פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1502

ברכות לשנת 2020 שתבוא עלינו לטובה!

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בחשון תש"ף, 2.1.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יֹקֶר הַמִּחְיָה מוּל זִילוּת הַחַיִּים. // עמוס גלבוע: על דברים חסרי שחר שכתב אהוד אולמרט. // יעקב אחימאיר: דרייפוס? // ישראל בר-ניר: במלכודת החוק. // עירית אמינוף: לוח השנה. // אורי הייטנר: 1. משליך אבנים על הדמוקרטיה. 2.  צרור הערות 1.1.20. // משה גרנות: על "מחברות עמנואל הרוסי – שירי ניקולאייב ואודסה 1924-1912" מאת עמנואל נובוגרבלסקי. // הדסה מור: אברהם מויאל – "המנהיג המזרחי הראשון". // יורם וולמן: בנק דימונה. מתוך קובץ סיפוריו החדש "בא והולך". // ארנה גולן: ברכות לאהוד בן עזר עם הופעת גיליון 1500. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ב. יענקלה איך זה קרה? // תקוה וינשטוק: כיכר דגן בכפר גנים. // צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965. חלק ראשון. // מנחם רהט: יום הקדיש הכללי: פלגנות במקום אחדות. // אהוד בן עזר: "שתי אחיות" לאדלברט שטיפטר. עברית: 1919. פורסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 25.2.1977. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שלישי. אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יֹקֶר הַמִּחְיָה מוּל זִילוּת הַחַיִּים

"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"

(שאול טשרניחובסקי: "ראי, אדמה")

מְחִיר הָאַרְנוֹנָה וְהַמַּיִם עָלָה,

מְחִיר הַדִּיּוּר לֹא יָרַד,

מְחִיר הַמָּזוֹן בַּפִּסְגָּה הַתְּלוּלָה

וְכוֹחַ-הַקְּנִיָּה שֶׁל הָאֶזְרָח הוּא בַּמּוֹרָד.

וְרַק מְחִיר אֶחָד אֶצְלֵנוּ זוֹל מִיּוֹם לְיוֹם

וְאָנוּ מְשַׁלְּמִים עָלָיו בִּמְזֻמָּנִים שֶׁל דָּם

בְּכָל שְׁמוּרוֹת-הַטֶּבַח שֶׁל הַהֶרֶג הָאָיֹם

הַקַּר וְהַמֻּפְקָר שֶׁהוּא מְחִיר חַיֵּי אָדָם.

וְזֶה נִכָּר בַּכֹּל: בִּסְפִּיד הָרֶצַח בַּכְּבִישִׁים,

בִּצְנִיחָתָם שֶׁל פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן מִן הַפִּגּוּם,

בִּבְעָלִים אוֹ בִּבְנֵי-זוּג הַמְּשַׁסְּפִים נָשִׁים,

בְּחוּשׁ הָאַחְרָיּוּת הָרַשְׁלָנִי וְהַפָּגוּם

שֶׁל הַהוֹרִים הַשּׁוֹכֲחִים תִּינוֹק בִּמְכוֹנִיתָם

אוֹ בִּבְרֵכַת-שְׂחִיָּה הַדָּנָה יֶלֶד לִטְבִיעָה,

בְּמִלְחֲמוֹת מִשְׁפְּחוֹת-פֶּשַׁע בָּן נִגְרָם מוֹתָם

שֶׁל קָרְבָּנוֹת חַפִּים בַּהֶפְקֵרוּת הַמַּזְוִיעָה,

בְּמֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים אֶזְרָחִים יְשִׁישִׁים

שֶׁנִּמְצְאוּ זְמַן רָב אַחַר מוֹתָם מַחְרִיד הַלֵּב

בַּעֲרִירוּת גְּמוּרָה כְּשֶׁשְּׁכֵנֵיהֶם הָאֲדִישִׁים

אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּם עַל סוֹף כֹּה טְרָגִי וְעוֹלֵב,

בִּזְחִיחוּתָם שֶׁל חַיָּלִים מְשַׂחֲקִים בְּנֶשֶׁק

אוֹ מְחַנְּכִים הַמִּתְעַלְּמִים מֵאַזְהָרוֹת-אַקְלִים

עַל שִׁטְפוֹנוֹת בָּעֲרָבָה שֶׁעָצְמָתָם עוֹנֶשֶׁת

וְזִרְמֵיהֶם הַמַּבְעִיתִים קוֹטְלִים וּמִתְנַכִּלִים

לַמְּעֻלִּים בְּנַעֲרֵינוּ וְנַעֲרוֹתֵינוּ

וּמָה שֶׁאַקְטוּאָלִי בְּלִי רַחִם וּבְלִי נַחֵם

הוּא פֶּרֶק ד' בִּ"דְבָרִים" הַשָּׁב לְהַזְהִירֵנוּ,

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד," כָּתוּב שֶׁם, "לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם."

וּכְשֶׁהַחַזָּאִים בְּחֹרֶף זֶה מַתְרִים בְּצֶדֶק

בַּתּוֹשָׁבִים מִפְּנֵי הַקֹּר לוֹ מוּעָדִים הִנָּם

מַדּוּעַ אִישׁ אֵינוֹ מַצִּיע לַעֲשׂוֹת כָּאן בֶּדֶק

עָמֹק בְּקֹר לִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים מוּל בְּנֵי מִינָם?

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

על דברים חסרי שחר שכתב אהוד אולמרט

אולמרט כתב שנתניהו לא עשה כלום נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, רק דיבר, ובמקום זה נערך להתקפה על מטרות באיראן.

כאשר אני שומע את אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר, לוקח חלק בשיח הציבורי ותוקף את נתניהו על שחיתות – אני מקבל בחילה, בעיקר אם קהל שומעיו פוצח במחיאות כפיים, אך אני משלים עם זה, ומחריש.

ברור לי שמולי אחד מפירות הבאושים של המחלה הסופנית הקרויה שנאה, ובמקרה הרלוונטי שנאה לנתניהו. כאשר אני קורא שאולמרט כותב ("מעריב", 20 בדצמבר), שהמדיניות שלנו בעזה, שהיא של "סגר חונק", תרחיק יותר לשוליים את אותו חלק באוכלוסיית עזה "שהיתה יכולה לשתף איתנו פעולה נגד הטרור" – אני מתמלא פליאה מי היא אותה אוכלוסייה שאם יהיה לה יותר חשמל וביוב טוב יותר, תהיה מוכנה לפעול עימנו נגד החמאס. אבל, ככל הנראה זאת אמונתו של אולמרט, וצדיק באמונתו יחיה. מותר לו.

אבל, כאשר אני קורא דברים שכתב אולמרט ("מעריב", 20 בדצמבר) בנושאי מדיניות הביטחון של ישראל, ואין ביניהם לבין המציאות ולא כלום, והם "עוברים" חרש, בלי שום תגובה, דומני שחובה להגיב.

וכך הוא כותב: "כישלונה של ישראל למנוע את חדירת הצבא האיראני לסוריה הוא כישלון ביטחוני-אסטרטגי. בעוד הממשלה בראשות נתניהו נערכת להתקפה צבאית  נגד מגוון של מטרות באיראן, במרחק של למעלה מאלף קילומטרים משטחנו, חילחלו בהדרגה, בתחכום וביעילות, כוחות צבא איראניים לתוך סוריה, מרחק של נגיעה מישראל. מה עושה נתניהו כדי להרחיק אותם משם, חוץ מאשר להתרברב כי בכוחנו להשמיד את כל אויבינו, והם הולכים ומתקרבים לגבולנו"?"

קראתי פעם ופעמיים, וחשבתי שאולמרט חי בעולם של אתמול, ואינו יודע מה שכל אזרח ישראלי יודע, אפילו מחוננים תלמידי יסודי: מאז נחתם הסכם הגרעין עם איראן ורוסיה החלה את מעורבותה הצבאית  בסוריה ב-2015, יצאה איראן מבדידותה, זכתה במאה מיליארד דולר במזומן מממשל אובמה, וקיבלה יד חופשית לקדם את יעדה האסטרטגי העליון: הגמוניה בסהר הפורה, וכיתור מדינת ישראל מסוריה ומלבנון של חיזבאללה. המטרה: הרס מדינת ישראל, בעיתוי המתאים, מלבנון ומסוריה כאחת.

במילים אחרות: להפוך את סוריה למאגר כוח-אש  כמותי ואיכותי נגד ישראל כמו זה שהוקם  בלבנון  מאז מלחמת לבנון השנייה  ב-2006. ישראל איפשרה לחיזבאללה (כלומר, למעשה לאיראן) להתעצם בטילים באופן שגעוני, וקיבלה שקט בגבול. ההחלטה של נתניהו והצמרת הביטחונית היתה שלא לאפשר התרחשות כזאת לאיראן בסוריה, שלא לדבר על רמת הגולן, כמו שלא לאפשר לאיראן להחדיר ללבנון טילים מדוייקים או מערכת תעשייתית שתהפוך טילים למדוייקים.

לכן, מזה כמה שנים, ישראל פתחה במאמץ צבאי על מנת למנוע התבססות צבאית איראנית בסוריה, וחזרה והודיעה על כך פומבית לכל העולם. מפקד חיל האוויר שלנו, והרמטכ"ל שלנו, אמרו בגלוי שביצענו מאות תקיפות  במלחמה זאת, רובן חשאיות.  הן מבוצעות בסוריה, בעיראק, בגבול עיראק סוריה. אלמלא היו מבוצעות, היינו חס וחלילה עומדים תוך זמן לא רב בפני חזית איראנית-סורית דמויית אחותה הלבנונית. המלחמה נמשכת בשל הנחישות האיראנית, לפי שעה. ככל שהיא נמשכת גם המתיחות עולה.

הבושה לאולמרט על דברי הכזב שכתב. זה לא גורע, כמובן, מהישגו הביטחוני האדיר ב-2007 בחיסול הכור הגרעיני הסורי. ובו בזמן אני מודה לאל כל יום  על החסד שנעשה לנו כאשר אולמרט נכשל בניסיון להחזיר את רמת הגולן כולה לידי בשאר אסד שנה לאחר  מכן.

דרך אגב, עד עכשיו לא נתקלתי במחקר, אקדמי או עיתונאי, על המו"מ של אולמרט עם בשאר אסד, אולי גדול פושעי המלחמה של המאה ה-21.

עמוס גלבוע

* * *

יעקב אחימאיר

דרייפוס?

עכשיו, לאחר שנודעו תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד, שוב אין לנו זמן. בכירי המפלגות ועסקנים מקומיים מתפנים עתה להאיץ בנאמניהם להיחלץ למלאכת השיכנוע של הבוחרים כדי שייצאו להצביע "נכון", לטעמם, בבחירות הקרובות. ולא צפוי כי במועד ההצבעה, 2 במארס, בטרם אביב, ימנעו סערות גשמים וגלי קור, את הבוחרים מלצאת לקלפיות. אז למי יש ראש, לבעיות כבדות משקל, שאחת מהן היא האנטישמיות?

כמי שמשוטט באתרי החדשות מן העולם, לא נעלמות מתשומת הלב התקריות האנטישמיות הרבות. רובן, כלל לא מובא לידיעת הציבור. בארה"ב, התקריות הללו הן תופעה יומיומית. כמעט שאין יום ברובע ברוקלין, למשל, שבו לא יספוג יהודי-חרדי מכות רצח מידי אלמוני או אלמונים הנתקלים בו בקרן רחוב. משטרת ניו יורק לא מגלה אדישות ל"פשעי שנאה" אלה, כפי שמוגדרות תקריות אלה. אולם, האם מורא המשטרה נפל על האנטישמים, בדרך כלל צעירים הם?

ולא רק בניו יורק או רק ברובע ברוקלין "היהודי" בתוכה. עם כתיבת שורות אלה, נחשפנו לעוד תקרית אנטישמית, הפעם לא בניו יורק אלא במדינת וורמונט הרחוקה ממנה. שם, באישון לילה, הודבקו על גזעי העצים החשופים כרוזים המצדיקים שנאת יהודים. צריך לציין כי דיירי הסביבה שנחשפו למראות אלה, הביעו שאט נפש.

וכבר איננו מזכירים את התופעה הרווחת לא רק בארה"ב, אלא גם באירופה: חילול מצבות בבתי עלמין יהודיים.

כיצד עוצרים את התופעה הנטועה בדברי ימיהן של מדינות דמוקרטיות, חופשיות, שמנהיגיהן אכן חוזרים ומגנים את תופעות השנאה?

הנשיא טראמפ משמיע לעיתים מזומנות את הגינויים למעשים אלה. אך ללא הועיל! ואולי אפשר לצפות לאירוע הבינלאומי, שבו ישתתפו עשרות מנהיגי מדינות, שיגיעו בחודש הבא לישראל, ל"יד ושם". הם יציינו מלאות 75 שנים לשיחרור מחנה אושוויץ. אם כן, אפשר לצפות, לקוות, או להתאכזב, חלילה. המנהיגים הזרים, ששמותיהם הולכים לפניהם מקצה העולם ועד קצהו, יתייחדו עם זכר ששת המיליונים, יישאו נאומים חוצבי להבות. ואחר כך, עם שובם הביתה,  יוכלו לציין ביומניהם כי בינואר 2020, יצאו לירושלים בה נשאו  דברים בגנות האנטישמיות.  עם זאת, יש לקוות כי לאחר שובם לבירותיהם, יאיצו שם, בבתי הנבחרים, לאשר החמרת החוקים להענשת המטיפים והמבצעים מעשים אנטישמיים.

אחת התופעות הבולטות בימים אלה, שבהם האנטישמיות מעמיקה אחיזתה בציבורים רבים, היא האדישות, או ההשלמה עם התופעה גם אצלנו. האמת? זו נחשבת לעתים לסוגייה "משעממת", "גלותית", ובכלל עדיף העיסוק והטיפול בתחומים אחרים, שאין שיעור לחשיבותם ביום יום: למשל, ביטחונם של תושבי עוטף עזה.

אבל הטמעת הכורח לגדוע, או לגרוע ולו במעט מתופעת השנאה לעם היהודי, אמורה להיות ברמת חשיבות גבוהה, זהה לכורח בשיפור מצבה של מערכת הבריאות, למשל. המפלגות מתעלמות מן התופעה, למרות שסוגייה זו אמורה לאחד את המפלגות היהודיות המיוצגות בכנסת.

בימים אלה מוקרן אצלנו הסרט "הקצין והמרגל", בבימויו של רומן פולנסקי. גם עקב תוכנו של הסרט החשוב הזה עשוי להיות מואץ המאבק באנטישמיות. אפשר לשער כי ישיג יעד זה במידה לא פחותה מזו של ועידה בינלאומית בירושלים שבה תידון שנאת היהודים, באשר הם.

יעקב אחימאיר

הרשימה נדפסה לראשונה ב"ישראל היום" ב-29.12.10.

* * *

ישראל בר-ניר

במלכודת החוק

מבוא. איך הוא נשאר למעלה? זה לא מובן, זה לא מובן

המשפטוקרטיה בישראל במבוכה. היו בטוחים שזה הוא זה, שיותר הוא לא יוכל להתחמק, שסו"ס הוא יקבל את המגיע לו. הכינו תשובות לכל ההשגות, הדפיסו מאות עמודי ראיות, מארבע קצוות תבל הביאו עדים, גייסו עדי מדינה, חתמו על עסקות טעון, ספרו את בדלי הסיגרים בפחי האשפה גם בבלפור וגם בקיסריה. אפילו הקרינו בטלוויזיה סרטון youtube המראה שיירות של משאיות המביאות ארגזי שמפניה וקופסאות סיגרים למעונות ראש הממשלה (לא ברור אם הסרטון היה הפקה של יזם פרטי מציבור ה"רק לא ביבי", או שזו היתה הדלפה מחקירות המשטרה). ואף על פי כן ולמרות הכול, נתניהו עדיין מחזיק במוסרות השלטון. הוא מסרב ללכת, הממזר. הוגש נגדו כתב אישום וגם זה לא עזר. נתניהו בשלו: הייתי ראש הממשלה, אני עדיין ראש הממשלה, ואין לי כל כוונה להפסיק להיות ראש ממשלה. 

אז מה עושים? האם לבלוע את הגלולה המרה ולהשלים עם העובדה שבשלב זה נתניהו לא יעתיק את מגוריו מבלפור למעשיהו? האם יש חלופה?

פרק ראשון. לא לזה ציפינו

מצבה הפוליטי של מדינת ישראל בימים אלה מוגדר ע"י העיתונאי מאיר עוזיאל כ"עידן האיוולת" ("מעריב" מיום 8 בדצמבר). אחרי שתי מערכות בחירות שהסתיימו ללא הכרעה ברורה, ומערכה שלישית העומדת להתקיים בעוד קצת פחות משלושה חודשים, הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבוי סתום. בכלל לא בטוח שאחרי מערכת בחירות שלישית המצב ישתנה, ושלא יהיה צורך במערכת בחירות רביעית ואולי יותר... 

יש שלושה גושי מפלגות (למען הדיוק שני גושים וגושון) שאף אחד מהם לא יכול להרכיב ממשלה בכוחות עצמו. לעומת זאת כל אחד מהם יכול למנוע מהאחרים להרכיב ממשלה. את היכולת הזאת הוא מיישם בהצלחה.   

ראשי הגושים נפגשו מיספר פעמים לדון באפשרות של הקמת ממשלת אחדות, אבל זה לא היה רציני – מס שפתיים ותו לא.  המו"מ בפגישות האלו היה, כמו שאומרים בערבית, כַּלַאם פַאדִי (كَلَام فَاضٍ – גיבוב מלים חסר משמעות). הדבר היחיד שהעסיק את משתתפי הפגישות היה איך לגלגל את האשמה למצב על האחרים. 

זה לא היה צריך לקרות.  כל יודעי חוק ומשפט, ויותר מזה אלה שאינם יודעים חוק ומשפט, היו בטוחים שזה לא יקרה. אבל זה בכל זאת קרה. הכיצד? 

הסיבה היא חוק שאיננו כתוב באף ספר, לא בספר החוקים המשפטי, לא בספר חוקי הכלכלה ולא בספרי חוקי המדעים השונים.  מעטים מודעים לקיומו של החוק הזה (אחרי ככלות הכול הוא לא כתוב ...) אבל הוא מאפיל על כל חוק אחר. במידה כזאת או אחרת, השפעתו ניכרת בכל תחומי החיים. 

זה החוק של התוצאות להן לא התכוונת: (The Law of Unintended Results).  

בשל קוצר המצע, אסתפק בדוגמא אחת, מהעבר הלא רחוק, להמחיש את פעולת החוק הזה.  בשנת 2014, ביוזמתו של ליברמן, אחוז החסימה בבחירות לכנסת הועלה ל-3.25%. ליברמן רצה למנוע, או לפחות לצמצם, את מיספר הסיעות של הערבים בכנסת. מה קרה? למרות המחלוקות הפנימיות ביניהן, הסיעות הערביות התלכדו לסיעה אחת שזכתה בבחירות ל-13 נציגים בכנסת והפכה להיות הסיעה השלישית או הרביעית בגודלה בכנסת.  לתוצאה הזאת ליברמן לא ציפה. 

פרק שני. בצילו של ה"לא יעלה על הדעת"

במדינת ישראל, בה עשיית צדק היא בראש מעייניהן של מערכות המשפט ואכיפת החוק, לא פותחים תיק חקירה נגד אדם שהוא חף מפשע, קל וחומר שלא מגישים נגדו כתב אישום.  

המסקנה המתבקשת היא שהגשת כתב אישום היא למעשה הרשעה. הואשמת הורשעת (Guilty by Accusation). אמנם המעבר להרשעה אמור להיות דרך מסדרונות  בית המשפט, אבל זה פרט טכני בעל חשיבות משנית בלבד. לגבי אנשים המכהנים במשרות ציבוריות, הגשת כתב אישום היא הרשעה לכל דבר.  על אחת כמה וכמה כשמדובר בראש הממשלה, בנימין נתניהו.

יש מידה מסוימת של היגיון בקביעה "הואשמת – הורשעת" (זה היגיון לא כל כך בריא בלשון המעטה, אבל זה לא הגיוני לצפות שמשפטנים יחשבו באופן הגיוני). 

נסתכל על הדוגמא הבאה: בחקירה של חשוד, לא נמצאו ראיות לביסוס החשד. אבל חוסר הוכחות כשלעצמו איננו הוכחה לחוסר אשמה: (Lack of Evidence is not Evidence of Lack).

 מאחר שהנחת היסוד היא שלא פותחים בחקירה נגד חפים מפשע, תיתכנה שתי אפשרויות: או שהחוקרים לא התאמצו מספיק – כנאמר במקורות יגעת ולא מצאת, אל תאמין; או שהחשוד השמיד את הראיות. 

מה עושים?

במקרה הראשון, מגדילים את צוות החוקרים ומעמיקים את החקירה או, לחילופין, ע"פ הנחיותיה של שופטת בית המשפט העליון ענת ברון, מפעילים את השכל הישר ו"משלימים" את הראיות החסרות. 

במקרה השני, הפתרון יותר פשוט – מוסיפים לכתב האישום את העבירה של שיבוש הליכי משפט (Obstruction of Justice). השמדת ראיות היא מקרה מובהק של שיבוש.

במאמר מוסגר, עבירת ה"שיבוש" כאילו נתפרה עבור תיק נתניהו.  מאחר והוא עישן את הסיגרים שקיבל – הוא שרף את הראיות! צריך יותר מזה?

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר: הרי לא יעלה על הדעת שעבריין מורשע יוכל להמשיך לכהן בתפקיד ציבורי כל שהוא, או שהוא ימונה לתפקיד כזה.  את זה כל בר בי רב יכול להבין.  אפילו אדם שאין לו תואר אקדמי ו/או לא למד חוק ומשפט, לא יתקשה להבין שכך זה צריך להיות. 

"לא יעלה על הדעת" הוא לפיכך עילה משפטית להדחת אנשים המכהנים בתפקידים ציבוריים ו/או למניעת המינוי של "לא ראויים" לתפקידים כאלה. הפרקליטות חוגגת. 

דא עקא, משהו חורק כאן. פתרון של בעייה אחת יצר בעייה אחרת.  הדחה/התפטרות/פיטורים של שר ו/או דמות ציבורית בכירה אחרת איננה כרוכה בקשיים מיוחדים. מזמנים את המועמד לראיון, מסבירים לו את המצב, ואם הוא מתקשה להבין נותנים לו כתב פיטורים ותושלב"ע (תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם).

מה שקל ופשוט לביצוע במקרה של שר מן השורה, איננו כל כך קל ופשוט כאשר המורשע מחמת אישום הוא ראש הממשלה. התפטרות או הדחה של ראש ממשלה גוררת בעקבותיה התפטרות אוטומטית של כל הממשלה. 

במקרה של התפטרות/הדחה של ראש ממשלה, ברוך שפטרנו מעונשו של זה, איננו סוף הסיפור. צריך להרכיב ממשלה חדשה. יש למצוא מועמד מתאים המקובל על כולם, לעיתים קרובות צריך לשנות את מבנה הקואליציה, ולפעמים אפילו לקיים בחירות חדשות.  בקיצור מהפך שלטוני שגם כשיודעים איך הוא מתחיל, לא יודעים איך הוא ייגמר. 

על מנת למנוע שזה יקרה, הכניסו לחוק יסוד "הממשלה" סעיף שמשמעותו היא שהכלל הואשמת – הורשעת אינו חל על ראש הממשלה. במקרה של ראש ממשלה ההרשעה צריכה להיות "על אמת", הרשעה שהתקבלה כדת וכדין בבית משפט. 

זה כבר מגרש משחקים אחר. הרשעה בבית המשפט איננה מובנת מאליה. למרות כל המלל וההסתה בתקשורת נגד נתניהו, בכלל לא בטוח שהוא באמת יורשע.  כמו שאמר מנחם בגין המנוח "יש שופטים בירושלים" ולא כולם מקיימים מערכת יחסים חשאית עם שי ניצן. הימור על הרשעה כרוך בסיכון.  כשאתה נכנס לבית המשפט, אתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנו.

עבור היועמ"ש והפרקליטות, החלטתו של נתניהו להקדים את הבחירות, היתה הזדמנות פז לעקוף את המכשול. הם לא היו מוכנים להמתין. האפשרות שנתניהו יזכה לתקופת כהונה נוספת היתה הדבר האחרון שהם היו מעוניינים בו. להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן כשהוא בשיא הפופולריות שלו לא היה בדיוק התרחיש שהם חשבו עליו. עם היוודע מועד הבחירות החדש, הם יצאו לפעולה.  מערכת בחירות איננה סיבה לדחות הגשת כתב אישום, הצהיר היועמ"ש בטון מתחסד. 

זה אולי נכון, אבל מערכת בחירות היא וודאי לא סיבה להקדים את הגשת כתב האישום.  קשה להצביע על המועד המדויק בו החל המרדף החקירתי אחרי נתניהו, אבל זה היה לפני הרבה יותר משלוש שנים. יש הטוענים ש"יריית הפתיחה" היתה כבר בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו – ב-1996, לפני יותר מעשרים שנה. ועכשיו אצה להם הדרך. זה בוער, זה בוער, זה בוער. 

התוכנית היתה פשוטה. הרוב המכריע בציבור איננו מתמצא בדקויות המשפטיות. בעיניו הגשת כתב אישום היא הרשעה לכל דבר. למעט "ביביסטים" שרופים, לא יעלה על הדעת שבוחרים יצביעו עבור מועמד שהוא, לדעתם, "עברין מורשע". הפסדו של נתניהו בבחירות הוא לפיכך בחזקת ודאות. הוא יודח מראשות הממשלה, ובא לציון גואל.

 הדבר היחיד שחסר היה הגשת כתב האישום. יש לפיכך להזדרז ולעשות זאת מיד, בעיצומה של מערכת הבחירות.   

המעשה נעשה, וכולם נשמו לרווחה – אפשר לנסוע לחופשה באפריקה. את המלאכה כבר יעשה הבוחר (כמאמר חז"ל, "צדיקים", מלאכתם נעשית בידי אחרים...) 

זה כמעט הצליח. מאות אלפי שוטים נתנו את קולם למפלגה חדשה שהופיעה על הבמה, מפלגה שאת המצע המדיני/ביטחוני/כלכלי/חברתי שלה אפשר לסכם במשפט אחד בן שלוש מילים – רק לא ביבי.  אבל יותר הצביעו עבור נתניהו

כמעט זה לא מה שהם ציפו שיקרה.  החוק של התוצאות להן לא התכוונת התערב ושיבש את התוכנית. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה. סיבוב שני הסתיים גם הוא ללא הכרעה, ועכשיו המדינה בדרך לסיבוב שלישי שגם הוא עלול להסתיים ללא הכרעה.

מתי ואיך זה ייגמר? אולי אלוהים יודע.   

מה עושים עד שזה ייגמר? 

המצב שנוצר הוא פלונטר שאף אחד לא שיער שיקרה, ולכן אף אחד לא הכין חלופות.  הממשלה הפכה להיות ממשלת מעבר, ונתניהו ממשיך לעמוד בראשה (למיטב ידיעתי החוק אינו מאפשר להתפטר מממשלת מעבר). כך זה יימשך עד שתקום ממשלה חדשה, כלומר עד שהבחירות תסתיימנה בהכרעה. זה יכול לקחת הרבה זמן. בינתיים, שוחרי רעתו של נתניהו נאלצים לשבת ולראות בעיניים כלות את שנוא נפשם ממשיך לשבת על כיסא ראש הממשלה. 

בתקופת המעבר, כל החלטה ו/או פעולה של הממשלה מעוררת מחלוקת, כי למרות שממשלת מעבר היא ממשלה לכל דבר, לא ברור מה מותר ומה אסור לה. החיים לא עומדים מלכת בגלל המבוי הסתום בו נמצאת המערכת הפוליטית.

הערה לסיכום הפרק. "זריזותו" של היועמ"ש בהכנת כתב האישום באה על חשבון האיכות.  עו"ד אורי קורב, בכיר לשעבר בפרקליטות, מי שניהל את משפטו של אולמרט, מפרט זאת בראיון שהתפרסם ב"מעריב" מיום 25 בדצמבר:

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-731564.

לדבריו כתב האישום שהוכן ע"י מנדלבליט נגד נתניהו, אינו תקין, יש בו הרבה פגמים ואינו ראוי שיוגש לבית המשפט.

כמו שאומרים בערבית, החיפזון הוא מהשטן (أَلْعَجَلَة مِنَ الشَّيْطَان).

פרק שלישי. אודיסיאה של סמכויות

באחד הטורים השבועיים שהוא היה מפרסם ב"מעריב", אפרים קישון כתב על המושג "שר בלי תיק".  לדבריו, מה שקובע את מעמדו של שר כזה הוא בלי איזה תיק.

מקור כוחם של שני עמודי התווך של השלטון במדינת ישראל, היועמ"ש – להלן "היועץ", ובית המשפט העליון – להלן "הבג"ץ", הוא הסמכות לחרוג מסמכויות שאין להם, סמכות אותה הם מנצלים בכל הזדמנות.  בהשאלה מקישון, היעדר הסמכויות של מי קובע יותר – זה של היועץ או זה של הבג"ץ? 

ליועץ יש יתרון. שרים, מנכ"לים, פקידים בכירים וכן ראש הממשלה חייבים להתייעץ איתו לגבי ההשלכות המשפטיות של צעדים בהם הם רוצים לנקוט, ו/או של מדיניות אותה הם רוצים ליישם. אומנם זו רק עצה, אבל הלכה מאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, היא שזו עצה שאי אפשר לסרב לה, במשמעות שיש לה בספר "הסנדק" על המאפיה בארה"ב. 

במקביל, אהרון ברק, באמצעות הקביעה "הכל שפיט" וביטול זכות העמידה, הפך את עולם המשפט למגרש משחקים הפתוח לכל מי שחפץ לקחת חלק במשחק, משחק ללא כללים.  מעין free-for-all משפטי.  עם כל זאת, ידיו של הבג"ץ קשורות.  הוא אינו יכול ליזום. הוא יכול רק להגיב. על מנת לפעול הבג"ץ זקוק לעילה וזאת יכולה לבוא רק בעקבות פנייה (עתירה) של גוף אחר. 

אפילו במסגרת ה-free-for-all המשפטי שברק הותיר אחריו, הבג"ץ אינו יכול לעתור לעצמו...

הבג"ץ אינו בררן. כל עתירה המוגשת לו זוכה לטיפול, גם (ואולי דווקא) כאשר אין לה בסיס חוקי כל שהוא. זה נשמע אולי לא הגיוני, אבל, כפי שנאמר לעיל, זה לא הגיוני לצפות שמשפטנים יתנהגו באופן הגיוני.  רוב העתירות נדחות, בעיקר אלו שאין להן עילה חוקית.

 אבל עצם נכונות הבג"ץ לדון בעתירת סרק מקנה לה לגיטימיות, ו"מכשיר" אותה לסיבוב הבא. הבג"ץ רואה בעתירות סרק אלו את הפתח לחדירה לתחומים לא לו. היה מעניין לבדוק כמה מהעתירות האלו הן ספונטניות ונעשו בתום לב, וכמה מהן הוזמנו במיוחד על מנת לאפשר לבג"ץ לומר את דברו.    

דוגמא טובה מתרחשת בימים אלה.

קבוצה של אנשי רוח, 67 במיספר, עתרה לבג"ץ שיקבע שאין להעניק את המנדט להרכבת הממשלה לח"כ שמעל ראשו מרחף כתב אישום.

אנשי רוח יודעים לעשות רוח, אבל הם כנראה לא יודעים שהסמכות להענקת מנדט להרכבת הממשלה היא של נשיא המדינה, ולא של הבג"ץ.  בתחום הזה הבג"ץ הוא "מחוץ לעסק". הבג"ץ לא יכול להורות לנשיא מה לעשות (הוא היה שמח אם היתה לו סמכות כזאת, אבל אין לו).

למרות שמדובר ב"ביצה שעוד לא נולדה" – עד שהבחירות תתקיימנה אף אחד לא יודע מי יזכה, ובכלל לא בטוח שזה יהיה נתניהו – הבג"ץ הסכים לדון בעתירה, וזה לא טוב. ללא כל קשר למה שהבג"ץ יפסוק (קרוב לוודאי שהעתירה תדחה), בהסכמתו לדון בעתירה הבג"ץ משדר – "אני כאן."  בעתיד, הבג"ץ ירגיש חופשי להתערב בפוליטיקה של קביעת מועמדים לראשות הממשלה.

במהלך הדיון על החלטת הבג"ץ קרה דבר מוזר. הבג"ץ פנה ליועץ ובקש ממנו חוות דעת.  תשובת היועץ היתה שאת חוות הדעת הוא ייתן אחרי שהבג"ץ יחליט. פתאום קשה להם לשאת באחריות – כל אחד זורק את הכדור לצד השני.  כנראה שהפעם תפוח האדמה לוהט מדי וכל צד מעדיף שהצד השני ייקח אותו.      

בחזרה ליועץ.  שי ניצן, פרקליט המדינה, סיים את תפקידו בימים אלה. אי אפשר למנות מחליף כי הממשלה היא ממשלת מעבר (למה? לא ברור, אבל זה המצב). עד שאפשר יהיה למנות מחליף, צריך למנות ממלא מקום זמני, כדי שהפרקליטות תוכל להמשיך לתפקד.

המחוקק נתן את דעתו על אפשרות כזאת, וקבע הסמכות למנות ממלא מקום זמני היא של שר המשפטים – "בהתייעצות עם היועמ"ש." המועמדת אותה בחר השר, לא נראתה ליועץ והוא הציע מועמד אחר. השר התעקש על המועמדת שלו, ואמר ליועץ יש לי סמכות.

היועץ השיב לך יש סמכות, אבל אני קובע. 

נמצא עותר תורן שפנה לבג"ץ שיתערב וימנע את המינוי. כצפוי, הבג"ץ קיבל את העתירה למרות שלא היתה לו סמכות ושזה היה בניגוד לחוק. הוצא צו מניעה, והמינוי נעצר דקות ספורות לפני שהוא יצא אל הפועל. 

שר המשפטים הוא חדש בתפקיד. כדאי להציע לו לקרוא את "הסנדק", על מנת שיכיר את המושג הצעה שאי אפשר לסרב לה. זה דווקא רעיון לא רע – לחייב כל מועמד לתפקיד שר המשפטים לקרוא את "הסנדק" טרם כניסתו לתפקיד. 

היועץ הכיר בסמכותו של השר, אבל לדעתו המינוי היה "בלתי סביר במידה קיצונית". לא נדון כאן ב"סבירות" בנימוקו של היועמ"ש.  זאת רעה חולה שאהרון ברק הכניס למשפט הישראלי.  היא תרמה רבות לאנרכיה המשפטית שברק הוריש. כאן אתייחס לחצי השני ב"נימוק" לפסילת המועמדת של השר. 

עורך דין בראשית דרכו, כשהוא עושה את צעדיו הראשונים בבית המשפט, מתודרך כדלהלן:  כאשר יש לך מה להגיד – תגיד את זה;  כאשר אין לך מה להגיד – תצעק את זה. 

ה"צעקה" איננה הרמת קול, ואיננה נמדדת בדציבלים.  היא מתבטאת בשימוש בסופרלטיבים המקנים לכל ספק-עבירה מימדים של אסון טבע. כך למשל, אף פעם לא תראו כתב אישום בגין "הפרת אמונים" בלבד. תמיד זו הפרת אמונים בנסיבות מחמירות.  קשה, גם למשפטנים, להגדיר מה זו בדיוק הפרת אמונים. לכל אחד, גם למי שאינו משפטן, ברור מה זאת עבירה חמורה, גם אם הוא לא יודע במה מתבטאת החומרה. 

במחלוקת בין השר והיועמ"ש על מינוי ממלא מקום לפרקליט המדינה, האחרון לא הסתפק ב"אי סבירות" סתם, הוא קבע שזאת אי סבירות במידה קיצונית. מי שאיננו מכיר את הפרטים יסיק שהמינוי של השר היה שגיאה חמורה במידה כזו שהצדיקה את ה"ווטו" שהיועמ"ש הטיל על המינוי למרות שזה מנוגד לחוק. מיקוד תשומת הלב ב"חומרת" המעשה פטרה את היועמ"ש מהצורך לנמק את התנגדותו למעשה עצמו, להסביר למה המינוי הוא בלתי סביר.  מאחר ומדובר במינוי זמני לתקופה מוגבלת, ה"סבירות" התנגדות היועץ תמוהה.  יותר סביר שמניעיו של היועץ נבעו משיקולים של אגו ומהרצון להוכיח מיהו "בעל הבית". את הסברה האחרונה מחזקת העובדה שהבג"ץ מצא לנכון להתערב, למרות שאין לו מעמד בנושא ונימוקו של היועמ"ש לא היה משפטי.  

לסיום הפרק, כדאי לציין שנוסף לצו המניעה שהבג"ץ הוציא, הוא יעץ ליועמ"ש להפעיל את "האינטואיציה המשפטית" שלו לצורך קבלת החלטה. למה בדיוק הכוונה? האם "אינטואיציה משפטית" היא תחליף ל"שכל הישר" עליו דיברה השופטת ענת ברון?

סוף דבר

סיפורנו תם אבל לא נשלם. הסאגה המשפטית של נתניהו רחוקה מסיומה, וכמוה הקריירה הפוליטית שלו. אולי בדורות הבאים ימצא יורש לשלונסקי שיכתוב בחרוזים את "עלילות נתניהו" (על משקל "עלילות מיקי מהו").  בינתיים כל מה שנותר זה להמתין ולקוות לטוב.

ישראל בר-ניר

* * *

עירית אמינוף

לוח השנה

טָסִים עַל פְּנֵי הַלּוּחַ יְמוֹת הַמּוֹעֲדִים

חַגֵּי הַדְּרוּזִים, הַנּוֹצְרִים, הַמֻּסְלְמִים, הַיְּהוּדִים

וִימוֹת הַחֹל הַבּוֹדְדִים,

מֵעֶרֶב הַמּוֹלָד אֶל יוֹם הַהִתְגַּלּוּת

אֶל שְׁנֵי חַגֵּי קָרְבָּן,

אֶל יוֹם הֻלֶּדֶת הַנָּבִיא וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת,

אֶל יֶרַח הַ"מֻּחַרַם" וְאֶל מוֹעֵד סֻכּוֹת,

וְעִיד אַל אַדְחַא, עֶרֶב פַּסְחָא, ט"וּ בִּשְׁבָט

וְיוֹם פּוּרִים,

חַגֵּי תִּשְׁרֵי, סֻכּוֹת וּפֶסַח

וְיוֹם הָאֵם וְיוֹם הַפֶּרַח...

*

וְהַדַּפִּים מִלּוּחַ נִתְלָשִׁים,

הֵם מִתְקַמְּטִים וּמֻתָּשִׁים,

הַשָּׁבוּעוֹת דּוֹאִים חוֹלְפִים,

הַיְּרָחִים מַמָּשׁ עָפִים,

הַלּוּחַ דַּק לוֹ וְהוֹלֵךְ

וְלֹא הִסְפַּקְנוּ, לֹא אָמַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ, לֹא סִפַּרְנוּ

אֶת אֲשֶׁר רָצָה לִבֵּנוּ, וַאֲשֶׁר אִוְּתָה נַפְשֵׁנוּ.

*

וְהִיא זוֹרֶמֶת הַשָּׁנָה, לְהִקָּווֹת בַּאֲפִיקָהּ

וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁהַזְּרִימָה

סוֹחֶפֶת אֶת הַכַּוָּנָה, שֶׁנִּשְׁאֲרָה כְּמוּסָה גְּלוּמָה

וְלֹא תֵּצֵא לָאוֹר,

הַלּוּחַ הוּא אָפֹר 

וְרַק תִּקְווֹת שֶׁבֵּין דַּפָּיו –  נוֹטְעוֹת בּוֹ אוֹר.

* * *

אורי הייטנר

1. משליך אבנים על הדמוקרטיה

"אבן יסוד של הדמוקרטיה" הגדיר נתניהו את החסינות. למה הוא התכוון? כדאי לשוטט ברשתות ולקרוא את המסרים של תומכיו, כדי להבין את פשר דבריו. הטענה היא שנתניהו מגלם את רצון העם מעצם בחירתו (למרות שהפעם האחרונה בה נבחר היתה בכנסת ה-20). הכנסת מגלמת את רצון העם. ואם רצון העם הוא שנתניהו יהיה ראש הממשלה, מיהם השופטים שאיש לא בחר בהם שיוכלו להפיל את שלטונו?

זאת תמצית התפיסה המעוותת של הדמוקרטיה, שאותה מייצגים אישים כמו פוטין וארדואן, והיא הולכת וקונה שבת בישראל.

נתניהו טוען שהחסינות היא אבן יסוד של הדמוקרטיה, אך למעשה הוא משליך אבנים על הדמוקרטיה. אכן, רצון הרוב הוא מרכיב מרכזי והכרחי בדמוקרטיה. בלעדיו, אין דמוקרטיה. אך הוא בשום אופן לא מרכיב בלעדי. אחד המרכיבים החשובים ביותר, שאף הוא מרכיב הכרחי וגם בלעדיו אין דמוקרטיה, הוא מדינת החוק. מדינת חוק, היא מדינה שהשלטון בה כפוף לחוק וחייב לפעול על פי חוק. מדינת חוק היא מדינה שמתקיים בה שוויון בפני החוק, והכל בה כפופים לחוק, ממנהיג המדינה ועד אחרון האזרחים.

ראש ממשלה שעבר על החוק חייב לעמוד לדין בדיוק כמו כל אזרח העובר על החוק. מבחינה ציבורית, חשוב יותר שראש ממשלה שעבר על החוק יעמוד לדין, מאשר אזרח מן השורה. יש עניין ציבורי ממדרגה ראשונה לכך, שראש ממשלה, האיש החזק במדינה, האיש שאליו נשואות עיני הציבור, האיש המייצג את ישראל בפני האומות, האיש שבידיו להוביל למלחמה או לשלום – יעמוד לדין כאשר חקירה מסועפת הביאה את היועץ המשפטי לממשלה, האיש שהוא בחר, שהיה יד ימינו, להאשים אותו בשלושה כתבי אישום חמורים ובהם אשמת השוחד.

במדינה מתוקנת נדרש ראש ממשלה להרבה הרבה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי. נדרש ממנו לשמש דוגמה אישית, להיות מופת של ערכי יושר ומוסר, להוות דוגמה אישית לציבור. הרף הנדרש ממנו גבוה לאין ערוך יותר מהסף הפלילי. אם כבר הידרדרנו לכך שאנו מסתפקים בסף הפלילי – אסור לנו לתת לראש הממשלה להימלט מאימת הדין. יש לדרוש ממנו לפחות את אומץ הלב לעמוד בפני בית המשפט ולנסות להוכיח את חפותו; את טענת ה"אין כלום".

נתניהו, שמסתתר מאחורי האותיות הקטנות של החוק שמאפשר לו להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט, מנסה להתחבא עכשיו מאחורי החסינות, כדי לדחות לאינסוף את עצם משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק. זהו גילוי מובהק של פחדנות ציבורית.

מדינה שהמנהיג שלה עומד מעל החוק אינה דמוקרטיה אמיתית. אם חלילה תוענק לנתניהו חסינות, יהיה זה קו פרשת המים בין מדינה שיש בה שחיתות אך היא נאבקת בה, לבין מדינה מושחתת. 

* פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם."

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעייה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו. 

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעיתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכול כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום," הוא התכוון שיעשה הכול כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק." זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמיתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב:

"כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עימם."

זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר איתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו." אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'." זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה היתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת... מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם.

היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מיספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למיספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה היתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האוייב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסייה האזרחית הישראלית. במקביל, האוייב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא היתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית." לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פירסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות. 

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית," ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תוכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד."

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור."

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה." (קידושין מ', ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן."

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי, ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכול מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעיתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עימי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס... סופגניה?

* ביד הלשון: לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון," כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו: "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון."

"פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התוכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש.

"בשביל מה לכם מועדון חדש?"

"כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף."

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

בזכות האב

על "מחברות עמנואל הרוסי –

שירי ניקולאייב ואודסה 1924-1912"

מאת עמנואל נובוגרבלסקי

צבעונים, 2019, 121 עמ'

בני דורי שרו את שיריו ופזמוניו של עמנואל הרוסי, הגם שלא טרחנו לברר מי המחבר, וגם לא ידענו שאת שיריו הלחינו הנבחרים שבמלחינינו: מרדכי זעירא, משה וילנסקי, יששכר מירון.  שרנו את "דודה, הגידי לנו כן," "שכב בני" (שיר ערש לבנו הבכור אבנר), "ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?" "בונים סוכה" ("פטיש, מסמר ניקח מהר"), "קציר בעמק", "שקט, שקט, שקט, שקט, החנוכייה דולקת", "למה, למה, למה עזבתני".

הוצאת "צבעונים" ההדירה את "שירים ופזמונות" הנ"ל של עמנואל נובוגרבלסקי, הלא הוא עמנואל הרוסי, ועתה היא מפרסמת בספר שלפנינו את השירים שחיבר המשורר בניקולאייב, העיר בה נולד, ובאודסה, העיר בה למד רפואה, ובה נעצר באשמת ציונות.

וכאן ראוי לציין שחשיפת כישוריו של הילד עמנואל לא היתה מתאפשרת לולא מסירותו של אביו, שלימדו עברית בהברה ספרדית כבר בגיל שלוש, שעקב אחרי יכולת ההתבטאות של הילד בשפה שלא היתה שפת אימו (יידיש, רוסית), אלא שפה נרכשת. האב אסף את השירים של הילד עמנואל, והעניק לה את השם "מחברות עמנואל הרוסי", על משקל שמו של המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי, שם שעמנואל נובוגרבלסקי אימץ לעצמו בהגיעו ארצה. כשהילד בן השש חיבר שירים בעברית שהדהימו את האב, הוא הביא את הילד לאודסה כדי להראותו לבחיר שירת התחייה העברית – ח"נ ביאליק. בלי ספק, הדרך אל היכל השירה העברית של עמנואל הרוסי החלה בעידוד מכמיר הלב של אביו, מנהל החשבונות בן-ציון נובוגרבלסקי.

 לא להאמין שילד בן תשע, שעברית היא לו שפה נרכשת, מסוגל לכתוב חרוזים עזים כדוגמת: "הקיצו חשמונאים / וקחו את החרב / הגירו והכריתו / את זאב הערב // נתקו מוסרותיכם / בחמה וזעם / אמרו לאויביכם / רק עד הפעם." ("אל בני ישראל", עמ' 17).

הילד עמנואל כותב שירים שמחים לפורים ולחנוכה, אך הוא גם ער מאוד לצד האפל של החיים, הוא מבכה את גורלם של היתומים: "הקור בתוקף שורר בחוצות / הרוח ייליל יבכה תמרורים / השלג יחבוש מגבעות לבנות / לגגות ולענפי העצים" (עמ' 26, "היתומים", 1915, עמנואל בן 12), ויושם לב לציור היפה של הגגות והענפים המכוסים בשלג, כאילו חבשו מגבעות לבנות. בקור הנורא מהלכים היתומים ערומים ורעבים.

נוף יפה מתואר גם בשיר "שקיעת החמה" (עמ' 46). והגם שהוא עצמו איננו כיתומים אותם תיאר ברחמים גדולים, הוא איננו אוהב את האקלים הקר בארץ שבה נולד (אוקראינה תחת שלטון האימפריה הרוסית, ואחר כך תחת אימפריית ברית המועצות): "איני אוהב את שמשה של החורף / איני אוהב את חיוכה הקר; / מתכסה בין עבים ומראה לנו עורף / 'החמה' הקרה, 'חמת' ינואר." ("שמשות ", עמ' 47)

בשיר עלילה בשם "על פרשת דרכים" (עמ' 28) מתוארת אם אומללה שמחכה כי בנה יחזור הביתה מהמלחמה, וכשנודע לה גורלו המר, היא קופצת לנהר וטורפת את חייה (1916, עמנואל בן 13).

מעניין כיצד בהיות עמנואל רק בן 12, הוא מתלבט בשאלה ששואל קוהלת, ושואל המלט: האם החיים כדאיים? האם יש חדש תחת השמש? – "יש אומרים למה לחיות? / יומם יומם נראה שמש / לילה לילה נראה לבנה, / אין חדשות, אין חדשות" (עמ' 56, "יש אומרים", 1917; ראו גם "מה זה חיים?" בעמ' 52).

עמנואל היה עד לפוגרום שמשפחתו ניצלה ממנו בנס (ראו עמ' 15-14), והוא כותב: "שיר לדם שנשפך חינם! / שיר לגולגולות מנופצות בקיר! / נאקו, נאקו, הרבו נהמה! / סלה והלל, סלה ושיר". (עמ' 40, "למנצח על הדם").

בשיר אחר הוא מתאר כיצד "גוי טוב" מסרב להמשיך להחביא יהודים שמא יבולע לו ("בפרוע פרעות בישראל", עמ' 53; ראו גם את השיר "פעמונים" בעמ' 53, המזכיר את שירו של שאול טשרניחובסקי "הפעמונים"). בשיר "זה עתה ראיתי" (עמ' 63) הוא קורא לנקמה ברוצחי היהודים.

ליד שיר ניהיליסטי בשם "עתיד והווה" (עמ' 41), ממנו משתמע שאין תקנה לעולם, אלא בחורבנו ובבריאת עולם חדש, עמנואל שר "המנון לשירה" (עמ' 59, שוב מזכיר את טשרניחובסקי שהאמין כי העולם ייגאל בשיר ומנגינה), וכן יש בקובץ מיספר שירי אהבה: "שלי את, ל-א.מ." (עמ' 54); "ילדתי" (עמ' 65), שבו הוא מכנה את אהובתו "אלילה", ומביע נכונות להיות לה עבד (נכתב ב-1920 בהיותו בן 17). פואמה לירית בת 41 בתים באותו השם ("ילדתי") מופיעה בעמ' 85-80).

עמנואל הצעיר טעם גם את טעמה של קנאה, כאשר זאת שאהבה אותו, עוברת על פניו עם אחר, וממש מתעלמת ממנו ("עברה", עמ' 108). וכן, היה לו מן הסתם פלירט עם נוכרייה, אבל הוא התעשת, שהרי היא נציגת האוייב, הגוי שרוצח ומשפיל יהודים ("לנוכרייה", עמ' 118).

את הרעב שפקד את אודסה הוא מתאר בתמונות מבהילות: הרעבים שוברים חלונות ודלתות כדי לשדוד לחם, ילד מת מרעב ליד גדר בית הכנסת, והשלג המכסה אותו הוא עבורו תכריך ("הרעב" עמ' 74), ובקטע פרוזה הוא מביא תיאור מצמרר של ערמת גוויות של אנשים שמתו מרעב ומקור, והוא נדהם שליבו גס במראה, והיה לאבן (עמ' 78; ראו גם עמ' 120).

בקובץ נמצאות גם 4 סונטות (עמ' 76, 77, 91, 102) – אחת מהן מוקדשת לר' יהודה הלוי.

עמנואל איננו שוגה בחלומות באשר לעתיד המצפה לעם ישראל במולדתו המתחדשת, הוא מזכיר בשיריו את קורבנו של טרומפלדור, שציווה במותו לבנות את הארץ ("י"א באדר", 1924, עמנואל בן 21), הוא מתאר כיצד שומר עברי, החס על שנתם של החלוצים, נרצח על ידי חמישה ערבים חמושים ("משיר החלוצים" משנת 1920, עמ' 68). מסתבר שגם באמריקה אין לתלות תקוות גדולות: הפועל החרש בן ה-25, פאול רדה, הוא מובטל, חושש משוטרים, מקנא בשבעים, ומבלה בבתי זונות ("היחף", עמ' 88-86).

השירים הראשונים בקובץ מרשימים בעיקר משום, שכאמור, מדובר בילד ובנער, שכותב שירה בשפה נרכשת, לכן שגיאות דקדוק ומעידות פואטיות מתקבלות בהבנה. בהמשך כתיבתו נמצא נושאים מגוונים יותר, וגם גיוון פואטי וז'אנרי, אבל נמצא בשירים שגיאות דקדוק (כגון "הלילות הערות", עמ' 54), וגזרת מילים שלא כדרכן (כגון "רועבת", עמ' 108; "ממרמרין", עמ' 118; "גרסנים", עמ' 120).

רק בעלותו ארצה, לאחר תקופת חלוציות קצרה, חזר אל הכתיבה שמתקרבת ל"אריות שבחבורה", שהם בני גילו – אברהם שלונסקי, מרים ילן שטקליס, עזרא זוסמן (ילידי 1900), גבריאל טלפיר (יליד 1901), אברהם חלפי ואבות ישורון (שניהם ילידי 1904), חיים לנסקי, שלא זכה לעלות ארצה (יליד 1905).

לקפיצה קדימה זכתה שירתו, כאמור, עם עלייתו ארצה  ב-1924. בתחילה עבד כסוור בחיפה, ייבש ביצות בכברה שליד זיכרון, ורק כאשר חלה בקדחת, התנתבו חייו לכיוון שאליו נועד: כתיבת שירים ופזמונים ל"הקומקום" ו"המטאטא" בחסותו של אביגדור המאירי, אותו הכיר כבר באודסה. בימים אלה הוא צמצם את הפער בינו לבין המשוררים שהזכרתי לעיל, כשהוא מחבר שירים שנגעו לליבם של חלוצים ובונים.

תעודה חשובה מופיעה בעמ' 80: עמנואל נעצר באשמת ציונות סוציאליסטית, והחוקר הוא יהודי שלמד כמוהו בתלמוד תורה, ובסיוע של אשתו, הוא מצליח לקרוא את הפואמה של עמנואל "ילדתי". כידוע, המזל האיר לו פנים, ובמקום להינמק בסיביר ברעב ובקור, הוא עולה ארצה ב-1924, במסגרת  חילופי אסירים יהודיים בעלי אשרת עלייה, לבין אסירים רוסיים שנשפטו על ידי שלטונות המנדט.

אני התרגשתי מאוד לקרוא את שיריו של הילד והנער עמנואל נובוגרבלסקי-הרוסי, ואני מניח שכך יחוש כל מי ששירה עברית נוגעת בנפשו.

משה גרנות

* * *

צמרת הפרקליטות התגייסה נגדו, במשכורות לא רעות על חשבון המיסים של אזרחי ישראל – פן חס ושלום יהיה לו זמן פנוי ושקט נפשי לדאוג למדינת ישראל בתור ראש ממשלה.

אני ממשיך לתמוך בו, גם בבקשת החסינות שלו, ומקווה שינהיג את ישראל עוד שנים רבות.

אהוד בן עזר

* * *

הדסה  מור

מפגן בני היישוב המזרחיים הראשונים

אברהם מויאל – "המנהיג המזרחי הראשון"

מכל קצווי הארץ התקבצו ובאו לא מכבר לאולם קבלות הפנים בבית התפוצות בתל אביב, כל  אצולת העדה הספרדית הוותיקה בארץ, בעיקר בני משפחת אברהם מויאל, נכדיו וניניו, וכל המחותנים והכלות, וזאת להשקת הספר  שיצא לאור לאחרונה,  בשם "המנהיג המזרחי הראשון".

אחרי קבלת הפנים המרגשת, התמלא האודיטוריום הענק של בית התפוצות בכל בני  המשפחה, עד אפס מקום. לכאורה, היתה  זו התאספות לרגל השקת  הספר הביוגרפי על פועלו  ותרומתו לבניין הארץ של אברהם מויאל, שנולד במרוקו בשנת 1850 והגיע לארץ כשהיה בן שנתיים. בפועל היתה זו מעין הפגנה כנגד השכחתו ומחיקתו מדפי ההיסטוריה הישראלית של מפעל בניית הארץ בידי החלוצים שהגיעו לארץ בעיקר מארצות צפון אפריקה – מרוקו ואלג'יריה, אבל גם מארצות הבלקן, טורקיה ועוד, בשנות החמישים של המאה ה-19. כלומר, כמה עשרות אלפי אנשים ספרדיים הגיעו לארץ ממניעים לאומיים-דתיים בעיקר, כשלושים שנה לפני העלייה הציונית הראשונה ממזרח אירופה, שהתרחשה ב-1881. ההיסטוריה התעלמה מהם. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר התיכוניים אינם מאזכרים את תרומתם לבניין הארץ. אף לא  את עצם הווייתם כמי שתרמו משהו להתחדשות היישוב בארץ. עד שלאחרונה קמו בני משפחות  ספרדיות, צאצאי החלוצים הללו, ועשו מעשה. הוציאו ספר, שבא לספר את סיפור פועלם בבניין הארץ.

נכון שחלק נכבד מאותה עלייה ממרוקו, הלך להתיישב  בארבע ערי הקודש – ירושלים, טבריה,  צפת וחברון, אך רוב רובה של אותה עלייה התיישב  ביפו, ביניהם משפחת מויאל, שבנה הבכור, אברהם מויאל, היה אז כאמור בן שנתיים. והנה, כמאה וחמישים שנה לאחר  פטירתו,  התעוררו בני משפחתו להוציא ספר על פועלו, שנכתב בידי הסופר וההיסטוריון מרדכי נאור. 

בפתח דבר כותב נאור, שמטרתו של הספר היא "לעשות צדק עם העליות המזרחיות  שקדמו לעלייה הראשונה ובמיוחד עם אברהם מויאל." עלייה זו, שנקראה  העלייה הספרדית, ושמות כמו שלוש, אמזלג, אוחיון ומויאל איפיינו אותה והעידו על מוצאם הקדום כצאצאי מגורשי ספרד, נפגעה לדבריו לא רק משום שלא היו לה "יחסי ציבור" טובים. היא קופחה גם  מזכות הראשונים שהיתה לה בהקמת כעשרים יישובים בארץ. הספר מרחיב את הדיבור על  יהודי יפו הספרדיים   שבאו לבנות את הארץ, רכשו קרקעות, נטעו פרדסים וניהלו עסקים חובקי עולם.

כזה היה אברהם מויאל, שהספיק להיכנס להיסטוריה ההתיישבותית בארץ והפך לאגדה בחייו, שפעל להקמת המושבות הראשונות בארץ עוד לפני שנולדה המילה "ציונות".

אברהם מויאל, שנחשב למנהיג הקהילה הספרדית ביפו, שימש כנציגו של הברון רוטשילד, שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. כשהגיעו לארץ אנשי העלייה הראשונה ואנשי ביל"ו, היה זה אברהם מויאל שקיבל את פניהם ועזר בקליטתם. כאשר הביל"וים  הקימו את המושבה גדרה, שהיתה אז היישוב הדרומי ביותר בארץ,  ליווה אותם  מויאל בצעדיהם הראשונים  ועזר להם בארגון תרומות מהברון וייצג אותם בפני השלטון התורכי  ששלט בארץ.  מויאל  נחשב אף לאחד מבוניה של המושבה  עקרון, שהפכה  לימים מזכרת בתיה, שבה רכש קרקעות, הקים בתים ובה הוא אף גר מיספר חודשים עד שהתבססה ועמדה על רגליה.

ממקום מגוריו ביפו פעל מויאל  גם  בייסוד המושבה יסוד המעלה שבגליל, אך את עיקר מרצו ופעילותו הוא הקדיש לשיקומה של  פתח תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו אליה  חלוצי העלייה הראשונה. מויאל עזר למתיישבים הללו להחליק את כל ההדורים עם השלטון התורכי. ומאוחר יותר, בהיותו נציגו של הברון רוטשילד, הוא העביר צ'ק על סך שלושים אלף פרנקים עבור מתיישבי פתח תקווה באמצעות הנדבן קלונימוס ויסוצקי, שהתפעל מהסכום שהגיע אליו מידי מויאל, וכאות הערכה כתב לפינסקר מכתב נרגש שבו הודיע לו ש"הברון שלח אליו מברק על ידי הגביר הנכבד ה' אברהם מויאל לתת לאורדר שלי סך של שלושים אלף פרנק..."

אותו ויסוצקי, שלא התגורר בארץ,  רק  ביקר בה במשך שלושה חודשים, פעל רבות לעזרת המושבות הראשונות ובעיקר לעזרת פתח תקווה.

חיזוק לפעולותיו של מויאל ראה אור בספרה של שולמית לסקוב, שחקרה את העלייה הראשונה, שבו כתבה על הישגיו של מויאל בפתח תקווה: "הוא עשה שם גדולות. בימי כהונתו ניבנו  בה בכספי חובבי ציון עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות, ניטעו עצים וניקנו בהמות  והיישוב העלוב לבש צורה של כפר."

לסקוב אף מציינת  שמויאל  הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו, וכן הציע  שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים, יהיו אלה פועלים יהודים,  והצעותיו התקבלו על ידי ההנהגה. 

הספר "המנהיג המזרחי הראשון", בא לספר על  פעולותיו  החלוציות של אברהם מויאל, אך הוא מוקדש לזכר נכדו, יגאל אוחיון, בנה של  בתו רבקה, שנולד בפתח תקווה ב-1918. אביו,  דוד אוחיון, הגיע לפתח תקווה מדמשק  ב-1904 כאיש חינוך שבמשך 43 שנה היה מורה ומחנך דגול בבית  הספר פיק"א,  ולאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

הבן יגאל, שלזכרו נכתב הספר, אכן  היה ראוי  להנצחה זו. יגאל חיון  סיים לימודי הנדסה בטכניון בחיפה, שירת בצבא הבריטי, לחם בחזית איטליה במסגרת הבריגדה היהודית, והיה בין   משחררי הניצולים ממחנות ההשמדה. הוא שירת בצה"ל כקצין מודיעין והשתתף במלחמת  העצמאות ובמלחמת סיני. לימים היה יגאל חיון  משנה למהנדס עיריית תל אביב והיה ממונה על הקמת פרוייקטים מרכזיים בעיר. יגאל   נודע  כ"איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות."

דומה שבהיסטוריה של ארץ ישראל המעיטו, או לגמרי התעלמו – מתרומתה של  העלייה הספרדית הראשונה לבניין הארץ. אולי משום שהיא הקדימה את חזון הציונות  שהחל רק בשנות השמונים של המאה ה-19. ואולי גם משום שלא כל המשפחות הספרדיות מאותה עלייה השתתפו בהקמת  יישובים חדשים, מושבות וקיבוצים. אך בעצם בואן לארץ, אותן  משפחות ותיקות  שהתיישבו בערי הקודש, אותם "מרוקאים", צאצאי מגורשי ספרד, כגון משפחות אלחדיף,  שטרית, טולדנו, ענתבי, דהאן ועוד, תרמו  רבות לבניינה של המדינה שבדרך.

לדברי מרדכי נאור, ספר זה, על המנהיג המזרחי הראשון, אברהם מויאל, מהווה סנונית ראשונה להעלאה על נס את תרומתם וערכם של אנשי העלייה הספרדית משנות החמישים של המאה ה-19 בבניין הארץ,  וכל  המרבה בסיפור פועלם, יבורך.

הדסה מור

אהוד: חלק מהפרטים שהבאת על תולדות פתח-תקווה אינם מדוייקים. למשל, דוד חיון היה לא רק מורה אלא מנהל בית הספר יק"א, לימים פיק"א, בפתח-תקווה, במשך עשרות שנים. הוא שהנהיג בבית הספר את החינוך המשותף לבנים ולבנות יחדיו.

לא מצאתי בשום מקום ששם משפחתו של חיון היה מקודם אוחיון.

נוסף על יגאל היו לדוד חיון עוד שני בנים מוכשרים, הבכור אברהם והצעיר שלמה.

מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הצברית הראשונה אסתר ראב:

"בשנת 1909 מתמזגים שני בתי-הספר של יק"א [בפתח-תקווה] – בית-הספר לבנות המונה 104 תלמידות ובית-הספר לבנים שיש בו 76 תלמידים – לאחד תחת הנהלתו של דוד חיון. הרֵאשית היתה בבניין שניצב על הגבעה ברחוב יפו (ז'בוטינסקי) וההמשך בבניין הדו-קומתי הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד ופיק"א.

"והמנהל דוד חיון הוא המורה לצרפתית המקנה לתלמידיו את השפה ואת הקלאסיקה הצרפתית: 'ואחד היה מוגרבי [חיון], ואני סחטתי את הצרפתית שלו. הוא הוסיף גוון של חוץ וזה הגביר עוד את השורש בפנים. הוא היה זר לי. בכל היה זר. השפה שלו היתה זרה, המראה שלו היה זר, הידיים שלו היו זרות, כאלה מטופלות, בשעה שאני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות.'"

אהוד: דוד חיון היה מנהל בית הספר פיק"א כאשר למדו בו אבי בנימין ואימי דורה-דבורה, וגם כאשר אני למדתי בו בהנהלתו בכיתות אל"ף ובי"ת. עד היום אני זוכר את משרדו, חדר-המנהל, בקומת הכניסה מצד ימין, עם חלון גדול הנשקף אל החצר. אנחנו גרנו ברחוב פיק"א, מרחק שניים-שלושה בתים משם, והיינו שומעים את קולו הרם, את צעקותיו כאשר היה עליו לגעור במישהו מן הכפופים לו.

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

יורם וולמן

בנק דימונה

[מתוך ספרו החדש "בא והולך", סיפורים קצרים

הוצאת ספרים אדאר, 2019]

היתה שם בגולה שמש אחרת. גם השלג היה שונה. תושבי המקום החדשים חשו בכך מיד כשהגיעו לשם אולי מפני שהם עצמם באו מהרים אחרים, משמשות אחרות ומשלגים עבים וסמיכים יותר.

פתאום, באמצע דצמבר, אפרים אפשטיין מת.

כשהשמועה על מותו פשטה בבניין ההנהלה של הבנק, החליט יוסף הלחמי שלמחרת הלווייה יפנה למנהל הכללי של הבנק ויכתוב לו ישר ולעניין, שהוא, יוסף הלחמי, הוא האדם המתאים ביותר להתמנות למשרת המבקר הארצי של הבנק במקומו של אפרים. הוא לא ראה מועמד אחר מתאים.

למחרת בשעה ארבע ושלושים אחרי הצהריים, הגשם פסק לרגע, והאבלים הזדרזו לסיים את ההספדים. כל הזרים הונחו כבר על הקבר הרענן. כשכולם עזבו את בית הקברות וחזרו לבתיהם, חזר יוסף הלחמי למשרד.

כשהדליק את האור במנורה שעל שולחנו היסס אם לכתוב את המכתב בכתב ידו המסודר, עליו זכה במחמאת המחנכת בכיתה ה' אך גם בגיחוך התלמידים – "איזה ילדה." הוא פנה אל מכונת הכתיבה החדשה ותקתק בה במהירות ובהתרגשות. כמה פעמים שלף בזעם את הדפים מתוכה, כידר אותם בכפות ידיו וזרק אותם לפח. שלושה בדצמבר, אלף תשע מאות חמישים ותשע. הוא, יוסף הלחמי, המנהל מזה חמש שנים את מחלקת הסליקה בהנהלת הבנק בתל אביב ברחוב הירקון מספר חמישים ושלוש, מבקש להיפגש בהקדם עם המנהל הכללי של הבנק מר אברהם גולני כדי לדון בבקשתו להתמנות... אך לא, לא, לא, הוא לא יפנה אל המנהל הכללי עכשיו, לא כל כך  קרוב למותו של אפרים אפשטיין, שלא יחשבו... אבל עוד שבוע, כן בעוד שבוע, לא יותר, הוא ימסור את המכתב למזכירה של גולני ובינתיים יתפוס איזו שיחה עם עציוני, סגנו של המנהל הכללי, בפגישה כאילו מקרית אתו בקפיטריה של הבנק. הוא לא יציע את עצמו לתפקיד שרצה בו אלא יעלה רעיונות לשיפור עבודת מחלקת הביקורת. הסגן בוודאי ידבר עם המנהל הכללי שיבין את כוונתו. אחר כך ימתין הלחמי להזמנה. ליבו דהר.

כשסיים לכתוב את טיוטת המכתב הראשונה, נעל אותה במגירת השולחן והדליק את כל האורות בחדר. כל הצללים נעלמו וגם הספקות. הוא נשם נשימה עמוקה מאוד וחזר והתרווח בכיסאו, כפות ידיו מאחרי ראשו ורגליו נשענות על קצה השולחן. במו בסרטים אמריקאים, חשב. עברו כמה רגעים ולמרות שמזכירתו הנאמנה דפנה, אחייניתו של המנכ"ל, אמרה לו בהלוויה שלא תוכל לבוא אליו הערב, קם והציץ בחדרה הסמוך. אחר כך חזר אל שולחן הכתיבה ומבטו נדד בחדר. שני הוריו הצעירים הסתכלו בו אליו מהתמונה הישנה הכהה ששלחה לו בת דודתו מקנדה. 'ליוסי בן אחותי יש ראש של מיניסטר' – דודתו היתה מתגאה בו. דודתו הפולנייה. הוא חייך אליהם.

   שלשום, אחרי שנעל את עצמו באחד התאים בשירותים, נכנסו לשם שני עובדים בכירים ממחלקת המחקר. בזמן שהטילו את מימיהם וגם אחר כך, כשפנו אל הכיורים, דיברו ביניהם:

"אומרים שיוסי הלחמי התחיל לעשות לובי לעצמו שגולני ימנה אותו למבקר הכללי במקום אפי המנוח ... מה אגיד לך, הבחור הזה ידרוך על גוויות..."

"נכון," ענה השני, "והוא לא היה כזה לא ביסודי ולא בתיכון. למדנו יחד, הוא היה תמיד בסדר כזה, יוסי כזה, נקי כזה, חביב המורות כזה, מביא את האוכל מהבית בשקית, לא רודף אחרי הבנות ולא פוצע את הברכיים במשחקי הבנים, ובתיכון היה מה שנקרא בחור טוב, רציני לאללה בלימודים, תמיד נותן לך להעתיק את שיעורי הבית, אתה יודע..."

"כן, אני מבין," אמר הראשון, "הייתי איתו בצבא..."

והשני המשיך: "רציני כזה אבל לא בולט ותמיד תמיד היה בצל של אחיו הגדול גבי, הפייטר מהמאה ואחת והצנחנים... היחסים ביניהם לא היו מי יודע מה... אתה יודע, זה היה אפילו בעיתון, שברגע האחרון אריק שרון מנע ממנו להגיע לפטרה... אין מה להשוות, פיוזים קצרים אבל פייטר רציני היה אחיו..."

והשני אמר: "אני מכיר את יוסי עוד מהסדיר, סתם פקיד של השליש... כבר שם הוא היה כזה. בסדר... ידעת ששמו היה ברויטמן... עכשיו זה יעאני הלחמי, נהיה מנהל גדול, הבחור... טוב, עם משפחה עם ייחוס כזה, עם אח כזה מפורסם. נכון שהם לא היו כל כך ביחסים... זה לא פלא... אבל, אתה יודע, הוא זאב בודד כזה, אני לא מכיר חבר אחד טוב שלו..."

"שמע, שמע," אמר הראשון, "מקורות בהנהלה לחשו לי שהם רוצים  שהלחמי..."

יותר לא שמע כי קולו של הדובר נחלש ועוד שנייה הדלת נטרקה אחריהם.

   "נבלות," מלמלו שפתיו של הלחמי.

   יוסף הלחמי קם מכיסא המנהלים שלו והביט מערבה. ממרומי הקומה הרביעית נפרש הים לפניו ומתחתיו. צבע הים היה אפור פלדה ומבין העננים האפורים בצבץ פה ושם פס ורוד עז של שקיעה. כשפתח את החלון ריח עז של ים הגיע לנחיריו, כמו שהריח בפעם הראשונה בחייו, בקיץ, כשמלאו לו שבע שנים בסיום כיתה א'. באותו היום בבוקר נסע עם אביו, אימו ואחיו הגדול מירושלים לבלות בתל אביב.

הם נסעו בכרכרה רתומה לסוסים וירדו אל חוף הים שבקצה רחוב אלנבי. על החול הזהוב,  תקעו את שיניהם בקלחי התירס החם שנשלפו מן המים הרותחים שבדוד, ליקקו גלידה מהגביע ואסקימו לימון ויוסי השתדל ללמוד לשחות בים כמו גבי אחיו הגדול, שהיה אלוף בית הספר בריצה. אחרי הצהרים נסעו לבקר בגן החיות ליד גן הדסה. בשביל יוסי היה זה יום גדול, ממש מכושף.

כשהחלה שנת הלימודים החדשה בכיתה ב', ביום ראשון אחרי שבת, הודיעה המורה שהנהלת בית הספר החליטה שממחר תלמידים אחדים יעברו ללמוד בבית הספר אחר, חדש לגמרי, לא רחוק משם. "אתם תהיו החלוצים הקטנים שלנו," ניחמה אותם המורה. יוסף היה אחד מהם. הוא לא שמע את כל דבריה. מיד קם ממקומו ורתם את הילקוט לכתפיו, לקח את שקית האוכל והלך אל הדלת. כמה תלמידים פרצו בצחוק. הוא פנה אליהם מופתע ומבויש אך הדמעות טשטשו אותם. המורה הושיטה ידיה אליו ועצרה אותו ברכות. היא הוציאה ממחטה מכיסה, ניגבה את דמעותיו ושלחה אותו בחזרה אל שולחן כתיבה. עד הצלצול הגואל של ההפסקה הוא לא עשה ולא שמע כלום. מדי פעם עבר בו רעד.

הוא מישש את לחייו ורקותיו בכפות ידיו וחזר להביט בים. שנים אחרי התקרית ההיא בבית הספר הוא למד את הלקח, הוא יהיה אדון לגורלו. ועכשיו, הנה היא ההזדמנות של חייו. יוסף הלחמי – המבקר הכללי של הבנק. כך יהיה כתוב בשלט על דלת המשרד. ורק בן עשרים וחמש, הנה החול הזהוב, הנה הים והשמיים הכחולים והנה הסנדלים. כל כך ישראלי. מדינה צעירה וכולם רצים כאן קדימה וגם הוא ירוץ, אך הוא ירוץ מהר מכולם ויגיע לפניהם. שוב היפנה מבטו אל תמונת הוריו.

יומיים אחר כך עלה מהקומה הרביעית לקומה החמישית בבניין ההנהלה. דלת חדרו של אפשטיין המנוח היתה סגורה. הוא עבר על פניה הלוך ושוב כמה פעמים. המסדרון היה ריק וכשלחץ בקלות על ידית הדלת והיא נפתחה פתח אותה יותר והציץ פנימה. לא היה שם איש. בבת אחת קפץ פנימה ובמהירות סגר את הדלת מאחוריו. את שולחן הכתיבה הוא יזיז שמאלה אל החלון הגדול ומשם יוכל להסתכל על הים, ואת הספה בעלת הריפוד האדום הוא יסובב כך שגבה של הספה ייראה למי שנכנס פנימה, ולשם, לפינה הרחוקה, יעביר את המקרר הקטן ובו המשקאות האלכוהוליים. על הקיר יתלה את תמונתו של הרצל ומתחתיה כמה תעודות שלו ואיזו תמונה אישית שלו מהצבא... הוא עוד יראה.

ביום ראשון עלה יוסף לפגישה שחיכה לה. הוא דפק בדלת ונכנס. האיש המבוגר שישב מאחורי  שולחן המנהלים היה כבד אך לחץ בזריזות את ידו של יוסף. הוא לא ענב עניבה  והצווארון שלו היה מופשל על המקטורן החום. היתה לו רעמת שיער אפור מסביב לראשו הקרח ופניו המוכרים בציבור היו עייפות. הוא בחש בכפית בכוס התה שלו ושתה ממנו במשיכות קולניות. על הקיר מאחוריו היה תלוי דיוקן של בן גוריון.

"תראה, יוסי," אמר אברהם גולני בזמן שדפדף בתיק האישי של יוסף, "קראתי את המכתב שלך. אני עוקב אחריך מאז שהצטרפת לבנק שלנו ובמיוחד מאז שהתמנית למנהל מחלקת הסליקה כאן. אתה יודע שאני חתום על המינוי שלך? יפה מאוד. אין ספק, יש לך הישגים יפים."

הוא עצר לרגע ומשך לגימה קולנית מכוס התה. "עציוני סיפר לי על הרעיונות שלך והבאתי את בקשתך לישיבת ההנהלה של הבנק." הוא פסק לרגע. יוסי פכר את אצבעותיו והרגע נראה לו ארוך מאוד. המנהל המשיך: "ואני שמח לבשר לך שההנהלה החליטה לקדם אותך בדרגה ובתפקיד וממליצה מאוד..." הוא כח בגרונו, "שתנהל סניף חדש שלנו במקום שבאמת אנו צריכים בו אנשים צעירים, מוכשרים, משכילים ורציניים כמוך, וזו תהא חלוציות לשמה. אתה תהיה החלוץ של הבנק, ברוח חזונו של ראש הממשלה שלנו. בקיצור, אני מתכוון, יוסי, שתקבל לידך להקים," הוא נקש באצבעו על השולחן, "ולנהל," שוב נקש באצבעו, "להקים ולנהל את סניף הבנק החדש של הבנק בדימונה."

החיוך הקל על פניו של יוסף נעלם. הוא הסמיק. 

"דימונה! דימונה?" הוא נטה מעט קדימה לעבר המנהל ומיד נסוג. "מה פתאום, מה פתאום דימונה... איפה זה בכלל? הרי זה סוף העולם. לא? ובכלל, איך הגעתם לזה... אבל..."

הוא לא היה יכול להמשיך. גולני הביט בו במבט חד. יוסף שתק. 

   "תראה," אמר גולני, שמבחינתו העניין נסגר, "סע לשם, כן, סע לדימונה. נספק לך דירה וכל מה שצריך, תגייס לך אנשים מתאימים, תלמד אותם, תראה להם מה זה צבר, ובכך תלך בעקבות הוריך המורים החלוצים, וזו תהיה ההזדמנות שלך להקים משהו חדש, מהמסד... שב שם שנה שנתיים ואחרי זה... אחרי זה נחזיר אותך ארצה..." הוא חייך.

"ודפנה? איך אראה אותה? אנחנו יוצאים ברצינות..." ניסה יוסף שוב אך קולו נחנק.

 "אדבר איתה שתיסע איתך ותהיה המזכירה הראשית של הבנק," ניחם אותו המנכ"ל. "כמובן שמשכורתך תעלה ותוכל לחזור הביתה בסוף השבוע ואנו נשלם את הנסיעות. חשוב על זה, חשוב על זה ברצינות."

יוסף צנח בכיסאו ונד בראשו.

הגשם ירד בקילוח דק מאז השעה שתיים בצהרים ופסק לפני השעה חמש. הערב ירד במהירות והיה קר מאוד. זה עתה חזר יוסף לדירתו החדשה מביקור קצר אצל משפחת עולים שהגיעה ממרוקו לדימונה לפני שבועיים, והזמינה אותו להדליק איתה נרות חנוכה. יוסף עמד ליד החלון וראה שבהרבה בתים הדליקו כבר את החנוכיות. כשפתח לרגע קט את החלון שמע שירה של ילדים מבית סמוך. הוא הדליק את הלהבה בתנור הנפט הגדול וחום נעים התפשט בחדר. אחר כך הזדקף  כשידיו פשוטות מעל הלהבה. מדי פעם שפשף את זרועותיו בכפות ידיו החמות. הלילה היה שקט מאוד ובשעה עשר נכנס אל חדר השינה הקטן. הוא הניח בקבוק גומי מלא מים חמים בין המצעים. מחר תבוא דפנה לבלות איתו את סוף השבוע. הוא קיווה שהאוטובוס של "אגד" לא יאחר ולא ייתקע בדרך.

יוסף נרדם מיד. השמיים היו לפתע אדומים כמו הארמונות הענקיים הבנויים מאבן אדומה בתוך צלע הר אדום. הוא ראה אותם ממרומי הגבעה שעליה טיפס בקושי רב. עוד מעט יגיע. השיחים הקוצניים חדרו דרך מכנסיו הארוכים וגרמו לברכיו לדמם מעט אך הוא היטיב את התרמיל על גבו והמשיך לטפס. השלג שהחל לרדת כשיצא מהבית נערם לאיטו וליווה אותו כל הדרך אל הגבול. הוא הסתכל בשלג וראה בבירור את עקבותיו. לפתע הבחין בעוד עקבות עמוקים ובהם שקועות נעליים שחורות, מעליהן מכנסיים בצבע זית, וכשהרים את ראשו ראה את אחיו הגדול, הלוחם הגיבור מהצנחנים, מחייך ומדבר אליו אך הוא לא הבין דבר. אחיו נעלם. כשהיה מרוחק כמאה מטרים מהגבול וקרוב כל כך אל הארמונות האדומים משאת נפשו, שמע משק כנפיים מעליו: הנשר שחג  מעליו, קרוב אליו, החזיק עצם שחור במקורו הגדול והתכוון לנחות ממש עליו. יוסף נבהל, שלף את הסכין מהתרמיל והחל לרוץ אך מעד וקם ורץ ושוב מעד וקם ואז שמע יריות קרובות אליו. החיילים התקרבו וירו באוויר נור צבעוני. יוסף הבחין בבירור איך הכאפיות האדומות שלהם סוגרות עליו. היריות נמשכו עוד זמן רב והוא התעורר בבהלה, כולו מכוסה זיעה. אז הבין שמישהו דופק בדלת. כשקם בקושי מהמיטה נדמה לו ששמע את דפנה קוראת לו.

יורם וולמן

* * *

ארנה גולן

ברכות לאהוד בן עזר עם הופעת גיליון 1500

אהוד יקר,

כשהבחנתי להפתעתי במיספרו של הגיליון הקודם, המיספר הלא ייאמן  של 1500, הבחנתי  שהופיעו כבר 1500 גיליונות של "חדשות בן עזר", פעמיים בשבוע, והכול ביוזמתך, בעבודתך, בעריכתך, באירגון ולעיתים בהקלדת הטקסטים על ידך, בקשר עם הכותבים במידת הצורך ועוד ועוד, וכל זאת משנת 2005! בקיצור –

כשראיתי את כל זה החל להתנגן באוזניי משום מה שיר שכבר נשכח אבל היו שרים אותו בהתלהבות בימי ילדותי. במקורו השיר רוסי, גם המילים וגם הלחן, והוא נכתב והולחן כבר בשנת 1936, אבל משום מה הבית הראשון שלו מבין שני בתיו נראה לי מתאים  לשעה חגיגית זו. ואולי גם אתה מכיר אותו. ובכן, שמו הוא: "קפיטן, קפיטן". הוא תורגם בשעתו על ידי יוסף כהן-צדק, וראשונה ששרה אותו בעברית היתה, לא פחות ולא יותר, שולמית לבני.

וכך הולך השיר:

קפיטן היה אחד,

לא ירא ולא פחד

סכנות רבות עבר, עוד איך

אלף פעם הוא ניצל,

כשטולטל מגל אל גל

בביטול היה צוחק ומחייך,

בסערה ואל מול אסון

הוא תמיד היה חוזר על הפזמון:

קפיטן, קפיטן נא חייכה

כי הצחוק הוא נס מורם לספינה

קפיטן, קפיטן בחייך

סער לב לסער ים לא ייכנע!

והרי אתה הקפיטן הנועז של העיתון, שבראת ועיצבת את דמותו ואת המסגרת לתכניו. גם קבעת בראשו פסוקים המבטאים את ה"אני מאמין" שלך כמו "נס לספינה", ובכל השנים הללו אתה אומר את דעתך ישירות ובלא שום ניסיון למצוא חן או להיזהר מאיזה "גל", מדפיס גם דעות שאינן מקובלות עליך ואז לפעמים מעיר ומסביר את דעתך. והעיתון מיטלטל מגל אל גל בסערות העיתים, והוא סוער וחי ומלא ביצירות, בסיפורת , בשירה  בביקורת ובפוליטיקה, כולל ה"בלדות" האקטואליות השנונות הפותחות כל עיתון. ובנוסף, אתה  מדפיס בו ממאמריך הקודמים להזכירנו ספרים ששכחנו. אז מה הפלא שהעיתון רכש לו אלפי קוראים?! ובכל אלה אתה מוביל את העיתון ו"מחייך" בלא להיכנע לדבר, בקיצור – קפיטן של ממש!!!

על כל אלה, קבל נא המון ברכות להמשך יצירה ספרותית טובה ומעניינת ועריכה רבת עניין וסוערת,

ארנה גולן

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון,

אנשים רבים קראו, התרשמו מאוד והעבירו הלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

ניתן למצוא גם ביו-טיוב

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"ב. יענקלה איך זה קרה?

יום אחד צלצל אליי בחור שהציג את עצמו בשם עודד חרמוני. אמר שהוא מהנדס שבונה הרבה וילות בשיכון דן. הוא גילה במסמכי העיריה שיש לי מגרש ברחוב אשכנזי ורוצה להציע לי עיסקה.

אמרתי לו שזה נכון וגם לאחיותיי יש מגרש, אבל אנחנו לא מוכרים אותם עד שלא יבוא איזה משוגע שיהיה מוכן לקנות אותם במחיר מופקע.

אמר לי: "מי אמר לך שאני לא המשוגע הזה?"

התשובה מצאה חן בעיני ושאלתי עד כמה הוא מוכן להשתגע?

אמר לי: "בוא ניפגש ונדבר."

פחדתי קצת להיפגש, כי ידעתי שאם הוא יבוא אליי יהיה לי לא נעים לאכזב אותו, וניסיתי להתחמק, אך הוא לא הרפה. הוא הזמין אותי לבוא לראות את הווילות שכבר בנה, ולקבל עליו חוות דעת מפי אלה שבנה בשבילם.

דיברתי עם אחיותיי והן, החכמות, אמרו – מה שתחליט יהיה מקובל עלינו. המדובר היה בשני מגרשים שאבי הוריש לנו. את האחד ברחוב רומנלי הוא רשם על שם שתי אחיותיי, ואת השני, ברחוב אשכנזי, הוא רשם על שמי.

שיכון דן באותם ימים של שנות החמישים היה שכונה מוזנחת באזור שומם בצפון תל אביב, והיה אפשר להשיג שם מגרשים של חצי דונם בסכום מזערי של חמשת אלפים דולר. כזכור, אבי הפציר בי כל השנים שאעזוב את הקיבוץ ואני הסכמתי רק אם נעבור לגור בכפר. אבי הבטיח וקיים, והוא לא אשם שהכפר הזה הפך עד מהרה לקרייה יוקרתית, שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לגור בה. אחרי שעזבתי את הקיבוץ ועברתי לירושלים ללמוד, אבי הבין שלקיבוץ כבר לא אחזור, מכר את הבית שבנה בשיכון דן וחזר עם המשפחה לתל אביב. את שני המגרשים השאיר בידיו וחיכה שהמחירים יעלו.

 המהנדס עודד חרמוני פנה אליי כארבעים שנה אחרי קניית המגרשים, כשאבי כבר עלה לשמיים וערכו של כל מגרש הגיע לסכום הקרוב ל-70 אלף דולר. "יחד עם זאת – אמר לי חרמוני – תוכל לקבל סכום הרבה יותר גבוה אם נעשה את העיסקה בשיטת הקומבינציה." הוא יבנה על המגרש וילה בת 2 יחידות, אחת לו ואחת לי. אני אקבל את החלק שלי בחינם בלי להשקיע אגורה אחת ואוכל למכור אותו ולהרוויח הרבה יותר משבעים אלף דולר.

התייעצתי עם העו"ד שלי פנחס מנדלוביץ. הוא אישר את העסק, אבל הזהיר אותי שלא אעז למכור את הדירה לפני שהיא תירשם על שמי, כי אחרת מחצית ההכנסות ילכו למס הכנסה. בזאת לא כל כך חפצתי, כי התוכניות שלי לא כללו את מס הכנסה. הדבר לא היה פשוט כי עם תחילת הבנייה התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני מתווכים וקונים פוטנציאלים שהפצירו בי למכור להם את הדירה, ואני הייתי צריך להשיב את פניהם ריקם. היתה קונה אחת ממשפחת חבס עתירת הנכסים שלחצה עליי לחתום חוזה והיתה מוכנה לתת לי מראש את הסכום שדרשתי – 125 אלף דולר. מאחר שמנדלוביץ הזהיר אותי לא לחתום על שום הסכם בכתב. אמרתי לה שתראה את העניין כסגור עד העברת הדירה. היא רצתה אישור בכתב כדי שלא אעלה את המחיר. אני סירבתי, אבל הבטחתי לה שתוכל לסמוך על המילה שלי. היתה זו טעות עסקית, כי עד אשר הווילה היתה מוכנה למכירה, המחיר עלה פי כמה ומנדלוביץ אמר לי שתהיה זו טיפשות, שלא למכור במחיר הריאלי. אני הטמבל אמרתי שהמילה שלי היא קודש קודשים ואני מתאר לעצמי שעד היום צוחקים עליי שם במשפחת חבס.

 מה שתכננתי לעשות עם הכסף, היה הגשמת חלום ישן להפוך את ישראל למעצמה קולנועית. לפני למעלה משלושים שנה, ניסיתי לעשות זאת עם סרטי "אולי תרדו שם", ואז הדבר לא כל כך צלח והייתי צריך להסתפק בזה שהסרט החזיר את ההשקעה. לעומת זאת עכשיו, אחרי שבגרתי ורכשתי ניסיון, אוכל לכבוש את העולם עם סרט שכמוהו עוד לא צולם. התסריט שכתבתי היה מבוסס על ספרי "הבתולה מתל ברוך", ואני הייתי בטוח שסרט מצחיק ממנו טרם הופק בארץ.

 מי שהיתה שותפה להתלבטותי הקולנועיות היתה לילי, חברתי למיטה, שהמשיכה לשמור אתי קשר שבועי. היא סיפרה לי על חברה טובה שלה הנשואה לבמאי ולמפיק נפתלי אלתר, שאהב וקרא את כל הספרים שלי. המלצה יותר טובה לא יכולתי לקבל ומהר מאוד קבעתי עימו פגישה. היתה זו אהבה ממבט ראשון. כשאני רואה מישהו שהוא יותר נמוך ממני, וגם קורא ספרים, אני כבר אוהב אותו. נפתלי הגיע אליי רכוב על אופנוע ענק, שעשה צחוק מהווספה הצמוקה שלי. מרחוק היה נדמה לי שמתקרבת אליי מפלצת עצומה שילד רוכב עליה. הילד הזה היה מלא חיוכים של נער מבויש, אבל כשהתחיל לדבר ולדון תכלית על הפקת סרט, הבנתי שהוא יכול להיות אבא שלי. היה לו ניסיון בהפקת כמה סרטים, שהאחרון שבהם היה "גבעת חלפון" המפורסמת. בתקופה שנפגשתי עימו הוא היה בעיצומה של הפקת סרט שלו, בכיכובם של חנן גולדבלט ואלונה קמחי. אמר לי שבעוד שבועיים, כשהצילומים ייגמרו, ישמח לעבוד על הסרט שלי. עד אז הוא יקרא את התסריט שנתתי לו ויביע עליו את דעתו.

 דעתו היתה שהתסריט מצויין, אבל מכיוון שכל כך קשה להפיק סרט, רצוי שהוא יהיה הרבה הרבה יותר טוב.

הבנתי את הרמז, ושאלתי מה הוא מציע.

הציע שנחשוב, יש עוד זמן, כי הוא ממילא עסוק בעריכת הסרט שלו.

בפגישה הבאה סיפרתי לו על אכזבתי מסרטי הראשון "חבורה שכזאת", שבו את תפקיד נערי הפלמח גילמו שחקנים זקנים בני שלושים ומעלה. סיפרתי לו על חלומי לכתוב מחדש את התסריט, שיופק בכיכובם של צעירים בוגרי להקות צבאיות.

הוא התלהב מהרעיון, אמר שקרא את הספר כמה פעמים ובאמת, היה אפשר לעשות ממנו סרט הרבה יותר חכם.

עוד באותו יום ישבתי וכתבתי גירסה חדשה לסרט, ואחרי שבועיים, עם תיקונים קלים של נפתלי, הגשנו אותו לקרן הקולנוע בתקווה שתאשר אותו ותשתתף בהוצאות ההפקה. לזכותה של הקרן ייאמר שהייתה זריזה מאוד, ותוך שלושה שבועות כבר שלחה לנו תשובה שלילית. הנימוק העיקרי היה שכבר הופק סרט על הספר הזה ומן הראוי למצוא נושא חדש.

נפתלי, שכנראה הכיר את הספרים שלי טוב ממני, הציע שנפיק סרט לפי הספר "יוסלה איך זה קרה", שהוא למעשה המשך של ה"חבורה שכזאת".

אותי הוא לא היה צריך לשכנע. חילקנו בינינו את פרקי הספר והתחלנו להפוך אותו לתסריט. תוך עשרה ימים היה התסריט גמור, ואנו העברנו אותו בביטחון רב לקרן הקולנוע, כי הפעם ידענו שלא יגידו לנו שכבר היה סרט כזה.

הפעם הקריאה נמשכה כמעט חודש, אך התשובה היתה זהה. הסרט לא עמד ברמה המתבקשת מסרט ישראלי. אם נתקן אותו פה ושם ונכתוב הכול מחדש, אז אולי יהיו לנו יותר סיכויים.

שאלתי את נפתלי בכמה הוא מעריך את עלות ההפקה.

נפתלי, שהיה לו ניסיון בהפקת סרטים דלי תקציב, נקב בסכום של 150 אלף דולר.

אמרתי לו: "יש לי! לא צריך את הטובות של הקרן. נפיק לבד."

 עוד באותו ערב הלכתי ליענקלה חי, החבר שלי מהגימנסיה והפלמח, והצעתי לו להשקיע בסרט. אמרתי לו שאמנם יש לי מספיק כסף, אבל המפיק יצחק נבון אמר לי פעם שאסור להפיק סרט אם לא מוצאים לו משקיע נוסף, אז אל מי אפנה אם לא אל החבר הכי טוב שלי?

יענקלה תיכף אמר בסדר, אבל רותי אשתו קפצה ואמרה: "מה בסדר? אתה שוכח שהקבלן יהופיץ לא שילם לך, וחברת 'נבנה ארצנו' פשטה את הרגל, מאיפה תביא כסף? מאביך?"

 יענקלה אמר: "תשאירי את זה לי, כמה אתה רוצה?"

אמרתי: "עשרת אלפים דולר. אבל אם זה לא מתאים לכם. לא קרה כלום. אחותי מכרה עכשיו מגרש בשיכון דן. אקח ממנה."

 רותי אמרה: "יופי! אז שאחותך תשקיע."

 אבל יענקלה אמר: "לא בא בחשבון. אנחנו נשקיע."

 השניים התחילו להתווכח, אבל אני לא נתתי להם להמשיך. אמרתי שלא אקח מהם גרוש. אני יודע שיש זמנים שהמצב קשה, גם לאבי היו תקופות קשות, אנחנו נדחה את ההשקעה לסרט הבא. יענקלה עוד ניסה לשכנע אותי, אבל אני התעקשתי ונתתי להם להבין שמבחינתי העניין סגור.

למחרת בשמונה בבוקר צלצול בדלת. מי זה יכול להיות? פתחתי את הדלת וראיתי את רותי בפתח. נבהלתי ושאלתי אם קרה משהו. הודתה שכן. יענקלה לא ישן כל הלילה ובבוקר לא רצה לדבר איתה. אז היא באה לתת לי המחאה של עשרת אלפים דולר.

לא רציתי לקחת, אבל היא התעקשה וביקשה רחמים. לא עזר לה כלום. הייתי עיקש כמו פרד, אבל היא לא היתה מוכנה ללכת עד שנשברתי והסכמתי לקבל 5,000 דולר בלבד. היא היתה כל כך אסירת תודה על שהסכמתי, עד שכמעט חיבקה אותי.

כדי להניח את דעתה הוספתי ואמרתי לה שהסכום מוכר על ידי מס הכנסה "ואם הסרט יפסיד, דבר שכמובן לא יכול להיות – כך אמרתי לה – הם יוכלו לרשום את ההשקעה כהוצאה ועוד יצאו ברווח."

על כך היא ענתה לי שיש להם מספיק הוצאות גם בלי התוספת שלי, בכל אופן היא שמחה שהיא יכולה לחזור ליענקלה ולספר לו שמימשה את ההשקעה המפוקפקת הזאת והיא יודעת שיענקלה ישמח.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

כיכר דגן בכפר גנים

לא מכבר נחנכה בפתח תקווה בטכס מרשים  "כיכר דגן"  – "לזכר אברהם וטובה דגן מראשוני כפר גנים וממייסדיה. היו מופת ודוגמא לערכי הציונות העבודה והעזרה לזולת. אוהבי אדם ואדמה" – כך נכתב בשלט שהציבה העירייה בכיכר, בפינת הרחובות היבנר-ויצמן.

בשנות השלושים והארבעים למאה הקודמת סבל כפר גנים מהפסקות מים. בריכת המאגר לא הספיקה להשקאת הפרדסים ובעלי החיים. ב-1984, כשכפר גנים הוא כבר חלק מפתח תקווה, הקימה העירייה מגדל מים. "המגדל נבנה סמוך לביתנו," כתב אברהם דגן בדפי זיכרון קצרים שהשאיר אחריו. "ראינו בכך חלק מצורכי הכפר והתפתחותו."

כשהסתיימה הקמת המגדל התברר שעומדים לצקת בטון סביבו. טובה ואברהם דגן היו מאוכזבים. "פנינו לראש העיר וביקשנו שבמקום בטון יקיפו את המגדל בגינה," כותב דגן. דב תבורי, ראש העיר דאז, אימץ את הרעיון וליד המגדל הקימה העירייה גינה קטנה, 30 על 40 מטר, ואף נשכר גנן לטפל בה.

 לזוג דגן, מוותיקי הכפר, היתה גינה מפוארת של עצי פרי, שיחים ופרחים, גם ירקות. דגן נודע בחסכנות המים שלו. את צמחיו השקה רק פעם בשמונה ימים. "הכנרת כבר הוציאה את כל  דם התמצית שלה," נהג לומר.

הדגנים ראו את עבודת הגנן ובאו לתבורי בהצעה נוספת: הם עצמם יטפלו בגינה ויהיו אחראים לטיפוחה – בהתנדבות.

ראש העיר הסכים. גם חיסכון בכסף גם דוגמא לציבור!

בני הזוג החלו לעבד את הגינה הציבורית במרץ, כפי שטיפלו בגינתם הפרטית. שתלו, השקו, ניכשו, שתלו צמחים ממינים שונים, אף העבירו לגינה צמחים מגינתם. קישטו את השטח בחלוקי נחל. גם עץ זית צמח בגינה. כמה פעמים בשבוע היה אברהם דגן משכים בחמש בבוקר לעבודת הגינה, כשטובה אשתו היא עזר כנגדו. מהעירייה קיבלו את הוצאות הגינה אך סירבו בתוקף לקבל שכר על עמלם. הגינה היתה ירוקה כל השנה והיתה לתפארת. 24 שנים עבדו על הגינה. ילדי הגן  היו באים לבקר בגינה, ואברהם לימד אותם לגדל צמחים וירקות.

אברהם דגן היה יליד עיירה  קטנה בקרפטים, כיום רומניה. בן יחיד יתום. אימו נפטרה ממחלה כשהיה בן תשע. אביו לא נישא בשנית והילד גדל בבית סבא וסבתא. האב, נתן דגן, דתי וציוני, חסך כסף מעבודתו בכפר ובשנת 1925 עלה עם בנו אברהם בן ה-12 לארץ. הם התיישבו בפתח תקווה. האב לא מצא עבודה בפרדס והיה ממקימי הישוב הרצליה. אברהם נשאר בפתח תקווה והתגורר בתשלום בבית אחת המשפחות במושבה. למד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" ואחר הצהרים חילק חלב לבתים. בכסף קנה צרכי לימוד ואף השתתף בהוצאות מחייתו. לקראת שבת היה אביו בא אליו ברגל מהרצליה, חוצה את הביצות ואת נחל הירקון.

 האב נתן נדד ממקום למקום, מחפש מגורים מתאימים, והנער אברהם נודד איתו. האב עבד בפרדסים ובביצות וחלה בקדחת צהובה. הרופאים יעצו לו לחזור לחו"ל. הוא לא חזר אך התחיל לעבוד במחלקת המדידות המנדטורית. עבודה קלה יותר מעבודה בטוריה אך כרוכה בנדודים בכל הארץ ובשינה באוהל. כל אתר היה מזהה לפי הכתוב בתנ"ך.

 נתן דגן רכש כברת קרקע ליד כביש רעות-מכבים של היום, והקים עליה צריף מלוחות ה"ליפטים" שהעולים החדשים הביאו בהם את מטלטליהם. צריף של חדר, ללא חשמל ומים, ורצפתו מחצלת. את הצריף העביר ממקום למקום. הם גרו בכפר ברוך בעמק יזרעאל ועזבו את היישוב כיוון שמתיישביו עבדו בשדות בשבת. האב מכר את הקרקע ליד רעות  וקנה עשרה דונמים בקצה כפר גנים, אדמת בור מבודדת, רחוק מבתים. היתה שביתת מורים כללית ואברהם ישב כל היום יחידי בצריף השורץ עקרבים, אביו בעבודה. נתן דגן החליף את עשרת הדונמים בקצה כפר גנים בשלושה דונמים בראש הגבעה, המקום הגבוה ביותר בכפר, ממנו נשקף הים. ארבעה זוגות של פרדות העבירו את הצריף לראש הגבעה, שם הורכב מחדש. נתן נטע במקום עצי הדר והתחיל להקים משק.  קנה פרה ועיזים.

כשגמר אברהם את בית הספר היסודי החליט אביו להכניסו לפנימייה. מקום פנוי נמצא רק במקווה ישראל. המנהל, אליהו קראוזה, סירב תחילה לקבל את אברהם. "לומדים כאן רק תלמידים ממושבות שבחסות הברון רוטשילד!" אמר, "ושכר הלימוד שישים לירות מצריות."

לבסוף התרצה, ואברהם התחיל בחיים חדשים, מסודרים וחברתיים יותר. בחופשים נשאר במקום ועבד, וכך שילם חלק  מדמי הלמוד.

אחרי שלוש שנים סיים את "מקווה", עבד במשק הפועלות בפתח תקווה. שם הכיר את טובה, עולה מפולין בת  18 – "טובה למראה וטובה באופי." אברהם גר על עץ בקצה המשק וביו השניים התפתח רומן לא מחייב.

"אבא חסך כסף במטרה לבקר את סבא וסבתא שטיפלו בו." מספרת בתו, נאוה ארמוני. "הוא הגיע לאיטליה, עבד בכפרים חקלאיים ובכסף שהשתכר המשיך הלאה, לצרפת, בלגיה, אוסטריה, בכל מקום מצא עבודה במשק, השתכר והמשיך הלאה, לארץ אחרת. הכיר ארצות, שוחח עם אנשיהן. הוא ידע ערבית, אידיש, גרמנית, אנגלית, עברית כמובן, ולמד גם איטלקית ורומנית. לבסוף הגיע לרומניה, לבית הורי אביו הזקנים וההתרגשות היתה רבה.

 ב-1936 חזר לארץ מצא את טובה והשניים נישאו.

גם טובה היתה יתומה. אימה היתה בתו של רב עיירת ברזין. רב נודע, שחקר באיטליה את סוד צבע התכלת, אינדיגו, שבטלית. בחורים רבים באו ללמוד אצלו, ובתו התאהבה באחד מהם, נישאה לו ונולדה להם תינוקת – טובה. כעבור שנה-שנתיים התחיל הבעל לצלוע, התלונן על כאב רגליים, נעשה נכה והוסע בכיסא-גלגלים. כשעברו ליד תחנת הרכבת קפץ "הנכה" מהעגלה בריא ושלם, עלה במהירות לקרון ויותר לא ראו אותו...

אברהם וטובה התיישבו באדמה שרכש נתן דגן בראש הגבעה. נתן התייחס לטובה כמו אל בת, אך נמנע מלהתערב בחיי הזוג הצעיר. "סבא נתן להם מ'הקניפל' שלו וביקש שיבנו את ביתם בחזית המגרש. 'ואני אישאר בצריף מאחור. לא רוצה לראות כשאתם מתנשקים ולא כאשר אתם בוכים,'" מספרת הנכדה נאוה, שאהבה מאוד את סבה. "הוא נשאר בצריף הישן, רק הוסיף לו מרפסת. כשנולד נכדו הבכור התפטר מעבודתו במחלקת המדידות  וקיים את הבטחתו לבן, שהוא יטפל בנכדים."

אברהם וטובה הקימו בית אבן קטן. הבית הלך וגדל עם גידול המשפחה. שניהם היו בנים יחידים ורצו משפחה גדולה. ואכן הולידו שישה ילדים, ארבעה בנים, יעקב, יצחק, דוד, דרור, על שם פריצת הדרך לירושלים, ושתי בנות. אברהם הקים רפת שמנתה בשיאה שישים חולבות, לאחר מכן הקים לול במקום הרפת וגידל ירקות.

"פרט לחלב ולחם לא היינו זקוקים למכולת. טובה אשתי מאוד כישרונית, ידעה לעשות מטעמים וריכזה את המשפחה, ואני חילקתי פרי וירק למשפחה ולידידים," רשם אברהם בזיכרונותיו. לצד המשק עבד באריזה בפרדס. ב-1977 חיסל את המשק והתחיל לגדל בחצר ירקות אורגניים. ואף יצר בה קומפוסט. החומרים האורגניים הופרדו ושימשו לטיוב הקרקע. "חיינו בצניעות וכולנו עזרנו במשק," אומרת נאוה, שעבדה עם ילדים טעוני טיפוח וניהלה 12 שנה מועדון גמלאים בפתח תקןוה.

הבנים לבית דגן למדו לימודים גבוהים. כולם הגיעו להישגים. איש מהם אינו עוסק בחקלאות. הבן יצחק התגייס לצנחנים והיה מפקד. אחרי ששוחרר, ביקש הצבא שיתגייס שוב, והוא היה מפקד בשריון. ביולי 1969, במלחמת ההתשה, יצא לחלץ טרקטוריסט שנפגע, ופצצת מרגמה קיפדה את חייו וחיי נהגו.

יצחק כבר השתלב במשק, חשב ללמוד הנדסה חקלאית בטכניון ונחשב לבן היורש. נכד שנקרא יצחק, על שמו, נפטר ממחלה בגיל צעיר. טובה הלכה לעולמה ושוב לא היה מרכז למשפחה. החיים כבר לא היו אותם חיים.

 בגיל שבעים – "אחרי שנים של עבודה סביב השעון לפרנסת המשפחה וטרדות יום יום, היה לי זמן לקרוא," כתב אברהם, החקלאי האוטודידקט. "קראתי ספרים בהיסטוריה וגיאוגרפיה, בתולדות הישוב." הוא הגשים את חלומו – ויצא לטיולים מקיפים .בתרמיל ומקל. תמיד בחאקי,  חרש את העולם, הגיע עד דרום אפריקה ודרום אמריקה, עד סין והודו. ואיראן.

אברהם דגן נפטר בשנת 2009, בן 97. עד גיל 80 טיפל בגינה הציבורית.

אחרי שנפטר, ביקשו צאצאיו מעיריית פתח תקווה לקרוא את שם הוריהם על הגינה שטיפחו באהבה כה רבה. לאחר שנבחר ראש עיר חדש לפתח תקווה, רמי גרינברג, צעיר נמרץ בעל חזון,  אושרה בקשת המשפחה, זאת שבע שנים אחר מות אברהם דגן. העירייה ערכה טכס השקה רשמי בנוכחות בני המשפחה, שבט קטן של בנים, נכדים ונינים, ידידים וותיקי כפר גנים. הבן דוד, דיבר על ההורים אנשי העמל והחקלאות, ראש העירייה נשא נאום קצר וגזר את הסרט מעל לוח הזיכרון בגן, עליו נכתב:

"לזכר אברהם וטובה דגן מראשוני כפר גנים וממייסדיה. היו מופת ודוגמא לערכי הציונות, העבודה והעזרה לזולת. אוהבי אדם ואדמה."

תקוה וינשטוק

* * *

צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב

שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965

חלק ראשון

בחודש דצמבר 2018 מצאתי אצלי צרור מכתבים ישנים ובהם מכתבים ששלחה לי דודתי אחות-אבי אסתר ראב ואשר לא היו לנגד עיניי כאשר הקלדתי בשעתו את כל מכתביה בשלושה כרכים [3 קובצי מחשב שנשלחו גם ל"גנזים"] וגם לא כאשר כתבתי את סיפור חייה "ימים של לענה ודבש".

אני מקליד ושם אותם לא בשני קובצי המכתבים הראשונים, לפי התאריכים שלהם, אלא כאן בקובץ השלישי, בתור יחידה לעצמה.

מעניין שאסתר לא שמרה אצלה אף לא אחד מהמכתבים הרבים שלי אליה. לא מצאתי אף אחד מהם בעיזבונה.

אהוד בן עזר

*

[ללא תאריך. כנראה 1963]

אודי חביבי!

אני שולחת לך את המכתב שקיבלתי מקרמר – אני חולה קשה – שפעת עצומה  קיבלתי אנטיביוטיים ואני שוכבת כאבן –

איני רואה כל אפשרות אחרת מאשר שאתה ביחד עם קרמר תסדרו את השירים – דעתו כמעט כדעתך – ושלחתי לו את מכתבך ולך אני שולחת את מכתבו.

השתדל להיפגש עימו – ולגמור את העניין – אין לי מנוחה כל זמן שלא מסתדר הדבר –

בייחוד שאני כעת לגמרי חסרת אונים –

ובכן לך ועשה אני סומכת עליך– וגם שכרך שמור איתי –

וכל טוב

דודתך

אסתר

*

מכתב על מחצית דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מסוג הנייר שעליו היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

המבקר הספרותי שלום קרמר, איש ירושלים, פנה אליי בשנת 1963 והציע, כעורך הסידרה, להוציא במסגרת ספריית מקור של אגודת הסופרים ומסדה את "שירי אסתר ראב", שיכללו את "קמשונים" משנת 1930 ואת כל השירים שכתבה מאז. השקעתי אז עבודה רבה באיתור שירים שנדפסו לפני שנים רבות, ומצאתי את חלקם במדור העיתונות של הספרייה הלאומית. חלקם היה בידי אסתר וחלקם כבר נשלחו אליי במשך השנים מהסוכנות לקטעי עיתונות, שהמנוי שלי בה היה גם על שמה של אסתר.

כאשר נפגשתי עימו לראשונה נודע לי מפי שלום קרמר שהוא גם קשור אלינו בקשרי משפחה. בנו עוזי היה בעלה של זהבה לבית ראב, בתו של הסופר יצחק ראב, שהיה נכדו של סבי יהודה ראב מאשתו הראשונה של יהודה – הדסה הרשלר, בירושלים.

*

18.2.1964

אודי שלום רב!

קיבלתי את הצרור השני עם דברי הביקורת [על "שירי אסתר ראב"] – אני חושבת שנמלאה "סאת התשבחות" והכל ישקע לאט לאט ואישכח שוב כפי שנשכחתי עד כה –

אלא שאני רוצה לעבוד באמת שרק יהיה לי כוח –

אני נשארת כאן רק עד 24.2 ולכן לא כדאי לשלוח הנה שום דבר – תשלח לפי כתובת פ"ת – ואלף תודות על הטרחה שאתה טורח למען דודתך הזקנה בעצם מאוד

שלך דודה

אסתר

*

מכתב על חצי דף נייר פוליו פשוט שהשחים מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

כנראה נשלח משהותה בבית דינה בחיפה.

*

[גלוייה ללא תאריך. משהותה בבית דינה בחיפה במרס 1964]

אהוד יקירי!

זה עתה קיבלתי מכתבך – תודה על כל הדברים החביבים – הם צרי לנשמתי הפצועה לא מעט, אם כי אני צעירה.

יקירי זה רק חצי פרס [חולון] – והצער, שאיני יודעת בדיוק מי יהושע רבינוב אם זה המשורר הוותיק שפרסם עוד ב"הדים" יחד איתי או חדש – אני כמובן מכירה שיריו מקבצים ומעיתונים שונים הוא איש העמק והשדות לפי ידיעתי והאם הוא זה שכותב שירים על בתו שנפלה במלחמת השחרור?

אנא עמוד על כל הפרטים האלה והודיעני מיד – אתה חסר לי מאוד – אבל איני יכולה לשהות בבית מהיות בריאותי לא תקינה

שלך

אסתר

*

גלוייה: לכב' מר אהוד בן-עזר / ת.ד. 7119 [7169] / ירושלים. מאת אסתר ראב / בית דינה / נוה שאנן / חיפה.

מדובר במחצית הפרס לספרות מטעם עיריית חולון שאותו קיבלה בשנת 1964 לאחר שיצא ספרה "שירי אסתר ראב". המחצית השנייה ניתנה למשורר יהושע רבינוב.

*

בית דינה 10.3.1964

אהוד יקירי שלום,

כפי שהנך רואה אני נמצאת בבית דינה [בחיפה]: הרחצות שלי [בים] נגמרו בשפעת עם חום ואינפקציה שצינורות האף – עסק יפה מה?

אני מקבלת כל הזמן אנטיביוטיקה ולע"ע עוד לא הוטב לי –

אשאר כאן עד יום חמישי שישי – כי בשישי אור לשבת 13.3 יש לי מסיבה במועדות אימהות עובדות – כבר הכינותי את "הספיץ" – אבל אני עצמי במצב לא טוב. אולי יוטב עד אז – חום אין לי –

אודי יקירי אם אתה כבר עושה את העניין באופן יסודי – עליך לחפש אחרי מאמר שצריך להיות באחד מגיליונות שלפני חודש – בשבועון של יהודי אונגריה "Ukeleth" – מסרו לי "תשבץ" שבעיתון זה ובו "חידה" – שמי והפרס שקיבלתי ובכן הדבר בלתי אפשרי מבלי שקדם לו מאמר.

מה נשמע אצלך? וכיצד הלימודים?

אני מצרפת בזה שק "משלוח מנות" שנתאחר מפני מחלתי.

כל טוב וד"ש בבית. לפי חשבוני אהיה בשבת בפ"ת, לא בטוחה.

דודה אסתר

מצטערת שלא יכולתי להיות נוכחת בערב שהוכן לכבודך בפתח-תקווה. תמסור לי דו"ח לכשנתראה

*

"הספיץ" – "האימהות של 'אימהות עובדות'", (דברי אסתר ראב במסיבה לכבוד ספר שיריה במועדון "מאשה פרי" בתל-אביב. דבר הפועלת, שנה ל, חוב' 8, אוגוסט 1964, אלול תשכ"ד, עמ' 285.

על הפרס: חולק הפרס לספרות של עירית חולון. "המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, והמשורר יהושע רבינוב, איש קיבוץ גבת, זכו אמש בפרס הספרותי השנתי של עיריית חולון על שם ראש העיר הראשון ד"ר קוגל. הפרס, בסכום כולל של 1,500 לירות, חולק לזוכים על ידי ראש העיריה, מר פנחס אילון, בטכס שנערך בבית 'יד לבנים' בעיר. פרופ' ברוך קורצווייל הירצה על הנושא 'מגמות בשירה העברית המודרנית'." (הארץ, 3.2.64).

פרס ספרותי למשוררת. "ב-2 בפברואר הוענק בטקס חגיגי הפרס הספרותי ע"ש ד"ר קוגל בחולון למשוררת אסתר ראב – על ספר שיריה שהופיע בהוצאת אגודת הסופרים ומסדה. שותף לפרס – המשורר יהושע רבינוב, מקבוצת גבת. המשוררת בת פתח-תקווה ענתה למברכיה בדברים קצרים אך מעמיקים. וכך אמרה: 'אדם שהתברך בזיק של שירה הריהו מיוחד מימי ילדותו. שוני מהותי בינו לבין השאר. הוא בודד. זוהי "בלוטת השיר" הנובטת בו והיא קורנת ומקרינה. הקרנה זו מפריעה לאחרים, ותמיד ניגוד בין המשורר לבין המציאות – ניגוד שאין להסירו. המשורר מורכב, אחר, ואילו המציאות גורסת כי הכל יהיו דומים איש לרעהו. המציאות שואפת לרקע את אישיות המשורר, אך הוא עשוי מתכת קשה ונותר בשלו. משום כך מעטים המבינים אותו. המעטים האוהבים שירה הם גם המבינים את המשורר.'" דבר הפועלת, מרץ 1964.

*

7.4.1964

אודי יקירי,

תודה לך על מכתבך – אצלי הכל כרגיל – עקרתי שן והיא גרמה לי צרות – כעת כבר עבר וכתבתי שיר – אני שמחה על זה שכתבת מחזה חדש – זה העיקר – ללכת הלאה. לא להתעכב

ולפרימירה ודאי שאבוא (מלבד אם בריאותי תעכב). אבוא [לבית הוריי בפתח-תקווה. – אב"ע] גם לשבת זו 11.4.64 אני מקווה ואז נוכל לדבר על הכל – במקרה שלא תבוא – אני מסכימה שתשלח את ספרי לתרגום תקנה אקסמפלר אני אשלם –

אני מקווה שכל השאר אצלך כרגיל ז"א בכי טוב. וקבל את תודתי על כל אשר טרחת עבורי – מדוע לא המצאת לי את המאמר השלילי ב"בקר" [ב"הבוקר"]? אני מצפצפת על ביקורת רשעית – אם אני "גרפומן" אין זו ביקורת שהיא נוגעת לי –

כל טוב שלך

דודה אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

המחזה החדש שאסתר מזכירה הוא מחזה שכתבתי אז בשם "הבועזים" על שרה אהרנסון ויוסף לישאנסקי, שמעולם לא הוצג בתיאטרון וגם לא נדפס בספר.

ה"פרמיירה" היא של המחזה שלי "המחצבה" בתיאטרון "זוטא", בשנת 1964, שאותו כתבתי בעקבות הרומאן הראשון שלי "המחצבה" שיצא לאור באפריל 1963 – בעקבות בקשתם של זינמונט טורקוב ומאיר ינאי, מייסדי תיאטרון "זוטא".

הספר לתרגום הוא עותק של "שירי אסתר ראב" שיצא בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים בשנת תשכ"ד, נובמבר 1963.

הביקורת ה"רשעית" היא ביקורתו של מקסים גילן על שירי אסתר ראב שהתפרסמה בעיתון הבוקר ב-13.3.1964, והיא יוצאת דופן לעומת שלל הביקורות בכל העיתונים בשנת 1964 ששיבחו את ספר שיריה שיצא לאור בשלהי שנת 1963.

*

[מכתב ללא תאריך. כנראה אפריל 1964]

אודי יקירי,

קיבלתי את העתק העיתון – תודה רבה – אך למי שייך המאמר? אני חושדת בך? – טעיתי?

כאן יש לי שקט רב  – אך הבריאות מתחת לכל בקורת –

הייתי צריכה לקבל גם פרס – ההצטננויות –

מה נשמע אצלך? הנכנסת שוב ללימודים כדבעי?

אני מנסה לכתוב קצת – אבל העניינים יגעים

אני נהנית מחברת הגובֶּרִים [רבקה וצבי] ביחוד רבקה זהו אדם אימפולסיבי ולא הברקות ורעיונות מקוריים – פשוט תענוג לפעמים לשוחח עימה.

קראתי כאן את הספר על חנה סנש זו אישיות כבירה –

וכן דפדפתי ב"היושבת בגנים" [מאת חיים הזז] ספר חשוב.

וכעת כל טוב ולהתראות

אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

אסתר היתה בידידות עם רבקה גובר, בתקופה שרבקה גובר החזיקה בלכיש את בית דבורה בארון, לאירוח סופרים, ואסתר היתה מבקרת ושוהה שם.

*

9.4.1964

אודי יקירי,

קיבלתי מכתבך – ושמעתי אמש להרצאתך על ספרו של יצחק שדה [פנחס שדה? –אב"ע] – היה מעניין – אבל כל אותו פרק פילוסופי האם לא הארכת בו קצת? אגב לא קראתי את הספר ויתכן שזה היה במקומו – אולי יכול אתה לשלוח לי אותו? אחזירנו.

בדבר ההצעה לשידור מפי – זה ודאי היה רצוי אבל איני יכולה לאמר עוד דבר – כי בריאותי בזמן האחרון לא כ"כ – הייתי בנגב ובתנאים לא "כ"כ" – ולכן אני כעת מצוננת ומרופטת במקצת –

שלחתי שירים ל"הארץ" ול"דבר" – והחודש הכניסה הספרות 200 ל"י! זה שיא! לאחר ניכוי מסים –

אכתוב לך בקרוב בדבר השידור

ובכן עלי לדבר על קריאת ספרים ועל הספרים שהשפיעו עלי? וזהו הכל?

אולי תפרט?

קבלתי הזמנה לפסח מאהרון [בן עזר, בנו של אחיה ברוך] – אבל איני חושבת שאוכל לבוא –

הנסיעה באוטובוסים בערבי חגים אינה כבר בשבילי –

ולכן אחכה שהיה לי אוטו פרטי

ולע"ע מסור שלום לכולם

וחג שמח וכשר –

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

בכל שנותיה, בכל תשלומי שכר-סופרים ותמלוגים שקיבלה, ניכו לה את המקסימום למס-הכנסה בשיעור של כארבעים אחוז כי היא מעולם לא הסדירה אפשרות של פתיחת תיק במס הכנסה וקבלת פטור מניכוי במקור. משרד האוצר הרוויח ממנה הרבה כסף שאותו, על פי מצבה – כלל לא היה עליה לשלם.

*

28.4.1964

אודי שלום רב!

רציתי מאוד להיות בשבת בפ"ת על מנת לשוחח עימך על ההצגה ["המחצבה"] – אבל לא נתאפשר –

ובכן אני חושבת שהמחזה יצליח – המשחק בכללו טוב כמו-כן נשמרה רוח הספר.

אבל יש לגוון את המערכה הראשונה – אולי בהופעת אישה אחת ולו לרגעים אחדים על הבמה בכדי לראות טיפוס אחד של אישה מן העדה הזאת – לא די לדבר עליהן בנעלם –

צריך להשמיט את המקומות הדרסטיים או יותר נכון לרכך אותם – על הבמה הצרפתית – אפילו על במת בידור כמעט שלא שומעים את המשפט "הוא שכב עימה"  – כמו שרומזים בשלוש נקודות בכתב  – כן אפשר גם בדיבור לרמוז בחצי-טון בתנועת כתף – בקיצור במשחק – מבלי לבטא את המשפט במלואו – ואם כי החיזיון הוא ריאליסטי הדבר הזה גורע יותר משהוא מוסיף

או המקום שדנינו [יצחק חלוצי] מתאר את בתו של חדידו [זיגמונט טורקוב] גם כן אפשר הכל לעשות במימיקה ולא צריך את המילים החריפות

אגב צורם קצת שדנינו וחדידו, רצוני לאמר השמות הם במשקל אחד – דנינו הוא שחקן טוב אבל זקוק עוד להרבה ליטוש הוא יותר מדי חובבני והטמפרמנט שלו המצויין צריך להיות יותר מרוסן, משה דוד [פרץ הלוי] צריך עוד לעבוד על תפקידו ולא להמשיך כל כך הרבה זמן בשהותו על הבמה כמעט כסטטיסט בלבד זה שהוא מחזיק בסכין – אינו מספיק

ספראי [יעקב טימן] משכנע מאוד וכן גם רבינוביץ [יוסף אוקסנברג]  כמובן שגולת הכותרת הוא נסים לוי  [מאיר ינאי] אבל גם כאן יש עוד להעמיק לא די לפזול ולצרוח – הוא חיצוני מדי – ואילו נסים שלך הוא הרבה יותר מורכב ופרברסי

ולטורקוב [חדידו] – התלבושת מוגזמת והוא צריך להיות יותר מזרחי – ולנוע בין שיכור וחצי מטורף ולא להיות סתם משוגע קלסי

ובזה אני נפרדת ומאחלת כל טוב והצלחה בכל

דודה אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

מה שאסתר לא ידעה, בדבריה על הצגת "המחצבה", כי מאחר שתיאטרון "זוטא" היה תיאטרון נייד, ובמכונית אחת, יכלו בכל הצגה שלו להיות לא יותר משישה שחקנים/שחקניות, זה היה תנאי הקיום שלו, וזה היה התנאי כאשר ביקשו ממני להמחיז את הספר. הפתרון היה שבהצגה משתתפים רק שישה גברים והם נושאים על עצמם את כל העלילה. לימים, כאשר "המחצבה" הפך גם לסרט קולנוע, השתתפו בו גם כל דמויות הנשים שבספר.

*

15.6.1964

אודי שלום רב!

מצאתי כאן מכתבך הארוך – ושמחתי עליו – יוצא לנו להתראות לעיתים רחוקות כ"כ –

אני מקווה שהמחזה החדש שלך נתקבל ב"אוהל" וכי תלך מחיל אל חיל – צריך להשתדל בכ"ז לא להזניח הלימודים, יודע אתה, קיום מספרות – ולו יהא אפילו מחזאות – אין לסמוך– הם תלויים בניסים – ולא כל יום מתרחש נס –

בנוגע אליי העניינים מסתדרים לאט לאט – אני מבריאה כאן – ושמחה על זהותי שכמעט אבדה לי – מרוב טיפשות ותפלות – אני מוקפת אנשי-רוח פשוטים ומעשיים ונוח לי איתם ולהם איתי – ומקווה שהקיץ יעבור עליי כאן – ושלא אסבול יתר על המידה מן החום

וכתוב לי על מעשיך ועל תוכניותיך –

דודה אסתר

אסתר ראב

כפר-יחזקאל

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה השלמתי עוד מחזה על רקע של הווי מזרחי ושלחתי אותו לתיאטרון "אוהל" והיו דיבורים על כך שאולי יפיקו אותו אבל שום דבר לא יצא מכך והמחזה נותר גנוז בין הניירות שלי.

מוזר שאסתר מכנה את המושבניקים של כפר-יחזקאל בשם אנשי-רוח, אבל היו שם דמויות מעניינות.

*

16.7.1964

אהוד יקירי!

מצאתי כאן את ספרו של יהשוע ["אחרי החגים" ליהושע קנז] בלעתי אותו בערב אחד –

אבל זה סיוט – איזה חולניות  בין כל הטיפוסים אין גם אחד בריא  איזה צרור של משוגעים אבל הבחור יודע לעצב דמויות ביד בטוחה מאוד – ויודע גם לפחת רוח חיים ומות בתיאורי הנוף – הוא בלי ספק מוכשר אם כי יש הגזמה בכל המאורעות לגבי המציאות – הספר בכ"ז מגלה את הצד השלילי של המושבה – איזה עיפוש!

תודה רבה לך על קטעי-הביקורת –

בימים אלה אני עסוקה בצעדים שונים להתקבל להסתדרות ולקופ"ח ומקווה להצליח –

לא פרקתי עדיין את המטען שהבאתי כי אני רוצה לסייד את הבית – משימה קשה אבל נחוצה,

אני מקווה שסוף סוף אגש לעבודה –

הכל נגדי המהפכה בבית החום הגובר –

שלום וכל טוב

דודה אסתר

*

מכתב על חצי דף נייר פוליו חום פשוט, שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

בשנים 1964-1967 עברה אסתר להתגורר בכפר-יחזקאל, בבית חד-קומתי בודד ומוזנח באיזור של המושב שהיה מכונה "בהרחבה", מול הגלבוע. עזרה לה בכך חברת המושב נעמי גלבוע לבית ינובסקי מפתח-תקווה, שעימה ועם בני-משפחתה היתה אסתר מיודדת בנעוריה. משה כרמי היה אחיה של נעמי.

מראשית שנות ה-60 הייתי מנוי של הסוכנות לקטעי עיתונות בירושלים וקיבלתי בשניים או בשלושה גזירים כל קטע מודפס הקשור לאסתר ולי, והייתי שולח לה גזיר אחד מכל פרסום.

אסתר הצליחה באותה תקופה להתקבל להסתדרות ולקופת החולים הכללית של ההסתדרות וזאת בזכותו של אברהם הרצפלד, שזכר לה חסד נעוריה כאשר היה פועל בחצרו של אביה יהודה.

*

19.8.1964

אודי יקירי!

רק תמול חזרתי לכפר-יחזקאל – כל עוד רוחי בי – החום והצפיפות בעיר וכן רשמים ופגישות – אני עייפה.

מצאתי מכתבך ואני ממהרת לענות לך עוד מילים אחדות על הנושא הזיפתי – וגמרנו!

הנקמה הטובה ביותר היא – אם תחדש חייך תיצור ותשכח – תחפש רבדים חדשים בנפשך – ובוודאי ישנם אתה איש צעיר – אם ישנם אצלי – אצלך ודאי שישנם –

אני שמחה שאתה עובד על המחזה תחרוש אותו היטב והשתדל להוציא משהו שאחרים יתפקעו לְשָמעוֹ!

כאן חמים קצת – בשבוע הבא אקבל מיזוג-אוויר

כתוב לי יקירי אני שמחה לקראת מכתביך

דודתך אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה שנה הוצג המחזה שלי "המחצבה" בתיאטרון זוטא, שאותו כתבתי בעקבות הרומאן הראשון שלי "המחצבה" שיצא לאור באפריל 1963. המחזה שאליו אסתר מתייחסת הוא מחזה שלי בשם "הבועזים" על שרה אהרנסון ויוסף לישאנסקי, שמעולם לא הוצג בתיאטרון וגם לא נדפס בספר.

הנושא "הזיפתי" [ --- ]

*

[מכתב ללא תאריך. מכפר יחזקאל. כנראה באוגוסט או בספטמבר 1964]

אודי יקירי!

אם כי אני עייפה – אני רוצה לענות לך על מכתבך ועל קטעי-הביקורת [כנראה על "שירי אסתר ראב"] – תודה!

אני שמחה שאתה מלא מרץ ופעולה – בחריצות עושים הרבה לפעמים יותר מאשר בכישרון –

האם קורא אתה מחזאים גדולים?

עליך לקרוא את פירנדלו את אנוּי הצרפתי – את קלודל – מחזאים חשובים! אפילו מאדמונד רוסטן אפשר ללמוד – תקרא את סירנו – Cirano de Bergerac – זה מחזה שהתרשמתי ממנו בנעוריי ואם כי הוא ישן עוד מציגים אותו בקומדי פרנסז – שם ראיתי אותו בהיותי בחו"ל באחרונה

[ --- ]

אני חושבת שאתה עוד די צעיר בכדי לרכוש לך ידידים חדשים – ועשה זאת! זה קרן קיימת גם לעתיד – אני קוצרת כעת את המון הידידות שפיזרת בנעוריי – כשמתבגרים חוזרים לידידי-הנוער, עשה ככל שתוכל ו"שלח לחמך"! – אל תפחד מאכזבות – תמיד יישאר מה או יותר נכון מי –

אצלי הכל כרגיל – קצת קשה אם כי יש לי כבר מיזוג-אוויר – והבית הולך ומקבל צורה כלשהי – אבל עדיין מוקדם להזמין אליי

מיד שהדבר יהיה אפשרי – אודיע לך

ולע"ע שלום רב לך ושנה טובה

דודתך אסתר

וכתוב לי!

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

*

[מכתב ללא תאריך. כנראה בספטמבר 1964 בכפר יחזקאל]

אודי יקירי!

זה שבועיים בערך שאין לי מכתב ממך – מדוע?

אני מקווה שהכל תקין אצלך.

הייתי צריכה בעצם לבוא לפ"ת לברככם ולראותכם אבל אני עייפה וגם מצוננת (כבר!) –

הבית כמעט סודר במאמצים גדולים ובעזרת החברים – אבל עדיין לא גמור –

בינתיים יש לי מצב רוח של כתיבה והתנפלתי ממש על הניירות שלי – וביניהם מצאתי מעין ציור או פואמה על בבתא מעין גדי, אתה יודע מן החפירות במסדה – היא עוררה את דמיוני וכמו מעין סריה של תמונות עליה –אולי אפשר היה להמחיז זאת – או למסור ללהקת ענבל בתור ריקוד – אבל קודם כל צריך להדפיס במכונת-כתיבה וכאן אי אפשר לעשות זאת –

הייתי רוצה שתעבור על השירים תדפיס אותם ותשלח אותם ל"אמות" כי אני זקוקה לכסף – תערוך את החומר לפי ראות עיניך – נוסף לזה אספתי את הסיפורים שלי וכמובן אני מתקשה למצוא את כולם – ההיית מקבל עליך לאספם לערכם ולכתוב אותם במכונה – השכר מאה ל"י. ומה לדעתך ההוצאה שתפיצם תפוצה טובה ביותר? צריכים להיות כמה דברים קצרים בגיליונות ובכתובים וגם במאזניים בשעתו אמרת לי שנתקלת בהם.

בעצם היינו צריכים לשוחח על כל זה ולא להתכתב – אבל עד שלא ארגיש מצב בריאות תקין – לא אזוז.

נוסף לכך קשה לנסוע בחגים מפאת הדוחק – ועוד לא הגיעה השעה להזמינך – אבל תגיע בקרוב.

אני לגמרי בלי מכתבים ומשערת שזה מפני שהדואר עמוס "שנות טובות"

אני מצרפת את השירים ונא סדר זאת בהקדם, מחכה לתשובתך

יכול אתה להדפיסם ולשלחם לאמות ואני מצרפת כאן מכתב לעורך

דודה אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, כתוב לכל אורכו, שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

עורך "אמות" היה שלמה גרודז'נסקי. לא זכור לי שאי-פעם התפרסם ב"אמות" שיר של אסתר.

הפואמה בבתא, שאסתר הקדישה אותה לאברהם הרצפלד, התפרסמה לראשונה בחוברת מאזניים, כרך כ"ו, אפריל 1968, ניסן-אייר תשכ"ח.

בָּבְתָא

לאברהם הרצפלד

צָהֳרַיִם בְּעֵין-גֶּדִי:

לַהַט וְהִבְהוּבֵי-שָׁרָב

לְרַגְלֵי תְּמָרִים נִשָּׂאִים  –

צֵל קָלוּשׁ רוֹעֵד,

רוּחַ-יָם מְרַשְׁרֶשֶׁת,

מְטַלְטֶלֶת סַנְסִנִּים רָמִים;

בָּבְתָא זְקוּפָה:

צְעִיף פִּשְׁתָּה לָבָן לְרֹאשָׁהּ  –

אֶצְעֲדוֹת-רַגְלֶיהָ הַיָּפוֹת;

מַיִם מְקַלְּחִים בַּתְּעָלוֹת;

אֶצְעֲדוֹת-רַגְלֶיהָ

חֶרֶשׁ מְצַלְצְלוֹת  –

בָּבְתָא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה

עַל רִגְבֵי-אַדְמָתָהּ,

הַשְּׁחוֹרָה הָרַכָּה;

עֶצֶב בְּעֵינָהּ הַיָּפָה:

מָגֵן אֵין לָהּ  –

מֵת אַלּוּפָהּ;

בָּבְתָא מְחַשֶּׁבֶת חֶשְׁבּוֹנָהּ:

בְּכָךְ סְאַת-תְּמָרִים,

בְּכָךְ וכָךְ הָאֵיפָה

וְהִין הַיַּיִן בְּכַךְ:

וְנוֹגֵשׂ קָשֶׁה  –  גּוֹבֵה הַמִּסִּים;

סַלָּהּ הַיָּפֶה בְּיָדָהּ

וּמוֹצִיאָה הַגְבִירָה

חֶרֶס וָחֶרֶט:

כּוֹתֶבֶת, מְחַשֶּׁבֶת, מוֹחֶקֶת:

מַעֲבִירָה לְפִנְקָסָהּ:

פִּנְקַס-קְלָף  –

כִּמְגִלָּה קְטַנָּה  –

וְנַרְתִּיקוֹ  –

כֶּסֶף טָהוֹר;

כַּפּוֹת-יָדֶיהָ

אֲרֻכּוֹת חֲזָקוֹת

שְׁזוּפוֹת-שֶׁמֶשׁ  –

וַאֲבָנִים אֲדֻמּוֹת שְׁקוּפוֹת

כְּנִטְפֵי-דָּם

עַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹצְצוֹת:

בָּבְתָא מַבִּיטָה בַּאֲבָנִים

וְהוֹגָה בְּאַלּוּפָהּ הַמֵּת  –  –  – 

רֵיק הַבַּיִת וְקַר

וּבָבְתָא אַיֶּלֶת-אַהֲבָה

בְּעֵין-גֶּדִי בּוֹדְדָה גַּלְמוּדָה;

עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת עַל הָאֹפֶק תָּרוֹת,

מְהַבְהֵב הַשָּׁרָב  –  –  – 

רוֹעֲדִים בְּרוּחַ סַנְסִנֵּי-תָּמָר

וּמְצַלְצְלִים צְעָדֶיהָ בְּעֶצֶב  –

עַל רִגְבֵי אַדְמָתָהּ הַשְּׁחוֹרָה;

עֵינֶיהָ תָּרוֹת  –  –  – 

עַל הָאֹפֶק  –  עַמּוּד אָבָק  –  –  – 

גְּדוּד רוֹמָאִי צוֹעֵד בַּמֶּרְחָק  –

צוֹנַחַת הִיא עַל הָאֲדָמָה  –

גַּבָּהּ עַל תָּמָר נִשְׁעָן

עַל פָּנֶיהָ הַשְּׁזוּפוֹת

מְשַׂחֲקִים הַצְּלָלִים:

כָּךְ וְכָךְ דְּבֵלוֹת,

כָּךְ וְכָךְ צִמּוּקִים,

וְכָךְ וְכָךְ הִין יַיִן:

הִיא כּוֹתֶבֶת, מוֹחֶקֶת,

וְזֹאת וְזֹאת  –

לַלּוֹחֲמִים בַּכּוֹבֵשׁ,

לָאֲנָשִׁים בָּהָר:

הַיְקָרִים לָהּ מִכָּל יָקָר  –

לְגִבּוֹרָהּ הַנַּעֲרָץ:

עָפָר הִיא  –

תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו הַקְּדוֹשׁוֹת;

יֵשׁ לֵילוֹת וְהִיא קוֹרֵאת

לַנְּעָרִים, פּוֹקֶדֶת  –

הֵם עוֹמְסִים

מִטּוּב גַּנֶּיהָ;

דְּבֵלִים צִמּוּקִים

יַיִן וּתְמָרִים  –

שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל חֲמוֹרִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים  –

מְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ בַּמִּדְבָּר

עוֹקֶפֶת מִשְׁמְרוֹת אוֹיֵב:

וְהִיא עַל נָאקָתָהּ הַכֵּהָה

אֲשֶׁר בָּחֲרָה בְּעֵדֶר גְּמַלֶּיהָ

עוֹטָה שְׁחוֹרִים  –  רְעוּלָה  –

גְּלוּיוֹת רַק הָעֵינַיִם

אַחַר כָּל צֵל תָּרוֹת

כָּל נִיד כָּל זִיעַ

בְּמִדְבָּר לָהּ יָדוּעַ

בְּלֵילוֹת אֵלֶּה  –

עַלִּיזָה הִיא, קַפְצָנִית,

חֲתוּלַת-בָּר,

נַעֲרָה צְעִירָה, הוֹמִיָּה  –

בַּת-מִדְבָּר

יְלִידַת עֵין-גֶּדִי

עֵינֶיהָ תָּרוֹת

וְהִיא נוֹהֶגֶת בְּבִטְחָה  –

חֶרֶב-אַלּוּפָהּ, הַקְּצָרָה  –

קָרָה  –  אֶל מָתְנָהּ צְמוּדָה

נוֹהֶגֶת שַׁיָּרָתָהּ הָעֲמוּסָה.

עִם שַׁחַר  –

הִיא כּוֹרַעַת לְרַגְלָיו  –

יָדוֹ יוֹרֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ:

"בְּרוּכָה אַתְּ, בִּתִּי"  –

וְזֶה שְׂכָרָהּ;

עִם לַיְלָה הִיא חוֹזֶרֶת

עֲצוּבָה מְרוֹקֶנֶת

וְכִפְלַיִם בּוֹדֶדֶת  –  –  – 

בָּבְתָא הַיָּפָה,

מִמִּדְבַּר-יְהוּדָה!

בָּבְתָא מֵעֵין-גֶּדִי,

תָּמָר גָּבוֹהַּ!

מִתַּמְרֵי גַּנָּהּ  –

וְעֵינֶיהָ שָׁקֵד;

בָּבְתָא גּוֹזָל נִרְעָד

אִשָּׁה גַּלְמוּדָה

בְּלֶב-מִדְבָּר:

בָּבְתָא בִּמְעָרוֹת-הַמֶּרֶד  –

גָּזוּ חֲמוּדוֹת!

לֹא הוֹד וְלֹא הָדָר  –

בָּבְתָא שֶׁלֶד בֵּין שְׁלָדִים

בִּמְעָרוֹת-הַמֶּרֶד הָעֲצוּבוֹת  –  –  – 

רַק סַל נָאֶה

לְסַפֵּר סִפּוּרָהּ:

סַלָּהּ שֶׁל בָּבְתָא

שָׁר שִׁיר חַיֶּיהָ  –

אוֹצֵר סִפּוּר אָרֹךְ  –

צְרוֹרוֹת עֲרוּכִים בְּסַלָּהּ:

בַּעַל, בֵּן, נְכָסִים  –

חַיֵּי-אִשָּׁה

גֵּאָה זְקוּפָה

בָּבְתָא עִבְרִיָּה קְדוּמָה

אִשָּׁה נִצְחִית יָּפָה  –  –  – 

1968

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

יום הקדיש הכללי: פלגנות במקום אחדות

ביום הקדיש הכללי שיחול בי' בטבת בשבוע הבא, יימנעו החרדים מאמירת 'יתגדל ויתקדש' לזכר קורבנות העקדה הגדולה בשנות הסתר הפנים

צום עשרה בטבת, שיחול ביום ג' הבא, הוא לדעת מקצת מהפוסקים החמור שבתעניות. רק לגביו ולגבי יום הכיפורים נאמר "בעצם היום הזה" (יחזקאל כ"ד, ב'). מכאן פסק האבודרהם בשם גאוני בבל, שזוהי תענית מדאורייתא, ואם חלה בשבת, נדחית השבת. אבל אפשר להירגע: חכמי הלוח העברי סידרוהו כך, שלעולם לא יחול בשבת.

בעשרה בטבת נתאבל על תחילת המצור הבבלי על ירושלים: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ." (מל"ב כ"ה א'-ג'; ירמיהו נ"ב ד'-ז').

לימים צורפו אליו שתי פורענויות נוספות: בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית, אירוע שלדברי חז"ל היתה לו השפעה קוסמית שהתבטאה בהחשכת העולם לשלושה ימים רצופים; ובט' טבת הלכו לעולמם גדולי דורם עזרא ונחמיה.

חכמי ישראל בימינו, כלומר הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"י (1950), החליטו לצרף לי' בטבת קטסטרופה נוספת בעלת מימדים קוסמים בתולדות ישראל: הנוראה שבפורענויות, שאירעה בשנות הסתר הפנים ת"ש-תש"ה, במהלכן נעקדו על יהדותם ועל קידוש שמו הגדול 6 מיליון אחינו ואחיותינו, נערים עם זקנים, יהודים פשוטים ואדירי התורה, שנרצחו בידי השטן הנאצי במיתות משונות ואכזריות שלא נודעו מאז ברוא אלוקים שמיים וארץ.

לנגד עיני הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל וחבריהם זצ"ל, עמדה השאלה הבסיסית: הרשאים אנו, צאצאי ואחֵי הנעקדים, שעלו השמיימה ובפיהם זעקת 'שמע ישראל', לצד אנקת 'אני מאמין' וקריאת 'נְקוּמֶה, יידְן' (נקמה, יהודים!) – לעבור לסדר היום מול הגדול שבאסונות, שלשון בני אדם אינה מסוגלת להכיל, והדימיון האנושי אינו מסוגל לתאר?

רבני דור תש"ח-תש"י, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, חשו בתבונתם בצורך להקדיש יום אחד בשנה להנצחת זכר העקודים, באמצעות פעולה יהודית בסיסית – אמירת קדיש יתום בפי כלל ישראל, ביום אחד בשנה, י' בטבת, שהוא מזכרת עוון לשלוש פורענויות קדומות.

אבל אז קמה, מטעמים בלתי מובנים, התנגדות עזה של מנהיגים חרדיים ליוזמה זו. וכך נוצר שיא האבסורד: יהודים חרדים אוסרים אמירת מילות הקדיש 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה' – בפי כלל ישראל, בשעה אחת, בלב אחד כאיש אחד! יש תמוה מזה? יש מחלוקת מיותרת מזו?

ומדובר רק באמירת קדיש בציבור, סוג של קבלת עול מלכות שמיים, למרות הזוועה המפלצתית. מה יותר יהודי מזה? מה רע באמירת קדיש אחדותית ועוצמתית בפי כלל ישראל ברוב עם? עד היכן יכה בנו יצר הפלגנות?

כנראה שעד לדיוטא התחתונה. וזאת בניגוד למסורת המקובלת בישראל מדורי דורות, לציין בלוח השנה ימי זיכרון כלל-ישראלים.

יום כ' בסיוון, למשל, נקבע יום תענית לציון גזירות ת"ח-ת"ט, ונאמרו בו מדי שנה פיוטים מצמררים (שנשתמרו בחלק מהסידורים הישנים) אשר תיארו את הזוועות, ובכלל זה התפילה המרטיטה "אב הרחמים, שוכן מרומים, ברחמיו העצומים הוא יזכור ברחמים... קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם," ששרדה לימינו.

קשה להבין את פשר החרם. שהרי אפילו לדידם של מורי הלכה חרדים, יש לבחור יום כלשהו בשנה לאמירת קדיש לעילוי נשמתו של קרוב משפחה שיום פטירתו לא נודע. אז מה רע אם עַם ישראל כולו יתאחד יום אחד בשנה לאמירת קדיש המונית לעילוי נשמותיהם? 

וכך נותר רק הציבור הציוני דתי נאמן ליום הקדיש הכללי, לאמירת קדיש והדלקת נר נשמה לזכר הניספים על יהדותם, מבלי שזכו אפילו להגיע לקבר ישראל, ורבים מהם נסתלקו מן העולם בלי להותיר אחריהם שריד ופליט, ואפילו לא יום 'יארצייט' משלהם.

ואילו הציבור החרדי מחרים את יום הקדיש הכללי. אין לו זכר בלוחות השנה החרדיים, גם לא בתקשורת החרדית המימסדית, ולא בכתבי-העת החרדיים. ואפילו בספרון 'ותן חלקנו', שמפיק הרב (החרדי) חיים דוד קובלסקי, בעיקר עבור בני הציונות הדתית, שרבים מהם אף מתנדבים מכספם לממן את הפקתה, לא מופיעים אף מילה, אף איזכור. נאדה. התעלמות טוטלית. כמעט הכחשת השואה, נוסח חרדֵי ישראל.

טרם קם האיש שיידע לפרש את פשר ההתעלמות התמוהה הזו. יתכן שיגלה, שמאחוריה עומדת מבוכה ותחושת חרטה על אוזלת היד המנהיגותית של קהילות הקודש, שלא נחלצו להינתק מבעוד מועד מעטיני הגולה הבוערת, וזילזלו בקריאת אישים דוגמת ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגולה בטרם תחסל היא אתכם!" או זעקתו: "יהודים, הצילו עצמכם. לברוח. האדמה רועדת!"

גם הגאון רבי יששכר טייכטל, בספרו 'אם הבנים שְמֵחָה', קונן כנגד 'רביים' שמנעו מצאן מרעיתם הצלת הנפש והגוף באמצעות עלייה ארצה.

כך גם העיד ד"ר זרח ורהפטיג, שליח ההצלה לגיא ההריגה, לימים שר הדתות, בספרו 'פליט ושריד בימי השואה' (הוצאת 'יד ושם'). הוא הציע לראשי ישיבות פולין וליטא סרטיפיקטים (רישיונות עלייה) עבור הבחורים, אבל "ראשי הישיבות זילזלו" (פרט לישיבת מיר, שראשיה פעלו להצלת האברכים ואלה אכן עלו ארצה) – והוא מסכם באמירה מצמררת: "אני דאגתי להצלתם של בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת הישיבות."

עצוב, איום, נורא.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

"שתי אחיות"

לאדלברט שטיפטר

עברית: 1919

פורסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 25.2.1977

תחת הכותרת "מי מנוחות ובדידות"

הנובילה "שתי אחיות" של הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר (1805-1868) ראתה אור לראשונה בעברית לפני כשישים שנה (תרע"ט, 1919), ומתרגמה מ. ט"ן, הוא מרדכי טמקין, אשר תירגם גם את סיפורו של שטיפטר "עובדיה". לאחר שגאלה הוצאת "תרמיל" לפני כארבע שנים את "עובדיה" (מהדורת "תרמיל", 1973), אשר גיבורו הינו יהודי מידברי, מצפון-אפריקה – בא גם תורן של "שתי אחיות", סיפור ההולך על מי-מנוחות לכאורה, ואין בו מן המוזרות, הסמליות והארכאיות של "עובדיה".

את "צופן" כתיבתו של שטיפטר הגדיר יפה יורם ברונובסקי, במאמרו על "עובדיה" ("הארץ", 18.5.1973), באומרו: "הצופן של שטיפטר הוא, למעשה, צופן של כל אפיקה גדולה. זו יצרה לעצמה לשון מיוחדת, אירונית-אפולינית, כאשר המונח 'שלווה אפית' כבר הוא עצמו עשוי לסמן משהו הפוך משלווה. --- אותו חוט-שני של אירוניה אפית, של עולם סוער במסווה אידילי מושלם."

ועוד הוא אומר, כי לקורא העברי יש, כמדומה, סוג של הכנה לשטיפטר, העשויה להקל עליו את ההבנה, כלומר: למנוע אותו מליפול במלכודת השלווה, ומלכת שולל אחר אשליות האידיליה שפרוזה זו יוצרת. ההכנה היא עגנון. מי שעמד על תחבולות האירוניה האפית של עגנון, יידע לראות, מבעד למסווה האידילי שעוטה על האפיקה של שטיפטר, את המציאות האנטי-אידילית. לברוך קורצווייל חייב הקורא את המפתח להבנה לא-תמימה –  ועל כן: האמיתית – של עגנון. וקורצווייל הוא שערך את ההקבלה הזאת, עגנון-שטיפטר. ליתר דיוק, היה זה שטיפטר שלימד את קורצווייל לקרוא נכון את עגנון.

בפתיחה ל"מסות על ש"י עגנון", לאחר שהוא רושם את נוסחות-המפתח לעולמו של עגנון: "מתחת למעטה הלוקאלי, התמים, המסורתי וההרמוני כביכול, מסתתרת מודרניות סוערת, החובקת עולמות," כותב קורצווייל, "במפעלו האפי הגדול של האוסטרי שטיפטר נגלתה לי הנוסחה הזאת, והיא שלימדתני לשער מציאותן של תהומות במקומות הנראים לקורא השטחי כמקלטים אידיליים."

אמנם, דווקא ל"עובדיה", שאינו נושא אופי אידילי כלל וכלל, אפשר למצוא עקבות בסיפורו של עגנון "עידו ועינם", שאף הוא אינו סיפור במסווה אידילי, ואף לא בעל אפיקה אירונית. אלא סיפור-חלום בעל אופי סמלי מפורש, בסגנון סיפוריו הסוריאליסטיים של עגנון (על הקבלה זו, שבה מצויים רמזים כמו-קבליים, עמדתי ברשימתי על "עובדיה" ב"על המשמר", 13.4.1973).

ואילו ל"שתי אחיות", שהן באמת נובילה בעלת סממנים של מסווה אידילי ולא אפיקה אירונית, התקשיתי למצוא מקבילות אצל עגנון. הדעת נותנת, שסיפורים כגון "סיפור פשוט" ו"בדמי ימיה" יהיו קרובים ל"שתי אחיות", אך דומה כי לפחות ב"שתי אחיות" קרוב שטיפטר לפשוטו יותר מאשר למורכבותו, והסיפור נראה תמים למדי, בהשוואה לאותה תמימות או פשטות כביכול אשר בסיפוריו אלה של עגנון.

"שתי אחיות" הוא סיפורו של אוטו פלקהויז, איש הדומה בבדידותו הנוגה לשטיפטר עצמו (גם ב"עובדיה" היו רמזים אוטוביוגראפיים: שטיפטר עצמו נפגע באבעבועות שהשחיתו את תוארו, גרמו לו סבל איום והביאוהו לחיי פרישות, ממש כמו עובדיה). מוטיב ראשוני של פגישה מקרית וחד-פעמית בשתי אחיות מנגנות בכינור, האחיות מילנולו, בקונצרט בווינה, מלווה את המספר ויוצר מתח ומסתורין. לקראת סיום הסיפור מתברר שאין כל מסתורין בדבר, ולא היתה זו אלא תחבולה תמימה של המספר, כדי לטוות בצידה את קורות שתי האחיות האחרות, העומדות במרכז הסיפור, מריה וקמליה ריקר, אשר אל אביהן התוודע המספר בווינה לפני שנים, ויחד שמעו את קונצרט האחיות מילנולו. זהו סיפור על שקיעתה של משפחה מן המעמד הבורגני, עקב הסתבכות האב בעבודה ציבורית כפויית-טובה ובמשפטים, ותיאור התחדשותה של המשפחה לאחר שעקרו מן העיר ועלו לחיות בבית-אחוזה ישן, ברמה סלעית הצופה על ימת גרדה, לא הרחק ממרנו, בהרי האלפים האוסטריים (תחום שהיה שייך אז לקיסרות האוסטרית והיום הוא חלק מצפון איטליה).

תיקון החיים באמצעות השיבה אל ברכת האדמה, הטבע והחקלאות: הבריאות הנפשית והגופנית, השלווה והאמידות שצופנים בחובם חיי חריצות באחוזת-כפר, דברים אלה הם עניין מרכזי בסיפור. כל גיבורי הסיפור: אוטו פלקהויז, משפחת ריקר ושכנם אלפרד מוסר,  הם אנשים שקיבלו בירושה אחוזות-כפר, לרוב במצב מוזנח ומפגר, ובכוח חריצותם הצליחו להעלות את משקיהם לרמה מעוררת קנאה, והם מרבים להחליף ביניהם ידע מודרני בשיטות עיבוד והשבחה חדשות, ובמכשירים חקלאיים חדשים.

אך לא זה הוא עיקר הסיפור. האידיליה הכפרית של חריצות והתחדשות האדם בעבודת האדמה משמשת רק רקע לווידויו העקיף של אוטו פלקהויז, המספר, אשר עמדתו הצדדית-כביכול בסיפור, בבחינת מתאר חיי אחרים, רק מסווה את עובדת היותו הגיבור הנעלם של הסיפור – תחושת בדידותו ורווקותו, החשש פן הוא נופל למעמסה על בני-אדם, ושמחתו על כך שמקבלים אותו כבן-בית במשפחת ריקר; ההרגשה שאישה לא תרצה בו, ואהבתו הכמוסה, הביישנית, למריה, האחות הבכירה, החרוצה מבין השתיים.

נגינת הכינור מלווה את הסיפור מראשיתו, ובאה לבסוף על ביטוייה המלא בנגינת האחות הצעירה מבין השתיים, קמליה: נגינה זו מבטאת איזה קוטב אחר לחיי-פשטות אלה, קוטב אשר עדינות וקשיחות משמשות בו יחדיו, עדינותה העילאית של האמנות, וקשיחות או התקשחות האופי והחיים של אלה הבוחרים בה כייעוד חייהם. ואמנם, קמליה מוותרת על האמנות.

אוטו פלקהויז, שהוא דמות של חובב, דילטאנט, במובן הטוב של המילה, מהלך לתומו בין אפשרויות חיים ודרכי מימוש שונות, ואינו מעז להגשים את חלומו הצנוע, לבקש את יד מריה להיות לו לאישה.

רק בחתימת הסיפור, כאשר מתערב המספר ה"אמיתי", אשר הביא בפנינו את סיפורו של אוטו פלקהויז, אנו מתבשרים, כי הסוף הטוב בוא יבוא, ואוטו מוכרח להתגבר על היסוסיו ולחזור אל מריה ולשאתה לאישה, כי אין עוד זוג מתאים משניהם. וקשה לדעת אם חתימת הסיפור אכן נתכוונה לקורא התמים, המאחל ומאמין בסוף הטוב של הדמויות אשר נפשו נקשרה בהן בשעת הקריאה, או שכאן לפנינו אותו "מסווה רומאנטי", אותה "אפיקה אירונית", אשר מספרת לנו דבר והיפוכו, או מספרת דבר על-ידי היפוכו, וכל אותה שלוות חיים של הצלחה ואושר לא באה אלא כדי להדגיש את בדידותו חסרת התקווה של אוטו פלקהויז, אשר לכאורה אין לה כל סיבה משכנעת בגוף הסיפור.

ואולי, בקריאה מורכבת כזו, מושפע הקורא מראש מכך שהוא יודע מהם אמצעיו האמנותיים המיוחדים של שטיפטר, המבקש למצוא בפרטים הזעירים את המשמעות העמוקה ביותר (והוא אכן היה גם צייר נוף בזכות עצמו), וכן מתולדות חייו של שטיפטר, שעמדו בסימן בדידות, מחלה ואכזבה, וסופו שאיבד עצמו לדעת, לאחר שחלה במחלה קשה וממארת. ואילמלא הייתי חושש הייתי אומר כי הקורא לתומו בנובילה כיום עלול לחוש מעט אכזבה בתום הקריאה, מבלי דעת אם האשמה היא בו או בסופר.

* אדלברט שטיפטר: "שתי אחיות". תירגם מ. ט"ן. ספרייה חקלאית, תרע"ט, 1919. אדלברט שטיפטר: "שתי אחיות", מהדורת ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ז, 1976. 163 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק שלישי

אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי

בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.

ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.

כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".

אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!

כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"

אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."

"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"

"אני אברום!" ענה לה.

ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.

גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.

לפני שהייתי אופה הייתי כורם.

חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.

ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.

לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"

והצפע שהרגתי?

על כך בהמשך.

*

תוספת מאוחרת: אודי ידידי שלום! כמו כל חברי גרעין "שדמות" אני כואב את פטירתו של פודי. למען הדיוק ההיסטורי ברצוני לתקן קצת את הסיפור על הכשת הנחש ו"סוליות" כפות הרגליים.

פודי עבד ברפת והרגיש דקירה קלה בעקב אך לא התייחס לכך כלל. רק בתום העבודה עלה למרפאה וסיפר על הדקירה. ללי האחות עמלה ארוכות בקירצוף כף רגלו ורק אז התגלו 2 הנקודות שהצביעו על הכשת נחש.

הזעיקו פייפר והטיסו אותו לבאר שבע. במקרה הייתי באותו יום בבאר שבע וביקרתי אותו בבית החולים "הדסה" ששכן אז בביתנים הישנים מול המשטרה. ביה"ח סורוקה הוקם שנים אח"כ במקום אחר לגמרי .

נכון הוא שהבדואים המאושפזים ואורחיהם עלו לרגל לחדרו כדי לחזות בכפות רגליו של "היהוד".

יונתן זמיר

מתוך "חדשות בן עזר" 1416, 4.2.2019

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, בוקר טוב וחג חנוכה שמח! ישראל בר ניר צורק בחשיפת "ימי שלוט השנאה" בחב"ע 1501, ותיאור סממני ההתנכרות והשנאה בחברה הישראלית. אולם, אל לו להתגדר ב'שלום הקר' שמנחם בגין מיהר להשיג, בהנחיית ג'ימי קרטר העויין, והיועצים הישראלים – להשיג מאנוואר סאדאת הערום, תמורת מלוא חצי האי סיני, עם תוספות, למרות שהשטח לא היה בריבונות מצרית לפני עזיבת הבריטים.

יאסר ערפאת התייחס להישגי אנוואר סאדאת, והכריז: "גם אנחנו נעניק שלום קר לישראלים, אם הם ימסרו לנו את כל מבוקשנו." ומאוד ייתכן שיכולנו להשיג 'שלום קר' גם עם סוריה ולבנון, אילו היינו מוסרים להם את מלוא הגולן, עם 'תוספות' לאורך הגבול.

ברוך תירוש

* אהוד היקר, אני אוהב את כתיבתו של נעמן כהן הידען שחושף בלי רחמים את הרשעות והטמטום של היהודים האנטי-ציונים. הגיע הזמן שגם אנחנו, כמו צרפת וגרמניה, נכיר באנטי-ציונות כבאנטישמיות.

אינני מחסידיו של ישעיהו ליבוביץ, אך הוא כל כך צדק כשמצא קורלציה בין טיפשות לרשעות. נעמן כהן  מצטט שיר של סמי שלום שטרית שמעדיף לנשק את ידו של המלך מוחמד השישי של מרוקו, האיש שצבר עושר אגדי על חשבון עמו הנמק בעוני. סמי שלום שטרית מוותר על העצמאות של עם ישראל בארצו, ועל כל מנהיגיו האשכנזים (בן-גוריון, בגין, גולדה, רבין, פרס, שרון), שהם כפרת ציפורנו הקטנה של המלך המרוקאי בעל הכבוד.

מסתבר שככל שהשבט יותר פרימיטיבי, כן הוא סוגד יותר לכבוד ("כבוד המשפחה", למשל). על שונא האשכנזים הבוטה הזה כתבתי פרק שלם בספרי "עסקני הקיפוח" (2000). האיש שזלזל בזכר השואה, כי זה קרה לאשכנזים, הקים את בית ספר "קדמה", שבו למדו רק תלמידים ספרדים ומזרחים, ונלמדו רק תכנים מזרחיים וספרדיים. ההורים הצביעו ברגליים, ותוך זמן קצר הוציאו את ילדיהם מבית הספר. ומי אשם בפיאסקו שלו? העירייה האשכנזית, זאת שסייעה לו, בעזרת משרד החינוך, לפתוח את בית הספר הגזעני הזה.

נעמן כהן מזכיר גם את שונאי עמנו מתוכנו – שלמה זנד וזאב שטרנהל.

אני מוותר לנעמן כהן על האובססיה שלו להזכיר שמות קודמים של האישים עליהם הוא כותב, כי הוא כותב כל כך לעניין.

שלך

משה גרנות

* הי אודי, מכתבו של בן גוריון על העבודה העברית אצל ראאב העלה בי זיכרון על אבא של דני קדרי ז"ל, שסיפר לי את הסיפור הבא:

בצעירותו היה אבא של  דני, שנקרא זוסיה, פועל חקלאי שעבד בכל הפרדסים באזור. יום אחד התאספו הפועלים העבריים בפרדס שעבדו בו, והכריזו על שביתה משום שבעלי הפרדסים העסיקו פועלים ערביים (שכנראה היו זולים יותר). הסכסוך הגיע לבית המשפט. המשפט נקרא – המשפט נגד זוסיה קדרי וחבריו. עורך הדין שייצג את הפועלים היה לא פחות ולא יותר – דוד בן גוריון!

בנדלה

* אורי הייטנר, ברשימתך נחמד להזכיר את "פכים קטנים". מדורך אינו פך קטן.

קוראת נאמנה,

אסתר גולדנברג

* אהוד יקר, מיטב הברכות והתודות על 1500גליונות המכתב העיתי.

עמוס גורן

* לאהוד בן עזר שלום וברכה, שמחתי על פרסום חמשת שיריי מתוך מחרוזת שירי ארמניה במכתב העיתי, שעליו אתה שוקד בהתמדה מעוררת הערכה. תודה!

בפתח השנה האזרחית החדשה שא ברכות!

יערה בן דויד

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל