פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1495

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תש"ף, 21.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ. // עמוס גלבוע: כמה דברים בקשר לערביי ישראל. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ז – יש הפוגה! היתה הפוגה? // ישראל בר-ניר: הרבה מהומה על לא מאומה. על "הדחת" טראמפ. // אורי הייטנר: 1. גם לי בא לצעוק: אני פרחה! 2. מופת לאומי. 3. צרור הערות, 20.11.19. // פוצ'ו: בחיי [6].  ל"ח. בזכות הסנדוויץ' הטעים. //  יצחק מאיר: שרגא שמר נוחו עדן. // נכבים האורות במוחות. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בשבילי שדות" לשלמה ריכנשטין, 1948. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.6.1973. לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק עשרים ואחד. סיפור שמלת העץ והרעש. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ כְּמוֹ שְׂרֵפָה תְשׁוּשַׁת לַהַט,

דּוֹרֵךְ קֵהוּתוֹ וְלַשָּׁוְא מַשְׁחִיזָהּ,

כְּמוֹ כָּל מַמְלָכָה גֶרִיאַטְרִית שׁוֹקַעַת

וְנֶאֱחָז נוֹאָשׁ בַּמֶּה שֶׁאֵין בּוֹ אֲחִיזָה:

בַּזְּמַן הַבּוֹגְדָנִי, הַחֲמַקְמַק, שֶׁהַתְּמוּרָה בּוֹ

הִיא הַקְּבִיעוּת הַיְּחִידָה. גִּיחוֹת סִיקְרִיקִיּוֹת

שֶׁל בִּרְיוֹנֵי מַשְּׁבֵי הַסְּתָו שֶׁלִּפְנוֹת עֶרֶב רַבּוּ

רוֹמְזוֹת לוֹ כִּי הַנּוֹף מַחְלִיף צְבָעִים כְּזִקִּיּוֹת

וּמֶרִי אֶזְרָחִי נִכָּר בְּכָל נָפָה וּפֶלֶךְ

שֶׁל מַלְכוּתוֹ שֶׁלֹּא זְמַן רָב תְּהֵא עוֹד מַלְכוּתוֹ

וּכְבָר מְרַנְּנִים הַמֶּלֶךְ מֵת יְחִי הַמֶּלֶךְ

כָּל נְתִינָיו מִתְּמוֹל הַזּוֹמְמִים לְהַכְרִיתוֹ

בִּשְׁעַת הַשִּׁי"ן הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ יִפָּתְחוּ בְּזַעַף

כָּל אֲרֻבּוֹת שָׁמָיו הַמִּתְבַּקְּעוֹת שֶׁל הַיּוֹרֶה

וּמַרְשׁ הַנִּצָּחוֹן שֶׁל מַדִּיחוֹ יַרְעִיד כָּל רַעַף

עַל מִקְלְדוֹת גַּגּוֹת הָעִיר. הַחֹרֶף יְבָרֵא

אֶת כָּל אוֹתוֹת יְבוֹשׁ וּכְמוֹשׁ בָּם עָטָה הַשַּׁרְקִיָּה

כְּאֵשׁ הַהַלְחָמָה בְּמַבְעֲרֵי הָרַתָּכִים

עַל חֲרוּלֵי הַוָּאדִי, עַל תְּכֶלְתּוֹ שֶׁל הָרָקִיעַ

שֶׁהִיא זְכוּכִית חֶבְרוֹן מֻתֶּכֶת בְּיָמִים קוֹדְחִים

וּכְמוֹ אֵיזֶה וִדּוּי מֻחְנָק שֶׁל אַהֲבָה נִכְלֶמֶת

שֶׁהִשְׁתַּהָה יָמִים רַבִּים בְּכֶלֶא הָאִלְּמוּת

תִּפְקַע סַבְלָנוּתָהּ שֶׁל הַפְּרִיחָה הַלֹּא נִבְלֶמֶת

בְּכָל פַּקְעוֹת סִתְוָנִיּוֹת חֶשְׁוָן וּכְמוֹ הַלְמוּת

דַּרְבּוּקוֹת יִפְרְטוּ בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת שֶׁל קֶצֶב

טִפּוֹת נוֹקְשׁוֹת שֶׁל דֶּבְּקָה עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹנוֹת,

גּוֹרְפוֹת אֶת הָאָבָק, אֶת הַלֵּאוּת, אֶת דֹּק הָעֶצֶב

כְּמוֹ קָטָרַקְט עֲנָק מֵעַל עֵינַיִם מַזְקִינוֹת

וּמַשֶּׁהוּ צָעִיר מְאֹד יָצִיף פִּתְאֹם בְּסֹמֶק

כְּמוֹ מַחְמְאַת-חִזּוּר בִּלְחִי עַלְמָה יְרַקְרַקָּה

אֶת עַלְוָתָן שֶׁל הָאֵלוֹת וְכָאן, מַמָּשׁ בְּצֹמֶת

הַקַּיִץ וְהַסְּתָו תַּחְלֹף כָּל רֶגַע לַהֲקָה

שֶׁל צִפֳּרֵי-נְדוֹד הַנִּפְרָדוֹת מֵעַל רָאשֵׁינוּ

בְּטִיסָתָן דָּרוֹמָה שֶׁיָּמִים רַבִּים עֻכְּבָה

עַד קְרוֹס שִׁלְפֵי זְקָנָם שֶׁל שְׂדוֹת-הַבַּר שֶׁחֲרִישֵׁינוּ

יַתְווּ בָּהֶם, כְּמוֹ שִׁיר עַל דַּף,

לִיבְּרֶטוֹ שֶׁל תִּקְוָה.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

כמה דברים בקשר לערביי ישראל

לבקש מהנהגתם הפוליטית לדבר יפה על צה"ל זה כמו לבקש מהחתול לא לילל. האלימות היא מרכיב מובנה בחברה הערבית

בכוונתי לגעת בכמה נושאים הנוגעים לערביי ישראל (או כפי שרובם מגדירים עצמם: פלסטינים אזרחי מדינת ישראל), שהם, והנהגתם הפוליטית, תופסים אצלנו לאחרונה את הכותרות הפוליטיות.

הראשון הוא אפלייה וצביעות. בזמנו צפיתי בכתבה שעסקה באפלייה של הערבים. התחום הנדון היה סטודנטים ערביים הלומדים באוניברסיטת תל-אביב. לא אפלייה בלימודים והקשור בהם, אלא אפלייה במציאת מגורים.הכתבה הראתה כי סטודנטים, שמציגים עצמם כערבים ומבקשים לשכור דירה בתל אביב, נתקלים בסירוב של בעלי הדירות בתירוצים שונים ומשונים.

אכן, אין ספק שקיימת אצלנו בחברה "אפלייה סמויה" נגד ערבים בתחומים שונים. בו בזמן שנואה עלי הצביעות בנושא. באותה כתבה רואינו שתי גבירות מטופחות שישבו בבית קפה  בכיכר שוסטר שברמת אביב. פי השתיים היה מלא מרגליות על הערבים המסכנים שסובלים מחוסר שוויון, שזכויותיהם נשללות, שאדמותיהם נשדדות. אזרחים סוג ב'. ואז, אחרי שכל אחת השלימה את דברי רעותה וחיזקה אותם, הן נשאלו לפתע ע"י המראיין:

"תגידו לי, אם תוכלו להשכיר חדר, ויבוא אליכן סטודנט ערבי ויבקש לשכור אותו, האם תשכירו לו אותו?"

השתיים הביטו במראיין בתימהון, ופה אחד ענו: "בטח שלא!"

המראיין הנדהם בקושי פלט: "למה לא תשכירו?"

השתיים ענו ממש בחצי צעקה: "כי הם ערבים!"

כל הסבר מיותר.

השני הוא צה"ל.  בתחילת השבוע גער בני גנץ בחברי הכנסת  של "הרשימה המשותפת" על הדברים הלא יפים שהם אומרים על צה"ל, וניסה להסביר להם למה לא צריך לדבר ככה על חיילי צה"ל המוסריים, החוקרים ובודקים כל טעות של הריגת חפים מפשע.

אחמד טיבי, בתשובה, נזף בגנץ והעיר לו שלא יחנך אותם.

דברי גנץ היו נכונים, כמובן, לגופם, אבל בעצם ההטפה שלו חמק ממנו דבר מרכזי, מהותי, לדעתי. צה"ל מגלם אצל חלק גדול בחברה הערבית, ואצל כלל חברי "הרשימה המשותפת", את הזהות הלאומית היהודית, יותר מכל דבר אחר. צה"ל הוא זה שמקנה למדינה היהודית את יכולת הקיום והעמידה שלה. צה"ל הוא הגורם המלכד של החברה היהודית. כל אחד משונאי המדינה היהודית הציונית יודע ומבין את זה. לכן, צה"ל הוא הראשון להיות תמיד מואשם בפשעי מלחמה, לא משנות העובדות. 1000 שיעורי חינוך לדוברי עברית צחה כמו טיבי או עודה, לא יעזרו כהוא זה. ליבת הזהות הלאומית הפלסטינית היא העוינות לצה"ל וכל מה שהוא מגלם. הוא היהודי שלא מתכופף – ויודע, כשצריך, להכות חזק.

השלישי הוא אלימות. כמו שאלף סדרות חינוך לא ישנו את היחס לצה"ל של חברי "הרשימה המשותפת", כך לדעתי  גם מיליארדים שיושקעו בחברה הערבית לשם חיסול האלימות, כביכול, לא יועילו הרבה. אולי קצת.

מדוע? כי לדעתי (ואולי אני טועה) החברה הערבית היא אלימה ביסודה, בוודאי בהשוואה לחברה היהודית. בכתבה שראיתי בזמן האחרון, נשאל אחד מתושבי אום אל פחם: "אם אתה רואה במו עיניך שאדם מוכר לך הורג מולך אדם אחר, האם תלך ותמסור עדות במשטרה?"

התושב השיב, ללא היסוס: "לא, לא אמסור!"

"מדוע?" הוא נשאל והשיב: "כי יבואו ויהרגו אותי, או את מישהו מבני משפחתי."

צריך להביט רק מסביב על האלימות, על כל צורותיה – הקיימת ברחבי המזרח התיכון. היא הפכה לנורמטיבית. כל מי שמתעלם מכך, בטיעון השדוף של "גזענות", חי לו בעולם הנחמד של השוטים.

עמוס גלבוע 

* * *

בנימין נתניהו, אל תסכים להתחייב להסרת החסינות ואל תסכים לצאת לנבצרות! לא הפרקליטוּת תקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה ומתי יודח! מוטב ללכת לבחירות בפעם השלישית והדמוקרטיה תביע את רצון העם, ותנצח! מה שנעשה נגדך כיום גובל בטירוף-מערכות משפטי ומאיים לסרס גם כל ראש ממשלה אחר בעתיד!

אהוד בן עזר

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: פרק ל"ז –

יש הפוגה! היתה הפוגה?

בחודש אוקטובר, בפגישות ראשי צוותי המו"מ שנערכו בוואשינגטון, סיכמו הצדדים על פסק-זמן מיידי והגדירו את תמונת המצב כסיום סיבוב 1 – וסיכמו שחודש נובמבר יוקדש להכנת הסכם שיעגן את ההבנות שהושגו במיסמך משפטי לכל דבר ועניין.

למעשה שני הצדדים היו מעוניינים בהפוגה מסיבות שלהם, שפורטו בפרק ל"ה. אם נחשבת הפוגה למצב בו הצדדים יוצאים למצב מנוחה זמני, מסתבר שיש לחפש מושג אחר.

הסינים נלחצים מארבע סיבות עיקריות:

א. סך המכס המשולם על הייבוא מסין לארה"ב עולה לאין ערוך על זה המשולם על הייבוא מארה"ב לסין ולו רק בגלל נפחי הייבוא מסין הגבוהים פי 5 בערך מהייבוא מארה"ב.

ב. כדרכו בקודש מהלכי מו"מ, טראמפ מביא את יריביו למצב שכל דחייה בהשגת הסכם תעלה להם ביוקר רב. יתרה מזאת, קצב מחיר הדחייה עולה עם זמן ההפוגה. בחודש הבא, בהיעדר הסכם חתום עבור סיבוב 1 תיכנס לתוקף העלאת מכסים ב-15% נוספים על כמחצית הייבוא מסין! לכך השלכות לטווח הקצר והארוך. בקצר, סין שמשלמת כ-60% מהמכס (ע"י פיחות היואן) תסקור בבהלה את קצב ירידת רזרבות הדולרים. בארוך, סין תחזה במתחרים מארצות שכנות, פורקים סחורות מיובאות בנמל לוס אנג'לס. כשיבדקו עם לקוחותיהם – רשתות השיווק הענקיות בארה"ב – אולי יסכימו לספר להם באופן לאקוני שאינם משלמים מכס!? כמו גם שהסכמי האספקה שנחתמו עם שכנותיה תקפים למיספר שנים, ייתכן למספר דו-ספרתי.

ג. ל"הפתעתם" החוזרת ונשנית, מגלים הסינים שהפעם טראמפ לא מוכן לוותר על הסכמות בראשי פרקים שסוכמו אצלו בחדר הסגלגל בפגישות אוקטובר. ואם יתרצה בכל זאת, ילווה כל ויתור בסעיף א' בתשלום הולם מצידם בסעיף ב'. לדוגמה – ניתן לחזות בניסיון הסיני לטפל במגיפה של ממש בענף החזירים. הם להוטים לייבא בשר חזיר מברזיל ואוסטרליה וזאת משום שארה"ב מייצרת בשר חזיר לביקוש מקומי בלבד. אלא שאז מתקשה סין למצוא מקור תקציבי (בדולרים ירוקים כמובן) בכדי לממן את היבוא הבלתי צפוי ובעת ובעונה אחת לעמוד בהתחייבותה לייבוא מארה"ב מוצרי חקלאות בסדר גודל של 40-50 מיליארד דולר  בשנה... ללא מכס!!!  בניחוש לא פרוע אפשר להמר על כך שטראמפ כבר השיב להם בנימוס משהו קצרצר כמו: "נדון בבקשתכם אחרי שתחתמו על הסכם סיבוב .1"

ד. מלחמת המכסים גבתה מחיר משמעותי מכלכלת סין. אבן בוחן ראשית היא הצמיחה. זו נמצאת בירידה  לאורך שנה רצופה. מרמה של 7% לשנה ירדה ל-6% בקיץ האחרון. בחודש שעבר – אוקטובר 2029 – החסירו שם פעימה כאשר דילגה הצמיחה על תחום ה-5% כולו ונעצרה על 4.7% בלבד כאשר כלכלני המערב חזו לה 5.2%. גם באבן הבוחן המישנית – מדדי המניות – לא שפר חלקה של סין כפי שנראה בשרטוט דלהלן. מדד שנחאי נמצא כיום ברמה של 12% מתחת לשיאו במהלך 52 שבועות אחרונים.

סין לא לבד! כמעט שכחנו, מהלכי מלחמת הסחר עם סין מתנהלים גם עם מרבית הארצות המפותחות, חלקן כבר השלימו וחתמו על הסכמים חדשים עם ארה"ב וחלקן נמצאות בתהליך. המכס הראשוני שהטילה עליהן ארה"ב בתחילת 2018 גבה מהן מחיר משמעותי. אפילו מדינות עם כלכלה עוצמתית כמו גרמניה וצרפת – סובלות שעורי צמיחה שואפי אפס ואף למטה מכך שמשמעותו – מיתון. כולן "זכו לתמריץ" במתכונת הידועה של מכס ראשוני שדוחף אותן לשולחנות המו"מ בוואשינגטון מול הצוותים של מזכירי האוצר והמסחר במימשל טראמפ –  מנוחין ורוס (יהודים).

אז אם ניגרם נזק כלכלי ליריבותיה של ארה"ב  במלחמת הסחר, מדוע הן לא ממהרות לסגור הסכם ?

ארה"ב, אכן מרגישה בנוח במלחמת הסחר. המדדים הכלכליים במצב מעולה. אין אינפלציה. הצמיחה נמצאת באזור ה-2.5%, האבטלה בתחתית היסטורית זה למעלה מחצי שנה. שיעור ההשתתפות בעבודה, שירד במדרון תלול בממשלי אובמה, נעצר והחל לנוע בעלייה איטית. שיעורי השכר בעלייה מתמדת. הפדרל ריזרב החל לשתף פעולה עם הממשל. מדדי המניות השיגו השבוע שיעורי שיא כפי שניתן לראות בשרטוט של הדאו ג'ונס.

אם כך, מדוע יריבותיה של ארה"ב לא ממהרות לסגור איתה הסכם לפני שיבולע להן ע"פ "תבנית נוף מולדתו של טראמפ"?

הסיבה – מול החזית במלחמת הסחר שבראשה פועלת סין,  פועל בעורף  כוח פנימי רב עוצמה (קטונתי מלכנותו "גייס חמישי"). הוא נושף בעורפו של טראמפ 24/7, 365 יום בשנה (366 יום כל 4 שנים). הכוח – נציגי הדמוקרטים, להם רוב בבית הנציגים בקונגרס, פעל ופועל ללא לאות להדחתו של טראמפ ובינתיים, "עד יעבור זעם", מיצר את פעילותו בכל דרך. הם לא לבד, כל המדינות שעדיין לא סגרו הסכם סחר עם ממשל טראמפ (אויבות, "ידידות", וחלקן ידידות)  פוכרות ידיים בצפייה חד משמעית לנפילתו של טראמפ בבחירות ה-3 בנובמבר 2020 או בהליך השלישי במיספר להדחתו, מה ששחרו יפציע קודם. להזכיר – הדמוקרטים נכשלו להפילו בשני ההליכים הקודמים, ולא מחוסר נחישותם בשיא: 1) ה"קנוניה" בחקירת מולר. 2) שיבוש הליכים בחקירת ה"קנוניה".

הליך מס. 3 הקרוי אוקראינה-גייט פרץ לאוויר העולם בקיץ האחרון. קצרה היריעה מלתארו בפרטים, להלן תמצית מצומצמת.

בחודש יוני האחרון נבחר נשיא חדש לאוקראינה – זלנסקי. טראמפ יזם שיחת טלפון ישירה אליו לברכו עם כניסתו לתפקיד. כל אחד הזמין את זולתו לביקור, במיוחד זלנסקי שהזמין לטקסי כניסתו לתפקיד. טראמפ לא השתחרר לאירוע ושלח את מזכיר האנרגיה ריק פרי, כנציגו.

בשיחת טלפון נוספת, בחודש יולי, הוזמן זלנסקי לביקור רשמי בבית הלבן.

עם נחיתתו, ערב הפגישה, התפוצצה הפרשה בצורת פירסום קצר על קיומו של מיסמך שחובר ע"י Whistleblower (חושף שחיתויות, בקיצור "מלשינון") – שחשף לכאורה עיכוב של מתן סיוע ביטחוני בסדר גודל של כ-400 מיליון דולר מארה"ב לאוקראינה בעימות הצבאי בינה לרוסיה, שפלשה לחצי האי קרים בטענת זכות ראשונים, ובנוסף פלשה לשטחה-היא בגבולה המזרחי.

העיכוב, לטענת המסמך, נועד ללחוץ על אוקראינה לחדש חקירת שחיתות כביכול הקשורה להאנטר ביידן, בנו של ג'ו ביידן – סגן הנשיא דאז, שנועדה להכפיש את שמו של המועמד המוביל מבין הדמוקרטים לבחירות לנשיאות ב-2020 ולפגוע אנושות בסיכויו של ביידן להיבחר.

אלא שבמסיבת עיתונאים עם תום הפגישה בבית הלבן מסר נשיא אוקראינה זלנסקי שבכלל לא ידע שהיה עיכוב במתן הסיוע הבטחוני ומכאן – לא היתה התנייה כזו.

טראמפ הוסיף שיפרסם את התמליל הרשמי של שיחת הטלפון שבה מסר את ההזמנה. אכן מאשר התמליל המלא שהנושא כלל לא הועלה.

לזמן קצר ניראה היה שהנושא ירד מהפרק. אלא שאז החלו לצוץ בתקשורת פרטים מדו"ח המלשינון ובראשם ה- Quid Pro Quoהמתנה את שחרור הסיוע הביטחוני בעבור חידוש חקירתו של האנטר ביידן. מעורבותו של האנטר החלה ב-2015 עת החליט מימשל אובמה על סיוע ביטחוני גדול של יותר ממיליארד דולר לאוקראינה לביצור עמידתה מול רוסיה. סגן הנשיא ביידן קיבל על עצמו את הטיפול בהעברת הסיוע ללא קשיים בירוקרטים ואחרים. כך נעשה, אלא שבעקבות הטיפול המסור של האב, מצא עצמו הבן האנטר יושב בקייב – הבירה – בדירקטוריון של חברה אוקראינית –Burisma Oil  – העוסקת בהפקת אנרגיה (נפט וגז טבעי) בשליטתו של אוליגרך שמעולם לא ניראה תחת טלית שכולה תכלת.

האנטר שמומחיותו בנושאי נפט ואנרגיה התמצתה עד תום כאשר מילא דלק במכוניתו, זכה לסכום נאה של  600,000 דולר לשנה עבור תרומתו לדירקטוריון. כאשר התפרסמה העובדה הזו מינתה ממשלת אוקראינה חוקר מיוחד לחקור את תרומתו של ביידן להצדקת הסכום. אלא שהתערבות מתאימה, ישירה או בלתי ישירה מצד מימשל אובמה, הובילה לפיטורו המיידי של החוקר האוקראיני ללא מסקנות כלשהן!

חשוב לציין – למעט סיוע הומניטרי הנדרש כתוצאה של אסונות טבע למשל, מקיים הממשל האמריקני בחינה מדוקדקת ונמרצת על כל סיוע ע"ח משלם המיסים האמריקני ע"מ להבטיח שהסיוע כולו ינוצל אך ורק עבור המטרות לשמם יועד. מי כמונו זוכר את הפסקות מתן הסיוע למדינת ישראל לאורך דורות כל אימת התנהגותנו הבלתי צייתנית (ע"ע: הנשיא פורד בהשעיית מטוסי F16, או הנשיא בוש האב בנושא הערבויות הכספיות). עם כניסת נשיא חדש לתפקידו נעשית בחינה מחדש של מטרות ואמצעים בשני תחומים בהן יש לנשיא אחריות ישירה ובלעדית: ביטחון – כמפקד העליון על הצבא על כל זרועותיו ומערכות הביטחון הנילוות; ובמדיניות החוץ באופן בלעדי למעט הדרישה להיוועץ בסינאט לפני חתימה על הסכמים חשובים המוגדרים – אמנה, ולקבל אישרורה בסינאט ברוב של שני-שליש.

אוקראינה, שעומדת במשימת הגנה על גבולותיה מול מעצמה לשעבר, הגישה בקשות חדשות להשלמת סיוע ביטחוני חשוב. ההיבט הכספי נבחן בקונגרס שהוא זה המאשר את התקציב הנדרש ע"פ פנייתו של הנשיא החדש טראמפ. במקביל נערכת ביקורת בוועדות הקונגרס על השימוש בכספי הסיוע שניתנו בעבר. בין הנושאים שעלו בבקרה הואר מחדש נושא תרומתו של האנטר ביידן לדירקטוריון חברת Burisma Oil, הנהנית מתקציבי ממשלת אוקראינה. מחלקת המדינה, שדרשה באמצעות השגרירות בקייב לקבל את מסקנות החקירה, נענתה בסחבת מתמשכת. על פי החוקה האמריקנית משרת השגריר(ה) האמריקני ע"פ רצונו המוחלט של הנשיא. הביטוי האמריקני בנושא הזה הוא מאפיין את השרות המצופה בהגדרה מפתיעה משהו –

 “To the Pleasure of the President”!!!

למילה המובלטת יש עשרות פירושים. "לשביעות רצונו" הניתנת בין היתר כאחת האפשרויות, ניראית מכובסת משהו מול שורה ארוכה מונחים נילווים כמו לענג או לבטוש (כאן וידוי – אפילו נזקקתי למילון של גוגל). במילים אחרות הנשיא רשאי לפטר שגריר(ה) כלשהו ללא כל סיבה שהיא! על אחת כמה וכמה כאשר הוא מרגיש שלא מבצעים את הוראותיו המפורשות. ע"פ החוקה האמריקנית לשגריר שאינו מסכים עם נשיאו יש רק שתי אפשרויות – להתפטר מיידית או "לנשוך שפתיים" ולמלא הוראות כלשונן וכרוחן. ולא, יפוטר, ואז עליו לעזוב את מקום עבודתו תוך 24 שעות !!!

עתה, לקראת מתן הסיוע החדש בתחילת הקיץ, הולידה "בדיקת הכשרות" הנוגעת לסיוע הקודם דף חלק ונקי בנושא אותה חקירה שנחסמה באיבה לפני 4 שנים! חשוב לציין שגורמים באוקראינה היו תחת חקירות משרד המשפטים האמריקני לחשיפת הקשר לתפירת "התיק" (Dossier) שהוביל למינויו של מולר לחקירת "הקנוניה" שהסתיימה בכלום!  כשפניות המימשל מוואשינגטון לשגרירות בקייב נענו בסחבת, ניזכרו שהשגרירה שם שירתה זמן רב "לשביעות רצונו" (שלא לומר לעינוגו) של... אובמה! היא פוטרה כלאחר יד. מיד צצה בעייה צפויה – עד שימונה ויאושרר בסינאט שגריר חדש מופעל אוטומטית ממלא מקום שגם הוא, איך לא, מונה לתפקידו בתקופת המימשל הקודם...

נקודת מבחן קריטית. טראמפ מוצא עצמו נתון בפני משימת חובה  –  לחקור שחיתות שאותה יש להביא למיצוי. אלא שבמקרה הזה, אולי, יש בונוס משמעותי שתלוי בתוצאות החקירה. אם יתברר בחקירה נחושה שפעילותו של סגן הנשיא ביידן, שנשלח להעביר בצורה מסודרת סיוע ביטחוני, תלויה בין היתר בהצבת בנו שלו בדירקטוריון עבור "תרומה" מפוקפקת, אזיי באחת הופך האב ל"פסול חיתון" בכל מה שמתחרז עם מועמדותו לנשיאות ב-2020.

חתיכת בונוס צדדי! לכל המלעיזים על המאמץ המיוחד מוכנה תשובת מחץ: פשע שחיתות אסור שיזכה להנחה משפטית כלשהי מתוך הכרזת מועמדות לנשיאות בעוד שנה!

מכאן כבר פעל טראמפ ע"פ "באין ציפור שיר (סחבת בשגרירות) גם רודי ג'וליאני ייחשב לזמיר." ואכן ג'וליאני (עו"ד של טראמפ, ראש העיר ניו-יורק בנפול מגדלי התאומים) נשלח למשימה וחזר עם הרבה "תופינים", כאלה שמעמידים את אדם שיף – יו"ר הוועדה שחוקרת בבית הנציגים לקראת הדחתו של טראמפ – בפני בעייה, כנראה החשובה בחייו הפרלמנטריים. האם לזמן את ג'וליאני למתן עדות בפני הוועדה שלו. הוא ינסה להראות שעצם הנסיעה לחקירות שלו בקייב, בשליחות מרשו, באה במטרה לחסל סופית את המועמד מספר 1 של הדמוקרטים לנשיאות בעוד כשנה. את התשובה לשאלה הזו יקבל אדם שיף, מול מצלמות הטלוויזיה מחוף לחוף ומעבר לאוקיאנוסים, כאשר התובע של ניו-יורק לשעבר, שהושיב לא מעט ראשי מאפיה בכלא לכל חייהם, יושיט את ידיו אל התיק שעל שולחנו ויקרא משם שניים שלושה דפים...

לא, שיף לא יזמן את ג'וליאני, ואני מוכן להיות "השוטה" שמסתכן בנבואה. שלוש סיבות:

א. הסנאטור הרפובליקני מקנטאקי – ראנד פול – כבר הודיע שידרוש לזמן הצבעה בסנאט שתחייב את זימונו של ג'וליאני להופיע בסנאט כאשר יו"ר כל אחת מהוועדות הוא רפובליקני. אין כל ספק – ראנד פול מודע הייטב ל"תופינים" בתיקו של ג'וליאני. מה שמבקש  הסנאטור לחשוף ל"עם האמריקני כולו" הם עותקי "תופינים" בתיק (האורגינל טמון בכספת עמידה) שבדיוק אותם מבקש אדם שיף לחסוך לעין אנושית.

בעודו שואל "מאין יבוא עזרי" – חטף שיף מהלומה בצורת הצעה מהמקום הבלתי צפוי האפשרי, תקדים היסטורי שאפילו חברת מדינתו (קליפורניה) לא ציפתה – כאשר ננסי פלוסי (הספיקר)  פנתה/הזמינה בזלזול מופגן ומאוס בראיון טלביזיוני את טראמפ(???) להופיע כעד בפני הועדה החוקרת.

לא חלפו 24 שעות של חרדת אימים אצל שיף – והטיל חדר למשרדו (אין כיפת ברזל) – טראמפ בעצמו הציע להופיע בפני הועדה!!! לא, אין לכך תקדים. להיפך, לנשיא עומדת הגנה מעוגנת בחוקה שחוסמת בפני בית הנציגים בקונגרס את האפשרות לזמן אותו למתן עדות. אבל אין חסימה שמונעת ממנו להתנדב למתן עדות.

ההודעה הזו הביאה לפיצוץ תקשורתי ענק שרובו עסק בתחזיות למועד שבו יבחר טראמפ לשחזר את התפטרותו של הנשיא ניקסון מכהונתו (1974) ובכך להימנע ממשפט הדחה בסינאט שבהסתברות גבוהה היה מביא להדחתו. האם טראמפ מוליך בזאת את עצמו כצאן לטבח?

ממש לא! מהלך העדות מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מקבל העד זמן שאינו מוגבל בזמן – בסבירות מקובלת – לקרוא מינשר שלו. בחלק השני הוא משיב לשאלות חברי הועדה. כל מה שטראמפ צריך לעשות בחלק הראשון הוא להציג את מפת השחיתות שצצה בעקבות פועלו של ג'ו ביידן כסגן נשיא ב-2015, הכוללת את "תרומותיו" של בנו האנטר ובעיקר את התשלומים ששולמו לו. את הפרטים האלה הוא יחשוף מתוך אותו תיק של ג'וליאני, שכנראה ימלא את תפקיד העו"ד המלווה כל עד. כמה הדלפות שכבר שוחררו מתוך התיק ("התופינים") מצביעות, כנראה, על גימוד הסכום הרישמי (הנ"ל) מול "התופינים" שקיבל האנטר...

האם נשמע בקרוב על פרישה של ג'ו ביידן? אולי מטעמי בריאות?

אם לא די בכך, הרי שבמשרדי המשפטים ומבקר המדינה האמריקנים, כבר עושים הגהה סופית על דוחות חמורים ביותר הקשורים ב- Dossier הנ"ל ושאר ירקות נילווים שיתפרסמו כבר בחודש הבא. מאוחר בערב כבר דיברו על האפשרות שאדם שיף יוזמן כעד לחקירות שייערכו בסינאט...

ב. הסנקציות החונקות על איראן החלו להבשיל פירות – ובדיוק מפליא לאן שטראמפ כיוון. למי ששכח כדאי לקרוא שנית את פרק ל"ד (7 באוקטובר, 2019). טענתי שם שטראמפ ויתר על תגובה צבאית על התקפת טילי השיוט והכתבמ"ים מאיראן נגד שדה הנפט הסעודי, מכיוון שהאפקטיביות שלה תהיה רדודה בהרבה מול הידוק נוסף של הסנקציות. צמצום נוסף של שיווק הנפט והפקתו שהושת על איראן, אכן הביא למחסור אקוטי בנוזל החיוני שאילץ את ממשל האייתולות לייקר את מחיר הדלקים ב-50% – וזה בא בתוספת לפיחות מהיר במטבע המקומי והוציא את העם לרחובות – מחוסר ברירה. הלחץ הכלכלי על האוכלוסייה יחזיק אותם בהפגנות בלתי פוסקות ואין להתפלא כלל אם תוך ימים ספורים יצלצל הטלפון בערוץ הנסתר במטרה להתחיל לדבר על הסכם אי-גרעין חדש.

למי ששכח, הסנקציות על איראן היו ונשארו חלק אינטגרלי חשוב ביותר במלחמת הסחר העולמי.

ג. עובדי השגרירות הסינית בוואשינגטון (יש רבים כאלה) האמונים על "כיסוי" החקירות של אדם שיף בקונגרס, דיווחו שלא נמצא בינתיים "אקדח מעשן" וזאת אחרי שני ימי החקירות הראשונים בהם הופיעו "כוכבי" העדים. הם כנראה הוסיפו שלא מדובר בדרמה שייקספירית שבה מופיע האקדח במערכה האחרונה. במילים אחרות הם כנראה הוסיפו "תישכחו מהדחה"!!! אולי גם הוסיפו רמז על סיכויים גבוהים "להיבחרו מחדש".

התגובה לא איחרה לבוא. ראשי המו"מ הסינים (שניעורו משנתם באמצע הלילה) הרימו טלפונים לקודקודים האמריקניים (בשעות הצהריים) ופתחו דלתות לדיון מהותי בנושאים מרכזיים, אלה שרק שבוע קודם נחסמו בלאקוניות סינית אופיינית.

התוצאה – הכרזות מפי יועצו הכלכלי של טראמפ לארי קאדלו על שחר חדש המפציע בחדרי הדיונים כבר השבוע. להזכיר, כל יום שחולף במצב המכסים הקיים וזה שמחכה בפינה אם לא תהיה התקדמות עולה לסין במונחי מיליונים דולרים ירוקים.

הם קיבלו החלטה שהמחיר שווה את ההמתנה אם הסיכויים להדחת טראמפ גבוהים או מה שיביא לאי היבחרו מחדש בעוד פחות משנה. אבל אם לאו – חבל על המחיר היומיומי! יתירה מזו, הגרוע מכל מבחינתם, זה להימצא ב-4 בנובמבר 2020 עם טראמפ וזר דפנה על ראשו.

התוצאה לא איחרה בוא – הדאו ג'ונס חצה ביום ו' האחרון, לראשונה בהיסטוריה, את קו ה- 28,000 נקודות. ומה שקרה בשנחאי ממש מסעיר.

כידוע לקוראים הוותיקים, במחצית הראשונה (עד 11:30) סוחרות בבורסת שנחאי החברות הסיניות, שלרובן יש מרכיב ממשלתי. בתחילת המסחר "החלו העכברים לנטוש את הספינה" (חיצים ירוקים). החברות הממשלתיות יותר עצרו את המגמה ב-10:00. חצי שעה אחר כך הן קיבלו הוראה לרכוש מניות עד שיגיעו למחיר ההתחלה. ומאז נבלמו ניסיונות הנטישה. אחרי הסייסטה היומית נכנסו לפעולה המשקיעים הזרים – אלה כבר ניתחו את תוצאות של יום דיוני ועדת שיף שבה חגגה מילה מרכזית אחת בפרשנות המשפטית הבלתי תלויה – Hearsay שמשמעה רכילות; שמועות; או עדויות מסדר שני, שלישי וכדומה – שכולן כאחת אינן קבילות בבית משפט אמריקני. הנטישה התחדשה ובשל הסגירה כבר נחת המדד ב-0.64%-.

ומה היו ביצועיו של הדאו ג'ונס באותו יום ?

הדאו "טייל" על מי מנוחות במגמת עלייה והשלים עליה של 222 נקודות או 0.80%+.

למרות הנימה האופטימית שנסקרה בביצועי יום ו', עדיין מוקדם לחגוג. שתי המעצמות נתונות במאבקי כוחות פנימיים המשפיעים על מקבלי ההחלטות.

הניצים בסין מצביעים על הלחצים המופעלים מבית על טראמפ והם מאמינים שבסופו של תהליך הבחירות טראמפ יפסיד או ייבחר בלי רוב בשני הבתים ולכן צפוייה קדנציה בה יפעל כברווז צולע.

היונים טוענים שלא כדאי להסתכן בטראמפ שייבחר מחדש עם רוב בשני הבתים.

בארה"ב נמשכת המחלוקת החריפה זו השנה השלישית והדמוקרטים נראים יותר ויותר כמי שנלחמים כמי שאין להם מה להפסיד.

המשקיעים בבורסות בארה"ב מלאי אמונה בהובלת טראמפ את כלכלת ארה"ב ובסיכויי הצלחת מו"מ הסחר. שאר העולם, כולל סין נוהה אחרי ארה"ב וביצועי "השוורים" שלה – כל יום ושיאו החדש, כמעט.

חובב טלפז

18 בנובמבר 2019

* * *

ישראל בר-ניר

הרבה מהומה על לא מאומה

א. על Impeachment ועל Impeachment למתחילים

מאבקם של הדמוקרטים להדחת טראמפ באמצעות Impeachment המתנהל בימים אלה, מספק תעסוקה מלאה למערכת הפוליטית ולתקשורת בארה"ב. התקשורת הממסדית והרשתות החברתיות מלאות במאמרים וידיעות על כך שטראמפ הולך ומסתבך, שגורלו נחרץ, ושלא ניתן יהיה למנוע את הדחתו. בעיני רוחם הדמוקרטים כבר רואים את טראמפ מפנה את מקומו בבית הלבן. מרחיקי ראות ביניהם כבר מדברים על האפשרות שסגנו, שהוא קנאי דתי, יתפוס את מקומו, ומשתעשעים ברעיון של הדחת הסגן, מה שיסלול את דרכה של ננסי פלוסי לבית הלבן.

מאחר שהחלטה על Impeachment מתקבלת ברוב פשוט בבית הנבחרים ולדמוקרטים יש כרגע רוב, בקרב חוגים רחבים בציבור נוצר הרושם הוא שהדחתו של טראמפ היא עובדה מוגמרת(Fait Accompli)  – וזה רק עניין של זמן עד שזה יתממש, וטראמפ יפנה את הבית הלבן.

הסיפור הזה הוא קשקוש אחד גדול. 

בתרגום חופשי משמעות המילה Impeachment היא הדחה, וכך גם מבינים אותה בציבור, כולל רבים שמכירים את החוק. אבל  זה לא נכון. החלטה של בית הנבחרים על Impeachment של הנשיא, איננה החלטה להדיח את הנשיא.  זאת החלטה להעמידו לדין. אם וכאשר החלטה כזאת מתקבלת בבית הנבחרים (מספיק רוב פשוט), המשפט מתנהל ע"י נשיא בית המשפט העליון כשלצורך הדיון 100 חברי הסנאט הם חבר המושבעים.  כדי שנשיא יודח, הוא צריך להיות מורשע ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט. זה לא קרה בעבר ואין שום סיכוי שזה יקרה הפעם. תקוות הדמוקרטים להדיח את טראמפ היא לפיכך לא יותר מאשר הרהורי לב.  לטראמפ אין ממה לחשוש.

ב. ה- Impeachmentבתולדות ארה"ב

במשך קרוב ל-250 שנות קיומה של ארה"ב היו תשעה עשר מקרים של Impeachment (שמונה עשר וחצי למען הדיוק, כפי שיובהר להלן), מהם שלושה (שניים וחצי) של נשיאים.

הדיון הנוכחי יעסוק בנשיאים בלבד. אנדרו ג'ונסון (סגן הנשיא שהתמנה לנשיא כאשר לינקולן נרצח) ב-1868, ביל קלינטון ב-1998, וריצ'רד ניקסון. 

המקרה של ניקסון הוא למעשה חצי Impeachment מאחר שניקסון התפטר לפני שהחל התהליך. לדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס, והרפובליקנים הזהירו את ניקסון שהם לא יתמכו בו. ניקסון החליט לחסוך מעצמו את הביזיון והתפטר.

לפני שאמשיך, מספר מילים על מעמדו ומשמעותו של התהליך. התהליך הזה מעוגן בחוקה ונועד לאפשר לקונגרס לבלום נשיא שייצר השלטון עלה לו לראש.  זה חלק מהמערכת של Checks and Balances  של המשטר בארה"ב.  הסמכות לפתוח בהליכי Impeachment היא בלעדית של בית הנבחרים.

The House of Representatives shall have the sole Power of Impeachment (Article 1, Section 2)

כפי שנראה להלן, המשפט הזה הוא בעייתי.

ראוי לציין כאן שבתקופה שהחוקה נכתבה ואושרה (לקראת סוף המאה ה-18), בית הנבחרים נחשב לנציגו של העם. חברי הסנאט נבחרו ע"י בתי המחוקקים של המדינות ולא ישירות ע"י העם. לכן הם נתפסו כמייצגים את המדינות. זה היה המצב במשך כל המאה ה-19, עד שזה שונה ע"י התיקון ה-17 לחוקה, ב-1913.

החוקה מפרטת את הסיבות בגינן ניתן להדיח הנשיא – בגידה, שוחד ו"פשעים אחרים". החלק האחרון של המשפט – "פשעים אחרים", גם הוא בעייתי. בשני המקרים הבעייתיות נובעת מגישת ה"מובן מאליו". ללמדך שמה שמובן מאליו בדור אחד, איננו בהכרח מובן מאליו בדורות אחרים. כשזה כתוב, זה מובן יותר טוב.  כאשר זה כתוב, לפרשנים לא נותר מה לעשות (לא תמיד...)

במקביל לחוקה קיימים "המסמכים הפדרליים (The Federal Papers) בהם מתועדים במלואם הדיונים שהתנהלו במהלך ניסוח החוקה, ומהם ניתן ללמוד מה היו כוונות המנסחים.  הבעייה היא שמה שלא נכתב במפורש בחוקה איננו מחייב, והשאלה "מה היתה כוונת המחוקק" מספקת עד היום פרנסה למומחי חוק ומשפט, גם כשאין ספק לגבי הכוונה.

המילטון הדגיש שה- Impeachmentלא נועד לשמש מכשיר בידי מפלגת הרוב בקונגרס להדיח נשיא בגלל חילוקי דעות על מדיניות. יתרה מזאת, לדברי המילטון החלטה על Impeachment  של נשיא צריכה להיות  bipartisan)עליה להתקבל בתמיכת שתי המפלגות).  זה כתוב במפורש במסמכים בלא שיהיו כל חילוקי דעות בין מנסחי החוקה. דבריו של המילטון היו מובנים מאליהם לאבות המייסדים. לא עלה בדעתם שמישהו יכול לחשוב אחרת, ולכן הם לא ראו צורך להכניס אותם במפורש לחוקה. באווירה של היום, לצורך המאבק נגד טראמפ, הדמוקרטים מנצלים את החסר הזה.

מצב דומה קיים לגבי המושג Other High Crimes And Misdemeanors אם כי לא מאותן סיבות.  נחזור לנקודה הזאת יותר מאוחר.

בחזרה ל-Impeachment של דונאלד טראמפ. משפט המפתח הוא "לבית הנבחרים הסמכות הבלעדית לפתוח בהליכי Impeachment – בבית הנבחרים מכהנים 435 צירים. מרביתם מייצגים את שתי המפלגות הגדולות וכן יש כמה המגדירים את עצמם כ"בלתי תלויים". ליו"ר הבית וכן לראשי הוועדות השונות יש הרבה סמכויות. בין השאר הם יכולים לשנות את "כללי המשחק" לפי צורכי השעה, והם מנצלים את הסמכות הזאת. אבל הם לא רשאים לקבל על דעת עצמם החלטות המחייבות את הבית. החלטות כאלו יכולות להתקבל רק ע"י הצבעה במליאת הבית, כשהרוב קובע.

למרות שזה פרט טכני בלבד, זה כתוב בחוקה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. שום פרשנות, יצירתית כלל שתהיה, לא יכולה לשנות את זה. החלטה על Impeachment חייבת להתקבל ע"י מליאת הבית.  כל עוד זה לא קרה, העיסוק ב- Impeachmentבבית הנבחרים איננו לגיטימי ולצווי ההבאה (subpoenas) שהוצאו למענו אין שום תוקף חוקי.

אחרי "מלחמת מאסף" נואשת, בה הדמוקרטים ניסו בכל כוחם למנוע הצבעה בבית הנבחרים, ננסי פלוסי נשברה וההצבעה התקיימה. כצפוי הרוב הדמוקרטי לא התקשה להעביר את ההחלטה.  למרות שאף ציר רפובליקני לא תמך בהחלטה, לננסי פלוסי היתה החוצפה להצהיר שההחלטה שהתקבלה היתה bipartisan –

שאלה מעניינת היא למה פלוסי התנגדה להצבעה? למעשה היא התנגדה מהרגע הראשון לפתיחה בהליכי– Impeachment  היא נגררה בעל כורחה ע"י האגף הרדיקלי של המפלגה שקרא להדחת טראמפ מיד עם היוודע תוצאות הבחירות ב-2016, עוד לפני שהוא נכנס לתפקיד.

להתנגדות של פלוסי היו סיבות טובות. בראש ובראשונה היא זוכרת מה עלה בגורלם של גינגריץ' והרפובליקנים אחרי ניסיון ההדחה של קלינטון לפני 20 שנה. זה פעל כמו בומרנג.  הציבור לא ראה בעין יפה את ניסיון ההדחה של קלינטון, והתרגיל עלה לרפובליקנים בשליטה בבית הנבחרים. ננסי פלוסי לא רוצה לאבד את תפקיד היו"ר אחרי קדנציה אחת. המצב היום אמנם שונה. לטראמפ אין כיסוי אוהד בתקשורת כמו שהיה לקלינטון.  אבל זה לא בטוח שבציבור הרחב האהדה לטראמפ לא תגדל.

אינדיקציה לצפוי היא העובדה שמיד אחרי ההצבעה בבית הנבחרים, קצב התרומות הזורם למערכת הבחירות של טראמפ גדל במידה משמעותית.  כרגע הוא יותר מפי עשר ממה שהמועמד המוביל של הדמוקרטים הצליח לגייס.

במקרים של קלינטון וניקסון היוזמה לפתיחת הליכי Impeachment באה בעקבות עבירות של ממש, עבירות שנקבעו ע"י תובע מיוחד (special prosecutor) – – חוקר מקצועי שמונה לתפקיד, ולא ע"י הקונגרס. אפשר להתווכח אם חומרת העבירה של קלינטון הצדיקה פתיחת הליכי הדחה נגדו, אבל מבחינה משפטית זו היתה עבירה – עדות שקר (perjury) שבארה"ב נחשבת לעבירה חמורה. העובדה שהוא הוכשל ע"י התובע המיוחד במה שג'וליאני, עורך דינו של טראמפ, הגדיר כ – "perjury trap"- אינה משנה.  טראמפ, בעקבות ייעוץ של עורכי דינו, נמנע מלהיתפס במלכודת דומה וסירב להיחקר ע"י התובע המיוחד. האחרון נאלץ להסתפק בשאלות בכתב.

אם הדמוקרטים יביאו להצבעה החלטה לפתוח בהליכי הדחה נגד הנשיא, יהיה עליהם לפרט מה העבירה בגינה הם רוצים להדיח אותו.  מעין Habeas Corpus ובתרגום חופשי – "הבא את הגופה" או, בשפת יום יום, תראה שבאמת נעברה עבירה.

נכון לעכשיו, הדמוקרטים אינם יכולים להראות עבירה כזאת. יש שפע של עדויות שמיעה(hearsay)  על דברים שטראמפ עשה או אמר. לעדויות כאלה אין כל משקל משפטי.  כללי הדיון ו/או החקירה בבית הנבחרים אינם בהכרח אלה של בית משפט, אבל מעטים בציבור מודעים להבדל. הרפובליקנים מנצלים את זה. יש גם מסה עצומה של מאמרי פרשנות בתקשורת, העוסקים בשאלה למה בדיוק טראמפ התכוון במילים "תעשה לי טובה" שהוא אמר לנשיא אוקראינה בשיחת הטלפון שלהם  – האם זו היתה בקשה, דרישה, תביעה, איום, אולטימטום, או הצעה שאי אפשר לסרב לה.

המשקל הראייתי של החומר הזה הוא אפס. לכל היותר הוא עשוי להשפיע על אנשים שמלכתחילה היו משוכנעים באשמתו של טראמפ. מעבר לזה, אין שום דבר קונקרטי. על מנת לשכנע את הבלתי תלויים ואולי אפילו כמה רפובליקנים, ב"אשמתו" של טראמפ, צריך הרבה יותר ממילה של אדם שיף – חבר הקונגרס המוביל את המערכה להדחת טראמפ. השורה התחתונה היא שהמאמץ הדמוקרטי הוא עדיין בחזקת הדחה המחפשת סיבה.

ה"עבירה" היחידה של טראמפ אותה אפשר להוכיח, היא נצחונו בבחירות. לאגף הרדיקלי של הדמוקרטים זו סיבה מספקת לדרוש את הדחתו. 

ננסי פלוסי היא פוליטיקאית משופשפת עם הרבה ניסיון. היא היתה שמחה מאוד אם היה אפשר להדיח את טראמפ, אבל היא מודעת לכך שאם יחזור הפיאסקו של סיפור "הקשר הרוסי" וחקירת התובע המיוחד שהסתיימה בלא כלום, זה יכול לעלות ביוקר לדמוקרטים.  זה בא לידי ביטוי בניסוח הזהיר של ההחלטה שהיא העמידה להצבעה בבית הנבחרים. בית הנבחרים לא הצביע על פתיחה בתהליך הדחה של הנשיא. ההצבעה היתה על פתיחת "חקירה" למציאת עבירה שתצדיק הדחה.

לכאורה, העילה להדחת טראמפ היא גילוי של "חושף שחיתויות" אלמוני בממשל, אודות עיסקה מפוקפקת של טראמפ עם נשיא אוקראינה. חושף שחיתויות הוא תרגום שלי למושג האמריקאי Whistleblower

המושג "חקירת "Impeachment עליו הצביעו בבית הנבחרים, הוא מילת כיסוי (Euphemism)  לניסיון הפיכה (coup d'état) אותו הדמוקרטים מנסים לבצע מהיום שבו נודעו להם תוצאות הבחירות.

הסיפור האוקראיני, הוא האחרון (כרגע) בסדרה ארוכה של ניסיונות כאלה הקוראים תגר על תוצאות הבחירות של 2016 ונועדו לערער את הלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. הבולט בניסיונות האלה היה המאמץ החקירתי של התובע המיוחד (Mueller) והנבחרת החלומית (Dream Team)  של עורכי הדין שהוא גייס למשימה. אחרי שהתובע המיוחד נכשל במשימה שהוטלה עליו, להוכיח שטראמפ נבחר בזכותו של פוטין, אדם שיף הגיע למסקנה שאם הוא לא יעשה את זה בעצמו, אחרים לא יעשו את זה בשבילו.  הוא לקח על עצמו את משימת הדחתו של טראמפ.

מה שיתרחש בבית הנבחרים בימים (בשבועות?) הקרובים הוא קרקס משפטי (בסלנג האמריקאי זה מכונה Kangaroo Court  – אדם שיף מנהל את ההצגה ביד רמה – הוא קובע מי יוזמן להעיד, מה מותר (לרפובליקנים) לשאול אותו, וכמובן עדות שמיעה (hearsay) היא קבילה לדעתו. הוא גם מנסה להסתיר את העובדה שהוא נפגש עם חושף השחיתויות האלמוני (וקרוב לוודאי שבאותה הזדמנות הוא תידרך אותו מה לומר), לפני שהפרשה התפוצצה. הגירסה של אדם שיף למה שנאמר בשיחה בין טראמפ ונשיא אוקראינה בכלל לא דומה למה שנאמר בנוסח המוקלט של השיחה שהתפרסם ברבים.  בהופעותיו הפומביות שיף חוזר ומצהיר שממצאי ה"חקירה" שלו ישכנעו גם את הסנאטורים הרפובליקניים לתמוך בהדחת טראמפ. הוא אמר את אותו הדבר גם בעת שהתנהלה חקירת התובע המיוחד על המעורבות הרוסית.

התקשורת חוגגת. כמו להקת כרישים הנכנסת לבולמוס של טרף כאשר היא מריחה דם, הם איבדו שליטה. עדויות של פקידים במחלקת המדינה, כולל השגרירה לשעבר באוקראינה שפוטרה ע"י טראמפ עוד לפני שהפרשה עלתה לכותרות, מוצגות בתקשורת כעילה שלImpeachment בפועל, באף אחת מהעדויות האלו אין התייחסות ישירה לסיפור האוקראיני. הטענה העיקרית שהושמעה ע"י העדים היא שלדעתם מדיניות הנשיא שגוייה ושזה "לא בסדר" שהוא לא שומע בקולם של פקידי מחלקת המדינה ש"יודעים יותר טוב" מה היא המדיניות הנכונה. כל מי שיש לו סבלנות וזמן לעקוב אחרי מהלך השימוע, המשודר במלואו בטלוויזיה, יכול לשפוט לבד את "איכות" ההצגה. ספק אם כשהפרשה תגיע לסיומה, לדמוקרטים יהיה במה להתפאר.

הערה אחרונה לסיום הפרק: קלינטון וניקסון היו בקדנציה השנייה כאשר התנהלה נגדם החקירה שהובילה לImpeachment- – בשלב הזה האופציה של הדחה באמצעים אלקטורליים כבר לא קיימת. זה לא המצב במקרה של טראמפ. הוא נמצא עדיין בקדנציה הראשונה, ובעוד פחות משנה עליו להיבחר שוב. היכולת להדחה אלקטורלית של טראמפ קיימת. מבחינת לוחות הזמנים זה לא ישנה הרבה, כי ההליך המלא של Impeachment לא ייקח פחות זמן.

מסיבות השמורות עימם, הדמוקרטים ממשיכים במאמצים להביא לידי Impeachment . הם מודעים לכך שגם אם זה יעבור בבית הנבחרים, אין שום סיכוי שזה יאושר בסנאט, אבל זה לא מרתיע אותם. למה הם מצפים?  האם הם באמת מאמינים שיש להם סיכוי?

להערכתי הדמוקרטים, שעדיין לא התאוששו מסטירת הלחי האלקטורלית שהם ספגו ב-2016, אינם תולים הרבה תקוות בסיכוייהם לנצח את טראמפ בבחירות של 2020. לכן הם מעדיפים להמשיך בחקירות. זה לפחות מאפשר להם לשחרר לחץ.

ובמאמר מוסגר, יש מדינה במזרח התיכון שגם בה רואים באמצעים משפטיים חלופה הולמת לבחירות דמוקרטיות.

ג. ה Impeachment-של אנדרו ג'ונסון – שיעור קצר בהיסטוריה

אין מקום להשוואה בין ניסיונות ההדחה של קלינטון וניקסון לבין המקרה של טראמפ. בשני המקרים האלה, ההחלטה לפתוח בהליכי Impeachment התקבלה בעקבות חקירה שנוהלה ע"י תובעים מיוחדים, בלתי תלויים, חקירה שהסתיימה בחשיפת התנהגות עבריינית של שני הנשיאים.

במקרה של ניקסון, העבירה היתה מהותית וחמורה. אם הוא לא היה מתפטר, מאחר ולדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס, הוא היה מורשע בבית הנבחרים, וייתכן שגם בסנאט מספיק סנאטורים רפובליקנים היו נוטשים אותו כדי להגיע לרוב של שני שליש. אבל את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח. לעולם לא נדע אם זה באמת מה שהיה קורה.

במקרה של טראמפ, החקירה ע"י Robert Mueller שנעזר בצוות של עורכי דין ממולחים בעלי ניסיון עשיר בהרשעות, נמשכה כמעט שנתיים, ועלתה למעלה מ-35 מיליון דולר, ולא הצליחה לאתר שום פגם בהתנהגות הנשיא שיצדיק פתיחה בהליכי Impeachment

יש הרבה קווי דמיון בין ניסיון ההדחה של אנדרו ג'ונסון והמקרה של טראמפ. גם במקרה של ג'ונסון, העילה לניסיון ההדחה לא היתה עבירה, או עבירה כביכול, של הנשיא, אלא חילוקי דעות חריפים בין הנשיא לבין מפלגת הרוב הרפובליקנית בנושאי מדיניות.

ג'ונסון היה דמוקרט שלינקולן בחר כסגן בבחירות של 1864, בתקווה שזה יקל על איחוי הקרע באומה שנגרם ע"י המלחמה. מפלת הדרום היתה כבר כמעט סופית, והגיע הזמן לשקם את ההרס.  אחרי שלינקולן נרצח באפריל 1865, ג'ונסון עלה על כיסא הנשיאות והיה עליו למשול עם קונגרס שנשלט באופן מוחלט ע"י הרפובליקנים. הרפובליקנים, שמלכתחילה לא התלהבו מהגישה הסלחנית של לינקולן, רצו לנקום במדינות הדרום גם על המלחמה וגם על רצח הנשיא. ג'ונסון לא השלים עם מדיניות הענישה של הרפובליקנים, ופעם אחר פעם הוא הטיל וטו על יוזמות חקיקה של הרפובליקנים. הרפובליקנים גם חלקו על כמה מהמינויים של ג'ונסון. בסופו של דבר המאבק המתמשך עם הנשיא נמאס לרפובליקנים והם החליטו להדיח אותו. ההחלטה על Impeachment  התקבלה ברוב גדול בבית הנבחרים, אבל היא נבלמה בסנאט על חודו של קול.  היה חסר קול אחד כדי להגיע לרוב של שני שלישים.  בזכות סנאטור (רפובליקני) אחד שהתעקש וסירב לציית למפלגה, ההדחה נמנעה.

היו שלוש או ארבע הצבעות חוזרות והיו על הסנאטור לחצים רבים, אבל הוא סירב לוותר ועמד על דעתו – אסור כי Impeachment ישמש להדחת נשיא בגלל חילוקי דעות על מדיניות.  ג'ונסון סיים את כהונתו במלואה, והמסורת נשמרה – Impeachmentהמשיך לשמש רק למטרה לה הוא נועד.  מה שהדמוקרטים עושים היום הוא ניסיון להפיח רוח חיים בסיפור של ג'ונסון.

מעטים יודעים היום את שמו של אותו סנאטור(Edmund G. Ross)  – הוא הונצח בספר בשם Profiles in Courage שנכתב ע"י הנשיא קנדי ב-1958, בעת שהוא [קנדי] כיהן כסנאטור.

ד. ה Impeachment-– הפיכה חוקתית?

המאמצים הבלתי פוסקים של הדמוקרטים בשלוש השנים האחרונות להדיח את טראמפ, מאמצים שהגיעו לשיאם בניסיון ה – Impeachment-הנוכחי נועדו ליצור תקדים לפיו המפלגה היריבה תוכל בעתיד להציק ולהביך את הנשיא, למנוע ממנו לבצע את מדיניותו (resistance) ובמקרים קיצוניים אפילו לנסות להדיחו בשל חילוקי דעות על מדיניות. אם זה יעלה בידם של הדמוקרטים, זו תהיה הפיכה חוקתית שתשנה סדרי בראשית ותעצב מחדש את המבנה השלטוני האמריקאי.

הייחודיות של המשטר בארה"ב היא שהרשות המבצעת (הנשיא) יונקת את כוחה וסמכויותיה ישירות מהעם. הנשיא לא תלוי באמון או בהסכמת הרשות המחוקקת כמו שנהוג במשטרים הפרלמנטריים השוררים במרבית ארצות המערב. מנסחי החוקה היו הרבה יותר חכמים מהמנהיגים של ימינו. הם הבינו טוב מאוד שלפוליטיקאים יש אג'נדה שהיא לא בהכרח לטובת הכלל. מצב בו הנשיא תלוי בתמיכה של פוליטיקאים שמשנים את דעותיהם כל יום שני וחמישי, הוא מתכון לאי יציבות שלטונית.

במשטר פרלמנטרי הממשלה וראשה יונקים את סמכותם מבית המחוקקים. אם וכאשר הממשלה מאבדת את אמון הפרלמנט (הכנסת בישראל), היא מוחלפת או שנערכות בחירות חדשות. זה המצב אליו הדמוקרטים חותרים בתקדים שהם מקווים ליצור אם הניסיון להדיח את טראמפ יצליח.

במהלך ההתמודדות לקביעת המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, נשמעות בלי הרף הצעות מה כדאי לשנות, מה צריך לבטל ואולי בכלל להחליף את החוקה. כל אלה הם דיבורים בעלמא. שינוי, תיקון או החלפה של החוקה אפשריים רק במסגרת של שיתוף פעולה בין שתי המפלגות.  באווירה של resistance אשר אותה הדמוקרטים אימצו, אין שום סיכוי שדבר כזה יקרה.

ישראל בר-ניר

* * *

אורי הייטנר

1. גם לי בא לצעוק: אני פרחה!

בעשר השנים האחרונות אני משדר פינה שבועית בתוכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. בעקבות סערת "שיר הפרחה", בחרתי לשדר השבוע את השיר הזה. אני מביא כאן את הפינה במלואה:

אסי דיין ביקש בצוואתו, שבהלווייתו ישיר הקהל את שירו "שיר הפרחה". היה זה מחזה סוריאליסטי. בית העלמין של נהלל בגבעת שמרון, הנושא על גבו מורשת של ציונות, חלוציות, חקלאות וביטחון. הלוויה רבת משתתפים של אדם בן 68 שהלך לעולמו. והקהל שר את... "שיר הפרחה". 

זה היה מוזר מאוד. בעיניי, אפילו נלעג. אני חושב שמותר ואפילו רצוי לצחוק בהלוויה ובטח לשיר. אבל עם כל הכבוד... שיר הפרחה? זאת המורשת שיוצר חשוב ורבגוני כמוהו משאיר לעולם. שיר ללא שום אמירה?  מוזר.

השבוע הבנתי. אסי דיין הקדים את המאוחר בחמש שנים, אבל השבוע האקט שלו, והשיר חסר המסר שלו, הפכו להיות ממש למחאה נגד הפלצנות ונגד עריצות הפוליטיקלי קורקט.

"שיר הפרחה" הוא שיר חביב, קצת שטותניקי, עם מנגינה סוחפת, של זמרת אהובה, מתוך סרט בינוני, שעלה לאקרנים לפני ארבעים שנה בדיוק – "שלאגר". לא בדיוק שירת מופת, מתוך סרט שלא בכדי לא זכה באוסקר.

בדרך כלל שירים כאלה אינם שורדים ארבעה עשורים. מה יש בו ב"שיר הפרחה" שבזכותו הוא שרד? השיר הזה מגלם את אופנת הדיסקו של שנות השבעים והשמונים והוא נשאר להיט של מסיבות הריקודים ובזכות זה הוא שרד. בזכות הלחן המקפיץ של צביקה פיק, ובזכות המילים החביבות והקלילות ובזכות ההומור ואולי גם בזכות העובדה שרבים רוצים להיות קצת, לפעמים, פרחות ופרחים. וכמובן, בזכות עפרה חזה. השיר לבטח לא שרד בהיותו שירה גדולה וגם לא בזכות מסר חשוב.

השבוע התבשרנו שבפסטיגל הקרוב תשיר את השיר אנה זק, אבל לשיר לא יקראו "שיר הפרחה" אלא "שיר" והמילה פרחה תעקר ממנו. מה שמזכיר לי את אלה שמבקשים לקנות פלפל, אבל בלי פלפלים. הרי כל מה שיש בשיר הוא הפרחה, ואם נוטלים ממנו את הפרחה, לא נשאר ממנו כלום. אבל משטרת הפוליטיקלי קורקט החליטה שהמילה פרחה היא פויה ומי שיאמר פרחה יחטוף עם סרגל על קצות האצבעות.

זה לא חינוכי ולא מתאים לילדים. לא מתאים לילדים? אז אל תשירו את זה בפסטיגל. אני מבין ש"בא לי בימים, בא לי בלילות" – זה דווקא מתאים לילדים... העיקר שיבוא להם לצעוק אְאְאְ... בלי להשתמש במילה האסורה.

זה פאתטי. זה מגוחך. ואני מודה שזה ממש מעצבן אותי.

זה מעצבן אותי, כי עיקור השירים הוא אקט אנטי תרבותי. שיר מבטא תקופה ומה שהיה להיט גדול מבטא אותה שבעתיים. פתאום מוחקים תקופה, כי רוח אותה תקופה אינה פי.סי?

גדולי המשוררים כתבו שירים שלא היו עוברים היום, כי בנורמות של היום הם מיזוגיניים. אז מה? נמחק מהתרבות הישראלית שירים נפלאים, כמו "וידוי" של אלכסנדר פן וכמו "זמר שלוש התשובות", "ניגון עתיק" ו"אנקש" של אלתרמן, כי אינם עומדים בתקן המקובל בימינו? מי שלא אוהב – שלא יקשיב ושלא ישיר, אבל שלא ינסה למחוק אותם או לסרס אותם, כי זהו סירוס התרבות. כן, אפשר לשיר את השירים הללו, ללמוד אותם, לאהוב או לשנוא אותם, ולדבר עליהם. ולגנות את המסר שלהם. ולהבין שמדובר בתקופה אחרת.

כשיולי תמיר היתה קומיסרית החינוך, היא הקימה ועדה לפסילת שירים שאינם מתאימים לתקופתנו הפמיניסטית. ופתאום שירו המקסים של שלום חנוך "קח לך אישה ובנה לה בית" – פסול. כנראה ש"חורשת האקליפטוס" איכשהו עבר להם מתחת לרדאר, כי הרי גם שם, לא עלינו, "אבא על גבעה בנה לה בית" רחמנא לצלן.

במקרה זה טוענת משטרת הפוליטיקלי קורקט שפרחה הוא כינוי גנאי עדתי, כלפי מזרחיוֹֹת. אבל הרי כל דובר עברית יודע שזה לא נכון. כשמדברים על פרחה, על פרחיוּת, על פרחיאדה, מתכוונים לצורת התנהגות, ואין לכך כל הקשר עדתי. על כך ניתן לומר, שעצם העובדה שאותה צורת התנהגות מוגדרת בשם מזרחי, מעידה על דעה קדומה. על כך משיב מחקרו של הבלשן ד"ר רוביק רוזנטל, חוקר הסלנג, על מקור המילה. אכן, מקור הביטוי הוא מרוקאי. במרוקאית משמעות הביטוי פרחה הוא בדיוק המשמעות המוכרת לנו לפרחה – המונית, קלת דעת, שאין לה ראש למילים ארוכות וכו'. והביטוי שהיה נפוץ בקרב העולים ממרוקו נטמע בסלנג העברי.

אז עכשיו הפכו את "שיר הפרחה", שלא בטובתו, לשיר עם מסר אסור. כאמור, זה לא שיר עם מסר, אבל אם כבר רוצים להלביש עליו מסר, הוא בדיוק הפוך מהטענות נגדו. כיוון שכאן אומרת הדוברת, שגם אם זה לא מוצא חן בעיניכם ואתם רוצים להשתיק אותי, "בא לי לצעוק: אני פרחה."

אף פעם לא היה בתוכניתי להשמיע את השיר הזה בפינה הזאת, אבל השבוע יש לכך צידוק של ממש. הפעם זו פינת מחאה נגד הפלצנות. כי לנוכח הטרֶפֶת הזאת, גם לי בא לצעוק אני פרחה. או אם לתמצת את תחושתי על האקט האנטי תרבותי הזה לשתי מילים, אומר בקצרה: יאללה יאללה.

יש לשיר הפרחה למעלה מעשרים גירסאות כיסוי, כולל של המלחין צביקה פיק, מה שמוכיח עד כמה השיר הזה אהוב. לא, אין לי שום כוונה להשמיע את אנה זק ב"שיר". צפיתי בקליפ שלה, והוא אחד הדברים היותר פרחיים שנתקלתי בהם לאחרונה. אשמיע את עפרה חזה, שבקרוב נציין עשרים שנה לפטירתה, ב"שיר הפרחה".

אין לי ראש למילים ארוכות

ואתה מן מילה ארוכה שכזאת.

צ'או ידידי וד"ש לחייך,

בתקווה שתבין את הפרחה.

השמש של פראג' קורעת את הים,

ואני מפליגה בתוך הכפכפים.

לאן שייקחו האורות אני שם,

עם הלקה, הליפסטיק ושאר דאוו'ין.

כי בא לי לרקוד, ובא לי שטויות

בא לי לצחוק ולא בא לי עליך

בא לי בימים ובא לי בלילות

בא לי לצעוק: "אני פרחה."

פנים שלא עושות חשבון,

וג'ינס בסטייל שכתוב בעיתון.

סלסול נצחי בשערות,

ופוסטרים במקום קירות.

רוצה לאהוב כמו בסרטים,

חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.

COME ON BABY המטוס מחכה,

ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.

כי בא לי לרקוד...

פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה,

פעם תיגמר המסיבה.

כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן

בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.

כי בא לי לרקוד...     

2. מופת לאומי

מפעל המכינות הקדם-צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוסכם על הגדלת התקציבים למכינות הקדם-צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר, המייסד של מכינת רבין, שהנה מכינה חילונית:

"לא מפחדים להיות אחים.

אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.

או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.

לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו."

האמירה הברורה הזאת, היא קרן אור באפלת הפלגנות הקיימת בחברה הישראלית, המועצמת בידי המערכת הפוליטית, ובראש ובראשונה בידי העומד בראש הפירמידה הפוליטית, ובידי התקשורת. מפעל המכינות הקדם-צבאיות, שהינו מפעל מופת לאומי, מעמיד חלופה של חברה אחרת, המבוססת על ערכים של נתינה, משימתיות, אחריות לאומית, וממלכתיות; ערכים של ציונות במיטבה.

וכשאני מגדיר אותה כמפעל ציוני, עולה בדעתי האמירה היפה של עמוס עוז, שהציונות אינה שם פרטי אלא שם משפחה. הציונות אינה אחידה – יש ציונות דתית וחילונית, יש ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית, יש ציונות רוחנית, ציונית מדינית, ציונות מעשית. האתגר הוא לקיים משפחה ציונית אחת, המכילה את השונות, שהמחלוקת בתוכה היא לשם שמים ושהיא יודעת להיות מאוחדת, אף שאינה אחידה.

בימים אלה, שבהם כוחות צנטריפוגליים יוצרים חברה שסועה, קרועה, מחולקת למחנות עוינים הלוחמים ביניהם, וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הרדיקליים שלו, מציב מפעל המכינות הקדם צבאיות עוגן של לכידות חברתית, שהינה עוגן של חוסן לאומי. מפעל המכינות הקד"צ, יחד עם תופעות חיוביות בחברה הישראלית, כמו עולם ההתחדשות היהודית ועוד, מבטא תרבות-נגד לתרבות השסע, יוצר למדינת ישראל אופק חיובי ומחנך מנהיגות צעירה שבעשורים הבאים תצעיד את החברה הישראלית בדרך אחרת. האחדות שמעבר לשונות, עמדה לא אחת בפני סערות וטלטלות שאיימו על לכידותה.

כך היה בהתנתקות, שעליה היתה מחלוקת חריפה בחברה הישראלית ובעולם המכינות, כולל בין ראשי המכינות.

ההצהרות הקיצוניות והקשות של אחדים מראשי המכינות הקד"צ הדתיות, בנושאים כמו גיוס בנות לצה"ל והיחס ללהט"בים.

האסון הנורא בנחל צפית, מתוך רשלנות פושעת של מחנכים במכינת בני ציון, שעורר חשבון נפש עמוק בעולם המכינות וגם חשף אותו לביקורת קשה, חלקה מוצדקת, וחלקה של מי שניצלו את האסון כדי לפגוע במפעל המכינות מתוך שלילה לרוח הציונית שלו.

היכולת של מפעל המכינות והנהגתו לצלוח את המשברים הללו ולהמשיך יחד, ואף לצאת מחוזקים מהם, מעידה על חוסנו של המפעל ועל האמת הטמונה בו. 

זכיתי להרצות רק השבוע בפני ארבע מכינות קדם-צבאיות. פגשתי מגוון רחב של החברה הישראלית – בני עדות שונות, בני שכבות סוציואקונומיות שונות, עולים חדשים וצברים, דתיים, מסורתיים וחילונים, בעלי השקפות פוליטיות שונות. בכל המפגשים הללו אני פוגש נוער נפלא, דור מצוין, המעורר בי תקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.

גילוי נאות – אני שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

3. צרור הערות 20.11.19

* כרעי תרנגולת – ב-14 בדצמבר 1976 הגישה סיעת החזית הדתית התורתית הצעת אי אמון בממשלתו של יצחק רבין, בטענה שהשרים לא הספיקו לחזור הביתה מטקס קבלת מטוסי ה-F15 הראשונים לפני כניסת השבת. ההצעה נדחתה, אך הימנעות חלק משרי המפד"ל מהצבעה הביאה את רבין להודיע לכנסת שהצבעתם היא התפטרות (אז ראש הממשלה לא היה מוסמך לפטר שרים) ומיד לאחר מכן הוא התפטר ובכך הממשלה התפטרה והוחלט על הקדמת הבחירות. 

בין התומכים בהצעת האי אמון היתה, תחזיקו טוב – שולמית אלוני וסיעת ר"צ, המפלגה שנשאה את הדגל האנטי דתי, ואף פרשה מן הקואליציה ברגע שהמפד"ל הצטרפה אליה. היא הסבירה זאת בכך שהיא אמנם אינה תומכת בתוכן ההצעה, אך אין לה אמון בממשלה, וציטטה את דבריו של המלך ינאי לשלומציון המלכה טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים... אלא מן הצבועים."

שני עשורים לאחר מכן, הליכוד בראשות נתניהו הודיע שיתמוך בהצעת אי אמון בממשלת רבין שהגישו המפלגות הערביות, בעקבות החלטתה על בנייה במזרח ירושלים. גם כאן, כמובן שלא היתה תמיכה של הליכוד בתוכן ההצעה, אלא ביטוי לאי האמון בממשלה וניצול הזדמנות להפיל אותה. בעקבות הודעת הליכוד רבין ביטל את ההחלטה על הבנייה, כי בהצבעה, לו התקיימה, היה רוב להפלת הממשלה.

מדוע אני מזכיר זאת? כי אני מאזין לאוטוסוגסטיה של הפנטזיונרים שמשתעשעים ברעיון ההזוי של ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. לטענתם, ברגע שתקום הממשלה, אי אפשר יהיה להפיל אותה. כאשר הרשימה המשותפת תנסה להפיל את הממשלה אחרי הפעולה הראשונה נגד הטרור בעזה, הליכוד והימין יתייצבו לימין הממשלה. וכאשר הימין ינסה להפיל את הממשלה הרשימה המשותפת תתמוך בה. כך נראית פנטזיה של מי שחושבים שכל השחקנים הפוליטיים האחרים טיפשים, שישחקו את התפקיד אליו ילוהקו בידי הפנטזיונרים.

נכון, בניגוד לדוגמאות שהצגתי, היום החוק מחייב אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר אפשר להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון רק כאשר האופוזיציה מצביעה בעד ראש ממשלה חלופי הנתמך בידי 61 ח"כים. נכון, האופציה הזאת לא תהיה קיימת בכנסת הזאת. אולם ניתן להפיל את הממשלה בהצעת חוק לפיזור הכנסת, למשל, או בהפלת הצעת התקציב. וממשלה שמדי שבוע הכנסת תביע בה אי אמון, הגם שאין בהצבעה כזו כדי להביא לנפילתה, תאבד את אמון הציבור ואת יכולת התפקוד ותתמוטט במהרה. הרי היא לא תוכל להעביר בכנסת חוקים והצעות, ויהיה עליה לנהל לפני כל הצבעה מו"מ קואליציוני מחודש, והיא תעמוד בפני סחטנות מתמדת.

הפנטזיונרים מאמינים שכל מה שנחוץ היום הוא להוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, הם מפנטזים, הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלה, או שה"בלוק" יתפורר וחלק ממרכיביו יצטרפו לממשלה. גם זו פנטזיה פרועה. ההיפך הוא הנכון. ממשלת מיעוט הנסמכת על עופר כסיף וחבר מרעיו האנטי ישראלים רק תגבש את הליכוד ואת הימין סביב מנהיגותו של נתניהו, והאופוזיציה תפיל את הממשלה בתוך זמן קצר. במערכת בחירות כזו, רבים סיכוייו של נתניהו לנצח ולהקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק. הפנטזיונרים של ממשלת המיעוט, שתהיה ממשלת כרעי תרנגולת מיומה הראשון, הם האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* טיפול המרה – הם לא מתנגדים לקיום המדינה. הם מתנגדים רק לכך שהיא מדינה יהודית.

– למה הדבר דומה? שמישהו יאמר לי: אני מוכן שתחיה. בתנאי שלא תהיה יהודי. עליך להמיר את דתך (או לעשות ניתוח לשינוי מין, או לעבור טיפולי המרה לנטייה מינית אחרת). מי שאומר לי דבר כזה, אומר לי בעצם שהוא מוכן שאורי אחר יחיה. לא אני.

מדינת ישראל, כשמה כן היא – מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. מדינת ישראל הוכרזה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין מדינת ישראל אחרת. מי שרוצה שישראל לא תהיה מדינה יהודית, מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, גם אם אולי המדינה שתקום תחתיה תישא אותו שם.

– אז מה אתה רוצה? להפוך את ערביי ישראל לציונים?

– איני מצפה מהם לאמץ אידיאולוגיה ציונית. אני בסך הכול מצפה מהם להשלים עם העובדה שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו.

– ואם הם לא משלימים עם העובדה הזו?

– זאת זכותם. אבל הם אינם יכולים להיות חלק מן השלטון במדינה שהם שוללים את קיומה.

* האם יש בסיס משותף? – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או התלויה ברשימה המשותפת נובעת מגזענות ומהתנגדות אתנית לערבים היא דמגוגיה. זו טענה, המתעלמת מן ההקשר הפוליטי והאידאולוגי של הפוליטיקה. קואליציה ואופוזיציה הן אורגנים פוליטיים. כדי להקים קואליציה, צריך איזשהו בסיס משותף אידיאולוגי ופוליטי. השאלה האם עופר כסיף הוא ערבי ואיימן עודה יהודי או להיפך, כלל אינה מעלה ומורידה בהקשר הפוליטי. גם אילו כל הרשימה המשותפת היתה כולה עופר כסיפית, היא היתה פסולה לפחות באותה מידה, בשל עמדותיה.

מה עמדותיה של הרשימה המשותפת? מה שכתוב במצע שלה:

"הרשימה המשותפת שואפת לשים קץ לכיבוש כל השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים שנכבשו בשנת 1967, לפרק את כל ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה הגזענית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194, ולשלום צודק המסתמך על הסכמה בינלאומית."

תרגום: הם רוצים מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 תוך טרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים, וגירושי-שלי מהגולן. ומה יהיה בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? היא תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

כאשר הרשימה המשותפת מדברת על שיוויון, אין כוונתה לשיוויון פרסונלי לכל אזרח, שזו עמדה ראויה ונכונה, אלא על כך שישראל לא תהיה מדינה יהודית. כך הדבר מוגדר במצעם: "הרשימה מדגישה שהפלסטינים בישראל הם תושבי הארץ הילידיים, ומעובדה זו נובעות זכויותיהם הקיבוציות והאישיות, ומוגדרים יחסיהם עם המדינה. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות, בזכותם לנהל בעצמם את ענייניהם התרבותיים, החינוכיים והדתיים, בהיותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני והאומה הערבית, מבחינת השתייכותם הלאומית, התרבותית."

הם טוענים אפוא שהם, הפלשתינאים, הנם "תושבי הארץ הילידיים", כלומר אנחנו, היהודים – פולשים זרים, קולוניאליסטים, צלבנים.

הרשימה המשותפת תובעת לממש את "זכות" השיבה. וכך כתוב במצעה: "הרשימה המשותפת שואפת להכרה בזכויות המהגרים בתוך מולדתם, ובמיוחד בזכותם להחזרת כפריהם ואדמותיהם שהופקעו והשיבה אליהם."

חשוב לשים לב לדקויות. הם דורשים לחזור לכפרים עצמם, כלומר להחריב מאות יישובים יהודיים. כאשר הם כותבים במצעם: "הרשימה תפעל להפסקת הפקעת הקרקעות ולהחזרת האדמות שהופקעו, במיוחד אלה שהופקעו למה שנקרא 'צרכים ביטחוניים', ולא נוצלו למטרה זו עד עכשיו." הם מתכוונים, בין השאר, לעיר כרמיאל.

הרשימה המשותפת לוחמת נגד השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ומנסה לסכסך בין הדרוזים למדינתם ומסיתה את הדרוזים נגד מדינתם. הנה, כך הם כתבו במצע: "הרשימה המשותפת תפעל לביטול חוק גיוס חובה לבני העדה הערבית-הדרוזית. התנגדות לכל חוק או תוכנית לשירות צבאי או אזרחי בחברה הערבית." הם אפילו נגד תוכניות וולונטריות של שירות אזרחי בחברה הערבית, כי הדבר מתפרש כהשתלבות במדינת ישראל.

האם הרשימה המשותפת תיתן ידה למאבק בטרור? האם היא תאפשר לממשלה התלויה בה להילחם בטרור? כמובן שלא. כי בעיניהם כלל לא מדובר בטרור, אלא במאבק לחירות שהם תומכים בו: "הרשימה תאשש זכותו של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש ולמען החופש, בהיותו מאבק חוקי וצודק לשחרור, המבוסס על ערכים אוניברסאליים ועל החוק הבינלאומי."

אין שום הסתייגות במצע מסוג כלשהו של מאבק. למשל, נגד מאבק אלים, או נגד מאבק מזוין או נגד פגיעה באזרחים או נגד ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.

מה עמדת הרשימה המשותפת בנושא ההסתה הפרועה ברוח עלילת "מסגד אל אקצא בסכנה", שנועדה לשלהב את הרוחות בכל העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל?

"הרשימה תתייצב נגד היוזמות לייהוד ירושלים והתמודדות עם כל ההתקפות על המקומות הקדושים, ההקדשים האסלאמיים והנוצריים ושאר המזימות שמטרתן מסגד אל-אקצא, ובכלל זה החפירות תחתיו והניסיונות לגרום לחלוקת הזמן והשטח [בין יהודים לערבים] במתחם אל-אקצא."

הרשימה המשותפת רואה סתירה בין מדינה יהודית לבין זכויותיהם של ערביי ישראל: "דחיית הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית וחשיפת הסכנות שבכך למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הערבים וזכויות הפליטים."

הם מתנגדים למדינה יהודית, כי בעצם היותה יהודית היא פוגעת בזכויותיהם וב"זכות" השיבה של ה"פליטים", כלומר של מיליוני הפלשתינאים שהם דורשים להכניס לכאן.

ומה הגורל הצפוי לי, כתושב הגולן, ולכל חבריי, על פי המצע של הרשימה המשותפת?

"הרשימה תיאבק לסיום הכיבוש בגולן ותציע חקיקה לביטול סיפוחו, כמו גם דחיית ניצול משאבי הטבע שלו על ידי שלטונות הכיבוש." יש לציין, שהדרישה הזאת אינה קשורה לשלום. הם אינם מציעים נסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה, אלא פשוט "סיום הכיבוש בגולן."

הרשימה המשותפת דורשת את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל. כמובן שהם אינם מכונים מחבלים או טרוריסטים. "הרשימה תדרוש את שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים והגנה על זכויותיהם."

אלו רק דוגמיות מן המצע. ועכשיו אני רק שאלה: איזה בסיס משותף יכול להיות למפלגה ציונית עם הרשימה הזאת, שיאפשר הקמת קואליציה איתה, או קואליציה התלויה בה?

* ומה אין במצע? – מה אין במצע של הרשימה המשותפת? אין בה ההגדרה "שתי מדינות לשני עמים." ולא בכדי. בתוכניתם יש מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים. כל יהודי שחי בה ייעקר ויגורש. ולצדה מדינה חסרת זהות לאומית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שיממשו את "זכותם".

* חג לציונות – בימים האחרונים כתבתי רשומות רבות נגד הקמת קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. קיבלתי תגובות רבות ונקלעתי לוויכוחים ולמחלוקות. ובדרך כלל, ברגע שלבן-שיחי נגמרו הטיעונים ולא היה בידו להתמודד עם טיעוניי, למשל כאשר ציטטתי קטעים שלמים ממצע הרשימה המשותפת והוכחתי שהאמת היא בניתוח שלי ולא בפנטזיות שלו, הוא שלף מיד את המפלט האחרון שלו בוויכוח: "אתה גזען."

למה גזען? ככה. כי אין לי תשובות לטענותיך. הטענה הבזויה הזאת מוחקת את כל המשמעות האידיאולוגית והפוליטית בפוליטיקה, את הצורך בבסיס מינימלי של הסכמה כדי להקים קואליציה, ומרחיקה זאת לנושא האתני – אם אני חושב שהרשימה המשותפת אינה ראויה לקואליציה, אין זה בשל עמדותיה, אלא בשל היותה רשימה ערבית, ברובה.

אילו הרשימה המשותפת היתה רשימה רק של יהודים מן הזן של עופר כסיף, ושל עיתונאים כגדעון לוי ורוגל אלפר, או של פוליטיקאים בדימוס כמו דב חנין ותמר גוז'נסקי, או של מנוחים כמאיר וילנר, או של אנשי אקדמיה כאילן פפה, או של עוכרי דין כלאה צמל, או מרגלים כמו אודי אדיב – התנגדותי לכל מו"מ איתם הייתה נחרצת שבעתיים. אין שום קשר ולו קלוש בין ערביותם של חברי הרשימה המשותפת, להתנגדותי לקשר איתם. כל ההתנגדות שלי היא לעמדות הרדיקליות האנטי ישראליות שלהן.

בינואר 2007 נבחר לראשונה שר ערבי לממשלה – ראלב מג'אדלה. הוא כיהן בממשלה מטעם מפלגת העבודה. ביום מינויו, פירסמתי מאמר, שכותרתו "ניצחון הציונות". משפט שכתבתי בו, בין השאר: "מינויו של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר בממשלת ישראל, הוא יום חג לדמוקרטיה, אך הוא גם יום חג לציונות... מינויו של שר ערבי, לראשונה בתולדות המדינה (בממשלת שרון הראשונה כיהן שר דרוזי, סלאח טריף) נעשה באיחור רב. מינוי זה מממש את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית."

הצטערתי מאוד שמג'אדלה היה שר כושל ומושחת. אני מייחל לכך שיתמנו עוד שרים ערבים בממשלות ישראל. אך לא ערבים אנטי ישראלים. את האבחנה הזאת כתבתי גם באותו מאמר: "רוב הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל הוא במפלגות אנטי ישראליות. גישתם באה לידי ביטוי בוטה במלחמת לבנון השנייה. מפלגות אנטי ישראליות פסולות לכל שותפות בקואליציה. מבחינה זאת, אין כל הבדל בין הח"כים הערביים עזמי בשארה ואחמד טיבי, לבין הח"כ היהודי דב חנין, נציג חד"ש.".

זו בדיוק עמדתי גם היום, בחלוף כמעט 13 שנים.

* המבוגר האחראי – הנשיא עזר ויצמן אמר פעם שיזמן אליו את נתניהו וערפאת, יטיח את ראשו של האחד בראשו של השני, ויכריח אותם לשבת עד שיגיעו להסכם.

אני מצפה מנשיא המדינה ראובן ריבלין להיות המבוגר האחראי, לזמן אליו את נתניהו וגנץ (להבדיל) ולהכריח אותם לשבת עד שייצא עשן לבן והם יגיעו להסכמות. שריבלין ייתן לשניהם את הסולמות שיורידו אותם מן העצים.

* מילה זאת מילה – האם ליברמן ילך לממשלת ימין-חרדים צרה? אולי כן. אולי לא. האם ליברמן ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת? אולי כן. אולי לא. אף פעם לא האמנתי לליברמן ואף פעם לא האמנתי בליברמן. אמנם אצל ליברמן מילה זאת מילה, אבל בכל פעם זו מילה אחרת.

* חרם עם שטריימל – נתניהו תיאר באופן ציורי את החיזור של כחול-לבן אחרי החרדים. "יאיר לפיד מוכן לחבוש שטריימל, להניח תפילין פעמיים ביום ולעשות שתי בריתות מילה כדי שהחרדים יצטרפו לממשלה עם כחול-לבן."

וואלה? רק אתמול שמעתי שכחול-לבן מחרימים את החרדים. מחרימים את הדתיים. די לחרמות.

מתי נתניהו שיקר? א. באמירה הראשונה? ב. באמירה השנייה? ג. בכל פעם שהוא דיבר? ד. כל התשובות נכונות.

* איננו כובשים במולדתנו – הצהרת פומפאו היא הצהרה היסטורית בעלת חשיבות רבה. היא מבהירה שהעם היהודי אינו כובש במולדתו, וזכותו ליישב את ארצו.

זכותה של ישראל להחליט היכן ועד כמה היא מממשת את זכותה. אני בעד פשרה טריטוריאלית שבה אנו מוותרים על אזורים ביו"ש המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך כל שעל שאני מוכן לוותר עליו, אינו שטח כבוש, אלא חלק ממולדתנו, שאנו בוחרים לוותר עליו משיקולים של אינטרסים לאומיים. איננו "מחזירים" שטחים, כי לא גנבנו מאף אחד שום דבר. 

כל מי שניסו לערער על חוקיותה של ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון נדחו בידי בג"ץ שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות. לפני שבע שנים עיגן את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את זכויותינו המשפטיות בהתיישבות ביו"ש בדו"ח לוי. למרבה הצער והבושה, ממשלת ישראל שהקימה את הוועדה, לא אימצה עד היום את מסקנותיה (מלבד חלקים מן הדו"ח ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אימץ על פי סמכותו).

עד היום, אף גורם בינלאומי לא קיבל את העמדה המשפטית הישראלית. היום, מעצמת העל, ארה"ב, הכירה בחוקיות ההתיישבות. החלטה היסטורית זו מצטרפת להחלטות קודמות של ארה"ב, להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות ולהכיר בריבונות ישראל על הגולן. ואני מאמין שיבוא יום והעולם כולו יכיר בזכויותינו אלו.

* העבריינים – יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ יצא נגד ההכרזה האמריקאית על חוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. אם ההתיישבות אינה חוקית, הרי שהעבריינים הם מנהיגי מפלגתו וראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, ויו"רי ועדות השרים להתיישבות מטעם מפלגתו יגאל אלון וישראל גלילי, ושרי הביטחון מטעם מפלגתו משה דיין ושמעון פרס, ותנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים. הרי מי אם לא הם פתחו את השער והיו הראשונים שיזמו את ההתיישבות. האם הם עשו מעשים בלתי חוקיים? האם הם היו עבריינים?

אין פלא שבתקופה שממשלות המערך הקימו את היישובים, מנה המערך 56 ח"כים ואילו בעידן עמיר פרץ מפלגת העבודה מונה 6 ח"כים בלבד.

* שוויון בפני החוק – הפרקליטות הודיעה שהחלה לבדוק את החומרים הנוגעים לפרשת חברת "הממד החמישי", שבני גנץ עמד בראשה. בהתאם לתוצאות הבדיקה, יוחלט בפרקליטות האם יש לפתוח בחקירה פלילית בפרשה. יש לציין, שמבקר המדינה, שחשף את הפרשה, קבע שאין בה חשד לפלילים. אף על פי כן, טוב עשה היועמ"ש כשהורה לפרקליטות לפתוח בבדיקה, בשל העניין הציבורי בפרשה ומעמדו הציבורי של גנץ.

השוויון בפני החוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק דמוקרטית. איש אינו עומד מעל החוק. וכאשר יש חשדות לעבירות של מנהיג לאומי, יש לחקור אותם ללא הנחות וללא משוא פנים.

באופן אישי, יש לי אמון בגנץ – ביושרו ובאמינותו. אולם אין שום משמעות לאמונה שלי באדם זה או אחר. מה שיקבע הוא רק מבחן אחד – מבחן הראיות.

* מבחן הראיות – גם אם כל הטענות של הישראלים יוצאי אתיופיה על אודות אפלייה, הדרה ושיטור-יתר מוצדקות, והן לבטח מוצדקות בחלקן, אין הדבר צריך להשפיע על בחינה משפטית של אירוע בודד, כדוגמת הריגתו של סלמון טקה.

גופי החקירה צריכים להתעלם מרעשי רקע, ולבחון כל מקרה על פי מבחן אחד בלבד – מבחן הראיות. כל תוצאה של חקירת השוטר היורה, מחוסר אשמה והגנה עצמית ועד רצח בכוונה תחילה, צריכה להיגזר מן הראיות של המקרה הבודד. אף חשוד אינו אמור לשאת על גבו בעייה לאומית כבדה.

בסופו של דבר, מי שיכריע יהיה בית המשפט. כך נוהגת מדינת חוק. וגם היום, כאשר ראש הממשלה עומד בראש המנסים לקעקע את יסודות מדינת החוק, חובה עלינו לשמור על יסודות אלה מכל משמר.

* במו ידיו – השבוע מלאו חמישים שנה למותו של אברהם קריניצי, מייסד העיר ר"ג וראשה במשך 43 שנים, עד יום מותו בתאונת דרכים. הייתי אז תלמיד בכיתה א' בבית הספר "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'ק"), והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לאבל ציבורי. שוחחו איתנו בכיתות על קריניצי ופועלו, נערך טקס בבית הספר.

בתום אותה שנה, חולקו לכל התלמידים עותקים מספרו האוטוביוגרפי "במו ידיי". היתה זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי (בשקיקה, יש לציין), ועד היום ביוגרפיות הן הסוגה האהובה עליי.

אני זוכר שגם בביתי, הוריי כאבו את לכתו והתאבלו עליו. עם זאת, הם כעסו על כך שהחליטו לקרוא את שמו ברחוב שהיה קרוי על שם אדם אחר – יהל"ם, יהודה לייב מוצקין.

לימים שמעתי גם על צדדים אחרים שלו – פולחן אישיות, כוחנות ואפילו שחיתות. אולם בתודעתי, קריניצי נותר בגירסא דינקותא שלי, כבנאי הגדול של עיר הגנים.

* מכינת הורים – אני קשור לעולם המכינות הקדם צבאיות, מאז הקמתן בשנות ה-90, ובין השאר אני מרבה להרצות בהן. ולאורך השנים, יש לי פנטזיה. להיות שנה אחת חניך במכינה כזאת. מסתבר שאני לא היחיד שמפנטז על כך, ויש מי שגם לקחו את הפנטזיה הזאת צעד אחד קדימה.

אתמול הרציתי בזה אחר זה בפני שתי קבוצות של מכינת הורים. כן, יש דבר כזה. פנייה להורים שילדיהם חניכים במכינות קדם צבאי, הולידה מספר קבוצות של הורים שמתנסים במעין-מכינה. לא, הם אנשים עובדים ובעלי משפחות ואינם יכולים להתנתק לפתע לשנה במכינה. אך מדי שבוע הם נפגשים למיספר שעות ללימודים ברוח המכינות ויוצאים לסיורים וטיולים לימודיים ברוח המכינה. אין זה עוד חוג העשרה למבוגרים, אלא קבוצה שייעודה, בדומה לייעודן של המכינות, להפוך את חבריה לאזרחים אכפתיים, אקטיביים, לוקחים אחריות. זו שנה ראשונה של המיזם ומוקדם עדיין לחקור ולבחון את תוצאותיו.

נושא ההרצאה שלי היה: הציונות – מקלט או ייעוד? נהניתי מקהל סקרן, דעתן, משתתף ואכפתי, ששיח ציוני חשוב לו ומרתק אותו.

עד שהוזמנתי להרצות, לא ידעתי על קיומה של מכינה כזאת, וממש התלהבתי מהמפגש אתה.

* טעיתי – ב-11.11 הופיעה כותרת ב-y-net: שר החוץ הירדני: "ישראל סירבה לקנות את האדמות החקלאיות בנהריים."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5623206,00.html

בתגובה כתבתי את ההערה "היה מחדל?"

לאחר הפרסום העמידו אותי מיספר קוראים על טעותי, שהיא בעצם טעות של y-net, ששר החוץ הירדני דיבר על קניית השטח בידי ירדן מהבעלים של אותן אדמות.

[אהוד: מדוע אתה לא מציין במפורש כי מי שהעמיד אותך כאן על טעותך הוא הפובליציסט והידען הבלתי-נלאה – נעמן כהן? ועד שלא תיקן אותך, לא טרחת לשלוח לנו תיקון!] 

* ביד הלשון: תל יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. ביום השנה לרצח רבין הצגתי את היישוב הקרוי על שמו, צור יצחק. והיום – על תל יצחק.

תל יצחק הוא קיבוץ בשרון, מדרום לנתניה, סמוך ליובל של נחל פולג. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1938 במסגרת יישובי חומה ומגדל. היישוב הוקם בידי תנועת "הנוער הציוני", של ברית הציונים הכלליים, ונקראה על שם אחד המנהיגים והאידיאולוגים של התנועה, יצחק שטייגר.

על יצחקים נוספים – בקרוב.

אורי הייטנר

* * *

כל עורכי עיתון "דבר", החל מברל כצנלסון, יוצאו מקברותיהם ויועמדו למשפט הפרקליטוּת על תמיכתם העקבית בשלטון המושחת של מפלגת מפא"י המושחתת שהקימה את מדינת ישראל המושחתת – שזהו שוחד שחיתות ברור!

ובאופן סמלי, לאחר גזר-הדין של התקשורת הישראלית הלא-מושחתת – הם ייקברו מחדש ליד הגדר במעשיהו.

למעוניינים במידע נוסף, הזדיינו בסבלנות, כל הפרטים יודלפו בקרב לתקשורת הלא-מושחתת.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

 ל"ח. בזכות הסנדוויץ' הטעים 

סידרת הטלויזיה "מי סופר" התבססה על מפגש של סופר עם קבוצת ילדים השואלת אותו שאלות מעמיקות חקר כמו: בן כמה אתה? מתי התחלת לכתוב? ומה אמרו הוריך כשנודע להם שבנם הוא סופר.

חמשת הילדים השואלים שנבחרו בהמלצת הוריהם, הפכו לגיבורי התרבות של בני גילם והעונש שלהם היה שהיו חייבים לקרוא לפחות ספר אחד של אותו סופר שעימו עמדו להיפגש. המנחה של המפגש היה גדי טאוב, שאז אמנם עוד לא היה סופר מפורסם, אבל ניהל את השאלות בהומור וביד רמה, כשהוא נעזר בבובת כפפה המחופשת לתולעת ספרים שובבה, שהשחקנית עירית שילה מדובבת אותה.

 גם אני לא הייתי קוטל קנים בהפקה, יהודה יניב נתן לי תפקיד חשוב מאוד. אני הייתי אחראי לכך שחמשת הילדים יתנהגו בנימוס, שלא ישתוללו בהפסקות ושיאכלו את הסנדוויצ'ים שהמפיק דאג שיגיעו בזמן. תפקיד נוסף היה לי לקבל את פני הסופר המתראיין ואם הוא לא מגיע בזמן לאולפן, עלי לטלפן לביתו ולשאול איפה הוא. לזכות הסופרים יאמר שכולם הגיעו בזמן, חוץ משניים שהכניסו אותי ללחץ. הראשון היה יונתן גפן, שהטלפון בביתו לא החזיר לי תשובה. בייאושיי נסעתי לשער הכניסה והופתעתי לשמוע מהשוער שהוא הגיע כבר לפני רבע שעה. מיהרתי לחזור לאולפן ולשמחתי ראיתי אותו נכנס ללובי בדיוק באותו רגע.

 "איפה אתה? –אמרתי לו – כולם כבר מתפוצצים מדאגה?"

הבחור התבונן בשעונו ואמר בקול רגוע: "מה אתה מתרגש, יש עוד חצי שעה. חוץ מזה תדע שאני מכיר את אפי, החתן של בתך. למדתי אתו בגימנסיה הרצליה."

כאן, למרות הזמן הדחוק לא יכולתי להתאפק ואמרתי: "איך זה שאפי לא סיפר לי עליך כלום?  חוץ מזה – מה פתאום למדת בגימנסיה הרצליה. האם אין בית ספר בנהלל?"

הוא פתח אליי את עיניו הגדולות ואמר: "מה פתאום נהלל, מה לי ולנהלל?"

"רגע –אמרתי – אתה לא יונתן גפן?"

"מה פתאום יונתן גפן? שמי יאיר לפיד..." 

 שפשפתי את עיניי, איך יכולתי להתבלבל כל כך, אמנם לשניהם יש שיער שטיני דומה אבל את יאיר לפיד אני רואה כל שבת בתוכנית הטלוויזיה שלו. אם לא היה מספר לי שלמד עם אפי בגימנסיה הרצליה, הייתי עוד יכול להכניס אותו לתוכנית של סופרי ילדים וכל הקריירה הפוליטית שלו היתה עומדת בסכנה.

 ברגע זה קרה נס ויונתן גפן האמיתי נכנס ללובי. הפעם כבר לא התבלבלתי וכשאמרתי לו: "איפה אתה? כולם מתפוצצים מדאגה!" – ידעתי שאני אומר זאת לאיש הנכון. הוא הסתכל בשעונו ואמר: "מה אתה מתרגש? יש עוד חמש דקות. איפה השירותים?"

 מי שגם הדאיגה אותי באותו יום צילומים היתה הסופרת צגית, שאף פעם לא שמעתי את שמה. גם יהודה יניב לא שמע, אבל אסתר סופר, מנהלת תוכניות הילדים והנוער בטלוויזיה, היתה חברה שלה ואי אפשר לזלזל בזה. אסתר הבטיחה ליהודה שצגית תבוא לצילומים ותיתן לנו שאו שלם של ריקודים ושירים וכל הילדים ילקקו את השפתיים. קצת הסתייגתי מהכנסת מישהי לא מוכרת, בזמן שיש כמה סופרים ותיקים בעלי זכות קדימה. יהודה הסכים איתי, אבל אמר שאי אפשר לדחות אותה, כי אסתר סיפרה לו בסוד שצגית חולת סרטן וימיה קצרים. נימוק כזה תמיד עבד עליי והתכוננתי לקבל את פניה בסבר פנים של מעריץ נרגש.

להפתעתי הצגית הזאת התגלתה כאישה נחמדה, עליזה, מלאה חיוכים וצחוקים וכשסיפרה על ילדותה בנהריים ואיך היא יחד עם כל הילדים טיפסה על העצים לקטוף דגים, כבשה את ליבי. מסתבר שזה לא היה סיפור דימיוני, כי בימים שהירדן היה עולה על גדותיו ומכסה את העצים הסמוכים לגדה, היו הדגים נלכדים בין הענפים ומפרפרים עליהם. לילדי גשר ונהריים לא היתה יכולה להיות ילדות יפה יותר.

 מועד הצילומים של צגית נקבע לפי בקשתה לשעות אחר הצהריים, כי היא מגיעה מחיפה הרחוקה ואף פעם אין לדעת כמה פקקים יהיו בדרך. כשהגיעה כמעט ברגע האחרון, אמרה שהיא מתה מרעב, כי לא עצרה לאכול בדרך לבל תאחר.

יהודה אמר לי שהוא ייקח אותה לחדר האיפור, ושאני אקנה לה אוכל לא חשוב מאיפה.

קל להגיד, צילמנו אז בנוה אילן, והמקום הכי קרוב היה בתחנת הדלק ליד אבו גוש. הלכתי לחדר האוכל וראיתי שהאוכל שהובא לצוות ולילדים חוסל כולו ועל השולחן נשארו רק פירורים. מה עושים?

נזכרתי שהיו כמה ילדים שמרוב התרגשות, איבדו את התאבון וזרקו חצאי סנדוויצ'ים לפח. זה מה שהציל אותי. איש לא היה במטבח ואני יכולתי לשלוח את ידי לתוך הפח הדחוס באשפת מטבח, ולדלות מתוכו חצאי ורבעי כריכים. גם שרידי מלפפונים נגוסים ועגבניות מעוכות שנראו לי מתאימות. יישרתי בעזרת סכין את פרוסות הלחם האכולות, ודחסתי ביניהן שרידי גבינה צהובה שמצאתי פה ושם והוספתי קרעי ירקות שלא נראו עליהם תבניות של שיניים. בעדינות מחושבת מילאתי צלחת משובבת לב של סנדויצ'ים מגוונים בגדלים שונים.

צגית התנפלה על הצלחת בתיאבון של חזן במוצאי יום כיפור, והשאירה לי צלחת שלא נותר בה אף גרגר.

אחרי כמה שנים, כשפגשתי את אסתר סופר ושאלתי לשלומה של צגית, אמרה לי : "אל תשאל, האישה הזאת עשויה מברזל. הצילומים לסידרה של 'מי סופר' החזירו לה את כוחותיה, והרופאים לא יודעים להסביר או לאתר את תרופת הפלא שהחזירה אותה לחיים."

עד היום אני מצטער שלא עלה בדעתי לכתוב ולציין את פרטי התערובת שממנה הרכבתי את הסנדוויצ'ים המקוריים. מי יודע אם לא הייתי מצליח להביא כבוד לעם ישראל כשהייתי זוכה בפרס נובל, על המצאת תרופה הדוחה את מחלת הסרטן.

 תודה מיוחדת אני חב למנחה התוכנית גדי טאוב, שהציל אותי מקנס כספי ששני שוטרי תנועה רצו להטיל עליי. זה היה אחרי שחזרנו יום אחד מהצילומים ואני החזרתי את גדי לביתו. מרוב שפיטפטנו בדרך ושיחזרנו את חוויות יום הצילומים, לא שמתי לב שאני נכנס לרחוב שהכניסה אליו אסורה. שוטר ממושקף שנעמד באמצע הרחוב, סימן לי לעצור והעיר אותי מחלומותיי.

"רישיונות בבקשה!"

"מה עשיתי?"

"נכנסת באין כניסה! פעם שניה תסתכל לפני שאתה מסתובב."

גדי בא לעזרתי: "זה שלט חדש! אתמול לא היה פה."

במקום לענות, פקח השוטר את עיניו וצעק: "יעקב בוא תראה מי זה!"

שוטר נוסף שעמד חבוי בצילו של עץ פיקוס ענף, צץ פתאום כשהוא מסתכל עליי באי הבנה.

"מי זה?" – שאל.

"על מי אתה מסתכל? – אמר לו הממושקף – הסתכל על הקטן הזה!"

השוטר המוצל הפנה את מבטו אל גדי ואמר: "בחיי זה ההוא מהטלוויזיה. דנה מתה עליו. אני אביא לה חתימה. היא תשתגע."

גדי חש אי נוחות על שהשוטרים מתרכזים רק עליו ואמר: "מה אתם מסתכלים עליי? אתם יודעים מי זה? זה פוצ'ו. הסופר של חבורה שכזאת."

השניים הסתכלו עלי לרגע, אבל השפם שלי לא עשה עליהם שום רושם.

"תביא! תביא חתימה! " – אמר השוטר המכונה יעקב והגיש לגדי את גב הכריכה של פנקס הקנסות. גדי חתם לו ואחר כך גם לשוטר הממושקף. כשגמר וניסה להגיד להם שכדאי גם להוציא חתימה ממני, אמרו לו: "תסעו! תסעו מהר! אתם לא רואים שאתם עוצרים את התנועה?"

 היום גדי טאוב הוא מרצה באוניברסיטה וסופר נחשב שזכה בכמה פרסים, אבל כשהוא נכנס ב'אין כניסה' לא עוזרים לו כל התארים. חוק הוא חוק, ואת חוקי המדינה צריכים לכבד גם פרופסורים, אלא אם כן הם מופיעים בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה.

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: למדתי בתיכון חדש בתל אביב במגמה ההומאנית (הספרותית) עם מרית ליפשיץ, לימים אימו של גדי טאוב. היא היתה "שמוצניקית" נלהבת, כלומר חניכת תנועת-הנוער "השומר הצעיר", עם השרוך הלבן בחולצה הכחולה. המחנכת שלנו טוני הלה, שהיתה גם המורה להיסטוריה ולספרות כללית, החליטה להקדיש שיעור בכיתה לדיון בפרשת מרדכי אורן, מראשי מפ"ם והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנאסר בשנת 1953 בידי השלטון הקומוניסטי בפראג והואשם בריגול ב"משפטי פראג" המפורסמים. מרית, כדרכה, הגנה בהתלהבות על המשטר הקומוניסטי והצטרפה בהתלהבות להאשמות הקומוניסטיות של התביעה נגד אורן.

גאון הכיתה שלנו, אנוש בר-שלום, חניך "הנוער העובד" של שכונת בורוכוב, שכולנו הערצנו אותו, התחיל לענות לה – איך היא יכולה להצטרף כך להאשמות ולרדיפה של יהודי ישראלי, ולהאמין בהן – והוא כל כך התרגש שבאמצע דבריו פרץ בבכי מר והליט את פניו בין כפות ידיו, יושב כפוף על השולחן לפניו, וכתפיו רעדו.

זה הותיר רושם עז על כולנו. והיו בכיתה תלמידים ותלמידות שלימים עשו להם שם: רן שחורי, שלמה אהרונסון, יצחק קליין, רפי לרמן, רמי זיו-אב, יעקב וכסלר, איה לופט, מאיה ליבנה, רות שלונסקי, מאשה לובלסקי, עפרה איילון, דליה לחמן (תמרליין), אביבה סילונה [לימים אשתו של הסופר ישראל זמיר, שניהם כבר ז"ל, הם היו חברי קיבוץ בית אלפא, וילדיהם הם נכדיו היחידים של יצחק בשביס-זינגר], ועוד.

אינני זוכר אם סיפרתי כל זאת לגדי טאוב על אימו כאשר התארחתי בתוכניתו "מי סופר". כיום אני נהנה לקרוא את מאמריו ב"הארץ", ששונים מרוב מאמרי העיתון, הרוויים בשנאת ישראל.

* * *

ערב זמר ייחודי, שישי, 29.11.19, 21.30

מוזיאון ארץ-ישראל, לבנון 2, רמת-אביב

אילן & אילנה שרים במוזיאון
בהנחיית נועם גיל-אור / יואב גינאי
סדרת זמר ייחודית עם הזמר אילן טל והזמרת אילנה כץ, צמד קולי נהדר –

בליווי הנגנים: קובי משעל, פסנתר וקלידים, יוסי גרושקה, אקורדיון,

יואב פינקלמן, תופים.

אורחת: הזמרת אופירה גלוסקה, במופע "כלניות"
ערב שיוקדש לזמרות המופלאות בזמר העברי: שושנה דמארי ויפה ירקוני. "כלניות", "אור", "לצלצל פעמיים", "בכרמי תימן", "האמיני", "הן אפשר",

"באב אל וואד" ועוד.

מתופף: ניסן רחמני.

מחיר הכרטיס:  90 שקל

חניון תת-קרקעי בתשלום; אפשר למצוא חניות בסביבה.

כרטיסים: משרד יניב רעות הפקות: טל' 03-9175111,

וישירות אצל ירדן ממשרדו, טל'  052-4785587.

לעזרה, התקשרו למשה, טל'  054-7772912

או לאילן, טל'  052-3376760

להתראות,

אילנה ואילן

* * *

יצחק מאיר

שרגא שמר נוחו עדן

נר הזיכרון כבה. האיש הזה, שעמד על משמר הנצחת מתי השואה בכל נשמתו הלוהבת, הניח בשקט בשקט את ראשו על כר מיטתו ולחש לנפשו, עשיתי מה שיכולתי, כל יום מימיי פה בארץ הזאת, ופרש לבית עולמו.  שרגא, הנר,  כבה. שרגא איש משמר העדות, הניח נשקו. שב אל עפרו. של עשייה שאינה תמה, של גיוס כוחות יוזמה ממרתפים בהם אורב הייאוש.

 הוא היה נער, כשידה המגוידת של הונגריה לפתה את גוו הרפה והטילה אותו אל מחנות העבודה, הריצה אותו עם שיירות הנדונים לנוע אל מותם מפרך אל פרך. הכפר הקטן ממנו נעקר, לא נעקר מתוכו. זה היה העולם שחרב. זה היה בקטן הפשע הגדול, במקום פסטורלי הגיהינום כולו בו עשו אנשים שנולדו להיות אדם מה שלא על דעתו של השטן. זה היה צומת מכוות האש בנפש של ילד שאביו מת על פניו בייסורי העינויים העל אנושיים, הילד ששרד, וחש בנפשו את מכוות האש בנפש הילדים הרבים מספור שלא שרדו את התופת.

היו ימים בהם לא סלח לעצמו כי מכל המתים הוא עוד חי.  יום אחד אמר לי כי הוא מכפר על חייו בהתמסרות אין קץ להנחלת ההבנה בקרב כל מי שלא יבין לעולם מה זה שואה. 

אמרתי לו כי מי שהבין – לא שרד אותה, ומי ששרד – לא הבין איך שרד, ומי שלא חווה לא יכול לקלוט לא בדעת ולא בחושי הדמיון מה קורא לעולם בו הורגים על חינם בחריצות תהומית יהודים מפני שהם מגפה שהטירוף המציא יש מאין, ועל כן מה שנותר הוא לספר, הוא להקים יד, הוא לאסוף ראיות, הוא לאצור תערוכות, הוא לצייר,  הוא לכתוב מחזות, ושירים אף על פי שאמרו כי באושוויץ מתה השירה לעולם. 

אבל שרגא עשה יותר. הוא בנה את הזיכרון גם באמצעות בניין העתיד. סחף צעירים עימו לארץ. קפריסין. יישוב. כפר. מועצה אזורית. ציבור. תנועה. תורה ועבודה. חיים. מעורבות חברתית בקרב הנוער, בקרב המשפחות הבונות, בקרב גימלאים. נר הזיכרון היה לנר מאיר תקווה. זה היה אדם שידע להצית אורות שכבו בלב אחים ואחיות שהחלו חיים את החושך שגזרו עליהם זיכרונותיהם.

בפשטות. במובנות מאליו. בצניעות. עם אלוהיו שכה המר לנו.  זה היה אדם שלא היה לו זמן פנוי לדרשות. הוא היה עסוק למעלה ראש בלהיות שרגא שמר, שרגא הנר, שרגא על המשמר.

הוא היה כאח לי. כאשר קרא לי לשאת באחריות לבית העדות, אמרתי לו תחילה שאין לי כוחות הנפש המאירים מתוכו. כי אינני מעז. אבל הוא היה כאח לי. אמר כגְזר. נרתמתי.

עכשיו שהוא הלך, יש בי שכול. ועצבת גדולה על שלא יכול הייתי להגיע אל הגבהים של עשייה כחזון , בשיעור קומתו של האדם הזה שהחזיר נשמתו לבורא, שבעה ממעש, צמאה, אני נשבע, לעוד ועוד, גם כאשר ידעה שעשתה כל ימיה בארץ הזאת כל מאודה, יותר ממאודה.

 תנחומיי לרעייתו. נפש בנפש. לבני ביתו. לבני כפרו. לנו כולנו רעיו. חבריו. אין לי מנחם.

17.11.2019 

יצחק מאיר

* * *

יושבע כראש ממשלה המנוח קדיש לוז

כי רק אותו אי אפשר להדיח בתחבולות משפטיות! – כמו שאפשר להתאנות כמעט לכל פוליטיקאי ישראלי אחר!

* * *

משה גרנות

דיכוי האישה במקורותינו

"... ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16).

"לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14) – האישה היא חלק מהאינוונטר שיש לבעל.

"וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים" (שמות כ"א 7) – האב מוכר את בתו כמו עז, והבת הקטינה נידונה לעבדות עולם (לא יוצאת בשנה השביעית) ולאונס של בעל הבית או של בנו.

בפרשת המלך (דברים י"ז 20-14) מצווה המלך שלא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד." שוב הנשים הן חלק מהאינוונטר.

בבמדבר ה' 31-12 יש טקס מזעזע ומשפיל שבעל קנאי רשאי לבצע באשתו: הכוהן נותן לה לשתות את מי המרים המאררים, מקלל אותה בקללות נוראות, והיא צריכה להגיד אמן. במסכת סוטה שבמשנה כתוב שהכוהן גם פורע את ראשה ומגלה את ליבה, ואם ליבה נאה (איך הוא יודע?) הוא לא יגלה אותו.

ר' אליעזר "הגדול", תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי, אומר במסכת סוטה (בבלי, סוטה ג' ד'): "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות."

ובירושלמי סוטה ג' ד' הוא אומר: "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים."

בבבלי יומא ס"ו ב' אומר ר' אליעזר: "אין חוכמה לאישה אלא בפלך."

בתפילת הבוקר מברך המאמין שהאל לא עשה אותו נוכרי, לא עשה אותו עבד, לא עשה אותו אישה ("ברוך שלא עשני אישה").

בליל שבת לפני הארוחה נוהג היהודי לשבח את בעלת הבית, והוא קורא לה את "אשת חיל" (משלי ל"א 31-10), ומה מסתבר ממזמור אקרוסטיכוני זה? שהיא קמה לעבודתה בעוד לילה... ולא יכבה בלילה נרה, וכל זה למען – "נודע בשער בעלה בשבתו עם זקני ארץ." לאישה נועדה עבודה מלילה עד לילה, והתהילה לבעל.

המפעל התרבותי הענק הזה, התלמוד, התחבר על ידי גברים למען גברים. מוזכרת בו רק אישה חכמה אחת – ברוריה, אשת ר' מאיר, וחוכמתה באה לידי ביטוי בכך שלשאלתו של ר' יוסי, כיצד הולכים ללוד, היא נזפה בו שהוא מרבה שיחה עם האישה בניגוד לדעת חכמים. היה עליו לשאול בשתי מילים, לא בארבע – זה גבול החוכמה שחז"ל הועידו לנשים.

אישה צריכה להיות מזוכיסטית ללמוד דברים אלה ולהתפעל מהם.

משה גרנות

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

שירת לאה גולדברג

הרצאה רביעית בסדרה לשנת תש"ף,

המרצה – ד"ר משה גרנות

נעיין בשירים "לתמונת אימא", "כבד על עפעפינו העולם", "אם תיתן לי",

"שירי סוף הדרך", "שירי אהב"ה" ועוד

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א', 1.12.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

עכשיו זה ברור כי שליחת ארבעה הטילים האיראניים-סוריים לשטח ישראל, ותגובת צה"ל שהביאה להרוגים סוריים ואיראניים – נעשתה לפי בקשת נתניהו מהסורים ומהאיראנים – כדי שיעזרו לו במערכת הבחירות הקרובה בישראל!

* * *

נכבים האורות במוחות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לאט לאט נכבים האורות

במוחות חבריי הטובים

אני זוכר אותם

זוכר גם עבורם

זוכר מי הם

מי הם

מי הם

הם עדיין חיים

אבל שוקעים באפלה

עוד בטרם נפלה עליהם

תרדמת הנצח

כמו נשף מסיכות ריקות

מעט מאוד נשאר בהם

ממה שהם היו

הם היו

הם היו

והעולם שלנו אתמול

נותר רק בזיכרוני

בטרם יִכְִבו האורות

ויתפוגג האדם

ואל עפר ישוב

ינואר 2014

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בשבילי שדות"

לשלמה ריכנשטין

1948

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.6.1973

לפני 46 שנים

לחובב ספרים ישנים יש משום כפל-הנאה בטעימה ראשונה מקנקן אשר על קיומו לא ידע כלל, והיא כהפתעה שבגילוי מחוז נעלם ורב-קסם למי שחובב נופים ומראות-טבע. ולעיתים אתה תוהה על אותה אלכימיה מוזרה, הכוללת ב"קלאסיקה" גם את סיפוריו הגרועים של סופר מובהק ומשכיחה לגמרי כמה סיפורים טובים של סופר לא-מובהק. ואתה תוהה, האם אין כאן פשוט גילוי של בורות, עצלות-קריאה ונטייה אופנתית להערצת הנערץ המצוי בעין, כמעט כמו בבדיחה על האיש שחיפש את המטבע רק היכן שמאיר הפנס.

אלו, על-כל-פנים, היו ממחשבותיי שעה שקראתי כמה מסיפוריו של שלמה ריכנשטין בספרו "בשבילי שדות".

סיפוריו של ריכנשטין מצליחים להמחיש את כובדם וארעיותם של ימים ראשונים בקבוצה צעירה בעמק, המהפך שהביאו עימם חיים אלה בלב צעירים וצעירות, צמידותו של האדם לנוף ולסביבה האנושית. חילופי-העונות, גשמים, בצורת וחמסינים משמשים בסיפור כמין קולות מקהלה המחווה דעתה על גורל הגיבורים.

הסיפור "פדות" פותח בקושי להסתגל לחיי עבודה, "זו שלבשה פה מעטה-קדושה ודת --- אך פתאום נקרע המסך הוורוד, שליטף כל-כך את העין, הכול הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב." (עמ' 19).

המציצה-שבלב, העייפות, התפלות והריקנות, שמותירה אחריה עבודה מאומצת, משפיעה גם על הנשים בקבוצה הצעירה:

"הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוני, שעטף אותן שם ועשה אותם לבנות-רז, נקרע פה בבת-אחת ובאכזריות --- הגוף הדק והגמיש והפנים החיוורים-הענוגים, ששיוו להן שם חן פרחים וצמחי-ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלא-הכי; הידיים רחבו; הרגליים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסו אליהן, כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם 'מסתורין' ו'הנצח שבאישה', נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף --- " (עמ' 20).

ולהווייה זו מצטרפת ליצחק חברתו משם, ענוגה ושברירית. בתקופת הריונה לו היא חפצה לברוח, שוב אינה מוצאת בו את הבחור העדין שהכירה שם, באירופה. רק הולדת הבן מחזירה אותם איש אל רעותו.

כך גם בסיפור "הסבך", בתיאור חייה של בתיה, היגעה, הכבדה, אשר בעלה הלך אחר בחורה אחרת בקבוצה, ורק מחלת הבן מביאה לפיוס ביניהם.

סיפור-אהבה יפה הוא "אלם", המתאר התעוררות ראשונה, ביישנית, של אהבה, סיפור העומד כולו בסימן היחס לעבודת-האדמה, לזריעה, שמקבילות להתעוררות האהבה, ועם-זאת אינו סיפור פלאקאטי.

אכזרי ממנו הוא הסיפור "בצורת", המתאר התפרצות טירוף של איכר יהודי במושבה קטנה בעמק, בשנת בצורת. בייאושו רץ שמעוני, האיכר, לשדותיו השדופים והחרבים, משתטח בהם ומביט, מצפה להמולת הגשם המרווה. "עברה שעה אחר שעה, בקע במזרח השחר הנוצץ, התנדפו העניים [?] העקרות חיש-מהר – ונעלמו, התנועע דבר-מה באופק הוורוד ורקד לפני שמעוני ריקוד משונה. לא הבחין בדבר המשונה, ורק כשזה התקרב והיה כדי אמות אחדות ממנו – התבלטה צורת ערבי מתנודד על גמל גיבן. הביט שמעוני על הערבי כעל יצור מעולם אחר, אגדי. עצר הערבי בגמלו, ירד, הבריכו וניגש למעיין החרב שבקצה גבול שדהו של שמעוני. טבל הערבי בפיו בשארית המים הדלוחים, ניגבם, הוריד מהגמל שטיח קצר וכרע עליו. שלוש פעמים גחן אל האדמה ונשקה, אחר נשאר שוכב דבוק אליה משך זמן ארוך, כששפתיו לוחשות תפילה חשאית. שמעוני רותק למקומו, בעיניים קהות הביט על היצור המשונה ועל התרפקויותיו הדבקות על האדמה העלובה, החרבה --- " (עמ' 50).

השלמתו הפאטאליסטית של הערבי עם קללת הבצורת, יכולתו לנשק את האדמה החרבה, נראית לשמעוני שדעתו נשתבשה מרוב צער, כמין סיוט של השלמה עם הגורל, מפחד שחייו וחיי משפחתו נידונים לאותו קיום עלוב וחסר-תוחלת.

"בקיץ", המוקדש "לילדי עין-חרוד", אינו יוצא מגדר רשימת-הווי לשעתה, ואילו הסיפור "אלם-שכול" חורת תמונה לא נשכחת בקורא. מתואר בו מוות של חורש צעיר, טוביה, במחנה "דרוריה" בעמק. פחדו של הבחור להיראות חלש בעיני חבריו גורם לו לצאת לחרוש ביום קיץ חם בזוג סוסות, למרות שליבו החולה מפרפר בו ומזהירו. הוא מת בשבץ, שוכב לרוחב התלם, "רגליו מפושקות, ראשו של רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר." (עמ' 69).

המוות הראשון במחנה מעורר את כל המבוכה שבמתן צורה הולמת לטקס הקבורה בקרב צעירים שחפצו לנתק עצמם ממסורתו ודתו של "עולם ישן":

"ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה. אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.

"הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.

"ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו. הגרגרים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נוקשה ומרעיד.

"כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעיניים בולטות, מדומעות דמעות חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאל המורה – גווייתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקת.

"ענתה לקראתו זעקה היסטרית  אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכול.

"אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתיישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית-גדל וית-ק-ד-ש שמיה ר-ב-ה –

"המילים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עומדם ולא זזו מהקבר.

" – נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת ריפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים, והחל יורד מהמדרון.

"בעקבותיו ירדו השאר." (עמ' 70).

מעניין כי תיאור דומה, של יתמות מנהגים בלווייה בימים ראשונים של קיבוץ, אנו עתידים למצוא ברומאן של בן-קיבוץ "חדר משפחה" (1972) ליהואש ביבר.

"בגשמים" הוא סיפורו של ירחמיאל, סופר-מתחיל בקיבוץ, אשר ליבו מהסס לגבי כמה נשים ואינו יודע להחליט. "לא נעצור כוח. בודדים הננו, שפודי-צער, המחובדים [?] במו ידינו, מונעים בעד ההתקרבות ההדדית. עזובים הננו לנפשנו. נחנקים תחת הסבל שהעמסנו על שכמנו." (עמ' 81).

ירחמיאל בורח אל התנים, יושב על סלע במדרון ההר, "תן החל יורד ממדרון ההר, עבר על-יד ירחמיאל, נעצר רגע והסתכל בו, קיפל זנבו והחל מתרחק בצעדים קטנים ומהירים, כשפניו מוסבים לאחוריו ומגרורנו מתגלגלת יללה ממושכת, סופדת וקובלת." (עמ' 94).

"הרואיקה" הוא סיפור ליל-שמירה של שני בחורים בקבוצה הצעירה. רקע כל הסיפורים הללו הוא בשנות העשרים עד ראשית שנות הארבעים למאה [ה-20]. שני השומרים ה"גיבורים" נרדמים, שני גנבים ערביים עולים עליהם בכרם, ובנס מצליחים השומרים להתגבר עליהם ולכפתם. אך "לאור הבוקר, שהחל שוטף כנהר איתן, ניראו שבויי הלילה בכל עלבונם האנושי: במקום ליסטים מזויינים, עקומי פרצופים, עם עיניים נסוכות-דם – נתגלו שני ערבים עלובים, חשופי-שת וטרוטי-עין – אחד ישב כשראשו משורבב למעלה, פיקת גרגרתו החדה בלטה מבעד עור צווארו המלוכלך כסימן-שאלה: חזהו התנשם שלוות, בלוויית נחירה קצובה: מתוך שולי כפייתו המזוהמת ירדו שני קילוחי דם קרוש, כזנבות לטאות. השני היה ער, עינו הפצועה שצבתה מכוסה חבורה כחלחלה. השנייה, "השלמה", שטופה מוגלת-דלקת ונעוצה בשומרים בתחנוני לב בוכה." (עמ' 106-107). שני השומרים מתביישים להביא את ה"שבויים" לקבוצה, ומשחררים אותם, למרבה תדהמתם.

"ינקיל פודולייר" הוא פרק ב"הבדלי מעמדות" בקבוצה, ציור של מרירות ומלחמת-שפתיים בין ינקיל, איש עבודה פשוט, לבין מזכיר הקבוצה.

"שמאל, ימין, שמאל" הוא סיפור על תקופת וינגייט ופעולות התגמול המשותפות נגד הערבים. נחשון, המורה, משתתף בהתקפה על כפר ערבי, אך אינו מסוגל לתקוע כידונו בגווייה מצונפת של ערבי. נח'קה, הסרג'נט, מסיים את המלאכה, וזוכה לאחר הקרב במחמאתו של המפקד האנגלי: "מכבים!" – ואילו נחשון, המעז לשאול, בדרך חזרה, כיצד מרגיש נח'קה לאחר אותו מעשה, זוכה מפיו לתשובה – "נאד!"

"שלהי זמנים" היה, כנראה, שירת-הברבור של ריכנשטין, נכתב לפני מותו, ועומד בסימנה של ראשית מלחמת-העולם השנייה וחרדת השואה של ימי אל-עלמיין. בסגנון-כתיבה עדין, מופנם מאוד ומורכב, מתוארת האווירה בקיבוץ באותם ימים. קיצה של אירופה מומחש בדמותו של מוסיקאי זקן, שנמלט מאימת ההפצצות בערי הארץ [ארץ-ישראל] הגדולות ובא לקיבוץ. למרות מחלת-הלב שהוא לוקה בה, הוא זוכה עתה לתחייה של הקשבה לנגינתו בקרב הצעירים בכל היישובים בסביבה. התקפת [התקף] הלב שלו משתקפת בעיני אורי, חבר קבוצה, שאינו רוצה לחשוב על גורל משפחתו שנשארה באירופה:

"הכול החל מתמוטט בו ומתערער. כל זה שהוקם בסיוט העכור מסביב, תוך אימת השואה התלויה מעל לראש, נגרף ונסחף בבת אחת. חרדה גדולה תקפתו, והוא חש כי עליו לעשות מעשה הצלה דחוף כדי להציל את הגוף הזה המכיל בתוכו עולמות מופלאים שופעים אצילות, זוהר ויופי אין קץ, שבלעדיהם לא יכול אורי תלמי להתקיים רגע. הוא פרץ החוצה ורץ בין הבתים והצריפים כאז, ברוצו מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה, במלחמתו הנואשת בחמסין המכלה, ולא שמע שצועקים אחריו – אורי! אורי! – רגליו החלו מועדות ונשימתו נכלאה מחמת ריצת טירוף, נכנס לחדרו, התנפל על המיטה והשקיע פיו בכר לעצור בעד העומד לפרוץ מתוך גרונו המכווץ. יהלה המתוקה עמדה עליו, כשעיניה הזהובות פעורות בפחד וחזה עולה ויורד ממאמצי הריצה אחריו, ולטה ראשו השקוע בכר: – 'אורי, ענה לי, מה לך, אורי – אמור מילה אחת, אורי – ' ואורי תלמי פרץ ביבבה גוברת והולכת." (עמ' 159).

* ש. [שלמה] ריכנשטין: "בשבילי שדות". סיפורים. כתבים. ספר שני. הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד. דפוס הקיבוץ המאוחד, עין-חרוד. שנת תש"ח. 1948. 192 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

ציטוט מפתיחת הספר: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה, גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים, ובייחוד לא על הזדווגותם של יהודה ואפרת בירושלים."

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

פרק עשרים ואחד

סיפור שמלת העץ והרעש

נג'ימה-מירל'ה השפופה, שענבי חברון הבשרניים עינגו את גרונה היבש, התעוררה מרבצה והחלה לספר, כאילו בה היה מדובר, ופניה העיוורות שלוחות כלפי מעלה בחלל החדר החשוך-למחצה וקולה רם כמו היא איזו נביאה זקנה שנותרה בעיר מימיה הקדמוניים:

"היה היתה בחצר הסולטאן בקושטא הבירה רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם. מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים של הסולטאן מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

"לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. 'אין אדם בעולם שיעזור לי!' – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

"יום אחד עבר באחו חייט זקן, אשר בימי תפארתו היה שמו סניור עוזיאל בעל שם, והוא נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

 "'מדוע את בוכה? ילדה יפה?' שאל אותה סניור עוזיאל בעל שם.

"סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

 "'אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!'

 "'אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!'

 "'לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!'

 "'אבל אדוני עוזיאל רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!'

 "'לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.'

"הוציא החייט הזקן סניור עוזיאל בעל שם מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם הסניור באוויר ואיננו.

"חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

"המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון. וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים. המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – נג'ימה, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

"ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

"ולסולטאן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו. בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה. ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטאן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

"יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה נג'ימה עם להקת אווזיה. לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם. התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם. אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –  מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

 "'מי את?' שאל.

 "'אני – אני, וזאת רק אני יודעת.'

 "'אל תדברי אליי בחידות. מי את?'

 "'אני נג'ימה, רועת האווזים של הארמון.'

 "'אני רוצה לשאת אותך לאישה, נג'ימה. את תהיי מלכה.' אמר עמדי.

 "'חייט זקן סניור עוזיאל כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!'

 "'לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.'

"חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב – ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה נג'ימה בשמלת העץ – וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטאן.

 "'אבּוּיִי, אני רוצה לשאת את נג'ימה לאישה!' הכריז עמדי.

"כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, 'בן-הסולטאן השתגע!' – והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

 "'אני אוסר עליך לעשות שטויות!' אמר הסולטאן. ועל הרועה נג'ימה פקד: 'שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!'

 "'אבל נג'ימה היא נערה יפהפיה!' התעקש עמדי.

"שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטאן אמר: 'מה קרה לך, בני חבּיבּי? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפיה, ארשה לך להתחתן!'

"למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים נג'ימה עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה. אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"'אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות.'

"'איך?'

"האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

 "'אבל אני אטבע!' נחרד עמדי.

"הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה. חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: 'אני אעשה כדברייך!'

"למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו. לפנות-ערב ירדה נג'ימה לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים. כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את נג'ימה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את נג'ימה בזרועותיו החזקות – והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

"עלו עמדי ורועת-האווזים נג'ימה היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון הסולטאן ביילדיז קיוסק. לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה. ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה נג'ימה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם –

" – וככה הוא יישא לאישה את אפרת בתי!" סיימה הזקנה המצומקת נג'ימה-מירל'ה את סיפורה, שלפה מעל צווארה קמיע ישן והושיטה אותו בידה, יד של עיוורת – לעבר משכבם של בתה אפרת ויהודה.

"ייקח, ייקח זה הקמיע של אפרת לוין מצפת – וישים אותו על צווארה של הבחורה לוין שלי, ותהיה זו לה מנחת אירוסין ממנו, שהרי הוא ממילא כבר פסול בתור גרוש מהדסה ההיא, ושום משפחה אונגרית חשובה בירושלים השחורה לא תרצה בו בתור חתן לבתה... ולכן תהיה לו בתי אפרת..."

וכשניסה לסרב לדבריה לא היססה לומר לו:

"אל ייתמם! הלא הוא, יוּדָה, הוא גמור, חַלַס, כבר אין לו ייחוס..."

ואז הסתלסלה שוב בחלל הרובע הירושלמי קריאת המואזין המוסלמי, ואפרת היפה ענדה על צווארה את הקמיע, שנגע עכשיו בפטמת שד חשוף צחור שלה שאותה מצץ קודם יהודה כמחפש בחלום שהיא תניק אותו במקום אימו המתה –

ושוב תפסה באברו שנתקשה מול החור הגדול שלה, כפה פעור של חיה רעבה –

וכשנגעה עטרתו בשפתיה דלתתא

החלה רועדת כולה וצורחת,

ועימה נתרעד החדר,

ונזדעזע פתאום גם הבית,

ומבחוץ נשמעו צעקות:

"יהודים... רעש... רעש... אָרֶץ תרעד... נוסו על נפשותיכם, יהודים, גוואלד! רעש! יהודים, שלא יהיו בתיכם קבריכם... שאָרֶץ לא תרעד עליכם... הכו על החטאים שלכם... חבר גנבים... הכול בגלל פריצוּת... בגלל עושקי דין יתום ואלמנה..."

יהודה משך עצמו מבית התורפה הפעור של אפרת השוכבת תחתיו אפרקדן על הַמַּסְטָבָּה המרופדה, לחה ורוטטת בקצב הרעד-בית שלה, גופה היפה מבקש להזדווג עימו עדיין באמצע ייחמתה, מפצירה באבר זכרות שלו, ממלמלת בתענוגה שהתגבר בזכות הבהלה – דברים מבולבלים על ירושלים שחורה ומשפחות חרדים וגם שֵׁדִים וכאילו דעתה מסתתרת עליה בגלל אביונה פחד קמע ורעש –

וכבר נופלות בחוץ אבנים מקירות מתמוטטים –

ונשמעות צעקות: "רעש יהודים רעש... פריצוּת..."

ויהודה נמלט.

ויותר לא חזר לאותה חצר, הגם שתאוותו הציקה לו מאוד בלילות ומעולם לא ידע אישה להוטה כמוה שכל הווייתה החור הלח עטור זר השיער האדמוני ולוהט כפתחו של גיהינום.

למזלה של העיר ירושלים – הרעש-אדמה הזה לא היה נורא כל כך ואף לא נרשם בתולדותיה כרעשים האחרים שפקדו אותה.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מסכים איתך בהחלט שלא כך כותבים רומאן ביוגראפי. והבנתי שתקוה וינשטוק הבליעה מיספר מילים, לכן יצאה מתחת ידה טעות באשר להתייחסות הנאצים ליהודי יוגוסלביה.

איכשהו התעלמנו מהתפקיד שמילאה מצרים בחימושה של עזה – מצרים איפשרה כניסה לרצועה של חומרי בסיס להפקת טילים, ומציגה עצמה כמתווך הוגן. יצחק הילמן פקח לנו את העיניים.

שוב תודה,

משה גרנות

* אהוד היקר! בנדלה, נאמנה לדתה, יודעת להסביר באדיקות ראויה, תוך שהיא מצפה שאפילו כסיל גמור כמוני יבין – כי כל היש בעולמנו זה, החל בגרגר החול וכלה בכוכבי המרום – אין מקורם אלא במוטציות אשר הוסיפו להשביח בהתמדה עוד ועוד את האין... 

איש באמונתו יחיה.

יואל נץ

* האם זה נכון שראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון היה משלם בשיקים לבעלי חנויות-הספרים בביקוריו בניו-יורק מתוך ידיעה שהם לא יפדו אותם אלא ימכרו אותם בסכום העולה על הרשום בהם וזאת בזכות חתימתו?

 והאם זה נכון שאחדים מהם היו בני-דוד של דוד בן-גוריון, ממשפחת גרין?

והאם זה נכון שהפרקליטות והמשטרה עומדות להדליף בקרוב את פרטי החקירה של בני-הדוד ממשפחת גרין לעיתונאי מ"הארץ" הידוע כשונא של דוד בן-גוריון?

והאם זה נכון שפוליטיקאים אחרים לא נהגו כמו דוד בן-גוריון – מפני שלא נהגו לקנות ספרים או  שלחתימותיהם לא היה ערך גדול?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל