פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1497

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' בחשון תש"ף, 28.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // עמוס גלבוע: זירת הקרב של נתניהו היא בית המשפט, לא הכיכרות וגבו של עם ישראל. // חובב טלפז: פרק ל"ח – העכברים נוטשים? // מנחם רהט: האוייב הגדול ביותר של נתניהו. // פוצ'ו: בחיי [6]. מ'. הגשמת חלום – מסעדה. // אורי הייטנר: 1. האם הם יתנצלו? 2. צרור הערות 27.11.19. // איליה בר-זאב: ארבעה שירים. // יצחק הילמן: אותה גברת בשינוי אדרת. // תקוה וינשטוק: על יתמות ועל תשוקה לאילן יוחסין. // אהוד בן עזר: מספּר שנשכח: צבי שץ. על ספרו "על גבול הדממה".  פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 1.9.1967 לפני 52 שנים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "על גבול הדממה" לצבי שץ, 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 30.4.1971. לפני 48 שנים. // אסתר ראב וצבי שץ. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק עשרים ושלושה. חפירת הבאר הראשונה. // ממקורות הש"י.

הודעה חשובה וחדשה לכותבים ולקוראים:

גיליון 1498 יופיע אור ליום שני 2.12.19

גיליון 1499 יופיע אור ליום שני 23.12.19

גיליון 1500 יופיע אור ליום חמישי 26.12.19

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶׁאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְׁתֵּי עוֹנוֹת שָׁנָה, עוֹנַת גְּשָׁמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶׁלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּׁבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵשׁ וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּׁרוּ בְּשוּׁם פָּנִים עִם שׁוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶׁל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּׁטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְׁמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶׁת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶׁל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִׁירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּשׁ שֶׁל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶׁנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶׁהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶׁהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶׁל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶׁל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָׁם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

אֶל מוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָׁלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶׁל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִישׁ הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְׁמִיעִים שִׁירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּׁלֶכֶת בַּנְּשִׁירִים לוֹבֶשֶׁת פָּז וּשְׁחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהָד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶׁל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים, שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּׁוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּשׁ נִסְתָּר שֶׁאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶׁבּוֹ יֻטְבַּע שִׁטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶׁל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לא רַק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת חֶשְׁוָן כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּׁירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשׁוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְׁחִירִים

כְּרִשּׁוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְׁמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַׁחַר אוֹ שְׁקִיעַת שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶׁל מַסְטֶרְפִּיס שְׁמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶׁל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶׁל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִׁכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶׁל זְמַן מַבְשִׁיל גּוּיָבוֹת, זְמַן שֶׁל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּׁבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם

שֶׁל זְמַן שֶׁיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶׁבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶׁל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשׁוּחַ

שֶׁל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִׁים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶׁל לֵב מְשׁוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶׁהוּא מָשׁוּחַ

בְּשִׁקּוּיֵי קְסָמָיו שֶׁל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶׁשְּׁמוֹ סְתָיו...

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

זירת הקרב של נתניהו היא בית המשפט,

לא הכיכרות וגבו של עם ישראל

– שם הוא יראה שאכן נעשה לו עוול. לכן רצוי מאוד שיפרוש מיידית מכל תפקידיו ויתכונן לקרב, כשהוא יודע שחלק גדול בעם תומך בו, ולזכותו עומדת העובדה שהוא זה שהציב את ישראל על המפה העולמית  כמעצמה אזורית חזקה ומשגשגת

להלן מקצת מדעותיי על המצב  הפוליטי במדינה:                 

האחת. נתניהו הוא פוליטיקאי בחסד, ומדינאי גדול שהציב את מדינת ישראל על המפה העולמית כמעצמה אזורית חזקה ומשגשגת; הוא השכיל לנהל את מדיניות הביטחון שלה, באזור הכי אלים בעולם, בצורה זהירה ונבונה, שמר על ההרתעה האסטרטגית של מדינת ישראל מול כל אויביה, והשיג בכך בין השאר את הדבר החשוב ביותר למנהיג: מניעת מלחמה מיותרת.

הבעייה שלו: התנהלות  נהנתנית, הנתפסת כמושחתת, שאיפיינה מאז יצחק רבין את כל ראשי הממשלה שלפניו (למעט יצחק שמיר) במידה זאת או אחרת.

השנייה. שדה הקרב הנכון של נתניהו  להראות שנעשה לו עוול, הוא בית המשפט. שם, ולא בכיכרות, ולא על גבם של אזרחי המדינה, הוא צריך להוכיח כי "לא היה כלום" וכי מערכות אכיפת החוק  נוקטות כלפיו יחס מפלה. זאת, כמובן מתוך הנחת יסוד שיזכה למשפט הוגן. לשון אחרת, המבחן שלו יהיה מול הרכב של שופטים וזה יהיה גם המבחן הגדול של מערכת המשפט הישראלית בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.

אודה על האמת, כאשר אני שומע תדירות את אחד משופטי בית המשפט העליון לשעבר מתראיין ברדיו על סוגיות משפטיות-פוליטיות (ולא אנקוב בשמו), איני שומע דברי חוכמה או פניני הגות יתרה. אבל, איך אמר מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים," לאמור, יש משפט צדק!

השלישית. לכן נתניהו צריך לפרוש עכשיו מיידית מכל תפקידיו (בלי נבצרות או פטנטים אחרים), וללכת לקרב המשפטי, מתוך הכרה שיש לו תמיכה רבה בציבור, והבנה שבמציאות הפוליטית  של מדינת ישראל  רוב העם הוא ימין-מרכז, ואילו השמאל הוא מיעוט (על פי כל הסקרים המוכרים לי, פחות מ-15 אחוז מהאוכלוסייה היהודית מגדירה עצמה כשמאל, בעיקר בדעות הקשורות לסכסוך).

הרביעית. אחד מהחסרונות הגדולים של נתניהו הוא שאין לצידו, ככל הנראה, חבר קרוב, איש סוד שאינו חנפן, ושנתניהו יודע שעצותיו הן נקיות. מה שיש לו זה אשתו ובנו. זה מזכיר לי שבספר הידוע "אני קלאודיוס" מופיע המשפט הבא, לערך: "ואוגוסטוס קיסר מושל באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו." אומנם ליוויה הרעילה כל מי שסיכן את בנה (לעתיד הקיסר טיבריוס) ונתניהו אינו קיסר, ולא מלך, כמו ששונאיו נוהגים להגדירו, אלא נבחר ציבור שנתון להדחה בבחירות אפילו במפלגתו – אך נתון להשפעת אשתו.

החמישית. כל שונאי נתניהו, שעבורם כל התכלית של מדינת ישראל היא להושיבו בכלא, יעלזו ויהיה להם ללא צל של ספק רגע עילאי אחד של אושר אין קץ.

ואני שואל את עצמי: ומה אז? מה יעשו באושר?  פתאום  "אין ביבי", ואז במה מתעסקים, את מי שונאים? והעיקר: איך מממשים את האושר במציאות שנתניהו איננו? השמיים לא נפלו, הליכוד נשאר והדתיים והחרדים נשארים, וכל הבעיות נשארות. גם מזג האוויר לא ישתנה, אין לי תשובות טובות. הנחתי שהעיסוק הבא יהיה להפגין מול בית המשפט על מנת שיזרז את פסק הדין הרצוי.

השישית. כל הזמן  אנחנו שומעים על כך שהדמוקרטיה קרסה, עומדת לקרוס, ששלטון נתניהו מקרב את קיצה, והוא כ"רודן" יאמר עליה קדיש. ניתן להתווכח על כך, אבל תופעה בולטת היא שאין דמוקרטיה, ובראש ובראשונה בחירות, אצל כל אלו שגרונם ניחר מיללות על קץ הדמוקרטיה: קחו את מפלגתו של לפיד, שם הוא שליט יחיד, רודן אמיתי. קחו את "כחול לבן", שם שולטים ארבעה איש. על ליברמן אין כמובן מה לדבר, והוא זה שלפתע הפך לתקווה של כל שוחרי הדמוקרטיה! – דמוקרטיה אמיתית של בחירות קיימת רק בליכוד, במר"ץ, במפלגת העבודה ובחד"ש.

והשביעית. ימים רעים באים עלינו.  ובשורש העניין: ישראל חשובה לכל הפוליטיקאים, אך האינטרס האישי חשוב להם  יותר.

טירוף!

עמוס גלבוע

אהוד: למיטב ידיעתי, נתניהו לא יכול להתפטר (ולדעתי גם לא צריך) כי הוא ראש ממשלת מעבר וחייב לכהן בראשותה עד שיהיה בכנסת רוב לחבר כנסת אחר להרכיב ממשלה, וזאת לפני וגם אחרי בחירות נוספות.

אני מאוד חושש כי לנוכח ההסתה הנוראה נגדו, אין לו סיכוי לזכות במשפט הוגן, שבכל מקרה אמור להימשך, עד מיצוי כל ההליכים, והערעורים בעליון – כשבע שנים לפחות!

האסטרטג הפוליטי הגדול והמנהיג הלאומי, ח"כ משה בוגי יעלון, שאלמלא הצטרף ל"מפלגת" כחול לבן לא היתה רשימתו עוברת את אחוז החסימה – הודיע, למשל, כי "מפלגתו לא תשב בממשלה בראשות בנימין נתניהו כל עוד לא יזוכה מהאישומים נגדו."  – כלומר בעוד כשבע שנים לפחות!

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ח – העכברים נוטשים?

הערב סועדים בארה"ב את ארוחת חג ההודייה והמנה העיקרית – תרנגול הודו. זהו חג משפחתי באופן מסורתי ומכאן שמרבית טיסות הפנים-ארציות מלאות לקראת החג ובסוף השבוע. גילוי נאות: לא הישגתי מקום בטיסת פנים ואבלה 4 שעות נהיגה לקראת עבודת הייעוץ שלי בשבוע הבא.

סוף החודש מהווה אבן דרך חשובה במלחמת הסחר הארוכה סין-ארה"ב. הסינים התחייבו לחתום על הסכם סיבוב 1 עד סוף החודש -בשבת הקרובה. הם ניסו לחזור לסורם הידוע – סחבת ובקשות דחייה – אך נענו בשלילה!!!  אלא שאז נשמע רעש עמום ורעד בלתי מוכר על ספינת המו"מ הסינית. האם אלה העכברים הנוטשים את ספינתם? "ספירת המלאי" שנעשתה בחטף הצביעה על תשובה חיובית למגינת ליבם. זה הביא את סגן נשיא סין להזמין את הצוות האמריקני בראשותו של מזכיר האוצר מנוחין לבייג'ין... האם במטרה לחתום ?

להלן תמצית "ספירת המלאי" – לקראת חתימה.

כל המדדים הכלכליים בסין בירידה, בעיקר: שעור הצמיחה; אינדקס התפוקה התעשייתית; נפח היצוא לארה"ב. כל רציפי היצוא מלאים כמעט עד אפס מקום במכולות עמוסות המצפות לחצות את האוקיאנוס השקט. זה מצביע על אפשרות בלתי מדווחת – השבתה חלקית של מפעלי ייצור ברחבי מדינת הענק.

מדד השנחאי-קומפוזיט מבודד באדום (למטה משמאל) – דהיינו רק שם מתרחשות ירידות. היום הראה תמונה אופיינית. אפילו שני המדדים הסיניים האחרים  Hang Seng של הונג קונג, והשוק הקטן יחסית  Sensex נמצאים בעלייה. תמונת היום שבשנחאי (למטה מימין) ממחישה את הניסיון הנואש בשעות הבוקר מצידם של המשקיעים המוסדיים הסינים להעלות את השער ולעומתם המשקיעים הזרים הנכנסים לפעולה בשעות אחה"צ המחזירים את השער לקרקע המציאות.

הכלכלה בארה"ב בתנופה מתגברת למרות שהדמוקרטים חוסמים את הדרך לפרוייקט התשתיות הענק. שיעור האבטלה בשפל היסטורי – 3.7%. הצמיחה לרבע השלישי תוקנה כלפי מעלה ל-2.1% מהתחזית 1.9%. עלייה מתמדת בשכר הממוצע במשק. אינפלציה מיזערית (נתון בעל חשיבות המראה שלקוחות היבוא מסין לא "מתרגשים" כלל וכלל מהמכס שהוטל עליו!!! (אבל על זה בדיוק "בנו" הסינים). היבוא האמריקני התקדם ב- 0.8% במקום 0.4% כאשר מקור שיעור הגבוה מההפרש אינו מסין! רווחי החברות (לפני מס) עלו בשיעור ניכר. כל זה מצביע על "נכונות להשקיע" בבית – פיסגת חלומו של טראמפ. האם שוק המניות בארה"ב נראה מוכן להשקיע בהתאם ? ניראה שכן, וזו כבר חגיגה אמיתית.

כל שלושת המדדים העליונים נמצאים בשיאים היסטוריים כאשר מחיר הזהב בירידה, מה שמצביע על  אמון מלא של המשקיעים (בדרך כלל קונים זהב כמפלט אחרון במצבי חוסר אמון בכלכלה). אגב, האמריקנים שסופרים הרבה סטטיסטיקות (זה בא להם מהספורט) ציינו שמדד הדאו ג'ונס צלח השבוע שיא מסוג אחר: בפעם ה-100 נשבר שיאו הגבוה בתקופת נשיא מלאה כלשהו כאשר נותרה שנה כמעט עד סיומה של הקדנציה הראשונה! כל זאת כאשר מדד שנחאי נמצא כבר קרוב לשנה מתחת לשיאו ביותר מ-11%!  אם נזכיר שחברות הענק יושבות על "הרי הימלייה" של הון עצמי, הרי ששוק מניות המטפס לשיאים חדשים בקצב שבועי – קורץ "כהזמנה לטנגו" להון הזה. בתמצית – כשנחצה החודש רף ה-28,000 נקודות לדאו ג'ונס כבר שואלים, בלי קריצת עין, מתי יחגגו את חציית רף ה-30,000 נקודות!

כאשר הסינים שאלו השבוע "מאין יבוא עזרי" הם נחלו אכזבה עמוקה מביצועיה של "ועדת המודיעין" בבית הנציגים בקונגרס בראשותו של אדם שיף. הלה פתח בקול תרועה גדולה את "חקירות הועדה לקראת הדחה" של הנשיא טראמפ. החקירות, שהועברו בשידור ישיר לאומה ולעולם, החלו ברייטינג גבוה והסתיימו אחרי שבועיים בקול דממה דקה. לא נמצא כל "פשע חמור", לא "עוון", לא "בגידה", לא "שוחד", לא "סחיטה" – כנדרש ע"פ החוקה הטובה בעולם (בלי מרכאות כפולות). מה שכן נחשף בתהליך זו מעורבותו של ג'ו ביידן – סגן הנשיא בעידן אובמה – במעלליה של חברת "בוריסמה" האוקראינית שמינתה, דרך אגב את בנו האנטר לדירקטור במועצת המנהלים שלה תמורת סכומים דימיוניים. ע"פ סוכנות הידיעות רויטרס מונה חוקר-תובע ממשלתי שיחקור התנהלותה של אותה חברת "בוריסמה"... אלא שאבדו לפתע עקבותיו של הבעלים – אוליגארך אוקראיני. נראה שהסינים נואשו מהדמוקרטים בקונגרס – המיפלט האחרון – שהיה אמור לחסוך להם את ההעלאה המשמעותית במכס – 15% נוספים על הקיים בנפח של 130 מיליארד דולר סחורות המצפות לשיווקן ברציפי נמלי היצוא.

אחרון חביב בסקירה זו – מייקל בלומברג – יהודי עתיר ממון (54 מיליארד דולר) שהרוויח ביושר, הכריז השבוע על הצטרפותו למרוץ מטעם הדמוקרטים. יש הגיון משהו במעשהו. הוא הריח את תבוסתו הצפויה של ג'ו ביידן והחליט לרוץ על המשבצת שלו. על כישוריו הרבים אין מחלוקת, שלא להזכיר שהוא אוהד ישראל. אלא שבהודעתו הקצרה לתקשורת הוא גילה שמשימתו היא לבנות את אמריקה. הוא רק שכח שזו היתה מטרת בחירות מוצהרת של טראמפ מיד עם כניסתו למירוץ ב-2015! טראמפ, שמכירו משכבר הימים, כבר הגיב בהזמנה:  Welcome to the club הכוונה לקלוב האקסלוסיבי של בוני אמריקה אלא שהמפלגה שלו – הדמוקרטית – עשתה ככל יכולתה בשלוש השנים האחרונות בכדי לחסום את טראמפ בקריאותיו לרוב הדמוקרטי בקונגרס "לבנות את אמריקה".

אז בלומברג, שכיהן כראש עיריית ניו יורק מבלי שהשאיר חותם חיובי מובהק כבר מכונה "טראמפ לעניים". סיכוייו נמוכים, ע"פ הסקרים.

חודש נובמבר האיר פנים לטראמפ. אם הסינים, אכן יחתמו על הסכם סיבוב 1 תיפתח הדרך לטראמפ לניצחון משמעותי ביותר ב-3 בנובמבר הבא.

חובב טלפז

27 בנובמבר 2019

* * *

מנחם רהט

האוייב הגדול ביותר של נתניהו

ספויילר: לא שי ניצן, לא אביחי מנדלבליט, לא אלשייך ולא הפרקליטה המלווה ליאת בן ארי שהגישה תצהיר שקרי

מה הייתם אומרים לגבי שיקול דעתו של בכיר כלשהו, מנכ"ל חברה גדולה למשל, שלא מפסיק לשגות במינוי האנשים הכי בלתי מתאימים לתפקיד? האם מנכ"ל שממשיך למנות את החותרים תחתיו לעמדות שמקלות את חתירתם נגדו, יכול להיחשב מנכ"ל שפוי? גאון? קוסם? מלך?

למרבה הצער, זו בדיוק השיטה של 'הקוסם' בנימין נתניהו. למנות את הכי בלתי מתאימים. כך הפך עצמו לפשלונר סידרתי בכל הנוגע למינויי בכירים בלשכתו ובנקודות מפתח מחוצה לה.

רשימת המינויים הכושלים ארוכה מלמלא טור זה. נציג רק מידגם: בכיריו ומקורביו ניר חפץ ושלמה פילבר, שהפכו מאוהב לאוייב; המפכ"ל רוני אלשייך שלא חדל להדליף לתקשורת פיקנטריה מחקירות נתניהו ושפך דלק על מדורת העלאתו על המוקד; הרמטכ"ל העייף והרופס אייזנקוט, שטען שהכלל 'הבא להורגך השכם להורגו' הוא "רק סיסמה"; סגן הרמטכ"ל יאיר גולן שדעותיו נטועות עמוק בקצה הכי שמאלי של הקשת הפוליטית, ושניהם החדירו לצה"ל נורמות של הקרן לישראל חדשה, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שבעטין מעידים למעלה מ-50% מהחיילים (עפ"י סקר המכון לדמוקרטיה הנ"ל; איזו אירוניה!) – כי הם מתחמקים מלבצע פעולות חיוניות נגד האוייב; מבקר המדינה יוסף שפירא שלמרבה הבושה נאלץ לעבור 'שימוע' ('מבחן קבלה', קראו לזה) בבלפור מול המשפחה המלכותית, אבל לא חדל מאז להטיח ביקורת בנתניהו; היועהמ"ש מנדלבליט שהפך למריונטה של הפרקליטות, בשל חשדות ששיבש חקירה, בהיותו הפצ"ר, בפרשת הרפז, בכך שהדליף מידע לרמטכ"ל דאז אשכנזי ולשלישו ארז וינר; וזה רק חלק מזערי ממינויי הלא-יוצלחים בידי נתניהו.

אולם אין ספק שכל המינויים הכושלים, היו כאין וכאפס לעומת מינויו הבלתי סביר בעליל של שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה. ניצן הגיע לתפקיד הרם, בעודו סוחב על גבו קופה של שרצים, בדמות התנהגותו הפלילית בימי ההתנתקות, הודות לתמיכת אדם אחד ושמו נתניהו.

ולא שנתניהו לא ידע. הסבירו לו, שמדובר באוייב ההתיישבות, שהכניס ילדות בנות 14 מגוש קטיף לכלא. אבל נתניהו, כמו נתניהו, אטם אוזניו ואמר בישיבת הממשלה בנובמבר 2013 (וזה ציטוט מדוייק): "המינוי יותר ממקובל עליי. שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל בתחומו ומשכיל בכלל, ומאוזן. ניצן הוא האיש הראוי ביותר בעיני להיות פרקליט המדינה."

לקרוא ולא להאמין. הראוי ביותר? מאוזן? הרי הכרת, מר נתניהו, את הרזומה האומלל שלו. אז מה לך כי תלין היום? אתה – ורק אתה! – אחראי למינוי הקלוקל הזה, שכרך את חבל התלייה הווירטואלי סביב צווארך.

ניצן, בוגר ישיבת 'נתיב מאיר' שהיה לאיש שמאל קיצוני, ממשיך דרכה של טליה ששון, נחשב עוד בתפקידו הקודמים בפרקליטות כאוייב ההתיישבות. בישיבת הממשלה שאישרה מינויו (בהתנגדות 3 שרי הבית היהודי) הונחה על השולחן רשימת תעלוליו. אבל נתניהו, עצם עיניו. נהג במין דווקאיזם מתריס. סוג של 'נא בעין'.

נתניהו ידע כי ניצן הוביל באורח אובססיבי אכיפה סלקטיבית דורסנית, אפלייתית, כנגד ההתיישבות ופעילי המחנה הלאומי ביו"ש. מצד אחד הורה ניצן לאפשר התפרעויות של אנרכיסטים נגד חיילי צה"ל, גם כשחיילינו נפצעו, אבל סירב לפעול נגד תערוכה שביזתה והשפילה את שר החוץ דאז ליברמן. ניצן הורה לכלוא מפגינים באוטובוסים כדי לסכל הפגנה, אבל סגר כמאה תיקי אלימות שוטרים בעמונה. הוא עמד מאחורי הבקשות לעצור עד תום ההליכים נערים ונערות כתומים שהפגינו נגד ההינתקות וחסמו כבישים, אבל הפעיל כלפי מתיישבים שהפגינו כלי אכיפה דורסניים שנועדו למלחמה בטרור.

הוא ניהל ונדטה נגד חוק החנינה למפגינים נגד ההינתקות, אף שבג"ץ אישר את החוק. הוא הכריח מרצה באוניברסיטת חיפה להתחייב לא להתבטא נגד ערבים, אך לא עשה דבר נגד מרצה באוניברסיטת ב"ג שקרא לשבור למתנחלים את המפרקת. הוא סגר תיק נגד דנה אולמרט (הבת של) כשהפגינה עם אנשי שמאל מול בית הרמטכ"ל, אבל אסר על קיום הפגנה מול בית אלוף פיקוד המרכז.

אג'נדת הפגיעה בהתיישבות שהנהיג ניצן במחוז ש"י של המשטרה עוד לפני מינויו לפרקליט המדינה, בהמלצת נתניהו, הובילה להתנהלות אפלייתית: סיכול בלתי דמוקרטי של הפגנות, אלימות אכזרית בעמונה, הריסת בית פדרמן על כל תכולתו באישון לילה, החרמת נשק הגנה עצמית מאזרחים בשל תיקים פליליים מינוריים, מעצר משפיל של הרב דוב ליאור בשל הסכמה זניחה שכתב, סתימת פיות, ועוד ועוד. ניצן היה האיש שהורה למשטרה, עוד לפני היותו פרקליט המדינה, לפתוח 'תיקים ללא מתלונן' (מהלך שהמשטרה חומקת משימוש בו) בתחומי יו"ש בהיקפים מבהילים, יחסית לשאר חלקי הארץ.

מינוייו הכושלים של נתניהו, לאורך כל הדרך, ובעיקר מינויו של רודפו ועוינו ניצן, שרק הקיר נמצא שמאלה ממנו – לתפקיד הרגיש שהעניק לו כלים להעמיד את נתניהו לדין בתקווה להשליכו לפח האשפה של ההיסטוריה – מעידים כי אויבו הגדול ביותר של בנימין נתניהו אינו ניצן ולא חברי כנופיית שלטון החוק – אלא בנימין נתניהו עצמו.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

מ'. הגשמת חלום – מסעדה

  על התפתחות עלילות המסעדה של אפי יהיה לי יותר קל לספר, אם אעשה זאת באמצעות יומנו שנרשם בזמן אמת.

  "ידעתי שלבד לא אצליח להשתלט על בית הקפה מושא חלומותיי, ופירסמתי מודעה שאני מחפש שותף. כתבו אליי כמה עשרות, מתוכם ריאיינתי עשרה, ומהם, אחרי התלבטות קשה, בחרתי בחור צעיר, יוצא יחידת צנחנים, נחמד למראה ועם חיוך שכמעט לא מש מפיו. הניסיון שלו התבטא בניהול משמרת בפיצריה מפורסמת ברחוב דיזינגוף וגם בעבודות זמניות כמלצר בתקופת הנופש מהצבא. את חוסר ניסיונו השלים מרצו הרב, חריצותו ומזגו הטוב. שמו היה יעקב והוא היה כל כך להוט לעבוד איתי, עד שידעתי שהוא השותף הנכון למגבלותיי הנפשייות שאת חלקן לא הסתרתי ממנו. הוא היה נכון לעבוד איתי בכל תנאי, והתנאי העיקרי שלי היה, שאני שומר לעצמי את הזכות לעבוד לא יותר משלוש שעות ביום ולצאת לחופשה שנתית של חודש. לעומתי הוא התחייב לעבוד יום יום, אפילו עשר שעות, ולעשות את כל העבודות הפיזיות, בעוד אני מטפל בניהול ובתיכנון הארוחות בשיתוף עם הטבח.

את הטבח, יהושע, הוא מצא בין בוגרי קורס בישול תדמור. בחור צעיר שרכש ניסיון כטבח בצבא והיה לו מושג בעיקר בהכנת מנות בסיסיות. יותר מזה לא רציתי, כי מהר מאד ידעתי שאלמד אותו מה שאני למדתי אצל אבי וללא ספק, כל אניני הטעם ינהרו למסעדה שלנו.

עדנה הציעה שנקרא למסעדה בשם "פונדק ארוחות" בעקבות "פונדק הרוחות" של אלתרמן, אבל יעקב, שעולם הספרות היה זר לו, העדיף שם יותר פשוט – "כפית", שפוצ'ו הציע. הסכמתי עימו בייחוד כדי שירגיש שגם הוא תורם משהו.

את ה"כפית" פתחנו חודש אחד בלבד אחרי שהחנות נמסרה לידינו וההשקעה היתה בדיוק כפי שהערכתי – 60 אלף שקל, שהתחלקו שווה בשווה ביני ובין יעקב. מעניין שגם יעקב, כמוני, קיבל את הסכום מהסבתא שלו. הסבתא היתה אישה נמרצת, ניצולת שואה, שעשתה את כספה כשהיא חוסכת פרוטה לפרוטה. תחילה לא רצתה לתת לו אפילו אגורה אחת, באומרה שהיא לא מאמינה בשותפים. יעקב התחנן בפניי שאבוא לדבר איתה, כדי שתבין שהפעם היא לא לוקחת כל סיכון.

  עם סבתות תמיד היתה לי הצלחה, ועם הסבתא הזאת מעל ומעבר. את הנקודה הראשונה לזכותי רשמתי כששמעה שאני דובר גרמנית, והודות לכך יכלה לדבר איתי בצורה חופשית בלי שיעקב יבין אף מלה. אמרה שיעקב חרוץ ונחמד, אך אין לו שום מושג בעסקים (דבר שנודע לי אחר כך כנכון), וכי היתה מאושרת יותר אם היה נכנס לעסקים כשהוא משקיע את עבודתו בלבד. סיפרתי לה על ניסיוני ושיכנעתי אותה, שמורה יותר טוב ממני הוא לא ימצא לעולם. שעתיים ארכה שיחתנו שבסופה שלפה פנקס צ'קים ורשמה צ'ק, שאיפשר לנו כבר למחרת לגשת לעורך דין כדי לחתום על הסכם השותפות. 

 את פתיחת ה"כפית" ערכנו ללא כל רעש באמצעי התקשורת. רצינו שהמקום יתפתח צעד אחרי צעד, בלי פרסומת מיוחדת. מיום ליום החל המקום להתמלא יותר ויותר ורואה החשבון שניהל את מאזנן של עוד כמה מסעדות, ציין שאף אחת מהן לא זכתה לעלייה כל כך תלולה במחזור בזמן כל כך קצר.

הייתי ברקיע השביעי, ולמרות שלא הייתי חייב לשהות במקום יותר משלוש שעות, מצאתי את עצמי נוסע ל"כפית" עם שחר ויושב על החשבונות עד מאוחר בערב. כשהייתי חוזר בערב הביתה, היתה עדנה מקבלת אותי במאור פנים, מוסרת לי את הקטנה שהושיטה לי את ידיה הזעירות, ואני הייתי יושב ליד השולחן ומדווח על עלילות היום.

פעם או פעמיים בשבוע היינו נוסעים לסבתא לולה, להודות לה על ה'תרופה' שלה, ולספר לה מה קורה. היא היתה מאושרת ולא חדלה להזכיר לי שרק שלושה דברים יכולים להציל אותי מכל הבעיות: עבודה! עבודה! עבודה!

  בשבוע השלישי לפתיחת ה"כפית" הגיעה אליי אורחת חשובה, מאיה שרן.  הפסיכלוגית שלי מימי נעוריי, ולמרות שבמשך השנים הוריי העבירו אותי לפסיכולוגים בעלי שם, המשכתי לשמור איתה על קשר כי היא היתה היחידה שהיה לי אליה אמון מלא. היא באה באופן מיוחד לראות את הנס שבזכותו חדלתי לטלפן אליה בשבועות האחרונים. קראתי לפוצ'ו, שעבד בסטודיו שלו בקומה השנייה, כדי שיארח לה לחברה, בעוד אני מטפל בסועדים האחרים. באוזן אחת, תוך ריצה מקליינט לקליינט, שמעתי איך היא משבחת את המקום ומציינת שמעולם לא היה לה ספק בקשר לטוב טעמי.

פוצ'ו שאל אותה אם העסק הזה הוא בבחינת רפואה שלמה עבורי. היא אמרה שמוקדם עדיין להחליט, אבל כדי להקדים רפואה למכה, כדאי אולי להעסיק אותי בעבודה נוספת, כדי שלא יהיה לי זמן לשקוע בדיכאון..." 

  מהשיחה עם הפסיכולוגית של אפי יצאתי ברגשות מעורבים. למרות שלא אמרה זאת בפירוש, הבנתי שהשמחה המשפחתית שלנו כנראה מוקדמת. גם צהלות הניצחון של רואה החשבון לא נמשכו זמן רב, והתקווה שלי לראות אנשים עומדים בתור כדי להיכנס ל"כפית" עוד לא התממשה.

הפיצוץ הגיע כחודש וחצי לאחר פתיחת המקום. אותו יום לא הלכתי לסטודיו, כי הייתי בתורנות שמירה בבית ספר לאמנויות שבו למד ימי. בסמוך לשעת הצהריים הגיע אלי בריצה יעקב, שותפו של אפי, והודיע לי שאפי נכנס להתקפת זעם, עזב את  העבודה והשאיר אותו לבד בדיוק עכשיו, כשהקליינטים צריכים עוד מעט להגיע. הוא קיווה שאולי אני אבוא לעזור לו, אך אני לא יכולתי להפקיר את בית הספר ונאלצתי להשיב את פניו ריקם. 

בימים האחרונים החלו להתגלות סדקים ביחסים בין שני השותפים, כאשר כל אחד מנסה לחפש חסרונות במשנהו. אם בשעות העבודה עוד ניסו לשמור כלפי חוץ על שלום בית, הרי בסופו של יום בבית, כשהיו מרימים טלפון כדי לתכנן את הקניות למחר, היו השיחות מסתיימות בהאשמות הדדיות ולרוב בטריקת המכשיר. לאפי היו דרישות אובססיביות לניקיון וליושר. הוא איים על יעקב לבל יעז להעלים אף אגורה ממס הכנסה, וזה טען שיש שעות שבהן אי אפשר להספיק לרשום הכול. אפי לא היה מוכן לקבל את הנימוקים והזהיר את יעקב שסופו לא יהיה טוב.  הדיכאונות, שהרפו מאפי בשבועות הראשונים, שבו וחזרו אליו. הוא היה מצמצם את שעות עבודתו ובמעט הזמן שעבד, היה נכנס ללחץ, ולא פעם הכריז שהוא לא יכול לעבוד עם השותף הברדקיסט הזה.

הקש ששבר את גב הגמל אירע באותו יום בו הוצבתי לשמירה בבית הספר. אפי הגיע באיחור למסעדה ומצא אותה מלאה קליינטים עצבניים. הוא מיהר ללבוש את סינורו הלבן והחל עוזר למלצרית וליעקב, שכמעט נפלו מהרגליים. ליד שולחן פינתי מצא את ישראל מסוכנות הרכב שהתאונן שאף אחד לא ניגש אליו. אפי רשם את ההזמנה והעביר אותה ליהושע הטבח. אחרי רבע שעה כשחזר למטבח וראה שהאוכל עוד לא מוכן, התמלא חמה עזה וצעק לטבח: "אתה מפוטר!"

זה לא אמר אפילו מילה אחת, הוריד את סינורו, שטף ידיו בברז ועזב את המקום.

אפי היה המום. איך הטבח המפונק הזה  מעז לעזוב את העבודה בשעת השיא? הדם עלה לראשו, הרגיש שאם יישאר במטבח עוד רגע, הוא יפרוץ בשאגות זעם כאלה, שכל החלונות יתנפצו. כדי למנוע זאת יצא מהמטבח בסערה, חלף על פניו הנדהמות של שותפו וברח לביתו. יעקב, שמצא את עצמו לפתע בלי טבח ובלי מלצר ראשי, רץ אליי לבית הספר, שלמזלו היה בקרבת מקום, אך מכיוון שאני לא יכולתי להושיעו, טילפן לאימו ולאביו שייקחו מונית ויבואו להצילו.

  (המשך היומן)

  ...בבית כשעדנה שמעה את הסיפור, לא אמרה דבר ולא הוכיחה אותי על מעשיי. לא היה צורך, אני עצמי ידעתי שבמו ידי הרסתי את ההזדמנות הנדירה שהיתה בידי ובכיתי בתוך תוכי על העונש הזה שאלוהים נתן לי. נסגרתי בחדר שלי, כשאני תופס את ראשי בידי וצועק בתוך תוכי: 

 "למה???"

מי יודע לאיזה דחי הייתי ממשיך לרדת במשך הימים הבאים, אלמלא צדה את עיני מודעה זעירה בעתון, המספרת על קוף העומד למכירה. ברגע זה ידעתי פתאום מי הוא זה שיכול להציל אותי.

  סופה של ה"כפית" היה שיעקב לא הצליח להפעיל אותה בעצמו. הוא העביר אותה לספק הלחמניות של המסעדה, שחשב שהוא  עתיד להיות מיליונר בעזרתה. במשך השנתיים הבאות עברה המסעדה מיד ליד, כשהזכיין האחרון הופך אותה לדוכן פלאפל וסותם עליה את הגולל. בסופו של דבר שכר אותה בעל חנות חומרי בניין סמוכה והפך אותה למחסן מלט וצרכי אינסטלציה.

עד היום כשאני עובר ליד המחסן הזה, אני חושב על אפי, שלמענו חיסלתי חנות ספרים נחמדה של ספריית מעריב. הנחמה היחידה שבה אני יכול להתנחם עכשיו, תוך לגלוג עצמי, הוא, שאמנם חלום המסעדה של אפי, בעלה של עדנה בתי, לא התגשם, אבל במקומו הוא לא נח ולא שקט עד אשר הצליח להביא הביתה קוף. מה יכול להיות יותר מקורי מזה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. האם הם יתנצלו?

אהוד ברק כינה אותו קוניסליירי, כלומר יועצו של ראש ארגון פשע.

אלדד יניב הוביל את הרדיפה אחריו במשך שנים. בכל שבוע הפגנה רועשת ליד ביתו. הפגנות ליד בית הכנסת שאליו הלך לומר קדיש על אביו.

כינו אותו היועץ המשפחתי לממשלה. כינו אותו הרועץ המשפטי.

האם מישהו מהם יכרע ברך ויתנצל? האם מישהו יכה על חטא, יאמר: חטאנו, פשענו, עווינו, תעתענו, דיברנו דופי?

אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, הוא גיבור לאומי. הוא המצביא של המלחמה בשחיתות. הוא איש ישר, הגון ואמיץ, רודף צדק. הוא הנהיג את כל המסע שהחל בהחלטה על חקירות והסתיים בכתבי אישום. ובכל אותה תקופה הוא היה למרמס, הן מצד הנאשם שמסית נגד כל מוסדות מדינת החוק ובמידה רבה נגדו, והן מצד אהוד ברק, אלדד יניב וכל המשתתפים במסע האפל והשפל נגד אביחי מנדלבליט. הוא עמד תחת מתקפה דו-ראשית נגד מדינת החוק, שהיתה למצור דו-ראשי עליו. ונשאר יציב. ועמד איתן. ודבק באמת.

אמרו עליו שהוא מורח את החקירות ואת החלטותיו. הוא לא מרח. הוא בחן ביסודיות. הוא לא השאיר אבן בלתי הפוכה, בטרם קיבל את ההחלטה. לא אצה לו הדרך. הוא לא רצה לקבל החלטה שגויה רק כיוון שמישהו ניצב על ראשו עם סטופר ביד. הוא לא ניסה לשאת חן בעיני איש, אלא דבק בדרך, בחיפוש האמת.

מבקרים את היועמ"ש על שלא האשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולא פתח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000. יתכן שיועץ משפטי אחר היה מגיע למסקנות שונות. אני מודה, גם אני לא בטוח שהוא לא שגה בתיקים אלה. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. ולכן, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו היא עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ודומני שדווקא בשל כך, דווקא כיוון שאין לחשוד בו שהוא "רודף" את נתניהו, או שהוא רוצה להפיל אותו כי הוא מתנגד פוליטי שלו, דווקא כיוון שאי אפשר לטעון כנגדו שהוא שוחר לטרף ומחפש האשמות בכל מחיר, דווקא בשל כך האמון הציבורי בהחלטתו רב. דווקא בשל כך, כאשר הוא דיבר אל האומה, בענווה, בדחילו ורחימו, והסביר את החלטתו בצורה עניינית ומדויקת, לא מתלהמת – רק שטופי מוח אוטומטיים, עובדי אלילים בפולחן האישיות של נתניהו, לא האמינו לו.

ושוב אני שואל – האם אהוד ברק, אלדד יניב ושות' יתנצלו?

אני בטוח שלא.

2. צרור הערות 27.11.19

* שבועת אמונים – גדעון סער מבין ששבועתו לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מחייבת יותר מהצהרת הנאמנות לנאשם. כיוון שיש סתירה ברורה ומוחלטת בין השניים, הוא בחר כראוי. יש לקוות שבעקבותיו ילכו שאר ראשי הליכוד, אחרי שנים של התקרנפות.

* פגישתי עם סער – לפני שנים אחדות, פירסמתי ב"ישראל היום" מאמר בענייני חינוך. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מלשכת שר החינוך, בה נאמר לי שהשר קרא את מאמרי והתרשם מאוד והוא מעוניין להיפגש איתי.

שמחתי מאוד. כפובליציסט אין דבר שחשוב לי יותר מלהשפיע, הן על דעת הקהל והן על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. ואם מאמר שלי גרם לשר להזמין אותי לשיחה על תוכנו, הדבר משמח אותי מאוד. לקחתי ברצינות את השיחה, התכוננתי אליה, כדי שבשיחה אוכל להרחיב מעבר למה שניתן להכניס למאמר בן 500 מילה.

ביום שקבענו הגעתי ללשכת השר, גדעון סער. הוא היה לבבי מאוד, לא הזכיר את המאמר ולא אמר מילה בענייני חינוך. הוא הזמין אותי כדי להציע לי להיות כותב הנאומים שלו (בשכר, כמובן). דחיתי את ההצעה בנימוס. היתה זו הפעם היחידה שבה פגשתי את סער.

היום אשמח לכתוב לו (בהתנדבות, כמובן) את נאום הניצחון בפריימריז.

* והרי התחזית – לפני שבועות אחדים התפרסמו דברי הג'ורה יאיר נתניהו שגדעון סער הוא אנס. כעת, משסער הודיע על התמודדותו, הטענה הזו תופץ בענק, והיא תהיה "הוכחה" ל"אכיפה בררנית" ול"לא ביבי לא חוקרים", במיוחד כשמדובר בססססמולן שהתחתן עם התשקורת העוינת.

* מועמד הקרן החדשה – אז מה חדש ברשת? מנדלבליט יכול לנוח מעט. יש אוייב חדש – גדעון סער. ההמון המוסת, מדקלמי דפי המסרים, עסוקים יותר באיום החדש. כיצד מוגדר גדעון סער? "מועמד הקרן החדשה". כן. ויש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. וההוכחה? הקרן החדשה הפעילה אותו במינוי עוכר ישראל רובי ריבלין לנשיאות. יש הוכחה טובה מזאת?

ציטוטים (ואני נשבע שאני לא ממציא את הטירלול הזה): "איש הקרן החדשה גדעון סער מממש את תכנית הקרן החדשה והמועצה לשלום וביטחון ממומנת הקרן החדשה להדחת נתניהו באמצע הקדנציה... כבר בינואר 2019 התוכנית בידינו לאחר שאיתרנו אותה במרתפי המכון למחקרי בטחון לאומי / המועצה לשלום ובטחון ממומנת הקרן החדשה... חיכינו לראות מתי גדעון סער יופעל. עכשיו זה קורה לאחר שרביב דרוקר איש הקרן החדשה העלה את התוכנית המסודרת בעיתון הארץ. זה קורה..." לא נגענו. כן, טירוף טירוף, אבל יש שיטה בטירוף הזה. ויש מפעיל לטירוף הזה.

ועוד כרזה: דיוקנו של סער ועליה נכתב: "בוגד! מעיפים מהליכוד!"

* מי יהיה השני? – גלעד ארדן הוביל רפורמה בהסכמה בשידור הציבורי, מתוך כוונה להציל ולהעצים אותו. בא נתניהו והחריב אותה, בניסיונו (שסוכל בידי כחלון, כשעוד היה ימין שפוי, בטרם התקרנף) לחסל את השידור הציבורי.

גלעד ארדן הוביל רפורמה בבזק, שתגדיל את התחרות בענף, תוזיל את המחירים ותשרת את האזרחים. נתניהו הדיח אותו מהתפקיד ומינה את עצמו לשר התקשורת, כדי שלא יפריע לקשר המושחת בינו לבין הטייקון אלוביץ', נגד טובת המשק והאזרחים.

גלעד ארדן הוא השר לביטחון פנים הממונה על משטרת ישראל. הוא עד למתקפה שלוחת הרסן שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל מעל שלוש שנים. הוא מינה, יחד עם נתניהו, את המפכ"ל רוני אלשייך. הוא ראה איזה מסע הסתה, הכפשה וביוש (שיימינג) ניהל נגדו נתניהו, כדי לפגוע בו ובחקירה.

נתניהו הבטיח לגלעד ארדן את תיק החוץ ולא קיים.

האם גלעד ארדן ילך בעקבותיו של גדעון סער ויהיה השני שייצא מארון הקרנפים?

שניהם, סער וארדן, היו נאמני הנאמנים, לקקני הלקקנים לנתניהו, והוא זרק אותם לכלבים ברגע שהוא ראה שהם מתחזקים והחל לחשוש מהם. האם הם ישלבו ידיים במאבק להחזיר את הליכוד למסילה?

* סכנה – כאשר ראש ממשלת ישראל משלהב את היצרים ומוציא המונים לרחובות להפגין נגד מדינת החוק ובעד השחיתות, ומציג הליך יסודי ורציני שהוביל לכתבי אישום נגדו כ"הפיכה" – הוא עלול לדרדר את אומת ההיי-טק למדינת עולם שלישי.

כאשר היועמ"ש, פרקליט המדינה וליאת בן-ארי נדרשים לאבטחה כבדה ויסודית, בעקבות ההסתה הפרועה של ראש הממשלה הנאשם והחשש שיהיו מי שיתרגמו את התרת הדם למצוות עשה – אפשר לומר בבירור שנתניהו הוא אדם מסוכן. הוא סכנה לחברה הישראלית.

* מצביעים ברגליים – רוב השרים והח"כים מהליכוד דאגו לסדר לעצמם חתונות ובר מצוות ביום שני בערב, כדי להימנע מהשתתפות בהפגנה נגד מדינת החוק ובעד השחיתות. הם יודעים היטב למה. הם אמנם לא יאמרו זאת בע"פ, אבל את דעתם האמיתית על כתבי האישום ועל המלחמה שאוסר נתניהו על מדינת החוק הם הביעו ברגליים. הם לא רוצים שבעוד עשר שנים מישהו ישלוף את תמונתם באירוע המביש.

* לשפוט את השופטים – סיסמת הדה-לגיטימציה "לחקור את החוקרים" תתיישן ביום שבו תוחלף בסיסמת דה-לגיטימציה אקטואלית יותר: לשפוט את השופטים.

* כולם שפיטים – כתב לי ב': "יש פה תהליך פוליטיזציה ושחיתות בפרקליטות שנחשפת ולא רק מול נתניהו. 'הכל שפיט' זה פשע, רק אין מי שיבקר את הפרקליטות. הם שופטים לפי האג'נדה הפוליטית שלהם. גוף ללא ביקורת הופך למפלצת. כבר רבין אמר 'ללא בג"ץ ללא חמס'. בעקבות אחד המעשים הפושעים של אבי השחיתות אהרון ברק."

אני מביא את דבריו של ב' ואת תגובתי בתפוצה רחבה, כי הטענה הזאת נשמעת רבות, כהצדקה לתאוריות הקונספירציה של הנאשם, העושה דה לגיטימציה לכל מערכת החוק והמשפט בישראל, כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

ב' עושה סלט ומערבב מין בשאינו מינו. רבין לא אמר "בלי בג"ץ ובלי חמאס", אלא "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הוא לא אמר זאת בתגובה לפסק דין של בג"ץ, אלא כטיעון להצדקת הסכם אוסלו. מול הטענות שהטרור יכה בנו, הוא אמר שלהיפך, ערפאת ידכא את הטרור ללא מעצורים, כי השלטון שלו הוא שלטון רודני, דיקטטורי, שלא כפוף לכל חוק, לכל ביקורת שיפוטית ולא יהיו ארגונים שיתנגדו לו. הוא יוכל להוציא להורג בלי משפט, לירות באזרחים באופן חופשי, לענות, להעלים אנשים וכו'.

הדברים נאמרו בראיון לערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994. הציטוט המלא: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה."

עד כמה הוא צדק כולנו יודעים ויש יותר מאלף משפחות שכולות ועוד אלפי פצועים שיכולים להעיד על כך. אבל רבין לבטח לא התכוון לומר שהוא רוצה שישראל תהיה דמוקרטית כמו הרשות הפלשתינאית וכמו מדינות ערב. אני רוצה לקוות שגם ב' אינו רוצה זאת. אני, מכל מקום, לבטח לא רוצה בכך.

סוגייה אחרת היא סוגיית "הכול שפיט". הביטוי האומלל של אהרון ברק, "הכול שפיט" הוא האמירה הקיצונית ביותר של רעיון האקטיביזם השיפוטי. בכל העולם המערבי יש מחלוקת בין מה שקרוי שמרנים ומה שקרוי אקטיביסטים. השאלה היא מהם גבולות המעורבות של הרשות השופטת בתחומי הרשות המחוקקת, ובמידה מסוימת גם בתחומי הרשות המבצעת. בסוגייה הזאת, אני דוגל בגישה השמרנית. הרבה לפני שסוגיית האקטיביזם השיפוטי הייתה נושא נפוץ בשיח הציבורי, כבר לפני 25 שנה, יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי על כך עשרות מאמרים. יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי גם כאשר מבחינה פוליטית הוא פסק כעמדתי.

אתן שתי דוגמאות.

התנגדתי לחוק טל, בנושא גיוס בחורי ישיבות, אבל התנגדתי לפסיקת בג"ץ שפסל את החוק. בג"ץ צריך להתערב בחקיקה רק במקרים של פגיעה ברורה ומשמעותית בזכויות האזרח. במקרה זה, אין פגיעה כזאת, ולכן ההתערבות אינה מוצדקת. חשבתי שאת המאבק בחוק טל יש לבצע בדרכים פוליטיות, ציבוריות, תקשורתיות וכו' ואין זה מעניינו של בית המשפט.

התנגדתי לכל עסקאות שחרור מחבלים הן תמורת שבויים ישראלים ובוודאי כמחוות. עם זאת, התנגדתי לעתירות לבג"ץ נגד העסקאות הללו, כי אני סבור שהממשלה מוסמכת לבצע אותן ואין זה עניינו של בית המשפט. אמנם בית המשפט דחה את העתירות הללו, אך לדעתי היה עליו לפסול אותן על הסף, בטענה שהן אינן שפיטות. גם את ההתנגדות לעסקאות הללו יש לנהל בכנסת, בעיתונות, בהפגנות וכד'.

לא הכל שפיט, אבל מצד שני אי אפשר לטעון ששום דבר אינו שפיט. אם שום דבר אינו שפיט, יש לבטל את בתי המשפט. והרי אין מדינה, בוודאי מדינה דמוקרטית, בוודאי מדינת חוק, שאין בה רשות שופטת.

המחלוקת על גבולות ההתערבות של בית המשפט העליון, נוגעת להתערבות בסוגיות ציבוריות. בוודאי שאינה קשורה לסוגיות פליליות. גם השמרנים הקיצוניים ביותר אינם טוענים שסוגיות פליליות אינן שפיטות. ברור שכל חשד בפלילים צריך להיבדק ולהיחקר ואם החקירה מולידה כתב אישום, הוא יתברר בבית המשפט.

לא הכול שפיט, אבל כולם שפיטים. אין אדם הנמצא מעל החוק ומותר לו לעבור על החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא נשיא בית המשפט העליון, לא שרים, לא שופטים, לא ח"כים, לא פרקליטים ולא שוטרים. לכן, אין שום קשר בין הנושאים. מי שעושה קשר ביניהם, מנצל את הבורות של הציבור כדי להסית אותו נגד מערכת החוק וליצור לה דה-לגיטימציה.

הטענה שאף אחד אינו מבקר את הפרקליטות גם היא ספין חסר שחר. יש בישראל גוף שנקרא נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, הפועל על פי חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו-2016. נציבות זו החליפה את נתב"ם – נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות. את החוק החדש יזמה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, כדי לתת לנציבות יותר שיניים. בראש הנציבות עומד השופט דוד רוזן, מי ששפט את אולמרט, אדם שאיש אינו מפקפק ביושרו, בענייניותו ובמקצועיותו. בנציבות מועסקים 24 חוקרים.

מפיצי תאוריית הקונספירציה על "מדינת העומק", טוענים שגם הנציבות היא חלק ממדינת העומק כפי שמח"ש היא חלק מ"מדינת העומק". אבל גם אם תקום מח"מ – מחלקה לחקירת מח"ש וגם נציבות לביקורת על הנציבות לביקורת על הפרקליטות, גם הם יוקעו כחלק מאותה קונספירציה. וכנ"ל אם יקימו עוד גופי ביקורת על ביקורת על ביקורת. כי בסופו של דבר, הטענה של בודי התאוריה היא שיש אמת אחת. נתניהו זכאי לחלוטין ותופרים לו תיקים. וכל מוסד שלא יתיישר על פי הטענה, מוכיח בכך, לדידם, שהוא חלק מאותה קונספירציה.

נתניהו נחקר על חשדות כבדים בפלילים. מאות אנשים היו מעורבים בחקירה – אנשי רשות המיסים, שוטרים, פרקליטים והיועץ המשפטי. היועץ עצמו, איש ימין דתי, בן ללוחמי אצ"ל, יד ימינו ואיש אמונו של נתניהו שכיהן כמזכיר הממשלה שלו ומונה על ידיו לתפקיד, הוא התגלמות בית הלל. זהיר שבזהירים. הוא דחה את המלצות המשטרה והפרקליטות להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000. כל אלה, כל מי שעסקו בנושא ולמדו את הראיות, הגיעו למסקנה שנתניהו עבר עבירות שחיתות פליליות.

הדה-לגיטימציה למשטרה ולפרקליטות, היא חמורה ביותר. וחמורה עוד יותר הדה-לגיטימציה שנעשית מראש לבית המשפט, עוד לפני המשפט.

נתניהו מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל, כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה נגד מערכות החוק והמשפט, והוא עושה זאת אך ורק מאינטרס אישי, של נאשם שרוצה לחלץ את עורו.

אחזור לנושא האקטיביזם השיפוטי. כמי שמתנגד לאקטיביזם, וכמי שיצא נגדו פעמים רבות, מעולם לא פקפקתי ביושרת השופטים שהתערבו היכן שלדעתי אין מקום להתערבות והיכן שהתנגדתי לפסיקותיהם. בוודאי ובוודאי שהניסיון לתאר אותם כמי שמשתמשים בבית המשפט כדי לתפור תיקים לצורך הפיכה שלטונית, הוא ניסיון מושחת של עבריין לגונן על עצמו באמצעות תקיפת המערכת. נתניהו אינו נוהג באחריות לאומית ובאופן ממלכתי, כראוי למנהיג לאומי, אלא כאחרון הפושעים והעבריינים. הוא מוכן להצית הכול כדי להציל את עצמו.

וחבל שהמוני חסידים הולכים אחריו בעיניים עצומות. אין לו עכבות, ולא אכפת לו להוליך שולל את תומכיו, כדי שיהיו החיילים במאבקו האישי. לא זכור לי שהוא התחלק עמם בסיגרים ובשמפניות שסופקו לו בקווי האספקה המושחתים. אבל כאשר הוא נפל, הוא רוצה אותם איתו. ובעזרתם הוא מנסה להפיל את מדינת ישראל ואת מוסדותיה.

* בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי – יום חמישי בערב היה יום עצוב בתולדות מדינת ישראל. לראשונה בתולדות המדינה, הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד ראש ממשלה מכהן, על עבירות שעשה כראש הממשלה, כולל עבירת השוחד. אך מה שהיה חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום היה נאום ההסתה וההדחה שלו. היה זה רגע שֶׁפל שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.

עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית את ההמון נגד המדינה ומוסדותיה בנאום מתלהם, אלים, מסית, מדיח, ממריד, מתיר דם, מתקרבן, מתבכיין. כאזרח מדינת ישראל חשתי בושה לנוכח הטירוף.

כעבור יומיים, נשא בני גנץ נאום, שהעמיד אותו כאלטרנטיבה של מנהיגות אחרת; מנהיגות אחראית, ממלכתית, מכבדת, מכובדת, מפייסת, חותרת לאחדות לאומית ולאיחוי הקרעים. זאת המנהיגות שמדינת ישראל ראויה לה.

ודווקא לכן, אני רואה לנכון להעיר על משפט אחד בנאומו של גנץ, שאיכזב מאוד. היה זה המשפט שהטיל על נתניהו את האחריות על ההסתה שקדמה לרצח רבין. אכן, היתה הסתה, אך נתניהו אינו נגוע בה. הוא היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק תקיף ונחרץ אך לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. הוא לא נטל חלק בהסתה ואף יצא נגדה, בשיחות סגורות ובגלוי.

בחוכמה שלאחר מעשה ניתן לומר, בצדק, שהוא לא עשה מספיק נגד ההסתה. אך באותה חוכמת בדיעבד אפשר להאשים את רבין שסירב ללבוש את אפוד המגן. איש לא העלה על דעתו רצח פוליטי. אך האשמתו של נתניהו בהסתה היא פשוט שקר.

ערבוב בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי פסול משתי סיבות. מצד אחד הוא יוצר דה-לגיטימציה למאבק דמוקרטי לגיטימי. מצד שני הוא יוצר לגיטימציה למאבק אלים ולא לגיטימי. מן הראוי שנקפיד להבחין בין השניים.

ראש האופוזיציה נתניהו ניהל מאבק לגיטימי נגד מדיניות אוסלו. ראש הממשלה נתניהו מנהל מאבק בלתי לגיטימי נגד מדינת החוק, בעד הצבתו מעל החוק ולהימלטותו מאימת הדין. כאשר ראש הממשלה פועל ללא גבולות, ללא עכבות, כאילו אין מחר, כשהכול מותר והמטרה מקדשת את האמצעים, הוא אדם מסוכן.

* היועמ"ש הבא – אהוד בן עזר קורא ליועץ המשפטי להתפטר, כדי שימונה מי שאינו קשור לתיקים ה"הזויים". יש לזכור, שמנדלבליט הוא איש ימין, מקורבו, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו. נתניהו מינה אותו למזכיר הממשלה ולאחר מכן לתפקיד היועמ"ש. מנדלבליט הוא האדם האחרון שירצה לפגוע בנתניהו.

אבל מה לעשות, ויש ראיות. והראיות הן ראיות חותכות. ומנדלבליט הוא אדם בעל יושרה, ממלכתי, נאמן לתפקידו ולאחריותו. הוא לא יכול לנהוג אחרת, בלי למעול בתפקידו.

אז את מי אהוד מציע למנות לתפקיד? את איתמר בן גביר?

יחד עם זאת, אני דבק בעמדתי שאני מטיף לה כבר שנים רבות – שיש להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* המאתרגים בע"מ – במשך עשרות שנים איתרגה הציונות הדתית את אריק שרון, עד שהוא התהפך עליה, אך הם לא למדו את הלקח, ונוהגים כך כלפי נתניהו. טוב שיש בין רבניה מי שאינם מוכים בסנוורים ומסרבים להתקרנף; רבנים כמו הרב יגאל אריאל, הרב שרלו והרב שי פירון. וכמובן, אין לשכוח דמויות מופת שצמחו בערוגות הציונות הדתית והן בשרה מבשרה, כמו רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט.

* גרוע מקואליציה – אני שומע את הקולות לפיהם "בגלל יועז הנדל וצביקה האוזר גנץ לא ראש ממשלה," בשל פועלם נגד הרעיון ההזוי של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אם זה נכון, הם ראויים לצל"ש. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אבל יש לדעת, שיועז וצביקה אינם אנשים פרטיים. מדובר בתל"ם. תל"ם כולה, ובוגי יעלון בראשה, לא היתה נותנת לזה לקרות. והאמת היא שמלכתחילה היה מדובר בספין. לא נוהל שום מו"מ עם הרשימה המשותפת. כל הדיבור על "שום רעיון לא יורד מהשולחן," היה טקטיקה. בעיניי, טקטיקה טיפשית שגרמה נזק. אבל זה לא היה יותר מזה. עם זאת, היו ביש עתיד מי שרצו בכך, מתוך פנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויצטרף לממשלה. כמובן שזאת הזייה.

כאשר הנושא היה "על השולחן" כתבתי על כך הרבה. אני רוצה להתייחס עוד לאחד הטיעונים של תומכי הרעיון. "לא מדובר בהכנסת הרשימה המשותפת לקואליציה," הם אמרו, "אלא רק בתמיכה מבחוץ."

ואני טוען, שממשלת מיעוט שתלויה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, גרועה יותר ובעייתית יותר מאשר צירוף הרשימה המשותפת לקואליציה. זו תלות במפלגה שאין לה שום מחויבות ואחריות קואליציונית, ולכן על כל הצבעה, על כל חוק, כל יום – יתנהל אתה מחדש מו"מ קואליציוני, וכוח הסחיטה שלה יהיה אדיר. כמובן שממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

* גם בזה ישראל אשמה – אני חוקר לאחרונה את תופעת BDS בתקווה שהמחקר יניב ספר. אני נתקל בתופעות מדהימות. דוגמית? "מחקר" על פיו התופעה של רצח נשים על "חילול כבוד המשפחה" (פמיסייד) במגזר הערבי, הוא תופעה אופיינית לחברות תחת משטר אפרטהייד. "לאליטות בעלות הפריווילגיות נוח לקבל אותה כגזירה משמיים, או אף לעודד אותה בעצימת עין. אליטת האפרטהייד יכולה להצביע על פרקטיקת הפמיסייד כהוכחה ניצחת לפיגור של החברה הילידית המצדיקה את נישולה והאיסורים על התקרבות אליה. ואם לא די בכך, פמיסייד ילידי הוא נכס לכל אסטרטגיה של הפרד ומשול: כל כך הרבה אנרגיות של זעם, יצרים, תוקפנות ואלימות – כולל אלימות קטלנית – מתועלות לנושאים 'משפחתיים פנימיים' במקום להציק לשלטונות" ועוד כהנה וכהנה. ומיליונים רבים קונים את הזבל הזה.

אגב, קראתי דברים של פרופסור אוטו-אנטישמי מנוול בבריטניה, אלון בן דור, שיוצא נגד ההשוואה בין האפרטהייד הציוני לאפרטהייד הדרום אפריקאי, כי ההשוואה הזאת עושה עוול לדרא"פ. הנ"ל תוקף יהודים אנטי-ציונים, שמתכחשים לעובדה שהיהדות עצמה היא גזענית והאפרטהייד טבוע בה. הגזענות המובנית ביהדות היא הגורם לאנטישמיות, לטענתו.

* קו-קלוקס-קלאן הישראלי – טחנות הצדק טוחנות לאט. חמש שנים לקח עד שסוף סוף הוגשו כתבי האישום נגד מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גיפשטיין. אבל מוטב מאוחר מבכלל לא.

* רשמי סיור בכביש החוף – אני נוהג לנסוע לת"א דרך כביש 6, אבל אני נהג ממושמע. אם הווייז שולח אותי לדרך אחרת, אני לא מתווכח. הבוקר הוא שלח אותי לכביש החוף. וכך, נחשפתי לראשונה לנתיב +. ואלה רשמיי:

א. אכן, כשהתנועה בשאר הנתיבים מזדחלת, בנתיב + היא זורמת.

ב. רבות מהמכוניות בנתיב זה, אולי רובן, היו עם... נהג אחד!

מכך אני מסיק מספר מסקנות:

1. יש הרבה עבריינים על הכביש שמצפצפים על החוק.

2. הרוב הגדול של הנהגים מכבדים את החוק, ולכן מזדחלים כשלידם נתיב זורם.

3. אם הנתיב זורם כאשר כל כך הרבה מכוניות חד-נהגיות נוסעות בו, כנראה שיש מעט מאוד נסיעות שיתופיות.

ולסיכום – עקרונית אני בעד הניסיון של נתיב +, אך כדאי להגביל אותו בזמן ולקבל החלטה אם להפוך אותו להסדר קבע על פי התוצאות.

* תיקון טעות – במאמרי "בכוח הזכות" ביקרתי את הממשלה על כך שלא אימצה את דו"ח אדמונד לוי, על הזכות המשפטית של ישראל ביו"ש. נסמכתי בכך, בעיקר על הביקורת של הנהגת מועצת יש"ע על הממשלה בנדון.

בוגי יעלון העיר לי שלא דייקתי. אמנם הדו"ח בכללותו לא אומץ, בשל התנגדותו של אהוד ברק, אבל בישיבה שהתקיימה ב-29 בנובמבר 2012 הממשלה אימצה את ליבת הדו"ח – ההגדרה של שטחי יהודה ושומרון כ"שטח במחלוקת" ולא כ"שטח כבוש". עם מינויו של יעלון לשר הביטחון, הוא החל ליישם בהדרגה, בתוקף סמכותו, סעיפים רבים מן הדו"ח, אך הספיק פחות מכפי שתיכנן. לא היה לכך, למרבה הצער, המשך בתקופתם של ליברמן ונתניהו כשרי הביטחון.

* ביד הלשון: משואות יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין ועל תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר. והיום – על משואות יצחק.

המושב השיתופי הדתי משואות יצחק נקרא על שמו של הרב הראשי לארץ ישראל והרב הראשי הראשון למדינת ישראל, יצחק אייזיק הרצוג, אביו של הנשיא השישי חיים הרצוג וסבו של יצחק בוז'י הרצוג. משואות יצחק קם ב-1945 כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי בגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, בנפילת הגוש כולו. חברי הקיבוץ שנותרו בחיים, נפלו בשבי הירדנים, שבו הם ישבו 9 חודשים. בשובם, באוקטובר 1949, הם עלו מחדש לקרקע בשטח המועצה האזורית שפיר, בקרבת אשקלון. כעבור שלוש שנים הם החליטו להפוך למושב שיתופי. 

על יצחקים נוספים – בקרוב.

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

ארבעה שירים

באוהל מוֹעֵד

צִפֳרִים מְנַקְּרוֹת בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף-צְמֵאוֹת לְמַיִם,

לִפְגָרִים מֻשְׁלָכִים. כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל

תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.

הָרִים מִכָּאן וּמִכָּאן, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה בִּמְקוֹמוֹת נִדָּחִים,

וִדּוּא הֲרֵגָה, מְחוֹל צִפְעוֹנֵי הַקַּיִץ.

נֶעֱצַרְתִּי עַד תֹּם הַהֲלִיכִים. בְּעַד חַלּוֹן מְסֹרָג

מְחַלְחֵל רַעַשׁ מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין, בְּאֹהֶל מוֹעֵד מְכֻשָּׁף

מִתְכַּנְסּוֹת נְשָׁמוֹת. זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,

מְכַסִּים נִשְׁכָּחוֹת. הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה.

סטלין צוחק

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת" אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צה"ל.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּגוֹרִי* וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא.

כֹּהֲנֵי דָּת מַמְשִׁיכִים לְשַׁכֵּר אֲנָשִׁים,

לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁן, לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות, לְהִתְפַּלֵּל.

אֵלֵי כֶּסֶף מְקַרְקָפִים בְּתַעַר גַּלָּבִים אֶת עוֹר הַגֻּלְגֹּלֶת-

עֲטֶרֶת בְּרָאשֵׁי הַכִּידוֹנִים.

שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת מְטֻאטָא אֶל בִּיבֵי בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.

סְטָלִין צוֹחֵק –

אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

 * גורי Gori – עיר תעשייה בנפת גורי, גיאורגיה, שם נולד סטאלין (1878). מול העיריה, בכיכר על שמו, ניצב פסלו עד 2010, שם הפגיזו הרוסים ב-2008, ושם נפגע קשות העיתונאי צדוק יחזקאלי עם אנשי תקשורת נוספים ואושפז בטיליביסי.

מתוך: איליה בר זאב: "טיסה נגד השעון" – הוצאת קשב לשירה, 2012.

אַמּוֹת הַסִּפִּים

מִסְתּוֹרֵי קֹדֶשׁ נִתְגַּלּוּ בְּאֶבֶן מִקְשָׁה

מִתּוֹכְכֵי הַהֵיכָל,

מִזְבֵּחַ עִם כַּרְכֹּב וְזוּג קְרָנוֹת נֶחְשַׂף בַּחֲפִירוֹת

תֵל צָפִית –

"אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם

קֹמָתוֹ מִמֶּנוּ קַרְנֹתָיו."*

מְלָכִים נֵעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם,

חָדְלוּ לְהִשְׁתַּטּוֹת כְּתִינוֹקוֹת, אוֹ לֹא.

לָרוֹצְחִים "בִּשְׁגָגָה" בָּאָה שְׁעַת-כֹּשֶׁר נוֹסֶפֶת

לְהַחֲזִיק בְּקַרְנוֹת

הַמִּזְבֵּחַ.

* שמות – ל' א', ב'.

אֵשׁ הַקָּרְבָּן

כְּלֵי מִלְחָמָה מְשֻׁנָּנִים נֶחְשְׂפוּ בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר –

אֲנָשִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת,

חַיּוֹת טֶרֶף.

הָאֲדָמָה לֹא חָדְלָה לִרְעֹד, עֶבְרָה

וָזַעַם בְּסֻלַּם רִיכְטֶר.

לַבָּה מְלֹהֶטֶת הֵאִיצָה אֶת אֵשׁ הַקָּרְבָּן בִּמְעָרוֹת

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

שִׁקּוּי נְעוּרִים לְעַצְמוֹתָיו –

שִׁירָה אֱלֹהִית בְּאַדְמוֹת נֵכָר.

תַּיָּר מִזְדַּמֵּן רָשַׁם: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה!

איליה בר-זאב

* * *

יצחק הילמן

אותה גברת בשינוי אדרת

יריבי הליכוד הבינו, שהליכוד הגיע למעמדו לא רק בגלל האידיאולוגיה שלו ואהבת ארץ ישראל, אלא בעיקר בגלל מנהיגותו המוצלחת של נתניהו והישגיו המדיניים והכלכליים. ליריבי הליכוד היה ברור שחיסולו הפוליטי של נתניהו יביא גם מכה קשה על הליכוד, כי אין בליכוד מנהיג בעל שיעור קומה של נתניהו, שיכול לבוא בעת הזאת במקומו. מכאן, התגבשה האסטרטגיה לפיה תחילה יש לסלק את מנהיג הליכוד ואחריו כבר הליכוד יתמוטט, בלחץ מלחמת הירושה.

כך התגייסה המערכת השמאלנית, שכללה אלמנטים במערכת אכיפת החוק, שאספה חומרים ותפרה תיקים. כל זה התנהל תחת אפו של נתניהו, ותחת אפה של איילת שקד, שעם כל השתדלותה, לא הספיקה לבצע רפורמה משמעותית במשרד המשפטים.

אין איש ציבור שלא מעד מעודו, כאשר ראשו ורובו נתון בענייני הציבור. צריך פשוט לאסוף עליו מידע, לזהות דמויות חלשות שמקורבות אליו, אותן ניתן להפוך לעדי מדינה והרי לך תיק. יועץ משפטי ששואף להגיע לכהונת שופט בעליון, בהיותו אביר החוק, תמיד יוכל לעזור. כנ"ל גם פרקליט מדינה ובכירים אחרים במערכת. כולם יפעלו בשקידה, כדי שהתיק יהיה חזק ככל האפשר ושהקורבן לא יצליח לחמוק ממנו בשום אופן.

זה כבר קרה לאהוד אולמרט, לאברהם הירשזון, למשה קצב, לאריה דרעי, לפינחסי ולחיים רמון. זה כמעט קרה לאריאל שרון כשר ביטחון בוועדת כהן, לריבלין בתפקידו כשר התקשורת, ליעקב נאמן כשר המשפטים ולאביגדור קהלני כשר לביטחון פנים, וקרה אפילו ליועץ המשפטי לממשלה, כשהיה עדיין הפרקליט הצבאי הראשי – בפרשת הרפז. צחי הנגבי, אף הוא יצא מהעניין בשן ועין. לכן, במאמץ שיטתי, ניתן לתפור במדינה תיק לכל איש ציבור, כולל נתניהו.

רדיפת נתניהו לא התחילה עכשיו. היא התחילה כבר בתקופת כהונתו הראשונה ב-1996, בפרשת בר-און חברון ואחר כך בפרשת עמדי, אבל אז הם לא הצליחו לאסוף די ראיות והתיקים נסגרו. אחרי כן הגיעה "תקופת רגיעה", בתקופתם של אהוד ברק ואריאל שרון, כאשר נתניהו היה באופוזיציה או מחוץ לכנסת. עם בחירתו המחודשת של נתניהו לראשות הממשלה, התחדשו החקירות. תחילה בחשאיות ואחר כך בגלוי. התוצאה היתה תיקי 1000, 2000 ו-4000. ניסו להלביש עליו גם את תיק הצוללות, 3000. אבל לפי שעה, לא מצאו מספיק ראיות.

זה עוד יכול לקרות.

המטרה של החוקרים והפרקליטות היא להביא להרשעתו של נתניהו ולסילוקו, אחת ולתמיד – מהפוליטיקה הישראלית. באורח מוזר, ליבת ההאשמות היא קבלת שוחד בצורת סיקור עיתונאי אוהד. זו עבירה, שמאז קום המדינה איש לו נאשם בה. עד כמה שידוע לכל בר-דעת, אין פוליטיקאי שאיננו שואף לסיקור אוהד. מעבר לכך, זו משאלה שאיש לא יכול להשיג, גם אם ירצה בכך. העיתונאים בארץ אינם מקבלים פקודות מהמו"לים שלהם, הם עצמאיים למדי, לטוב ולרע. לכל היותר הם יעבירו על מאן דהוא ביקורת כואבת, אבל הבסיס העובדתי יישמר.

עוד לא שמענו על אף עיתונאי שפוטר מהמערכת בגלל שלא נשמע למו"ל שלו. לכן, לא נוני מוזס ולא אלוביץ, גם אם רצו, לא יכלו לשלוט במה שמופיע במאמרי עיתונאיהם. סטטיסטית, רוב המאמרים היו לרעת נתניהו. 

אין לי כל ספק שהפרקליטות, המשטרה, השב"כ, המוסד וכן התעשיות הביטחוניות, האוניברסיטאות ומוסדות המחקר למיניהן, גם מבלי להצהיר על כך, נשלטות על ידי אנשי שמאל. בתקופת כהונתם הם בדרך כלל שקטים, אבל אחרי פרישתם הם נכנסים לפוליטיקה וההשקפות ברורות.

נטייה זו התחילה עוד בשנות העשרים והשלושים של ימי המנדט הבריטי. האליטה השמאלנית המפא"יניקית ששלטה על ההסתדרות הציונית, על הסתדרות העובדים, על קופת חולים, על הסוכנות היהודית, דאגה להעלות עולים באופן מאוד סלקטיבי. כמעט כל הסרטיפקטים שקיבלה הסוכנות, נמסרו לאנשי מפא"י והשמאל. הרוויזיוניסטים, אבותיהם של אנשי הליכוד הנוכחיים, קיבלו עדיפות אחרונה. אלה האחרונים או הציונים הכללים ודתיים למיניהם, עלו ארצה, בדרך כלל, עם סרטיפקטים פרטיים, על בסיס הבאת הון. מובן שכאלה, היו מעטים במספרם.

כך קרה, שמרבית הצעירים שעלו בזמן המנדט, היו מאנשי שלומה של מפא"י. אלה הקימו את כל ההתיישבות העובדת, את ההגנה ואת הפלמ"ח. הרוויזיניסטים הקימו בקושי קומץ יישובים.

נוצר מצב שמרבית השליטה הכלכלית במדינה, מיום היווסדה, היתה בידי חברת העובדים או הממשלה, שמפא"י שלטה עליהם. בדיוק באותה שיטה הוקמו גם שאר המוסדות הממשלתיים כמו צה"ל, המוסד, השב"כ, התעשיות הביטחוניות, משרדי הממשלה ונציבות שרות המדינה.

לכן אין זה פלא שגם אחרי המהפך של 1977, גם כאשר מנחם בגין נבחר לראש ממשלה, המערכת הזו המשיכה להישלט ע"י אותה האליטה בדיוק, בשיטה של חבר מביא חבר. למרבית האירוניה, מדינת ישראל נשלטת עד עצם היום הזה על ידי השמאל. השמאל משמעו: מפלגת העבודה, מר"ץ, יש עתיד ולאחרונה הדגם החדש – כחול לבן. 

ייתכן שפה ושם היו לנתניהו מעידות קלות, אבל להגיע עד שלושה תיקים פליליים, איש לא חלם! – כל זה הבשיל לקראת הבחירות הלפני-אחרונות. ייתכן כי רובה של המשטרה ורובה של הפרקליטות הם אנשים הגונים וישרים, אבל די בקומץ קטן אבל דומיננטי, שינהג כפי שנהגו.

כל זה קרה רק בגלל שהממסד הליכודי, החל ממנחם בגין, זנח את הכנסתם של אישים ימניים למערכת שנשלטה על ידי מפא"י. הליכוד שגילה ממלכתיות – נענש. החולשה היא שיצרה את חוסר האיזון המשווע, שקיים במדינה עד עצם היום הזה. כמעט כל האינטליגנציה במדינה נוטה שמאלה. להיות היום ימני, מעורר תמיהה. לתמוך בנתניהו – חס ושלום.

לליכוד לא היו הכוחות המקצועיים שהיו לשמאל, כי הוא לא טיפח אותם מעולם. הליכוד היה תנועה שעלתה מהמחתרת, מהשכבות החלשות. אנשיה לא הגיעו בדרך כלל לדרגות גבוהות בצה"ל, לא בשב"כ ולא במוסד ובוודאי שלא בתעשיות הביטחוניות. לכן, אנשי השמאל והתקשורת הצליחו להדביק לליכוד את הדימוי של "צ'חצ'חים" ושי"ן-גימ"לים.

למרות כל זאת, הליכוד הוא המפלגה הכי דמוקרטית במדינה. אין אף מפלגה מהמפלגות המובילות, המקיימת פריימריס. הפריימריס האלה הונהגו בתקופתו של נתניהו. בכל שאר הרשימות הגדולות והבינוניות הנוכחיות, כמו כחול לבן וישראל ביתנו, אין פריימריס. מי שמבקר שם את ראש הרשימה, כבר לא יופיע ברשימה הבאה. החריגה היחידה היתה אורלי לוי, שעברה, בעוד מועד, לרשימת גשר והצטרפה למעשה למפלגת העבודה. לו נשארה בישראל ביתנו, היתה מסולקת, כפי שסולק דני איילון.

יש הטוענים שמפלגת העבודה כבר לא קיימת, וכל טענות הליכוד, על המשך שליטתה במנגנון הממשלתי היא לא רלוונטית. זאת טענה נכונה רק לכאורה. נכון שמפלגת העבודה אכן כמעט ונמחקה, והיא ננטשה אפילו ע"י שמעון פרס, אהוד ברק, דליה איציק וחיים רמון, אלא שאנשים אלה, העבירו את כל השפעתם לתוך קדימה, וקדימה היתה למעשה עבודה ב'.

בהמשך, הבוחרים של מפלגת העבודה וגם אלה של קדימה, לא עברו לליכוד. הם עברו רובם לכחול לבן. גם בני גנץ, בעצרת הזיכרון, לפני חודש, ליצחק רבין, ניכס לעצמו את דרכו ומורשתו של רבין והכתיר עצמו כממשיכו של רבין. עמיר פרץ, היו"ר הפורמלי של העבודה, אפילו לא טרח להגיע לעצרת. הוא כבר הבין שגנץ וכחול לבן הם מפלגת העבודה האמיתית. להערכתי, בבחירות הבאות העבודה תתמזג בכחול לבן.

כחול לבן היא מפלגת מרכז לכאורה, אלא שבמדינת ישראל אין מרכז. יש ימין או שמאל. לכן, כחול לבן, שהיא מפלגה אופורטוניסטית מיסודה, היא למעשה יורשתה האמיתית של מפלגת העבודה. כחול לבן, בפיקחות פוליטית, הצליחה למעשה ללכד סביבה קבוצה של נפגעי נתניהו. בשני סבבי הבחירות האחרונות, היא הפכה למפלגה הגדולה במדינה. המסקנה היא, שכחול לבן היא מפלגת העבודה האמיתית, כלומר, אותה הגברת בשינוי אדרת.

ההגמוניה של השמאל, פעם בצורת מפא"י, פעם בצורת המערך, ופעם בצורה החדשה של כחול לבן, ממשיכה לשלוט במדינה, גם אם הממשלה היא ממשלת ליכוד ועוד יעברו הרבה שנים, עד שמצב אנכרוניסטי זה ישתנה.

אם נתניהו לא יקבל חלילה את הדין, כפי שהתקשורת מצפה, יטענו נגדו שהוא מפר חוק בגלוי. ואנחנו ניצבים לפני סרט חדש: איך מנצחים את נתניהו שלא דרך הקלפי.

יצחק הילמן

* * *

תקוה וינשטוק

על יתמות ועל תשוקה לאילן יוחסין

"שעות רבות שוטטתי באתרי האינטרנט, מתחקה אחרי עקבות בני משפחתי שאבדו. אבדו ממש ואבדו לי. ידיעתי עליהם גדלה והולכת ואני מעכל לאיטי את גודל האבדה. מגלה פרקים מרתקים ומרגשים על המשפחה."

כך כותב צבי (קוראים לי "צביקה") עמלי, החוקר ללא לאות את תולדות משפחתו, משפחת וגמייסטר. בניית אילן היחס הענף של סב-סבתו, יואל וגמייסטר, הפכה עבורו למשימת יום-יום, אתגר מטלטל ואהוב.

צביקה התייתם מאביו מילק (ירחמיאל) עמלי כשהיה בן פחות משנתיים. האב, יליד סוחובולה שבפולין, עלה לארץ ב-1936, התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, שירת בחטיבת תותחנים באירופה וכרבים מחבריו טיפל במקביל מטעם ה"הגנה" בפליטים היהודים ובעלייה "הבלתי לגלית". עם קום המדינה התגייס לצה"ל והיה ממייסדי חיל התותחנים. הוא נפל ב"מבצע קדש" כמפקד גונדה, עת יצא לחפש את פיקודיו שאבדו.

"אימא הייתה ניצולת שואה. כשפרצה המלחמה שהתה אצל דודתה בוורשה וחוותה את ההפצצה האווירית של הגרמנים. חזרה בדרכים לא דרכים לעירהּ לודג' וגורשה לגטו. הוריה – סבי וסבתי – נרצחו באופן נוראי בחלמנו. אימא נשלחה לאושוויץ אך מישהו הצליח לשרבב את שמה לרשימת עובדי מפעל והיא הועברה מאושוויץ למחנה הריכוז שטוטהוף. משם נשלחה לעבודת כפייה בדרזדן והייתה בעת הפצצת בנות הברית על העיר וחייל גרמני ניסה לירות בראשה. היא שוחררה והגיעה לאנטוורפן, פגשה באבא ועלתה לארץ באוניית המעפילים 'תל חי' והחלה את דרכה בדגניה. מרבית משפחתה נספתה בשואה וכן משפחתו של אבא."

צביקה גדל כבן יחיד ללא אחים ואחיות, ללא סבא וסבתא משני הצדדים. עם "דודים" מאומצים. חי במעין בועה עם אימא. הבית היה מלא רוחות רפאים, רווי שכול ודאגה. "אימא עשתה כל שיכלה שלא אחסר דבר ולא תהיה לי הרגשה שאני שונה מילדים אחרים." הוא אומר. האם, נעמי עמלי, היתה רכזת התרבות של עיריית חדרה וניהלה שנים רבות את בית "יד לבנים" בעיר. אירגנה הרצאות, תערוכות, קונצרטים וטקסי זיכרון ובימות ביום העצמאות. השהייה היום-יומית בבית 'יד לבנים' הוסיפה על היגון האישי.

צביקה סיים את הגימנסיה בחדרה. תלמיד מצטיין ואתלט בעל הישגים, עמד בראש מועצת התלמידים וערך את עיתון בית הספר, אבל תמיד חש בצל היתמות מאב שלא הכיר. למד באוניברסיטה העברית ובזו של תל אביב פסיכולוגיה וחינוך. ניהל את התוכנית להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת בר אילן, פועל כעצמאי בתחומי הייעוץ, הטיפול והחינוך.

"מאימא כמעט שלא שמעתי דבר על תקופת השואה. רק בגיל חמש-עשרה, ביום השואה, הסכימה לראשונה לבקשתי להראות לי על מפת אירופה את ה'מסלול' שעברה. שמעתי הדים על סבא-רבא שלה, יואל וגמייסטר, שהיה יהודי אדוק ואמיד בפולניה," מספר צבי. אימו היתה בתה של פלה (פליציה) כהנא, שהיתה בתו של מנדל וגמייסטר, בנו של יואל. באנציקלופדיה המקוונת של "איוו", המכון ההיסטורי ליהודי מזרח אירופה, מצא ערך מפורט על יואל וגמייסטר (1837-1919) וגילה פרטים על פועלו. סוחר עשיר שהקים מוסדות חינוך וסעד יהודיים, היה שתדלן אצל השלטונות, ייצג את היהודים במועצת העירייה ובמועצת המדינה של הממלכה הפולנית. חסיד חרדי, ממקורבי הרבי מגור, ממייסדי "אגודת ישראל". ככל שהעמיק בנושא גילה עמלי עוד ועוד על חייו של אותו יואל וצאצאיו. הוא החליט להקים את אילן היוחסין של שבט וגמייסטר, שיהיה גם אילן היחס שלו, של צביקה. סוף סוף גילה שורשים, זכה למשפחה עניפה, לשפע דודים ודודות, בניהם ובנותיהם, אך גם חווה והבין את גודל האבדה.

נשאב כולו לדמותו של סבא רבא שלו, החל עמלי לחפש "וגמייסטר" על תעתיקיו השונים בכל מנועי החיפוש. בספרייה הלאומית בירושלים, ב"יד ושם" ,באתרים גניאולוגים. אצל אברהם מרדכי סגל, הביוגרף של הרבי מגור, הוא שומע על שיתוף פעולה הדוק של יואל עם הרבי, על סיוע לרבי בתחומי עשייה רבים בקהילה ובפוליטיקה. צביקה מחטט בעיתוני התקופה בכמה לשונות, סורק דפי-עד, סוקר מצבות. הוא קורא בספרות של ניצולי שואה כגון "שביסי זהב" שכתב שלמה שביסגולד, בעלה של לוניה לבית וגמייסטר. שניהם שרדו, עלו ארצה אך שלושת ילדיהם נספו. צביקה ניחן באורך רוח. לעיתים הוא קורא ספר מהתקופה, קורא וקורא והנה בדף 30 צץ לפתע וגמייסטר. מוצא בחנות מקוונת לממכר עתיקות קופסת כסף שמצידה האחד ציור נאיבי של הכותל בירושלים ובשני רשום "לכבוד הגביר יואל וגמייסטר 1885." מבקר בבתי קרובים ורחוקים, מראיין ומחפש מסמכים. מנסה לפתור כבלש תעלומות שטרם התפענחו.

עמלי מנסה לחשוף גם את חייו האישיים של יואל. היו לו 11 צאצאים מאשתו הראשונה זלטה רחל לאה. בעקבות מודעת אבל שמצא גילה צביקה כי משנפטרה זלטה, נשא יואל הקשיש לאישה את מי שהיתה סוכנת הבית שלו. יואל הלך לעולמו בן 82. בידי עמלי צילום של יואל בזיקנתו, באירוע חגיגי בבית יתומות של "אגודת ישראל". חקר וגילה בתצלום גם את הרב עמנואל קרליבך ואת ד"ר פנחס כהן, שגויסו לצבא הקיסר והגיעו מטעם גרמניה לפולין.

במוזיאון בניו יורק נתגלה תצלום של יואל, בגיל העמידה, משחק קלפים בווינה עם אבי חתנו. זקנו קטן ושחור, בגדו אירופי ולראשו קסקט. לאנשי שררה הלך גם בפראק וכובע מהודר. קראו לו "החסיד בצילינדר", החסיד היחיד בפולניה שהלך חבוש כובע מהודר. בשבתות ובחגים לבש את הקפוטה המפוארת שבה התחתן, ושטריימל מזנבות שועלים. הוא הפגין את מעמדו, נסע בכרכרה רתומה לזוג סוסים, יצא הרבה לחו"ל הן בשליחות והן לנופש. שלט בכמה שפות.

קשריו, מעמדו כפוליטיקאי במישור המוניציפאלי והארצי, ועושרו, היו גם לצנינים בעיני בני ברית וגויים. עמלי הופתע למצוא את "וגמייסטר ממועצת המדינה" ב"פרוטוקולים של זקני ציון", אותו מסמך מזויף שהמציאו אנטישמים ברוסיה בראשית המאה ה-19 והתפשט ברחבי אירופה. "זקני ציון" הם 12 מנהיגים יהודיים, כמיספר שבטי ישראל, הנאספים כל מאה שנים ומתכננים איך להשתלט על העולם כולו... גרסת "הפרוטוקולים" שהופיעה בצרפת ב-1909 מדווחת על וגמייסטר כמי שנמנה על חבורת היהודים הזוממת להשתלט על כדור הארץ.

מתוך שהעמיק בחומר כתב צבי עמלי פרק על יהודי פולין ורוסיה שגוייסו בכוח לצבא הצאר במלחמת רוסיה-יפן (בה איבד טרומפלדור את ידו) וכן על היהודים בצבאות האחרים במלחמה העולמית הראשונה. לצד הרבי מגור מקים וגמייסטר את חברת "עזרה", מסייע בבניין בית חולים, בהקמת בתי יתומים ותלמודי תורה, מארגן מזון וסיוע לחיילים יהודיים, נוסע לסנט פטבורג להשתדל אצל השלטונות לבטל גזירות שונות ומשונות.

צביקה מתכתב באופן קבוע עם קבוצת המשפחה ועם המתעניינים, ומדווח לקוראיו על בני משפחה "חדשים" שמצא ועל מידע שהתווסף על שבט וגמייסטר. כבר איתר מאות אחדות של בני-משפחה, ועץ היוחסין הולך וגדל, ענפיו מתמלאים. עמלי עמל על השיבוץ הנכון של השמות – פעולה התובעת זיכרון ורישום, חישובים רבים ובחירות הגיוניות. ברור לו שהפאזל טרם הושלם. יש עוד מידע עלום, נפשות שצריך להעלותן מנבכי המשפחה. לא פעם מעורר גילוי חדש חידות חדשות. הנה בבוידעם של מקורבת מצא כי יהודה ו. שלח תצלום שלו במדי צבא פולין "לאחותי אסתר." כך מגלה צביקה כי לו היתה אחות, אסתר – אבל איזה 'אסתר היא זו? באילן היוחסין שיצר מצויה אסתר נוספת. לשתיהן סבא משותף. לפי הענף של אחיה מזהה עמלי את מקומה של אסתר "החדשה" ומבין כי לאסתר האחת הסבא הוא מצד האם ולאסתר השנייה מצד האב. נפתרה החידה. מדובר בנישואין בין בני דודים מדרגה שנייה.

חידות אחרות נותרו ללא פשר. האם בית הדפוס "וגמייסטר" בווארשה או הפרטיזן יוסף וגמייסטר מווארשה משתייכים על השבט? היכן קבורה ד"ר לוטה וגמייסטר – נכדת יואל – שעוטרה אחר מותה בצלב הזהב הפולני? האם אכן ד"ר גוסטבה וגנמייסטר, המצויה ברשימת רופאים מרטירים פולניים, שיגרה מברק לאחר תום המלחמה?

לאחרונה נפגש צבי עמלי בלונדון עם פרופסור פרנסואה גינה, היסטוריון שכתב מחקר רחב ידיים על יואל וגמייסטר (מי שחיבר את הערך יואל וגמייסטר באנציקלופדיה "איוו"), זכה ממנו לשבחים על  פרי עמלו  ובעקבות משאלה של צביקה, השניים חושבים כיצד לקיים תערוכה –אולי בפולין – על יואל, חייו ופועלו, הדורות הקדמונים שלו וצאצאיו. זה אמנם סיפורה של משפחה וגמייסטר אבל בעצם זה גם סיפורה של יהדות פולין שהיתה התפוצה היהודית הגדולה ביותר באירופה.

בפרקיו השונים של הסיפור יימצאו חרדים, חילונים, ציונים, מתבוללים, קומוניסטים – מי מהם נספו, מי עלו לארץ, מי השתקעו מחדש בפולין ובאירופה, והרחק מעבר לים, לבנות את העתיד בדרום אמריקה ובארצות הברית.

ולמי שחושב להקים אילן יוחסין ולהיכנס לחקירה משפחתית – צבי עמלי מציע שיבדוק את עצמו האם יש לו באמת תשוקה לדבר. אם תהיה לו מספיק סבלנות לסוג זה של מחקר ממושך, של תשומת לב לפרטי פרטים, שחלקם מתחברים פתאום לאחר זמן, וחלקם נותרים חסרים. שעות רבות מאוד יש להקדיש לחיפוש בעל אופי בלשי ורגשי.

"לא עייפתי," אומר עמלי, "אני עקשן ויסודי. הידיעה שיש עוד בני משפחה עלומים ועובדות המחכות לגילוי נותנת לי כל פעם מרץ מחודש." וצביקה עמלי מבקש: כל מי שבידיו פרטים  כלשהם על משפחת וגמייסטר שיפנה בבקשה אליו לפי: zviamely@gmail.com

 תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

מספר שנשכח: צבי שץ

[על ספרו "על גבול הדממה"]

1967 [1929]

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 1.9.1967

לפני 52 שנים

צבי שץ, הסופר שנרצח בדמי ימיו יחד עם י. ח. ברנר במאורעות 1921, הינו תופעה מעניינת בספרות העברית, וקשה לשער עד אן היה מגיע אלמלא מותו. גידולו וחינוכו היו בשפה הרוסית, ורק בשלוש השנים האחרונות לחייו החל כותב עברית. ספרו ראה אור לפני שנים רבות ונשתכח מן הקורא העברי. לחלק גדול מאיתנו משמשת הופעת המהדורה החדשה הזדמנות להיכרות ראשונה עם סופר עברי לא-נודע.

הספר מתחלק לארבע חטיבות. הראשונה מחזיקה את שני סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה". בשנייה שיריו. בשלישית מאמריו שרובם תורגמו מרוסית. ובאחרונה מכתביו.

על השירים קשה להביע דעה. מעטים הם ומיוחדים, ובפני כל קורא עומדת השאלה אם ימצא נתיב אליהם ואם לא. המאמרים דומה שהתיישנו ואין בהם משיכה וגירוי למחשבה כיום. אבל שני סיפוריו הם סיפורי אהבה ארץ-ישראליים מופלאים ומהלכים קסם על הקורא.

בראשון "בלא ניב" מסופר על נערה חלומית וקפריזית בשם הדס, הנקרעת בין שני גברים עד אשר החלש מביניהם, זה אשר אין לו ניב לכבוש את ליבה – מאבד עצמו לדעת.

הסיפור השני, "בתיה", דומה במסגרתו לראשון, אלא נוספת בו דמות נערה והמשולש הופך למרובע. דן, גיבורו, נקרע בין השתיים, ואילו האחת מהן, בתיה, נפשה אינה יודעת להחליט בינו לבין יחזקאל (שדמותו דומה קיימת כבר בסיפור הראשון). הפתרון שמוצא לעצמו דן הוא בריחה אל הדגל, ההתגייסות לגדודים העבריים שקמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה עם כיבוש דרום הארץ על ידי הבריטים.

ההתגייסות היתה גם דרך חייו של צבי שץ אשר הצטרף לגדודים העבריים. מכתביו משירותו הצבאי נקראים בעניין לא רק משום שהם מספרים על קנטרה, יריחו ומעברות הירדן כפי שנראו לפני כחמישים שנה, אלא גם מפני שהם מתקבלים, מבחינת ערכם הספרותי, כהמשך ישיר לסיפורים המכילים יסוד אוטוביוגראפי מובהק.

לסיפורים ולמכתבים סגנון מיוחד שיש בו מן הגימגום הברנרי אך בלא מרירות, בלא שינאת-אדם ושינאת-עצמו. זוהי כתיבה רומאנטית, תמה מאוד, ומשאירה הרבה למרומז ולמובלע. כדוגמת משפט העולה בהרהוריו של דן בבוא אליו בתיה לבקרו בסוכתו בכרם אשר במושבה ביהודה:

"בהמון מבקרים, אשר כפנינים, פנינים יזרקו על הארץ... יש בוקר אחד, שבחיי אדם רק פעם אחת יזרח ולא ישנה, ואם לא זרח – לא יזרח עוד!" (עמ' 46).

גיבוריו של צבי שץ מחכים לבוקר הזה. הם חיים בעולם בו נגאל האדם על ידי האהבה ובו חייו עוברים עליו מתוך ציפייה מתמדת, אך הבוקר המיוחל אינו מגיע. פעם גואל המוות מן המצוקה ופעם השירות לאומה. הם נחלצים למעשה ההתיישבותי, החקלאי, או למלחמה – לא משום שהם הולכים אחר סיסמאות וקריאה מן החוץ, אלא מפני שמצוקתם הפנימית כה גדולה, והאהבה כה רחוקה מהם, עד כי המפעל הלאומי הופך מרפא לנפשם חסרת המנוחה.

מבחינה זו מאירים שני סיפוריו היחידים של צבי שץ את נפשה של העלייה השנייה והשלישית באור שאין רגילים לראותן בו. ההיסטוריה מכירה את המעשה החיצוני, את הסיבות הנראות לעין ואת התוצאות. הספרות מעלה את המצוקה הנפשית. ומי יודע כמה מן המצוקה הנפשית, הבדידות וחוסר האהבה – היו קיימים בנפשות אנשי העליות הללו, שרובם עלו ארצה ברווקותם, מרוחקים מבית וממשפחה.

המצוקה הנפשית הוליכה את גיבוריו של צבי שץ, כמו גם אותו עצמו, לקראת אידיאות נעלות, אולם המציאות היתה קשוחה ולא האירה פנים לחלומותיהם. בסיפוריו אנו מוצאים הד למצוקה שבהתמודדות עם העבודה הגופנית, זו המפריעה לחלום והנראית כעול גם אם מלכתחילה רצית בה בכל מאודך. במכתבים משורטטת בפנינו דמותו של צבי שץ, מרכיב משקפיים, ולא גיבור גדול – הנאבק יומיים תמימים לא ליפול במסעו של הגדוד מירושלים ליריחו דרך ואדי-קלט. כיצד הוא משתדל להחזיק מעמד במשמעת אימונים חזקה, בתנאי רעב והשפלות לא מעטות מצד הקצונה האנגלית.

מעניין להביא קטע ממכתבו המסביר את השקפתו על המוטל עליו בתקופת היותו חייל על מעברות הירדן, סמוך ליריחו:

"עשיתי לי כלל: לא לבקש ולא להשתמט משום עבודה. מה שיתנו ולכל מקום שישלחו – אלך, אך להזיע ולהראות גבורה – לא, אני – בשבילי אשמור את בריאותי, ולא יותר. לפקודות אשמע ואהיה חייל טוב. אחרת – תיכף אקדח ויביאוני ב'צלב אדום' לבית-החולים הצבאי, חלילה. ככה. גם האידיאליזם אינו צריך להיות עיוור, טיפשי." (עמ' 156).

הפגישה עם כתבי צבי שץ, למרות כמותם המזערה, הינה חווייה של אמת לקורא. חבל כי במתכונתו הנוכחית אין לספר סיכוי רב להגיע לקהל שהיה עשוי למצוא בו עניין. אפשר היה אולי להציע כי שני הסיפורים בצירוף המכתבים מהמלחמה יופיעו בספרון-כיס מסוג הללו של ספריית "תרמיל" וכך יגיעו ביתר קלות לידי קוראים אשר כמעט שאינם יודעים על פינה חרישית זו של הספרות העברית.

* צבי שץ: "על גבול הדממה". כתבים. הוצאת "תרבות וחינוך", ת"א, תשכ"ז [1967], 172 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"על גבול הדממה"

לצבי שץ

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.4.1971

לפני 48 שנים

באותו יום מר ונמהר שלפני יובל שנים, ב-2 במאי 1921, בעצם ימי ועידת היסוד של איגוד סופרי ארץ-ישראל בתל-אביב, נרצחו בשכונה ערבית אשר בקצה הדרומי של תל-אביב, ליד פסי מסילת-הברזל לירושלים, יוסף חיים ברנר, ועימו עוד שני סופרים עבריים: יוסף לואידור שהתגורר עימו בבית יצקר, וצבי שץ – שבא לפנות את יושבי הבית ונשאר במקום, מאחר שבאוטומוביל-הפינוי נסעו אחרים. באותו אופן פראי נרצחו אז גם צבי גוגיק ויהודה ואברהם יצקר – חותנו וגיסו של צבי שץ, שהיה נשוי לרבקה יצקר, הבת והאחות.

מספר מרדכי קושניר בקובץ "יוסף חיים ברנר" (תש"ד, 1944):

"בגישתנו אליהם, נראה לי בראשונה יצקר הזקן מוטל ופניו למעלה, לצד השכונה (כאילו בדרך ליפו). מצחו שסוע, ערום ויחף, רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי, זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד, על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי היאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית לא ראיתי.

"ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג ראייתי פני אדם לא ידועים לי (זה היה גוגיק), אחריו נראה לי צבי (שץ), נטוי על צידו, זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידו דבר מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'ה (יצקר) בתחילה לא הכרתי. פניו היו מפולשים בעפר ובכל מעמד גופו היו רישומי היאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים." (שם, עמ' 215-216).

על יוסף לואידור מספר י. יערי-פולסקין בספרו "חולמים ולוחמים" (המו"ל ש. ז. גיסין, פתח-תקוה, 1922) – "לא פעם היה נעלם פתאום מן העיר לימים ולילות רצופים. ואין אחד, גם מהכי קרובים לו, יודע מקום היעלמו. פעם במקרה כזה הלכו אחדים מידידיו לבקש אותו, ירדו אל חוף הים, אולי ימצאוהו מושלך על-ידי הגלים על החוף. פשטו על פני כל הדרכים לבקש אותו ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח-תקוה הרחק משם כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב והוגה באיזה ספר עתיק."  (שם. עמ' 115).

בצלמו ובדמותו תיאר לואידור גם את גיבוריו ההיסטוריים. בסיפורו "עלי", שהתפרסם ב"הפועל הצעיר", אנו קוראים את התיאור: "עלי יצא את גבעה וידוד סביבה שלושה ימים וירעב וייעף. ויהי בלילה השלישי, וישכב בשדה בקוצים והימים ימי סוף החודש השביעי, ורוח קרה נשבה מצפון ומים, וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני יליד מדבר, ארץ צלמוות אפלה, שם אשלו [אהיה שלֵו] לא אדע רע. לא אראה פני איש ולא יראני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חינם. ויוסף ויאמר: מי ייתן לילה נצח לא יאיר יום, וחושך סביב, דומיית שאול, אין איש..."

היתה בלואידור שאיפה עזה לחיות חיי טבע תחת להט שמש המזרח, ובסיפורו הארץ-ישראלי "קדחת" שנדפס ב"התורן", הוא קורא בהתלהבות אל השמש: "להטי שמש! להטי! בעורי! יקודי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזופי! השחירי את עור פניי כעור בן-מזרח מלידה ומבטן. חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!"

  בימים ההם, מספר פולסקין, נולד אצל לואידור רעיון חדש, שניגש גם להוציא אותו אל הפועל. "הוא התחיל לכתוב סיפור חדש, שצריך לתפוס לא יותר משישה-עשר עמוד, וזמן כתיבתו צריך להימשך לא פחות משנה. הסיפור הזה עתיד להיות לפי דבריו מין דוגמה של אמנות חדשה, אשר תעלה בערכה על כל מה שנכתב אצלנו עד עתה. הסיפור צריך להיכתב במילים ספורות, לא יותר משורות אחדות בשבוע."

פעם, לאחר שכבר הספיק לכתוב כמה עמודים, נאבדו, או ששכח אותם, מפני רשלנותו, והניח אתם בארגזו הממושכן אצל בעל האכסנייה שלו. תמיד היה חייב כסף לבעלי מלונו. נבוך ונרעש מאוד מן האבדה, ישב אל שולחנו של פולסקין, "ואחרי שעות אחדות של התרכזות כל החושים, מבלי הרגיש בכל אשר בסביבו, הצליח סוף-סוף להעלות מחדש על הנייר את רחשי-ליבו." (שם, עמ' 316).

"ככה הוא חי, בדחקות ובחוסר כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חומרית, עד אשר ידידו, אבי כל הנעלבים והנדכאים, י. ח. ברנר, שב ממגדל, מגדוד-העבודה, ונתיישב בשכונת הערבים מעבר ליפו. מיד הוא לקח גם את לואידור אליו והיה תומך בו ככל אשר השיגה ידו." (שם).

סיפוריו הבודדים של לואידור פזורים ב"הצפירה", "השילוח", "התורן" ו"הפועל הצעיר" ולא כונסו בספר עד היום.** הוא אהב את "רובינזון קרוזו" ואת "פן" ואף כתב עליהם. הוא הניח עימו כמה סיפורים גדולים שאבדו יחד איתו, גם גווייתו לא נמצאה.

מרדכי קושניר מספר כי בחוזרם עם האוטמוביל באותו יום, לאחר גילוי הרצח, נראה במרחק-מה "גוף אדם וידיו כפותות לאחוריו וראשו שחור-מואדם. נדמה כגופת ילד, במהלך האוטומוביל המהיר, מרחוק, זו היתה, כפי הנראה, גוויית לואידור." בשובם לקחת את החללים כבר לא נמצאה אחת הגופות.

לאחר כשלושה חודשים, מספר מרדכי קושניר בספר אחר ("בני הדור ומוריו"), גילתה קבוצת תלמידים ממקווה-ישראל, שעבדו בהובלת זבל, את גוויית לואידור בבור זבל שעל יד הכפר הערבי שליד מקום הרצח, לא רחוק מבית יצקר. אולם הערבים שוב העלימו את הגופה, והמשטרה הבריטית, למרות שגילתה את העצמות של לואידור – טישטשה את העניין. אם כי, מציין קושניר בספרו – "חוקר החרש החשאי לאחר הרצח," מר שיטריט [בכור שטרית], שהיה לאחר מכן שר המשטרה, יכול היה בזמנו לשפוך אור על הפרשה מתוך החומר שהתרכז אז ברשותו.

גורל כתביו של צבי שץ שפר מאלה של לואידור. מהדורתם הראשונה, שהופיעה בתרפ"ט [1929], שבה ונדפסה לפני כמה שנים בהוצאה חדשה בה מצויים סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה". הראשון פורסם על-ידי ברנר ובעריכתו, ב"האדמה" בחודש ניסן תר"ף, 1920. שם הסיפור בראשונה היה "על גבול הדממה". הסיפור השני נדפס רק לאחר מותו של שץ, בחוברת י"ב של "האדמה". כמו כן מצויים בקובץ שיריו של שץ, קטעים ממכתבים וממחברות, ובהם היומן שלו מימי שירותו כחייל בגדוד העברי, בשנים 1918-1920.

אגב, רק בשנותיו האחרונות הללו החל צבי שץ את כתיבתו בשפה העברית, ובה הרגיש כאילו נולד מחדש. על ייסורי השפה אפשר לעמוד בקטע ממכתבו "על משמר של שלל-מלחמה" ברפיח, בשנת 1919, מכתב ל-מ. פוזננסקי: "גופי כבר כעשר שנים בארץ-ישראל, אך נשמתי עדיין תועה בגלות. עמק-שפה [?] שעדיין הנני וכבד-פה, ולשיר כי אחפוץ – גמגום אשמיע. עדיין לא באתי לארץ-ישראל, עדיין בדרך אני! אולי את הסבל הזה יבין הוא יותר מאיש אחר, כי גם הוא לא ידע את השפה." ("על גבול הדממה", עמ' 141).

שני סיפוריו של שץ הם סיפורי אהבה יפים הנחשבים לסיפורים הראשונים מחיי הקבוצה בארץ-ישראל. שץ היה עם טרומפלדור ידידו בקומונה במגדל, לחוף הכנרת, ואחר-כך בקומונה בבן-שמן. ימים אלה, יחד עם ימי מלחמת העולם [הראשונה], שחלקם עשה כשומר-כרמים בראשון-לציון, ובסופם התגייס לגדוד העברי – משמשים רקע לסיפוריו.

"בלא ניב" מספר על אישה האוהבת שני גברים וחיה עם שניהם, ואינה יודעת להחליט. בהתאבד האחד, מפני אהבתו הנכזבת, הריהי נשארת עם השני, וברחמה פרי אהבת הראשון, וערגה אליו, אל המת – "באשר ניב לו – אין."

וגם ב"בתיה" – ההתאבדות, הקירבה למוות, חוסר היכולת למצוא סיפוק בחיים, לחלוק את ה"יש", את ה"חיים" – עם הזולת, חוסר היכולת להתערות בשלמות בשפה, בארץ: "ריח של פלשתינה – אמר גרשון. – ואולי, – שח דן מתוך הרהור-נפש – של ארץ-ישראל הקדמונה... האורחות האלה... ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בדואים כמו אלה, בדיוק כמו אלה... אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר..." (שם, עמ 24). וגם חוסר הסיפוק בחיי הקבוצה המתגבשת – כי אדם לאדם עדיין אינו בית.

"בתיה" הוא סיפור של אהבה לנערה קלת-דעת כביכול, "בתיה קפריסית... בתיה פלאית..." שמחזרת אחר גברים ואינה יכולה להגיע לגילוי אהבתה האמיתית, וסופה שהיא דוחפת את דן, גיבור הסיפור, ואוהבה, להתגייס לגדודים העברים, במין הליכה של התאבדות: "אני הולך למות... ולא להרוג... ואני מאושר מתוך..." ולעומת בתיה – מצוייה זו שאוהבת אותו ונדחית, שושנה.

היומנים וקטעי המכתבים משמשים כאילו בהמשך לסיפורים הבדויים. ב-1919, ברפיח, הוא כותב: "...כל כך מובן לי עתה, מדוע משתגעים בצבא. החיים הם לא נורמליים בכל המובנים. רק פה רואים, עד כמה אסור, שיחיו גברים לחוד. אותו כיעור יש בוודאי לראות גם בבתי-הספר הסגורים של צעירות... האוויר כל כך ספוג אמוציות מיניות, עד מחנק. מאסתי כבר בחיים האלה!" (שם, עמ' 143).

יפים ביותר הם פרקי היומן של שץ משנת 1920, על מעברות הירדן, כחייל בגדוד העברי בסביבות יריחו. המסע ברגל מירושלים, יופיו המשכר של נווה המידבר: "בננות, תמרים, תאנה, קנים, ומנתה. הרבה מנתה. ומשכר הוא ריח המנתה, ויש אבן בצל ההר, מקום בו השתטחתי, רציתי להירדם ולא יכולתי. המעיין הצוהל הזה, הצוהל והמפרה, עורר בי חשק, אותו חשק להיות צוהל, פראי, ולהפרות נשים, הרבה נשים!" (עמ' 152).

שץ מתרחץ בירדן, סובל מן החום, שותה מים בכובע "הלמט", ובלילות שוכב במארבים על גדות הירדן, בסביבות יריחו. "בערב באנו למקום מוזר: לפנינו קיר של קנים, תחתיהם, בתוכם, המיית המים... עייפים היינו, שכבנו. 'פה נלון' – אמר האופיצר. למה באנו הנה? פה – חושבים – צריכים לעבור כנופיות בדואים שודדים מעבר לירדן. העמדנו מכונת-ירייה, 3 שומרים על מעברות-הנחל, ושאר החברים הסתדרו לישון ולמראשותיו של כל איש – רובה ממולא ו-120 כדורים." (עמ' 157).

במקום לישון יורד שץ לבדו למים, בחושך, כדי להתרחץ, ויושב יחידי על אבן. הוא מאושר: "בחיק הטבע, בהתאחדי עימו!" – ואולם כמה ממחשבותיו באותו לילה שלפני יותר מיובל שנים נראות היום כנבואה:

"הערבים הבדואים חושבים, כי זה באו היהודים לקחת בחזקת-יד את ה'ג'פטליק', וכאשר שואלים אותם על מצבם, אומרים הם בייאוש: 'אדמה פה לא-טובה, חום נורא, ואנחנו עוזבים את המקום ועוברים ירושלימה.' ככה אומרים הם, אבל אנחנו רואים, כי חיטה נפלאה צומחת פה, וכמה מים וכמה פירות! אנו – המרגלים הראשונים של הארץ." (עמ' 157-158).

* צבי שץ: "על גבול הדממה". כתבים. מהדורה ראשונה תרפ"ט [1929], בצירוף מונגרפיה מאת מ. פוזננסקי.

מהדורה חדשה, בתוספת דברי זיכרונות מאת דוד צפריר-צירקין והקדמה מאת יעקב רז, הוצאת "תרבות וחינוך", ת"א, תשכ"ז [1967], 172 עמ'.

** לימים יצא לאור הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976.

* * *

אסתר ראב וצבי שץ

פרק מתוך "ימים של לענה ודבש" מאת אהוד בן עזר. עם עובד. 1998.

בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ-1909 בהיותה כבת חמש-עשרה, ועד לנסיעתה מפתח-תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני-גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר-ילדות הגר בשכנותה, בן-ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית-הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה-הפועלים, ומלורת פסקל.

חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח-תקוה. ברשימתה "עם צבי שץ" מספרת אסתר: "הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים-חדרים, ובכל חדר גרו שניים-שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן, חוסר-עבודה ורווקות עצובה..."

יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:

הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".

אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד "על גבול הדממה", עדיין היא זוכרת:

הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי-מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת-משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח-תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס-האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה "נמשחה" למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא "כותבת" ברצינות, כבר מלאה הכרת-ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת-מתרגמת לצבי בן השלושים-ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת-משוררת בת-הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

ב"מחברת 'קמשונים'" השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש-א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.

שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד-המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב"קמשונים"), וכאילו מצאה בו הד לנפשה-שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה-שלה.

     "בואי נא"

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

 "בואי הנה" – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח...

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז'וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן-שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס-הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס-הרחוב החלוד, הנתון בשובך-פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת-הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.

הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.

את שער הגן מאחריי סגרתי

יחידי במרחב הקר אותך הצגתי

ובמטה אשר בידי –

כל קסמי הגן פתע הדלקתי...

שושנים אדומות שם טפסו השתוללו

חבצלות בחיוורון לבן

על גבעוליהן להטו

ובערוגות – סגוליות

כלהבות כחולות נדלקו

כל עלי הגן נעו זעו

ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –

ומתחת לכל אלה

 [ופתע] קול חריקה דקה –

בשער הברזל,

ציפורניך שורטות ...

     אביב תרפ"א

ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח-תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?

לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות,

אש מתעתעה משתלהבה

מעל ביצות וערבות עזובות;

ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה

תוך עורקיי אני נוצרה – – –

אך עת כילד –

מושלך על ברכיי, תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורשרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך [העצב] הנוגה

ובנו לך קן בלבבי –

סוכה תמה, כירה חמה – – –

                                           אביב תרפ"א

                                           פ"ת

כאן בא תרגום השיר של בז'ז'ינה, שכבר נזכר קודם-לכן, ותוכנו משתלב בדו-שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל "עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן." הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום-שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.

בעינך הירוקה ...

בעינך הירוקה אש מתלקחת –

מן הענף קטופה,

אני צונחת – – –

זרועותיך עלי עוטות

בקשי-ברזל כחוקי-עד –

חובקות חיוורון גווי הרך.

                 .P . A. O. S. C

ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:

– "כאישה אוהבת ונכנעת" – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחדרו לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאישה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים ..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –

*

ראשה של אסתר מתעופף מרוב ריחות באביב תרפ"א, 1921, בטיוליה עם ברש ורבינוביץ ועם צבי שץ – אך הסביבה הערבית רוחשת שינאה ומבשרת רע, והאסון קרב ובא. אותם ימים היא עתידה לתאר ברשימתה "אביב 1921 בפתח-תקוה" שנדפס בשנות ה-70, מספרת אסתר:

שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוג'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני:

 "מה אמרת לה? למה ברחה?"

 "אמא, לא אמרתי לה דבר," טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

 "אבל למה?"

 "אין לי מושג."

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

הבאיונט נמצא עד היום בביתי, סבי נהג לקצץ בו ראשי נחשים בחצר; ובארגז הכלים בביתי נמצאת המזמרה השחורה שנתנה לי אסתר ב-1973 באומרה: "זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא. ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה."

*

ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקוה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן-ציון מספר כי "באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקוה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה."

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור; לנדאו מזכיר במבואו כי ל"מרדכי אלדד היה כתב-יד של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!" – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.

לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה-5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח-תקוה, ולאסתר זה יום-מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות-סיפור, שנכתבות בפרקי-זמן שונים.

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

המאמר אינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש"

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

 "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

[המאמר פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. אב"ע].

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק עשרים ושלושה

חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878. – ממני, המלביה"ד] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבִֶּרְס, הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה אשתו הצעירה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר. יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל [גיא הדבש, לימים בני-ברק. – ממני, המלביה"ד], עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה [שפירושו – שער הרוח, ובעתיד רמת-גן.­ ממני, המלביה"ד]. חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס [הוא מבצר אפק, החָרב כיום. – ממני, המלביה"ד], הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין [ראש העין], והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. [הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים. – ממני, המלביה"ד]. מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד,  יישר כוח על היושרה שלך!

בלפור חקק

* בוקר טוב אהוד. הקריאה בעיתון שלך מעודדת אותי תמיד! יישר כוח! בימים אלו – שהרדיו מגוייס כולו נגד נתניהו, יש לי הרבה שעות שקטות. (בלי רדיו ובלי טלוויזיה – מוסיף בריאות!)

אני קוראת עכשיו את אהרון ראובני, בהמלצתך ונהנית מאוד... הלוואי ואספיק לקרוא את השאר. 

תודה ושתהיה בריא.

טליה

* אהוד יקירי, אכן היתה עריכת "אנשי סדום" מינימלית, אבל חשוב מזה שהיתה לי הרגשה שיש לי פה עסק עם סופר מושלם.

הרגשה דומה היתה לי, ככל הזכור לי, רק כשטיפלתי בספרו של סמי מיכאל "ויקטוריה", יצירת מופת שהיא פסגת יצירתו, ניכר שכתב אותה מנהמת ליבו וקרביו, ואכן היתה העריכה בו מינימלית.

אמציה פורת

* נתן מנדל: אני חושב שהגיע זמנו של נתניהו ללכת. לא הייתי מעמיד אותו למשפט. פשוט לך הביתה וזהו.  נתניהו הוא לא דמות מוסרית וזאת הבעייה, אפילו שהוא ראש ממשלה מצטיין. 

* אהוד: מי זה גדעון סער?

* עוד מעוללות שי ניצן, הקטגור של נתניהו: "מבקר המדינה כותב בימים אלו דו"ח ביקורת על מדיניות החילוטים (החרמת כסף ורכוש) שהנהיג פרקליט המדינה שי ניצן. מדיניות זו היא אחת מרפורמות הדגל של ניצן, שאמור לפרוש מתפקידו בחודש הבא. ל'הארץ' נודע כי הדו"ח, שהעבודה עליו החלה בתקופת מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, מעלה חשש כי המדיניות פוגעת בזכויות חשודים. המשטרה והפרקליטות יכולות לחלט כסף ורכוש של חשודים בעבירות כלכליות או כאשר ייתכן שהחשודים ייאלצו להשיב כסף בתום ההליך המשפטי. בשנים האחרונות הרחיב ניצן את הסכומים שהרשויות מחרימות, כך שלעיתים מוחרם כל כספו של החשוד והוא נאלץ לחיות ללא חשבון בנק וכסף זמין, אף לפני שהועמד לדין או הורשע. במקרים רבים מוחזר לחשוד סכום ניכר מהכסף שחולט, גם אם הורשע. בגלובס פורסם בשנה שעברה כי בשנים 2017-2008 הוחרמו מחשודים בשלבי החקירה הראשונים 3.5 מיליארד שקל, אולם כשלושה מיליארד מהם הושבו בהמשך. סנגורים רבים התלוננו עקב כך למבקר המדינה ולפרקליטות בטענה שמדובר למעשה בענישה כלכלית ללא משפט." ["הארץ" באינטרנט. 27.11].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל