פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1500

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' חנוכה, כ"ח בכסלו תש"ף, 26.12.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 141 שנה לתלם הראשון בפתח תקווה, הסיפור האמיתי, 26.12.1878-26.12.2019. // יוסי גמזו: הַדִּיסְאַרְמֶנְיָה הַטּוּרְקִית בֵּין רֶצַח עַם בְּקוּרְדִּיסְטָן וְהַמֵּגָלוֹמָן הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת סוּלְטָן. // ישראל בר-ניר: הרבה מהומה על לא מאומה – היה Impeachment? // עמוס גלבוע: 1. האגן המזרחי של הים התיכון מתחיל לרתוח. 2. על מה מוכן העם להיהרג, ומה היא דמותו של מנהיג? // מתי דוד: דמוקרטיה ולא מישפטוקרטיה! // מנחם רהט: בימים ההם, בזמן הזה. // אורי הייטנר: 1. הסכם הקלון. 2. מנהיג הדיסידנטים. 3 נאום המנהיג הבא. 4. צרור הערות 25.12.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ'. מין התקף לב שכזה. // יעקב חסדאי: מה הבעייה במינוי ממלאת המקום לפרקליט המדינה? // אברהם כץ עוז: האגם המיותר. // משה גרנות: מסע אל רמזיהן של יצירות – על ספרה של זיוה שמיר "התכתבויות – סודות משולחן הכתיבה". // תקוה וינשטוק: צמח חודש כסלו: ינבוט השדה. // איציק חנונא: האם הייתי ילד מקובל? // תגובות לסיפור "אפיריון-מנחה ובו בתולה" מאת בן-ציון יהושע. // נעמן כהן: בנימין גנץ – אווילות פוליטית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטינברג, [כנראה משנת 1922]. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.6.1972. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק ראשון. הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת.

* * *

אהוד בן עזר

141 שנה לתלם הראשון בפתח תקווה

הסיפור האמיתי, 26.12.1878-26.12.2019

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה ראשונה, לצאת לחריש ולזריעה.

יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט,  שהיה יום חמישי, 26 בדצמבר 1878 בדיוק היום לפני 141 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון:

"המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראבּ) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודני זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכול דיבורים" ב"קול ישראל" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה [בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה]. ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון [שכניראה מומחים היו כבר אז בשיבוש תאריכים] – הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

אהוד בן עזר

ספק אם יש כיום מישהו בפתח-תקווה, ואולי בישראל כולה, שיודע לאשורו את סיפור התלם הראשון ואת היותה של "אם המושבות" – ראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

יוסי גמזו

הַדִּיסְאַרְמֶנְיָה הַטּוּרְקִית בֵּין רֶצַח עַם בְּקוּרְדִּיסְטָן

וְהַמֵּגָלוֹמָן הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת סוּלְטָן

בְּאַנְקָרָה סְקַנְדָּל קָרָה וְהִתְפּוֹצֵץ בְּרַעַשׁ 

כְּשֶׁהוֹד מַעֲלָתוֹ (שֶׁהוּא גַּם הוֹד מְעִילָתוֹ

בְּכָל אֱמֶת הִיסְטוֹרִית) הִתְפָּרֵץ כְּמִין הַר-גַּעַשׁ

זוֹעֵם, רוֹעֵם וּמִתְלַהֵם לְמוּל הַחְלָטָתוֹ

שֶׁל הַסֵּנָט בְּוָּשִׁינְגְּטוֹן, הַגּוּף הַסּוּבֶרֶנִי

שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֵד גְּלוֹבָּלִי וּמוֹרָלִי רַב-פָּנִים

שֶׁמָּה שֶׁלְּמִילְיוֹן וָחֵצִי קָרְבָּנוֹת אַרְמֶנִים

עָשׂוּ טוּרְקִים לִפְנֵי מֵאָה וְעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים

הוּא רֶצַח עַם לְכָל דָּבָר בְּלִי שְׁמִיר וּבְלִי טִיּוּחַ

וְאֶרְדּוּאָן שֶׁרֶצַח-עַם מַפְעִיל מַמָּשׁ כַּיּוֹם

בְּקוּרְדִּיסְטָן כְּבֵן שָׂטָן בְּרוּטָלִי וְזָחוּחַ

מֵבִין הֵיטֵב כִּי כָּל אוֹתוֹ הַטֶּבַח הָאָיֹם

שֶׁעוֹלְלָה אַרְצוֹ לִפְנֵי שָׁנִים לְעַם אַרְמֶנִי

זֵהֶה לְמָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לַקּוּרְדִּים נוֹרָאוֹת,

מָה שֶׁמֵּסִיר אֶת מַסֵּכַת הַבְּלוֹף הַגֶּ'נְטֶלְמֵנִי

מִפַּרְצוּפוֹ בְּקִרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל גִּלּוּי נָאוֹת

וְאֵין לְאִישׁ כַּיּוֹם סָפֵק

שֶׁכָּל אָדָם יָשָׁר סוֹפֵק

כַּפָּיו כְּנֶגֶד רַצְחָנוּת זוֹ בִּמְחָאָה זוֹעֶקֶת

מוּל ז'וּלִיק זֶה, שֶׁגַּם מַשַּׁט

הַ"מַּרְמָרָה" שֶׁבּוֹ הֻשַּׁט

נֶשֶׁק נֶגְדֵּנוּ לֹא הָיָה אֶלָּא דֻּגְמָה מֻבְהֶקֶת

לַדִּיסְאַרְמֶנְיָה הַטּוּרְקִית בֵּין רֶצַח עַם בְּקוּרְדִּיסְטָן

וּבֵין מֵגָלוֹמָן עִם תַּסְבִּיךְ-אַתַא טוּרְק אֶנְדֵּמִי

מַחְלִיף אָגֶ'נְדּוֹת כְּזִקִּית וּמִתְיַמֵּר לִהְיוֹת סוּלְטָן

שֶׁהוּא תָּמִיד אוֹתוֹ הָעַרְס הָאֶרְדּוּאַןטִישֵׁמִי

שֶׁבְּדִיּוּק כְּמוֹ הִיטְלֶר שֶׁנִּמֵּק אֶת פְּלִישָׁתוֹ

לְצֶ'כְיָה וּפּוֹלִין בַּתּוֹאֲנָה שֶׁהוּא הֶחְיָה:

שֶׁיֵּשׁ לָ"רַיְךְ" הֶכְרֵחַ לְהַגְדִּיל כִּדְרִישָׁתוֹ

אֶת תְּחוּם הַ"לֶּבֶּנְסְרַאוּם" (בְּעִבְרִית "מֶרְחַב מִחְיָה")

כָּךְ אֶרְדּוּאָן חוֹלֵם עַל סוּלְטָנוּת מִתּוֹךְ שִׁלּוּב

שֶׁל שְׁתֵּי גְּרוּרוֹת שֶׁל טוּרְקִיָּה: גַּם סוּרְיָה וְגַם לוּב 

וְהִיטְלֶר שֶׁהִצְדִּיק רֶצַח אֻכְלוּסִיָּה כְּבוּשָׁה

אָמַר בִּאוֹגוּסְט שְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע בְּלִי בּוּשָׁה

בִּנְאוּם בְּאוֹבֶּרְזַלְצְבֶּרְג: "מִי אִכְפָּת לוֹ, גֶּ'נְטֶלְמֵנִים,

מָה שֶׁקָּרָה בְּאַפְּרִיל שְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, אָז, בִּרְצִיחַת הָאַרְמֶנִים?"

אַךְ בְּאַפְּרִיל שֶׁל שְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כְּבָר אַבְשָׁלוֹם

פַיְנְבֶּרְג כָּתַב לְהֶנְרִיֶטָה סוֹלְד בְּזַעֲזוּעַ

עַל רֶצַח הָאַרְמֶנִים וְאֶצְלֵנוּ אָץ לִבְלֹם

מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם הַנָּגוּעַ

בַּאֲטִימוּת הַלֵּב הַמִּתְקָרֵאת כָּאן "פְּרַגְמָטִיזְם" 

כָּל הַכָּרָה בְּמָה שֶׁשָּׁם קָרָה, בְּנִמּוּקִים

רֵיאָל-פּוֹלִיטִיִּים כְּאִלּוּ, כְּשֶׁהָרֵיאָלִיזְם

הַמִּתְחַכֵּם הַזֶּה ("לֹא לְהַרְגִּיז אֶת הַטּוּרְקִים 

שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אִתָּם קִשְׁרֵי מִסְחָר וְדִיפְּלוֹמַטְיָה")

הָרֵיאָלִיזְם הַמֻּטְעֶה הַזֶּה הֻכַח כִּבְּרוֹךְ

הַ"מַּרְמָרָה" וְשֶׁפַע גִּלּוּיִים שֶׁל אַנְטִיפַּתְיָה

 שֶׁאֶרְדּוּאַןטִיפָּת כְּמוֹ אֶרְדּוּאן כְּבָר זְמַן אָרֹךְ

מַמְחִישׁ לָנוּ בְּהַקְצָנָה גּוֹבֶרֶת וְחוֹבֶרָת 

לְ"חִיזְבַּאלְלַהּ" וּלְ"חָמָאס" וּשְׁאַר שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן

שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ לְהוֹדוֹת (כִּי אֵין בְּרֵרָה אַחֶרֶת)

שֶׁעַם שֶׁבְּשׁוֹאַת-אֵימִים שָׁכַל שִׁשָּׁה מִילְיוֹן

 יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת כָּאן גַּם רֵיאָלִי גַּם מוֹרָלִי

וּלְהַכִּיר בְּכָךְ שֶׁטֶּבַח הָאַרְמֶנִים הוּא

אָסוֹן מַחְרִיד כְּפִי שֶׁעַכְשָׁיו אוֹתוֹ טוּרְקִי בֶּסְטְיָאלִי

הוֹרֵג בַּקּוּרְדִּים שֶׁשָּׁנִים לַהַצָּלָה שִׁוְעוּ,

כִּי יֵשׁ שֶׁפְּרַגְמָטִיזְם הוּא סוֹפְסוֹף אִידִיוֹטִיזְם

וְלֹא תָּמִיד סְתִירָה יֵשׁ בֵּין הַשֵּׂכֶל לַמּוּסָר

וְהַסּוּלְטָן מֵאַנְקָרָה הוּא פְרִיק קָנִיבָּלִיזְם

עַכְשָׁיו, שֶׁכָּל מַסְוֶה כּוֹזֵב מִפַּרְצוּפוֹ הוּסַר.

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

הרבה מהומה על לא מאומה –

היה Impeachment?

(מאמר שני בסדרה)

א. Articles of Impeachment

דונאלד טראמפ כבר מתקרב לסיום שנתו השלישית כנשיא ארה"ב, ובעוד פחות משנה תתקיימנה בחירות חדשות. הדמוקרטים, שעוד לא התאוששו ממפלתם בבחירות 2016, עדיין מקווים לנס שיאפשר להדיח את טראמפ מהנשיאות ולהחזיר את השעון אחורנית. היו לדמוקרטים ציפיות רבות מחקירה שהתנהלה ע"י תובע מיוחד. התקווה שבחקירה  יימצא חומר שיוכל לשמש להדחת טראמפ באמצעות Impeachment נגוזה כאשר חקירת התובע המיוחד, שלוותה בהרבה רעש תקשורתי, הסתיימה בקול ענות חלושה.

אחרי האכזבה מכישלון התובע המיוחד, הדמוקרטים החליטו "לקחת יוזמה", ואחרי שהם זכו לרוב בבית הנבחרים בבחירות הביניים של 2018, הם החליטו לנסות לבצע Impeachment בכוחות עצמם. 

במאמר הקודם הוסבר בפירוט מדוע אין שום סיכוי שזה יעלה בידם של הדמוקרטים. תקוות הדמוקרטים להדחת טראמפ באמצעות Impeachment היא לא יותר מאשר הרהורי לב.  לטראמפ אין ממה לחשוש. הדמוקרטים יודעים שהעיסוק האובססיבי שלהם בהדחה הוא חסר תכלית, ובכל זאת הם מתעקשים להמשיך.

למה?

כנראה שזה אמצעי יעיל לשחרר לחץ.  ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, התנגדה תקופה ארוכה לרעיון ה-Impeachment. עקב לחץ של האגף הרדיקלי, היא נשברה והורתה לפתוח ב"חקירה" על מנת למצוא עילה ל-Impeachment. ההחלטה הזאת אושרה בהצבעה בבית הנבחרים.  ה"חקירה" נמשכה מספר שבועות בוועדת המודיעין של בית הנבחרים, ובסופה הוחלט שיש עילה כזאת. הכנת כתב האישום – Articles of Impeachment (אלה סעיפי כתב האישום) היא בידי הוועדה המשפטית. את כתב האישום יש להעמיד להצבעה במליאת בית הנבחרים.  בסופו של יום דיונים ארוך (14 שעות) ומשעמם עד מוות (12 בדצמבר, 2019), ועדת המשפטים של בית הנבחרים התפזרה בלי להצביע.  ההצבעה נדחתה ליום המחרת.  הנימוק הרשמי לדחייה: למנוע מהרפובליקנים לגרור את הדיון לשעות הקטנות, כדי שהם לא יוכלו לטעון שההצבעה התקיימה בחסות החשיכה. 

שני סעיפי האישום שהועמדו להצבעה ואושרו ע"י חברי הוועדה הדמוקרטים הם: 

I.  שימוש או ניצול לרעה של סמכויות הנשיא (Abuse of Power).

II. שיבוש הליכי החקירה של הקונגרס (Obstruction of Congress Investigation). 

כצפוי, חברי הוועדה הרפובליקנים התנגדו.   

הפרק הבא יעסוק בפרוט ובמהות סעיפי האישום וכן יסקור לעומק את ה"חקירה", ובמיוחד, מה באמת התגלה בה. כאן נדון בהיבט אחד חשוב של הפרשה – האם באמת היה צורך בכל הקרקס הזה? האם, לאור התוצאות, היה טעם בכל המהומה? מה יצא מזה? למי זה הועיל?

האירוע שהביא לפתיחת הפרשה היה "קשר אוקראיני" (בהשאלה מהכינוי ה"קשר הרוסי" שהיה העילה לחקירת הסרק של התובע המיוחד) – שנחשף ע"י חושף שחיתויות (Whistleblower) אלמוני. אחרי סטירת הלחי שהם קבלו מהתובע המיוחד, שחקירתו העלתה חרס והסתיימה בקול דממה דקה, הדמוקרטים קפצו על ה"תגלית" החדשה כמוצאי שלל רב – מאוקראינה תבוא הישועה. הגילוי הפך לשיחת היום בתקשורת. הציבור הוצף בסיפורי אלף לילה ולילה על פשעים וחטאים, על מעשי עוול שטראמפ ביצע או עמד לבצע או חשב לבצע, על Quid pro Quo ועוד ועוד. לא היה כמעט חטא אפשרי שלא יוחס לטראמפ. ה"חקירה", שנוהלה ביד רמה ע"י יו"ר וועדת המודיעין של בית הנבחרים, אדם שיף, הניבה מסמך בן 685 עמודים המכיל את כל הנאמר לעיל, ויותר. הצירים הדמוקרטים, אדם שיף ועמיתו ג'רי נדלר, יו"ר הוועדה המשפטית של בית הנבחרים, המנהלים את מסע הצלב להדחת טראמפ, קבעו בפסקנות הנשיא מהווה סכנה לביטחון האומה והוא מתכנן להטות את תוצאות הבחירות בשנה הבאה.    

כל הסיפור נשמע כמו סרט מתח בו טראמפ מתגנב באישון לילה לחדר השינה של נשיא אוקראינה, מצמיד אקדח לרקתו, ואומר לו בקול מאיים אם אתה לא... אז אתה יכול לשכוח מ... במילים אחרות - תרחיש קלאסי של שוחד וסחיטה. 

למרות כל הרעש והמהומה, אחרי שהם שיגעו את כל המדינה, כל מה שהדמוקרטים בוועדת המשפטים של בית הנבחרים הצליחו להפיק אחרי דיונים מרתוניים שהתנהלו מאחורי דלתיים סגורות היה כתב אישום המכיל שני סעיפים מצ'וקמקים על דברים שהם בקושי ספק עבירה. לא שוחד, לא Quid pro Quo, לא סחיטה, לא בגידה ולא בטיח – את כולם נשא הרוח.  גם הסכנה לביטחון האומה והכוונה להטות את תוצאות הבחירות נעלמו והיו כלא היו.  אפילו את אוקראינה כבר לא מזכירים. 

על סמך כתב האישום הזה הם תובעים להדיח את הנשיא. מכל שפע המלל הממלא את מסמך ה-685 שום דבר לא מצא את דרכו לכתב האישום.  אם היה בידי דמוקרטים בדל של הוכחה לאחד מהפרטים המוזכרים שם, הוא היה תופס מקום מרכזי בכתב האישום. מסמך ה-685 נבנה ע"פ העיקרון – לא חשובה הכמות, העיקר האיכות, אבל שיהיה הרבה. 

בקיצור, ההר הוליד עכבר. 

בצר להם הדמוקרטים ניסו להקנות לסעיף האישום השני היבט פלילי באמצעות שימוש במילה Obstruction, אבל זה לא יותר מבדיחה לא מוצלחת. 

יש עבירה פלילית – שיבוש הליכי משפט (Obstruction of Justice), אבל שיבוש חקירות של הקונגרס? אין דבר כזה.  חקירה של הקונגרס איננה הליך משפטי. זה ניסיון פאתטי ליצור את הרושם שמדובר בעבירה דומה. רוב הציבור, כולל רבים מהמחוקקים, אינו ער לכך שזה לא אותו דבר.

את מפח הנפש של הדמוקרטים היטיב לבטא ה"וושינגטון פוסט", עיתון צמרת שרחוק מלהימנות על אוהדי/תומכי טראמפ. אחד ממאמרי המערכת מיום 12 בדצמבר 2019, נושא את הכותרת כתב האישום הוא נסיגה משמעותית לדמוקרטים (The Impeachment Articles Are A Major Retreat For Democrats).

המאמר נפתח במלים הבאות: "

זו נסיגה משמעותית של הדמוקרטים המודים למעשה שהנשיא לא ביצע כל פשע או עבירה. אם כתב האישום הזה יאושר, זה יהיה ה- Impeachmentהנשיאותי הראשון בהיסטוריה שאפילו לא טוען שנעברה עבירה כל שהיא."

לסיום הפרק, אני מביא את דבריו של עו"ד ישראלי, הנמצא בארה"ב, על הפרשה. אותו ישראלי כותב סדרת מאמרים שנועדה ללמד את העם היושב בציון מי ומה הוא טראמפ, מה הם חטאיו ומה הם פשעיו, איך הוא עומד לגרום לאסון והרס לאנושות בכלל ולארה"ב בפרט, ואיך הוא הורס את האפשרות לשלום בין מדינת ישראל והערבים.  הנה מה שהוא מספר לקוראיו על ה-Impeachment: 

"נגד נשיא ארה"ב הנוכחי, דונאלד טראמפ, מתנהלים כעת הליכי אימפיצ'מנט על מעשים שאין אפשרות להגזים בחומרתם, והם כבר קרובים מאוד ל-articles of impeachment – מעשים שאין אפשרות להגזים בחומרתם. 

נו, באמת. כשקראתי את הקטע הזה, אחרי שנרגעתי מבולמוס הצחוק שתקף אותי, חשבתי לרגע שאולי יש כאן בעייה של הבנת האנגלית, אבל אני מכיר את הכותב (דרך האינטרנט), ולא נראה לי שהאנגלית שלו לוקה בחסר.

הקביעה שיש פגם נפשי המכונה תסמונת מופרעות טראמפ (Trump Derangement Syndrome: TDS ), כנראה שאיננה מלים בעלמא. יש דברים בגו. הדמוקרטים יכולים להתנחם בכך שממסמך ה-685 בכל זאת יצא משהו: ה-Impeachment הוא הנושא היחיד עליו מדברים בתקשורת. אף לא מילה על הישגיו של טראמפ.  

ב. Impeachment – תיאוריה ופרקטיקה

כצפוי, ההחלטה להגיש כתב אישום (Articles of Impeachment) נגד טראמפ אושרה במליאת בית הנבחרים. 2-3 צירים דמוקרטיים הצביעו נגד או נמנעו, ואף ציר רפובליקני לא תמך בה. ההכרזה על תוצאות ההצבעה התקבלה בתשואות ובמחיאות כפיים ביציע העיתונות – תופעה שאיננה מקובלת בקונגרס (אפילו ננסי פלוסי נזפה באנשי התקשורת ודרשה מהם להפסיק).

בעקבות החלטת בית הנבחרים, בתקשורת שוררת אווירת פסטיבל.

משתתפי הפאנלים ברשתות הטלוויזיה כמו ABC, MSNBC ו-CNN מברכים איש את רעהו Happy Impeachmas (בהשאלה מברכת חג המולד המתקרב). לא משנה איזו מרשתות הטלוויזיה אתה צופה (למעט רשת FOX), ולא משנה איזה עיתון אתה קורא, בכולם אתה שומע את אותו המסר: ה- Impeachmentשל טראמפ היא חובה מוסרית ויש לבצעה מה שיותר מוקדם, לפני שטראמפ הורס את מה שנותר מהדמוקרטיה האמריקאית. 

חשיבת עדר במיטבה.      

 למעשה מה שמתרחש עכשיו רחוק מה- Impeachmentכפי שהוא מוסבר בחוקה כרחוק המזרח מהמערב. ציבור דורשי ה- Impeachmentכולל משפטנים, משפטנים שהתמחו במשפט חוקתי, וכן "מומחים" למשפט מהתקשורת ומהקונגרס. סביר להניח שכולם, ובמיוחד אלה שהתמחו במשפט חוקתי, מכירים את החוקה וכן את הניירות הפדרליים מהם ניתן ללמוד על כוונות מנסחי החוקה. ובכל זאת הגישה שלהם מתייחסת לתהליך ה- Impeachmentכשווה ערך להדחת ממשלה ע"י הרשות המחוקקת באמצעות הצבעת אי אמון במשטר פרלמנטרי.  

תהליך ה-Impeachment נועד לדון את הנשיא על עבירות, למען הדיוק רק על עבירות שהוא עשה  במהלך כהונתו.  התהליך לא נועד לדון את הנשיא על מדיניות שגויה, או על מדיניות המנוגדת לדעת הרוב בבית הנבחרים. אפשר להציג כל מחלוקת בנושאי מדיניות כאשר לדעת הרוב ברשות המחוקקת על הנשיא היה לנקוט במדיניות שונה כ"חריגה מסמכות". 

בשיטת הממשל בארה"ב, הנשיא איננו יונק את סמכויותיו מהרשות המחוקקת אלא מהעם שבחר בו ישירות. כאשר הנשיא פועל במסגרת הסמכויות שהחוקה נתנה לו, זו לא חריגה מסמכות גם אם הרוב בקונגרס חושב אחרת. אובאמה, במהלך שמונה שנות כהונתו, חרג מסמכויותיו לעיתים קרובות.  הוא אפילו התפאר בכך –  כל מה שאני צריך כדי למשול זה עט וטלפון, הוא היה טוען.  כאשר זה תאם את תוכניותיו הוא פשוט התעלם מהקונגרס.  כמעט כל נשיאי ארה"ב חרגו מסמכויותיהם בצורה כזאת או אחרת כאשר ראו צורך. 

הדרישה ל- Impeachmentהועלתה מיד אחרי שנודעו תוצאות הבחירות ב-2016, עוד לפני שטראמפ נכנס לבית הלבן.  עובדה זו כשלעצמה היא ראייה לכך שדורשי ה- Impeachmentלא היו זקוקים לסיבה על מנת להצדיק את דרישתם. במהלך החקירה הושקע הרבה מאמץ לחטט בעברו הרחוק של טראמפ, תקופה בה הוא בכלל לא היה בפוליטיקה.          

חשוב להדגיש שוב, שלמרות הרטוריקה והמלל בהם הדמוקרטים מצדיקים את החלטתם, באף אחד משני סעיפי כתב האישום לא מופיעה טענה (Allegation) שהוא עבר עבירה כלשהי.

ככה זה גם היה במהלך כל ה"חקירה" שנוהלה ביד רמה ע"י אדם שיף, יו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים.

להלן דוגמא ל"עדויות" ששימשו בסיס להחלטת בית הנבחרים. הביאו ארבעה פרופסורים מומחים למשפט חוקתי באוניברסיטאות מ"הליגה הראשונה". כל הארבעה היו דמוקרטים פעילים שתמכו והצביעו בעד הילארי קלינטון ב-2016. שלושה היו מה שנקרא "דמוקרטים שרופים", והרביעי היה פחות קיצוני בדעותיו.  לאף אחד מהארבעה לא היה צל של מושג על הצד העובדתי של הפרשה – ה"קשר האוקראיני". אבל למרות הנתק שלהם מהעובדות, שלושת הראשונים היו נחושים בדעתם שיש להדיח את טראמפ מהנשיאות. 

למה?

כי הוא "לא מתאים" להיות נשיא, הוא "לא מתנהג" כמו נשיא, אין לו "כישורים והבנה" מה נדרש מנשיא, הוא "מהווה איום" על הדמוקרטיה וכיוצא באלה.  הדבר היחיד שלא היה בעדויות שלהם היתה הטענה שטראמפ ביצע פשע או עבירה כלשהי. אבל עבור אדם שיף עדויות הפרופסורים הן ראייה לכך שיש להדיח את טראמפ. הפרופסור הרביעי היה קצת יותר מתון. הוא לא "הרשיע" את טראמפ, הוא הזהיר מפני הסכנה של יצירת תקדים של הדחת נשיא מסיבות לא חוקתיות.

עדויות שורה של פקידים בכירים במחלקת המדינה, כולל השגרירה באוקראינה לשעבר, לא היו שונות בהרבה מעדויות הפרופסורים – "מדיניות החוץ של טראמפ שגויה," "טראמפ מתעלם מהניסיון הרב שצברנו ולא מאפשר לנו לנהל את מדיניות כפי שהיא צריכה להיות," "טראמפ פיטר אנשים שחלקו על מדיניותו."  הכול נכון, אבל אין כאן לא חריגה מסמכות ולא שיבוש של משהו. 

המסמך בן 685 העמודים שהוכן לקראת ההצבעה על ה-Impeachment ע"י הוועדה המשפטית של בית הנבחרים מורכב כולו מ"עדויות" כאלה. הרבה אוויר, הרבה רטוריקה, ואפס חומר המצביע על עבירה או פשע כל שהם שנעשו ע"י הנשיא.  כתבי האישום שאושרו ע"י בית הנבחרים הם בבואה נאמנה של המסמך הזה.          

ג. Impeachment – מקלחת של צוננים

מסופר על הסופר האמריקאי מרק טוויין שכאשר הודיעו על מותו, הוא פירסם תגובה בה נאמר "החדשות על מותי היו קצת מוגזמות."

אותו הדבר אפשר להגיד על ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, שהתרברבה בכוחו של פַּטִּישׁ הַיו"ר – ה- Impeachmentשל טראמפ ילווה אותו לדראון עולם.

Pelosi: Power Of Gavel Means Trump Is 'Impeached Forever.’  (https://www.yahoo.com/news/pelosi-power-gavel-means-trump-103408943.html)

החדשות על "דראון העולם" של טראמפ היו קצת מוגזמות ומוקדמות. 

פחות משעה אחרי הקשת פטיש היו"ר, שסימנה את קבלת ההחלטה וסיום הדיון, פלוסי הודיעה במפתיע לחוגגי ה- Impeachment ולמברכי ה-Merry Impeachmas, חבר'ה אנא במטותא מכם, אל תרוצו, קצת סבלנות.  זה עדיין לא זה. 

בהמשך פלוסי הודיעה שהיא משעה (put on hold) את התהליך, ודוחה את הצעד הבא – הגשת כתב אישום לסנאט. היא לא קבעה מועד, וגם בחוקה לא נקבע מתי צריך להגיש את כתב האישום לסנאט.   כל עוד כתב האישום לא הוגש לסנאט, החלטת ה-Impeachment איננה בתוקף. היא פיסת נייר חסרת משמעות. המתנה ממושכת רק תוריד מערכה של ההחלטה שגם ככה יש רבים שאינם מתרשמים ממנה. 

החלטתה של פלוסי היתה הפתעה של ממש.  ההנחה היתה, וזו גם היתה עמדת הנהגת המפלגה הדמוקרטית – שיש לעשות את זה מהר על מנת שהקונגרס יוכל לחזור לפעילות שוטפת בתחילת השנה החדשה, כאשר הצירים ישובו מפגרת חג המולד.

צעדה של פלוסי היה קיטון של צוננים על התלהבותם של הדמוקרטים מה"הישג" הגדול.  פעילים דמוקרטיים, וכן מומחי התקשורת מתקשים למצוא הסבר הגיוני להחלטתה של פלוסי.  זה כשלעצמו לא מפתיע כי זה לא הגיוני לצפות מהדמוקרטים ותומכיהם שהם יחשבו באופן הגיוני. גם אני הקטן, מאחר ולא ניחנתי ביכולת לקרוא את מחשבותיו של הזולת, יכול רק לנסות לשער מה הניע את פלוסי לנקוט בצעד הלא שגרתי הזה.

אפשרות אחת היא שפלוסי הבינה שעם כתב אישום מפוקפק כזה, אין מה ללכת למשפט. זה לא קשור לעובדה שלדמוקרטים אין רוב בסנאט. בבית משפט נורמלי, תביעה עם כתב אישום כזה היתה נדחית על הסף. הסיבה הזאת דווקא נשמעת הגיונית, אבל אם זה מה שפלוסי היתה חושבת, כל הסיפור לא היה מתעורר מלכתחילה.  

אפשרות אחרת, קרובה לתירוץ של פלוסי – כתב האישום יוגש רק אחרי שהיא תהיה בטוחה שהמשפט בסנאט יתנהל כהלכה. אחרי הקרקס המשפטי שהתנהל בבית הנבחרים בחסותה, היא לא מעוניינת לראות קרקס דומה בסנאט בכיוון הפוך. יו"ר הסיעה הרפובליקנית (סיעת הרוב) בסנאט, מיץ' מקקונל, כבר התבטא שהדמוקרטים יקבלו בסנאט את אותו היחס שהרפובליקנים קיבלו בבית הנבחרים.

יש עוד אפשרויות, למשל לפתוח מחדש את החקירה על מנת לנסות למצוא ראיות חדשות, ראיות של ממש. עדיף להמתין בסבלנות ולחכות לראות מה יילד יום. בכל מקרה, המתנה ממושכת תפחית מערכה של החלטת ה-Impeachment וייתכן שכל הסיפור יהפוך לאפיזודה חסרת משמעות בהיסטוריה.

ד. Impeachment היום – האם הוא יחזור מחר?

החיסרון של משטר דמוקרטי הוא שכל אחד יכול לבחור ולהיבחר. לא תמיד מי שנבחר הוא המתאים ביותר לתפקיד (זה בלשון המעטה). אי אפשר לבדוק מראש את התאמתו ויכולותיו של מועמד לתפקיד. ניסיון קודם והצלחה במילוי תפקידים בעבר, אינם ערובה להצלחה בעתיד (העיקרון הפיטרי). 

 אם הבחירה היתה מוצלחת מגלים רק אחרי שהמועמד נבחר והחל למלא את התפקיד.  בשיטת הממשל בארה"ב זה מה שנקרא באידיש גוט שפייט.  לטוב או לרע, למעט מקרים של התערבות כוח עליון, אתה תקוע עם הנשיא שבחרת לארבע שנים, עד מועד הבחירות הבא. 

במהלך 250 שנות קיומה של ארה"ב, היו לא מעט נשיאים שאפשר בהחלט לראות בהם כישלון טוטאלי. למרות הפיתוי, למעט שני חריגים שתוארו במאמר הקודם, אף אחד לא העלה בדעתו לנסות להדיח את הנשיאים האלה שלא באמצעות הקלפי. ה"חידוש" במקרה הנוכחי הוא שהדרישה להדחת הנשיא הועלתה מיד עם היוודע תוצאות הבחירות.  לא חיכו אפילו יום אחד לראות איך טראמפ עומד במבחן הביצוע.      

ניסיון ההדחה הנוכחי עומד להסתיים בכישלון, אבל אחרי שתיבת פנדורה נפתחה, לא ניתן יהיה לסגור אותה.  קרוב לוודאי שבדורות הבאים ניסיונות ל- Impeachmentשל נשיאים יהפכו לתופעה שכיחה בכל פעם שהקונסטלציה הפוליטית תאפשר זאת. כבר היום נשמעים מבין צירי המפלגה הדמוקרטית קולות הקוראים לחזור על ניסיון ההדחה אם טראמפ יזכה לתקופת כהונה שנייה ב-2020.

 ישראל בר-ניר

* * *

עמוס גלבוע

1. האגן המזרחי של הים התיכון מתחיל לרתוח

זאת כאשר טורקיה "משתוללת" ומשתלטת על שטחים ימיים השייכים למדינות אחרות, תוך שהיא "מצפצפת" על החוק הבינלאומי ומפגינה את כוחה הימי.

ב-1571, ליד מיצר קורינתוס שביוון, במקום הנקרא לפאנטו, הנחיל צי אירופי משותף (בראשו עמדו ספרד וונציה) תבוסה מוחצת לצי של האימפריה העות'מאנית. הקרב הזה הסיר מעל חופי אירופה את האיום העות'מאני ומנע לעתיד שליטה עות'מאנית בים התיכון.

לאימפריה העות'מאנית היה צבא יבשה חזק, אך צי חלש שהורכב ברובו מאנשי ים יווניים ושודדי ים. היום, כ-450 שנה מאוחר יותר, ארדואן, הרואה עצמו כ"סולטאן" התורכי (אם כי כמובן לא מבית עות'מאן, ראשון הסולטאנים) מבין כנראה את החשיבות של צי ימי.

יש לטורקיה את הצי החזק ביותר בים התיכון. פאר הצי הטורקי הם 14 צוללות גרמניות מתקדמות  (וכנראה עוד 4 צוללות  מתוכננות להירכש מגרמניה, בוודאי בלי שמרקל תבקש אישור מכירה מישראל), ועוד 20 ספינות טילים המצוידות במיטב הציוד והחימוש האמריקאי. נושאת מטוסים קלה עומדת כנראה בקרוב להיכנס לשירות מבצעי. מולו נמצאים הצי המצרי המתעצם, וכן הצי היווני – הנחותים ממנו. כל הנתונים הללו מקבלים משמעות מול שלושה תהליכים המתחוללים מזה זמן באגן המזרחי של הים התיכון ולחופיו.

הראשון, הגילויים של מרבצי גז גדולים באגן המזרחי של הים התיכון, האפשרויות לגילויים נוספים, ופוטנציאל העושר האדיר המצוי בכך ובהובלת הגז למקומות הצריכה הגדולים. עצם התהליך הזה מעורר את השאלה למי שייכים המים שבהם מצוי הגז/הנפט והיכן רשאים לחפש אותם. בהקשר זה עולה על הבמה המושג "מים כלכליים". מים אלו מוגדרים כשטח הימי שבו יש למדינה זכות לנצל את משאבי הטבע במרחק של עד כ-300 ק"מ מחופיה, במידה שאינו חודר ל"מים הכלכליים" של מדינה שכנה. כמובן שזה מקור לסכסוכים רבים.

השני, הוא ה"השתוללות" הפראית של הטורקים. זה התחיל בכך שהם החלו לבצע חיפושי נפט במים ריבוניים של קפריסין, תוך שהם "מצפצפים" על האיחוד האירופי. זה נגמר לפי שעה  לפני כשבועיים, כאשר הטורקים הודיעו רשמית כי הגיעו להסכם עם ממשלת לוב (ראה להלן)  על  "מים כלכליים" משותפים המשתרעים מטורקיה ועד לוב: מסדרון ימי באורך של כ-700 ק"מ וברוחב של כ-200 ק"מ החוצה את הים התיכון בין קפריסין לכרתים שביוון. בלשון פשוטה: שדדו  שטח של "מים כלכליים" מיוון, מקפריסין וגם משהו ממצרים.

השלישי, "מלחמת המדינות" המתעצמת בלוב עשירת הנפט. בלוב ישנן שתי ממשלות הנלחמות בקרבות דמים זו נגד זו. האחת בטריפולי, במערב המדינה, המוכרת ע"י האו"מ, נתמכת ע"י האיחוד האירופי  ומקבלת סיוע צבאי טורקי הולך וגובר. ממשלה זאת חתמה על ההסכם עם טורקיה. השנייה, השולטת במרבית שטחה של המדינה, מקבלת סיוע צבאי רוסי, וזוכה לתמיכה של מצרים וסעודיה. היא כמובן אינה מכירה בהסכם עם הטורקים. 

וכך, בעוד שאצלנו עוסקים בכובד ראש במאבק של סער נגד נתניהו, חיל הים הטורקי הספיק לגרש ספינת מחקר ימי שלנו מחופי קפריסין, והאגן המזרחי של הים התיכון מתחמם לקראת החורף, האוויר רווי  איומים: הטורקים מאיימים, המצרים מאיימים, היוונים מתלוננים ומוחים...

ומי שותק? קודם כל האיחוד האירופי, שטורקיה חיללה ברגל גסה את ריבונות שתיים מחברותיו. הסיבה: ארדואן מאיים להציף את אירופה בכמה מיליוני פליטים, והאיחוד האירופי רועד. דמיינו לעצמכם כיצד הוא היה מתעורר כארי אם ישראל היתה "מעזה" רק לפנות את הבדואים מחאן אל אחמר.

והיכן  כאן המנהיגות של טראמפ? דומני שרק הוא יכול לשים גבול להשתוללות של ארדואן. וזאת גם בעייה ביטחונית שלנו, שתלך ותחמיר בעתיד אם "הסולטאן" ימשיך בפיראטיות שלו.

2. על מה מוכן העם להיהרג,

ומה היא דמותו של מנהיג?

קטע מספרו של הווארד פאסט, "אחיי גיבורי התהילה". על הספר הזה אותו הענקתי לכמה בכירים במודיעין האמריקאי, זכיתי לתשובה: עכשיו הבנו בפעם הראשונה מה מניע את העם היהודי.

חג חנוכה היום, חג המכבים. את היצירה היפה ביותר, לדעתי, על מרד המכבים, כתב הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט בזמן מלחמת העצמאות ב-1948. היא תורגמה לעברית ע"י רות ליבנית ויצאה לאור ע"י ספרית הפועלים. שמה, בתרגום העברי, הפך לשם דבר בתרבות מדינת ישראל: "אחיי גיבורי התהילה". את סיפור האחים מספר הנשיא שמעון, השריד האחרון לחמשת האחים, והסיפור מיועד לסנאט הרומי על מנת שיכיר את העם היהודי ואת סיפור המרד ומנהיגו.

כאשר סיימתי את שירותי הצבאי בוושינגטון  הענקתי את הספר לכמה גנרלים ופקידים בכירים במודיעין האמריקאי. הווארד פאסט היה מוכר לאמריקאים רבים, בעיקר הודות לשני ספרים: "האזרח תום פיין" על מלחמת העצמאות האמריקאית, ו"ספרטקוס". זכיתי לקבל כמה מכתבי תודה בתוספת מעניינת, בערך בנוסח הבא: "רק אחרי שקראנו את הספר, הבנו פעם ראשונה, מה מניע אתכם, בני העם היהודי."

אני מעוניין במאמר זה להביא קטע קצר אחד מתוך הספר, המציג את תפיסת המחבר לגבי שני נושאים שגורלו של עם תלוי בהם: האחד, למען מה הולכים בני העם להיהרג; והשני: מי הוא המנהיג בזמן משבר.

זירת ההתרחשות היא מחנה יהודה המכבי המתכונן לקרב הראשון המכריע נגד אפולוניוס, שר הצבא היווני. שמעון, הבכור, הוא השופט במחנה. והנה באים לפניו בעל ואישה מהנגב. והאישה זועקת כי רצונה להתגרש מבעלה. בקול חנוק היא מספרת כי נציב יווני הרג באכזריות את בתם ושלושת בניה, מכיוון שבעלה סירב לכרוע ברך בפני המזבח שהקים היווני בכיכר השוק.

"'על כן שנאתיו, את בעלי, כאשר שנאתי את הנוכרי. כי גבה ליבו וכל אשר אהבתי החריבה גאוותו.' היא לא בכתה, אך אנקת שבר עלתה מקרב העם. 'כי גבה ליבו,' אמרה, 'כי גבה ליבו.'"

שמעון נבוך. הוא מנסה להפנותה לכוהנים, אך היא ממאנת. זה לא עניינם. העם נקהל. קול בכי נשמע. שמעון בדילמה נוראית: מה מחליטים? האישה צודקת בדרישתה להיפרד מבעלה, אך גם הוא צודק. הוא יהודי גאה, עקשן, שמוכן למסור את היקר לו על מנת שלא לוותר על היקר לעמו, על מנת שעמו יוכל להמשיך את קיומו.

קצרה ידו של שמעון, וגם זקני העם אינם יודעים מה לעשות ומה לפסוק.

"עד שדיחק ובא יהודה ועמד בפניה של האישה וארשת צער ואהבה בפניו היפות והצעירות... כל דבריה שדיברה על מוות ועל הרג נמוגים דומה בפני האיש הזה שכולו חי, והוא נוטל שתי ידיה ומצמיד אליהן את שפתיו: 'בכי,' אמר רכות, 'בכי אימי, בכי.' היא הנידה ראשה. 'בכי כי אהבתיך.' ועדיין הנידה ראשה, כאחת מקוללת וחדלת תקווה. 'בכי, כי שכלת ארבעה בנים, ומאה באו לך. אנוכי כלום לא בנך אני, בנך אוהבך, בכי עליי פן ירדו ייסורי ילדייך לליבי והרסוני. בכי עליי ועל  הדם אשר על ידי. גם אני גבה לב, ונטל גאוותי הוא כריחיים על צווארי.' אט אט ניקוו ובאו... דוק של לחלוחית ודמעות. והנה צנחה לארץ בפישוט ידיים, נאנקת ומתייפחת. בעלה אספה בזרועותיו והנה גם הוא בוכה. ויהודה הפך פניו מהם ועבר בעם שפינה לו דרך. ראשו מורכן וידיו שמוטות לו על ירכיו."

כל אחד ופרשנותו למה שגלום בקטע הזה במנהיגות. לדעתי, אולי הבולט ביותר הוא היכולת לתת תקווה לעם במצבים הקשים ביותר.

עמוס גלבוע

* * *

מתי דוד

דמוקרטיה ולא מישפטוקרטיה!

 הדמוקרטיה המסורתית, שמבוססת על עקרון הפרדת הרשויות (מונטסקיה) ושלטון החוק, איבדה במידה רבה את השפעתה הדומיננטית כתוצאה מהתעצמות מוקד כוח נוסף, שעוקף, גובר, ומגמד את הרשות המחוקקת והמבצעת.

מוקד כוח זה של המשפטנים משפיע במידה מכרעת על מקבלי ההחלטות שנבחרו, שתלויים בהם כמעט בכל מהלך. האקטיביזם השיפוטי בכל הדרגים יצר מציאות דמוקרטית חדשה שהשפעת המשפטנים גדולה יותר משל שרי הממשלה והמנכ"לים, שתלויים בהם. בשם "המקצועיות" המשפטית מובילים המשפטנים את הפוליטיקאים מקבלי ההחלטות לכיוונים הרצויים להם. שום שר ושום מנכ"ל משרד ומוסד ממשלתי, לא מסוגל לממש כמעט שום החלטה שלו, ללא בקרה, חקירה, ושפיטה של המשפטנים היועצים, החל מהיועץ המשפטי לממשלה וכלה בכל הדרג המשפטי.

זו היא בפועל השתלטות מעשית של המשפטנים על מערכות החיים. השתלטות המישפטיזציה על הדמוקרטיה. כל הטירוף המתחולל בחודשים האחרונים במערכת הפוליטית והמישפטית, מוכיח שהמישפטיזציה השתלטה על הנורמליזציה בחיינו, וגרמה לתסבוכת בלתי פתורה שמערערת את סדרי השלטון. דרוש פסק זמן של הפסקת אש ,לשם הרגעת הרוחות במאבק בין הרשות הפוליטית לרשות המשפטית, רשויות שאיבדו כנראה שליטה על עצמן.ר אשי שתי המערכות הללו חייבים לגלות אחריות ומנהיגות, כדי להפסיק את ההתפוררות והייאוש ממה שמתחולל במדינה בגלל היעדר של ממשל יציב. ראשי המערכת הפוליטית והמשפטית זקוקים לזעזוע חיובי שיחזיר אותם לרגיעה ואחריות ממלכתית.

 מתי דוד

רמת אפעל. אזרח מודאג.

* * *

מנחם רהט

בימים ההם, בזמן הזה

חנוכה חג יפה כל כך, שכולו הפכים: החילוניות מאמצת באדיקות את החג, והאולטרא-אורתודוקסיה בזה לערכים הלאומיים שמסמל החג שמכוחו "חזרה מלכות לישראל"

חג החנוכה הוא חריג בקרב כל חגי ישראל. הוא מקפל בתוכו תובנות, שחוגגיו מתקוממים נגדם בחיי היום-יום, אבל מעלים על ראש שמחתם בחנוכה. חג של היפוך תפיסות עולם, גם אם ממש לא מתכוונים לכך.

זהו, כידוע, החג היחיד הנמשך 8 ימים. היחיד שמצוותו העיקרית, הדלקת הנר, היא מעשה דינמי שמשתנה מיום ליום: נר אחד, שני נרות וכן הלאה, באופן שאין יום דומה לחברו. הוא היחיד שנחגג בתוך חודשיים, ומועד סיומו אינו קבוע בלוח העברי (לעיתים הוא מסתיים, כמו השנה, ב-ב' בטבת, ולעיתים ב-ג' בטבת, תלוי אם באותה שנה מציינים שני ימי ר"ח טבת או יום אחד). והוא היחיד שאין לו זכר בכתבי הקודש – וזה רק על קצה המזלג, ואכמ"ל.

בין כל החריגים המאפיינים את חנוכה, בולט ההיבט הכי אוקסימורוני (אוקסימורון = בעל משמעויות מנוגדות) של החג. מצד אחד זהו החג שאותו מאמץ בכל לב הציבור הכללי (באיזה בית לא מדליקים חנוכיה?) אף שהוא מסמל את ניצחון 'הקנאות החשוכה'. ומצד שני, זהו החג הכי מנוגד ל'השקופע' החרדית, הסולדת מגילויי לאומיות גאה, צבא יהודי, מדינה יהודית וכיוצא באלה אירועים היסטוריים – ועל אף זאת נחגג בידי אחינו החרדים בדקדקנות של קוצו של יו"ד. הפוך על הפוך. האמ-אימא של ההפוך.

בציבור הכללי, החילוני, זהו החג הנפוץ ביותר. לא רק חנוכייה בכל בית, אלא אף נוהגים בו כמנהג המהדרין מן המהדרין: כולם מקפידים להדליק נרות כל יום כמניין ימי החג (ולא מנצלים את הקוּלא של 'נר איש וביתו'), וחותמים בלי ניד עפעף ב'מעוז צור' 'הלאומני', שמחברו השחיל בתוכו אמירה כהניסטית: "לעת תכין מטבח מִצר המנבח", ובעוד שירי  'הדתה' מסוג "ימי החנוכה חנוכת מקדשנו."

והכל כמובן לזכר ניצחון החשמונאים 'החשוכים', בני אור, במלחמתם הלאומית/הלאומנית נגד בני חושך, המתייוונים ופטרוניהם היוונים הסלבקים.

ואילו בציבור החרדי, ממש הפוך: חופרים בשאלות הלכתיות הרות גורל, כמו למשל מאיזו דקה בדיוק מדליקים (שקיעה או צאת הכוכבים) ומתפלפלים לגבי הדקה האחרונה שבה כלתה רגל מן השוק, ומהי כמות שמן הזית הזך שיש להדליק, ומה אורכן של הפתילות, ועוד תילי תילים של הידורים מהודרים.

וכל ה'תיירה' הזו נדונה בעניינו של חג משופע בסמלים שאינם שייכים בעליל ל'השקופע': לאומיות יהודית, עצמאות יהודית גם כשאין משיח (לפי שעה), מלחמת חורמה באוייב מבלי להכפיף ראש, ואפילו 'ביטול תורה' רחמנא ליצלן, וגם פשע של 'התגרות באומות' וזקיפות קומה יהודית. אין יותר הפוך על הפוך מזה: אלה מתייהדים ואלה 'מתחלנים' לשמונה ימים.

אין ספק שמרד החשמונאים לא יכול היה לפרוץ בימינו. הציבור החילוני היה מפליל את החשמונאים בטענת קנאות דתית ומגדירם כהניסטים או סמוטריצ'ים; והציבור החרדי היה דווקא מוחה כנגד ה'התגרות באומות', וטוען שאין צ'אנס ל'חלשים ביד חזקים' ול'זדים ביד עוסקי תורתך,' ומזכיר גם את שלוש השבועות, ושאין סומכין על הנס. הכול היה מקבל הכשר בד"ץ, לטובת ההשתמטות וההתבדלות, ושערי תירוצים לא ננעלו, כידוע.

וכך יוצא ששני המחנות מחליפים תפקידים בחנוכה: החילונים נעשים ל-8 ימים שוחרי 'הדתה'; ודווקא הציבור שמקדש את החג בהדלקת נרות, באמירת הלל ובשאר גינוני יומא דפגרא, הוא זה שמזלזל בכל סממן של עצמאות יהודית עכשווית, אוטם עיניו מול ניסי זמננו, שאינם פחותים מאלה שזכו להם החשמונאים: נס קיבוץ הגלויות שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה היהודית והעולמית, שמבטא היענות שמיימית לתפילת 'מקבץ נידחי עמו ישראל' ומגשים את נבואות נביאי ישראל לכינוס גלויות ולשגשוג כמעט מכל בחינה שהיא (כולל העובדה שמיספר לומדי התורה בארץ ישראל דהיום, הוא הגדול מאז ומעולם), ושאר הפלאות שהופכות את מדינת היהודים למושא עולמי לקינאה: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו."

ואל תגידו לנו, אחינו החרדים, שיש לחגוג רק לזכר נס פך השמן והצלת התורה, ולהתעלם מנס הניצחון במלחמת העצמאות של החשמונאים והקמת המדינה היהודית החשמונאית. מי כמוכם יודע, שבשתי תפילות החג, 'על הניסים' ו'הנרות הללו' אין אף צל של איזכור לנס פך השמן, מה שהוביל את הרמב"ם להציב את נס החזרת המלכות לישראל, בראש ניסי חנוכה: "וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה."

אבל מה שהיה נָאֶה לְשַבֵּח בעיני הרמב"ם, אינו מעניינם של בעלי ה'השקופע', החוגגים בהתלהבות את ניסי "בימים ההם", תוך התעלמות מתריסה מנפלאות "בזמן הזה", המתרחשות לעינינו ממש.

חג יפה כל כך. ממש הפוך על הפוך. 

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

1. הסכם הקלון

בהלווייתו של "הרב" כהנא, הלך ההמון אחרי מיטתו ושאג: "מוות לערבים! מוות לשמאלנים!" לאחר ההלוויה השתוללו חלק מתלמידיו ברחובות ופגעו בערבים. קריאות נוראות אלו, שניתן לראות בהן תרגום לעברית של סיסמאות ההמון שרדף את אבותינו בארצות גלותם, לא היו מקריות. קריאות "מוות לערבים" היו הקריאות הנפוצות בכנסים ובהפגנות של כהנא בחייו, בעידודו. כאשר באוקטובר 1984 דוד בן שימול ירה טיל לאו לעבר אוטובוס ערבי בירושלים, רצח נוסע ופצע עשרה, שיבח כהנא מעל במת הכנסת את מעשהו. והבטיח: "אילו הייתי אני בממשלה, שום ערבי לא היה נהרג, כי שום ערבי לא היה פה."

במאי 1990, כאשר עמי פופר ערך טבח בערבים שעמדו בתור לעבודה בראשל"צ, רצח שבעה ופצע 11, כהנא, שכבר לא היה ח"כ, הוביל הפגנת הזדהות עם הרוצח והטבח. הקהל שצווח "מוות לערבים" ידע שזו צוואתו של כהנא.

תלמידו המובהק של כהנא ומועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת, ברוך גולדשטיין, קם ועשה מעשה. ערב פורים תשנ"ד (1994) הוא חדר חמוש למערת המכפלה, כשהוא לבוש במדי צה"ל, נכנס לאולם התפילה המוסלמי, וירה בגבם בהמוני המתפללים, גברים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים. הוא רצח 29 מתפללים ופצע 125. רק מעצור בנשקו עצר את הטבח.

מעשה זה הפך את ברוך גולדשטיין לדמות הנערצת על הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו, כמי שיישם יותר מכל אחד אחר את משנתו. הם בנו לכבודו מואוזילאום מפואר, שהיה לאתר עליה לרגל לכהניסטים.

תמונתו של רוצח ההמונים הזה תלויה בביתו של מנהיג הכהניסטים היום, איתמר בן גביר. הוא רואה בו דמות מופת, מודל לחיקוי. זה האיש עליו מחנכים הכהניסטים.

ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית היא פירוש למצוות "לא תחנם" – אין מקום לגויים בארץ ישראל. ולכן, יש לגרש אותם. וכיוון שאין ממשלה המגרשת את הערבים, כל פגיעה בערבים, שעשויה לעודד אותם להסתלק מכאן, ראויה ורצויה. זאת הסיבה לתמיכתם במעשי טבח ורצח של ערבים.

ב-1985, שנה לאחר בחירתו של כהנא לכנסת, הובלתי את חניכיי בתנועת הצופים בחיפה, חברי גרעין לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. לצדנו צעדו חניכי "בני עקיבא". "בני עקיבא" היתה חלק מן המלחמה בכהניזם, שעורר סלידה והתנגדות בציונות הדתית ובימין הציוני. גאולה כהן ז"ל, שהיתה הסמן הימני של המפלגה הימנית ביותר בכנסת, "התחייה", אמרה מעל דוכן הכנסת (25.6.85): "אני מתעבת בכל ליבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל ליבי את חבר הכנסת כהנא."

וכעת, אוי לבושה, מפלגת הבית היהודי כורתת ברית עם הכהניזם. זהו כתם על הציונות הדתית. אני מקווה מאוד שהציונות הדתית תתעשת ותסכל את הסכם הקלון עם הכהניסטים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. מנהיג הדיסידנטים

הליכודניקים אוהבים להתהדר בדמוקרטיה הפנימית שלהם ופסגתה – הפריימריז. והם מתהדרים בכך שהם כמעט המפלגה האחרונה שעוד מקיימת בחירות פנימיות. ואכן, יש להם במה להתגאות. אי אפשר לקחת מהם את העובדה הזאת (בלי להתעלם מהצדדים הפחות יפים בשיטת הפריימריז).

והנה, כאשר קם בכיר בליכוד ומעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו ולהתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. מכנים אותו "בוגד", קוראים לו "גיס חמישי", מפיצים סיפורי עבריינות מין ("אבל לא ביבי – לא חוקרים") ושלל עלילות ובדותות. כאשר שרה בישראל, שרת התרבות (!) של ישראל, מכנה בשידור אחד מעמיתיה שמעז לגשת להתמודדות דמוקרטית על ההנהגה "תוקע סכין בגב של נתניהו ושל הליכוד" ו"יורה בנגמ"ש", מה הפלא שהרשתות החברתיות הן לבה רותחת של אלימות מילולית כלפי תוקע הסכין בגב.

"מועמד הקרן החדשה" מכנים אותו ברשתות, ומי שמעט בקיא בשיח הזה, מבין שאין האשמה חמורה מזו. כן, יש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. כן, ככה יעשה לאיש שלוקח ברצינות את הרעיון של דמוקרטיה ובחירות חופשיות בתוך הליכוד.

לגנותו של סער ייאמר, שאין הוא תובע מנתניהו ללכת מסיבות ערכיות ומוסריות; בתביעה להנהגת המדינה בניקיון כפיים וטוהר מידות. יש גבול, כנראה, לאומץ ולמנהיגות. סער מתמקד רק באינטרס הפוליטי של הליכוד, להחליף את נתניהו כיוון שאין לו יכולת ולא תהיה לו יכולת להקים ממשלה. בעוד עמיתיו מתקרנפים ושותקים או מדקלמים את דפי המסרים – סער אומר בגלוי את שהם אומרים בחדרי חדרים: נתניהו סיים את דרכו, והאינטרס של הליכוד הוא להחליפו.

לזכותו של סער ייאמר, שהוא העז למתוח ביקורת על נאום ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. איש, זולתו, בין בכירי הליכוד, לא העז לומר דברים אלה בגלוי.

כאשר אנו נחשפים להסתה ולביוש (שיימינג) נגד סער, אפשר להבין מדוע כל ראשי הליכוד עומדים מנגד ובולעים את לשונם. האומץ המרבי שלהם היה לארגן לעצמם חתונות ובר-מצוות כדי לתרץ את היעדרותם מן ההפגנה שארגן נתניהו נגד מדינת החוק.

סער מוקע כ"סמולן" ונציג "הקרן החד"שה", אך בוחרי הליכוד יודעים שהוא נאמן לדרך יותר מנתניהו. הוא החל את מעורבותו הפוליטית כנער, בנוער "התחיייה" – המפלגה שקמה מתוך התנגדות להסכמי קמפ-דיוויד. בכל שנותיו בליכוד, הוא היה תמיד באגף הניצי. בניגוד לנתניהו, הוא מעולם לא הצביע בעד עקירת גוש קטיף ונאום בנוסח בר-אילן מעולם לא יצא מפיו. בקריאתו לממלכתיות ובגנותו את המתקפה על מוסדות המדינה, הוא מגלה נאמנות לדרכו ההיסטורית של הליכוד, מהקמתו ועד לשנים האחרונות.

איני יודע מהם סיכוייו של גדעון סער בפריימריז. אבל יש חשיבות רבה לעצם קיומה של ההתמודדות. עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

3. נאום המנהיג הבא

לפני קרוב לשנתיים פירסמתי מאמר שכותרתו "נאום המנהיג הבא". היה זה נאום עתידי של המנהיג שייבחר לראשות הליכוד במקום נתניהו, ובו הוא מתחיל את התהליך של החזרת הליכוד והמדינה למסילה, באמצעות דה-ביביזציה ושינוי ערכי וחברתי.

אלכס אנסקי שקרא את המאמר, הקריא אותו במלואו בתוכניתו בגל"צ. הוא הקריא אותו בפאתוס של נואם מול קהל ושתל בתוכו הקלטה של תשואות רמות.

היום, המאמר הזה אקטואלי מתמיד.

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאוייב וכ"כנופייה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופייה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופייה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופייה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכירסמה במרקם העדין של החברה הישראלית. נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא... אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכול ואחרי הכול – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השיוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים." לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים. נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקילקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

4. צרור הערות 25.12.19

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד: לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.

החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכול שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעיתים נוטים לחשוב).

המגמה השנייה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכול מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם", ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.

שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.

יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכול שפיט ולא הכול משיל. לא הכול מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית, מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?

אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.

כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.

סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרחוב בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?

גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאוייב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.

את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.

גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.

אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל ליבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל ליבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל ליבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' –  אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד."

ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?... אתה יהודי? תתבייש..."

בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".

קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עלייה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.

איפה הבעייה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.

אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.

המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת, מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.

אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היתה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל." וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהיתה "זהירה מדי." הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח," וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.

כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, היתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.

בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.

ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר היתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.

גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.

אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי. בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים."

ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי," למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.

ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.

את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט ליפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.

לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.

השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא."

לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.

כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח." עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעולה בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון." הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.

... וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"

שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.

קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.

נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא איחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגנייה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון: כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים". זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.

קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה, הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית.

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ'. מין התקף לב שכזה

בבוקר שלמחרת הביקור הלילי של דיצה בביתן אהרון, החזרתי אותה לתל אביב, ומיהרתי לחזור לבית המרגוע להמשיך לכתוב. בדרך כמעט שלא דיברנו, אני עדיין שיחקתי את הכועס שגורש מביתו והיא את המסכנה שאף אחד לא מבין אותה. סיכמנו שכאשר אחזור מהחופשה שלי, נשב בשקט, נעלה על השולחן  את כל מה שרובץ בליבנו ונבדוק כמו שני אנשים בוגרים, אם אנחנו מסוגלים להמשיך לחיות יחד. 

שיחת הפיוס נערכה בלובי של מלון דן. הדבר אירע עוד באותו יום שחזרתי לתל אביב.  באותה פגישה קיוויתי להבין ממנה אם היא חושדת בי שאני בוגד בה. באיזשהו מקום אפילו ציפיתי שתטיח זאת בי, כי לא חששתי, להיפך, הייתי מטיל בה את כל האשמה והייתי שואל אותה אם היא רוצה שאתנהג כמו הדוד שלה, שיחסיו עם מזכירתו היו לנחלת הכלל.

היא בכלל לא העלתה את הנקודה הזאת, כי לאור זה שבשנה האחרונה לא היו לי דרישות אינטימיות, היא הבינה שגילי המתקדם עשה את שלו, והלחץ הזה כבר לא מטריד אותי. לעומת זאת, היו לה טענות אחרות. דיברה על זה שאני שקוע כל כולי בבית החרושת ובאובססיה הכתיבה שלי וכשאני בא הביתה, אני אפילו לא  שואל מה שלומה.

הודיתי באשמה ואמרתי שיש לי שני סדרי עדיפויות, הראשונה זה האחריות לשלום הילדים, והשנייה ההתמכרות ליצר הכתיבה. כאן הרחבתי את הנושא, אמרתי שאני מכור למכונת הכתיבה באופן חולני, ממש מסומם. בשבוע הזה שהייתי מחוץ לבית בלי שום הפרעה (הביקור של תמי לא נחשבה בעיני כהפרעה)  הספקתי לכתוב, יותר ממה שכתבתי בשלושת החודשים האחרונים בבית. 

 בסופו של דבר הגענו כצפוי, למסקנה שלמען הילדים נמשיך לחיות ביחד ואני אפילו הצלחתי להוציא ממנה הסכמה שבנוסף לשבת, אסע גם באמצע השבוע לכרמי יוסף, כדי לעבוד בגינה ובעיקר לכתוב יממה שלמה ללא כל הפרעה. הדרישה האחרונה שלי נבעה באמת מהרצון לכתוב בשקט, אבל לא זלזלתי בזה, שזאת תהיה גם הזדמנות לצרף אליי את לילי ולשהות עימה לילה שלם להנאת שני הצדדים.

הספר החדש שהתחלתי לכתוב עוד בביתן אהרון, היה מבוסס על סיפור חייה של עליזה לוין, חברתו הסודית של חותני. לא הסתרתי מדיצה שזה הספר שאני כותב, אבל הבטחתי לה שאטשטש את דמותו של אביה ואיש לו יוכל לנחש במי מדובר. עם עליזה עוד המשכתי להיפגש אחת לחודש או חודשיים והיא תמיד היתה מוצאת לי עוד פרק בחייה, שעליו עוד לא סיפרה לי. בפגישה האחרונה סיפרה לי על התקופה האחרונה בחייו של חותני, שבה שהה בבית החולים יותר מאשר בבית.

"...טלפנתי לבית חולים 'אסותא' ושאלתי אם יש להם חולה בשם דניאל חרובי. אמרו שכן. שאלתי מה שלומו, אמרו אין שינוי. שאלתי מתי אפשר לבקרו, אמרו ביו ארבע לשש ידעתי שאם אבוא לבקרו בשעה זו, הוא יהיה מוצף בבני משפחה והחלטתי לחכות לטלפון שלו. הייתי בטוחה שהוא יטלפן אליי, כמו בפעם שעברה. ברגעים כאלה חזרתי ולמדתי שלהיות 'ידידה' מהסוג שלי, זה כאילו להיות לא כלום. אני פחותה מעוזרת היכולה לנקות בשבילו, או להגיש לו אוכל. פחותה מכל שכן, היכול להיכנס ולשאול מה שלומו. כל אחד יכול לבוא ולהיות בקרבתו, ואילו אני, שליבי יוצא אליו, שכל כך רציתי להסתכל עליו, לשמוע מילה היוצאת מפיו, לא יכולה אפילו לכתוב לו מכתב, וזה אחרי יותר מעשרים שנות קירבה. יש אנשים שחושבים: 'אה! פילגש! היא יודעת לעשות חיים. מכירה רק את הצדדים הטובים והנעימים של האיש שלה. בלי אחריות, בלי מחויבות, בלי לסבול מצבי רוח, בלי כל העבודות השחורות שמסביבו. רק ללקק דבש ולהנות מכל רגע.'

"איזה שטויות והבל הבלים! ההפך הוא הנכון. אוי ואבוי למי שנפל בגורלה להיות פילגשו של גבר נשוי. לא רק שהיא לא יכולה להיות לצידו כשהיא רוצה, גם הוא לא יכול לבוא לעזרתה כשהיא זקוקה לו. עד לאותם ימים שנעלם לי, לא השתמשתי אף פעם במושג 'פילגש'. הייתי בטוחה שהוא לא שייך לי. אני חברה ואהובה, מה לי ולאותן נשים המתפרנסות מהיותן נתונות לחסדו של גבר נשוי? רק עכשיו הבנתי שאני לא שונה מהן, והדבר הוסיף על הקדרות והדיכאון שליוו אותי באותם ימים. 

"החלטתי להרים שוב טלפון לבית החולים והפעם העזתי לשאול מה היה לו. האחות אמרה: 'התקף לב' בטון של מישהו האומר 'נזלת קלה'. קיבלתי שוק. כמעט יצאתי מדעתי. חשבתי שעוד מעט אני עצמי מקבלת התקף לב. באיזו רשות?  איך הוא לא מתחשב בי? הרי הוא יודע שאינני יכולה לעשות כלום בשבילו. מה באמת אעשה? אני חושבת שבחיי לא הייתי מבולבלת ונואשת כמו באותן שעות וימים שעברו עליי. אותם ימים לא יכולתי לשבת במנוחה, הסתובבתי סביב הטלפון כמו לביאה עצבנית בגן חיות.

"ויום אחד קרה  הנס. הוא צילצל אליי ממיטתו בבית חולים ואמר לי בקול חלש שהוא מרגיש כבר יותר טוב, אך מוטל עליו לשכב במיטה עוד כמה ימים בלי לנוע. אמרתי לו שאני לא יכולה לחכות יותר ואני חייבת לראותו. אמר שאחרי תשע נגמרים כל הביקורים וזה הזמן הטוב ביותר לבקר אותו. בתשע בדיוק הקשתי חרישית על הדלת, כשליבי הפועם משמיע נקישות חזקות יותר. אחות מבוגרת פתחה לי את הדלת. לא הייתי מוכנה למצוא אישה נוספת בחדר. התבלבלתי ונשארתי תקועה בפתח עד ששמעתי את קולו הרך קורא לי. האחות סרה הצדה ואני גיליתי את עיניו הנוצצות בתוך פנים חיוורות.

"'תשבי!' – אמר כשהתקרבתי בהססנות וכשהתיישבתי, אמר לאחות שהיא יכולה ללכת.  

"'אבל אתה צריך לישון!' אמרה האחות.

"'כן כן –אמר – אני עוד מעט אישן.'  

"האחות יצאה לא לפני ששלחה לעברי מבט מזהיר. הייתה זו אחות פרטית מבוגרת מדניאל ונראית זקנה, ובכל זאת קינאתי. קינאתי בעיקר על זה שהיא יכולה לשבת לצידו כל היום, להאכיל ולרחוץ אותו. למרות חיוורונו הוא נראה בעיני יפה ומושך. הרגשתי שיש לו מצב רוח טוב והוא שמח לקראתי. התכופפתי ונשקתי על שפתיו. הוא שלח ידיו, חיבק אותי בכוח ובקושי הצלחתי שלא להתמוטט עליו. כשהתרוממתי והתיישבתי בחזרה, ביקש ממני להוריד את הנעלים ולהיכנס אליו למיטה.

"'ריבונו של עולם – אמרתי לו – אתה אחרי התקף לב.'  

"'אז מה –אמר – רק לשכב על ידי.' 

"'כן, אבל אתה יודע שיש לזה תמיד המשך.' 

"'מה איתך! שאני אעשה דבר כזה בגילי, ועוד אחרי התקף לב?' 

"'כן. אתה מסוגל. תשאל את הרופא אם מותר, ואם כן אבוא מחר.'

"'בסדר. אני אשאל. בינתיים בואי ותשכבי לידי.' 

"'ואם מישהו ייכנס?'

"'תכבי את האור ואף אחד לא ייכנס.'

"'אבל תזכור! רק לשכב ביחד ולא יותר, כי מתחילים עם ליטופים וזה נגמר, אתה יודע איך.'

"בסוף לא יכולתי להחזיק מעמד. הסרתי את הנעליים, התגנבתי לתוך מיטתו וקרה בדיוק מה שידעתי שיקרה.

"'אתה רואה – אמרתי לו – אם היית מת מזה היו מאשימים אותי.' 

"'ובצדק. לא היית צריכה להיכנס.'    

"'אתה הכרחת אותי!'

"'אמרתי בצחוק. הייתי בטוח שלא תסכימי.'

"'תגיד לי, מתי קרה שלא הסכמתי?'

"כשהלכתי, כמעט לפנות בוקר, הבטחתי לו שאבוא מחר שוב והוא הבטיח לי שמה שקרה הלילה לא יקרה יותר.

"למחרת בלילה קיימתי את הבטחתי, אבל הוא לא. הזהרתי אותו שהדבר מסוכן ושאני דורשת ממנו מכתב התחייבות שהוא לוקח על עצמו את כל האחריות על חייו. הוא חייך והבטיח להכין מכתב כזה בלי שום חשש, כי הוא מרגיש שמה שעשינו אמש, רק חיזק אותו, ולדעתו מכל התרופות שהוא מקבל, זו התרופה הכי טובה.

"מובן שאחרי הדברים האלה לא יכולתי למנוע ממנו מלקבל את התרופה המטיבה הזאת והדבר קרה גם בלילה הבא, ובעצם גם בכל הלילות הבאים, להוציא לילה אחד שברכה אחותו באה במפתיע אחרי תשע בערב. היא דפקה קלות, קראה בשמו ונכנסה לחדר בדיוק כשהייתי מעליו. כל מה שיכולתי לעשות זה להחליק לצידו ולהיכנס מתחת השמיכה. היא לא הדליקה את האור, נכנסה בשקט על קצה האצבעות, כשהיא נעזרת באור החלש שהאיר מהמסדרון. כשהגיעה אליו, ראתה את עיניו עצומות. גחנה ונשקה במצחו. הוא עשה עצמו מתעורר ומילמל: 'גיזי?'

"'לא. זו אני ברכה. תישן.'

"'לילה טוב.' – לחש. 

"'ליל מנוחה!' לחשה בחזרה ונשארה לעמוד זמן מה, עד שהבינה שהוא נרדם מחדש, ויצאה אט אט מהחדר. איך לא שמעה את נקישות שיני, אני לא יודעת. למחרת כשטילפנה לספר לו שביקרה אותו בלילה, התנצל שלא הצליח להתעורר והאשים את הרופאים הנותנים לו כדורי שינה חזקים מדי."

(מתוך "זאת שכולם יודעים" בהוצאת גוונים).

בשנה האחרונה לחייה, עברה עליזה לגור בבית בנה ברעננה, ואני הספקתי לבקרה שם פעמיים או שלוש לפני שנפטרה. כחצי שנה אחרי מותה, שלח לי בנה קופסת נעליים מלאה מכתבים שחותני בנימין שלח לה, ואמר לי שהיא ביקשה להעביר אליי את המכתבים. האוצר הזה שוכב אצלי למשמרת. חלק זעיר ממנו משמש אותי עד היום, ועוזר לי להוכיח לכל החושדים שאני בודה סיפורים מדמיוני, שהמציאות עולה על כל דמיון.

כבר אמר מי שאמר (א. בן עזר) שבספרים שלו דווקא הקטעים הנחשבים כדימיוניים לגמרי, הם אלה שאירעו במציאות. קיראו על הסקס הבלתי אפשרי שהתקיים בתוך הסיר [קערת המלוש. – אב"ע] הענק ללישת בצק במאפייה של עין גדי. שכחתי מה שם הספר.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יעקב חסדאי

מה הבעייה במינוי ממלאת המקום

לפרקליט המדינה?

פרקליט המדינה, שי ניצן, סיים לאחרונה את תפקידו והיה צורך כמובן למנות פרקליט מדינה חדש. אולם המערכת הפוליטית בישראל נמצאת במצב שלא היה בעבר, והחוק כנראה לא נתן דעתו על כך. קיימת "ממשלת מעבר" אשר אינה יכולה לקבוע מינויים בכירים.

שר המשפטים, אמיר אוחנה, בחר למנות לתפקיד ממלא-מקום הפרקליט את הפרקליטה אורלי בן-ארי גינזברג, שאינה מן הדרג הראשון בפרקליטות.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, התנגד למינוי שקבע השר בנימוק שהוא אינו סביר באופן קיצוני. התנועה לאיכות השלטון פנתה לבג"צ וזה הוציא צו ארעי המעכב את המינוי.

הפרשה הסעירה  את המדינה. חלק מן הציבור והתקשורת תמך בדעתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, אשר כאמור התנגד למינויה, בעוד שחלק אחר תמך בדעתו של שר המשפטים, אמיר אוחנה, בדרישה למנותה לתפקיד. היו נימוקים לכאן ולכאן עד שאורלי בן-ארי גינזבורג פתרה את הבעייה וויתרה על המינוי. אולם גם הוויתור שלה משאיר את השאלה העקרונית פתוחה.

היו טענות צודקות לשני הצדדים אולם ברצוני להתייחס לא לטענות בזכות מינויה לתפקיד אלא לטענות מסוג אחר לגמרי: מהי הדרך הנכונה למינויים בצמרת שירות המדינה?

מצד אחד, אם הכוח למינויים בצמרת שירות המדינה הוא בידי אישיות פוליטית, הסכנה היא שהוא ימנה את האדם שנוח לו. ואכן, אלו היו הטענות שעלו במקרה של מינוי הפרקליטה על ידי שר המשפטים. הטענה המכרעת היתה – שר המשפטים דורש את טובת ראש הממשלה (נגדו תלויים ועומדים כתבי אישום) ולכן ממנה פרקליטה שאולי לא תהיה אובייקטיבית.

מן הצד האחר, החוק קובע כי שר המשפטים ימנה אדם לתפקיד.

יש כאן בעיה עקרונית שהיא מעבר לשאלות שהתעוררו במסגרת פרשה זו. אם נותנים כוח לאישיות פוליטית למנות אדם לתפקיד בכיר בשירות המדינה – הרי נותנים בידיה אפשרות להטות החלטות ציבוריות משיקולים פוליטיים, וזה מצב לא נכון ולא רצוי. החלטות בשירות המדינה צריכות להתקבל באופן בלתי תלוי לחלוטין.

מן הצד האחר, אם לוקחים מערכת מאוד מאורגנת והיררכית ונותנים לה לקבוע את מסלול הקידום בתוכה, גורמים מלכתחילה שאנשים יוצאי דופן, בעיקר אלו שיש להם עמדות ביקורתיות, לא יוכלו להתקדם בתוך מערכת זו.

שאלה זו נכונה לא רק לגבי הפרקליטות. היא נכונה גם לגבי הצבא, מוסדות רפואיים וכדומה. בכל מערכת היררכית אשר היא בעצמה קובעת מי יתקדם – עלולים להגיע לצמרת אנשים שאינם מתאימים לתפקיד.

אז מה הפיתרון?

הפיתרון הוא בשיטה של ועדות מינויים. זו אינה שיטה חדשה גם בישראל. כאשר ממנים אנשים לעמדות שאינן בכירות יש ועדות מינויים. אלא מאי? בוועדות אלו יושב מנהל המשרד, או נציגו, ויש להם השפעה מאוד גדולה על הוועדה ולעיתים המינוי הוא לא בהכרח התוצאה הצודקת.

לכן במקרה של מינויים בכירים יש לעבור לשיטה של ועדת מינויים בלתי תלויה. בוועדה לא יהיו אנשי המערכת ולא יהיו פוליטיקאים אלא אנשי ציבור מקצועיים אשר ייבחרו ע"י גורם בלתי תלוי – אולי נשיא המדינה, אולי נציב שירות המדינה, אם גם הוא ימונה ע"י ועדה בלתי תלויה, שלא כמו המצב כיום. אזיי נקבל ועדה אשר תיתן אפשרות בכל מערכת, גם במערכת מאוד היררכית ומובנית, להתקדמות של אנשים עפ"י כישורים ולא עפ"י קשרים.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

אברהם כץ עוז

האגם המיותר

כשהייתי יו"ר מפעל הפיס,  ביוזמתו  של ראש עירית רמת  גן  צבי  בר , הקמתי  צוות  לטיפול באתר חיריה. בצוות היו  צבי  בר  מרמת  גן, מוטי ששון  מחולון, קרליץ ראש עירית בני  ברק, וכן סגן ראש עירית תל אביב. יצרנו  קרן למען אתר  חיריה, על ידי  גבייה  של שקל אחד על חשבון כל תושב מן הערים השותפות, מההקצבה שלהן בפיס. יצרנו הבנה ושיתוף פעולה  עם  קרן  ברכה  בראשותו  של מרטין וייל, ואף  הופעלה תחרות בין לאומית לתיכנון האזור. השטח הוא שטח  גושי ואינו שייך לשום ראשות מקומית, למעט כ-3,000 דונם השייכים למקווה ישראל על פי חוק. ההיקף הכולל הוא כ-8,000 דונם (כולל אדמות מקווה).

 נזכיר שהשטח של סנטרל פארק בניו יורק הוא קצת מעל 4000 דונם...

התוכנית לקחה בחשבון שהשטחים של מקווה ישראל, שיהיו חלק מהפארק עם תוכנית  עיבוד חקלאי מאורגנת בפארק עצמו. (את חוק מקווה ישראל  חוקקתי יחד עם חיים ברלב, שהיה חניך מקווה. ויצרנו חוק חזק  שקשה  מאוד לשינוי, אינני יודע מה  קרה לחוק).

התשובה  הברורה  שניתנה על ידנו  ועל ידי התיכנון, היתה  שאת  נחל איילון  צריך  להסיט ממסלולו ולהמשיך אותו במנהרה מתחת לקריית שלום  ויפו אל הים.

כמובן שהאיגום המתוכנן כיום (במקום המנהרה) הוא יותר  זול, אבל זו בהחלט פגיעה חמורה בתוכנית של הסנטרל פארק  העתידי של גוש  דן. הצורך להפוך את האפיק של  האיילון לנתיבים 4  ו-5 לרכבת הוא אומנם ראוי, אך לא על חשבון העתיד של הסביבה של גוש  דן.

זאת ועוד, אין  שום  קיבולת  איגום  שתוכל לקלוט את מה שיהיה אחת ל-100 שנה, ושאיש אינו בטוח אם שנה זו לא תהיה מחר.

קיצורו של עניין, לדאבון לב,  לישראל אין שר איכות סביבה ואין חשיבה לעתיד ואין  שומר לסביבה של כולנו. הפתרון הנכון הוא מנהרה  להסטת האיילון לים ולא איגום לעצירת המים על  חשבון  הנוף והסביבה.

ולמיטב ידיעתי, אם לא שונה החוק של שמירת מקווה ישראל, פועלים היום בניגוד לחוק בשטחים אלה וייתכן שמישהו עוד יגיע למעשיהו עם החריגה הזו.

אברהם כץ עוז

* * *

משה גרנות

מסע אל רמזיהן של יצירות

על ספרה של זיוה שמיר

"התכתבויות – סודות משולחן הכתיבה"

ספרא והקיבוץ המאוחד 2019, 310 עמ'

אני מודה כי כאשר קראתי את הכותרת של הספר, וראיתי את ציור העטיפה, הייתי משוכנע שמדובר בהתכתבויות שנערכו בין סופרים ומשוררים, ואשר החוקרת המיומנת, בעלת הידע האנציקלופדי, פרופ' זיוה שמיר, תנסה לעקוב אחרי רמזים ורמזי רמזים שבמכתבים אלה, ותסיק מהם מסקנות לא רק בתחום הטקסטים הספרותיים, אלא גם, ואולי בעיקר, על היחסים הגלויים והסמויים שבין האישים שאנחנו קוראים את ספריהם.

אילו שמה המחברת את המילה "התכתבויות" במרכאות, כמו שנהגה בחלק מכותרות הפרקים – לא הייתי מועד בהבנת השם, אבל ברור שעם תחילת הקריאה הסתבר לי אל נכון מהו נושאו של הספר.

ובכן, עניינו של הספר הוא באמת בהתכתבות הגלויה והסמויה שבין הטקסטים (לא במאסת המכתבים הענקית ששלחו הסופרים אלה לאלה במשך הדורות), ובמילים קצת יותר בוטות – בהשפעת הסופרים זה על זה – מצד אחד, ובעקיצות שעקצו אלה את אלה  בטקסטים שלהם – מצד שני.

אני מבקש להתחיל את הדיון על ספר זה דווקא בפרק האחרון: "סגירת חשבון: דברי מספד על מנדלי מו"ס" – שלדעתי הוא בבחינת פנינה ספרותית ממש: המחברת מתארת את הדחילו ורחימו שאחזו בביאליק הצעיר כאשר הסתופף באודסה אצל הסופרים הנערצים עליו: יל"ג, מנדלי, אחד העם ושלום עליכם. בהגינותו, וגם בשל הכרת ערך עצמו, ביאליק לא חשש להביע הערצה לסופרים אלה, ולהודות בגלוי על השפעתם עליו. בעיקר הופנתה הערצתו אל מנדלי מוכר ספרים, והוא עשה כל מאמץ לסייע לו בעבודתו הספרותית, וגם כתב עליו ארבעה מאמרי הערכה ("מנדלי ושלושת הכרכים", "יוצר הנוסח", "בגבורות", "מנדלי זקן").

אבל מנדלי הפנה אל המשורר הצעיר כתף קרה: הביע הסתייגות מ"אריה בעל גוף", שנכתב במודע בנוסח מנדלי, הביע אי שביעות רצון כלפי תרגומו של ביאליק לעברית של "ספר הקבצנים", הסתייג מ"בעיר ההריגה", שלדעתו זורה מלח על פצעי האומה, וזילזל ב"מגילת האש".

ביאליק בלע את העלבון, ולא השיב לנערצו כגמולו, וכאן באה זיוה שמיר ובאיזמל מנתחים מיומן חושפת את האנאלוגיות שערך ביאליק בהספדו למנדלי בין חייו של מנדלי ובין פרטי חייו של אריה מהסיפור "אריה בעל גוף", אותו סיפור שמנדלי זלזל בערכו. לולא הניתוח המרתק שזיוה שמיר הפליאה לבצע במספד הזה, היה נעלם מעינינו עוד סגולה נפלאה של המשורר הגדול הזה.

ובכן, מי "התכתב" עם מי? מסתבר שביאליק "התכתב" בגלוי עם יל"ג, וקרא לסונטה שלו "השירה מאין תימצא" באותו השם ממש כמו הסונטה של יל"ג. לכאורה, נדמה שיש ניגוד בטענה המרכזית של כל אחד מהם: יל"ג אינו מאמין שניתן להיות משורר בעוני, ואילו ביאליק סבור "כי אין עברי שר כי אם מעוני..." אבל בעצם שניהם מצביעים על כך שהשירה לא נועדה להיות במגדל של שן, אלא עניין שבשגרת המשורר.

יש סבירות גדולה מאוד כי ביאליק כתב את השיר "רק קו שמש אחד עברך" בהשפעת שירו של בודלר UNE CHAROGNE  – "הנבלה" או "הפגר", בו מתואר כיצד מהלך האוהב אימה על אהובתו כשהוא מתאר את העתיד המיועד לה, כפי שנועד לכל אדם, להירקב כמו הפגר שפגשו בדרכם. דברים די דומים כותב ביאליק בשירו הנ"ל, ולדעתה של זיוה שמיר, הוא הושפע מהמסה של דוד פרישמן על בודלר שפירסם בכתב העת שערך "הדור". באמת בשיר של ביאליק מתוארת בבית הראשון יפעתה המשקרת של איילת אהבים, ואילו בבית השני גורלה שכלבים יריחו מרחוק את נבלתה. זיוה שמיר גם סבורה שביאליק  ניכס את הסינסתזיה מבודלר (עמ 56-55), וזה לא נראה לי סביר כי הרי ביאליק לא שלט בצרפתית, וסינסתיזיות אינן חסרות במקורות שלנו שבהם לא היה מישהו בקיא ממנו ("וכל העם רואים את הקולות" – שמות כ' 16; "ומתוק האור" – קהלת י"א 7).

אני מודה שהפרק השלישי, על ביאליק ש"מתכתב" עם טשרניחובסקי, גרם לי לאי נוחות. הפרק שופע ידע, כמו בכל הפרק הזה, בספר הזה, ובכל ספריה הקודמים, אבל הטענה המשתמעת ממנו היתה קשה לי לעיכול. שירתו של טשרניחובסקי היא הרי יפיפייה – יופי צרוף, ובעיניי גם צודקת מאין כמוה, כפי שאבהיר בהמשך, ובפרק הזה, כמו ספריה הקודמים ("שירים ופזמונות לילדים"-1986 ו"צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו'הצעירים'"-2013) משבחת זיוה שמיר את ביאליק שהביא לעולם את המילה "צפריר" (מופיעה בשלושה שירים: "צפרירים", "זוהר" "משירי החורף") – ששורשיה במקורות ישראל (קבלה), מילה שכומנת בתוכה משמעויות רבות כמו רוחות בוקר, שדי בוקר, מלאכים ודמונים, שברירי אור, צפירים, שעירים, סטירים וכו' – ואילו טשרניחובסקי, שלכאורה שאל מביאליק את המילים הראשונות בשירו "הערב" מ"בשדה" של ביאליק ("פתאום ניעור רוח", שהפך אצל טשרניחובסקי ל"פתאום ניעור זפיר") שואל את המילה "זפיר" מפושקין, ששאל מהמיתולוגיה היוונית. על היתרון הזה של ביאליק על טשרניחובסקי חוזרת זיוה שמיר, כאמור בשלושה מספריה, אבל צריך להיות הוגן ולציין כי חזרתה זאת נובעת מכך שכל פעם מחדש מצאה עוד רז מוצנע בטקסט הביאליקאי, שהרי באמת לעומקו של יצירת ביאליק אין תחתית.

אבל לעצם העניין: אני באמת אינני מבין איזה יתרון יש כאן. במה הסגירות בתוך ארון הספרים היהודי עדיפה על הפתיחות כלפי תרבות העולם? ולא רק זאת, זיוה שמיר בעצמה מתארת את ההשפעה "הזרה" על ביאליק שמזכיר בשיריו את פרומותיאוס, מרקור, פגסוס, בשיר "אבי" האב מדומה לסיזיפוס המגולל סלע אל ההר, ובשיר "בעיר ההריגה" מרחפת הרגשת "מות האלוהים" נוסח ניטשה.

זיוה שמיר, שהקדישה את מירב מחקריה למפעלו הספרותי האדיר של ביאליק (19 מתוך 37 ספרים שפרסמה) מעמתת את ביאליק השב אל ארון הספרים היהודי ואל סף בית המדרש, עם טשרניחובסקי "היווני" שחוזר אל האליל, הלא הוא פסל אפולו. היא גם מציינת שבשיר "אם יש את נפשך לדעת" ה"זר לא יבין" הוא בעצם טשרניחובסקי ושכמותו.

באמת?! טשרניחובסקי לא הבין? או מוטב לומר שהבין עוד איך! והגיע למסקנה ש"לא זה הדרך", שאחד העם עם הכשרת הלבבות שלו, וההצעה חסרת השחר להקים מרכז רוחני – הם טעות, וכי דווקא הרצל, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי ו"הצעירים" – שאחד העם וביאליק כל כך בזו להם, וליגלגו על האופטימיות שלהם – דווקא הם צדקו, ותוכיח על כך ההיסטוריה. כי חזרה אל הארון הספרים ואל בית המדרש אינה מסתיימת בנוסטלגיה אל עולם התורה הלא מצודד ש"זר לא יבין", אלא ממשיכה אל עולם של סגירות ואטימות אל כל מה שריח של קדמה נודף ממנו, אל שב ואל תעשה עד שיבוא המשיח, אל סגירות מפני מדע, אמנות, ארכיאולוגיה, למלחמת חורמה בציונות על כך ש"עלתה בחומה", ולא נכנעה לשלטון הגויים על פי שלוש השבועות שכביכול נשבעו בני ישראל (בבלי, כתובות קי"א, ע"א).

והרי כל ארון הספרים היהודי מתבסס על הונאה קולוסאלית, שדנה את היהודים לאומללות, הונאה שכביכול יש מי שמסוגל לצטט את מה שציווה האל למשה, כאשר כבר ר' אברהם אבן עזרא, במאה ה-12 הבין שמדובר בשקר מוחלט. שהוביל לשתי רפורמות מזוויעות: הרפורמה הברברית של המלך יאשיהו "שעשה הישר בעיני ה'," והרפורמה הגזענית המבהילה של עזרא הסופר, וגם הוביל בהמשך לסגירות תרבותית שנמשכה אלפי שנים.

לעומת זאת, היוונות האלילית פתחה לעולם צוהר לספרות מעולה, לדרמה מפעימת לב, לאמנות פלסטית מהמעולות בכל הזמנים, לפילוסופיה, למתמטיקה, לפיזיקה. טשרניחובסקי רחוק מלהיות "זר לא יבין" – הוא ו"הצעירים" הבינו היטב את תמורות ההיסטוריה, והם באמת הצליחו להביא מזור לעם הנרדף והמעונה, ואילו החוזרים אל ארון הספרים היהודי מסתגרים בבני ברק ובמאה שערים ומתעלמים מכל העולם שמסביב. הרצל החילוני, שאחד העם וביאליק לעגו לו – היה הנביא היחיד (המתועד, לא פרי האגדות) שנבואותיו התגשמו.

הנה, הוצאתי מהלב דברים שרציתי לומר מכבר על טענתה מוזרה בעיניי של זיוה שמיר המשווה בין ביאליק לטשרניחובסקי.

מסתבר שביאליק ניסה את כוחו בתרגום "יוליוס קיסר" של שקספיר, ואף החל לכתוב מחזה על סוף ימי מלכות דויד, והמחברת משייכת את מעשיו אלה לתחושה שעברה במחנהו של ביאליק בארץ שמבקשים להסיר מראשו את עטרת בכורתו בספרות התחייה.

המבקשים לעשות כן (בהשאלה: "רצח אב" ו"רצח מלך") היו אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן.

"התכתבות" מעניינת מתארת זיוה שמיר בין יל"ג ("קוצו של יוד", "אשקא דריספק") ובין יצירתו של עגנון: "עגונות" "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", ואולי גם "והיה העקוב למישור" – אצל שני היוצרים סיבה של מה בכך גורמת לטרגדיה גדולה.

אברהם שלונסקי "מתכתב" בספר הילדים "אני וטלי או ספר מארץ הלמה" עם הפזמור "לא איכפת" שכתב על תלאות גדוד העבודה, למרבה הפלא אינו מזכיר כלל את התלאות העיקריות – התנכלויות הערבים ליישוב היהודי (הפזמור נכתב שנה אחרי מאורעות תרפ"א).

זיוה שמיר סבורה ש"רחובות הנהר" (1951) של אורי צבי גרינברג  השפיע על "עיר היונה" (1957) של נתן אלתרמן, ואמנם יש קצת סממנים פרוסודיים (חריזה מבריחה בשלוש השורות המסיימות שיר, שני קיטועים במקום שלושה כמקובל, וכן נטייה לאקספרסיוניזם אצל אלתרמן בהשפעת אצ"ג, אבל יש תהום תמטי בין אצ"ג, הדוגל בחרב ובברזל, והקובע אולטימטיבית כי יש רק שני מיני אנשים בעולם – ערלים ונימולים (מה לגבי המוסלמים?). אלתרמן מסתייג מצבאיות יתר, שלא נדמה חס וחלילה לשונאינו-מענינו, וברור ש"אתה בחרתנו" (שאצ"ג מבליט ומשבח) זוכה אצל אלתרמן ללעג סרקסטי ("מכל העמים", הטור השביעי 1942).

"ההתכתבות" של "לורליי" של היינריך היינה עם שירת אלתרמן, אינה נזקקת לרמזים כי היא מופיעה בצורה גלויה (השיר הגנוז "ניחוח אישה", "לורליי", הטור "שחרורה של לורליי" – בהם העלמה סורקת שערה ומסיחה את ליבם של הספנים כדי שיתנפצו בסלע – הופכת לקלגס נאצי שמחסל את המשורר).

"זמר מפוחית" של אלתרמן, בו מספר גבר על מצוקותיו בענייני נשים (שאגב יש בפזמון שלו מילים המזכירות את תחילת השיר הגרמני של היינה "לורליי") מתכתב עם "כל הנהרות", סיפור מתוך "ארצות התן", שם קיבוצניק בן עשרים ושמונה מתאהב באישה גידמת (בעטיה של התעללות במחנה ריכוז), צרודה מרוב עישון, גדולה ממנו בגיל. יש לו כלפיה רחשי תשוקה ודחייה. זיוה שמיר מחפשת את המודל בחייו של עמוס עוז שיכול להתאים לאישה מבוגרת שעוז הצעיר יכול היה להתאהב בה, והיא מזכירה את זלדה מישקובסקי שהיתה מורתו, את לאה גולדברג שהיתה צרודה מרוב עישון, את דליה רביקוביץ' ואת דליה הרץ – כולן משוררות גדולות ממנו בגיל, כמו טובה בסיפור "כל הנהרות".

אני הייתי מוסיף את המורה של עמוס קלאוזנר בקיבוץ, שחנכה אותו ספרותית ומינית, ואשר לימים הוא פוגש אותה סיעודית על כיסא גלגלים (ב"סיפור על אהבה וחושך"). וכן, מוזכרת "התכתבות" מעניינת בין "חגיגת קיץ" של אלתרמן ובין "אותו הים" של עמוס עוז – שתיהן היצירות הן של קיץ ומרמזות על קץ.

זיוה שמיר הפוליגלוטית מביאה ציטוטים במיספר שפות, ואף תרגומי שירים שלמים מצרפתית ומגרמנית, וכן היא מרבה לצטט פתגמי יידיש.

ארשה לעצמי גם כן לצטט את אחד הפתגמים: "די כלה איז צו שיין" – הכלה יפה מדיי. כנגד מה מרמז הפתגם הזה? כנגד הידע חובק העולם של זיוה שמיר בספרות ישראל וספרות העולם, במחקר ובביקורת הישראלית והעולמית – הראש מסתחרר לקריאת השפע הזה, אבל, לדעתי, גם גורם לה לגלוש לא פעם אל תחומים שאינם קשורים ישירות לדיון.

למשל, ב"זמר מפוחית" של אלתרמן מוזכרת "מריומה המזופתת", וכאן מקדישה זיוה שמיר 3 עמודים לדיון על השם מרים בישראל ובעולם (עמ' 251-249). גלישות כאלו ניתן למצוא לאורך כל הספר, שהרי קשה למחברת לאצור את הידע הרב שלה שמתפרץ בכל הזדמנות (עמ' 80, 86, 90, 110-103, 111, 257 ועוד).

כמסתבר, לא בכל הסכמתי עם ניתוחיה של זיוה שמיר, אבל, כמו בספרים הרבים האחרים שקראתי מפרי מקלדתה – אני מלא התפעלות מהידע האדיר שחובק עולם ממש – ידע שמושקע בכל עמוד ועמוד, וכן מאיזמל הניתוח שלה המפליא לעשות.

משה גרנות

* * *

מה מסתתר מאחורי סיפור פסל מיכה?

שופטים י"ז-י"ח

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תש"ף

המרצה – ד"ר משה גרנות

מסתבר שסיפור פסל מיכה סותר לכאורה את הידוע לנו מהתורה: נכדו של משה רבנו סוגד לפסל. האל עונה לכוהן מתוך מקדש שיש בו פסל, ואשר נבנה מכסף גנוב. הלוי שייך לשבט יהודה ועוד.

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א' 5.1.2020 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

תנו דעתכם על כך שההרצאות בתש"ף מתקיימות בימי א'

הכניסה חופשית

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש כסלו: ינבוט השדה

בעקבות ד"ר שרה'לה אורן

וד"ר חן שרמן, יועצת  בוטנית.

"ינבוט השדה" הוא אחד הצמחים שפירותיהם מבשילים בסתיו. תפוצתו אצלנו כמעט כלל ארצית. זה שיח בגובה 30 ס"מ ואף יותר מעל לאדמה – אך מרבית גופו בתוככי האדמה. הוא שולח ענפים לעומק של כמה מטרים ושורשים לעומק של 10-20 מטרים ויותר. למעשה יש המגדירים את הינבוט – תת-מין במשפחת הקטניות – כעץ תת קרקעי, שרק הצמרת שלו ניבטת מעל פני האדמה. הצמרת הירוקה שוקדת על ייצור מזון בעלים העדינים, המלווים בקוצים בצורת אנקול. מבנה העלה וצורתו מזכירים את עלי עץ השיטה.

הינבוט חובב חום ולכן הוא פורח בשיא הקיץ, באפריל-אוגוסט, בתפרחת צפופה דמויית שיבולת צהבהבת. לכל פרח חמישה עלי כותרת. הפרחים מלאי צוף ומהווים יעד חשוב מאוד לדבורים ולחרקים אחרים המחפשים מזון בעונה הקשה של הקיץ. כארבעים מיני ינבוט מצויים בעולם. בארץ מצוי רק  מין אחד, ינבוט השדה (ינבוט סורי).

בעונה זו של שלהי הסתיו ותחילת החורף אפשר לאסוף את פירותיו החומים הבולטים של הינבוט. צורתם משונה וחסרת הגדרה, דומה במקצת לבוטנים. כשפותחים את הפרי רואים מרקם ספוגי ובתוכו זרעים. המרקם הספוגי מקל מאוד על פיזור הזרעים. דווקא בחורף הגשום נישאים הזרעים ברקמה הספוגית ונפוצים למרחקים. הפרי ניתן לאכילה (בעיקר בשנים קשות כשהאוכל מועט...) וטעמו מזכיר מאכל פטריות. כשהפרי מרוסק לאבקה הוא משמש לתיבול וכן לרפואה, להכנת משקה נגד טחורים, מיושרה לשתייה מפירותיו משמשת לטיפול בחולי מעיים וכן בסכרת.

תפוצתו של הינבוט אופיינית לאזורים שהקרקע שלהם מעובדת בדרך כלל, ופחות באזורים סלעיים. הוא משתלט על השטח בדמות "כתמים" פזורים. בנוסף, השורשים שבין הפרטים  באותה כברת אדמה קשורים זה בזה. קשה להיפטר מהינבוט. הוא נחשב לצמח רע. לא בכדי קוראים לו החקלאים "שטן".

שמו העברי של הינבוט הוא תעתיק של הפועל בערבית 'ינבות" שפירושו לגדול או לצמוח. שם שבא להדגיש את יכולתו הייחודית להצמיח ענפים ושורש לעומק האדמה.

ייתכן כי מקור שמו שבא מערבית מנציח את שמו העברי כפי שהוא מופיע בתלמוד, "הָזְמי". בצירוף עם צמח קוצני אחר בשם היגי, שני צמחים הנפוצים בשדות  חקלאיים. "אמר רב חנן בר רב: ההיגי והיזמי מסככין בהו" (בבלי, סוכה י"ג ).

הבוטנאי אפרים הראובני מציין את עומק שורשיו של הצמח הזה ואת הקושי להיפטר ממנו וסבור כי במקרא הוא מכונה גם "חרול". "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים" (משלי כ"ד). בנו של אפרים הראובני, נגה, הסביר כי פירותיו האכילים של הינבוט מכונים במקורות "כליסים": "להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים" (בבלי חולין ט"ז).

וד"ר שרה'לה אורן כותבת "בכ"ה לחודש כסלו נדליק חנוכייה לפרסם את הנס הכפול – זה של פך השמן שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד כצפוי, וכן את גבורת החשמונאים שיכלו לאימפריה היונית הגדולה והשיבו את העצמאות לעם ישראל בארצו. באמצעים דלים השכילו המכבים לגבור על היוונים ולנצח בתנאים קשים עד בלתי אפשריים. ואולי כאנשי שדה וטבע ידעו לשאוב עוצמות ויכולות גם מתופעות מיוחדות של צמחים כמו הינבוט, המשגשג דווקא בחום הישראלי הקשה ומוצא פתרונות הישרדות מתוחכמים וייחודים."

"הד להתמודדות עם קושי נמצא בשירה של אסתר ראב," כותבת ד"ר אורן, ומביאה את שירה של המשוררת אסתר ראב (1894-1981), המשוררת הצברית הראשונה. עובדה הבולטת בשיריה, השופעים תיאורי נוף ארצישראלי.

את השיר כתבה אסתר ראב ליובל החמישים של פתח תקווה, בה נולדה. (הינבוט מוזכר בשיר כ"ימבוט", כינויו המקובל של הצמח בתחילת המאה העשרים):

לָאָב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים  –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

* * *

איציק חנונא

האם הייתי ילד מקובל?

לפני כמה ימים קראתי כתבה ב'ישראל היום' על שחקן תיאטרון מסויים שהוא בן לאב עיוור. בין השאר, הוא סיפר שכשהיה בבית הספר, הוא לא היה מקובל. אינני יודע מה בדיוק עבר עליו אבל זה גרם לי לזיכרונות והביא אותי לשאול את עצמי האם אני הייתי ילד מקובל?

לפני שאנסה להשיב על שאלה זו, אציין כרקע שבהיותי שומע וגם אחר-כך, למדתי בשני בתי-ספר שבשניהם המצב היה שונה, ועל כך ארחיב בהמשך.

בשירי "כשהייתי רק עיוור" סיפרתי על הצקות שמהן סבלתי בשני בתי הספר. הראשון שבו למדתי מכיתה א׳ עד ד׳, היה ״אור לטף״ באולגה. ילדים רבים מכיתתי ומכיתות אחרות הציקו לי. חלק באופן מילולי וחלק באופן מעשי.ההצקות המילוליות היו אמירות כמו "מה הוא חושב? שאם הוא עיוור אז גמרנו? אם הוא עיוור אז הוא לא צדיק תמים."

לא ממש נעלבתי מההצקות האלה שכן אז כמו היום, אני רואה אותן כטיעונים חסרי בסיס שלא לומר אוויליים.

לא כן ההצקות. היו ילדים מכיתתי ומכיתות אחרות שהיו נותנים לי מכות ובורחים, משקרים לי. הייתי אז ילד תמים שקל היה "לעבוד עליו בעיניים." הילדים ניצלו זאת. לפעמים היו אומרים לי שהם נועלים אותי בחדר.

אני רוצה לספר כאן על שתי סיטואציות הזכורות לי היטב. האחת היתה כשהייתי בכיתה ג'. אצלנו, באולגה, היה איש שמכר ארטיקים ולחמניות. שמו היה קאלי. אינני יודע אם זה היה שמו הפרטי או כינוי. אבל הוא היה נושא ללעג ולבדיחות. גם זאת אינני יודע מדוע. על כל פנים, פעם ראיתי שכל הילדים מהכיתה שלי מתאספים. שאלתי אותם מה הם עושים והם אמרו שהם זורקים אבנים על קאלי. הם נתנו לי אבן קטנה כמו האצבע הקטנה שלי.

זרקתי, והם אמרו שפתחתי לו את הראש. מיד נחרדתי ופחדתי שיקרה לי משהו. כמובן שלא קרה כלום אבל הסיטואציה הזו נחרטה עמוק בזיכרוני.

הסיטואציה השנייה היתה שנה לאחר מכן כשהייתי בכיתה ד'. כמעט כל תלמידי הכיתה החליטו בדף של רגע להתאגד נגדי. הם עמדו מאחוריי והתחילו לתת לי מכות חזקות בראש. רק שני תלמידים, דוד ויצחק, לא הצטרפו למשחק ועמדו לצידי. הם ביקשו מהתלמידים לעזוב אותי. גם אני התחננתי שיעזבו אותי אך ללא הועיל.

אני זוכר שדוד שאל אותי: "אני לא עשיתי לך נכון?"

ויצחק אמר: "גם לא אני, נכון?"

עד היום בכותבי דברים אלה אני עדיין נרגש ומלא הכרת תודה לשני הילדים הנהדרים האלה שעמדו לצידי.

עם זאת, היו גם צדדים טובים באותה תקופה. במבט לאחור נראה לי שלמרות כל הדברים האלה הם אהבו אותי בדרכם. כשהייתי חולה זמן רב, חלק גדול מהם בא לבקר אותי. אני חייב לציין שגם אחרי שעזבתי את בית הספר, ואפילו זמן מה אחרי שהתחרשתי, הם היו באים מדי פעם לבקר אותי.

לכן השאלה אם הייתי מקובל היא להכרעה. אני יכול להגיד שאולי לא הייתי מקובל אבל גם לא לא-מקובל.

בכיתה ה׳ נאלצתי לעבור לבית הספר תחכמוני בנתניה כי פתחו שם כיתת בראיל. המצב שם היה שונה מ״אור לטף״ ויותר בעייתי. חלק גדול מהתלמידים לא ידעו איך להתייחס לעיוור ואז הרגשתי מאוד לא מקובל. היו לי שני חברים, מוטי ואריק, שהיו חברים אמיתיים הראשונים, במיוחד מוטי שהיה בא אליי הביתה ועוזר לי.

שם סבלתי מהצקות בעיקר מילוליות. היה שם ילד שכל הזמן היה קורא לי מסריח. ילדים כינו אותי ״אוור״ שזה כינוי גנאי לאדם לקוי-ראיה בערבית. כשהייתי עובר עם מוטי או אריק הם היו מצביעים עליי ואומרים "שני לאוורים" – שני לקויי ראיה.

אני גם זוכר שפעם נתקלתי בטעות בילד שישב על הרצפה והוא אמר לי: "מה אתה דורך עליי יא אוור?"

אריק שהלך איתי ענה לו: "ומה אתה שוכב על הרצפה?"

שנה לאחר מכן התחרשתי.

למדתי ארבעה חודשים בבית חינוך עיוורים ועל כך כבר כתבתי ולא אחזור שוב.

בכיתה ז' חזרתי לבית ספר תחכמוני והילדים התייחסו אלי יותר יפה. אולי כי התבגרו ואולי כי פשוט לא מקללים חרש. אם לא היו ממש הצקות היתה דחייה.

הרבה פעמים היו באים ולוקחים אותי לטייל. אבל גם אז, אף שלא היו הצקות של ממש, הרגשתי בדחייה מסויימת. היה צריך לשכנע אותם לבוא אליי. לסדר תורנות. הם העדיפו לשחק כדורגל מאשר להיות איתי. חשוב לי לציין שגם בכיתה היו ילדים שהתייחסו אליי יפה.

מהדברים האמורים אני מגיע למסקנה המתבקשת שילדים אינם מלאכים. הם יכולים להיות חברותיים פחות וגם יותר. הכול תלוי במצבי הרוח שלהם ובצרכי השעה. לפעמים כדורגל עניין אותם יותר ממני ולפעמים הם רצו להיות איתי. עם זאת, אינני מסכים עם הטענה שילדים הם דבר אכזרי. אדרבא, אני חושב שילדים ובעיקר קטנים הם מיסודם בעלי נשמה טובה. הוכחה לכך ישמשו האחיינים שלי, שגדלו איתי ועוד מגיל צעיר למדו את כתב הכפפה והתקרבו אליי.

היום אני נותן מדי פעם הרצאות בית ספר שבהן אני מספר על הימים שבהם הייתי שומע ועל התהליך האינטימי שעבר עליי לאחר שהתחרשתי. מטרתן של הרצאות אלה הוא להגביר בילדים ובבני הנוער את המודעות לעיוורים ולמוגבלים בכלל. אני מסביר להם שעליהם לנסות להיכנס לעורו של האדם הסובל. לא לצחוק עליו ולא ללעוג לו אבל גם לא לרחם, כי עיוור הרי אינו מסכן אלא מוגבל.

הילדים מתרגשים ומתגובותיהם נראה לי שכיום מתחיל להתפתח דור חדש של ילדים בעלי רגישות ובעלי פתיחות לקבל דברים חדשים. יש לי יסוד להאמין שגם כאשר הם יתבגרו הם יעניקו לעיוורים ולמוגבלים יחס יותר מתחשב ואז אולי יהיה מצבם של העיוורים בישראל טוב יותר.

כתב: איציק חנונא

* * *

תגובות לסיפור "אפיריון-מנחה ובו בתולה"

מאת בן-ציון יהושע

שפורסם ב"חדשות בן עזר" 1498

נראה לי שאתה הסופר היחיד שיודע לרקוח מרקחת כל כך צבעונית, דמיון ורוחות. חבל שלא עושים מהסיפורים האלה סדרת סרטים בנוסח 'עולה על כל דמיון'.

בהצלחה.

נעביר לחברים ברצון

מנחה וגם אפריון

ובכך יזכו כולם להשראה של אור עליון

הרצל חקק

משורר

אם הרומן שלך יופיע כסרט בנטפליקס, אפשר גם לתרגם מבחר מסיפורי המסתורין שלך ולעשות סרט בנטפליקס.

בלפור חקק

משורר

קראתי את הסיפור אצל בן עזר ונהניתי מאוד, אני מתפעל ממלאי האסוציאציות והזיכרונות והכישרון שדוחפים אותך לכתוב, ושיימשך תמיד. 

ראיתי אתמול מישהו שלמד איתנו והוא נראה שבר כלי , ברוך השם שאנו על רגלינו עדיין. 

שלך,

אלי עמיר

סופר

תודה על הסיפור הנפלא ששלחת לי. הצלחתי, לשעה קלה, להפליג באמצעותך לעולמות עלומים.

משה מוסק

מנהל 'גנזים' לשעבר

נפעמת מהסיפורים שאתה יודע לספר. השפה, הדימויים הייחודיים כבחלום, דמיון ומציאות, מושלמים בדקויות התיאורים שבסיפור ומרתקים כמו לקוחים מעולם האגדה. בעת הקריאה התמונות כמו חיות ומוחשיות על רקע המקום והזמן. הקורא חש כנכנס וחי במעמקי הסיפור ומשתתף בחווייה.

תודה רבה נפלא!

 חשוב לכנס את סיפוריך בספר.

מה קורה עם התרגום של "סימורג ציפור האש?"

רק טוב,

חווה צוטרין-נתן

משוררת

בוקר טוב סבא,

נהניתי מאוד לפתוח את הבוקר עם הסיפור היפה שכתבת. לרגע הרגשתי בהרים המושלגים שעל דרך המשי.

תודה.

אלה קדרי-וילנר

נכדה

* * *

נעמן כהן

בנימין גנץ – אווילות פוליטית

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

גלוי וידוע, כי נסיך (פוליטיקאי) שומר אמונים ואינו מערים על הבריות בזדון – ראוי לתהילה, ואין הדבר צריך ראיה. אולם הניסיון מלמד, שהנסיכים (הפוליטיקאים) שפעלו גדולות בימינו, הקלו דעתם מאד בנאמנות והשכילו להערים על הבריות ולהונות אותם ולסוף התגברו על כל אלה, שהלכו בדרכי היושר וקיימו את כל הבטחותיהם.

כי חייבים אתם לדעת שיש שני מיני מלחמה בעולם: האחד – בדרך החוק והמשפט, והשני – בדרך האלימות. הראשון מיוחד לבני אדם והשני לחיות. אבל כיוון שלעיתים קרובות אין הראשון מספיק, אנוס אדם לאחוז מזמן לזמן גם בשני.

לפיכך הכרח הוא לנסיך, שידע לילך כראוי, בחוכמה, גם בדרך החיה וגם בדרך האדם. וכיוון שחייב הנסיך להשתמש כראוי בתכונותיהן של החיות. מוטב לו לבחור מביניהן את השועל ואת האריה. לפי שהאריה אין בכוחו להינצל מן הפחים והמצודות. והשועל אין בכוחו להינצל מן הזאבים. חייב הוא אפוא להיות כשועל. המכיר בפחים ובמצודות. וכאריה המבריח את הזאבים.

הנוהגים כל ימיהם כאריות בלבד. אינם יורדים לסופו של עניינם.

מכאן אתה אומר: אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק, וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח.

אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בוודאי שהוראה זו לא הייתה טובה, אבל כיון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך.

לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו.  

(מקיבלי, הנסיך: פרק 18).

בנימין גנץ (בתמיכת גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד) סירב להקמת ממשלת אחדות שבה יכהן נתניהו רק חצי שנה כראש הממשלה, (מה שבין כה וכה יהיה עד לבחירות החדשות) ואז יוחלף ע"י גנץ.

הנימוק לסירוב הוא, שהם בכחול-לבן לא סומכים על נתניהו שיקיים את ההסכם.

נכון, מקיבלי מוכיח שאין אף פעם לסמוך על הבטחת פוליטיקאי, לכן הוצעו הצעות חוק שיחזקו את ההסכם, ואפילו אריה מכלוף דרעי הבטיח כי במקרה של סירוב לקיום ההסכם, לאחר חצי שנה ש"ס תצטרף לקואליציה עם כחול לבן.

מה אם כן ההיגיון של הסירוב? הרי במקרה הרע של הפרת הסכם הרוטציה, הולכים לבחירות אחרי חצי שנה במקום היום, ובמקרה הטוב מקימים ממשלת אחדות שתביא לאחדות העם, חוסכים מיליארדי שקלים על הבחירות, והעיקר מצליחים ביחד להביא את סיפוח בקעת הירדן לפי תוכנית אלון/רבין, ולכריתת ברית הגנה עם ארה"ב.

לאור תורתו של מקיבלי, (מייסד מה שנקרא לאחר מכן "מדע המדינה"), נראה התירוץ של בנימין גנץ לאי הקמת ממשלת אחדות לאומית מוזר, בלשון המעטה.

נראה שמלבד השנאה לנתניהו, אין לבנימין גנץ כל יכולת או כישורים לעמוד בראש מדינה.

בין אלימלך מליז'נסק למאיר ולד-יערי

קביעת תאריך הבחירות לראשונה בהיסטוריה ליום שני בשבוע, יום ה-3 במרץ נבע מכך שיום שלישי ה-10 במרץ נופל על פורים, ואילו שבוע אחר כך ב-17 במרץ, כ"א באדר, הוא יום היארצייט של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק, שעשרות אלפים יהודים חרדים (יותר מהדרוש לבחירת ח"כ אחד) טסים לקברו בפולניה. רבי אלימלך נפטר בכ"א באדר תקמ"ז בעיר רבנותו בליז'נסק, וקברו הפך למקום עלייה לרגל. בכתובת על מצבת קברו לא מופיעה שנת פטירתו, אלא נכתב "נפטר בכ"א אדר שנת תנצב"ה". בגימטריה, ל"תקמ"ז" ול"תנצב"ה" ערך מספרי זהה. רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק (1717-1787) מחבר הספר "נועם אלימלך" היה אדמו"ר מהדור השלישי של החסידות.

רבי אלימלך לא זכה להקים שושלת חסידית, אבל אחד מצאצאיו זכה כנראה בחסד אבות, והפך להיות אדמו"ר חסידי שהנהיג חצר של רבבות חסידים. האדמו"ר, מאיר ולד-יערי, שהקים את חסידות "השומר הצעיר". האדמו"ר ממרחביה, מאיר ולד-יערי, קיווה שתורתו תהווה תחליף לתורת משה כשניסח והוריש לחסידיו את עשרת הדיברות של "השומר הצעיר".

הנה שלוש הדברות הראשונות:

א) השומר הוא איש אמת. "שפת אמת תיכון לעד." (משלי י"ב י"ט).

ב) השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו. ("כל שהוא קבוע בא"י ומדבר בלשון הקודש - מובטח לו, שהוא בן עולם הבא". (ירושלמי שבת פ"א).

ג) השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך". ויקרא י"ט י"ח). וכו'.

והאחרונה:

י. השומר הוא טהור במחשבותיו, בדבריו ובמעשיו. "נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה. (סוף סוטה).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A0%D7%A7%D7%A1%D7%99

לאחרונה התפרסם ספר חדש של עדנה רוזנבוים-הנגבי-שבתאי המעלה את זכרו של רבי מאיר ולד-יערי, באוטוביוגרפיה שכתבה:

(עדנה שבתאי, "כי היום עובר – חיי עם יעקב שבתאי", ת"א, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/my_life_with_jacob_shabtaihttps://www.kibutz-poalim.co.il/my_life_with_jacob_shabtai

האוטוביוגרפיה שכתבה עדנה רוזנבוים-הנגבי-שבתאי היא בעצם חצי ביוגרפיה של בעלה, יעקב פומרנץ-שבתאי. היא מעניינת במיוחד בחלקה הראשון, בה היא מתארת את חייה כבת לדור החלוצים, אנשי "השומר הצעיר", שיסדו את קיבוץ מרחביה, כבת הקיבוץ וחניכת התנועה שעלו בה ניצני המרד, והחלום לעזוב את חיי השיתוף, ולחיות חיי בורגנות זעירה בעיר הגדולה.

"בארוחת ליל שבת" (בקיבוץ זה נקרא שישי בערב), מספרת עדנה, ניגש אליה מזכיר הקיבוץ, אליעזר וילדר-פראי-פרי, זה שנים עורכו הראשי של על המשמר" וח"כ מטעם מפ"ם, ואמר לה: "כסוציאליסטית את הרי חייבת להסכים אתי!"

"אבל אני בכלל לא סוציאליסטית," השיבה לו עדנה.

 הוא נדהם: "את לא סוציאליסטית?" הוא חדל לאכול. (שם עמ' 109)

במסיבת ראש השנה (לא ביום כיפור שהיה יום עבודה רגיל במרחביה) עלתה עדנה על הבמה והקריאה לחברי הקיבוץ את "ונתנה תוקף" המיוחס לרבי אמנון ממגנצא.

מיד קפץ ועלה אל הבמה המזכיר (היא לא מציינת את שמו) וחטף ממנה את הדף. "כאן בקיבוץ," הוא צעק, "לא יקראו תפילה יהודית!"

עדנה התנגדה והמשיכה לקרוא, והמזכיר עצר בידה. לעזרתה הגיע בעלה יעקב-פומרנץ-שבתאי (שעבד אז ר"ל בקיבוץ כרועה חזירים בחזירייה), והגן בחירוף נפש על זכותה לקרוא את התפילה היהודית. בגבורה רבה היא סיימה את הקראת התפילה. (שם עמ' 107).

זמן קצר לאחר מכן, באחד הערבים של חורף  1963, בא האדמו"ר, יערי עצמו ("האריה הזקן" בלשונה של עדנה) והתיישב ליד שולחנם בחדר האוכל סקרן לשמוע את רחשי ליבם של הצעירים.

"כששמע שאנחנו נלהבים מספרו של בובר "אור גנוז", כותבת עדנה, "סיפר על הקשר המשפחתי שלו לצדיק אלימלך מליזנסק."

"בשבילי," היא כותבת, "זו היתה הזדמנות להשמיע לו את רחשי ליבי: 'חבל שלי ולדור שלי אין שום קשר לחסידות'," אמרתי לו. "אתם מתוך ההתנגדות שלכם לדת, לא נתתם לנו להכיר את התרבות של העם שלנו. ניסיתם להתחיל את הכול מהתחלה בלי שום שורשים. ובגלל זה אנחנו חיים בחסך. בחלל ריק מבחינה יהודית. אתה מאיר, שהשורשים היהודיים שלך כל כך חזקים ומובנים מאליהם, לא יכול להרגיש בזה, אבל אנחנו בניתוק שניתקתם אותנו מכל מה שיש בו זיקה לדת היהודית."

"נו, גם אתה חושב ככה?" שאל יערי את יענקלה.

"למזלי," ענה לו יעקב, "אני גדלתי עם סבתא שומרת מצוות בבית, ולא יכולתי להרגיש את מה שעדנה מדברת עליו."  (שם עמ' 110).

יעקב פומרנץ-שבתאי אף ידע אידיש בגלל מגוריו עם הסבתא, ואף תירגם שירים מאידיש. הנה השיר היפה, הבלדה על מותה של חנהל'ה, בביצוע היפה של שלמה הרציג-ארצי (לימים מאהבה של עדנה):

https://www.youtube.com/watch?v=O_rT9BaD5aIhttps://www.youtube.com/watch?v=O_rT9BaD5aI

על גלגולו של ניגון הבלדה "על מותה של חנהלה":

http://onegshabbat.blogspot.com/2013/10/blog-post_4.html

וכאן אי אפשר שלא להזכיר את אמרתו המפורסמת של יעקב חזן, עמיתו של האדמו"ר ממרחביה: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות."

(תלמידיהם נאבקים היום נגד מה שהם מכנים "הדתה").

מה הסיבה לכך שלקברו של האדמו"ר רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק בפולניה נוהרים אלפי חסידים, ואין עוד איש בדור הצעיר הישראלי חילוני המכיר את שמו של האדמו"ר מאיר ולד-יערי ממרחביה?

השאלה הזו העסיקה אותי כשעסקתי בשאלה איך "קבוצת קדושי פינסק" שהקימה את קיבוץ גבת לא שרדה יותר כקיבוץ סוציאליסטי, ואילו חסידות קרלין-פינסק, שדומה שעברה ובטלה מן העולם פורחת היום ומשגשגת.

 הנה מה שכתבי בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק" (עמ' 458):

מאימת המוות מתחילה כל הכרה. כל בן תמותה חי בפחד מן המוות. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "קיבוץ" – "פינסק-קארלין" ואת כישלון "קבוצת קדושי פינסק". הדת המרקסיסטית טובה לעניים. כלכלת המחסור הביאה לדת הסוציאליזם. הגיע השפע – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופסה מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה. המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעייה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי. "הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד, ייתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.

ב-1938 כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעיה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פרסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."

המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי." לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרית היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם...

"בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי', דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."

ברוח דבריו של ליבוביץ, "קבוצת קדושי פינסק" הינה כישלון לא למופת של הרעיון הסוציאליסטי, אבל, הצלחה למופת ביישוב הארץ.

ונסיים במילות הערכה לאדמו"ר ממרחביה, מאיר ולד-יערי, שבזכות תרומתו לשיבת ציון ויישוב הארץ, יכולים בכלל אלפי חסידים של סב סבו לעלות לקברו ממדינת ישראל העצמאית – לפולניה.

ולחיים, נסיים עם הווארט – אמרתו הידועה של רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק: "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי".

השר אוחנה המעליל עלילת הדם נבזית

אינו ראוי להיות שר המשפטים

השר אמיר אוחנה אינו ראוי לשמש כשר המשפטים, ולא בגלל יציאתו המוצדקת נגד העיוותים שבהתנהלות הפרקליטות, או בגלל מינויה של אורלי בן ארי גינזברג* לפרקליטת המדינה.

הסיבה שבגינה הוא אינו ראוי לשמש כשר המשפטים, או בכלל כחבר כנסת היא עלילת הדם הזדונית שהוא הפיץ שהאשכנזים רצחו ילדים תימנים תמורת כסף.

הנה עלילת הדם הבזויה מפי אמיר אוחנה בתוכנית "המקור" כאשר אוחנה סירב להתנצל על דבריו: (דקה 40 ואילך)

https://13tv.co.il/item/news/hamakor/season-17/episodes/ep07-1977243/

התחקיר בתוכנית המקור" מעלה את הפשע האמיתי שהוא עלילת הדם שרקחו תימנים מסוימים (למשל עוזי אזולאי שהתחזה לרב), ואחרים, שנעזרו בפוליטיקאים חסרי מצפון, (עלילת דם בנוסח עלילות הדם שרקחו הנוצרים נגד היהודים שלוקחים דם של ילדים נוצרים), שלפיה ה"אשכנאצים" רצחו ילדים תימנים תמורת כסף, מכרו ילדים תימנים למטרת ניסויים רפואיים כמנגלה בשעתו, וכדומה. 

הגיע הזמן להפסיק להתנצל ולומר את האמת גם אם היא כואבת. זו עלילת דם בזויה.

על התימנים להכיר תודה לרופאים והאחיות האשכנזיים שטיפלו בהם במסירות ובאהבה רבה בתנאים של אז. (זה לא אומר שלא היו מקרים שקרו שלא כחוק גם כלפי ילדים אשכנזים אם יתגלו).

יש לזכור את המצב. הישוב היהודי הקטן של 600,000 יהודים לאחר מלחמת השחרור בו נפלו 6000 חללים ואלפי פצועים, קלט באהבה עשרות אלפי עולים מתימן. עדה פרימיטיבית בה הנשים רובן ככולן אנאלפביתיות, נישואי פוליגמיה של קטינות, ואונס רוֹוחים, ללא תנאי היגיינה בסיסיים, (לא הכירו מה זו אסלה, והחמיצו בה מלפפונים), עדה שעלתה לארץ ללא רופא או אחות. שהיישוב היהודי קלט במסירות ובאהבה במיטב התנאים שהיו אז. זה כמובן לא אומר שבקליטה המונית זו לא נעשו עוולות על ידי יחידים.

ידוע מההיסטוריה שעלילות הדם וההסתה נגד היהודים תמיד שימשו גורמים פוליטיים. הגיעה העת שפוליטיקאים מסוגו של אמיר אוחנה, יצחק שטראוסברג-הנגבי, ונורית מנצורה-קורן יפסיקו לבסס להם קריירה פוליטית באמצעות הסתה והפצת עלילות דם שקריות.

* מישהו יודע את שם משפחתה העיראקי המקורי? כתב "הארץ" גדעון לואי (לוי), "לורד האו האו הישראלי", כותב שההתנגדות למינויה היא רק בגלל שהיא אינה אשכנזית:

(גדעון לוי, "מנדלבליט והרשקוביץ", "הארץ", 19.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8288303

דווקא שם משפחתה של אורלי מבעלה גינזברג, הוא שם מתאים ליועמ"ש שכן הוא זהה לשמה של  השופטת היהודייה האמריקאית רבת התהילה, רות ביידר גינזבורג.

גזענות אשכנזית

פרופסור גיורא טרייסטר, רופא עיניים, צייץ שהתומכים בנתניהו הם: "2 מיליון מרוקאים פרימיטיביים, דתיים לכל סוגיהם, חרדים, ש"ס וכיפות סרוגות, וחלק מהערבים, בקיצור כל החרא של המדינה." 

(גבי אביטל, "אני 'ברברי' ישראלי גאה", ישראל היום, 17.12.19).

https://www.israelhayom.co.il/article/716193

גילוי מזעזע של התנשאות גזענית שיש להוקיע אותה.

מהי "המולדת השנייה" של יצחק לאופר-לאור

כתב "הארץ" יצחק לאופר-לאור מתגעגע בערגה על אמרתו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן על בריה"מ כ"מולדת השנייה", ומצר על ההתנערות ממנה.

"גזה כְּלֹא היתה 'המולדת השנייה' שלה, אחרי עשורי הערצה, וגם המפלגה נעלמה לאטה, רק קיבוציה היו עוגן 'בריא', שהמשיכו למולדת הממשית, 'המערב': צה"ל, ממשל צבאי, שב"כ וכו' --- כבר אין מפלגות שמאל בקרב הרוב היהודי.

"לסולידריות דרושה הזדהות, 'יְ-דִי-דוּת יִשְׂ-רָ-אֵל בְּרִית ה-מו-עֲ-צוֹת,' שאגו בוועידות, בהפגנות," מתאר לאופר-לאור, ומפרש: "כך עבד הדבק האנטי-קולוניאלי של שמאל יהודי, שנולד לתוך הווייה קולוניאלית.

"לסולידריות, שבלעדיה אין שמאל, נחוצים אינטרסים משותפים, ואם הם מנוגדים, נולֶדֶת עוד מולדת. שרידים מאהבה כזאת אפשר למצוא בתקווֹת המקלדת שתלינו בג'רמי קורבין. קל היה לנו להכתיר אותו כאן, כדי להאמין במשהו נשגב יותר מביצת הזהויות הרעילה."

למעשה ליצחק לאופר-לאור יש גם היום מולדת שנייה, שמא ראשונה. לאופר-לאור הפיליסטיני הזעיר בורגני, והאקטיביסט הפרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי (לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים), שתלה את תקוותיו בקורבין הגזען האנטישמי, חבר החמאס והחיזבאללה –  יש הרי "מולדת ראשונה" ולא שנייה, הלא היא "פלשת" פלסטין הערבית-מוסלמית, מכאן כמובן נובעת הסולידריות שלו איתה.

(יצחק לאור, "אין מולדת שניה, חבל", "הארץ" 18.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8285622

מעניין שיצחק לאופר-לאור הוא היחידי מכל כתבי עיתון "הארץ" ששוקן ונבזלין (שוקן קנה את מניות דומונט) לא מאפשרים לכתוב עליו תגובות בעיתונם.

אנטי ציונות היא אכן אנטישמיות

עיתון "הארץ" פתח בקמפיין נגד החלטת הפרלמנט הצרפתי שלפיה אנטי-ציונות היא אנטישמיות, כאשר כתבי העיתון האקטיביסטים הפרו-איסלמיים,התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מזהים דווקא את האנטי-ציונות עם פרו-שמיות, ותומכי הציונות הם לדידם האנטישמים האמיתיים:

(צבי בראל, "על פי החלטת הפרלמנט הצרפתי מקרון הוא אנטישמי", "הארץ" 18.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8285037

(דימיטרי שומסקי, "הגדרת אנטי-ציונות כאנטישמיות מסכנת את העם היהודי", "הארץ" 18.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8285675

הגדיל לעשות דניאל בלטמן שטען שההחלטה היא "אנטי דרייפוס".

(דניאל בלטמן, "תזכורת מצרפת האנטי דרייפוסית", "הארץ" 14.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8262246

אז לנוכח זאת יש להדגיש. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי. נעזוב את המילה ציונות, מי שקובע שמכל העמים רק ליהודים אסור להקים תנועת שחרור לאומית, ושמכל העמים רק ליהודים אין זכות לריבונות מדינית הוא גזען אנטישמי.

ודוק: יכול אדם לתמוך בכיבוש ערבי של עבר הירדן, עזה ויו""ש, ועם זאת להכיר בזכות הריבונות של העם היהודי בתל אביב, אדם כזה אינו גזען אנטישמי, אבל מי ששולל כל זכות לריבונות מהיהודים הוא גזען אנטישמי.

הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים והפרסים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. האם מישהו שולל מהם את זכותם לריבונות לאומית?

פרדוקס הכיבוש: השטחים הכבושים ע"י הערבים הם 13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה, לו היהודים היו מצליחים לכבוש והיו בעולם 57 מדינות יהודיות ורק מדינה ערבית אחת אף אחד בעולם לא היה מדבר על הכיבוש היהודי של יו"ש הזערורית.

כן, גם היהודים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, הנאבקים למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מתוך שלילת הציונות כמוסבר לעיל – הם גזענים אוטו-אנטישמיים (לא רק לפי צרפת).

ממשיכי דרכו של המופתי

מסתבר שלמופתי הירושלמי, ידידו הטוב של היטלר, גנרל הס.ס. מוחמד אל חוסייני, יש ממשיכים. הנה סטודנטים ערפלישתים מצדיעים כמוהו במועל יד:

https://rotter.net/forum/scoops1/591755.shtml

מוחמד טועמה אל-קודה, חבר פרלמנט ירדני לשעבר, הסביר בשיעור דת בערוץ אל-ירמוכ (ירדן): "העוינות של המוסלמים ליהודים היא עוינות אידיאולוגית. היא תסתיים רק לאחר שהם יושמדו במלחמה הגדולה."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?143_4

האוצר הנשכח של יהודי ערב

לפי אומדן של ועדה מיוחדת שעסקה בהיקף הרכוש היהודי שנגזל מיהודי ארצות ערב ואיראן, נקבע שהוא עומד על כ-150 מיליארד דולר. (בערכים של אז)

https://rotter.net/forum/scoops1/591791.shtml

מאז 2002 עלה הצורך בעריכת אומדן רכוש אלטרנטיבי לזה הנערך על ידי הפלשתינים. ב־2017 המטה לביטחון לאומי – קידם פרויקט מסווג שתכליתו היתה להגיע בדרכים מגוונות לעריכת אומדן הרכוש כמעט בכל מדינות ערב.

האומדן הזה שפורסם קטן בהרבה מהרכוש האמיתי שנגזל מהיהודים מפני שעורכי הסקר בחרו, מטעמים פוליטיים, להתעלם מרכוש יהודי ערב שנגזל ע"י מוחמד.

כשהקים מוחמד את "האומה המוסלמית" הוא הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים." וחיסל את היישוב היהודי. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות. (מוחמד עשה בכך הון רב ואף השאיר בידיו כמה שבויות כשלל מלחמה), מוחמד הכניס מיד פסוק לקוראן לפיו בניגוד לשלל מלחמה רגיל שנלקח מהערבים, בו הוא זכאי רק לחמישית השלל (סורה 8 השלל) כל רכוש היהודים, אדמות בתים ונשים שייך לו ולערבים. (סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 25).

לכן על הוועדה המיוחדת לכלול במניין הרכוש שנגזל מהיהודים את כל האדמות שנגזלו מהיהודים בערב ע"י מוחמד, הבתים, וכמובן את הרווחים היחסיים מהנפט שנמצא בערב.

חישוב רכוש זה הוא חשוב כי בכל הפגנה צועקים הערבים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב."

הנה אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

הנה שרידי בתי היהודים בח'ייבר:

https://www.youtube.com/watch?v=N50LRK0nS8Y

טעותו של יעקב גיסינביץ-אחימאיר

העיתונאי יעקב גיסינביץ-אחימאיר (בנו של מייסד "ברית הבריונים", ובעל "טורו של פשיסטן", אבא שאול גיסינביץ-אחימאיר), הכריז כי בבחירות הקרובות הוא יחרים את הבחירות ולא ילך להצביע.

(יעקב אחימאיר, "מדוע אוותר על הביקור בקלפי", "ישראל היום", 15.12.19)

לא חשוב כלל מהם נימוקיו של יעקב גיסנוביץ-אחימאיר שכן גם הימנעות מהצבעה היא הצבעה לטובת מישהו.

בכל מקרה יעקב גיסינביץ-אחימאיר יצביע בבחירות.

השחיתות נמשכת

הנה קם ממשיך לדרכו המושחתת של העיתונאי אמנון אברמוביץ.

העיתונאי אמנון אברמוביץ המושחת והמשחית הוא שפיתח את תורת השחיתות שקרא לה "איתרוג". לא משנה כלל במה חטאת או פשעת, אם אתה תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אתה זך כשלג וחטאיך נעלמו כלא היו.

כתב "הארץ" רוגל אלפר מאמץ את דרכו המושחתת של אברמוביץ, ומוכיח שיצא המרצע מן השק. המאבק נגד נתניהו שנעשה כאילו בשם המאבק בשחיתות אינו כלל מאבק נגד השחיתות, המאבק הוא רק למען הכיבוש הערבי-מוסלמי.

(רוגל אלפר, "מתי הייתי מסכים לאתרג את נתניהו", "הארץ" 8.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8229917

זהו לפחות גילוי נאות לשחיתות המאבק הפוליטי נגד נתניהו.

שתי מטרות לאזהרת החקירה בהאג

אמנם אזהרת החקירה בהאג מכוונת גם לחמאס ולשאר ארגוני הטרור הערפלישתיים, אבל בעיקרה היא באה להשיג שתי מטרות, וכאן הסכנה. אזהרת החקירה בהאג יש לה שתי מטרות:

א. הכרזת לגיטימיות של כיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש, והפיכתם ל"יודן-ריין" ע"י הכרזת הישובים היהודיים שם כבלתי חוקיים.

ב. הכרזת זכות ההגנה של לישראל מפני כיבוש ערבי כזכות שאינה לגיטימית.

והנה האזהרה להאג כבר יש לה השפעה, וכבר השיגה שתי מטרות.

מפחד מתביעה בהאג ישראל נמנעת מפינוי ההתנחלות הערבית חאן אל אחמאר, ונמנעת מסיפוח בקעת הירדן ע"פ תוכנית אלון ורבין.

הפחד הוא יועץ רע. והכניעה מחמת הפחד מהתביעה בהאג מזכיר את אמרתו המפורסמת של צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה וחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה."

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"החג' מחפצי-בה"

ליעקב שטינברג

1959

[התפרסם לראשונה כנראה ב-1922]

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.6.1972

לפני 47 שנים

יעקב שטינברג, אשר השבוע ימלאו עשרים-וחמש שנה למותו (1887-1947) היה משורר, מספר ומסאי עברי בעל סגנון מקורי. הוא נולד באוקראינה. בהיותו בן ארבע-עשרה בא לאודיסה, והיה, יחד עם שניאור ופיכמן, מבאי ביתו של ביאליק, ואם כי היה צעיר כל-כך, כבר נתן ביאליק את דעתו על שיריו והחשיב את תפישתו החריפה.

בהיותו בן חמש-עשרה וחצי נדפס שירו הראשון "ומן הבוקר עבים כבדים", שהיה מושר בפי ילדים ומבוגרים הרבה שנים. מאודיסה עבר, בשנת 1903, לווארשה, השתתף בעיתונות העברית והאידית, ישב זמן-מה בקיוב ומשם יצא לשווייץ להשתלם בלימודים. למד בברן ובלוזאן וחזר משם לווארשה. בשנת 1914 עלה ארצה והשתתף ב"הפועל הצעיר" וב"מולדת". לאחר מלחמת-העולם הראשונה יצא לברלין, עשה שם שלוש שנים, חזר ב-1925 לארץ, המשיך להשתתף ב"הפועל הצעיר" וב"דבר" והיה עורך מדור הספרות היפה ב"מאזניים". בשנת 1937 הופיעה לראשונה מהדורת כל כתביו – שירים, סיפורים ורשימות – ובשנים האחרונות הופיעו שני ילקוטים מיצירותיו: "מבחר ליריקה ורשימות" בצירוף מסה מאת נתן זך, ו"ילקוט סיפורים" בצירוף מסה של גרשון שקד.

שטינברג גם תירגם ספרים רבים, בהם "עלובי החיים", סיפורי טולסטוי ו"תרבות הרנסאנס באיטליה" לבורקהארדט. עם צאת ספר שיריו הראשון בווארשה, בשנת 1905, זכה להיכלל על-ידי ביאליק בשלישייה של השירה העברית החדשה (עם יעקב כהן ושניאור) והיה בעיניו בבחינת "ציפור חדשה מן המגביהות עוף... שואפת למרחקים גדולים."

בחרתי להתעכב הפעם אצל סיפור אחד שלו, "החג' מחפצי-בה", שהתפרסם, כנראה, בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים [למאה ה-20], והוא, דומני, סיפורו היחיד, שבו מתוארת הדראמה של מיפגש בין יהודי לערבי על אדמת ארץ-ישראל.

הסיפור פותח בתיאור עלייתו של המספר מחדרה אל גבעת הקבוצה אשר בחפצי-בה. "אהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית" (עמ' רס"ב) – הוא הרגש שחשים האנשים הצעירים כלפי הנוף של ארץ השומרון. שיכרון והזייה, וכנגדם זרות, עצבות ואכזבה. הנוף מצטייר בצורה רומאנטית ומסתורית, אך לא אידילית. גבעות המולדת נוכריות הן. האדם היהודי מתקשה למצוא את הקשר אליהן ולהתגבר על רגש הזרות שהוא חש לעומת הסביבה.

ליבו של היישוב החדש הוא "אבן-השתייה של המקום" (שם), אבן גדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית. ובמקום מצוי גם חג' ערבי, גבה קומה וכפוף שכם, המצטרף לשמירה בלילות. זה "האיש מן הקדם אשר יסופר עליו, כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואיל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה. כשהוא מקיש אחת במטהו, מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים: מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשורת ניכר." (עמ' רס"ג).

בהופעתו ממחיש "בן-הקדם" את הרגשת הזרות, "בשורת הניכר", שכוססת בלב הצעירים היהודיים. הקשר שלו לאבן-השתייה הוא קשר עמוק, מיסתורי, אולי מיסטי, קשר של מולדת קדמונית, של נאמנות שתקנית ומאיימת.

יש שבלילות מתעורר המספר ויוצא לטייל בחוץ מתוך תחושה של "ראשית אהבה" כלפי המולדת. ליבו עורג "לתפוס את הכול מחדש" (שם). ואולם בהישמע קול הריטון של כלבו של הנוטר הערבי, מתעוררת מיד במספר הרגשה כפולה ומכופלת של זרות: "אנוכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום-ניכר" (שם). באור הירח המלא הוא רואה את הדמות הרחבה של החג' הערבי, כשהוא יושב כפוף על גבי אבן-השתייה ומטהו  האדיר בידיו. במהותו של החג' הערבי יש קירבה למהות של הלילה, של יללות התנים, של הטלת אימה עתיקה, שתקנית ועמוקת שורשים – זו האימה שמעוררת הרגשת התנכרות באדם היהודי, המונעת ממנו להזדהות בשלמות עם תבנית נוף מולדתו.

סיום הסיפור הוא תיאור פגישת התמודדות והכרעה בלילה בין המספר לבין החג' המוזר.

"צעדתי לפניי, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי, עבר בקירבי זרם של גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה. --- ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים, אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחרי צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה-מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת-אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פניי. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כאשר [אני] רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עליי בחיפזון ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מילאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו עוד שולח אל עבר פניי נביחה עמומה." (שם. עמ' רס"ד).

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות הליכה סהרורית. בהליכה זו נעשה הכאב מתוק והאדם מצליח "לתפוס הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה." הוא מגיע לידי פיוס עם אותם יסודות בגוף שמתנכרים לו ומאיימים עליו. באמצעות ההכאבה-מדעת הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, ועל האימה מפני הזר. הליכתו נעשית עקשנית, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ולא פלא שהוא מרגיז בעצם נוכחותו את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה. ההחזקה ב"אבן-השתייה" נעשית ביטוי לאדנות על ארץ-המולדת. יש ודאי קשר משמעותי בין "אבן-השתייה" בחפצי-בה לאבן-השתייה אשר מעליה עומד ניצב בניין כיפת הסלע ("מסגד עומר") בירושלים, ואשר היא, לפי המסורת היהודית, פסגתו של הר המוריה, טבור העולם, מקום העקדה, חלום יעקב, קודש-הקדשים והמקום שעמדו עליו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות עליה, עברו כידוע גם לאיסלאם.

סביב ל"אבן-השתייה" מתרחש עתה מחזה כמעט אילם שמשמעותו ברורה. מצויה כאן שוב ההיאבקות של האדם היהודי עם האדם הערבי בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם לקשור עצמו אל נוף ארצו, לחוש תחושת מולדת ולהיות לעם. החג' הערבי זועם. מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העקשנית, המציקה והמציפה את הלילה ב"געגועים זרים" – בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי ארץ-מולדתו: שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. זה עדיין נושא עימו את הגלות, וזה כבר חש כבגלות בתוך ארצו (מוטיב מרכזי בשירתם של משוררים ערביים בישראל).

"ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני" – אומר המספר היהודי. מפני נוכחותו של היהודי נעשה גם יחסו של הערבי למולדתו יחס מסובך ומורכב. והערבי אינו אוצר כוח. המאבק כאן מוכרע עם בריחתו של החג' הערבי, בריחה של מחאה, ודומה כי הוא יורד לארץ תחתית.

תבנית דומה של פגישה והיאבקות חוזרת ומופיעה מימות ר' זאב יעבץ ומשה סמילנסקי ו-י.ח. ברנר, ואין כמעט מספר ארץ-ישראלי שפטור ממנה. אך דומה שאצל יעקב שטינברג נוסף לה, אולי לראשונה, גוון סוריאליסטי, סימבולי, גוון אשר עתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית הצעירה, של ילידי הארץ, משנות השישים [של המאה ה-20] ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי.

* יעקב שטינברג: החג מחפצי-בה. סיפור. כל כתבי יעקב שטינברג. הוצאת דביר. תל-אביב. 1959.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק ראשון

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –

 – כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.

חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.

"מי זאת?" שאלתי.

"חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"

לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.

ג'ני!

חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.

ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הופתעתי והתרגשתי מאוד מברכותיך ליום הולדתי. באמת תודה מקרב לב. מקווה שהברכות  אכן תתגשמנה... וגם אני מברכת אותך – לקראת יום ההולדת ה-1500 של העיתון הלילי. מתפעלת מכוחך לערוך עיתון לבד זה שמונה שנים [ליתר דיוק, ארבע-עשרה שנים מאז 2005! – אב"ע] ומקווה שתהנה אותנו עוד שנים בשלל מאמרים וסיפורים. 

חג שמח,

תקוה וינשטוק

* ג'וחא: מי זה גדעון סער?

* אהוד היקר, תמיד תמהתי על העימות בינך ובין אורי הייטנר – מסתבר שלמרות שאתה מתנגד חריף לדעותיו, אתה נותן לו במה, ועל כך אתה ראוי לכל השבחים. הפעם החלטתי לקרוא את הייטנר לאותיותיו (ברגיל הייתי מדלג, וקורא רק נושאים שמעניינים אותי), ובאמת לא מצאתי אצלו כשלים לוגיים, והכתיבה שלו רהוטה מאוד, וכידוע, הוא גם כתב של "ידיעות אחרונות". הוא כתב יפה מאוד על גאולה כהן ז"ל, התדיין עם עצמו אם ראויה חנינה לנתניהו לפני המשפט, או אחריו. זכותו לקבוע שנתניהו אשם בבחירות מועד ג'. הוא טוען בצדק שלאולמרט אין זכות לקטרג על נתניהו, מצביע על תת-רמה של מאמרי "ישראל היום". שפתיים יישק על דבריו בעניינו של גדעון לוי, הרואה במחבלים לוחמי חופש, ובחיילי צה"ל רוצחים. כמתיישב ברמת הגולן הוא גם בעד סיפוח בקעת הירדן על אפו וחמתו של מלך ירדן. נכון שהוא מכנה את הפה של יאיר נתניהו "ג'ורה", אבל זה ממש לא רחוק מהאמת.

זכותו של הייטנר להצביע על אי כשירותו של נתניהו להמשיך להיות ראש ממשלה, בהתחשב בכתבי האישום, כיוון שאין להעלות על הדעת (גם לא על דעתי) כי כל מערכת המשפט החליטה לעשות פוטש משפטי נגד ראש ממשלה מכהן, כשהמאשימים והעדים הם אנשיו שלו, ולא "שמאלנים" – השם ישמור. זכותו של הייטנר לומר זאת, כפי שזכותך להתנגד לדעתו, ולהצביע על ההישגים המדיניים והכלכליים הכבירים של נתניהו, שאפילו מתנגדיו הגדולים אינם מכחישים. זכותך להצביע עליו כעל מדינאי משכמו ומעלה (זאת אמת שאין להכחיש), ששועי עולם מעריצים אותו, ושאסור כי יודח מהתפקיד שממש תפור עליו.

אתה מרשה להייטנר לכתוב ב"חדשות בן עזר", וזאת באמת זכותך הגדולה, לכן היה רצוי בעיניי כי אם אתה מבקש להתנגד לדעותיו, שתעשה זאת בנחת, ולא תחרף אותו במילים בוטות, כפי שעשית בגיליון האחרון. אל תכעס עליי – זאת דעתי.

אני מצטרף לברכות שלך לתקוה וינשטוק, ולהערכה שלך לכתיבתה של ארנה גולן שצללה לפרטי פרטים ברומן שלך "והארץ תרעד". גם אני כתבתי על הרומן המעניין הזה, אבל אני מודה שכתיבתה של ארנה טובה יותר.

חג אורים שמח!

משה גרנות

אהוד: יכולתי לצנזר את הביטוי של אורי הייטנר: "המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה" – ביטוי שבהקשר הזה כנראה מאוד מקובל עליך, אבל העדפתי לענות לו באותה מטבע ואינני מבין מדוע אצלו הג'ורה זה בסדר ואילו עליי יצא קצפך!

אגב, כמה אנשים יודעים היום מה זו ג'ורה, ואיך היא נראית?

        * * *

אהוד בן עזר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל