פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1501

ברכות לשנת 2020 הבאה עלינו לטובה!

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בחשון תש"ף, 30.12.2019

עם צרופת מרק כרוב ביתי לחורף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי שֶׁבְּעִוְרוֹנוֹ מֻנְהָג, בַּמִּשְׂפָּח הַדֵּפֶקְטִיבִי שֶׁל בֵּית דִּין מֻטֶּה בְּהָאג. // חובב טלפז: 1. במלחמה לא כמו במלחמה: פרק מ'. פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים... 2. פרק מ"א. חיפשה מלוכה ומצאה אתונות.  // ישראל בר-ניר: ויהי בימי שלוט השנאה. // יעקב אחימאיר: הגירה. // יעקב חסדאי: איך משיגים פירוז מדיני? // עו"ד שמחה רוטמן: מתפרת התיקים של היועמ"ש. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.12.19. // נוּרִית יוּבַל: קַטָמוֹן 1948. // עקיבא נוף: סופה. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"א. מזל טוב – עדנה מתגרשת. // יערה בן-דויד: מתוך מחזור שירי ארמניה. // עדינה בר-אל: אובדן. על הספר "הנוסע" מאת אולריך בושוויץ. // הרב יואל בן נון: צדוק ראב ז"ל. // ד"ר ארנה גולן: על ספרו של אברהם אבולניק, "דרך רבה – פרקי זיכרונות". // תקוה וינשטוק: מניה שוחט אגדה בחייה. כתבה פנינה גרי. // נעמן כהן: עלבון מרוקאי – למי למי יש יותר כבוד? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "עובדיה" לאדלברט שטיפטר. עברית: 1926. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 13.4.1973 במסגרת "ספר השבוע", לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שני. חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי. // ממקורות הש"י. // מרק כרוב ביתי לחורף.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי שֶׁבְּעִוְרוֹנוֹ מֻנְהָג

בַּמִּשְׂפָּח הַדֵּפֶקְטִיבִי שֶׁל בֵּית דִּין מֻטֶּה בְּהָאג

מְסַפְּרִים עַל רַב-חוֹבֵל טוּרְקִי אֶחָד, שֶׁכְּאַתְחַלְתָּא 

לְקַרְיֶרָה אַדְמִירָלִית הַשֻּׂלְטָן שְׁלָחוֹ רָחוֹק

בִּסְפִינָה רַבַּת גְּיָסוֹת וְתוֹתָחִים לִכְבֹּשׁ אֶת מַלְטָה 

וּכְשֶׂלֹּא מָצָא אֶת מַלְטָה הַקְּבַרְנִיט הַזֶּה הַחְנְיוֹק

בְּחֵמָה יָדִָיו אִגְרֵף

וּמִיָּד מִבְרָק טִלְגְּרֵף 

לַשֻּׂלְטָן אֲשֶׁר בְּקוּשְׁטָה וְדִוַּח לוֹ: "מַלְטָה יוֹק."

הַיְנוּ, מַלְטָה שֶׁאוֹתוֹ שֻׂלְטָן לְכִבּוּשָׁהּ צִפָּה   

וּבְרוּרוֹת הִיא מְמֻקֶּמֶת גַּם בַּיָּם גַּם בַּמַּפָּה

נֶעֱלְמָה לָהּ בִּחְיַאת אַלְלַהּ  

כְּמוֹ בְּמַעֲשֵׂה שָׂטָן

וּבִתְהוֹם הַיָּם שָׁקְעָה לָהּ

בְּלִי שֶׁשּׁוּם הֶסְבֵּר נִתַּן

לְעֻבְדָּה זוֹ וְחִידָה זוֹ, לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן

רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא-יֻצְלַח זֶה הַנֶּחְשָׁב לְקַפִּיטָן

לֹא מָצָא אוֹתָהּ וְהִתְבַּיֵּשׁ לַחְשׂף זֹאת לַשֻּׂלְטָן.

כָּךְ סֻפַּר בִּזְמַן עָבָר וּבְיָמִים שֶׁמִּשֶּׁכְּבָר  

אֲבָל מָה קוֹרֶה כָּרֶגַע וְכַיּוֹם מָה מְסֻפָּר?

מְסֻפָּר עַל מִין מִנְהָג

שֶׁבּוֹ בֵּית דִּין אֶחָד בְּהָאג

הַנּוֹדָע בְּשֵׁם רִשְׁמִי

בְּתוֹר בֵּית דִּין בֵּינְלְאֻמִּי 

גַּם רוֹאֶה וְגַם שׁוֹמֵעַ רְצִיחוֹת רַבּוֹת יוֹם-יוֹם

אַךְ אֵינוֹ מִזְדַּעֲזֵעַ מִן הַקֶּטֶל הָאָיֹם

אַף כִּי יֵשׁ לוֹ מִן הַסְּתָם מַצְפּוּן רָגִישׁ וְגַם אַקְטִיבִי

אַךְ מוּזָר אֵיךְ מוּל כָּל גֵּ'נוֹסַיְד אַכְזָר וְאוֹפֶנְסִיבִי

הוּא שְׁוֵה-נֶפֶשׁ וְאָדִישׁ 

וּתְשׂוּמֶת-לֵב אֵינוֹ מַקְדִּישׁ  

כִּי אָמְנָם יֵשׁ לוֹ מַצְפּוּן אַךְ מַצְפּוּנוֹ הוּא  סֶ לֶ קְ טִ י בִ י,

סֶלֶקְטִיבִי עַד כְּדֵי שֶׁרֶצַח-עַם שֶׁל חַסְרֵי יֶשַׁע

הַמַּכְתִּים שָׁם אֶת יְדֵי שְׁנֵי שַׁלִּיטִים שְׁטוּפִים בְּרֶשַׁע

כְּגוֹן אַסַד וּכְמוֹ פּוּטִין הַטּוֹבְחִים שָׁם עוֹד וָעוֹד

אַלְפֵי סוּרִים בְּמִין פֶּשַׁע-מִלְחָמָה מֻבְהָק מְאֹד

בְּלִי נִמּוּק אִידֵאוֹלוֹגִי

אַךְ בִּבְּלִיץ בַּקְטֶרְיוֹלוֹגִי

הַכּוֹלֵל טִפּוּל אִינְטִימִי

שֶׁל חִסּוּל בְּנֶשֶׁק כִּימִי

לֹא גּוֹרֵם לְבֵית הַדִּין

שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב כָּל-כָּךְ עָדִין

לְהַתְרִיעַ עַל הַחֵטְא

בּוֹ אֶרְדּוּאָן יוֹם-יוֹם שׁוֹחֵט 

(כְּמוֹ עִירָאק) קוּרְדִּים חַפִּים מִפֶּשַׁע שֶׁצְּבָאוֹ מַפְגִּיז לוֹ

בְּדִיּוּק כְּשֵׁם שֶׁזְּדוֹן טֵרוֹר אִירָנִי לֹא מֵזִיז לוֹ,

אוֹ טֵרוֹר הַ"חִיזְבַּאלְלַה" שֶׁמִּבֵּית דִּין זֶה לֹא חוֹטֵף

שׁוּם גִּנּוּי, אוֹ בְּרַד רָקֵטוֹת שֶׁל "חָמָאס" עַל הַעוֹטֵף.

אַךְ מָתַי אוֹתוֹ בֵּית דִּין הוּמָנִי אֶת עַצְמוֹ מֵבִיא

לְהֶתְקֵף שֶׁל זַעֲקוֹת גֶּוַאלְדּ שֶׁמִּגְּרוֹנוֹ בּוֹקֵעַ?

כְּשֶׁמַּטַּח-תַּגְמוּל שֶׁל צַהַ"ל עַל יְרִי "קָסָאם" עַרְבִי

אוֹ עַל סְלִיק טִילִים אִירָנִי בִּתְחוּם סוּרְיָה שׁוֹס תּוֹקֵעַ

לְצִמְאוֹן הַדָּם הַגִּ'יהָדִיסְטִי כִּי בֵּית דִּין זֶה יֵשׁ בּוֹ

בְּהֶחְלֵט מַצְפּוּן נָקִי כִּי הוּא כִּמְעַט לֹא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ

חוּץ מִבְּהִזְדַּמְּנֻיּוֹת בָּהֶן נֶחְלָץ הוּא לְשַׁוֵּעַ 

כְּנֶגְדָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַמְּגִינָה עַל תּוֹשָׁבֶיהָ

זְעָקוֹת צִדְקָנִיּוֹת שֶׁכְּבָר הָפְכוּ שָׁם לְמִנְהָג

בַּמִּשְׂפָּח הַדֵּפֶקְטִיבִי שֶׁל בֵּית דִּין מֻטֶּה בְּהָאג...

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

1. במלחמה לא כמו במלחמה: פרק מ'

פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים...

כמעט 3 שנים עמלו הדמוקרטים בקונגרס על הדחת טראמפ מכס הנשיאות. מה לא ניסו?  חוקר מיוחד רשמי – תפור למשעי במסמרות החוקה עם תקציב וזמן בלתי מוגבלים; צוות "מושבעים גדול";  גיוס עדי מדינה על פשעים לא רלוונטיים; הכינו מטרות משנה למקרה כישלון המטרה התורנית – החל ממטרת הקנוניה; משם לשיבוש הליכים; ואז ל-Quid Pro Quo באוקראינה; שוחד ובגידה באוקראינה – וסיימו בקול ענות חלושה עם 2 גולים עצמיים: שימוש בכוח מופרז, ושיבוש הליכי קונגרס.

בהודעתה על הגשמת ההדחה הנכספת, המשודרת מחוף לחוף, לבשה הספיקר פלוסי שחורים ("לאות אבל במוסד הנשיאות"?) והיא הוסיפה משפט קצר: "זהו יום עצוב" וניסתה להסות את חבריה הדמוקרטים שהתקשו לעצור את ארשת השמחה והסיפוק מהגשמת כל מאווייהם בשלושת השנים האחרונות ביושבם על כס נציגותם בבית הנציגים בקונגרס.

כמעט כל נאומי הדמוקרטים המשולהבים לקראת ההצבעה הגורלית כללו את המשפט הקצרצר הנ"ל... מסתבר שלספיקר פלוסי המכובדת היו כמה סיבות טובות מאוד גם למשפט המפתח מקינת דוד (בכותרת) – אלא שכולן מובילות לאי-עליזות עצמית (שלה ושל הדמוקרטים) בעוד דווקא הָעֲרֵלִים (הרפובליקנים בתוספת מרבית הבלתי מזוהים) כבר עולזים מזמן. בעודם עולזים ומריעים לנשיאם הנערץ באיצטדיון גדול בבאטל-גריק מישיגן (מולדת המעצמה – קלוג – מפתחת גריסי דגנים לחלב הבוקר המשמשים את תלמידי בתי הספר והגנים הממהרים להסעת הבוקר) – הסתיימה ההצבעה להדחת הנשיא. ומיד התברר לכל, במיוחד לספיקר פלוסי, שאת שני הכדורים שמצאה ברשתה שלה אסור למסור לשופט המשחק, היא חטפה אותם ומחזיקה בהם גם בעת כתיבת שורות אלה (6 ימים אח"כ).

פירוש הדבר, נכון לרגע זה, באופן רשמי הנשיא לא הודח.

הזוי? כמובן, חוץ מעיניהם של מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס. כלומר הדמוקרטים שניהלו הליך ארוך שנים נוגד-חוקה ממשיכים ומעצימים את רמיסת החוקה שהיא-היא הדבק שמאחד 330 מיליון אמריקנים בין שני האוקיאנוסים. הם ממשיכים בשלהם ומחזיקים בכדור באופן בלתי-חוקי בעליל ועוד עושים זאת במדינה שמקדשת את חוקי הספורט ע"י כ-ו-ל-ם.

כל ילד, אביו, סבו וסבו-רבא יודע שאם לא הצליח לעבור 10 יארד במשחק הפוטבול, הוא מעביר את הכדור ליריבו. לא צריך לקרוא מאמרי פרשנות משפטית בכדי להבין שפלוסי נמצאת בקוראלס – הנתיב היחיד העומד לרשותה המוביל אותה למסירת מסמכי ההדחה לידי הסנאט ללא תנאי.

חבר אמריקני איתו שוחחתי לאחרונה הציע בפני שמישהו מידידיה יזכיר לה שבכדורסל למשל, חייבים להעביר את הכדור למחצית המגרש של היריב תוך 8 שניות מהוצאת החוץ, אחרת השופט יעבירו לידי הקבוצה היריבה... אלא מה, ליועץ המשפטי של הדמוקרטים יש פתרון מקורי– אפשר להחזיק בכדורי הגולים העצמיים וגם (נא להדק חגורות) להמשיך במשחק עם כדור חדש? כלומר הוא מאשר להם Over-Time ואפילו חקירות מחודשות לסעיף הדחה חדש!

נכון, לא קראתי את כל סעיפי ה- Federalist Papers בכיכובם של המייסדים הנפלאים המילטון ומדיסון, אבל ממה שקראתי אין לי בעייה להמר שהיועץ הנ"ל, שבוודאי ניבחן עליהם חדשות לבקרים, לא מצא שם את רעיונו המקורי. נמתין להתקפה רבתי על הרעיון הזה שלא תאחר לבוא.

הסיבות הנראות לעין להתנהגותה הנלוזה של פלוסי הן רבות ומגוונות, ובמקרה הזה דווקא חשוב שלא ננהג כמו נפוליון שעצר את מפקד הארטילריה שלו כשהוא ניסה להסביר מדוע לא הפגיז את הרוסים עם עשר סיבות מוכנות... עצר אותו מיד אחרי הראשונה  – "נגמרו הפגזים..."

1. שני "הפשעים" על פיהם בוצעה ההדחה רחוקים מרחק רב מהסף הגבוה הנדרש בחוקה:  High Crimes and Misdemeanors (פשעים חמורים נושאי קלון, ופשעי עוון).

2. אפילו הסינים הבינו שעם שני סעיפי האישום הנ"ל אי-אפשר לשלם במכולת והזדרזו לחתום על הסיבוב מס' 1 בראשי תיבות, ומיהרו להודיע שהם כבר מוכנים לחתום סופית באופן מלא. בזאת נחתם כנראה גט-הכריתות בין הסינים לדמוקרטים "שלא סיפקו את הסחורה." הצלחת טראמפ במהלכי סיבוב מס' 2 והאחרון נראית מובטחת וקרוב לוודאי שההסכם הסופי ייחתם עוד לפני בחירות נובמבר 2020. הם בנו על "הגיס החמישי" – הדמוקרטים בקונגרס – ונחלו אכזבה קשה.

3. רוב העם הביע "שעמום" למהלכי הסרק של הדמוקרטים. זה מתבטא בסקרים המביעים תזוזה משמעותית בתמיכה הרבה לה זוכה טראמפ בעודו חוצה, בלי מבט לאחור, את קו ההובלה שלו כנגד כ"א מהמועמדים הדמוקרטים.

4. הישגיו הכלכליים של טראמפ מנפצים את תקרת הזכוכית ההיסטורית. כולם התבצעו תוך כדי ולמרות התנגדותם הנמרצת האפקטיבית של הדמוקרטים בקונגרס.

א. שיעורי האבטלה בשפל היסטורי חסר תקדים.

ב. תוספת עובדים גבוהה מהצפוי לאורך חודשים רבים.

ג. עלייה משמעותית של השכר הממוצע במשק – תופעה חסרת הווייה בעשור שחלף.

ד. כל שלושת מדדי המניות (דאו ג'ונס, S&P, ונסדא"ק נמצאים בנסיקה מתמשכת שוברת שיאים על בסיס שבועי, מה שמעלה את הונן של מיליוני משפחות שמושקעות בשוק ההון באופן פרטי או דרך קרנות פנסיה ואחרות.

ה. חתימת ההסכם עם הענק הסיני משמש סמן ימני לחתימות נוספות משמעותיות ביותר של הסכמי סחר. כבר ביום ו' האחרון נאלצו הדמוקרטים לחתום על הסכם ה-USMCA (בין ארה"ב למקסיקו ולקנדה), הסכם, השני בגודלו אחרי זה עם סין, שנחתם בראשי תיבות כבר לפני שנה תמימה והדמוקרטים מיאנו לחתום עליו כי שימש את "האג'נדה של טראמפ". את החתימה עתה הם ביצעו ללא שינוי כלשהו בהסכם. זה אומר דרשני. כלומר הדמוקרטים עיכבו במשך שנה תמימה רווחים כלכליים הנמדדים במיליארדים ללא קשר כלשהו למהות ההסכם!!!

ו. ארה"ב בהובלתו של טראמפ, בניצול שיטת "הפראקינג", הפכה למובילה בעולם בהפקת נפט גולמי. הקרטל העולמי – אופ"ק –  שניצל את כוחו בחליבת סכומי עתק ממדינות המערב במיוחד מאז מלחמת יום-כיפור (1973) מנוטרל באופן מעשי.

ז. החומה בגבול מקסיקו נבנית והולכת. נחשול ההגירה הבלתי חוקית נבלם באופן מעשי וצפוי להתאפס במהלך הקדנציה השנייה.  מקסיקו מציבה כוחות גדולים (15 אלף חיילים) על גבולותיה הדרומיים ובולמת הסתננות דרכה מדרום וממרכז אמריקה לארה"ב.

ח. מדינות-חברות נאט"ו הכפילו את השתתפותם הכספית במימונו. הן צפויות להגיע לרמת המימון המוסכמת במהלך הקדנציה השנייה של טראמפ, רמה שנידרשה עם הקמתו לפני 7 עשורים!

ט. ביטול הסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חונקות על כלכלתה. כמו סין, ציפתה אירן בכיליון עיניים להדחתו של טראמפ וכשזו לא התממשה, עסוקים בטהראן בחשיבה מחדש כי הם חייבים לקחת בחשבון מה שסין הבינה, בדרך הקשה, שבמסגרת ההסכם שלה-עצמה עליה "להתנהג יפה" בנקודות המפגש שלה עם האינטרסים האמריקנים. מכאן, סין תשקול צעדיה בזהירות בבואה להתעלם מהחרם הכלכלי הרב צדדי שהטילה ארה"ב על איראן. לאחרונה אין להתפלא על הקטנת הלהג המתרברב מצידה של טהראן בנוגע לארה"ב. האם מתקיים כבר ערוץ תקשורית חלופי נסתר מכל בין אירן וארה"ב?

י. מדיניות המימשל בנוגע לישראל. גילוי נאות: במהלך סידרת המאמרים אני נמנע באופן מכוון מלסקור את הזווית הישראלית בהקשר של טראמפ. אלא שקיימת כאן זווית אמריקנית משמעותית בנושא הזה ועל כך ארמוז בקצרה. מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ שונה לחלוטין מזו של כל קודמיו. טראמפ הפך ב-180 מעלות את מילות השיר: "תותחים במקום גרביים"  –כלומר, הוא מאמין מושבע ומתנהל ע"פ "גרביים במקום תותחים". קשה, עד בלתי אפשרית, תהייה מלאכתו של מי שינסה להוכיח לו את טעותו.

לדוגמה, לפני 3 חודשים תקפה איראן את אחד משני שדות הפקת הנפט המרכזיים בסעודיה (50% מתפוקתה הכוללת). רבים ציפו לתגובה אמריקנית צבאית חמורה ביותר. אחרי הכול יש לארה"ב התחייבות להגן על שדות הנפט של ידידותיה. כשזו לא הגיעה, מיהרו הפרשנים ומעצבי המדיניות הנוגעים באזורנו להצביע על חולשה-גובלת-פחדנות מצידה של ארה"ב.

ולא היא. ארה"ב הגיבה באופן כולל בשני כיוונים:

1) שלחה כ-1500 חיילים למזרח התיכון (רובם לסעודיה). אלה לא שייכים לחיל הרגלים וגם לא למארינס. אלה אנשי מקצוע טכניים מהמעלה הראשונה שעשויים להוביל מתקפות אמריקניות מכל החיילות (אוויר, ים, יבשה, חלל, וסייבר). כ"א מהחיילים הללו הוא מכפיל כוח ענק ומוטב לאיראנים לקחתם בחשבון.

2) הידוק משמעותי נוסף של הסנקציות החונקות. יתרון הסנקציות הוא בהבטחת הנזק הכלכלי שיפגע בצורה זו או אחרת בכלל המדינה וביכולת השרידות שלה, כולל אלה של משמרות המהפכה, להן מחוייבת המדינה לשלם משכורות. להבדיל, הפצצות מהאוויר או בטילי שיוט יפגעו נקודתית בלבד במקרה הטוב, ולאו דוקא במשמרות המהפכה המוגנות תת-קרקעית – המטרה המתבקשת.

לישראל משימות ביטחון-כלכלה-מדיניות שמשיקות ברוחב רב עם דוקטרינת טראמפ. היא מפעילה מודיעין אפקטיבי בשטח. מתחזקת בנק מטרות מעודכן ככל האפשר של אויביה, וחשוב מכל – אינה זקוקה לאמריקנים כדי לתקוף ביעילות מירבית את מטרותיה-שלה.

ארה"ב מצאה לה שותף אסטרטגי, טאקטי ומבצעי – עם קבלות – עליו היא יכולה לסמוך גם כשמעירים אותה ב-3:00 לפנות בוקר. השת"פ הוא הדדי ומתרחב גם לפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. שתי המדינות הפיקו לקחים חשובים מהפסקת פרוייקט "הלביא" ופועלים היום בהידוק אופרטיבי רב-שכבתי מתקדם. אפילו בזמנו של הנשיא אובמה, שמעולם לא נימנה עם "חובבי ציון", נמשך השת"פ בהילוך בינוני. הוא פורח תחת ממשל טראמפ, שלא פוסק להעלותנו על ראש שמחותיו. הקבלות המודפסות על נייר החדר הסגלגל כוללות חלומות לאורך 3-4 מילניומים שהתגשמו כמו הכרה בבירת ישראל – ירושלים; העברת השגרירות; רמת הגולן – ריבונית לישראל; הכרה בההתנחלויות כלא-מפירות חוק בינלאומי; תקנת נשיא נגד ה- BDS. לאחרונה מחפשים בבית הלבן תרגום לאנגלית למושג "ריבונות על בקעת הירדן"...

את רשימת ההישגים ההיסטוריים ביצע טראמפ למרות המשקולות הכבדות שהטילו על רגליו הדמוקרטים ולמרות מלחמת הסחר מול המעצמה הכלכלית בעלת כושר הצמיחה הגבוה בעולם. קשה להמעיט באיכות ההישג שלו וגם לא בתזמון. רגע לפני שסין שמה את ידה הדביקה על טכנולוגיית ה-5G (קפיצת מדרגה טכנולוגית גדולה במהירויות מיחשוב והעברת נתונים קווית) – יעשה טראמפ את הכול ע"מ לשמור את הטכנולוגיה ב-ד' אמותיה של ארה"ב ולטפח את תעשיות הייצור שיצוצו בעקבותיה על אדמתה שלה.

בבואת אמת למנצח הגדול במערכה נגד סין ניתן לראות בהשוואה הגרפית (למטה) בין מדד הדאו ג'ונס לבין השנחאי-קומפוזיט בחמשת ימי המסחר האחרונים, בהתאמה (התזוזה של יום בין המדדים נובעת מהבדל 12 השעות  בין שנחאי לניו יורק. כמו כן חשוב לציין שהדאו קובע 4 שיאים היסטוריים בחמישה ימים בעוד השנחאי נופל ב-4 הימים הראשונים ורק בולם ביום האחרון כאשר הוא נמצא כ 9.5% מתחת לשיאו שהושג לפני כחצי שנה.  

בעתיד הקרוב יש לצפות לתנופת הצלחה מחודשת כאשר תבוטל ההדחה כלאחר-יד ע"י הסנאט, מה שכנראה יוביל לניצחון סוחף של טראמפ לקדנציה שנייה עם שני בתי הקונגרס בידיו.

בעוד כחודש וחצי – 4 בפברואר 2020, יישא טראמפ את נאום "מצב האומה" בפני שני בתי הקונגרס וראשי מערכת המשפט. האם שני ראשי הדמוקרטים בקונגרס – ננסי פלוסי וצ'אק שומר יבחרו להוביל אג'נדה של הדחה במיקצה שיפורים – מהלך אנטי-חוקתי בעליל (מחכים למאמר של דרשוביץ בנושא...) – ובכך יעניקו לטראמפ הזדמנות-פז להציגם כמובילי הביזיון לאינטליגנציה מאז ומעולם?

חובב טלפז 

24 בדצמבר,  2019

2. במלחמה לא כמו במלחמה: פרק מ"א

חיפשה מלוכה ומצאה אתונות

על פי ספר שמואל א', י' – אביו של שאול [המלך] שלח אותו לחפש אתונות שאבדו, וכשהגיע לשמואל הנביא נמשח למרבה הפתעתו למלך. זה מזכיר את אחת הפגישות שנערכו בין רוה"מ גולדה מאיר ומזכיר המדינה קיסינג'ר.

"מיסטר קיסינג'ר, כיהודי, מדוע אנחנו זוכים לעדיפות כה נמוכה במערכת שיקוליך?" שאלה גולדה.

"גבירתי רוה"מ הנכבדה, אני קודם כל מזכיר המדינה, אח"כ אזרח אמריקני, ובסוף אני יהודי." ענה לה קיסינג'ר.

גולדה השיבה לו במפץ אופייני: "אתה בוודאי מודע לכך שבעברית אנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל..."

הליך הדחת-נשיא הביזיוני והנוגד-חוקתי אותו הובילה וממשיכה בו הספיקר ננסי פלוסי מתאר סיפור אנאלוגי במהופך! חיפשה מלוכה ומצאה אתונות – חסרות חיים.

המהלכים שהובילו להצבעת הדמוקרטים בבית הנציגים בקונגרס להדחת הנשיא טראמפ, נָגְּדוּ סעיפים מכריעים בחוקה ובסיכום כולל גם את רוח החוקה. חידלון-יכולות המאפיין את כישוריה של פלוסי לא מאפשר לה סינון עצות אחיתופל המובאות לפיתחה, כך שהיא מוצאת עצמה במילכוד מתמשך כמעט לכל אורך שלושת שנות נשיאותו של טראמפ, אותו היא מנסה לשלוף מהבית הלבן. זהו מילכוד דינמי שעוצמתו עולה בכל שלב.

שיאו של המילכוד מתרחש בעת כתיבת שורות אלה. הספיקר פלוסי ,שהוּבלה להצבעת ההדחה בבית הנציגים ע"י שני שושביניה – יו"ר ועדת המודיעין אדם שיף מצד אחד, ויו"ר ועדת המשפט ג'ף צ'נדלר מצידה השני, קיבלה, לראשונה בהיסטוריה של אמריקה, הצבעה חד-מפלגתית ללא רפובליקני בודד לרפואה וללא שלושה דמוקרטים שהתנגדו להדחה (אחד מהם אף התייצב כבל עם ועדה והודיע על פרישתו והצטרפותו לרפובליקנים...)

שני היו"רים הנ"ל הובילו, איש בתורו, את נאומי "האני מאמין בהדחת טראמפ" של נציגי מפלגתם. היו"ר צ'נדלר עוד סידר לעצמו או לספיקר פלוסי מלכודת מהסוג של לכידת כף הרגל של דובי הצפון כאשר הודיע (באופן חד צדדי, ללא התייעצות כמקובל עם יו"ר הרפובליקנים בוועדה) על דחיית ההצבעה ב-10 שעות לבוקרו של יום שישי "בכדי שהעם האמריקני יוכל לצפות בהצבעה ההיסטורית."

את הכאב החד של המלכודת מרסקת-עצמות-הרגל הם חשו בכל עוצמתו עם עלות השחר בדמותם של שערי מניות הדאו ג'ונס העתידיות שממשיכות בלילה במסחרן בשוק ה"עתידים" בשיקאגו. המניות נסקו בדיוק במקום שהיו אמורות לצנוח עם הדחת-נשיא עליה עמלו 3 שנים. את השחר העולה הזה הם לא ישכחו, כי על השאלה "מאין יבוא עזרי" הם החליטו לבדוק אצל המשת"פים – הלא הם הסינים... ולמגינת ליבם גילו שגם הסינים נטשו אותם ("המפתחות בפנים...") ומיהרו לחתום על הסכם סיבוב מספר 1 אצל מזכיר האוצר – מנוחין – במימשלו של טראמפ.

עם תום ההצבעה שהובילה רשמית "להדחת" הנשיא נערכו התייעצויות דחופות בלשכת הספיקר כאשר "בשורות איוב" מוול-סטריט מבשרות על שיאי תיקרה מנופצת מטעמם של כל שלושת השערים. בינתיים מזכירים לה שמוכרחים להצביע על הסכם USMCA בין ארה"ב  מקסיקו וקנדה. "אבל היו לנו השגות..." אין זמן לדיון בכך, חופשת חג המולד בעוד מיספר שעות..."

אז הריצו את ההצבעה וזו עברה ברוב גדול ללא שינוי כלשהו, על נושא שהדמוקרטים הבטיחו להילחם עליו, ברגע האחרון ממש לפני שלקנדה ומקסיקו היתה יכולת לבטלו כלא היה רק מכיוון שלא נחתם "עד סוף השנה האזרחית (פחות חופשת חג המולד)"!

רגע לפני שטסה הביתה (סן פרנציסקו) לחופשה המשחררת, הספיקר הוציאה מסר האומר שאת הודעתה הרשמית החתומה בחותם הספיקר על הדחת הנשיא היא לא תמסור למנהיג הרוב בסינאט – מיץ' מקונל – לפני שהוא יעביר לה את קווי הפעולה הצפויים במשפט ההדחה בסינאט.

תשובתו היתה צפויה והתמצתה ב"זה לא מעניינך" (באנגלית זה יותר חריף – It’s none of your business).

בינתיים שברו מדדי המניות שיאים דימיוניים, הדאו מטייל בתחום – בואכה 29,000 והוול-סטריט ז'ורנל שאל  ביום ו' האחרון האם הספיקר תחזיק בתוצאות ההצבעה, שהדיחה כביכול את טראמפ, עד לבחירות 2020 ואולי (בלעג) גם מעבר לכך...

דבר אחד בטוח, אלכסנדר המילטון לא העלה בדעתו לפני כ-230 שנה עד כמה נמוך אפשר לרדת כאשר ניסח, עם סיוע מצד ג'יימס מדיסון, את הליכי ההדחה בבית הנציגים. אחרי הכול, את ההחלטה הסופית והחותכת הם נתנו בידי הסינאט.

בינתיים טראמפ ממשיך לעלות בסקרים ותוהה – רק שלא יפרשו לספיקר את הפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" שמות א', י"ב.

חובב טלפז

29 בדצמבר 2019

* * *

ישראל בר-ניר

ויהי בימי שלוט השנאה

המאמר הזה נכתב לפני שמונה שנים – ב-2011. מעט מאוד השתנה בזירה הפוליטית בשנים שחלפו. אדרבא השינויים, במידה והם קיימים, החמירו את המצב. אני מפרסם אותו כלשונו.

קצת קשה ולא נעים לכתוב על שנאה, אבל השנאה מלווה את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה. בתקופות מלחמה ולעתים-תכופות גם בזמן שלום, שליטים ומשטרים טיפחו רגשות שנאה על מנת לגייס את העם נגד אויבים מחוץ ומבית. במשטרים טוטליטריים השנאה שמשה באופן קבוע כאמצעי להסחת-דעתם של  הנתינים ממצוקות היום יום. ג'ורג' אורוול, בספרו "1984", מתאר חברה עתידית בה מתנהל פולחן יומי של חמש דקות שנאה בו חייבים להשתתף כל התושבים. השיח הציבורי במדינת-ישראל (אני לא כל בטוח שהמילה "שיח" היא המונח הנכון בהקשר הזה) אימץ הרבה סממנים אורווליאניים.

קשה לדעת מאיפה זה בא, אבל כנראה שיש מה שהוא בקביעה שאצל יהודים היכולת לשנוא מפותחת יותר מאשר אצל עמים אחרים. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" סוקר את מקומה של השנאה בתולדות היישוב העברי, החל בתקופת המדינה שבדרך,

"מורשת השנאה חזקה מכל", יוסף עברון:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-60089-00.html

השנאה היא אכן מכשיר יעיל, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על רקע אידיאולוגי. הבעייה היא שככלל, שום דבר חיובי לא יכול לצמוח ממנה. קביעתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum) תקפה היום בדיוק כמו בעת שהיא נאמרה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונלית אינן הולכות ביחד. קבלת החלטות המונעת ע"י שנאה פועלת יותר מתמיד כמו בומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. יתרה מזאת, השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים, כמאמר המשורר דבר אחד עוד לא אבד חינו – החשק המוזר הזה לשנוא.

"שיר הצהובים" מאת חיים חפר בביצועה של להקת התרנגולים

- http://www.youtube.com/watch?v=kGf03EuxVUA.

חיים חפר, פזמונאי דור הפלמ"ח, הכיר היטב את הציבור בתוכו הוא חי וגדל, משום שהוא היה חלק ממנו. כאשר הוא כתב את שיר הצהובים הוא ודאי אמר לעצמו – בתוך עמי אני יושב. בשיריו ובפזמוניו, וכן במקאמות אותן נהג לפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" מדי שבוע, חפר נתן ביטוי לדפוסי החשיבה של הציבור הזה, צורת חשיבה שהיתה גם נחלתו. השיר הזה יכול היה להיכתב היום. לא היה צריך לשנות בו אפילו מילה אחת. את תוכנו של השיר אפשר למצות במשפט אחר מתוכו: פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם.

ההסתה שלוחת הרסן המתנהלת דרך קבע בתקשורת הישראלית כלפי אישים ומנהיגים ש"עולה" בגורלם להיות "על הכוונת", היא מעל ומעבר לכל מה שהדמיון מסוגל להעלות. שום אמצעי אינו פסול. בעבר אנשים התביישו להודות שהם מונעים ע"י שנאה בלבד, היום, בהשאלה ממערכונם של הגששים, הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם.  "הנזק הסביבתי" הנגרם – ההשפעה שיש להסתה הזאת על תדמיתה של המדינה ועל יכולתם של מנהיגיה לעמוד מול מקבילים להם בעולם היא לאין שיעור. אבל זה לא מטריד אף אחד. אם יש משהו שעדיין מצליח לפעמים להפתיע זו העוצמה, עוצמת השנאה כפי שהיא מתבטאת בהשתלחויות של "הוגי דעות" ו"אינטלקטואלים" למיניהם, אנשים המתיימרים להיות נאורים,

השנאה היתה חלק ממסורת ישראל מימים ימימה. היו מלחמות אחים בתקופת בית שני, מלחמות שנמשכו עד לחורבן. בתקופה יותר מודרנית, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, היו המחלוקות בין החסידים לבין המתנגדים. עם התפתחות הציונות המדינית, השנאה מלאה תפקיד מכריע בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו "מלחמות היהודים" בין הנהגת היישוב וארגוני ה"פורשים". ההתלהבות בה חניכי תנועת "השומר הצעיר" נרתמו לביצוע ה"סזון", שרידים ממנה נותנים אותותיהם עד היום. בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה הייתה מדיניות ה"בלי חרות ומק"י". השנאה לא פסחה גם על מחלוקות "בתוך המשפחה", מעבר לחלוקה הפוליטית המסורתית של ימין-שמאל. השנאה שעלתה וצפה במהלך הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים של המאה הקודמת היתה לא פחות יוקדת, כנאמר בקטע אחר בשירו של חפר: לא אין אנו שונאים כך סתם, אנו שונאים שנאת חינם, זה בא, זה עולה מתוכנו.

נקודת המפנה בה השנאה הפכה לעיקר בפוליטיקה הישראלית היתה המהפך של שנת 1977. תוצאות הבחירות נפלו על השמאל כרעם ביום בהיר. קמו בבוקר וגילו שהעם גנב להם את המדינה. זה היה נוק-אאוט שרבים וטובים בשמאל לא התאוששו ממנו עד היום הזה. את תחושת התסכול של המחנה הביע האידיאולוג של השמאל, יצחק בן אהרון, שכאשר נודעו תוצאות הבחירות השמיע קריאה דרמטית לסגור את המדינה. רבים במחנה השמאל לקחו את דבריו של בן אהרון ברצינות, הם לא ראו בהם מטפורה בלבד. במחנה השמאל לא השתחררו מזה גם בימינו.

להוסיף חטא על פשע, עוד לא חלף ההלם הראשוני של המהפך, ובא בגין וחתם על חוזה שלום עם מצרים. אחרי עשרות שנים של ברבורים חסרי תכלית על שלום (המילה "שלום" היתה בחזקת מילה גסה, מילה שהס מלהזכיר אותה במהלך כל התקופה שקדמה למהפך "כי הערבים אף פעם לא יסכימו"), בא בגין ותוך פחות מחצי שנה פרץ את המצור וחתם על הסכם שלום עם הגדולה שבארצות ערב, מצרים. חוצפה שכזאת, ממש גנב להם את ההצגה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על זה כבר אי אפשר היה להבליג. עבור השמאל, בגין ואתו כל מי שמזוהה כ"ימין" הם בחזקת "מצורעים", ולגבי מצורעים חל הכלל לא מעוקצם ולא מדבשם.  ביטוי לגישה הזאת נמצא בשירה של המשוררת רחל –  אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא, נבחר לי לנפול ממצוקת המצור. כך גם בימינו, לשמאל אין חפץ בבשורת שלום אם היא באה מפיהם של מי שבעיניו הם מצורעים. הם מוכנים לעשות הכול ובלבד שלא יצטרכו להסתמך על בשורת שלום שכזאת.

עם חתימת הסכם השלום עם מצריים (אולי מספר ימים אח"כ) התקבלה בחוגי השמאל החלטה חד משמעית Never Again – יותר זה לא יקרה. קשה לדעת אם ההחלטה הזאת התקבלה בישיבה פורמאלית של הנוגעים בדבר, או שזה בא בעקבות "התעוררות ספונטאנית" בנוסח שדרות רוטשילד, אבל מאז ועד ימינו מדיניות ה"שלום" של מחנה השמאל כוונה לתכלית אחת ויחידה – למנוע מהיריב חזרה על הישגו של בגין. קשקשת השלום היוצאת מפי השמאל כמעט ולא השתנתה, אבל המטרה האמיתית היא מניעת השגת שלום ע"י מי ש"איננו ראוי" ולא השגת שלום.

סימפטומטית לגישה הזאת היתה התנהגותו של יו"ר סיעת מרץ בכנסת, יוסי שריד, מי שהתיימר לשאת את דגל "מחנה השלום". יוסי שריד עתר לבג"צ על מנת לאסור על ראש הממשלה, שרון, לקיים מגעים עם האוייב כדי להפסיק את מלחמת הדמים – האינתיפאדה השנייה, או מלחמת אוסלו. אינני חושב שניתן למצוא בכל ההיסטוריה האנושית תקדים בו מנהיג של מפלגה ניסה לאסור באמצעים משפטיים על ראש ממשלתו לקיים מגעים עם האוייב להפסקת מלחמה.

בשבוע בו התפרסמה הידיעה על הבג"צ של יוסי שריד, התפרסם ב"מעריב" מאמר בו יוסי שריד קורא (באותיות של קידוש לבנה) לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מלחמה – הדגש היה על המילה "כל". לא ברור אם עותק של המאמר מ"מעריב" נכלל בין המסמכים שצורפו כעדות מסייעת לכתב התביעה של שריד.

יותר קרוב לזמננו, לפני קצת פחות משנה, מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגה הקוראת השכם והערב לראש הממשלה, נתניהו, לנקוט ב"יוזמת שלום", שלחה בו זמנית נציג רשמי מטעמה להפציר בפלשתינאים שלא ינהלו מו"מ עם נתניהו. וכך זה נמשך כי, בהשאלה משיר ידוע, את המדיניות הזאת אי אפשר להפסיק.

מהמתיימרים לעסוק בעשיית שלום ניתן היה לצפות שהם ישקיעו את מירב מאמציהם בהשגת ההסדר הטוב ביותר האפשרי – במילים אחרות, שהם יחתרו לתת מה שפחות ולקבל בתמורה מה שיותר. אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. במציאות מתנהל בשמאל מרוץ בו המשתתפים מתחרים זה בזה מי מוכן לתת יותר. על לקבל בכלל לא מדברים. מבקר מהחלל החיצון שהיה נקלע לאזור לא יוכל להימנע מהרושם שהזוכה בתחרות יהיה זה שיצליח להשיג את ההסדר הכי גרוע. הדברים נשמעים מנוגדים לכל היגיון אלמנטרי, אבל כפי שנאמר לעיל, כאשר השנאה מדברת להיגיון אין מה לומר. כאשר היעד הוא לתקוע גול ויהי מה, גם גול עצמי להישג ייחשב. זה כוחה של שנאה.  

במוסף עיתון "הארץ", בחודש דצמבר 1997, התפרסמה כתבה רחבת היקף של ארי שביט שעסקה בשאלה מדוע אנחנו שונאים את נתניהו. זה היה ב"סיבוב הקודם", כשנתניהו כיהן כראש הממשלה בפעם הראשונה. המאמר הזה לא אבד מאקטואליותו. הוא יכול היה להיכתב היום עם שינויים מזעריים בלבד. מערכת רצח האופי שהתנהלה אז נגד נתניהו מתנהלת בימינו באותה עוצמה, אם לא יותר. תקופת ה"צינון" שעברה תחת ראשויות הממשלה של ברק, של שרון ושל אולמרט לא שינתה מאומה. ההבדל היחיד הוא שהיום נתניהו מתחלק ב"כבוד" עם שותפים – בראש ובראשונה עם ליברמן.

ביסודה השנאה היא רגש אנושי ובהרבה מקרים אפשר אפילו להבין אותה. אנשים מגיבים בשנאה כלפי מי שגורם להם עוול, וזה כולל גם מקרים בהם העוול הוא מדומה. בדרך כלל נשמרת מידתיות מסויימת, ולעתים רחוקות בלבד אנשים יפעלו נגד האינטרסים של עצמם רק על מנת לספק את רגשות השנאה שלהם. אבל ישנו סף או, בהשאלה מתחום אחר, יש "מסה קריטית", שמעליה השנאה "נוטלת את הפיקוד" והופכת להיות פוסק יחיד. כאשר זה קורה ההיגיון והשכל הישר עוברים למושב האחורי או שהם יוצאים בכלל מהתמונה.

לאנשים שהגיעו למצב הזה אין כל שליטה על מעשיהם או דבריהם. השנאה היא הגורם הדומיננטי שמכתיב את התנהגותם. השנאה מעוותת להם את החשיבה ואיננה מותירה מקום לשיקולים של טוב או רע, צודק או לא צודק, חכם או לא חכם. לפגוע כמה שיותר בנשוא השנאה זו המטרה ומולה מתגמדות כל האחרות. פגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות ערך עליון, ערך המאפיל על כל הערכים והאידיאלים שהיו נר לרגליהם. הפגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות מטרה המקדשת את האמצעים, ושום מחיר הנדרש להשגתה איננו גבוה מדי.

למרות השדרוג של מעמד השנאה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל – אנשים כבר לא נרתעים מלהודות בפה מלא שהשנאה היא מה שמניע אותם – זה עדיין לא נחשב לכבוד גדול, וודאי לא משהו שאינטלקטואל "נאור" המכבד את עצמו ממהר להתפאר בו. אינטלקטואלים כאלה חשים לפיכך צורך נפשי למצוא מה שהוא יותר "מכובד", מה שהוא שיכול להראות שיחסם לנתניהו ולימין נובע מסיבות "רציונליות".

על מנת להקנות ציביון רציונלי לשנאה שהיא ביסודה בלתי רציונלית, השמאל מנהל מערכה גורפת של דמוניזציה ודה-לגיטימציה של נתניהו, של ממשלתו ושל הימין בכלל. מיטב הכוחות האינטלקטואלים הממלאים את שורות השמאל תורמים למערכה, מי בכתב ומי במלל. ההתקדמות הטכנולוגית שהחליפה את העט במקלדת לא שינתה את אופיים הבסיסי של הכותבים או את איכות כתיבתם. הם נשארו במהותם זרזירי עט.

 ה"שיפור" היחיד היה תוספת של מחולל כינויי גנאי (Expletive Generator) למעבדי התמלילים שלהם. ה"עושר הלשוני" של מאמרי ההסתה הממלאים את דפי העיתונות מעיד שהמחולל הזה עובד שעות נוספות. עלבונות אישיים, פגיעה מכוונת בבני המשפחה, כל האמצעים כשרים למען המטרה. כינויי גנאי וגידופים שמקומם לא יכירם בשום שיחה תרבותית ממלאים את התקשורת הכתובה והמשודרת ללא הרף. כל צרוף אפשרי של המונחים פאשיזם, גזענות, בולשביזם, נאציזם, אפארטהייד, רצח של חפים מפשע, כיבוש, דיכוי עם זר, ועוד, ועוד (אני מקווה שלא החסרתי משהו) – מופיע פעם אחר פעם מעל במה מזדמנת.

בהשאלה מההגדה של פסח, כל המרבה לספר בגנותו של נתניהו הרי זה משובח. כתב על כך ארי שביט במאמרו מ-1997 – אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו וצועד על המים, היו מגנים אותו שהוא איננו יודע לשחות.

האקרובטיקה האינטלקטואלית במסגרת ה"עליהום" של השמאל בארץ נגד נתניהו וממשלתו הביאה לפיתוח נרטיב מקורי, נרטיב עקום שאיננו עומד בשום מבחן הגיוני. לנרטיב הזה הם קוראים "ציונות שפויה". הנרטיב הזה הופך על פיהם את כל הרעיונות שהיוו בסיס לחזונו של הרצל. אם חוני המעגל היה נרדם ערב כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון ומתעורר בימינו, הוא היה לומד שמטרת הציונות היא הקמת מדינה לפלשתינאים. שמניעת מימוש זכות השיבה על מנת להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי זה רעיון גזעני מבית מדרשו של ליברמן. שמדינת ישראל רשאית להגן על חיי תושביה רק באמצעים שלא יפגעו ברווחתם של הפלשתינאים. אפשר להמשיך את זה ad nauseam, כי הטמטום, כאשר הוא נישא על גלי השנאה, אינו יודע גבולות. 

פסטיבל הגינויים איננו נשאר במזרח התיכון. הדברים הנאמרים בארץ הקודש מהדהדים בחו"ל וההדים אינם דווקא חיוביים. אימוץ הנרטיב הפלשתינאי ע"י עמי העולם היה מאז ומעולם לא מאהבת מרדכי (הערבים), כי אם משנאת המן (ישראל). הקולות העולים ממדינת ישראל הם בבחינת תניא דמסעייתא לגישה הזאת, והם מסייעים להסתיר את המניעים האמיתיים שמאחורי גלי ה"ביקורת" על מדינת ישראל – אחרי ככלות הכול, הם אומרים, אם זה מה שהישראלים אומרים על עצמם, אז על תבואו אלינו בטענות.

המתחזים כשמאל "שפוי" בארץ מאמינים שבעולם הרחב מבחינים בין ישראלים "טובים" לבין ישראלים "רעים" ושחיצי ה"ביקורת" וכן היחס השלילי כלפי מדינת ישראל מכוונים רק כלפי ה"רעים".

זאת אשלייה בלבד. הפרדה כזאת לא קיימת. ספריו של עמוס עוז אסורים בספריות ציבוריות באירלנד ומאמריו של פרופ' יפתחאל אורן, יו"ר ארגון "בצלם" [בעת כתיבת המאמר המקורי], אינם מתקבלים לפרסום בעיתונות המקצועית. זה בכלל לא משנה אם מדובר בליברמן או בעמוס עוז, בנתניהו או בדויד גרוסמן. בעיני העולם ישראלי תמיד יישאר ישראלי – כובש, מנשל ומתגורר על אדמה לא לו, אפילו עשרה מאמרי שטנה שעמוס עוז יפרסם ב"ניו יורק טיימס" לא יכשירו אותו. גם לא השתתפות פעילה ב"שבוע האפרטהייד" ו/או קריאות לחרם על מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה.

הרבה ישראלים מוכנים להעמיד את עטם לשירותו של כל פורום אנטי-ישראלי תמורת הזכות לפרסם מאמר בניו יורק טיימס. הם רואים בזה זכות דמוקרטית להשמיע ביקורת, הם עושים זאת למרות שהם מבינים היטב את גודל הנזק למדינה ולמעמדה בעולם לו הם גורמים, אבל, כפי שאמר זאת חיים חפר, פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון.  פה יש רק רצון, רצון להרע בלי חשבון.

ישראל בר-ניר

* * *

יעקב אחימאיר

הגירה

"ראשים, ראשים..." – כך, במילים אלה, נפתח ספרו המיתולוגי של העיתונאי הדגול, ד"ר עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב". שם הספר, שיצא לאור בשנת 1955: "הודו, יומן דרכים". המילים הראשונות הנ"ל נועדו להטמיע בקורא את העובדה כי הודו הינה מרובת אוכלוסין. הודו היתה אז בבחינת ארץ לא נודעת, ובהחלט לא יעד לטיולים.

והיום? אולי ספר אחר היה נפתח במילים: "סירות, סירות..." – הרי זו התמונה שתאפיין, בין תמונות אחרות, את העשור העומד להסתיים. סירות בין גלי הים, ובהן ראשים, ראשים, צפופים בסירה הקטנה, החותרת להגיע לחוף באירופה. במהלך ההפלגה, יאבדו בטביעה חייהם של רבים מן המפליגים, המהגרים.

אם בתחילת גלי ההגירה הגבולות של מדינות באירופה לא היו חתומים, הרי היום נסגרו השערים. כך באירופה, החוששת מפני מחיקת זהותה, כך בארצות הברית שסגרה את גבולה הדרומי בחומה. לאירופה מפליגים בורחים מארצות המזרח התיכון, בעיקר עקב המלחמות הפנימיות והרס בתיהם. לארה"ב מנסים להגיע תושבי מדינות באמריקה הדרומית, הנתונות במצב כלכלי, משברי. נהרות אנושיים אלה מסמלים פרק עצוב מאוד בדברי ימיהן של מדינות רבות, כמו גם בחיי מאות אלפי האלמונים שקיוו לפתוח פרק חיים שני. חיים שבהם אין מחסור במזון ואולי יש בהם, סוף סוף,  גם מידה רבה של נורמאליות מבורכת.

גם אם השתלבות זו היא בתוך אוכלוסייה אחרת, זרה מבחינה דתית ותרבותית. למרות הזרות, אולי ימצאו שני הצדדים, האורחים הלא קרואים והמארחים, שפה משותפת. זה האתגר לעשור הבא.

יעקב אחימאיר

* * *

יעקב חסדאי

איך משיגים פירוז מדיני?

התובעת הראשית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, ערכה במשך חמש שנים בדיקה מיקדמית לאפשרות של "פשעי מלחמה בפלסטין" (יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, ורצועת עזה).

הבדיקה, אשר היוזמה אליה הגיעה מהרשות הפלסטינית, העלתה כי אכן נעשו פשעים כאלו, ולדבריה יש "בסיס סביר" לכך ששני הצדדים אחראים למעשים שאסורים על פי הדין הבינלאומי. הפרקליטה מבקשת לפתוח בחקירה רשמית אולם קודם לכן ביקשה מבית הדין לקבוע אם יש לבית הדין סמכות לשפוט את ישראל. אחת מן הקביעות של התובעת היא שהרשות הפלסטינית היא "מדינה" ואף הוסיפה וקבעה מהו שטחה של מדינה זו.  

הנקודה המעניינת היא שהטיעון הראשוני והמרכזי של ישראל כנגד תלונה זו הוא שהרשות הפלסטינית אינה מדינה. זהו טיעון רב-משמעות מבחינתנו במסגרת הדיון הפנימי בישראל לגבי עתיד היחסים עם הפלשתינאים. כולנו זוכרים כי הדרישה הראשונית והבסיסית, גם של אלו אשר תומכים בהקמת מדינה פלשתינאית, היא שמדינה זו תהיה מפורזת, כלומר שלא תוכל מבחינה ביטחונית לאיים על מדינת ישראל. כאן אנו מגלים כי לא די בכך שמדינה זו תהיה מפורזת מבחינה ביטחונית אלא היא צריכה להיות מפורזת גם מבחינה מדינית. פרושו שלא יהיה בידה כוח למרר את חיי מדינת ישראל באמצעים מדיניים.

אחרי שהפלשתינאים ראו שהטרור אינו שובר אותנו וכי אין בידם כלים לשבור אותנו גם מן הבחינה הצבאית, הם פנו לזירה המדינית. לפי התגובה בישראל, כנראה שזירה זו די מדאיגה את המדינאים במדינת ישראל.

אם כך מהי המסקנה?

גם אלו אשר תומכים בהענקת זכויות לפלשתינאים ודיברו עד היום על מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, צריכים להבין כי כמו שדורשים פירוז צבאי צריך לדרוש גם פירוז מדיני. פירוז מדיני פירושו כי הרשות הפלשתינאית, תהיה אשר תהיה, אסור לה להיקרא "מדינה".

איך היא תיקרא? כאן צריכים להיות רעיונות מקוריים. אולי "קנטון", אולי "מחוז אוטונומי" (כפי שהיו מחוזות מסויימים בברית המועצות בעת שהוקמה). זה נותן מקום לכושר יצירה ולחיפוש שם מתאים ליישות פלסטינית אבל לא "מדינה" – כי מסתבר שמדינה פלשתינאית מסוכנת למדינת ישראל לא רק מן הבחינה הצבאית אלא גם מן הבחינה המדינית.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

עו"ד שמחה רוטמן

מתפרת התיקים של היועמ"ש

קטע מטלטל מספרו החדש של רוטמן 'מפלגת בג"ץ'

מאז 1996 לא היה במדינת ישראל ראש ממשלה אחד שלא נחשד בפלילים או נחקר במשטרה בתקופת כהונתו. אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו  – כולם ללא יוצא מן הכלל התמודדו עם חשדות וחקירות ארוכות, ולא פעם הסתיימו הדברים בלא כלום.

מלבד ראשי ממשלה, גם שרים וסגני שרים רבים טעמו את מקל החובלים של היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו. למרבה הצער, הקונצנזוס הקיים בדבר חשיבותו של מערך תביעה עצמאי, שיוכל להעמיד לדין נבחרי ציבור בלא מורא, מנוצל על ידי תומכי מוסד היועץ המשפטי לממשלה להכשלת כל רפורמה, גם בתחומים שאינם נוגעים לפלילים. כפי שהוסבר לעיל, בחסות עצמאותו ההכרחית בתחום הפלילי, זוכה היועץ המשפטי לממשלה לעצמאות גם בתחומים שאין להם דבר וחצי דבר עם תפקידו כתובע. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהחשש הנגדי, לפיו הליכים פליליים נגד נבחרי ציבור ישמשו בעצמם ככלים פוליטיים להחלשת נבחרי הציבור ולהכפפתם למרותה של הפקידות. בייחוד הפקידות המשפטית.

שר המשפטים המנוח, עו"ד יעקב נאמן, חווה על בשרו רדיפה כזו בדיוק. נאמן מונה לתפקידו ביוני 1996 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. יום אחד בלבד לאחר מינויו, הורה היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר על פתיחת חקירה משטרתית בעניינו. במקרה או שלא במקרה, שעות אחדות לפני שבן יאיר הורה על פתיחת החקירה, פגש אותו נאמן והודיע לו כי בכוונתו להחליפו ביועץ משפטי חדש.

במקרה או שלא במקרה, כתב האישום שהוגש נגד נאמן, כלל לא עסק בנושא שעליו נחקר מלכתחילה. במקום החשדות שהועברו למשטרה, עו"ד רות דוד, הפרקליטה ששימשה כתובעת במשפטו של נאמן, האשימה אותו בעדות שקר בגין טעות טכנית בתצהיר שהגיש לבית המשפט. העובדה שנאמן הגיש את התצהיר לאחר ימים ללא שינה במסגרת מאמצי הרכבת הממשלה, ואף הודיע על הטעות ותיקן אותה ביוזמתו, לא הרשימה את דוד, שהיתה להוטה להפילו. בית המשפט, לעומת זאת, האמין לנאמן וקבע שהוא פעל בתום לב.

נאמן זוכה אמנם מכל האישומים נגדו, ובית המשפט מתח ביקורת חריפה על התביעה, אך הנזק כבר נעשה. מינויו של יעקב נאמן הוכשל.

הלהט שבו פעל היועץ המשפטי בן יאיר להגיש את כתב האישום נגד נאמן עורר תהיות רבות גם שנים לאחר מכן. שמעון שבס, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה בזמן כהונתו של יצחק רבין, העיד כי בן יאיר ניסה לתפור תיק פלילי לנאמן, וכי אמר לו בשעת ההתרחשויות: "אני הולך לתקוע את הפשיסט." יעקב נאמן עצמו כתב על כך בספרו: "קשה לי להאמין כי מישהו עדיין מטיל ספק בכך שהפרקליטות מגישה לא אחת כתבי אישום לצורך השגת מטרות פוליטית, תוך ניצול לרעה של כוחה."

טענות נוספות על תפירת תיקים וחיסולים פוליטיים עלו כלפי מערכת המשפט גם בשנת 2001. אז, בימי הרכבת ממשלתו הראשונה של אריאל שרון, הוחלט על מינויו של חבר הכנסת ראובן ריבלין לשר משפטים. כנגד ריבלין נפתחה מיד חקירה בשבע פרשיות שונות, בחשד לקשרים פסולים עם הקבלן דודי אפל. העובדה ששלוש שנים מאוחר יותר, כל 27 התיקים נגד ריבלין, נסגרו כבר לא עזרה לו. הוא נאלץ להסתפק במשרד התקשורת במקום משרד המשפטים. בראיון שנתן בשנת 2003 אמר ריבלין:

"בדרך כלל שר המשפטים בארץ נבחר בצורה כזו שיודעים שהוא יהיה אוהד לנשיא בית המשפט העליון. אם יש איזה חשש שמישהו עלול להיות לא אוהד אז עוצרים אותו במשטרה או חוקרים אותו. כך היה גם איתי... מתעורר החשש שאולי יש פה כנופיה של שלטון החוק. שברגע שיש צורך, ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית (התקשורת)."

טענות אלה, בין אם הן אמיתיות ובין אם הן דמיוניות, מובילות לאותה תוצאה: חשש עמוק של נבחרי הציבור "להתעסק" עם היועץ המשפטי לממשלה. וכך, עד היום, סמכויותיו המופלגות של היועץ אינן מוגדרות בחוק, וכל חקיקה מסדירה לא התקבלה בעניינו. כוחו המופרז נובע אך ורק ממחטפים שיפוטיים, בניגוד לכל המקובל בעולם הדמוקרטי.

קטע מספרו החדש של עו"ד שמחה רוטמן "מפלגת בג"ץ".

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.12.19

* סוגייה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עימם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית [ההדגשה שלי. – אב"ע]. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתיבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי. 

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים. ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו. זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה. ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות. כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות. הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות. איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן? כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות. וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן היתה מאבדת.

כי ישראל לפני הכול.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני? לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:

ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעיתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט היתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו – הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.

עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.

על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מיסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין [ההדגשה שלי. – אב"ע] ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאוייב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאוייב. אבל הבעייה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

[אהוד: לא. אלא אתה התבלבלת! הבעייה האמיתית שלנו נובעת, כפי שזה עתה כתבת – מ"אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין" – ו"שאינו ראוי להנהגה לאומית"].

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם היתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי היתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא היתה פסולה והיא היתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן.

מהו חנוכה בעיני מייקין?

"יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודיים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן  לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון – נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

"תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית – מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס – נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה – אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות."

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים", שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונות נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים – ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה."

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חווייה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר."

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ".

למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטו-אנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופירסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמיתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שיעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?" – אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?" – מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" – הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. היתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב."

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתוכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התוכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סינרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ

שאפילו לימונים פורחים בה

שבה גם מכאוב, גם מחסור

כאילו תמיד קורנים בה.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון'."

המשפט הזה הצית אותי. לא ייתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון

יוהן וולפגנג גתה

תירגם לעברית אשר רייך

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,

בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,

מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,

ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.

התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,

שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.

התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?

מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,

דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:

מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?

התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?

שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.

התראה את ההר עליו ענן אפל,

שם פרד מגשש דרכו בערפל

שם דרקוני קדמון במערות רובצים,

צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים

שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה היתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופירסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השנייה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסייה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעלייה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכול זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

[אהוד: אני מאמין שעוד תגענה שנים גשומות שבהן תעלה הכינרת על גדותיה ויהיה צורך לפתוח את סכר דגניה, שבנה בשעתו פנחס רוטנברג, כדי להזרים את עודפי מי הכינרת לנהר הירדן].

* ביד הלשון: פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן. כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים..." (בבלי שבת כ"א ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

אורי הייטנר

* * *

נוּרִית יוּבַל

קַטָמוֹן 1948

קַטָמוֹן שֶׁעַל יַד הַמִּנְזָר

בֵּית יַלְדוֹּת בִּשְׁכוּנַת רְפָאִים

שֶׁל גּוֹלִים וּפְלִיטִים וְעַם זָר,

צִלְלֵי מְחַפְּשִׂים וְתוֹעִים

שֶׁל צִבְאוֹת הָאַנְגְּלִים שֶׁקָּרְסָה מַמְלַכְתָם,

שֶׁל פְּלִיטִים עַרְבִיִּים שֶׁבָּרְחוּ מִבֵּיתָם

וּפְלִיטִים יְּהוּדִים נוֹהֲרִים לְרִשְׁתָּם

בִּצְרוֹרָם הַנָּקוּב, לְהַכָא, לְהָתָם,

רוֹחֲפִים בֵּין קוֹצֵי הַסִּירָה בַּשָּׂדוֹת.

כָּל פָּלִיט וִיְגוֹנוֹ,

כָּל נִמְלָט וְסוֹדוֹ,

סִפּוּרָם – וְאֵינוֹ.

וְהַחֹרֶף מַכֶּה בִּבְרָקַיו הַצּוֹלְפִים

וּרְעָמַיו הַכְּבֵדִים צוֹחֲקִים לְאֵידָם

שֶׁל קְטַנִּים, חֲשׂוּכֵי מְעִילִים וִיחֵפִים,

וְטוֹרֵף אֶת דַּרְכָּם וּמְשַׁבֵּשׁ צַעֲדָם.

הַשָּׁמַיִם דּוֹמְעִים וְהָרוּחַ בּוֹכָה

אֶת כְּאֵב הַמְּהַגְּרִים וּשְׁתִיקַת יְגוֹנָם

עַל אֵינְסוֹף יִסּוּרִים הַכְּמוּסִים בְּתוֹכָהּ

שֶׁל שְׁכוּנָה נְסִיכִית שֶׁהָפְכָה אֶבְיּוֹנָה.

*

שלום אהוד,

הגשם הכבד הזכיר לי חורף אחר: במלחמת העצמאות נאלצנו להתפנות מביתנו בקטמון ששימש עמדה של הפלמ"ח. בתום הקרבות חזרנו ממקום מילוטנו אל הבית המופצץ. רושמי העיתים תיעדו את סיפור השכונה, ואני כילדה שמעתי בה שיח של פליטים ועוניָים.

נורית יובל

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

עקיבא נוף

סופה

הרוח היכָּה בַּיָּם

והים דרש נקם

על כל המכות שהרוח היכה

ומכל הגלים אז עלתה זעקה

והֵתיזו קיצְפָּם ושָפְכוּ מְרֵירָתָם

וספינות נימלטו אל סיתְרי מיקלטם

וסידרי העולם נֶהֶפְכוּ בסופה,

אשר מי יְשוּרֶנָה, ואֵי הוא סוֹפה,

וברחו ציפורים אל צמרות העצים,

כשהגעש נימשך, וּכְפוֹרוֹ הֶעֶצים,

ורעָמים וברָקים

תיעתעוּ בשחקים

ושטפו זירמי עוז

נהרות ניתקים.

ורק זוג אוהבים בביקתה חמימה –

חיבקו זה את זה בִּלְפיתָה רְחוּמָה,

קשובים אל הרוח בשיר נשמה

חותרים אל הרי אררט בכמיהה

ליונה שבפיה – בשורת אדמה.

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון,

אנשים רבים קראו, התרשמו מאוד והעבירו הלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

ניתן למצוא גם ביו-טיוב

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"א. מזל טוב – עדנה מתגרשת

בעשר שנות נישואיה של עדנה, היתה רק פעם אחת שהיא טילפנה אליי באחת עשרה בלילה וביקשה שאבוא מהר, כי אפי רוצה להתאבד. הווספה שלי הוכיחה את עצמה ותוך שבע דקות הייתי בביתם. את אפי מצאתי עם סכין בכפו ואת עדנה כשהיא מנסה לשלוף אותה מידו. מחדר השינה בקע קול בכייה של מיכל הקטנה. 

כארבע שנים קודם לכן, אחרי שמיכל נולדה, קיווינו, דיצה ואני, שעכשיו הוא ייקח אחריות ויצליח להחזיק מעמד באיזו עבודה. התקווה, שהוא היה שותף לה, נגוזה מהר מאוד והשיגרה של מצבי רוח מתחלפים חזרה לרחף בבית. עדנה, שהמשיכה לתפקד כאם וכמורה, המעיטה לשתף אותנו במה שעובר עליה ואנחנו השלמנו עם המצב בדלית ברירה.

הרעיון החדש שצץ בראשו הפורה של אפי, היה למכור את הדירה בשדרות סמאטס ולקנות דירה יותר גדולה, כי עכשיו הם בדרך להיות משפחה מרובת ילדים ודירה של שלושה חדרים קטנה עליהם. את הדירה המדוברת קנינו בשעתו עבור גיזי, אימה של דיצה, אבל רשמנו אותה על שם עדנה לפי עצת רואה החשבון. עדנה ורפי גרו בדירת שלושה חדרים שקנו במשותף ברמת אביב. ההצעה שהביא אליי היתה שימכרו את הדירה בשדרות סמאטס ובכסף יקנו דירה של ארבעה חדרים באזורי חן. כשיעברו לאזורי חן יוכלו להשכיר את דירתם הנוכחית ברמת אביב, ושכר הדירה שיקבלו ישחרר אותנו מלעזור להם.

הסכמתי לדבר בשני תנאים: האחד, מאחר שהדירה שתימכר רשומה על שם עדנה, גם הדירה שתקנה תהיה רשומה על שמה בלבד, והתנאי השני, שעלות הדירה החדשה תהיה זהה לזו שימכרו, ואני לא אצטרך להוסיף עליה אף אגורה.

אפי, שפתאום מצא לעצמו תעסוקה, לקח את התנאים שלי ברצינות בדק, השווה מחירים  ומצא דירה מתאימה. אפי לא שיקר, המחירים בעת חתימת ההסכם היו זהים לשתי הדירות, הבעיה היחידה היתה שהדירה שהוא קנה הייתה צמודה למדד יוקר הבניה, וכשהגיע הרגע למימוש הקנייה, הייתי צריך להוסיף כמה עשרות אלפי שקלים.

אמרתי לאפי שאני לא מאשים אותו , כי לא היה יכול לנחש שהמדד יעלה כל כך, אבל אולי ינסה לשכנע את אביו, הגר בווילה יוקרתית  בהרצליה פיתוח, שאת התוספת המזערית הוא ישלם.

אפי הסתכל עלי כמו על מי שנטרפה דעתו.                           

"חשבתי שאתה כבר מכיר את אבא שלי – אמר – אין סיכויי שהוא יוסיף שקל אחד."

לא נשאר לי אלא להתנחם בכך שהדירה רשומה על שם עדנה. בזאת הייתי בטוח, כי חוץ מהבטחתו של אפי גם הזהרתי את עדנה בשיחה פרטית, שלא תעז להכניס את שמו של אפי לחוזה הקנייה.

היא הבטיחה לי שכזאת תעשה. בכל זאת לא סמכתי על שניהם ודרשתי שאת חוזה הקנייה יבצע עורך-דין שייבחר על ידי. אפי הסכים ללא כל תנאי ואני הייתי שקט, כי כעורך-דין בחרתי בדן חי, הילד של יענקלה חי, חברי הטוב מהפלמח.

ליתר בטחון, כדי שאוכל לישון בשקט, הרמתי אליו טלפון, והוצאתי ממנו הבטחה שהדירה תירשם בטאבו על שם עדנה בלבד.

שנה או שנתיים ישנתי בשקט, עד שאפי בא אלי יום אחד עם הצעה פנטסטית לרכוש זיכיון לייבוא רכב אמריקאי לארץ. מוכר הזיכיון כבר עבר את כל התהליכים ההכרחיים, הוא אפילו מצא מגרש ענקי לאכסון הרכבים בשכירות אפסית, וכל מה שצריך זה רק להביא את המכוניות ארצה ולמכור אותן.

הכרתי כבר את הפנטזיות של אפי ונתתי לו להבין שהפעם הוא לא יצליח להפיל אותי בפח. הוא כל כך התרגז עד שהייתי בטוח שלו היה לו גרזן ביד, היה מוריד אותו על ראשי. מזל שאני, מלך הפחדנים, נזהרתי מלהחזיק גרזינים בבית. מבחינה זו הייתי די רגוע, עד שהבחנתי שעיניו מעלות גיצים וידעתי שעוד מעט תרד עלי המהלומה. ואכן כך היה. 

   "טוב – אמר לי ברוח נחושה – אם אתה חושב שאתה הכי חכם בעולם, אז תדע לך שאת הדירה החדשה באזורי חן רשמתי גם על שמי ולא רק על שם עדנה!"

הייתי המום. הפניתי מבט אל עדנה שעד כה ישבה בשקט בצד ללא אומר, והיא השפילה את עיניה. לא ויתרתי. רציתי לשמוע ברורות בקולה אם זה נכון. הייתי צריך לחזור פעמיים על השאלה עד שענתה לי בקול חלש: "זה נכון. הדירה רשומה על שם שנינו."   

השעה הייתה מאוחרת מכדי לצלצל לדן חי, אבל עשיתי את זאת למחרת בבוקר. דן אישר את הדבר והסביר לי שביקש מאפי לצאת מהחדר, כדי להגיד לעדנה, שאני אסרתי עליו להוסיף את שמו של בעלה. עדנה אמרה שהיא יודעת, גם עליה אסרתי, אבל אין לה ברירה. אפי משגע אותה. שבוע שלם הוא לא מפסיק להגיד שהוא לא מסוגל לישון בדירה שאינה רשומה גם על שמו. הוא, שפחד הנטישה חזק אצלו יותר מכול, לא מוכן להיכנס לדירה כשאשתו יכולה כל יום להגיד לו "תסתלק מהבית שלי!"

דן רצה לצלצל אליי, אבל עדנה ביקשה שלא יעשה זאת, כי אני בטח לא אסכים ואפי יהפוך עולמות וימרר את חייה. כאן גם אפי, שלא יכול היה לחכות במסדרון, נכנס לחדר כדי להגיד לדן, שמחירי הדירה כבר עלו ואם הם לא חותמים עליה היום, מחר כבר הכסף לא יספיק.

אחרי הסיפור הזה אפי איבד אצלי את כל המניות. לא יכולתי להבין איך הוא יכול היה להבטיח לי דבר שלא חשב לקיים. עד אז לא תפסתי אותו בשום דבר שקר, האמנתי לכל מה שהיה מספר לי, והנה מסתבר שהוליך אותי שולל ומי יודע במה עוד שיקר לי. מאותו יום לכל מה שהציע וביקש, השבתי בשלילה, ובכל הזדמנות הזכרתי לו איך שיקר לי.

יום אחד נשבר והודיע לי שהוא מסכים להוציא את שמו מהבעלות על הדירה. הדבר לא היה פשוט, כי  הצריך התערבות של עורך-דין וכל מיני ריצות להשגת המסמכים הנדרשים לצורך הצדקת קיום הבירוקרטיה. את הטרטורים הוא השאיר לי, אבל עשה לי טובה כשהסכים לבוא עימי לנוטריון כדי לחתום על ההסכם החדש.

ההתעקשות שלי על הוצאת שמו של אפי מחוזה הקנייה מאזורי חן, הצדיקה את עצמה כעבור חצי שנה,  כאשר עדנה באה לספר לנו שאפי הציע גירושים.

הסתכלתי על דיצה והיא עליי והרגשנו שבאו ימות המשיח.

שאלתי את עדנה מה היא אומרת והיא ענתה שאמרה לאפי שלא אכפת לה להתגרש, כל זמן שהוא מבטיח שמיכל תישאר אצלה.

"והוא  הסכים?"

"כן. בתנאי שהוא לא ישלם דמי מזונות." 

גם דיצה וגם אני הסכמנו לזאת בלי לחשוב פעמיים, אפילו הרגשנו שיצאנו בזול, ואז עדנה הוסיפה שהוא גם רוצה את הדירה ברמת אביב, כי הוא רוצה שיהיה לו בית משלו, שמיכל תוכל לבוא לבקר אותו.

גם לזאת הסכמתי עם דיצה, ובכלל היינו מסכימים לתת לו אפילו את השמיים, בתנאי שיעלה אליהם ויישאר שם.

מי שלא כל כך הסכים עם הסכם הגירושין  היה השופט בבית הדין שפנה אליי ישירות ושאל אם אני מבין על מה בתי חותמת.

הייתי די נבוך כי לא היה לי נעים להגיד לשופט, שאם הבת שלו הייתה מוצאת חתן כזה, גם הוא לא היה חושב פעמיים.

אפי, שהבין את מצוקתי, קם והסביר לשופט שההורים של עדנה באים ממשפחות עתירות נכסים ולא יהיו להם בעיות להאכיל עוד פה אחד, ובקשר לדירה המשותפת שהוא מעביר על שמו, הוא רוצה לציין שוויתר מרצונו הטוב על חלקו בדירה שהיתה לשניהם באזורי חן והעביר את כולה על שמה של אשתו.

לאור הנדיבות הזו של החתן, השופט כבר לא שאל שאלות נוספות וחתם על הסכם הגירושין.

לא חלפה שנה מאז הגירושין ועדנה בישרה לנו שאפי התחתן. אמרה שהיא דווקא שמחה בשבילו, כי האישה עושה רושם טוב וגם מתייחסת יפה למיכל.

בשיחה שהיתה לי עם פרופ' אידלסון, אביו של אפי, הוא לא הסתיר את הבעיות שהבן הזה עשה לו כל חייו, ורק דבר טוב אחד הוא יכול היה לציין לזכותו. כישרונו להתחתן עם נשים נכונות.

אמרתי לו שאני לא מכיר את האישה החדשה, אבל הוא בהחלט קלע למטרה בכל מה שאמר על עדנה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יערה בן-דויד

מתוך מחזור שירי ארמניה

מִנֶּגֶד

שָׁם לְמַטָּה, בְּאַפְלוּלִית מַדְרֵגוֹת הַשִּׁחְזוּר,

כְּלִמַּת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים.

בָּאוֹר הָעַז שֶׁל שַׁלְהֶבֶת-תָּמִיד    

הִתְכַּדְרֵר גּוּשׁ הַכְּאֵב שֶׁל מֵיסִיס* וְהַר נְבוֹ

וְהָיוּ לְאֶחָד.

* מֵיסיס – כינוי להר אררט, סמל מקודש לארמנים, שכיום נמצא בשטח תורכיה.

אירוּס ארמני

בְּגַן הַהַנְצָחָה בֵּין עֵצִים וּפִרְחֵי אִירוּס אַרְמֶנִי דְּמוּי צְלָב

מִתְאַדֵּם בַּאֲוִיר הַיָּבֵשׁ

סְלִיל נִגּוּן אַיֶכָּההה, אֵיכָההה, אַייייי

זִמְרַת הָאֹפֶל שֶׁל סִירַאנוּשׁ *

נֶחְבֶּטֶת, מַצִּיתָה צַמְרוֹת עֵצִים, שִׂיחִים וּשְׁבִילִים,

נוֹסֶקֶת מִתְּהוֹם נֵצַח, מַתִּיכָה נְהִי בִּנְהִי, דָּם בְּדָם,

בַּת קוֹל בְּבַת קוֹל עֲרִירִית שְׁחוּטָה  

וְקָמָה מֵאֵפֶר.

* הזמרת הלאומית של ארמניה

כתם דיו, תקרת שמיים

שְׁנַיִם-שְׁנַיִם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה בַּאֲרָרָט

כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הָיוּ פְּתוּחוֹת בַּבְּרִיאָה הַחֲדָשָׁה.

אָדָם, חַוָּה וְהַנָּחָשׁ, רֹאשׁ מֶדוּזָה עַל צַוָּאר,

גַּם מִלִּים בַּחֲלֵב שְׂפַת אֵם

שֶׁלֹּא יְאֻכְּלוּ בְּכַחַשׁ פֶּה

בִּדְעֹךְ זַעֲקַת הַהוֹלְכִים

שְׂרִידֵי הַתֵּבָה לֹא נִמְצְאוּ

אֲבָל קֶשֶׁת בְּעָנָן מֵעַל הָהָר הַכָּבוּי

חִדְּשָׁה אֶת חֶסֶד הַחַיִּים שֶׁהִשְׁתַּפְּלוּ

וְאֶת הַבְּרִית,

כֶּתֶם דְּיוֹ עַל תִּקְרַת שָׁמַיִם

א

בַּדֶּרֶךְ לִשְׁטִיחֵי מֶגֵרִיאַן, בְּנוֹף הָרִים עֵירֹם מְדֻבְלָל יֶרֶק דַּק

לְלֹא נֶפֶשׁ חַיָּה,

הִכּוּ בִּי חַלּוֹנוֹת עֵינַיִם דְהוּמוֹת

שֶׁל בָּתִּים אִלְּמִים רְעָפֵי פַּח סָבִיב

כְּצֹאן בְּאֵין רוֹעֶה.

ב

וּבָאֵלֶּם הַנִּסְדָּק קָמוּ מֵעִצְבוֹנָם שְׁנֵי קִרְעֵי גַּעְגּוּעַ שֶׁהִתְאַחוּ

בַּשָּׁטִיחַ הַתָּלוּי לְרַאֲוָה כְּמוֹ הַתְּלוּיִים

עַל חֶבֶל בַּטֶּבַח הַגָּדוֹל.

שֶׁסַע לְאָרְכּוֹ שֶׁל הַשָּׁטִיחַ וּמִלִּבּוֹ יָמִינָה וּשְׂמֹאל,

וְיַד אִמָּא מֶרִי בַּדָּבָר,

אוֹרֶגֶת בַּכִּישׁוֹר תָּאֵי עֶצֶב שְׁתִי וָעֵרֶב

וְלִפְנֵי בּוֹא הַשׁוֹחֵט בּוֹצַעַת בְּסַכִּין חַדָּה כְּמוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ

מַחֲצִית הַשָּׁטִיחַ לְבִתָּהּ הַבְּכוֹרָה וּמַחֲצִית לְבִתָּהּ הַצְּעִירָה,

חֵלֶק כְּחֵלֶק, הַיְנוּ הָךְ אִם קָמֵעַ 

אוֹ סִימָן מְזַהֶה, פֶּן יָפוּצוּ לְכֹל רוּחַ

וְיֹאבְדוּ זוֹ לְזוֹ בַּהֶפְקֵר.

שָׁנִים חָלְפוּ. אִמָּא מֶרִי לֹא שָׁבָה מִמּוֹתָהּ.

רַק בְּנוֹתֶיהָ וּשְׁנֵי קִרְעֵי הַשָּׁטִיחַ שָׂרְדוּ לְסַפֵּר

בְּעֵרָה אִטִּית

וְעַד שֶׁהִנִּיחוּ לָהּ חוֹמְסֵי עַפְרוֹת זְהָבָהּ

וְנוֹשֵׁי נָשֶׁיהָ הַיָּפוֹת,

נְהִי הָיָה מִתְנַחְשֵׁל מִן הַגֵּיאָיוֹת,

דִּבּוּר מֻכֶּה עַל פֶּה

שָׁב רֵיקָם.

בְּכָל זֹאת לֹא חָזַר הַמַּבּוּל לְטַהֵר

וְרִיב הַלְּשׁוֹנוֹת נָמוֹג לְתוֹךְ עַצְמוֹ.

בְּשׁוּק טַאשִׁיר מוֹכְרִים רִמּוֹנֵי דָּם מְפֻלָּחִים בַּשֶּׁמֶשׁ

וְקַבְּצָנֵי הָאֶתְמוֹל דּוֹרְכִים עֵנָב שָׁחֹר עֵנָב יְרַקְרַק

לְזָהֹב-אָדֹם בּוֹהֵק עָלוּם –

מַתַּת לִבָּם שֶׁל מְנֻשְּׁלֵי אֶרֶץ

לִבְנֵי עַם גּוֹלֶה אַחֵר  

*

לאהוד בן עזר שלום רב,

סוף סוף התבשרנו (למגינת ליבם ולמחאתם של הטורקים) שהסנאט האמריקאי הכיר בשואה הארמנית – אחת הזוועות הגדולות של המאה ה-20. מה נורא שרק עכשיו, בעקבות הטבח בכורדים, מתעורר המצפון האנושי מן התרדמת!

ומתי גם אנחנו, שחווינו על בשרנו את השואה המזוויעה ביותר בתולדות האנושות, "נעז" להכיר סוף סוף באסון הנורא של העם הארמני? אכן "יש שפרגמטיזם הוא סופסוף אידיוטיזם," כדברי השיר הנוקב של יוסי גמזו בפתח גיליון ה-1500 של המכתב העיתי!

אני מצרפת כאן 5 שירים מתוך מחזור שירי ארמניה (בעקבות מסעי בארמניה במאי השנה), שפורסם לאחרונה במלואו בגיליון "גג" 48, ואשמח אם יופיעו בגיליונך הקרוב.

בברכת חג האור,

יערה בן-דויד

* * *

עדינה בר-אל

אובדן

על הספר "הנוסע" מאת אולריך בושוויץ

אחוזת בית 2019

בין הדברים הקשים שהיו בתקופת השואה, היו שתי תופעות שהן די נדירות במלחמות אחרות, "רגילות", בין שני עמים. האחת: מקרים בהם הורים היו צריכים לבחור לוותר על ילדיהם או על אחד מהם, אם בשליחתם למקום מחבוא או לזרוק אותם מהרכבת בלי לדעת אם יפגשו אותם שוב, שלא לדבר על מקרים קשים יותר, והשנייה: ילדים קיבלו תפקיד של דאגה להורים, אם באספקת מזון בגטאות, בהסתרתם ועוד.

הספר "הנוסע", שעוסק במצב היהודים בברלין בנובמבר 1938, לאחר "ליל הבדולח", משקף  עוד סיטואציה סיוטית שעברה על יהודים בשואה – אובדן פתאומי של כל מה שהיה להם, גם הקשר עם בני משפחותיהם ועם חבריהם, גם ביתם ורכושם. בעצם זהו אובדן האישיות שלהם. נשכח כל מה שעשו בעברם, גם אם נלחמו עבור המדינה המתנכרת עתה אליהם, נשכחו השכלתם, מומחיותם במקצוע, תרומתם לחברה, ועוד פרטים יומיומיים שהרכיבו את חייהם. ועתה מאפיין אותם חוסר אונים מול כוחות שמלבים אנשים לפגוע בהם, רק עקב היותם יהודים.

בספר "הנוסע" מסופר על יהודי עשיר בשם אוטו זילברמן, שחי בברלין. הוא הרחיב שם את עסקיו ונישא לאישה נוצרייה. לפתע הוא חייב להתנתק מרעייתו, לוותר על ביתו ועסקיו ולהימלט.

זילברמן מנסה לעבור לארץ אחרת ולא מצליח. בנו שחי בפריז לא מצליח להשיג אשרת כניסה לצרפת עבורו. לפיכך הוא מתחיל לנסוע ברכבות ברחבי גרמניה, מעיר לעיר, תוך שהוא מתאבל על אובדן כל מה שהיה לו, מתאכזב מחבריו הגרמניים, ולעיתים הוא אפילו מתנכר לחבריו היהודים, במטרה שלא להיתפס בעצמו. גם העובדה שהוא נוסע עם כסף רב בתיקו, לא עוזרת לו.

בהתייחסו לאובדן העסק שלו, הוא מבטא את האבסורד במצבו: "'הנה אני יושב כאן מול משרדי החברה שלי,' התלהט זעמו של זילברמן, 'ואני לא מעז להיכנס! זאת החברה שלי! שלי בלבד! השקעתי בה שנים של עבודה קשה, ועכשיו – עכשיו כל מתלמד הוא אדון למקום הזה! אני לא יכול לפטר את העובדים שלי אם אני מוצא לנכון, אבל אם מתחשק להם, הם יכולים להלשין על הבוס שלהם בכל רגע ולשלוח אותו למחנה ריכוז. אני מרגיש כמו שנורר או קבצן מול האנשים שאני משלם להם משכורת!'." (עמ' 68).

הספר משקף את מחשבותיו ורגשותיו של מי שראה עצמו פטריוט גרמני, ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כפי שהוא מספר לגברת גרמנייה ברכבת, היחידה שלא גילתה שנאה כלפיו בגלל היותו יהודי: "העניין הוא שאני נמלט. לא ביצעתי שום פשע ומימיי לא עסקתי בפוליטיקה. ובכל זאת באו לעצור אותי והפכו את הדירה שלי לחורבה." (עמ' 180).

וכאשר היא שואלת אותו בתמימותה: "אתה לא יכול לברוח לחוץ לארץ?" הוא עונה לה, ומבטא מה שחשו יהודים רבים בארצות בהן חיו: "אבל לאן? [...] הרי לא נותנים לי להיכנס. חיכיתי יותר מדי זמן, הרבה יותר מדי. תמיד האמנתי שהם לא יילכו רחוק כל כך. אחרי הכול, הייתי חייל בחזית. הייתי אזרח, כמו כל אחד אחר. וניסיוני לברוח נכשל בגבול הבלגי. תפסו אותי והעבירו אותי בחזרה לצד הגרמני. מאז אני נוסע." (עמ' 181). וכך המשיך לנסוע ולנסוע, ולא הצליח להימלט ולהישאר שפוי.

גלגוליו של הסופר והספר

אוּלְריך בּוֹשְוויץ נולד בברלין בשנת 1915 לאב יהודי, שמת לפני לידת בנו, ולאם נוצרייה. הוא ואחותו קלריסה קיבלו חינוך נוצרי פרוטסטנטי. בשנות השלושים ברחה אחותו קלריסה מגרמניה והגיעה לקיבוץ בארץ-ישראל. אולריך ואימו עזבו את גרמניה ב-1935, לאחר ההכרזה על חוקי נירנברג, ונדדו בארצות שונות – שוודיה, נורווגיה, פריז (שם שהה לבדו) ואנגליה. באנגליה נעצרו האם והבן עקב היותם "נתיני אוייב", ובשנת 1940 נשלח אולריך למחנה מעצר באוסטרליה. לאחר שנתיים שוחרר ועלה על אונייה כדי לשוב לאימו באנגליה. באוקטובר 1942 טובעה אונייה זו על ידי צוללת גרמנית, ואולריך בושוויץ בן העשרים ושבע היה בין שלוש מאות שישים ושניים הנספים.

הרומן  הזה מפרי עטו פורסם בחייו בשנת 1939 באנגליה תחת השם The Man Who Took Trains (האיש שנסע ברכבות), ובשנת 1940 בארצות הברית תחת השם –The Fugitive (הנמלט). מתוך מכתב לאימו כחודשיים לפני מותו, באוגוסט 1942, הסתבר שהוא החל לערוך את הספר מחדש ולהכניס בו שינויים. כתב-היד עם השינויים של אולריך לא נמצא, אבל המו"ל הגרמני פטר גראף עיבד כתב-יד מקורי, כתוב במכונת כתיבה, שמצא בספרייה הלאומית בפרנקפורט, ופירסמו בגרמניה בשנת 2018. הספר תורגם מגרמנית לעברית בידי נועה קול.

ב"אחרית דבר" מציין המו"ל רמזים ביוגרפיים בספר לחיי אולריך בושוויץ ונקודות דמיון בינו לבין גיבורו. נראה שהציטוט להלן מבטא תחושה של שניהם ושל רבים נוספים: "'מה כולם רוצים ממני?' הוא תמה חרישית. 'אינני רוצה דבר מלבד לחיות בשקט, להרוויח את לחמי...'" (עמ' 90).

עדינה בר-אל

* * *

הרב יואל בן נון

צדוק ראב ז"ל

מתוך "עמודים" כסלו תשס"ו (699) 2

סיפורו של צדוק ראב ז"ל 22.12.2005

לתקן עולם במלכות שדי

סיפורו של צדוק ראב ז"ל

נולד, ט"ז באלול ה'תרפ"ב

עלה לארץ ישראל, כ"א באלול ה'תש"ה

נפטר, ט"ז בתשרי (סוכות) ה'תשס"ו [2005]

בחג הסוכות הלך לעולמו צדוק ראב שהיה מוכר לרבים מאיתנו. לוותיקים שבינינו, כנציג בני-עקיבא בוועד ההצלה של התנועות החלוציות בהונגריה בזמן השואה, כחבר משואות יצחק שבגוש עציון, וכפעיל הקרן הקיימת שסייע בהקמת יישובים ובהם – מעלה גלבוע.

לצעירים יותר הוא זכור מתמונות הפינוי מעצמונה.

חתנו, הרב יואל בן נון, משתף אותנו בסיפורו של האיש המופלא.

סבא צדוק ראב ז"ל (חותני) היה בן 12, כשלעיר מגוריו בצ'כוסלובקיה הגיע שליח של בני-עקיבא מארץ ישראל, ודיבר על תורה ועבודה כדרך חיים, וכשאיפה גדולה ונעלה. צדוק הצעיר קיבל את הדברים ישר לתוך הלב והשכל, ולא הרפה מהם עד נשימתו האחרונה בגיל 83. הוריו היו ציונים, ואת כתבי הרצל קרא בבית אביו. אולם ההורים רצו שילמד גם משפטים, את אחיו ייעדו לרפואה. האח אכן למד רפואה, אולם צדוק החליט להיות חלוץ. חלומו ושאיפתו היו "לבנות את ארצנו, לתקן את חברתנו (ברוח תורה ועבודה), ולהיות אור לגויים, כדי לתקן עולם במלכות ש-די."

מלחמת העולם השנייה פרצה כשהיה בן 17. הוא לא הישלה את עצמו אף לרגע, והיה בטוח שהארורים-הנאצים מתכוונים להשמדה. איך ידע זאת, כשכולם מסביבו האמינו שיהיה בסדר? בצעירותו הביא לו גוי שכן, שהיה מזכיר העיר וידיד המשפחה, את ספרו של הצורר הראשי. אביו כעס, וחברו הגוי אמר לו: "הילד חייב לדעת מה מתכננים הגויים ליהודים."

צדוק קרא והבין.

כשנכבשה צ'כוסלובקיה, סופחה עיר מגוריו להונגריה והוא עבר לבודפשט, שם החל להדריך בבני-עקיבא. כבר אז, למד לחצות גבולות בחשאי ולחיות בתנאים קשים. כמה פעמים עבר את הגבול לסלובקיה, והיה בביתו של הרב וייסמנדל זצ"ל, כי דרך סלובקיה עברו פליטים יהודים להונגריה, שנחשבה אז מחסה בטוח. כשנכבשה הונגריה (ב-19 למרץ 44) התגייס צדוק למחתרת ההצלה של תנועות הנוער. כלפי חוץ התנהג כהונגרי, וחי כיהודי בסתר. כדי לשמור כשרות, טען כי הוא צמחוני.

פעם אחת קבע צדוק פגישה עם מפקד בגסטאפו בבודפשט, וברגע בו יצא המפקד לשירותים, הוציא מתוך המגירה את החותמת, קובץ שלם של אישורי-מעבר ריקים, ודוגמת חתימה, והכניס לכיס המעיל. אחר כך למד לזייף את החתימה, והנפיק אישורי מעבר להצלת חיים. 90% מאלה שחיו עם ניירות מזויפים בבודפשט, שרדו וניצלו מן התופת.

האווירה בקהילה היהודית היתה שונה לגמרי; אווירה חרדית, תמימה, ואנטי-ציונית. כחניך וכמדריך בבני-עקיבא נתקל צדוק הצעיר בהתנגדות חריפה, במיוחד בחסידות מונקאטש, שם אמרו: "לא תתורו אחרי לבבכם – זה הרצל (הרץ = לב), ולא תתורו אחרי עיניכם – זה (הרב) קוק" (קוק = ראיה)". כשצדוק וחבריו הזהירו יהודים בקהילות (בתוך המלחמה) מפני מחנות ההשמדה, אמרו להם: "תפסיקו לעשות פאניקה, אחרת נקרא למשטרה," ואחד מראשי הקהל אמר לו: "אני מאמין למילת כבוד של קצין גרמני (שאמר, שיש רק מחנות עבודה) יותר מאשר לדיבורים חסרי אחריות של ציוני צעיר."

אפילו אביו, שהיה ציוני ורצה לעלות לארץ-ישראל, לא היה מוכן לחיות במחתרת עם ניירות מזויפים כמו גנב, וחשש מה יהיה עתידו של צדוק בנו, חבר מחתרת ההצלה, שעסק בכך כל שנות המלחמה. כך נפרדו בבכי בערב פסח ה'תש"ד, [1944], בידיעה ברורה, כי אחרי פסח יתחילו המשלוחים למחנות ההשמדה. האב, הי"ד, בירך את בנו, שיזכה לעלות לארץ ישראל.

סבא צדוק ראב, יחד עם חניכה שלו בבני-עקיבא (שושה בריסק), יצאו ברכבת ההצלה של קסטנר, זאת לאחר שצדוק נחשף, כשנתפס חברו לחדר. אחרי כל התלאות, כשהגיעו לשוויץ, החליטו להתחתן ולעלות להתיישבות בקיבוץ משואות-יצחק, בגוש עציון. הבת הבכורה של משואות היתה אסתר ראב (לימים, אשתי שתחיה). הגוש נפל כעבור שנתיים וחצי, וצדוק הלך בשבי הירדני. שושה ז"ל, עם הבת אסתר, יצאו קודם לכן עם פינוי הילדים.

כשחזר צדוק מהשבי עסק בחקלאות בצפון ועבד בקק"ל כיערן. כאחראי על הייעור בצפון, נטל חלק בהקמת מעלה-גלבוע ומצפה הושעיה, יחד עם יישובים אחרים וחלק גדול מיערות הכרמל והגלבוע, הרי נצרת וציפורי.

לפני כעשרים שנה נהרגה שושה ז"ל (חותנתי) בתאונת דרכים מחרידה. סבא צדוק עבר תחילה לגור עם הבת הצעירה (איליק) בעין הנצי"ב, ואחר כך עבר לעצמונה, ליד בנו (יחי [יחזקאל] ראב). כל הימים חי חיי תורה ועבודה – השכים לתפילת ותיקין, למד דף יומי, ועבד כמה שעות ביום במשתלה בעצמונה. מחלות רבות תקפוהו ויצא מכולן, וגם כשנאלץ לשבת על כיסא גלגלים המשיך לעבוד יום-יום. "תורה ועבודה זו לא סיסמא, אמר לי, אלא חיים."

בשנה שלפני העקירה מגוש קטיף היה מדוכא מאוד, ואמר דברים קשים וחריפים ביותר. בניגוד לרבים שהיו באופוריה והאמינו ש"לא יכול להיות דבר כזה," סבא צדוק היה בטוח שזה קורה. העקירה הזאת סגרה את כל עולמו ואת כל אמונתו.

לעומת זאת, כאשר רבים וטובים שקעו בדיכאון אחרי העקירה, וביניהם צעירים רבים מבני-עקיבא, התגלה סבא צדוק ברוחו הגדולה והצעירה שידעה לגבור על אסונות כה רבים. הוא התאושש מיד, ובתוך חודש ימים כבר תקעו יתד (ליד מושב יתד) ועלו להתיישבות חדשה בחולות חלוצה, סבא צדוק ז"ל ובנו יחי יחד עם כ-25 משפחות מעצמונה. בעקבותיהם, באו אנשי נצרים והמכינה בדרך – רוח עצמונה נושבת במלוא עוצמתה.

סבא צדוק הלך מיד לעבוד במיון תפוחי אדמה במפעל של יחי וחבריו, בכל יום, עד שתקום שם המשתלה מחדש.

וכך כתב ביומנו, יום אחד בלבד אחרי העקירה:

ב"ה ט"ז מנחם-אב

השמש שקעה בעצמונה, למחרת קמנו בשעלבים בתקווה חדשה ובאמונה, שנבנה את ארצנו, ולתקן עולם במלכות ש-די, להיות אור לגויים.

יש תקווה.

הרב יואל בן נון

אהוד: לסיפורו של הרב יואל בן נון על אודות חותנו צדוק ראב אפשר להוסיף כי אבי בנימין, באחרית ימיו, ביקש מצדוק ראב להמשיך לדאוג לאסתר ראב, אחותו של אבי. צדוק התגורר אז בקריית ים ואסתר בטבעון. צדוק שמר בנאמנות על הבקשה והיה מבקר אצל אסתר ודואג לה, ולא פעם היינו שנינו נוסעים לבקר אותה, בטבעון או באחד המקומות האחרים שבהם שהתה לצורך בריאותה. והיא כדרכה לא היתה חוסכת מאיתנו משבט לשונה, אך מאחר שהיכרנו את אורח מחשבתה ומנהגיה, לא נעלבנו.

שמרתי על הקשר המשפחתי עם צדוק גם לאחר פטירתה, גם בימים הקשים של פינוי עצמונה, ועד לפטירתו.

הרב יואל בן נון ואני ידענו כי יש פרקים בחייו של צדוק, בייחוד בכל הקשור לרכבת קסטנר, שעליהם לא דיבר מעולם.

בתקופת הפינוי מעצמונה, שבה התגורר ליד בנו יחזקאל, נהג לומר כי שלוש פעמים בחייו גורש מביתו: מהונגריה בידי הנאצים. מגוש עציון בידי הירדנים שבשביים נפל, ומעצמונה בידי ממשלת ישראל.

* * *

ד"ר ארנה גולן

איזה אופי מופלא היה לו, לחלוץ

אברהם אבולניק! רק כך, כנראה, ניתן היה להקים קיבוץ ומדינה ולהגן עליהם

על הדרך שלא תיאמן שעשה מווילנה לארץ-ישראל ולייסוד קיבוץ רמת הכובש, כמסופר בספרו: "דרך רבה – פרקי זיכרונות", הוצאת המשפחה וקיבוץ עינת,  1988.

א. המספר, עיקר עלילותיו ודרך סיפורו

כשהגיע ספר מרתק זה לידי וקראתי בו, ידעתי כי זכות גדולה נפלה בחלקה של משפחת אבולניק, כי אף שידעה גם שכול ומכאובים, זכתה לאב וסב (1904-1992 )שהנציח כך את תולדותיו הלא-ייאמנו. בכישרונו הספרותי ההיסטורי הוא גם ידע להפוך את הדרך הפרטית  והייחודית בהחלט שלו, מגלות בווילנה להתיישבות בארץ  בקיבוץ רמת הכובש ולהגנה עליו, גם לייצוג דרכו של דור חלוצים שלם. אכן, כנראה רק עם אופי נחוש כזה ניתן היה להקים קיבוץ ומדינה.

מסייע לכך סגנונו המאופק שאינו מתמכר  לרגשותיו הפרטיים, סגנון שהיה אופייני לדור החלוצים עד קום המדינה. הוא משתדל גם שלא להתמכר ל"אגו" שלו וכך עולה בידו לתאר אירועים יוצאי דופן בניסוח עובדתי ובאובייקטיביות היסטורית. הוא מקפיד גם להציג מיבנים חברתיים ואירועים היסטוריים בארצות שונות שבהן עבר ובשעות של תמורות גדולות, במלחמת העולם הראשונה, שלא לדבר על מיבנה הקהילה היהודית בעיר הולדתו, וילנה, ומוסדות החינוך המתקדמים שבה, כמו "החדר" המודרני.

יותר מזה, ניכר הכבוד שהוא נוהג בהוריו, אפילו כשהוא מתאר את אופיו יוצא הדופן של אביו והחלטותיו הנועזות, שאולי היו מתמיהות ומקוממות עליו אנשים אחרים. כך למשל החלטתו לנסוע, בקשיים שלא ייאמנו, לאמריקה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שעה שווילנה כבר כבושה בידי הגרמנים, אלא שהוא מציג אותו מתוך התבוננות שקולה במצבם הכלכלי לאחר החרמת המלון, שהיה פרנסת המשפחה, בידי הגרמנים.

המדהים הוא שאביו אינו מסתפק בכך, ולאחר מסע מסוכן וסבוך למשפחתו בניו יורק, בלוויית שניים מבניו, ולאחר שאסף מעט כסף בשהות קצרה שם, הוא כבר מוכן לעשות הכול כדי לחזור למשפחתו בווילנה, אף שהם נאלצים לחזור דרך יפן וסין ומשם בהרפתקאות אין קץ למוסקבה ועד לווילנה בחזרה.

את כל זה אבולניק מספר ללא תלונה ומתוך הערכה אמיתית לא רק לאביו אלא לכל אדם שהוא פוגש במסעו הנועז כשהוא נותר לבד. מאוחר יותר אף אינו משתבח  בפעילותו למען רמת הכובש, הוא הקיבוץ שהיה בין מייסדיו, ולאחר מכן למען קיבוץ עינת, שהוקם לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד ועזיבת אנשי מפא"י, כולל אבולניק עצמו, לאחר 20 שנים של שיתוף.

כבר מ"פתח דבר" שהקדים לספרו, ניתן ללמוד  על אופיו. הוא מציין כי רק עתה התפנה לכתוב את זיכרונותיו ששבים ועולים בו עם הגיעו לגבורות, וכיוון שהוא עצמו לא שאל ואינו יודע את תולדות משפחתו לדורותיה, רצונו הוא שילדיו ונכדיו וניניו, שהוא מקדיש להם את הספר, ידעו את תולדותיו, לא כל שכן שמתגלמים בהם היבטים מרכזיים בתקופה דרמטית בחיי עמנו.

גם כאב גדול טמון בדבריו, אם על משפחתו בווילנה שנספתה בשואה ובמיוחד על שני בניו שאבדו לו ולרעייתו חוה, מבין הארבעה שנולדו להם. יורם הצעיר נפל במלחמת ששת הימים, ואילו נחום, הבכור, שנקרא על שם אביו, נהרג בתאונת דרכים אומללה בסוף שנות השבעים. ומאלף הדבר, אף כאן הוא דובר באיפוק ומרסן את מבעו, באומרו כי מותם "השאיר פצע עמוק בנשמתנו" והוא מתנחם בנכדיו ובילדיו שנותרו, ובעיקר בכך שכולם חיים כארץ!

הוא גם גאה על היותו פעיל ותורם לכלל וכנהוג בדורו אין הוא מרחיב בדברים על רעייתו חוה וחייו הפרטיים ונישואיהם המאושרים, אף כי היתה בעלת רוח חלוצית ודמות עצמאית. כך, למשל, כשהוא רצה שיתחתנו היא הסכימה אך קבעה תנאי שרק לאחר שהיא תשתלם בחקלאות. ואכן, היא למדה שנתיים במשק הפועלות של רחל ינאית בירושלים, והוא אכן חיכה לה. אך כפי שאירע לרוב נשות הקיבוצים, היא הפכה למטפלת, אמנם רכה ואוהבת, לקבוצה של ילדי הקיבוץ מכיתה א' ועד י"ב. הוא, לעומת זאת, שהחל בעבודה בפרדסי פתח-תקווה, שם חיכה גרעין "הכובש" (במובן של מעבד את האדמה) שבע שנים למקום התיישבות, הפך לגזבר, לפעיל בתנועת הקיבוצים, ולאחר הפילוג הקים, בין השאר, את מאפיית עינת, ששימשה בסיס כלכלי לקיבוץ החדש.

ב. שמו של הספר – מניין הוא בא ולאן הוא הולך?

שמו של הספר, "דרך רבה", טומן בחובו את תמצית האידיאולוגיה שבבסיסו.  אלא שהיום אם תשאל מישהו מניין לקוח השם, מיד יתחיל לזמזם את שירה של נעמי שמר "זמר נודד", שראשיתו כך: "הדרך ארוכה היא ורבה, רבה,/ הדרך ארוכה היא ורבת הדר./ כולם הולכים בדרך עד סופה, סופה,/ כולם הולכים בדרך עד סופה המר." – ורק הוא, הזמר הנודד, הולך ומזמר לו לבד הללוייה. כולם מחפשים זהב, אהבה, רכוש חומרי, בית או שדה, ורק הוא חופשי לשיר!

ובכן, אם כך, לחלוטין לא מתאים השיר הזה לספר הדובר בחלוציות. אבל מעניין, ברגע מסויים חל מיפנה כלשהו גם אצל נעמי שמר. לפתע מתברר כי הזמר, האמן הבודד והנודד, כן תלוי באחרים, שהרי ללא "ההד" שבליבם לשיריו הוא לא ישיר. "כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה / כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק." ובכן, מה גרם לנעמי שמר ליצור פתאום זיקה הכרחית בין היחיד לחברה? דומה שהתשובה היא בשיר, שהוא לדעתי שהיקנה את השם לספר, והוא אכן הושר בחגים ובערבי שבת בקיבוצים והיה לו מקום חשוב גם בחינוכה של נעמי שמר בקיבוץ כינרת ובבית החינוך המשותף שבדגניה, שבו למדתי גם אני בזמנים אחרים.

הכיצד?

הכוונה היא, כמובן, לשירו של חיים נחמן ביאליק, "מתי מדבר האחרונים", שממנו נטלה שמר לדעתי את הצירוף "דרך רבה" ואת הזיקה לכלל. זה היה שיר שמדי ערב שבת, בחגים  והוא כלול אפילו בהגדה הקיבוצית של פסח, היתה מקהלת הקיבוץ שרה אותו בקול רם נרגש לפי הלחן שחיבר לו יהודה שרת. השיר, שנכתב לרגל הקונגרס הציוני הראשון, משמיע גינוי חריף לחולמים במדבר על בצלים ושומים ועל בשר לאכול. הם נשארו עבדים בנפשם ועל כן מתו במדבר.  כמובן, השיר דובר על ימי המקרא, אבל כוונתו הברורה הרי היא ליהדות הגולה, והחלוצים העולים לארץ הם בעצם המכריזים  כי "פגרי הנחשלים שבעבדותם מתו" לא יעצרונו!

עם זאת, בעוד הכלל הלאומי בראש מעייניו בשיר, באליק מייחס ערך מיוחד ורב לפרט החייב בהגשמת השאיפה הלאומית, בדומה לחלוצים: שהרי לפי שירו כל איש בלבבו שלו ישמע את הד פעמיו, ולא עוד אלא גם את קול אלוהיו. אבל הקול הזה קורא לו למשימה לאומית, להקים בית ולאכול את פרי שדהו ועמלו "בארץ היפהפייה".

אין ספק, אבולניק כיוון לשירו של ביאליק, אבל גם בתודעתה של נעמי שמר, שחיברה את השיר בשנת 1958 ולהקת "בצל ירוק" שרה אותו, השיר הידהד, אף שבאופן הפוך לכאורה. בסופו של דבר זיקת גומלין סמוייה קיימת בין השניים. כי אכן, דרכו של אבולניק לארץ היתה "דרך רבה", הוא שרד לבדו ורק אמונתו ואופיו המוצק איפשרו לו לצלוח אותה.

ג. קווי היסוד באופיו של אבולניק נחשפים בעמידתו בפני אתגרים

בראש וראשונה יש לציין את כוח זיכרונו המפליא של המספר, המתגלה בפירוטן של עלילות, מקומות, רקע היסטורי, מראות ואנשים. בו זמן, אם מעמיקים מעט, ניתן להבחין כי שהוא מתמקד במצבים שראשיתם במצוקה ובקושי, מצבים מתסכלים ולעיתים אף בעלי סיכון רב ואפילו לחייו, או גם בבעלי תפיסות המנוגדות לשלו והוא נאלץ לעמוד מולם ולהתמודד איתם חזיתית מעמדת החלש, התמים, הקטן או סתם המותקף – ואז, הוא אינו נסוג למרות הכול ולאחר מאבק בין כוחות בלתי שווים ולעיתים עם עזרה בלתי צפוייה, או אפילו ב"מזל", הוא ניצל או מנצח. וכך דומה, כי דווקא עלילות של התגברות מפליאה או מביאה למטרה, דווקא אירועים כאלה נחרטו בתודעתו או ראויים בעיניו להיכתב. לעיתים, גם אם תחילת העלילה היא במצב של זרות או בדידות – וזה קורה הרבה – הרי ההצלה תבוא בדרך של חברות או הבנה לו, או אפילו קבלת תפיסת עולמו.

המעניין הוא שכל הדרמות הללו מסופרות, כאמור, ללא התפארות או  השתפכות הנפש, כמו היה זה אך טבעי שכך יקרה. דומה, שבכך הוא לא רק מעורר הערכה אלא גם מהווה נציג טיפוסי של דור הורינו החלוצים שבזכות דבקותם באמונתם ובמטרתם לא נרתעו מקשיים, להיפך – הם ראו בכך אתגר. ולא האגו אלא הלאום, החברה, האידאלים הם שהינחו אותם. והקורא תמיה לא פעם איך עמד בו הכוח לשרוד את הכול בעיצומה של מלחמה, מהפכה ונדודים.

ד. מהם האתגרים הבולטים שהמחבר עמד בהם בגבורה?

כבר מילדותו ונעוריו ניכרים ראיית החיוב או הבנת הסיכון שבמצב מסויים, ואף על פי כן, התגברות בפעילות יזומה. כבר בכניסה ל"חדר" המודרני נראות לו הסוכריות שממטיר עליו מורהו כמשלוח מן המלאכים, ואילו נועזותו מתגלה בלימודי השחייה בחורף ובמיוחד בעמידה הנועזת כנגד הנערים הגויים המתנפלים עליו בעוברו בשוק סמוך לכנסייה ובניצחונו. גם עמידתו במעבר הקשה לישיבה שבעיר לידה לשם הוא נשלח על ידי  הוריו, ולמזלו לאחר זמן לא רב הוא מוחזר הביתה.

גם הצטרפותו לאביו במסעו דרך אמסטרדם לאמריקה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהגרמנים כבר כבשו את עירם והשתלטו על המלון שהיה פרנסת המשפחה והיה הכרח למצוא הצלה כלכלית, שלא לדבר על הצטרפותו לאביו בדרך חזרה לווילנה כשהמלחמה נמשכת. אביו הדואג למשפחתו שנשארה בווילנה, מחליט, לאחר שקיבל עזרה ממשפחתם בנו יורק, לשוב הביתה אף שהם נאלצים לנסוע בים וביבשה דרך יפן וסין ובמשך חודשים ארוכים ואבולניק עצמו "נתקע" לבדו לבסוף בחרבין למשך שנים אחדות. אמנם, שם הוא  מסיים את לימודיו, כי באותן שנים  התחילה להתארגן בעיר קהילה יהודית על ידי המהגרים מרוסיה. ובכל זאת , בולטת עמידתו כנער בודד המפלס את דרכו, אף שמצא שם קרובי משפחה. הוא מקבל הכול בעין טובה ואפילו כאשר אביו עוזב אותו ויוצא לדרך לווילנה לבדו, דרך רוסיה הנתונה במהפכה הקומוניסטית, והוא נשאר ונאלץ לקיים את עצמו.

המפתיע הוא שאביו הצליח באופן כלשהו להגיע כבר לאחר שבועות ספורים למוסקבה ברכבת הטרנס-סיבירית, שכל סדריה התערערו, ומשם לפטרבורג  ואפילו הגיע מכתב ממנו לחרבין, ואילו הוא עצמו שנשאר בחרבין, נאלץ להתמודד עם מגיפות קטלניות שתקפו את אנשי העיר ועם הרעב הגדול.

בסופו של דבר הוא יוצא, לאחר שנים מיספר, למסע הגדול הביתה. מסעו נמשך חודשים ומלא סיכונים, אך הוא מתאר באיפוק את המסע המטורף הזה על קשייו והאתגרים שהוא עומד בהם. למשל, הנסיעה ליד ימת באקאל המאיימת, הרעב ומחסור חמור בכסף לקנות לו מזון בתחנות ובאמצעי קיום בכלל, ההליכה לאיבוד ביער באחת התחנות ומציאה ניסית של הדרך לרכבת שלמזלו עדיין לא זזה, כי הרי לעולם אין לדעת מתי תצא לדרך. קשיי המעבר בהרי אוראל מתוארים לפרטיהם, כולל התקפות אנטישמיות עליו בדרך וניצחונו על תוקפיו, ועוד ועוד.

וכאשר, לאחר חודשים, הוא מגיע למוסקבה הסוערת הוא מגלה שאין כל אפשרות לצאת ממנה לווילנה הנתונה תחת שלטון פולני. אין ספק, התקופה הזאת תקבע באופן חד משמעי את יחסו השלילי לקומוניזם בשנים הבאות ברמת הכובש, שעה שיוכרז על הפילוג.

ההרפתקאות המסוכנות הללו מציבות אתגרים לא פשוטים והן נמשכות גם עם היציאה המורכבת ממוסקבה, תחילה למינסק אשר ברוסיה הלבנה, שם הוא מגיע לסף רעב אך ניצל  על ידי משפחת ידידים של הוריו, ועד הגיעו בנס לווילנה ולמיפגש מרגש עם הוריו.

אלא שגם כאן הוא נתקל באתגרים, ובמיוחד  במאבק באנטישמיות, כגון בהתקפת האיכרים, או בהגנה על סוחרת יהודייה המותקפת בשוק על ידי סוחרים, וכך מתגבש בו  מיפנה אידאולוגי והוא הופך פעיל ציוני, מצטרף למפלגת "פועלי ציון" וכהרגלו בהתמסרות שלמה, ומגיע להנהלת החבורה, המתגבשת לקראת עלייה לארץ והקמת קיבוץ בשם "הכובש" (אדמה, כמובן).

החבורה מצליחה אפילו להשיג סרטיפיקטים, אך אז  עולה הדילמה שאיפיינה חלוצים צעירים רבים: עזיבת ההורים המתבגרים והחולים, כמו עזיבתו שלו את אביו החולה והנזקק לתמיכתו הכלכלית, כי מעולם לא קיבל פיצוי על המלון. אלא שהאב, בגדולת נפשו, נותן לו את ברכת הדרך אף שכל המשפחה יודעת שיותר לא יתראו.

החבורה אכן יוצאת לדרך ואף זו מתגלה ברבת סיכונים לעיר הנמל קונסטנצה. משם הם מפליגים  לארץ ומגיעים בשנת 1925, ונקלעים להיתקלות בנמל יפו לראשונה עם הערבים, כמו גם להפתעת החיטוי בקרנטינה על ידי הבריטים, לנסיעה ברכבת לפתח-תקווה שם מקצים להם צריף למגורים. אלא שאט-אט מתייאשים חברים ועוזבים, והנשארים עובדים בפרדסים ושרויים במשך שבע שנים תמימות בציפייה להקמת קיבוץ משלהם, כאשר הם במצוקה כלכלית קשה. כל ההרפתקאות הללו מוצגות בטון עובדתי, כביכול לא דרמות מתחוללות בהן. הוא גם מספר, ובכך ניכר החוש הכלכלי שניחן בו ועשה אותו לגזבר החבורה עוד מווילנה, שהם הקימו גן ירק משלהם ואף מכרו מתוצרתו וקראו לתוצרת "תנובה". אי לכך, הוא טוען בגאווה, יש להם זכות ראשונים על השם והרעיון.

אלא שעדיין לא נסתיימו האתגרים, אלא רק החלו, כולל פרעות 1929. מאלף גם הסיפור על הפולמוס האידאולוגי שהם ניהלו עם צעירים יהודיים קומוניסטים, שפגשו בפתח-תקווה וניסו לשכנעם לחזור לרוסיה ולסייע במהפכה הצודקת ולעזוב את הארץ, כי הציונות עושה עוול לערבים. כאשר יגיע סוף סוף בשנת 1932 האישור לעלות לאדמת "רמת הכובש" שניקנו למענם, יתחיל פרק חדש לא רק במיבנה החברתי והחקלאי, אלא גם במלחמה על הקיום מול כפרי הערבים  וכוחות ערביים נוספים שיגיעו מבחוץ  עם הכרזת המדינה.

ד. רמת הכובש: מהקמתה בימי השלטון הבריטי

ועד למלחמת העצמאות

הקיבוץ מוקם רק לאחר הרפתקאות רבות, כולל מעבר זמני לכפר סבא והקמת מאפייה משלהם, התקפות ערבים בעיקר מקלקיליה ועוד. ולכן, רק כשנותרו 30 איש הם מקבלים סוף-סוף, גם בתמיכת בנק הפועלים שהוקם לא מכבר, את שטח האדמה המוקצה לקיבוץ. תוך כך הוא גם בונה את חייו האישיים, נישא לחוה אהובתו, בשנת 1933 נולד בנם הבכור נחום ושלוש שנים לאחר מכן בתם דרורה. אבל עדיין ציפו להם אתגרים קשים, אם בפרעות 1936-1939, כשהיו קורבנות בנפש, ואם בחיפושי הבריטים אחר נשק, שבפועל אך מעט היה בקיבוץ, ובחיפוש אכזרי ותוקפני נהרג חבר הקיבוץ שמואל ווליניץ.

והעיקר – ביום הכרזת המדינה, ב-14 במאי, פרצו הקרבות הקשים שהכריזו על רמת הכובש ערביי טירה הסמוכה. תחילה מסתיים הקרב בכישלון חיילינו לכבוש את האיזור ולהדוף את ההתקפה. ואז מעניינת במיוחד  ההחלטה לפנות את הילדים לגליל ים ולעוד קיבוצים, כשאבולניק נאבק לשם כך ונלחם בתוקף נגד העיקרון שהיה אז, שלא לפנות את הילדים בשעת קרב ואפילו הוא מר, שמא ייפגע מוראל ההורים הלוחמים (עיקרון שהתקיים אצלנו בקיבוץ מסדה ממש עד הרגע האחרון).

הפינוי המאוחר גרר סיכונים עצומים אבל לבסוף הצליח, לעומת זאת, בנו "הגדול" נחום, בן ה-15, נשאר בקיבוץ עם שאר בני גילו לסייע בהגנה. והספר מסתיים כך: "ובאותה שעה עמד בן גוריון ובמעמד ראשי היישוב במוזיאון תל אביב הכריז על הקמת מדינת ישראל," והקורא מדמה לראות  דמעה של התרגשות וגאווה נוצצת בעינו של אבולניק. הוא והם עמדו באתגרים והמדינה קמה. אכן, ספר  תיעודי מרתק.

ד"ר ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

מניה שוחט אגדה בחייה

כתבה פנינה גרי

הפקה מקורית: קבוצת התיאטרון הירושלמי וארכיון יד בן צבי

"מאה וארבעים שנה להולדת מניה שוחט, 1879-1961" – קרא  יוסי גמזו לשיר שפירסם בעיתון הזה (גיליון 1484). "אשת מופת, ממייסדי 'בר גיורא', 'הגדוד העברי', 'השומר', מהנשים המופלאות שיש לחנך עליה את הנוער. לצערי אין דמותה מועלית כראוי לה, לא בספרי הלימוד ולא במרחב הציבורי ולא בעיתונות"

אז יש!

קבוצת התיאטרון הירושלמי וארכיון יד בן צבי מעלים את ההצגה "מניה אגדה בחייה", שחיברה השחקנית, הבמאית והסופרת פנינה גרי (מחברת "סיפור אהבה ארץ ישראלי") בהשראת ספרה של רחל ינאית בן צבי "מניה".

כותבת גרי בתוכניית המחזה: "לפני כ-68 שנים, ב-1951, ביקרתי כמנהגי את רחל ויצחק בן צבי בצריפם בירושלים. בחדר קטן בצריף שכבה אישה רזה, עיניה מכוסות בתחבושות, 'זו חברתנו מניה שוחט,' הציגה אותה רחל. 'הזמנו אותה להתארח אצלנו כדי שתעבור ניתוח בעיניה אצל פרופסור טיכו, המנתח הטוב ביותר במזרח התיכון. מניה עסוקה כרגיל וכעת אני מראיינת אותה בכל רגע אפשרי. החלטתי לכתוב את 'הסיפור של מניה'.

"כעבור שנים מיספר שלחה לי רחל ינאית את ספרה על מניה. קראתיו בעניין רב. ספר מלא הערכה ואהבה למניה, כתוב בסגנון עיתונאי. והחלטתי שגם אני רוצה להמשיך לספר את סיפורה הייחודי כל כך של מניה שוחט בעזרת עולם התיאטרון, כדוקו-דרמה.

"רציתי לכתוב גם על רחל ינאית," מודה פנינה גרי, "אבל זה היה קשה לי במיוחד. את אישיותה, אנושיותה של רחל הכרתי מאז המכתב הראשון ששלחה לי. שהסתיים: 'עד סוף ימיי אשמור על הקשר הנפשי איתך בכל התנאים ובכל מצב חדש בחייך.' על המכתב ועל המכתבים הבאים, חתמה: 'אמא של עלי.' כך כינתה את עצמה מאז נהרג בנה עלי עם ששת חבריו בשדות קבוצת בית קשת בידי רוצחים ערבים בתחילת מלחמת השחרור – שבוע לפני חתונתנו.

"להחיות את מניה בעזרת התיאטרון זו מחשבה שמזמן ניסיתי לממש", אומרת גרי, ילידת נהלל. "דמותה של מניה יש בה כדי לסמל את תקופת העלייה השנייה, את מניחי היסודות לארץ ישראל העובדת וערכיה. היא המקורית שבאישיה. זו שיזמה את הקולקטיב הראשון בסג'רה –  היסוד לקיבוץ ולקבוצה. עם ישראל שוחט היתה מראשוני 'השומר' והרוח החיה בו וכך בהגנה ובעלייה ב'. עוד בחייה הפכה לאגדה.

"ינאית כתבה את הספר באיפוק. הדור ההוא היה סגור ונמנע מכתיבה אינטימית. אסור להתבכיין... העיקר להיות חזק!" מעירה גרי. "חסרו לי קצת מלח ופלפל להצגה. ראיינתי אנשים שהכירו את מניה ובמיוחד את נכדתה, הבת של בתה אנה."

את "מניה אגדה בחייה" מתחילה פנינה בסיפור היכרותה עם מניה בבית בן צבי. מניה, שנולדה ליד גרודנו ברוסיה הלבנה, היה אז בשנות השבעים שלה, מחלימה מניתוח, מוצפת זיכרונות: התמרדותה כנערה להיות שוות-ערך לבנים, התנדבותה בגיל 16 ללמד קרוא וכתוב איכרים נחשלים בקצווי רוסיה. הרעיון נכשל. מניה מתמוטטת, מתגברת, וממשיכה להילחם, עוד בראשית המאה הקודמת – על עולם חדש, שיוויוני וחופשי. היא מארגנת שביתות פועלים להטבת מצבם – ונחשדת שוב בהתמרדות בשלטון ונכלאת בגין ההתמרדות בבית סוהר מזוויע, מה שגורם לה להתאבד שנית. כמה סצנות בהצגה מוקדשות לדו-שיח מעניין בבית הסוהר בין ראש המשטרה החשאית למניה. הוא מתפעל ממנה, משחרר אותה ומרשה לה לארגן שביתות של פועלים יהודיים למען זכויותיהם בתנאי שלא יפעלו נגד הצאר. מניה הצעירה מארגנת  אלפי(!) פועלים יהודים.

אחרי פרעות קישנוב היא מתרכזת באספקת נשק ליהודים להגנה עצמית, מקבצת  כספים לכך מכל המוסדות והנדיבים. דירתה מלאה מזוודות נשק. השיא הנורא של ההצגה: צלצול בדלת. בחור מעולף למחצה מבקש מים. מניה מכניסה אותו לבית להשקותו – והבחור מתקרב למזוודות, והיא מבינה שבא מהבולשת, שזה סופה – ויורה בו למוות באקדחה ומגלגלת את הגופה בשמיכה (לא  נראה בהצגה – הגופה המבותרת נשלחת בדואר לאחד מפעיליה)...

שני אחיה של מניה החיים בארץ, גדליהו ונחום וילבושביץ, יודעים כי הבולשת הרוסית בעקבות אחותם. צפוי לה דין מוות או גירוש לסיביר. האח נחום, לימים ממייסדי בית החרושת "שמן" ומנהלו, כותב למניה שהוא חולה אנוש וחייב טיפול וכך 'מפתה' את הלוחמת, הרואה בקומוניזם את גאולת העולם, לבוא לארץ. היא מגיעה ב-1904 ורוצה לחזור לרוסיה – "שם צריכים אותי." האחים לוקחים  אותה לסיור של שבועיים על גבי סוסים בכל רחבי הארץ עד לחורן – ובסוף המסע, בשיא אחר של המחזה, מודה מניה: "אני מצטערת על כל יום שהייתי מחוץ לארץ."

 היא פוגשת את ישראל שוחט ומתאהבת בו נואשות. הוא מתחיל בייסוד ארגון "השומר" והיא מצטרפת לארגון ונעשית מפעיליו, מכניסה ל"השומר" אף את נשי השומרים, גם נשים אחרות. היא פעילה בתנועת העבודה בארץ, מקובעי ערכיה וסמליה והוגה רעיון: הפועלים ירכשו אדמה בשותפות – וגם יצטרפו ל"השומר". בחוות סג'רה (אילניה) היא מניחה את היסוד לקולקטיב הפועלים הראשון בארץ, שיהווה בסיס לקיבוצים, לקבוצות ולחינוך המשותף.

שלא כמקובל, מניה היא שמציעה לשוחט נישואין, וישראל מהסס. הוא איש של נשים רבות, אבל הם נישאים ויולדים בן, גדעון. בני הזוג מגורשים לתורכיה בגין פעילותם הפוליטית בימי מלחמת העולם הראשונה. בנם הפעוט נשאר בארץ. אחרי שלוש שנים הם חוזרים עם הבת שנולדה להם, אנה. ישראל עובר לגור בתל אביב, הוא עורך דין ושם מרכז פעילותו. הוא בענייני השמירה, לא הקולקטיב. מניה רוצה להישאר בקבוץ ועם שני ילדיה חיה בכפר גלעדי עם אלמנות "השומר". נוסעת לאין ספור ועידות ואסיפות, בארץ ובחו"ל, מייצגת את הקבוצה. ממשיכה בפעילות ב"השומר". במאורעות 1921 היא ממלאת את מעילה בכדורי רובים ונוסעת מכפר גלעדי לתל אביב, למסור למחרת בבוקר את הנשק לברנר וחבריו. היא דופקת על דלתו של בעלה, ישראל. הוא לא פותח. מישהי נמצאת אצלו. מניה מנסה להתאבד בפעם השלישית.

במשפחתה של האישה החזקה הזאת היה גן של אובדן חיים. שתיים מאחיותיה התאבדו. גם בנה גדעון,  ממקימי חיל האוויר, התאבד. בקטע מר בהצגה אומר גדעון הנער לאימו: "את כל הימים נוסעת... אני יודע שארץ ישראל חשובה אבל אני תמיד לבד..."

במלחמת העולם השנייה רוצה מניה להתנדב כצנחנית לארץ אוייב ומסרבים לה בגלל גילה הגבוה. היא מסתובבת עם ילקוט עזרה ראשונה בין מפוני כפר עציון .ההצגה מסתיימת במקום שהחלה בבית בן צבי. מניה נפטרה ב-1961, בת 82. אותה שנה נפטר גם ישראל שוחט. בשנות חייהם האחרונות חיו השניים יחדיו.

בשעה ורבע מצליחה פנינה גרי, ילידת 1927, להעלות דמות ייחודית מרשימה מכל הבחינות – אישה בעלת אידיאולוגיה, לוחמת נועזת לזכויות הפועלים, זכויות הנשים, ולכוח ההגנה של היהודים בארץ ובגולה. אישה שניחנה בכוחות הסברה וארגון, וגם חייה האישיים היו בלתי רגילים.

עיבדה וביימה את "מניה" גבריאלה לב, מייסדת ומנהלת אמנותית של קבוצת התיאטרון הירושלמי, ביוזמתה של נירית שלו כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית ביד יצחק בן צבי. בתפקיד מניה – צהלה מיכאלי. ישראל שוחט – שחר שני. ההצגה מועלית בירושלים וב-6 בינואר תועלה  בתל אביב. 

בתל אביב ממשיך לרוץ מחזה נוסף שחיברה פנינה גרי וגם ביימה: המונודרמה "סיפור אהבה ארץ- ישראלי" שהופיע גם כסרט וכספר. אהבתם הצעירה והטרגית של פנינה ושל עלי בן צבי. ההצגה כבר הועלתה 700 (!) פעם בעברית, אנגלית וצרפתית, בארץ, באירופה ובאמריקה. עדי בילסקי, שכיכבה בהצגה מאז 2008, מתמסרת כעת לחקר התיאטרון. את תפקיד גיבורת המחזה בהצגה הזו ממלאת נוהר קורן.  שחקנית צעירה ילידת יודפת, בוגרת בית הספר לתיאטרון בסמינר הקבוצים, שכבר הופיעה בכמה תיאטראות.

תקוה וינשטוק

* * *

מכתבו של דוד בן-גוריון

ללאה בן-חורין בשנת 1970

שדה בוקר

26.7.70

ללאה בן-חורין – שלום וברכה,

אני מודה לך מעומק לב על ששלחת לי העתק מכתבך לראש עיריית פ"ת – שמחתי למכתבך כי ממנו למדתי דבר חשוב מאוד שלא ידעתי. אחד המאורעות הגדולים במאה השנים שעברו – זהו ייסוד פתח-תקווה על ידי יוצאי הונגריה – שטמפר, ראאב וגוטמן. שמות אלה יקרו לי מאוד – כי יסוד פתח-תקווה הוא אחד המאורעות הגדולים של מאת השנים האחרונות, והשם ראאב הוא תמיד יקר בעיניי כמו השם שטמפר ועוד.

אבל ממכתבך למדתי עוד דבר אחד על ראאב שמשום מה לא ידעתי עד כה. אני עברתי שנתי הראשונה בארץ בפתח-תקווה, אבל אף פעם לא עבדתי אצל ראאב ורק ממכתבך נודע לי כי ראאב שמר על עבודה עברית. בעיני היו שמות שטמפר וראאב יקרים – על יַסדם את פתח-תקווה, ולא שאלתי אם הם העסיקו עבודה עברית או לא. אם כי ידעתי כי יעקב קרול שמר כל ימיו על עבודה עברית. אולם שמחתי שמחה רבה כשנודע לי ממכתבך כי ראאב אף הוא שמר על עבודה עברית – "בימים ההם".

בהוקרה

ד. בן-גוריון

ללאה בן-חורין

סמטת הגבעה 22

סביון.

אהוד: לאה בן-חורין היתה בתו של משה-שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה ראב, שני האחים, יחד עם אביהם אליעזר-אלעזר [לאזאר] ראב, היו במייסדי פתח-תקווה. לאה היתה אימם של האדריכל מוטי [מרדכי] בן-חורין [בנו של המהנדס משה בן-חורין גינזבורג], ושל אמיצה חצור [בן-חורין-גינזבורג]. לאה היתה גם בידידות עם בת-דודתה המשוררת אסתר ראב.

במכתבה של לאה בן-חורין דובר כנראה על פרדסו של אביה, משה-שמואל ראב בן-עזר. אני מניח שבפרדסים אחרים של ראב ושטמפפר העבודה היתה מעורבת.

* * *

נעמן כהן

עלבון מרוקאי – למי למי יש יותר כבוד?

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

מוחמד שקקי, אושיית יוטיוב במרוקו, נמצא אשם בהעלבת המלך מוחמד השישי, ויבלה ארבע שנים בכלא, וישלם קנס של 4000 דולר.

https://www.bbc.com/news/world-africa-50924562

המלך האבסולוטי הרודן של מרוקו, מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) בספר בשם זה מאת קתרין גרסיט ואריק, "לה רוא", (Catherine Graciet et Eric, LE ROI ), מתוארת שליטתו המלאה של המלך בבנקאות, בביטוח, במערכת התחבורה, בטלקומוניקציה, בסחר החוץ ובחקלאות, כמו גם היותו בעל נכסי הנדל"ן הגדול ביותר במרוקו. "מאז עלייתו לשלטון של מוחמד השישי ב-1999," מדגישים המחברים, "הוא השתלט על הכלכלה של מרוקו בדרך השרירותית ביותר."

מוחמד השישי, שהוכתר למלך מרוקו בכינוי "המלך של העניים", ריבע את הונו האישי תוך עשור והפך, לטענת המגזין פורבס, למלך השביעי העשיר ביותר בעולם, הרבה לפני חלק משליטי המפרץ הפרסי. כיום הוא מכונה "מלך העסקים", כאשר כ-20 אחוז מנתיניו מובטלים, 15 אחוז חיים מתחת לקו העוני ומרוויחים פחות משני דולר ליום, העוני שולט בחלקים רבים במדינה ושכונות הפחונים הפכו למאפיין של ערים מרכזיות.

 בארץ המונרך האבסולוטי המרוקני זוכה דווקא לכבוד. הנה שיר ההלל ה"מה יפית" שחיבר עליו האפרו-מרוקאי, סמי שלום שטרית, הגזען האנטי-אשכנזי:

סמי שלום שטרית

תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

 "על כן אמרו נא טוב מאוד, למי למי יש יותר כבוד."

ביצוע יהורם גאון:

https://www.youtube.com/watch?v=9264Eek_Sqk

השמחה של יאיר גולן – מזהה התהליכים

רבי יהודה בר אלעאי היה נותן סימנים בעשר מכות מצרים שהביא אלוהים על המצרים במצרים: דצ"ך עד"ש באח"ב.

בניגוד אליו ח"כ יאיר גולן (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) ממפלגת אהוד ברוג-ברק, "ישראל דמוקרטית", הידוע כמומחה בזיהוי תהליכים, שמח במכות על ישראל.

בעקבות הורדת ראש הממשלה מהבמה באשקלון עקב ירי הרקטות הכריז יאיר גולן: "אני שמח שזה קורה לנתניהו. ממש שמח שזה קורה לו. כי זו בעייה שמלווה את שלטון נתניהו מ-2009... עם סיום מבצע עופרת יצוקה... במקום לקחת את הישגי המבצע הזה, אנחנו נשארים פסיביים, ונותנים לחמאס לקבוע את המציאות שלנו, ואת המציאות של תושבי עוטף עזה."

"למצב בעזה יש רק שתי ברירות. או להיכנס לעזה למבצע רחב היקף, כולל פלישה יבשתית, עם כל סד"כ צה"ל הנדרש, ולמוטט את שלטון החמאס. או להגיע איתו להסדרה. נראה לי שעדיפה הברירה השנייה על פני כל ברירה אחרת."

https://rotter.net/forum/scoops1/593935.shtml

ומהי ההסדרה לדידו של גולן מזהה התהליכים? למסור את יו"ש לכיבוש ערבי-מוסלמי של החמאס. (רק צה"ל הרי מונע מהחמאס לזרוק מהגג את אבא של מאזן) ואז, כשיירו רקטות מיו"ש (על נתב"ג מספיק ירי רובים) שמחתו של מזהה התהליכים תהיה ודאי כפולה.

כשאני חושב על השמחה הגדולה של יאיר גולן מזהה הסימנים על ירי הרקטות על ישראל אני נזכר באימרה שאימא שלי ז"ל היתה אומרת: "ער וויינט ווי אַ ביבער (הוא בוכה כמו בִּיבָר)." רק שהבונה בוכה לקראת סופו ולא שמח.

בוכה כמו בּוֹנֶה

"ער וויינט ווי אַ ביבער (הוא בוכה כמו בִּיבָר-בונה)."

הבונה, ביידיש ביבער, הוא יונק, הניצוד בשל פרוותו העדינה. בעלותו מהמים אל החוף לאסוף ענפים לביתו הנבנה בתוך המים הוא מותיר אחריו עקבות כדי שיידע את דרכו חזרה. הציידים חופרים מלכודת על נתיב חזרתו, כדי שבשובו ייפול למלכודת.

בדרכו חזרה הביבר מזהה את המלכודת, אבל הוא אינו מסוגל לסטות מנתיב החזרה, אף שהוא יודע בוודאות כי הוא ילכד במלכודת.  במקום לשנות במעט את מסלול דרכו ולהציל את חייו, עוצר הבונה ונעמד על מקומו, בוכה ומיילל שעות ארוכות נוכח סופו הקרב עד שתש כוחו והוא מתקדם ישירות לכיוון המלכודת.

מדוע היהודים קופים וחזירים?

איהאב ביאן, דרשן מצרי סלפי, אמר בדרשת יום שישי בעיר כמשיש במצרים, שהנביא מוחמד וחבריו מעולם לא בגדו ביהודים, אך על בוגדנותם של היהודים ניתן לדבר בלי סוף: "מגיע להם לקבל את זעם אללה ולהפוך לקופים וחזירים."

דרשן מצרי חלק מהיהודים הפכו קופים וחזירים:

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?155_x

ביוונים נלחמנו, ולערבים הניצחון?

בעוד חנוכה מציין את עצמאות עם ישראל משלטון זר, יהודים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'האדיסטי, וכמובן תומכי החרם הערבי, קוראים לחגוג את חג החנוכה כחג המציין את החרמת ישראל:

https://www.makorrishon.co.il/international/192553/

האם אלו הם היהודים שמוחמד קרא להם קופים וחזירים?

האם יהודים אלו סבורים שתמיכתם בכיבוש ערבי-מוסלמי יסיר מהם את קופיותם וחזירותם? טעות בידיהם. או שבאמת ראויה להם הגדרת מוחמד שהם קופים וחזירים?

מכל מקום נאמר להם: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," והאוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון:

https://www.youtube.com/watch?v=9tRm555Iebs

https://www.youtube.com/watch?v=Ug9w7M3xF-8

ואלה שמות המויסרים של בצלם:

הארגון הפרו-איסלמי בצלם, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'האדיסטי מתנאה בכך שביוזמתו (במימון אירופאי זר) על פי החומרים שהעבירו אנשיו. ישראל תישפט על פשעי מלחמה בהאג.

https://www.israelhayom.co.il/article/718229

זה הזמן לראות מיהם המשטינים ואוכלי הקורצא החברים במועצה הציבורית של בצלם:

https://www.btselem.org/hebrew/about_btselem/public_council

מעניין מה עוד עושה שם עמוס קלויזנר-עוז?

העלמת מיסים

לאחר קיזוז 500 מיליון שקלים ממימון המחבלים ע"י הרש"פ, הקבינט ידון בקיזוז נוסף של 149 מיליון שקל נוספים.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.8323556

יחד עם זה מסתבר שמחבלים שהם אזרחי המדינה, או תושבי מזרח ירושלים הנהנים ממשכורת חודשית מהרשות הפלסטינית מיום מעצרם, ובתנאי שנעצרו בגין פעילות טרור, מעולם לא דיווחו על הכנסות אלה, ולא שילמו את המיסים שהיו חייבים בגינן.

המחבלים המשיכו לקבל את המשכורות גם כאשר הרש"פ שילמה אותן באמצעות גוף שהוכרז על ידי שר הביטחון כארגון טרור, וזאת מבלי שננקטו הפעולות המתאימות כדי למנוע את תשלום המשכורות ו/או כל פעולה אחרת שנובעת מקבלת כספים מארגון טרור.

התוצאה המצטברת היא שהמחבלים, כולל רוצחים, גם קיבלו שכר מארגון טרור וגם לא שילמו סכומי מס גדולים, המוערכים על ידי מכון מבט לתקשורת פלסטינית במיליוני שקלים מדי שנה.

הנה רשימת המחבלים וסכומי הכספים שיש לגבות מהם:

https://rotter.net/forum/scoops1/593413.shtml

יש לזכור לגנות עולם למרצ שהיא המפלגה היהודית היחידה שתמכה במימון מחבלים רוצחי יהודים.

כן, שלמה זנד, אתה בטוח גזען אנטישמי

"דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?" שואל שלמה זנד בכותרת מאמרו בעיתון "הארץ", (27.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8320894

אז לא אולי. כן! שלמה זנד, אתה בטוח גזען אנטישמי.

שלמה זנד, הפולני (מולדת הוריו) – אוסטרי (ארץ הולדתו) האנטישמי (האם החלטת סוף סוף לאיזה עם אתה שייך?) – "מכחיש העם היהודי", ודאי שאתה אנטישמי!

מי שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה הוא אנטישמי. מי שקובע שרק לעם היהודי מכל העמים בעולם אין זכות לריבונות הוא אנטישמי. מהבחינה הזו אתה אנטישמי בדיוק כקודמיך להכחשת העם היהודי, מהם לקחת בעצם את תורתך הגזענית כמכחיש העם היהודי – סטלין וערפאת.

שלמה זנד, הפולני-אוסטרי, אינך רק אנטישמי אלא גם גזען אנטי-ערבי. בעוד שהערבים מגדירים עצמם ערבים-פלישתים. הנה חזונם: חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." – "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציבה אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."

 שלמה זנד מכחיש העם היהודי והערבי גם יחד, מדבר על "ישראליזציה" שלהם. זו גזענות לשמה. הערבים בכלל, והערבים המגדירים עצמם "ערבים-פלישתים" – אינם מוכנים שפולני-אוסטרי גזען כמוך יגדיר אותם כשייכים לעם ישראל, או לאומה הישראלית.   

התמתנות

זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהדיסטי, סבור שכדי לממשו יש להילחם לא רק נגד נתניהו אלא גם נגד כחול לבן.

(זאב שטרנהל, "השמאל יצטרך להיאבק גם הכחול לבן", "הארץ" 27.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8320887

אבל הנה הפתעה. לא יאומן. זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל. התמתן. כזכור בעבר, שימש פרופ' זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל (חוקר הפשיזם שהפך לחסיד הפשיזם האיסלמו-נאצי) כיועץ לענייני טרור של עראפת כאשר יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001) – והיום הוא אינו יותר בעד רצח יהודים ביו"ש במטרה להפכם ל"יודן-ריין", אלא רק בעד חרם עליהם. ממש התמתנות מבורכת.

למרות ההתמתנות נגיד לו: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי עושה חרם הוא!" ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"עובדיה"

לאדלברט שטיפטר

עברית: 1926

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 13.4.1973

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 46 שנים

אדלברט שטיפטר נולד ב-1805 בעיירה אוברפלאן שבבוהמיה הדרומית. הוא היה בנו של אורג. בשנת 1826 הלך לווינה ללמוד משפטים ולהכין עצמו למשרת פקיד ממשלתי. הוא התפרנס מהוראה פרטית בבתי-אצילים, גם בבית מטרניך, וצייר ציורי נוף ועסק בכתיבה. בשנת 1848, שנת המהפכה, מונה מפקח על בתי-הספר לעם באוסטריה העילית. שאיפתיו לתיקונים בחינוך עוררו נגדו את אנשי השלטון השמרניים. כאשר המשטר הוחזר ליושנו החלו להקפיד יותר בענייני משמעת, חובותיו העיקו עליו יותר ויותר, לאחר מחלה קשה, ממארת, איבד עצמו לדעת בשנת 1868.

בתקופת היותו בווינה התיידד עם גרילפארצר וסופרים אחרים, והם המריצוהו לפרסם את ראשוני סיפוריו. הסיפור "עובדיה" נכתב ב-1842. הוא תורגם לעברית ויצא לראשונה בשנת תרפ"ו, 1926, ועתה הופיעה מהדורה חדשה של אותו תרגום מאת מ. טמקין בספריית "תרמיל". ספרייה זו מצליחה לגאול הרבה יצירות קלאסיות שתורגמו לעברית לפני שנים רבות, ולא הודפסו מאז במהדורות חדשות.

"עובדיה" הוא סיפור על יהודי מידברי, מצפון אפריקה, החי הנראה בתקופת סוף ימי-הביניים. הוריו של עובדיה, אהרון ואסתר, גרים בתוך חורבותיה של עיר עתיקה, רומאית, מוקפת חולות המידבר. הם חיים בעוני רב כלפי חוץ. הכניסה לביתם היא דרך כוכים ומערות מלאים סחבות וכלי-עוני, אבל עמוק בתוך מחילות החורבות צפון עושרם ומתנהל אורח-חייהם הנוח, בהסתר, מחשש עינם הרעה של שודדי המידבר הערבים.

 במקום זה נולד עובדיה, בן-יחידי להוריו, וכל שנות ילדותו הוא מפונק בידי אימו השומרת עליו ממגע עם העולם אשר בחוץ. בהתבגרו שולח אותו אביו יחידי לנדוד בעולם, ומצווה עליו לחזור רק כאשר יהיה בידו סכום גדול של כסף.

חמש-עשרה שנים נודד עובדיה בעולם ולבסוף חוזר לבית הוריו, לבוש קרעים אך נושא עימו הון רב. הוא נשאר עימם, נושא אישה, והוריו מתים. מדי פעם יוצא עובדיה  למסעותיו וחוזר עם הון רב. באחת הפעמים הוא נחלה באבעבועות ותואר פניו נשחת. אהבת אשתו סרה ממנו. אין הם מצליחים להוליד בן. באחת הפעמים, לאחר חזרו מנדודיו, הוא מגלה כי כל עושרו ורכושו נשדדו בידי הביי מלכּ-איבן-עומר. בתוך האסון הוא מגלה כי אשתו ילדה בת, והוא קורא שמה דיתה, והאישה מתה בלידתה. מעתה מוקדשים כל חייו של עובדיה לגידול בתו. הוא מתאושש מאסונו, אוסף את שרידי הונו אשר החביא ליום צרה, וכאשר הילדה גדלה קצת הוא מגשים חלום ישן ויוצא עימה למסע ארוך, דרך המידבר האפריקאי, אל חוף הים-התיכון. משם הוא מפליג לאירופה, ומנתק את כל קשריו עם המידבר ועם עיר מולדתו.

מעתה מתמקד הסיפור יותר ויותר בדמותה של הבת, דיתה. יש סוד בהתפתחותה. היא אינה מגיבה ככל ילדה בריאה למראה סביבתה. עד מהרה מתברר שהילדה עיוורת. עיוורונה גורם לעובדיה שיתעורר בו מזגו הרע, התאב בצע. הוא בונה לשניהם טירה בעמק, כנראה באוסטריה, וצורת הבניין דומה לזו הנהוגה בצפון-אפריקה, בארצות השמש. שמו יוצא לשמצה בכל סביבותיו משום אהבת הכסף שלו. אבל הנה קורה נס, ובליל ברקים וסופה משפיע הברק על דיתה ומאור עיניה חוזר אליה. מעתה שב אל עובדיה מזגו הטוב. הוא מלביש את הבת בבגדי חמודות, לאט לאט מגלה בפניה את מראות הטבע הנפלאים. ואולם בדיתה נשאר יסוד סהרורי, כמין מהות מיסתורית, או קשר מיסתורי, אל האור, אל הברק והסופה.

בהתבגרה, והיא מתחילה להיעשות אישה, אין מעייניה נתונים לגברים אלא לאותם אורות וצבעים אשר כאילו הולידוה מחדש בהעניקם לה את מאור עיניה. עובדיה אינו מצליח להבין לפשר המתרחש בנפש בתו. ויום אחד, בשדה, בהימצאם יחד לפני סופת גשם, מתרחש מחזה תמוה:

"לעובדיה נדמה, כי ראה אור רך מאיר בין האלומות, כמו האור שיש לה ברגעים אלו; כי קודם ראה את כל הקישורים שבשערותיה מזדקרים למעלה. אולם האור לא קרן עליה; כי בהביטו אליה היה כבר אחרי הכול: נשמע קול נפץ עמום ודיתה צנחה מתה על האלומות." (עמ' 122).

עובדיה האריך לחיות עשרות שנים אחרי מות דיתה, אבל דעתו נשתבשה עליו.

אחת ההערכות שמצאתי על הסיפור אומרת כי "לעובדיה שלו [של שטיפטר] כוחות פרימיטיביים מופלאים, אבל אין בו כמעט ולא כלום מן היהודי."

אינני יודע "מיהו יהודי?" בעיני כותב ההערכה הזו. אמנם יהודי אכסוטי, נושא ריח המידבר, שחור פנים ועורו מצולק אבעבועות וחרוך משמש –; אינו הטיפוס היהודי הרגיל באירופה בראשית המאה ה-19, תקופתו של שטיפטר. ואולם היהודי שהוא מתאר הוא לא רק דמות אגדתית. יש בו משהו מן היהודי הנצחי, הנודד. ויש בו אולי הרבה קווים אופיניים ממה שלא-יהודים ראו ביהודי באירופה. דמות זרה, אפלה, איש עשיר בביתו ונראה קבצן כלפי חוץ, אדם שיחסו לכסף עז ומורכב, אדם מכוער, נרדף, גם בהיותו צודק יש והוא נשנא על-ידי סביבתו משום התנהגותו הדוחה. ועם זאת אב לבת יפהפייה ובעלת מעלות רוחניות מסתוריות, כאילו שניהם נושאים בדמם את כל קסמי שמש המזרח וארצות המידבר. היהודי הוא היסוד הזר, האחר.

מעניין הדבר שאפשר למצוא עקבות לסיפורו של שטיפטר בסיפור "עידו ועינם" של ש"י עגנון. גמולה מזכירה במשהו את דיתה, וגמזו וד"ר גינת דומים יחד בתפקידם לעמדתו של עובדיה כלפי בתו. אהבתו החושנית העזה של עובדיה לדיתה רומזת כאילו על קשר אפל, גזעי, נוסף אצל היהודים. עובדיה רואה בבתו את תכלית חייו. כל עושרו נצבר למענה. אבל הוא אינו מצליח לפענחה ולהגיע לפשר נפשה.

בפתיחת הסיפור מנסה שטיפטר להעמיד את המעשה בעובדיה כתעלומה של גורל. כעניין שאין אפשרות להסבירו. אילו היינו מפעילים כיום על סיפורו של שטיפטר את המיתודות הפרשניות שהתנסינו בהן בניתוח סיפוריו של עגנון, היינו אומרים כי עובדיה מנסה להבין בדיתה את נפשו, את הנשמה היתירה, היפה, של מהותו היהודית, בעוד אשר הוא עצמו מסמל את הצד האפל, הכמעט דימוני, של היהדות המצוייה במצב של נפילה וגלות. הוא נכשל משום שאינו מצליח ליצור יחס משמעותי אל דיתה. עיוורונה הוא גם עיורונו. ומה שהיא רואה בהיפקח עיניה אינה המציאות לאמיתה אלא חלומות. היא כניצוץ של קדושה שנזרק לעולם האפל, ואשר שואף לחזור למקור האור האלוהי שלו, וכאשר הניצוצות עולים, מאבדת הקליפה את אחיזתה בהם והיא מתרסקת ונופלת ומתבטלת.

ואולם פירוש כמו זה אינו אלא שעשוע ספרותי, כי קשה לתאר ששטיפטר התכוון בסיפורו לסמליות הלקוחה מעולם הקבלה היהודי, אף כי ייתכן שאינטואיציה ספרותית נכונה הוליכה אותו בעקבות מציאות סמלית יהודית עמוקה ורבת שורשים.

* אדלברט שטיפטר: "עובדיה" סיפור. הוצאת מצפה, תרפ"ו, 1926. תירגם מ. טמקין. אדלברט שטיפטר: "עובדיה", מהדורת ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון. ההוצאה לאור. תשל"ג. 1973. בעריכת ישראל הר. 124 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "...ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו "כאלה היו".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד יקר, אין זה דבר של מה בכך בתנאי חיינו בארץ – להתמיד ולהוציא לאור 1500 גיליונות של 'חדשות בן עזר', תמידיים כסדרם, שבהם נתת ביטוי לדעות ולהשקפות שלך ושל השונים ממך. מקום של כבוד הענקת גם לארץ ישראל של פעם, אם במאמר ואם בפרקי ספרות.

אין זה אלא נס שהתחולל במשך שנים והגיע ל-15 מאות גיליונות דווקא בחג הניסים והנפלאות – חג החנוכה תש"פ.

מי ייתן וקוראיך יזכו לעוד 1500 גיליונות ולמעלה מזה, שייצאו לאור הן על-ידך והן על-ידי ממשיכי דרכך, ויקוים בך מאמר של משורר תהילים: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ (תהילים צ"ב, ט"ו).

בהוקרה,

 בן-ציון יהושע 

* אהוד היקר, ראשית כול – ברכות חמות לרגל הופעתו של גיליון 1500 של "חדשות בן עזר". ההשקעה וההתמדה שלך מעוררות התפעלות אמת.

שנית, תודה על פרסום מאמרי על ספרה של זיוה שמיר, וכן על פרסום המודעה על הרצאתי ב-5.1.2020.

שלישית, קצת הערות על מה שקראתי: אני מייחל, יחד עם יוסי גמזו, שמדינת ישראל תכיר בטבח העם הארמני, כמו שהכירו הצרפתים והאמריקאים. אני מניח שצריך להקריב קורבן כלכלי להצהרה כזאת, אבל כפי שאנחנו לא נסכים שמדינת תרבות לא תכיר בשואת העם היהודי, כך לא ייתכן שלא נכיר בטבח העם הארמני.

אני מזדהה עם החשש של אורי הייטנר כי הגזען בן גביר יפלוש לכנסת בחסותו של רפי פרץ.

שלך,

משה גרנות

* שלום לך אהוד, כל הכבוד על ההתמדה ועל המכתב העיתי מס' 1500. העיתון מעניין ותענוג לקרוא אותו. אני מאחלת לך ולעיתון הלילי אריכות ימים ובריאות טובה.

רותי יצחקי ריכטר

* אהוד, כל פעם שאני קורא את שירך "בפתח תקווה אחרת", יש לי צמרמורת וגעגועים לאין קץ. לעניות דעתי, ולוּ רק בגין שיר זה, מקומך בגן העדן מובטח. (לצערי הרחקתי עד גן העדן – כי במציאות העכשווית  אין לך כל סיכוי לקבל תגמול כלשהו).

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: אתה צודק. ב"מציאות העכשווית", זו הנמשכת כבר עשרות שנים, איני נחשב כלל למשורר.

* אהוד, חושבת שתמצא עניין ברשימה שקיבלתי היום למיילי. הפעם אין טעות בשנת החריש הראשון אך יש שוני בתאריך – אצלך 26.12, אצלם – 29.12.

היו בטוב אתה ושלך,

רנה ש.

קרן קיימת לישראל – 29.12.1901

"היום, 29.12.2019, 118 שנים להקמתה של הקרן הקיימת לישראל.

"במהלך הקונגרס הציוני החמישי שהתקיים בדצמבר 1901 בבאזל, התקבלה ב-29.12.1901 בשעה 19:40 ההחלטה על ייסוד קרן קימת לישראל – גוף שמטרתו רכישת קרקעות בארץ ישראל בשם העם היהודי ולמענו.

"23 שנים קודם לכן, ב-29.12.1878, נחרש באדמת פתח-תקוה התלם העברי הראשון. כך הפך יום התלם ליום חגה של קק"ל.

"התורם הראשון לקרן הקיימת לישראל היה יונה קרמנצקי, לימים היו"ר הראשון של קק"ל, שתרם עשר לירות שטרלינג. אחריו תרם הרצל ובעקבותיו צירים רבים נוספים חברי הקונגרס הציוני. תרומות אלה נרשמו בדף הראשון בכרך הראשון של ספר הזהב של קק"ל.

"יונה קרמניצקי, בחר לאמץ רעיון של חיים קליינמן, פקיד בנק מגליציה המזרחית, להעמיד בכל בית קופסה ועליה הכתובת 'קרן לאומית'. קרמניצקי מיהר להזמין ממפעל למתכות קופה קטנה, שבזכות צבעה הכחול זכתה לשם הקופסה הכחולה."

אהוד: נאמנים עליי דברי סבי יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", כי התלם נחרש ב-ו' חנוכה תרל"ט – [שחל לפי כל המקורות ביום חמישי, 26.12.1878, ל' כסלו ה'תרל"ט. יש לנו את דבריו אלה גם מוקלטים משידור ב"קול ירושלים" בשנת  1943 מטקס שנערך בפתח-תקווה ובו סיפר על התלם הראשון].

ביררתי בוויקיפדיה את תאריך ייסודה של הקרן הקיימת לישראל ושם אכן כתוב – 29.12.1901. מישהו כנראה פישל אז בהצמדתו כביכול לתאריך של חריש התלם הראשון 23 שנה קודם לכן.

טוב לפחות שיש מי שזוכר את התלם הראשון, שכיום נשכח לגמרי בפתח-תקווה עצמה וכנראה גם בקרן הקיימת לישראל כשהיא חוגגת את יום הולדתה. המקום היחיד שיש לו ציון שנתי הוא במכתב העיתי.

את מלאת לתלם ולמושבה 140 שנה ב-2018, לפני שנה – פתח-תקווה כלל לא חגגה ולא ציינה. אין שם כנראה מי שיודע את ההיסטוריה שלה.

* אהוד: אני חוזר ומזכיר לנמענינו כי באפשרותם לקבל, על פי פנייה אליי באי-מייל של המכתב העיתי – את הקובץ השלם של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים" אשר רק לאחרונה השלמתי את הקלדתו. הלקסיקון לא יופיע בספר מודפס אלא יהיה בהישג ידם של המעוניינים, כמובן חינם, רק באמצעות קבלתו בקובץ וורד עברי באינטרנט ישירות ממני או באתר שהִקצה למענו יוסי גלרון-גולדשלגר ברשת האינטרנט של "אוהיו סטייט יוניברסיטי".

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, רצועות בצל יבש, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה ולצבעה האדום.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

6-8 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול. יש להוסיף מדי פעם מים רותחים למרק המאדה חלק ממימיו.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל