פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1494

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תש"ף, 18.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבַּע מְאוֹת וַחֲמִּשִׁים שָׁנָה לְמוֹתָהּ שֶׁל דּוֹנָה גְרַצְיָה. // יצחק הילמן: מצרים אשמה. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 13.11.19. // אמיר לוי: "הפרקליטות עושה ניסויים בחוק עבור חיסול פוליטי, והציבור מבין ומתעורר." // אורי הייטנר: 1. הרע במיעוטו. 2. צרור הערות 17.11.19. // הלל פריש: הג'יהאד האסלאמי חשף שוב את המלכוד של חמאס בעזה. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ו. מלחמת המפרץ – איזה כיף... // משה גרנות: בין עובדות לבידיון. על ספרה של אידה צורית "העלמה והמשורר". // יצחק שויגר: תפילת מחילה. // נעמן כהן: מבצע חגורה שחורה תפנית אסטרטגית שלילית. // אהוד בן עזר: "פרדסים מספרים" ליצחק רוקח, 1970. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 9.10.1970 לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: "מצאנו מים והם מתוקים!" – מתוך פרק ברומאן "המושבה שלי", 2000, שחלקו נכתב בהשראת הסיפור של יצחק רוקח. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק עשרים. עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּע מְאוֹת וַחֲמִּשִׁים שָׁנָה

לְמוֹתָהּ שֶׁל דּוֹנָה גְרַצְיָה

זֶה קָרָה כְּמוֹ נֵס מַדְהִים לִפְנֵי חֲמֵשׁ מְאוֹת שָׁנָה,

זֶה קָרָה כְּמוֹ פְּרִיחָתָהּ הַמֻּפְלָאָה שֶׁל שׁוֹשַׁנָּה

הַצּוֹמַחַת בֵּין קוֹצֶיהָ שֶׁל אֵימַת יָגוֹן אִלֵּם

וְזוֹקֶפֶת כְּגִבְעוֹל אֶת קוֹמָתוֹ שֶׁל עַם שָׁלֵם.

זֶה קָרָה כְּשֶׁרַק הִפְצִיעַ שְׁבִיב תִּקְוָה בְּלֵב נֶחְרָד

שֶׁל אַלְפֵי הָאֲנוּסִים מִפּוֹרְטוּגָל וּמִסְּפָרַד

שֶׁנִּצְּלוּ מִצִּפָּרְנֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, כִּפְדוּיִים

מִשְּׂרֵפַת מוֹקְדֵי הָאֵשׁ וּמַרְתְּפֵי הָעִנּוּיִים.

הִיא נוֹלְדָה בֵּין אֲנוּסִים שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ הָיוּ נוֹצְרִים

אַךְ שָׁמְרוּ תָּמִיד אֶת סוֹד יַהֲדוּתָם בַּמִּסְתָּרִים.

הִיא נִשְּׂאָה בְּגִיל י"ח לְדוֹן פְרַנְסִיסְקוֹ מִלִּיסְבּוֹן

וְגִלְּתָּה כִּשְׁרוֹן פִינַנְסִי שֶׁמֵּעַל לְכָל חֶשְׁבּוֹן

וְאַחַר מוֹתוֹ הָיְתָה שֻׁתֶּפֶת-עֵסֶק מְְְְְְְנֻּסָה

בְּשִׁבְתָּהּ בְּאַנְטְוֶרְפֶּן לִדְיֶגוֹ שֶׁהָיָה גִּיסָהּ

וְנִרְדַּף בִּידֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה וּכְשֶׁמֵּת גַּם הוּא

הִיא עָבְרָה לְאִיסְטַנְבּוּל הָרְחוֹקָה שֶׁבָּהּ שָׁמְעוּ

הַשּׁוּלְטָן, הוּא סוּלֵימָן הַמְּפֹאָר, וְכָל שָׂרָיו

עַל אוֹתָהּ יְהוּדִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָה הוֹן וְיֶדַע רָב

שֶׁאוֹתָם כָּל שַׂר-אוֹצָר בְּהִשְׁתָּאוּת הָיָה מַזְכִּיר

וְעַל כֵּן גַּם הַשּׂוּלְטָן אוֹתָהּ הִכִּיר וְגַם הוֹקִיר.

הִיא הִצִּיעָה בְּמַפְתִּיעַ כִּתְרוּפָה לְעַם כּוֹאֵב

חוֹף-מִפְלָט לְכָל שׁוֹחֵר-מִקְלָט וּפַת לְכָל רָעֵב,

הִיא נָתְנָה מַתָּן בַּסֵּתֶר וּתְרוּמוֹת בְּלִי סוֹף חִלְּקָה

וְגַם בְּלִי שַׁרְבִיט וָכֶּתֶר הִיא הָיְתָה תָּמִיד מַלְכָּה.

הִיא קָדְמָה בְּאֹרַח מִיסְטִי בְּחֶשְׁכַת עוֹלָם יָשָׁן 

לָעִדָּן הַפֶמִינִיסְטִי בּוֹ זוֹקְפוֹת נָשִׁים רֹאשָׁן,

הִיא הוֹכִיחָה כִּי אִשִָּׁה, גַם אִם הִיא בַּת לְעַם נִרְדָּף,

מְסֻגֶּלֶת בַּהִיסְטוֹרְיָה לְהַשְׁאִיר חוֹתָם עַל דַּף

וְחָלְמָה וְגַם קִדְּמָה חֲלוֹם פַנְטַסְטִי שֶׁהִקְדִּים

בְּשָׁנִים רַבּוֹת אֶת הֶרְצְל וּ"מְדִינַת הַיְּהוּדִים"

כְּשֶׁקִּבְּלָה מִן הָאִימְפֶּרְיָה הַתּוּרְכִּית אֶת הַקְּרֶדִיט

לְהָקִים לָנוּ בִּטְבֶרְיָה טֶרִיטוֹרְיָה יְהוּדִית.

אֲבָל אַף אִם לֹא הִסְפִּיקָה לְמַמֵּשׁ אֶת הַחֲלוֹם

אֶת תּוֹלְדוֹת עַמָּהּ הִדְבִּיקָה בִּתְשׁוּקָה זוֹ עַד הֲלוֹם

וְשִׁמְּשָׁה מוֹפֵת גַּם לָנוּ בִּנְחִישׁוּת דּוֹמָה לִלְחֹם 

וְלָכֵן כַּיּוֹם כֻּלָּנוּ מַזְכִּירִים אוֹתָהּ בְּחֹם.

דוֹנָה גְרַאצְיָה, דוֹנָה גְרַאצְיָה,

אַתְּ הוֹפַעְתּ בְּלִי הַזְמָנָה

וְהָיִית מַמָּשׁ סֶנְסַצְיָה

שֶׁהִקְדִּימָה אֶת זְמַנָּהּ

כִּי בִּקַּשְׁתּ חֵרוּת לָקַחַת

לְעַמֵּךְ מִגְּזָר אָיֹם

שֶׁל גָּלוּת – וּמִשּׁוּם כָּךְ אַתְּ

לֹא נִשְכַּחַת עַד הַיּוֹם.

יוסי גמזו

* * *

יצחק הילמן

מצרים אשמה

עכשיו מסתבר, שהג'יהאד האיסלמי ברצועה איננו אירגון שולי, אלא שותף מלא לחמאס. לג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה יש צבא של כעשרת אלפים לוחמים וכמיספר הזה, לפי שעה, גם של טילים ורקטות, נוסף על מאות מרגמות. האירגון הזה אינו מנהל את החיים האזרחיים ברצועה, אבל הוא כוח טרור, בעוצמה די דומה לחמאס, והוא ממומן כרגע ע"י איראן ובמידה רבה נשמע להוראותיה.

לשם השוואה, לחמאס יש יותר לוחמים, אי שם בסביבת שלושים אלף, אבל מבחינת כוחו הרקטי, הג'יהדא משתווה לו, וייתכן מאוד שאף עולה עליו.

זה אומר, שאם הג'יהאד מחליט שלא להפסיק את האש, הרי הוא מסוגל לנהל מול ישראל חמישים ימי לחימה. בסבירות גבוהה, וכדי לא לאבד את יוקרתו ברחוב העזתי, היה גם יריבו, החמאס, מצטרף למערכה. במקרה כזה, כוח האש של שני האירגונים הטרוריסטיים יחד, מספיק למאה ימי לחימה. נכון שישראל היתה מפעילה נגדם  את כל חיל האוויר שלה, אבל התוצאה היתה כמה מאות מחבלים הרוגים ועוד כמה עשרות בניינים הרוסים. מצד שני, ישראל היתה ניזוקה מאוד מהבחינה הכלכלית, עם נזקים של עשרות מיליארדי שקלים. כידוע, אנחנו בגירעון גדול גם ללא מלחמה. התוצאה היתה ירידה בדירוג האשראי והחמרת מצבה הכלכלי של המדינה. אם מלחמה בדרום, הייתה גוררת גם מלחמה בצפון, מה שבהחלט ייתכן, אנחנו בבעייה לא פשוטה.

אחרי 50 או 100 ימי לחימה, וסיוט לכל העורף הישראלי, מעוטף עזה ועד לתל אביב ואולי אף צפונה משם, ואחרי הרוגים ופצועים ונפגעי הלם רבים – היינו חוזרים בדיוק לנקודת ההתחלה.

מי שגרם ליצירת כל הבעייה, זה המאגר הרקטי האדיר שנבנה שם בעשור האחרון, בחסותה של מצרים. המצרים הם שהתירו להכניס לרצועה, בין במעברים ובין במנהרות, לכל הפחות כתריסר מכונות עיבוד-שבבי מטיפוס סי. אנ. סי. – מכונות אלה הן תשתית הייצור של כל הרקטות. המכונות האלה מסוגלות לייצר חלקי מתכת מדוייקים בסדרות גדולות. מכונות אלה המופעלות 24/7, אפילו עם גנרטורים, ומסוגלות לייצר בכל שנה אלף רקטות. ההבדל כידוע בין הרקטות לטילים, הוא במנגנון הניווט. לטילים יש מנגנון כזה, לרקטות אין. מנגנוני הניווט הם פשוטים יחסית, וניתן לייצרם בכל בית. את הרכיבים האלקטרוניים ניתן לייבא למצריים מיפן, דרום קוריאה וסין, ומשם להבריחם בקלות לרצועה. חומרי נפץ אפשר לייצר מחומרים חקלאיים, המוכנסים בכל יום לרצועה, כדשן חקלאי.

את המכונות הגדולות האלה אסור היה לתת להכניס לרצועה. משעה שהמצרים התעקשו שמדובר בציוד אזרחי ולא צבאי, נפתח השער לגיהינום. ישראל היתה צריכה להתנגד להכנסת המכונות האלה לרצועה, עד כדי איום בפיצוץ הסכם השלום עם מצרים, אם המצרים יעשו זאת, אבל כאן היתה הפשלה, ולא עשו זאת.

בכך הניחו המצרים את היסודות לתעשייה הצבאית החמאסית והג'יהדיסטית. אין כבר צורך בספינות נוסח ה"קארין", עם אלפי רקטות, הכול ניתן לייצר ברצועה, כולל את חומרי הנפץ, כי החומרים הם חומרים אזרחיים. את המכונות מיקמו העזתים, מן הסתם, מתחת לבתי חולים או בתי ספר, כדי שאם הם ייפגעו בהפצצות, יהרגו גם עשרות אזרחים. מאחר וישראל לא תתקוף מתקנים כאלה – הרי התעשיה הזאת מוגנת.

מצרים היא שבנתה את התשתית הזאת בידיעה צלולה, שההתעצמות הצבאית של שני האירגונים תוביל את ישראל, בסופו של דבר, לכיבוש הרצועה. למרות שאוכלוסייתה של רצועת עזה, היא ממוצא מצרי, ואת זה אפשר לבדוק על ידי בדיקות די. אן. איי, פשוטות, מצרים אינה מעוניינת לשלוט עליה. הסיבה לכך היא שהחמאס הוא שלוחה של ה"אחים המוסלמים", תנועה שהוצאה אל מחוץ לחוק במצרים. הגי'האד, שהוא שיעי, אף הוא בעייתי, בהיותו תנועה אנטי מצרית תחת חסות איראנית. שותפיו האידיאולוגיים הם אנשי דעא"ש  בסיני, בהם לוחם הצבא המצרי, ללא הצלחה יתרה.

מצרים מעדיפה שכל האוכלוסייה המסוכנת הזאת, מבחינתה, תתרכז בעזה, במעין מחנה הסגר גדול, ובלבד שהיא לא תהיה בעליו. מצרים גם לא תתרגש אם הרשות הפלסטינית או מדינה פלסטינית שתקום, תחזור לשלוט ברצועה, בין שתהיה פת"חית, חמאסית, או ג'יהאדיסטית. מבחינתה של מצרים, רשות או מדינה עויינת כזאת לישראל, רק תחליש את ישראל אבל לא תזיק במיוחד למצרים. 

המצב הנוכחי ברצועה הוא מצב ביניים והוא לא יוכל להימשך לעד. האש מן הסתם תתחדש, תחת עילה זו או אחרת, וישראל תיאלץ בסופו של דבר להשתלט על כל הרצועה, כדי לפרוק את אירגוני המחבלים מנשקם. כיבוש הרצועה, לדעת מביני דבר, יימשך לכל היותר ימים ספורים, אבל טיהור הרצועה מאמצעי הלחימה שנאגרו בה, עלול להימשך שנה ויותר. תוך כדי, יהיה בשטח כנראה גם טרור פעיל, בדיוק כמו שקרה לכוחות האמריקאים בעיראק.

במקרה של השתלטות ישראלית על רצועת עזה, יהיה צורך "לקצר" את הרצועה בעשרה קילומטרים, כך שבשום פנים לא יהיה גבול יבשתי בינה לבין סיני. צעד זה יתבקש, כדי למנוע הברחות נשק. כעת כבר ברור, לאור לקחי העבר, שאין די ב"ציר פילדלפי" ברוחב של שלוש מאות מטרים. יהיה צורך בחיץ של עשרה קילומטרים. אם החיץ הזה ייושב ביישובים ישראליים, זו כבר החלטת ממשלה, אבל החיץ מחוייב, לכל הפחות מהבחינה הצבאית.

אשר לעתידה של הרצועה, בניגוד לעתיד יהודה ושומרון, אסור בשום פנים ואופן לחבר את הרצועה ליהודה ושומרון. אחרי השיקום שהיא תעבור , בעזרת הקהילה הבינלאומית, יהיה צורך באחד מן השניים: לספחה למצרים או לקיים בה שם שלטון נאמנות של האו"ם, עד שיוכרע גורלה לטווח הארוך. בכל מצב, השליטה הביטחונית ברצועה תהיה ישראלית.

אכן, הברירות שעומדות בפניה של ישראל ברצועה הן כאב ראש רציני, אבל למרות הכול חייבים לבחור פתרון שהוא הרע במיעוטו. פתרון כזה איננו כולל סיפוח לישראל. ישראל אינה זקוקה לשני מיליון ערבים, בנוסף לשני מיליון ערביי יהודה ושומרון. זו תהיה, כפי הנראה, מדינה זעירה, מעין אמירות, בשליטה ביטחונית ישראלית ובמימון של קטאר או של קבוצת מדינות –  שתזרים לשם כסף. אם יהיה איתם שקט, הם יוכלו לעבוד בישראל, ולא, המצב רק יילך ויחמיר, בגלל האבטלה. פיתרון אידיאלי אי אפשר להשיג, רק פיתרון שהוא הרע במיעוטו.

יצחק הילמן

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 13.11.19

13.11.19. יום רביעי. נמשך יום המלחמה השני בדרום הארץ. מאות רקטות נורות לעבר היישובים האזרחיים שלנו וזה בסדר בעיני העולם שאינו מזדעק על כך – כי אנחנו הרי הכובשים והאשמים ודם אזרחינו הפקר – אבל אוי ואבוי לנו אם בתגובה נהרוג ילד או אישה פלסטיניים!

הצביעות חוגגת. ורק אנשים מוזרים כמו הנשיא טראמפ תומכים בנו אבל אותו שונאים בארה"ב ומנסים להפילו באמצעים משפטיים כמו ששונאים כאן את ביבי ומנסים להפילו באותם אמצעים.

* * *

אמיר לוי

"הפרקליטות עושה ניסויים בחוק עבור חיסול פוליטי, והציבור מבין ומתעורר."

מתוך אתר  "מידה", 10/11/2019

העיתונאי הוותיק אלי ציפורי בשיחה עם "מידה" על הסערות סביב מערכת המשפט: "הפקידים הפכו למפלגת צללים בישראל בעזרת התקשורת שמתגייסת להגן עליהם."

עוד שבוע סוער עבר על מערכת המשפט ועל התקשורת הישראלית, שהחל עם חשיפתו של עמית סגל מתמלילי חקירת עד המדינה ניר חפץ, ונמשך עם הסערה סביב נאומו של השר אוחנה בכנסת שחשף חלק מהפרטים על תרגילי החקירה הפסולים שערכה המשטרה. בסוף השבוע במיוחד נשפכו הררי מילים באולפני הטלוויזיה נגד סגל ואוחנה, דווקא מצד הכתבים והפרשנים שכביכול אמורים לבקר את מערכת המשפט אך בפועל התגייסו להגנתה ולתקיפה של המבקרים. מי שמכיר היטב את מערכת היחסים בין התקשורת לפרקליטות ולמשטרה הוא העיתונאי הוותיק אלי ציפורי, שבשיחה עם "מידה" מספק מבט מבפנים על הפרשות האחרונות."

"אני אומר את דעתי במשך חודשים ארוכים, יש פה בבירור ניסיון פוטש שחברו לו גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק וגורמים בכירים בתקשורת הישראלית," הוא פותח ומסביר: "מדובר בניסיון להפיכה שלטונית שאותו מובילים משפטנים באמצעות תקדימים משפטיים, יחד עם ייצור של תודעה כוזבת מצד אנשי התקשורת." לדברי ציפורי, ההתקפה על סגל מצד עמיתיו בערוצים אחרים היא "רק הוכחה נוספת לכך שבמקום להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה, חברי החונטה הפכו  לכלבי התקיפה של המשטרה והפרקליטות."

מה עומד מאחורי ההתקפות האלה?

"עמית סגל חשף מעשה עברייני ולא-חוקי שעשתה המשטרה עם תרגילי החקירה נגד ניר חפץ, מעשים שהיו ידועים לכתבי המשפט מזה כחודשיים אבל הם לא עשו עם זה דבר. אנחנו זוכרים במקרה של אפי נוה איך התקשורת דרשה לחשוף את שמות המעורבים ואפילו עודדה פריצה לטלפונים, כביכול בשם זכות הציבור לדעת. עכשיו הם טוענים פתאום שצריך להגן על הפרטיות של חפץ, אבל ברור שזה שטויות. הם פשוט רצו להגן על הפרקליטות והמשטרה כי ידעו שפרסום כזה יזיק להן מאוד ויפגע ביחסים הטובים עם הכתבים. כלומר, כל עוד העניין משרת את האינטרסים הפוליטיים של התקשורת – אז היא תתמוך במעשים עבריינים ואפילו תנסה לטייח אותם תוך שהיא מסרסת כל ניסיון לביקורת. זאת הסיבה האמיתית להתקפה על עמית סגל."

מדוע דווקא במקרה הזה הוצא מיד צו איסור פרסום, לעומת מאות הדלפות אחרות?

"בתקופה הנוכחית של הרשתות החברתיות, צווי איסור פרסום הפכו לדבר מגוחך. כמעט הכול דולף ברשת בדרך כזו או אחרת ורוב האנשים כבר מכירים את מרבית הפרטים. במקרה הזה ברור שסחטו עד מדינה באמצעות תרגיל פסול, וזה דבר שהציבור חייב לדעת וחייב להתפרסם. במשטרה פשוט ניסו לחסום את זכות הציבור לדעת, בזמן שהערוצים האחרים פירסמו פתאום במקביל הדלפות אחרות כדי לייצר בכוח תמונה מעוותת של המציאות ולהסיט את האש מהפעולות הבעייתיות של המשטרה. זה רק משקף את ההיסטריה שהם נמצאים בה."

מה דעתך על הצעת שר המשפטים אוחנה לערוך בדיקות פוליגרף לאנשי הפרקליטות?

"אנשי הפרקליטות ומשרד המשפטים טוענים כל הזמן שהם פועלים ביושר וללא משוא פנים. אם זה באמת כך אז לא אמורה להיות להם בעיה לעשות פוליגרף כפי שהציע השר. אנשים ישרים לא אמורים לפחד מבדיקת פוליגרף. ראינו מקרים בעבר כמו זה של הפרקליטה גלאט-ברקוביץ' שהודתה שהדליפה נגד ראש הממשלה שרון ממניעים פוליטיים. כולם מבינים שיש עננה כבדה מעל ראשם של בכירי הפרקליטות, אז במקום להמשיך ולהפיץ סיסמאות בתקשורת, בואו ותספרו את האמת לציבור שאותו אתם אמורים לשרת."

ביום שישי אמנון אברמוביץ' אמר שהוא "מייעץ לנאשמים שלא לבקר את המשטרה והפרקליטות."

"זה שוב חלק מניסיון של החונטה התקשורתית לסרס כל דעה אחרת ולהלך אימים על מי שמותח ביקורת על הפרקליטות. מיד מנסים לצייר כל מבקר כמי שנגוע באינטרסים ולפזר הפחדות חסרות פשר על הרס הדמוקרטיה. במקום להקשיב לביקורת הם טומנים את הראש בחול והודפים אותה מיד, אבל לא ייתכן שיהיה גוף פקידותי שהוא מעל לכל ביקורת, ושי ניצן וליאת בן ארי אינם בני אלים, הם בסך הכול פקידים. כשהתקשורת מכפישה מיד את כל מי שמבקר אותם היא בעצם מכשירה את ההתנהלות הבעייתית שלהם כי יודעת שתמשיך לקבל עוד הדלפות, שהן בעצמן עבירה פלילית שצריך לחקור. יש פה השחתה גם של מערכת המשפט וגם של התקשורת. זה הרס הדמוקרטיה האמיתי בעיניי."

התעוררות בציבור

למרות התגייסות התקשורת, נראה שאמון הציבור במערכת המשפט מתרסק לשפל חדש. כפי הראה סקר "גלובס" המקיף מסוף השבוע, 44%  מהנשאלים דיווחו כי בשנה האחרונה ירד האמון שלהם במערכת המשפט, 43% דיווחו על מידת אמון נמוכה במשטרה, ורוב כמעט מוחלט סבור שהמערכת מנהלת אכיפה בררנית.

ציפורי מסכים עם הממצאים ומסביר כי מדובר במשבר העמוק ביותר אי-פעם והוא רק הולך ומחריף. "חלקים גדלים בציבור לא מאמינים למשטרה ולפרקליטות, לא מאמינים שהמערכת הזו מסוגלת לייצר צדק וסבורים שהיא חולה, כפי שהגדירה אותה השופטת גרסטל. זה קורה לא רק בגלל תיקי נתניהו אלא נובע גם מהתחושה של כל אזרח שנתקל במערכת בעצמו. הפרקליטות מסרבת לכל ביקורת, מגוננת על פרקליטים שסרחו ועסוקה ביחסי תן וקח עם התקשורת, ורואים את זה בתמלילי החקירות," הוא אומר.

לדברי ציפורי, המקרה של חפץ לא היה תקלה. "גם המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך וגם הפרקליטה המלווה ליאת בן ארי עצמו עין והכשירו את זה. הם הסתירו את הסיפור מהיועמ"ש במשך כשנה וחצי, ומנדלבליט שמע על כך לראשונה רק בשימוע של תיקי נתניהו. יתרה מכך, כפי שחשף נטעאל בנדל מ"הארץ" בסוף השבוע, העדות של האדם הנוסף הועברה לפרקליטי נתניהו בטעות וניסו להסתיר אותה גם מהם. במקרים אחרים אנשים הולכים לכלא על פעולות כאלה."

ובינתיים מביאים את אהוד אולמרט כפרשן לענייני שחיתות.

"זה עוד גול עצמי של התקשורת, שמוכיחה שאפשר לגייס כל אחד כדי לתקוף ראש הממשלה נתניהו. להזמין אדם שהורשע בעברות פליליות כדי להגן על טוהר המידות זה כשל חמור שחושף שוב את האג'נדה הפוליטית. גם הסיפור שסיכמו עם אולמרט מראש שלא ישאלו אותו על פרשות השחיתות שלו עצמו הוא מביך. הרי כל העניין בתיק 4000 הוא טענה ליחסי תן וקח בין תקשורת ופוליטיקאים, אבל אנחנו מדי ערב רואים על המסך שאלה הם כללי המשחק. מותחים ביקורת על נתניהו ויחסיו עם "וואלה", ומצד שני מקבלים תנאים לראיון מאולמרט ואהוד ברק? מה זה אם לא יחסי תן וקח?"

כחלק מהתעוררות הציבורית הנרחבת, החלו בשבועות האחרונים להתארגן הפגנות המוניות של פעילי המחנה הלאומי, שהביעו תמיכה בראש הממשלה וביקורת נוקבת על מערכת המשפט. ציפורי עצמו נשא דברים באחת מההפגנות בפתח-תקווה, והוא מספר על תחושות קשות מאוד בקרב הקהל.

"שוחחתי שם עם הרבה אנשים כועסים ומתוסכלים שהפנימו שיש בעייה עם מערכת החוק. לא מדובר בעדר של עיוורים כפי שמנסים להציג אותם, הם מכירים על בוריים את פרטי התיקים והחקירות ורבים מהם תוהים אם ככה מתנהלים בחקירות ראש ממשלה – מה יקרה לאזרח הפשוט? זו דרך אגב עוד דוגמה להטייה של התקשורת, שסיקרה את ההפגנות של אלדד יניב וחבריו בהרחבה, אבל כשהיום יוצאים אלפי אנשים בתמיכה בנתניהו ונגד המערכת זה כמעט לא מסוקר ומנסים להעלים את זה מהציבור."

ביום ד' הקרוב תתקיים הרצאה מיוחדת של אלי ציפורי ב"מייפל האוס" ברחוב ליליינבלום בתל-אביב, ובה יתאר בפירוט את מה שהוא מגדיר "תהליך תפירת התיקים בישראל." לדבריו, תהליך זה התחיל הרבה לפני פרשות נתניהו ושורשיו נטועים ב"אתוס הפנימי של הפרקליטות וקשר השתיקה." אלה, בנוסף ליחסים הקרובים עם התקשורת, מאפשרים לדברי ציפורי למערכת החוק להשתמש בהאשמות מעורפלות ובאיסוף מידע על נבחרי ציבור כ"כלי חיסול פוליטי" והפכו את הפרקליטות ל"מפלגת צללים בתוך הפוליטיקה הישראלית."

 ההרצאה תשודר בשידור חי גם בעמוד הפייסבוק של ציפורי.

אמיר לוי / אלי ציפורי

* * *

יש להדיח בהקדם את הנשיא טראמפ

אחרת הוא עוד עלול לזקוף לזכותו

את התמוטטות משטר הרשע של האייטולות

בעקבות ההפגנות ההמוניות החריגות האחרונות

על עליית מחירי הדלק*

שהתלקחו בזכות הסנקציות שלו על איראן!

* "ההפגנות באיראן החלו בסוף השבוע ברחבי המדינה בעקבות החלטת ממשלתו של חסן רוחאני לייקר את מחירי הדלק בכ-50% – מעשרת אלפים ריאל איראני (0.82 אגורות) לליטר ל-15 אלף ריאל איראני (1.24 שקלים) לליטר. במקביל הוחלט להקציב את הדלק ל-60 ליטרים לחודש לכל רכב פרטי. ... אלף בני אדם נעצרו בהפגנות ברחבי איראן: מאה בנקים הוצתו ושוטר נהרג." ["הארץ" באינטרנט. 17.11].

* * *

אורי הייטנר

1. הרע במיעוטו

"כחול לבן" סיימה את הבחירות בהישג משמעותי, אך לא בניצחון. אם לדבר במונחים צבאיים, היא הצליחה בקרב הבלימה אך כשלה בקרב ההבקעה.

ההצלחה בקרב הבלימה, הייתה סיכול המגמה של נתניהו – הקמת ממשלת חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותאפשר לו לחוקק חוקים שיקבעו את מעמדו כמי שעומד מעל החוק. זו הצלחה חשובה מאוד.

הכישלון בקרב ההבקעה, הוא בכך שכחול לבן אינה יכולה להקים ממשלה בהנהגתה – לא ממשלת אחדות בהובלתה ולא ממשלה צרה. הניצחון בקרב ההבקעה היה אפשרי. מה שנדרש כדי להשיגו, הוא להעביר את מצביעי הליכוד והימין "הרך" שנשארו בבית או הלכו לים, להצביע לכחול לבן בבחירות. כחול לבן כשלה בהחלטות שהרחיקו ממנה את הציבור שיכול היה לתת לה את השלטון – ברוטציה עם יאיר לפיד, בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", בשיתוף איימן עודה בהפגנה נגד השחיתות ועוד.

משלא השיגה את הניצחון המיוחל, אין בידי כחול לבן האפשרות לממש את ייעודה ולהקים ממשלה ציונית-ממלכתית-דמוקרטית, שתאחד את העם, תשקם את ההסכמה הלאומית הרחבה ותהווה משקל נגד למגמות הצנטריפוגליות של קרע הולך ומעמיק בעם ופילוגו לשני מחנות קיצוניים, הולכים ומקצינים.

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. אין לכחול לבן דרך לקיים את הבטחת הבחירות הזאת. הדרך היחידה לממשלת אחדות היא עם נתניהו. הברירה של כחול לבן היא להפר את הבטחתה להקים ממשלת אחדות או להפר את הבטחתה להקים ממשלה ללא נתניהו. מה עושים בבחירה בין האפשרויות הרעות הללו? פועלים בהתאם לאתוס העליון של כחול לבן: ישראל לפני הכול. כלומר, מה מחייב השיקול הלאומי.

פחות משבוע עד תום המנדט של גנץ להרכבת הממשלה, עומדות בפני כחול לבן שלוש אפשרויות גרועות מאוד:

א. ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

ב. ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.

ג. סיבוב בחירות שלישי.

ממשלת מיעוט – זו האופציה הגרועה מכול. היא פסולה מבחינה ערכית ופוליטית. כדי לקיים קואליציה יש צורך ברמה מינימלית של הסכמה. אין ולא יכולה להיות הסכמה כזאת בין מפלגה ציונית למפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה. אם מישהו היה זקוק לתזכורת, הוא קיבל אותה השבוע.

ממשלת אחדות – בעיקרון, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי והרצוי. ממשלת אחדות עם נתניהו בעייתית מאוד, לנוכח התנהלותו מאז הבחירות, נוכח הגברת המתקפה על מדינת החוק ובעיקר, לנוכח העובדה שכנראה בעוד שבועות אחדים יוגש נגדו כתב אישום.

סיבוב שלישי – המשך שיתוק המדינה בכל התחומים, בזבוז אדיר של כספים, שחיקה באמון הציבור בדמוקרטיה.

שלוש אפשרויות גרועות, אך אין אפשרות רביעית. יש לבחור בין שלושתן את הרע במיעוטו.

הייתי תומך בסיבוב שלישי, אילו הערכתי שיביא להכרעה כלשהי. אך כנראה שסיבוב שלישי יביא אותנו שוב בדיוק לאותה דילמה, כולל האופציה לסיבוב רביעי. כדי לשנות את התוצאה, על כחול לבן למשוך מיספר מנדטים מן הליכוד והימין הרך אליה. אבל אף אחד מהציבור לא יעבור לכחול לבן, כאשר הליכוד יציג מבוקר עד ערב את תמונת הניצחון שלו – גנץ בפגישת מו"מ עם עודה וטיבי. אם כך, עדיף לחתוך עכשיו. ולכן, על כחול לבן לבחור בין שתי האפשרויות האחרות.

כאמור, ממשלת מיעוט פסולה בעיניי באופן עקרוני. האופציה הזאת כוללת בתוכה גם את הרע בשתי האופציות האחרות. ממשלה כזאת תתרסק אחרי מטח הרקטות הראשון מעזה. כך, שנגיע מהר מאוד לבחירות. ובבחירות כאלו, הציבור יעניש את מי שהקים ממשלה כזו, ונתניהו ינצח בגדול עם קואליציית החסינות.

לכן, במצב שנוצר, מבין שלוש האפשרויות, הרע במיעוטו הוא ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. כחול לבן טעתה כאשר דחתה עד כה את מתווה הנשיא. היא ביזבזה זמן רב מדי על הפנטזיה ההזויה של ממשלת מיעוט. כעת, במעט הזמן שנותר, על כחול לבן לנהל מו"מ מהיר עם הליכוד, על הקמת ממשלת אחדות. ממשלת אחדות – לא בכל מחיר, לא כעלה תאנה לממשלת החסינות. במו"מ הזה יהיה על כחול לבן לחתור להישגים מקסימליים. אך יהיה עליה גם להתפשר.

2. צרור הערות 17.11.19

* ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

* סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות. כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותיכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האוייב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".

האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטאליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה. הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם – בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת-תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

* אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה היתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל היתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה היתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאוייב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאיתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

* צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא היתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

... ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

* החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השנייה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך. זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

* מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה, היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

* בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

* שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו היתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האוייב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

* תחתית החבית – אם מישהו חשב שלא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

* הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים. לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באוייב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת היתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות איתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה. קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסייה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

 הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן," המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני."

אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני," רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה... גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

* ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

* מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון!" – הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

* היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

* מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים. אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו. או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד. לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו."

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ. עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תוכניות תיירות בישראל, תוכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתוכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כיסאו של צ'רצ'יל).

* ביד הלשון: סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השנייה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור. הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השיח' יאסין." לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל." כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

אורי הייטנר

* * *

לשם מה צריכה הפרקליטות להגיש תיקי אישום נגד נתניהו? הרי מבול ההדלפות מטעמה כבר חרץ את דינו באמצעות הלינץ' התקשורתי שנערך לו! ומי השופט שיָהִין לזכּוֹתוֹ!

* * *

הלל פריש

הג'יהאד האסלאמי חשף שוב את המלכוד של חמאס בעזה

מתוך אתר "מידה", 14/11/2019

האינטרס של חמאס היא רגיעה שתשמר את כוחו ברצועה ותשפר את תנאי החיים, אך הוא אינו יכול לרסן לחלוטין את הג'יהאד כיוון שגם הוא תלוי באיראן

סבב הלחימה האחרון בעזה, שפרץ לאחר חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל-עטא בידי צה"ל בליל יום שני, מדגיש שוב את ההבדלים המהותיים שבין ארגון חמאס השולט ברצועה לבין הג'יהאד האסלאמי שמהווה את הכוח השני בעוצמתו בעזה. ההבדל החשוב ביותר הוא שלשני ארגוני הטרור יש מטרות אסטרטגיות שונות, לפחות מאז מבצע 'צוק איתן' ב-2014, שהיווה את סבב הלחימה העז ביותר בעזה נכון להיום.

בעוד בחמאס רואים שימוש באלימות כאמצעי להגדלת הסחר עם ישראל והבטחת המשך קבלת הכסף הקטארי (שתיהן במטרה לשפר את חיי תומכיהם בעזה), אנשי הג'יהאד האסלאמי שואפים לעימות מלא מול ישראל כחלק מהאסטרטגיה האיראנית להסיט את תשומת הלב מהתבססותה בסוריה בפרט ומשאיפות ההתפשטות שלה במזרח התיכון בכלל.

השוני במטרות האסטרטגיות משקף גם את ההבדלים בין המבנה הפוליטי והארגוני של שני הפלגים. החמאס, בתור תנועת המונים סונית המזוהה בבירור עם תנועת 'האחים המוסלמים', מרגיש בבית בחברה הסונית כמעט-לחלוטין של עזה, שרוב חבריה אדוקים מבחינה דתית ורעיונית. אם קיימים מוסלמים שיעיים בעזה, הרי שהם שומרים את אמונותיהם וטקסיהם היטב לעצמם. כל שיקול אסטרטגי של החמאס לוקח בחשבון את הבסיס העממי שלו, המורכב מעשרות אלפי גברים ונשים שפרנסתם תלויה בהמשך שליטת הארגון ברצועה. חמאס הוא גם הכוח הדומיננטי במוסדות ההשכלה הגבוהה בעזה, ארגוני העובדים ושאר ארגונים חברתיי.

במובן הזה, ישנו הבדל גדול בין חמאס לג'יהאד האסלאמי, ארגון הידוע בקשריו החזקים עם איראן ופועל למעשה ללא בסיס עממי. למרות שאנשיו זוכים להערכה על הקרבתם, רוב תושבי עזה חושדים בחברי הג'יהאד בהיותם שיעים במסווה, ויחסי האהבה-שנאה האלה בין רוב האוכלוסייה ברצועה לבין הג'יהאד הפכו למובהקים יותר ככל שהתעצמו הסכסוכים בין שיעים לסונים בסוריה, עיראק ותימן. זו גם הסיבה בגינה בכל מערכת בחירות בוועדי העובדים ובאוניברסיטאות, וגם בכל סקר דעת קהל בעשורים האחרונים, הג'יהאד האסלאמי זוכה לאחוזים בודדים של תמיכה בהשוואה לחמאס ולפת"ח.

דוגמה נוספת לפופולריות המוגבלת של הג'יהאד הייתה בעת הלווייתו של אבו אל-עטא, בה השתתפו כמה עשרות אנשים בלבד, אם כי כמובן יש לציין כי חלק מחברי הארגון היו באותה העת במסתור או בהכנות לירי רקטות לעבר ישראל. למרות הניסיון לצייר חזית מאוחדת באמצעות גופים כמו "חדר הפיקוד המשותף", הדגלים היחידים שהונפו בהלווייה היו אלה השחורים של הג'יהאד, שהתגלה שוב לא רק כארגון חסר פופולריות אלא גם כארגון מבודד.

מטרה משותפת

למרות שכל המאפיינים האלה פוגעים בזוהרו של הארגון, הוא נחשב כאמור למקורב מאוד לטהראן, שהתלות בה גדלה עוד יותר לאור התמיכה הדלה לה זוכה הג'יהאד מהעזתים. מצד שני, מצב זה מאפשר לו לפעול באופן בלעדי כגוף לוחם וללא הצורך לדאוג לרווחת האוכלוסייה ברצועה.

מצב זה מוכר כמובן גם לראשי החמאס, שיודעים היטב מי מפעיל את אנשי הג'יהאד, מה הסיבות שמאחורי פעילותו ומדוע היא נוגדת את האג'נדה הנוכחית של חמאס. יחד עם זאת, חמאס לא היה יכול להצטייר כמי שמפסיק מיד את ירי הרקטות של הג'יהאד לעבר ישראל, מכיוון שחיסול בכירים הוא קו אדום גם מבחינת החמאס, במיוחד כשהוא נעשה בתור פעולה מונעת ומפתיעה ולא כתגמול על מתקפת טרור.

ברמה העמוקה יותר, חמאס לא יכול לעצור לחלוטין את הג'יהאד האסלאמי אלא רק לרסן אותו, מכיוון שגם הוא זקוק לאיראן. שקיעתו של דאע"ש וחיסול מנהיגו אל-בגדדי חידדו עבור אנשי חמאס את העובדה שכוחו של ארגון טרור תלוי בכמות ובאיכות של בני-בריתו. לדאע"ש לא היו בני ברית ולכן הוא נעלם, ובחמאס לא יכולים להיות בררנים בעניין. רוב המדינות הסוניות מתנגדות לפעילות של חמאס (גם בשל זיהויו עם 'האחים המוסלמים'), וגם מדינה כמו טורקיה שמגלה אליו יחס אוהד עסוקה היום בצרות משלה בסוריה.

משמעות הדבר היא שלפחות בטווח הקצר לישראל ולחמאס יש אינטרס משותף: לשמור את סבב ההסלמה קצר ולא מדמם מדי. ישראל, משום שהיא מעוניינת להקדיש את מלוא תשומת הלב לאיום הגרעיני האיראני ולהתבססות של טהראן בגבולה, וחמאס משום שהוא מעוניין לשמר את כוחו בעזה ולדאוג לרווחת האוכלוסייה, או לפחות לרווחת בסיס התומכים שלו.

השאלה החשובה כמובן היא האם בתוך ערפל הקרב, שני הצדדים יהיו מסוגלים לשלוט על האירועים ולהשיג את המטרה המשותפת?

* פרופ' הלל פריש הוא מרצה למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניבריסטת בר-אילן, וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. המאמר התפרסם במסגרת סדרת 'מבט מבס"א' מבית מרכז בגין סאדאת.

* * *

בימת מופעי הספרות

שושנת פלאים

מופע ספרות מיצירות שאול טשרניחובסקי

שאול טשרניחובסקי השאיר אחריו יצירות ענק רבות, מהן מוכרות ומושרות בפי רבים, מהן פחות ידועות, יצירות בפרוזה ואפילו במחזה. מתוך העושר הגדול של יצירת טשרניחובסקי נטעם במופע ספרות זה מיצירות שהן בבחינת גילוי מחודש, ומן השירים המולחנים המוכרים: "אומרים ישנה ארץ", שושנת פלאים", "שחקי שחקי", "את אינך יודעת" ועוד

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: דן כנר, ד"ר עידו בסוק, תמר לבני, יואב יפת, האחים צנחני ועוד.

צוותא, יום שני, כ"ז בחשון תש"ף, 25 בנובמבר 2019, בשעה 20:30.

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

ובאתר צוותא: https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=6075

באדיבות: סנו ומשפחת לנדסברג \ משרד התרבות \

קרן יהושע רבינוביץ' לאמנות \ קרן ת"א יפו לפיתוח

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ו . מלחמת המפרץ – איזה כיף...

בתחילת שנת 1991 כל הארץ דיברה  על מלחמת המפרץ העומדת בפתח, וכל העם שם פניו אל החנויות  כדי להצטייד בגלילי-נייר דבק נגד טילים. גם דיצה קנתה כמה גלילים, והם שמורים אצלנו עד היום, כי לא הספקנו להדביקם על החלונות. יום לפני המועד המשוער בישרה לי אשתי, שהיא וחנה מוסינזון, החליטו ששתי המשפחות שלנו נוסעות להתמקם בבית שבניתי בכרמי יוסף עד יעבור זעם.

הנשים החליטו – אז נסענו.

שנתיים קודם לכן נפטרה אימה של דיצה, ואל החדר שיעדנו לה בכרמי יוסף, הכנסנו עכשיו את חנה ויגאל. אל שלושת החדרים של הקומה השנייה הכנסנו את הילדים, את אפי ועדנה, שהיתה אז בהריון בחדר אחד, ואת ימי, עם רנן וגילי הילדים של יגאל וחנה, בחדר השני, ואת אימא של חנה בשלישי. אורי עשה שריר, הודיע שהוא לא מפחד ממלחמות ונשאר בתל אביב.

בשעה שתיים בלילה צילצל הטלפון ואריאלה, חברה של דיצה שהתחתנה עם אמריקני, צילצלה מניו-יורק להודיע לנו שהתחילה המלחמה והעיראקים מפציצים את תל אביב עם טילים. שתי דקות לאחר מכן נשמעה אזעקה בכרמי יוסף וכל גיבורי הבית, ירדו  בריצה מבוהלת אל המקלט. היה לנו מקלט מרווח מאוד, כי  כאשר תיכננתי את הבית, אמרתי למהנדס יענקלה חי, מי שהיה איתי בהכשרה בפלמח, שאם כבר חייבים לבנות מקלט, שיתכנן אותו בגודל של חדר שאוכל להשתמש בו כמחסן, או פינת נגרות. עתה הסתבר כי עשיתי בחוכמה וכולנו התרווחנו על מזרנים שפיזרתי על רצפת המקלט.

מי שצילצל אלי למחרת בבוקר היה אורי בני, שהודיע לי שאם אני במקרה מגיע לתל-אביב שאבוא לקחת אותו עם החברה התורנית שלו לכרמי יוסף, כי הפחדנית הזאת לא מוכנה לרדת ולהתחבא מתחת למיטה כשהטילים מתחילים ליפול.

כמובן שנסעתי לתל- אביב והבאתי את השניים אלינו, אורי עלה עם 'הפחדנית' לקומה השנייה, גירש את שלושת הילדים, שיתמקמו במסדרון רחב הידיים, והוא השתלט יחד איתה של החדר השלישי.

ביום השלישי לתחילת המלחמה הגיע אלינו אורח נוסף. היה זה אביטל, בנו הבכור של יגאל מוסינזון. הכרתיו לראשונה כאשר עבדתי ב'מעריב לנוער' והוא שלח לעיתון סיפור בהמשכים על  טיול הרפתקאות שערך באפריקה יחד עם אמנון בירב. גם דיצה שמחה לראותו, כי הכירה אותו כשבא לבקר אותנו בימים שלמדנו תסריטאות בלונדון.

אביטל ישב עם יגאל במרפסת הבית הפונה לחצר ואני הצטרפתי אליהם לשיחה בתור מאזין מחריש. עד כמה שהבנתי היתה זו שיחה בין אב לבן, כשהבן נוזף באב, מנסה לחנך אותו להיות גבר ולעשות מה שהוא רוצה, בלי לפחד מאשתו.

יגאל ניסה לשכנע אותו שהוא בכלל לא מפחד מחנה, והוא תמיד עושה מה שהוא רוצה,  רק שבמקרה הנוכחי הוא פשוט לא רוצה לצער אותה.

עברו עליי כעשר דקות של הקשבה עד שהבנתי שאחת מחברותיו-לשעבר של יגאל הגיעה לארץ ומבקשת להיפגש איתו בבית קפה. חנה, כאישה מסורה הדורשת רק טוב לבעלה, תמכה במפגש המרגש, וכל מה שביקשה שגם היא תצטרף לפגישה, כדי שתוכל להשתתף בשיחה אם יגאל יתחיל להשתעמם.

כאשר יגאל טילפן לחברתו-לשעבר ובישר לה שאשתו נתנה לו רשות מלאה להיפגש עימה, ואפילו תבוא יחד איתו כדי לארח להם לחברה, משום-מה החברה-לשעבר לא רצתה להטריח את חנה וביקשה בלעדיות.

את זאת יגאל לא היה מוכן לתת לה, כי הוא לא שייך לאותם בעלים סוררים שאישה אחת לא מספיקה להם. כנראה שאותה חברה התקשרה לאביטל והפצירה בו שיעזור לה להיפגש לבדה עם אביו. כמובן שאני לא התערבתי בשיחה וישבתי בשקט בצד, כשאני מתפלל בליבי שאביטל בדלית ברירה יפנה אליי, וישאל אם אני מוכן להיפגש עם אותה חברה-לשעבר שבאה במיוחד לארץ.

אורח נוסף שהגיע אלינו לכרמי יוסף היה צלם ידוע של ידיעות אחרונות שבא לצלם תמונת שער לעיתון.  רנן, בתם של חנה ויגאל, שעבדה אז ככתבת העיתון, סיפרה בישיבת המערכת איפה אביה נמצא, ומישהו העלה רעיון מבריק לצלם את שני גיבורי התרבות שברחו מאימת הטילים הנופלים על תל אביב. האחד הוא הסופר יגאל מוסינזון אבי חבורת חסמב"ה הסודית, והשני הוא הפלמחניק פוצ'ו שספרו "אני פחדן אני" ניתן במתנה לבוגרי קורס הקצינים של צה"ל.

הצלם, שרצה להרשים אותנו, הראה לנו תמונות שלו שכבר פורסמו בעיתון, ביניהן אני זוכר תמונה של חברת כנסת מפורסמת היושבת על אבטיח, ותמונה של פרופסור מכובד, שראשו מציץ מתוך חבית. אני דווקא אהבתי את התמונות, אבל יגאל שראה את הנולד, הזהיר את הצלם והודיע לו שאם הוא רוצה לעשות מאיתנו בדיחה, שיידע שהוא לא משתף פעולה.

הצלם כנראה נבהל, הבטיח לנו שזאת תהיה תמונה אמנותית וביקש מאיתנו לרדת אחריו לחורשה הגובלת עם חצר הבית שלי, כדי שימצא שם רקע מתאים לתמונה. היתה זו שעת בוקר מוקדמת, כי הצלם רצה תמונה שבה השמש עדיין לא במלוא תפארתה. כשרק ירדנו לחצר הרגשנו את קור הבוקר של חודש ינואר ויגאל צעק לחנה שתביא לו שמיכה. חנה המסורה חשבה גם עליי וירדה אל החורש עם שתי שמיכות צמר. בעוד הצלם מתחיל לשוטט בין העצים למצוא את הרקע המרשים ביותר, התיישב יגאל מכוסה בשמיכה על אחד הסלעים ואני עם השמיכה השנייה על סלע סמוך. כרבע שעה שוטט הצלם בין העצים כשהוא מחפש ללא הצלחה את הפינה המתאימה. כשחזר מיואש אלינו, נעצר לפתע במקומו ולפני שהספקנו להבין מה הוא עושה, שמענו 'קליק' והבנו שהוא מצא מה שחיפש. 

במקומון של 'ידיעות אחרונות' שיצא ביום השישי הבא, ראו בתמונת השער את שני גיבורי האומה, כשהם יושבים על סלע רועדים מקור מתחת לשמיכות צמר, כשעל פניהם החיוורות פרושה עצבות אינסופית של ייאוש קודר.

כשבועיים חגגנו בכרמי יוסף את מלחמת המפרץ והתפללנו – בעיקר הילדים – שהמלחמה הזאת לא תיגמר לעולם. הרווח הרוחני שיצא לעם ישראל מהמלחמה הזאת, היה תיעוד טלוויזיוני של כחמישים סופרי ילדים, שרובם היום כבר אינם בין החיים. את התיעוד הזה ביצע הבמאי והמפיק יהודה יניב, שגר אז בכרמי יוסף ובא לבקר אותי ואת יגאל באחד מאותם ימים. במהלך הפגישה שאל אותנו יהודה אם יש לנו רעיון לסרט חדש. יגאל לא היה צריך לחשוב הרבה, כי היה לו כבר רעיון שסיפר לי בתחילת המלחמה, כשחשב על הספר הבא של חסמבה. לפי הסיפור שלו, האמריקנים מתקשים לנצח את הצבא העיראקי, ומבקשים מממשלת ישראל שתשלח לעזרתם את חבורת חסמבה. החבורה מוטסת לעיראק לתפוס את סאדאם חוסיין המתחבא במערה. הנשק הסודי של החבורה הוא  שק פלסטיק גדול אשר בו מצטופפים מיליוני ברחשים זעירים. את השק הזה הם פותחים במעמקי המערה, הברחשים מתנפלים על סאדאם חוסיין ומבריחים אותו מהמערה, היישר לידם של צבאות ארצות הברית.

יהודה יניב אהב את הסיפור אמר שיחשוב עליו ופנה אליי. לי לא היתה שום הצעה איך לחסל את חוסיין, כי הפלמח כבר פורק, במקום זה היתה לי הצעה אחרת לגמרי, שהיתה קשורה לסומליו"ן, אגודת סופרי הילדים. חשבתי עליה עוד כאשר חיפשתי עבודה לאפי חתני, וזממתי לעשות אותו למזכיר סומליו"ן. אמרתי ליהודה שיש לנו באגודה  כמאה סופרי ילדים, חלקם כבר לא צעירים, וכדאי להפיק סידרה לנוער, אשר בה קבוצת ילדים תיפגש עם  סופר שיספר על עצמו ועל הספרים שלו.

הרעיון נראה ליהודה קל יותר  לביצוע, מאשר חסמבה בעיראק,  והוא ביקש ממני את רשימת כל סופרי הילדים.

שבוע לאחר מכן, כשבא לאסתר סופר, הממונה על תוכניות הילדים בטלוויזיה, היא אמרה לו: "על איזו סידרה אתה מדבר, כמה סופרי ילדים יש לנו בכלל, שישה, שבעה? מהם אתה רוצה לעשות סידרה?"

יהודה הוציא את הרשימה ואחרי שעברה על עשרים השמות הראשונים, הרימה ידה, ואמרה: "ניצחת! נעשה את זה! תלך עם פוצ'ו לצילה ותחשבו על שם לתוכנית."

ככה, בזכות מלחמת המפרץ, נולדה הסידרה "מי סופר", שבה מונצחים סופרים כמו: עודד בורלא, דבורה עומר, הרצליה רז ויבדלו לחיים: יהודה אטלס, דוד גרוסמן ואפילו סופר נידח כמו אהוד בן עזר.

יהודה יניב הטיל עליי את תפקיד התחקירן של "מי סופר", והודות לכך יצא לי להכיר מקרוב סופרים שעל ספריהם גדלתי כמו ימימה טשרנוביץ. ולראיין סופרים אחרים שגדלו על ספריי כמו מאיר שלו ודוד גרוסמן.

בראיון שערכתי עם ימימה טשרנוביץ בביתה, הייתי די מבוהל, כי היא סיפרה לי שלפני שבוע  עברה ניתוח שבו הכניסו לה קוצב לב. במהלך השיחה היתה מדי פעם מניחה את כף ידה על חזה ואני הייתי שואל: "עובד?"

היא היתה מחייכת ואמרת: "אל תדאג, אם יפסיק, אתה כבר תרגיש."

היום, קוצבי לב הם עניין שבשיגרה, ורבים מחבריי חיים איתם בשלום עד לרגע זה, אבל אז, זה היה חידוש שלא שמעתי עליו עד הפגישה עם ימימה. כשחזרתי ממנה הודעתי ליהודה שחייבים לצלם אותה מהר ככל האפשר, כי אחרת עבודת התחקיר שלי תרד לטמיון.

יהודה הבין את רצינות המצב, הכניס אותה ראשונה לרשימה והודיע למצולם הבא שיבוא שעתיים קודם, כי יכול להיות שהסופרת המצטלמת לפניו לא תגיע.

סופו של דבר שימימה הגיעה בדיוק בזמן, הצילומים איתה שטפו ביעילות ללא אף תקלה, והיא המשיכה לחיות עימנו עוד כעשרים שנה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

תוקם מיד ממשלת גנץ-ליברמן

 המיוסדת על הח"כים הערביים שונאי ישראל

ועל סיסמת השנאה של "התקינות הפוליטית":

"רק לא נתניהו!"

כך תיגאל ישראל מממשלת הזדון של ביבי

המתעקש על זכותו להגן על חפותו במשפט!

* * *

משה גרנות

בין עובדות לבידיון

על ספרה של אידה צורית "העלמה והמשורר"

ידיעות אחרונות, 2004, 356 עמ'

עבודתה הספרותית של אידה צורית מתרכזת באישים מרכזיים בהווייתנו התרבותית, ובעיקר מעולם הספרות – היא כתבה מונוגרפיות על נתן אלתרמן ואמיר גלבוע, ביוגרפיה של אבות ישורון, ורומנים על אשתו של תיאודור הרצל ("אישתו המנודה", כתר, 1997) ועל אהובתו של ח"נ ביאליק ("אהבת חיים", כתר, 2000). הרומן שלפנינו, כמו שני קודמיו – עניינו אהבה מיוסרת של אישה הקושרת את גורלה בחייו של גאון, קשר ההופך אותה בהכרח לקורבן.

בהקדמה ל"העלמה והמשורר" מצטטת הסופרת מכתב מכמיר לב של צילה בינדר לאלתרמן, ובהמשך היא מציינת כי הרומן אמנם נכתב בהשראת דמותה של הציירת צילה בינדר ואהבתה לנתן אלתרמן, אך היא מבטיחה לקורא שהרומן הוא בידיוני לחלוטין, וכל אשר נכתב בספר הוא פרי דימיונה.

הבטחות לחוד, ומציאות לחוד: דמותו של עתניאל, גיבור הספר, זהה לחלוטין לדמותו של אלתרמן – הוא מתואר כמשורר מחונן, בעל טור שבועי בעיתון הנקרא בשקיקה על ידי היישוב כולו, שמנהיגי היישוב וראשי ההגנה שומעים לעצתו, שמבלה את עיתותיו בבתי יין (רוויי דקדנטיות מוסרית ומרבי סקנדלים בעניינים של רומו של עולם, כגון קנאת סופרים), שנשוי לשחקנית מוערכת, אך מבלה במיטותיהן של פילגשיו ואהובותיו הרבות, שאחרי מלחמת ששת הימים נעשה ממנהיגי התנועה ל"ארץ ישראל השלמה". דברים דומים ניתן לומר על הגיבורה הראשית, הלא היא זויה – שוב העתק מדויק של צילה בינדר, הציירת והמאיירת המוכשרת, המתאהבת אהבה מטורפת במשורר הנערץ, ולמענו היא מוותרת על מימוש עצמי, על נישואין ועל ילדים משלה.

לא קשה להבחין בקרב דמויות המשנה באישים שהיו בין מובילי התרבות בשנות הארבעים ועד שנות השישים של המאה הקודמת, כמו יוסף מילוא, פנחס שדה, אברהם שלונסקי, יונתן רטוש, אלכסנדר פן, ו"מורדים" כנתן זך ואחרים. דמויות אלו מופיעות בשמות בדויים, או בכינויים שונים, כגון "הגנרל", "האשף", "המבקר הידוע", "עורך כתב-העת הידוע", "מפקד ההגנה", "הקצין הגבוה", "השר שמעריץ את עתניאל", המשורר "חבר פ.ק.פ.", "המשורר "הכנעני" אמון חורב, "הטורקי", "בן-עתו" המורד בעתניאל ועוד (ראו דוגמאות בעמ' 51, 100, 114-118, 123, 152, 163, 196, 198, 245, 247, 265) – שללא ספק מכבידים על הקורא לזכור מי הוא מי.

כיוון שכאמור, הסופרת בחרה לרומן מסווה של בידיון לגבי דמויות ידועות כל כך (ואני מניח, כדי להימנע מאי-נעימויות לגבי צאצאי הגיבורים האותנטיים), היא נאלצה לוותר על ציטוטים מתוך יצירתו המופלאה של אלתרמן (פה ושם יש רמזים ליצירתו – אך לא יותר) – נשארת אהבתה והערצתה של זויה, היא צילה בינדר, בלתי מתקבלת על הדעת בכלל: עתניאל, בן דמותו של נתן אלתרמן, מתואר כאיש אכזר, מתנכר למעריצתו, שתיין כרוני, שבשכרותו הוא מבייש את כל אוהביו, ובעיקר את אשתו ואת פילגשו הנאמנה. הוא נתון למצבי רוח ולפרצי זעם. הוא מגיע שיכור לביתה של זויה ומעיר את כל שכניה בדפיקותיו על דלתה ועל דלתותיהם, מקנא בצורה חולנית לאשתו, שהוא בוגד בה ברצף, ובפילגשו הקבועה, אותה הוא מקניא בחיזוריו אחרי כל בעלת חצאית שבסביבתו (ראו ע' 49, 51, 56, 62, 69, 75, 110, 138, 149, 156, 162, 197 , 265). 

זויה עצמה מבינה שהאיש הרע הזה כרת ברית עם מפיסטו (ע' 48), ושהוא דומה באופיו לנזיר אבלר (מ"אבלר ואלואיז"), המשעבד באכזריות את אהובתו המיוסרת. עיקר העיקרים – עתניאל גודר את דרכה של זויה אל היצירה ואל האימהות – אין בו גדלות נפש כלפיה והוא מכנה את יצירתה "אינפנטילית" (ע' 287), וזויה מחליטה לבטל את אירוסיה לחתנה המיועד, ולהפיל פעמיים כדי להיות זמינה לאהוב האחד והיחיד בחייה – עתניאל (ע' 49, 77-85, 210). רק דבר חיובי אחד ניתן לומר על מאהב נוסח עתניאל, והוא – תמיכתו הכלכלית בפילגשו בשעות משבר, לה הוא אף הוריש בצוואת שכיב מרע אחוזים מתמלוגיו (ע' 133, 306). כאמור, מבלי להתבשם בציטוטים מיצירתו הגדולה של אלתרמן, על פניו, נראה הקורבן האדיר של זויה חסר שחר לחלוטין.

זויה היא הדמות הכי מורכבת ברומן: היא מכריזה ללא ליאות שהיא מאושרת שמשורר כל כך נערץ כמו עתניאל , "המגדלור" של חייה, מקדיש לה מזמנו (ראו דוגמאות בעמ' 56, 193, 207 – 211, 269, 313), אך היא מודעת שהיא פילגש "יד שנייה" (עמ' 94), היא מקנאה בטירוף בסילביה, בלה, דבורה, יוספה, מילכה ושאר אהובותיו לשעה של עתניאל (עמ' 38, 49, 75, 81, 138, 165, 181-186, 187, 198), היא מקנאה בתמרה אשתו, בבתה, בנכדתה, "הגוזלות" ממנה את תשומת ליבו (עמ' 106,  219, 233 ואילך, 333), אך בעיקר היא מקנאה באהובתו המיתולוגית של עתניאל, הקיבוצניקית היפהפייה מעמק הירדן – ירדנה, אותה היא מבקרת פעמיים כדי לפצח את סודה ואת סודם (עמ' 81-94, 312-321). בשל קנאתה להשחית היא מתנהגת בצורה וולגרית, מעוררת מדנים, מתנכרת לחברים ומזניחה את כישרונה, איננה מצליחה להשתבץ בשום מסגרת מסודרת של עבודה או התנדבות (עמ' 175, 242, 247, 255, 298-301, 331).

הגם שנחמתה היחידה של פילגש מוסתרת או "רשמית" היא רגעי ההתייחדות עם האהוב (חלקם בכפייה ממש מצידה, כגון בעת האבל על אביה – עמ' 65, וכאשר תמרה נמצאת בבית חולים בלדתה את חגית – עמ' 110), הנה, מתוארים משגליה עם עתניאל כרצף של כישלונות, בעיקר בשל שתיינותו הכרונית (עמ' 98, 110-111), ובאחת הפעמים מתואר בצורה מוחשית ביותר כיצד זויה מספקת את עצמה לאחר שעתניאל  נוטש אותה (עמ' 98).

בזויה היפה והמוכשרת חלה עם השנים הידרדרות פיזית ונפשית, אשר מתגברת לאחר מותו ללא עת של עתניאל – תוקפות אותה מחלות ממחלות שונות, והיא הלומת פחדים (עמ' 305-324). היא מחפשת מזור אצל ירדנה, אהובתו המיתולוגית של עתניאל, מחפשת מזור באמונה, ואפילו אצל מקובלים, המציעים לה עצות של כלום (עמ' 312-321, 346 ואילך).

יחד עם זאת, קשה לומר שהסופרת הצליחה לרגש את הקורא בציור דמותה של זויה: החזרות הרבות מדיי על הערצתה, על קנאתה, על המתנותיה בבית הקפה "תירוש" לבואו של אהוב נפשה, חלומותיה על דמותו הדמונית של עתניאל (ראו לדוגמה עמ' 325, 355-356) – חזרות אלו מקהות את רחשי לב הקורא כלפי דמות טראגית זאת. לכך מצטרפים גם לא מעט דיאלוגים לא טבעיים (ראו דוגמה בעמ' 92-93), ואלה בהכרח מצביעים על מידה מסוימת של החמצה. אבל הספר מזמן לקורא רכילות דשנה של תקופה מכוננת בתולדותיו של עולם התרבות בארץ, וזה לא מעט, כי אם נרצה או לא נרצה – הלוז הסמוי של הסיפורת הוא רכילות טובה.

משה גרנות

אהוד: יש לי כלל כלפי עצמי וכלפי אחרים: לקרוא/לכתוב רק ביוגראפיות אמיתיות, מבוססות, דוקומנטאריות, שאפשר להסתמך עליהן גם במחקר ספרותי והיסטורי (דוגמת "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" של גרשם שלום, "ברל" של אניטה שפירא, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת ה'צברית' הראשונה אסתר ראב", שאני כתבתי, ספר שאין בו שום בידיון) – או לכתוב/לקרוא רומאן בידיוני שלעיתים משובצות בו גם דמויות היסטוריות אך ההקשר הוא בידיוני לחלוטין (כמו "המושבה שלי" וכן "והארץ תרעד" שאת שניהם כתבתי).

ל"ביוגרפיה" בידיונית, שאין בה אחריות לעובדות, ואשר הדימיון עובד בה שעות נוספות, ולא פעם לטובת הצד הגרפומאני וחסר-הכישרון – אין בעיניי כל ערך ואני לא נוגע בספרים כאלה – שרק מרבים בלבול בעולם הספרות, ונוטעים שקרים בלב קוראים תמימים. בקיצור – קשקוש.

* * *

יצחק שויגר

תפילת מחילה

פעם בשבוע אני מתייצב בסניף 'יד שרה' ברעננה, להשתתף בחלק ממעשי החסד שהארגון הזה עושה לעם ישראל. כידוע ברבים, הוא משאיל ללא תמורה כל מיני ציודים שהציבור נזקק להם אם הוא חולה או פגוע, ושלל האביזרים הנמצאים בקומת הכניסה שבבניין, ומוצעים לציבור,  רק מהווים חלון ראווה לשבירות הרבות שיש לנו כאשר אנו מזדקנים וחולים. והדרישה רבה.

הארגון אף הכניס תחת כנפיו ארגון אחר, "יד ריבה" שמו, והוא גם מעניק ייעוץ משפטי, לקשישים בעיקר, ולחסרי יכולת כלכלית. כמובן שהארגון אינו שווה אלא לפי מתנדביו, ואני כעורך דין ותיק ופנסיונר, נמנה עליהם. כדאי לדעת כי ישנם חוקים רבים שמאוד רלבנטיים לקשישים, ושרוב האזרחים אינם יודעים עליהם, ואני משתדל במסגרת התנדבותי לייעץ לפונים אליי בעניין חוקים אלו ואף נותן הרצאות לקהילות של קשישים בבתי אבות וכיו"ב. הכול ללא תמורה כמובן. זאת גם הזדמנות לפרוש ברבים את שמו של הארגון שמייסדו אורי לופליאנסקי מנהלו בירושלים, ונמנים עליו כ-6000  מתנדבים.

בשבוע שעבר ביקרה אותי בלשכתי שבבניין ברעננה, גברת נכבדה, שעל פי מה שנראתה לי, הבחנתי שאינה זקוקה לסעד כלכלי. לאחר שערכנו הכרות ורישום כנדרש. סיפרה, כי נפלה טרף לרמאי שהוציא ממנה כספים רבים. למרות הבטחות רבות לא פרע את חובותיו אך אף שכתב וחתם בכתב ובעלפה שיפרע את חובותיו כסדרם. הנסיבות הפרטיות מדוע ניתנו ההלוואות אינם נדרשות פרסום. והסכומים יפים.

שאלתי: "ומה עשית?"

ענתה: "לאחר שנואשתי מהבטחותיו ומאסתי בהן, התייעצתי עם עורך דין מומחה,  והוא בירר לי כי 'החייב שלי', חייב לאנשים רבים וכי הוגשו כנגדו תביעות רבות בסכומים נאים ונפתחו כנגדו תיקי הוצל"פ."

שאלתי: "הגשת תלונה במשטרה?"

אמרה: "לא. אמרו לי שאין בזה עניין פלילי."

אמרתי לה: "אם תוגש תלונה, אולי יהיה פרסום ושמו של החייב, שהוא נוכל ורמאי לדעתך, יפורסם, ואולי כך יירתעו אחרים מליפול ברשתו, וכך תצילי אולי אחרים."

"נכון," אמרה. "אבל כבר נעשה פרסום. עורך הדין שלי אמר לי שהחייב הגיש בקשה להכריז עליו כפושט רגל. לפי הסכומים שהוא חייב לאחרים וגם לי, נראה לו שלא אצליח לגבות הרבה. אולי כמה פרוטות. עוד הוסיף ואמר שהוצאות ההליכים המשפטיים ושכר טרחתו יגרמו לכך שאוציא כספים נוספים ומיותרים על גביית החוב ולפי שאין לחייב נכסים – יותר כדאי להכריז על החוב כחוב אבוד ולמחוק אותו מהראש ולא להתעסק איתו. אולי רק  לשמור  וללמוד את הלקח, להיזהר מנוכלים חלקי לשון ולא להתעסק בהלוואות פרטיות."

אמרתי לה: "נראה לי שהוא עורך דין הגון, שלא גרר אותך לתיק מיותר, שרקיעלה לך כסף נוסף."

אמרה לי: "גם בני משפחתי אומרים לי כך."

אמרתי לה:" ואם כן, למה באת אלינו לייעוץ?"

אמרה: "מפני שאינני שקטה. רציתי לשמוע דעה נוספת ולפי ששמעתי מאחרים, שאתם נותנים כאן ייעוץ משפטי אובייקטיבי. רציתי לשמוע דעה נוספת."

שאלתי: "ועכשיו את שקטה?"

אמרה: "יותר."

אמרתי לה: "בתפילת קריאת שמע על המיטה, יש קטע שעוסק במחילה. והרעיון הוא שאם אדם הולך לישון וחושב על כל הרעות שעשו לו במשך היום, לפעמים אינו יכול להירדם. בבוקר, הדברים נשארו כשהיו, אבל הוא עייף,  לפי ששנתו לא היתה ערבה." הצעתי לה: "לכי לביתך, תפתחי סידור ותחפשי את התפילה ותקראי בה לפני השינה. אולי מחילת החוב לחייב הרמאי, תעשה לך טוב ותשקיט את עוגמת הנפש."

 אמרה לי: אין לי סידור בביתי."

בדקתי ומצאתי מיד ב"דוקטור גוגל" עוזרי הנאמן את התפילה, העתקתי את הקטע הרלבנטי ושלחתי לה לטלפון באמצעות הוואטסאפ. כפי שעושים היום. אני מניח שסטיב ג'ובס המנוח, לא חשב על כך, שזה יהיה השימוש בו, בעת שהמציא את הטלפון הנייד והעשיר והקל ושינה את חיינו, ולנוחיות הקוראים, שאולי סיפור זה יהיה להם לעזר ואולי גם רלבנטי להם, ואין סידור בביתם אני מעתיק לכאן את הקטע הרלבנטי.

"ריבונו של עולם. הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי. בין בגופי ובין בממוני. בין בכבודי בין בכל אשר לי. בין באונס בין ברצון. בין בשוגג בין במזיד. בין בדיבור בין במעשה. בין בגלגול זה בין בגלגול אחר. לכל בר ישראל ולא ייענש שום אדם בסיבתי. יהי רצון מלפניך יהוה אלוהי ואלוהי אבותיי שלא אחטא עוד. ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על  ידי ייסורין וחולאים רעים. יהיו לרצון אמרי. פי והגיון ליבי לפניך יהוה צורי וגואלי."

שלא יטעו הקוראים. אינני שומר מצוות וזו אינה הדתה. אבל ברבות השנים ועם ניסיון רב שנים כעורך דין, מצאתי שמחילה טובה לשינה. ובגילנו לפעמים זה עוזר (יחד עם כדור טוב) – בטח לא מזיק. 

יצחק שויגר

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

מבצע חגורה שחורה תפנית אסטרטגית שלילית

כפי שכתבתי ("חדשות בן עזר" 1493), מבצע "חגורה שחורה" מהווה תפנית אסטרטגית מבחינת ישראל ולא לטובה.

הכלל הרומאי העתיק: Divide er Impera "הפרד ומשול" שנוסה טקטית במבצע "חגורה שחורה", בהכרזה שהמלחמה היא רק נגד "הג'יהאד האיסלמי", משנה לחלוטין את התפיסה האסטרטגית הקודמת שהחמאס הוא הריבון האחראי בעזה ועליו תוטל האחריות לכל מעשה איבה נגד ישראל.

זה מביא את ישראל למצב בלתי אפשרי. ישראל תצטרך מעתה לנהל מלחמה (או מו"מ) עם כל ג'יהאדיסט שיזרוק רקטה על ישראל. אין יותר אחראי אחד.

מה תעשה ישראל אם ג'יהאדיסט אחד (לא ממושמע) יטיל את הנשק האסטרטגי החדש שפיתת "הג'יהאד האיסלמי", רקטה עם 200 ק"ג חומר נפץ?

התפנית האסטרטגית היחידה שבה יש אפשרות לנצח (ניצחון זה סיכול והרתעה) היא כפי שכתבתי אימוץ דוקטרינת דוריאל.

"המְאַמֵץ ינצח!"

הג'יהאד האיסלמי:

אם הציונים לא יעזבו את היישות נשחט אותם במו ידינו!

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?121_e

זלזול והשתקה

אלוף פיקוד הדרום יום טוב סמיה: "אדריכלי אוסלו בהובלתו של שמעון פרסקי-פרס זילזלו במודיעין שדיווח שעראפת מפר את הסכם, מבריח מחבלים ברכבו, ומבריח דרך המנהרות בעזה מטולי rpg.

והתשובה שקיבל: "אל תבלבל את המוח. תשתוק אל תהרוס את ההסכם."

מי שמנע ממנו לדבר או לקדם את ידיעות המודיעין היה שמעון פרס.

https://rotter.net/forum/scoops1/585938.shtml

זלזול ב"אמצעים המעופפים"

עו"ד דב וייסגלאס זילזל מאוד במה שהוא כינה "אמצעים מעופפים", וטען שעם ההתנתקות היכולת לייצר בעזה "אמצעים מעופפים לפחות לא תגדל..."

https://www.youtube.com/watch?v=-PUARDmrYgU

הנשק החדש של הג'יהאד האיסלמי

רקטה של 300 ק"ג חומר נפץ:

https://rotter.net/forum/scoops1/586373.shtml

האם הנשק החדש ישבור את כללי המשחק?

אי הבנת הנקרא

אורי הייטנר כותב: "היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם.

"אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה היתה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכול בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת." ("חדשות בן עזר" 1493)

שר החוץ העבר-ירדני אכן אמר אמת, אבל אורי הייטנר לא הבין את מה שאמר.

העבר-ירדנים לא הציעו למכור לישראל את השטחים בנהריים, העבר-ירדנים הציעו לקנות מישראל את השטחים מנהריים על מנת שלא יהיו יותר בבעלות יהודית, ויהודים לא יוכלו יותר לעבדם.

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/417803

ודוק: השטח בנהריים הוא בבעלות יהודית, והעבר-ירדנים אינם יכולים כלל למכור אותו. הם הציעו לקנותו מכיוון שהם לא יוכלו לעבד אותו כל זמן שהוא בבעלות יהודית.

פנחס רוטנברג קנה מהאמיר עבדאללה 6,000 דונם אדמה. ועליה הוא קיבל ב-1926 זיכיון ל- 70 שנה על שימוש במי הירדן והירמוך ליצירת חשמל.

על האדמה שנקנתה הוקמו, מלבד מפעל החשמל, שכונות "נהריים" ו"תל אור", ובהן הוקמו מקלחות, ספרייה, חדר קריאה, מועדון, מאפייה וצרכנייה וכן "הבית הלבן".

כוונת העבר-ירדנים לא היתה לאפשר ליהודים להמשיך לעבד את השטח, אלא לאבד אותו לעולם.

ודוק: מדינת עבר-הירדן היא כידוע "יודן-ריין".

שטחים בבעלות יהודית בעבר הירדן

בהקשר זה של קניית אדמות בעבר הירדן כדאי לקרא את סקירתו של ד"ר גיא בכור על האדמות בבעלות יהודית בעבר הירדן הסורי:

https://www.gplanet.co.il/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%94-%D7%A2%D7%93-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%97/

המחקר המדהים של יעלה זאבי נימולת הלב

יעלה זאבי עשתה מחקר מדהים וגילתה ומצאה שהיה קיים פעם יהודי בשם משה פירר, שמת באושוויץ*. ("חדשות בן עזר" 1493) מזה היא הסיקה בהיקש שכלי חריף שאם אני מציע ליהודים הנושאים שם זה לעברתו, אני ערל לב.

(* ברשימת קורבנות השואה של "יד ושם" יש הרבה יהודים ששמם רשום עם ה' "פיהרר").

מהגיונה עולה שמן הסתם היא, יעלה זאבי, מחזיקה את עצמה כנימולת לב. כלומר טובת לב, שהרי רק אישה שהיא נימולת לב יכולה לקבוע שהאחר הוא ערל לב.

מכיוון שיש גם יהודים הנושאים את שם המשפחה "היטלר" (כפי שהבאתי דוגמא), מן הסתם מתוך נימולות הלב שלה, ממליצה לו יעלה זאבי לשמור גם עליו, וחלילה לא לעברת אותו. אכן, דוגמה טובה לנימולות ליבה.

ועדיין, בניגוד ליעלה זאבי נימולת הלב (אולי דווקא בגלל שאני נימול), אני סבור שמוטב ליהודים בעלי השם פיהרר (או פירר, או פיהרער) או היטלר, לעברת את שמם.

משנאת נתניהו להכחשת האומה הישראלית

מסתבר שלאחרונה אין גבול ל"ביביפוביה"-שנאת נתניהו, ולהסתה נגדו.

לאידיאולוגית השונות משמאל ומימין השוללות את קיום העם היהודי נוספה אידיאולוגיה חדשה "הביביפוביה" – שנאת נתניהו, שלפיה בגלל בנימין מיליקובסקי-נתניהו האומה הישראלית היא רק פיקציה.

ד"ר שגיא אלבז (הבז בערבית) מפרסם מאמר ב"הארץ" וכך הוא כותב: "כור ההיתוך לא הצליח להתיך את ריבוי הקבוצות בישראל לתרבות דומיננטית אחת. גם מודל הרב-תרבותיות לא צלח, בשל האיבה והעוינות בין יהודים לערבים, אשכנזים למזרחים, דתיים לחילונים ובין ימין לשמאל. האחראי לליבוי השנאה בין שני המחנות הפוליטיים, ימין ושמאל, הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו."

ומהי מסקנתו: "המציאות העגומה מראה, כי רק הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מאפשר את קיומו של רעיון האומה האחת (היהודית, אך לא הישראלית), על רקע התמיכה הציבורית הגורפת בערך המדינה היהודית ובאתוס הביטחון."

(שגיא אלבז, "האומה הישראלית היא פיקציה", "הארץ", 14.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8123842

הבנתם? בנימין נתניהו הוא אחראי לשנאה בין היהודים ולפירוק האומה הישראלית, והמדינה היהודית ממשיכה בגללו להתקיים רק בגלל האוייב הערבי.

ד"ר אלבז (הבז בערבית) ממשיך את המסורת האנטישמית הערבית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.

בארץ ישראל קם העם היהודי, ובארץ ישראל הוא קיבל ריבונות בארצו. המושגים "עם יהודי" ו"עם ישראל" הם מושגים נרדפים. אין עם יהודי ללא עם ישראל, ואין עם ישראל ללא עם יהודי.

ודוק: העם היהודי שהוא עם ישראל שקיבל ריבונות על עצמו, הוא – "האומה הישראלית".

העם היהודי או עם ישראל (מושגים זהים) שונה מהותית מהעם הערבי. הנה חזון ערביי ישראל (2006):

"אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." – "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

ודוק: הערבים המכנים עצמם פלישתים הם אזרחי מדינת ישראל, אבל אין ברצונם כלל להיות חלק מעם ישראל," או מהאומה הישראלית. (אגב המילה העברית "אומה" אומצה ע"י הערבים במושגי "האומה המוסלמית ו"האומה הערבית").

בדיוק כך גם אזרחי המדינה הרוסים, הטאטארים, הצ'רקסים, הארמנים, וכיו"ב.

ד"ר אלבז (הבז בערבית) קובע שאין "אומה ישראלית". (המונח "אומה ישראלית" זהה ל"אומה יהודית"). לעומת קיום אומות אחרות. האומנם?

ודוק: בכל אומה יש קבוצות שונות. דתיים חילונים, קפיטליסטים, סוציאליסטים וכדומה. נשווה למשל את "האומה הישראלית" למולדתו של ד"ר אלבז (הבז בערבית) מרוקו.

האם יש "האומה המרוקאית".

במרוקו יש רוב בֶּרְבֶּרִים הנשלט ע"י מיעוט ערבי. ובנוסף מרוקו שולטת על סהרה המערבית ועמה. במרוקו יש דתיים, חילוניים, קפיטליסטים, וקומוניסטים וכדומה. האם אין אומה מרוקאית?

האם יש "אומה צרפתית"?

המהפכה הצרפתית היא שהגדירה את המושג "אומה". העם הצרפתי  (Peuple) נהפך לאומה (NATION).  אומה היא עם שיש לו ריבונות.

הנתין (Subject) הצרפתי שנחשב רכוש המלך/כפוף לו נהפך לאזרח (בצרפתית Citoyenn, אנגלית Citizen) והוא המרכיב את (Nation) "האומה הצרפתית".

עם הקמת "האומה הצרפתית" נכנסו המהפכנים הצרפתיים לדילמה, האם להגדיר את היהודים כחלק מהאומה הצרפתית? (לא היו אז ערבים בצרפת).

בדיון בשאלת היהודים ב-23 בדצמבר 1789, הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות ליהודים: "ליהודים כאומה אין לתת כלום, אולם יש לתת הכול ליהודים כבני אדם..." – "אין להסכים לקיום אומה בתוך אומה."

כימינו אחוז הערבים והמוסלמים בצרפת זהה לאחוז הערבים בארץ. בצרפת יש גם כמובן צרפתים דתיים, וחילוניים, ימניים ושמאליים, אז האם אין אומה צרפתית?

גם בשבדיה היום אחוז הערבים והמוסלמים זהה לאחוזם בארץ אז האם אין "אומה שבדית"?

"האומה הישראלית" היא בעלת אתוס עצמי מספיק ואינה זקוקה כלל למלחמה עם הערבים כדי לשמור על זהותה ואחדותה. (מגוחך להאשים את נתניהו בכול) לעומת זאת אין קיום לעם הערבי-פלישתי ללא מלחמה עם היהודים.

האומה היהודית-ישראלית היא פלורליסטית וכוללת (ככל העמים) קבוצות שונות. יהדות המזרח כלומר אשכנזים דתיים וחילונים (אוסט-יודה), יהודים מערביים (מוגרבים) מרוקאים, דתיים וחילוניים. ועוד. כולם חלק מהאומה היהודית-ישראלית.

מעניין האם ד"ר אלבז (הבז בערבית) רואה עצמו חלק מהאומה היהודית-ישראלית או מהאומה הערבית-בֶּרְבֶּרִית- מרוקאית?

ד"ר אלבז אינו הראשון במכחישי העם היהודי. גם לא פרופסור שלמה זנד.

תורתו האנטישמית של שלמה זנד מכחיש העם היהודי (האם החליט כבר אם הוא פולני או אוסטרי) אין בה שום מקוריות והיא מתבססת על  התורות של מכחישי העם היהודי הבאים:

1. קרל הלוי-מרקס שטען שאין עם יהודי כי "האלוהים של היהודי הוא הממון'" וללא ממון (בסוציאליזם) לא יהיו יותר יהודים.

2. יוסף דגשווילי-סטלין שטען שהיהודים הם לא עם כי אין להם טריטוריה משותפת, שפה משותפת, ויחסי יצור משותפים.

3. אדולף היטלר שטען שאין עם יהודי, יש רק גזע יהודי (לא גזע שמי) המסכן את הגזע הארי ולכן יש להשמידו.

4. מוחמד יאסר ערפאת שטען שאין עם יהודי יש רק דת יהודית ולכן יש לסלק את היהודים מארץ ישראל.

לכל מכחישי העם היהודי והאומה הישראלית נשיב: עם ישראל הריבוני – חי! האומה הישראלית חיה וקיימת!

הטעות של נתניהו בעימות מול אחמד טיבי

נתניהו שהתעמת עם חברי הכנסת הערביים בכלל, ועם אחמד טיבי בפרט, הטיח בהם את ההאשמה (המוצדקת) שהם תומכים בפושעי המלחמה הטרוריסטים הערבים, ומאשימים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. אחמד טיבי ענה לו: "אתה שקרן, אתה שקרן זה מסע להצלת נתניהו!"

https://www.israelhayom.co.il/article/706777

הנה כמה סרטונים המשקפים את גזענותו של אחמד טיבי:

מוחמד חוסיין המופתי של אש"פ (מינוי אישי של ד"ר אבא של מאזן) חוזר על דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס סעיף 7,לפיהם צריכים לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל והשמדת היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

אחמד טיבי מהלל את הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי מטעם אש"פ – מרואן אל ברגותי:

https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg

אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

אחמד טיבי מהלל את השהידים:

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

במקום לנהל ויכוח עם טיבי מי עושה פשעי מלחמה, צה"ל או הגיהאדיסטים הערבים – היה צריך נתניהו להטיח בפני אחמד טיבי את הדברים הבאים: "ח"כ טיבי, מתי תשתחרר מגזענותך ותפסיק לתמוך בגזענות האיסלמו-נאצית-ג'יהדיסטית?

"ח"כ אחמד טיבי, מתי תראה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס איתה אתה מזדהה ובדברי המופתי של אש"פ), לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים גזענות – ולא מופת מוסרי?"

וזה היה מספיק להעמידו במקומו ולחשוף ברבים את גזענותו.

וזאת דוגמא לשאלה שיש לשאול כל ערבי-מוסלמי.

דם ילדים נוצרים ואוכלי הקורצא

אחד מיסודות הדת הנוצרית הוא סקרמנט הקומוניון  (communio)הניתן בטקס המיסה.

בטקס המשחזר את הסעודה האחרונה של ישו, נותן הכומר למאמינים יין וקרקר הנהפכים בנס הטרנס-סובסטנציה לדמו וגופו של ישו. זו המיסטיקה הנוצרית.

בעקבות טקס זה התפתחה בנצרות עלילת הדם לפיה היהודים רוצחים ילד נוצרי ושמים את דמו במצות. ונוצרה רגישות יתר ליין יהודי. ונוצר הצורך לסמן כל יהודי בסימן היכר מפני הסכנה שמהווה היהודי לנוצרי.

והנה בעקבות החרם הערבי נגד ישראל (שנוסד עוד לפני קיומה ב-1945) והמשכו תנועת החרם הערבי ה-ב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים), והחלטת בית הדין של האיחוד האירופי לסמן יינות של יהודים מיו"ש והגולן, נעשה מחקר על סימון יינות היהודים שמטרתו לאפשר לאירופאים לזהות את הסכנה מהיהודי.

ודוק: הסימון האירופי הוא רק על מוצרים חקלאיים בדגש על יינות.

לפי המחקר, אותו ערכה עמותת אוכלי קורצא פרו-איסלמית בשם  European Middle East Project ( EuMEP), רק 10% מהיינות שיוצרו בהתנחלויות מסומנים באירופה

22% מהיינות המיוצרים בהתנחלויות ומוצעים למכירה באירופה מגיעים מיו"ש, ואילו 78% מגיעים מרמת הגולן. מבין המדינות החברות באיחוד, מצאו החוקרים כי רוב היין מההתנחלויות נמכר בבריטניה, בלגיה, צרפת וגרמניה, ובמדינות אלו, וכן גם בהולנד, נמצאו גם רוב היינות מהגדה המערבית.

בשמונה מדינות באיחוד האירופי לא הצליחו החוקרים למצוא בכלל יינות מהתנחלויות: בולגריה, קרואטיה, קפריסין, יוון, אירלנד, מלטה, רומניה וסלובניה. רוב היינות שכן סומנו כנדרש נמצאו בצרפת, גרמניה ואיטליה. בבריטניה ובבלגיה, שבהן נדרש הסימון עוד לפני החלטת האיחוד עצמו (ב-2009 וב-2014, בהתאמה), לא נמצאו כמעט סימונים נכונים.

(נעה לנדאו, מחקר: "רק 10% מהיינות שיוצרו בהתנחלויות (היהודיות) מסומנים באירופה", "הארץ" 14.11.19)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.8125504

יש לציין שאת רעיון אכילת הקורצא על יינות יהודים החל לראשונה אוכל הקורצא, הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, כשגיבש רשימה של תוצרת יהודית אותה פירסם ברבים.

עצה למדינת ישראל: על רשויות המס בישראל להטיל חובת סימון על היינות המובאים לארץ מהשטחים הערבים שנכבשו באופן לא חוקי ע"י האירופאים. צרפת, ספרד, פורטוגל איטליה, מלטה, ויוון.

מידה כנגד מידה.

תביעת דיבה

למיטב ידיעתי (תקנו אם אני טועה) יורם רובין טרם הגיש תביעת דיבה על האשמתו ברצח רבין בפקודת פרס.

מה זה אומר על נכונות או אי נכונות תורות הקונספירציה?

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

"פרדסים מספרים"

ליצחק רוקח

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 9.10.1970

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 49 שנים

יצחק רוקח הוא בן למשפחה ארץ-ישראלית ותיקה אשר תולדותיה שזורות בתולדות היישוב בתחומים שונים, וענף הפרדסנות הוא רק אחד מהם. ואולם את ספר זיכרונותיו בחר יצחק רוקח להקדיש לעולמה של הפרדסנות הארץ-ישראלית – ועל פרקים אחדים בתולדותיו ובתולדות משפחתו הוא מבטיח לספר בספר נוסף, וכותב רשימה זו מצטרף למשאלת רבים מקוראי הספר – שיבוא לו המשך. [ואכן לימים יצא ספר ההמשך, ספר נדיר, "ותיקים מספרים"].

ספרי זיכרונות ארץ-ישראליים הם גוון מיוחד בספרות התיעודית בעברית. חן המקום נסוך עליהם, על כן תמיד יהא להם קהל סקרן ונוגע-בדבר, אשר יתייחס לכתוב בהם מתוך דעה קדומה חיובית. מדוע? אולי משום שספרים אלה מלאים אנקדוטות, עובדות ותיאורי תקופה וסגנון חיים אשר התקיימו בארץ לפני שנים לא רבות, ונעלמו, והם משמשים עתה כמין שכבה בסיסית להצטברותה של מורשת ספרותית ארץ-ישראלית. לא צריך להיות דווקא "כנעני" ולהאמין בלבדיותן של "התחלות חדשות" כדי להכיר בערך המצטבר והמכריע של ההווי הארץ-ישראלי על הספרות העברית הצעירה.

על כן החלקים היפים בספרו של יצחק רוקח הם הללו המתארים את הולדת הפרדסים בארץ-ישראל. מתוך זיכרונותיו האישיים וסיפורים ששמע הוא משחזר בפני הקורא את יפו על סביבותיה: הפרדסים, הנמל, הספנים, הסווארים [עובדי נמל העוסקים בטעינה ובפריקה של מטענים לאניות], הסבלים, סוחרי הפרי והמתווכים. הוא מספר על הפרדסים היהודיים הראשונים בארץ, על כניסתם של יהודים לכל מקצועות ההדר, מנטיעה ועד משלוח, על התפתחות יצוא ההדרים, על הכנסת זנים חדשים, על מושבות ההדרים ועל פרדסים ידועים, שרובם נעקרו ואשר על אדמתם עומדת כיום צפון תל-אביב, ובנויים חלקים רבים מן המושבות הוותיקות. למי שמכיר את המקומות והשכונות שעליהם מספר רוקח, ניתנת אפשרות לחזור בדימיונו כמה עשרות שנים לאחור ולראות שכונות ורחובות הומים בדמות פרדסים שקטים ואפלוליים.

וכדי להשלים את התפקיד שנטל על עצמו מקצה רוקח פרק שלם לחלוצי הפרדסנות במושבות וביישוב, ומוסר קטעי זיכרונות וביוגראפיות קצרות של כמה מן הדמויות הבולטות. אין אני יכול להיות אובייקטיבי בכותבי על פרקים אלו, באשר כמה וכמה מראשוני משפחתי הם בין הנושאים מרשימותיו, יש מהם הזוכים לשבחים, ויש כאלה שמשום-מה מוצגים דווקא מצידם השלילי-כביכול, ותמהני אם לא השיכחה ואי-הידיעה הן שגרמו לו ליצחק רוקח לכלול בספר עניינים שאינם מדוייקים ויש בהם אף כדי להטיל צל על אנשים שנפטרו זה מכבר.

הפרקים הפחות טובים בספר הם אלה המספרים על הפרדסנות לאחר קום המדינה, אולי משום שפרדסנות בלי ערבים מאבדת את החלק הגדול של ציוריותה, ואולי משום שרוקח בחר כאן בדרך הקלה, ובמקום לכתוב פרקים תיאוריים, קיבץ כמה מנאומיו הקצרים בעצרות חגיגיות, והללו ודאי שאינם יכולים לבוא במקום סקירה מקפת.

אל ספרו של רוקח יש אפוא לגשת גישה אקלקטית: ליהנות מן הטוב ולהתעלם מן הפחות טוב. והטוב רב הוא. בין שהוא תיאור עבודת הפרדס בעשורים הראשונים של המאה [ה-20], בטרם פלש המיכון לענף, ובין שהוא פרקים נפלאים מהווי הנמל, סוחרי הפרי ונכבדי יפו, כמו למשל הסיפור הבא:

"שיח' סאלים שיח' עלי – היה עתיר קרקע ובעל פרדס של 200 דונם, בשותפות עם המותסעריף התורכי של ירושלים, אשר תרם את חלקו בשותפות על-ידי מינויו של שיח' סאלים לראש עיריית יפו במקומו של שיח' סאווי אל דג'אני. שיח' סאלים היה ידוע בטיפשותו, ושיח' סאווי דג'אני, אשר הורד מגדולתו, נטר לו איבה וזמם תחבולות נקם. אף נמצאה לו לימים הזדמנות לכך.

"וכך היה המעשה: שיח' סאלים חפר באר בפרדסו, ושיח' סאווי דג'אני שיחד את ראש קבוצת החופרים וגמרו ביניהם, כי שעה שיגיעו למים ראשונים, יטילו לתוך הבאר שק סוכר, הפועל החופר בתחתית הבאר ישמיע צעקה – 'מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מכרה של סוכר!'...

"וכך אמנם היה.

"שיח' סאלים שבא לפרדס בהתקרב החפירה לקיצה, נתקף בהתרגשות עצומה לשמע הבשורה על מציאת 'מכרה סוכר' בבאר, וביקש למלא דלי מים ולטעום מהם. טעם ומצא כי אמנם נכון הדבר – המים מתוקים מסוכר! מיד דהר בעגלתו לירושלים, התפרץ למשרד של שותפו המושל, לבשר לו  את הפלא ולהטעימו את המים המתוקים.

"המושל, שהיה תורכי פיקח, הבין מיד כי מעשה ליצנות כאן וכי יד דג'אני בדבר. הביט אפוא בחמלה על שיח' סאלים שיח' עלי שותפו, ורטן לתוך זקנו: 'בן-שדים דג'אני...'

"לא ארכו הימים ושיח' סאלים שיח' עלי נאלץ לפנות את מקומו כראש העיר למען אחד חכם ממנו." (עמ' 41-42).

סיפורים כאלה ואחרים הם ממיטבו של הספר, ומעוררים לא מעט געגועים רומנטיים אל יפו מוקפת הפרדסים, כפי שרואים אותה בציוריו הנפלאים של נחום גוטמן מאותה תקופה. אמנם בלב כל אדם ארץ-ישראלי געגועים אלה חייבים להיות מרוסנים – הלא יפו זו על שכונותיה רצחה את ברנר באותן שנים רחוקות ו"נפלאות", ותבעה מחיר דמים מאיתנו. ובכל זאת, ההווי המושרש, העתיק והציורי של העיר, על נמלה ופרדסיה, מעורר צער בלב הקורא – כיצד חלף הכול מבלי להותיר מאומה, אפילו לא זכר בספרות. כי אותם סופרים פלשתינאים, ילידי יפו, יותר משהם מעלים את עברה ומתגעגעים עליו – הריהם מלאים קינה שמתגלגלת לעיתים בתוכחה, וספרותם אין לה כנראה הסגולה והיכולת לזכור את העבר בשלווה.

יש ואתה שואל את עצמך – מדוע הם ברחו? מדוע הפקירו את פרדסיהם, את בתיהם ואת נמלם, ויצאו בסירות ובספינות קטנות אל נמלי עזה וביירות ומצרים? מדוע לא יכלו להישאר ולהמשיך באותה מסורת, באותם חיים צבעוניים ומלאי הרפתקה מזרחית – בצד העיר תל-אביב הגדלה ומתפתחת על פי קצב החיים שלה?

והתשובה היא – גם ללא מלחמה, היה כל זה נכחד ודאי, ומשנה לחלוטין את אופיו והווייתו, ויפו ערבית היתה נראית לכל היותר כנצרת, ופרדסיה היו נמכרים למגרשים ולשכונות, מאחר שעיר אינה יכולה להית שמורת-טבע, ואתה מבין כי אחת ממהויות המאבק שבינינו לבין הערבים אינה דווקא מלחמת היסודות הלאומיים – אלא מלחמת תרבויות-החיים: הקצב המודרני הישראלי, ההורס, משנה ובונה, לעומת האיטיות המזרחית, המשמרת והשוקטת על שמריה. וממרחק השנים נעלמים הפיגור, הבורות, הדלות, הניצול והעריצות של אורח החיים הערבי – ונותרת רק כמין אשלייה של שלווה רומאנטית וצבעונית, אשר בה הפרדסים ירוקים יותר והשמש צהובה יותר והשקט רב יותר, ואם נסחף הקורא בספרו של יצחק רוקח אל סוג הזיכרונות הללו –אל ייחשב לו הדבר לגנאי.

* יצחק רוקח: "פרדסים מספרים". הוצאת מסדה בע"מ, רמת-גן. 1970. 280 עמ' בצירוף תמונות ומפתח השמות.

* * *

אהוד בן עזר

"מצאנו מים והם מתוקים!"

מתוך פרק ברומאן "המושבה שלי", 2000

שחלקו נכתב בהשראת הסיפור של יצחק רוקח

אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

ציטוט מפתיחת הספר: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה, גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים, ובייחוד לא על הזדווגותם של יהודה ואפרת בירושלים."

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

פרק עשרים

עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה

סימטאות הרובע היהודי היו צרות ומחניקות ליהודה הצעיר, שנפשו שאפה לשוטט במרחבים, כמו שהיה רגיל בכפר ילדותו ונעוריו בהונגריה. השכונה החדשה מאה שערים, מחוץ לחומות, היתה יותר לרוחו, והוא התרפק על הלילות שבהם היה דוהר על סוסיה של הדסה ושוכב עימה להנאתו לאחר שהילדה נרדמה, ולאחר הגירושין היה יוצא בגפו לשוטט בסביבות הרובע והשכונה החדשה, להכיר במדרך רגליו את סלעי הארץ החדשה שאליה בא בכל און נעוריו.

יום אחד נשאוהו רגליו לשדה מוקף חומת סלעים, לא רחוק מן הרובע, מתחת לחומת העיר.  בעודו מטייל, מקלו בידו, והוא מתענג על מראות הטבע הירושלמי, קלטו אוזניו אנחות של קול נשי. לא מיד הבחין אם קול ענות הוא או הנאה. הוא הרחיב צעדיו בחלקת השדה, שעדיין היה עתיר סלעים, והגיע אל פינה של זווית בין קירות סלעים מגובבים. מה מאוד התפלא לראות בחורה יהודייה יפה בעלת שיער אדמוני שוכבת על גבה, שמלתה מופשלת וכל ערוותה, אדמונית השיער גם היא – פעורה ונוטפת ריר של ייחום, ומעליה רובץ נער ערבי כהה עור, גם הוא כותנתו מופשלת, והזין השחור הענק שלו, כמוהו לא ראה יהודה מימיו, גם לא אצל נערי הגויים בסנט אישטוואן, זין שנראה גדול יותר מהנער הערום עצמו, כזין של חמור בהשתינו – והוא נכנס ויוצא בערוותה האדמונית של הבחורה היהודייה, המשמיעה קולות מוזרים – ואין לדעת אם נהנית היא ממעשה הנער בה, או זועקת לעזרה.  

יהודה לא חשב פעמיים. תפס במקלו והוריד אותו פעם ופעמיים על גבו של הנער, אשר הקים קול זעקה נוראה ושלף עצמו מהפתח הרטוב האדמוני של הבחורה בעודו מתיז על  ירכיה  סילון  לבן אדיר של זרע ומיהר לברוח אל מאחורי גדר הסלעים המגובבים בעודו מיילל. "כּוּס-אֶמָכּ, דַרַבַּנִי... כוס אמכ אֶבְּרָת דרבני... חוואג'ה יאהודי אל חנזיר דרבני!" – וקולו הולך ומתרחק בין גבעות ירושלים המשתפלות.

עתה כרע יהודה התמים אצל הבחורה, שנראה כי בתולה היא לא היתה, כי לא נראו כתמי דם סביב ערוותה האדמונית, שהיתה פעורה ונוטפת, ממש מתיזה מדי פעם סילון מרוב התרגשות. אלא שהיא פרצה בבכי תמרורים וטענה כי נאנסה בידי הנער הערבי וביקשה מיהודה שיקים אותה ויעזור לה לחזור אל בית אימה ברובע.

יהודה לא היה אדיש למראה המגרה שנתגלה לו, ואולם הוא כבש את יצרו, ועזר בצניעות לבחורה להתרומם, לכסות את מערומיה, ויחד צעדו לאיטם בדרך העולה אל הרובע.

"מי היא?" שאל, בהשתמשו כלפיה, כמקובל, בגוף שלישי.

"אפרת לוין אני, בת נג'ימה-מירל'ה," השיבה זו בבכי, "ואבי היה בן-ציון לוין אללה ירחמו, חייט ידוע ברובע, ועתה נותרנו רק אימי ואני, ואחי חזקלי ממשיך בחייטות של אבא ותומך בנו אבל אימי היא לא אימו אלא אימו היא סלובה, אשתו הראשונה של בן-ציון אבי..."

ודומה שהיתה יכולה להמשיך לספר את כל קורות משפחתה בדרך לרובע אלא שהוא הפסיק אותה.

"ואני יהודה, יודה."

"יש לו אישה?"

"היתה. עכשיו אני גרוש."

דומה היה שדבריו האחרונים עודדוה, ועד מהרה הם נכנסו לאחת החצרות העלובות ברובע, ולחדר חשוך שפנה לחצר, ובו ישבה אישה זקנהה דלת בשר, כפופה על שרפרפה.

"יכיר, זו אימי, נג'ימה-מירל'ה," אמרה הבחורה, וחמקה עם כלי מלא מים לקיטון סמוך לרחוץ מעצמה את שארית זרמת זרעו של הנער הערבי ששכב איתה ואשר לטענתה אנס אותה, אבל היא ביקשה מיהודה שלא יספר על כך דבר לאיש.

האם הזקנה קיבלה את פניו במנוד ראש ולא היה אפשר לדעת אם ממש הבחינה בו או שדעתה כבר קצת מטושטשת עליה.

יהודה הנרעש מכל אשר אירע לא חיכה הרבה בחדר החשוך-למחצה, ומיד כאשר הבחורה היפה אפרת יצאה מניקיונה, ועתה, לאחר שרחצה, נראו גם פניה היפות בעלות העיניים המלוכסנות-קמעה, כגזע נשים תורכיות, ושערה האדמוני – אמר שלום חטוף, תפס במגבעתו ונמלט אל חבריו השומרים על מאה שערים.

*

שנתו של יהודה נדדה עליו כל אותו לילה גם מעבר לשעות שבהן שמר על השכונה החדשה ומקלו בידו. הוא התקשה להירדם. גרוש צעיר היה, בן-כפר בריא וחם-מזג שכבר ידע אישה, שנכנס בה בתול אבל היא היתה אישה מנוסה שכוחה במותניה, אלמנה ולה בת מבעלה, שערבים הרגוהו. הבחורה אפרת בעלת האיברים השופעים, שראה אותה ספק נאנסת בשדה, ובית התורפה שלה פעור לקראתו – העירה בו יצרים וערגה, גירתה את דימיונו. והוא  שוב נזכר בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו, ושדיה הזקופים קיפצו לפניו והסעירו את רוחו. וגם צחוקה של האישה המופקרת מטרייסט, שגנבה את כובעו – וטילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה, כדי לפתותו לעלות ולשכב עימה... ולא בגלל מראהו הנאה רצתה אותו אלא תמורת אתנן...

ובהאיר היום לא ידעה נפשו מנוחה. הוא שם מטבעות אחדים בכיסו, שאותם קיבל בשכר שמירתו, ושם פעמיו אל החצר העלובה ברובע, אל חדרן של האם ובתה. בדרך קנה צרכי מזון אחדים, ענבים אצל פלחית מחברון שישבה עם סלה בסימטה, גבינה ופיתה, כי שם לב שאצלן המזווה כמעט ריק והיה נדמה לו שהן קרובות לחרפת רעב.

הזקנה עדיין ישבה שפופה על השרפרף בחדר החשוך גם ביום, ואילו הבחורה אפרת בעלת העיניים המלוכסנות-מעט כשל תורכייה והשיער האדמוני – הסבה על הַמַּסְטָבָּה, אצטבת האבן הגדולה, המכוסה יריעות בגדים ושמיכות, ששישמה כנראה משכב לשתי הנשים הבודדות. יושבת כאילו רק לבואו של יהודה חיכתה. כאילו כישפה אותו, שיהיה שלה. היא סימנה לו בידה הענוגה שישב על קצה הַמַּסְטָבָּה, קרוב אליה, לקחה את ידו והניחה על שדה הערום, מתחת לחלוק, שד שהיה חם זקוף רוטט-קמעה. הוא תפס בפיטמה הזקורה כפיטם של אתרוג ומולל אותה באצבעותיו – ואז סובבה עצמה כלפיו ובלי לומר מילה הפשילה שמלתה מולו ופערה את הפתח הגדול שלה, את בית תורפתה שהיה עטור שיער אדמוני מסולסל וכאילו רטוב עדיין מאתמול וכולו שפתיים וקפלים חיים שנעים כעלי שושנים וכאילו מחכים לקלוט את אבר זכרותו של יהודה שיתחכך ביניהם באון בחרותו.

"מה הוא מחכה?" לחשה לו. "הזקנה אימי עיוורת וגם שמיעתה לא מה שהיתה."

יהודה הוריד עתה בהיסוס את כף ידו לעבר ערוותה הרוטטת, כאילו עדיין מאתמול, משעת האונס, לא הפסיקה להיות מגורה ולהזדווג עם עצמה.

ואולם אפרת לא הניחה לו להשתהות הרבה אלא שלחה יד ושלפה את אברו ממכנסיו ועד מהרה היה שרוע עליה ותקוע עמוק בבית תורפתה העטור זר שערות אדמוניות מסולסלות ואינו חדל להתייפח לעומת האבר-זכרות שלו בטפיחות לחות מהחור העסיסי שלה עם כל פעימה.

"מה את נאנחת?" קראה הזקנה. "שוב את מזדווגת?"

"מה עלה על דעתך? אימא! אנחנו מתפללים!" ענתה אפרת תוך כדי שהיא סוחטת את אברו בעמקי מקום התורף המשתולל שלה.

"מה מתפללים? את... את... פרוצה את..."

"עכשיו יגיד..." הפצירה ביהודה בעודו בועל אותה.

"מה להגיד?"

"יגיד תפילה..."

"איזו תפילה? יש על התשמיש?"

"יגיד אשר יצר. יגיד מה שיגיד אפילו שמע ישראל... ורק שלא יברח ממני כי אני כבר לא היה לי בתוכי בחור כמוהו..." לחשה, "יתקע לי בבקשה על כל פעם שאימי ענב בשל  בולעת..."

"היא פרוצה... דם תורכי זורם בעורקיה..." פלטה הזקנה.

"אל ישים לב לדבריה... רק יתפלל וימשיך," צחקה פתאום בתוך עונתה, "כמו שהערבי אומר, אם היית יודע שהתפילה תעזור – הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא..."

 ואכן, יהודה נענה לבקשתה של אפרת והחל אומר בקול רם, תוך ההזדווגות, כשאברו חופר בפלחים העבים של שפתי ערוותה שמגירים מולו נוזלים:

"בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ... נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים... גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן!" נחרה הזקנה.

"אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן. דם תורכי זורם בעורקיה... לכן לא מצאה לה בעל... זה גורל המשרכת דרכיה..."

"אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת... בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת..."

 סיים יהודה. והשניים נרגעו לשעה קלה. הזקנה נראתה כנרדמת על שרפרפה לאחר שאכלה בתיאבון רב אשכול שלם מענבי חברון הגדולים, ענבי דַבּוּקִי צהובים-ירקרקים ארוכי צורה, וגם ציקצקה בלשונה –

ובינתיים היטיב יהודה את מעמד מכנסיו, אבל אפרת מיאנה להירגע. נוזליה המו בתוכה כאילו היא עומדת ללדת את תאוותה לאבר הזכרות שלו, שיחזור ויהלום בה וימלא אותה בשפיכת זרעו פעם נוספת. ואכן יהודה הצעיר לא התמהמה וחזר שוב על התפילה ועל טקס הטבילה של זכרותו בערוותה – מכניס ומוציא, מכניס ומוציא בתאוות אדירים כאילו פפריקה זורמת באשכיו, ואף היא התיזה כלפיו מפל-תאווה לוהט שמגיח מסתר מבושיה האדמוניים כמו מפתחו של גיהינום ומרטיב את הַמַּסְטָבָּה...

מואזין החל לקרוא למאמיניו ממינארט של מסגד סמוך.

ואז, כשנרגעו השניים בפעם השנייה, ומפל התאווה המגיר נוזלים של אפרת שכך, התעוררה הזקנה העיוורת נג'ימה-מירל'ה והחלה אומרת לחלל החדר החשוך-למחצה ובקול רם סיפור שאותו שמעה אולי בימי נעוריה בהרמונו של יזיד-ביי באיסטנבול בהיותה עדיין בעולת-תחת בלבד, או שכך חשבה לעצמה כי מרוב משמושי פילגשים ותשמישי סריסים היה קשה להבחין באוויר הבשום של ההרמון בין פנים ואחור,  והלא יש שבתוליהן נבתקו באגודלי הסריסים עבי הבשר –

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, באשר לדבריה של תקוה וינשטוק על "הקוד האלבני" – אני מודה שזה חדש לי שאלבנים הצילו יהודים משום דבקותם בהבטחה לחוס על כל נרדף. אני מבין שמדובר בקהילה יהודית מזערית.

העם היחיד שהציל יהודים בשואה היו הבולגרים. ואילו ביוגוסלביה היה שיתוף פעולה עם הנאצים (בעיקר בקרואטיה), בניגוד למה שתקוה וינשטוק כתבה.

 שלך

משה גרנות

* אהוד היקר, אני מסכימה כמובן לדברים שהוצאת מהוויקיפדיה על המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסיני, מהגרועים שבשונאי ישראל וממעריצי היטלר.

אחרי צפייה ב"קוד האלבני", מופתעת מהצלת היהודים בארץ מוסלמית זו, גם אני נזקקתי לוויקיפדיה, וקראתי שאלבניה סייעה ליהודים מאז הופעת היטלר. קונסול אלבניה בברלין, כמו קונסול יפן – הנפיק אשרות כניסה לארצו לכל יהודי נרדף. ובמלחמה העולמית השנייה, תחת שלטון גרמניה הנאצית, פתחה אלבניה המוסלמית את שערי הארץ ליהודים מהארצות סביבה. אלבנים זייפו ליהודים תעודות של מוסלמים והציעו מסתור ליהודים תוך הסתכנות עצמית. אלטרז פרנסיס הישראלית שבסרט אינה היחידה שחבה את חייה לאלבנים.

אכן היו משתפי פעולה אלבניים. היו אף שהתגייסו לצבא הנאצי. הדבר אינו מופיע בסרט אך מתועד בוויקיפדיה. 270 יהודים הוסגרו לנאצים, הוכנסו למחנה הסגר נאצי באלבניה ואחרי כמה שנים הוצאו להורג. אבל זה היה מעשה נבלה של מיעוט. עד כמה שזה נשמע לא יאומן, אלבניה ככלל – הארץ המוסלמית היחידה באירופה – הייתה  מצילת יהודים, עם 78 חסידי אומות העולם.

אשר להערתך על דבריי שיהודי בולגריה, יוגוסלביה ומקדוניה לא נשלחו למחנות ההשמדה, אכן הכוונה שלי היתה ליהודי אותן ארצות שנמלטו לאלבניה.

אהוד: דברייך וגם מה שהבאת מהסרט נראים לי לא מבוססים מבחינה היסטורית ואני מסכים עם משה גרנות שכנראה בקיא בהיסטוריה של תקופת השואה טוב יותר ממך ומיעל קציר, במאית הסרט. הוא עצמו היה ילד ברומניה תחת משטר ששיתף פעולה עם הנאצים, בקושי ניצל, ועל כך הירבה לכתוב בספריו.

* ציטוט מיואל נץ: "אהוד היקר! בגיליון 1489 הסבירה לי בנדלה יפה מאוד את האבולוציה, בה השביחו המוטציות את פרי העץ, אך גם לאחר הערתי בגיליון 1490, היא לא ידעה להסביר את אופן היווצרותו של המעטה הקשיח לזרע הפרי, אשר מגן על הזרע ומאפשר לו לעבור בשלום לאורך מערכת העיכול של בעל החיים... אבל אל נא תתעצבי, בנדלה יקרה! אין, ככל הידוע לי, איש בעולם שיכול לסבר את האוזן בסוגייה מן הסוג הזה!..

* בנדלה: להלן תגובתי –

ליואל שלום,

לא שאין לי תשובה לשאלתך, אלא שחשבתי שאתה מסוגל להסיק דבר מתוך דבר. אבל כנראה שלא.

התהליך של יצירת קליפות הזרעים חל בדיוק כמו אצל הפירות. לזרעים שאין להם קליפה – אין אפשרות קיום. הם יתייבשו וימותו, או שייפגעו במערת העיכול של בעלי החיים האוכלים את הפירות בהם הם מצויים. לכן, בעקבות מוטציות, התפתחו זרעים עם קליפה שתשמור עליהם מיובש ופגיעה. אלה שלא פיתחו קליפה – נפגעו ולא הצליחו לנבוט. ככל שתכונות הקליפה היו טובות יותר – כך נשמרו יותר זרעים לעומת כאלה שאין להם קליפה, או קליפה דקיקה, ואלה נפוצו יותר ויותר. זהו חוק הברירה הטבעית.

קליפת הזרע צריכה להיות תואמת לסביבה בה הצמח חי. בסביבה רטובה מאד כל השנה – אין צורך בקליפה עבה. בסביבה יבשה – זה ממש חיוני. מצד שני – הקליפה לא יכולה להיות יותר מדי עבה. היא צריכה להתבלות אחרי פרק זמן, למשל בין הזמן שהזרע נפל לאדמה, ועד שיתחילו הגשמים שאז התנאים אידיאליים לצמיחה. כאשר האדמה רטובה – הזרע יוכל לפצח את הקליפה ולנבוט. ככה שיש בטבע איזון עדין. זרעים שמצוידים במנגנונים מתאימים יותר לסביבתם – ינבטו יותר וככה יהיו יותר צמחים מן הסוג הזה. ושוב תיווצרנה מוטציות, ושוב תיווצרנה קליפות משוכללות יותר שיגרמו לזרעיהם להתפשט יותר, וכן הלאה והלאה. בדיוק אותה אבולוציה כמו הפירות.

מקווה שהפעם קיבלת תשובה מלאה.

בנדלה

תגובה לנעמן כהן –

עוד משהו בעניין אזכור שם המשפחה הקודם של אדם, בכתיבתו של נעמן כהן:

נעמן כהן טוען שאין הוא מזלזל באדם שאת שמו הוא מזכיר בשם המשפחה הקודם. זה ממש לא נכון. אתה לא מכבד את רצונו של האדם שבוחר להיקרא בשם אחר. זה מראה על אי כבוד. אם היית מכבד את האדם היית קורא לו בשמו שבחר להיקרא בו. ואם אתה לא עושה את זה – זו פגיעה בו, מכיוון שכנראה אינו רוצה להיקרא ככה. ואם אתה טוען שאיזכור שמו הקודם חיוני לתוכן דבריך (מה שאני מאוד מפקפקת) הרי מספיק להזכיר זאת פעם אחת ולא לחזור על זה כל פעם.

בנדלה

* הרגו את הקלמנטינות! – היום, כשאתה לוקח ליד קלמנטינה ומתחיל לקלף אותה, מכה בך תחילה הריח הנפלא שלה, שאין שני לו בממלכת ההדרים, אבל בזה נגמר הקסם – פלחיהָ של הקלמנטינה קשים, יבשים, מלאים סיבים וגרעינים, אפשר לסחוט אותה קצת בפה כדי ליהנות מהמיץ שלה, אבל אי-אפשר ללעוס אותה ולבלוע – אלא רק לירוק לפח את מה שנותר מהפלח.

איפה הקלמנטינות שהיו פעם? דקות קליפה, רכות, קטנות, בלי גרעינים ומתוקות? יכולת לאכול ולבלוע אותן בזו אחר זו בלי הפסק! איפה הן? מי הרג אותן ומילא את השווקים והחנויות בבררה הזאת?

* לחדשות בן עזר, לאחר שמכתבכם העיתי הלילי הפך להיות שופר תעמולה פוליטי של ביבי אין הוא מתאים להיקרא על ידי ואני מבקש להוריד אותי מרשימת הדיוור.

לא נותר לי אלא להתפלא על אורי הייטנר המצוין שעדיין ממשיך להשתכן באכסניית הפודלים של ביבי. ליבי ליבי לו.

אורי טל  

מענה בעל "אכסניית הפודלים של ביבי": הורדנוך בשמחה. תמשיך לשנוא.

* עיתון "הארץ" הפרו-פלסטיני אינו חדל לחגוג על הדם ששפך צה"ל בטעות מבצעית בהריגתם של שמונה בני משפחה, בהם חמישה ילדים ונערים, ביום חמישי בלילה [14.11] במהלך תקיפת צה"ל בדרום רצועת עזה [בשפת העיתון: "רשלנות קטלנית"!] – כאילו זה הדבר החשוב ביותר שאירע בשבוע שעבר –  ולא מאות הרקטות ששוגרו לעברנו, אזרחי ישראל, במטרה להרוג אותנו!

כך עיתון "הארץ" משרת היטב את תעמולתם של אויבי ישראל השואפים להכחידנו, מה עוד שיש לו גם מהדורה אנגלית.

אנחנו בכל זאת ממשיכים להיות מנויים על העיתון כדי לדעת במדוייק את האמת, שהיא ברוב המקרים ההפך הגמור ממה שכתוב בו!

* צר לנו על סגירתה של מסעדת "כתר המזרח" ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. כאשר עברנו לגור מירושלים לתל אביב בשנת 1966 כבר היתה זו מסעדה פעילה ומצטיינת במטעמי המיטבח החלבּי של אם-המשפחה. זכור לנו החומוס הנהדר. התבשיל של עלי סלרי עם גרגירי חומוס, מרק השעועית ועוד מעדנים מבושלים רבים שהיו פרושים לאורך הדוכן הארוך של המסעדה. ולימים גם השווארמה המצויינת, שלא היתה עדיין קיימת שם לפני יותר מחמישים שנה.

מה שתפס את תשומת-ליבנו תמיד היתה העבודה הקשה של כל בני משפחת שמאי במיטבח, ובדוכן התבשילים בצהריים. וכך יום-יום, בבוקר, כבר יושבים וקולפים ירקות לבישול. מומחיות הבישול עברה שם מדור לדור אבל כנראה שהדור הצעיר ביותר כבר עייף מהעבודה הסיזיפית הזו, וחבל.

אגב, זה היה מטבח חלבּי, יותר נכון מטבח יהודי-חלבּי, מהעיר חלבּ בסוריה, בה ישבו יהודים עוד לפני הכיבוש הערבי [שחל בשנת 637] – ולא מטבח של העם ה"פלסטיני", כפי ששונאי ישראל טוענים כיום!

* אם נכונות הידיעות שהחלו חקירות משטרתיות בענייניו של בני גנץ, זה מראה שיש לו סיכוי להיות ראש ממשלה וכי בקרוב אולי תתחלנה ההדלפות ואולי גם הפרקליטות תיכנס לפעולה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2223 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל