדינה והודיעה כי המשרד מבקש לדחות את המכרז עד לבחינתו המעמיקה. שי ניצן, המשמש כאמור גם אחד החברים בוועדה, התנגד למהלך.

נחשו מי ניצח? נכון: הדיון חודש לאחר התערבות היועמ"ש ואיומי שביתה מצד בכירים במשרד, ובן ארי מונתה לתפקיד הבכיר.

בתגובה כתבה מנכ"לית המשרד מכתב חריף לפרקליט המדינה ובו טענה כי החלטת נציבות שירות המדינה לאשר את קיום המכרז "אינה עונה על כל השאלות שעורר התהליך" אשר "חלקן לא נידונו באופן מספק."

ניהול מתעמר

פרשה נוספת שנקשרה לשמה של ליאת בן ארי התרחשה לפני כשש שנים, וחזרה לכותרות לאחרונה בעקבות תחקיר שפרסם אלי ציפורי באתר News1 של יואב יצחק.

לדברי ציפורי, עו"ד טלי נג'רי, שכיהנה כסגניתה של בן ארי, חוותה ניהול מתעמר, פגיעה במעמדה המקצועי ו"יחס פוגעני ומשפיל," ואף איומים במטרה להדיח אותה מהתפקיד. כאשר הסכסוך הגיע לבית-הדין לעבודה, הגישה בן ארי תצהיר בו כתבה כי אין שחר לטענות על איומים. אלא שעל פי ציפורי, שמחזיק בהקלטות השיחות בין גורמים לפרקליטות לבין נג'רי, מדובר בכזב. מכיוון שאנו עוסקים בנורמות התנהלות, די לעניינו בכך שמדובר בהיתממות. נציין גם שבפרשה נוספת עלו טענות דומות מפי עו"ד יפעת דור.

פרשת נג'רי נסגרה לבסוף בהסדר בין הצדדים: המדינה שילמה לעו"ד נג'רי פיצויים, ובתמורה קיבלה חיסיון, שעל פי ציפורי מטרתו היתה "להסתיר את המידע מהציבור."

ביום ב' השבוע פנתה התנועה למשילות ודמוקרטיה בדרישה ליועמ"ש שיורה לפתוח בבדיקת הטענות שעלו נגד בן ארי. כמובן שאיש לא יעשה זאת. מן הדיווחים של ציפורי עולה דמות כוחנית, שלא מהססת להתעמר בעובדותיה, שזכו בתפקידיהן במכרז כדת וכדין, כדי להחליפן באחרות לפני תום כהונתן. כאשר הדברים מגיעים לבירור משפטי בעקבות תלונות על התנהלותה של בן ארי, במקום למצות את הדין עם הפרקליטה שלכאורה מתעמרת בעובדותיה, הפרקליטות משלמת (מכספי המדינה) דמי שתיקה למתלוננות, כדי שהתנהלותה של בן ארי לא תתפרסם. רק שערו בנפשכם מה היה קורה לפוליטיקאי שהיה מתנהל כך.

בנופש חפצה

התנהלותה הבעייתית לכאורה של ליאת בן ארי נחשפה שוב גם במהלך השימוע שנערך לאחרונה לראש הממשלה. במקום לנכוח בשימוע שעליו היא אחראית, בתיקים שאותם היא מובילה נגד ראש הממשלה, החליטה הפרקליטה שלא לוותר על חופש באפריקה עם משפחתה. מדובר בשיאו של הפרויקט אותו הובילה במשך כמה שנים, אך הנורמות הציבוריות של הפרקליטה הבכירה קובעות שנוכחותה בשימוע, שבו היא אמורה להיות המומחית העיקרית, ושחובתה החוקית היא לגשת אליו בנפש חפצה כדי לשמוע את ההגנה, הן כאלה שמאפשרות לה להפגין זלזול תהומי בזכויותיו של ראש הממשלה להשמיע את טענותיו בפניה.

מהו המסר מהאירוע החמור והמביש הזה, אם לא שהמשחק מכור? שטענות נתניהו לא זוכות לאוזן קשבת, ושהאינטרס הציבורי ואמון הציבור מעניינים אותה כקליפת השום?

חמור מכך. הרי אנו עוסקים כאן בנורמות ציבוריות. מי שמזלזל עד כדי כך בהליך השימוע הקבוע בחוק, מי שמזלזל כל כך בנדרש מבכיר שמנהל חקירה נגד ראש ממשלה בישראל, במה עוד הוא מזלזל בחקירה? אילו עוד כללים הוא מחפף? איזה עוד נורמות הוא מפר ברגל גסה? הפגם הגדול הזה שהתגלה פה בשיקול הדעת של הפרקליטה הבכירה ביותר שעוסקת בתיקים, מהדהד על החקירה כולה. לא היינו מוכנים לסבול זלזול מקצועי ומוסרי אנטי-דמוקרטי שכזה מאף פוליטיקאי.

בהמשך לכך, ואפילו חמור יותר, לא חלפו ימים ספורים מתום השימוע ומהגשת אלפי המסמכים מטעם ההגנה, וכבר החלו דיווחים על כך שבפרקליטות מתכוונים להמליץ שלא לשנות את האישומים. ברור שלא הספיקו שם לקרוא את כל טענות ההגנה, וההדלפות האלה מוכיחות שהפרקליטות מעוניינת להפעיל על היועמ"ש לחץ להגיע לבית-משפט בכל מחיר. ואם לא, מדוע בן ארי וחבריה שתקו לנוכח הפרסומים האלה?

הבן יקיר לי

ואם כל זה לא הספיק, בימים האחרונים עלו ציוצים ופוסטים שונים ברשתות החברתיות מהם נראה כי בנה של ליאת בן ארי הוא תומך נלהב של 'כחול לבן' ומתנגד לנתניהו. בצילומי המסך נראה כי אופיר שווקי קידם פרסומים רבים בעד בני גנץ ויאיר לפיד ונגד נתניהו, כולל בהקשר חקירות ראש הממשלה.

על פי הנורמות הנדרשות מפוליטיקאים, לכל הפחות היינו מצפים מליאת בן ארי לגילוי נאות בעניין. בעיקר כשידוע שיאיר לפיד, שהפרסומים על קשריו למוזס וחוק ישראל היום מעלים תהיות ותמיהות רבות, במקום להיחקר באזהרה, הפכו אותו גורמי האכיפה לעד נגד נתניהו. מהפרקליטה שחשבה שיש לחקור את שרה ויאיר נתניהו, היינו מצפים שלכל הפחות תעשה גילוי נאות, ותצליח להסביר מדוע העובדה שבני ביתה הקרובים פועלים באופן מעשי לטובת המפלגה המתחרה והמועמדים שמעוניינים לרשת את נתניהו – לא משפיעה עליה.

אבל כמובן דבר מכל זה לא יקרה. ליאת בן ארי תמשיך לטפל תיקי נתניהו התקדימיים והלוקים באכיפה בררנית, בלי לתת לו אפילו את זכות השימוע ההוגן, בזמן שאיתן כבל, יאיר לפיד, בני גנץ (בפרשת המימד החמישי), וגבי אשכנזי, יזכו למעמד של סלבריטאים במערכות האכיפה.

נורמות פסולות

ליאת בן ארי היא אחת הדמויות המרכזיות המשפיעות על תיקי החקירות החשובים ביותר במדינה ועוסקים בחשדות חמורים. היא עושה את כל זאת כאשר מעל ראשה מרחפים עננים של חשדות וספקות שונים בקשר להתנהלותה האישית והמקצועית ותוך שהיא זוכה להגנה אוטומטית מהממונים עליה ומהתקשורת המגויסת. האם זו מי שאמורה להכריע לגבי עברות של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם זהו המגדלור המוסרי בו תולה מערכת המשפט את יהבה?

מוטב שהפרקליטות תתבונן ממושכות במראה ותבער את נגע ההדלפות, האכיפה הבררנית נגד הימין והזלזול בשלטון החוק ובפוליטיקאים – לפני שהיא מטיפה למישהו מוסר, ובוודאי לפני שהיא טוענת שהיא מתכוונת להעלות את רף הנורמות הנדרשות מאנשי ציבור.

משה איפרגן

 * * *

שמענו שבאחד המוסדות לחולי רוח בישראל מאושפז בחשאי פוליטיקאי הטוען כי מעולם לא היו לו יחסים של תן-וקח עם התקשורת.

 * * *

אמיר לוי

למען שלטון תקין, הפוליטיזציה

של מערכת החוק חייבת להיפסק

מתוך אתר "מידה", 29/10/2019

שימוש בחקירות כדי לסגור חשבונות פוליטיים ותקשורתיים הוא מדרון חלקלק שמוביל לשיתוק המערכת הציבורית ופגיעה קשה באמון שהציבור נותן בה

אדם זר שלא מכיר את ישראל והיה בוחן את כותרות העיתונים משלוש או ארבע השנים האחרונות, היה עלול לחשוב שבמדינה הקטנה הזו במזרח התיכון לא קורה שום דבר אחר חוץ מחקירות משטרה והליכים משפטיים שונים. אולי כבר התרגלנו למצעד הפרשות והנחקרים, להדלפות ולחשיפות ולצילומים מבתי המשפט, אך זהו מצב שרחוק מאוד מלהיות תקין, ונדמה שבכל יום כמעט נשברים גבולות חדשים.

השיא החדש שהתרחש השבוע היא פרשת חקירת שניים מיועציו הקרובים של ראש הממשלה בחשד שלקחו חלק בהטרדה של עד המדינה שלמה פילבר אי שם בחודש אוגוסט, כולל החרמה של מכשירי הטלפון האישיים שלהם כדי לחפש לכאורה חומרים מפלילים ופגיעה בזכויותיהם כחשודים, חקירה שעל פתיחתה הורה פרקליט המדינה שי ניצן וככל הנראה מבלי שהתקבלה תלונה בעניין.

זו פרשה שעדיין בחיתוליה ופרטיה עדיין צריכים להתברר, אך מה שחשוב כאן הוא הדפוס החוזר שהולך ומתגבר בהיקפו ובחומרתו: התפיסה לפיה חקירות פליליות ממניעים פוליטיים הפכו לדבר שבשגרה, לעתים תוך שבירה של כל הכללים והחוקים. לכל חקירה שהיא, גם אם מדובר בפשע חמור ביותר, ישנם כללים שנקבעו על מנת לשמור זכויותיו הבסיסיות של החשוד כמו הזכות להליך הוגן וחזקת החפות. אך במסגרת מסע הציד המשתולל נגד אנשי ימין בכלל ומקורבי ראש הממשלה בפרט, ההבנה הבסיסית הזו החיונית לקיומו של משטר דמוקרטי הוזנחה כמעט לחלוטין.

במסגרת זו, משטרת ישראל אינה בוחלת באמצעים כמו שימוש בבנו של שאול אלוביץ' כדי ללחוץ עליו להחליף עורך דין, השתלת מכשירי האזנה בחדר שאמור לשמש להתייעצות בין פרקליטים ללקוחות, והפעלת מכבש לחצים ואיומים על נחקרים כדי לשכנע אותם לשמש כעדי מדינה.

לכך אפשר להוסיף את ההתנהלות התמוהה של הפרקליטות בכל הנוגע לשימוע בתיקי ראש הממשלה, הדלפות בלתי פוסקות ודיווחים מפי "גורמים" ו"בכירים", האכיפה הבררנית הברורה בבדיקה של חשדות, ההיסטוריה הארוכה של החיסולים הפוליטיים ורצף השערוריות הבלתי-נגמר במשטרה – כולם מחזקים את התחושה לפיה המטרה כבר סומנה מזמן וכל האמצעים כשרים להשגתה.

כאשר זו התפיסה השולטת, אפשר גם לפתוח בחקירות נגד ראש ממשלה ולהשקיע בהן משאבים אדירים רק על בסיס "כל מיני קצוות של זוטות כאלה, דברים שנראים על גבול הרכילות," כפי שהיועמ"ש מנדלבליט עצמו הודה, או על סמך "תקדים משפטי" כפי שפרקליט המדינה ניצן הודה.

השיתוק והפחד

חוקרים פליליים צריכים לעיתים לנהל חקירה תוקפנית על מנת לברר את האמת, ואם מתברר שאכן התבצע פשע הרי שיש להעניש את המבצע במלוא חומרת הדין. אבל גם חקירה בסגנון הזה חייבת להתקיים במסגרת ערכים מקובלים הנקבעים באמצעות מידת הוודאות שאכן התבצע פשע, ומתנהלים לפי הליך תקין שנקבע על פי החוק. אם רצונן של רשויות אכיפת הוא אכן להגיע לחקר האמת, הרי שהן חייבות לעמוד בכללים האלו גם בפני בית המשפט. אם אותם כללים יופרו במהלך החקירה, עשויות להיות לכך השלכות הן על החוקרים והן על הנחקרים.

זהו המצב המקובל בכל מדינה מתוקנת – אך בישראל של השנים האחרונות, כאשר חקירה הופכת לכלי נשק פוליטי, נדמה שלעתים אין שום צורך בעבירה ממשית או אפילו ראיות – וכל מה שדרוש הן האשמות מעורפלות כדי לפצוח בפסטיבל תקשורתי באולפני השידור בטלוויזיה וברדיו וברשתות החברתיות, מקומות בהם גם ההגבלות שעוד יש לחוקקים בחדרי החקירות כבר לא קיימות בכלל. באקלים פוליטי כזה אין למעשה מקום להליך התקין של הדין הפלילי, וקריירות של אנשים יכולות להיקטע רק בשל האשמות לא מוכחות.

ישנם כאלו שיטענו כי מדובר בהתרחשות בריאה במדינת חוק בה יש לחקור גם את הפוליטיקאים הבכירים ביותר, אך במציאות זהו ההפך מממשל תקין. המצב הזה יוצר מערכת פוליטית משותקת ומפוחדת שנמצאת במשבר אינסופי, ותוקע למעשה כל מדיניות או רפורמה לטובת אזרחי ישראל, ימנים ושמאלנים כאחד. גם האמון במערכת החוק, שאמור להיות חלק בלתי נפרד מהיכולת לקיים שלטון חוק יציב, הולך ונשחק ככל שהיא גולשת למחוזות הפוליטיקה והתקשורת.

תפירה כזו של תיקים היא התנהלות שמאפיינת משפטי ראווה במשטרים אפלים, בהם גם חשד קל היה מספיק כדי לסמן אותך מיידית כאשם. העובדה שהיא נערכת בגלוי במדינה מתוקנת צריכה להטריד כל אדם המאמין כי זכויות בסיסיות – כמו חזקת החפות והליך הוגן, הן חשובות, וללא קשר לדעתו הפוליטית.

למרבה הצער, נראה כי בישראל ישנם כאלה המוכנים להקריב את הזכויות הבסיסיות על מזבח הפוליטיקה, ובשמה להשאיר אחריהם אדמה חרוכה. לרוב מדובר בדיוק באותם אנשים שמטיפים לנו על "שלטון החוק" ועל "דמוקרטיה".

אמיר לוי

 * * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.11.19

* שיניתי את דעתי – מאז הבחירות האחרונות, חזרתי שוב ושוב על מסר אחד – צו השעה הוא ממשלת אחדות, שמשימתה העיקרית תהיה פיוס לאומי, מיתון הקיטוב והשסע, ולשם כך על שתי המפלגות הגדולות, כולל המפלגה שנתתי לה את קולי – כחול לבן, להתפשר ולהגיע להסכמות. זאת, בפרט כיוון שהאלטרנטיבה היחידה לממשלת אחדות היא בחירות חדשות, בזבזניות ויקרות, המשך השיתוק הלאומי כתוצאה משלושה סיבובי בחירות וכן הלאה.

שיניתי את דעתי. אירועי הימים האחרונים שיכנעו אותי, שאי אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו. ככל שמתקרבת הכרעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום לנתניהו, הוא מידרדר והולך, מאבד כל רסן, משתולל ומגביר את מלחמתו למיטוט מדינת החוק הישראלית ומוסדותיה.

הוא שילח את נער השליחויות שלו אמיר אוחנה, למתקפה שלוחת רסן נגד מדינת החוק, כדי להלך אימים על מנדלבליט לקראת הכרעתו; להעליל על הפרקליטות עלילה ברוח "הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות" ולהסית אישית הסתה חמורה, ממוקדת ומסוכנת נגד שי ניצן וליאת בן ארי, שאותם הוא סימן למוסתים.

המעי הגס של נתניהו, בנו יאיר, מי שמשחרר את מה שנתניהו עוצר בתוכו כדי לשמור על שאריות פאסון של ראש ממשלה, החריף את תדירות ועוצמת השפרצת מסרי האיום, ההסתה והשנאה שלו לכל עבר.

נתניהו משגר מפגינים להפגנות ליד בית היועמ"ש כדי להפחיד אותו לפני הכרעתו, ונאומי ההסתה הנשמעים באזניהם – אוזניים תיצלנה.

הוא שולח את נעריו להטריד עדי מדינה כדי להפחידם ולשבש את הליכי משפטו.

אם כך הוא נוהג לקראת החלטה על כתב אישום, לאן הוא עוד עלול לרדת אם יוגשו נגדו כתבי אישום ובמהלך משפטו.

ברור שכחול לבן אינה יכולה לשמש עלה תאנה להידרדרות הזאת. ודאי שכחול לבן לא תוכל להיות שותפה לממשלה שהאוייב שנגדו היא נלחמת הוא מדינת החוק הישראלית. וברור, שבמצב הצבירה שבו הוא נמצא, אין סיכוי שנתניהו יקיים התחייבויות כמו רוטציה ונבצרות.

לכן, שיניתי את דעתי. הגעתי למסקנה שאין אפשרות לממשלת אחדות עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו.

אולם המציאות הפוליטית לא השתנתה. שתי האפשרויות היחידות שעל הפרק הן ממשלת אחדות או בחירות חדשות. כל מה שכתבתי בגנות בחירות חדשות תקף, אך כנראה שאין ברירה.

בחירות חדשות, עשויות להפיל את נתניהו, להכות בו ולפרק את ה"בלוק" שהקים. מכה כזאת עשויה להביא להעמדת מנהיג נורמטיבי ושומר חוק בראשות הליכוד ולאפשר ממשלת אחדות. היא גם עשויה לשכנע מפלגות מגוש הימין–חרדים להיות פרטנריות לממשלה בראשות כחול לבן.

כדי להצליח בכך, המשימה של כחול לבן היא למשוך קולות רבים ככל הניתן של אנשי הימין הממלכתי, של ליכודניקים שמאסו בביביזם, של אנשי הציונות הדתית שדי להם להיות שבוייו של נתניהו והם מתנגדים לסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית, באנשי הימין השפוי שבחרו בעבר ב"כולנו"; לשכנע את המוני הליכודניקים שבבחירות האחרונות בחרו להישאר בבית או ללכת לים, לעשות צעד נוסף ולתמוך בכחול לבן.

אלא שלמרבה הצער, כחול לבן עושה הכול כדי להרחיק אותם ולהרחיק את עצמה מן השלטון. תמונת הפגישה של גנץ עם עודה וטיבי היא ממש הענקת תמונת ניצחון במתנה לנתניהו. הדיבורים על האופציה הדמיונית ההזויה של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, גורמים לנזק בל ישוער לכחול לבן.

יש לקוות שכחול לבן תתעשת, תסיר את האופציה הזאת מן הפרק, לא תמשיך במגעים עם המשותפת ותחזור לנהוג כמפלגת מרכז. למרות הנזק שכבר נגרם, אני מאמין שניתן להתקדם ולנצח בבחירות (בדרך יש להיפרד לשלום מן הגחמה המזיקה של 'צה רוטציה).

כמו לנתניהו, גם לגנץ אין אפשרות להקים ממשלה. לכן, מוטב שיחזיר את המנדט לנשיא, נלך לבחירות וכחול לבן תסתער בכל העוצמה על הבוחר.

[אהוד: אם נלך שוב לבחירות, נתניהו יתחזק ויוכל להקים ממשלה בלי כחול לבן ובלי ליברמן. לציבור כבר נמאס מההדלפות המלוכלכות שחוזרות ונשנות נגדו ונגד משפחתו. ההאשמות נגדו הן שטויות שמשפיעות על אנשים כמוך בגלל פלפולי פרקליטים שיכורי-כוח שנדמה להם שהם מנהלים את המדינה. אם השופטים לא יושפעו מההסתה התקשורתית הנובעת מהג'ורות של כותבים כמוך, נתניהו ייצא זכאי מהתיקים שנתפרו לו, וקח בחשבון שיש לו רוב גדול בציבור היהודי שמאמין בו, רוב שימשיך לתמוך בו בכל בחירות עתידיות!]

* אילו הייתי במקום גנץ – אילו הייתי במקום גנץ, על מה הייתי משוחח עם איימן עודה ואחמד טיבי? קודם כל, אילו הייתי במקום גנץ, הפגישה הזו לא היתה מתקיימת. הפגישה הזו פסולה מכל וכול, גם אם היא, כפי שאני מאמין, תרגיל טקטי (וגם כתרגיל טקטי – זה תרגיל מטומטם). אני מתבייש בגנץ, וכועס גם על מפלגתי, תל"ם, שלא הטילה וטו אולטימטיבי על הפגישה.

אבל בהינתן שהפגישה בכל מקרה מתקיימת, וגנץ היה מתייעץ איתי, הייתי מציע לו להפנות לשני הח"כים שורה של שאלות:

האם אתם מכירים בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו, ארץ ישראל?

האם אתם מכירים בזכות קיומה של המדינה היהודית?

האם אתם מוכנים להשתלב כמיעוט במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, בלי לנסות להפוך אותה למדינה אחרת?

האם אתם שוללים את טענת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים?

בהנחה שאתם אנשי שלום – האם תתמכו בפעולה של ישראל לסגירת אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי?

האם תשתלבו במלחמה של מדינת ישראל נגד טרור ה-BDS?

האם אתם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להגנה על ביטחונה ועל שלום אזרחיה?

במלחמות שהיו עד כה בין ישראל לערבים, באיזה צד הייתם?

אם תפרוץ מלחמה בעתיד, באיזה צד תהיו?

כידוע לכם, כחול לבן מתנגדת למדיניות ההבלגה בגבול עזה ומתחייבת לתגובה קשה על טרור מן הרצועה. האם אתם תומכים במדיניות זו ומוכנים להיות שותפים לה?

כידוע לכם, במצע כחול לבן, שעליו תתבסס הממשלה, נאמר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל בריבונות ישראל, בקעת הירדן היא ישראלית + תוכנית לפיתוח רבתי של הבקעה, תחודש הבנייה בגושי ההתיישבות שיהיו חלק ממדינת ישראל בכל הסדר, ורמת הגולן אינה ניתנת למו"מ. האם אתם תומכים בדרך הזו?

האם תיקחו על עצמכם לפעול למען התנדבות רבתי של הנוער הערבי בישראל לשירות לאומי אזרחי?

האם תיקחו על עצמכם לשתף פעולה עם משטרת ישראל בפעולה אמיתית נגד הפשיעה והאלימות במגזר הערבי, ולא תסיתו את הציבור לאלימות נגד המשטרה, כפי שהיה עד כה?

האם תיקחו חלק בכל פעולה לאכיפת חוקי הבנייה במגזר הערבי?

האם תשתפו פעולה עם צעדים להדברת הטרור החקלאי בישראל?

את ההחלטה אם לפתוח עימם במו"מ יש לקבל על פי תשובותיהם לשאלות הללו.

* האקדח מת מצחוק – בעקבות מתקפת רקטות הטרור מעזה על יישובים אזרחיים בישראל, הוציא ח"כ יאיר לפיד הודעה לפיה "ישראל היתה צריכה להגיב בעוצמה וללא היסוס לירי הרקטות מרצועת עזה. חמאס, ועוד יותר ממנו בכירי הג'יהאד האסלאמי, צריכים לדעת שישלמו בחייהם על כל התקפה נגד אזרחים ישראליים. על טרור צריך להגיב בכוח, לא במזוודות עם דולרים. תפיסת הביטחון מול עזה צריכה להשתנות."

אני חותם על כל מילה.

אבל יאיר לפיד יודע בוודאי, שממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברשימה המשותפת לא תוכל לבצע את המדיניות הנכונה שהוא מציע. לכן, ברור שלא תקום ממשלה כזו. מה שלפיד כנראה אינו מבין, זה שנתניהו אינו מטומטם, והוא יודע שהאיום בממשלת מיעוט כזו הוא איום סרק, איום באקדח-מת-מצחוק, ולכן לא זו בלבד שהדבר לא ילחיץ אותו, אלא להיפך, הוא ייטיב למנף את התרגיל לטובתו ונגד כחול לבן. וכחול לבן תוכל להאשים בכך רק את עצמה.

* עסקת המאה – בן דרור ימיני, שיש לי אליו הערכה רבה ואני גם מסכים עם רבים מהדברים שהוא כותב, הציע בסופשבוע עסקה לפיה יסגרו כל התיקים הפליליים של נתניהו תמורת פרישה מכובדת.

זו הצעה גרועה מאוד. אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם אישי ציבור, וככל שהם רבי מעלה יותר, כך עסקאות טיעון איתם פסולות יותר. לכן קראתי להתפטרותו של מני מזוז כאשר חתם על עסקת טיעון עם הנשיא קצב.

כפי שאין מקום בחיים הציבוריים למי ששומר על זכות השתיקה, וכפי שאין דבר כזה סגירת תיק של איש ציבור בטיעון של "חוסר עניין לציבור" כך גם אין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור, ובוודאי ברמה של ראש ממשלה או נשיא. העניין הציבורי הוא לברר את כל ההאשמות נגדם עד תום, בלי להשאיר עננה של ספק. אם איש הציבור יוכיח את חפותו, הדבר עדיף על כך שהחשדות ימשיכו ללוות אותו. אם יורשע, הדבר עדיף על כך שהחשדות יישארו בערפל.

אולם במקרה הזה, בן דרור אפילו לא מדבר על עסקת טיעון. בעסקת טיעון הנאשם מודה בחלק מן האשמות תמורת הקלה בעונש. כאן מדובר בסגירת טוטלית של כל התיקים. למה?

כאשר מדובר בדמות כמו נשיא, ראש ממשלה, שופט בית המשפט העליון וכד', אני מאמין ב"ייקוב הדין את ההר". יש למצות את ההליך המשפטי הגלוי עד תום. מידת הרחמים היא כבר עניין לחנינה, לא להליך המשפטי.

במקרה של נתניהו, מעבר לעניין העקרוני שהצגתי, קיימת בעייה נוספת. עסקה מהסוג שבן דרור מציע, רק תחזק את תאוריית הקונספירציה, כאילו תפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו מהשלטון. זאת תהיה הוכחת הזהב – הנה, בכלל לא מעניין אותם ההליך השיפוטי, כל מה שהם רצו זה להפיל אותו. ברגע שהוא יירד מהשלטון, הם השיגו את מטרתם ומסתבר שכל החשדות הללו כבר אינם מעניינים איש.

הבעייה המרכזית בכהונתו של נתניהו אינה מעשי השחיתות שבהם הוא נאשם (ויש לזכור שעומדת לו חזקת החפות) אלא המסע שלו למיטוט מדינת החוק באמצעות ערעור האמון של הציבור במוסדות החוק והמשפט בישראל. אם נתניהו יסיים את תפקידו אך אמון הציבור במדינת החוק יתערער עוד יותר ואמונתו בתאוריית הקונספירציה החולנית וב"פרוטוקולים של זקני הפרקליטות" תגדל – הנזק גדול יותר מאשר המשך כהונתו.

חשוב שנתניהו יסיים בהקדם את תפקידו, כדי לקדם תהליך של דה-ביביזציה בחברה הישראלית, ועיקרו – שיקום האמון של אזרחי ישראל במדינתם ובניינה מחדש של הממלכתיות הישראלית.

* אותה פלגנות – בהפגנה נגד מדינת החוק ובעד נתניהו, ליד ביתו של היועמ"ש עליו הם מנסים להלך אימים לקראת ההחלטה על כתב אישום לאלילם; לצד נאום דברי הבלע המשוקצים של ד"ר קידר עם תיאוריית הקונספירציה המטורפת על רצח רבין, נאם ארז תדמור, ממקורבי נתניהו ומאבות תאוריית הקונספירציה המטורללת על "מדינת העומק" הבדויה (הוא אף כתב על כך ספר). הוא אמר: "ילדי השמאל לא משרתים בגולני או במג"ב, אלא מנצלים את הצבא להתקמבן והולכים ל-8200."

דברי הבלע האלה מזכירים לי דברי בלע דומים שאמר דודו טופז בעצרת המערך בכיכר מלכי ישראל, לפני בחירות 81': "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שי"ן גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות." אותה שנאה, אותה שחצנות, אותה התנשאות, אותה פלגנות, אותה הסתה.

* הג'ורה – הציטוטים מחקירתו של הג'ורה לבית בלופר, יאיר נתניהו, מצביעים על הקמפיין הצפוי לגדעון סער אם יתמודד על ההנהגה. הוא עלול להתמודד, אז הם מפיצים עליו שהוא אנס. בכך הם גם מאותתים לכל מתמודד פוטנציאלי מה צפוי לו. הג'ורה מכנה את מדינת ישראל "מדינת משטרה", כפי שמעלילים עליה אנשי BDS ותועמלנים אנטי ישראלים מן הזן של גדעון לוי ורוגל אלפר. את משטרת ישראל הוא מכנה גסטפו, כמו הגרועים במכחישי השואה. הוא השופר מס' 1 של אבא שלו.

* תסמונת האישה המוכה – תעשיית ההסתה של נתניהו מפיצה עלילה על גדעון סער שהוא אנס (ועל הדרך, על המשטרה שיודעת שהוא אנס אך לא חוקרת אותו, כי משטרה ססססמולנית לא חוקרת ססססמולנים כמו גדעון סער). והוא ממשיך לחתום על הצהרות נאמנות לנתניהו. תסמונת האישה המוכה.

* גבולות החופש האקדמי – דבריו המטורללים של ד"ר קידר, שניסה לטהר את הרוצח יגאל עמיר מאשמת רצח רבין, ברוח תאוריית הקונספירציה החולנית על הרצח וניסיונו לרמוז שפרס עמד מאחורי הרצח, שבוצע, כביכול, בידי מאבטחו של רבין יורם רובין, הם דברי בלע איומים ונוראים. טוב עשה ראש הממשלה (שדברי הבלע נאמרו בהפגנת תמיכה בו ונגד מדינת החוק) שגינה את הדברים והגדיר אותם "דברי הבל". טוב עשתה גם אוניברסיטת בר-אילן שגינתה אותו בחריפות.

לגבי החלטת האוניברסיטה לבטל את השתתפותו בכנס בינלאומי, אני אמביוולנטי. מצד אחד, זו החלטה הגיונית מאוד. מצד שני, יש בה איפה ואיפה, כיוון שבשם החופש האקדמי איש לא נוגע במרצים שעוסקים בהסתה פרועה נגד מדינת ישראל ובבדיית עלילות דם נוראיות על צה"ל, מטיפים להחרמת ישראל כולל החרמת האקדמיה הישראלית (שמידיה הם אוכלים). המנוולים הנ"ל לא פחות גרועים מד"ר קידר. אם אין גבולות לחופש האקדמי – הכול מותר. אם לא הכול מותר, יש לפעול באותה מידה נגד כל הסוטים.

* המכחישים – ה"תחקירים" ש"מוכיחים" שלא יגאל עמיר רצח את רבין אמינים כמו ה"מחקרים" שלא היו תאי גזים באושוויץ. הן רמת האמינות והן טוהר הכוונות של שתי תופעות ההכחשה – זהות.

* שקר מוחלט – רוב מקרי הפשע הם מורכבים, יש בהם סיפורי רשומון וגם כשהם מפוענחים, לא הכול תפור עד הסוף. תמיד יש אי אלו ספקות וסימני שאלה.

לא כן רצח רבין. כאן הכול ברור. הרוצח נתפס מיד אחרי הרצח, עם האקדח שבו הוא רצח את רבין. הרצח תועד. הרוצח הודה ושיחזר. עד היום הוא עומד בהודאתו.

כל תאוריות הקונספירציה אינן אלא מסכת שקרים של אנשים שישבו בחדרים ממוזגים ובקור רוח מקפיא דם ארגו את מסכת השקר.

במקרה הזה אין שום תחום אפור. יש אמת אחת ברורה. וכל מה שאינו האמת הזו הוא שקר מוחלט.

* שקר הקשר – מן הראוי שבנאומיו בישיבת הכנסת ביום השנה לרצח רבין ובאזכרה הממלכתית לרבין, ייצא ראש הממשלה בנימין נתניהו חוצץ נגד תאוריות הקשר-השקר בנוגע לרצח. יש להפסיק להתעלם מן התופעה. יש לצאת נגדה ולהבהיר באופן המוסמך ביותר את מהותה השקרית.

שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש איתי.

"קרא," אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות הנוגעות לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה..." הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכול שאלתי שאלות."

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכול מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו אנשים ובדם קר טוו את תאוריית הקשר.

הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 24 שנה, הם עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה – וים של אידיוטים מאמינים לזה.

* עד שיתפגר – כל הסקרים והדיבורים על תמיכה בחנינה לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר לא מרשימים אותי. אני משוכנע לחלוטין שהנ"ל יינמק בכלא עד שיתפגר.

* מראשי המסיתים – אמנון אברמוביץ' השמיע בליל שבת בערוץ 12 תזכורת חשובה: "לא ימנים רצחו את רבין, אלא ימני אחד. לא דתיים רצחו אותו אלא דתי אחד."

אכן. ואלה בהחלט דברים חשובים, שהיו צריכים להיות מובנים מאליהם, אך כיוון שאינם כאלה, טוב שנאמרו.

אך לא אשכח לאברמוביץ' את הסיפור הבא. בדיוק שבוע לאחר רצח רבין, במוצאי שבת, הוזמנתי להשתתף ברב שיח בקיבוץ שדה אליהו בעקבות הרצח. בדרך לשם, שמעתי ברדיו דברים שהרתיחו את דמי (וציטטתי אותם בדיון).

אברמוביץ' דיווח על אירוע אחר לזכר רבין באותו ערב, ואמר שמגרש החנייה של האירוע היה מלא במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן" והוסיף בנבזות "איזו צביעות."

היו אלה דברים נתעבים, שניסו לסמן את מתנגדי מדיניות רבין כשותפים לרצח. אברמוביץ' לא היה היחיד, ולי אישית יש עוד סיפורים רבים כאלה (אך לבטח פחות ממי שגם חובש כיפה). אז גם אם אברמוביץ' אומר את הדברים כעבור 24 שנים זה חשוב, אך למען ההגינות – טוב היה עושה אם גם היה מכה על חטא ומודה בהיותו מראשי המסיתים אחרי הרצח.

* גיס חמישי – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות שוב רגמו באבנים את לוחמי מג"ב. הגיס החמישי ממשיך לפעול נגד חיילנו. בוגדים ארורים.

* הצלת נפשות – במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" מופיעה כתבה מרתקת על חוות "הרועה העברי", ליד כפר אדומים, המטפלת בנוער בסיכון, נוער שנשר ממוסדות החינוך, לרוב התנתק מן הבית, אינו מוצא את מקומו בשום מסגרת, מידרדר לסמים ולפשע. החווה היא מיזם של משרד החינוך, שנועד להציל נערים כאלה, להעניק להם משמעות, וזאת באמצעות חיים משימתיים של טבע, עבודה, עמל כפיים, סדר יום, לימודים וכד'. המטרה היא, שכל נער כזה יחזור למערכת החינוך ולחיק משפחתו.

יש מוסדות דומים בארץ. אחד מהם אני מכיר היטב, בגולן, סמוך למיצר. העושים במלאכה, עושים עבודת קודש. אין אנשי חינוך טובים, מסורים ומחויבים מהם. ההבדל בין "הרועה העברי" למוסדות אחרים, הוא שהנוער שהם מצילים הוא "נוער הגבעות", כלומר בני נוער נטושים ומנותקים שההידרדרות שלהם לעולם הפשע, היא לפשיעה האידיאולוגית. בדומה לנוער שמגיע למוסדות אחרים, גם הנערים האלה הם קורבן לפגיעה מינית, לאלימות במשפחה, לגירושין קשים, לטראומות בילדותם, וחלק באים ממשפחות נורמטיביות לחלוטין, אך לא מצאו את מקומם במסגרת הלימודים הקונבנציונלית, הנוקשה, ובוודאי לא בישיבות, שהדרישות הלימודיות שלהן קשות במיוחד, ולא כל נער מתאים למסגרת כזו. ההבדל, הוא שלאחר שנפלטו, הם נפלו ברשת שכביכול העניקה לחייהם משמעות ואידיאולוגיה. אלא שזו אידיאולוגיה אנרכיסטית, רדיקלית, כהניסטית, גזענית, שונאת גויים בכלל וערבים בפרט, מעודדת אלימות, שונאת את מדינת ישראל ורואה בצה"ל, בשב"כ ובמשטרת ישראל אוייב. כל המציל נער ממלתעות החיה הזאת, כאילו הציל עולם מלא. וחוות "הרועה העברי" כבר הצילה ומצילה עשרות.

הרעיון העומד מאחורי החווה הזו ושכמותה, הוא שהדרך הראויה והנכונה להתמודדות עם נוער כזה, היא חינוך ורווחה, לפני אכיפה וענישה. היא אינה מבטלת את הצורך באכיפה וענישה, אך קודם כל, צריך לנסות להציל כל נער כזה ולהחזירו למוטב; לחיים נורמטיביים, ללימודים, לגיוס לצה"ל, להיות איש עבודה ומקצוע, להיות אזרח טוב ושומר חוק שיקים משפחה טובה.

המחדל הגדול של מדינת ישראל, הוא הכישלון בטיפול בארגונים הציניים, המרושעים, הכהניסטיים – אלה שלוכדים ברשתותיהם את הנערים האומללים האלה, מדיחים אותם לאנרכיזם ולפשיעה האידיאולוגית ומאלפים אותם לראות במוסדות המדינה אוייב ולשבש כל חקירה, משפט וכד'. מדינת ישראל צריכה לפעול במקביל בדרכי חינוך ורווחה להצלת בני הנוער האומללים הללו, וביד קשה ואפס סובלנות כלפי הרוע המנצל את הנערים.   

* החלטה היסטורית – כל הכבוד לבית הנבחרים האמריקאי שהחליט ברוב עצום, בתמיכת שתי המפלגות, על הכרה ברצח העם הארמני בידי טורקיה. זו החלטה היסטורית הראויה לכל שבח.

כיהודי, אני מתבייש במדינתי, מדינת היהודים, שמתחמקת מן הצעד המתבקש הזה. אנו, שנלחמים נגד הכחשת השואה, נותנים יד להכחשת רצח העם הארמני? למה? מפחד הרודן ארדואן?

בתקופת ירח הדבש ביחסים בין ישראל לטורקיה, ההימנעות מן ההחלטה המתבקשת תורצה בכך שחבל לחבל ביחסים עם בעלת בריתנו. היום, כאשר טורקיה היא בפועל מדינת אוייב, התירוץ להתחמקות הוא שבמצב המתוח והרגיש בלה בלה בלה. תירוצים.

הגיעה השעה!

* סיכול ממוקד – חיסול אל-בגדדי הוא רמז לישראל, שהגיעה השעה לחזור לסיכולים הממוקדים.

* זאב זאב – ח"כ יאיר גולן זלזל באזהרתו של הרמטכ"ל מפני התמורות המסוכנות במזה"ת והאיומים החדשים על ישראל, ורמז שאלה דברים שנאמרו לקראת הדיונים על תקציב הביטחון.

כסגן הרמטכ"ל לשעבר, הוא מכיר את השיטה הזאת. ונכון, לא פעם לקראת הדיונים האלה (אני בספק אם כעת, באין ממשלה, יש דיוני תקציב) צה"ל ניפח את מפת האיומים. עוד בתקופת ממשלת בגין תיאר השר גדעון פת את הופעות האימים של בכירי צה"ל בדיוני התקציב "סיפורי כיפה אדומה."

אפרופו כיפה אדומה, אדבר דווקא על זאב אחר... זה מהסיפור על "זאב זאב". עודף קריאות שווא של "זאב זאב" מקהות את החושים וגורמים לזלזל בזאב אמיתי. אבל, כזכור, בסופו של הסיפור בא זאב אמיתי וטרף את כל הדיר.

הפעם צודק כוכבי. יש החרפה של האיום הביטחוני על ישראל. הגורם לכך אינו ישראל ולא האוייב, אלא ארה"ב. הבלגת ארה"ב על הפלת מזל"ט שלה בידי האיראנים, על מתקפות איראניות על כלי שיט מערביים ועל המתקפה על מתקני הנפט הסעודיים, ובעיקר נטישתה והפקרתה את הכורדים בצפון סוריה, שינו לרעה את מאזן הכוחות במזה"ת, חיזקו את איראן, את ביטחונה העצמי ואת חוצפתה ובכך הגדילו את הסכנה שתחריף את תוקפנותה נגד אויבותיה, ובראשן ישראל. (במצב הנוכחי המסר החשוב ביותר בחיסול אל-בגדדי, הוא איזשהו מסר של הרתעה, שאולי קצת יאזן את מסר ההתקפלות והפייסנות של ארה"ב).

* מלחמה קרה – חתמנו על הסכם שלום עם ירדן. במקום שלום חם קיבלנו מלחמה קרה.

* סרבן התפכחות – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין על שניות בדרכה של ציפי לבני. מצד אחד היא מחויבת לתהליך השלום והקדישה לו את עשרים השנים האחרונות ומצד שני היא מתנגדת לחלוקת ירושלים ולזכות השיבה "שבלי פשרה כלשהי בהם לא יהיה שלום."

כזכור, אהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו לערפאת ולאבו מאזן (בהתאמה) את חלוקת ירושלים. זה לא קידם כהוא זה את השלום.

וגם יוסי ביילין עצמו אינו מציע לקבל את תביעת "זכות" השיבה, אלא "פתרון ... סמלי וכספי לפליטים הפלשתינאים." את זה כבר אולמרט ניסה, וגם זה לא קידם כהוא זה את השלום.

כך שבשיטה של האשמת עצמנו בכך שהאוייב מסרב לשלום כי אינו משלים עם קיומנו, אפשר להאשים גם את ביילין...

כדאי לזכור, שב"הסכם" ביילין אבו-מאזן – אותו מתווה שיצר כסגן שר החוץ מאחורי גבם וללא ידיעתם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס, שבו הציע הצעות המנוגדות בתכלית לעמדת הממשלה כמו נסיגה מבקעת הירדן, הוא הגיע, כביכול, להסכמה עם הפלשתינאים שהם יקימו בירה באבו-דיס, הסמוכה לירושלים, ויכנו אותה "אל-קודס". איזה פתרון קסם!

 בספרו "לגעת בשלום" הוא התגאה שהדרך הזאת תשאיר את ירושלים השלמה בידי ישראל בהסכמת הפלשתינאים. "מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר" וכו' וכו' וכו'.

כעבור חמש שנים, ברק כבר הציע להם לא את אבו-דיס אלא את מזרח ירושלים כולל העיר העתיקה, והם דחו את ההצעה. ביילין, שר בממשלה, אמר אז שישראל לא הפכה כל אבן כדי להגיע לשלום... היום הוא מציע פשרות דומות בנוגע לתביעת השיבה, שאינן שוות יותר מהצעותיו היצירתיות בנושא ירושלים...

יוסי ביילין, סרבן התפכחות, לא למד דבר והוא ממשיך לדפוק את הראש בקיר.

* שמן למדורה –  כיהודי, יש לי מחלוקת עמוקה וחריפה עם הזרם ביהדות שדוגל בתפיסה ההזויה של "קול באישה ערווה". כליברל, אני מכיר בזכותם של יהודים בעלי השקפות שונות משלי לחיות את חייהם כהבנתם.

הרב פירר הוא יהודי חרדי, ואני חלוק באופן קיצוני על חלק מאורחות חייו. אך אורחות חייו הם בראש ובראשונה אורחות של חסד. מעטים האנשים שהקדישו ומקדישים את כל חייהם, במסירות אין קץ וללא כל תמורה, למען הזולת, ללא הבדל השקפה ומגדר, כמו הרב פירר. רבבות אנשים נעזרו ונעזרים ועוד יעזרו בו במצוקותיהם הרפואיות. הרב פירר הוא דמות מופת.

במקום להעלות את דמותו על נס, ולראות בו מי שעשוי להוות גשר בין חלקי החברה, בזכות מעשיו, החליטה קבוצה רעשנית להפוך אותו לסמל שלילי, כיוון שאירוע התרמה למפעל החסד שלו, היה ללא שירת נשים, בהתאם לאורחות חייו. אגב, מדובר באירוע לגברים ולנשים, ללא הפרדה ומחיצה, נשים נואמות בו ומנגנות בו, אלא שכל הזמרים בו – גברים. בעיניי, הקמפיין נגדו הוא סוג של טרפת, של מחרחרי ריב ומדון מקצועיים.

אין כל בעייה בכך שמי שאינו רוצה להופיע באירוע שזמרות אינן מופיעות בו, מבטל את השתתפותו באופן פרטי. אבל הקמפיין הזה, של מוסיפי השמן למדורת השנאה והפלגנות, הוא קמפיין מכוער.

* ביד הלשון: גנן – בתוכנית "שמונים וארבע" ב"כאן 11", המפגישה זקנים מדיור מוגן עם ילדי גן, הגן מנוהל בידי גבר.

מהו שם הזכר של גננת? גַּנֵּן או גַּנָּן?

את צורת גַּנֵּן, שנועדה להבחין בין גנן בגן ילדים לגנן בגינות נוי, אני מכיר כבר מנעוריי. אבל התשובה התקנית לשאלה היא גַּנָּן, בדומה לנַהָג וסַיָד. האקדמיה ללשון עברית מסבירה איך  צורת גַּנֵּן באה לעולם ומדוע היא שגויה.

"עם ההתפתחות החברתית שהביאה גברים לעבודה בגן הילדים הגיעו אל האקדמיה פניות לאשר את שם בעל המקצוע 'גַּנֵּן' (או 'גָּנֵן'). לדברי הפונים, כפי שנוצרה הבחנה בין גַּנֶּנֶת (אישה העובדת בגן ילדים) ובין גַּנָּנִית (אישה העובדת בגן של צמחים), נחוצה הבחנה בין בעלי המקצוע הגברים. אומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן. הצורה 'גַּנֵּן' (או 'גָּנֵן') נוצרה בתהליך המכונה בפי הבלשנים גזירה לאחור מן גַּנֶּנֶת, ויסודה בטעות."

עם כל הכבוד לאקדמיה, איני מסכים עם פסיקתה. ברור שהיא צודקת מן הבחינה הדקדוקית, אך הצורה גַּנֵּן נובעת מצורך אמיתי, והיא פתרון יפה מאוד. למה האקדמיה, שמכשירה קשקושים נוגדי הגיון העברית כמו "ראשת" (כאן אפילו אין השלמה עם שפת הדיבור, כי עד ההמצאה הפלצנית הזאת איש לא השתמש בה) ומלבינה שגיאות מסוימות בעברית, שהשתרשו והפכו לחלק מן השפה, מתעקשת דווקא במקום שבו היא באמת צריכה לגלות גמישות ויצירתיות? נשגב מבינתי.

אני אמשיך לומר גַּנֵּן.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ב. אותו סיפור מנקודת המבט של החתן

אני חייב להודות שאת כל מה שכתבתי עד כה על עלילות עדנה, בתנו האהובה  ובעלה, העליתי מתוך מערכת הזיכרון שלי, שהיא לפעמים מפתיעה לטובה. יחד עם זאת קרה לי נס ועם גמר כתיבת הפרק מצאתי, בין שלל הניירת שלי, דפי יומן שכתב אפי בזמן אמת ושיתף אותי בכתיבה ובעריכה. זאת הזדמנות לראות את אותם דברים מנקודת המבט שלו.

"ההתאהבות שלי עם עדנה היתה התאהבות ליבידיניאלית. עדנה שישבה וכתבה עבודה סמינריונית בלובי של קולנוע תמוז, היתה עם עוד שלוש בנות. אני הייתי אז בדיכאון, כי עופרה, שהיתה חברתי בשנה האחרונה, עזבה את הבית ועזבה אותי. כשסיפרתי על כך לאפרת ידידתי מילדות, קיוויתי שהיא תבוא לביתי לנחם אותי, אך היא עבדה אז כסטודנטית במזנון של קולנוע תמוז, והציעה שאבוא לעזור לה ואחרי העבודה נדבר. תוך עמידה ליד דוכן המכירות, הבחנתי שבין ארבע הבנות היושבות מולי עם מחברות, יושבת אחת קטנה בחצאית ארוכה וחולצת תחרה לבנה, המבליטה את עורה השזוף. מרגע שראיתי את עדנה, הבנתי שעם הקטנה הזאת אתחתן. הנשיות שלה לא איימה עלי, שכן נתפסה בעיני כילדה שיחד עם זאת יש בה ניצוץ נרציסיטי, משהו קשה ולא מעודד, שמאוד איתגר אותי לפגוש בה. עברתי את הדלפק, ניגשתי לשולחנה ושאלתי באיזו כיתה היא לומדת. הייתי בטוח שהיא תלמידת תיכון.

היא הרימה לעברי את עיניה החומות שריצד בהן ברק ממזרי ופלטה: 

"בגן."

לרגע לא חשבתי שהיא כבר אחרי שירות צבאי ולומדת בסמינר למורים. לא ויתרתי והמשכתי לשאול: 

"אז מה תעשי כשתהיי גדולה?"

אמרה לי: "ארצה להיכנס למנזר."     

היתה זו יריית פתיחה לכל מה שבא אחר כך. היא לא עשתה לי חיים קלים, למרות שפגשתי בה בזמן הנכון. בדיוק באותו שבוע בו נפרדה מהחבר שלה לתקופת ניסיון. אני חושב שכל מה שקרה לי עם נשים, כמעט נידון היה לקרות. כשידעתי שיקרה הוא פשוט קרה. גם ניצנים שנשתלו בילדות, צמחו אחר כך כשהייתי מבוגר ובדרך כלל יצא מזה רומן. היא לא הסכימה לתת לי את הטלפון שלה, אבל הרשתה לאחת מחברותיה שישבו לידה להסגיר אותו, בתנאי שהיא לא תדע מכלום. 

באותו ערב כבר לא נשארתי לדבר עם אפרת שתוציא אותי מהדיכאון, ואחרי שלושה חודשים התחתנתי.

הייתי אז בן 22 ועדנה צעירה ממני בשנתיים. עליי לציין שהמשפחה שלה קיבלה אותי יפה מאוד ושמחתי להרגיש שמצאתי סוף סוף בית. לעדנה סיפרתי על קורותיי מיד בהתחלה. בכלל, תמיד כשהייתי יוצא עם בחורה ומרגיש שהקשר מתחיל להיות רציני, הייתי מגלה לה את 'קופת השרצים' שאני נושא עימי. גם לעדנה גיליתי . ישבתי עימה לשיחה רצינית ואמרתי כך:

"תשמעי עדנה, הייתי מאושפז שנה בבית חולים לחולי נפש. היה לי דיכאון. הוא עוד לא עבר. כך וכך ההיסטוריה שלי, כזה וכזה היה הבית שלי," וכו' .

  היא שמעה ולא הגיבה. להפך, נדמה לי שיחסינו התהדקו. להוריה לא סיפרה דבר, אולי חששה שירצו להפריד בינינו. כחודש לפני החתונה אמרתי לה שאנחנו חייבים לספר הכול להוריה. היא הסכימה בתנאי שאני אספר. לא חשבתי אחרת.                           

 הוריה של עדנה אנשים צנועים, יושבי-בית מטבעם ולא היה צורך לקבוע אתם פגישה מראש. עם אבי, לא פעם כשהייתי רוצה לדבר, הוא היה מפנה אותי למזכירה שלו שתתאם לנו מפגש. הרבה הם לא ידעו עליי. ידעו רק שאבי הוא איש חשוב, אך קשה. שאני עובד בחנות רהיטים ובשבתות אני מקבל את המכונית של אימי.

ישבתי בסלון ביתם, שתינו את הקפה שעדנה הגישה ואני פתחתי ואמרתי שאני רוצה לספר על עצמי לפני שיגיעו אליהם כל מיני שמועות. הם הקשיבו. כשסיפרתי שהייתי ילד בעייתי והוריי שלחו אותי לבלות שנה במוסד מיוחד, קמה אימא של עדנה ונתנה לי נשיקה על המצח. סיפרתי שאני עוד בדיכאון לפעמים, ואבא של עדנה, הסופר פוצ'ו שמעולם לא ידע דיכאון מהו, שאל במה זה מתבטא.

אמרתי שאני מסתגר אז בחדרי, תופס את ראשי בידיי ובוהה שעות בתקרה.

הדבר לא נראה להם טראגי, בפרט כשסיפרתי שהייתי בצבא ושיש לי עבודה קבועה. הערב נגמר בהערכת מיספר האורחים שיבואו לחתונה ובקביעת מפגש היכרות עם הוריי.

מה שלא סיפרתי לאבא של עדנה זה שהדיכאון גורם לי לפעמים לחוסר סבלנות בעבודה. כשעבדתי בתנות התאורה הצלחתי מאוד בחודשי העבודה הראשונים, אך אט-אט הרגשתי שמתחיל להיות לי קשה. יום העבודה שלי הצטמצם משמונה שעות לשש, לארבע, לשלוש ולפעמים הייתי בא ולא מצליח להישאר יותר משעה. פעם הגעתי כועס ונרגן, וכאשר קליינטית נודניקית הביעה דעה שלילית על נברשת חדשה שהצעתי לה, לא יכולתי להתאפק וניפצתי את המנורה על הקיר שממול. הקליינטית ברחה כל עוד רוחה בה ואני דווקא הרגשתי כאילו הוקל לי.

כשבועיים אחרי שגמרתי עם חנות החשמל, הרגשתי שאני בשל לעבודה חדשה וקיבלתי עליי את ניהול מחלקת התאורה בחנות רהיטים יוקרתית במרכז העיר. במשך כמה חודשים הצלחתי להחזיק מעמד ללא בעיות, אך דווקא כאשר בעל העסק חשב שהגיע הזמן להרחיב את סמכויותיי, התחלתי להרגיש כי אני מתקרב לקצה היכולת. יום אחד פרצתי בצעקות נוראיות על מנהל מחלקת המטבחים, כאשר זה בחר לשבת עם קליינט ליד שולחן העבודה שלי. האיש נבהל ממני וביקש את סליחתי, למרות שלא היתה כל פרופורציה בין חומרת עוונו וגודל הצריחות שלי. מיום ליום הרגשתי שאני שונא את מקום העבודה ואת כל העובדים בו. למזלי קרה הדבר בסמוך למועד החתונה שלי עם עדנה, וניצלתי את העובדה הזאת כתירוץ להפסקת העבודה. אמרתי  שאני חייב למצוא עכשיו מקצוע אחר, מכניס יותר, כיאות לבעל משפחה."

     כאשר אפי סיפר לי שהוא התפטר מעבודתו, ניסיתי לשכנע אותו לחזור בו. שבוע קודם לכן באתי לבקר אותו בחנות הרהיטים הגדולה, הוא הוביל אותי בין המחלקות, הסביר לי מה אני רואה ונתן לי הרגשה כאילו הוא בעל העסק. לא הבנתי איך שבוע אחרי אותו ביקור מרשים, הוא מודיע כי עזב את המקום. כשראה כמה קשה אני מקבל את המעשה שלו, הבטיח לי שתוך שבוע הוא מוצא מקום עבודה חדש. את הבטחתו קיים כשסיפר לי על אולם תצוגה מפואר של רהיטים מסקנדינביה. במשך השנים הבאות הבנתי שאחד התחביבים שלו הוא מציאת מקום עבודה חדש. 

 יום אחד החליט שהוא רוצה לנהל את רשת חנויות העוגות  של קפולסקי , וכשהוא מחליט אין דבר שיעצור אותו. אפי טלפן וביקש פגישה עם בעל הבית. המזכירה קבעה לו תור בעוד חודש, אך הוא דרש להיפגש באותו יום. משאמרה לו שהדבר בלתי אפשרי, לא התעצל ונסע למשרדו של הבוס. היו שם כבר כמה אנשים שהמתינו לתורם והמזכירה לא נתנה לו להיכנס. הוא חיכה עד שמישהו יצא מהחדר ואז התפרץ ונכנס, כשהמזכירה רצה אחריו ומתנצלת על שלא הצליחה לעצור אותו. אפי לא נתן לה לגמור את דבריה ואמר:

"אדון קפולסקי, אני מבקש ממך רק חמש דקות, כי אני רוצה לספר לך משהו שלא ניתן לדחייה.  דע לך שאני מכיר את כל החנויות שלך בתל-אביב..."

מכאן התחיל לתת לו סקירה על כל חנות וחנות שלו, שאותן הכיר היטב בתקופת הצבא שלו, כשהיה מרבה לבלות בתל-אביב. דיבר על הבעיות של כל חנות ואמר מה הוא מציע לפתרון הבעיות.

קפולסקי, אחרי שנרגע מההתפרצות, הבין שהגיע אליו האיש שהוא מחפש מזמן ואמר לו שהוא התקבל לעבודה, אבל רוצה שיתחיל מלמטה וייסע כל יום למפעל המרכזי אשר בו אופים את מיטב התוצרת.

כשבא ביום הראשון כבר חיכה לו מנהל המפעל, נתן לו סינר לבן וערך לו סיור ממאפה למאפה. ביום השני כשנתנו לו לחוש את הבצק במו ידיו, עבד חצי יום ואמר שהוא צריך ללכת. ביום השלישי עבד רק שעתיים וביום הרביעי הספיק ללבוש את הסינר ותוך חמש דקות להסיר אותו ולהיפרד מהעובדים.                                                      

כשהתקרב מועד החתונה הייתי בטוח רק בדבר אחד, שעם חתן כזה לא יהיה לעדנה משעמם אף פעם.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

מכשפה ושמה מריה

"גוספדין בבקשה להתפשט... אני ולאריסה האסיסטנטית שלי נעניק לך טיפול מקצועי מושלם."

הייתי נבוך.

"אולי בכל זאת אישאר לפחות עם עלה תאנה," התגוננתי.

"בבקשה הכול," קבעה נחרצות.

השתיים בחנו אותי לאורך ולרוחב וחשו במבוכה שלי. תוך כדי עיסוי בידיה הרכות והנעימות אמרה מריה: "גוספדין, אני יכולה לאבחן מחלות ולדעת את קורותיך בגלגולים קודמים."

מבלי שהספקתי לומר 'שמע ישראל', מריה התחילה למנות בי מחלות שונות, ממאירות ושפירות, שלא שמעתי על קיומן במערכת הרפואה בכלל ובגופתי הצנועה  בפרט. בשיקול דעת הגעתי מיד למסקנה שלאור דבריה המלומדים הייתי צריך להיות שוכן עפר עוד קודם שבאתי לעולם.

מריה הוסיפה חלושות: "גוספדין, אני רואה שלמרות מחלותיך הקשות אתה תחיה עוד שלושים ושלוש שנים. אני רואה שאתה נמצא עכשיו בגלגול החמישים שלך. יש לך יסודות טובים – בגלגולים קודמים חיית ארבעים שנה בהרי ההימלייה כרועה צאן ובגלגול הקודם חיית תשעים ושתיים שנים כחוטב עצים בהרי הקווקז."

עד מהרה חשתי את עצמי כחומר ביד היוצר ואולי כפלסטלינה בידיה האמונות של מריה שעשתה בגופי ככל שחפצה. באותו זמן חשתי שנשמתי מרחפת לה להנאתה בין הרי ההימלייה להרי הקווקז.

מריה הרוסייה הפרבוסלבית, תושבת טשקנט שבאוזבקיסטן, היתה הר-אדם. היא התנשאה לגובה 1.95 מטר והרוחב שלה היה בהתאם. בעבר היתה אלופת ברית המועצות בהטלת כדור ברזל ובהרמת משקלות.

מלמלתי לעצמי: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם."

למרות מידותיה הקולוסאליות, פניה היו יפים להפליא כפני נערה, ללא קמט. עיניה שני אזמרגדים. יודעי דבר קבעו שאין מומחית ממנה בכל טשקנט להסרת כאבי-גב. היא מאבחנת בלי צילומי רנטגן, CT ו-MRI. מגיעים אליה ממרחקים פציינטים כפופים ויוצאים שמחים וטובי לב, זקופים כלולב ושורקים מארשים כבצעדת הברווזים של הצבא האדום ברחבת הקרמלין.

אודה ואתוודה, חששתי שאצא מתחת ידה נכה עולמים. לצידה עמדה לאריסה, האסיסטנטית היהודייה שלה. אישה קטנה, דקיקה ושברירית, בעלת סופרנו גבוה. היא עמדה כנועה כשפחה צייתנית והזדרזה למלא את כל ציווייה של מריה הגדולה.

"מריה," שאלתי, "האם יש קשר בין  ידיעת שפה בגלגול זה לבין ידיעתה בגלגול קודם?"

"בוודאי שיש קשר. גם הפילוסופים של יוון הקדומה ידעו כי תהליך הלמידה הוא בעצם היזכרות במה שכבר ידענו בגלגול קודם. לפני ארבע שנים הופיע יזוס בחלומי וציווה עליי לרפא בני אדם ואני עושה זאת בברכתו של כריסטוס."

לאריסה הקטנה לחשה לי בטג'יקית-יהודית: "דע לך, כי האישה הגדולה הזאת היא גם מכשפה בעלת יכולות מיוחדות וכדאי שתשתמש בשירותיה. היא מסוגלת לפגוע בכל מבקשי רעתך ולקרב אליך נשים שאתה חושק בהן בלי הבדל של דת וגזע."

"לאריסה, את שוב מודיעה לכל העולם בטג'יקית שלך שאני מכשפה," נזפה מריה בלאריסה תך שהיא מעסה את גופי הדואב, את ראשי ואת אוזניי, "אני אגלה לפציינט שלנו שאת סופרת ילדים בטג'יקית-יהודית ואין לך אפילו קורא אחד כי כולם נסעו לאמריקה או לישראל ונטשו אותך ואת ערימות העותקים של הספרים שלך."

לאריסה החליפה צבעים, נאנחה ואמרה: "הוי לו לסופר שקוראיו נטשו אותו והותירו אותו עם ערימת ספרים עלובה."

עד מהרה מריה הדליקה נר גדול של כנסייה פרבוסלבית שמילא את החדר בעשן ובריח כבד עד למחנק ובקוצר נשימה. היא מרחה חמאת כבשים על כפות ידיי ורגליי, על העורף ועל המצח והכריזה: "גוספדין, זאת סגולה בדוקה לגירוש כשפים. אני רואה כי לפני ארבע שנים אישה רעה אחת כישפה אותך ומאז אינך יכול להתקרב לשום אישה בעולם. עוד היום הפגר יהיה זקוף כחייל במשמר הכבוד של לנין."

בעוד אני תמה מאיפה ההמצאות חסרות השחר, היא ציוותה על לאריסה:

"תואילי לטאטא את ארבע פינות הבית, אספי את האבק לתוך צנצנת ובדרכנו הביתה נפזר את האבק בצומת דרכים."

מריה הרתיחה מים בסיר, השליכה לתוכו חמש-עשרה סיכות, נעצה בי את עיני האזמרגד שלה ואמרה: "כישוף איום כישפה אותך אישה רעה אחת שלא החזרת לה אהבה... הו, יזוס, מי שכישף אותך הלוואי שהכישוף ייפגע בו בחזרה כבומרנג."

היא השליכה את 15 הסיכות מבעד לחלון והן עפו לכל רוח.

"גוספדין," אמרה לאריסה: למריה יש כוחות מיסטיים. היא יכולה לרפא מחלות גלויות ומחלות סמויות ולהרחיק ממך גם רוחות רעות."

מריה נטלה מן המטבח צלוחית מלאה מים וציוותה עליי לשבת במרכז החדר. היא הגיפה את החלונות ואת התריסים, עצמה עיניה והתרכזה. היא הניפה ידיה לצדדים, קיפצה בקלילות ושרה: "הו, יזוס! סורו ממנו רוחות רעות. בואו אליו רוחות טובות."

מריה היתה חיוורת. היא הזתה באצבעה טיפות מים על פניי ואמרה: "גוספדין, מדי יום תתיז כמה טיפות מים מן הצלוחית המקודשת הזאת. אם תמצא בצלוחית כתמים שחורים או כתמי דם, עליך לשפוך את המים מיד לאסלה וכל שונאיך ייעלמו מן העולם כהרף עין."

ריחו הכבד של הנר הכניס בגופי לאות של מנזר עתיק וניתוק מן המציאות. ברגע של חולשה ורפיון, שאלתי לתומי את לאריסה: "האם למריה יש או היה גבר בחייה?"

לאריסה ציחקקה צחוק של ילדה שפסקה לגדול ואמרה: "פעם ניסה חלבן ביש מזל ללטף אותה. הוא בקושי הגיע עד לשדיה. האישה הכבדה הזאת זינקה בקלילות אל שתי כפות רגליו של החלבן ונשאה אותו אל-על בעוד ראשו מוטה מטה מעל פיר חדר המדרגות. החלבן בכה והתחנן על נפשו שלא תזרוק אותו ממרומי הקומה החמישית אל תחתית הפיר. לאחר כמה טלטולים באוויר עד שכמעט פרחה נשמתו של החלבן, היא החזירה אותו אל היבשת. החלבן המבוהל שחייו ניצלו ממש ברגע זה, הותיר את בקבוקי החלב וברח כל עוד נפשו בו. מאז לא נראה יותר ומריה לא הוסיפה לדבר על הגבר האחד והיחיד בחייה."

כשיצאתי מידיה, שלוק ואדום כגחלת בוערת, מריה אמרה: "גוספדין, אתה נראה איש נדיב וטוב לב. המצב הכלכלי אצלנו הוא בכי רע ויש ימים שאין לנו כסף לקנות כיכר לחם."

התלבשתי בחיפזון, הבנתי שהמחמאה באה להכשיר את הקרקע לקבל תשלום נדיב. שילמתי בשטרות ירוקים מעבר לציפיותיהן. מריה, במיומנות רבה של כספר בבנק, ירקה בין בוהן לאצבע וספרה את השטרות. לאריסה מזגה לנו בצלוחיות אתניות זעירות תה ירוק מתוך הסמובר והגישה קוביות סוכר להניח מתחת ללשון. מריה לגמה במשיכות ארוכות ושורקות, מצצה את קוביית הסוכר ואמרה:

"גוספדין, אני רוצה להעניק לך כמה עצות טובות שיעזרו לך בחיים:

* בשבתך עם שרים ונכבדים לעולם שב לימינם ומשאלות ליבך מהם יתממשו.

* לעולם אל תדרוך, במתכוון או שלא במתכוון, על רגלו של חברך. אם אינך רוצה מלחמה נוראית ושנאת עולם, בקש ממנו שמיד ישוב וידרוך בחזרה על רגלך.

* כשאתה מקלל מישהו שעיניו יתעוורו והמסכן מתעטש באותו רגע, האומלל עלול להתעוור באמת. משוך מיד את תנוך אוזנך והקללה תתבטל כהרף עין.

* נתקפת בפחד פתע, או ראית הלווייה, משוך מיד את החולצה ותירק יריקה הגונה אל החזה שלך. אישה תירק על שדיה. הפחד יתפוגג ולא יאונה לך כל רע.

* לעולם אל תשלם את חובך בלילה. שלם תמיד בבוקר  מחשש שתשלוט בך קללה ותפסיד ממון רב.

* אם ראית חתול שחור – חמוק מיד ממנו. אם אתה נוצרי נאמן ראוי שתצטלב מיד ותאמר: הו, יזוס!

* אם ילדך היפה גונב מבטים של עוברי אורח, היכולים להטיל בו עין רעה, רצוי שתניח תמיד בעגלת התינוק פרוסת לחם, שהיא ברכת שמיים וארץ, והילד לא ייפגע.

מריה המשיכה למצוץ את קוביות הסוכר בזו אחר זו ולגמה לגימות שורקניות מהתה, ואני נותרתי נבוך, מבולבל ומודאג עם ערימה הגונה של מחלות קשות, כשפים ורוחות רעות שלא ידעתי על קיומם עד לפני שעה קלה.

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מיספרם ודאי כמיספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה ולצבעה האדום.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4-6 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

אפשר להוסיף מדי פעם מים רותחים אם רמת הנוזלים במרק פחתה והוא נעשה מרוכז יותר.

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

תיאוריית הקונספירציה אמת או שקר?

cogito, ergo sum

הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט (1596-1650), מאבות הפילוסופיה המודרנית המערבית, העמיד את התבונה הרציונאלית במרכז תורתו.

בספרו "מאמר על המתודה" טען דקרט שיש להטיל ספק בכול. הדבר היחידי הוודאי הוא שהוא עצמו קיים. כי כדי להטיל ספק עליו להיות קיים. לכן הוא ניסח את הכלל:

cogito, ergo sum

"אני חושב משמע אני קיים."

לענייננו, יש להטיל ספק בכל דבר עד הגעה אל האמת.

(אמת התאמה בין טיעון למציאות).

תיאוריית הקונספירציה אמת או שקר?

בהפגנה נגד רדיפת הפרקליטות את נתניהו טען ד"ר מרדכי קידר, (ללא שום קשר לנושא ההפגנה) כי "מי שרצח את רבין היה אדם שראשי התיבות של שמו זה י"ר – לא יצחק רבין. מי שעמד מאחורי העניין הזה כנראה פוליטיקאי מוביל שרצה לחסל את יצחק רבין מכיוון שהוא רצה לצאת מהסכמי אוסלו."

ד"ר קידר הוסיף: "אני קורא מכאן להסיר את הכותרת השקרית 'סודי ביותר' מעל המסמכים שלא משתלבים עם התיאוריה שהימין רצח את רבין. הגיע הזמן, 24 שנים שהימין מוכפש, שהאוניברסיטה שלי בר אילן מוכפשת. כולנו מוכפשים בגלל משהו שאולי לא יגאל עמיר עשה. והוא יושב בכלא בבידוד, למה בבידוד? בגלל שלא יגידו את האמת לאף אחד."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5616167,00.html

אוניברסיטת בר-אילן גינתה את דבריו אלה, וגם נתניהו גינה את דבריו וכינה אותם "דברי הבל."

לאחר רצח רבין התפרסמו כמה תורות קונספירציה. קונספירציה מימין שהטילה את אשמת הרצח על גורמים בשמאל בראשות שמעון פרס, כשהמניע לרצח הוא למנוע מרבין לנטוש את דרך אוסלו.

(קונספירציה הדומה במהותה לקונספירציה של שריפת הרייכסטאג ב-1933 – בה האשימו הנאצים את הקומוניסט ההולנדי ואן דר לובה שהוצא להורג, ומנהיג בולגריה לעתיד דמיטרוב, כאשר למעשה הם הציתו אותו ע"מ להשתלט עליו).

 ותורת קונספירציה משמאל שהטילה את אשמת הרצח על הימין, כשלפיה גורמי ימין בשב"כ הפעילו את יגאל עמיר באמצעות סוכן השב"כ אבישי רביב, במטרה לרצוח את יצחק רבין. תיאוריה זו הובלה ע"י איש השמאל, הקומוניסט בעברו, פרופ' מיכאל הרסגור, שטען שרק משפט חוזר ליגאל עמיר יחשוף את האמת, ויגלה שידו של הימין היתה מאחרי רצח זה.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-225889,00.html

תורת הקונספירציה של ד"ר מרדכי קידר

ד"ר מרדכי קידר הסתמך בנאומו על החוקר והפיזיקאי נחום שחף הטוען לתורת קונספירציה לפיה יגאל עמיר ירה ברבין מתוך מטרה להורגו, אבל בפועל מי שהרג אותו היה איש השב"כ יורם רובין בפקודת שמעון פרס.

"כל הסיפור הזה," טוען שחף, "נועד להיות תרגיל. רבין פיגר אחרי נתניהו בסקרים בין 7 ל-20 אחוז, ואז רבין הודיע שהוא מפסיק את הסכמי אוסלו. דליה רבין אמרה בראיון שאמרו לה שאבא שלה התכוון לעצור את אוסלו. כך גורמים נוספים כמו דרעי ומאיר פעיל ואחרים דיברו על זה. עבור פרס הנושא הזה הוא קזוס-בלי."

לטענת שחף "אנשי פרקליטות, משטרה ותקשורת, מחפים על הרוצח האמיתי של ראש הממשלה. חקרתי את הנושא לבקשת דליה רבין עוד בשנת 2000," מספר שחף, "וחשפתי שבשיר השלום יש חור קליע אחד כשהדף היה מקופל לארבע, כלומר שהיו צריכים להיות ארבעה חורים. בנוסף איך הגיע קליע לשיר השלום כשהירי היה בגב?"

את סימני השאלה הללו ואחרים הציג שחף בפני דליה רבין שביקשה ממנו שלא להרפות ולא להרים ידיים מחקר הפרשה, ובמקביל ביקשה מגנזך המדינה לאפשר לשחף להגיע לממצאים הנוגעים לחקר הפרשה.

בגנזך מצא שחף את הדף ובו שיר השלום, אך חור הירי וסימני הרשף נעלמו ממנו. כאשר הפנה את תשומת ליבה של אחת התחקירניות לעובדה זו – "היא אמרה שהכול בסדר, ולא קלטה שבעצם שיר השלום שונה. יש לי את הצילום מ'מעריב' שבו איתן הבר מחזיק את השיר מעל הקבר והנה רואים שהחור נעלם. כלומר מישהו בגנזך המדינה זייף ושינה ממצאים."

שאלת הירי בשיר השלום פותחת למעשה את הדיון הרחב יותר שעליו מספר שחף: "עכשיו, למה צריך לזייף? כדי שיהיה חור אחד צריך שקנה אקדח יוחדר בין קפלי הדף ואז יהיה חור וסימני רשף.

"הסקתי את הדברים האלה וממצאים נוספים בפני ברוך גלדשטיין, המומחה הגדול של המז"פ במשטרת ישראל, מי שפנינה גיא, התובעת במשפט עמיר, אמרה לי שהיא הסתמכה עליו במשפט. הוא הסכים איתי שמה שנראה מתאים לקנה אקדח שהוחדר בין הדפים.

"הדברים המעניינים יותר, הוא הזמין את ד"ר אריה צייכנר, שהיה ראש המז"פ, לשבת על הממצאים. בין השאר ברוך גלדשטיין העיד במשפט שרבין נורה במותן השמאלית מאחור כתוצאה מירי מגע. הוא גם אמר שרבין הרגיש את קנה האקדח לפני שהרגיש את הקליע, אבל בסרט של רוני קמפלר האקדח ירה ממרחק של שלושים סנטימטרים, אז איך הגענו לירי מגע? הוכחתי להם שהירי לא יכול היה לבוא מקנה האקדח של יגאל עמיר. אז ד"ר צייכנר אמר 'קונספירציה' והעביר את הממצאים ליהודה וילק, מפכ"ל המשטרה. מהתגובה שלו הבנתי שוילק אמר לו לרדת מהעניין."

מוסיף שחף ואומר כי "כשהתחלתי לחקור התברר לי שזויפו מסמכים במשטרה שידעה שלא יגאל עמיר הוא היורה וזייפה ממצאים."

עוד קובע שחף כי הסרטון שפורסם בתקשורת זויף ונערך חמש פעמים ולמעשה דמותו של יגאל עמיר עם צילום הירי הושתלו בסרטון. לדבריו בידיו נמצא הסרטון המקורי והמלא אותו צילם רוני קמפלר והשוואה בין הסרטונים מלמדת על הזיוף והעריכה.

בוועדת שמגר הוצגו כמה עדויות שצילומי הירי של עמיר מזויפים. מי שהיתה נוכחת באותו דיון היא רות דוד, שהיתה שותפה לחיפוי. העתק הגיע למיכאל בן יאיר, היועמ"ש באותם ימים, וגם חברי ועדת שמגר ידעו שלא עמיר הוא היורה והם הסתירו את זה. לקחו את העדות הפתוחה והסתירו אותה באמצעות 'סודי ביותר'. כלומר שמערכת שלמה הייתה שותפה להסתרה שיגאל עמיר הוא לא הרוצח," מאשים שחף.

על כך אלה נשאל שחף: "כיצד מתיישבים הדברים עם עדותו והודאתו של יגאל עמיר עצמו שקבע כי הוא זה שירה מתוך כוונה לפגוע ולרצוח את רבין?"

שחף משיב: "בפרויקט החפות בארה"ב התגלה שמאות בני אדם שהודו ברציחות התברר בבדיקות DNA שהם לא רצחו, כלומר עדות האנשים שנמצאים תחת חקירת משטרה ואפשר להוציא מהם הודאות, הן חסרות ערך.

"כאשר יגאל עמיר העיד במשטרה ובוועדת האיסוף של ועדת שמגר הוא טען שאחרי שהוא ירה את הירייה הראשונה קפצו עליו ואז הוא ירה שתי יריות בלי שראה לאן הוא יורה, אבל ברגע שקפצו עליו הדבר הראשון הוא מכה על היד, כלומר לא ניתן לירות שוב. המשמעות היא שעצם העדות שלו בוועדת שמגר ובמשטרה מלמדת שהוא העיד שלא מרצונו.

"שוחחתי עם פנינה גיא, התובעת במשפט של עמיר, הצגתי בפניה את הראיות והיא הסכימה שרבין נורה ברכב בדרך לבית החולים. יש לי את הקלטת השיחה איתה," מספר שחף ומזכיר כי באותו לילה "תוכננה מסיבה אצל עורך מעריב. זה מה שאמרו גם ללאה רבין שלקחו אותה למטה השב"כ ולא לבית החולים כפי שהיה צפוי."

(הנה העדות של לאה שלוסברג-רבין (דקה 1.06) ושל דליה רבין-פילוסוף (דקה 2.15)

https://www.youtube.com/watch?v=8PDxzw4IIfI

תביעת דליה רבין-פילוסוף להמשך החקירה מול שמגר:

https://www.youtube.com/watch?v=GQUm76-RM1Y

הנה, שמעו בעיון את נימוקיו של שחף:

http://actualic.co.il/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99-%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%97%D7%A3-%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%A3-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%9B-%D7%A4%D7%91%D7%A8%D7%A7-%D7%90%D7%AA-%D7%AA%D7%99/

איש השב"כ, דביר קריב, שהיה חוקר השב"כ שחקר את יגאל עמיר (בספר שהוציא הוא מספר שרצה לירות בו ולהרוג אותו באקדחו) יוצא נגד תורת הקונספירציה ההזויה לדבריו, אבל לא משיב לגופם של הטיעונים, ומודה שהמדינה לא נתנה תשובה נאותה לטיעונים הללו.

האם שתיקה כהודאה דמיא?

בהקשר לזה מאוד תמוה מדוע יורם רובין, איש השב"כ, המואשם זה שנים ברצח, אינו תובע תביעת דיבה? האם יש לזה הסבר הגיוני, בלתי אם הוא נמנע מכך ע"פ פקודת השב"כ?

לסיכום: ברשת ישנם אתרים רבים העוסקים בתורות הקונספירציה של רצח רבין. אישית אינני מאמין בתורות הקונספירציה. יגאל עמיר אשם ברצח רבין הן מבחינת הרצון והביצוע (גם אם לפי תורת הקונספירציה לא הביא למותו) ועליו לשבת בכלא עד סוף ימיו (למה על רציחות חמורות יותר אין בישראל מאסר עולם?)

יחד עם זה, כפי שהסביר חוקר השב"כ דביר קריב, המדינה לא הסבירה היטב את כל מכלול השאלות והתהיות סביב הרצח.

במקום לפתור את השאלות קל יותר לתרצן כ"הזיות שקריות" המונעות משיקולים פוליטיים.

לאור זאת יש להתחשב בבקשתן של לאה שלוסברג-רבין ודליה רבין-פילוסוף, ולמנות ועדת חקירה שתורכב מאנשי מקצוע שתנסה להשיב על הקושיות שהועלו ולא לחכות לתיק"ו (תשבי יפתור קושיות ובעיות), את הקושיות הללו יש לפתור בעגלא בימינו, ובזמן קריב.

[אהוד: אני מאוד מתפלא ומצטער על חוקר מוכשר ובקיא כד"ר מרדכי קידר, שאת דבריו על המזרח התיכון קיבלתי ברצינות רבה עד כה, שהחל פתאום אומר דברי הבל שכאלה על רצח רבין. משהו קרה לו. כאילו נהפך פתאום לאדם אחר. זה ממש לא מסתדר לי עם דמותו השקולה והרצינית שהיתה אמינה בעיניי עד כה!]

נתניהו אשם

מסתבר ש"כנופיית שלטון החוק" (כפי שהגדיר אותה נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין), היא לא נגד נתניהו, כמו שמציגים אותה ה"ביביסטים", אלא דווקא מופעלת ע"י נתניהו.

השחקן משה איבגי, המואשם בעבירות מין בשש נשים, טוען שהאשמות נגדו הן רדיפה פוליטית, ושתפרו לו תיק, בגלל ביבי. כי ביבי מחפש אותו בגלל נאום ה"ביבי משעבד אותנו להישרדות שלו ושל אשתו" שהוא נשא לפני כמה שנים בראיון.

https://www.mako.co.il/culture-weekend/Article-874902189912e61026.htm

הנה לכם עוד הוכחה שביבי אשם" בכל...

עראבישע משפוחֶה

בריאיון לערוץ אל-קדס אל-יום, המזוהה עם הג'יהאד האסלאמי, שיבחו בני משפחתה של המחבלת האנאדי ג'אראדת את פיגוע ההתאבדות שביצעה במסעדת מקסים בחיפה בשנת 2003, שבו נרצחו 21 אנשים. אחיה אמר: "אבא חילק ממתקים לאחר הפיגוע וביקש: 'לקבל ברכות ולא תנחומים.'"

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?105_d

ומי תומך במימון המשפחה הזו?

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומר"צ.

מי יבוא במקום איברהים עווד?

אברהים עווד, הידוע יותר בכינויו "אבו באכר אל בגדדי", ע"ש החליף הראשון של האיסלם אַבּוּ בַּכְּר עַבְּד אללַּהּ בְּן אַבִּי קֻחַאפַה עֻתְ'מַאן בְּן כַּעְב א-תִּימִיּ אלְ-קֻרַשִׁיּ. (הנה החשיבות של השם המקורי לכל מתקיפיי) – חוסל ע"י האמריקאים.

חליף האומה האיסלמית הלך לפגוש את בתולותיו ובתוליו להן הוא זכאי בגן העדן...          

עיתון "הוושינגגטון פוסט", השייך לג'ף בזוס, מייסד ובעל אמאזון, פירסם הודעת אבל: "אבו בכר אל בגדדי, הוגה דתי מחמיר שעמד בראש איסיס, מת בגיל 48."

מעניין ש"הגאונית מווילנה", מנהיגת מר"ץ בעבר, גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), שטענה בעבר כי דעא"ש קמה בגלל ישראל, לא האשימה את ישראל בחיסולו.

האם בכך בא הסוף על "האומה האיסלמית"?

כמובן שלא. החליפות האיסלמית היא רעיון אידיאה שיהיה קיים כל זמן קיומו של האיסלם.

החליף הוא המחליף הדתי והפוליטי למוחמד כאשר תמיד יהיו באיסלם זרמים השואפים לחזור לתקופתו ולנהוג ע"פ דרכיו, ותמיד יקומו חליפים חדשים.

ודוק: אבו באכר אל בגדדי ה"סלפיסט", לא עשה דבר שמוחמד לא עשה. להיפך, כל מעשיו היו חיקוי למעשיו של מוחמד. המלחמה בכופרים, עריפת ראשים, רציחות, אונס נשים, ומכירתן לעבדות כשפחות מין, הכול נעשה ובמיוחד כלפי היהודים.

בניסיון לחקותו מכריזים הערבים שיש לרצוח את היהודים הכופרים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

ובכל הפגנה הם מכריזים: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב." לא רק חיזבאללה שקרא לטיליו "חייבר" והפיק קליפ עם צילום בתי היהודים שנחרבו בערב.

הנה ראו את אחמד טיבי, הג'יהאדיסט, מסית נגד היהודים והקהל המוסת עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב"

(הג'יהאדיסט טיבי מסית נגד היהודים):

https://rotter.net/forum/scoops1/582736.shtml

האם בעזרתו מקווה בנימין גנץ לעלות לשלטון?

"טרור חקלאי" וטירלול

כפי שניבאתי, אורי הייטנר ממשיך את האובססיה המטורללת שלו לביטוי "הטרור החקלאי" –  ("חדשות בן עזר" 1489) – קל יותר להוציא קוץ מהתחת עם כפפת אגרוף, מאשר למצוא בביטוי שקרי זה של הייטנר רציונאליות, ואפילו כעסקן פוליטי הזקוק לתמיכת הרשימה הערבית-המשותפת (בשנאת ישראל).

ודוק: חקלאות אינה יכולה לעשות טרור.

יפה עושה בן עזר כשבראש כל גיליון הוא מביא את אמרתו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן." זו בדיוק המטרה של הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודיים, לסלקם ממולדתם, והביטוי השקרי של הייטנר: "טרור חקלאי" מסייע להם בכך.

נ.ב. השפה הלא נאה שהשתמשתי בה לתיאורו של הייטנר אינה שלי. אני מעולם לא מתבטא כך. אני פשוט ציטטתי את שפתו הגסה. (התוכן כולו נכון).

להייטנר, המתנאה תדיר בעצמו כאיש מוסר יהודי המביא דברי תורה, יאים הדברים הבאים:

"אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו." [גמ' ג.].

"תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה." [ברייתא ג.].

מחר יהיה טוב

כתב "הארץ" אורי הורוביץ-משגב תוקף את הרב פיהרר על שאינו מוכן להופעת נשים באירוע תרומה לארגונו, וקובע שעקב כך "מחר יהיה רע."

(אורי משגב, מחר יהיה רע, "הארץ" 31.10.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8058642

אבל הפלא ופלא, דווקא אורי הורוביץ-משגב, מקיבוץ חפציבה לשעבר, מראה בכתבתו את תהליך החילון המדהים שעברה המדינה מאז ימי הזוהר של קיבוץ חפציבה.

לפי כתבתו, הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו) מזמין להופעה פרטית שלו (וזכותו להזמין את מי שהוא רוצה) את הראל סקאת (גם שם משפחה מגעיל שיש לעברת) שהוא הומו מוצהר.

שומו שמיים והאזיני ארץ. ההומוסקסואליות, "משכב זכר" ר"ל, מקבלת לגיטימציה ע"י הרב פיהרר, מה שלא היה עולה על הדעת בקיבוץ חפציבה בזמנו של אורי הורוביץ-משגב.

זכותו של הרב פיהרר להזמין למסיבתו הפרטית את מי שהוא רוצה כפי שזכותם של גייז לערוך מסיבה ללא נשים. או זכות נשים לעשות מסיבות ללא גברים. או לנסוע למלכת המדבר.

כמובן אין לו זכות להפלות נשים, גברים או להט"בים.

מוטב לאורי הורוביץ-משגב להפסיק להפיץ שנאה ולתרום לזולת לפחות מקצת ממה שתורם לזולת הרב פיהרר.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

"עצבון"

ל-א. ראובני

1930

פורסם לראשונה במוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב" ביום 14.3.1969

במסגרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנה

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

מהיכן למשל לקוח תיאור הנשף הזה, מהאמסון או מדוסטוייבסקי? –

"נכספתי אליו, דבריו היו ספוגים רגש של קורבה נפשית ועצבות רכה. ואני הרי העלבתיו! אלא... שוב אותו חיוך... מה? התסרוקת? נצחונו ו... אה, אולי רק מפני זה בלבד הרבה להלל את טעמי? הוא הכריע?... איזה סיפוק! חה-חה!

הבנתי לו אף על פי שלא פלט מלה. כמעט צעקתי מרוב עלבון. תשוקה עזה תקפה עליי לפזר מיד את שערותיי כאז, בשדה, לפני שנתיים. הָשפלתי כל כך, נרמסתי... כן, הוא חייך, והיתה לו הרשות לחייך בשביעות-רצון... היתה!...

הזדקפתי מלוא קומתי, מדדתיו במבטי, אמרתי חרש:

 – האינו חש בצווארו? לפי קומתו...

אה, כמה התלקחו עיני בחור גוץ זה! רעדה עברה אותו. הוא התישר, כאילו הצליפו בשוט על גבו, וענה גם כן בלחש:

– סקרתי את מגדל-חצירי, זינה.

את מגדל-חצירו!... התקרבתי אליו כיסא:

– יעלה נא על הכיסא – אז ייטיב לראות.

לא, לא פיללתי...  הגם שהיה שתוי! יצאתי מכלי, הייתי נכונה להכותו לחי. אילו חייך לעומתי שנית, בעמדו על הכיסא, לא הייתי עוצרת ברוחי... אך פני היו אפורים וחסרי צחוק... הוי כמה שנאתיו! כבר החלו לשים לב אלינו. הם ראו איך רקעתי ברגלי וקראתי בקול חנוק:

 – ירד! ירד מיד!... שכור הנהו... הוא...

ורצתי למזנון. השארתיו שם עומד על הכיסא." (עמ' 22-23).

לא. לא "אידיוט" או "שדים", אף לא "מסתורין" או "פן", אלא "עצבון" של א. ראובני, ובכל זאת דומה כי האקלים הנפשי, ואולי המנגנון הנפשי של גיבורי הספר, או יותר נכון לומר השתקפותם הנפשית בעיני הסופר המתארם – יונקים מאותם תיאורי נשפים מפורסמים שב"אידיוט" או בספריו של האמסון, נשפים שהם בימת פורקן וחזיון להתנגשויות מוזרות שבין הגיבורים, רחשי לב נסתרים ושרטוט של סביבה ואווירה.

מוזר, הרי הדורות התרבו ונעשו חופשיים יותר. ובכל זאת אין למצוא כמעט תיאורי נשפים ופגישות חברתיות (נוסח הפתיחה ל"מלחמה ושלום") ברומאנים שנכתבו בתקופות האחרונות. אולי הסיבה היא חברתית מעיקרה, משום שהיום יש לאנשים צעירים הזדמנויות רבות לאין-ספור להכיר, ללמוד, להיפגש ולבלות יחד, ושוב אין אותו מתח של הנשפים כנקודות-שיא של אירועים נפשיים ופגישות חברתיות. ואולי משום שהיום נשפייה שאין עימה "אורגיה" אינה ראויה כלל לתיאור?

ראובני בנה את "עצבון" משלושה חלקים המסופרים כל אחד מפנימיותו של גיבור אחר.

החלק הראשון, והטוב שבספר, הוא "גלי-חום", ותחתיו רשום: "קרינסק, תרס"ח [1908], מתוך יומן." יומנה של בחורה יהודייה בשם זינה זומרפלד, סביב לה כמה מחזרים להוטים: דרבקין המורה, לינקר, שפגט, והמשורר קנופ. זינה חיה עם שפגט, אף נכנסת להרון שמחוץ לנישואים, ולבסוף נתפס הצמד שפגט ולינקר במעשה שוד, ספק פרטי ספק מהפכני, ונסתם הגולל על תקופת קרינסק. יומנה של זינה כובש את הלב ויש בו רגישות ואמת יותר מכמה ניסיונות אחרונים של הספרות הצעירה שלנו להראות את המתרחש בנפשה של אישה.

חלקו השני של הספר "השער הצר" (ע"ש הפסוק ממתיא המובא כמוטו לחלק זה: "בואו בעד השער הצר, וכו'"). תחתיו רשום – "זכרונות, נפה ע"נ טגנסקה, תרע"ב [1912]," ובו רשימות זיכרונותיו של המשורר קנופ אשר נאסר, נשלח לגלות בסיביר, וחי בין הטונגוסים בביתו של איכר. הספר היחיד שמצוי בבית האיכר הטונגוסי הוא הברית החדשה, ונפשו של האינטלקטואל היהודי הבודד והשחפן מוצאת לה אחיזה בדמותו של ישו, הבחור היהודי מן הגליל. הוא הוגה בספר שוב ושוב, ועודו אוהב את זינה, סובל מן הסביבה הגסה והעכו"מית, פוגש בלינקר (אף הוא מאוהביה של זינה) המתגלגל לכפר, וחי בתחושה של שקיעה איטית במחלתו, השחפת, מרוחק ומיואש מכול, מחוץ לאותו "שער צר" של רגעי השירה וההשראה הבודדים שנחים עליו בהיותו לבד מול היער הסיבירי.

החלק השלישי "הלך" ומתחתיו רשום: "עלי טרף, ירושלים ה'תרע"ד [1914]", ומסופר כולו מנקודת ראותו של לינקר. לינקר ברח מסיביר דרך המזרח הרחוק, הגיע לירושלים, מתיידד עם קנופ שזכה בחנינה ועתה הוא יושב בירושלים, חולה ומוחרם עקב הספר שכתב על ישו בו הוא רואה אותו כאחד משלנו, מן הנביאים. שניהם מחכים לזינה, עדיין אוהבים אותה. לינקר שוקע בהווייה האוריינטאלית והדקאדנטית של ירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה: תורכים, ערבים, חשיש, בתי-קפה מזרחיים, שחיתות, שוחד וסחטנות. הוא מתיידד עם עורך עיתון ערבי מפוקפק בשם נאצרי אפנדי, המתפרנס מדמי "לא-יחרץ" שהוא גובה מן הכמרים הרוסיים למען לא יכתוב בעיתונו הקטן על מעשיהם הנאים עם עולות-רגל תמימות.

זינה מגיעה לביקור, פוגשת את לינקר וחומת השינאה והזרות (כמו בקטע שהובא בראש הרשימה) נשארת ביניהם. והסוף – היא עוזבת, ולינקר עם אקדחו, כמו נאגל עם צלוחית-הרעל שלו ב"מיסתורין", מבלה ימים שלפני הקץ בניסיונות התאבדות.

מעניין יהיה לבדוק פעם בצורה מקפת את ההשפעה של דוסטייבסקי והאמסון כקוטב אחד מכאן, ושל השמש הארץ-ישראלית, החמסינים, האוריינט, הערבים, האידיש, העברית-בראשיתה [כשפת יום-יום] והיישוב-הישן מכאן – על הסופרים הארץ-ישראליים הראשונים כראובני, קמחי, ברנר, יעקב רבינוביץ, עגנון ואחרים. כיצד ראו את הארץ ואת עצמם מבעד למחוזותיהם הנפשייים של האמסון ודוסטוייבסקי – כשם שדורות צעירים מהם ראו את עצמם וסביבתם בעינים קפקאיות.

לפני חודשים אחדים [ביולי 1968] ריאיינתי את ראובני הקשיש ל"משא". סיפור חייו, מאסרו ב-1906 בפולטבה, הגלייתו עם אביו למחוז בצפון הרחוק על נהר טונגוסקה, בריחתו משם דרך אירקוטסק וחארבין, שנחאי והאוקיינוס ההודי עד הגיעו לארץ-ישראל, והשתקעותו בירושלים – מתאימים מאוד לשלוש התחנות שעושים גיבוריו ב"עצבון", ואילו על כתיבת הספר סיפר כי "עצבון" הוא הרומאן הראשון שלו, ונכתב לאחר פרוץ המלחמה [העולמית הראשונה], בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש (את תולדות התקופה בה ישב וכתב את הספר אפשר למצוא בחלקים הראשונים של הטרילוגיה שלו "עד ירושלים" – "בראשית המבוכה" ו"האוניות האחרונות").

ב-1920 נדפס הרומאן "עצבון" באידיש בעיתון "די צייט" בניו-יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב"העולם". לקראת הופעת הספר בהוצאת טברסקי-שטיבל בתר"ץ [1930] ערך את הרומאן ושיכתבו בצורה יסודית, והסגנון העברי של הנוסח האחרון הוא כבר סגנונו שלו.

* א. ראובני: "עצבון", רומן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין – תל-אביב. תר"ץ [1930]. 244 עמ'. 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק שישה-עשר

יהודה בירושלים

למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.

יהודה נדהם למראהו.

הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?

הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?

הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?

עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז'וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –

יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.

חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: "מה קרה לך, יהושע!"

אמר לו יהושע בגרון חנוק: "בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך."

יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, "פְרַאנְגִ'י" בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.

ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –

והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.

עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.

"אני מתפלא עליך!" הכריז יהודה בחום-ליבו.

"אל יתהלל חוגר כמפתח!" השיב לו יהושע.

"אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!"

"תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!"

וצחק.

"מה אתה צוחק?"

"תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן."

"איזה דבר טוב מצאת?"

"הלביבות של דייכע! טיפש!"

ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:

"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?

"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה'כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.

"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב'חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם 'חסות' תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים 'מגיניהם', ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם 'וְלַאד אִל מִיְתֶה', בני מוות! – כלומר, פחדנים.

"ראית – בכל 'חצר' יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם 'חצרות החזקה'. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה 'שטר-חזקה', ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם 'חַזַקִיר'. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.

"כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה 'בתי-מחסה', וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: 'משכנות שאננים', 'נחלת שבעה', ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, 'מאה שערים' יהיה שמה."

הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.

החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: "אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

"מה הוא צועק?" הוציא יהודה את המקטרת המעשנת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "

"אומר לחמור שלו – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!" תירגם לו יהושע. "הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם."

"אז מה אתה שותק!" החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.

"לא! לא!" תפס אותו יהושע בזרועו. "אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!"

"שק לי בתחת!" הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: "יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"

החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.

"הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי." אמר יהודה, "מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות."

יהושע חייך. "טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך."

*

השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר ידעו. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:

"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!

"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.

"ר' דוד שלנו, 'הגביר ההונגרי', הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה 'משכנות שאננים'.

"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.

"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.

"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת 'נחלת שבעה', אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.

"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה'כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע?  – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!

"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי 'כולל אונגארן' על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, "בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזור וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בנדלה היקרה! "שכחת" להסביר את האבולוציה של המוטציות אשר הביאו להיווצרותו של המעטה הקשיח לזרע.

פרי מתוק ואדום– זה טריוויאלי...

יואל נץ

 * ד"ר לאה צבעוני טעתה במכתבה אליך בחב"ע 1489 – צ"ל תאיר ראדה – לא תאיר זאדה.

בברכה,

יוסי דה ליאון

* גדי טאוב: "היה צפוי שיריבי הליכוד וחסידי האקטיביזם השיפוטי יציירו את נאומו האמיץ של שר המשפטים אמיר אוחנה כ'התקפה על שלטון החוק' וייחסו לו מניעים זרים, כמו חנופה לראש הממשלה. אבל התקפות אישיות אלה אינן תחליף לדיון ענייני בטענותיו של אוחנה. גם מבקריו החריפים ביותר של בנימין נתניהו וגם הטהרנים שבין יריביו יצטרכו לשאול בשלב כלשהו אם מנגנוני האכיפה של ישראל לא חרגו מגבולות סמכותם. שכן צודק אוחנה – וצודק הנשיא ראובן ריבלין שבציטוט מדבריו פתח השר את נאומו – בטענה שבישראל כבר יש מה שאפשר לכנות לצערנו מסורת של חיסולים פוליטיים באמצעות חקירות פליליות. כל אדם שעקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים הרי יודע זאת, גם אם לרובנו נוח להדחיק את המחשבה הלא נעימה." ["הארץ". 1.11.19].

 * למר אהוד בן עזר, עו"ד ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל היה מעורכי הדין הבולטים בתולדות מדינת ישראל. נודע כמשפטן מעולה, רחב אופקים, מלא הדרת כבוד מהסוג של פעם.

מעשה בעו"ד ד"ר אמנון גולדנברג עליו השלום, שהכין פעם עד  לחקירה נגדית.

"היה וישאלו אותי  בחקירה כך, האם אשיב כך או כך?" – שאל העד את עורך דינו, עו"ד גולדנברג, שהיה, כאמור – בעל יושר ויושרה מקצועית, ג'נטלמן אמיתי ואחד הפרקליטים המיתולוגיים שהעמיד המשפט הישראלי לדורותיו –

עו"ד גולדנברג נעץ בלקוחו מבט נוקב, ואמר לו בציניות: "תראה, גם האמת היא אופציה."

אמירת אמת היא לא רק אופציה אלא מחויבת תמיד. לא רק בעדות בבית המשפט אלא בכל תחומי החיים. כולי תקווה  שנבחרי הציבור ילכו בדרך האמת ולא בדרך העקלתון.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אהוד: חבר שלי שאל אותי מי זה אתר וואלה שכל התקשורת מדברת עליו. עניתי לו שאינני יודע כי מעולם לא פגשתי בו ונדמה לי שזה מהפיליפינים.

* אולי הגיע הזמן שפוטין לא רק ישחרר את נעמה יששכר אלא גם ייעץ לליברמן לחבור אל נתניהו ולהקים ממשלה יציבה, כי בבחירות הבאות ספק אם ליברמן יעבור את אחוז החסימה.

* גנץ בעצרת לרבין: "השנאה הפכה שוב לנשק מסוכן בידי פוליטיקאים חסרי גבולות!" – גנץ החכם – אתה ראש וראשון לפוליטיקאים חסרי הגבולות המסיתים לשנאה בגלל סיסמתך: "רק לא נתניהו!"

* דורון קורן: "גם בקרב מי שמאס בבנימין נתניהו ברוך הכישרונות בגלל מחדליו, כמוני למשל, עיוות המשפט המתמשך בעניינו מעורר חשק לחזות דווקא בניצחונו, לפחות בזה המשפטי. הסיפור המנופח על הטרדת עד המדינה שלמה פילבר, עם העבירות הלא-מקריות של המשטרה שחיטטה בטלפונים של עוזרי ראש הממשלה, הוא רק אירוע אחרון בסדרה.

"איזו הטרדת עד צריכה למשל להטריד אותנו יותר – זו של הרמקול במכונית הברסלבית הנלעגת שהשמיע בפומבי דברי תוכחה לפילבר ("מומו, תהיה גבר, תגיד את האמת") או הלחצים שהופעלו במחשכי המעצר הממושך על פילבר וניר חפץ כדי שיהפכו לעדים (וזכורות תלונותיו של חפץ על מניעת שינה, מניעת טיפול רפואי, עקיצות פשפשים וכו'." ["הארץ" באינטרנט. 3.11].

אהוד: אכן, גם בתקשורת, המושחתת בחלקה – עדיין יש עיתונאים שמתפכחים מהרדיפות המשפטיות ומטירוף השינאה של "מפלגת" כחול-לבן (שמעולם לא נערכו בה בחירות פנימיות) ואשר סיסמתה ותוכנית הפעולה היחידה שלה היא – "רק לא נתניהו"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל