| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1491
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תש"ף, 7.11.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // פנינה פרנקל: אני כותבת לךְ מהמידבר. // עמוס גלבוע: הרעיון של הרשימה המשותפת בממשלת מיעוט – מטורף. // רון בריימן: הנדון: הפרקליטות – לנבצרות. // אורי הייטנר: 1. מי רצח את תהליך השלום? 2. נתניהו סתם את הגולל. 3. צרור הערות 6.11.19. // יצחק הילמן: מדינה יהודית ודמוקרטית. // יהודה דרורי: צו השעה! ממשלת מיעוט בראשות כחול-לבן! // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ג. המורה יפת הרגליים מנתניה. // הדסה מור: הכינור והקשת של קיבוץ אילון. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // מנחם רהט: תסמונת האישה המוכה. // אשר תורן: בחזרה מקובּה [מבטאים במלרע]. // איליה בר-זאב: נִקְרוֹת צוּרִים. // בעקבות הַר [אהרון] מנדל, "האילם שפירא" מפתח-תקווה. // משה גרנות: "מסביב לשנה – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על החגים ומעגלי החיים" מאת בני דון-יחיא. // אהוד בן עזר: "שמות" ל-א. ראובני, 1925. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 19.12.1969 תחת הכותרת: "אהרן ראובני כמספר", לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שבעה-עשר. "גלות" וחרם על העי"ש. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סַפֵּר סִפַּרְנוּ עַל דִּינָהּ
שֶׁל כְּנֻפְיַַת רָאשֵׁי טֵרוֹר שֶׁלֹּא זוֹכָה כְּלָל לִמְדִינָה
אַך מוּל כָּל הַצִּינִיקָנִים כָּאן נַזְכִּיר הַיּוֹם יִתְרוֹן
שֶׁלַּמְרוֹת הַסְּקֶפְּטִיקָנִים יֵשׁ סִכּוּי בּוֹ לְפִתְרוֹן.
לְיִשְׂרָאֵלָה אֵין רָצוֹן לִשְׁלֹט אַף רֶגַע * עַל עַם אַחֵר וְכָל חֶפְצָהּ כִּי נִגָּאֵל * אָנוּ וְהֵם מִקִּפְאוֹן מוּ"מ כִּי זֶה הַפֶּגַע * הֲכִי חָמוּר בֵּין בְּנֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל * שֶׁכֵּן שִׁתּוּף-הַפְּעוּלָה בֵּין הַפָנָטִים * שֶׁל קִיצוֹנֵי כָּל עַם מֻכֵּי הַשִּׁטָּיוֹן * שֶׁבְּשִׂנְאַת אִישׁ אֶת אוֹיְבוֹ הֵם דּ וּ פְּ לִ י קָ טִ י ם * בַּפָּתוֹלוֹגְיָה שֶׁל אוֹתוֹ הַַשִּׁגָּיוֹן * אֵין לוֹ פִּתְרוֹן אַחֵר מִלְּבַד פְּשָׁרָה פְּרַגְמָטִית * בָּהּ יִתְגַּשֵּׁם סוֹפְסוֹף נִצְחוֹן הַהִגָּיוֹן * וּבוֹ בְּצֵל שֶׁל קוֹרַת גַּג שֶׁלֹּא הֻפְגָּזָה * נִלְגֹּם קָפֶה בְּדִיר אֶל בַּלַח וּכְפַר עַזָּה.
* וְיִשְׂרָאֵלָה שֶׁשָּׁנִים רַבּוֹת נִקְוָה * בְּשִׁקּוּלֶיהָ יַם סְפֵקוֹת כְּפִי שֶׁהֵבִינוּ * מֵיטַב מֻמְחֶיהָ לֹא עִכְּבָה * לַמְרוֹת הַכֹּל אֶת הַתִּקְוָה * לִשְׁלוֹם-אֱמֶת בֵּין שְׁנֵי בְּנֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ * וּלְהִבְהוּב הַגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת * שֶׁל גֵּץ תּוֹחֶלֶת זֶה שֶׁלֹּא חָדֵל לִבְעֹר בָּהּ * הִיא מְפַזֶּמֶת בַּשָּׁעוֹת הֲכִי קָשׁוֹת * מִין מַאנְטְרַת-חֶרֶשׁ שֶׁיִּחוּל כָּמוּס וְאוֹר בָּהּ .* כִּי כַּיּוֹם, כְּשֶׁקּוֹנְפְלִיקְט פָטָלִי * מִצְטַיֵּר כְּבִלְתִּי פְָּתִיר * וְסוֹפוֹ לֹא נִרְאֶה רֵיאָלִי * כְּשֶׁאֵין מִי שֶׁסּוֹפְסוֹף יַתִּיר * קֶשֶׁר גּוֹרְדִּי שֶׁכָּאן בְּלִי הֶרֶף * כְּבָר מֵעַל לְמֵאָה שָׁנִים * לֹא נִפְרָם, רַק נֶחְתָּךְ בְּחֶרֶב * שֶׁאַף פַּעַם בָּהּ אֵין פִּתְרוֹנִים * אֶלָֹא רַק בַּתְּבוּנָה הַפְּרַקְטִית * שֶׁתָּמִיד בְּמִבְחַן הַזְּמַן * גַּם סְטְרָטֵגִית הִנָּהּ, גָּם טַקְטִית * וְאֵלֶיהָ כָּל עַם מֻזְמָן * וְלַמְרוֹת פֵּסִימִיזְם צִינִי * שֶׁכָּל שֶׁמֶץ פְּשָׁרָה מְבַזֶּה * אֵין לְחֹלִי קָשֶׁה זֶה רִפּוּי מֵדִיצִינִי * אֶלָּא רַק בָּרֵצֶפְּט הַזֶּה:
* זֶה יִהְיֶה, יִשְׁמָעֵאל, בְּבֹקֶר * שְׂבַע קְרָבוֹת שֶׁקְּבָרִים פִּרְיָם, * הַכְּבָשִׂים יִנְהֲרוּ לַשֹּׁקֶת * וְהַוָּאדִי יִנְהַר לַיָּם. * וְהָגָר אֲדֻמַּת-עֵינַיִם * מִשָּׁנִים שֶׁל דָּמִים וּשְׁכוֹל * תִּקַּח פִּיתָה וְחֵמֶת מַיִם * וְתִצְעַד לְצִדְּךָ, בַּחוֹל. * מִסָּבִיב יִרְבְּצוּ הַטַּנְקִים * הֲפוּכִים וּשְׂרוּפִים, בְּלִי קוֹל * וְאַתָּה לֹא תִרְאֶה עָשָׁן, כִּי * זֶה יִהְיֶה כְּבָר אַחְרֵי הַכֹּל. * מִן הַחֵמֶת יִכְלוּ הַמַּיִם * וְהָגָר אָז תִּלְחַשׁ וַדַּאי: * "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹתוֹ, שָׁמַיִם, * כְּבָר רָאִיתִי יוֹתֵר מִדַּי." * אַךְ לְפֶתַע יִצְחָק יוֹפִיעַ * וְאֵלֶיךָ עֵינָיו יִפְקַח * וְאַתָּה, מְאֻבַּק-כָּאפִיָּה, * מֵימִיָּה מִיָּדָיו תִּקַּח. * וּכְשֶׁהוּא יְסַפֵּר בְּעֶצֶב * אֶת סִפּוּר תְּלָאוֹתָיו לְךָ * אָז תָּבִין כִּי שְׁכוֹלוֹ בְּעֶצֶם * לֹא קָטָן מִשְּׁכוֹלְךָ שֶׁלְּךָ. * וְתִגְמַע מִן הַמַּיִם חֶרֶשׁ * וְתִלְחַשׁ לוֹ: "אָחִי" בְּחֹם
* וְתָבִין כִּי שִׂנְאָה וְחֶרֶב * שׁוּם חִטָּה לֹא יוּכְלוּ לִטְחֹן. * בַּתָּנָ"ךְ זֶה נִגְמַר אַחֶרֶת, * אֲבָל כָּךְ זֶה יוֹתֵר נָכוֹן. * "סָאלָאם" בְּעִבְרִית זֶה "שָלוֹם", * "שָלוֹם" בְּעַרְבִית זֶה "סָאלָאם" * וְצֶבַע הַדָּם הוּא אָדֹם * מִתַּחַת לָעוֹר שֶל כֻּלָּם. * "סָאלָאם" בְּעִבְרִית זֶה "שָלוֹם", * "שָלוֹם" בְּעַרְבִית זֶה "סָאלָאם" * וּמָה שֶהַיּוֹם הוּא חֲלוֹם * מָחָר כְּבָר יוּבַן לְכֻלָּם.
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
פנינה פרנקל
אני כותבת לךְ מהמידבר
אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר*
בְּאוּלָם דָּחוּס בִּמְשׁוֹרְרִים עִבְרִיִּים עַד מַחֲנָק
וּמְדַבֶּרֶת אִתָּךְ בִּצְלִילִים שֶׁל "מָאמֶע לוּשְׁן"
מוּל מְצַחְצְחֵי הָעִבְרִית שׁיֶָּרִימוּ גַּבָּה.
אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר
וּמְחַיֶּכֶת אִתָּךְ אֶל הַיְעֵלוֹת שֶׁעוֹלוֹת מֵהַוָּאדִי
מְצִיצוֹת אֵלַי בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת מַאֲמִינוֹת
שֶׁהַיָּפֶה הוּא הַטּוֹב.
אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר
מַזמְִינהָ אוֹתָךְ לְרַחֵף אִתִּי מֵעַל נוֹף קָפוּא
חוֹלֵם חֶרְדוֹת-עָתִיד בְּצֵל סִפּוּרֵי עָבָר וּמַמְתִּין
לַזֶּבַח שֶׁנֶּחֱרַץ שָׁם לִפְנֵי שָׁנִים.
אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר
לְלַקֵּט זִכְִרוֹנוֹת וְלִנְשֹׁם אוֹתָךְ בְּלִי מַעֲצוֹר
בְּמִדְרוֹנוֹת שֶׁהָרוּחַ חָרְטָה בָּהֶם חַיִּים
לִפְנֵי שֶׁהַזְּמְַן יִכָּנַע לַשִּׁכְחָה
אִיךְ שְׁרַיְבּ צוּ דִיר פוּן דֶעם מִדְבָּר
לֶאֱחֹז בְּמִלּוֹתַיִךְ הַמִּתְנַגְּנוֹת אֵלַי בְּשָׂפָה דְחוּקָה
וּלְהַטְעִין בַּמִּרְוָחִים כְּבֻדּוֹת שֶׁל עֶרְגָּה לְמִלּוֹתַיִךְ
אִיךְ הוֹבּ שׁוֹיְן אַלְץ פַארְגֶעסֶען**
* אני כותבת לךְ מהמידבר.
**שכחתי כבר הכול.
* * *
עמוס גלבוע
הרעיון של הרשימה המשותפת בממשלת מיעוט – מטורף
אין כאן שום גזענות. יש כאן נושאים לאומיים וביטחוניים שאינם קיימים כלל וכלל בממשלת מיעוט בדמוקרטיות של המערב. היש מדינה שמרכיב התמיכה החיצוני בממשלת המיעוט לא מכיר בזכות קיומה?
הנושא של ממשלת מיעוט עם הרשימה המשותפת בתוך הממשלה או מחוצה לה, כגוש חוסם, חוזר ועולה אצלנו, וזוכה לשלל מאמרים ספוגי התלהמות והתלהבות. זאת היא הזדמנות היסטורית, אומרים אחדים; ערביי ישראל הם אזרחי המדינה וסוף סוף מגיע להם להשתתף במרכז קבלת ההחלטות של המדינה, קובעים אחרים; גנץ צריך לקבל החלטה אמיצה ויצירתית; המתלהמים ממציאים כדרכם מציאות חדשה וקובעים כי ערביי ישראל "מורדים במנהיגיהם. הם מאסו בעניין המדיני, בדיבורים על הכיבוש ועל האחים הפלסטיניים. הם רוצים להתחיל לדאוג לעצמם, הם מושיטים לנו את ידם. צריך להיות עיוור כדי לא לראות זאת."
אנשי מדעי המדינה מביאים לנו דוגמאות שממשלת מיעוט זאת פרקטיקה מקובלת במדינות הדמוקרטיות במערב, כמו באירלנד, הולנד, נורווגיה דנמרק, בלגיה ספרד ואיטליה, ופעמים גם בצרפת ובריטניה. עם העובדות האלו לא ניתן להתווכח, אבל, וכאן קבור הכלב: ההשוואה בין ישראל למדינות הללו היא כמו השוואה בין כיסא לשולחן. אין שום דמיון בין אף מדינה אירופאית מאלו שנמנו לעיל לבין ישראל. ממש כלום.
ועניינו של מאמר זה להצביע על ההבדלים התהומיים שהם הם העומדים לדעתי ביסוד התפיסה השגויה על האפשרות של הרשימה המשותפת כשותפה בממשלת מיעוט.
אין כאן בעייה של גזענות כלפי האוכלוסייה הערבית, בגלל שהיא ערבית. דווקא ממשלתו של נתניהו הקציבה את הסכום הגבוה ביותר, 10 מיליארד שקל, לתוכנית חומש למגזר הערבי על מנת לסגור פערים ולהביא ליתר שילוב של החברה הערבית במשק ובחברה הישראלית. רק בשבוע שעבר הציג נגיד בנק ישראל את עיקרי התוכנית. אז ייקח עוד זמן עד שטירה תוכל לסגור פערים עם כפר סבא, אך טירה התקדמה גם התקדמה. אני זוכר שלפני שנים אמר לי יו"ר מועצת טירה, טארק עבד אל חיי ז"ל: "עמוס, היעד שלי הוא להיות כמו כפר סבא," זה מה שרוצה כל ראש מועצה שלידו יישוב יהודי. ב-1991 הפך טארק לראש עירית טירה שהחלה לשגשג, אך הדרך עוד ארוכה.
הבעייה היא בעיה לאומית וביטחונית. ההמחשה הטובה ביותר היא סקר עומק שביצע לא מכבר המכון הירושלמי, שהראה ברורות כי במה שנוגע לבעייה האזרחית, הרוב המכריע של ערביי ישראל מרוצה מהחיים במדינה, ואפילו גאה לחיות בה. אבל במקביל הרוב המכריע סבור שלישראל אין זכות להיות מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי.
אין אף מדינה אירופאית מאלו המצוינות לעיל שאחת מהמפלגות בה לא תכיר בזכות מדינת האם שלה למדינת לאום. אין דבר כזה.
אין אף מדינה אירופאית שנציגי המפלגות שתומכים בממשלת המיעוט בה יטילו ספק בזכות ההגנה העצמית שלה מול האויבים שלה.
אין אף מדינה אירופאית שנתונה באופן רצוף להתקפות טרור, ואחת מהתומכות בממשלת המיעוט תצדד בזכות מבצעי הטרור.
אין אף מדינה אירופאית שמקדשת את זכות השיבה של אותם פליטים המשתייכים למפלגה התומכת בממשלת המיעוט.
אפשר להמשיך בלי סוף בשלל דוגמאות מהתחום הלאומי-ביטחוני. ובנושא אקטואלי שאף מדינה אירופית אפילו לא חולמת עליו: ירי רקטות על אשקלון. אישה וילדה הרוגות. צה"ל עומד להגיב בחומרה יתרה. מה תהיה עמדת הרשימה המשותפת? תצא בחרי אף נגד החמאס ותתמוך בפעולה? ההוזים ישיבו בחיוב. כך השיבו באוסלו ובהתנתקות, ושיר השלום על שפתותיהם: גנץ, הם יגידו, גלה אומץ ומקוריות, צא מהקופסה!
ככה מספסרים בביטחונו של עם.
עמוס גלבוע
* * *
האם זה נכון שההפגנות הקטלניות ברחובות ובכיכרות של בגדאד וביירות – מכוונות גם נגד בנימין נתניהו ומשפחתו, שבגלל השחיתות שלהם נמצאת ישראל במצב כלכלי וחברתי איום ונורא –מאות ישראלים מובטלים ורעבים גוועים ברחובות והמשטרה יורה בהם כמו בבגדאד?!
* * *
הנדון: הפרקליטות – לנבצרות
חובתו של היועץ המשפטי לממשלה להקפיד על שלטון החוק, כולל מניעת שיקולים זרים והימנעות מהשפעה על התהליך הפוליטי. החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, על-פי לוח הזמנים של פרישתו הצפויה של פרקליט המדינה, אסור שתקבע מי יהיה ראש הממשלה.
בנסיבות הקיימות, שבהן לוח הזמנים של התהליך המשפטי מתערבב עם לוח הזמנים של תהליך הרכבת הממשלה החדשה, מן הראוי שהפרקליטות תוציא את עצמה לנבצרות עד להקמת ממשלה חדשה, כך ששיקולים זרים של בכירים בה לא יקבעו מי יהיה ראש הממשלה.
בשיח הציבורי בישראל נהוג להתריע על הסכנה לשלטון החוק הנובעת מביקורת על מערכת אכיפת החוק בכלל, ועל הפרקליטות בפרט. הפרקליטות מוצגת כגוף חלשלוש, נטול עוצמה וחסר פניות. שרק חשיפת האמת מדריכה אותו. הפרקליטות מוצגת ומציגה את עצמה כגוף מותקף על-ידי אנשי שררה.
בפועל אין אלה פני הדברים. הפרקליטות היא גוף עוצמתי, מכוון-מטרה וחסין מפני ביקורת. הפרקליטות ויתרה מזמן על גורם שיכול היה לתת לה עוצמה אמיתית ולא שררה נטולת מעצורים. גורם זה הוא אמון הציבור בטוהר כוונותיה ובניקיון כפיה.
אישי ציבור רבים נחקרו במשך שנים רבות על-ידי הפרקליטות, חייהם נפגעו ולבסוף יצאו ללא רבב. מציאות זו פגעה לא רק בנחקרים אלא בציבור ובאמון שהיה לו במערכת אכיפת החוק, ובסופו של דבר גם בפרקליטות עצמה, מצב שהוא הוא המסוכן באמת.
בימים אלה של ממשלת מעבר ממושכת, מוקפאים מינויים בכירים במנגנון בממשלתי. דוגמה בולטת: כבר חודשים רבים שאין מפכ"ל למשטרה – גוף שאף הוא חלק חיוני במערכת אכיפת החוק – והמשטרה נאלצת להסתפק בממלא-מקום למפכ"ל, שמטבע הדברים סמכותו פחותה, ומעמד המשטרה נפגע עקב כך.
אבל, בפרקליטות קיימים כנראה כללים אחרים, ובעיצומה של הקפאת המינויים הבכירים התמנתה פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) לתפקיד המישנה לפרקליט המדינה (אכיפה כלכלית). אם מינוי המפכ"ל יכול להתעכב, קל וחומר שמינוי זה, שהתעכב זמן כה רב, יכול היה להמתין עד לכינונה של ממשלה חדשה בישראל.
שיקול זר
צירוף מקרים תמוה: אותה פרקליטה בכירה, שהיתה מעורבת עד צוואר בחקירות ראש הממשלה, לא מצאה לנכון להיות נוכחת בשימוע שנעשה לראש הממשלה, והעדיפה חופשה פרטית בקצה אפריקה. האם לא ניתן היה לדחות את חופשתה, או לדחות את השימוע? המעשה נתפס כזלזול בהליך השימוע, שנראה כאילו לא נעשה בלב פתוח ובנפש חפצה.
למה הדבר דומה? לחופשה פרטית בחו"ל של מפקד אוגדה בעת מלחמה. מעשה כזה של מפקד אוגדה היה גורר את הדחתו המיידית על-ידי הרמטכ"ל. הממונים על אותה פרקליטה עברו לסדר היום על היעדרותה מתהליך השימוע.
השימוע עצמו אמור להיעשות מול היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שהפרקליטות סיימה את תפקידה ולפני החלטתו אם ועל מה יש להעמיד לדין את ראש הממשלה.
בפועל נכחו בשימוע נציגים רבים של הפרקליטות, שלא ברור מה מעשיהם במקום אחרי שהפרקליטות סיימה את תפקידה. ואם יש להם מה לעשות במקום, קל וחומר שהפרקליטה הראשית שטיפלה בנושא הייתה חייבת להיות נוכחת. כאמור, הפרקליטה יצאה לחופשה פרטית בחו"ל, ומועד השימוע לא נדחה. מדוע?
האם ייתכן שהשימוע לא נדחה כדי שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין תיקי ראש הממשלה תינתן לפני סיום תפקידו של פרקליט המדינה, המתוכנן לחודש דצמבר? ואם כך, האם אין מדובר בשיקול זר המגביל את הזמן הדרוש לשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ומכפיף אותו שלא לצורך למועד פרישתו של פרקליט המדינה?
בנסיבות הקיימות, שבהן לוח הזמנים של התהליך המשפטי מתערבב עם לוח הזמנים של תהליך הרכבת הממשלה החדשה, מן הראוי שהפרקליטות תוציא את עצמה לנבצרות עד להקמת ממשלה חדשה, כך ששיקולים זרים של בכירים בה לא יקבעו מי יהיה ראש הממשלה. חובתו של היועץ המשפטי לממשלה להקפיד על שלטון החוק, כולל מניעת שיקולים זרים כנ"ל והימנעות מהשפעה על התהליך הפוליטי. החלטה של היועץ המשפטי לממשלה על-פי לוח הזמנים של פרישתו הצפויה של פרקליט המדינה אסור שתקבע מי יהיה ראש הממשלה.
רון בריימן
מתוך: חדשות מחלקה ראשונה, 25.10.19.
הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
* * *
עוד שלב ברדיפת נתניהו מחשיד את הפרקליטוּת בכך שתיקים שהגישה נגדו עומדים על כרעי תרנגולת: "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דחה את בקשת סנגוריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפתוח בחקירת ההדלפות של חומרי החקירות המתנהלות נגדו. במכתב מפורטים בין השיקולים לפתיחת חקירה 'שיקולים הנוגעים לשמירה על חופש העיתונות, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, שהם מעקרונות הבסיס לקיומו של משטר דמוקרטי.'" ["הארץ", 5.11].
* * *
אורי הייטנר
1. מי רצח את תהליך השלום?
נראטיב משותף לימין הרדיקלי ולגורמים בשמאל הישראלי מספר שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום; הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה.
זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין לו שחר.
על פי המיתוס, אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה.
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תוכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.
יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.
יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה. חומרת המעשה היא עצם העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל.
אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותפים בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול, ולהעניק רהביליטציה לפלשתינאים – רוצחי תהליך השלום.
2. נתניהו סתם את הגולל
הממשלה הראויה יום לחברה הישראלית, היא ממשלת אחדות לאומית. למרבה הצער, הסיכוי להקמתה של ממשלה כזו הולך ונעשה קלוש מיום ליום. הגורם לכך הוא נתניהו, שעושה הכול כדי להכשילה.
ממשלת אחדות היא ממשלה שמוקמת בידי שתי המפלגות הגדולות – כחול לבן והליכוד. על שתיהן בלבד לקבוע את קווי היסוד של הממשלה. כל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד תוזמן להצטרף אליה. כשנתניהו מסרב לנהל מו"מ בין שתי המפלגות הגדולות ללא תנאים מוקדמים ובמקום זאת הוא כובל עצמו ב"בלוק" – אות הוא כי פניו אינן לאחדות. ממשלה צרה מעניקה כוח יתר לכוחות מיעוט קיצוניים, שהממשלה תלויה בהן. בממשלת אחדות ניתן להשתחרר מן הלפיתה הזאת, בהיותה ממשלה רחבה שאינה תלויה בהן.
מה מהות הבלוק? נתניהו ניגש למו"מ עם כחול לבן אחרי שכבר הקים קואליציה עם אותן מפלגות קטנות וקיצוניות, ולמעשה נדרש מכחול לבן לקבל כתכתיב כל מה שהוא סגר עם סמוטריץ' וליצמן. בוחרי כחול לבן, הרשימה הגדולה ביותר, לא בחרו בה כדי שתבלע את תכתיביהם של גורמים קנאיים וקיצונים. כל עוד נתניהו דבק ב"בלוק" הוא חוסם כל דרך לנהל מו"מ על אחדות.
במצב התיקו הפוליטי, ממשלת האחדות חייבת להיות רוטציונית. השכל הישר וההגינות מחייבים שגנץ יהיה הראשון ברוטציה ונתניהו יתפנה לעסוק בענייניו המשפטיים ובשנתיים הראשונות של הממשלה הוא ינסה להוכיח את חפותו. אפשרות נוספת, היא רוטציה שבה הליכוד יהיה הראשון, אם יבחר מועמד שעל ראשו לא מרחפים שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום בשוחד. אף על פי כן, בתנאים מסוימים ניתן להתפשר גם על מתווה ריבלין, על אף שהוא בעייתי מבחינה חוקתית וביצועית. במו"מ אמיתי, ללא "בלוק", ניתן היה, אולי, להגיע להסכם על בסיס מתווה הנבצרות. אלא שבימים האחרונים נתניהו סתם את הגולל מעל ממשלת האחדות.
המחלוקת הגדולה בין כחול לבן והליכוד היא בשאלת מדינת החוק. הרי בנושאים המדיניים ביטחוניים, הפערים בין שתי המפלגות מזעריים. הרי חברי הנהגת כחול לבן היו השותפים של נתניהו בעיצוב תפיסת הביטחון הנוכחית. התהום הפעורה בין המפלגות היא בשאלות של שוויון בפני החוק או מנהיג העומד מעל החוק, בנושאים של שחיתות, של ממלכתיות, של הסתה נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וכיוצא באלו. אילו נתניהו רצה בממשלת אחדות, היה עליו לפחות להנמיך את הטונים בנושאים הללו, ולו כהפגנת רצון טוב. אולם ככל שמועד ההחלטה על כתב האישום קרב, נתניהו מסלים את מתקפותיו על מדינת החוק.
למעשה, נתניהו סתם את הגולל על ממשלת האחדות כאשר שלח את שר המשפטים להלך אימים על מנדלבליט ערב החלטתו. אוחנה הפך את הטוקבקים של חסידי נתניהו נגד מוסדות החוק בישראל לאמירה מיניסטריאלית של שר המשפטים. הוא פימפם את תאוריית הקונספירציה על "פרקליטות בתוך הפרקליטות"; מעין "הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות". והוא הסית אישית נגד שי ניצן וליאת בן ארי, הממלאים נאמנה את שליחותם הציבורית.
האם נתניהו באמת מעלה על דעתו שכחול לבן תהיה עלה תאנה לקואליציית החסינות שהוא מנסה להקים?
קשה לי להאמין שיש עוד סיכוי לממשלת אחדות, אך אם בכל זאת יפתח מו"מ בין המפלגות, על כחול לבן לעמוד על הדרישות הבאות:
א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות.
ב. יציאה של נתניהו לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום ומשמעות הנבצרות היא התנזרות מוחלטת מכל עיסוק בענייני המדינה.
ג. תיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת יהיו בידי כחול לבן.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
3. צרור הערות 6.11.19
* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.
ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.
תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.
מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.
* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה. הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.
* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל. המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.
אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.
ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אליי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.
העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.
* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.
* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בליבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?
ההרצאה היתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא היתה בתת-רמה. ההרצאה היתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה היתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.
ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חידשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא היתה הסתה. היתה גם היתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.
* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויייב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האוייב נלחם בנו, וכחייל – שהאוייב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.
גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.
ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.
* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האוייב.
ג. כאשר האוייב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האוייב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.
עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האוייב על סעיף א'. אבל כל עוד האוייב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.
יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.
* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.
אך התביעה הזאת נגועה בהיעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.
אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה איתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.
על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבנייה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.
* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפלייה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שייכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.
מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.
פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.
* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).
* עשרים שנה לפני חוק הלאום– בעיזבונו של אבי מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה".
הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העלייה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.
חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי."
* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.
הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתיכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.
קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת היכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.
ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים ובקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.
הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.
* ביד הלשון: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.
הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם." (נחום ב', י"א).
אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.
אורי הייטנר
* * *
יצחק הילמן
מדינה יהודית ודמוקרטית
מגילת העצמאות, שנחתמה עם הכרזת המדינה ב-14 למאי 1948, לא התייחסה מעולם למדינה ערבית שכנה או צמודה אליה, זאת למרות שנחתמה חצי שנה בלבד אחרי החלטת 29 בנובמבר 1947, כשעדיין היה ניסיון להקים לצידה של המדינה ה"יהודית" גם מדינה "ערבית". כידוע, ניסיון זה סוכל על ידי הערבים במהלך מלחמת העצמאות, שעה שניסו לחסל את המדינה היהודית.
ב-1947 היו על שטח "המדינה היהודית" כשש מאות וחמישים אלף יהודים, וכחמש מאות אלף ערבים, שחיו בישובים המעורבים: חיפה, יפו, טבריה ואחרים. לוד, רמלה, נצרת ובאר שבע, שהיו ב"מדינה הערבית", נכבשו מאוחר יותר על ידי צה"ל ומרבית תושביהם נמלטו או גורשו מחוץ לשטח מדינת ישראל. ב-1948 לא היתה כל ישות מדינית פלסטינית, ואיש לא כבש שטח "פלסטיני" כלשהו, כי לא היתה מדינה פלסטינית.
במקביל היתה צריכה לקום ה"מדינה ערבית" עם כמיליון ומאתיים אלף ערבים וקומץ יהודים. שטח ה"מדינה הערבית", כמו גם חלק ניכר משטח "המדינה היהודית", נתפש ע"י כנופיות מקומיות, ע"י "צבא ההצלה" שהגיע מסוריה, וע"י צבאות עבר-הירדן, מצרים, סוריה עיראק ולבנון. ישראל הצליחה להדוף כוחות אלה. בסוף המלחמה נותרו כחמשת אלפים קילומטרים משטח א"י המערבית בידי ירדן ועוד כחמש מאות קילומטרים בידי מצרים. אלה באמת, היו שטחים "כבושים" בידי ירדן ומצרים. זולת בריטניה ופקיסטן, איש לא הכיר בשטחים "כבושים" אלה. גם ישראל ראתה בהם שטחים לא מוסדרים, שטעונים משא ומתן בהמשך.
שטחי יהודה ושומרון, שנכבשו על ידי הלגיון הירדני, סופחו ב-1952 לירדן. התושבים באזורים אלה קיבלו אזרחות ירדנית וייצוג בפרלמנט הירדני. אם מאמצים את הסאגה הפלסטינית והערבית בכלל, שמדובר כביכול בשטחים "כבושים", אז על אותו המשקל, התושבים הערבים באזור זה הם נתינים ירדניים "כבושים". ישראל לא לקחה מהם מעולם את דרכוניהם. הם גם לא נתינים מנדטוריים, שכן המנדט הבריטי חדל להתקיים ב-14 למאי 1948. במשך 19 שנים בין 1948 ל-1967 הם היו נתינים ירדניים, ומהבחינה המשפטית, הם ממשיכים להיות נתינים ירדניים גם היום.
מאחר וערביי ישראל קיבלו אזרחות ישראלית, והם טוענים בצדק לזכויות מלאות, כמו כל אזרח במדינה, היה צריך לדרוש מהם גם את גיוסם לצה"ל, ובמקרה של פטור, היו צריכים לפחות לשרת בשירות לאומי. הטענה שמסוכן לדרוש את גיוסם, איננה במקום. אין כל הבדל בינם לבין הבדואים או הדרוזים. כל השלושה הם ערבים. עובדה, יש בדואים גם בירדן והם משרתים, ויש דרוזים גם בסוריה ולבנון וכולם מגוייסים ומשרתים נאמנים של מדינותיהם. שבעים שנה אחרי הכרזת המדינה, היה צריך לגייס לצה"ל גם את ערביי מדינת ישראל. אי גיוסם יוצר אפליה דווקא כנגד המשרתים היהודים.
אם אינם יכולים להישבע על התנ"ך, אזי שיישבעו על הקוראן. הם חיים כאן וחייבים בכל החובות, כולל שירות צבאי. בנוסף, כדי שיוכלו להשתלב היטב בחיי המדינה ולא להתלונן על קיפוח, היתה צריכה להיות שפת ההוראה בבתי הספר שלהם עברית ולא ערבית. תוכנית לימודים במגזר הערבי צריכה להיות זהה לתוכנית הלימודים של המגזר היהודי.
הם רשאים ללמוד ספרות ערבית ולדבר בביתם ערבית. במקומות ציבוריים הם צריכים לשלוט בעברית, ולהתנהל בדיוק כמו יהודים. ללא שפת לימוד עברית, הם לעולם לא יוכלו להשתלב בצורה מלאה במדינה ותמיד יישארו אזרחים סוג בי"ת. חלק ניכר מרגשי הקיפוח ייעלמו עם השירות בצה"ל. צריך לסמוך עליהם ולתת להם הרגשה של שיוויון. תוך דור או שניים הם יהיו ישראלים לכל דבר ועניין ואין מה לחשוש מהם כלל.
אשר ליהודה ושומרון, מיד אחרי שתוצג תוכנית טראמפ, שקרוב לוודאי שתדחה על הסף על ידי הרשות הפלסטינית, ישראל צריכה לספח את יהודה ושומרון ולהעניק לתושביהם הערביים תושבות ישראלית וזכות לעבודה בכל הארץ. את האזרחות יוכלו לקבל רק אחרי חקיקה מתאימה ועמידה בחוקים שייקבעו. בטווח הארוך הם יהיו אזרחים ישראליים לכל דבר ועניין. המצב העכשווי לא יכול להימשך לנצח.
כל זה לא מפריע להמשך קיומה של הרשות הפלסטינית, היא פשוט תחליף את שמה ל"רשות יהודה ושומרון תחת ישראל." היה ולא יסכימו, הרשות תתבטל לחלוטין ודין התושבים הערבים ביהודה ושומרון יהיה כדין ערביי ירושלים, עם זכות הצבעה מוניציפלית וללא זכות הצבעה לכנסת.
שטח יהודה ושומרון נחוץ לישראל והוא חלק אינטגרלי מארץ-ישראל המנדטורית. על שטח זה, כמו על שאר חבלי הארץ, הוכרז ב-1922 "בית יהודי", למרות שבארץ היה רוב ערבי. לערביי ארץ-ישראל נתנו הבריטים רק זכויות קנייניות ודתיות, ללא זכויות מדיניות. כעת ב-2019 יהיו לערביי יהודה ושומרון זכויות תושב, מצב דומה למצבם בתקופה המנדטורית.
שטח יהודה ושומרון חובק את שפלת החוף, והוא הרזרבה הנדל"נית של מדינת ישראל. ישראל בעוד עשרים-שלושים שנים תימנה 20 מיליון יהודים ועוד כחמישה-שישה מיליון ערבים. בלי שליטה על שטח זה לא יהיה היכן ליישב יהודים ומחירי הנדל"ן יאמירו לגבהים בלתי נסבלים.
ב-1922 השתרע המנדט הבריטי על א"י על שני גדות הירדן. זמן מה אחר כך נחתכו ממנו שמונים אחוזים, ונמסרו לאמיר אלמוני, בשם עבדאללה בן חוסיין מחג'אז, כדי לארגן לו ממלכה. היתה זו מעילה באמון היהודים ופגיעה קשה בעתידה של המדינה היהודית. אותה שעה, עוד לפני השואה, מנה העם היהודי כ-15 מיליון נפש, וכל השטח של ארץ-ישראל משני צידי הירדן היה נחוץ להתיישבותו העתידית.
מאה שנים מאוחר יותר עדיין מתנהל בינינו ויכוח על מה שיקרה עם ארץ-ישראל המערבית. חלוקת השטח וחזרה לגבולות 67' הן פגיעה בלתי נסבלת באינטרס הישראלי. מי שטוען שחלוקת השטח לשתי מדינות תפתור את הסכסוך, איננו יודע על מה הוא מדבר. זהו המתכון הבטוח להמשך האיבה ולחידוש המלחמה ביננו לבין הפלסטינים.
היהודים לא יכולים לקבל פחות מחמישית מהשטח המקורי שהוקצב להם עוד ב-1922. לכן, בטווח הארוך יהיו בארץ 33% ערבים ו-67% יהודים. את רצועת עזה חייבים להוציא מהחישובים הדמוגרפיים. זו תישאר מדינונת קטנה או שתסתפח למצרים. מבחינתה של ישראל זה אותו הדבר.
אלה מבין הערבים שבכל זאת ירצו במדינה עצמאית משלהם, יוכלו לעשות רילוקיישן לירדן, או לכל מדינה אחרת. בירדן חיים כיום כשישה מיליון "פלסטינים". כל השאר, כארבעה מיליון, הם עיראקים, סורים ומקומיים. ירדן היא מדינת הגירה, כמו ישראל. אנחנו לא מתערבים בנעשה אצלם והם צריכים לא להתערב בנעשה אצלנו. אין הבדל גדול בין שישה מיליון לשמונה מיליון פלסטינים, ובפרט כאשר כולם דוברי ערבית וכמעט כולם מוסלמים.
נשארת השאלה מהו עתידה של המלוכה הירדנית. מלוכה זו יכולה להתקיים זמן אינסופי אבל גם עלולה להיעלם בין לילה. מדובר בשושלת מלוכה מאוד משכילה ומוכשרת, שהשכילה להתנהל משך מאה שנים בכישרון רב. המלוכה יודעת לשמור על האיזונים הפנימיים בממלכה, אבל, במזרח התיכון הכול יכול לקרות. כמו שהמשטר המלוכני במצרים, לוב, תימן ועיראק התחלף לרפובליקני, אותו הדבר יכול לקרות גם בירדן. במקרה כזה, ירדן עלולה להפוך שנית למדינת עימות עם ישראל, אבל בכך אין כדי לשנות את השיקולים שפרשתי קודם.
הרשות הפלסטינית, גם תחת דגל ישראל, יכולה להוסיף ולהתקיים, אבל גם אם היא תתפרק, יהיו התושבים הערבים תושבים ישראליים עם זכות הצבעה מוניציפלית ובהמשך בהחלט ייתכן, שיקבלו בעתיד גם אזרחות ישראלית.
יצחק הילמן
* * *
יהודה דרורי
צו השעה! ממשלת מיעוט בראשות כחול-לבן!
ברור לכל כי נתניהו חותר למערכת בחירות שלישית אם כי כוחו ירד מהבחירות הקודמות באופן משמעותי. הוא בא לבחירות האחרונות עם 37 מנדטים וזכה עכשיו רק ב-32 מנדטים... כקוסם הוא מיד התחבר למפלגות החרדיות והחרד"ליות (האנטי ציוניות ברובן!) להראות כאילו הוא זכה ב-55 מנדטים... הוא מציג זאת כאילו הוא הזוכה. זוהי הונאה שיש לנתץ אותה, והקמת "ממשלת מיעוט" יכולה לעשות זאת. לפיכך, השיגעון החדש של נתניהו שכאילו ינצח בבחירות אישיות פשוט מגוחך... הוא יפסיד בגדול (+ כתב אישום חמור על גבו) אבל יאשים בכך את כל העולם כולל את ה"סמול", וחסידיו השוטים יפגינו ברחובות ישראל וישרפו צמיגים וינסו לטעון כאילו גנץ ניצח בשקר (זוהי כנראה התוכנית שלהם...)
לכן כרגע יש חובה קדושה על כחול-לבן לנטרל את ביבי, לקחת ממנו את התואר שהוא מחזיק בו בהונאה (ראש ממשלה לא נבחר...) לסלק אותו מהשטח יחד עם שריו הכושלים, שחלקם בדרך למעשיהו... רבותיי, חייבים לסלק את הממשלה הזו ולו במחיר של תמיכה מבחוץ של ה"רשימה הערבית המאוחדת", שמבינים שם שהמשך שליטה של נתניהו אינו טוב גם להם.
כחול-לבן יכולים להקים את "ממשלת המיעוט" ואפילו לזמן קצר מאוד כי זה הזמן שיידרש למפלגות החרדיות להבין שהן יהיו מנותקות מהכספים הייחודיים של האוצר שהעניקו לעצמן בעבר, ולכן מוסדותיהן ייהרסו ותלמידי הישיבות יצטרכו לצאת ולחפש עבודה... הם ירוצו לממשלת גנץ... הליכוד יראה בפלצות את עצמו באופוזיציה, ייקח להם זמן קצר להבין שיהיה עדיף עבורם לבחור מנהיג אחר – שאיתו גנץ כן יהיה מוכן לחבור – ויאמרו לנתניהו ללכת בכבוד למשפחתו.
אז על מה הצעקה? לעשות ממשלת מיעוט בתמיכה של המפלגות הלא ציוניות מ"בחוץ" (ונתניהו לא מתבייש כבר שנים רבות להתבסס על תמיכת החרדים האנטי-ציוניים מבפנים... ועוד יש לו ברית איתם...) – אף אחד לא מקבל את האג'נדה של "הרשימה המאוחדת", ואם הם יתחכמו, יישארו מחוץ לתמונה... אולי הממשלה תיפול אבל גנץ יישאר ראש ממשלה בפועל עד הבחירות... לכן ממשלת מיעוט היא הפתרון היחיד! למי זה עוד לא ברור?
יהודה דרורי
רמה"ש
אהוד: למי? לג'וחא!
* * *
המכללה האקדמית בית ברל
הפקולטה לחברה ולתרבות
החוג לספרות עברית וכללית
שמחים לארח את
מר יוסף גלרון־גולדשלגר
Ohio State University
עורך לקסיקון הספרות העברית החדשה
חוקר בכיר מטעם קרן פולברייט לשנת 2019-2020
ומכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
להרצאה בנושא:
נתיבות לביבליוגרפיה העברית במאה ה-21
לקסיקון הספרות העברית החדשה
ההרצאה תתקיים ביום ד', 20.11.2019, 14:15, חדר חרוב 801/1
המכללה האקדמית בית ברל
הכניסה חופשית
* * *
בחיי [6]
ל"ג. המורה יפת הרגליים מנתניה
באותם ימים שראשי היה נתון לחתונה של עדנה, ואחר כך גם לבעיות הפרנסה של אפי, הייתי עסוק גם בכתיבת מחזמר לבית ספר תיכון בנתניה. הבמאי שי לביא העדיף הפעם לבצע את המחזמר עם מורים ומורות ביניהם, כאלה שכבר יצאו לפנסיה ושמחו לשתף פעולה. אני ישבתי עם אותם מורים ותיקים ושמעתי מהם סיפורים וזיכרונות מימי הלימודים.
בין הסיפורים היה אחד, אשר ממנו יכולתי לבנות מערכון וגם להוסיף לו פזמון. היה זה סיפור על מורה שלימדה בשנים הראשונות של הגימנסיה ויופייה נודע לתהילה בכל נתניה. התלמידים התקשו להתרכז בשעוריה, וכשהיתה מלמדת תוך ישיבה על דוכן המורה, היו רגליה החשופות מתנדנדות מול עיניהם, והם היו עוברים לעולם החלומות.
כתבתי מערכון המספר על אבות התלמידים המחכים בקוצר רוח שילדיהם יפריעו בשיעור, כדי שהמורה תזמין אותם לשיחה. שי לביא קצת התקשה למצוא בלהקה מורה המתאימה לתפקיד, כי רוב המשתתפות במחזמר היו בעלות יופי בינוני שלא נמנה על הסוג הממגנט את האבות אליהן. בסוף בחר באחת בלונדינית, תמר רובננקו (שם בדוי) שבלטה בגינדורה הצבעוני ובחריץ שהציץ מחולצתה המאווררת. תמר, או תמי כפי שהמורות קראו לה, לא התגלתה ככוכב דרמטי העלול לכבוש את הארץ בסערה, אבל לעיר כנתניה היא בהחלט סיפקה את הסחורה.
עד כאן לא היה בהצגה שום דבר מיוחד היכול להצדיק את שילובה ב"בחיי", אבל דווקא אחרי שהחגיגה נגמרה ואני התפניתי לחגי יובל אחרים, התחיל סיפור חדש שהגיע בסופו של דבר אליי.
מסתבר שתמר, שהיתה אישה נשואה ואם לשתי בנות, התאהבה בשי לביא, כמו שבעצם התאהבו בו רוב המשתתפות האחרות. אך בניגוד לאחרות שהסתפקו בהחלפת מבטים או שיחות שעל גבול הפיתוי. היא השכילה לצבור אצלו יותר נקודות בעזרת הסנדוויציים הטעימים שהיתה מכינה בבית ומביאה לו לחזרות.
שי, כבמאי מנומס, ידע להחמיא לה על טעמה הטוב במריחות, והיא המריאה לשמיים, מתמוגגת מאושר. אם היו לה כוונות לקבל דברים שהם קצת יותר נחשבים ממחמאות, הרי מהר מאד הבינה שהסנדוויצ'ים שהיא השקיעה בהם את כל ליבה, לא מילאו את שליחותם. לשי לביא, הנשוי לאישה אוהבת שהביאה לו ארבעה ילדים מוצלחים, לא היה ראש וזמן להרפתקאות מהצד, וכל פעם כשטילפנה אליו, הייתה נענית ב"עכשיו אין לי זמן."
בייאושה התחילה לטלפן אליי.
באותם ימים תמר כבר לא עבדה כמורה, כי התקבלה כמזכירה למשרד עורכי דין, אשר בו קיבלה משכורת כפולה. כשהבוס היה יוצא לבתי המשפט, היתה יושבת ליד הטלפון באפס מעשה ושואלת את עצמה למי לנדנד הפעם. אחרי שהבינה שעם הבמאי הנערץ לא תהיה לה הצלחה, החליטה להסתפק בעוזרו וטלפנה אליי.
אני באותם ימים הייתי יוצא כל בוקר לסטודיו שלי בדרך פתח-תקווה ושם יושב וכותב. הרבה טלפונים לא הטרידו אותי, לכן היתה לי סבלנות לשמוע את תמי, המספרת על בעלה הקמצן, שיודע למצוא חסרונות בכל מה שהיא עושה. היכרתי את בעלה במסיבת הסיום שנערכה בנתניה כחודש אחרי חג היובל. הוא היה מהנדס במקצועו ונראה לי שתקן וצנוע לעומת אשתו הלבושה בהידור, עם צמידים על כל זרוע וטבעות על כל אצבע. הרבתה להסתובב בין באי המסיבה כשהיא מפטפטת וצוחקת בכל פה. כשהתחילו הריקודים היא הזמינה את בעלה לטנגו והשנים רקדו בהתאמה ונראו כבני זוג מושלמים.
בפעמים הראשונות, כשתמי צילצלה אליי, הייתי מספר לה תמיד על שי, כי הבנתי שזה מה שהיא רוצה לשמוע. סיפרתי שהוא חי באושר עם אשתו וכל הסיכויים שלא תוכל לתת לו שום דבר אחר, חוץ מסנדוויצ'ים.
היא הפתיעה אותי יום אחד כשאמרה שהוא בכלל לא מעניין אותה, כי הוא מחשיב את עצמו יותר מדי.
כיוון שכך התחלתי לדבר על בעלה המהנדס שדווקא נראה לי כאדם רציני ונאור שעושה רושם טוב. היא תיקנה אותי ואמרה שהוא בסך הכול רק הנדסאי ושעם הרושם הטוב שלו אפשר להיחנק. הוא מלך הקמצנים, ואם היא למשל קונה מטאטא חדש, הוא יכול לצעוק עליה חצי שעה, ולהגיד שעם המטאטא הישן אפשר לטאטא עוד חמש שנים.
השיחות שלנו היו מקבלות תפנית, כאשר היתה עוברת לספר על שתי הבנות המופלאות שלה. הגדולה מחוננת ומביאה במתמטיקה ציונים שכולם טוב מאוד או מצויין. הקטנה אולי לא מוכשרת כמו הגדולה, אבל היא חכמה מאוד ונחשבת ליפהפייה של המשפחה.
גם אני יכולתי להתהדר בילדים שלי, אבל אשתי עניינה אותה יותר. סיפרתי לה שאני והיא חיים בידידות אפלטונית, אבל לפני שתשמח, מיהרתי לגלות לה שיש לי חברה טובה, גרושה, שדואגת פעם בשבוע להשלים את מה שחסר לי בבית. לא סיפרתי לה שאני גם דואג לתת לה סכום קבוע שעוזר לה לגמור את החודש. לפעמים יש בי ניצני חוכמה הרואים את הנולד ובולמים את פי בעוד מועד.
נראה שהסיפור על לילי לא הטריד את תמי, כי היא המשיכה לטלפן אליי כמעט כל יום ואפילו להציע לי לבוא לבקר אותה בנתניה. אמרה שתמיד היא יכולה לצאת מהמשרד ולשבת איתי באיזה בית קפה.
במקום להגיד לה נחרצות שאין סיכויים שארחיק עד נתניה בשביל כוס קפה, התחמקתי מהבטחות ברורות, בתירוצים של 'אולי, נראה, או – כשאהיה בסביבה.'
היא לא פירשה נכון את העדינות המנומסת שלי, הבינה שאני בעצם משתוקק לראותה, אבל מחכה להזדמנות מתאימה.
אני מניח שבסופו של דבר היא היתה מתייאשת ממני ומניחה אותי לנפשי, אבל אז קרו שני דברים ששינו את ההיסטוריה.
האחד קרה בצהרי אחד הימים, כששכבתי לצידה של לילי, כשאני כבר רגוע ונוטה להירדם. פתאום קלטתי שהיא מספרת לי שהוזמנה לארה"ב על ידי קרובת משפחה ותיעדר חודש מהארץ.
הדבר השני קרה עוד באותו שבוע, בתיזמון שנקבע כנראה על ידי בורא עולם. תמי הפסיקה להזמין אותי לכוס קפה ובמקום זה דיברה גלויות על כך שיש לה מפתח הדירה של חברה שלה, ונוכל להיפגש שם בהפסקת הצהרים שלה.
הזמנה כל כך מפורשת למפגשי חטא, תמיד היתה מפילה אותי בפח. הפעם לא אמרתי 'אולי או נראה' אלא קבעתי את היום והשעה, בהם היא תחכה לי ליד הבית בנתניה.
הפגישה היתה בדיוק כפי שנקבעה. היא המתינה לי חבושה במגבעת קש מהודרת ברחוב ליד הבית ואני הגעתי בדיוק בדקה שקבענו. לא ראיתי אותה כחודשיים, מאז מסיבת הסיום, והיא נראתה זוהרת ויפה. בלי לבזבז זמן עליתי אחריה לקומה השנייה וחיכיתי שתוציא את המפתח מארנקה. לתימהוני היא העדיפה ללחוץ על כפתור המצילה, ולהפתעתי הדלת נפתחה מיד ובפתח עמדה מרים, החברה של תמי. הכרתי אותה מאז חג היובל כי היא היתה אחת המורות שהשתתפו במחזמר.
הושטתי לה יד מתוך נימוס, וכשהגישה לי את לחייה לא התעלמתי ממנה. אחר כך, כשנכנסנו פנימה, היא שאלה אותי אם אני רוצה להתכבד ולשתות קפה, כי יש לה עוגה נהדרת. לפני שהספקתי לענות, תמי הקדימה אותי ואמרה לה ששתיתי בדרך, חוץ מזה היא גם ממהרת כי ההפסקה קצרה.
מרים הבינה את הרמז, אמרה שהיא תנעל את הדלת מבחוץ ויצאה.
אחרי חודשיים של דיבורים יומיומיים בטלפון, לא היה לתמי ולי על מה לדבר וגם לא היה צורך. היא זרקה את מגבעת הקש שלה על שולחן הסלון ונצמדה אלי בחיבוק מחליק, שהנמיך אותה עד לברכיה.
לא הייתי מוכן להפתעה כזאת בלתי צפויה, מגברת כל כך עדינה ואסתטית, ולקח לי זמן להתאושש ולהחזיר את נשימתי לקצבה הרגיל. אחר כך עזרתי לה להתרומם ונתתי לה להוביל אותי לחדר קטן שבו היתה מיטת נוער, שעל כיסויה, היו מונחים שני סדינים מקופלים. בעוד אני מסיר את חולצתי לבל תתקמט, ונותן למכנסיי לנשור בעצמם, מהרה היא לפרוש את אחד הסדינים על המיטה ואת השני הניחה על כיסא בצד, למקרה שנרצה להתחבא.
ממרחק השנים, כל מה שאני זוכר מהמפגש הראשון, זה רק שהצעצועים שלנו מצאו שפה משותפת בקלות יתרה והמשחק נגמר הרבה יותר מהר ממה שרציתי. היא אמרה לי תודה מכל הלב ואני לא הבנתי אם הדברים נאמרים בזכות הנועם שהענקתי לה, או בגלל שהקדמתי לשחרר אותה.
אחרי שגמרנו להתלבש, היא הקפידה מול הראי להחזיר כל תלתל למקומו, ולחדש את צבע שפתותיה. תוך כך שאלה אם עכשיו אני רוצה קפה עם עוגה. כשהזכרתי לה שהיא ממהרת לחזור לעבודה, אמרה שאני צודק, הוציאה מארנקה את המפתח ונתנה לי. ניגשתי לדלת הכניסה, הכנסתי לחור המנעול את המפתח, שהיה מפתח ייל רגיל, וכאן קרה משהו לא צפוי.
ברגע שהתחלתי לסובב אותו, הרגשתי שהוא מתחיל להתפתל ואם אני עושה עוד סבוב קטן, הוא ישבר ויישאר תקוע לנצח. תמי שעמדה מאחורי שאלה מה קורה.
אמרתי לה: "אל תשאלי, המפתח כמעט נשבר."
היא החווירה, ואני בקור רוח של פורץ מנעולים מלידה, הצלחתי לשלוף אותו אט אט החוצה. ידעתי שקרה לנו נס, כי אם מחצית המפתח היתה נשארת בפנים, היינו נאלצים להזעיק מכבי אש שיפרצו את הדלת ואיך נסביר להם מה שני אנשים צעירים עושים בצהרי היום בדירה זרה.
רצתי למרפסת ובחנתי את הגובה ואת אפשרויות הקפיצה למטה. הדירה היתה בקומה השנייה ולמזלי לא היה שום עץ קרוב, שהיה מסוגל לפתות אותי לנסות לקפוץ עליו. מי שקרא את בחיי [3] יזכור לבטח שכבר קרה לי מקרה דומה שבו הבעל חזר הביתה באופן בלתי צפוי ואלמלא אשתו הבוגדנית שתפסה אותי בתחתוני ולא נתנה לי לזנק על העץ שממול למרפסת, הייתי יכול היום להשתייך לאותה קבוצת גברים ההולכים ברחוב עם קביים.
תמי, שראתה אותי מתבונן לחצר הבית, שאלה בפחד מה אני מתכונן לעשות.
אמרתי לה שאין ברירה אלא לקשור כמה סדינים ביחד ולהשתלשל עליהם למטה.
שאלה: "ומה יהיה איתי?"
אמרתי לה שלא תדאג כי אסע לחנות חומרי בניין שבה יש בטח מכונה להכפלת מפתחות.
היא אמרה שזה רעיון מצוין והביאה לי את שני הסדינים שלא מכבר קיפלה. מה שהבהיל אותי ברגע שהתחלתי לקשור את הסדינים, היה רשרוש מפתח בדלת הכניסה. היתה זו מרים, שעשתה חשבון שכבר השלמנו את המשימה והחליטה להקדים לחזור.
אם חשבתי שאותה הרפתקה קטנה, שהייתי יכול לקרוא לה 'בצהרי היום' – תהיה בבחינת מפגש חד פעמי, הרי טעיתי טעות מתוקה. המפגש הזה היה הראשון בסידרת מפגשים שנמשכו כמה עשרות שנים. תמי, הצעירה ממני בעשרים שנה, התגרשה בינתיים מבעלה, אני התאלמנתי ועד היום, כל פעם שאני נקלע בגפי לסביבות נתניה, אני מרים אליה טלפון וכל מה שאני מצפה לשמוע ממנה, זה שהיא בבית ויש לה גלידה במקרר.
פוצ'ו
המשך יבוא
*
פוצ'ו,
מה אתם עושים עכשיו כשאתם נפגשים?
חוץ מללקק גלידה?
אודי
אודי,
את אותם הדברים, אבל זה יוצא רק אחת לחודשיים-שלושה וכבר לא באותו להט...
סיפרתי לה שאני מספר עליה אצלך, כמובן בשינוי שמה ושם העיר וביקשתי ממנה לכתוב לי מה היא זוכרת מהפגישה הראשונה. היא כתבה, אחרי שהבטחתי לה ששמה לא יופיע, אבל אני לא חושב שאכניס את זה אליך, כי גם ככה הספר נמצא על סף הפורנוגרפיה, אפילו נגה מרון, שבדרך כלל אוהבת את מה שאני כותב, כתבה לי:
"לפוצ'ו,
קראתי את עלילותיך המשפחתיות בחדשות בן עזר והתפלצתי. מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך בראש חוצות לדיראון עולם..."
אני יודע שאני ואתה ואולי עוד כמה ילקקו את השפתיים, אבל בכל זאת צריך להתחשב בילדיי וקצת להגביל את עצמי.
אוהב אותך.
שלך,
פוצ'ו
נ.ב.
שקלתי אם כדאי לשלוח את השורות האלה של נגה לחדשות הש"י שלך, אבל הצלחתי להחליט שלא.
* * *
הדסה מור
הכינור והקשת של קיבוץ אילון
המרכז המוסיקלי הבינלאומי "קשת אילון"
עונת הקונצרטים של כל התזמורות בארץ נפתחה לא מכבר בקול תרועת חצוצרות וצלילי נגינות כלי הקשת, חגיגה מוסיקלית מהנה ומענגת. לפתיחת העונה בתזמורת הפילהרמונית, שכונתה בצדק "העונה ההיסטורית", התלווה אקורד של עצב: היתה זו הופעתו האחרונה של המאסטרו זובין מהטה עם התזמורת, עליה ניצח שלושים שנה. לא עוד נצפה בניצוחו הווירטואוזי ששילב אלגנטיות ועוצמה. הגיל המתקדם ומצב בריאות מדורדר קטעו את הקריירה המוסיקלית המפוארת שלו. אבל התזמורת לא נותרה יתומה. כמו לכל מנהיג גדול, גם למנצח גדול יש יורש. ונותרה לנו התזמורת המצוינת וכמובן נותרה המוסיקה האלמותית שתנעים לנו את צליליה לעד.
אך לא רק פילהרמונית. ולא רק סימפוניות גדולות. אי שם, בגליל המערבי, בקיבוץ אילון שעל גבול לבנון, החלה העונה החדשה של הקונצרטים בתזמורת "קשת אילון", המאופיינת בנגינת לחנים המיועדים אך ורק לכלי קשת, שהפכה להיות אבן שואבת למוסיקאים מכל רחבי העולם, הבאים להשתלם בנגינה בכלי הקשת, ויוצאים משם מוסיקאים מקצועיים המשתתפים כנגנים בתזמורות גדולות, וגם כסולנים.
ההתחלה היתה די אקראית ומאוד יצירתית. בשנת 1999 הגיעו לקיבוץ אילון נערים ונערות שהיו עולים חדשים מברית המועצות, שבאו ללמוד בבית הספר התיכון, וביניהם מיספר נכבד של נגני כינור מחוננים. עינם הפקוחה ואוזנם הכרויה של המחנכים המוסיקליים בקיבוץ, הבחינו בפוטנציאל המוסיקלי הזה ויסדו כיתות אמן שמטרתן קידום וטיפוח של נגני קשת מצטיינים ומחוננים, על מנת להכשירם להצטיינות מירבית בנגינתם.
אט-אט התפתח המרכז למוסיקה קשת-אילון והחלו להגיע אליו נגני כלי קשת מרחבי העולם, שמתקבלים לכיתות האמן רק אחרי מבחני אודישן קפדניים השומרים על הרמה הגבוהה ביותר. המרכז, שנרשם כעמותה ללא מטרות רווח, מקיים מאז 2014 סידרות קונצרטים עם הרכבים שונים, החל מרסיטלים לכינור ולפסנתר, וכן הרכבים קאמריים של כינורות, ויולות, צ'לו, בס, ועד לקונצרט רב משתתפים בליווי מקהלה גדולה.
פעם בשנה מקיים המרכז קשת אילון קונצרט גאלה באולם האופרה בתל אביב, שמהווה את שיא ההופעות למוסיקאים המצטיינים. בקונצרט הגאלה האחרון, שהתקיים בבית האופרה אליו הוזמנתי, היתה הופעה בלתי נשכחת של ילד בן 11 מאוסטרליה, שניגן את הקונצרט לכינור של סן-סנס בלווי פסנתר, שאילולא צפינו בו והיינו רק שומעים אותו, היה מתקבל הרושם שהמנגן הוא נגן מבוגר וירטואוז. נגינה מושלמת ועוצמתית שכזו מילד בן אחת עשרה לא שומעים כל יום ולא בכל מקום. אין ספק שהשתתפותו בכיתת אמן השלימה את כל הקצוות של גאוניותו עד כדי הוצאת הצלילים המושלמים שביצע.
מסתבר שגם גאונים נזקקים ליד המלטשת והמכוננת שמעצבת גם את הביטחון העצמי ביכולות, שהופכת כל נגן מחונן, לווירטואוז. את זאת מלמדים ומעצבים המורים הטובים ביותר לכינור וליתר כלי הקשת, שבאים מרחבי העולם למרכז קשת-אילון על מנת ללמד את הנגנים הצעירים בכיתות האמן, המתקיימות שם בכל קיץ. את המרכז המוסיקלי מנהל הכנר והמחנך יצחק רשקובסקי והמנהל הכלל הוא גלעד שיבא, אחיינו של חיים שיבא, מנהלת נוספת האחראית על אירגון האירועים היא אביגיל אופיר, בת הקיבוץ מיום לידתה.
קיבוץ אילון, לשעבר של השומר הצעיר, שכבר מזמן אינו קיבוץ, לצורך איכסון משתתפי הקורסים, בנה על שטח נרחב של הקיבוץ 12 יחידות דיור לאיכסון הסטודנטים, ועוד בנה וילות יפהפיות לאורחים שבאים לשמוע את הקונצרטים העונתיים. וכך, דווקא בשל היותו הרחק בפריפריה, הפך "קשת אילון" לאתר נופש המשלב חגיגה מוסיקלית עם הנאה מהנוף המדהים ביופיו של הגליל המערבי, הכולל סיורים בסביבה ומגורים בווילות חדישות עם תנאי דיור על רמה גבוהה, כולל בריכת שחייה, מטבח מאובזר עם מקרר, מיקרו, מתקן גיהוץ, ספה, וחדר מיטות כמובן. יש באתר הווילות כל מה שצריך כדי ליהנות מהשילוב הנהדר של היופי והשלווה של הטבע בצירוף הצלילים של הלחנים הקלאסיים והעממיים, המתנגנים בקונצרטים העונתיים.
מאחר שהמרכז המוסיקלי הזה אינו למטרות רווח, הוא נזקק כמובן לתורמים, ואכן רשימה מכובדת של תורמים מפארת את החוברת שיוצאת לאור מדי עונה ובה תוכניות הקונצרטים שינוגנו לאורך כל העונה.
רעיון נוסף ומאוד יצירתי לגיוס כספים למרכז הוא הצגתה של תערוכה המתקיימת בבית ראובן בתל אביב, שבה משתתפים שישים אמנים, שנקראת "קו על תו". ציור אמנותי על דפי תווים. דמויות של אנשים, עציצים, על רקע תווים, טבע דומם על רקע תווים. זוהי תערוכה שמפגישה את המוסיקה המתבטאת בשפת הסימנים, שאליה מצטרף רובד נוסף, צורני, של האמנות החזותית. שתי שפות שאינן נזקקות למילים כדי להביע ריגוש חושים. יצירות מאוד מקוריות שעומדות למכירה בסיום התערוכה ואשר כל הכנסותיה קודש לאחזקה השוטפת של המרכז המוסיקלי, שכולל גם סדנה לתיקון ולשיפוץ כינורות וקשתות, וגם הדרכה לירי חץ וקשת, ספורט ייחודי לנגני הקשת בלבד. ההכנסות מהתערוכה ומהתרומות מיועדות לא רק לפעילות השוטפת של המרכז אלא גם לטווח רחוק יותר, לבניית בית ספר תיכון בינלאומי למוסיקה. בית ספר שיהווה גשר בין עמים שונים לאהבה ולאחווה באמצעות השפה הבינלאומית היפה ביותר בעולם – שפת המוסיקה.
הדסה מור
* * *
אילן בושם
11 שירים ל'חדשות בן עזר'
נובמבר 2019
*
הוּא מַסְבִּיר אֶת הַשִּׁיר
וּמַסְבִּיר
וּכְכָל שֶׁהוּא מַסְבִּיר
הָעִנְיָן לֹא נִרְאֶה לִי סָבִיר
כְּמוֹ נַגִּיד יְרִיָּה בְּצִפּוֹר שִׁיר...
*
הַחוֹלֶה הַקָּשֶׁה
שָׁכַב וְחָשַׁב:
אוֹי לַבְלָב, לַבְלָב
(שֶׁמִּתְחָרֵז עִם כְּלַבְלָב
וְעִם LOVE)
אֵין זֶה מְלַבֵּב
שֶׁכָּךְ הוּא הַמַּצָּב.
*
בֵּית הַקָּפֶה
שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל
הָיָה הוֹמֶה
הָיָה סָגוּר;
מוֹדַעַת הָאֵבֶל
שֶׁעַל דַּלְתּוֹ
הִזְכִּירָה לַקְּלִיֶנְט הַקָּבוּעַ
שֶׁהָיָה בָּא בִּשְׁעָרָיו
שֶׁנֹּעַם הֶבֶל הַקָּפֶה
גַּם הוּא הֶבֶל.
תפילה
לַעֲבוֹר אֶת הַחַיִּים בְּשָׁלוֹם
כְּמוֹ לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ לְלֹא פֶּגַע.
לְיַתּוּשׁ
אַתָּה עוֹשֶׂה לִי חוֹר בָּרֹאשׁ
וּמְצַפֶּה שֶׁאוֹתְךָ אֲנִי לֹּא אֶכְתֹּשׁ?!
אַתָּה מוֹצֵץ אֶת דָּמִי
כְּדֵי שֶׁגּוּפְךָ הַמָּחוּץ
יִהְיֶה עַל מַצְפּוּנִי?!
תִּשְׁכַּח מִזֶּה,
עוּף מִכָּאן וַחֲסֹךְ מִמֶּנִּי
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַלְהִיבֵנִי
לִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמְךָ/דָּמִי
כִּי מִתְאַבֵּד אֵינֶנִּי...
חנות כלי כתיבה
מֵאָז שֶׁנִּפְטַר הַבְּעָלִים
לִפְנֵי שָׁנִים מִסְפָּר
נוֹתְרָה הַחֲנוּת סְגוּרָה,
אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא;
הִיא חֲנוּתוֹ וְאֵין בִּלְתָּהּ,
כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹבֵר שָׁם וְרוֹאֶה אוֹתָהּ.
שְׂנוּא נַפְשׁוֹ
עָבַר הָאִישׁ עַל פְּנֵי קְבָרִים רַבִּים
מְחַפֵּשׂ הֵיכָן קָבוּר "הַכֶּלֶב"...
הלקוח הביישן
הַמֶּלְצָרִית בְּקוֹרְדֶּרוֹי חוּם,
לָהּ עוֹר שָׁחוּם
וְצִיצִים זְקוּרִים.
שְׁנֵי נַיָּדִים מְבַצְבְּצִים
מִכִּיסֶיהָ הָאֲחוֹרִיִּים.
הוּא מֵת לְצַיֵּץ לָהּ
שֶׁהוּא מֵת עָלֶיהָ
אֲבָל אֶת הַמִּסְפָּר
הוּא לֹא יוֹדֵעַ
וְגַם כָּכָה אֵינוֹ בָּטוּחַ
אִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ.
מסתרקת
הַמִּבְרֶשֶׁת מְלֵאָה שְׂעָרוֹת
וְהָאִישָּׁה מְלֵאָה הַשְׁעָרוֹת.
בית דירות
שְׁכֵנָה שֶׁמַּעֲמִידָה לַשָּׁכֵן אֶת הַקָּטָן
וּשְׁכֵנָה שֶׁמַּעֲמִידָה שָׁכֵן עַל טָעוּתוֹ,
שְׁכֵנָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת בִּשְׁכֶנְתָהּ
וְשָׁכֵן שֶׁמִּשְׁתַּכֵּן אֵצֶל שְׁכֶנְתּוֹ,
שְׁכֵנָה שֶׁמִּתְנַחֶלֶת בְּמִטָּתוֹ שֶׁל שָׁכֵן –
שְׁכֵנִים שְׁכֵנִים
דְּבוּקִים דְּבוּקִים...
*
אִשָּׁה מוּפְלֶגֶת
בְּגִילָהּ הַמֻּפְלָג
הִיא עֲדַיִן מְפַלֶּגֶת רַגְלֶיהָ
לַחוֹמְדִים אוֹתָהּ.
* * *
תסמונת האישה המוכה
המשבר הפוליטי מחייב החלפת דיסקט בחשיבה הציונית-דתית: פרידה מחיבוק הדוב של נתניהו והתנתקות מהקשר הגורדי עם החרדים שעושים הכול להשפלת הציונות הדתית
316 יום כבר חלפו מאז שהחלה מדינת ישראל לפעול מכוח האינרציה, ללא ממשלה נבחרת שמוסמכת לקדם את ענייניה. הכול תקוע. גוש הימין על 55 ח"כיו מתבצר בצד האחד, וגוש המרכז-שמאל על 52 ח"כיו בצד האחרים, ו-13 הערבים בתווך – וממשלה אין.
ניתן אולי לפרוץ את המבוי הסתום עם בחירות נוספות, שלישיות, אבל זו אינה אופציה הגיונית. ראשית, כי זהו מהלך בזבזני ומופקר בעליל. ושנית, מי ערב לנו שמצב התיק"ו לא יחזור על עצמו? האם נלך אז גם לבחירות בפעם הרביעית והחמישית וכן הלאה?
נדרשת אפוא חשיבה מחוץ לקופסה, שתשבור את מעגל השוטים שאנו שרויים בו. משהו נועז שיפרוץ את החשיבה המקובעת, את המסגרות העבשות, שכולנו, ובראשנו הפוליטיקאים, נתונים בתוכן.
והפתרון הסביר ביותר, ההגיוני ביותר ואפילו הצודק ביותר, הוא פרישת סיעות הציונו"ד: הימין החדש והבית היהודי, מגוש ה-55 העקר, וחבירה לקואליציה בראשות בני גנץ.
נשמע מהפכני? מנוגד למאוויי הבוחר הציוני-דתי?
אכן. הבוחר הציוני דתי קשר עצמו בקשר גורדי לנתניהו. עבד נרצע. "רק ביבי". וזאת למרות ניסיונותיו הבלתי נלאים של נתניהו להכות בו ללא רחם, בדרכו ליעד הנכסף – מחיקת מפלגות הציונות הדתית. הבוחר ממחנה הציונות הדתית, שהוא בדרך כלל אדם רציונלי, משחק מול נתניהו את תפקיד האישה המוכה, האסקופה הנדרסת. ככל שיחבוט בו, תגבר מחוייבותו כלפי 'הקוסם'.
הפארסה הזו נמשכת מאז ומקדם. כבר ב-2014, כשנתניהו נפגש עם מוזס, דרש נתניהו לא רק להיטיב עימו, אלא גם לרמוס את בנט והבית היהודי: "המטרה שלי בבחירות היא להוריד את בנט מתחת ל-15 מנדטים." וכשנשאל לדעתו על הושבת בנט במשרד הביטחון, השיב 'הקוסם': "אם יהיה מועמד שמאל, יותר קל."
הבנתם את זה, ציונים דתיים יקרים? אהוד ברק עדיף בעיניו על נציג שלכם. לקרוא ולא להאמין.
נתניהו לא הסתפק בכך. הוא גייס את 'ישראל היום' למערכה נגד בנט ושקד. הביביתון אף מינה כתב מיוחד להכפשת בנט-שקד והבית היהודי. והכל כדי למחוק את מפלגת הציונות הדתית.
וזה לא הכול. בראשית 2013 שיגר שליח של נתניהו מסר אס.אם.אס לעורך אתר וואלה, שהודלף בינואר 2019. השליח ביקש לפתוח במסע טינוף כנגד אביו של בנט. במה כבר אפשר היה ללכלך את האיש התמים הזה? בנט האב, מסתבר, השתתף ב-1995 בהפגנה נגד אוסלו, והשליח מטעם נתניהו הציע במסר "לבדוק בתמונות מההפגנה נגד רבין בצומת כפר שמריהו, ותמצא שבנט האב כמעט פגע פיזית ברבין בעת חנוכת הצומת. צריך לחשוף שמן הבית הזה מגיע נפתלי בנט."
אבל הציונות הדתית המוכה והמושפלת ממשיכה להושיט את הלחי השנייה, גם היום, ולתמוך ב'גוש הימין' – שם הזוי לתעתוע פוליטי, שבראשו אריה דרעי גדול תומכי אוסלו, ונתניהו תומך הגירוש מגוש קטיף, מחזיר חברון, מקפיא הבנייה גם בירושלים, שנכנע בפני ירדן והוואקף, ואפילו את חאן אל אחמר אינו מוכן לפנות.
מלחמתו של נתניהו במפלגות הציונות הדתית נמשכת זה עשור ויותר, שבמהלכו פעל בשליחותן של ש"ס ויהדות התורה, לדחיקת הציונות הדתית מכל עמדת ההשפעה. למשל ברבנות הראשית ובמשרד הדתות, שהפכו למעוזי ש"ס ויהדות התורה. רבנים מהציונות הדתית, שכל חטאם הוא שהם מעודדים שירות בצה"ל ואהבה למדינת ישראל, הושלכו מתוכן ככלי אין חפץ, לטובת רבנים ש"ס'ניקים ואגודאים.
כך למשל פעלו אנשי נתניהו – כן, אנשי נתניהו – למניעת בחירת הרב יעקב אריאל לכהונת הרב הראשי האשכנזי, ועשו הכול למינויו של יקיר החרדים הרב יונה מצגר לכהונת הרב הראשי, וזאת כדי להגחיך את הציונות הדתית עם אדם שסיים דרכו בכלא – והכול כדי שלא יכהן חלילה שליח אמת של הציונות הדתית כרב הראשי.
השיא היה בבחירות האחרונות לרבנות הראשית, שבהן התגייס נתניהו לדחיקת הציונות הדתית מכל עמדת השפעה במוסד שכוננה הציונות הדתית. הרב שמואל אליהו היה במרחק נגיעה מכהונת הראשל"צ, וגם לרב דוד סתיו היו סיכויים לא רעים בהתמודדות על כהונת הרב הראשי האשכנזי. אבל נתניהו ואנשיו התגייסו כאיש אחד לימין ש"ס ויהדות התורה, לסיכול בחירת הרבנים הציוניים. כשצלחה המזימה, הצטרף נתניהו אישית לחגיגות הניצחון על הציונות הדתית.
מעין זה אירע גם בערים השונות בארץ. בטבריה, למשל, הוביל במירוץ לכהונת רב העיר הרב יעקב דידי, מן הציונות הדתית, אישיות נערצת על תושבי העיר, אבל ציוני דתי, שאינו שייך לחוג משפחת יוסף. מולו הריץ אריה דרעי, בתמיכת הליכוד, את הרב בוחבוט, מבני ברק, שהוא מינוי של הרב שלום כהן, שכידוע טוען שחובשי הכיפות הסרוגות הם עמלק.
כך גם במירוץ לקבלת כושר לדיינות ומינויי דיינים חדשים בשנים האחרונות. רובם המכריע נתמכי ש"ס ויהדות התורה. והכל בחסות ובעידוד אנשי נתניהו והליכוד, שנותנים ידם לדחיקת הציונות הדתית מעמדות ההשפעה. הציונות הדתית טובה רק לשלוח את בניה להתיישבות ולצבא (גם שם נעצר קידומם, למרות ששר הביטחון יכול היה לשים קץ לקיפוח). שוב הוכח שהתמיכה בנתניהו לא הועילה, ובדרך כלל גם הזיקה.
איווט ליברמן כבר למד את הפרק הזה במערכת היחסים שלו עם נתניהו. הוא הבין שנתניהו עשה הכטל למען מחיקתו, ובהזדמנות המתאימה פרע את החשבון בתרגיל שנתניהו לא ישכח לעולם. ליברמן לימד את נתניהו שלכל מטבע יש שני צדדים, ותמיד יש חשבונאות של עובר ושב.
בטוח שלחרדים נתניהו לא היה מעז לעולל אפילו אחוז אחד מכל אלה. על כן הגיע הזמן להתנהלות מושכלת: לחדול מהושטת הלחי השנייה, וליזום מהלך להשבת הציונות הדתית לקידמת הבמה, באמצעות חבירה לכחול לבן, מה שעשוי גם עשוי למתן מאוד את לפיד. גנץ ויעלון לא יהיו גרועים יותר מנתניהו. לציונות הדתית אין מה להפסיד, מלבד את כבליה. די להיות אסקופה הנדרסת.
מנחם רהט
* * *
אשר תורן
בחזרה מקובּה
[קובּה במלרע]
ממבט ראשון החלטנו, ג׳יזל ואני, שהמקום עלוב בלי שום סיכוי. מבט שני היה יותר גרוע. החדר ששכרנו היה מלוכלך אבל הסדינים עשו רושם שהוחלפו לאחרונה.
החלטנו על סייסטה ונרדמנו עד שהרעב העיר אותנו.
במטבח הציעו לנו סטייק, אורז וקוקה קולה פושר. עם תוספת אורז וקוקה קולה שנייה גמרנו את הארוחה.
הערב הטרופי היה בעיצומו והשמיים הוורודים הוסיפו גוון רומנטי למקום. בדרך לפירמידה באו לקראתנו שני נערים מקסיקנים עם מצ׳טות. עצרנו להחליף כמה מילים איתם. היה שם מין אגם קטן עם מים ירוקים מפריחת אלגה חמורה. "שישמה" [ירוקת] קראו לזה בנתנייתית מדוברת.
"האוויר גרוע שם," אמרו הנערים והלכו לדרכם.
טיפסנו על הפירמידה, בתןך צמחייה שגדלה שם פרא מסביב לאבני הפירמידה. ג׳ונגל גזעי אף פעם לא מוותר לאדם הבונה אצלו.
חיפשנו דקלים לקישוט על קו הרכס אבל הם הסתתרו בין השיחים.
ירדנו מאוכזבים.
במשרד המאובק במלון הטבח סיפר שבערב מתארגנת שירה עם קצת רום ללגימה.
התיישבנו על כמה בולי עץ בגינה לפני המלון והטבח שר כמה שירים מקסיקנים ידועים.
הוא העביר את בקבוק הרום לידידו עוזר הטבח, והנ״ל שר שני שירים אחרי שהעניק לאימא אדמה שפריץ קטן של רום. וככה התהליך זז קדימה והשירים של חמשת המסובים נשמעו. הגיטריסט הטבח ליווה כל שיר על גיטרה ועשה עבודה לא רעה כלל.
התזתי לאימא אדמה את חלקה, לגמתי קצת רום ושרתי את "ערב של שושנים".
בתורה ג׳יזל שרה שיר קנדי בצרפתית וכולם מחאו לה כפיים, כמו לכולם.
"לילה, לילה, בדרך אלייך שלושה פרשים / רכבו חמושים" היה השיר הבא שלי והתקבל יפה.
"פררה ז׳ק דורמה וו" בצרפתית היה הבחירה הבאה של ג׳יזל, והסיבובים נמשכו. באורח מסתורי לגמרי, בקבוק רום שני הופיע, והסיבובים סביבו נמשכו כרגיל.
שעות הערב עברו בשירה לשעות הקטנות של הלילה. הכול עבר בסדר עד שג׳יזל התחילה לשיר שנית את "פררה ז׳ק" בצרפתית ואני הצטרפתי אליה עם "הנהג שלנו חבר'מן" בעברית ובליווי סוער של הטבח.
שיאו של המופע הגיע כשג׳יזל נעמדה, שמה את ידה על הלב ושרה את ההימנון הצרפתי "לה זנפה דה לא פטרי". כולם נעמדו והצטרפו לשיר עם הצדעת לב. בהתחלה המקסיקנים רק הזיזו את השפתיים אבל אחרי המרשון השני הם כבר שרו עם כולם בקול רועם.
״אני רעבה,״ אמרה ג׳יזל בספרדית כשהמולת השיר שככה.
״נו הי פרובלמה,״ אמר הטבח ואיתו התחלנו לצעוד לכיוון מגורי הצוות.
הגענו למקור המזון הלילי של קובּה [לבטא במלרע] והטבח קרא בשקט פעמיים: ״הוליו, הוליו!״
הוליו יצא החוצה והטבח הסביר לו בשקט שג'יזל רעבה.
הוליו חזר עם קופסת בשר קורנד ביף, בולי ביף הוא מזון צבאי ותיק וידוע – ושאל: "לפתוח לכם את הקופסה?"
״כן אם אפשר,״ ענה הטבח ופרס את תכולת הקופסה לפרוסות דקות.
כולנו אכלנו קצת עד שהקורנד ביף נגמר,
וכך, בזכותה של ג׳יזל, הלכנו לישון קצת שיכורים אבל לא רעבים.
השכמה באה אחרי הצהריים בחומו של היום.
"בא לי לגמור עם מקסיקו ולחזור לארצות הברית, בעיקר לניו אורליאנס."
ג׳יזל אמרה "חושבים" והוסיפה שכדאי לצלצל ללוסי בקזומל.
"היא לא בבית," אמרה ג׳יזל אחרי שחזרה, "אבל השארתי מסר ומספר טלפון."
״טלפון מלוסי,״ אמר אחד שהקיש בדלת.
״לוסי כבר עשתה תוכניות עלינו.״
"חבל, אנחנו מסתדרים ביחד נהדר אבל נשבר לי ממקסיקו," אמרתי.
"אולי תבוא לוונקובר בחורף?"
"אולי." עניתי.
וככה הטיול הנהדר הזה נגמר.
אשר תורן
* * *
אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי
איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:
היכנסו ל-YouTube
היכנסו ל-Search
כִּתבו: אהוד בן עזר
תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר
[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]
[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]
* * *
איליה בר-זאב
נִקְרוֹת צוּרִים
פרסת נקָרות ב"שביל ישראל"-מזרח, מכתש רמון
בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נִפְסַע
חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ
תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ.
בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, נָחוּשׁ לִרְאוֹת
יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –
גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,
אֲבוּדִים בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית נְדַלֵּג כִּילָדִים,
נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת
פֶּן יִפְּלוּ.
בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק,
נִתְעַלֵּם בַּנּוֹף עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.
* ביום שני, במדור "מסלול" של "ידיעות אחרונות", הומלץ לטייל בנחל נקרות שהתמלא בחלקו הקניוני במים לאחר הגשמים.
"שביל ישראל" עובר שם, ואמנם, זו פרסת נקרות מרשימה עם או בלי מים.
בספר שיריי "מקומות שהיינו" מופיע השיר "נקרות צורים" שנכתב ב-2016 בהשראת יופיו של הנחל.
איליה
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
בעקבות הָר [אהרון] מנדל, "האילם שפירא" מפתח-תקווה
למר אהוד בן עזר שלום וברכה,
שמי מרקו די ג׳וליו ואני כותב לך בקשר למנדל שפירא.
יש לי עניין מחקרי בהיסטוריה של קהילת החרשים ונתקלתי בשם של מנדל שפירא וסיפורו במאמר בגרמנית שנכתב על ידי אחד המורים שלו בברלין. באינטרנט קראתי חלקים מספרך שבו סיפרת על מנדל. (גם מצאתי סרטון ביוטיוב על האזכרה בקבר של מנדל בפתח-תקווה). רציתי לשאול אותך אם יש לך יותר מידע על מנדל או אם כתבת עוד משהו בנוסף למה שכבר מצאתי באינטרנט.
אני לא חי בארץ אבל אשמח אם אוכל לשאול אותך כמה שאלות על הסיפור של מנדל אם אפשר.
תודה רבה,
מרקו די ג׳וליו
Marco Di Giulio
למרקו דה ג'וליו שלום,
אין לי על הָר [אהרון] מנדל שפירא יותר מאשר כתבתי עליו במקומות אחדים בספרי על אביו, "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא", שומר המושבה, המצורף לך כאן בקובץ וורד עברי.
אם יש בידך לשלוח לי תרגום לעברית של הקטע שבו מוזכר מנדל שפירא יחד עם ציטוט מדוייק של המקור, אודה לך מאוד ואצרף זאת לקובץ המחשב של הספר.
בתודה
אהוד בן עזר
לאהוד שלום,
אני מאוד מודה לך על שליחת ספרך. אקרא אותו בשמחה רבה. אם אפשר עוד שאלה, הסיפור על מנדל כפי שאתה מכיר אותו, מבוסס על כתבים של אברהם שפירא או על סיפורים בעל פה שסופרו בקרב משפחתך?
אני מבין שהכרת את מנדל. מתי הוא נפטר?
אנסה לשלוח לך תרגום עברי של קטע מהמאמר שהזכרתי.
מרקו
למרקו שלום,
הסיפורים על מנדל שפירא מבוססים על מקורות כתובים וכן על זיכרונות של בני משפחתי.
גם אני עצמי פגשתי בו כמה וכמה פעמים.
אינני זוכר בדיוק מתי הוא נפטר אבל כפי שאני מתאר בספר, כל ל"ג בעומר, שהוא יום האזכרה השנתי של משפחתנו והוא יום פטירתו של סבי יהודה ראב בן עזר, אנחנו אומרים קדיש וגם מניחים פרח על מצבתו של מנדל שפירא, הסמוכה למצבות של בני משפחתנו, וזאת מאחר שבחייו, היינו בכל אזכרה ביום ל"ג בעומר פוגשים אותו עומד ומחכה לנו עם זר פרחים ענק, וזאת לאות הוקרה לדודי ברוך שהציל אותו בסימטאות דמשק, כמתואר בספר "ג'דע".
בברכה
אהוד
למרקו שלום,
אם עוד יש לך כוח לקרוא, אני שולח לך את קובץ הרומאן שלי "המושבה שלי".
כל מקום שמופיע בו השם ארל'ה נורדאו – הוא בן דמות של הר מנדל שפירא, אבל כמובן עם קצת תוספות מהדימיון, ומבוסס גם על סיפורים ששמעתי מפי בני משפחתי, ולא היו מתאימים ל"ג'דע".
בברכה
אהוד
לאהוד שלום,
המון תודה על שליחת הספר ״המושבה שלי״ – קראתי חלקים באינטרנט אבל אשמח לקרוא את כולו. בינתיים יש לי כמה שאלות קצרות:
1) יש לך תמונה של מנדל?
2) הסיפור על לוצי הוא דמיוני לגמרי?
3) למה קראו למנדל ״הר (אהרן) מנדל״?
4) למה מנדל נהיה דמות כל כך מכובדת במשפחתך?
5) אמרת שרוב הסיפורים מבוססים על מקורות כתובים. אתה זוכר אילו מקורות הם?
6) הברון עזר לאברהם לסדר מקום למנדל בבית ספר בברלין. מה עוד אתה יודע על זה?
7) אתה זוכר אם למנדל היו חברים חירשים בתל אביב או פתח-תקווה?
מרקו
1. אין לי.
2. הסיפור על לוצי סופר לי מפי בני משפחתי. השם לוצי הוא בידיוני. אינני יודע מה היה שמה האמיתי של האישה שהשיאו להר מנדל.
3. הֶַר בקמ"ץ מלשון אהרון. שמו היה אהרון מנדל שפירא.
4. לא דמות מכובדת אלא דמות משמעותית בגלל הקשר שלו לדודי ברוך ראב שהציל אותו בדמשק.
5. המקורות הכתובים מצויים כולם בסוף הטקסט של "ג'דע", כולל אנשים חיים ומתים שבדבריהם השתמשתי. חלק ניכר מן הסיפורים בעל-פה הם מפי אהרון בן עזר ז"ל, בנו של דודי ברוך בן עזר ראב ז"ל. שניהם היו בעלי כושר תיאור בלתי-רגיל ומשעשע.
6. לא יודע יותר. אבל הברון היה צרפתי, והמוסד היה גרמני, ולכן לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה חדלו להגיע כספים מהברון להחזקתו של האילם שפירא ואז שילחו אותו לבדו ברכבת לכיוון ארץ-ישראל.
7. לא נראה לי שהיו חברים להר מנדל, האילם שפירא. בדרך-כלל היה מתרוצץ לבדו וגם רודף אחרי נערות ועושה לעברן תנועות מגונות, והן פחדו ממנו. רק את שתי בנותיו של דודי ברוך, שמחה ומרים, לא הטריד.
בברכה
אהוד
תודה רבה. בדקתי את רשימת המקורות הארוכה בסוף ספרך – באיזה ספר אתה חושב שיש לי יותר סיכוי למצוא מידע על העזרה שהברון נתן לאברהם [שפירא] לסדר מקום למנדל בבית ספר בברלין?
נזכרתי שהמאמר בגרמנית שהזכרתי קודם תורגם לעברית מהמחברת של אותו המאמר.
תודה על החומר.
דבריה של הכותבת על מנדל שפירא אינם נראים לי אמינים ואינם מתאימים לכל העדויות האחרות שקראתי וששמעתי.
התיאור המקיף ביותר שביכולתי לתת הוא כל מה שנכתב עליו ב"ג'דע".
בברכה
אהוד
*
הקלדת הטקסט מתוך צילום הקטע שנשלח:
ב-1928 היתה נסיעה לארץ ישראל – ועוד דרך מצרים – דבר יוצא מגדר הרגיל, והרפתקאותיי נתנו חומר רב למכתבים וסיפורים. גם בעיתון החרשים היהודיים Das Band – הקשר, הופיע מאמר על הטיול. לפני נסיעתי הבטחתי לד"ר רייך לבקר אחד התלמידים לשעבר בפתח-תקווה. מנדל שפירא היה, כנראה, בחור פרובלמטי, בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר כל הגברים היו מגוייסים, לא ידעו מה לעשות איתו – הוא היה כבר בן 17 – עד שד"ר רייך הצליח למסור אותו לגדוד הצבא הגרמני (בעלת הברית של התורכים), שנשלח לארץ ישראל. בשעת ביקורי סיפר האב בכעס, שהבחור המסכן היה 3 חודשים בדרך! כאשר הקרבות התחילו, הוא הכריז שהוא גרמני, חתך את גדרות התיל של האנגלים וביצע כל מיני פעולות חבלה נגד "האויבים".
מתוך: בטי מילר-לטה: "עבודתי בהוראת חרשים", זיכרונות אישיים. עמ' 7.
* * *
משה גרנות
לִקְחָם של סיפורים – על הספר "מסביב לשנה – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על החגים ומעגלי החיים" מאת בני דון-יחיא
דני ספרים ואלומות, 2018, 282 עמ'
אינך יכול שלא לחוש את אהבתו הגדולה של בני דון-יחיא למכתמים ולסיפורים שיצאו מפיהם של אדמו"רים, צדיקים, רבנים (מעט מאוד מפי "מתנגדים" ו"ליטאים"), ולא מדובר רק בפניני חוכמה, אלא גם ברמה המוסרית הגבוהה שנחשפת מהיגדים אלה. ב-2017 הוציא דון-יחיא ספר בעל תבנית דומה בשם "מסביב לשולחן – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשת השבוע", והשנה (2019) ראה אור ספר נוסף "מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים". אין צורך בראיה נוספת כדי לחשוף את אהבתו הגדולה לנושא, אהבה שלדעתי הוא מצליח להדביק בה את הקורא.
שמו של הספר שלפנינו הוא "מסביב לשנה", ובאמת הסיפורים והמכתמים המופיעים בספר משובצים על פי סדר האירועים בלוח השנה היהודי –מחודש אלול דרך ראש השנה , עשרת ימי תשובה, יום כיפור, ושאר חגי ישראל עד שבועות ותשעה באב. פרק אחר בספר מונה את מחזור חיי האדם – מברית מילה וזבד הבת, דרך בר מצווה ובת מצווה, שידוכים, נשואים ועד לאבלות (כאן מובאים בפירוט רב ההלכות והמנהגים, וכן על אילו מקורות הם נסמכים); הפרק השלישי מביא סיפורים על חמש מגילות, והפרק האחרון עוסק בנושאים שונים כמו שבת, ראש חודש, הגדה של פסח, פרקי אבות, משלי ותפילה.
בעיקר משכו את ליבי הסיפורים החושפים את רמתם המוסרית הגבוהה של האישים, עליהם נסבו סיפורים אלה. הרי קצת דוגמאות:
ר' משה לייב מסאסוב מאחר לתפילת "כל נדיר", כי העדיף להשגיח על תינוק שנשאר לבדו בבית (עמ' 31), וכן, במקום להתפלל תיקון חצות עם חסידיו, הוא הולך להביא עצי הסקה לאישה ענייה, ותוך כדי מעשה קורא את התפילה (עמ' 117).
ר' דודי מללוב מוותר על סוכתו המפוארת, ונותן את עציה לחייט שיחמם את ביתו בו נמצא ילד חולה (עמ' 41).
ר' מרדכי מנסוויץ' התכוון לקנות אתרוג מהודר, אבל העדיף להישאר בלי אתרוג ולתת את דמיו לשואב מים, שסוסו מת (עמ' 45).
ר' אריה לוין ביקש לתת נדבות לעניים, אבל כדי לא לבייש אותם, היה מצניע את הכסף במשלוח מנות (עמ' 74).
ר' פנחס מקוריץ היה נוטל את ידיו לאחר שנגע בכסף (עמ' 245).
בספר זה נעדר כמעט לחלוטין פולמוס פוליטי. רמזים קלים נמצא בו רק בעניין אחד: התנגדותם של הרבנים החרדים לציונות. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מזמין אורחים לחתונת נכדו שתתקיים בירושלים, אבל אם חלילה לא יבוא משיח עד אז, החתונה תיערך בברדיצ'ב (עמ' 113). האמונה הזאת, שהגאולה של עם ישראל ושיבת ציון תתאפשר רק בדרך נס – היתה כל כך נטועה בלב הקונצנזוס החרדי, עד כי התנגדו בשצף קצף לציונים, שברובם היו חילונים. והרי לא נעלם מהם סיפור שיבת ציון הראשונה מבבל, כאשר היא התרחשה בדרך הטבע: מלך גוי הצהיר הצהרה, והגולים חזרו לארצם, בנו את בית המקדש וביצרו את חומות ירושלים. דברים דומים קרו גם בימינו: שר גוי הצהיר שמלכות בריטניה מכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ובעקבות כך נהרו יהודים לארץ. בספר שלפנינו מוזכרים ר שמואל מוהליבר, ר' מאיר שמחה מדווינסק והרב קוק, כמי שמצדדים בחלוצים, כמעין שלב ראשון לגאולה, תוך שהם מאמינים שבשלב השני הכול יקיימו מצוות (עמ' 96, 109-108, 128).
כמו בשני ספריו הקודמים, גם בספר זה משתעשע המחבר עם גימטריות, שיכול אותיות, ראשי תיבות וכד' אמצעים שמיישרים הרבה עקובים למישורים, הגם שבדרך מלאכותית לגמרי. הרי קצת דוגמאות (מתוך רבות מאוד!): דב"ש = ראשי תיבות של די במה שיש, ובגימטריה – אב הרחמן (עמ' 17); קטגור בגימטריה – 318; סנגור בגימטריה 319, המסקנה: די במצווה אחת כדי שיסנגרו בשמיים (עמ' 34); חנוכה – ח' נרות והלכה כבית הלל (עמ' 57); ושמחת בחגך בגימטריה – 33 – ל"ג בעומר (עמ' 100); זבד הבת בגימטריה 13, כמו במילה אהבה (עמ' 142); חתן במהופך נחת (עמ' 172); לבן בשיכול אותיות – נבל; וארמי בשיכול אותיות – רמאי (עמ' 254).
ניתן למצוא בספר גם קטעי הומור שמרפים מעט את המתח מהיגדים הגותיים ואמוניים, הרי דוגמאות:
השדכן מלמד בחור כפרי בור איך לדבר אל ליבה של המיועדת העירונית שלו: קודם מדברים בענייני אהבה, אחר כך בענייני משפחה, ולבסוף בענייני פילוסופיה. הבחור שואל את המיועדת אם היא אוהבת לביבות מטוגנות. הנערה נעלבת. הוא עובר לענייני משפחה: הסבתא שלך אוהבת לביבות מטוגנות? הנערה כועסת, כי הסבתא שלה נפטרה. בלית ברירה הוא עובר לפילוסופיה: אילו סבתא שלך הייתה בחיים, היתה אוהבת לביבות מטוגנות? (עמ' 165-164).
קהילה יהודית באפריקה מחפשת רב שיסכים לכהן במקום כל כך נידח. נמצא רב שהציג עצמו שהוא גם חזן וגם שוחט. ראש הקהילה העמיד בפניו מבחן קטן: כבוד הרב, איזו פרשה יקראו מחר? והוא עונה: התחייבתי להיות לכם רב, אבל לא התחייבתי להיות נביא... (עמ' 241).
ראש קהילה שולח לאסירים יהודים את כל צורכי סדר פסח, וכשהוא שואל אותם אם קיימו סדר פסח כהלכתו, הם עונים שכמעט קיימו, ומדוע? כי לא הצליחו לפתוח את הדלת לאליהו (עמ' 256).
דרשן שמאריך בדרשתו יצא מעודד כששמע שאחד ממאזיניו לא ישן כל הלילה בגללו, ואז הסתבר שלא ישן בלילה, כי נרדם בעת הדרשה (עמ' 237). הסיפור מופיע גם ב"מבחר הסיפור היהודי" עמ' 79.
יש בספר עוד סיפורים שהקורא מכיר מנבכי זיכרונו, כגון סיפור דומה לסיפור המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שהיתה לו משאלה שכל אשר יגע בו ייהפך לזהב (ראו בספרנו עמ' 201); סיפור בתו של "החכם צבי" שנאלצה לתת לשני קבצנים כף שקטעה לשני חלקים, כי לא היו לה מעות לתת להם, מופיע בספרנו בעמ' 272 – וגם ב"מבחר". וכן, הסיפור על השר ששאל מדוע יהודים צועקים בתפילתם, והמגיד מלובלין ענה לו כי האל של הנוצרים תלוי לפניהם, לכן אין צורך לצעוק, ואילו אלוהי ישראל נמצא למעלה בשמיים (בספרנו בעמ' 275, וב"מבחר" בעמ' 152).
רוב מוחלט של הסיפורים והמכתמים בספרנו מיוחסים לאדמו"רים, צדיקים ורבנים, אבל מוזכרים גם דברי סופרים: עגנון (עמ' 35, 47, 124, 174) ומנדלי מוכר ספרים (עמ' 69), ומוזכר גם הפיזיקאי היהודי, זוכה פרס נובל, איזידור ראבי (עמ' 252).
הספר מלא וגדוש בידע ובחכמה של דורות – אני נהניתי לקרוא, וללא ספק הוא יכול לשמש גם כספר יען למי שמבקש להוסיף נופך לטקסי החגים הבאים עלינו לטובה.
משה גרנות
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
אהוד בן עזר
"שמות"
ל-א. ראובני
1925
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 19.12.1969
תחת הכותרת: "אהרן ראובני כמספר"
לפני 50 שנה
מיטב יצירתו של א. ראובני עומד בסימן מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל, והשנים האחדות שקדמו לה. הוא עלה ארצה ב-1910. הרומאן הראשון שלו, "עצבון", נכתב בירושלים לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, וביידיש. שני חלקיו הראשונים של הרומאן מתרחשים ברוסיה ובסיביר, וחלקו השלישי בירושלים. ב-1920 נדפס הרומאן בהמשכים בעיתון "די-צייט" בניו-יוורק, ואילו בעברית הופיע בספר רק בתר"ץ [1930] בהוצאת טברסקי-שטיבל (קדם לכך פרסום בהמשכים ב"העולם").
גם הטרילוגיה הגדולה שלו (הכוללת את "שמות") נכתבה במקורה ביידיש. החלק הראשון "בראשית המבוכה" נכתב בסוף המלחמה, בשנים 1917-1918, ותורגם לעברית על-ידי ראובני עצמו, נדפס ב-1920 ב"האדמה" שערך ברנר, והופיע בשני ספרונים קטנים בהוצאת אמנות ב-1930. החלק השלישי "שמות" נדפס בהמשכים בעיתון ובספר, ביידיש, באמריקה, תורגם מכתב-יד לעברית בידי המחבר, יחד עם החלק השני "האוניות האחרונות", והם הופיעו בעברית בספר "האוניות האחרונות" (1923) ו"שמות" (1925) בהוצאת שטיבל בווארשה.
בשנת תשי"ד, 1954, הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בכרך אחד הנושא את השם "עד ירושלים", בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה ראובני הרבה בשפה, אך לא בתוכן.
הטרילוגיה, כמוה כ"עצבון", בנויה משלושה חלקים, כל אחד מהם כתוב על-אודות גיבור אחר, אשר חלק ניכר מן המסופר ניתן מנקודת מבטו ומתוך התייחסות אליו. אהרון ציפרוביץ, רואה החשבונות של כתב-העת "בדרך" בירושלים – ב"בראשית המבוכה". הסופר גדליה ברנצ'וק, ממשתתפי "בדרך", הוא גיבור "האוניות האחרונות". ואילו ב"שמות" נסבה העלילה על אודות הנגר מאיר פונק.
על נטייתו למבנה המשולש אומר ראובני: "זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון-מאקאר, על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר גם קצת על האחרים. 'עצבון' נכתב בשלושה חלקים על שלושה אנשים, ובכל חלק מתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים. כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים. שלושה אנשים והיחס ביניהם משלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה, כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי."
פרשת התלבטותם של ציפרוביץ וברנצ'וק, משתתפי "בדרך", רומזת לעיתון "אחדות", שבועונה של מפלגת פועלי ציון, שהופיע בשנים ההן בירושלים, ואשר על עורכיו נימנו יצחק בן-צבי (אחיו של ראובני), דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל. גם ברנר עבד בעיתון. ברנר עבר לירושלים לאחר שנפל סכסוך בינו לבין יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר" ביפו, שהזדעזע לאחר שמצא בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן" – "דברים מבהילים על עיתון אחד בארץ ועל עורך עיתון." (בלשונו של ש"י עגנון, המספר על המעשה בזיכרונותיו על ברנר).
רוחה וקורותיה של חבורה זו – בן-גוריון, בן-צבי, ברנר, זרובבל וראובני עצמו – מפרנסות לא במעט את שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה – "בראשית המבוכה" ו"האוניות האחרונות". בין היתר מסופרת פרשת ההתעתמנות, וגירושם מן הארץ של בן-צבי ובן-גוריון בידי ג'מאל-פשה.
האם ברנצ'וק הוא ברנר?
"לא," אומר ראובני, ומעיד על עצמו, כי "בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זו היתה הכוונה, פשוט, עבר זמן רב מאז." וראובני כיום הוא כבן שמונים ושלוש שנה.
כמעט ברור שחיים רם בספר הוא בן-צבי, וגבעוני – בן-גוריון, וראובני אינו מסתיר מי מן השניים חביב עליו יותר.
ברנר הכיר את ראובני על פי סיפוריו הראשונים (שהופיעו בכתבי-עת, ובמקובץ לפני שנים אחדות, [כנראה 1968] בהוצאת ראובן מס), ואף שאת "שמות", אחד משני ספריו הטובים השני – ("עצבון") – כנראה לא זכה לקרוא בספר עברי, ראה בראובני, כפי שמספר עגנון בזיכרונותיו, "כוח עולה."
"כוח עולה מצא ברנר בא' ראובני, משבח היה את סיפוריו שהכול מכוון בהם לעיקר ואין בהם יתירות. וזה היה בתחילתו של ראובני, קודם שפירסם את סיפורו הטוב, את 'שמות'. דומני שסיפוריו הראשונים רוסית או אידית נכתבו." [עגנון].
על "שמות"
"שמות" נבדל משני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה, נבדל הן מצד נושאו והן במעלת טיבו. אין בו מאווירת חדר המערכת של "בדרך", ולא מלבטיו של הסופר ברנצ'וק, הכותב את הרומאן שלו בשנת המלחמה הראשונה – אלא נושם הוא חיים, ייסורים וסבל, ומספר על תלאותיה של ירושלים במלחמת העולם הראשונה.
גיבורו, הנגר מאיר פונק, הוא בחור צעיר, חופשי בדיעותיו, אך לא מעמיק. בחור פשוט, "רוסי", בעל-מלאכה טוב, וגבר יפה, אשר נערות כרוכות אחריו. הוא שׂם משכנו בבית משפחה חרדית בירושלים, משפחת וטשטין, בשכונת "נחלת יהודה". משפחת וטשטין הולכת ונשחקת בצוק העיתים של המלחמה. הבן, לייזרקה, נלקח לצבא, ועד שנאסף הכסף כדי לפדותו – נלקח גם האב לצבא. הכסף הוצא כדי לפדות את האב, והוא חזר, חולה ומשוגע, ומת תוך ימים מעטים.
נותרה האם, מנה, חולת רגליים, אגואיסטית וצרת-עין, ושתי הבנות, חייקה הבכורה ואסתר הצעירה. חייקה משרכת דרכיה, תחילתה בזנות וסופה פילגשו של יווני, זייפן מטבעות. ואילו אחיה לייזרקה, חוזר-בורח מן הצבא, לאחר שנעשה שם חביבם של הקצינים התורכיים, ואף נדבק מהם במחלת מין. בירושלים הוא פונה למקצועות דומים, וסופו שנעשה חביבה ואיש-חסותה של זונה יהודייה בשם רוזה, אליה הוא מביא קצינים תורכיים מן הרחוב. אלא שגם בה הוא בוגד, בהימשכו אל זלאטה, יהודייה גברתנית, שעיסוקה במסחר, הנוהגת בו דרך גבר באישה, ומביאה בבשרו אותה חלחלת עונג שרווה במשכב-דודים שלו אצל התורכים.
וישנו גם סבא, ר' זלמן, המרגיש עצמו מיותר בבית. נכדו ואשת-בנו מלעיגים עליו, שמחים לכוחו שחדל, והוא עוזב את הבית, וסופו שמת בודד, ברעב, בדירת סנדלר מידידיו, שנעזבה מכל יושביה.
קרן האור האחת בעולם העכור של המלחמה ושל הירידה המוסרית והנפשית – הם הנגר מאיר פונק והאחות הצעירה אסתר. בחשאי, נרקם ביניהם קשר אהבה, ההולך ומתחזק בצוק העיתים. אסתר מצילה את מאיר ממאסרו אצל התורכים, עת שעליו ללכת לשרת בגדודי העבודה שלהם. היא פודה אותו (בכספה של אחותה), והכרת תודתו, המכריעה את ספקות אהבתו – גורמת לו לשאתה לאישה. חיי נישואיהם הקצרים עולים יפה, לבד משני צללים, האחד מהם עתיד להביא לקיצו המר של מאיר פונק.
הצל האחד הוא אי-ההבנה שבין הנערה החרדית, בת היישוב הישן בירושלים, לבין בעלה החופשי ממצוות, אשר מזלזל באלוהים ובדעת הקהל.
והצל השני הוא שאושרם עומד בצל המלחמה ובצל סכנת הגיוס (רק דחייה קיבל מאיר פונק לכמה חודשים), והם גם עוצמים עיניהם מראות את עומק השחיתות אליה נתדרדרו כל יתר בני המשפחה: האם סולחת לבת המושחתת, חייקה, בעבור מעט המזון שזו מצליחה להביא לה. לייזרקה חי על רווחיה של זונה. הסבא מת ברעב, באשמת הזנחתם, וחייקה – היא החזקה, המפרנסת את הבית ובעלת האמצעים – כל זה בא לה מפני שחיתותה וקשריה עם היווני ועם חבריו התורכיים.
מראית העין השלווה של חיי מאיר פונק ואסתר מתנפצים עם בוא האסון. לייזר מסתבך בין שתי הנשים המופקרות. יש הלשנה. עניין המטבעות נגלה. הוא נאסר. ואף מאיר פונק יורד – כדי להשיג את הכסף החסר לתשלום כופר לתורכים –הוא שוכב עם בחורה יהודייה גאוותנית ומפוקפקת, ציפורה בלומנטל, החיה על חסדי קצין תורכי, ואשר קודם לכן ידעה חיבובי גברים כמו גם אהבת נשים נלוזה. מאיר פונק נמשך אחר הגירוי החושני שהיא מעוררת בו, והיא מנצלת אותו ברגע חולשתו, ומפתה אותו לבגוד באשתו – הורסת את שלמותו ואת אמונתו בעצמו ובטעם חייו.
על כך נוסף מעשה רצח שעושה מאיר פונק בשומר השכונה המוגרבי, חג' עז נפש מצפון אפריקה, האונס יתומה יהודייה, חרשת-אילמת. מעשה רצח, המתרחש מיד לאחר בגידתו של פונק, ולאחר שהוא נותן את כספה של ציפורה, שהוא כ"אתנן" לו – לחייקה הבורחת מירושלים – מביא אותו לפרשת הדרכים בחייו, ולהחלטתו לעזוב את ירושלים וללכת לצבא התורכי.
סופו של הספר בתיאור התאבדותו של מאיר פונק. חוסר הטעם שבחייו משקיעו בייאוש עמוק. אמנם שירותו בצבא עולה יפה, הוא נחלץ מגדודי העבודה ונעשה עוזר לחופרי בארות בראשותו של קצין גרמני, אבל מה שהספיק לראות מן המלחמה – השפלת האדם, הרעב, המחלות, העינויים והמוות – גורמים לו לצאת אל המדבר ולשלוח במו רגלו כדור ברובהו אל ראשו.
"שמות" הוא אחד הספרים הארץ-ישראליים היפים שקראתי מעודי. קראתיו פעמים אחדות, וכל פעם רב חינו בעיניי, וטוב עשתה הוצאת "עם עובד" שהביאה את הספר בשלמותו בפני הקורא העברי, ובייחוד בפני הדור הצעיר של הקוראים. אמנם יש בספר מידה גדושה של "סקס" חולני ומעוות, שהיתה מבהילה ודאי את עורכי ההוצאה לו נכתבה כיום בידי סופר צעיר, ואולם מאחר שהדברים קרו לפני יותר מחמישים שנה, בתקופת התורכים, ונעשו "קלאסיים" מפני עתיקותם – זכה ראובני מה שלא זכו צעירים ממנו – שאיש לא בא בטענות על מעשי ההומוסקסואלים והלסביות שמתוארים בספרו.
* א. ראובני: "שמות". [מהדורת] ספריה לעם, עם עובד, תש"ל, 1969. 225 עמ'.
* * *
והארץ תרעד
פרק שבעה-עשר
"גלות" וחרם על העי"ש
הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.
העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.
בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.
לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.
עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.
בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.
ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.
השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:
"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"
כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867. – ממני, המלביה"ד], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.
עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.
כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.
בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.
בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."
שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.
החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!
יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:
"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"
הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"
*
יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.
"מה קרה? דייכע חולה?"
"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד, ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"
"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.
"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."
"מה למשל?"
"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"
"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"
*
לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד מאיר גוטמן להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.
"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"
"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "
"ומה הן – "
"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"
"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."
"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"
"ומה אם אסרב?"
"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "
"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.
"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"
"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"
"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."
*
בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].
לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:
"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."
*
"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [הרב עקיבא יוסף שלזינגר. ממני, המלביה"ד]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."
"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"
ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.
ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!
פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!
*
הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!
יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:
"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "
"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"
"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"
"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"
אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:
"יהודים – צֶלֶם [כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה. – ממני, המלביה"ד] העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"
דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.
בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים לידי כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:
"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."
ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.
ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד בן עזר. תודה על הרשימה החוזרת על המכתב ובעיקר על הפגישה עם רבין, כנביא היית.
ריגשת אותי מאוד.
פנינה פרנקל
אהוד: אני עצמי הייתי אז מודאג מאוד, בייחוד אחרי מכתבו של רבין לעמירם גיל, מודאג מכך שרק סופר נידח ולא חשוב כמוני, כן, זה היה מעמדי כבר אז – תומך בראש הממשלה ומעודד אותו, ואילו כל שאר הסופרים החשובים, שכה היטיבו להספיד אותו ולדבר בשמו אחרי הירצחו – לא נקפו אצבע להגן עליו לפני הרצח, כאשר הותקף לא רק מימין אלא הרבה מאוד גם משמאל, מהצד שלהם!
כן, הצביעות חגגה אז וחוגגת גם כיום.
אני נזכר שכאשר הוזמנתי על ידי חברי הסופר שמאי גולן בדצמבר 1997 למוסקבה, שם שימש בעזרת אשתו ארנה כנספח לתרבות של השגרירות הישראלית – – לסדרה של פגישות עם סופרים רוסיים ועם צעירים וצעירות יהודיים, והייתי מזכיר את סיפור הפגישה עם רבין – שמאי לא היה מתרגם לרוסית את הקטע הזה – בפגישות שלנו עם הסופרים הרוסיים.
כאשר שאלתי אותו מדוע, ענה לי שהם לא מבינים את חוש ההומור שלי! – בעיניהם, אם הגעתי עד לכאן – סימן שאני סופר חשוב.
* לאורי הייטנר, בעניין המילה ראשת – איני מסכימה איתך ש"ראשת" היא קשקוש. לרוב איני מסכימה לאקדמיה, במיוחד ל"גיור" מילים, והפעם כן. כשפה דינמית, בעיקר היום, כאשר שמות הבנים והבנות זהים, רוצים לדעת, אם ראש העיר/הממשלה הוא-היא גברת או אדון. לפיכך, ראשת היא מילה שמתארת במי מדובר, בגברת או באדון, לא פלצני אלא ענייני.
הנה משאל גדול שהתקיים בעיתון "לאישה" – והרוב קבעו: ראשת לגברת ולא ראש.
וזה מה שכתבתי להם:
"פתחתם דיון מעניין - ואני הפעם, שלא כדרכי, מצדדת באקדמיה: אישית, אני בעד ראשת העיר, כך שנדע בוודאות שגברת X עומדת בראשות העיר. שפה היא דבר דינמי, משתנה, שמתאים עצמו לתקופות ולזמנים. היום, שמות רבים זהים לשני המינים, אז טוב לדעת שיונה (יהב, לא אליאן) היה ראש חיפה ולא ראשת...
בעיניי, טוב לדעת שזו גברת ולא אדון, ולכן אומר ואכתוב ראשת העיר, ראשת האופוזיציה, ובתקווה שבקרוב ראשת הממשלה. כך גם לגבי דוקטורית, אלופה וכדומה.
ואם הד"ר אבשלום קור, שאני מאוד מעריכה ומוקירה, רוצה להמשיך לקרוא לגברת, "ראש" העיר – בבקשה, כבודך במקומך מונח.
בשורה התחתונה אורי, אין בעייה: אתה תמשיך לומר גַּנֵּן, ואני אמשיך לומר ולכתוב ראשת. איש באמונתו יחיה.
איילה זמרוני
(עורכת-משכתבת כתבות, ולא עורך/משכתב)
* משתתפת בצער על מהימנותו, החשודה בעיניי עכשיו, של ד"ר מרדכי קידר, אדם שעקבתי בנאמנות אחר דעותיו על העולם הערבי-המוסלמי.
אביבה קם
* "שני גברים בני 25 נמצאו הערב (שני, 4.11) ירויים וללא רוח חיים ברכב בכניסה ליישוב תל שבע, הסמוך לעומר. מותם נקבע במקום. המשטרה חוקרת חשד לרצח, ומחפשת אחר חשודים במעשה. מאות מתושבי האזור התעמתו במקום עם כוחות המשטרה וההצלה." ["הארץ", 5.11].
גם בזאת רק ביבי אשם. עובדה, ראשי הרשויות הערביות מפגינים נגדו!
* לאור הסיכוי שתוקם ממשלת מיעוט בראשות גנץ ובתמיכת הרשימה המשותפת, מאות אלפי יורדים ישראליים בארה"ב, שהצהירו כי לא יחזרו לארץ כל זמן שבראש הממשלה שלנו יעמוד המושחת נתניהו – כבר צובאים על פתחי הקונסוליות הישראליות כדי להסדיר את חזרתם ארצה!
* אהוד היקר, ברשימתו בחב״ע 1490 מציע נעמן כהן לרב פירר לשנות את שמו (כי שמו ״מעורר חלחלה״), ואומר (לא מציע) להראל סקאת שעליו לשנות את שמו (כי שמו ״מגעיל״).
השאלה שלי, האם לאחר שישנו את שמם כהמלצת/פקודת כהן, ימשיך הלה להזכיר להם את שמם הקודם כמנהגו? שהרי לא יוותר על הזדמנות להגחיך מישהו ולהזכיר לו מאין הוא בא.
גיורְא עציון
* ד"ר גיא בכור: משטרים ערביים המציאו "עם", כדי לנגח לתמיד את ישראל, עד חיסולה. אך ישראל הפכה בעשור האחרון למעצמה (השמינית בעולם במדדי הכוח העולמיים), והערבים כמעט שנמחקו. לא היא צריכה עוד את הערבים, כמו שקיבצנו נדבות בשנות התשעים (וישראלים התפוצצו באוטובוסים), אלא הם צריכים אותה.
זו היתה גישת האתר מיומו הראשון (החודש לפני 13 שנים): אנחנו עושים טובה לערבים, לא הם לנו, ולכן אין מה לשלם! שהם ישלמו לנו. שטחים תמורת שלום? בהחלט. הם יתנו שטחים, אנחנו ניתן שלום. זו היתה גישת 'אפקט פרח הצבעוני' שלנו, על כל סידרת מאמריו.
ועכשיו: איחוד נסיכויות המפרץ יאפשר לנושאי דרכונים ישראלים להיכנס לתערוכת החדשנות שתתקיים שם בשנה הבאה במשך חצי שנה, ויהיה גם ביתן ישראלי ענק, מהמובילים בתערוכה. בדובאי ובוושינגטון אישרו שישראלים יתקבלו בברכה, עם דרכון ישראלי, ולאחר התערוכה – אישור הכניסה לישראלים עם דרכון ישראלי צפוי להימשך, ולהישאר.
כך מתנהלים: אם ישראל מעצמה, וצריכים אותה, המחיר שלנו עולה. מה עכשיו? חתימת הסכם מדיני עם מדינות המפרץ הפרסי בבית הלבן; ייצוא וייבוא; בסיסים ישראליים סודיים מול הפנים של איראן; ואישור מפרצי לענקיות הנפט העולמיות לחפש במים שלנו גז ונפט. יש אוצרות במים הישראליים.
זו כמובן מכה אנושה גם לתזת "הצונאמי" השקרית, שישראלים רעי לב הפיצו, תזה האומרת שאם לא ניכנע לעם המומצא, לא יהיה "שלום" עם מדינות ערב (או מה שנשאר מהן).
[6.11.19]
* אהוד: הגיעו זיתים ירוקים טריים נהדרים, לא גדולים, במצב מצויין – מהגליל לשוק הכרמל בתל אביב. כל הרוצה לקנות מהם יכול להתקשר לניסים, טל. 052-2806191, והוא יסביר איך להגיע אליו. מומלץ מאוד!
להתמצאות: דוכן החנות של ניסים נמצא במורד רחוב יום טוב, כמעט ליד החנות של האחים כוחלני, שנמצאת קצת יותר מעל דוכנו וכמעט ממולו, במיספר 21. אפשר להזכיר אותי בתור המלצה כי אתמול קניתי שם כמות רצינית. יש לו את מיספר הטלפון שלי והוא מודיע לי כאשר מגיעים זיתים טריים מהמסיק.
עכשיו זו העונה כי הם כבר רוויים שמן וטעימים מאוד. אני מתחיל לאכול אותם יומיים-שלושה לאחר ההשרייה שלהם, עם פרוסות לימון ופלפל חריף במי-מלח שביצה צפה בהם. קודם לכן, שלושה ימים, הם שרויים במים רגילים שמוחלפים מדי יום, כדי להפיג את מרירותם.
* כך כנראה מתנהלות ה"חקירות" להפללת נתניהו: אוחנה אמר היום בכנסת כי "על פי פרסומים שונים, עצרו את ניר חפץ... כשכולו עקוץ ומתחנן שיובא בפני רופא... ואז מביאים אישה צעירה שאין לה שום קשר לחקירותיו של ראש הממשלה ושואלים אותה סדרה של שאלות פולשניות וחודרניות על טיב הקשר בינה לבין העד. לאחר שסוחטים ממנה כמו מלימון את כל המידע, ואני מזכיר היא איננה חשודה בדבר, הם מפגישים ביניהם במקרה במסדרון ואומרים לו: 'ניר, אנחנו יודעים הכול. אנחנו נפיל על המשפחה שלך פצצה.'
"או אז ניר נכנע, חותם על הסכם עד מדינה והוא מוסר למשטרה גרסה. הגרסה נבדקת ומתבררת כשקרית, או אז הוא מוצא החוצה יחד עם אחד החוקרים, הם הולכים לפרק זמן שאיננו מתועד ואיננו יודעים מה היה בשיחה הזו, ואז הוא חוזר ומוסר גרסה מלאה, תפורה, מתאימה אחד לאחד לנתונים שבידי החוקרים."
דבריו של אוחנה הסתמכו על פרסום באתרnews1 של יואב יצחק.
בחדשות 12 התכוונו לפרסם שלשום את ההליך החריג שביצעו לכאורה החוקרים כדי להפעיל לחץ על חפץ, אולם המשטרה מנעה זאת. "הארץ", באמצעות עורכת הדין טלי ליבליך, עתר לבית משפט השלום בתל אביב כדי להסיר את צו איסור הפרסום שהוטל על הדברים.
["הארץ" באינטרנט. 6.11.19].
* שמעון גרובר: "מי את, רוזלינד?" מאת סם ש. רקובר. הוצאת כרמל, 325 עמודים. לבריטים יש את סֶר קונן דויל ואת דֵיים אגאתה כריסטי ולנו יש את פרופסור סם ש. רקובר, שזה עתה יצא לאור ספרו האחרון "מי את, רוזלינד?" כמו ספרי המתח הבלשי הקודמים של רקובר, גם הספר הנוכחי רווי במתח שמתפוגג רק לקראת סוף הספר, ולכן הוא נקרא בשקיקה. הספר מגולל בהדרגה ובתחכום מעשי נקם ורצח על רקע מלחמת עולם השנייה, ועלייתם ארצה של שרידי השואה. בנוסף לתיאורים הבלשיים ולחקירות המשטרה, עוסק הספר במוסריות הנקם שנוקמים השורדים במרצחים. ספר מהנה ומומלץ.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל