פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1492

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בחשון תש"ף, 11.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַכַּת מְדִינָה וּשְׁמָהּ הַדְלָפוֹת. // אמיר לוי: התנהלות המשטרה והיועמ"ש בחקירת חפץ מעלה שאלות קשות מאוד. // אורי הייטנר: 1. כוכב אחד מעז. 2. צרור הערות 10.11.19. // איליה בר-זאב: שני שירים. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ד. איך עם ישראל הפסיד מורה בישראל. // יואל נץ: בעל חי. // כל החשבון עוד לא נגמר. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: ואלה שמות: פיהרר, היטלר, סקעת, ואיש עץ. // רוֹן גֵּרָא: עַפְעַףְ הַשַּׁעַר. // איתמר פרת: מורשת  רבין. // אהוד בן עזר: "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, 1929. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.12.1968. לפני 51 שנה. // אסתר ראב על יעקב רבינוביץ. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק שמונה-עשר. חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַכַּת מְדִינָה וּשְׁמָהּ הַדְלָפוֹת

אִם נְִצִיב תְּלוּנוֹת צִבּוּר נִכְבָּד מַמְלִיץ לַיּוֹעָמָ"שׁ 

לְבַצֵּעַ חֲקִירָה פְּלִילִית לֹא כִּמְלִיצָה רֵטוֹרִית

אֶלָּא כְּטִפּוּל נִמְרָץ שֶׁטֶּרֶם כָּאן מֻמַּשׁ

לְרָעָה חוֹלָה וְאֶפִּידֵמְיָה שֶׁל מַמָּשׁ

שֶׁל דְּלִיפוֹת שׁוֹטְפוֹת שֶׁתְּחִלָּתָן עוֹד בַּחֻמָּשׁ –

מִתְבַּקֵּשׁ לָדוּן בְּכָךְ גַּם מִבְּחִינָה הִיסְטוֹרִית.

כִּי אִם נִבְחַן זֹאת דּוּגְרִי מִסְתַּבֵּר שֶׁלַּמַּכָּה

שֶׁל הַדְלָפוֹת כְּבָר יֵשׁ סוֹפְסוֹף הִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

מֵאָז אוֹתוֹ אוֹרַקְל שֶׁבְּדֶלְפִי בְּיָוָן

הָיָה מַדְלִיף שְׁלַל "סְקוּפִּים" מִכָּל סוּג וְכָל גָּוָן

לְכָל סַקְרָן חַקְרָן וְכָךְ אֶצְלֵנוּ כְּשֶׁשִּׁמְשׁוֹן

אִפְשֵׁר אָז לִדְלִילָה לִתְפֹּס אוֹתוֹ שָׁם בַּלָּשׁוֹן

וּלְגַלּוֹת כִּי סוֹד כּוֹחוֹ טָמוּן בִּשְׂעַר רֹאשׁוֹ

וְהִיא אֶת שְׂעָרוֹ גָּזְרָה בִּכְדֵי לְהַחְלִישׁוֹ.

אֲבָל מִי זוֹכֵר בֵּינֵינוּ כִּי לִסְפּוֹרְט הַהַדְלָפָה

יֵשׁ מֵאָז קַדְמַת יָמֵינוּ כְּבָר מָסֹרֶת עֲנֵפָה

שֶׁתְּחִלַּת שָׁרְשָׁהּ נֶחְשֶׂפֶת (פְּתַח תָּנָ"ךְ פֹּה וְהַבֵּט

בְּפָסוּק כ"ב בְּסֵפֶר "בְּרֵאשִית", פֶּרֶק כ"ב)

שָׁם, בִּלְשׁוֹן כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, מְרֻמָּז כִּי עַל נָחוֹר 

–  הוּא אֲחִי אַבְרָם בֶּן תֶּרַח – יוֹם בָּהִיר הֻטַּל לִבְחֹר

שֵׁם, בָּרֶגַע שֶׁנּוֹדַע לוֹ כִּי אִשְׁתּוֹ הָאֲמוּנָה

עַל הַ"פְּרוּ וּרְבוּ" יָלְדָה לוֹ בֵּן שְׁבִיעִי (מִתּוֹךְ שְׁמוֹנָה)

וּמִפְּנֵי שֶׁלְּפִּיצְפּוֹן זֶה נֶאֱלְצוּ שָׁם לְהַחְלִיף

כָּל דַּקָּה, בַּשִּׁטָּפוֹן שֶׁצּוּצִיק זֶה הָיָה מַדְלִיף,

לֹא חִתּוּל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם אֶלָּא שֶׁפַע מְטֹרָף

שֶׁל סוֹפְגֵי שְׁלַל מֵי רַגְלַיִם –  הוּא זָכָה לַשֵּׁם "יִדְלָף".

וְתָמְהוּ אָז כָּל צוֹפֶיהָ שֶׁל הַתּוֹפָעָה הַזֹּאת:

אֵיךְ פַסְפוּס כָּזֶה שוֹׁפֵעַ כַּמֻּיּוֹת כֹּה מֻפְרָזוֹת

שֶׁל נוֹזְלִים שֶלֹּא אוֹזְלִים אַף לֹא לְרֶגַע, מִסְתַּבֵּר,

וְשׁוֹטְפִים וּמֻדְלָפִים כַּמַּעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר?

"הֲרֵי יֵשׁ לוֹ שַׁלְפּוּחִית קְטַנְטֹנָת שֶׁאֲפִלוּ לוֹג

שֶׁל נוֹזְלִים לֹא יִכָּנֵס בָּהּ,"  כָּךְ אָמַר הָאוּרוֹלוֹג

כְּשֶׁצֻּלְמָה הַשַּׁלְפּוּחִית בְּרֶנְטְגֶּן, "אָז כֵּיצַד נַסְבִּיר

שֶׁהוּא כְּלָל אֵינוֹ מַפְחִית אֶת הַדְּלִיפָה כִּי אִם מַגְבִּיר

וְאִם כְּבָר עַכְשָׁיו אֵינֶנּוּ מְסֻגָּל מִזֶּה לַחְדֹּל 

מֶה עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ כְּשֶׁסּוֹפְסוֹף יִהְיֶה גָדוֹל?"

"הוּא יִהְיֶה מַנְהִיג פּוֹלִיטִי," סָח מַגִּיד-הָעֲתִידוֹת 

לְנָחוֹר אֲבִי יִדְלָף שֶהִתְבַּיֵּשׁ קְצָת לְהוֹדוֹת 

כִּי לְכָל דְּלִיפוֹת הַבֵּנְצִ'יק (אִם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ

בְּדִבּוּר גָּלוּי) יֵשׁ רֵיחַ שֶאֵינוֹ שָׁנֶל 5...

"הוּא יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי וְיִתְקַדֵּם בְּסִיטוֹנוּת 

כְּחַיָּב, לֹא כְּזַכַּאי, בְּהַדְלָפוֹת לָעִתּוֹנוּת 

כִּי בַּגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי בּוֹ כָּל יָד רוֹחֶצֶת יָד

(אַף אִם אֵין הִיא נְקִיָּה כָּל-כָּךְ) כָּל מַאכֶער מְצֻיָּד

בְּמֵידָע מֻדְלָף בַּסֵּתֶר לִכְתַּבְלַב חֲבִיב-שִׁלְטוֹן

שֶׁמָּחָר יַכְתִּיר לוֹ כֶּתֶר עַל שִׁשָּׁה טוּרֵי עִתּוֹן

וְלַמְרוֹת שֶהוּא מוֹרֵחַ הַדְלָפוֹת וְלֹא נוֹזְלִים

יֵשׁ לָזֶה אוֹתוֹ הָרֵיחַ שֶׁל אוֹתָם הַחִתּוּלִים

שֶׁיִּדְלָף הַזֶּה פּוֹלֵט עַכְשָׁיו, כְּשֶׁהוּא עוֹדוֹ פַסְפוּס,

בְּאוֹתָם הַנִּיחוֹחוֹת שֶׁבֶּעָתִיד יֵצְאוּ בִּדְפוּס."

וְלָכֵן כְּדַאי לִזְכֹּר כַּמָּה מֻצְדָּק אוֹתוֹ דִּבּוּר

עַל מַכַּת הַהַדְלָפוֹת כִּדְבַר נְִצִיב תְּלוּנוֹת צִבּוּר

וְהָיָה אִם יֵחָקֵר פֹּה כָּל מַדְלִיף בַּפּוֹלִיגְרָף

הוּא יַכְחִישׁ הַכֹּל לַמְרוֹת שֶׂהָרֵיחוֹת צוֹרְמִים בָּאַף

וְיַמְשִיךְ לִזְכּוֹת בְּהַדְלָפוֹת וּ'סְקוּפִּים' פֹּה וָשָׁם

כִּי  הַ דְּ ל וֹ פֶ ר  הוּא גַם  בְּ ל וֹ פֶ ר  הַמַּכְחִישׁ כָּאן כָּל אָשָׁם...

יוסי גמזו

אהוד: שכחת לציין כי ההדלפות נגד נתניהו מתוך החקירות שלו ושל מקורביו הן בסדר גמור, ולדעת היועץ המשפטי אין לחקור את האחראים להן – ורק ההדלפות של נתניהו ומקורביו מתוך החקירות – מסריחות כמו חיתולים צואים של תינוק!

* * *

אמיר לוי

התנהלות המשטרה והיועמ"ש בחקירת חפץ מעלה שאלות קשות מאוד

מתוך אתר "מידה", 05/11/2019

עמית סגל אומר ל'מידה' לאחר חשיפת תמלילי החקירות מתיק 4000: "העדות של ניר חפץ רעועה, מנדלבליט צריך להסביר מדוע המשטרה השתמשה באמצעים חריגים."

 תיק 4000 שוב נמצא במרכז הסערה, לאחר הפרסום אמש (שני, 4.11) של עמית סגל בחדשות 12 על תמלילים חדשים מחקירת ניר חפץ, יועצו לשעבר של ראש הממשלה. בשיחה הבוקר עם 'מידה', מספר הפרשן הפוליטי על השאלות הקשות שעולות לגבי אמינות גרסתו של חפץ וכמו כן לגבי ההתנהלות הבעייתית של גורמי החקירה והאכיפה.

מהתמלילים שהתפרסמו אמש עולה כי עד המדינה חפץ החליף במהלך חקירתו מספר גרסאות בעודו טוען ל"בעיות זיכרון", תיאר אירועים שלא התקיימו ולאחר מכן נזכר לפתע בפרטים אחרים לגביהם. לדברי סגל, העובדה שתיק כה חשוב מסתמך בין השאר על עדות מפוזרת כזו עשויה להיות בעייתית: "שני העדים החשובים בתיק 4000, יחד עם אילן ישועה, הם עדי המדינה שלמה פילבר וניר חפץ," הוא אומר ומוסיף: "הם האדנים שעליהם נשען התיק, וכפי שראינו אתמול, לפחות אחד מהם מתנדנד בחוזקה ברוח ועוד אחרי שהוצב שם באופן שנגוע לדעתי באי-חוקיות."

מה המשמעות של הסתירות והבלבולים בעדותו של חפץ?

"ראינו בפרשות בעבר שעדי-מדינה הם לרוב לא האנשים הישרים ביותר בסביבה, ולעיתים קרובות התגלו סתירות בעדויות שלהם. הבעייה עם ניר חפץ היא שמדובר פה בסתירות שמתגלות במהלך החקירה עצמה, עוד לפני שהפך לעד מדינה וגם אחרי, ובנושאים שהם נושאי המהות של התיק כמו הפגישות בין אלוביץ' לנתניהו ואירועים אחרים שקשורים לתיק 4000. חפץ למעשה מספר על דברים שלא קרו בכלל במציאות, ורק אחרי שהחקירה נפסקת לפתע באופן לא ברור, הוא נזכר בפרטים אחרים באורח פלא."

מידע מטריד לא פחות שעולה מן הפרסום אמש נוגע ל"לחצים מיוחדים" שהפעילה המשטרה על מנת לגרום לחפץ לחתום על הסכם עד המדינה. על פי הדיווח של סגל, כחלק מהמאמצים זימנה המשטרה לחקירה "אדם נוסף שאינו קשור כלל לתיק," ובמהלך חקירתו נשאל אותו אדם "שאלות לא רלוונטיות" במטרה ללחוץ על חפץ להפוך לעד מדינה. בנוסף, מתגובתו של היועמ"ש מנדלבליט אמש נכתב כי "היועץ המשפטי לממשלה לא אישר אף אחת מהפעולות הנטענות."

מה המניע של המשטרה במעשים גבוליים כאלה שייתכן שיובילו לפסילת העדות בבית המשפט?

"אני באמת לא יודע. התקופה שבה מתבצעות כל החקירות האלו זו התקופה שבה רוני אלשיך שימש כמפכ"ל המשטרה, והביא איתו מהשב"כ שיטות חקירה ואמצעים שונים. אפילו החוקר של חפץ התפאר בפניו באחת החקירות שהוא אמנם נמצא בלהב 433 אבל השיטות שלהם הן שיטות של שב"כ. אנחנו זוכרים שכבר במהלך המעצר הארוך מאוד והחקירות של חפץ עלו טענות על אמצעים חריגים שמפעילה המשטרה, ומנדלבליט אמר אז שהכול נעשה בתיאום. אז או שהוא היטעה אותנו או שהוא פשוט לא יודע מה הכפופים שלו עושים."

מי מאשר שימוש באמצעים כאלה אם לא היועץ המשפטי לממשלה?

"זאת תעלומה שאין עליה תשובה. כשהתקבלה ההחלטה בחודש פברואר לפרסם את כתב החשדות נגד נתניהו עוד לפני הבחירות, היו דיווחים על כך שבגלל הצורך להזדרז, מנדלבליט לא קורא את כל החומרים ורק מקבל תקציר. כלומר – המחיר של הרצון לסיים לפני הבחירות היה בעצם בכך שהיועמ"ש לא מכיר את כל חומרי החקירה. גם אחרי שפירסמתי את הסיפור על הלחצים שהופעלו על שאול אלוביץ', שהוקלט בסתר בשיחה עם הבן שלו ואמר שאין לו מה לתת, מנדלבליט אמר שהוא ידע על זה רק מהפרסום בטלוויזיה, ועוד הזהיר את הציבור מפני הסתמכות על מידע חלקי בתקשורת. לא שמעתי אותו אומר את זה אחרי מאות ההדלפות האחרות מתיקי נתניהו."

מה זה אומר על היועמ"ש אם הוא שומע על אופן גיוס העדים והגעה לראיות כל כך חשובות רק בטלוויזיה?

"בעבר הוא גם הכחיש את העובדה שנעשה לחץ על עדי מדינה להחליף עורכי דין. אנחנו יודעים שזה פשוט לא נכון ושהלחץ הפסול הזה נעשה יותר מפעם אחת. במקרה של חפץ זה גם עבד והחלפת עורך-הדין הובילה לחתימה על הסכם עד מדינה, אחרי שהופעלו האמצעים המיוחדים נגדו. אלה שאלות שמנדלבליט יהיה חייב לענות עליהן אם הוא רוצה לשמר את מה שנותר מאמון הציבור במערכת המשפט."

סוגיה חשובה נוספת אליה מתייחס סגל היא "המאמצים הגדולים" לדבריו שנעשו במשרד המשפטים כדי למנוע את פרסום הפרטים והטענות לגבי העדות המסתורית. "ביקשתי אתמול ממשרד המשפטים תגובה בשעה חמש אחרי הצהריים, והם אמרו לי שכרגע הם נמצאים בכנס," הוא מספר. אלא שזמן לא רב לאחר מכן, התגלה לו כי נעשה "מהלך משפטי אגרסיבי ומזורז ביותר" כדי למנוע פרסום של חלק מהפרטים לגבי העדות המסוימת הזאת.

מה יש להם להסתיר?

"אני מניח שיגידו שרוצים לשמור על פרטיות העד, אבל זה תירוץ מגוחך, אחרי שאנחנו רואים איזה לחצים הפעילו במשטרה כדי לשבור את חפץ. יותר מזה, אני יכול לספר גם שהעדות המסוימת הזו בכלל לא הופיעה בארגזי החומר שהועברו לפרקליטי נתניהו בתיק 4000. מכל העדויות שנגבו בחקירה הארוכה הזו, זאת העדות היחידה שאין לה איזכור. אני באמת לא אדם של תיאוריות קונספירציה, אבל ההתנהלות הזו מעלה שאלות קשות.

"עוד דבר שאני מתקשה להבין זה איפה כל העיתונאים שמדברים כל הזמן על חופש המידע וזכות הציבור לדעת, אבל אתמול השתתקו לפתע?"

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "כידוע, לפני כחודש התקיים הליך שימוע לראש הממשלה. במסגרת זו, נטענו על ידי באי כוחו של ראש הממשלה אותן טענות שמובאות כעת בפרסומים שונים  בנוגע לניר חפץ. בימים אלה מנהל היועץ המשפטי לממשלה עם צוותו הליך סדור לבחינת הטענות בשימוע לצורך קבלת החלטה סופית. בתוך כך, כמובן, נבחנות בכובד ראש גם טענות באי כוחו של ראש הממשלה בעניין דרך גביית עדותו של ניר חפץ. כמובן שאין זה ראוי וגם איננו מתכוונים לנהל הליך שימוע מקביל בתקשורת. הליך השימוע ובחינת הטענות בעקבותיו הוא הליך מקצועי ונקי מכל השפעה זרה, וימשיך להיות כזה.

"נזכיר כי היועץ המשפטי לממשלה כתב בשעתו במענה ליו״ר לשכת עורכי הדין, כי נחה דעתו שחוקרי המשטרה הבהירו לעדי-המדינה כי הם נדרשים לומר אך ורק את האמת, וכי הדברים שמסרו עדי המדינה נמסרו באופן חופשי ומרצון. כן צוין, כי תנאי לעריכת הסכם עד-מדינה הוא אמירת אמת בלבד. יש להבחין בין בחינת הטענות הקשורות לעדי-מדינה, בכל הנוגע לאמירת אמת על ידם, לבין הטענות לפעולות לא תקינות במהלך החקירה. לכן, לצד הדברים האמורים, הובהר במכתב כי ככל שיימצא במסגרת הטיפול בתיקים כי בוצעה פעולה שלא כשורה, הדבר ייבחן ויטופל כנדרש. לא בשולי הדברים, נשוב ונזהיר מפני הסתמכות על מידע חלקי, חסר, ולעיתים אף מגמתי או שלא בהקשרו. החלטות לגבי חומר הראיות ולגבי המשמעות המשפטית של רכיב כזה או אחר מהחקירה נעשות לאחר בחינה מדוקדקת של מלוא החומר, וכך יהיה גם במקרה דנן."

* * *

אהוד: הדמוקרטיה הישראלית מתגוננת נגד הניסיונות של התקשורת להרוס אותה ולהלך אימים על הציבור – והכול בשם שנאת נתניהו!

לתקשורת מותר לחרבן עליו אבל לו אסור לעשות שום פעולת התגוננות!

* * *

אורי הייטנר

1. כוכב אחד מעז

לפני למעלה מחצי שנה יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

הספר יצא ימים אחדים לאחר הכרזת טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן. מיד לאחר ההכרזה כתבתי שהיא תרגיל שיווקי של הספר. גם ההוצאה הוציאה פרסום ברוח זו.

צחוק צחוק, אבל אני באמת רואה סמליות בעיתוי האירועים. יש אנשים שבטוחים שהגיע פתאום קוסם, הוקוס-פוקוס ויש הכרה בריבונותנו בגולן. הספר הזה מספר על 52 שנות מאמץ אדיר, שהחל בקומץ חלוצים שלקחו אחריות עליונה, העזו להקדים את הממשלה, להקדים את הגופים המיישבים, להקדים את תנועות ההתיישבות; עלו לגולן שבועות אחדים לאחר שחרורו ועשו היסטוריה; שינוי את ההיסטוריה, עיצבו מחדש את גבולה של מדינת ישראל. הספר מספר על ההקמה ועל המפעל הנפלא שבהמשך הדרך עד היום. מפעל של ציונות מעשית, שהובילה אחריה גם את הציונות המדינית (הריבונות על הגולן). בין האנשים שחוללו את המפעל הזה, בולט משכמו ומעלה, ראש וראשון להנהגת ההתיישבות בגולן לאורך שנותיה, יהודה הראל, שלא בכדי זכה בשנת השבעים למדינת ישראל לפרס ישראל על מפעל חייו.

הספר מספר את סיפור חייו של יהודה, אך לא פחות מכך – את סיפורה של ההתיישבות בגולן. כאשר הגשתי את כתב היד להוצאה, נאמר לי שעליי לקצר את הספר באופן משמעותי. החלטה של יוצר על מה לוותר, אינה החלטה קלה, אך ההחלטה שלי גם לא היתה קשה במיוחד. כיווצתי את כל הפרקים המתארים את 33 שנותיו הראשונות של יהודה, מלידתו עד עלייתו לגולן, לפרק אחד. אמנם התקופה המעצבת של אדם היא מפתח להבנת מפעלו, עשייתו והגותו. ואף על פי כן, כשהיה עליי לחתוך בבשר החי, היה לי ברור שהעלייה לגולן היא האירוע המעצב של חייו, והנה אירוע משמעותי בתולדות מדינת ישראל.

הספר אינו מצלם את סיפור ההתיישבות בגולן בתצלום לוויין, ממעוף הציפור ואינו מציג את התמונה כולה. זוהי מצלמה ניידת ההולכת עם יהודה לאורך השנים. לכן, סיפוריהם של יישובים כמו מבוא חמה, גבעת יואב ורמת מגשימים, שיהודה לא היה מעורב בהקמתם, אינם מופיעים בו. לעומת זאת, סיפוריהם של יישובים כמו קשת, יונתן, אורטל וכמובן קצרין, שיהודה היה במידה רבה האב המיילד שלהם, מופיעים בהרחבה. וכך, כמובן סיפורו של קיבוץ מרום גולן. וסיפורו של ועד יישובי הגולן. וסיפוריהם של מפעלים רבים בכל תחומי החיים בגולן, שכל אחד מהם יכול היה להיחשב כמפעל חיים – מופיעים בהרחבה. וכך כל המאבקים בגולן, החל מהמאבק נגד נסיגה מהקו הסגול בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, דרך המאבק על חוק הגולן ועד המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90. ולאחר מכן – הפעולה העקשנית לאורך שנים לחקיקת חוק יסוד משאל עם. וכך טוף מרום גולן, מכללת אוהלו בקצרין, כיתות גוונים בנופי גולן ועוד ועוד ועוד ועוד – רשימת טביעות אצבעותיו של יהודה בגולן ארוכה מאוד ומעוררת התפעלות. ולא רק בגולן – הובלת מהלך השינוי בתנועה הקיבוצית, הקמת גוש אמונים, המאבק נגד עקירת יישובי חבל ימית, ייסוד תנועת הדרך השלישית והפיכתה למפלגה, כהונתו בכנסת, הספרים שכתב – כל אלה מופיעים בספר.

אין זה ספר "נייטרלי", גם לא אובייקטיבי. זה ספר שנכתב מתוך אמונה יוקדת בצדקת ההתיישבות בגולן ובחשיבותה ומתוך הערכה עמוקה לגיבור הספר. הוא נכתב גם מתוך מחלוקת עם יהודה, שהחל את דרכו כקומוניסט וכעת הוא ליברטריאן, וכמי ששולל הן את הקומוניזם והן את הליברטריאניות, איני אדיש להשקפותיו.

הספר אינו נייטראלי, אך הדבר שעמד לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר היה הצגת הסיפור כמות שהוא, בדיוק מירבי. השתדלתי ככל יכולתי שלא תהיה זו כתיבה אקדמית משמימה, אלא סיפור; או אם להשתמש בלשונו של דני סנדרסון: אגדה שהייתה באמת. השתדלתי ככל יכולתי לרדת לחקר העובדות ולהגיע לדיוק מירבי, בלי לייפות את גיבור הספר, גם כאשר הוא לא יצא טוב במיוחד.

השקעתי כשלוש שנים בכתיבת הספר. התחלתי ב-120 שעות ראיון עם יהודה. בהמשך הדרך ראיינתי עוד עשרות אנשים מתחנות שונות של חייו ובעיקר – נברתי באלפי מסמכים ארכיוניים, בארבעה ארכיונים והחשוב והטוב שבהם – ארכיון הגולן, שהיה לביתי השני בעת כתיבת הספר.

כדי להגיע לדיוק המירבי, העדפתי תמיד את התיעוד הארכיוני על פני הזיכרון של המרואיינים, הן בשל תעתועי מרחק הזמן והן בשל הסובייקטיביות של המרואיין. לדוגמה, יהודה סיפר לי את סיפור היוזמה שהובילה לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. היא החלה לאחר הסכם השלום עם מצרים, כשהתברר שהתובנה הציונית ש"במקום בו עוברת המחרשה שם ייקבע הגבול" לא עמדה במבחן. יהודה הבין שכנראה אין די בציונות המעשית, ואם לא תתלווה אליה הציונות המדינית – היא מפעל בסיכון. וכך הוא יזם את חוק הגולן ויזם את עצומת-המיליון כמכשיר שיגייס את הציבור למאבק על החוק. כידוע, המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. יהודה סיפר לי שהוא גייס את שבס, יו"ר ועד יישובי הגולן באותה תקופה, שעד אותו יום לא היה לו שום קשר לוועד – מתוך אינטואיציה שזה הביצועיסט שיוביל לצידו את המהלך.

אני עובר על החומר הארכיוני, ומגלה פרוטוקול ישיבה של ועד יישובי הגולן, בהשתתפות שבס, כחצי שנה לפני הצעתו של יהודה. התקשרתי מיד ליהודה והוא השיב: "זאת כנראה טעות. אולי התאריך שגוי. אני זוכר את זה במאה אחוז!"

ואז מצאתי את שמו של שבס בעוד מסמך ועוד מסמך ועוד פרוטוקול, והיה לי ברור שזיכרונו של יהודה בגד בו. הכרעתי להציג את ההיסטוריה על פי הממצאים והתעודות. וגם יהודה הרים ידיים ואמר שאינו יכול להתווכח עם העובדות ("למרות שאני זוכר במאה אחוז!")

לא תמיד היו בידיי כל המסמכים הנחוצים. לדאבוני כי רב, ארכיון הדרך השלישית נגרס. אחרי חודשים של חיפושים הדבר נודע לי, הכעיס אותי וכאב לי (ולא רק בשל הספר). לכן, בכתיבה על תקופת הדרך השלישית הסתמכתי בעיקר על ראיונות עם ראשי הדרך השלישית, על זיכרוני כפעיל מרכזי במפלגה ועל קטעי עיתונות. יתכן שבפרקים על הדרך השלישית רמת הדיוק נמוכה יותר מאשר נושאים אחרים. 

על אף כל מאמציי, והאימותים שעשיתי לכל עובדה שכתבתי, נפלו בספר מיספר שגיאות. שגיאה אחת כואבת לי במיוחד, ואני רואה לנכון לנצל במה זו כדי לתקן את המעוות. כתבתי בספר על יוזמה של יהודה להקמת קתדרה עממית ליד אוהלו, וכתבתי שהיוזמה לא יצאה לפועל. מסתבר, שהקתדרה הוקמה ופעלה שנים אחדות, ואורנה אשד ז"ל, האישה היקרה כל כך, עמדה בראשה. אני חש צער רב על השגיאה הזו.

במקביל לכתיבת הספר כתבתי מחקר אקדמי על ראשיתה של קצרין ועל המעורבות הגדולה של היישובים הכפריים בגולן בהקמתה. כעת אני בישורת האחרונה של מחקר אקדמי על העמדות בתנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בנושא ההתיישבות בגולן, בגל הראשון שלה (1967-1969).

כחוקר ההתיישבות בגולן אני חורש באדמה בתולית. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן לא נחקרה. אין ולו מחקר רציני ואמין אחד על ההתיישבות בגולן. ולכן, אני חש תחושת שליחות ואחריות גדולה במחקריי ובכתיבתי בנושא.

אחת התכונות המאפיינות את יהודה הראל, היא האומץ לקפוץ למים, לקום ולעשות מעשה, להעז לשגות וללמוד משגיאות. האומץ הזה חולל מעשים רבים, הניע אנשים רבים, והמעשים והאנשים חוללו את מפעל ההתיישבות בגולן.

איך זה שכוכב אחד

לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד.

אני לא הייתי

מעז. ואני, בעצם,

לא לבד.

(נתן זך)

השבוע, ב-11.11 – חל יום הולדתו ה-85 של יהודה הראל. וגם היום הוא מעז. בכל בוקר הוא קם כשראשו מלא ברעיונות יצירתיים ומקוריים איך לקדם את הגולן ואת החברה הישראלית, ועד שעות הערב המאוחרות הוא אינו נח וממשיך לקדם אותם, באותה סקרנות, באותה התלהבות ובאותו להט. או כפי שאני נוהג לומר לו: אתה כותב את כרך ב'.

2. צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?) – או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעימה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק." העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, היכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדיין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד."

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השנייה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פיקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא היתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכר במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל... יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות'."

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעייה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותיאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שיוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית. 

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא ייתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל..."

יש בעייה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא היתה אות המזוהה עימה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)." שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו. נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון: צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007. יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

גם שרב גם גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש וּזְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרַת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע נוֹבֶמְבֵּר,

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל הַחוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

שִׁגְרָתִי –

עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן,

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

לְהִתְחַסֵּן נֶגֶד הַשַּׁפַּעַת? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת? אַרְנוֹנָה,

חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל?

לַעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד.

בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

או שרב או גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש וּזְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרַת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע נוֹבֶמְבֵּר

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל הַחוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

שִׁגְרָתִי –

עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן,

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

לְהִתְחַסֵּן נֶגֶד הַשַּׁפַּעַת? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת? אַרְנוֹנָה,

חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל?

לַעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד.

בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ד. איך עם ישראל הפסיד מורה בישראל

נסיעתה של לילי לארה"ב, שהיתה אמורה להימשך חודש, התארכה יותר ויותר. כבוגרת מכון אדלר וכבעלת ניסיון בחינוך ילדים רכים, הוזמנה על ידי בני משפחתה בניו יורק לייעץ לזוג צעיר שהתקשה לגדל את בנם הראשון. משפחות נוספות ביקשו את עזרתה והיא החליטה להישאר חודש ועוד חודש, כדי לחסוך כסף שבעזרתו תוכל לממן לבנה את לימודיו באוניברסיטה.

אם חשבתי שאוכל בינתיים להשתמש בדירת החדר לפגישותיי עם תמי, התאכזבתי מהר מאוד, כי הבן שלה שהתחתן בינתיים, אסף את אשתו הצעירה לחדר באופן זמני, דבר שאיפשר להם לחסוך  את שכר הדירה. מהיותי רך לבב לא הייתי מסוגל להגיד לו שגם לי יש תוכניות לגבי החדר וכך נאלצתי לחפש פתרונות אחרים לפגישות הסתר שלי עם תמי, שנכנסו להילוך גבוה בתקופה שלילי היתה בארה"ב. 

מי שהטריד אותי באותם ימים, היה אפי, חתני המוכשר, שהצליח להתקבל כמעט לכל עבודה שחשק בה, אבל לא הצליח להחזיק מעמד  יותר מכמה שבועות. הפתרון שנראה באופק בא מכיוון בלתי צפוי – סמינר הקיבוצים. אותם ימים עדנה בתי סיימה שם את לימודיה וקיבלה תעודת מורה. במסיבת  הסיום שגם אפי השתתף בה, נדלקה בראשו נורה ירוקה. למה שהוא לא יהיה מורה, הרי מי כמוהו יודע לדבר בשפה רהוטה ושוטפת לפני אנשים? אין ספק שהעמידה לפני כיתת תלמידים תהיה בשבילו משחק ילדים. ההפסקות שבין שיעור לשיעור וחופשות החגים, יעניקו לו תקופת  מנוחה, שבה יאגור כוחות לקראת תקופת הלימודים הבאה.

כשבא אליי עם הרעיון החדש, הרגשתי שאנחנו בכיוון הנכון ונתתי לו את ברכתי.

הבעייה היתה שההרשמה לבתי הספר כבר הסתיימה, שלא לדבר על תעודת הבגרות שכדי להשלים אותה הוא היה צריך לעבור עוד כמה בחינות. כל אחד אחר היה דוחה את תחילת הלימודים לשנה הבאה ובינתיים משלים את הבחינות ואולי מוצא עבודות זמניות למימון הלימודים, אבל לאפי אצה הדרך. ברגע שהחליט שזה מה שהוא רוצה, לא היה דבר שיוכל לעצור בעדו. כבר למחרת בבוקר השכים קום, התקלח, התלבש, אכל משהו מהיר ושם צעדיו למזכירות סמינר הקיבוצים. את מה שקרה שם מצאתי בתוך מחברת שבה אפי כתב מדי פעם את זיכרונותיו ונתן לי לערוך אותם.       

 "...כמה חודשים אחרי חתונתי ואחרי שנואשתי מעבודות אחרות, נראה היה לי שמקצוע ההוראה תפור בדיוק לפי המידות שלי. סבתא של עדנה, כפולנייה מקצועית, תמכה ברעיון והבטיחה לממן את לימודיי. הבעיה היתה שפרט לחוסר תעודת בגרות, גם ההרשמה ללימודים הסתיימה והמזכירה אמרה לי שחבל על הזמן שלי ועל הזמן של המנהלת.

אמרתי לה שאם לא חבל גם על הזמן שלה עצמה, שתיתן לי להיכנס, כי אינני מתכונן ללכת לפני שאדבר עם המנהלת.

בסופו של דבר התפרצתי לחדר ההנהלה ברגע שמישהו יצא  וביקשתי מהמנהלת רשות לגזול ממנה לא יותר מחמש דקות.

היא נתנה לי ארבע ואני גייסתי לעזרתי את אבי, שלא בידיעתו. שמו של פרופסור אידלסון היה ידוע בסמינר והדבר הוסיף לי עוד שתי דקות של שכנוע, אך לא של הסכמה.

היא אמרה לי: "אני אכן מתרשמת שאתה יכול להתאים להוראה, אך המצב הוא שיש לנו עודף של נרשמים בעלי תעודות ואנו עורכים להם מבחן כדי לדעת את מי לנפות, אז איך אני יכולה לקחת אחד שגם בא אחרי שההרשמה נגמרה וגם אין לו תעודת בגרות."

כאן קפצתי על קנה הקש שהגישה לי ואמרתי: "אם את בין כה וכה עורכת מבחני ניפוי, מה כבר משנה לך אם תבחני עוד אחד?"

איני יודע אם דבריי שיכנעו אותה, או פשוט רצתה להיפטר ממני, בכל אופן היא קראה למזכירה שלה אשר לתימהונה הרב התבקשה לתת לי את האישורים הנדרשים כדי לגשת למבחן. הבחינה היתה קלה להפליא, אפילו המתמטיקה, שממנה חששתי ביותר, נראתה לי כמבחן קבלה לבית ספר למפגרים. חזרתי הביתה במצב רוח מרומם, וכשקיבלתי אחרי שבוע מכתב המאשר את קבלתי לשנה הראשונה, רצתי איתו בשמחה לאימא של פוצ'ו וזכיתי לנשיקה על הלחי.

התחלתי ללמוד בדיוק כשעדנה סיימה והתקבלה כמורה בבית ספר הסמוך לביתנו. היתה לנו תקופה קצרה של אושר בה רקמנו חלומות על בית ספר פרטי שנקים שנינו, אך תקופה זו לא נמשכה זמן רב. מיום ליום התחלתי להרגיש שהשיעורים מתארכים וקשה לי להמתין לצלצול המיוחל. שיעורי האנגלית היו בשבילי שיעמום גדול, ובמתמטיקה לא ניסיתי אפילו להקשיב.

עדנה ידעה מה עובר עליי וביקשה שלפחות אחזיק מעמד עד חופשת חנוכה המתקרבת. חשבה שאולי אחרי חופש של שבוע, יתעורר בי יצר הלימודים מחדש. גם אני קיוויתי שכך יקרה, אך לשווא. כשחלפו שמונת ימי החג, הרגשתי שאני לא מסוגל לחזור לסמינר. עדנה אמרה לי שהיא לא מעזה לספר את זה לאביה והטילה עלי את המשימה.

סיפרתי לו. הוא קיבל זאת קשה. בשום אופן לא היה יכול להבין איך אני יכול לעזוב, אחרי כל המאמצים שעשיתי כדי להתקבל. התחנן לפני שאנסה לפחות להמשיך ללמוד עד חופש פסח. גם עדנה ביקשה את אותו דבר, אך אני הרגשתי שאני כבר טס ללא דלק. המנוע אמנם מסתובב, אך רק אני יודע שאלה סיבובי סרק, ובשום אופן לא רציתי להתרסק."

ושוב התחילה תקופה של דאגה לעתידו של אפי, או יותר נכון לגורלה של עדנה ששמרה את צרותיה לעצמה ולא שיתפה אותנו במה שעובר עליה. גם אחיותיי אביבה ואביגיל יחד עם אימי היו שותפות לדאגה ובאו אליי בהצעה שניתן לו לנהל את אחזקת 'בית החרושת' (כך קראנו לבניין מול בית מעריב שהפך מזמן לבניין מסחרי) וגביית שכר הדירה מכל דייריו.

אני, שלקחתי על עצמי את ניהול הבית, לא כל כך התלהבתי מהרעיון, כי בימי שישי תמי מנתניה היתה נוהגת לערוך אצלי ביקורים ולא הייתי מעוניין שחתני יגלה זאת ויחשוב שמה שמותר לאבא של אשתו, מותר גם לו.

בסופו של דבר הבנתי שאין מנוס מלנסות להעביר אליו את המשימה הזו שלא חייבה אותו בשעות עבודה מסויימות ועיקר העבודה היתה כשהתפנתה איזו דירה והיה צורך לנהל מו"מ עם דייר חדש.

באותה תקופה הייתי מקבל מדי פעם טלפונים מהסופרת הרצליה רז, שחלמה על הקמת עמותת סופרי ילדים בצמוד לאגודת הסופרים הכללית. היא היתה מנסה לעניין בזאת הרבה סופרי ילדים, התחילה גם לאסוף שמות וכתובות, אך שום דבר מעשי לא יצא מזה. כשהרגשתי שאפי מתחיל להסתובב לי בין הרגליים, בא לי רעיון להקים את עמותת סופרי הילדים, כדי למנות את אפי כמזכיר האגודה. הרצליה לא האמינה למשמע אוזניה, כאשר טלפנתי לה יום אחד ואמרתי שתיתן לי את רשימת הסופרים ואני מתחייב להתקשר אליהם ולהזמין אותם לאספת היסוד.

סיפרתי לאפי על הקמת האגודה החדשה, נתתי לו את רשימת הסופרים שיתקשר אליהם ויזמין אותם לבית הקפה הסמוך להבימה, במועד שקבעתי עם הרצליה. בשיחות טלפוניות היה אפי חזק מאוד, והוא ביצע את עבודתו נאמנה. אמרתי לו שיבוא  לאספת היסוד עם מחברת וירשום את פרוטוקול האספה. הסברתי לו שבהתחלה יעבוד בחינם, אך כשתקום האגודה, שלפי חשבונה של הרצליה, יש בה למעלה ממאה סופרים, רק טבעי יהיה שהוא ימונה להיות מזכיר בשכר.

לאספת היסוד הגיעו כעשרים סופרים, בעיקר סופרות בגילה של הרצליה רז. את אפי הצגתי בתור חתני, שהתנדב לפי בקשתי לרשום את הפרוטוקול. האספה התנהלה ברוח טובה, הכול הסכימו  עם הרצליה שהגיע הזמן להקים אגודה שתשמור על זכויות סופרי הילדים ותהיה צמודה לאגודת הסופרים הכללית. הסכמתי עם הרצליה רק במשך חצי שעה, כי אחרי חצי שעה, הבחנתי באפי שקם ורומז לי לבוא אליו. עוד לפני שהתחיל לדבר ראיתי איך הזעם עומד להתפרץ מפיו ומשכתי אותו הצידה. לפני ששאלתי מה קרה, הוא הגיש לי את המחברת שבידו ואמר לי בכעס עצור:

"אתה נפלת על הראש, איך יכולת לחשוב שאני אהיה המזכיר של כל הזקנות המטומטמות שיושבות כאן? תמצא מישהו אחר שאין לו מה לעשות."

הייתי המום, לא אמרתי מילה, לקחתי את המחברת וחזרתי אל החבורה שהמשיכה להתדיין בהתלהבות ולהציע  הצעות אין סופיות לציון מטרות האגודה שהוקמה זה עתה.

בסופו של דבר לא מצאתי לאפי עבודה שתשביע את רצונו, אבל אגודת סופרי ילדים הוקמה גם הוקמה ונקראה בשם סומליו"ן – ראשי תיבות של סופרים ומאיירים לספרי ילדים ונוער. את השם הציע הסופר עודד בצר כחודש לפני שנפטר, ואהוד בן עזר עמד על כך שזה יהיה שם האגודה, לזיכרו.

סומליו"ן החזיקה מעמד קרוב לעשרים שנה בהנהלתה של הרצליה רז וערכה ימי עיון ומפגשים שהתנהלו תמיד ברוח טובה. אחת היוזמות שלה היתה פינת סופרי ילדים בשבוע הספר. העירייה והתאחדות המו"לים שמחו לשתף פעולה והקימו במה, שעליה עלו סופרי ילדים וקראו מסיפוריהם לילדים ואימהות שישבו מולם על הדשא.

עד כמה שזה יראה מוזר, גם האירוע של קריאת הסיפורים נוצר בגלל שחיפשתי עבודה לאפי.

 וכך התגלגלו הדברים:

אחרי שהתפטרתי מעבודתי במפעלי מאיר, החלטתי להוציא ספרון שקראתי לו "חצי חצי" כי את השירים הכתובים בו, האימא קוראת בעזרת הילד הצועק את ההברה האחרונה שבסוף כל שורה. כדי שלשירים יהיה ערך מוסף חרזתי את 22 השירים לפי  הא"ב. לדוגמה הנה שיר על טובהל'ה הבוכה, שבו הילדים צריכים לצעוק "כה" בסוף כל שורה:

כה אמרה המדריכה:

"יש עכשיו שיעור מלאכה

ולמה טובהל'ה בוכה?"

ענתה לה טל הנמוכה:

היא רק רוצה אל הבריכה."

היתה דקה של מבוכה

אז דן קפץ: "בואו נלכה

וטובהל'ה אם היא צריכה

שתתרחץ כהלכה

בדמעות שהיא שפכה."

במפגשיי בבתי הספר, הייתי קורא כמה שירים לפני התלמידים והם היו צועקים בשמחה את ההברה האחרונה בסוף כל שורה. המורות התלהבו מאוד מאפשרויות ההפעלה של הילדים ותמיד פנו אליי בשאלה איפה אפשר לקנות את הספר. הבנתי שמכירת הספר תצליח אם  ההורים יידעו איך קוראים אותו. לכן, כשהתקרב מועד שבוע הספר, החלטתי לשכור דוכן, כדי שאפי יעמוד בו, (אני עצמי התביישתי למכור ספרים)  ויסביר להורים איך קוראים את השירים. הצעתי לו שנתחלק מההכנסות חצי-חצי וקיוויתי שהוא עם כושר השיכנוע שלו, יהפוך אותנו למיליונרים.

אחרי שהוקם הדוכן, גיליתי שיש בקירבתו משטח דשא, וזה הביא אותי לרעיון נוסף. למה שלא נביא לשם את סופרי הילדים שממילא באים לכיכר כדי לחתום על ספריהם. נזמין אותם לפינת הדשא בה יעמדו ויקראו לפני הילדים מיצירותיהם.

התאחדות המו"לים התלהבה מההצעה, בנתה על הדשא במה קטנה וגם נתנה לנו בחינם את שירותי הכריזה שלה. מפעם לפעם הייתי רץ לדוכן המודיעין כדי שיכריזו משהו כמו: "הסופר פוצ'ו קורא עכשיו בפינת הדשא מתוך ספרו החדש 'חצי חצי'. כל הילדים מוזמנים לבוא ולשמוע!"

הצרה היתה שלאחר היום הראשון, שבו היו המכירות חלשות יחסית, הבין אפי שמהספר הזה הוא לא ירוויח את לחמו והודיע לי שהוא משאיר לי את כל הרווחים, כי הוא לא נולד כדי לעמוד ולמכור ספרים  בקיוסק. טוב שעדנה ראתה שצר לי והיתה באה אחרי יום עבודה בהוראה, לעמוד בדוכן ולהציע את הספר למכירה.

הפינה הזאת של סופרים הנפגשים עם ילדים בשבוע הספר, נמשכה שנים  אחדות עד שהצלחתי למכור את כל המהדורה של 'חצי חצי'. אגודת סומליו"ן לא פורקה רשמית, אך פעילותה פחתה אחרי שאגודת הסופרים החליטה שגם הכותבים לילדים נחשבים לסופרים והחליטה לקבל אותם לשורותיה.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: סומליו"ן אמנם לא פורק רשמית אבל הסיבה לדעיכתו היתה שרוב הסופרות והסופרים הזדקנו וחלקם כבר הלכו לעולמם, וחדשים לא נוספו. מצד שני, למיטב ידיעתי, גם כיום אגודת הסופרים, כמו בימים הרחוקים ההם, אינה מקבלת לשורותיה סופרות וסופרים חדשים הכותבים לילדים בלבד – אלא רק אם יש להם גם ספרים שכתבו למבוגרים.

(זאת ועוד – כיום, כאשר כמעט כל ספרי השירה, מרבית ספרי הילדים וחלק ניכר מהפרוזה למבוגרים – ממומנים על ידי המחברים עצמם, בהם גם חברי אגודת הסופרים, כבר קשה לקבוע "מי סופר?" ומי ראוי להיכלל באגודת הסופרים. מה עוד שבתחום ספרי הילדים פועֵל תמנון ענק בשם "ספריית פיג'מה" הקונה מההוצאות כמויות גדולות של ספרים חדשים בתנאי שאלה עברו את הצנזורה השמרנית שלו – ומחלק אותם חינם לגנים ולבתי-ספר, וכך הענף הולך ודועך כי הוא נעשה ל"ספרות מטעם" שמעורבים בה כנראה גם שיקולים של זרמים דתיים.

לכן, למשל, שום הוצאה אינה מסכימה להוציא את הסיפור הקלאסי "שמלת העץ" שכתבתי בעקבות מעשייה מעיזבונה של אסתר ראב שאותה שמעה מפי האומנת הערבייה שלה לפני כ-120 שנה, כי הם בטוחים שהוא לא יאושר בידי הצנזורים של "ספריית פיג'מה"!

ויקיפדיה: בשנת 2016 פירסמו הרב שלמה אבינר והרב צבי טאו מכתב בו רמזו כי מאחורי המיזם ["ספריית פיג'מה"] עומדים אנשי התנועה הרפורמית, קראו להימנע מהכנסת הספרים לבתים וביקרו את העומדים מאחורי המיזם. בין היתר כתבו במכתב: "הרוצה לעמוד על טיבם יעיין באתרים ויגלה קונסרבטיביים, רפורמיים, דוגלים בפלורליזם, ואף גורמים הקשורים לקרן החדשה לישראל." עוד טענו, כי "אין זה החינוך הישראלי הטהור, זו יהדות אחרת." הרב שמואל אליהו תקף בתחילה את התוכנית, אולם לאחר מכן חזר בו.

בשנת 2015 החלה קרן גרינספון-ישראל להפעיל את תוכנית "ספריית פיג'מה לקטנטנים", הפועלת במעונות יום, ומיועדת לילדים בני שנתיים-שלוש. בשנת 2017 חילקה הקרן לילדי הגנים החילוניים והדתיים את הספר "מישו", שבו מצויר דגל הלהט"ב, והוא מחנך לכך שאין זהות אמיתית ולכך שאפשר להחליף זהויות. חלוקת הספר בגני הילדים עוררה כעס רב של הורים בחינוך הדתי, שכעסו על הכפייה של תכנים המנוגדים לדעתם. הרב חיים נבון אף פירסם ב"מקור ראשון" מאמר המבקר בחריפות את הספר).

נ.ב.

פוצ'ו היקר,

האם כאשר לילי נעלמה לתקופה ממושכת לארה"ב, היית ג'נטלמן והמשכת לשלם לה את המילגה החודשית?

סתם סקרנות.

אהוד

פוצ'ו: אני לא. אתה היית משלם?

( גם אני סקרן לדעת).

אהוד: אף פעם לא הייתי עשיר כמוך כך שגם אילו רציתי לא היה ביכולתי להחזיק פילגש.

* * *

בעל חי

אֵין לוֹמַר "בַּעַל חַי", כִּי אִם "בַּעַל חַיִּים"!

אַךְ עִילְגֵי הַלָּשׁוֹן עוֹד יוֹסִיפוּ לַחֲטֹא לָהּ.

"בַּעַל חַי" הוּא בַּרְנָשׁ, שֶׁאִשְׁתּוֹ, בְּלִי מֵשִׁים,

לֹא הוֹרִידָה עַד כֹּה בְּיָגוֹן מַר שְׁאוֹלָה.

יואל נץ

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם לראשונה בגיליון 181

אוקטובר 2006

­*

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום

שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק. בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם לראשונה בגיליון 182

12 באוקטובר 2006

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

ואלה שמות: פיהרר, היטלר, סקעת, ואיש עץ

גיורא עציון (האם הולצמן?) מלין עליי על שאני "מציע לרב פיהרר לשנות את שמו (כי שמו ״מעורר חלחלה״), ואומר (לא מציע) להראל סקעת שעליו לשנות את שמו (כי שמו ״מגעיל״)." ("חדשות בן עזר" 1491).

השם "פיהרר" אכן מעורר חלחלה. לאחרונה, בתחרות נינג'ה ישראל, התחרו אח ואחות סטודנטים מבאר שבע שהוגדרו "האחים היטלר". ויחד עם הוריהם הם הוצגו: "משפחת היטלר".

https://www.facebook.com/Keshet.Broadcasting/videos/%D7%94%D7%90%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%A8/423115011547250/

נכון, זה נאמר בהגייה רוסית "גיטלר" (כמו דיזנגוף) אבל בכל זאת השמות "פיהרר" ו"היטלר" הם שמות מעוררי חלחלה.

לגבי מה שכתבתי על השם סקעת שהוא מגעיל, הביקורת של גיורא עציון עליי נכונה. טעיתי ואני מתנצל. אסור להיות שיפוטיים. כמו האימרה הפולנית: "אסור לומר על אוכל איכסה." לכל אחד הטעם שלו. יש הרואים בסקעת משהו שהוא ההיפך ממגעיל. וצריך לכבד כל בחירה. ועל כך אני מתנצל.

הנה כל אחד יכול לשפוט בהתאם לטעמו האישי:

https://en.wikipedia.org/wiki/Coprophilia

https://en.wiktionary.org/wiki/scatophiliahttps://en.wiktionary.org/wiki/scatophilia

בכל מקרה אם שלמה הרציג לקח לו שם עברי – ארצי, ואייל ביטון לקח לעצמו את השם העברי – גולן, למה שסקעת לא יבחר לעצמו שם עברי נאה?

ולגבי שאלתו של עציון על הזכרת השם המקורי. הנה החשיבות ההיסטורית:

שמואל צבי הולצמן (1883-1960) נולד בעיר העתיקה בירושלים ולמד בישיבת תורת חיים. בגיל 15 נסע לארצות הברית בה למד לרבנות. משם עבר לאוסטרליה, בה עסק בחיפוש זהב והקים מכרה זהב. בשנת 1924 הוא נתמנה לשופט במערב אוסטרליה. כמו כן הוא כיהן כחבר המועצה החקלאית באוסטרליה. לאחר שהות באמריקה ובדרום אפריקה, שב לארץ ישראל.

בארץ ישראל עסק הולצמן בפיתוח ענפי חקלאות חדשים. בשנת 1912 הביא לארץ יענים לשם ייצור נוצות. כמו כן הביא מסינגפור 100 זנים של צמחים טרופיים, בהם בננות, שייבואם פתח את גידול הבננות החקלאי בארץ ישראל. ברחובות הוא נטע פרדס שהכיל כ-200 זנים של פירות, בהם פומלות, בוטנה (פיסטוק), פקאן, ועוד.

ב-1932 הוא יסד חברה בשם "אל ההר" שמטרתה להקים יישובים חדשים בהר חברון. בשם החברה הוא קנה אדמות רבות, ביניהן את אדמות מגדל עדר שננטשה במאורעות תרפ"ט. תוכניתו היתה להקים יישובים שיתפרנסו ממשק חקלאי מעורב.

היישוב הראשון נקרא על שמו המעוברת. הולצמן – הולץ ביידיש ובגרמנית – עץ, מאן – איש. ובעברית עציון. הנה שם עברי מקורי חדש. איש עץ – עציון. כפר עציון שבהמשך ניתן שמו לכל הגוש. גוש עציון.

בניגוד לדבריו של גיורא עציון, השם הולצמן אינו מגחך אותו, אלא נותן את הרקע ההיסטורי.

האם גיורא עציון קשור משפחתית לאותו הולצמן שעל שמו גוש עציון?

הסתה לרצח נתניהו אשתו וילדיו

למאמר ההסתה השבועי של יוסף קליין נגד נתניהו ב"הארץ" (יוסי קליין, "רק בלגן יעזור לו", "הארץ" 7.11.9)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8090506

נוספה הטפה לרצח בנוסח הבא: (הערה 6):

סירין: "אני מציעה דבר אחר לעלות על המעון ברח' בלפור על לפידים וקלשונים, לתפוס את ביוב, החזירע ושני הגורים – כן, גם את ההוא משעשועון הטריווייה – להוביל אותם במצעד קלון לכיכר ציון, ולכבד את כל הרביעיה בעריפת ראש עסיסית, שאחריה גופותיהם הערופות יתלו מהמרפסת. אותה מרפסת שממנה נאציניהו לא ראה (את הכרזות) ולא שמע (את הקריאות)."

בתגובה להסתה לרצח כתבתי:

"מעניין שהסתה לרצח נחשבת כאן ל"הומניזם דמוקרטי". אני מקווה שלטובת הדמוקרטיה תשיג המשטרה את המסית לרצח ותעמידו לדין. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה ויש להצילה. מערכת "הארץ" אם באמת יקרה לכם הדמוקרטיה הישראלית העבירו את פרטי המסית לרצח למשטרה."

לאחר כמה שעות קיבלתי טלפון וסיפרו לי שמישהו הגיב על התגובה שלי: "נעמן כהן הפשיסט מסית לרצח ערבים."

התפלאתי בכלל שמערכת "הארץ" לא הסירה את פוסט ההסתה לרצח משפחת נתניהו. נכנסתי בחזרה למאמר. ההסתה נגדי נמחקה. ההסתה לרצח נתניהו ומשפחתו נשארה.

ברוך פוקח עיני עיוורים

ברצוני להביע את הערכתי הרבה לחובב טלפז שבמאמריו המרתקים מלאי הידע פוקח את עינינו לדברים הנסתרים לחלוטין מהמדיה הישראלית. אני מברך אותו בברכת "ברוך פוקח עיני עיוורים".

[אהוד: אני מצטרף לדבריך. זוהי זכות גדולה לנו לפרסם את מאמריו – שדומה כי אין דומה להם בכל העיתונות הישראלית!]

קשוט את עצמך תחילה

הפטריאך הקתולי לואיס רפאל סאקו, ראש הכנסיה הקתולית-כלדית בעיראק, הלין בריאיון לערוץ אל-שרקיה (עיראק) כי "הנוצרים בעיראק נדחקו לשוליים, הם שבורים ומופלים לרעה במזיד." לדבריו, על משרד החינוך לשרוף את תוכניות הלימוד הישנות ולהחליפן בחדשות, שבהן יוצגו הנצרות והיהדות בצורה מכובדת.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?113_1

מוטב לו לפטריארך הקתולי להקדים את משרד החינוך העיראקי ולהציג תחילה בעצמו את היהדות בצורה מכובדת.

"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא!"

"האוחזים בחרם בחרם יאבדו"

החרם הערבי שהוקם במטרה לחסל את המדינה היהודית נוסד ב-1945 עוד לפני הקמתה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

תנועת הב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים), היא המשכו.

סוף סוף ייצג בית המשפט הישראלי את הצדק.

החלטת בית המשפט על סילוקו מישראל של עומר שאקר, הגזען המוסלמי-סוני, האנטישמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי ובחיסולה של מדינת היהודים לפי תביעת תנועת הב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים) בה הוא תומך ופעיל, מממשת את הצדק.

אין החלטה צודקת יותר.

ודוק: שום מדינה בעולם לא היתה מקבלת לתחומה אדם הפועל לחיסולה.

אולי מר שאקר יתפנה עכשיו לפעול נגד הכיבוש הערבי ויכריז: הלאה הכיבוש הערבי של כורדיסטאן!...

מן הסתם הוא לא יפעל נגד הכיבוש הערבי שהרי אין הוא פעיל "זכויות אדם" כפי שהוא מתחזה להיות, אלא אקטיביסט מוסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי.

הגיעה העת לסלק גם את הגזען עומר ברגותי, מייסד הארגון האנטישמי, מן הארץ.

מובן שמערכת עיתון "הארץ", התומכת במטרות החרם, התייצבה במאמר המערכת לטובת ארגון הב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים) וקבעה שהגירוש הוא פוליטי, ומשווה את ישראל לסוריה, איראן, וצפון קוריאה הכופרים בזכויות אדם:

 ("גירוש פוליטי", "הארץ" 6.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.8087413

לדידה של מערכת "הארץ" שלילת הזכות מיהודים להקמת מדינה איננה נכללת בהפרות זכויות האדם.

כצפוי האקטיביסט הפרו-איסלמי שאינו מסתפק ב- 13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים, והתומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, ובחיסול מדינת היהודים, "לורד האו האו הישראלי", גדעון לואי (לוי), מיד קפץ, וביקש שיגרשו גם אותו.

(גדעון לוי, "גרשו אותי", "הארץ", 7.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.8090601

את גדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי" אסור לגרש. גדעון לואי (לוי) הוא נכס לישראל כי הוא מוכיח את חוזקה וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית לעומת האנגלית (שהוציאה את "לורד האו האו" להורג.

לכן לגבי גדעון לואי (לוי) אסור אפילו לנקוט לגביו בלשונו של המשורר ח"נ ביאליק שיצא נגד שיתוף הפעולה של הסופר ראובן בריינין עם השלטונות האנטישמיים הרוסים ואמר: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה... ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום."

בנימין גנץ הוא כלוי אשכול?

אבי שילון קובע כי בנימין גנץ דומה ללוי שקולניק-אשכול.

"כמו אשכול," כותב, שילון, "גנץ איננו נואם דגול, ובניגוד לתואר "רמטכ"ל לשעבר", ובדומה לאשכול, הוא מקרין תפישת עולם אזרחית (לכן הקמפיין השני, שבו נמנע מעצות יועציו להתרברב בהרג מחבלים, הלם אותו יותר)... אם ימשיך גנץ בגישה הבלתי עוינת שלו כלפי כל הצדדים, הוא עשוי להתגלות כמנהיג הנכון לזמן הזה. כמו שמבינים בדיעבד את גדולת המתינות של אשכול."

(אבי שילון, "לא רבין אשכול", "הארץ" 4.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8069221

ההשוואה בין האזרח שקולניק-אשכול לגנרל בנימין גנץ קצת משונה. לוי שקולניק-אשכול הגיע לתפקיד אחרי שנים רבות של עשייה פוליטית, והוא אולי הדוגמה ההיסטורית הטובה ביותר להוכחת טענתו של ראש ממשלת צרפת ג'ורג' בנימין קלמנסו:

'La guerre est une affaire trop sérieuse pour être confiée à des militaires'

"מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא." – וזאת לנוכח הצלחתו כאזרח לנהל את ההכנות למלחמת ששת הימים.

מספיק לשמוע את דברי הרהב של הגנרל בנימין גנץ, שהוא הרג יותר ערבים מנתניהו, ומדברי הרהב שלו באסיפת הבחירות/האזכרה לרבין האחרונה: "ממשלה בראשותי לא תסבול איום על תושבי הדרום ולא תקבל שום פגיעה בריבונותה. נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, גם אם נצטרך לפגוע אישית במי שמובילים את ההסלמה."

כדאי להשוות זאת עם דברי לוי אשכול בזמנו: "אין זו השעה והמקום להצהרות והודעות מה נעשה וכיצד נפעל בתגובה למה שקרה, המצב מסובך דיו, אולם הפנקס פתוח והיד רושמת." (לוי שקולניק-אשכול בוגר "החדר", הדהד את המשנה, מסכת אבות ג' ט"ז "הפנקס פתוח והיד כותבת".)

שלא לדבר על דברי ההסתה הרבים שאמר בנימין גנץ באותה עצרת נגד נתניהו.

אין מקום להשוואת בנימין גנץ ללוי אשכול כעת. רק העתיד יוכיח אם יהיה דמיון כלשהו בין שני האישים.

גיור היום בהתאם לאתמול

לאור בעיית הגיור הקשה בארץ לאחר העלייה ההמונית משטחי בריה"מ לשעבר, וכן בעיית הגיור של יהודי אמריקה ההולכים ונעלמים מהעם היהודי בתהליך מהיר של התבוללות, יש לחזור לפתרון בעיית הגיור כפי שבוצעה בעבר.

בשנת 1952 הקים שמואל מוריה, שנפטר השנה, בהוראת איסר הלפרין-הראל, את יחידת המסתערבים בשב"כ. ליחידה גויסו עולים צעירים מעיראק שהוכשרו לתפקיד ע"י לימוד הלהג של ערביי ישראל.

כדי להצליח במשימה הם נישאו לנשים ערביות שלא היו מודעות לזהותם המקורית, ונולדו להם ילדים.

בשנת 1964, כשפורקה היחידה, הוחלט לגלות את הסוד לבני משפחותיהם הערבים וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.

על פי בקשת השב"כ הקים הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורונצ'יק-גורן, בית דין של שלושה רבנים בראשותו, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. לא כל הנשים הסכימו לכך.

 התעוררה בעיית יהדותם של עשרות הילדים שנולדו לאימהות מוסלמיות ונוצריות.

שלושת הרבנים פסקו כי על אף שלפי ההלכה דת הילדים נקבעת לפי האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות ביטחונית של אביהם היהודי, יש לראותם כיהודים, ללא צורך בהליך גיור.

הזהות הכפולה של המסתערבים Israel defence:

https://www.israeldefense.co.il/content/%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D

את הרעיון הזה יש לחדש ולבצע גיור מהיר של כל המעוניינים בכך.

לרוע המזל אין היום בנמצא רבנים בשיעור קומתו של הרב שלמה גורנצ'יק-גורן. וחבל.

מטיפי המוסר:

1. העבריין אהוד אולמרט

מרגע לרגע הוויכוח הפוליטי בארץ גולש לוויכוח משפטי מוסרני.

נאומו של שר המשפטים אמיר אוחנה בו הוא פירסם את פרטי החקירה של עד המדינה ניר חפץ היה לא ראוי.

למרות שכל הארץ ידעה כבר דרך הרשתות החברתיות את סיפור המעשה, ואת שמה הפרטי של האישה המעורבת, ולמרות שלפי כנרת בראשי אין בדברים הללו משום הפרת איסור פרסום, היה על אמיר אוחנה לשמור על עמימות בביקורת ולו למראית עין.

בהקשר המוסרי קשה היה לראות את העבריין שהורשע בהדחת עדה, אהוד אולמרט, נותן ביקורת על השר אוחנה שהפר את צו איסור פרסום:

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-728135

2. העבריין שמעון שבס

"מוסרי" לא פחות היה "נפולת הנמושות", העבריין היורד שמעון שבס, שטען לאחר רצח רבין ש"הלכה לו המדינה" (קרי: הקשר הון שלטון), שחזר לכיכר כסמכות מוסרית והכריז כי חזרה לו המדינה...

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/416926

האם זהו המוסר שבנימין גנץ מתהדר בו?

תיק שוחד

ננסי ברנדיס התראיין בגלי צה"ל. המראיין שואל אותו:" הלכת למסיבת יום ההולדת ה-70 של ביבי. מה לך ולזוג הזה ביבי ושרה?"

ננסי עונה: "אני אספר לך רק דבר אחד. כשהייתי בבית חולים עם מחלה קשה, ביבי ושרה ביקרו אותי פעמיים. בלי עיתונאים בלי תקשורת. בלי כלום. אני לא יכול לשכוח את זה."

https://mobile.twitter.com/DudiKim/status/1193117827638661121

יש כאן בהחלט חומר למשפט שוחד נוסף. מבחינה משפטית יש כאן הצעה וקיבולה.

נתניהו בא לביקור ומקבל בתמורה תמיכה והופעה מוזיקלית. איפה מנדלבליט?

סוף ל"שלום" המבוסס על החכרת שטחים

תביעת העבר-ירדנים להפסיק את חכירת נהריים וצופר מהווה הוכחה לכך שאין לבסס שלום על החכרת שטחים.

על ישראל להמשיך ולספק לעבר הירדן מים, אבל רק לפי ההסכם, לא יותר ממנו.

ההישג העצום של נתניהו – שחרור החברה הישראלית ממוזס

אחת התרומות החשובות ביותר של נתניהו לחברה הישראלית היא שחרורה מהשחיתות של מוזס.

שנים רבות שלט ארנון מוזס עם עיתונו בנבכי הפוליטיקה הישראלית כשהערך היחיד המנחה אותו (היום ערך נקרא אג'נדה) הוא טובתו הכלכלית.

הנה ראו את השחיתות של מוזס בפעולתו לטובת האינטרסים הכלכליים המושחתים של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן:

(השחיתות של ליברמן ומוזס):

https://mobile.twitter.com/EsiMAX1988/status/1188449568112951296

https://www.news1.co.il/Archive/002-D-137091-00.html

נתניהו שחרר את החברה הישראלית מכוחו הגדול והמושחת של מוזס.

יורם רובין והשב"כ טרם הגישו תביעת דיבה

קיבלתי תגובות זועמות רבות על עצם הציטוט שהבאתי מדקרט על הספקנות, ועל עצם הצגת תורות הקונספירציה. אני עדיין בדעה שהספקנות היא אם כל ידע.

לטובת המדינה יש לסתור את כל תורות הקונספירציה, וכל זמן שיורם רובין והשב"כ לא יגישו תביעת דיבה, תורת הקונספירציה לא תימוג אלא רק תתעצם.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

רוֹן גֵּרָא

עַפְעַףְ הַשַּׁעַר

הָאֲהָבוֹת קָמְלוּ

הָעֵינַיִם כָּהוּ.

הָרַגְלַיִם כָּבְדוּ.

הַלֵּב בּוֹחֵשׁ

מַבְעִיר שְׂרֵפוֹת

בַּנֶּפֶשׁ.

הַמְּשׁוֹרְרִים מְפַיְּטִים

הַצַּיָּרִים מְצַיְּרִים

הַבּוֹדְדִים סְפוּנִים

לְלֹא אֶתְגָּר.

תּוֹלַעַת מְכַרְסֶמֶת לָהּ

בְּשֶׁקֶט.

אִישׁ לֹא פּוֹקֵחַ

עֵין

עֵת עַפְעַףְ הַשַּׁעַר

יִצְנַח  לוֹ

חֶרֶשׁ.

* * *

עוד ניצחון לבני גנץ החכם ול"מפלגת" "כחול לבן":  בזכות "רק לא ביבי!" – נפתלי בנט הוא

שר הביטחון!

* * *

איתמר פרת

מורשת  רבין

הלו, גברת אזרחוני?

כן, מדברת. מי זאת?

גברת אזרחוני, מדברת מלבינה, המחנכת של בציר, אני מצטערת לומר...

אוי וֵי! מה הוא עשה עכשיו?

גברת אזרחוני. זה לא פשוט. נאלצתי לשלוח את בציר הביתה בגלל זלזול חוזר במשמעת. היה לנו שיעור מחנך על רצח ראש הממשלה זיכרונו לטרחה – סליחה, לברכה. שרנו 'עוּף גוזל', לפי הוראות ההנהלה, ואז כל ילד נתבקש לתאר את הרצח. בציר באופן שיטתי דיבר על "הרוצח" במקום על "הרוצח הנתעב". לא פעם ולא פעמיים.

איזו בושה! בציר הוא בכלל לא כזה. הוא ילד טוב ותמיד מדבר יפה. לפחות הערת לו?

בטח הערתי לו. ובפעם השלישית מה אומר החצוף הזה? הוא אומר: "מה כל כך נתעב? וזה ששחט את המשפחה של הבוס שלו הוא לא נתעב? וזה שחנק את הילדים של עצמו הוא לא נתעב? זה שהרג את רבין (שימי לב גברת אזרחוני, 'הרג' הוא אמר, ולא 'רצח'!), זה שחיסל אותו בסך הכול חשב על כל המשפחות שרבין הלך לזרוק מהבתים שלהן מפני שככה רצו הערבים. אני נשבעת לך שזה מה שהוא אמר, ילד בן שתים עשרה, לפני כל הכיתה!

מה אגיד לך מלבינה, זה באמת לא בסדר. אני מבטיחה לך שזה לא מה שהוא שומע אצלנו בבית. זה נכון שבעלי פעם הסביר לו ש"עושה שלום במרומיו" הכוונה לאלוהים ולא לרבין.

נו אז מה יש להתפלא? הסברתם לו לפחות שאין הבדל בין השניים?

בטח הסברנו, אֶה..., אני חושבת. הסברנו לו גם שרבין היה מלך הדמוקרטיה, ואחרי שהרגו – סליחה, רצחו – אותו, נגמר הענין הזה הדמוקרטי וכל ה"אני אנווט" הזה, והצביעו ליכוד.

נכון מאוד. ככה אנחנו מסבירים לילדים את מורשת רבין.

האמת היא, מלבינה, שזה נורא קשה להבין. גם כשאני הייתי עוד בתיכון, באמת לא מזמן, היתה לנו בעייה עם זה. אז שרנו על הילדה עם שתי צמות – את יודעת, 'עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.'

אה כן. אנחנו קיבלנו תדריך לא להיכנס לזה, ולשיר שרבין היה כמו הערבות הבוכיות.

באמת? עכשיו אני מבינה למה בציר שאל אותי למה הערביות בוכיות בגלל רבין. הסברתי לו שזה מפני שכל העולם עצוב בגללו. אז מה, שלחת אותו הביתה בגלל שלא אמר "נתעב"? אני אגיד לאבא שלו שיטפל בזה. הצרה היא שההורים של בעלי גרים בגולן, ומחר אנחנו נוסעים לבר מצוה אצל אחותו בשבי-שומרון, את מבינה?

כן, טוב, גברת אזרחוני. אני מקווה שתדעו לתת לנסיעה הזאת תוכן חינוכי. שבציר יידע להבא למי לקרוא 'נתעב'. הוא בסך הכול ילד מאוד אינטליגנטי.

את מספרת לי? את צריכה להכיר את האבא שלו. טוב, בינתיים שלום, מלבינה.

שלום עכשיו, גברת אזרחוני. במחשבה שנייה, יותר טוב שאבא שלו לא יסביר לו. אני אדבר עם היועצת.

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

"נדודי עמשי השומר"

ליעקב רבינוביץ

1929

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.12.1968.

לפני 51 שנה

את מראהו של יעקב רבינוביץ אני זוכר כמעט כחלום של ימי ילדותי. מכרים שלו [דומני משפחת בן-דוד, האב היה מורה ב"נצח ישראל"-בנים] גרו בפתח-תקווה, ברחוב ביל"ו, מול בית סבי יהודה ראב בן עזר, ואם איני טועה גר אצלם פרק-זמן, ואף היה מבקר בביתנו בלוויית דודתי אסתר ראב. הוא נראה כפוף קמעה, עדין מאוד ודיבר בשקט, חייכני במשקפיו (היה שתום-עין) ואחת מזגוגיותיהם שחורה, ובעיניי היה אז זקן מאוד, כדמות שיצאה מן האגדה, מה עוד שידעתי שהוא סופר.

הוא נהרג בתאונת מכונית כאשר חצה רחוב בתל-אביב בימי מלחמת 48' [באפריל 1948]. ראייתו הלקוייה היתה בעוכריו. עליו סיפרו כי כשפגש בסופר אחד מידידיו [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: "איך הולך?" – ענה לו זה: "כמו שאתה רואה!"

שבתי והרהרתי במוות זה כאשר קראתי בשנית את "נדודי עמשי השומר", ספרו הארץ-ישראלי, העומד מצד אחד בסימן השאיפה לגבורה שלנו, יהודית, וחיפוש מתמיד ודמיוני אחר שבט יהודי חייבר המתגורר במדבריות ערב, בהיות הבדווים בעיניו סמל לגבורה, ומצד שני – חיבוטים, ספקות, הרהורים: נוסח החיילים של "השומר", הצבאיות הזו, כה מפחידה, כה פסולה, משום מעשים שהתרחשו בשם ה"אידיאה", משום בית-דין של חברים שמתיימר לפסוק בדיני נפשות. רמזים, מפחי-נפש, מעשים שוודאי היו ידועים אז לרבים וכיום אבד זיכרם ונשארה האגדה והיא טלית שכולה תכלת. והנה תלישות, עקרות, שנאת אחים ושנאם חינם.

שני חלקי הרומאן מתנודדים בין התשוקה לגבורה יהודית חדשה לבין אותה פסימיות מעודנת, חכמה ורגישה, לעיתים נוסח קנוט האמסון – נאגל, ויקטוריה, הם גיבוריה הספרותיים של חוה, ה"פאם-פאטאל" שבספר. והם, לא פחות ממורשת הרומאן הרוסי של המאה ה-19 – מאפיינים את השאיפה הפנימית לעיצוב ולראיית עולם, אשר אמנם נתקלת בקשיים רבים בהיותה מועברת ונטועה ברקע ארץ-ישראלי של טרום מלחמת העולם הראשונה. והיתה זו אולי טעות מצד רבינוביץ לבחור לו בגיבור בן-הארץ דווקא, ולא פרוטאגוניסט בצלמו ובדמותו, כפי שעשה ברנר.

מיהו עמשי?

בחלקו הראשון של הרומאן נדמה לעיתים שהוא יוסף לישאנסקי. הוא מן "השומר",  אך שלא כמוהם [כמרביתם] – יליד-הארץ, יש לו אפילו גוון מזרחי במוצאו מצד אימו שהיא חצי "ספרדית", מצפת. בראשית הספר עדיין מוצאו לוט בערפל, וגם לאחר שהסופר מוודע אותנו עם תולדותיו הוא מסייג ואומר כי עמשי היה טווה אגדות סביב מוצאו ולא ידעו בדיוק מיהם הוריו, רק זאת – שנולד בארץ. מוצאו שבגליל, קשריו עם המתואלים והצ'רקסים, ידיעתו במנהגי הארץ, סכסוכיו עם "השומר", נדודיו במושבות יהודה – כאילו מכינים את הרקע לגיבור על פי לישאנסקי, שהיה בן-הארץ, מתולאי [נולד במטולה], ובריב עם "השומר" מפני ניגודים של מזג והשקפות.

הספר נכתב יותר מעשר שנים אחר תום מלחמת העולם הראשונה, ופרשת ניל"י ודאי שהיתה ידועה ליעקב רבינוביץ, ואם לא נגע בה גם ברמז (הספר אמנם מסתיים לפני פרוץ המלחמה) הרי שהיו לו כוונות אחרות בבחרו לגיבורו את השומר עמשי.

כי יש בעמשי גם מיחזקאל חנקין הצייד, ששאף למצוא את יהודי חייבר, וגם מרוחם של אבשלום פיינברג ושל אותו דור ראשון של "צברים", על הרומנטיקה והגינונים המאפיינים אותם, לטוב ולרע כאחד. אך רבינוביץ יוצר את בן-הארץ, עמשי, כאילו במעבדה. כאילו מפני שטרם עוצב לנגד עיניו האדם עצמו, הטיפוס עצמו, במוחש, וזו גם חולשתו של הספר, לא חולשה היסטורית אלא סיפורית. עמשי הוא יותר מדי דברים ביחד, הוא נודד, הוא "גיבור" בעיניו ובעיני אחרים, הוא מבטא את ההערצה הרומנטית לבדווי גיבור החיל, הוא גם איש "השומר" וגם בן-הארץ, ועם כל זאת הוא קצת אילם. חסר לו המטען התרבותי של מהפכות ותלישות וטולסטויאניות ודוחובוריות [ר' הערך בוויקיפדיה. – אב"ע] שמביאים עימם יוצאי רוסיה העושים את זרותם לנושא ספרותי, וחסרה לו פנימיות אמיתית של בן-הארץ משם שמחברו, יעקב רבינוביץ, עדיין כותב וחי את גיבורו מנקודת חווייתו של "אינטליגננט" רוסי, של תלוש וחדש בארץ, זווית-ראייה הבאה לידי ביטוי ברור יותר, אם כי מעוצב פחות, בדמויות לוואי כיונוביץ, המזכיר כאילו את רבינוביץ עצמו, ו"האינטליגנט" חסר-השם, על העצב הרוסי והפסימיות העקורה שלו.

גבורה וארציות מכאן, תלישות וזרות מכאן, ושני קטבים אלה, אשר הספר מתנודד ביניהם, קשורים באורח מעניין ליחס אל הערבים, יחס השלוב גם ביחסים שבין פועלים לאיכרים, ובין שומרים לאיכרים.

הנה, המושבה, הייאוש: "צריך לברוח מפה," אומר אחד הפועלים, "את מבחר ימי נעורינו הקרבנו – ולשם מה? גם את המעט שכבשנו לפנים, איבדנו. המושבה היא ערבית. אין ילד מדבר עברית. את האבות מכיר אתה ודאי, והבנים – גסים ובורים – מה נשב פה?" (חלק א', עמ' 27).

עמשי אוהב את מאכלי הערבים, כדרך בן-הארץ, ואילו חבריו הפועלים, שהם חדשים בארץ, מאכלים אלה עומדים להם כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, וגם את ה"קהווה התורכית" שהיה מכין – לא חיבבו. "במושבה שם (עמשי גר בעין-גנים והמושבה היא פתח-תקווה, כל זה נקל להסיק מתוך הספר, מה עוד שמוזכרים בפירוש אבו-קישק וסנדר-חדד, למרות שרבינוביץ בחר לכתוב רק "המושבה הגדולה" ו"המושבה הקטנה" שלידה) – תמצא "חברֶה" היודעים פרק בהלכות מאכלי-ישמעאלים וקהווה תורכית – כי על כן כאחים הם לישמעאל. מה אנו יהודים טיפשים מבינים? לביבות, כופתאות, פשטידה או גלדי-שומן שטיגנו שם בגלות – אלה נמסים בפינו." (שם, עמ' 36-37).

ליבו מתחבט בין הערצת הגבורה הערבית לבין הפחד מפני "צבאיות" – "אנו הנישאים בימים על סוסינו או הרוכבים איטית כשיכי המדבר על סוסותינו הנהדרות, המפקידים עצמנו ללהט היום ולקור הלילה, ולסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, בשומרנו על רכוש האיכר – אנו גם בזים לאיש ולרכושו, ובזים גם לפועל העוזר לעשות הרכוש הזה. רוח צבאית שולטת בנו, ואנו שוכחים כי צבא אינו מטרה כי אם אמצעי, וכי העיקר הם האדמה, היבול שלה והאיש העובד אותה." (שם, עמ' 40).

הקשר לערבים, גם פנים אחרות לו. מספר יונוביץ: "אני עבדתי שם, את חטאי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עליי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הנחתי זאת  לעוזריו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביאים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש, בסלים של ערביות או בחבילות שלהן גם-כן, ורק לא בשמלותיהן. – כשנחוצה לי ערבייה – היה אומר – אני שולח אותה אל הבריכה להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלוכן, מילא – תגנובנה איזו שקדים. לא נעני." (שם, עמ' 60).

יונוביץ ועמשי מטיילים בכרם שקדים רעוע, עזוב, ובו גבעת חול, הזמן, לפנות ערב, וערבים וערביות שכירי-יום נחפזים לשוב מן המושבה לכפרם. הם לבושים קרעים כדרכם, הולכים וצורחים, ומי מהם גם מנעים נעימה. אחד קורא והשני עונה והדברים כמו מצטרפים לניגון.

יונוביץ אומר לעמשי: "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורים בכדים. ויכול אתה להיות בטוח, ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשותיו נשארו בחיים שלושה – ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות, אלא שנוצצים ונובלים כדשאים, אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם, היודעים חשבון בפרוטות ואך לא בילדים, הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו ופרים ורבים ככמהים וכפטריות לא בארץ ישראל כי אם ביערות רוסיה. חוששני, עמשי, כי אנו, המאחרים שבת בגפנו ואוכלי 'לחם-העצבים' לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו – המחוה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ, איננו חיים ואיננו רוצים לחיות." (שם, עמ' 65-66).

חוה וטניה, כמוהן כיונוביץ, עקורים, חיים בגפם. שתיהן בעד אהבה חופשית, היום האחד, מחר השני, בינתיים החיים כלים ועוברים, יש הפלות ויש התאבדויות ויש חוסר אחריות ורוע מצד הגברים החיים בשם ה"אידאל", ויש עקרות נפשית מצד הנשים שאינן חפצות להתפשר ולהיות בהמות עבודה ולידה בבית. מפני כך אין אהבה ברומאן וכמעט שאין משפחות נורמאליות, יש רק יחסים שבינו-לבינה בנוסח האמסון, פגישות מקריות, נדודים, שיחות של כלות-הנפש, קפיצות פנימיות ואי-יציבות בנפש הגיבורים.

מול עולם זה של רווקים ורווקות עומדים ילידי הטבע, הערבים, עימם יש להתחרות בכיבוש העבודה, בהסתגלות לחיי הארץ ולאקלימה, ובבעלות על כברת אדמה. ומספר עמשי. –

"ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלחים ופלחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו כהבידויות חלב בחינם, הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה מבלי שעוררו צער. דומה היה לי, כי כל אחד מהם יכול לתפור לו נעל, כי הם יכלו להעלות את רמת חייהם, כי הרי בני-יישוב הם כמונו, ושכנים לנו, וגם מאחיהם יש מעבדי ירקות יפים וגם נוטעי פרדסים. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, בני העיניים החולות ומוכי-השחין המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים – הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה קשה יותר! הכדאי להתגבר עליהם? האנו המגורשים נבוא ונגרש ואנו המרוחקים – נרחיק? וידעתי את אשר 'מתחתית לכברה': וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו  פינה שקטה בעולם, אם אדמתה לא תהי ברשותנו ומחרשתה ומעדרה בידינו, וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה. – " (שם, עמ' 69).

ו"האינטליגנט" האלמוני אומר: "רעיונות משונים לך, עמשי, חרבות ורובים, ולהיות משונים ולחיות כבדווים: הבאנו הנה ליצור לנו חיים ברוחנו או לשוב אל ישמעאל ולוט?"

הרצון לשינוי, לראות עשרת אלפים גיבורים יהודיים, עזי נפש, מביא את עמשי למסע נדודיו הנועז ורב העלילות, המחזיק את מרבית חלקו השני של הספר – לעבר הירדן מזרחה, לאורך מסילת הרכת החג'אזית, בעקבות יהודי חייבר.

השבטים האבודים אינם נמצאים, ועמשי, בחוזרו, מנחם עצמו כי עשרת אלפים צעירים בני הארץ – טובים יהיו לנו מחלום רחוק אודות שבט בדווים יהודיים במדבר אשר ילחמו את מלחמותינו בערבים ויגנו עלינו.

* יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר". סיפור. חלק ראשון 215 עמ' (אביב תרפ"ט [1929]); חלק שני 231 עמ' (כ' סיון תרפ"ט). ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה", ירושלים ותל-אביב, 1929.

הערה מאוחרת: את דמותו של עמשי השומר העליתי בשניים מספריי. ברומאן ההיסטורי שלי לבני נוער, בסגנון של מדע בידיוני, "בעקבות יהודי המידבר" (1983) – מופיע עמשי בשמו ובדמותו כשהוא עוסק בחיפוש אחר יהודי חייבר, ולוקח חלק בעלילת הספר.

ואילו בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993) – עיצבתי שיחה "אמיתית" במלון גיסין בפתח-תקווה על אודות אברהם שפירא והשמירה העברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, זאת בעקבות שיחה מאותה תקופה ומאותו מקום שמתאר בספרו רבינוביץ, שיחה שנושאה השמירה העברית ודמותו של אברהם שפירא. רבינוביץ עצמו גר תקופת-זמן במלון גיסין במושבה.

* * *

אסתר ראב על יעקב רבינוביץ

מתוך: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב,

מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

ברשימתה "ימי 'הדים'", מחורף 1969, היא מתארת את השנים הראשונות בעיר העברית:

תל-אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית-הים; חמורים טעוני-זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל-אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ"ר, נחלת-בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ"ק: בתים קטנים מוקפי-גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות-תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי-הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק-הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי-אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני-סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה...

מול ביתי בפינת שפ"ר-התבור, שכונת אפ"ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאישה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת. למדן ו"מסדה" העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

מאז [ההתגלות בכרם השקדים בפתח-תקוה, באביב 1921 לערך] הייתי גם אני "בחבורה" – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן. רבינוביץ היה איש-שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת. לפני צאת כל חוברת של "הדים" היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

שני העורכים-הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת-עולם זה על יד זה בבית-העלמין הישן בתוך תל-אביב רבתי – השומעים הם את המיית-הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב-ערב?

ליעקב רבינוביץ (1948-1875), סופר, עורך, מסאי, פובליציסט ומתרגם, ומי שקבע את מקומו בתודעה בזכות הרומאן המופלא שלו "נדודי עמשי השומר", יש השפעה רבה על תלמידתו-לשעבר אסתר. היא כותבת אליו ועליו ומזכירה אותו פעמים רבות, ותמיד באהבה ובהערכה. אסתר ראתה אותו לראשונה כאשר הגיע לכיתתה בבית-הספר יק"א בביקורו הראשון בארץ ב-1905, והיא אז בכיתה ד' לערך. את רשמי-מסעו פירסם רבינוביץ ב"השילוח" (ט"ז). ב-1910 עלה רבינוביץ ארצה והתיישב בפתח-תקוה בה גר עד 1923. הוא היה אחד ממייסדי בית-הספר החקלאי במושבה, ואסתר למדה אצלו עד שברחה לדגניה. כיצד הצטייר בעיניה ניתן לשרטט על-פי "מכתב גלוי למשורר יעקב כהן" שפירסמה ב-1960, על-פי הרשימה "לדמותו של יעקב רבינוביץ" שנדפסה עשר שנים לאחר-מכן, ועל-פי הטיוטה לרשימה זו. מספרת אסתר:

הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה-עשרה, כשבא בפעם השנייה לארץ – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי נערה צעירה, שקועה בעצמי, נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה. מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד – במבט ראשון היה ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפייה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה. מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ. היה אומר: "להסתפק במועט", "מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים"; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: חבורה של סופרי "הדים" – רבינוביץ, הרברג, שנברג – היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, כתב "דבר" בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן החמש, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים. דומני שרבינוביץ, כדרכו נטפל לילד, ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: "אבל אבא, הבט, אין לו עין!"

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, הרכין עצמו אל הילד, ובחביבות ובקול שקט, שבו מספרים אגדה, אמר: "אתה יודע, בובה'לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין."

הדברים התקבלו מיד על לב הילד, ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה. רבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי [איזאק], כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני. כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.

אסתר נישארת כל השנים בידידות רבה עם יעקב רבינוביץ – הרווק הקשיש ושתום-עין, שהיה מלא קסם ושנינות, ואשר חי בצניעות כל ימיו עד שנדרס למוות בחצותו רחוב בתל-אביב, באפריל 1948.

* * *

לאביבה היקרה

ברכות במלאת לך שמונים

שתהיה לךְ בריאות תקינה

ושתחזיקי מעמד!

אנחנו עוד מתמודדים עם השידוך

שאת ועוזי עשיתם לנו

לפני עשרות שנים!

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק שמונה-עשר

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבנק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס  ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשחור-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אסור לשכוח: מרבית הקולות של הבוחרים היהודיים בבחירות האחרונות ניתנו לממשלה בראשות נתניהו, ובכך גם הביעו הבוחרים בדרך דמוקרטית את דעתם על המערכה המשפטית הנרקחת נגדו וההסתה בתקשורת!

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יהודה דרורי: אהוד שוב אתה עם הפאתוס הפרו-ביבי שלך מציג עצמך כתועמלן חסר השכלה פוליטית. למען מרבית קוראיך הסולדים מכל זה, תחזור להתרכז בנושאים ספרותיים הנהירים לך, כי מפח הנפש שלך ממפלת נתניהו עלולה להשפיע על כתיבתך העתידית... למי זה לא ברור – לחושם?

אהוד: קצת נמאס לי מהשטויות שלך ומשנאתך לנתניהו, וחלק מהדברים שאתה שולח לי אינו ראוי לפרסום בגלל רמתם הנמוכה. אני מציע שתחדל לדאוג לעתידי ולחוסר ההשכלה הפוליטית שלי – ואולי תתנחם בינתיים בהשתתפותך בשמחת האיראנים על כך שראש הממשלה שלך מואשם בין השאר בקניית עוד שלוש צוללות בלתי-נחוצות כדי להגן על ישראל מפני האיום הגרעיני האיראני! – ותתנחם גם בהמלצה שלך לגנץ להקים ממשלת מיעוט עם "הרשימה המשותפת" בשנאת ישראל!

אבל מה תעשה אם נתניהו לא רק שלא ייפול – אלא גם לא יורשע בכתבי-האשמה שנרקחים נגדו, אשר בירורם יימשך לפחות חמש שנים, אם לא עשר – מיום שהחלו ה"חקירות" נגדו, שעלו ועולות הון עתק למדינת ישראל?

* יהודה דרורי: נו כבר, זוזו... בואו ונחזור להיות רציניים! אין לנו עדיין ממשלה לגיטימית. ביבי לא ייפרד מהחרדים וגנץ לא ידבר עם "גוש" אלא עם מפלגות. לפי הליכוד, עד שביבי יוכנס לבית הסוהר הוא זכאי להיות ראש ממשלה – ולפי כחול לבן – הנבצרות תתחיל עם הגשת כתב האישום נגד ביבי. אין אפוא כל ברירה אחרת לגנץ אלא להקים ממשלת מיעוט שתתבסס בין השאר על תמיכה מבחוץ של "הרשימה המאוחדת" – ובכך להפיל את הממשלה הזמנית והלא-נבחרת של ביבי וחבורתו. זוהי משימת השעה שתמנע בחירות! לאחר מכן, אנו נחזה בריצה מבוהלת של כל הסיעות הדתיות לקואליציה של גנץ וליברמן – מפחד להיות מנותקים מהמקורות הכספיים באוצר המדינה (כי זה מה שהכי חשוב עבורם). הליכוד יהיה חייב להחליט אז על מנהיג חדש מתוכו כדי להצטרף לממשלת אחדות – וזה אכן יקרה!

* כנרת בראשי היתה עורכת דין צעירה בראשית דרכה כאשר התפרסמה כמי ששימשה פרקליטתה של אורלי רביבו, המתלוננת הראשונה על עבירות מין מצד הנשיא לשעבר משה קצב, ייצגה אותה כחשודה בסחיטה והגישה בשמה תביעת לשון הרע. אותה פרשה מתוקשרת ומסועפת הביאה אותה גם למפגש ראשון וקרוב עם גורמים שונים במערכת המשפט, ובמיוחד עם בכירים בפרקליטות המדינה.

מתוך ראיון שערך עימה  ב-3.11.19 אמיר לוי באתר "מידה":

לדעתך השר אוחנה צודק בביקורת נגד הפרקליטות?

"אוחנה צודק לחלוטין. שמעתי את הדברים שאמר בקשר לחקירות של יועצי ראש הממשלה והסכמתי עם כל מילה. בכל מערכת נורמלית ראיות שהושגו מתוך חיטוט בטלפון היו נזרקות לפח ומי שעשה את זה היה עומד לדין. זה מנהג פסול של רמיסת זכויות ששי ניצן החל בו בפרשת אפי נוה. למרות שאני מצביעה לשמאל הייתי מוכנה להצביע אחרת אם יבטיחו לי שאוחנה ימשיך לכהן כשר משפטים. הוא השר הכי אמיץ שכיהן בתפקיד הזה מאז קום המדינה."

 * "היועמ"ש: ביטול הקרנת הסרט על לאה צמל לא חוקי ופוגע דרמטית בחופש הביטוי. ראש העיר מעלות תרשיחא ביטל את הקרנת הסרט על עורכת הדין שמייצגת פלסטינים בטענה שהוא עלול 'להפר את המרקם המיוחד שקיים בעיר.' המשנה ליועמ"ש קבעה כי אין עילה למהלך." ["הארץ" באינטרנט. 8.11]

אהוד: בדמוקרטיה האנארכית שלנו, גם מי שמחרבן על המדינה זכאי לסיוע מצידה לשם יצירתו ה"אמנותית" – וזאת כמובן לדעת התקשורת ומערכת המשפט – ולכן אין לאסור בשום מקום את הקרנת הקקה מלכלך-ישראל – שהמחרבן התורן מוריד עלינו – וגם זוכה עליו בפרסים בפורומים שבהם מנגבים את התחת בשנאת ישראל!

ובזכות "חופש הביטוי" אפשר גם להוריד  ללא הגבלה קקה על ראש הממשלה ועל משפחתו. ורק על מערכת המשפט אסור להוריד קקה כי הם כמו האפיפיור, נמנעי-טעות.

* מתוך אתר "מידה": "בארגון HRW וארגונים אחרים כבר מאשימים את ישראל בפגיעה בזכויות אדם ומשווים אותה למשטרים אפלים בגלל הסיפור של עומר שאקיר.

"פרופ' ג'ראלד שטיינברג: 'זה הקו התעמולתי המרכזי שלהם במשך שנים ארוכות, עוד הרבה לפני עומר שאקיר. צריך לזכור שזה ארגון עם תקציב של עשרות מיליוני דולרים בשנה, והוא מפעיל מערך יחסי ציבור אדיר ומיומן. הם ידעו שסביר מאוד שלא יתנו לשאקיר להמשיך לעבוד בישראל והכינו את התשתית בהרבה ראיונות וכתבות, אבל ברור שההשוואה היא מגוחכת. אחרי כמעט שנתיים של דיונים בבתי משפט בהם הטיעונים שלו נשמעים בהרחבה, ובכל פעם הוא מקבל דחייה וממשיך לעבוד לטייל פה – זה דומה לצפון קוריאה? זה רק מראה עד כמה אנשי HRW  איבדו כל היגיון ושיקול דעת בגלל השנאה לישראל.'

"בתור מי שעוקב אחרי פעילות ארגונים בלתי-ממשלתיים ויחסם לישראל, פרופ' שטיינברג מכיר היטב את ארגון Human Rights Watch ואת שורשיו. 'כאשר HRW הוקם על ידי איש העסקים רוברט ברנשטיין בשנות השבעים, רוב פעילותו היתה למען יהודי ברה"מ ולמען מתנגדי משטר אחרים שבאמת נאבקו על זכויות אדם. הוא בנה וטיפח את הארגון שהלך וצמח, אבל לפני כעשרים שנה מונה לתפקיד מנכ"ל HRW קן רות' האנטי-ישראלי, צעד שברנשטיין עצמו התחרט עליו מאוד אחר כך. אנשי הארגון הפכו להיות בין הבולטים בקמפיין נגד ישראל, והשתתפו גם בוועידת דרבן ב-2001, שם למעשה נוסדה תנועת ה-BDS – ' מסביר שטיינברג.

"בשנת 2004 פרופ' שטיינברג נפגש לראשונה עם ברנשטיין, ובמשך כמה שנים ניסה להראות לו כיצד פעילים אנטי-ישראלים השתלטו על הארגון שהקים. 'ב-2009 ברנשטיין כתב טור ב'ניו-יורק טיימס' שעשה הרבה מאוד רעש ובו האשים את HRW בפעילות נגד המסורת והעקרונות של תנועת זכויות האדם,' מספר שטיינברג. 'חלק מהתורמים הפסיקו לתמוך בארגון אבל אז קן רות' הצליח לשכנע את ג'ורג' סורוס לתרום לו סכום של מאה מיליון דולר שאפשר לו להמשיך ולפעול ביתר שאת ברוח אנטי-ישראלית'."

* השחקנית חנה רובינא כתבה בצוואתה: "לפני שבעים שנה המשורר אלכסנדר פן אנס אותי קשות!"

* כאשר הוזכרה השנה 1882בתוכנית הבוקר של יצחק נוי, בשבת האחרונה, תוכנית שהוקדשה לתעלת סואץ, הוא העיר מיד כי זו השנה שבה נוסדו ראשון לציון ופתח תקווה.

פתח תקווה נוסדה כידוע בשנת 1878, והטעות של נוי נבעה מכך שאת פתח-תקווה הדירו  מהיותה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, ומאז שהחליטו שהעלייה הראשונה החלה רק ב-1882, לאחר הפרעות ברוסיה [אחרת כידוע יהודים כלל לא היו עולים לארץ-ישראל!!!] –  החלו מתייחסים לפתח-תקווה כאילו נוסדה גם היא רק בשנת 1882!

אכן לסכלות אין גבול, ואשמה בכך גם פתח-תקווה, שכיום דומה כי איש מהחיים בה, כולל ראשי העיר, אינו יודע את תולדותיה ואינו מגן על מקומה ההיסטורי כמושבה של ראשית העלייה הראשונה ולא כ"יציאה מן החומות"!

* אהוד היקר! שוב ושוב ושוב מככב בפי הכותבים המכובדים שלך הביטוי "קשר גורדי" במובן של קשר אישי חזק בין פלוני לפלמוני.  ולא היא. לפי מיתולוגיה עתיקה "קשר גורדי" אינו אלא קשר חוטים סבוך שמקשר עגלה בל תינתק, ואין בו קצה חוט כדי להתירו...

יואל נץ

אהוד: מה זה "שמקשר עגלה בל תינתק"?

יואל: לפי ויקיפדיה: קֶשֶר גּוֹרְדִי הוא קשר מסובך שקשה להתירו, תסבוכת. האמונה שנפוצה בימים עתיקים היתה שמי שיתיר את הקשר הגורדי הוא זה שיכבוש את יבשת אסיה.

על פי האגדה הפריגית, את הקשר המסובך עשה האיכר גורדיוס שנבחר למלוך על תושבי פריגיה רק בשל כך שנראה על עגלתו סמוך לפסלו של האל סבזיוס (אחד מגלגוליו העתיקים של האל היווני זאוס), על רקע נבואה עתיקה על-פיה האדם הראשון שיעבור בשערי המקדש, ימלוך על פריגיה.

בנו של גורדיוס, המלך מידאס (המוזכר במיתולוגיה היוונית), הקדיש את העגלה לאלים וקשרה בקשר ששום קצה חבל לא בלט ממנו. במאה הרביעית לפנה"ס, כשהחל אלכסנדר הגדול בכיבושיו, עבר בפריגיה שבה עמדה עדיין העגלה הקשורה, בארמון שושלת המלוכה בעיר הבירה הפריגית גורדיון. כשאלכסנדר שמע את סיפור המעשה, שלף את חרבו וחתך את החבל. על מנת לסמל כי הוא נועד לכבוש את אסיה, כפי שאכן קרה.

* לעם ישראל לא ברור מדוע אנחנו ממשיכים להזרים לירדנים מים מהכנרת גם לאחר שהם לא חידשו את הסכמי החכירה של המובלעות שלנו בערבה ובעמק הירדן. איך זה קורה?

* האם ראיתם כבר את "יום גשום בניו-יורק" של וודי אלן? אם לא – אז רוצו לראות. זהו סרט מקסים של אחד מגאוני הקולנוע של דורנו שבגיל 83 עדיין ממשיך ליצור סרטים נהדרים. אבל היהודים האמריקאים לא אוהבים אותו מפני שהוא מציג בשנינות המבריקה שלו גם אותם. גם המבקר החכם אורי קליין ב"הארץ" לא אוהב אותו ומציע לו לחדול מעשיית סרטים!

אגב, בסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין, מלפני מאה שנים ויותר, שניתן לראותם ב"יו-טיוב" וליהנות מהם כאילו זה עתה נוצרו, מצאתי פעמיים שאחד השחקנים המגלם איש זקן בעל זקן ארוך פורש לפניו עיתון וקורא בו. ואיזה עיתון? הדף הראשון של "פורווערטס" בכותרת גדולה, והדף כולו אידיש באותיות עבריות.

* אחד הזוכים בפרס א.מ.ת השנה כתב בשעתו בשבועון "במחנה" ביקורת על ספרי הראשון "המחצבה", שיצא לאור בשנת 1963, ובה אמר כי כנראה עורכי "הספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד" היו בחופשה כאשר הוחלט להוציאו לאור!

אני, כמובן, מעולם לא זכיתי בפרס ספרותי – אף לא על אחד מיותר מארבעים הספרים שכתבתי ויצאו לאור והופצו בשעתם בעשרות אלפי עותקים!

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל