פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1493

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בחשון תש"ף, 14.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [פרק אחרון]. // עמוס גלבוע: סינואר, מנהיג החמאס ברצועה, מתווה את מטרות החמאס. //  פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ה. המקצוע החדש – תיווך. // משה גרנות: שני רוצחים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בירך. אכזריות ויופי במיתוס היווני. // אם אין עבירת שוחד – האם תיק 4000 ייפול? // אורי הייטנר: צרור הערות 13.11.19. // מנחם רהט: איך הפכה תבוסה כפולה לניצחון פוליטי? // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה של ענת גרי-לקריף "שומעים את צעדיך". // תקוה וינשטוק: הקוד האלבני. // נעמן כהן:  ושוב טרור מעזה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "נוה קיץ" ליעקב רבינוביץ, 1934.  פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.5.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק תשעה-עשר, הנישואים עם הדסה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [פרק אחרון]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סַפֵּר סִפַּרְנוּ עַל חֲלוֹם

בּוֹ נִזְכֶּה בֵּין יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁמָעאֵל לִרְאוֹת שָׁלוֹם

אַךְ הַפַּעַם נְסַפֵּר אֵיךְ גַּם מֵעַל לְגִיל שִׁבְעִים

נְעוּרֵי גִּבּוֹרָתֵנוּ כָּאן כָּל עַיִן מַפְלִיאִים.

וְיוֹם אֶחָד נִפְתַּח בְּרַעַשׁ רָב בִּירוּשָׁלַיִם * קוֹנְגְּרֵס גֵּרוֹנְטוֹלוֹגִים מֻסְמָכִים וּמֻמְחִיִּים * מִמֶרְכְּזֵי מַדַּע-הַהִזְדַּקְּנוּת עַד הַשּׁוּלַיִם * עַל סוֹד אֲרִיכוּתָם וְאֵיכוּתָם שֶׁל הַחַיִּים * וְכָל יוֹשְׁבֵי הַפַּאנֶל הַנִּכְבָּד וְרַב הַיֶּדַע  * הַמְסֻבִּים אֶל הַשֻּׁלְחָן הָרָם עַל הַבָּמָה * שֶׁכָּל אֶחָד בִּתְחוּם הִתְמַחוּתוֹ הוּא אַחְלָה גֶ'דַע * וּקְנָאקֶר אֶקְסְטְרָה לַארְג' וְאוֹטוֹרִיטָה מַרְשִׁימָה * בְּשֶׁפַע פִּרְסוּמָיו הַמִּצְטַיְּנִים בְּעֹמֶק רָב * מַרְעִיף מִן הַבָּמָה לִקְהַל שׁוֹמְעָיו וּמוֹקִירָיו * בְּאֹרַח מַדָּעִי וּסְפֶּצְיָלִיסְטִי מְפֹרָט * מִין סְפִּיץ' שֶׁהוּא גַם paper, הַרְצָאָה וְרֵפֵרָט * שֶׁקְּהַל שׁוֹמְעָיו בּוֹלֵעַ בִּשְׁקִיקָה וְצִמָּאוֹן * תּוֹךְ שֶׁעֵינָיו צוֹפוֹת בְּסַקְרָנוּת וְתִמָּהוֹן * בְּתַצְלוּמֵי זְקֵנִים שֶׁסַּךְ תּוֹלְדוֹתֵיהֶם מֻקְרָן * עַל הָאֶקְרָן וְהַמַּרְצֶה יוֹרֵד שָׁם עַד חִקְרָן * בְּהֶסְבֵּרָיו הַנִמְסָרִים בְּיַדְעָנוּת רַבָּה * כְּמוֹ לְמָשָׁל צְרוֹר הָעֻבְדּוֹת הַמַּדְהִימוֹת הַבָּא:

* רֵאשִׁית, רֶבּ גֶּרִי אַטְרִי, בֶּן מֵאָה וְעוֹד תְּרֵיסָר * שָׁנִים, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַדּוֹקְטוֹר סְטְרִיקְט עָלָיו אָסַר: * עִשּׁוּן וְהַשְׁמָנָה, כּוֹלֶסְטֵרוֹל וְאַלְכּוֹהוֹל * נִכְלַל תָּמִיד בְּתַפְרִיטוֹ כִּי פֶּרֶא פּוֹרֵק-עֹל * הוּא  גֶרִי אַטְרִי זֶה, לָכֵן רוֹפְאוֹ, בְּטוֹן בָּהוּל * הִפְגִּיעַ בּוֹ: "רֶבּ אַטְרִי, אַתָּה חַי עַל זְמַן שָׁאוּל" * אַךְ גֶרִי קְשֵׁה-הָעֹרֶף שֶׁמֵּאָז שֶׁהָיָה עוּל- *  יָמִים לֹא נָח מִלְּמֹד תָּנָ"ךְ הִזְכִּיר לוֹ כִּי שָׁאוּל * שֶׁחַי גַּם הוּא עַל זְמַן שָׁאוּל (תַּרְתֵּי מַשְׁמַע) וְלֹא * שָׁעָה לְאַזְהָרוֹת רוֹפְאָיו אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לוֹ * כִּי הוּא הוֹרֵס אֶת בְּרִיאוּתוֹ בְּחִפּוּשָׂיו סָבִיב * בְּכָל אַרְצוֹ מִבְּלִי לִמְצֹא אֶת אֲתוֹנוֹת אָבִיו * וְלֹא חוֹסֵךְ לוֹ מַאֲמָץ וָיֶגַע בִּמְנוּחָה * בַּסּוֹף בִּמְקוֹם הָאֲתוֹנוֹת מָצָא אֶת הַמְּלוּכָה... * וְגֶרִי זֶה שֶׁמִּגְּזַר-דִּין רוֹפְאָיו מָצָא מִסְתּוֹר

* לִגְלֵג: "רוֹפְאַי אִיְּמוּ עָלַי זֶה אַחַר זֶה בְּתוֹר * שֶׁהַשְׁמָנָה, עִשּׁוּן, כּוֹלֶסְטֵרוֹל וְאַלְכּוֹהוֹל * יָחִישׁוּ אֶת מוֹתִי, אֲבָל הַרְשׁוּ לִי כָּאן לִשְׁאֹל: * אֵיךְ זֶה שֶׁחֵרֶף הִתְנַהֲלוּתִי הַלֹּא בְּרִיאָה * אֲנִי נִתְקָל יוֹם-יוֹם בַּתּוֹפָעָה הַמַּפְתִּיעָה * שֶׁחַי מְאֹד עוֹדֶּנִי וּבוֹעֵט בְּאַזְהָרוֹת * מֵיטַב הַדּוֹקְטוֹרִים עַל עַוְלוֹתַי הַַמֻּפְקָרוֹת * בְּעִנְיְנֵי בְּרִיאוּת – אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן * רוֹפְאַי כֻּלָּם, אֶחָד-אֶחָד, יוֹרְדִים בְּתוֹךְ אָרוֹן * בְּיוֹם שִׁבְרָם לְבוֹר קִבְרָם, כְּשֶׁאֶת הַיְּחִידָה * מֵהַמְלָצוֹתֵיהֶם, דְּהַיְנוּ סְפּוֹרְט  הַ צְּ עִ י דָ ה, * דַוְקָא אוֹתָהּ אֲנִי כָּאן מְתַרְגֵּל בְּקַפְּדָנוּת * כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם, שִׂיא הַצַּיְתָנוּת, * וְאִם תִּתְהוּ: בְּאֵיזוֹ הִזְדַּמְּנוּת אֲנִי עוֹשֶׂה * אֶת הַתִּרְגּוּל הַזֶּה –  הֲרֵי מִכֶּם לֹא אֲכַסֶּה * אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁצְעִידוֹת כָּאֵלֶּה, יַקִּירַי, * אֲנִי עוֹשֶׂה בְּהַלְוָיוֹתֵיהֶם שֶׁל דּוֹקְטוֹרַי... * כִּי מִסְתַּבֵּר שֶׁבַּרְדָּקִיסְט כָּמוֹנִי שֶׁכָּל יוֹם * הֻזְהַר מִפִּי רוֹפְאָיו שֶׁמְצַפֶּה לוֹ סוֹף אָיֹם * יֵשׁ לוֹ חֻצְפָּה לְהַאֲרִיךְ יָמִים עַד רֶגַע זֶה * מֵאָה וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁהוּא בָּהֶן חוֹזֶה * בַּתּוֹפָעָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁכָּל הַמְּבִינִים * בְּעִנְיְנֵי בְּרִיאוּת כְּמוֹ  דוֹקְטוֹרָיו וְהַנִּמְנִים * עִם מְטֻפָּלֵיהֶם שֶׁיּוֹם וָלַיְלָה נִשְׁמָעִים * לְדִבְרֵיהֶם, מֵתִים כָּאן צְעִירִים אֲבָל  בְּ רִ י אִ י ם..."

* דֻּגְמָה שְׁנִיָּה: שְׁנֵי יְשִׁישִׁים, מַר קְשִׁישָׁא וּמַר תְּשִׁישָׁא * שֶׁכְּבָר מָלְאוּ לָהֶם מֵאָה עֶשְׂרִים שָׁנִים תְּמִימוֹת * וְעַד הַיּוֹם, טְפוּ-טְפוּ, לֹא נִפְגְּעוּ מֵעֵינָא בִּישָׁא * וְרַק בְּכֹשֶׁר זִכְרוֹנָם נִבְעוּ כַּמָּה פְּגִימוֹת, * מִתְחַמְּמִים בַּשֶּׁמֶשׁ עַל סַפְסָל בְּגַן-הָעִיר * וְהָאֶחָד מֵהֶם, מַר קְשִׁישָׁא, לִידִידוֹ מֵעִיר: * "מוּזָר, מַר תְּשִׁישָׁא, אֵיךְ בְּקָדְקוֹדִי עוֹדָן זְכוּרוֹת * תְּמוּנוֹת מִפְּרֵה-הִיסְטוֹרְיָה בָּהּ רָדַפְנוּ בַּחוּרוֹת * כְּשֶׁהַמָּחוּטְל רַעֲנָן הָיָה וְלֹא כָּמוּשׁ * וְעִם בְּנוֹת-חֵן יָצָא אַךְ לֹא יָצָא מִכְּלָל שִׁמּוּשׁ."

* "זֹאת גַּם אֲנִי זוֹכֵר," מֵשִׁיב לוֹ תְּשִׁישָׁא נִרְגָּזוֹת, * "אַךְ לֹא זָכוּר לִי עַד עַכְשָׁיו  לָ מָּ ה עָשִׂינוּ זֹאת * שֶׁכֵּן הַזִּכָּרוֹן אוֹצָר חָשׁוּב הוּא כַּיָּדוּעַ * אַךְ תַּהֲרֹג אוֹתִי אִם עוֹד זוֹכֵר אֲנִי  מַ דּ וּ עַ..."

* וְכָאן, מַמָּשׁ מִחוּץ לְסֵדֶר-יוֹם אוֹתוֹ קוֹנְגְּרֵס * קוֹפֵץ לוֹ סָבָא יִשְׂרָאֵל עַל הַבָּמָה בְּחֶטֶף * וּמִשֻּׁלְחַן-הַפַּאנֶל אֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן חוֹמֵס * וְלַקָּהָל שֶׁבָּאוּלָם מַפְנֶה דְּבָרָיו בְּשֶׁטֶף: * "יִסְלַח לִי הַקָּהָל וְיִמְחֲלוּ לִי בְּנֵי-הַסֶּמֶךְ * עַל הִתְפָּרְצוּת סְפּוֹנְטָנִית זוֹ לְהַרְצָאוֹתֵיהֶם * עַל אֲרִיכוּת-יָמִים שֶׁהַמַּדָּע תּוֹמֵךְ רֹב תֶּמֶךְ * בְּגִדּוּלָהּ תוֹדוֹת לְמִמְצָאֵי מֶחְקָרֵיהֶם. * אַךְ יֵשׁ לָנוּ הַפַּעַם הִזְדַּמְּנוּת מַמָּשׁ קוֹנְטְרַסְטִית * לִצְפּוֹת מִלְּבַד בַּאֲרִיכוּת-חַיִּים גַּם  בְּ אֵ י כ וּ ת * וּמָה כְּבָר אֵיכוּתִי יוֹתֵר מִתּוֹפָעָה פַנְטַסְטִית * שֶׁל פֶּלֶא בִּיּוֹלוֹגִי הַמַּפְגִּין כָּאן נוֹכְחוּת * שֶׁהִיא עֻבְדָּה חַיָּה, גְלוּיָה, וְלֹא חֶזְיוֹן-עִוְעִים * בָּהּ מִשְׁתַּמְּרִים הַנְּעוּרִים  מֵ עַ ל  לְ גִ י ל  שִׁ בְ עִ י ם.

* וּכְבָר הוּא מַעֲלֶה עַל הַבָּמָה אֶת יִשְׂרָאֵלָה * הַמַּצִּיגָה בְּמוֹ יָדֶיהָ תְּעוּדַת-לֵדָה * וְכָל אֶחָד מִן הַגֵּרוֹנְטוֹלוֹגִים מִשְׁתָּאֶה לָהּ * וּמִתְאַמֵּץ לִפְתֹּר אֶת סוֹד קִסְמָהּ וְיִחוּדָהּ * וּכְשֶׁתּוֹהִים הֵם עַל אוֹתָהּ אַטְרַקְצְיָה מֻפְלָאָה * שֶׁל עֲלוּמִים שֶׁעוֹד גְּלוּמִים בְּגוּף לֹא מִתְבַּלֶּה * עוֹלָה מִיָּד עַל הַבָּמָה בִּטְרַנְס שֶׁל הַפְתָעָה * כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל חֲתִיכָה זוֹ בְּהֶרְכֵּב מָלֵא * וְסָבָא יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל אָז אֶת כֻּלָּם בְּנַחַת  * כְּשֶׁהַקָּהָל לְפֶתַע אֶת פָּנָיו לָהֶם מֵאִיר:

* "מַה מַעֲנִיק לְנֶכְדָּתִי תִּרְכֹּבֶת כֹּה מֻצְלַחַת * שִֶׁל גּוּף שֶׁגַּם מֵעַל שִׁבְעִים בְּכָל זֹאת הוּא צָעִיר?" * וּכְשֶׁהַפַּאנֶל מִדְּבָרָיו בּוֹלֵעַ כָּל דִּבּוּר * אוֹמֵר הוּא כָּךְ: "אִם יֵשׁ לָהּ look צָעִיר וּפוֹטוֹגֵנִי * לְיִשְׂרָאֵלָה נֶכְדָּתִי  –  יֵדַע נָא הַצִּבּוּר * שֶׁסּוֹד מַרְאֵהָ הַצָּעִיר הוּרַשׁ לָהּ מִן הַגֵּנִים * שֶׁלִּי, כִּי אִם אֲנִי נִרְאֶה לָכֶם כְּבֶן תִּשְׁעִים * כְּשֶׁסַּךְ שְׁנוֹתַי הוּא כְּבָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְּׁנוֹת אַלְפַּיִם * מַה פֶּלֶא אִם מִמֶּנָּה סִימָנֵי זִקְנָה מֻשְׁעִים * וְהִיא אַחְרֵי שִׁבְעִים נִרְאֵית כְּבַת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם?"

* אַךְ כָּאן נִזְעֶקֶת סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה: * "לְסָבָא, רַבּוֹתַי, יֵשׁ זִכָּרוֹן * לָקוּי וְכָךְ נוֹלְדָה אֶצְלוֹ קוֹמְבִּינָה * מֻטְעֵית גֵּנֵטִית, כִּי בְּעִקָּרוֹן * רַק גֵּנִים מִצַּד סָבָא וְצַד סָבְתָא * כְּשֶׁהֵם שְׁלוּבִים בְּיַחַד, לֹא לְחוּד * יוֹצְרִים בְּצֶאֱצָאֵיהֶם בְּצַוְתָּא * סִינְתֵּזָה מְשֻׁבַּחַת שֶל אֵיכוּת."

* וְאַבָּא בִּיל"וּ סָח: "אִם אַךְ הִקְשַׁבְתָּ, * קָהָל יָקָר, לְהֶעָרַת אִמִּי * הֵבַנְתָּ כִּי הַשֵּׁם 'סִפּוּרֵי סָבְתָא' * שֶׁבּוֹ מְזַלְזְלִים רֹב בְּנֵי עַמִּי * כְּמוֹ בִּדְּבָרִים בְּטֵלִים שֶׁלֹּא הֶחְשַׁבְתָּ * חוֹטֵא לְחוּשׁ הַצֶּדֶק הַפְּנִימִי. * שֶׁכֵּן עֻבְדָּה הִיא כִּי אוֹתָהּ סִינְתֵּזָה * שֶׁלְּבִתִּי הוֹרִישָׁה חֲסִינוּת * מִפְּנֵי קְשָׁיִים וּמִכְשׁוֹלִים וָיֶזַע * גַם בִּזְכוּתִי וּבִזְכוּת אִמָּא צִיּוֹנוּת * קוֹלְעִים מְאֹד לְאוֹתוֹ פֶּלֶא בִּיּוֹלוֹגִי * בּוֹ בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס עוֹד יָפָה וּצְעִירָה * וְלֹא יַצְלִיחַ שׁוּם קוֹנְגְּרֶס גֵּרוֹנְטוֹלוֹגִי * לִפְתֹר סוֹפִית תַּעֲלוּמָה זוֹ וּפִשְׁרָהּ."

וְאִמָּא צִיּוֹנוּת בְּתֹקֶף דְּרַסְטִי * אוֹמֶרֶת: "כְּבָר פָּנוּ אֵלַי בְּלִי סוֹף * קוֹסְמֵטִיקָאִים וּמֻמְחֵי נִתּוּחַ פְּלַסְטִי * בְּבַקָּשָׁה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת, שֶׁאֶחְשׂף * אֶת הַנֻּסְחָה הַמִּסְתּוֹרִית בָּהּ יִשְׂרָאֵלָה * בְּלִי שׁוּם פָּטֶנְטִים פֶּרְמָנֶנְטִים מַפְגִּינָה * מִדַּת עֵרוּת וּצְעִירוּת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * וּמְצַפְצֶפֶת בְּחִיּוּךְ עַל הַזִּקְנָה. * אַךְ אֵין לִי שׁוּם הֶסְבֵּר לְנֵס כָּזֶה אוֹ פֶּלֶא * כִּי שׁוּם אֻמָּה אַחֶרֶת comeback לֹא רָשְׁמָה * אַחַר אַלְפֵי שְָׁנִים בָּהֶן הָיְתָה מֻשְׁפֶּלֶת * וּמְשֻׁלֶּלֶת אֶרֶץ הַקְּרוּיָה בִּשְׁמָהּ, * אֲבָל מוּטָב שֶׁשְּׁאֵלוֹת קָשׁוֹת כָּאֵלֶּה * תַפְנוּ לַגְּבֶרֶת הַמְדֻבֶּרֶת בְּעַצְמָהּ."

* וְעוֹד לִפְנֵי סִיּוּם דְּבָרֶיהָ כְּבָר עָטִים שָׁם * עַל יִשְׂרָאֵלָה יוֹשְׁבֵי פַּאנֶל הַמֻּמְחִים * הַמַּדְעָנִים הַסַּקְרָנִים הַלְּהוּטִים שָׁם * לִדְלוֹת מִמֶּנָּה גִּלּוּיִים מְמֻלָּחִים. * וְיִשְׂרָאֵלָה, הֲמוּמָה מֵהַפְגָּזָה זוֹ * שֶל תְּשׂוּמַת עַיִן, לֵב וּבְרַק הַמַּצְלֵמוֹת * שֶׁל פָּפָּרָצִים שֶׁסְּבִיבָהּ בְּלִי הֶרֶף זָזוּ * בְּשֵׁם חֶבְרוֹת קוֹסְמֵטִיקָה בִּשְׁלַל שֵׁמוֹת * הַמִּתְחַזּוֹת כְּאַשָּׁפוֹת "מַדַּע הַיֹּפִי" * הַמְגַהֵץ קְמָטִים בְּכוֹחַ מוּצָרָן * אַךְ בְּקַמְפֵּין-שִׁוּוּק נִמְרָץ שֶׁאֵין בּוֹ דֹפִי * גַם מְשַׁכְפֵּל אֶת רְוָחָיו שֶׁל הַיַּצְרָן * וְאֶת קַרְנָהּ שֶׁל הַכִּירוּרְגִיָּה הַפְּלַסְטִית * הַמַּחְזִירָה בְּהַזְמָנוֹת וְתִקּוּנִים * אֶת אַשְׁלָיַת דְּחִיַּת-הַזֹּקֶן הַפַנְטַסְטִית * לַפַּרְצוּפִים וְלַגּוּפִים הַמִּתְיַשְּׁנִים – * זֹאת, יִשְׂרָאֵלָה (שֶׁאֵין אַח לָהּ וְאֵין רֵעַ * כְּבַת שִׁבְעִים פְּלוּס שֶׁדְּמוּתָהּ וְחָזוּתָהּ * הוֹלְמִים יוֹתֵר עַלְמָה בְּעֶצֶם נְעוּרֶיהָ * מִדֶּגֶם טְרַנְטֶה שֶׁל שֵׂיבַת גְּבִירָה קְמוּטָה) * אוֹמֶרֶת דּוּגְרִי:

"מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת שּׁוֹמֵר בִּי * כָּאן עַל מַצַּב-הָכֵן וְעַל מַצַּב-הַחֵן * זֶה סַם הַ-oomph הַיְּהוּדִי שֶׁעוֹד חוֹמֵר בִּי * כְּיַיִן טוֹב וּשְׁמוֹ הוּא הַ- * אַ ף-עַ ל-פִּ י-כֵ ן. * כִּי גַם אִם יֵשׁ כַּיּוֹם מַהֲדוּרָה חוֹזֶרֶת * שֶׁל אַנְטִישֵׁמִיּוּת נוֹצְרִית וּמֻסְלְמִית * בִּמְלֹא תֵּבֵל, רֵאַקְצְיָה זוֹ אֵינָהּ עוֹזֶרֶת * לְכָל שׂוֹנְאֵינוּ לְהַמִית וּלְְהַצְמִית * אֶת מָה שֶׁסָּבָא, סָבְתָא, אַבָּא וְגַם אִמָּא * הוֹכִיחוּ בְּלִי לְהִתְפַּשֵּׁר וּלְוַתֵּר * כְּשֶׁנְּחוּשִׁים הָיוּ לִבְרֹא אוֹתִי וִיהִי מָה * מִזֶּה מַמָּש שִׁבְעִים שָׁנָה וְאַף יוֹתֵר * כְּבַת לְעַם עַתִּיק שֶׁאִם שָׁכַל מִילְיוֹנִים * הוּא אֶת עַצְמוֹ מִשְּׁכוֹל הִצְלִיחַ לְהָקִים * וְאִם עֲדַיִן טוֹעֲנִים הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים * שֶׁזֶּה סוֹתֵר חֻקֵּי הִיסְטוֹרְיָה מוּצָקִים * וּמִכֵּיוָן שֶׁכְּעֻבְדָּה חַיָּה עוֹדֶנִּי * קַיֶּמֶת חֵרֶף חֻקֵּיהֶם הֲכִי בְּדוּקִים * וּמִסְתַּבֵּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתֵנִי * אָז אַדְרַבָּה: שֶׁיְּשַׁנּוּ אֶת הַחֻקִּים..."

* וְכָאן קָפַץ אֶל הַבָּמָה אֶחָד מִקֶּרֶב * הַנּוֹכְחִים הַמְמַלְּאִים אֶת הָאוּלָם *וּבְאֶקְסְטָזָה שֶל הִתְלַהֲבוּת נִכֶּרֶת * הוֹשִׁיט אִישִׁית בְּפֶרֶץ-מֶרֶץ לֹא נִבְלָם * צְרוֹר שֶׁל שִׁבְעִים פִּרְחֵי שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵלָה * וְעוֹד אֶחָד לִכְבוֹד שְׁנוֹתֶיהָ הַבָּאוֹת * וְאֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן חָטַף בְּלֵב הוֹמֶה לָהּ * מִיּוֹשֵׁב-רֹאש-הַפָּאנֶל שָׁם לְקוֹל תְּשׁוּאוֹת * וּבְפוֹרְטוֹ בְּלַהַט עַל מֵיתְרֵי גִּיטָרָה * לְבַת שִׁבְעִים-פְּלוּס זוֹ בָּהּ הַקָּהָל חוֹזֶה *  שָׁׁמְעוּ כֻּלָּם, כָּל הָאוּלָם, אֵיךְ אִתּוֹ שָׁרָה * כָּל מְלִיאַת אוֹתוֹ קוֹנְגְּרֶס שִׁיר-זֶמֶר זֶה:

הַזְּמַן דּוֹהֵר בִּסְפִּיד פַנְטַסְטִי, כָּךְ נִרְאֶה לִי,   

וְהַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת כְּמִין חֲלוֹם-עִוְעִים

אַךְ יֵשׁ עַלְמָה אַחַת שֶׁשְּׁמָהּ הוּא יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרְאֵלִי

וְהִיא פְּצָצָה גַּם אִם עָבְרָה אֶת גִּיל שִׁבְעִים.

כִּי יֵש לָהּ סוֹד שֶל anti aging וְאַל-חֶלֶד

וְעַל הַגִּיל הִיא מְצַפְצֶפֶת כִּי נוֹבְעִים

בָּהּ בְּלִי לֵאוּת מַעֲיָנוֹת שֶׁל נְעוּרִים וְשֶׁל תּוֹחֶלֶת

ׁלַמְרוֹת שֶׁהִיא כַּיּוֹם מֵעַל לְגִיל שִׁבְעִים.

יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרְאֵלִי, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שָׁלֵו

אִם הַחֵן שֶׁלָּךְ עוֹשֶׂה לִי דִיסְקוֹטֵק שָׁלֵם בַּלֵּב                                                                  

וְלַמְרוֹת כָּל פַשְׁלוֹתַיִךְ מִדֵּי יוֹם פֹּה, כֹּה לֶחַי,

אֲנִי מַה זֶּה מֵת עָלַיִךְ אֲבָל מֵת  שֶׁ כֻּ לּ וֹ   חַ י...  

הִיא הִתְגַּשְּׁמּוּת תִּקְווֹתֵיהֶן שֶׁל שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְעַל אָפָּם וַחֲמָתָם הַמְשַׁוְּעִים

שֶׁל כָּל שׂוֹנְאֶיהָ וּמְקַנְּאֶיהָ, אִם מִחוּץ וְאִם מִבַּיִת,

הִיא חֲתִיכָה הוֹרֶסֶת גַּם מֵעַל שִׁבְעִים.

וְאִם לֹא פַּעַם כָּאן אֲנִי אִתָּהּ בְּכַּסַח

עַל לִקּוּיֶיהָ שֶׁלְּמוּל עֵינַי נִבְעִים

אַהֲבָתִי אֵלֶיהָ מֵעוֹלָם לֹא פָּסָה וְלֹא נָסָה

מִלֵּדָתָהּ וְעַד מֵעַל לְגִיל שִׁבְעִים.

יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרְאֵלִי, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שָׁלֵו                           

אִם הַחֵן שֶׁלָּךְ עוֹשֶׂה לִי דִיסְקוֹטֵק שָׁלֵם בַּלֵּב

וְלַמְרוֹת כָּל פַשְׁלוֹתַיִךְ מִדֵּי יוֹם פֹּה, כֹּה לֶחַי,

אֲנִי מַה זֶּה מֵת עָלַיִךְ  אֲבָל מֵת שֶׁ כֻּ לּ וֹ   חַ י...  

וּבְכָךְ ,קוֹרְאֵי "חַדְשׁוֹת בֵּן עֵזֶר" חַבּוּבִּים,

נִסְתַּיֵּם סִפּוּר צָנוּעַ זֶה (אַךְ יֵשׁ לִי עוֹד רַבִּים...)

יוסי גמזו

* * *

נתניהו הוכיח פעם נוספת שהוא שם בכיס הקטן את מתנגדיו ואת השואפים להדיחו באמצעים משפטיים. אחרי מבצע חיסול בהא אבו אל-עטא ואשתו אסמא וחשיפת הסכנה מצד הג'יהאד האיסלאמי ומפעיליו האיראניים בשיתוק כל דרום הארץ, נותרו רק שתי אפשריות: בחירות שלישיות שבהן נתניהו עשוי להתחזק, ועד אז ימשיך לכהן כראש הממשלה – או התפוררות "מפלגת" "כחול לבן" המלאכותית ומוכת שגעון הגדלות, וחבירת חלק ממנה בראשות גנץ לקואליציה בראשות נתניהו, מה שיתקבל בברכה על ידי מרבית הציבור היהודי השפוי שמוחו טרם נשטף בטירוף של שנאת נתניהו!

* * *

עמוס גלבוע

סינואר, מנהיג החמאס ברצועה,

מתווה את מטרות החמאס

העיקרון המנחה: הסדרה שמטרתה הסרת המצור. החמאס איבד את סבלנותו. אבל, הוא לא מוכן לשום ויתורים אסטרטגיים על מנת להשיג מטרה זו. גם לאחר הסרת המצור הוא ימשיך בהתעצמות צבאית כמרכיב מרכזי בעימות עם ישראל.

מה ישראל רוצה ברצועת עזה? מה היא המדיניות שלה? לחסל את החמאס? לשמרו? לחבר מחדש את הרצועה לרשות הפלסטינית של אבו מאזן? לכבוש את הרצועה? ליצור דו שיח מדיני עם החמאס שיביא לרגיעה ארוכת טווח? לדאוג למצב ההומאני של האוכלוסייה ברצועה, כך שבסופו של דבר תפנה  נגד החמאס? להביא לכך שהרצועה תפורז מנשק או לפחות מרקטות? לקיים פחות או יותר את המצב הקיים? לתת לחמאס מכה חזקה שהכי הרבה תביא לשקט של מיספר שנים כמו אחרי "צוק איתן"?

כל מה שהבאתי כאן לקוח מתוך שלל ההצעות שחזרו ועלו ב"שוק" הפוליטי הישראלי, בניסוחים שונים. שכחתי שהיתה גם הצעה לכנס ועידה בינלאומית שתדאג לתת כסף לעזתים ולפרז את הרצועה. והיתה גם הצעה שצריך לחזק את אבו מאזן ועל גופות חללי צה"ל להגיש לו  את הרצועה על מגש של כסף כשהיא "משוחררת" מהחמאס. והיו תוכניות שבמרכזן הכלכלה כפיתרון, והיו כאלו שאמרו שעוצמה צבאית חריפה היא הפתרון, והיה השילוב ביניהן.

אם ישנן כל כך הרבה הצעות, כנראה שהנושא אינו פשוט. אז לפחות בואו ונראה מה רוצה החמאס.  ב-4 נובמבר נשא יחיא אלסינואר, מנהיג החמאס ברצועה, נאום פרוגרמטי בפני צעירים עזתיים. הנאום וניתוחו מצויים באתר של מרכז המידע למודיעין וטרור. לדעתי זהו נאום  המשקף בצורה הטובה ביותר מה הם יעדי החמאס הנוכחיים ולאן פניו. זאת תשתית ידע והבנה לכל מי שחושב להציע הצעות למדיניות.

ראשית, החמאס רואה עצמו כאחראי לאוכלוסייה ברצועה, וכאחראי למנוע משבר הומניטרי וקריסת המערכות הציבוריות. זהו ההבדל המהותי בינו לבין הג'יהאד האסלאמי, הנעדר כל אחריות.

  שנית, "ההסדרה" עומדת עכשיו בראש מעייניו. מה שהוא השיג עד עכשיו אינו מספק, כי המשבר ההומניטארי הוא גדול. לכן האתגר של "שבירת המצור" הוא בעדיפות עליונה בצד המשך ההתעצמות הצבאית.

שלישית, "עמנו הבליג רבות על המצור ואינו יכול יותר להבליג. הגיעו מים עד נפש... ואנו אומרים למנהיגי ישראל כי פתרון הבעייה ההומניטארית של עזה צריך להיות הסוגייה הראשונה במעלה על סדר יומם, משום שאם היא לא תהיה, התכוננו לדבר הגדול... הגיעו מים עד נפש. איננו יכולים להפגין יותר אורך רוח." כך אומר סינואר.

כלומר, בא מנהיג החמאס ואומר: ישראל תפתחי יותר את כל המעברים, שהסחורות יציפו אותנו.  נמל? שדה תעופה?  הוא לא מפרט, וכנראה בכוונה.

אבל, וכאן בא אבל ענקי הממחיש את ליבת הבעייה עם החמאס. אומר מנהיג החמאס: "יש שתי דרכים לפתרון בעיית המצור: או שנסכים לוויתורים אסטרטגיים בסוגיה הפלסטינית, או שניצור שינוי מהותי במאזן הכוחות עם ישראל ונאלץ אותה  לשבור את המצור. אנחנו לא נבצע ויתורים אסטרטגיים."

אם לוקחים דברים אלו ומוסיפים אליהם את דבריו  בנושא ההתעצמות הצבאית, שהיא עילת הקיום החמאסי, אנו מקבלים את המסר הסמכותי המופנה לכל ראש ממשלה שיהיה בישראל:

אל תחשבו בישראל להשמיד את החמאס. זה יעלה לכם באבידות איומות ובערים חרבות. אלפי מארבים יחכו לחיילים שלכם, ואלפי טילי נ"ט לרכב המשוריין. מה שאני רוצה עכשיו ממנהיגי ישראל, וזועק אליו: הקלו את המצור על הרצועה. אל תשלו את עצמכם שעל מנת להשיג הקלות אלו, אהיה מוכן לוותר על היכולות הצבאיות של החמאס. לא ולא. יתר על כן, וזאת הנקודה המהותית והמכוננת: גם כאשר "יישבר המצור", החמאס לא יוותר על עוצמותיו ולא יחדל מהתעצמות כמרכיב מרכזי בהתמודדות מול ישראל!

לא אני אומר, מנהיג החמאס אומר!

אז מה המדיניות שעל ישראל לנקוט? בעברית פשוטה: זה לא פשוט!

עמוס גלבוע

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ה. המקצוע החדש – תיווך

את האירוע הבא, שליווה את קורותיו של אפי, יהיה לי יותר קל לספר בעזרת קטעי היומן שלו שהוא נתן לי לעריכה:

...חדשים אחדים הסתובבתי ללא מעש כשאני מנסה לפצות את עדנה בקפה של בוקר למיטה ובסידור הדירה. העבודה עם פוצ'ו בבית החרושת של אביו, היתה בעיני פיתרון זמני ושמחתי שהיא תמה. גם כל שאר העבודות שמצאתי נגמרו תמיד בבכי רע ואני הייתי מרבה להסתגר בחדרי, לתפוש את ראשי בידי ולצעוק בתוך תוכי על הקללה הרודפת אותי. מדוע כל מה שאני נוגע בו סופו לסטור על פניי. איך ייתכן שכל אחד מוצא את מקומו ורק עליי נגזר לטפס על הקירות ולשאול למה אני חי?

יום אחד אימי באה אלי עם הצעת פיתרון לכל בעיותיי. מאחר שאיני יכול להתמיד, אך יש לי כוח שכנוע יוצא מהכלל, היא מצאה את העבודה אשר לה נועדתי. עליי להיות מתווך דירות. האף התעקם לי באופן אוטומטי. אחת המלאכות המאוסות עליי, היתה מלאכת התיווך. אני לא מסוגל להתחנף לקונים ולהיות נחמד אליהם. ברגע מסוים, כאשר אני מרגיש שדבריי נופלים על אוזניים ערלות, והלקוח מתחיל למצוא פגמים בהצעותיי, אני לא יכול להתאפק ואומר לאידיוט את דעתי עליו.

"זה לא ילך – אמרתי לאימא – ניסיתי כבר. זה לא בשבילי."

"תנסה שוב. החברה שלי תמר קיבלה ירושה והיא מחפשת דירה. למה שלא תעזור לה?"

תמר היתה אחת החברות הבודדות של אימי ואני חיבבתי אותה. היא היתה אלמנה נאה שגרה במושב סמוך לתל אביב, ועתה חיפשה דירה לצורך השקעה. בעיתון מצאתי פרטים על דירה שנראתה לי מתאימה לדרישותיה. הרמתי טלפון וענו לי ממשרד תיווך. ברגע הראשון רציתי לסגור, אך אחר כך חשבתי, מה כבר יכול לקרות, לכל היותר נתחלק חצי חצי. במשרד הכריח אותי הפקיד לחתום על הסכם שבו הם מקבלים 2 אחוזים, אם נקנה את הדירה. אמרתי לו שאני גם מתווך והוא אמר לי: "מה הבעייה, נתחלק חצי חצי."

הבאתי את תמר לדירה והיא מצה חן בעיניה ממבט ראשון. הצלחתי לשכנע את המוכר להוריד אלף לירות ולגמור את המו"מ המייגע. לא רציתי לבזבז זמן והאצתי בשני הצדדים ללכת כבר מחר לעורך דין ולסגור את העיסקה. עם החתימה על החוזה קבעתי עם תמר שמחר נלך למשרד התיווך, לשלם את שני האחוזים המגיעים לו. תמר אמנם ביקשה לדחות את העניין לשבוע הבא, כי היו לה כל מיני סידורים, אך לי היה דחף להביא סוף סוף משכורת הביתה, ולא ויתרתי.

בצהריים כשעדנה חזרה סיפרתי לה שעשיתי את עיסקת חיי וכבר יש לי עבודה מסודרת. היא נתנה לי נשיקה ומיהרה לטלפן להוריה כדי לספר להם על החתן המוכשר שלה.

לפנות ערב צלצלה אליי אימי וסיפרה לי בצער שאמא שלה, סבתא חנה, נפטרה והלווייה שלה מחר באחת עשרה בחיפה. הבטחתי לאימי שאבוא וחייגתי לתמר כדי לדחות את ההליכה למשרד התיווך. תמר לא היתה בבית ואני התחלתי לחשוב שאולי זה סימן מהשמיים, כי הרי אפגוש בחיפה את כל בני הדודים, שבטח ישאלו מה אני עושה – ואיך אוכל להגיד להם שאני מתווך דירות. פתאום הרגשתי שאני לא מסוגל לנסוע ללווייה הזאת. יותר מאוחר כשתמר צלצלה ושאלה מה רציתי, פטרתי אותה בתשובה של מה בכך, והזכרתי לה שמחר בעשר אני בא לקחתה למשרד התיווך.

למחרת כשהגענו למשרד, הפקיד שהכרתי לא היה, והגברת עבת הגוף שקיבלה את פנינו הציגה את עצמה כבעלת העסק והזמינה את שנינו לשבת, כשכולה נופת צופים. כששאלה אם נרצה לשתות משהו, אמרתי שאנחנו ממהרים ושאלתי כמה מגיע לה. היא עשתה חשבון ונקבה בסכום של חמשת אלפים שקל. תמר כבר הוציאה את פנקס הצ'קים, כשאני אמרתי לה שתרשום רק את מחצית הסכום, כי חצי מגיע לי.

כאן קפצה הגברת העבה ממקומה וצעקה: "מה פתאום?"

אמרתי לה שככה סיכמתי עם הפקיד שלה.

שאלה אם יש לי משהו חתום.

אמרתי לה: "לא. סיכמנו בעל פה."

אמרה: "אין דבר כזה בעל פה. כל הסכום מגיע לי!"

התחלנו לריב ולהתווכח וכשכל הקולות עלו מעלה מעלה, קמה וצרחה לי פתאום:

"די! אני לא יכולה יותר! סבתא שלי מתה היום ואין לי מצב רוח!"

כאן קפצתי ממקומי וזעקתי: "סבתא שלך מתה? סבתא שלי מתה!!!"

הדברים העלו לה את הדם לראש, היא קמה, צעדה לעברי בצעדי תותחן ונבחה לעברי: "אתה עוד צוחק עליי?! תסתלק מכאן!"

רציתי להחזיר לה באבי אביה כמו שאני יודע, אבל תמר משכה בזרועי ואמרה לי: "בוא נלך!"

בשארית צלילות דעתי הבנתי שאם אני נשאר, עלול להישפך כאן דם ונתתי לתמר למשוך אותי אחריה. אני לא יודע אם אני הייתי זה שטרק את הדלת אחריי או היא בעצמה. בכל אופן, מהטריקה נפלה מסגרת העץ של המזגן שהיה מעל לדלת, וזו נפלה על ראשה של המתווכת שצעקה נוראות: "הצילו! הורגים אותי!!!"

סופה של הפרשה היה שלא זו בלבד שלא הרווחתי אגורה מכל העיסקה, אלא שילמתי כמה אלפי שקלים טובים מכיסם של הורי אישתי, כדי שהגברת השמנה תמשוך את התביעה שהגישה נגדי במשטרה...

 אצל אפי זה כל סיפורה של הפרשה, אבל לי יש תוספת קטנה הקשורה אליי.

 לפנות ערב, כשעדנה טילפנה להודיע שהיא עם אפי מתכוננים לבוא אלינו, שאלתי את דיצה אם תספיק להכין את עוגת 'גורודיש' החגיגית שלה, כדי שנחגוג את שובו של אפי למעגל העבודה. היא אמרה שאת העוגה לא תספיק לאפות, אבל יש לנו בונבוניירה עוד מפורים שעבר, והגיע הזמן שנפתח אותה.

כשפתחתי את הדלת בצהלה לפני שני האורחים, התפלאתי לראות שפניו של אפי שחורות משחור. גם דיצה באה ושאלה מה קרה.

ישבנו על ספת הישיבה בסלון ואפי סיפר בשפה קולחת את השתלשלות כל העניינים כשהוא לא פוסח על אף מילה שהיא אמרה לו ועל אף אות שהוא החזיר לה.

כששמעתי שהיא דורשת 8000 שקל פיצויים, אמרתי: "על גופתי! אנחנו נלך למשפט, נביא את הפקיד לעדות בשבועה והיא תשלם לך עד הפרוטה האחרונה! וגם תחזיר את הוצאות המשפט."      

אפי לא היה מוכן לשמוע את המילים משטרה ובית משפט. הוא התחנן לפניי שנלווה לו את הכסף והוא מתחייב להחזיר לנו אותו בריבית דריבית. לא עזרו לי כל טענותיי, אפי אמר שיש לו ניסיון מר עם השוטרים שתפסו אותו בכוח כשהעבירו אותו למוסד הסגור, ויהיה לו יותר קל להתאבד מאשר ללכת למשטרה, או לבית המשפט.

הסתכלתי על עדנה שלהפתעתי עמדה לצידו של אפי ואמרה שהיא מבינה אותו. עדיין לא נכנעתי, אמרתי שאני נוסע לבית הוריו של אפי, ואם גם הם יסכימו לדעתו, לפחות שיתחלקו איתי בתשלום. 

"חבל על הזמן – אמר אפי – אבא לא ייתן כלום."

"אז גם אני לא אתן!" – אמרתי נחרצות והתכוונתי לכך.                                        

 לפי פניה של שרה, אימו של אפי שפתחה לי את הדלת, הבנתי שהיא כבר יודעת את כל הסיפור, כנראה שמעה אותו מתמר חברתה. גם פרופסור אידלסון, אביו של אפי, ידע את הכול והסכים איתי שהפעם הצדק עם הילד שלו. אבל כשאמרתי שצריך לעזור לו, אמר זה לא. הוא כבר ילד גדול וצריך להתמודד בעצמו עם בעיות החיים.

הסברתי לו שהבן שלו מפוחד, יש לו מחשבות אובדניות ואי אפשר לשכנע אותו בהיגיון. "כיוון שכך –אמרתי – אין לנו ברירה אלא לתת לו את שמונת אלפי הלירות ואני מציע שנתחלק חצי חצי."

"בבקשה – אמר לי הפרופסור – תשלם לו כמה שאתה רוצה. עד גיל שמונה-עשרה שילמתי עבורו מה שהייתי צריך. בגיל שמונה עשרה הסברתי לו שמהיום הוא עצמאי, וכל הוצאותיו חלות עליו."

"אבל זה מקרה יוצא דופן." אמרתי.

"אצל אפי כל החיים מלאים מקרים יוצאי דופן. זאת בעייה שלו."

"אבל שמעון – אמרה האמא – אני חושבת שפוצ'ו צודק. צריך לעזור לו."

"מישהו שאל אותך?!" רעם קולו של הפרופסור, ואימא שרה התכווצה במקומה והפכה לצימוק מעוך.                                                           

 בסופו של דבר אני שילמתי את כל הסכום, ואם היתה זו ההוצאה האחרונה שהוצאנו על הבחור המוכשר והמיוחד הזה, הייתי אומר לדיצה להוציא בקבוק יין לשתות לחיים ואני עצמי הייתי פותח את הבונבוניירה שקיבלנו לפורים, ונדמה לי שלא פתחנו אותה עד היום.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

שני רוצחים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בירך

אכזריות ויופי במיתוס היווני

הכול מודים שאין כמו המיתולוגיה יוונית ליופי – לא מתחרות בו המהרבטה ההודית, הקאלוואלה הפינית, ההיאוואטה האינדיאנית, שירת הניבלונגים הנורדית – יופי זולג מההמצאות הדמיוניות של הסיפורים האלה, כמו מהאמנות הפלסטית והדרמות המדהימות שהיוונים הקדמונים יצרו. המיתוס היווני, כמו כל מיתוס בכל פינות העולם זולג אכזריות מבהילה, אבל זאת איננה מצליחה לעמעם מיופיים של הסיפורים. אדרבה, נדמה כי היא אף מגבירה אותו. נראה שצדק אוסקר ויילד בפתח דבר ל"תמונת דוריאן גריי": "אין לאמן פניות אתיות... אין באמנות מוקצה מחמת מיאוס, הרשות ביד היוצר ליתן מבע לכול." (תרגום אברהם בירמן).

אני מבקש לסקור ברשימה זאת את מעלליהם של שני הגיבורים היווניים הראשיים במלחמת טרויה, הלא הם אכילס ואודיסאוס, שכנגדם נלחמו שני הגיבורים הראשיים של הטרויאנים – הקטור ופאריס.

שניהם, אכילס ואודיסאוס, ניסו להשתמט מלהשתתף במלחמת טרויה: אכילס התחפש לנערה, ואודיסאוס השים עצמו כמטורף, אבל לאחר שצפונותיהם נחשפו, הם הפכו את המלחמה הזאת לחזות הכול.

בעצם, לא מדויק...

אכילס "עושה ברוגז" עם אגממנון, מפקד צבאות יוון, על שגזל ממנו את הפילגש השבויה בריסייאיס, ולא רק שפרש מהקרבות, ואף היה מוכן לחזור למולדתו ולאביו פליאס, הוא אפילו התפלל אצל תטיס, אימו האלוהית, שתשתדל אצל אבי האלים, זאוס, שיעזור לטרויאנים נגד היוונים.

כשמצב של היוונים נעשה קריטי משום גבורתו של הקטור בן פריאמוס הטרויאני, מציע אגממנון לאכילס כופר ענק כדי שיסלח לו על הגזילה – הוא מחזיר את בריסייאיס, וכן 12 סוסים, 7 עלמות מלסבוס, 7 ערים, ואף מבטיח את בתו לו לאישה, אבל אכילס לא מתרצה.

רק כאשר נהרג פטרוקלוס, ידידו, הוא יוצא לנקום נקמה אכזרית בטרויאנים: הוא הורג בהם לעשרות ולמאות, ועושה שמות במשפחתו של פריאמוס – הוא איננו מוכן לשמוע לתחנוניו של פולידורוס, בן זקוניו של פריאמוס, והורג אותו לאחר ששבה אותו. הוא בז לתחנוניו של ליקאון, בנו האחר של פריאמוס, שזכה בחייו רק לשבועיים של חופש שכן היה שבוי, ונפדה תמורת 100 פרים. ליקאון מבקש רחמים כי הוא האח היחיד שנשאר לאימו לאחר שאכילס הרג את פולידורוס. אכילס הורג אותו ומשליך את גווייתו לנהר. נקמתו של אכילס מגיעה לשיאה, כאשר הוא מצליח לפגוע בהקטור שהרג את פטרוקלוס. הקטור הפצוע מתחנן שלא יחלל את גווייתו לאחר מותו, וכמענה, אכילס הורג אותו, לא לפני שהוא מגדף אותו. אחר כך הוא עוקד את קרסוליו של הקטור, קושר את גווייתו למרכבתו, גורר אותה מסביב לטרויה, שהטרויאנים, ופריאמוס האומלל בראשם, יראו מה הוא עולל לגיבורם. הוא התעלל בגווייה יום-יום עד שהאלים עצמם כעסו על שחילל את הקודש.

רק אחרי הנקמה הנוראה מתפנה אכילס לטקס הקבורה של פטרוקלוס: הוא מקריב 4 סוסים, 2 כלבים, ו... 12 נערים טרויאנים מפוחדים ששבה בקרב!

גם לאחר נפילת טרויה, שבה עשו היוונים מעשי זוועה, ולאחר מותו של אכילס, הוא לא חדל לנקום: רוחו של אכילס דרשה שיקריבו את פוליקסנה, בתם של פריאמוס והֶקַבֶּה, ובנו של אכילס, נאופטלמוס, שוחט אותה על קברו של אביו.

על פניו נקל להתפתות שאודיסאוס הוא הערמומי שבין הלוחמים, וכשהאחרים מפעילים את כוחם, הוא מפעיל את מוחו בחסותה של אתנה אלילת החכמה, אלא שמסתבר שהוא גם כן רוצח "עם תעודה". פַּלַמֶדֶס מצליח להוכיח שאודיסאוס איננו משוגע, והוא רק מציג עצמו כחסר דעה כשהוא חורש את החול וזורע מלח. פלמדס שם לפני הבקר המושך את המחרשה את טלמכוס בנו התינוק, ואודיסאוס מפסיק את "החריש". אודיסאוס לא סלח לו על כך, והוא מעליל עליו עלילות בגידה, ובעקבות כך הוא מוצא להורג.

לאורך מסעו הארוך בן עשר השנים מטרויה לאיתקה מאבד אודיסאוס את כל שייטיו ולוחמיו, חלקם בהחלט באשמתו, אך עיקר אכזריותו מתגלה כשהוא חוזר לביתו מחופש לקבצן, ומתכנן בעזרת טלמכוס בנו ושני רועים נאמנים, שומרי סוד, את הנקמה במחזרים שלחצו על פנלופה אשתו להינשא לאחד מהם, ובינתיים בזבזו את רכושו במשתאות הפרועים שהם ערכו בארמונו.

בתחילה רק הכלב הזקן והגוסס ארגוס זיהה אותו, אחר כך המינקת שלו, כשרחצה את רגליו ומיששה את הצלקת שנותרה ממאבק בנעוריו בחזיר בר אימתני שנשך בניביו את ירכו. אחר כך הוא התוודע לבנו ולשני הרועים המוזכרים לעיל. אודיסאוס דואג באמצעות שומרי סודו לסלק את כלי הנשק מהקירות במשתה ההולל של המחזרים, ולאחר שאף אחד מהמחזרים לא הצליח לדרוך את קשתו ולהשחיל חץ בין 12 גרזינים, ורק הוא, המחופש לקבצן, הצליח לעשות זאת – הוא פותח בטבח נורא של המחזרים. בעזרתם של יודעי סודו וכמובן בעזרתה של האלה שנתנה לו חסות לאורך כל "אודיסיאה", הלא היא אתנה.

כמו אכילס בזמנו, הוא איננו מוכן לקבל כופר ממבקשי רחמים, וטובח בכולם עד שהחדר נראה כמו בית מטבחיים. רק פמיוס המשורר ומדון הכרוז זכו לרחמים משום התערבותו של טלמכוס.

אחרי שחיסל את כל חבורת המחזרים אודיסאוס מקנח ברצח 12 השפחות שתינו אהבים עם המחזרים, ואחר כך מקצץ למלאנתיוס, הרועה הבוגד, את האף, את האוזניים ואת הגפיים. את מבושיו הוא עקר והשליך לכלבים.

אחרי כל המעשה הרב הזה בוודאי מגיע לאודיסאוס לחיות באושר ובעושר עם פנלופה עד זקנה ושיבה.

הבאתי כאן רק שתי טיפות – מים האכזריות שנחשף בסיפור המדהים של מלחמת טרויה וספיחיה. ולמה כל זה אירע ליוונים ולטרויאנים? ובכן, יש הסבר: זאוס ריחם על גאיה, אלילת האדמה שנאנקה תחת המשא הכבד של בני האדם שהתרבו עליה, ולכן הגה את הפתרון היעיל מאז ומעולם – מלחמה! וזה הרי כל כך פשוט: אריס, אלילת המריבה, שלא הוזמנה לחתונתם של תטיס האלילה עם פלאוס (אביו של אכילס) בן התמותה, זרקה תפוח זהב שעליו היו חרוטות המילים "ליפה ביותר". הרה, בת-זוגו של זאוס, אתנה, אלילת החכמה, ואפרודיטה, אלילת האהבה, רבו על התפוח. זאוס הנחה את השלוש לפנות לפאריס, הנסיך היפיוף המבין ביופי. הוא מסר את התפוח לאפרודיטה תמורת האישה היפה בעולם ששמה הלנה, אלא שזאת היתה נשואה למנלאוס מלך ספרטה. מי צריך תירוץ יותר טוב כדי לפתוח במלחמה של עשר שנים?

נדמה לי שההסבר של המיתוס היווני לאבסורד המלחמות הוא הרבה יותר "הגיוני" מההסבר של התנ"ך המטיל את האחריות למלחמות על שבט זעמו של האל.

משה גרנות

* * *

מה מדאיג את אירופה ההולכת ומתאסלמת, הולכת ומזדקנת, הולכת ונשטפת בשנאת יהודים וישראל?

"בית הדין של האיחוד האירופי קבע היום (שלישי, 12.11) כי על המדינות החברות לסמן מוצרי מזון שיוצרו בהתנחלויות. לפי הנחיית האיחוד, מוצרי מזון ישראליים מהגדה המערבית נדרשים לשאת סימון ברור שמציין כי הם יוצרו בהתנחלויות [כמו שסומנו מוצריה של דרום-אפריקה בשעתה]. פסק הדין ניתן בעקבות החלטת בית משפט בצרפת בשנה שעברה שלא לאכוף את הנחיית האיחוד בנוגע למוצרים של יקב פסגות הישראלי. ההחלטה עשויה לגרור אכיפה משמעותית יותר של ההנחיה על מוצרים נוספים שיוצרו בהתנחלויות." ["הארץ" 14.11].

בהזדמנות זו מביע האיחוד האירופי גם את הזדעזעותו מרציחת לוחם החופש, המנהיג הפלסטיני הנאור משכונת סג'עייה במדינת עזה בהא אבו אל-עטא ואשתו הצדקת אסמא – בידי בני-עוולה יהודיים מישראל, שחלקם ודאי ביתם נמצא בהתנחלויות בגדה המערבית, שמייצרות מזון בניצול עבודת עבדים פלסטיניים – וחלקם בגולן הסורי הכבוש בידי קולוניאליסטים ישראליים!

* * *

אם אין עבירת שוחד – האם תיק 4000 ייפול?

"שיפור הדימוי והגברת הפופולריות יכולים להתבצע גם באמצעות טובות הנאה שאינן גשמיות," אמרה השופטת (לימור מרגולין-יחידי) אולם, לדבריה, "בהיות טובות ההנאה הללו לא חומריות וקשות יותר למדידה ולהוכחה, ובהינתן העובדה שהן עשויות להינתן גם בשל השקפת עולם... ולא בהכרח מתוך טעמים אינטרסנטיים מושחתים ומשחיתים, ולאור חומרת העבירה והשלכותיה הקשות על המוכתמים בקלון של לקיחת שוחד, ובהתאם לעקרון החוקיות, מתחייבת זהירות בייחוס טובות הנאה מסוג זה כבסיס לעבירת שוחד."‎

שופטת המחוזי בתל אביב אמרה כי מכיוון שהטיית סיקור אינה מדידה, יש לתת משקל לשאלה "אם מדובר באירוע נקודתי חריג ובוטה או בהתנהלות ממושכת." דרושה ההכרה שאי התערבות של המשפט הפלילי בשימוש לרעה בפלטפורמה של כלי התקשורת למטרות אישיות, עלולה לאפשר לאלה שאינם חפצים בתקשורת פתוחה כרסום בכוחה של התקשורת," הוסיפה.

במשטרה ובפרקליטות רואים בהכרעה זו קביעה שיפוטית חשובה בשאלה אם סיקור עיתונאי חיובי מהווה עבירת שוחד – שאלה שניצבת במוקד החשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיק 4000. ההכרעה בתיק של שמעוני נחשבת משמעותית עבור פרקליטות מיסוי וכלכלה, שמובילה גם את התיקים נגד נתניהו, ועבור ראש המחלקה ליאת בן ארי, שהיתה מעורבת בו באופן אישי. ["הארץ", 12.11.19].

* * *

אורי הייטנר

1. בין פרחים ובין הרס

כל הרצאה שלי על סיפור ההתיישבות בגולן (ויש כאלו למכביר), אני פותח בסקירה על המציאות שקדמה לשחרור הגולן, הימים שבהם הסורים שלטו בגולן, ההר שהיה כמפלצת. הסקירה ההיסטורית נפתחת בקביעת הגבול הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמשכת בפלישה הסורית לישראל למחרת הקמתה ובהסכמי שביתת הנשק בסופה, ואני מרחיב על אודות מציאות החיים הבלתי אפשרית בגליל העליון ובעמק הירדן באותם ימים קשים. המציאות הזו הביאה את תושבי האזורים האלה להפעלת הלחץ על הממשלה, במלחמת ששת הימים, לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי, והיא שהביאה אותם ליזום את ההתיישבות בגולן, כדי להבטיח שהסיוט לא יחזור.

אני ממחיש את המציאות הזאת באמצעות הקראת השיר "שיר ערש לילדים במקלט", אותו כתבה באותם ימים חברת הקיבוץ תרצה ברגל. השיר הולחן בידי חבר הקיבוץ חיים ברקני (שהלחין גם את "ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב", "את תלכי בשדה", "ילדי איננו ילד" ועוד) ויפה ירקוני הקליטה אותו. 

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפייך.

איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכייה למקלט – עד יבשו
דמעותייך,
בוכייה עד יבשו דמעותייך.

נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בסְ     פר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.

נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר מצמרר. "המקלט הוא ביתך" – איזו מציאות נוראה, שבה כך צריכה אם לשיר לבתה. אך השיר אופטימי. הוא מסתיים בנבואה ש"עוד שנתך תערב, בחדרך מול כוכב, המחייך על הרי הגולן." ואכן, כך קרה, וכבר 52.5 שנים, מאז שחרור הגולן וההתיישבות בו, מחייך הכוכב על הרי הגולן אל חדרי הילדים בגליל ובעמקים.

אך למרבה הצער, גם היום ילדים ישראלים רבים חווים חווייה דומה. גם היום אימהות ישראליות נדרשות לשיר לילדיהם "הממ"ד הוא ביתך" – ונאחל להם שגם כוכבם יזרח, במהרה בימינו.

בשבוע שעבר הלכה לעולמה בשיבה טובה מחברת השיר, המשוררת תרצה ברגל, חברת קיבוץ שער הגולן. בת 94 היתה במותה. עד ימיה האחרונים היתה צלולה וכתבה שירים.

יהי זכרה ברוך!

2. צרור הערות 13.11.19

* חזרה לסיכולים הממוקדים – החזרה לסיכולים הממוקדים היא צעד מבורך. ברור שיש לו מחיר בטווח הקצר, אך אין מחיר גבוה יותר ממחירה של הבלגה ו"הכלה" של טרור ו"טפטופים".

* מורשת רבין – אחת ההחלטות האחרונות שקיבל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, היתה חיסולו של המייסד והמנהיג של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי. 8 ימים לפני רצח רבין, חיסל המוסד, בשיתוף עם שייטת 13, את שקאקי במלטה, בדרכו מלוב לדמשק. חיסולו של שקאקי הנחית מכה קשה על הארגון, ולקח לו שנים להשתקם.

מנהיגי הטרור, הבכירים והזוטרים, הם בני מוות. ככל שהם יעסקו יותר בהישרדות אישית כך יוכלו להקדיש פחות לפיגועי טרור. ההרתעה הישראלית בעזה נשחקה מאוד מאז מרץ 2018. אני מקווה שהחיסול מסמן שינוי כיוון.

* שינוי כיוון – העובדה שפעולה יזומה של צה"ל מביאה לירי 200 טילים ושיתוק חצי מדינה, מעידה על הכרסום והשחיקה בהרתעה הישראלית על ארגוני הטרור בעזה. עובדה זו מעידה על כישלון מדיניות ההבלגה ועל הצורך בשינוי דרך. דווקא התגובה הזאת מבהירה עד כמה חיונית והכרחית הייתה פעולת הסיכול של אבו אל-עטא, לאו דווקא כצעד טקטי בפני עצמו, אלא כביטוי לשינוי כיוון, ובלבד שאין המדובר באירוע חד פעמי.

* שגיאה כפולה – דובר צה"ל: "אנו לא חוזרים לסיכולים ממוקדים, זה היה רק כי מדובר בפצצה מתקתקת." ההודעה הזו היא שגיאה כפולה. א. זו טעות לא לחזור לסיכולים הממוקדים. ב. גם אם לא חוזרים למדיניות, לא צריך להודיע על כך. עדיף שהם יירתעו ויחששו.

* האשמת שווא – ההאשמה הנשמעת בשולי המערכת הפוליטית, כאילו חיסולו של אבו אל-טעא נועדה לשרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו, משוללת יסוד. כל מי שהאזין לדבריהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא רק מבין את חיוניות הסיכול הממוקד, אלא מבין גם שמי שיזם את הפעולה ודחף לה היה הרמטכ"ל. האם אותם גורמים מתכוונים להאשים את הרמטכ"ל שהוא חולל את ההסלמה בשל אינטרס פוליטי של נתניהו? זו טענה אבסורדית.

יתר על כן, הרקורד של נתניהו, לאורך כל שנות כהונתו, הוא של זהירות רבה בהפעלת הכוח. לא זכור לי עוד ראש ממשלה עם אצבע כה כבדה על ההדק. אפשר להסכים לדרך הזו, אפשר להתנגד לה. אני חושב שלרוב היתה נכונה, אך בשנה וחצי האחרונות בגבול עזה, היא שגויה, אולם האשמתו של נתניהו בהפעלת צה"ל וסיכון חיי חיילים ואזרחים בשל פעולה מיותרת, למען הישג פוליטי, היא לא פחות מעלילה מכוערת.

פעולת הסיכול היא החלטה ביטחונית מקצועית לעילא ולעילא. לא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה עליה. סביר להניח שנתניהו ינסה לגזור קופון פוליטי מההחלטה. בעצם הוא החל בכך כבר היום כאשר הדיר את שר הביטחון בנט ממסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אך עצם ההחלטה הייתה עניינית לגמרי.

* קונצנזוס לאומי – כל ראשי כחול לבן הביעו תמיכה בלתי מסויגת בחיסול בכיר הג'יהאד האיסלמי. זה לא צריך להפתיע, כמובן, כיוון שכחול לבן התנגדה למדיניות ההבלגה וקראה לנקוט ביוזמה ובין השאר לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים.

תגובת יהודִי המחמד של הרשימה המשותפת, עופר כסיף, והתגובות של כל חבריו, מעידה שוב, כרגיל, באיזה צד של מַשְׁגְרֵי הרקטות הם נמצאים. אני בטוח שגנץ מבין שממשלה שקיומה יהיה תלוי ברשימה זו לא תוכל ליישם את המדיניות שהוא מחויב לה, ולכן הוא לא יקים ממשלה כזו. חבל שהוא גורר את האופציה ההזויה הזאת כאיזה מנוף פוליטי תמוה.

* האפשרות הגרועה מכל – הדיבורים על ממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה המשותפת אינם יורדים מסדר היום. זה הזמן שתל"ם תטיל וטו על האפשרות הזאת. אמנם אני מעריך שהאפשרות הזאת קלושה, אבל עצם הדיבור עליה כל כך הרבה זמן, וכמובן הפגישה האומללה של גנץ עם עודה וטיבי, יוצרים לגיטימציה לאפשרות הזאת.

אם תקום חלילה ממשלה כזאת, לא יהיה לה סיכוי לשרוד. ישראל נמצאת בתקופה של אתגרים ביטחוניים מצד איראן, סוריה, לבנון, עזה והטרור ביו"ש, וממשלה שצריכה לתת מענה לאיומים האלה, אינה יכולה להיות תלויה ברצונם הרע של מי שיודעים להבחין היטב בין עמית לטורף, והם בצד של הטורף. או למי שאינו בקיא במונח הצבאי – בעימותים הללו, הם אינם מצדדים בצד הישראלי. נראה לי שהגדרתי זאת בלשון המעטה.

על תל"ם לסכל את הרעיון כבר עתה – להטיל וטו אולטימטיבי: תל"ם או טיבי. מבין כל האפשרויות שעל הפרק: ממשלת אחדות על אף הקשיים שנתניהו מערים, סיבוב בחירות שלישי או ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת – האפשרות השלישית היא הגרועה ביותר. וגם אם ליברמן יהיה מוכן לממשלה כזו (ואני מעריך שהוא לא יהיה מוכן לכך) – איני מכיר בכישוריו של ליברמן לטהר את השרץ.

* טיפ טיפה אחריות – אם יש טיפ טיפה אחריות לאומית למפלגות "הבלוק" – הן צריכות לפרק מיוזמתן את הבלוק ולתת את ברכת הדרך לממשלת אחדות לאומית. היום הן בסך הכול כלי שרת ב"משחק ההאשמות" של נתניהו, שמנסה להוביל לבחירות שלישיות, בתקווה שיצליח במה שנכשל בבחירות הקודמות – קואליציית חסינות, תוך האשמת גנץ בכישלון.

* איך אפשר להצטרף לממשלה? – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, וקראתי לכחול לבן להתפשר, לקבל את מתווה הנשיא כבסיס למו"מ.

אבל איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נתניהו רק מגביר את מלחמת החורמה שלו במדינת החוק ומוסדותיה? איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במערכת המשפט, מטריד עדים (מעל מקפצת דוכן הכנסת), מפר צווי פרסום, מפיץ תאוריות קונספירציה הזויות על הפרקליטות? איך כחול לבן יכולה לשבת בממשלה, כאשר נתניהו שולח בכל שבוע את פלוגותיו להפגנות רחוב, שנועדו להלך אימים על היועמ"ש לקראת הכרעתו, ואולי כדי להלך אימים מראש על בית המשפט לפני משפטו?

כיוון שאני מתנגד לממשלת מיעוט, בוודאי כזו שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כנראה שאין מנוס מבחירות חדשות. אולי הציבור יתפכח ויפיל את נתניהו.

(ובכל זאת, בכל זאת... אני מקווה שלמרות הכול עוד תמצא דרך להקמת ממשלת אחדות).

* חתם קבע – הפרשנים מלגלגים על בנט שהוא שר ביטחון "לשבועיים" ומסבירים שבכל קונסטלציה שהיא, כאשר תקום ממשלה חדשה, כל ממשלה, הוא לא יהיה שר הביטחון.

אני מציע נקודת מבט חלופית. בעוד כשבוע וחצי גנץ יחזיר את המנדט לנשיא. יהיו עוד 21 ימים לכנסת להסכים על ראש ממשלה. לאחר מכן שלושה חודשים עד הסיבוב השלישי. אח"כ עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות, 28 יום לנתניהו, 28 יום לגנץ, 21 יום לכנסת, 3 חודשים עד הסיבוב הרביעי, עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות וחוזר חלילה, עד סוף הדורות.

ובינתיים בנט יהיה שר הביטחון הנצחי בממשלת המעבר הנצחית.

* כה אמרו גששינו – מי שחזו עוד לפני כמעט חמישים שנה את מינויו של בנט לשר הביטחון היו "הגשש החיוור". "ממקורות המקורבים לחדשות של שמונה" הודלף לשייקה שעומדים למנות שר החינוך לשר המלחמה. והם הסבירו את ההיגיון. "כשהוא היה שר החינוך היה חינוך? נמנה אותו לשר המלחמה ולא תהיה מלחמה. – אינשאללה."

* פרי הבאושים של ההסתה – באירוע של משתמטים מצה"ל, הוגדר רמטכ"ל עתיר קרבות "מחבל". המחנה ה"לאומי". בלוק...

* רק ביבי יכול – נתניהו אמר דברים נכונים וחשובים בנאומיו ביום השנה לרצח רבין בידי יגאל עמיר, אך במקרה הזה חשוב יותר מה שהוא לא אמר. מן הראוי היה שנתניהו יקדיש השנה את עיקר דבריו לאמירה ברורה, חותכת, חד משמעית ושאינה ניתנת לפרשנויות, השוללת מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות בנושא הרצח ועלילת הדם נגד השב"כ.

עלילת הדם הזו נפוצה בקרב תומכיו ואוהדיו של נתניהו (כמובן שרובם הגדול דוחה אותם על הסף). רבים מנשאי עלילת הדם מקשרים אותה לעלילה על הפרקליטות שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון. בעיניהם, השב"כ והפרקליטות הם חלק מאותה "מדינת עומק" דמיונית, שבבסיס התאוריה ההזויה. לא בכדי, הפרופסור המוזר שהעלה את עלילת הדם מחדש לכותרות, עשה זאת בנאום בהפגנה בעד נתניהו, ולא שמעתי שהקהל מיחה בעדו.

רק ביבי יכול. רק הוא יכול, אם יפעיל את כל כושר השכנוע שלו, לשכנע את מעריציו שמדובר בעלילת דם שקרית. נכון, אחרי דברי ההבל של קידר נתניהו הוציא גינוי קצר נגדם, אך הסתפקות בכך, היא יציאה ידי חובה. עלילת הדם הזאת מסוכנת מאוד והיא איום על החברה הישראלית. בידו של נתניהו להחזיר את השד הזה לבקבוק, כך שיישאר מנת חלקם של שולי השוליים ההזויים של הימין הכהניסטי, כפי שהיה בשנים הראשונות של עלילת הדם.

* האם סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד? – ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, הורשע בשוחד. שמעוני זוכה מחמת הספק מסעיף של שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות המקומית.

פרקליטי ראש הממשלה הוציאו הודעה בעקבות הזיכוי, שלפיה "תיק 4000", שבו מואשם נתניהו בשוחד באמצעות סיקור אוהד, קרס. לכאורה, זיכויו של שמעוני מפריך את עצם ההיתכנות של שוחד באמצעות סיקור אוהד.

אולם ההיפך הוא הנכון. אילו חשבה כך השופטת, היא היתה מזכה אותו מחוסר אשמה. אם היא זיכתה אותו מחוסר ראיות, אות הוא שניתן להאשים אותו בשוחד באמצעות סיקור מפנק, אך התביעה לא הוכיחה שכך היה. יתר על כן, השופטת לימור מרגולין-יחידי אמרה בדיון, תוך שהצביעה על הקושי להרשיע בעבירה כזו: "ככל שקיימים אינטרסים עסקיים... האפשרות שההתערבות בפרסומים היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר." במילים אחרות, שמעוני לא זוכה כי אי אפשר לשחד באמצעות סיקור אוהד, אלא כיוון שלא הוכח למעלה מספק סביר, שהיה סיקור כזה לאורך זמן.

אם להשליך מכך לפרשת 4000, כפי שעשו פרקליטי רוה"מ, הלקח הוא שמבחן ההאשמה נגד ראש הממשלה בגין שוחד הוא אך ורק מבחן הראיות – האם יוכח בבית המשפט שהעבירה נעברה או לא.

גם הטענה שאין תקדים להרשעה בגין עבירה זו, והיום קראתי גם טענה הזויה שהפרקליטות הכניסה את הסעיף הזה לכתב האישום של שמעוני כדי ליצור תקדים לקראת כתב האישום לנתניהו, אינה נכונה.

לפני שלושים שנה הורשע ראש עיריית ר"ג מטעם המערך אורי עמית בשוחד, בשל סיקור אוהד. הוא הורשע בכך, שתמורת קידום ענייני קואופרטיב דן – הקמת חניון של החברה ליד איצטדיון ר"ג, הקואופרטיב העביר 5,000 דולר לעיתון המקומי "רמת גן שלנו" תמורת סיקור אוהד לעמית.

הטענה שזיכויו של שמעוני מסעיף זה משמעותה שסיקור אוהד אינו יכול להיחשב שוחד מגוחכת. למה הדבר דומה? לטענה שזיכוי של נאשם מאשמת גניבה מצביע על כך שאין דבר כזה גניבה.

כמובן שאין בכל מה שכתבתי הבעת דעה על אשמתו או חפותו של נתניהו, בסעיף זה או בכל סעיף אחר. בנושאים אלה אני סומך על שיקול דעתו של היועמ"ש וכמובן על שיקול דעתם של השופטים, אם יוגשו נגדו כתבי אישום.

* שעון חול – ההסדר בין בריטניה לסין על החכרת הונג קונג, שנחתם ב-1897 היה למאה שנה. זה נראה המון זמן. אבל שעון החול עבד, והעתיד הרחוק הגיע. וכפי שאנו רואים, תושבי הונג קונג שנהנו מדמוקרטיה, נאבקים על זכותם למעט חופש.

כך גם ההסדר המיוחד עם ירדן על אדמות צופר ונהריים. כאן ההסכם היה שונה, כי לא נאמר בפירוש שהחקלאים הישראלים ינושלו מאדמתם אחרי 25 שנה, ובאווירה ששררה בין המדינות בעת החתימה, ניתן היה להניח שהזמני יהפוך לקבוע. אך הנה, 25 השנים חלפו כהרף עין, ולפני שהספקנו לומר הוד רוממותו המלך עבדאללה – הופ, החקלאים נושלו.

בתקופת המאבק על הגולן פנו אלינו אנשים שוחרי טוב שחששו מהסכנה של נסיגה מהגולן, והציעו לנו לא ללכת עם הראש בקיר ולא להתעקש על הכול או לא-כלום כי נישאר בלא-כלום. הציעו לנו לתמוך בפתרונות של החכרה ל-50 שנה או ל-100 שנה. כלומר, לסגת משטח ריבוני של ישראל ולמסור לאוייב את הריבונות, ותמורת תשלום מכובד אנו ואולי בנינו נהנה מכך שהשטח יהיה זמנית בידינו. דחינו את ההצעה הזאת בשתי ידיים. אפילו לא דנו בה. נראה לי שהשבוע ברור עד כמה צדקנו.

* היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם. עד כה לא ידוע לי על הכחשה או אישור של הטענה מצד ישראל.

אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה הייה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכול בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת.

* מדינה יהודית – מבלי להביע דעה בשאלת התחבורה הציבורית בשבת בתל-אביב (כי אין לי דעה חד משמעית), אני רוצה להתייחס לסיסמת ההבל הרדודה שקשקש רון חולדאי: "אנחנו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים." אנחנו לא מדינה יהודית, טמבל?

מדינת ישראל הוכרזה במילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." באיזו עזות מצח וחוצפה בא ראש העיר תל-אביב ומכריז שישראל אינה מדינה יהודית? איזו בורות! איזו עליבות!

בכלל, הניסיון להציג סתירה בין מדינה יהודית למדינת היהודים, הוא כשלעצמו נובע מבורות. לעתים זורקים את הטענה החלולה שהרצל דיבר על מדינת יהודים ולא על מדינה יהודית, כי עובדה ששם ספרו היה "מדינת היהודים", וזו כביכול הוכחה למשהו. אלא שהרצל לא כתב את ספרו בעברית, כי אם בגרמנית. שמו של הספר הוא: Der Judenstaat. התרגום לעברית יכול להיות באותה מידה "מדינת היהודים" ו"מדינה יהודית". יש לי קשר עמוק למושג "מדינת היהודים", כי זה שמה של ספינת המעפילים שבה עלה אבי לארץ. אבל הצגת המושג כסותר את רעיון המדינה היהודית?

ישראל היא מדינה יהודית, והיא מחויבת להיותה כזאת; גם במובן התרבותי. מה המשמעות של מדינה יהודית? כיצד יהדותה של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי? על כך יש לקיים שיח מתמיד בין חלקי העם. יש מקום לשיח גם על אודות צביונה של השבת בפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית. אבל מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הגדירה כמובן מאליו את השבת כיום המנוחה. מדינה יהודית אינה יכולה להשליך לפח את אחד הסמלים החשובים של היהדות ואת המתנה הגדולה שהיהדות נתנה לאנושות – השבת. אוי לנו ואבוי לנו אם השבת במדינה היהודית תהיה יום ז' בשבוע.

איך צריכה להיראות השבת במדינת ישראל (והיא יכולה להיראות אחרת בערים שונות)? על כך יש לנהל דיון מתמיד. אני סולד ממסחר בשבת, למשל. אבל אני לא מתנגד לתחבורה ציבורית מסוימת, כדי לאפשר את עונג השבת של אזרחים שאינם יכולים לצאת בשבת לטייל ולבלות כי אין ביכולתם להחזיק רכב פרטי. אך איני קובע מסמרות – אלה נושאים לשיח פתוח ומכבד.

אבל... ישראל היא לא מדינה יהודית? מאיפה הוא הקריץ את השטות הזאת?

כן, גם בשלטון המקומי יש צורך בהגבלת קדנציות.

* אף שעל – סערה רבתי פרצה בישיבת הנהלת חטיבת המרכז החופשי בליכוד, ב-28.9.74, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יו"ר המרכז החופשי שמואל תמיר, האיש שטבע את הביטוי "שטח משוחרר לא יוחזר" לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז בישיבה ש"תמורת שלום-אמת ישראל תצטרך לשלם בטריטוריה, ובכאב-לב וייסורים... מי שמתעלם מכך עיניו טחו מראות... אם כאן נהיה גיבורים גדולים ונצעק 'אף שעל' ולא נראה מה מתרקם סביבנו, אז הקשיחות שלנו או האטימות שלנו למציאות החדשה יכולה לשבור אותנו והיא גם מסוכנת... מי שיאמר 'אף שעל' פשוט לא יתייחס למציאות. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל על עצמנו סיכונים מסוימים תמורת שלום. אין זזים בלי שלום אמת, אך במסגרת של שלום-אמת נצטרך להיות מוכנים ללכת לוויתורים."

דבריו של תמיר עוררו התנגדות חריפה במפלגתו. בראש המתנגדים עמד הח"כ הצעיר, בן ה-29, אהוד אולמרט. "אני מקווה שהליכוד לא יאמץ עמדה זו ... הניסיון להעמיד את התזה של ויתורים תמורת שלום, זו תזה ששום גורם רציני בעולם לא מוכן לקבל אותה." הוא תקף את תמיר וטען שדבריו קיצוניים יותר אפילו של מאיר פעיל (ח"כ מטעם מפלגת השמאל "מוקד" שנבלעה בשל"י, שנבלעה בר"צ שנבלעה במר"צ, שבלעה את "המחנה הדמוקרטי").

המחלוקת הביאה לפילוג במרכז החופשי. תמיר ותומכיו פרשו מהליכוד והצטרפו לד"ש. אליעזר שוסטק, אהוד אולמרט וחבריהם הקימו את המרכז העצמאי והתמזגו בחטיבה החדשה – לעם.

הדבר המשותף לח"כ אולמרט ולראש הממשלה אולמרט, הוא ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית והדבקות ב"אף שעל". הגישה של ח"כ אולמרט היתה "אף שעל לערבים" ולכן הוא שלל את הפשרה הטריטוריאלית. הגישה של ראש הממשלה אולמרט היתה "אף שעל לישראל" ולכן גם הוא לא הציע פשרה. כזכור, הניסיון של ראש הממשלה אולמרט הצדיק את טענתו של ח"כ אולמרט, בדבר מופרכות התזה של שטחים תמורת שלום.

* קוּל קוּל – אני מוצא בעיזבונו של אבי כתבים ישנים שלי, שהוא שמר. אחד מהם הוא הטקסט הבא, שאותו פרסמתי בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (היום – "ידיעות הקיבוץ"). הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר אני מתייחס לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל"

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כישרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל... שלום... זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו... בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* ביד הלשון: ניפגש בשביעיות – מתוך הטור של עמית סגל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "בליכוד אמרו פעם 'ניפגש בשביעיות'. עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות."

מתי אמרו בליכוד "ניפגש בשביעיות" ובאיזה הקשר?

לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1977) היתה תנועת החירות, עדיין מפלגה עצמאית בתוך הליכוד, המפלגה הראשונה שהנהיגה בחירות מקדימות לנציגותה בכנסת, במקום מינוי הרשימה בידי ועדת המינויים, שהיתה נהוגה בה עד אז (מפלגת ד"ש, שהוקמה בבחירות אלו, הנהיגה פריימריז של כלל המתפקדים).

הבחירות המקדימות נערכו במרכז המפלגה, בשני שלבים. השלב הראשון היה בחירה של פאנל – 35 המועמדים שזכו במירב הקולות מבין שלל המועמדים. בשלב השני, לרוב שבוע אחרי השלב הראשון, דורגו המועמדים לרשימת הכנסת. בשלב זה היו חמישה סיבובים, כשבכל סיבוב נבחרו שבעה ח"כים, או בסלנג המפלגתי – שביעייה. כך, ניתן היה לסכל חיסול פוליטי של מועמד, באמצעות היכולת לתקן את התוצאה בסיבוב הבא. למשל, אם שר בכיר, שצפו לו מקום טוב בצמרת, לא נבחר כלל לשביעייה הראשונה, ניתן להתגייס בעבורו ולהעמידו בראש השביעייה השנייה.

בדרך כלל, ההצבעה על הפאנל ניבאה את תוצאות הבחירות בשביעיות. באחת ממערכות הבחירות (כמדומני 1988, אך איני בטוח ופרופ' גוגל לא הצליח לעזור לי) היתה התארגנות נגד דוד לוי והוא נדחק למקום נמוך יחסית בפאנל. לוי הזועם הצהיר בתגובה: "ניפגש בשביעיות." ואכן, בשביעיות הוא דורג במקום גבוה מאוד בצמרת.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

איך הפכה תבוסה כפולה לניצחון פוליטי?

שר הביטחון נפתלי בנט אימץ את העיקרון של שרון: העיקר לא לרדת מהגלגל הפוליטי. ואיך השפיע 'חדשות בן עזר' גיליון 1491 על מינויו של בנט לשר הביטחון?

מאמצים רבים השקיע ראש הממשלה בנימין נתניהו, ביום שבו נכנס נפתלי בנט למשרד הביטחון, כדי להבהיר שהקרדיט על חיסולו הכירורגי של בהאא אבו-אלעטא, בכיר הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי, שייך עדיין לו, שר הביטחון היוצא, ולא לשר הביטחון החדש, שהתיישב בקומה ה-14 של המגדל בקריה, רק חמש שעות אחרי הפעולה המוצלחת. עד כדי כך היה חשוב לנתניהו למנוע את הקרדיט לאירוע המרשים לבנט, שהוא כלל לא הזמין את שר הביטחון למסיבת העיתונאים, בה כיכבו נתניהו, הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן. כדי שכולם יידעו מיהו בעל הבית ומי מחזיק בהגה.

לאמור, כניסת בנט למשרד הביטחון לא היקהתה את היריבות המתמשכת בין השניים, שבמהלכה הכפיש נתניהו קשות אפילו את אביו ואשתו של בנט, וגם הודה בקולו כי שר ביטחון מהשמאל עדיף בעיניו על בנט. צירופו של בנט לא היה מאהבת מרדכי.

לפני חצי שנה בדיוק הודה בנט בגילוי לב בראיון לעיתון 'בשבע' כי הוא חותר להגיע למשרד הביטחון, כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: "כדי שצה"ל ינצח, ולמען ההתיישבות."

אשר למתן הפקודה לצה"ל לנצח, זה עלול להיות קשה, מחמת היותו במשרד הביטחון על זמן שאול, ובשל כפיפותו ככלות הכול לנתניהו. אבל בתחום ההתיישבות הוא יוכל למלא את מה שהבטיח באותו ראיון: "שר הביטחון," אמר אז בנט, "הוא למעשה ראש ממשלת ההתיישבות, דרך המינהל האזרחי, אישורים, תשובות לבג"ץ ועוד. השרים עד כה פעלו באופן עויין להתיישבות, כמו אהוד ברק, או עם רוח חיובית אבל באופן שלומיאלי כמו יעלון, או באופן אדיש כמו ליברמן."

הקורא הנבון יידע באיזו מגירה מבין השלוש הללו לקטלג את נתניהו, מקפיא ההתיישבות.

גם אם ראש הממשלה נתניהו יפעיל את מלוא מרותו לרסן את בנט במישור המבצעי, הוא יתקשה להגביל את פעילותו בתחום ההתיישבותי. בנט יוכל, אם ישכיל, לנצל את כהונתו הקצרה, כדי להעניק להתיישבות את כל מה שקודמיו במשרד שללו ממנה, כפוף למשך הזמן הקצר שיעמוד לרשותו.

הוא יוכל למשל ליישם את מה שהבטיח באותו ראיון – לסיים את התערבותו הטורדנית של המינהל האזרחי בחייהם של חצי מיליון המתיישבים היהודים, שכידוע לא באים למינהל טוב בעיניים, ולהעביר את הטיפול בהם ישירות למשרדי הממשלה, ובמקביל להותיר בידי המינהל את הטיפול בערביי יו"ש, על פי הכלל שאימץ בנט: "דין תושבי יו"ש כדין אזרחי ישראל."

בנט, מודע לאופק הקצר של כהונתו כשר הביטחון, נכנס לתפקיד, לפי בקשתו, ללא צרמוניות רשמיות: לא מיסדר כבוד של חיילי הקריה, לא תרועת חצוצרות, לא לחיצות ידיים טקסיות של היוצא והנכנס. ישר לעבודה התובענית ורבת האחריות, שהכניסה אותו, מאוד זמנית, לנעליו של נתניהו.

על אף כל המיגבלות, מבחינת בנט זהו הישג עצום. אף שברגע שתקום ממשלה חדשה, בראשות נתניהו או גנץ, ייפרד בנט מהקומה ה-14, הוא בכל מקרה יוכל לרשום שורה נוספת בביוגרפיה שלו: שר הביטחון.

האם שווה היה לבנט ליטול את המשימה הכל-כך קצרת מועד? ושנית, מה היה כל כך דחוף לנתניהו להעניק לבנט את התפקיד מס' 2 בממשלה הזמנית, תוך התעלמותו מן האיבה הכבושה, ארוכת הימים, השוררת בין השניים, לרבות תפיסתו את בנט כאחראי לפלונטר הפוליטי שנמשך כבר 8 חודשים ויותר, מאז יצא להרפתקה, שבדיעבד הוכחה הזויה, של פרישה מהבית היהודי לימין החדש, שכישלונו פעמיים חולל את הסיחרור הפוליטי המתמשך?

מבחינת בנט, חשוב היה לו להיכנס למשרד הביטחון. כבר דיברנו על השורה הנוספת בביוגרפיה הפוליטית שלו. ויש לו גם הזדמנות לעמעם את כישלונותיו הפוליטיים במועדי א' ו-ב'. וגם לפעול ברוח העיקרון הפוליטי מס' 1 שהנחיל אריאל שרון לבאים אחריו: הפוליטיקה היא גלגל ענק פוליטי – פעם אתה למעלה ופעם למטה, אבל סיכוייך לשרוד ולהעפיל שוב, קיימים רק כשאתה על הגלגל. רקורד של שר ביטחון הוא מתכון מצויין להגיע, כנראה מתוך הליכוד, אל פיסגת הגלגל הפוליטי.

השאלה השנייה: מה דחוף היה לנתניהו למנות את שנוא נפשו למישרה הרמה, מובילה אותנו לסוג של טפיחה עצמית על שכם.

מסתבר שיועציו של נתניהו נדהמו לקרוא את "חדשות בן עזר" 1491, בו המלצתי למנהיגי הציונות הדתית לפרוש מגוש ה-55 ולחבור לגנץ, מפני שהגוש שבראשות נתניהו, ליצמן ודרעי, לא ייטיב עם הציונות הדתית ומאווייה, ומפני שגנץ ויעלון לא יהיו גרועים יותר מבחינתה מנתניהו ודרעי.

נתניהו, שועל פוליטי ותיק, הבין שעריקת 3 ח"כי הימין החדש לחיקו של גנץ, תסמן עבורו את קץ הקריירה הפוליטית. סוף עידן בלפור. די היה בחשש המצמית הזה לכפות על נתניהו להעניק לבנט חיבוק עמוק. אבל זמני. כשרק יוכל – הוא שוב יבעט באחוריו.

זוהי, חברים, הפוליטיקה.

מנחם רהט

* * *

אנחנו משתתפים בצערו של בני גנץ החכם, שלאחר הרצח המיותר של הצדיק הפלסטיני בהא אבו אל-עטא משכונת סג'עייה בידי ממשלת-המעבר של נתניהו – נכזבה תוחלתו להקים עם הצדיק ליברמן ממשלת-מיעוט בתמיכה-מבחוץ של הרשימה המשותפת בשנאת ישראל!

* * *

ד"ר ארנה גולן

שומעים את העולם, רואים וחווים אותו

ושירים בנפש מתהווים. להביא בחוויה הפנימית סדר ומשמעות

על ספר שיריה של ענת גרי-לקריף

"שומעים את צעדיך"

הוצאת "חדרים", מהדורה ראשונה 2014, שנייה – יוני 2018.

צילום העטיפה ושערי המדורים – מעשה ידי המשוררת.

מאלף לראות איך בספר השירים המיוחד הזה כבר ההקדשה שבראשו, כמו שמו, מכוונים  אל משמעות יסוד המפעמת בשירים ומהווה להם בסיס שלא נאמר במפורש. זו אף עדות עקיפה לתפיסת עולם אינטגרלית של המשוררת, שיש בה נאמנות עצמית, ועל כן היא גם קובעת את התבניות המבניות  של השירים ואת לשונם.

"שומעים את צעדיך" קרוי הספר, על פי כותרתו של שיר ההספד המרגש, הכלול במדור  ששיריו נכתבו לזיכרו של סרן ניר לקריף ז"ל, בן אחיו של בעלה, שנפל באסון המסוק בהרי הקרפטים שברומניה ביולי 2010.

כבר בכותרת טמונה הרגישות והפתיחות לזולת ולאהוב עליך עד שאפילו זה שנפל ואיננו – נותר כחי בחווייה הפנימית שלך, ואת  כמו שומעת את צעדיו ורואה אותו והתחושה כל כך ודאית עד שדומה לך שכולם "שומעים" ו"רואים".

רגישות כזאת קיימת גם לסובב את הדוברת בעולם הטבע והמראות, ואף זה יהווה מאפיין מרכזי בשירי הספר כולו. בנוסף, משתמעת כבר מן הכותרת תפיסת החיים והאירועים החיצוניים והנפשיים הקורים בהם – כהליכה סמלית בדרך בעלת שלבים. הליכה זו נחשפת בשירים רבים כמורכבת מתהליך ששלבים  ניגודיים, שחיוב או שלילה בהם, קושי וסבל או שמחה והקלה בהם, והם פוגשים זה את זה או לעיתים באים ברצף. על כן, התבנית של תקבולת ניגודית תהיה מרכזית וחשובה כשם שתוצגנה אפשרויות שונות של חוויות, רגשות ואירועים בשיר האחד.

המעניין הוא, שלרוב, עם סיום, מתהווה או נרמז שמץ של תקווה, נחמה או הקלה. מכל זה משתמעת כאמור מרכזיותם של החושים הפתוחים לקלוט את ההווייה, את הנוף, הים, הרוח והגלים, או את הרחוב ובני האדם, והכורח לבטא את החווייה המתעוררת מן המיפגש ולהבינה ולהביא בה סדר. על כן בשירים רבים כל החושים פתוחים לקלוט את שניתן לראות, לחוש, לשמוע, לגעת ולהריח את כל המצוי בדרך החיים. ועם זאת, ולא פחות מכך, לא פעם החושים והנקלט בהם מהווים אמצעי למבע הפנימי והם כעין מטען סימלי, הבא לבטא באופן ישיר או מטאפורי את העולם הפנימי הגועש.

 בשיר "שומעים את צעדיך", כאמור, הפנייה אל ניר המת היא מתוך תחושה שהוא נותר בעולמה, ולא רק בעולמה שלה, כחי. היא ממש שומעת את צעדיו כשהוא הולך בכל "גרם מדרגות", גם "רואים את זיו פניך ואת מבטך" כי אתה בליבנו תמיד כמו היית מהלך בינינו, היא דוברת מליבה הכואב, "ואיך אפשר מזה להתעורר?"

אמנם, לבסוף הכרח להכיר בכך שקולו נדם ומבטו קפא ונחמה אין, אבל "אי אפשר מזה להירגע," והשיר כולו מרחף בין ההכרה במציאות לבין ההשתקעות באשלייה. אבל סיום כזה ללא נחמה אינו מאפיין את רוב שירי הספר, שהרי כל  שירי המדור  הם שירי אבל על הנופל. אבל כמו ברוב השירים, התהליך תחילתו בהפניית כל החושים והתודעה אל הזולת והעולם, ואז, מתוך ההתמודדות עם הפתיחות, צומחת השירה – ולא מתוך התכנסות  וסגירות ב"אני". עם זאת, לגביה  דווקא מתוך פתיחות זו אפשר לבטא את האישי והכמוס ביותר.

גם בהקדשת הספר ניכרת תחושת יסוד זו. הריהו מוקדש בתודה "לכל אהוביי," לאימה היקרה, "לארנון אישי ובחירתי האחת," גם לשלושה ילדיה שהם "יצירתי המושלמת ביותר." ועל מה התודה? "על הליכתכם עימי בנתיב שאני מסמנת ועל תמיכתכם בי לאורך הדרך שבחרתי לעבור." כאן, בנוסף לתפיסת החיים כדרך רבת שלבים ובחירות, מתבררת גם מרכזיותה של המשפחה, כמו גם חשיבות המימוש העצמי שלה-עצמה בתוכה של מערכת זו.

זהו ספר בוגר ששיריו באים להתמודד עם "הדרך" ורשמיה, וזה משפיע בהכרח גם על התבניות הפרוזודיות שבהן מתארגנים השירים. שהרי המבע השירי מכוון לחוש ולקלוט ולהבין את שמתארע בחוץ ובפנים. אי לכך מתחייב להכניס סדר כלשהו במבע השירי עצמו ולא ייתכן כי יהיה פרוע ופרוץ. וכיוון שהתבונה עתידה להתגלות כאפשרות האחת לאחוז בקרני הרגש והסערה הפנימית ולהביא בהם סדר כלשהו, יהיו אף התבניות של המבע סדורות לרוב. הכיצד? במשקל סדיר למדי, בדרך כלל אם כי לא תמיד, ועם גיוונים מרובים, כמו  גם בחריזות חלקיות ,שאף הן לא בהכרח יהיו סדירות אך הן משוות לשירים רבים  כבר במראה החיצוני של הפרישה על הדף ובקריאה ראשונית סדר ואירגון.

עם זאת,  קריאה בתשומת לב תחשוף ותגלה את הסער הנפשי שהפך מרוסן, או את ההתרגשות וההתפעלות שהפכו מרוסנות בכוח המבע השירי, החותר להבין ולקלוט את המתרחש בפנים.

שירים ממדור "שירי הזמן" (102-119) עשויים כצפוי להדגים זאת בבהירות. למשל, כותרתו של השיר הראשון היא, "המציאות היא הדבר הכי נהדר." האומנם כך? בתמימות? כמובן שלא, כי  זו היא  מסקנה של נחמה לאחר תהליך כאוב, המתואר בשני בתים בלבד המהווים שני שלבים ניגודיים ומסקנה אמיצה: תחילה "ראיתי אותך שזוף וגבוה," מושלם בכל המעלות כמו במראת קולנוע פנימית, אך כשהקסם פג היא נותרה לבד ועם הכאב המייסר. אלא שדווקא אז עלתה ההכרה כי ראיית המציאות כמות שהיא הרי זה "הדבר הכי נהדר."

וכך בשיר "בטרם", שבו מוצג הערב כמו היה יצור חי ובה בעת  גם כמסמל רגעים של קדרות ואיום בחיים. "בטרם חשיכה מוחלטת / אחזתי את הערב בכף ידי." היא דוברת, וניערתי אותו והתריתי בו שלא יהיה קשה. אבל אולי הוא לא הבין  וירדה חשיכה מוחלטת, באו שעות קשות ולילות של עצב ופחד ירדו. המעניין הוא  שאז מגיע השלב הניגודי שבו מסתמנת ומסתמלת תקווה, כאשר "שמש חדשה הפציעה" ומסקנה אופטימית רווית נחמה עולה – על פיה הלילה, המוחשי או הסמלי, ככל שיארך, בכל זאת הוא מנוצח.

אפילו בשיר רב הסמליות, "לילה אחד בלי גשם", שכולו קריאה חוזרת בזעקה ל"אתם" שאינם מזוהים במפורש: "הפסיקו את הגשם בחלונות שלכם / רק ללילה אחד תנו לי להיות חופשייה, לבד / בלי חובות" – הפסיקו ולו לשעה קלה ואפילו לדקה, ואחריה היא תגיד אם היא מוכנה ורוצה להמשיך להיות איתם – אפילו בשיר הזה, כשאין בו הכרעה סופית ו"הגשם" לא נפסק, התחושה היא שהתחינה תיענה, יינתן לה שחרור (ממי?)  – כנראה מחובות החיים ולזמן קצר, אך אז היא תשוב אל המערכת הקיימת (המשפחתית? החברתית? התעסוקתית?) – ואכן, קשיים לא חסרים בשירים, הם נרמזים בהם הרבה, אך לרוב מתרחשת קימה מחדש. כך שאפילו "הזקן", שבודק את עציציו, מתחייה עימם כמו חוזר אליו האביב ביום של שמש חורפית.

ומה כלול במדור הראשון ורב השירים, הקרוי בשם המחייב "פעימות הלב" (8-36)? נקדים ונאמר כי בשער המדור, מתחת לתמונת ציפור הדרור שצולמה על ידי המשוררת עצמה ונמצאה הולמת את שירי המדור,  מופיעים שני טורי השיר העזים ביותר בספר לטעמי:

"נושאת אותך כמו אות קין על לוח ליבי / ואתה כמו עיט עט על נשמתי."

אכן, לא ברור מיהו האתה, והשורות הללו אינן מתיישבות עם מילות ההקדשה, אבל כשהן ניתנות מתחת לצילום של ציפור שהיא שוחרת שלום ודרור, הרי הטורים הללו, המכים בקורא בעוצמה, זוכים למשמעות של סיום בנחמה.

ומהן "פעימות הלב"? מתברר שהחתירה למגע של לב בלב. כבר בשיר הראשון, שהמדור קרוי על שמו, נמסר במבע מטאפורי החיפוש הרוטט של מגע נשמות האנשים זו בזו, כשם שניכרת התבנית ההגותית המארגנת את תפיסת העולם ואת הרגש: "אנשים באים אל תוך חיינו / כמו נקישה של אצבע בזכוכית / אז אל חדרנו רעד מתגנב / בקצב המופלא של פעמות הלב" נאמר בבית הראשון.

ואמנם, כל התבניות הפרוזודיות –  הדיבור המכליל בלשון רבים, הבית בן 4 הטורים, המיקצב, החריזה המסורגת – כל אלה הן תבניות מרסנות ומארגנות הבאות להבין ולהביע את התהליך הנפשי. ומכיוון שאי אפשר לנסחו במושגים, רק המטאפורות עשויות למסור את הרגש. וכך משמשים למבע  לילה ויום, ערות וחלום, ים וגלים ומגדל אור למחפשים, ונסיעה אל הנפש עם מטען על הגב, ואנשים אפילו מרחפים וחוזרים על מנת לגעת בגוש האבן שנסדק עד ש"תפילה נוגעת מקצרת המרחק" – במילים אלו נחתם השיר, ונחמת-מה באה בסיומו של  השיר בן חמשת הבתים, שרק האמצעי שבהם, בשל מטאפורת הגלים שבו, פורע את מבנה ארבעה הטורים הסדורים.

למעשה, שיר זה מייצג את מרבית השירים במדור, אף שרובם אינם מתארגנים בבתים סדורים, כיוון שעיקרם תהייה והגות על "פעימות הלב" האישי, על מגעים בין אנשים, על התקרבות והיפרדות (למשל, "אוספת אנשים ושומטת אותם בעיקולי הדרכים / כעמי ותמי במעבה היער")  – על מירוץ החיים והשתנות העולם, הדרכים וההולכים. אף שנאמר כי את כל זה קובע "רק מה שיש לנו בפנים." עולה גם  התהייה מה היינו פעם ומה אני כיום. פעם – אשנבים פתוחים לעולם, והיום – גן נעול שאפילו מפתחו נעלם.

גם ניסיון כלול בהם להבין איך נולדים שיריה מתוך בחירת המבע, ומרשימות הן המטאפורות המביעות את החתירה להבנה והכללה. שירים מרגשים הם אלה המוקדשים לתהייה אמיצה על הזיקות הבין-אישיות שבין הדוברת לבין בני המשפחה, שכאמור לעיל, ההקדשה כבר רמזה למרכזיותם בעולמה.

בשירים הללו ממלא הטבע מקום מרכזי כמאגר של מטאפורות וסמלים, עתים תוך פיתוח של מטאפורה אחת לכלל עלילה שלמה ומרשימה. כך למשל בשירי הפרידה העזים מאביה ההולך ממנה והוא עטוף בשתיקתו, נמנע מלחשוף את המסתתר מאחורי "רעלת המסתור" או התיאור העז של חוסר היכולת להיפרד כשהמיתר האחוז במיתר משמש מנוף מטאפורי לתיאור הקשר העדין אך החזק ביניהם. בדומה לכך, הים והגלים משמשים להבעת תהיותיה על חייו של האב אל מול שתיקותיו.

שירים מוקדשים גם לאם ולגעגועיה, לסבתא השוקעת בזיקנה ונשמתה כבר עייפה ובודדה, ושירים מעטים אך מעניינים לאהבות עבר. בולט גם שיר על מפגש מורכב של החברים שהיו פעם "בלילה קיבוצי", ועז הוא השיר על "אובדן", המביע כאב של אישה (חברה?) שעברה תהליך מייסר של הפלה טבעית ונותרה ללא יכולת ללדת עוד.

במדור "מסע אל הים" (עמ' 37-49), לעומת זאת, מתקיים מסע אל הים בשלבים שונים של החיים (אולי משום שהמחברת ילידת קריית ביאליק) והשירים מתמקדים ב"אני" ובהתרחשויות הנפשיות שמתחוללות בה בילדות, בהתבגרות ובבגרות מתוקף העמידה אל מול הים או אל מול אי –  ממשיים ובה בעת גם מטאפוריים. עיתים הן מפליגות אל הכללות או שהמימד המטאפורי ההופך סמלי. אבל ראוי לציון מיוחד השיר "בית לבן" כיוון שנושאו למעשה הוא המשפחה ודווקא של הורי בעלה, מזל ומשה לקריף, כאשר לובנו של הבית מסמל את פתיחותו ואת הטבע הזורם בו עד שליבו נפתח. חוף הים הסמוך אף הוא לבן והכול מאפשר לה "להיות מי שאני," כשהירח זורח מקצף הים (שהרי שניהם לבנים). שיר כזה בהכרח יהיה סדור גם מבחינה פרוזודית אף כי לא בשלמות, כרמז לחשיבותו של הגיוון באותה פתיחות.

ולפני סיום ראוי לחזור אל המדור שעל שמו קרוי הספר, כיוון שיש בשירי ההספד שבו מאפיין ייחודי. אין אלה שירי זיכרון אופייניים, שתכליתם לפאר את מעלותיו ומעשיו הטובים של ההולך מאיתנו. אמנם אישיותו יוצאת הדופן של ניר לקריף ז"ל היא בחינת הנחת היסוד המובלעת בכל שיר, אך המבע השירי מוקדש לכאבם של אוהביו, לסבלם הכבד על נפילתו באסון, אלא שדווקא מתוך כך מצטיירים מעלתו וגודל האובדן. המשוררת עצמה אומרת בסיום השיר "אבן מול הים" ותוך הליכה בבית-העלמין הצבאי ולמראה "האבנים המלבינות" והשמות החרוטים עליהן, כי לזה שלנו "אי אפשר להניח ללכת" כי "עוד לא אמרנו כלום / והכל כבר נאמר" (עמ' 53). השירים מביעים את חוסר היכולת להינתק ממנו, מן האישיות האהובה והקרובה, והוא מוסיף להיות כחי עבורם כשהם קולטים אותו בכל חושיהם. וכיוון שהכאב כה גדול, הכרח לבטאו ולארגנו במבע שירי, שאם לא כן הכאב "יפוצץ" מבפנים, וכך נולדו שירי ההספד, חלקם מתוך הטמעת כאב האחרים.

בשיר אחר היא מתארת, בלשון זכר כמדומה, את רגשות דודו, בעלה, שהוא לו "כאור" שנותר והוא זועק אליו, חש כמו היה חי בסרט ומתחנן שיחזור. שירים קורעי לב אחרים מעלים את הכאב בביקור חוזר בבית-העלמין וכיצד שמו עולה בכל שיחה, כי הוא, ניר, נולד בקיץ, התחתן בקיץ ונהרג בקיץ ואז חושך ירד על העולם.

ונסיים בעיון קצרצר בשירים ארספואטיים אחדים, שבהם מבקשת הדוברת להבין את הכורח הפנימי לכתוב שירה. כך, למשל, בשיר "לבחור" שבראשית הספר, עולה תהייה פרדוקסלית על הצורך הפנימי לבחור את המילים, להביע בהן את הצלילים, לגעת בזולת, לתת למילים משמעות דווקא אילמת, ולבחור בכוחן שוב את "האמת שלנו".

לעומת זאת, בשיר "הרווח שבין המילים" (עמ' 90), הרווח הזה מוצב כעיקרו של השיר ולא המילים,  כיון שניתן להכניס בו את כל "השאר". אכן, "בראשית נבראו המילים" אך יש בהן סוגים שונים, מגדירות, מפורשות, מפוצצות ועוד, ולכן עיקר הוא  הרווח שיאפשר לבטא את שאי אפשר להטמיע בהן.

לכאן  מתקשרת השאלה – מה זה להיות אישה (משוררת), ומטאפורות מן הטבע מסייעות להתמודד עם השאלה. כי המילים כשלו מלהגדיר. פעם זה להיות גבוה כגלדיולה ופעם עמוק כתהום, פעם כמים ופעם כצלילים, אבל המהות היא להיות כמו "טיפות קטנות באהבה" שמרוות את האדמה, שהיא – כך אנחנו מבינים – בסיס הכול. אי לכך, נבחר השיר הקצר, הקרוי גם הוא בשם "פעימות הלב", להופיע על העטיפה האחורית, שגם בה, כמו בעטיפה הקדמית, מופיע צילום הים הגועש ולידו בחול סימני צעדים, ונאמר בו כי "מילים הן הדרך המחברת בין בני אדם" אך הן גם "חוצות את הגבול / שבין פעימות הלב" של ה"אני" עצמו. ואז נשמעים כהד צעדיו של הנופל.

ולסיכום: הרי זו שירה החותרת להבנת "האני" ולמבע כמעט בלתי אפשרי במילים של הבנה זו, וכך דווקא ליצור זיקות בין-אישיות, לקיים קשר  עם  אנשים, להיות "אשנבים פתוחים" לזולת. ולהגיע למגע עם אדם ועולם ולשמש פה למגע זה.

ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

הקוד האלבני

בימוי והפקה: יעל קציר. ישראל אלבניה / 2019

מדבר אלבנית, סרבית, איטלקית, גרמנית

תרגום לעברית

"הקוד האלבני" – מי שמע, מי מבין? מה פתאום סרט בהפקה משותפת עם אלבניה, ארץ מוסלמית נידחת קטנה, שלושה וחצי מיליון תושבים, בירכתי הבלקן?

לפי הסרט הדוקומנטרי המרתק "הקוד האלבני", שהושק לאחרונה בסינמטק, הקוד הזה הציל אלפי(!) יהודים בימי השואה.

הסרט פותח בביקורה של אני אלטרץ פרנסיס בכפר מרוחק באלבניה. עם שתי בנותיה באה מישראל להודות למשפחה האלבנית-מוסלמית שבמלחמת העולם השנייה הסתירה בביתה אותה ואת הוריה – והצילה את חייהם. פגישה ראשונה עם המצילים אחרי כשבעים שנה, מאז עלתה משפחת פרנסיס לישראל, לאחר שהסתיימה המלחמה. הלמות הלב, צחוק ודמע, חיבוקים עזים. אין בפי פרנסיס די מילים  לתאר את טוב ליבם של מארחיה. בעל הבית כבר איננו אך ישנה אלמנתו והילדים והקרובים. אחד בא ממרחקים לראות את הילדה היהודייה.

והסיפורים! איך השכן המוסלמי בעיירה האלבנית, בה חיתה המשפחה, בא אליהם ומודיע להם באישון לילה כי הגרמנים מתקרבים לעיירה ומבריח אותה, ילדה קטנה, ואת אביה ואימה דרך יערות וזאבים לכפר הנידח הזה הבטוח יחסית, לבית הזה, למשפחה המסכנת את חייה בהסתרת יהודים. משכנים אותם בקומה העליונה. כשבאים הקלגסים הנאצים לבית וחוקרים מי גר בקומה השנייה, משיבה בעלת הבית כי זאת משפחה מוסלמית, וכעדות למוסלמיותם מביאה מהקומה השנייה מסבחה, מחרוזת תפילה מוסלמית –ואיזה נס! החיילים מסתלקים.

בהצלת יהודים החלה אלבניה – המדינה המוסלמית היחידה באירופה – עוד בשנת 1934. כל הארצות נמנעו מקליטת יהודים אך קונסול אלבניה בברלין מנפיק אשרות כניסה לכל היהודים המחפשים מקלט מאימת הנאצים, לרוב תושבי גרמניה ואוסטריה. הם מתקבלים בסבר פנים יפות בארץ המוסלמית, שחלק מאזרחיה מוסלמים  שיעים. מעניקים להם שמות מוסלמיים. תעודות זיהוי אלבניות. הם מוצאים עבודה בשכר הוגן. יהודים מתחילים לזרום לאלבניה מהארצות השכנות. כולם מתקבלים. באפריל 1939 ועד ספטמבר 1943 – משתלטת גרמניה הנאצית על אלבניה. סכנת כלייה נשקפת ליהודים שזה מקרוב באו, וגם לקהילה היהודית הוותיקה שראשיתה בשנת 70 לספירה. אחרי חורבן בית שני הועברו שבויים יהודיים בספינות לאלבניה.

האלבנים מסרבים למסור לכובש הנאצי את שמות היהודים במדינה. הם ממשיכים להעניק חסות ליהודים, להעניק ליהודים תעודות רשמיות מזוייפות. מתחילים להסתיר יהודים בבתיהם תוך הסתכנות עצמית גדולה. מפשוטי עם עד לאנשי השלטון נותנים עזרה ומחבוא ליהודים. ראשי יישובים מודיעים לאלבנים מתי עומדים גרמנים לבוא לציד יהודים, ועליהם להיזהר במיוחד. כך התייחסו האלבנים לכל היהודים בארצם, חדשים כוותיקים.

גם באלבניה היו משתפי פעולה, בעידודו של המופתי הירושלמי חאג'  אמין אל חוסייני, הוסגרו 270 יהודים לנאצים, הם הוכנסו למחנה הסגר מקומי ונרצחו. אך משתפי הפעולה היוו חלק מזערי מהאוכלוסייה. רוב רובם של האלבנים הסתירו יהודים. אלבניה הינה המדינה היחידה שמיספר יהודיה בתום המלחמה היה גדול בהרבה ממספרם בתחילתה. בסוף המלחמה היו באלבניה 1,800 יהודים – פי שבעה ממספרם ב-1939, שהיה פחות מ-200 נפש. אחרי המלחמה שבו הפליטים לארצותיהם ובאלבניה נותרו 157 יהודים.

לא מעט סרטים דוקומנטריים ובידיוניים נעשו על זוועות הנאצים מזה ועל הצלת היהודים מזה. במאית "הקוד האלבני", יעל קציר עצמה, בתם של ציונה ופרופסור ארווין רבאו, כבר יצרה סרט דוקומנטרי על השואה וההצלה: "אור בקצה המגף". אולם סרטה "הקוד האלבני" יחיד במינו, מתעד הצלת יהודים מהמקום הבלתי צפוי ביותר, מצד אומה מוסלמית. דבר ממש לא יאומן לישראלים.

מה גרם לתושבי מדינה בלקנית-מוסלמית נידחת זו בקצה אירופה לסכן את חייהם בעבור יהודים?

הכול הודות לקוד האלבני המוסרי ה"בֶּסָה" – שמשמעותה "קיום הבטחה". זו שבועת הכבוד שנשבע כל אלבני לפני האלוהים לפתוח את ביתו לכל נרדף בלי להתחשב בדתו ובגזעו ולהגן עליו בחירוף נפש. הבסה גרמה שיהודי אלבניה, יוגוסלביה וגם מקדוניה לא נשלחו למחנות ההשמדה. [אהוד: למיטב ידיעתי זה לא נכון!]

 87 אלבנים זכו בתואר "חסידי אומות העולם". אחיו של האלבני הראשון שזכה לתואר זה סיפרו כי הוריהם היו מוסלמים אדוקים שהאמינו כי כל דפיקה בדלת היא ברכה מאלוהים. אביהם סירב לקבל את הכסף שהציעו לו הפליטים שהסתיר, ונהג לומר שהנאצים יוכלו לרצוח את היהודים שהסתיר בביתו רק אחרי שיהרגו תחילה את בני משפחתו.

ואיך קרה שהיחס הבלתי רגיל הזה מצד מדינה מוסלמית נשכח למעשה, ועד להקרנת "הקוד האלבני" כמעט ולא ידענו דבר על אלבניה כמצילת יהודים?

מיד אחרי המלחמה, כשנתגלו הזוועות וגם מעשי ההצלה, ודאי דווח על העזרה ההומאנית של האלבנים. היא מתועדת ב"יד ושם" אבל שום אנדרטה או מפעל ציבורי לא קמו לזכר גיבורי ההצלה הזאת. לא חזרו להזכיר אותה. עד שבא הסרט המרטיט והחשוב הזה, "הקוד האלבני", שעשתה יעל קציר, והעלה פרק עלום למדי בהיסטוריה היהודית. מרבית הישראלים – ודאי גם מרבית היהודים בכלל – שומעים עליו לראשונה, אחרי דור וחצי של שיכחה, שיכחה אולי משום שהצלה זו נעדרה כל "יחסי ציבור". אולי משום שקשה לישראלים להבליט הכרת טובה למדינה מוסלמית, כשסביבנו מדינות מוסלמיות הרוצות להשמידנו. ואולי משום שאלבניה אינה מזכירה את ההצלה מחשש לתגובת המדינות המוסלמיות, ושמא משום שאלבניה טרם נותקה כליל מתקופת היותה מדינה דיקטטורית עם קומוניזם משלה. בועה מנותקת מהעולם.

יצאתי מהסרט עם דמעה בעין. לא בגלל הרשע הנאצי. עליו כמעט כבר אי אפשר יותר לדמוע. אלא בגלל החסד ששופע "הקוד האלבני". בגלל מה שלא יאומן – הצלת יהודים  בידי מדינה מוסלמית.

ביקור ביוגוסלביה ובאלבניה, 1970

בשנת 1970 ביקרנו, בעלי ירוחם לוריא ז"ל ואני, בסרביה, קרואטיה ומקדוניה. כולן נכללו  אז במדינת יוגוסלביה של אז – יוגוסלביה (ארץ הסלאבים הדרומית), ושלט במדינה ביד רמה המרשל יוסיפ טיטו. כבר אז דובר כי סוף שלטונו של טיטו יהיה גם סופה של יוגוסלביה, וכל אחת משלוש המדינות המרכיבות אותה תהיה מדינה לעצמה.

ביקרנו בבלגרד בירת יוגוסלביה, בבלד על מעיינותיה ושדות המים שלה. בכניסה לבלד היתה תלוייה כרזת ענק: "תייר שיתארח אצלנו ולא יוכל לטייל בגלל גשם שוטף יקבל את כספו בחזרה." עיסקה בטוחה למלונאים: היה זה חודש אוגוסט ומסתבר שבסרביה כמו בישראל אין גשם בקיץ...

ביקרנו בסרייבו, שם נרצח יורש העצר ההבסבורגי ופרצה מלחמת העולם הראשונה. בדוברובניק, מהערים היפות באירופה ובלי ספק היפה מכל הערים הצלבניות. זה היה אין סוף ימים לפני "משחקי הכס" ולפני מבול התיירים. עלינו בנחת במדרגת לבית הכנסת בקומה השנייה. יהודי קשיש פתח לכבודנו את בית הכנסת. הוא השמש והגבאי ונציג הקהילה גם יחד. אין בעיר אפילו מניין יהודים. כולם או שנספו במלחמה או שעזבו לישראל ולאמריקה. רק בראש השנה ובפסח באים תיירים לתפילה. הוא ואחיו (דומני אח תאום) הם הגברים היהודיים היחידים בעיר. כבר בני למעלה משמונים. מה יהיה גורל בית הכנסת אינו יודע..

חשבתי, כמה טוב שיהודים עולים לארץ, ועם זאת צר היה לי על בית הכנסת העזוב. סבא-רבא שלי מצד אימי, גרשון אטינגון, הקים ב-1905על אדמתו בית כנסת חב"ד בפתח תקווה, ברחוב גוטמן, מראשוני בתי הכנסת של חב"ד בארץ – והוא פעיל עד היום. חשתי צביטה בלב נוכח בית הכסת העזוב ושיוויתי נלגדי את היהודים שנועדו והתפללו כאן עטופי טליתות והומתו ונשרפו והושמדו.

המשכנו למקדוניה שרובה מוסלמית. בארוחת הבוקר במלון התעניין המלצר מאיזה ארץ אנחנו. לשמע ישראל קרא בשמחה: "כמה אני אוהב את נאצר!"

כשהעמדנו אותו על טעותו הצטדק: "ישראל... מצרים... הכול אותו דבר!"

יצאנו מהארוחה והשגחנו בהודעה במלון: "בשעה ארבע יתקיים סיור באוטובוס לטירנה שבאלבניה."

נרשמנו מיד. זה היה לפני השלום עם מצרים. לנושאי דרכון ישראלי לא היה כל  סיכוי לסייר בארץ מוסלמית. והנה מזדמן לנו סיור חד-פעמי כזה שאולי לעולם לא יחזור, לארץ לא נודעת, מוסלמית, קומוניסטית, סגורה ומסוגרת, המקורבת לסין. חששנו מבעיות עקב מוצאנו אך הרישום עבר בשלום.

נסענו לטירנה. הים האדריאטי מימיננו ולשמאלנו הרים ובראשם מתנוסס באותיות ענק של סיד לבן על סלעים: "הוג'ה" – הטירן העריץ של אלבניה.

הגענו לטירנה. עיר הבירה נתגלתה כעיירה מנומנמת. האוטובוס שלנו היה כלי הרכב היחיד. לא אוטובוסים ולא מכוניות. אפשר לקפל רגליים, להתיישב באמצע הכביש ולקרוא ספר. בתים חד-קומתיים נושנים מחוקי צבע.

אנו מועברים ישר למוזיאון הלאומי. גם מראהו עלוב כשל שאר המבנים, אבל הוא עוטר בדגלים ועליהם דמות נשר.

"לארץ שלנו קוראים שצ'ופריה, ארץ הנשרים. ארץ של גיבורים!" מסביר באנגלית מורה-הדרך שהוצמד לנו, בחור צעיר, כהה עור.

במוזיאון יש בסך הכול ארבעה חדרים לא גדולים. נסיים אותו מהר ונראה קצת מנופה של הארץ. אבל המדריך בוער בהתלהבות פטריוטית. מתעכב ארוכות ליד כל צילום, מסמך וחפץ, מסביר בפרטי פרטים: "זה הגיבור הדגול של אלבניה... וזה הגנרל שלא היה כמותו... וזה הוגה הדעות האדיר..."

על איש מהם לא שמענו וגם איננו מעוניינים לשמוע, והוא מדבר ומדבר בלי לפסוח על שום מוצג. כבר הקפנו את כל המוזיאון, כבר חשבנו שאנחנו משוחררים מכלא הדברת – ואז פתח האלבני הגא בארצו בהרצאה על הקומוניזם של ברית המועצות ועל הקומוניזם הסיני ועל הקומוניזם האלבני השונה משניהם. מה השוני לא הבנוו ולא הסתקרנו להבין – והמדריך אינו מרפה מלהרביץ את תורתו עד שהאחרון מקבוצתנו עולה לאוטובוס בחזרה ליוגוסלביה. אנחנו ממוטטים. זה זה טיול? זו שטיפת מוח

הסרט "הקוד האלבני" נוצר בשנת 2019 ונפתח בצילומי רחפן מטירנה של היום – רבי קומות, פארקים מרהיבים... אז, ב-1960, היתה טירנה שרוייה עדיין במאה ה-19, מדינה קומוניסטית סגורה ובודדה. אילו ידענו אז איך נהגה אותה אלבניה בתקופת השואה, היינו מגלים עניין בכל מסמך במוזיאון וחוזרים בהרגשה שביקרנו בארץ מופלאה שאנו חייבים לה תודה.

תקוה וינשטוק

אהוד: אינני מבין על מה החגיגה הפרו-אלבנית הזו סביב תקופת השואה, חגיגה שנראית לי כסילוף ההיסטוריה.

הנה סיכום קצר של הדברים הידועים לכול, לפי ויקיפדיה: ב-1942 ציפה [המופתי חג אמין] אל-חוסייני כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה, יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל. בנסיבות אלו הוא פעל להקמת צבא ערבי-מוסלמי שיסייע לגרמניה, שחייליו יהיו מתנדבים מהמזרח התיכון, עריקים ושבויים מהצבא הבריטי ומוסלמים מבוסניה ואלבניה. בעזרת אנטה פאבליץ' הקרואטי, הוא גייס מיספר רב של לוחמים מוסלמים ביוגוסלביה, באלבניה ובבולגריה, שאורגנו ביחידות אס אס מיוחדות ובתנועת "אלבניה החופשית". הוא ביקר את היחידות הללו לעיתים קרובות, התפלל איתם ועודד אותם במלחמה למען אללה. הוא תרם להקמתה של יחידת אס אס מקרב המוסלמים באלבניה, שסייעה אחר כך להשמיד את יהודי הבלקן. הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה – דיוויזיית אס אס הררית ה-13. הוא גם כתב פמפלט לחיילי הדיוויזיה הזו, בשם "אסלאם ויהדות". החוברת נפתחה במילים: "עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת." החוברת מסתיימת בציטוט מ"בוכארי-מוסלים" מאת אבו הוריירה, בן-לוויתו של הנביא מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשכל אילן, שמאחוריו יסתתר יהודי, יאמר למוסלמי: 'מאחורי נמצא יהודי, רצח אותו!'"

* * *

נעמן כהן

 (אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

ושוב טרור מעזה

דומה שמעולם במדינת ישראל מיום היווסדה, לא במלחמת השחרור, ומלחמת יום הכיפורים, לא היה כמצב הזה של שיתוק מוחלט של העיר תל אביב. וחצי מדינה, כפי שהצליח לגרום הארגון הזעיר של "הג'יהאד האיסלמי".

בזמן כתיבת הדברים טרם ידוע אם ההפרדה שישראל עשתה לראשונה בין החמאס לג'יהאד תצליח, אבל לטווח ארוך נטישת המדיניות הישראלית המטילה על החמאס כריבון את האחריות לכל מעשה טרור תביא ליצירת ארגוני טרור מטעם החמאס שהוא יתנער מהאחריות עליהם.

המצב הזה הוא תוצאה של מדיניות שגויה של שנים.

אני מתנצל בפני הקוראים על השיעמום לקרוא דברים שפרסמתי כבר פעמים רבות בכל מערכה נגד הטרור מעזה: כפארפראזה לשיר הילדים המפורסם: "הימים חולפים שנה עוברת, אבל הבעייה תמיד נשארת."

מבצע עד לניצחון

אין מנוס מלהודות, החמאס והגי'האד האיסלאמי הגבירו את יכולת ההרתעה שלהם. הם הכריזו שמטרתם להמאיס עלינו את החיים על מנת שנעזוב, ובמידה מסוימת הם מצליחים בכך.

על ישראל לאמץ את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonte  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח.

ניצחון בעזה פירושו סיכול והרתעה.

כדי לנצח לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר", גיליון 628):

יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם: מכל מקום בו נורים רקטה או פצמ"ר על ישראל, כדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות מיידית רצועת שטח של 4 ק"מ שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire, איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.

כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר את כל שטח וכל מנהרה ממנה נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס או הג'יהאד יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

יישום דוקטרינת דוריאל גם משחרר את ישראל מביקורת בינלאומית על פגיעה באזרחים. שכן החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים.

ראש החמאס בעזה: ''אנחנו אוהבים את המוות!"

מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, הכריז כי אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

יש לשים לב שמנהיגי החמאס אוהבים את המוות ומהללים את השהידים בפיתויי קבלת בתולות ובתולים, אבל רק לאנשיהם ולא לעצמם. הם עצמם אינם נהפכים לשהידים. לכן במקביל לדוקטרינת דוריאל יש להמשיך בסיכולים ממוקדים של הטרוריסטים.

מלחמת ששת החודשים

מנהיג חמאס ברצועת עזה יחיא סנוואר, איים בכנס של צעירי התנועה על ישראל: יש לנו מאות קילומטרים של מנהרות תת קרקעיות, אלפי טילי נ"ט מתקדמים מתוצרת עצמית ויכולת להפגיז את תל אביב במשך שישה חודשים רצופים. נהפוך את ערי ישראל לערי רפאים.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?119_5

אם לא ננקוט בדוקטרינת דוריאל זה יקרה.

קואליציה

חברת הכנסת עידה תומא סולימאן מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שהיא יוונית-נוצרית שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, מגינה על פעיל הג'יהאד האיסלמי בהא אבו אל עטא (הרוצה לרצוח גם אותה) ופונה ושואלת את בנימין גנץ: במי תמכת ברצח מתוכנן?

https://rotter.net/forum/scoops1/585557.shtml

איתה רצה בנימין גנץ להקים ממשלה?

קו בר-לב

חבר הכנסת ממפלגת העבודה עומר ברוצלבסקי-בר-לב מצטרף לתומא סולימאן בטענה שחיסולו של הג'יהאדיסט בהא אבו אל עטא הוא רק תכסיס של נתניהו למנוע ממשלה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

האם איתו רצה בנימין גנץ להקים ממשלה?

אורי הייטנר ועקרון ה"פיהרר פרינציפ" – עיקרון המנהיג.

אורי הייטנר קובע שאני מעוות במזיד, את השם פירר לשם פיהרר כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו ("חדשות בן עזר", 1492). זה פשוט מגוחך. כאילו בלי האות ה' פירר אינו "מנהיג".

אם כבר רוצה הייטנר לדייק במילת היידיש ל"מנהיג" עליו לכתוב "פיהרער".

הנה התרגום היידי המדויק ל"מנהיג" כפי שמופיע בוויקיפעדיע ביידיש: "פיהרער".

https://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%90%D7%9C%D7%A3_%D7%94%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%A2%D7%A8

בלי קשר אם הייטנר יכתוב "מנהיג" – פירר, פיהרר, או פיהרער, אחת החולות הגדולות של הדמוקרטיה הישראלית העכשווית, המצביעה על ניוונה היא הופעת מפלגות המיוסדות על בסיס עיקרון "הפיהרר פרינציפ" – עיקרון המנהיג. מפלגות ללא דמוקרטיה פנימית (אפילו לא "ועדה מסדרת" הזכורה לטובה או לשמצה מימי מפא"י).

למפלגות אלו אין כל אידיאולוגיה מלבד "הפיהרר פירנציפ":

1. מפלגת המנהיג איווט לובוביץ ליברמן.

מפלגת ליברמן היא המפלגה הוותיקה ביותר והדוגמה הבולטת ביותר למפלגה שאין לה כל ערכים, או אידיאולוגיה מלבד "ה"פיהרר פרינציפ" – עקרון המנהיג שרק לפיו יישק דבר. מפלגה זו מטרללת עכשיו את המדינה כולה.

שאר המפלגות הבנויות על עקרון "הפיהרר פרינציפ", הן בעצם רק רפליקות עלובות שלה.

2. מפלגת המנהיג יאיר למפל-לפיד.

3. מפלגת המנהיג בנימין גנץ.

4. מפלגת המנהיג משה סמולינסקי-יעלון.

אורי הייטנר, ברצותו לקושש ג'וב ממנהיגו סמולינסקי-יעלון (מה שלא צלח בידו בבחירות האחרונות) מקפיד לרצותו על ידי חזרה מתמדת על דף המסרים שלו, של הסתה נגד נתניהו, שבמסגרתה, כדי להשחירו – הוא אף מעלה את דמות "המנהיג" בגין שברח עם הקופה והפקיר את חניכיו למוות בשואה, שהחל בפוטש מזוין נגד המדינה, פקד על אנשיו לערוק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, וארגן אופנוענים לכיבוש והשתלטות על הכנסת בוויכוח על השילומים – כמופת לא פחות של "מנהיג שומר חוק". ולעזאזל האמת, העיקר המסר נגד נתניהו.

אני מאמין שריקוד ה"מה יופית" וליחוך הפנכה שלו ל"מנהיג" אכן יעזרו לו בסופו של דבר לקבל את מבוקשו, אבל עצם האפשרות הזו הקיימת במפלגות הבנויות על "עיקרון המנהיג" היא מזעזעת.

כל פוליטיקאי המצטרף למפלגה המבוססת על "עיקרון המנהיג" ואינו תובע את פירוקה והשתתתה על עקרונות דמוקרטיים – מהווה סכנה לדמוקרטיה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נוה קיץ"

ליעקב רבינוביץ

1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.5.1973

לפני 46 שנים

בימים אלה [1973] מלאו עשרים וחמש שנה למותו של יעקב רבינוביץ. הוא נולד ב-1875 בפולין ונהרג בתל-אביב, מפגיעת מכונית, ב-4.4.1948. הוא היה שתום-עין, ובשנים האחרונות לקתה ראייתו מאוד. מספרים עליו כי פגש פעם סופר ידוע, מידידיו הקרובים [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: "איך הולך?" – וענה לו הלה: "כמו שאתה רואה!"

את מראהו של רבינוביץ אני זוכר כמו בחלום רחוק של ימי ילדותי. כפוף קמעה, עדין מאוד ומדבר בשקט, ואחת מזגוגיות משקפיו שחורה. היה מבקר בבית ידידים בפתח-תקווה [משפחת בן-דוד], שביתם ניצב ממול לבית סבי יהודה בן עזר ראב ברחוב ביל"ו.

רבינוביץ ביקר לראשונה בארץ-ישראל ב-1905 ואת רשמי מסעו פירסם ב"השילוח". עד עלייתו לארץ, ב-1910, ישב באודיסה והיה יד-ימינו של אוסישקין. מ-1910 ועד 1923 ישב בפתח-תקווה, ומ-1923 ועד סוף ימיו – בתל-אביב. יחד עם ידידו הטוב אשר ברש הוציא את כתב-העת הספרותי "הדים" (1922), שרשם תקופה בתולדות הספרות הארץ-ישראלית.

ב-1929 הופיעו בהוצאת "מצפה" שני כרכי הרומאן שלו "נדודי עמשי השומר", סיפור רומאנטי על רקע ימי העלייה השנייה, המתרחש בפתח-תקווה, עין-גנים, תל-אביב הקטנה ומדבריות ערב. בעמשי השומר ניסה רבינוביץ לצייר דמות של צעיר בן-הארץ, שומר, היוצא אל המדבר לחפש את אחיו האגדיים, יהודי חייבר. ברומאן זה מקופלת כל הפרובלמאטיקה החברתית והלאומית של אותה תקופה.

אחד הגיבורים הצדדיים של הסיפור, יונוביץ, מופיע גם ברומאן "נוה קיץ", אשר נכתב ונדפס בשנת 1934, אך מבחינת זמן העלילה הוא קודם ל"נדודי עמשי השומר". רקעו של הרומאן הוא נוה-קיץ באודיסה בקיץ שלאחר הפרעות, כנראה בשנת 1905, ודומה שביונוביטש (כך הכתיב ב"נוה קיץ") מספר רבינוביץ במידה רבה על עצמו.

את "נוה קיץ" הקדיש רבינוביץ "לאשר ברש – הרֵע הטוב" (אגב, כמה מסופרינו היום הקדישו ספר לסופר מחבריהם?) – והסיפור: שלושה בחורים, יודיל טרוקר, יצחק יונוביטש וולקה וולפמן, מבלים קיץ אחד בנווה, לשפת הים, סמוך לאודיסה. אליהם מצטרף ברנובסקי, איש-סודו של עסקן ציוני חשוב, ומן-הסתם נגזר אותו עסקן מדמותו של אוסישקין, אשר רבינוביץ היה מקורב אליו באותה תקופה.

יודיל טרוקר הוא אלמן קל-דעת, רודף נשים ומבטיח הבטחות, ומיסודו – איש עצוב ומבולבל. יונוביטש הוא אברך בטלן ואובד עצות, ביישן ועילג בחיזוריו אחר בחורות. הללו שנפשו חפצה בהן לועגות לו ואינן שמות לב אליו, ואלה שחפצות בו נחלקות לשתי קטגוריות: בראשונות אינו מרגיש מפני ביישנותו הרבה, ומן האחרונות הוא נמלט ונפשו הרומאנטית סולדת מהן.

הדמות המעניינת ביותר בסיפור היא וולקה וולפמן. וולקה הוא ספק יהודי שמראהו כגוי רוסי, וספק גוי רוסי שנתאהב בחברת יהודים ונעשה אח להם. בנפשו הוא "איש-התחתית", כאילו יצא מיצירה של דוסטוייבסקי, באבל או גורקי. כולו מסתורין, שאינם נפתרים גם בסופו של הסיפור. בלילות הוא עסוק, ספק בענייני ההגנה העצמית היהודית, ספק בעסקי העולם התחתון של דייגי אודיסה ופרוצותיה. פה ממלל הוא וולקה ונפשו היולית ומורתחת. בסגנון-דיבורו ניסה רבינוביץ לתת בעברית דיבור עממי רוסי. מספר וולקה:

"היה לנו דיאקון ב'סלובודה' (פרבר), דיאקון ככל הדיאקונים ורק מגזע טאטארי. בתוך שתייה ניטשטש קצת זיכרונו והיה מוכרח לקרוא מתוך הספר. פעם השתכרו בלילה הוא ובנו הסמינריסט יחד, ולמחר לא יכלו למצוא את האבנגליון. תחב לו הבן תרגום של הקוראן. ומה אתם חושבים? הוא קרא מתוך הקוראן, והמוז'יקים והסוחרים והמוזגים השתחוו, התייפחו, הצטלבו, ורק איזה עירוני, שהיה כבר סקטאנט (בן-כת) – ובעלי הכתות-הדתיות החדשות הרי קוראים את כתבי-הקודש תמיד – הרגיש בדבר, ופנה לשכנו, לבלר של מכס-היין: 'מה הוא קורא שם? הרי אין זה כלל מן האבנגליון? בסרמן כזה!' (שם של גנאי למוסלמים).

"העמיד בו הלבלר זוג עיניים דוקרות: 'מה? אל תבלבל! דיאקון הוא ויודע מה לקרוא. חוצפה עירונית כזאת!' – כך קיבל השטונדיסט (שם הסקטאנטים החדשים בפי העם) את שלו. וכך יאה לו. אל יכניס את מגפיו לתוך חדר-שינה זר, בעל-ביתיות גסה כזאת!" (עמ' 36-37).

כך מספר וולקה לחבריו היהודים על אורחות הגויים. והנה הוא יושב עם שוטר רוסי, שוער בעל-שפם ושניים-שלושה גויים, ומספר להם בעיבוד קל סיפורים מן התורה:

"נוי (נח) מוזג יהודון היה, יהודון חשוב, בעל זקן לבן, עומד אל שולחן בית-מזיגתו ומוסך יין-שרף לאיכרי כפרו. והיה יין-שרף לנוי, 'סמירנובקה' מובחרת, עד כי סרו אליו כל האדונים: זקן-הכפר, וסופר-הוולוסט (המחוז הכפרי) וסוכן-האחוזה, והדיאקון שותה רק אצלו, ואפילו הנזירים מתגנבים דרך פשפש החצר מאחור שליד בור-הזבל וטועמים ממשקהו, ושמעו הגיע למרחקים – וכשהיה האלוהים-האב עצמו מטייל בפינה זו סר גם כן אל נוי, מיטיב ליבו בכוס קטנה, ומשוחח קצת עם יהודונו הטוב במילי-דעלמא.

"ויהי היום ויבוא אלוהים אל נוי וקרא לו חדר בחדר ויאמר: 'נוי ידידי! ודאי תדע כמה חביבים אתה ויין-השרף שלך הבלתי-מהול עליי בדור מי-שרף זה. ולכן שמע-נא: מאסתי במזייפי יין-אלוהיהם, אשר ימסכו מים נרפשים על מזבחי בתי-תפילותיי ואמרו: יין הוא, ולכן במים חטאו ובמים אלקם: הנני מביא עליהם מבול לשחת כל בשר. ובאהבתי אותך, ובחפצי לשתות כוס יין-שרף נקי בלתי-מהול גם בימי מבול-המים ההם, לכן זה דברי אליך, נוי בני: עשה לך תיבה ובאת אל תוכה, אתה ובניך ואשתך ונשי-בניך; ואת פרותיך, תרנגולותיך ואווזיך --- וגם את החזיר תביא פנימה, גם הוא יציר כפיי, אף כי אתם היהודונים אינכם אוכלים אותו. אוכל הן לא יחסר לו אצלכם, הרי לא יהיה לכם שדה לזבל. והעיקר: זכור נא להכין יין-שרף מהמין המפולפל שאני אוהב, אל תשכח! זהו עניין לשנה שלמה." (עמ' 157-158), וכך ממשיך וולקה ומתאר את כל פרשת המבול עד למעשה חם, שגילה את ערוות נח אביו השיכור ונעשה עבד-עבדים לאחיו.

אבל בשיחת אינטליגנטים יהודיים צעירים על מגרעותיה של רוסיה לעומת ארצות המערב, מתגלה פן נוסף של וולקה: "ופה התפרץ וולקה והמטיר אש  וגפרית על המערב הרקוב ועל שווייץ הבעל-ביתית המלוקקת, וזרק מרה גם ביהודי המערב התגרנים והאינטליגנטים התלושים, ודיבר על רוסיה-האם ועל כישרונותיה, על ספרותה הגדולה שאין כמוה ועל המוזיקה שלה המרעידה לב ונפש, על המוז'יק  הנושא בעול ועל החייל, על בחורותיה הבריאות והתאוותניות ועל בחוריה עם ה'הרמושקה', וגם את יחפי-גורקי הזכיר. 'את רוסיה לא תמדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין,' אומר המשל ההמוני. והוא הגיע לידי אכסטזה, פני הגוי שלו, שערותיו השמנות, שהבריקו לאור פנס, חולצתו הרקומה, מגפיו הגבוהים, שיניו הגדולות והחורקות ודיבורו הקאצאפי – כל אלה בלטו עתה עד להחריד. כל היושבים נשתתקו, גם מתחת חדלו קולות הצחוק והלחישות של הנוער בין העצים. ובגמרו פתאום באופן בלתי-צפוי: 'אנו מתגוללים ברפת-חזירים ומסריחים בעטרן ואך רפת-חזירינו חביבה עלינו מכל ארמון, ועטרננו מכל או-די-קולון,' – נדהמו השומעים. פניו היו עתה סגורים, וארשת מוזרה רבצה עליהם, ספק התרגשות ספק אירוניה כבדה. קמה דממה מוזרה ומעיקה ואחריה לחש. אלא כשיודיל, אשר לא ראה פניו באותו רגע, התפרץ פתאום בצחוק רווה: 'מוחל, מוחל אני לך את רפת-החזירים עם העטרן לנצח-נצחים ועם ברכת-האם יחד!' – נחלק פתאם הקהל מסביב, חלק רטן בהתמרמרות וחלק התפרץ בצחוק כרעם, והקהל נדהם עוד יותר בקום וולקה ובהתפרצו פתאום אל המדרגות ולמטה ביריקה, בצחוק ובצריחה משונה: 'אידיוט!' – ונעלם בחשיכה אשר מתחת. – 'מפיסתופל!' זרקה אחריו נערה אחת נרגזת קריאת-רעדה." (עמ' 76-77).

"הקורא הצעיר שלנו עתה שואל," אומר רבינוביץ באחרית-דבר לספרו, שנכתבה ביום י"ג אב תרצ"ד [1934], "מה לנו ולאלה שם? תן לו את הארץ והרגע, – האתמול, השלשום – מה לו ולהם? אין הוא בוש להודות לעצמו: אדרבא, מתגאה הוא בהרגשה זו. ההיסטוריה מתחילה עימו, עם דורו, עם סוגו ובמקומו כרגע."

ובאמת, נוה-הקיץ של וולקה, יודיל טרוקר ויונוביטש נראה כמעשייה כה רחוקה, כה אגדית, ואלמלא דמותו החיונית של וולקה, היה הסיפור כולו משתכשך במי-אפסיים של דברנות ציונית וסנטימנטאלית מגומגמת של תועי-עולם יהודים צעירים. צריך להתאמץ לא מעט כדי למצוא את הקסם הגנוז בספר זה. רבינוביץ כאילו צפה כבר, בצער, את גורל סיפורו בעיני דור קוראים שנולד בארץ.

* יעקב רבינוביץ: "נוה-קיץ". סיפור. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"ד. 1934. 265 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק תשעה-עשר

הנישואים עם הדסה

הדסה היתה אלמנה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

היתה לה בת קטנה, מנישואיה לבעלה הראשון, שאותו הרגו לילה אחד שודדים ערבים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה, אני חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר שכאשר עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. וכשנולד בנו-בכורו, הוא דודי – מנחם-שלמה, כבר היה יהודה רחוק וזר לה. – ממני, המלביה"ד]. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר! בגיליון 1489 הסבירה לי בנדלה יפה מאוד את האבולוציה, בה השביחו המוטציות את פרי העץ, אך גם לאחר הערתי בגיליון 1490, היא לא ידעה להסביר את אופן היווצרותו של המעטה הקשיח לזרע הפרי, אשר מגן על הזרע ומאפשר לו לעבור בשלום לאורך מערכת העיכול של בעל החיים ... אבל אל נא תתעצבי, בנדלה יקרה! אין, ככל הידוע לי, איש בעולם שיכול לסבר את האוזן בסוגייה מן הסוג הזה!..

יואל נץ

* יעלה זאבי: שלום אהוד. לידיעת נעמן כהן, ערל הלב, בתגובה לציטוט שהביא אורי הייטנר – וכאן מתוך הדף של בית התפוצות:

"פירר. לשם משפחה זה קיימים מספר הסברים שונים. פירר הוא מונח ביידיש שפירושו 'מדריך'/'מנהיג', אבל גם 'עגלון'. על פי הסבר אחד, פירר כשם משפחה נגזר מעיסוק או משלח-יד.

"במאה ה-20 פירר מתועד כשם משפחה יהודי עם משה פירר, סוחר מהעיירה איזביצה לובלסקי אשר נולד בעיירה ז'ילקובקה, פולין, בשנת 1903, ונרצח במחנה ההשמדה הנאצי באושוויץ בשנת 1942, ועם שיבה טאובליב לבית פירר, ילידת העיירה רוזוואדוב, פולין, בשנת 1887, אשר נפטרה בברוקלין, ניו-יורק, בשנת 1972.

"אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה היהודי כוללים את הרב אברהם אלימלך פיריר, יו"ר ומקים אגודת 'עזרה למרפא', חתן פרס ישראל לשנת ה'תשנ"ז עבור תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינת ישראל."

והציטוט מאורי הייטנר:  "'מעורר חלחלה – נעמן כהן: הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו).' שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו 'פיהרר'. אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו. נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר."

* לאחרונה שמענו שאישה התגרשה מבעלה בגלל שלוש סיבות:

א. כשהוא פורס לחם, הוא משאיר פירורים על השיש.

ב. כשהוא חותך פלחי צנונית בצלחת, זה חורק וחורץ את הזיגוג.

ג. כשהוא משתין בעמידה, מוצאים טיפות על הרצפה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל