פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1503

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בחשון תש"ף, 6.1.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה. פרק מ"ב: "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם". // אמיר לוי: עם סא"ל מיכאל סגל: חיסול קאסם סולימאני – "טראמפ הוכיח שהוא מוכן לפעולה צבאית." // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ג. חבלי לידה של סרט ישראלי. // יעקב חסדאי: מערכת המשפט והמשטר הדמוקרטי – מי קודם? // אורית דשא: העננים בכרמל. // "די לי שאני כותב" משה גרנות מראיין את עמוס עוז (אוניברסיטת הנגב 13.6.2000). // תמר מחלין: הוא השאיר לנו מילים. לזיכרו של עמוס עוז. // אהוד בן עזר: קונצרט נפלא במוצ"ש בפילהרמונית בניצוחו של להב שני ועם הפסנתרנית מרתה ארגריץ'. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.1.20. // צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965. חלק שני. // נעמן כהן: היהדות ע"פ שוקן ונבזלין. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "שמעון צהמארא" למידד שיף, 1951. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.1.1971. לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק רביעי. "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי. // ממקורות הש"י.

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה

פרק מ"ב: "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם"

האייתולות באיראן לא מעיינים בתנ"ך, במיוחד הם מדלגים על ספר משלי פרק ו' פסוקים ו'-ח'. מכאן שהחמיצו את הפסוק הנפלא (בכותרת). אילו עשו זאת היו מגבירים פי מאה לפחות את פלוגת שומרי ראשו של קאסם סולימאני, שגם הוא עצמו, בין יתר "עיסוקיו", עסק בהטפה נגד התנ"ך. ביום ה' האחרון ניטלה ממנו האפשרות הפיזית לבחינת בגרות במועד ב'. גילוי נאות: לפני 4 שנים סבלנו ממכת נמלים בביתנו, שסביבו גינה. כשביקשתי עצה בחנות להדברת מזיקים הציע לי המוכר רעל פיתיון ואמר לי: "פזר זאת בגינתך. הנמלים ייקחו זאת בשמחה לקן שלהם ויתחרו מי מהן תביא זאת ראשונה למלכה... בזאת יחוסל הקן. ליתר בטחון," כך אמר המוכר, "תפזר זאת כל שנה עם בוא האביב." מאז נעלמו הנמלים מביתנו.

אז מי היתה "מלכת הנמלים" האיראנית? האם – עלי חמינאי הוא-הוא מס. 1? אלא שבוועידת ה-G7 שנערכה בספטמבר בצרפת נוצר מגע עלום-פרטים בין טראמפ לאישיות קובעת איראנית, שבו הוצע לאיראנים להיכנס למו"מ "עד יעלה עשן" לניסוח הסכם אין-גרעין חדש. טראמפ אפילו צייץ ברמז על האפשרות הזו.

כעבור יומיים פירסם חמינאי הכחשה וסירוב מוחלט להיכנס למהלך כזה. אבל מדוע יומיים ולא יום בודד? כנראה שהבאתו להתייעצות של מס. 2 – סולימאני, מצריכה יום אחד לפחות, ויום נוסף להתייעצויות.

במילים אחרות: ע"פ סולימאני יישק דבר – המלכה! הוא זה שבונה ומממן את כוח המליציות השיעיות ברחבי המזרח התיכון, החל מהחיזבאללה בלבנון, המליציות השיעיות בסוריה, החיזבאללה בעיראק, החוטים בתימן ושני הכוחות המרכזיים בעזה: הג'יהאד האיסלאמי והחמאס.

מול הטבעת השיעית הבלתי מושלמת הזו ניצבים כוחות עוצמתיים מקומיים: ערב הסעודית, מצרים, והעוצמתית מכל – ישראל, וכולן ביחד נמצאות בקשרים בעלי עניין הדדי עם ארה"ב. מי שחשב שארה"ב איבדה עניין במזרח התיכון כאשר התקרבה לעצמאות אנרגטית בתקופת אובמה – התקרב למציאות והתבסס על הסכם הגרעין שחתמו אובמה-קרי עם איראן ב-2015. אבל בדיוק החתימה הזו היתה גורם מרכזי, אבל ממש לא בלבדי, שהקימה את טראמפ מרבצו. למרות שטראמפ בשנתיים הראשונות לנשיאותו הצליח להשיג עצמאות אנרגטית לארצו, נותרה אירופה, הכלולה בנאט"ו, תלויה במזרח התיכון כפי שהיתה. הסנקציות החונקות, אותן הטיל טראמפ  על איראן, חוסמות את מימוש יכולתה להפיק נפט מעבר לרמת מינימום נמוכה ביותר. כל זה הופך את השליטה בעיראק למשימת-על חיונית עבור איראן. אין על עיראק מגבלות יצוא, והשתלטות על תמלוגי הנפט שתייצא תביא מזור לאוצר האיראני, שמשלם משכורות ומחמש את שותפיה בטבעת המחוררת הנ"ל.

ראשי האוצר האירני כבר "רואים את התחתית" של הר המזומנים שהעביר להם אובמה תמורת "הסכמתם" לחתום על ההסכם ב-2015. סולימאני, שהיה מדווח לפרקים על גובה הר המזומנים, מינה את העיראקי-שיעי מוהנדס למפקד עליון של המליציות השיעיות העיראקיות שקיבלו אימונים מזורזים באיראן, ועיצב אסטרטגיה מתוחכמת לסילוקה של ארה"ב מעיראק. הבסיס הראשי לעיצוב האסטרטגיה היתה הבלגה חוזרת ונשניית של טראמפ על תקיפות איראניות משמעותיות ביותר – כמו טילי השיוט ששיתקו זמנית 50% מתפוקת הנפט הסעודי במתקני חברת עראמקו (הסעודית-אמריקנית!) – הפלת המל"ט האמריקני מחוץ לשמי איראן. התקפת מכלית הנפט ליד מיצרי הורמוז, וכו'.

לא מן הנמנע שההבלגה של טראמפ, שנוצלה בין היתר לתוספת חיילים אמריקניים, במיוחד לצרכים טכנולוגיים מתקדמים, היוותה גם מעין פתיון עבור סולימאני לפעולה נגד השגרירות האמריקנית בבגדד... גם הדמוקרטים הוסיפו ניחוח נעים לפתיון כאשר יזמו והצביעו על הדחת הנשיא, והמשיכו לזלזל בו עם טיסתה של הספיקר פלוסי לאורכה של ארה"ב ובאמתחתה ניירות ההדחה הרשמיים – במקום להגישם למנהיג הרוב, בסנאט ככתוב בחוקה.

"היה נשיא?" שאל מפקד "כוח ירושלים" ועלה למטוס שינחיתו בשדה התעופה הראשי בבגדד, בעוד פקודו – מוהנדס, בא לקבלו...

ואז זה עבד! ביעילות כפולה – שניים (מול מלכה בודדת בקן הנמלים).

החיסול הכפול משדר מסר חד וחריף לכמה גורמים:

1. דילמה קריטית לאיראנים המאיימים בנקמה. אם תנסו לנקום (הם כבר איימו על 35 מטרות אמריקניות) אז, הודיע טראמפ, נפגע חמורות ב-52 מטרות חיוניות צבאיות ואזרחיות, ברחבי איראן. אם לא ינקמו, יתקבלו בבושת פנים ע"י המיליונים שחזו בהלוויית סולימאני. האם יתקפו את האמריקנים? את ישראל?

2. לדמוקרטים, שכבר מבקשים לחקור את חוקיות המהלך של טראמפ "שלא התייעץ בקונגרס" כדאי ללכת לגוגל ולקבל את  הטיעון המשפטי בקישור:

10 USC 127e: Support of special operations to combat terrorism

ספק אם אדם שיף – יו"ר ועדת המודיעין בבית הנציגים, יתעלם מהסעיף הזה. אבל אין לדעת, הוא קטע ביומיים את חופשת חג המולד ושב (מלוס אנג'לס) למשרדו בוואשינגטון ודאג שעדת הכתבים המלווים אותו מאז הלך על ראשו של טראמפ, יראיינו אותו. האם חקירה חדשה תשחרר את הלחץ מננסי פלוסי להגיש את מסמכי ההדחה לסינאט?

3. לנשיא עיראק – "אנחנו במפה ונשארים במפה" (טל ברודי). ארה"ב לא שילמה בחיי אלפי חייליה ולמעלה משני טריליון דולר במשך 17 שנים בכדי שאתה תשב על כס הנשיאות ותנפנף אותנו הביתה...

4. לרוסיה וסין, שתימרנו ביחד עם הצי האיראני בשבוע שעבר ליד מיצרי הורמוז– ע"ע טל ברודי הנ"ל.

5. לנשיא-בובה-סינית בצפון קוריאה, שאיים בשבוע שעבר בניסוי גדול שלא ניראה עדיין – ע"ע טל ברודי הנ"ל.

6. לנשיא סין – החתימה על סיבוב 1 תתקיים כסידרה ובמועדה – יום ד' בשבוע הבא –  "המפתחות בפנים".

7. למועמד הדמוקרטים לנשיאות – ג'ו ביידן, סגן הנשיא של אובמה: מה בדיוק עשית באותן 12 השעות בהן הופגזה במרגמות של טרוריסטים השגרירות האמריקנית בבנגזי, הפגזה בה נרצחו השגריר סטיבנס ו-3 שומרי ראשו – כאשר מטוס  F14 בודד מהצי השישי בטווח של 30 דקות טיסה היה יכול להציל את חייהם?

חובב טלפז

5 בינואר 2020

* * *

אמיר לוי

עם סא"ל מיכאל סגל, לשעבר ראש ענף איראן באמ"ן: חיסול קאסם סולימאני – "טראמפ הוכיח שהוא מוכן לפעולה צבאית"

מתוך "מידה", 03/01/2020

בעקבות חיסול מפקד 'כוח קודס' בבגדד הלילה: "האיראנים חצו קו אדום בתקיפת השגרירות וארה"ב שלחה מסר ברור."

"מדובר באירוע משמעותי מאוד למזרח התיכון כולו ולמדינת ישראל בפרט, והוא בהחלט מהווה פתיחה ראויה לשנה החדשה," כך אומר סא"ל (במיל') מיכאל סגל, לשעבר ראש ענף איראן באמ"ן וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה – בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני הלילה בעיראק. מפקד 'כוח קודס' של משמרות המהפכה חוסל בתקיפה אווירית בנמל התעופה של בגדד לצד בכיר במיליציות השיעיות במדינה, ובהודעה רשמית של הפנטגון נמסר כי 'ארה"ב תמשיך לנקוט את כל הפעולות הנדרשות כדי להגן על אנשיה ועל האינטרסים שלה בכל מקום ברחבי העולם.'"

לדברי סגל, עיתוי החיסול אמש מגיע אחרי שורה של אירועים בחודשים האחרונים בהם ארה"ב נמנעה להגיב, כמו הפלת המל"ט האמריקני בידי איראן מעל המפרץ הפרסי, ההתקפות על מתקני הנפט בסעודיה ונגד בסיסים אמריקנים בעיראק ועוד עשרות פעולות של המיליציות השיעיות בעיראק בהכוונה איראנית. "מה שהגדיש את הסאה עבור האמריקנים היתה התקיפה של השגרירות בבגדד השבוע," הוא מסביר בשיחה עם 'מידה'. "בתקשורת האיראנית התמוגגו במשך כל השבוע מהאירועים בבגדד וחלק אף עשו השוואות בין האירוע הזה לבין ההשתלטות על השגרירות האמריקנית בטהרן ב-1979 וטענו שיש כאן התחלה של מגמה דומה. היה ברור שמי שעומד מאחורי הפעולה בבגדד היו אנשי 'חשד א-שעבי' (הגיוס העממי), מסגרת-על המורכבת מעשרות מיליציות שיעיות שונות בחסות טהרן."

ואיך התקבלה ההחלטה על החיסול?

"ביום ראשון האמריקנים תקפו יעדים של יחידות שיעיות בעיראק ובסוריה בתגובה למותו של אזרח אמריקני בסמוך לעיר כִּירְכּוּכּ, ושלחו מסרי אזהרה בהודעות רשמיות. אני מניח גם שבבית הלבן העבירו מסרים בדרגים גבוהים לטהרן כדי שתחדל מהפרובוקציות בעיראק, אבל כאשר טראמפ ראה שזה לא עוזר ואחרי ההתקפה על השגרירות, הוא הבין שהקו האדום נחצה ושצריך לשלוח מסר ברור עם החיסול של סולימאני ויחד איתו של אבו עלי אל-מוהנדס, סגן המפקד של 'חשד א-שעבי'."

מה המשמעות של הסתלקותו של אדם כזה?

"קאסם סולימאני היה למעשה האדם שהצליח לחבר את כל הנקודות של המדיניות האסטרטגית של איראן באזור. הוא זה שהוביל את המהפכה בארגון המיליציות השיעיות ברחבי המזרח התיכון והעולם כולו, ושילב ראיה אסטרטגית יחד עם טיפוח דמות של מפקד אהוב שיורד לשטח ומתחבר לחיילים. בכל מקום במזרח התיכון שבו איראן ניסתה לבחוש – בסוריה, בעיראק, לבנון, תימן ובמקומות אחרים – ראית את טביעת האצבע שלו. בעיראק עצמה ראינו כבר הלילה תגובות שמחה ספונטניות של אזרחים על החיסול, מה שמעיד על ההרס הגדול שהביא סולימאני למדינה בכך שאילץ את ארה"ב וישראל להגיב לפעילות של איראן ושליחיה על אדמתה.

"האיראנים יהיו כנראה חייבים להגיב על החיסול, וזה יכול לקרות למעשה בכל מקום שבו הם או שליחיהם נמצאים. מטרות אפשריות יכולות להיות במקומות כמו שדות הנפט בדרום עיראק וסעודיה, בסיסים אמריקנים בעיראק או נתיבי שיט במפרץ הפרסי והים האדום. הכלי העיקרי בארגז הכלים של טהרן הם כאמור כל האירגונים שאותם סולימאני טיפח ובנה במתכונת של חיזבאללה בלבנון."

איך ישראל צריכה להיערך?

"תמיד כורכים את ישראל לכל מה שארה"ב עושה, וגם אחרי ההתקפה האמריקנית השבוע בעיראק משמרות המהפכה פירסמו תגובה שמאשימה ומזהירה את ישראל. אנחנו צריכים כמובן להיות דרוכים בכל החזיתות. צריך לזכור שחלק עיקרי מפועלו של סולימאני היה חימוש ותמיכה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי בעזה, וכמובן בחיזבאללה בלבנון, כחלק מהקמת הזרוע האיראנית הארוכה וייצוב קו העימות שלה מול ישראל."

האם תהיה לחיסול השפעה על הפעילות האיראנית בגבול הצפון?

"איראן תמשיך במשימתה לבסס את הנוכחות בסוריה. זה יהיה יותר קשה ללא הקשרים והתחכום של סולימאני אבל בסופו של דבר זהו יעד אסטרטגי חשוב עבורה, כיוון שהיא רואה את סוריה וגם את עזה כחלק מקו ההגנה."

מה המשמעות מבחינה פנימית באיראן?

"קאסם סולימאני היה כנראה האיש החזק והחשוב ביותר במדינה אחרי המנהיג העליון ח'אמנאי, שכבר פירסם הודעת אבל והבטיח נקמה על מות חברו הטוב ואיש סודו. מבחינת הזירה הפנימית באיראן, ייתכן שנראה התגברות בגלי המחאה נגד המשטר, שתזכה לרוח גבית מהחיסול ומהפגנת הנכונות האמריקנית לתמוך בה."

האם יתכן תסריט של התדרדרות לעימות כולל באזור?

"ההתפתחויות הקרובות תלויות בעיקר בתגובה של איראן ושל הארגונים שפועלים מטעמה – על החיסול של סולימאני. מה שבטוח זה שהנשיא טראמפ הוכיח שהוא מוכן לפעולה לא רק במישור הסנקציות שחונקות את כלכלת איראן אלא גם מבחינה צבאית."

אמיר לוי: מיכאל סגל

* * *

בצער רב אנחנו מודיעים

על מותו של חברנו

איש למופת, מנהיג, וממייסדי

גרעין "שדמות" וקיבוץ עין-גדי

עמוס גנור [גרינגר]

הלווייתו נערכה אתמול, יום ראשון, 5.1.20

בקיבוץ עין- גדי, בשעה 15:00

תנחומינו לבני-המשפחה ולאנשי עין-גדי

חיוכו שתאם לטוּב ליבו יהיה זכור לנו כל ימינו

[ברצון נפרסם בגיליונות הבאים דברי הערכה ופרידה מעמוס ז"ל]

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון,

אנשים רבים קראו, התרשמו מאוד והעבירו הלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

ניתן למצוא גם ביו-טיוב

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"ג. חבלי לידה של סרט ישראלי

נפתלי אלטר קיבל מאוד קשה את העובדה שהקרן לעידוד הסרט הישראלי לא מצאה את התסריט מתאים לה. כשאמרתי לו שאני לא צריך אותה ואפיק את הסרט בלעדיה, אמר לי בגילוי לב, שהוא לא מוכן לקחת על עצמו את עבודת הבימוי. שאלתי אם גם הוא חושב שהסרט צפוי לכישלון, אמר לי דווקא לא, אבל בסרטים לעולם אי אפשר לדעת.  הוא מוכן להיות המפיק, ויעשה זאת ברצון, אבל במאי אצטרך למצוא בעצמי.

אמרתי לו שהתרשמתי לטובה מטל רון, שהיה עוזר במאי שלו בסרט האחרון שהפיק "אירית עירית".

אמר לי שגם הוא ממליץ עליו, אבל יש בעייה כי הוא עזב האת הארץ ונסע אל חברתו בארה"ב. כנראה שהחברה שלו לא היתה מי יודע מה, כי כשנפתלי טילפן אליו וסיפר לו על האפשרות שיקבל את עבודת הבימוי, הוא לא חשב פעמיים ואמר שהוא כבר חוזר ארצה. מה ששימח אותי זה שהוא אהב מאוד את התסריט, ולא הבין מדוע הקרן הסתייגה ממנו.

החלק הטוב שבהפקת כל סרט, הוא זה שבו מחפשים את הלוקיישינים (מקומות הצילומים), וזאת ההזדמנות לטייל בארץ ולחפש פינות נוף מתאימות. הרעיון של נפתלי שנמצא קיבוץ צעיר ונתנחל בו עם כל הצוות והשחקנים, חסך לנו הרבה מאוד כסף. גם לא היינו צריכים להקים  תפאורה מתאימה, כי נשתמש במבני היישוב ובנוף הנשקף ממנו.

קיבוץ נתיב הל"ה, שסיפורו הוא סיפור הסרט, לא התאים לנו , כי כמעט כל הצריפים שהיו בו בתחילת ההתיישבות, הפכו  לבתי ותיקים ואנו נאלצנו לחפש היאחזות נח"ל חדשה, שבה עוד היו צריפים. מה שגילנו באותו מסע חיפושים, היה שאם רוצים למצוא מקום המזכיר התיישבות של שנות הארבעים, צריך לנסוע לנגב, כי שם אפשר למצוא את כל הצריפים אשר שימשו את יישובי המשלט ונרכשו על ידי הבדואים.

בסופו של המסע הגענו לאזור ים המלח, ושם מצאנו את היאחזות מצוקי דרגות, אשר הנוף המשגע שנשקף ממנה, הצדיק את הפקת הסרט במקום כל כך רחוק מהמרכז.

את בחירת השחקנים השארתי לטל רון ולנפתלי. ביקשתי רק שלא יביאו לי שחקנים בני שלושים, כי גיבורי הספר הם צעירים בני 19 וחשוב לי שידעו בארץ, שהפלמחניקים אשר שפכו את דמם על הקמת המדינה, היו רובם נערים אשר חלב אימם עוד דבוק לשפתותיהם.

השמועה על הפקת סרט ישראלי חדש עברה מפה לאוזן בבתי הספר למשחק, והודות לכך זכיתי לקבל שני צלצולי טלפון, אשר החזירו אותי הרבה שנים אחורה.

הקול הראשון היה מנהריה, קול של איש עם מבטא ספק רומני ספק פולני, ששאל אותי אם השם פרסטר אומר לי משהו. 

השבתי לו שפעם הכרתי בחניתה עובד דואר אחד, שהתפרנס מצילום המבריאים של בית המרגוע.

שמחתו של האיש לא ידעה גבול. הוא לא האמין שאני זוכר אותו אחרי כל כך הרבה שנים, ולא ידע איך הוא יכול לחבק אותי. כשסיפר לי אחר כך שהבן שלו, משה, לומד באוניברסיטה בחוג לתיאטרון, הבנתי לאן הוא חותר. האבן שהתגבשה בליבי והפחידה אותי נמוגה מהר, כשהתברר לי שבנו הוא משה פרסטר, שכבר נבחר בלי עזרתי, על ידי טל ונפתלי לשחק את תפקיד אברום הטמבל. הבטחתי לפרסטר האב שאני לא שוכח חברים, ואנצל את קשרי עם הבמאי כדי שמשה שלו יקבל בסרט תפקיד מכובד והוא יכול לסמוך עליי.

הטלפון השני שקיבלתי, ריגש אותי עוד יותר. כי הוא היה ממלחינה ידועת שם, שלפני קרוב לחמישים שנה חיזרתי אחריה ללא הצלחה. היתה זו דרורה חבקין, שהבת שלה, שירי נשרי, התמודדה על תפקיד בסרט. לרגע הבליחו בראשי כל הסיפורים על כוכבות הקולנוע העולמיות, שפילסו את דרכן לצמרת דרך מיטת הבמאי, אך טוהר הנשק, שלא נטש אותי מאז ימי הפלמח, עמד חוצץ ביני ובין המזימה הפסולה. רציתי מאוד להזכיר לדרורה איך הבאתי אותה לחוג ריקודי העם של האוניברסיטה בירושלים, ואיך במקום שתחזור איתי, חזרה עם מרדכי שניידר, שהיכרתי לה ברוב טיפשותי. לא עשיתי זאת. ידעתי שהיא חולה מאוד ולכן מיהרתי לשמח אותה ולספר לה שבתה שירי נשרי נבחרה לאחד התפקידים המרכזיים, אפילו בלי הפרוטקציה שלי. 

צילומי הסרט זרמו על מי מנוחות. נפתלי אלטר היה מאורגן להפליא והבמאי טל רון, שאהב מאד את התסריט, לא נתן להוריד ממנו אף קטע. עורך הסרט, משה אבני, שקיבל כל יום את צילומי יום אתמול, היה מלא מחמאות, בעיקר על הנופים, וביקש שנצלם כמה שיותר את בית השימוש שהוצב על מצוק שממנו נשקף ים המלח בכל יופיו. לא היה לנו קשה למלא את בקשתו, כי משה פרסטר, בתפקיד אברום המשלשל, היה צריך לרוץ לשם לעתים קרובות והוא רץ לשם ברצון.

במהלך הצילומים הגיעו אליי לביקור במצוקי דרגות דיצה עם עדנה וימי. אורי גם רצה לבוא, אך הוא לא קיבל שחרור מצה"ל, ונאלץ להסתפק בסיפורים שהייתי מספר כשהייתי מגיע בשבתות הביתה. היתה זו שנתו השנייה בצבא. את הראשונה עשה בבסיס חיל האוויר בחצרים, בשנה השנייה גילו את כישרונו כמאייר וכבקיא במחשבים, והעבירו אותו לקרייה בתל אביב. מדי פעם היה מוצא חברה חדשה ואם היה לנו מזל, היינו פוגשים אותה כשהיה מגניב אותה לחדר על הגג, חדר שעבר אליו בירושה מעדנה אחרי שהתחתנה.

באותה תקופה של צילומי הסרט, התאהב בנערת חן פרחחית מלאה שובבות. כדי לכבוש את ליבה, הוא היה מאייר דמות של עלם עגום פנים הנמצא בחדרו במצב של המתנה. כל יום בהפסקת הצהריים, במקום ללכת לחדר האוכל, היה רץ לביתה ומניח בתיבת הדואר שלה מעטפה צבאית ובה קריקטורה של אותו עלם, כשהוא יושב עגום פנים בצפייה לבואה. פעם מונח לצידו טלפון שאינו משמיע שום צליל. פעם שתי כוסות תה ריקות לגמרי, ופעם קורי עכביש העוטפים את העלם הממתין מכווץ בפינת החדר. הציורים האלה שבו לא רק את ליבה של העלמה השובבה, אלא גם את האימא החד-הורית שלה, שהיתה חוזרת מהעבודה וממהרת לחפש בתיבת הדואר את הקריקטורה היומית כדי להביאה לבתה.

החברות של אורי עם ליאורה הסתיימה עם סיום השרות הצבאי שלו, אבל מה שנשאר לנו הוא ספרון ציורים קטן שהוא קרא לו "דווקא love". גם האימא יצאה נשכרת מאותה חברות כשקיבלה ממני שני כרטיסי הזמנה לסרט.

צילומי הסרט  הסתיימו כמתוכנן אחרי 22 ימי צילום, וגם עלותו לא חרגה מהתקציב. עכשיו, כמו שלמדתי בסרטי "אולי תרדו שם", הגיע החלק הכי קשה בהפקת הסרט, למצוא מפיץ ולמצוא בית קולנוע בתל אביב. אני, עם הביטחון העצמי שלי, הייתי בטוח שבעלי בתי הקולנוע יעמדו אצלנו בתור אחרי שיראו את הסרט. מה שקרה למעשה, הוא שבאותם שנים כבר אף אחד לא התעניין בסרט על הווי קיבוץ. מה גם, שבגלל דרישתי למצוא שחקנים צעירים, לא כיכבו בו שחקנים ששמם הלך לפניהם. ללא ציפיות גדולות, פנינו גם למפיק יורם גלובוס, שיבוא לראות את הסרט. הוא שלח את בתו עם בעלה הצעיר, יליד בית שמש הקרובה לנתיב הל"ה. הבחור התלהב מהסרט, ובזכותו מצאנו  מפיץ ובית קולנוע חדש ,"הטיילת", שנתן ל"יוסלה" את הזכות להיות הסרט הישראלי הראשון שיוקרן בו.  

כעת חיפשתי איזה טריק פרסומי, שבעקבותיו כל הארץ תדבר על הסרט, וההמונים ינהרו לקופות. בסרטי הקודם "אולי תרדו שם" חשבתי שהמצאתי את הגלגל, כאשר יצרתי פטנט עולמי של מיתקן המוכר ספרים על ידי לחיצה על כפתור. (ראו "בחיי 5"). עכשיו ידעתי שמהספר לא תצמח לי ישועה וחיפשתי איך להגיע לטלוויזיה לתוכנית של גבי גזית. היתה לו תכנית בערב שבת, שכל הארץ צפתה בה. למזלי הכרתי את מפיקת התוכנית, דליה גוטמן, שאחותה חנה היתה חברה טובה של רותי גיל, שהתחתנה עם מיכאל גיל, שלמד איתי בפקולטה לחקלאות.

רותי  עשתה לי הכרה עם חנה שהפגישה אותי עם אחותה דליה. ישבתי עם דליה, סיפרתי לה על הסרט וביקשתי שתבוא לראותו. היא היתה גלוית לב, ואמרה לי שמוטב שלא תראה, כי אם הוא לא ימצא חן בעיניה, תהיה לה בעיה להכניסו לתוכנית. במקום זה קבעה לי פגישה עם גבי גזית, שבה אספר לו על מה הסרט ואחשוב איתו ביחד איך להשתלב בתוכנית. 

סיפרתי לגזית את תוכן הסרט ועל השחקנים שמגלמים טיפוסים אמיתיים שהיו איתי בקיבוץ. היו שניים שמצאו חן בעיניו, ונראו לו כמתאימים להתראיין בתוכנית. האחד היה נתן לוין,  עולה חדש מרוסיה, שנקרא במשק פושקין והשנייה היתה חוהל'ה, שהגיעה לקיבוץ משום מקום, ותוך שבוע שכבה עם מחצית חברי המשק. גבי שאל אותי אם אני חושב שהיא תסכים לבוא ולהתראיין בתוכנית. אמרתי שאני חושב שכן, כי לדעתי היא עשתה לנו רק טוב, אבל אין לי מושג מה שמה המלא ואיפה אפשר למצוא אותה היום. לעומת זאת, את פושקין אוכל להביא בלי בעיות, כי אני מכיר כמה חברים שלו, שהם בטח יודעים איפה הוא מתחבא.

סיכמנו שאתקשר לגבי גזית ברגע שאמצא את פושקין ואז נמצא מועד למפגש מוקדם.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יעקב חסדאי

מערכת המשפט והמשטר הדמוקרטי – מי קודם ?

ביום רביעי 01/01/2020 ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל חסינות מפני העמדה לדין בתיקים בהם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. העיתוי אינו מפתיע כי אנו עומדים בפני מערכת בחירות לכנסת ה-23 ונתניהו טוען כי רק העם יקבע מ ינהיג אותו, ובוודאי לא מערכת המשפט אשר עלולה למנוע ממנו להרכיב ממשלה אם ינצח בבחירות אלו.

טענות אלו מצטרפות למתקפה בה נתונה מערכת המשפט מצד ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת מזה תקופה ארוכה. מתקפה זו החלה עוד לפני פרשת נתניהו, כאשר עלו טענות שמערכת המשפט אקטיביסטית יותר מדי. המתקפות הולכות ומחריפות כעת בעקבות פרשות נתניהו, כאשר, כאמור, נתניהו חוזר ומדגיש כי העם הוא הריבון ולכן רק העם יחליט מי יבחר, מי ימשול ומי ינהיג אותו.

התקפות אלו על מערכת המשפט נובעות מתוך תפיסה פוליטית ידועה ומוכרת, אשר נוסחה באירופה עוד במאה ה-19, ואשר אומרת כי השלטון הדמוקרטי מורכב מרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת – והריבון הוא העם. במסגרת טענה זו מקומה של הרשות השופטת נקבע בהתאם למקומה היחסי בין שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת.

אני חולק על התפיסה הזו ואומר שהיא אינה נכונה מבחינה מהותית ומבחינה היסטורית. הדמוקרטיה היא שיטת מימשל שצמחה בדורות האחרונים, החל מסוף המאה ה-19, וכיום היא נחשבת לשיטת המימשל הטובה ביותר, או לפי הגדרתו של וינסטון צ'רצ'יל "השיטה הכי פחות גרועה שאנו מכירים" – וזה נכון.

אולם מערכת המשפט קיימת משחר ההיסטוריה, עוד לפני שהיתה דמוקרטיה ולפני שהכירו את המושג "שלטון העם". מערכת המשפט קיימת עוד לפני שקבעו כי "העם הוא הריבון", בימים בהם הריבון היה המלך, השליט או אפילו הקב"ה. בכל הדורות משחר ההיסטוריה מערכת המשפט היא סמכות בפני עצמה. המאפיין העיקרי של מערכת המשפט הוא הריבונות שלה. היא תלויה רק בדבר אחד – "חוק" כי מלכתחילה הפך החוק בן-ברית או שותף של מערכת המשפט והיא פועלת על פי החוק. זה חשוב כי מערכת המשפט, כפי המוכרת לנו, קובעת לעצמה את הכללים.

אנחנו לא צריכים את הדמוקרטיה כדי להאמין בשיוויון. כבר במקורותינו, בתנ"ך, יש את כללי השיוויון הבסיסיים. אנחנו לא צריכים את מערכת המשפט ככפוף לריבון בין אם הוא העם ובין המלך. להיפך. במקרים רבים בהיסטוריה, וגם בהיסטוריה היהודית מערכת המשפט קמה כדי למנוע עוולות שעושה הריבון. במקורותינו מופיע הסיפור המפורסם על המלך אלכסנדר ינאי שנקרא למשפט לפני הסנהדרין ואמרו לו: "עמוד על רגליך... ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם." (סנהדרין י"ט) כלומר, חייב גם אתה, המלך, לכבד את מערכת המשפט.

כל ההתקפות על מערכת המשפט והדרישות שהיא תציית לריבון, שהוא העם, הן מוצדקות בדיוק כאילו היו דורשים בעבר ממערכת המשפט שתציית למלך. מערכת המשפט צריכה לפעול לפי  הכללים שלה ולפי החוק שקיים באותה עת. לפעמים יכולה מערכת המשפט גם לבדוק את החוק כי ריבון שאינו צודק או מוסרי יכול גם לחוקק חוקים לא מוסריים. לכן, ככל שנגן על עצמאות מערכת המשפט ועל סמכותה כך נהיה חברה יותר צודקת ומתוקנת.

אולם מה עושים כאשר מערכת המשפט עצמה עושה עוול?

 גם לכך יש לנו דוגמאות היסטוריות. מה הפתרון ומי ירסן את מערכת המשפט? במסורת היהודית התשובה לכך היא – הנביאים. היו שופטים, היו מלכים והיו גם נביאים אשר קמו לייסר אותם. דברי הנביאים הוטבעו במורשת התרבותית שלנו לא פחות מפסקי הדין של מערכת המשפט. לעיתים הנביאים גם הוקיעו פסקי דין. כלומר, בחברה מתוקנת מי שצריך להוקיע מעשי עוול של בית המשפט הם אנשי מוסר, אנשים עם רמה אישית גבוהה, אנשים שהעם מקשיב להם וגם השופטים – בסופו של דבר, יהיו חייבים להקשיב להם, בוודאי לא פוליטיקאים.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"        והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il   

* * *

כּוּל כַּלְבְּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ: הפנטגון אישר הלילה (3.1) כי מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, נהרג בתקיפה אמריקאית בבגדאד.

* * *

המפלגה הדמוקרטית והתקשורת בארה"ב, למשל ה"ניו יורק טיימס", כמו גם חלק ניכר מן התקשורת בישראל, בייחוד העיתון לאנשים חושבים – בולטים בעמדותיהם שיש לגנות את הנשיא טרמאפ על רצח הגנראל קאסם סולימאני, שהרי מבחינה מסויימת סולימאני שייך ל"שמאל" – ממש כשם שהרשימה הערבית המשותפת שייכת, אצלנו כאן, ל"שמאל" – לגוש המזוהה עם הסטיכיה "רק לא ביבי"!

* * *

אורית דשא

העננים בכרמל

העננים האפורים-לבנים
נעים בהתמדה,
מכסים-מגלים
כתמי שמים תכולים.
החי והצומח בכרמל,
על-פני האדמה הרווויה,
הבתים, הסלעים –
כולם מייחלים
לקרני השמש החורפית –
המנסות לחדור
פה ושם,
מעבר
לקור המקפיא,
ולהאיר ולחון
באור רך זהוב ומיטיב
בחלוף העבים...
ביחד נושאים הם
עיניים ולב
לפרח מלבלב,
לחמלה, לעדנה,
ליופי, לאור  –
לריענון הירוק,
לדחיית הבלייה,
להתחדשות, לתחייה,
לקבלת התחינה –
לחנינה!

* * *

צביעות! – אלה שמנסים להדיח את נתניהו בהליכים משפטיים – מאשימים את נתניהו שהוא משתמש נגדם בהליכים משפטיים דוגמת חוק החסינות!

* * *

"די לי שאני כותב"

משה גרנות מראיין את עמוס עוז

(אוניברסיטת הנגב 13.6.2000)

השיחה בין עמוס עוז וביני התקיימה בחדרו הקטן במחלקה לספרות של אוניברסיטת באר-שבע. הזכרתי "קטן", אבל אפשר לומר אפילו נזירי: לא היה בו שום רהיט של נוחות ופינוק, כגון כורסה, שום אביזר שמאפיין סופר, כגון מכתביה, מחשב – רק שולחן כפול, ארון שאצטבאותיו כמעט ריקות, תמונה גדולה ודהויה של עגנון, תצלום אוויר של באר-שבע, כמדומני, מפה קטנה של קמפוס האוניברסיטה – זהו פחות או יותר. כל מי שראה ושמע את עמוס עוז מדבר, בוודאי יכול להבין בחוש את הריגשה שאחזה בי לנוכח הניגוד הגדול שבין החדר הנזירי הזה לבין הנוכחות האדירה של האיש ששמו, בתוספת התואר "פרופ'", חרוט על שלט קטן ליד הדלת. הפנים מלאות ההבעה, הדיבור הרהוט, הסדור, ללא שיהויים וגמגומים, המאפשרים, בדרך כלל, לדוברים לאסוף את מחשבותיהם הפזורות. אינני חושב שיש עוד סופר עברי בעל מוניטין שניחן בסגולות כאלו, להוציא, כמובן, את מורו הגדול – ס' יזהר.

הראיון נדחק לשעה קצרה בין טיול הבוקר ובין השיעור הנוסף (שפרופ' עמוס עוז היה חייב לתלמידיו בעקבות היעדרות שנכפתה עליו) ובין נסיעה לחו"ל שתוכננה מכבר – וכל זאת באמצע כתיבתה של יצירה חדשה, שכולנו בוודאי נתוודע אליה בבוא יומה.

נדלג על ההערות המקדימות וניגש ישירות לשיחה:

מ' ג': באביב 1949 חזר אבא שלי הביתה נרעש מאוד: הוא שמע שיחה בין שני קצינים רומניים שהתפעלו מכך שקומץ היהודים "שם", גירשו את בריטים וניצחו "ים של ערבים" שהתנפלו עליהם – "ללא ספק," אמר אחד מהם, "היהודים 'שם' שונים מהיהודים שלנו כאן." כל הערב דיברנו על זה אבא אימא, אחי ואני.

כעבור שנתיים הגענו ארצה (זה לא היה כל כך פשוט בארץ קומוניסטית להשיג אישורי הגירה) ופגשתי את היהודים של "שם", בני העלייה השנייה והשלישית –) אני התחנכתי בשלושה כפרים בעמק). היהודים ש"שם" היו שונים לא רק מהיהודים בגולה – הם היו שונים מכל אדם: הם היו צנועים, חרוצים, רחוקים מבצע (הם יכלו לנצל את הצנע ולמכור את תוצרתם במחיר גבוה פי עשרה מהמחיר שקיבלו ב"תנובה", ולא עשו כן),  הם היו משכילים, הם היו אידיאליסטים ללא תקנה. כשעבדת על ידם, הרגשת עד כמה הם נפילים, ועד כמה אתה חגב לעומתם.

והנה, בעשרים השנים האחרונות יש נטייה לא רק למזער את מפעלם ההיסטורי, אלא אף לטעון שהוא היה משגה אחד גדול, שהם חטאו חטא גדול לעלייה ההמונית, שבניהם ובני בניהם צריכים לשלם על כך לדורות. מסתבר שלקיבוץ עצמו יש איזו נמיכות רוח, כאילו באמת הם עומדים על ספסל הנאשמים.

אני קראתי מה שכתבת על הקיבוץ (המקום הפחות רע מכל אשר ראיתי בעולם – "באור התכלת העזה"; ניסיון מרתק ביותר ליצור חברה צודקת – "כל התקוות" ועוד). ברומנים שלך אתה די אירוני כלפיהם. הייתי מבקש כי תהיה יותר ספציפי באשר לדה-לגיטימציה של מפעל הציונות הקלאסית שהפכה להיות בון טון של "המקופחים" ו"הצפונים" גם יחד.

ע' ע': אני לא נולדתי אל תוך ארץ ישראל העובדת. גדלתי בסביבה רוויזיוניסטית של חירות, ימין, אינטליגנציה ירושלמית – שהיתה להם ביקורת קשה, עוינות, וגם קנאה כלפי מה שאני אכנה בשיחה זאת בשם "ארץ ישראל העובדת", שם שהוא בבחינת קיצור קוד לרעיון, לציוויליזציה שצמחה פה בקיבוצים, במושבים, בשכונות הפועלים בערים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי פוליטי במפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, העובד הדתי.

הימין הביט אל ציוויליזציה זאת כאל אוזורפטורים, שגזלו מהם את הבכורה שהיתה שייכת, לדעתם, להם – לאינטלקטואלים שתחילתם בהרצל, והמשכם בז'בוטינסקי.

בגיל ארבע-עשרה וחצי התמרדתי נגד אבי, שיניתי את שמי לשם עברי, הלכתי לגור לבד, כילד חוץ בקיבוץ חולדה – כל זאת מתוך משיכה עצומה לארץ ישראל העובדת, אל הגינונים שלה והאידיאלים שלה, אל סגנון הלבוש שלה, אל הדיבור, אל הערכים, השירים, הניגונים היפים, אל הספרות שצמחה בה ובקרבתה, אל חלקה המכריע במלחמת העצמאות, עליה שמעת מהקצינים הרומניים. נמשכתי אל הקיבוצניק שעל אצטבת הספרים שלו עמד "המשפט" של קפקא נשען על מדריך חדש להדברת מזיקים.

לא קל היה לי להשתלב בקיבוץ כילד חוץ – לא שזוף ולא חזק. יחד עם המשיכה החזקה, ראיתי יותר ויותר את החולשות של עולם זה: את הדעתנות, זחיחות הדעת של המנצחים בשנות החמישים, ואת ההתנשאות שהייתה צידו השני של האידיאליזם, ואת הקטנוניות והברוטליות בחיי יום יום, ואת הפוריטניות והצביעות. בסיפורי הקיבוץ שלי ("ארצות התן", "מנוחה נכונה" ועוד) הצבעתי על המאפיינים האלה, הייתי בין הראשונים שהצביעו על סתירותיה של החברה  הזאת, על הכוחות שמאיימים להרוס אותה מבפנים, על צדדיה המכוערים. כתיבתי באופן הזה היה מעשה מאוד לא קונפורמי…

מ' ג': מעשה "לא נבון" כזה עשה דוד מלץ…

ע' ע': מלץ לא הרחיק לכת עד כדי כך. והיה גם יגאל מוסינזון – זה היה מעשה לא קונפורמי. מאז עברו כמה עשרות שנים. אני מקונן על ארץ ישראל העובדת, וליבי יוצא אליה. לא שכחתי את חסרונותיה, אך היום כאשר מאה ואחד "שוחטים אופנתיים" מתנפלים על "פרה קדושה" אחת, שגוססת ממילא – ליבי עם הפרה, ולא עם "השוחטים". אותה סלידה מן העדר ומן העדריות, שגרמה לנער בשנות החמישים, ולצעיר בשנות השישים, לכתוב על סטיותיו של הקיבוץ בפרט, ושל ארץ ישראל העובדת בכלל, אותה סלידה מניעה אותי לראות את הסתירות ואת הכיעורים בעדר הגדול של "השוחטים". מה ששרד מארץ ישראל העובדת מותקף מכל צד אפשרי – קואליציית המתקיפים היא ממש סוריאליסטית: העולם החרדי מאשים אותה שהיא פעלה למחיקת הדת…

מ' ג': מה שזה די נכון…

ע' ע': פה ושם… מאשימים אותה שמחקה את תרבות היידיש, שהיתה אדישה לרצח החרדים בימי היטלר (כך הרב וייסמנדל ושות'), מאשימים אותה שרצתה למחוק את המזרחיות, שגנבה את ילדי תימן…

מ' ג': זה ממש נראה לי כמו עלילת דם…

ע' ע': מאשימים אותה שאימצה לעצמה סטריאוטיפים אנטישמיים, שהיא קיפחה ודחקה לפינה את האצ"ל והלח"י, רדפה את הקומוניסטים…

מ' ג': שזה שוב די נכון…

ע' ע': …שעוללה את הטרגדיה הפלסטינית; הפמיניזם מאשים כי אצלה מצוי השורש להפלייתה לרעה של האישה בחברה, שם מצוי מקור כל העוול והעיוות כלפי הנשים.

כל ההאשמות האלו מתמקדות, הייתי אומר, באופן שקספירי, באישיותו של בן-גוריון, והסטריאוטיפ של נוער ארץ ישראל העובדת, כפי שמציירים אותו עכשיו, הוא סטריאוטיפ של כמעט פרוטו-נאצי –  "כחולי העיניים ויפי הבלורית והתואר." כשאתה מצרף את כל הטענות האלו יחד, אתה מקבל את "הפרוטוקולים של זקני ציון": בן-גוריון גידל אי-שם בסביבות בית הספר החקלאי כדורי, אולי באמצעות שכפול גנטי, זן ברוטלי של בלונדינים שזופים, אשר רקמו מזימה חובקת עולם להיפטר מיהודי הגולה, כדי להבריח ניצולים בעל כורחם להגיע לארץ ישראל, כדי לגרש מכאן את הפלסטינים, להמיט עליהם אסון, כדי להביא במקומם מזרחיים שאפשר להשפיל אותם ולקפחם, כדי למחוק את הדת, להרוס את תרבות היידיש – כזאת מזימה! והכלי לביצוע המזימה היתה "המפלצת המשוכפלת גנטית מבית ספר כדורי."

אני מציע ל"שוחטי הפרה" להשאיר שמורת טבע של "חיות מוגנות" של ארץ ישראל העובדת, בה אסור יהיה לצוד. נגיד, מבית אלפא עד נהלל, כדברי השיר – אזור אסור בציד; שהרי עוד מעט לא יישארו מהם, לא יאמינו תלמידי האסכולה הפוסט-ציונית למוריהם הפוסט-ציוניים שהיתה בכלל ארץ ישראל עובדת, שקומץ קטן של חייזרים כאלה עשו מעשים שטניים כאלה, שהיה קיים בכלל בן-גוריון, שהמיט אסון על הפלסטינים, על כל המזרח התיכון, על יהודי הגולה כולה, על הדתיים, על הרוויזיוניסטים… תשאירו שמורה ותראו לתלמידי העתיד: כך הם נראו!

קראתי חלק מהעבודות של ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים – למעשה, כמה מהם הם אנטי-ציונים. אינני מניח אותם בסל אחד. יש לי רושם שעבודותיהם מבוססות על עובדות – עובדות עלולות להיות אוייב מסוכן של האמת. מסתבר שהם אינם היסטוריונים של הקונפליקט הישראלי -ערבי אלא היסטוריונים של "פשעי הציונות". הנושא שמעסיק אותם בלעדית – פשעי הציונות כלפי הפלסטינים, פשעי האשכנזים כלפי המזרחים, הסוציאליסטים כלפי מי שלא היה סוציאליסט, פשעי חילונים כלפי דתיים, אבל הרי רק הארכיונים הישראלים והבריטים נפתחו. אין ארכיונים ערביים.

חשבתי על זה הרבה, ופתאום אורו עיניי – הצד שהארכיונים שלו נפתחים, יוצא תמיד רע. אילו היה מישהו מפעיל מכשיר הקלטה ומקליט ריב בין בעל לאישה, ואחר כך מוחק את אחד הצדדים, הצד שאותו שומעים היה נשמע בהקלטה רע מאוד. נניח שב-26.6.48 (אני סתם זורק תאריך) היתה ישיבה במטה הכללי ברמת-גן, ושם הוחלט לגרש את הערבים מלוד ורמלה – זה פשע! ועם זאת, אילו היה ארכיון של מטה הפלישה הערבי, היה אולי מתברר שבאותה שעה ממש דנו המפקדים הערבים בשאלה מה ייעשה בנשים בתל אביב לאחר שלא יישארו גברים. כך היתה נחשפת התמונה הכוללת של הזוועות המתבצעות במלחמה טוטלית – ורק מלחמת השחרור, מבין כל מלחמות ישראל-ערב, היתה מלחמה טוטלית, שבה אוכלוסיות משני הצדדים נפגעו. עובדה היא כי בכל השטח הערבי בגדה לא נשאר אף יהודי חי; בשטחים שהיהודים שלטו בהם – ברחו וגורשו רבים, אך גם נשארו למעלה ממאה אלף ערבים. זה לא הופך את הסיפור על פיו, אך מעמידו במסגרת שלו. הסילוף הגדול הוא במחיקת ההקשרים.

אני מתגעגע אל ארץ ישראל העובדת שהולכת ונעלמת, מבלי שאעשה אידיאליזציה שלה. "יפי הבלורית" היו, לא פעם, ברוטליים וצרי אופק, החלוצים האידיאליסטים היו חדורי להט מיסיונרי עד כדי צדקנות. מסירות הנפש שלהם היתה מלווה גם בקנאות; אבל עדיין, אחרי כל מה שאמרתי, הציוויליזציה של ארץ ישראל העובדת היתה אחת היצירות היפות של העם היהודי, לא מושלמת, אך מרתקת, מקורית, ותרמה תרומה מכרעת לשיפור מצבם הקיומי של מיליוני יהודים. היא ינקה מהאידיאות האירופיות וגם מהחסידות. היא היתה קרקע גידול של ספרות גדולה, היא ניסתה להציע תשתית לחיי תרבות ורוח מלאים, שולחן ערוך משלה – טקסים, לבוש, חגים – לא הכול יפה ומושלם, אך רוב ההצעות שמונחות בימינו אנו על השולחן הרבה פחות מושכות אותי, ואני מתכוון להצעה החרדית, או, להצעה הפוסט-מודרניסטית, או הניאו-מזרחית, או המתנחלית, או הצעת המתייוונים החדשים. אף אחת מהן לא משתווה להצעה המרתקת והפגומה שהציעה ארץ ישראל העובדת. אני מאמין שעוד יחזרו אליה. הנוער יום אחד עוד יעשה מסעות סנטימנטליים, ואולי יעשה אפילו אידיאליזציה מוגזמת של ארץ ישראל העובדת, ואז אפשר אולי יהיה להשתמש בספריי שימוש חומצתי כדי למנוע סנטימנטליות פולחנית מדי כלפי ארץ ישראל העובדת.

מ' ג': קצת צרמה לי נימת ההסתייגות שלך מהמתייוונים. אני מעריץ תרבות יוונית.

ע' ע': אפשר להעריץ את היוונות ולבוז למתייוונים, אלה שמדברים חצי אנגלית, מתלבשים כמו אמריקאים, שנאנחים כמה טוב במערב, וכמה רע כאן. חצי מהישראלים רוצים שיהיה כאן אמריקה, והם מתכוונים, למעשה, לפינה הצפון מזרחית של אמריקה. אני מעריץ את "ארצות הברית", ומתעב את "אמריקה". ב"ארצות הברית" אני מתכוון לבית המשפט העליון, לחוקה, לערכי יסוד, למרכיב האידיאליסטי הבסיסי שישנו בארצות הברית; וב"אמריקה" אני מתכוון לקפיטליזם הברוטלי, לוולגריזציה של החיים, לאינפנטיליות הבסיסית. הישראלים, למעשה, היו הרבה פעמים ב"אמריקה", אך כלל לא שמעו על "ארצות הברית". בין השתיים יש תהום. "המתייוון" הוא זה שרוצה שתהיה כאן "אמריקה", ומהר.

מ' ג': אני עליתי ארצה בעלייה הגדולה שאחרי קום המדינה, וההתרשמות שלי אז והיום היא שאולי לא היינו "אבק אדם", אבל בהחלט נראינו כך: לרוב המוחלט של העולים לא היה שום רכוש: במזרח אירופה הרשו לקחת עשרות קילוגרמים בודדים, ומארצות האיסלאם באו אנשים כשרק כותנתם לעורם וצרור קטן בידם. לרוב מוחלט לא היה שום מקצוע, וכמעט אף אחד לא ידע מילה עברית! אחי למד מעט בתנועה, אבל אני, אבא ואימא לא ידענו כלום! איך אנשים מהגרים לארץ אחרת בלי הכנה מינימלית? על מי הם סמכו? היה חוסר הבנה מוחלט – לא רק של הציונות – אלא של החיים עצמם!

לעומתם, ישבו כאן בארץ מזה עשרות שנים אנשים שהצליחו לערוך בעצמם שינוי ערכים ללא מירכאות: הם עבדו בעבודות כפיים שנחשבו לבזויות בעיני היהודי הקלאסי, הם היו אנשי רוח וחזון, דיברו עברית מלרעית מעיר הולדתם בגולה, הכינו עצמם גופנית ונפשית למאבק האדירים שחיכה להם בארץ.

אתה מאשים אותם שנהגו בפטרנליזם כלפי העולים. בתור מי שעלה אז לארץ, וראה את העליבות הנוראה של מאסות העולים, אני שואל אותך, מה היה עליהם לעשות? לעזור, לקלוט, או להישאר אדישים? הרי עצם העזרה וההדרכה, עצם הוראת העברית נחשבה, ונחשבת עד היום, לפטרונות! האם יכלו להישאר אדישים?! אני עצמי התחנכתי בקיבוץ, והחלוצים ההם לימדו אותי אלף-בית של השפה ושל החיים, לימדו אותנו לעבוד. וכי איך יכלו לנהוג? מסתבר שמה שלא היו עושים – היו מאשימים אותם – דרך ללא מוצא! לא ברור לי מדוע אתה מצטרף לאלה הטוענים לפטרנליזם מצד החלוצים.

ע' ע': מסכים. זה לא שחור ולבן. מי שאיננו קצת פטרנליסט אינו יכול להעניק מאומה לזולתו. הבעייה היא שהם רצו לעקור את הישן. היתה כאן להיטות אכזרית לגרום לכך שהעדות השונות ייוולדו מחדש, שייהפכו מהר לעוזי ולדני, מתוך הנחה תקיפה שהם-הם המודל האידיאלי – דתי, עולה, או רוויזיוניסט כמוני – חייב להשתנות. היה במעשה שלהם מרכיב קנאי ולא סובלני. היום כל "המקהלה" כולה מתנפלת על "הפרה" הזאת. כל אחד מונה את מה שישראל גזלה מהם. בני הייקים מקוננים על המעודנות של הפסנתר והספרים שהיתה נחלת הוריהם, וישראל החדשה גזלה מהם. הדתיים מדברים על הניסיון לגזול מהם את דתיותם, המזרחיים מתלוננים על מחיקת מזרחיותם. ערביי ישראל מונים את מה שישראל לקחה מהם. והנה, אין כמעט אדם שנעצר לשאול: מה ישראל נתנה לו. רוב האזרחים במדינה הזאת חיים מהרבה בחינות יותר טוב ממה שחיו הוריהם והורי הוריהם, מבחינה כלכלית וחברתית, מבחינת החירות שזכו בה, גם מבחינת מידת האוטונומיה, לה זוכה כאן כל אזרח – האוטונומיה לחיות בדרכים שונות.

מ' ג': אלי ויזל מתאר רשמי זוועה מחיי היהודים בשנות החמישים בגולה.

ע' ע': כמובן, העולים לא היו "אבק אדם". זה ביטוי נורא. ישראל גם לא הפכה אותם לעם. יש כאן הרבה עמים, אך היא פתחה דלתות כלכליות, חברתיות, תרבותיות, רוחניות. לא מעט מהסאון והזעם, שאנו עדים להם, הם חלק מחבלי ההתבגרות של חברה שלא רוצה לקבל את החותם שהאבות המייסדים רצו בו. הם דוחים את החותם – לא מעוקצכם ולא מדובשכם! הם דוחים את מתנתם של האבות המייסדים. אבל, ללא ספק, היה דבש, ולא רק עוקץ. יש מרכיב של פנטיות מיליטנטית באופן שבו מנסים עכשיו לצייר מחדש את ארץ ישראל העובדת, כאילו היא תמנון רב-זרועות שאימלל את כולם. זה לא נכון. זה לא כל כך פשוט. אני, על כל פנים, מתאבל על הציוויליזציה ההולכת ונמוגה של ארץ ישראל העובדת, גם על מסירות הנפש, גם על האידיאליזם שלה. היא ניסתה באופן נאיבי לשנות את העם היהודי שינוי טוטלי תוך דור אחד. זה היה אסור. הייתה נאיביות, אכזריות וקנאות, אבל מי שנלחם היום בשצף קצף נגד ארץ ישראל העובדת הוא יותר אנכרוניסט מארץ ישראל העובדת עצמה. הגיע הזמן לראיה היסטורית מורכבת, אפילו אמביוולנטית, כלפי הדורות המייסדים, שכן יש מקום להכרת תודה, להוקרה, אבל יותר מכול – מקום למידה של סקרנות, השתאות ופתיחות. הגיע הזמן שבעלי הבשורות האופנתיות יפסיקו לעמוד מול ארץ ישראל העובדת כמתבגר צוהל בן ארבע-עשרה וחצי, שגילה את ערוות הוריו ושמח לאידם, ושופך עליהם את זעמו ולעגו.

מ' ג': אתה נחשב בצדק בעיני השמאל והמרכז הישראלי למעין נביא מודרני, ללא המיסטיקה כמובן, המזהיר מפני פורענויות והמסוגל בניתוח חד לחזות את המהלכים העתידיים. כך היה כאשר היית בין הראשונים שחזה את המכשלה הגדולה של השטחים הכבושים, כאשר רוב העם היה שיכור מהניצחון המדהים במלחמת ששת הימים, כך היה כאשר חזית את נפילת האימפריה הסובייטית בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה, עשרים שנה לפני שזה קרה באמת. אימפריה כל כך חזקה! איש לא העלה על הדעת שזה יקרה כל כך מהר. וכך היה כאשר חזית במאמרך האדיר את המתנקש הממלא את המחסנית כדי לרצוח את יצחק רבין. מה שיפה בעיניי הוא כי בכתביך יש לא מעט אירוניה על מי שמחשיב עצמו מייעץ לראשי ממשלות (פימה ב"המצב השלישי"). אתה יודע שכל "הידע" הזה הוא בעירבון מוגבל, שזה עניין של התבוננות והגיון, ולא עניין מיסטי. אתה טוען ששום סופר לא שינה מעולם מהלכים מדיניים ("כל התקוות"), למרות כל אלה, אין להכחיש שבארץ המדינאים כן מבקשים לשמוע את דעתך ואת עצתך, ואף משתדלים להישמע לה.

האם אתה מרוצה מרוב העצות שלך למדינאים ומרוב החיזויים שלך? האם אתה מצטער על עמדות שביטאת?

ע' ע': הדבר הציבורי הראשון שעשיתי היה כאשר הייתי בן עשרים ואחת – עשרים ושתיים – הייתי מעורב בפרשת לבון, וכתבתי על בן-גוריון, דמות האב הכול יכולה, דברים שהיו מאוד חד-צדדיים. לא פעם הייתי גורף מדי בהתבטאויותיי כנגד הימין, לא הבחנתי בגוונים. הזעם מעוור את היכולת לראות גוונים.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתי בין הראשונים שטענו כי לא שיחררנו את תושבי שכם ורמאללה, וכתבתי שהפתרון הוא שתי מדינות, כי יש שני עמים, כתבתי שהכיבוש משחית. זה נראה תימהוני. הייתי בסך הכול בן עשרים ושבע-עשרים ושמונה. אני סברתי שהיתה התקרנפות. נדמה לי שאני המצאתי את המונח "התקרנפות" (בעקבות מחזהו של יונסקו). בשנת 1967 הגעתי לעמדות אלו לא מפני שהייתי אסטרטג, או היסטוריון, או מזרחן, אלא משום שאני קם כל השנים מוקדם בבוקר, שותה כוס קפה ושם עצמי בנעליים של מישהו אחר. כך אני כותב ספרים. דמיינתי לעצמי מה זה להיות פלסטיני אחרי אסון 1948 ואחרי אסון 1967. הבנתי שהאופוריה של ניצחון ששת הימים לא תיגמר בטוב. הייתי "אבל בין חתנים" בשנים שבין 1967 ל-1973. אחרי 1973 – פחות. מאז 1970 בערך היתה לי תחושה שאפשר להגיע לשלום. אמרתי וכתבתי. בלבנון ראיתי את הקטסטרופה המתקרבת כמעט מיד לאחר פריצת המלחמה, כמעט מיד – שלושה  שבועות אחר כך. צריך הייתי להגיב מן הרגע הראשון.

אני רואה כעת את האסון הנורא שמאיים עלינו בגלל העוני ובגלל העושר, גם בגלל האופן שהעושר מנקר את עיני העניים – זה לא רק העוני עצמו, אלא הסמיכות זה לזה. ניסיתי לכתוב זאת ברומנים ובמאמרים. טעיתי טעות של טון כלפי השמאל האורתודוכסי, היה לי טון לגלגני כלפי מי שאוטומטית מסכים עם הצד הערבי בסכסוך – כאילו השלום בכיס של ישראל, ואם תרצה, יהיה שלום. דיברתי לא פעם בלעג על אנשים שרואים הכול בשחור לבן, וכאלה יש בכל המחנות.

מ' ג': אני התרשמתי שאחד הטיפוסים שיצירתך מרותקת אליהם, הוא הנער רפה השכל והמופרע, הגדל על השמנת, שמעשיו אינם צפויים, ושעצם הימצאותו בחברה הופכת את חייה לסיוט. אני מתכוון לאורן ב"מקום אחר", בועז מ"קופסה שחורה", החברים של דימי ב"המצב השלישי", ואולי גם עמנואל ב"אל תגידי לילה" ויוני ב"מנוחה נכונה". הם מופיעים ביצירות כמעין פסק דין של גורל שאיננו ניתן לשינוי. האם תסכים שאחד הקווים המנחים ביצירתך הוא הדטרמיניזם?

ע' ע': תשובה קצרה: אין לי דעה על הספרים שלי. אינני יודע להסביר מה הם מייצגים. די לי שאני כותב. אני לא בתודעה של סוציולוג. בוא נשאיר את חלוקת התפקידים: אני כותב, ואתה קורא ומבין. אני לא רוצה שסופר ייצא מספרו ויבאר לי את מה שאני קורא. יש אוטונומיה של הקורא.

מ' ג': התחמקות יוצאת מן הכלל! בכתביך יש רומן בהמשכים עם השירה: בתחילה כתבת שירים ושמת אותם בפיו ובעטו של ראובן חריש ("מקום אחר"), אחר כך רמזת על הנלעגות של הנער כותב השירים, שמישהו אחר קוטף את הריגשה של הבנות ששמעו שירים אלה (בעיקר ב"אותו הים"), ולבסוף כתבת רומן שירי שלם ("אותו הים"), ותמיד יש איזה הרחק אירוני בינך ובין שיריך. האם רצית להיות משורר? האם מצפה לנו יצירה שירית שאינך מסתייג ממנה הסתייגות אירונית?

ע' ע': אילו רק יכולתי להיות מוסיקאי. אילו ניתנה לי היכולת, הייתי כותב מוסיקה, ומוותר על המילים. השירה היא אמצעי להגיע קצת יותר קרוב למוסיקה. בספר "אותו הים" רציתי לכתוב יצירה מוסיקלית. תמצא פרקים בעלי שמות כמו סטאבט מאטר, אדג'ו, נוקטורנו, מגניפיקט. רציתי לכתוב מדריגל, בו עצרת של קולות שונים, שכל אחד שר, כביכול, לעצמו, אך הקולות משתרגים זה בזה. גם המקצבים, השורות, המצלולים קרובים למוסיקה, ככל שיכולתי אני להתקרב. כבר ב"בארצות התן"  (לא קראתי אותו הרבה שנים) עשיתי מאמצים לכתוב משפטים שיהיו קרובים למוסיקה. זה ניסיון להתקרב למוסיקה מצד אדם שאיננו די מוסיקלי כדי להיות מלחין.

מ' ג': ב"לגעת ברוח לגעת במים" יש מעין גיחה אל העולם הסוריאליסטי. גיחות קטנות יותר יש גם ברומנים אחרים ("אותו הים" – העולם במזרח הרחוק; "לדעת אישה" – החלומות של יואל; "מיכאל שלי" – הזיות של חנה). סגנון זה מחייב "תרגום" אלגורי, ויש בו, לדעת הביקורת, מעין נסיגה ביחס לגישה הריאליסטית. איך אתה מביט על הקו הזה ברומנים שלך?

ע' ע': ככל שהשנים עוברות, פחות ופחות ברור לי מה ריאליסטי ומה סוריאליסטי. מה שמתרחש בחדר רגיל לגמרי בין איש ואישה, שני גברים, או שתי נשים – הוא יותר סוריאליסטי מהבידיון העתידני עתיר ההמצאות ביותר. כשאני יוצא השכם בבוקר למדבר, אני מוצא שההבחנות בין ריאליסטי לסוריאליסטי מאבדות את הטעם.

מ' ג': ספרך הראשון "ארצות התן" יצא לאור על ידי אגודת הסופרים ו"מסדה", אבל אתה נחשב לאחד המסתייגים הגדולים מן האגודה. זה נכון שאתה אינך נזקק לאגודה, אבל היא נזקקת לך, ועכשיו, לדעתי, המועד להוכיח אבירות – ייתכן שאיזה סופר מוביל עתידי זקוק לתמיכה ולהוצאת ספרו הראשון, כמוך אז. כלום אין כאן כפיות טובה? מדוע אינך חבר האגודה?

ע' ע': עזבתי את אגודת הסופרים כשעוד הייתי צעיר בתחילת הדרך. האגודה עסקה בדברים, שלדעתי, אין צורך שתעסוק בהם. גם עכשיו עוסקים שם בדברים שאינני מוצא בהם עניין. לא עוסקים די בצד האקו"מי, כפי שהיתה צריכה לעסוק, לכן אינני רואה עצמי קשור אליה.

מ' ג': השאלה היא האם היעדרותך איננה בבחינת נטישה.

ע' ע': אני לא רואה את עצמי מוכשר לעסוק בדברים ציבוריים מעבר למה שאני עוסק. אני עוסק בעניינים פוליטיים שנראים לי בעלי דחיפות. לתת את שמי לקישוט – זה לא נראה לי נכון. זה גם ייראה כעוול: האיש איננו, והשם שלו מסתובב בלעדיו. אני לא רוצה שהשם יסתובב בלעדיי ויתפקד בלעדיי.

מ' ג': סופרים מובילים שונים זכו לביקורות חמות וקרות, אך לא עוררו שדים מרבצם. משום מה, יצירתך ואישיותך שזכו להוקרה ולהכרה בינלאומיים, עוררה בביצה הקטנה שלנו הרבה יצרים רעים, כמו אלה של ברוך קורצווייל שהיה מבקר מוביל בשנות החמישים והשישים, של דן מירון, בעל מעמד מרכזי בעולם המחקר הספרותי בדור האחרון, ושל יוסף אורן שנחשב היום למבקר רציני וחשוב. כן, אזכיר לשם איור את המפקח הארצי לספרות, אברהם הגורני-גרין, שהקדיש לך עמוד שלם של גידופים ברומן שלו "מעגל ברום גלגל" (ע' 67-66). לי לא ברורה התופעה. זכיתי להכיר אותך, ואני מעיד על עצמי שפגשתי אדם טוב, אדם עניו באמת ובתמים, שההצלחה הבינלאומית לא סיחררה אותו. אני אומר זאת ללא חנופה, ולא בכוונה להחמיא. אני חושב שזאת האמת. האם לך יש  הסבר לתופעה?

ע' ע': אני מודה לך על דבריך. אני רוצה להיות אדם טוב, ועם השנים זה חשוב לי יותר מכל דבר אחר. זו מדרגה שאני שואף אליה. אני יודע שאני כתבתי ואני אומר דברים, אולי באופן שעוררו עליי פה ושם התקפה גדולה, עוינות. אני גם מצאתי שם דברים יצריים מאוד. אין לי הסבר. זה פוגע ומכאיב. כשאני מפרסם ספר, ויש עליו התנפלות יצרית, ואפילו קיצונית, אני מרגיש כאילו אני עומד בחלון ומביט איך מכים את הילד שלי, ואני לא יכול לעזור, כי אלה הכללים. למזלי, אני שוכח, ו"הילדים" שלי שוכחים. אולי הם צודקים, אבל הם ממשיכים להתקיים. שואלים אותי: 'איך אתה נפגש עימו? הרי הוא כתב עליך בנבזות!' אני מודה ששכחתי ואני לא אוגר טינות כמו עכבר הרובץ על דינריו. אני שוכח, אולי מפני שאני כותב כל הזמן דברים אחרים. אני מנסה להביט על העניין באופן פילוסופי. אני כותב כך, והמבקרים לא ישנו את כתיבתי.

אמרת קודם שאתה מעריץ את התרבות היוונית. אביא משם משל: מסופר על זנון הסטואיקן, זה שהטיף לשוויון נפש, היות שהכול נגזר מלמעלה – שעבדו שבר כד יקר, והוא היכה אותו מכות רצח. העבד פנה אל רבו ואמר לו: הרי אתה לימדת שהכול נגזר מלמעלה, אז אם נשבר הכד, מן הסתם, כך נגזר, הגיע זמנו. למה הכית אותי? וזנון ענה: עליך נגזר לשבור את הכד, ועליי נגזר להכותך מכות רצח.

אני כתבתי את "ארצות התן", "קופסה שחורה", "לדעת אישה", "אותו הים", כי כך אני יודע לכתוב. אני לעולם לא אוכל לכתוב כמו אורלי קסטל-בלום ולא כמו סרוונטס. וכך המבקרים – הם כותבים מה שהם צריכים לכתוב. יש תהום בין הדרך בה התקבלו ספריי בעולם, ובין התקבלותם כאן על ידי הביקורת – לא כל הביקורת, לא כולם, אני לא רוצה להתלונן לשווא. "אותו הים" התקבל כאן נפלא. גם על ספרים אחרים ש"כוסחו", היו מחלוקות. אני לא רואה עצמי מקופח או עשוק. אני מלא תודה, ולא רק על הביקורת. אני אוהב לקום מוקדם בבוקר לפני הזריחה, ואני כמעט יחיד בסביבה. אני מביט איך השמש נעה מעל הרי מואב, איך הברושים מול החלון שלי מקבלים הקרנות תאורה שונות כל בוקר, וכל המופע הזה מוצג רק למעני, אפילו הציפורים שרות בשבילי – כי כל העולם עדיין ישן – איך לא אהיה אסיר תודה?

מ' ג': זה נשמע כמעט דתי.

ע' ע': המילה "דתי" תפוסה בידי מישהו שזר לי ומקומם אותי. צריך לחפש מילה אחרת. אני לא אדם חילוני. "אותו הים" איננו ספר חילוני. מה הוא כן, אני לא אגיד. למרות הסבל, האובדן, הבדידות, ההשפלה וקרבת המוות – למרות כל אלה, אני אסיר תודה. האור והרוח, הקפה שאני אוהב לשתות בבוקר, החספוס של הספה שאני יושב עליה – כל אלה עושים אותי אסיר תודה, למרות הסבל וקרבת המוות, האובדן והכאב.

מ' ג': ואני אסיר תודה לך. תודה לך בשם "מאזניים" ובשמי.

משה גרנות – עמוס עוז

* * *

תמר מחלין

הוא השאיר לנו מילים

לזיכרו של עמוס עוז

הוּא הִשְׁאִיר לָנוּ מִלִּים

שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּקוֹל

הַיְּהוּדִי הַנִּרְדָּף,

בְּקוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי הַגֵּאֶה,

וּבְקוֹלוֹ שֶׁל כָּל אָדָם.

הוּא הִשְׁאִיר לָנוּ מִלִּים

שֶׁמְּבַטְּאוֹת מְסָרִים שְׁפוּיִים

בְּעוֹלָםּ בּוֹ מְקַנֵּן הַטֵּרוּף.

הוּא הִשְׁאִיר לָנוּ עֵדוּת

לְיָמִים שְׁטוּפֵי נִגּוּדִים

וְתַהְפּוּכוֹת,

בְּמִלִּים שֶׁאוֹמְרוֹת

כְּאֵב, יֵאוּשׁ, אַהֲבָה,

מִלִּים שֶׁזּוֹעֲקוֹת לְתִקּוּן,

וּמְעוֹרְרוֹת קַמְצוּץ

שֶׁל תִּקְוָה.

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

אהוד בן עזר

קונצרט נפלא במוצ"ש בפילהרמונית בניצוחו של להב שני ועם הפסנתרנית מרתה ארגריץ'

הסימפוניה מס' 1 של פאול בן-חיים (1897-1984) לא נוגנה במלואה זה שנים רבות בפילהרמונית, ויפה עשה המנהל המוסיקלי החדש של התזמורת – המנצח והפסנתרן להב שני, שחידש את היצירה בניצוחו וגם הקדים לה סרט קצר שכולו הסבר ושבח למלחין וליצירתו. שני הוא זכייה של ממש לפילהרמונית ולקהל מנוייה, ובחירתו מוכיחה כי לא אלמן הוא עולם המוסיקה וכי כישרונות חדשים צומחים בו להפליא. כך גם כאשר ניגן יחד עם מרתה ארגריץ' בשניים ליד הפסנתר את שני ההדרנים שלה.

הקצב של הסימפוניה מס' 1 של בן-חיים הוא ממש מדהים וכובש. בייחוד הפרק הראשון והשלישי. להב שני ניצח בלהט, התזמורת התמסרה לו והקהל הגיב בתשואות ממושכות לאחר שנחשף ליצירה שאינה קלה ביותר וגם לא מתנגנת בזיכרון לאחר שמיעתה.

מרתה ארגריץ' הפליאה לנגן את הקונצ'רטו בסול מג'ור לפסנתר ולתזמורת של מוריס ראוול (1875-1937). נגינתה מלאה נעימוּת ועוצמה ומעוררת תחושה של שיתוף קליטה מלא איתה בהאזנה לה. היא אישה כבר לא כל כך צעירה, והדבר ניכר בהליכתה על הבמה, כשהיא משתדלת להיאחז מדי פעם במה שמצוי לידה במסלול הליכתה, אבל ליד הפסנתר היא מלכה! וגם כאן הקהל היה מלא התפעלות וגמל לה במחיאות כפיים ממושכות שהניבו גם את שני ההדרנים בשיתוף להב שני.

ראוי לציין כי הקונצרט כולו הוקלט וצולם במצלמות משוכללות, ויש לשער שגם מי שלא נוכח בו יזכה לראותו ולשומעו בערוצים השונים של הטלוויזיה והאינטרנט.

הקונצרט הסתיים בסואיטה מתוך "ציפור האש" {1919) של איגור סטרווינסקי (1882-1971) שעליה ניצח שני בעל-פה, ללא תווים, כאשר גופו הצנום חי את המוסיקה ומתנועע בקצבה לקראת התזמורת. סיפור האגדה של ציפור האש, המובא בתוכנייה, עזר להבין את ששת חלקיה של הסואיטה, שנוגנו בצורה מלהיבה ביותר. בייחוד דרמטיים היו המחול השטני של המלך קשצ'י, ופרק הסיום.  גם כאן הקהל הגיב בתשואות ממושכות שהביעו אמון והוקרה לא רק ליצירה ולתזמורת המעולה – אלא גם למפגן הכישרונות של מנהלה המוסיקלי החדש של התזמורת, שזכה הערב לאמון מלא מצד הקהל. קהל איכותי שאי אפשר למכור לו "לוקשים".

הקונצרט החל בשעה שמונה בערב, וחרף השבת הגשומה ורבת השיטפונות – כבר בשעה שבע בערב – בבתי-הקפה ובפואייה לא היה כיסא פנוי,  ובהמשך היכל התרבות היה מלא כמעט לחלוטין, ובקהל בלטו גם זוגות צעירים רבים.

* * *

אקו"ם מודיעה לחברים על פסק-דין לרעת היוצרים

שלום רב,

כידוע לך, בשנים האחרונות אקו"ם מנהלת מאבק מול כל תחנות הרדיו האזורי, והיום [5.1], התקבל פסק דין של השופט וינוגרד, מבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו הוא דוחה את תביעת אקו"ם לקבלת תמלוג ראוי.

להלן תגובתנו הרשמית כפי שנשלחה לכלי התקשורת:

"מאז הופעתן של תחנות הרדיו האזורי ועד היום, נוהגות מרבית התחנות בכוחנות – חלקן פועל ברישיון וחלקן לא, מרביתן מעבירות תמלוגים בסכומים שנקבעו באופן חד-צדדי על ידן, והן עושות ככל העולה על רוחן תוך שהן מבזות את היוצרים ואת יצירתם.

היום, לאחר הליך משפטי ארוך, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את תביעת אקו"ם בשם היוצרים, ובהחלטתו פגע פגיעה קשה בפרנסת אלפי יוצרים ובזכויותיהם. בית המשפט הותיר את הצדדים ללא הכרעה בשאלה מהו התמלוג שעל תחנות הרדיו לשלם על השימוש ביצירות היוצרים.

אקו"ם מצרה על פסיקת בית המשפט המחוזי ועל כך שנמנע מלקבל החלטה על התמלוג הראוי ליוצרים.

אקו"ם לומדת את פסק הדין, בוחנת את האפשרות לערער עליו ומגבשת את תגובתה והמשך פעולותיה לגביית תמלוגים ראויים מתחנות הרדיו האזורי."

אנו נמשיך לעדכנך בכל התפתחות בהמשך המאבק.

שלכם,

מחלקת חברים, אקו"ם

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום ביריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראייה. וכיוון שאין לו שמץ של ראייה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל  הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק... לא מבין מימינו ומשמאלו... שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר... שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר  יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המיסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכול כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שיכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, היעדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו... אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט. 

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמיתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות.

אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל... אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצידו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עלייה בסבירות לעימות בזירה הצפונית. המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני."

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות. נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגעה קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האוייב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית.

"במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב-48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ-70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית."

ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל.

אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'" – כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפנייה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האוייב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו, והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה.

ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף אירגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אימא יהודייה". בשיר היא מטיפה לאם היהודייה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו היתה אימא יהודייה היא היתה נלחמת, היא היתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא היתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא היתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו היתה אם פלשתינאית היא היתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא היתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום.

בתחילת האינתיפאדה השנייה התפרסם ראיון עם אימו של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השנייה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח איתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אימא יהודייה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון: נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מיספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת-ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מיספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית של – blowing, מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר: תיקי האישום נגד נתניהו מבוססים על כרעי תרנגולת – וסביר להניח שאחרי עשר שנים של דיונים הוא יזוּכה בכולם! – בינתיים אני ממליץ, ממש-ממש  חובה, לצפות בַּיוּ-טְיוּבּ בתוכנית הראיונות של מארק לוין כשהוא מראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון –  ונראה אם מישהו עוד ימשיך אחרי כן להאמין לתיקי האישום המופרכים נגד נתניהו!

* * *

צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב

שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965

חלק שני

30.9.1964

אודי יקירי!

רק תמול הביאו לי מכתבך מן המושב [כפר יחזקאל. – אב"ע] – אני לא בקו-הבריאות ולא הייתי במושב שבוע בערך.

עדיין לא עברתי על החומר שהחזרתי עימי – אעשה זאת בקרוב אך עדיין לא החלטתי בדבר הוצאת הספר

 [ --- ]

קיבלתי מכתב ממיכלי בו הוא מאשר קבלת שיריי והכנסתם לחוברת הבאה של מאזניים – הוא מספר לי ביהירות רבה שנבחר לשנתיים להיות עורך היחיד של מאזניים – ושכל העורכים האחרים – אינם כבר פעילים.

אני קוראת שירה עתיקה אנגלית – והיא משעממת להד זוועה. כמה יותר חיים ומעניינים משוררינו מאותה תקופה תקופת-ספרד – רבי יהודה הלוי – הוא גאון –

אני שולחת לך חוברת של הצגה שראיתי אולי תעניין אותך – מאת ה Figaro שים לב לתיאטרון – עליך להתעניין בנעשה –בעולם זה אם אתה רוצה להיות מחזאי מחזאי –

אני מחכה למכתב ממך

דודתך

אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

*

7.10.1964

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך – כפי הנראה שנעשיתי מלכת הג'ונגל והחרולים – נו נניח –

מה שלומך? אני שמחה שמתעניינים ב"נילי" – ואולי כך מן הצד בכ"ז תמשיך בלימודים – הרי זה נפלא להיות תלמיד. אני זוכרת ששנים רבות כשהייתי כבר אישה נשואה – בכל שנה בהגיע שנת הלימודים היה לי מעיןUnge  להתחיל ללמוד, ללכת לאיזה בית-אולפנא – זהו צמאון הדעת – ונראה לי שלא נדלה אצלי עד היום ולפי השיר שאני שולחת לך – תראה היכן אני עומדת ---

אני שולחת לך את "הצרור" ולפיו תראה בעצמך כי אין אלה "זיכרונות" כלל וכלל – אלא סיפורים על תקופה רחוקה – וחבל שילכו לאיבוד –

את השיר אני רוצה שתכתוב במכונה ותשלח למערכת "דבר" – תל אביב, רח' שינקין 45, בצירוף מכתבך בכת"י כמובן.

אני שולחת לך מפרעה קטנה – לדאבוני אני יבשה כעת – אך ודאי אצא מזה

מ"אמות" לא קיבלתי כל תשובה – סימן רע. נו יהא כך –

אני מקווה שתוסיף להודיע לי על מצב רוחך וענייניך – כי אני קשובה מאוד. פגשתי בגב' בן-נתן והיא סיפרה לי כי רותי היתה מדברת עליך בהתפעלות רבה.

אודי, אני רוצה לאמר דבר-שטות – ובכ"ז אומר: עשה שמישהו [כוונתה כמובן מישהי. – אב"ע] יתאהב בך – אני בטוחה שזה לא קשה לך אנא!

דודתך

אסתר

פ.ס.

עליך לחפש את סיפוריי ב"גיליונות" בשנתיים הראשונות לקלא[לקרוא?] ב"גזית" ב"דורות" ב"מאזניים" ונדמה לי גם בירחון "הבוסתנאי" של התאחדות האיכרים.

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

הסטודנטית רותי בן-נתן גרה במשך שנה בחדר שכור, סמוך לחדר השכור שלי, בביתה של משפחת פלנטר ברחוב אלפסי בשכונת רחביה בירושלים.

השיר הוא כנראה "מות הצופים" שנדפס בעיתון דבר מיום 30.10.1964.

מוֹת הַצּוֹפִים

יָדַעְתִּי לֹא יַאַרְכוּ יָמַי

עַל אֲדָמָה זוֹ.

גַּם אִם תֵּחַם מְאֹד הַיָּד

וְתִיף

וְאִם גַּם יַמְתִּיק עוֹד

הַדָּם לְזַמֵּר  –

שׁוֹקֵק בִּרְהָטָיו

יוֹצֵא מִגְּדֵרָיו  –

זֶה הַבָּשָׂר הַנַּעֲלֶה

הֶעָצוּב  –

שְׁעָתוֹ בּוֹא תָּבוֹא:

"גֵּז-הַשֵּׂיוֹת"

וְיוֹם הַגְּעִיָּה הַגְּדוֹלָה  –

לֹא יִרְחַק עוֹד

בְּעֵמֶק זֶה;

אוֹדְךָ הָאֵל  –

כִּי שַׂמְתַּנִי

עִם צוֹפִים

בְּרָאשֵׂי-מִגְדָּלִים;

וּבְבוֹא הָעֵת  –

זֶה אֶל זֶה יִקְרָאוּ:

בְּאֵלֶם-תְּבוּנָתָם

בִּצְלִילוּת-הֲוָיָתָם

בְּהוֹד-שַׁלְוָתָם  –

עַד צֵאת נִשְׁמָתָם.

1964

*

18.10.1964

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך הפעם הביקורת על השיר אינה קולעת, ובכ"ז יש בה משהו מן האמת:

השיר היה קצר ומרוכז – והוא אחד השירים הישנים שלא נכנס לקובץ ונמצא במגירה בכת"י ויש לי רושם שנדפס פעם לפני שנים במאזניים –

אני הארכתי אותו והוספתי 11 שורות – וייתכן שנגרע ממנו ע"י זה – בכ"א: יראה אור.

בינתיים נולד עוד שיר או יותר נכון מוטיב לשיר ואני דוגרת עליו

מבריאות, אין להודיע טובות החמסינים מרטשים כאן העצבים.

מה שנוגע לכפר-יחזקאל – הקראתי בערב שבת במועדון-הזקנים קטעים מתוך "גזית" ונחלתי, כבוד וחמימות, וחברות טובה

אני מקווה שבבית [בית הוריי בפתח-תקווה] הכל כתיקונו כתבתי להם שיודיעו לי – מתי יבקרו אותי ואולם כעת אני חושבת לצאת למנוחה לשבועיים לבית הבראה – אולי לנצרת – כי סוף סוף לא היתה לי כל חופשה ועבדתי על סידור הבית בחודשים הקשים ביותר כאן יולי-אוגוסט – ואפילו חלק מספטמבר

בינתיים אני נוסעת תכופות לעפולה כי מתקינים לי פרוטזות שיניים – וזה די מסובך כאן אצל רופא-השיניים המקומי – ודורש זמן כפול מאשר בת"א וייתכן שגם לא יצליח.

אני שמחה שהנך עובד – ומה בכ"ז עם הלימודים?

וההיתה כבר תשובה על "נילי"?

קראתי המאמרים שלך במאזניים – הם טובים. ועוד אם לא טוב לך בחדר – אל תפקפק ומצא לך סביבה יותר טובה – לא כדאי לסבול

שלך

דודה אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו חום פשוט מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

"נילי" – המחזה שכתבתי על שרה אהרנסון ויוסף לישאנסקי, "הבועזים", ולא נמצא תיאטרון שיקבל אותו.

*

31.12.1964

אודי יקירי!

איני יודעת מה קרה לי –

איזה עצלות וכובד ירדו עליי – אני משערת שאלה הן תוצאות מחלה – היתה לי דלקת-הבלוטות – לא היה לי חום – אולם ההרגשה לא היתה טובה ביותר – נסעתי לבית דינה ושם קיבלתי אנטיביוטים – וזה עבר לאט לאט –

מאוד הייתי רוצה לדעת מה אתה עושה בימים אלה – שמעתי אותך ברדיו ונהניתי –

קיבלתי הזמנה לוועידה של ברית עברית עולמית וחשבתי לעלות ירושליימה ובינתיים גם להתראות עמך – אבל כוחותיי לא הספיקו –

אני דווקא נהנית החורף מן הבית – חם בו ונעים – אבל אין מצב-רוח טוב. עם כל זה, נקווה שזה יעבור. הסביבה כתמיד לבבית וחברית – בה"ש!

תודה לך על משלוח העתקי השירים אבל אני השגתי אותם כאן מקוראֵי – דבר.

מה בנוגע ל"אסופה"? היש לך זמן לחטט קצת ב"גיליונות" ובמאזניים ישנים?

 מה בדבר החזון?

אני מחכה למכתב ממך –

קיבלתי "המאסף" של אג' הסופרים – יש שם סיפורים אחדים מעניינים מצא חן בעיניי הסיפור "האבן החלולה" של עמוס עוז. כמובן שכל הקובץ יש בו כמות יותר מאיכות ובכ"ז קובץ נכבד. (להוציא את הסיפורים הפורנוגרפיים של משה שמיר ושלמה ניצן.)

ובכל אני מחכה לאיזה אות ממך –

ייתכן שאהיה בקרוב בפ"ת אלא שזה יהיה בראשית השבוע וחבל שאין תקווה לראותך

שלום וברכה

מדודתך

אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו חום פשוט מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה. באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל. בית דינה היה בית הבראה ובית אבות בחיפה שאסתר נהגה לשהות בו פעמים רבות. ב-1964 היא היתה בת 70.

החיטוט בגיליונות ספרות ישנים נועד לאסוף את הסיפורים, קטעי הפרוזה שלה.

לא ברור לי מה השאלה שלה בדבר "החזון"?

*

5.1.1965

אהוד יקירי שלום!

אני חייבת לך תשובה עוד מלפני שבועיים – אך טרדות מנעוני מענותך – כעת שוב הכל שקט ויפה אצלי –

שמחתי מאוד שנתקבלת לחבר באגודת הסופרים – מוטב להיות קשור באיזה מרכז – מה היא המילגה שאתה עומד לקבל? היזהר חביבי, הדבר יהיה מחייב לאין מוצא –

שמעתיך ברדיו ונהניתי מדבריך אם כי על פי רוב היו אלה ציטטות – ובכל זאת היה הדבר ערוך בטעם.

אני מתכוננת לנסוע לטבריה כי גברו עלי מיחושי – ומקווה לשים להם קץ לכל הפחות לזמן-מה.

כתבתי כמה שירים אחד נמצא במערכת "דבר" זה השיר השלישי ששלחתי להם  – ושכר-סופרים לא קיבלתי עדיין –

תודה על קטעי העתונות – אני מקווה שפעם תבקרני – ועד אז היה לי שלום

דודתך

אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל.

*

כפר-יחזקאל 14.1.1965

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך – אני מבינה לרוחך – וידעתי שמצבים כאלה יכולים לבוא – תתגבר עליהם – אבל בנוגע לחזיון אולי בכ"ז כדאי לך לעשות ויתורים בנוגע לדברים שיש להם סיכויים להיות מוצגים –ותשאיר ערוגה אחת פרטית לחזיון מעולה מנופה שהוא כולו אתה – לבל יכבה הנר – היצירה – והעצמיות

אבל אם רוצה אתה להתקיים על הספרות עליך במקומות ידועים לוותר – ושוב אודי, מה עם הלימודים – שלא תעמוד יום אחד חס וחלילה ואין כל קרדום בידך – חשוב בדבר –

[ --- ]

[ --- ]

קראתי מאמרך במאזניים – טוב – נדמה לי שיכול אתה לכתוב לא רק על ספרים – אולי תכתוב איזה מסה על נושא רציני מקיף שמעניין אותך –

מה שנוגע לי – אין ברכה רבה ואין לי אפילו תירוץ על אי הכתיבה – שקט, חם, בבית 

גם הבריאות במידה ידועה לא הורעה – ובכ"ז --- רק שירים אחדים כתבתי – במשך החורף אחד, השלישי שלחתי לפני שבוע ל"דבר" – אבל לא שילמו עוד פרוטה. 

בנוגע לסיפורים – איני יכולה להיזכר נוסף על הרשימה שבזה צריכים להיות במאזניים בדורות בגיליונות בגזית

אני מחזירה לך הרשימות – ברשימה א' כל הסיפורים זכורים לי ב-ב' – רק שתיים אני זוכרת – אם אתה פנוי אז תמשיך לאספם – ונראה כמה גיליונות דפוס יהיו – בערך.

וכעת חביבי, היה לי שלום

אשתדל באחת השבתות הקרובות להיפגש איתך בפ"ת

דודתך אסתר

*

מכתב על מלוא דף נייר פוליו פשוט שהשחים, לכל אורכו, שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

לאחר צאת הספר "שירי אסתר ראב" בשלהי 1963, אספתי במשך תקופה ארוכה את סיפוריה שהתפרסמו במשך עשרות שנים בבמות ספרותיות שונות. אסתר ראב נפטרה בספטמבר 1981 כך שלא זכתה לראות בחייה את הקובץ המדובר של כל סיפוריה. הקובץ הראשון של סיפוריה "גן שחרב", מבחר סיפורים, שאותו התקנתי לדפוס, יצא לאור רק שנתיים לאחר מותה, בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר וביוזמתו, זאת בשנת 1983. בשנת 2001 הוצאתי את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, הכולל את כל סיפורי "גן שחרב" ועוד קטעי פרוזה רבים שלה מיומניה וכן את שירי הילדים שלה, ובכך השלמתי את הוצאת כל כתביה.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

היהדות ע"פ שוקן ונבזלין

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

קיתונות של זעם נשפכו בעיתון "הארץ" על קביעתו של נתניהו: "בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים."

כאילו כדי להזים את הטענה החליטו שוקן ונבזלין להוציא בעיתונם מוסף מיוחד ליהדות. המוסף יצא לרגל חג החנוכה, ואם בחנוכה עסקינן, הנה כך מוצג חג החנוכה בעיתון "הארץ", סיפור מוסר עם מוסר השכל. (לא שיניתי דבר, רק הכותרות שלי):

הניצחון במרד החשמונאים היה אסון

"סיפור מרד החשמונאים הוא ניצחונה של הקנאות הדתית הלאומנית על הרוח הליברלית, החילונית והאוניברסלית. מתתיהו ובניו לא רק נלחמו באנטיוכוס הרביעי, מלך מטעם האימפריה הסלווקית שניסתה למחוק את זהותם, אלא גם הנהיגו מלחמת אזרחים עקובה מדם נגד אחיהם היהודים ה"מתייוונים" — אותן אליטות יוונופיליות בירושלים שאימצו לחיקן ערכים הלניסטיים כמו אסתטיקה, השכלה ומודעות לגוף ולנפש.

"מתתיהו הקשיש 'קינא לאלוהים' וטבח ביהודי ממודיעין שהקריב קרבן על מזבח יווני. אחרי המעשה הזה ברחו הוא ובניו להרים ופתחו בפעולות גרילה נגד היוונים.

"בפרפראזה לימינו, אפשר לומר שהמתייוונים היו חלק גאה מ–Woke Culture: כאלה ששותים הפוך על חלב שקדים ומצייצים בטוויטר פניני חוכמה מספרו החדש של יובל נח הררי. המכבים, מנגד, היו סוג של נערי גבעות ונאמני הר בית עם שמות מוזרים כמו חנמאל ויהומדף, שחולמים בלילות על טיהור בית המקדש. הפסד המתייוונים הצורב במערכה הוביל לכינונה של מדינת הלכה."

ניצחון החשמונאים מהווה אסון לנשים היהודיות

"למיתוס המכבים המושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, יש זווית מגדרית. לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון  – נולד המצ'ואיזם הישראלי, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם. תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית – מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס –נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה – אלא גם בגברים עצמם.

"סיפורו של יהודה המכבי, בנו של מתתיהו, שהנהיג את המרד ביוונים, הוא סיפור על גבר צעיר ומזוקן — טרנדי כבר אמרנו? — אשף של טקטיקות צבאיות, מעין שילוב בין גנרל פאטון למאיר הר ציון של המאה השנייה לפני הספירה, שאפילו זכה לכינוי הפאלי "יהודה הפטיש" (הכינוי "מקבי" הוא מלשון מקבת, פטיש קרב). ממש כמו תור, רק אחרי ברית מילה.

"מאז ימי דוד המלך, רודף הנשים המציצן וחובב הרוגטקות בעל הבלורית הג'ינג'ית, לא זכו היהודים – שאיך לומר זאת, לא ממש היו ראשונים בכיתה בשיעורי ספורט – בזכר אלפא עשוי ללא חת שכזה כמודל לחיקוי. אם הוא היה חי היום, יהודה הפטיש כבר היה מזמן מככב בקמפיין לקפה שחור עלית או בירה גולדסטאר. אפשר רק לדמיין כמה נמוך הידרדר מעמד האישה במדינת ההלכה של החשמונאים. הכוהן הגדול הוכתר למצביא העליון, צאצאי מתתיהו כבשו את הארץ וגיירו את שכניהם בכפייה."

נשים יהודיות רצחניות

"סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים – ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה. למשל, סיפור יהודית, שלפי האגדה, ניצלה את יופייה כדי לפתות מפקד צבא יווני, האכילה אותו וערפה את ראשו. וסיפורה של 'האם ושבעת בניה'.

"דמויות הנשים בסיפור רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה.".

חנוכה – אשמת הציונות ונתניהו

הכיבוש הרומאי היה בזמנו הצלה, כמו הכיבוש הערבי בעתיד

"חנוכה מוצג כחג לאומי שמספר על יהודים אמיצים שניצחו במלחמת שחרור לאומית. המכבים הצטרפו בכך לשורה של מיתוסים אחרים שהותאמו לאידיאל הציוני, בהם מרד בר-כוכבא וסיפור מצדה. האלמנטים המיליטריסטיים הפונדמנטליסטיים לא נעלמו מהחשמונאים, כשהשושלת שיצאה ממתתיהו הקימה מדינה חשוכה ואלימה, ששרדה 80 שנה. במדינת ההלכה של החשמונאים הוכתר הכוהן הגדול למצביא העליון, והגבולות בין דת למדינה וצבא התאדו לחלוטין. צאצאיו של מתתיהו כבשו עוד ועוד פיסות מהארץ, 'ייהדו אותה בחרב' וגיירו את שכניהם בכפייה. הם הקימו צבא שכירים, ומי יודע, אולי גם הם כינו אותו 'הצבא המוסרי בעולם'.

"יוחנן הורקנוס מל בכפייה מאות אלפי אדומים. אלכסנדר ינאי טבח במאות יהודים (הפרושים, מעצביה של היהדות האורתודוקסית), קיבע את מעמדו מעל לחוק והחריב כל עיר שתושביה סירבו להתגייר. אריסטובלוס והורקנוס השני כבר היו עריצים של ממש, ששיעבדו את האזרחים וביצעו מעשי רצח על ימין ועל שמאל. הם דירדרו סופית את מדינת החשמונאים, שניוון מוסרי וסכסוכים פנימיים פשו בה כמו גידולים ממאירים, עד שנפלה כפרי בשל בידי הרומאים.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד לכנות את חיילי צה"ל 'המכבים החדשים'. לפני שנתיים אמר בטקס הדלקת נרות: 'לכל אלה שמנסים היום לשכתב את ההיסטוריה, אני רוצה להזכיר: המכבים לא היו פלסטינים. הם היו יהודים, אחים, לוחמים. איזו גבורה, איזו גאווה, ואנחנו ברוח המכבים הופכים היום את ישראל למדינה חזקה מאוד, לכוח עולמי עולה!'

שירי חג כמו 'מי ימלל גבורות ישראל', על הגיבור שקם בכל דור וגואל את העם ('מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל, יתאחד, יקום וייגאל') מעבירים את המסר הזה בדיוק. כך גם 'באנו חושך לגרש', שנהפך להמנון הלא רשמי של פעילי השכונות בהפגנות נגד מבקשי המקלט השוהים בישראל."

(שירה מייקין, "מי ימלל גברי ישראל, כך המיתוס של חנוכה בנה את המצ'ואיזם הישראלי", "הארץ" מוסף "יהדות" 28.12.19,  עמ'  3)

https://www.haaretz.co.il/100/judaism/.premium-MAGAZINE-1.8320832

מאמר נוסף שיש במוסף היהדות מאפיין לא פחות. כותרתו היא: "ברני סנדרס הוא אנחנו."

(בתיה אונגר סרגון, "ברני סנדרס הוא אנחנו, הפופולריות שלו הובילה יהודים-אמריקאיים מהשמאל להגדיר מחדש את זהותם", שם עמ' 22)

אין ספק, עיתון "הארץ" לא שכח מה זה להיות יהודים...

"הארץ" לא לבד

עיתון "הארץ" לא לבד. תנא דמסייע לרוח העיתון הוא עבדאללה כנעאן, מזכ"ל הוועדה המלכותית לענייני ירושלים, שפירסם מאמר בעיתון הערבי-ירדני אל-ר'ד: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית," כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות 'בית המקדש השקרי' – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים." לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תוכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5151

ישו השהיד המוסלמי הראשון

בניגוד ליהודים, הערבים שלטובתם מגויס עיתון "הארץ", מתגאים כמובן בשהידים שלהם המקריבים את חייהם למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

הטענה שעיסא (ישו בערבית-מוסלמית) היה ערבי-פלישתי ולא יהודי, היא טענה ישנה, אבל עתה נוספה לה טענה חדשה. ישו היה הקדוש האיסלאמי – השהיד האסלאמי – הראשון.

בערב חג המולד – תאופיק טיראווי, חבר מרכז הפת"ח, פרסם פוסט בפייסבוק: "זהו חג המולד המבורך, יום הולדתו של אדוננו עיסא המשיח, הפלסטיני הראשון והשהיד הראשון."

בתקשורת הפלסטינית ציינו כי התייחסותו של טיראווי ל"אדוננו עיסא" אינה קבלת הנצרות, אלא נכתב לפי מיטב המסורת האיסלאמית המלמדת שישו היה בכלל מוסלמי שהטיף לאיסלאם.

המופתי מוחמד חוסין, הדמות הדתית הבכירה ביותר ברשות הפלסטינית, הבהיר את הנקודה הזו בעבר ואמר: "אנחנו מדברים על שרשרת מתמשכת, מאדם למוחמד. זו שרשרת מתמשכת המייצגת את הקריאה לאמונה באל אחד והשליחות של האיסלאם...

"הנביאים היו כולם מאותה דת ... ישוע נולד בארץ זו, הוא חי בארץ זו," אמר. "ידוע שהוא נולד בבית לחם... הוא גם גר בנצרת, עבר לירושלים. אז הוא היה פלסטיני פר אקסלנס. אנחנו מכבדים את ישוע, אנחנו מאמינים בו, בדיוק כמו שאנחנו מאמינים בנביא מוחמד."

https://www.jpost.com/Middle-East/Senior-Palestinian-claims-Jesus-was-an-Islamic-martyr-612519

https://rotter.net/forum/scoops1/594769.shtml

עכשיו נראה אם הערבים ישנו גם בכל כנסייה את הכתוב על הצלב

מ-INRI –  Iesus Nazarenus Rex Iudaeorum – "ישו הנוצרי מלך היהודים,"

ל-INRA Iesus Nazarenus Rex Araborum –  – "ישו הנוצרי מלך הערבים."

השיר הטוב ביותר בעשור האחרון

לרגל תחילת העשור החדש הביא מוסף הספרות של "הארץ" את השירים הטובים של העשור.

התופעות הבולטות של העשור לפי בחירת המוסף הן השירה העברית של היהודים הערבים – חבורת "ערספואטיקה", והשירה הערבית של הערבים.

השיר שנבחר ע"י כתב העיתון אילן ברקוביץ, כשיר הטוב ביותר של העשור, הוא השיר של המשוררת הערבייה איאת אבו שמיס, שלדעתו התבלטה מעל כולם: "אִם הָיִיתִי אִמָּא יְהוּדִיָּה":

אִם הָיִיתִי אִמָּא יְהוּדִיָּה

וְהָיִיתִי צְרִיכָה לִשְׁלֹחַ

אֶת בְּנִי לַצָּבָא

הָיִיתִי נִלְחֶמֶת

הָיִיתִי קוֹשֶׁרֶת

אֶת לְשׁוֹנִי לְאָזְנָיו

הָיִיתִי מַדְבִּיקָה אֶת יָדַי

לְרַגְלָיו

הָיִיתִי תּוֹלָה אֶת לִבִּי

עַל עֵינָיו

שֶׁלֹּא יֵלֵךְ.

(אילן ברקוביץ, "אם הייתי אמא יהודייה", ספרות "הארץ", 3.1.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.8345100

השירה אומרת תמיד את האמת. המשוררת הערבייה-מוסלמית-פלישתית, איאת, רואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים מופת מוסרי:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ולצורך זאת אסור כמובן שחיילים יהודיים לא יאפשרו למוסלמים לרצוח את אימותיהם.

מובן שהתפיסה הערבית של המשוררת לגבי האימא הערבייה-מוסלמית-פלישתית, היא האימא השולחת את ילדיה לרצוח יהודים ולמות כשהידים כדי שיזכו לבתולות ובתולים בגן העדן המוסלמי:

הנה עדותה של אמא ערביה-מוסלמית-פלישתית המתגאה בבניה השהידים:

https://www.youtube.com/watch?v=b296GwuZD2M

חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס לשעבר, בנאומו בוועידה האסלאמית בקואלה לומפור, על תפקיד האישה הפלסטינית במסגרת ההתנגדות מול ישראל: "הנשים מוכנות להקריב את חייהן ולהכין את אלו המוכנים להקריב את חייהם. הן גם ממלאות את תפקיד הגבר בהיעדרו, אם הפך לשהיד, אסיר או מגורש."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?162_2

ביוונים נלחמנו ויש לנו גם ברית

דומה שסיפורי מרד החשמונאים ביוונים, ושירי חנוכה כגון "ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון" משכיחים מאיתנו את העובדה שהחשמונאים לא נלחמו נגד כל היוונים, אלא רק נגד הממלכה הסלווקית.

החשמונאים פעלו בתבונה מדינית רבה ע"פ העיקרון "האוייב של אויבי הוא ידידי", וכרתו ברית עם הסנט ברומא, ועם העיר ספרטה שהיתה בת ברית של רומא. שתיהן אויבות של הממלכה הסלווקית.

  יונתן החשמונאי כרת ברית עם אראוס מלך ספרטה. באגרות המובאות בספר מקבים א' שנמצאו גם בספרטה, היהודים כותבים לספרטנים שהם מתפללים לשלומה של ספרטה בחגיהם בבית המקדש, ואין להם כוונה להטריחם בסיוע צבאי, והספרטנים כותבים שהם כאחים להם וגורל אחד להם.

לראשונה מאז הברית שכרתה ממלכת החשמונאים עם ספרטה, כרתה ישראל ברית עם היוונים. ברית עם מדינות יוון וקפריסין, ברית היסטורית שאי אפשר להמעיט מחשיבותה. יוון היתה המדינה היחידה באירופה שהצביעה ב-1947 באו"ם נגד הקמת המדינה היהודית, ומאז ניהלה מדיניות אנטי-ישראלית תקיפה. זכורה הכרזת המוזיקאי היווני האנטישמי תיאודורקיס שהכריז כי "היהודים הם שורש כל רע," והודה שהוא אנטישמי.

והנה ישראל כורתת ברית כלכלית ומדינית עם יוון וקפריסין להנחת צינור גז לאירופה.  נכון, ככל ברית זו ברית של אינטרסים משותפים נגד האימפריאליזם הטורקי-מוסלמי, אבל היא המוכיחה את עוצמתה החדשה של ישראל, שגם האנטישמיות היוונית (בעצם הביזנטית) הישנה לא יכלה לה. עוד הישג היסטורי של ישראל, ושל נתניהו ושטייניץ שעמלו קשה על הפעלת מתווה הגז נגד כל המתנגדים.

הנבואה ניתנה לשוטים

"אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לתינוקות ושוטים" (בבא בתרא י"ב ב') למרות שבמקרא היו נביאות, כמנהג הימים ההם לא הוסיף רבי יוחנן שהנבואה ניתנה גם לשוטות.

הנה הנביאה רחל יחימוביץ מנבאת שתגלית הגז במצרים מייתרת את מתווה הגז:

https://www.youtube.com/watch?v=SnwdCQSwjDs&t=22s

הברית הבלתי קדושה

בשעה שהחמאס קורא לרצוח את היהודים, הנוצרים, והקומוניסטים:

https://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=1062&fld_id=1062&doc_id=4145

נפגש ישמעאל הנייה, מראשי החמאס, עם הערבי-הנוצרי עזמי בישארה, הקומוניסט לשעבר, ומרגל החיזבאללה:

https://rotter.net/forum/scoops1/595208.shtml

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. באשארה לא ניסה לשכנע את הנייה שאין כלל עם פלסטיני, כי גם החמאס המדבר על "האומה המוסלמית" מסכים איתו.  בשארה גם לא ניסה לשכנע אותו לא לרצוח נוצרים. השניים, נמסר, דנו במצב ברצועת עזה ובאתגרים העומדים מול הסוגייה הפלסטינית, בעיקר אל מול "עסקת המאה". ברית מוסלמית-נוצרית להשמדת ישראל.

האם "נומרוס קלאוסוס" חדש באוניברסיטאות ישראל?

פרופסור עמירם גולדבלום, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו נאצי-ג'האדיסטי – הכריז כי לא יאפשר לסטודנט עם סממן כזה או אחר של "אם תרצו" לשבת בכיתה שלו. כן הודיע, כי ינסה לחבל בעתידם האקדמי של חברי "אם תרצו" וכינה אותם נאצים, "נערי היטלר" ו"כלבים".

תנועת "אם תרצו" התלוננה לנשיא האוניברסיטה העברית, אשר התנער מדבריו של גולדבלום – אך סירב להעמידו לדין משמעתי.

בתגובה הגישה "אם תרצו" תלונה למועצה להשכלה גבוהה – וגם שם הסכימו עם "אם תרצו" כי הדברים שפירסם גולדבלום הם עבירה משמעתית ומפרים את חוק זכויות הסטודנט – אך סירבו לחייב את האוניברסיטה העברית להעמידו לדין.

ב-2016 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף התוקף את האוניברסיטה העברית על כך שהיא נמנעת מלנקוט הליכים נגד מרצים שעברו עבירות משמעת.

בעקבות הדו"ח החליטה המל"ג לנקוט קו נוקשה המחייב אוניברסיטאות לקיים הליכים משמעתיים נגד מרצים, אך התנהלות המל"ג בפרשת גולדבלום מלמדת כי מדיניות זו לא מיושמת בפועל.

תנועת "אם תרצו" עתרה לבג"צ נגד שר החינוך, המועצה להשכלה גבוהה והאוניברסיטה העברית בדרישה להעמיד לדין את פרופ' עמירם גולדבלום. בעתירה נכתב כי לא רק שההתבטאויות החריפות של גולדבלום הן עבירה על תקנון המשמעת של האוניברסיטה אלא הן מהווות "אפקט מצנן" המרתיע תלמידים מלהצטרף לתנועה מחשש שייפגע העתיד האקדמי שלהם.

עו"ד ערן בן ארי, המייצג את אם תרצו בעתירה: "לא יעלה על הדעת שמרצה יאיים בפומבי על עתידם האקדמי של סטודנטים אשר רוצים להשמיע את קולם בשוק הדעות בקמפוס כחוק, ואילו האוניברסיטה, המל"ג ושר החינוך מטייחים זאת ומתחמקים מהעמדתו לדין משמעתי. במדינה מתוקנת פרופ' גולדבלום היה מפסיק להיות מרצה מן המניין כבר מזמן. העתירה הזו היא צעד חשוב במאבק על חופש הביטוי."

https://rotter.net/forum/scoops1/595191.shtml

המרצה עמירם גולדלבלום, האקטיביסט הפרו איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – הוא אוייב הדמוקרטיה וחופש הדיבור בדיוק כפי שפעלו מרצים באוניברסטאות באירופה בשנות השלושים. (איפה יאיר גולן מזהה התהליכים?)

גילוי נאות. כבר כתבתי עליו כאשר אותו עמירם גולדבלום כינה אותי נאצי, ומחק אמנם את הפוסט מפחד, כאשר איימתי עליו בתביעה, אבל הוא עדיין מסרב להתנצל על כך.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01428.php

למרבה האירוניה עמירם גולדבלום, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו נאצי-ג'האדיסטי – מגלה דווקא התנשאות גזענית נגד ערבים. בעוד שהערפלישתים (ערבים-פלישתים) מגדירים עצמם בראש וראשונה "ערבים". ובעוד שחמש פעמים ביום הם מפנים את פניהם למולדתם ערב, ומתפללים בשפה המדוברת שם ערבית לאללה – אלוהים הערבי (לא לדגון אלוהים הפלישתי) – (ותוך כדי כך הם מחרפים את היהודים הזעומים ע"י אלוהיהם), מדיר אותם גולדבלום מערביותם (ומפלישתיותם ע"פ ההגדרה שבחרו לעצמם), ומכנה אותם "ישראלים".

עמי פופר – רצח הוא טרור הוא טרור הוא טרור

בהחלטה מוזרה בלשון המעטה, קבע הרכב של שלושה שופטים מבית המשפט המחוזי מרכז כי לא ניתן לקבוע כי עמי פופר, שרצח שבעה פלסטינים, ביצע מעשה טרור. המשמעות היא כי פופר יוכל להופיע בפני ועדה שתבחן אם להעניק לו שחרור מוקדם.

בשנת 1990 רצח פופר שבעה פועלים פלסטינים בצומת גן הוורדים בראשון לציון, וניסה לרצוח עשרה נוספים.

על פי העובדות בהן הודה, הוא הגיע למקום שבו התקבצו בשעות הבוקר פועלים פלסטינים מהשטחים, דרש מהם לשבת בשורות ובדק את תעודות הזהות שלהם. לאחר מכן פתח באש אוטומטית. במשפט העלה טענות לפיהן היה במצב נפשי קשה בעת האירוע בשל אונס שעבר כשהיה נער, בידי פועל ערבי, אך נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין. בסופו של המשפט נגזרו עליו שבעה מאסרי עולם, שנקצבו ב-1999 בידי נשיא המדינה עזר ויצמן ל-40 שנות מאסר.

"מפסק הדין שניתן בעניינו של המשיב בבית המשפט העליון ניתן ללמוד שהמשיב היה חדור רגשות נקם כלפי אדם ערבי ואחרים ערבים שצפו במעשה במהלך אירוע מיני טראומטי שחווה מצעירותו," כתבו השופטות בפסק הדין. "בנסיבות אלו, כמו הוועדה, גם אנו איננו יכולות לקבוע כיום, האם מעשיו של המשיב בוצעו על רקע של מניע לאומני כמשמעותו בחוק הספציפי בו עסקינן."

https://rotter.net/forum/scoops1/595013.shtml

יאמר ברורות – רצח שבעה בני אדם, ותהיה הסיבה אשר תהיה, הוא טרור, הוא טרור, הוא טרור. החלטת בית המשפט השערורייתית תביא לכך שכל טרוריסט ערבי המצוי בבעייה פסיכולוגית יוכל כעת לצאת זכאי בנימוק זה על רצח יהודים.

טרוריסט רוצח מקומו בכלא לכל חייו. בין אם הוא ערבי ובין אם הוא יהודי.

אחדות הניגודים

"אחדות הניגודים" הוא מושג המעסיק את האדם מתחילת הפילוסופיה, מהדיאלקטיקה של הרקליטס עד ניקולס קוזאנוס והגל, וגם ביהדות, ובבודהיזם. מסתבר שהמושג קיים גם ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שמלבד האחדות בשנאת ישראל יש בה גם ניגודים.

חד"ש – המפלגה הקומוניסטית בראשות האחמדי איימן עודה, ובל"ד, שהם תומכי איראן ואסאד – הקצב מדמשק, מגנים את חיסול סולימני.

ואילו רע"ם תע"ל בראשות אחמד טיבי המייצגים את "התנועה האיסלמית הסונית" "האחים המוסלמים"-"החמאס", הלוחמים בשיעה האיראנית – אינם מגנים את חיסול סולימני.

השייח כמאל ח'טיב, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית הסונית, אמר שסולימני היה פושע שנהרג ע"י פושע גדול יותר.

בדבר אחד מאוחדים כולם, בחיסול ישראל.

"אני מוותר"

משה גרנות: "אני מוותר לנעמן כהן על האובססיה שלו להזכיר שמות קודמים של האישים עליהם הוא כותב." ("חדשות בן עזר", גיליון 1502).

אני תמה למה בדיוק התכוון הסופר משה גרנות, הרב מג בעברית, במילה מוותר? האם הוא השתמש במילה מוותר במובן מתיר?

הסופר הצרפתי אמיל זולא התפרסם בכותרת מאמרו J`accuse"" – "אני מאשים" (מופיע לרגע בסרטו האחרון של פולנסקי), האם "אני מוותר" פירושו "אני מאשים"? אבל מוותר על האשמה? על מה הוויתור?

אשמח להסבר. אני מכל מקום אמשיך להתאמץ ולהביא לקוראים את השמות המלאים המביאים תמיד את הסיפור השלם.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

משפחה, חברים, מכרים ומוקירים – שלום רב,

בערב ראש השנה תש"פ הלך לעולמו חוקר והיסטוריון הקולנוע 

יעקב (יוסי) הלחמי ז"ל

ששימור תולדות הקולנוע העברי היה נר לרגליו ומשימת חייו.  

אתם מוזמנים למפגש הוקרה לזכרו, שיערך בסינמטק תל-אביב

 ביום שלישי 14.1 בשעה 18:00.

בראשית הערב נשמע אודות דמותו מפי בנו בועז הלחמי, ולאחר מכן אודות שיתוף הפעולה בינו לבין חוקר הסרט העברי יעקב גרוס, ושימור הסרט "עודד הנודד", מפי היאלי גרוס. 

בהמשך נצפה בסרט: "עודד הנודד" – הסרט העברי העלילתי הראשון (במאי: חיים הלחמי), שהוקרן לראשונה לפני 87 שנים בחנוכה 1932. הסרט שוחזר ועבר שימור דיגיטלי ע"י יעקב גרוס ז"ל בשנת 2012, על בסיס עותק שנשמר בידי יעקב (יוסי) הלחמי ז"ל, בנו של הבמאי חיים הלחמי. 

הסרט מבוסס על ספרו של הסופר, חלוץ העלייה השנייה, צבי ליברמן (לבנה). זהו סיפורו של הנער עודד מנהלל, שיוצא לטיול עם חבריו לכיתה, מתעכב ומאבד את דרכו. המורה, החברים וההורים המודאגים מחפשים אותו. הצופים מלווים את עודד בנדודיו ובהרפתקאותיו בנופי עמק יזרעאל, ונהנים מנופי הארץ המתחדשת, וממפגשים עם השכנים הבדואים, התייר התימהוני, והחיות הנקרות בדרכם של גיבורי הסיפור.
במאי: חיים הלחמי, צלם: נתן אקסלרוד, עיצוב אומנותי: צבי גולדין.  
שחקנים: שמעון פובזנר, שמעון פינקל, שפרה אשמן, משה חורגל, מנחם גנסין, דבורה הלחמי. מנחה: היאלי גרוס – דור שלישי למתעדים.
משך האירוע כשעה וחצי.

לתשומת ליבכם: הכניסה חופשית. מיספר המקומות מוגבל! 

(ביום האירוע ניתן יהיה לרכוש כרטיסים במקום)
יש לאשר השתתפות (כולל שם ומיספר מוזמנים) עד יום ראשון 12.1.2020 

במייל חוזר: heallyg@gmail.com
אשמח לראותכם, וכמובן – אפשר ורצוי להפיץ את ההזמנה לבעלי עניין.
להתראות
היאלי גרוס

050-7134144

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שמעון צהמארא"

למידד שיף

1951

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.1.1971

לפני 49 שנים

"אותו קיבוץ של אנשים שאין בו מקום לשמעונים – מה תקוותו?" שואל מידד שיף בשולי ספרו, ומחווה דיעה על גיבורו, שמעון צהמארא, לאחר שהלה החליט, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, לעקור מתל-אביב ולעבור את הגבול, לביירות כנראה, אל בית הורי אימו.

מיהו שמעון צהמארא?

הוא נולד ב-1920 בדמשק, בן לסוחר יהודי לבאנטיני ואישה מרונית ילידת ביירות. אימו מתה בלידתה אותו והוא גדל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. הוא צמח בשנות המנדט, למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר, בילה בפאריס ובלונדון, חזר לתל-אביב ועסק במסחר בשנות מלחמת העולם השנייה. שמר על קשרים עם משפחת אימו, עם דודו ז'ורז', פקיד גבוה בממשלת המנדט בירושלים, ערבי-נוצרי. ביקר בביירות, בדמשק, בעבר-הירדן. אהב בחורה יהודייה בשם פרפר, קנה לו חבר-בנפש בשם ג'ומג'ום. נאסר ועונה על ידי הש"י באביב 1948, שוחרר, התגייס לצבא הישראלי בשם בדוי, שירת כאפסנאי. לאחר המחלמה שוחרר משירותו ובתוך שנה-שנתיים הבין שאין לו מקום בישראל, ושגם תרבות מקורית לא תקום כאן, ונמלט אל הגבול, לצד השני.

ומיהו ג'ומג'ום? ג'ומג'ום הוא גיבורו השני של הרומן. שמו אינו אלא כינויו, על שום שדיקלם בכיתה: "ברכות אביך גברו על ברכות הוריי, עד תאוות גבעות עולם, תהיה לראש יוסף ולג'מג'ומת [במקור: ולקודקוד] נזיר אחיו." (עמ' 205).

ג'ומג'ום (כמידד שיף עצמו, יליד ראשון-לציון) הוא בן מושבה בסביבת תל-אביב, שהיא "ארץ מוצא הג'ומג'ומים" (עמ' 297). הוא אדם בוהמי, מרדן, מוזר, דובר עברית נמלצת שהיא בעיניו כגמגום, כדבריו: "הנה את העברית שמו לפי, ונכבלתי בה. בנערותי לא היו לי ספרים לקריאה. בבחרותי הייתי ללעג. ובבגרותי אין מוצא לנטיותיי הטבעיות, איך לא אצר על כי הוליכוני שולל?" (עמ' 236) – וכל-כולו מזיגת יסוד מקומי – "צבר" ובן-מושבה, והשקפה עברית (שנתכנתה גם "כנענית"): "בכל רחבי ארצי," אומר ג'ומג'ום, "יש רק קומץ קטן של בני אדם אשר בהם תקוותי... דווקא הציונים הם שהחלו במלאכה, אם כי אין אני סבור כי ראו את שרואה אני. חובתי היא להגן על יסוד העם החדש, העם שיהיה שלי, ואם הוא (העם) בצד הציוני, בהכרח גם אני נמצא בצד זה." – "למי אתה מתכוון בדיוק?" שואל אותו שמעון, – "הלשון העברית ומה שמסביבה," מגדיר ג'ומג'ום. "אני מוכרח להיות איתם." (עמ' 239).

השקפה זו, הדומה בעיקרה לזו של יונתן רטוש, "אבי הכנענים", היא שמביאה את ג'ומג'ום להחלטה לקחת חלק במלחמת 1948, לא מפני הזדהותו עם ההשקפה היהודית-הציונית, אלא משום שבצד הזה הוא רואה את הסיכוי הממשי היחיד להקמתו של העם העברי החדש. ושמעון יודע: "הוא רוצה ליצור משהו שאהיה, או שאוכל להיות, שייך לו." (עמ' 237).

"שמעון צהמארא" הינו רומאן מעניין מאוד ומאלף להבנתה של תקופה. שני נוכרים נפגשים בו על אדמת-מולדתם. שמעון, בן-התערובת, אינו מסכים עם החינוך הציוני. הוא דוחה את הפולחן היהודי, ומעריץ את הפולחן הישראלי, של בני אפרים. על כך מאשימים אותו מוריו שיש לו רעיונות נאציים (עמ' 54). הוא דוחה את הסתגרנות של תל-אביב, המבטלת את עורפה היבשתי, וכבר בוויכוח עם סטודנטים ערביים בפאריז ב-1936 הוא שומע את ההגדרה של "מסע הצלב היהודי" והשוואות בין מסעי-הצלב לתנועה הציונית.

לא בביירות, לא בלונדון ולא בפאריס מוצא צהמארא מקום לעצמו. בשובו לתל-אביב, ב-1937, הוא אומר: "ראיתי את היהודים הבאים לפאריז. להם קל הדבר. גם כשהם מבוגרים ממני, הם זרים בכל מקום, והחליפו ניכר בניכר. אני לא כך, אני נוכרי בביתי." (עמ' 83). מעניין כי ההרגשה "להימצא בגלות בתוך ארצי" חוזרת בתוקף רב בשיריהם ובדבריהם של משוררים ערביים-ישראליים.

שמעון חש בזרות שבין שני העמים. הקשר היחיד הוא הארוטי: "זה היה השטח בו נפגשו יהודים וערבים... המצע המשותף של האנושות: המצע עצמו." (עמ' 101). גורלו של שמעון קשור במנדט הבריטי, בתערובת הלאומים, והוא "נחרד מפני ההכרה כי זאת אפשרית רק בחסדי הבריטים, כי אך יפנו הללו את עורפיהם וכבר תהיה יד איש בצוואר רעו." (עמ' 87). והוא יודע: בקרוב תקום המדינה, והיא ה"מולך" החדש, המשעבד את האדם, ולעומתה ימי המנדט כגן-עדן הם: לאנארכיסטים, לאינדיווידואליסטים ולבני-תערובת.

אך לא רק שמעון. גם ג'ומג'ום חש עצמו "נוכרי אני במולדתי, כי באו זרים וזרוה לי." (עמ' 236). הרגשת הניכר של גו'מג'ום, בן-המושבה, באה מכך שהנה גלי ההגירה היהודית שוטפים מדי פעם את ניצניו של מה שנראה בעיניו העם העברי החדש, זה העם שמעבר לגדרי הציונות והדת, ורק בו יש מקום גם לשמעונים. מלחמת 1948 אינה מלחמתו של ג'ומג'ום: "יאניצ'ארים אלה יילחמו את מלחמות היהודים, ויישארו יאניצ'ארים כי זה רצון היהודים. יש לנו נוער, והוא יילחם, ויישארו לודרים – אותם שיישארו." (עמ' 245).

כך גם השקפתו של שמעון: "תחילה, הימים בהם היה כל אור זורח ממזרח אירופה, היה בין היהודים בוז כללי, מהול ברגשי פטרונות, כלפי ה'צברים'. ...משהו בין 'פרֵנק' ל'גוי'. בין מאי 1947 לדצמבר 1947 הפך היחס כליל, והיה לחנופה כללית, מהולה בפחד." (עמ' 316). ואולם, "ידי עשיו למוח יעקב": גם דור זה נתפצל בין הכוחות המפלגתיים היהודיים-ציוניים, ונעשה יצירת כלאיים צולעת בשתי רגליה.

דחיית גלי ההגירה בשנים הראשונות למדינה מומחשת בשיחת שני איכרים במושבתו של ג'ומג'ום.

אומר האחד: "אה, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד... הנשארו בחיים? ואיה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?" – אומר השני: "מה אתה מיילל? הלכו, וחסל. ואת הביזה לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה אינם כיני-אדם, רק מסריחים הם. צרך ללמד אותם לעבוד ולא לגנוב ולדבר עברית ויהיו כמו בני-אדם אחרים." – אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה. במה היו הפלאחים גרועים מאלה הבריות? ואללה, חראם." (עמ' 302).

באותו ביקור במושבה לוקח ג'מג'ום את שמעון לבית הקברות הישן. משתרע ג'מג'ום על ספסל ונרדם: "איש זה שוכב בחיק אבותיו... מרדן זה – ראה כמה הוא קשור. שמעון איננו מרדן, כי אין לו במה למרוד." (עמ' 299).

ביצירות סופרי "דור הפלמ"ח", מאותה תקופה, הערבי הוא "בעייה מוסרית" לאדם הישראלי. מתחבטים, והורגים... שמעון אינו רק בעייה,  הוא אדם. הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי אפשרי: "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים." (עמ' 249).

היש בינינו מקום לשמעונים? – הקורא של היום יצחק: ברור שלא. המצב רק הולך ונעשה גרוע יותר עם הקפדת הדתיים לשמור בחוק-המדינה על טהרת הגזע היהודי, ובייחוד לאחר החקיקה בכנסת בשאלה "מיהו יהודי?" – כי סתגרנות עדתית-דתית הולכת בד -בבד עם לאומנות שתלטנית ועם העמקת הקרע בין שני העמים.

השאלה כיום היא יותר אלמנטארית – היש מקום לג'ומג'ומים? בספרות העברית הצעירה נעשתה דמות הערבי לסיוט: לא השמעונים רצים אל הגבול, אלא הג'ומג'ומים, ולא תמיד כדי להילחם ולהתנחל, לפעמים גם כדי להתאבד.

* מידד שיף: "שמעון צהמארא". רומן. הוצאת ספרים נ. טברסקי. תל-אביב. תשי"ב, נובמבר 1951. 334 עמ'.

אהוד, הערה מאוחרת: מעניין מה היה גורלו של שמעון צהמארא בביירות, לאור הקורות בלבנון מאז שנת 1951. דומה כי אילו היה נשאר בישראל, היה קיומו מובטח וגם פורה יותר.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק רביעי

"אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.

בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.

התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"

לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.

גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.

כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.

התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.

יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.

נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:

"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"

"אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.

"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"

מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."

"איך?"

"אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."

"אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"

"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."

"חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?"

"איך מה?"

"איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"

צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש."

הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.

מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"

היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...

"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!"

אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!

 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.

לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק*, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי".

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

[* "מזכיר המשק" – זה היה עמוס גנור-גרינגר ז"ל מעין-גדי, שהלך לעולמו בימים אלה, ודמותו כיכבה  ב"מסעותיי עם נשים" בתור מזכיר המשק, ואפילו שלחתי לו בשעתו עותק עם צאת הספר – אף כי רוב הדברים המיוחסים ל"מזכיר המשק" ברומאן הם בדויים.

בפעם האחרונה שפגשתי בעמוס, באזכרה בעין-גדי לחברנו יצחק קרקעי, לפני ראש השנה האחרון, אפילו התבדחתי איתו קצת על דמותו של "המזכיר" ברומאן. – אב"ע, 6.1.20].

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על  פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.

כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.

לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.

הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?

ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.

הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות.

והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.

מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.

החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, קראתי מה שהוספת לדבריה של הדסה מור על דוד חיון.

דברים לעניין.

בספר "המנהיג המזרחי הראשון" אני מספר בהרחבה על מאבקו של חיון להקים את "בית הספר המעורב" [בפתח תקווה], ואף מביא לוגו של בית הספר עם הדגשת המילה "המעורב".

כשהתנגדו החוגים השמרניים במושבה ליסוד ביה"ס המעורב, איים חיון שיעזוב את המושבה – וידו גברה.

בידידות,

מוטקה

* אהוד: על הקשר שלי למשפחת חיון, הנה קטע מתוך רומאן שלי "ספר הגעגועים" [זב"מ, 2008]:

ישבתי על שפת הנחל והרהרתי על חיי וגם על אהבתי הראשונה, למורה שושנה. היא היתה בחורה שחורת-שיער ולה עיניים מבריקות ונאות. מקלעת שיער כבדה לראשה, ושביל באמצע, כפני מאדונה. היא לימדה אותי קרוא וכתוב. למדנו בצריף, בשעות אחר-הצהריים, כי מפני המלחמה העולמית לא בנו במשך שנים אחדות כיתות חדשות. היא לימדה אותנו את השיר של לֵוִין קִיפּנִיס:

"גינה לי, גינה לי,

גינה לי חמודה.

כל פרח בה פורח,

כל צמח בה צומח – "

יום אחד הסתגרה המורה שושנה בחדר-המורים, וסיפרו שראו אותה יושבת שם ובוכה. הכיתה נפוצה בחצר כצאן בלי רועה. חיים-צימוקי, המנהל, הרים עלינו קול ואסף אותנו. הוא ניראה בעיניי כאשם בסבלה. והנה בא הרגע המשכר והמרגש: מראה פניה הסמוקות של המורה שושנה היוצאת מחדר-המורים החוצה לרגע קט.

היא ניסתה לטמון את פניה במחבוא זרועה המורמת. זה היה זעזוע. היום האפור. שעת אחר-צהריים חורפית. ואני עומד בין שני עצי האיקליפטוס הגבוהים, ליד סוללת ברזי-השתייה, ובי מפרכסת הידיעה המכאיבה, המשכרת, כי אפשר להזיק ולגרום למורה שושנה סבל עד שתפרוץ בבכי ממש.

יום קודר ומעונן, כבר אמרתי, כמעט החשיך. אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה ולמדנו במשמרת שנייה. ברחתי הביתה ובאוזניי מתנגן השיר "גינה לי – " כשיר עצוב מאוד, וכך הוא מאז בזיכרוני, במתיקות כמוסה ונוגה.

באחד מחלומותיי הראשונים שאני זוכר יושבת המורה שושנה ומחכה לי בסוכה דלה על דרך-עפר, כאחת הסוכות אשר בהן מוכרים הערבים ירקות. בהיכנסי אל הסוכה היא מאמצת אותי אל ליבה, מחבקת ומנשקת אותי. ולי חם וטוב בחיקה כי זו פעם ראשונה שאני מרגיש שאוהבים אותי, והיא בעיניי יפה מכולן. הייתי בטוח כי כל הסובבים אותה סוגדים לה בליבם, כמוני. ביום שבכתה הרגשתי כי אהבתי אליה התחזקה אך נפגם החלום על אודותיה. אם יכולים לפגוע במורה שושנה – כי אז אין דבר בטוח בעולם, והחלומות שווא ידברו, כמו שכתוב בתנ"ך. ביופי אין מפלט ובאהבה אין ביטחון.

[לאחר שנים גיליתי כי המורה, שקראתי לה בספר בשם שושנה, היתה יהודית טריגוֹדָה מירושלים, קרובת-משפחה של מנהל בית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, דוד חיון, שאיננו חיים-צימוקי מבית הספר בצופית שברומאן].

* אני מאוד נהנה מהכתיבה של תקוה וינשטוק, וגם כמובן מהעיתון עצמו.

נתן מנדל

* נהנה לקרא כל שבוע את הגיליונות והחומר היוצא מן הכלל. בברכה, 

דן כהן

* אהוד יקר, ראיתי כמובן את העיתון שלך ואני מודה מאד על פרסום ברכותיי! אבל כשראיתי את כל התוכן גם הצטערתי... ואם לא תראה בזה חוצפה אגיד על מה.

הצטערתי שלא קראתי לזה בשם היותר מסקר : "הקפיטן של חדשות בן עזר",  וגם על זה שלא הדפסת את הברכה לפני כל ענייני הפוליטיקה, אחרי יוסי גמזו המצויין, למשל. ולא בגללי כמובן, אלא למענך!!!

אני לא חושבת, כמובן, שזו ברכה גאונית אבל היא מבליטה את העובדה שכבר הופיעו 1500 גיליונות וזו היתה כוונתי, נראה לי שאתה צנוע מדי, ולא מרשה לעצמך להבליט את העובדה שכל כך הרבה גיליונות כבר יצאו, ובמשך שנים אתה לא מתעייף ומוציא את העיתון פעמיים בשבוע!!! איפה יש עוד מפעל של איש אחד ושהוא כל כך מתמיד ומוצלח ועשיר ומלא תוכן ועצמאי, ואתה יכול להוסיף את כל המעלות שכתבתי. מותר לך להיות קצת יותר גאה במה שיצרת ואפילו "שחצן" והרבה פחות צנוע!

זו דעתי ואני מקווה שאני לא טועה.

כל טוב,

ארנה

אהוד: בתור סופר נידח שאינו נחשב חלק מן הספרות העברית ולא זכה בשום פרס ספרותי על מפעל חייו – אני משתדל שלא להגזים בערך עצמי גם במכתב העיתי.

ארנה: אז אולי הגיע הזמן לשנות את זה ולהבליט את עצמך כראוי, ואולי אז יגיע גם איזה פרס!

מכל מקום, אנחנו שמפרסמים אצלך, נותנים לך כל יום בליבנו פרס ובכלל לא רואים בך סופר נידח!

* רון גרא: מצטרף לברכות החמות של ארנה גולן.

* אהוד היקר, לדעתי, אורי הייטנר צדק כשהסביר כי המשתמע מדברי נתניהו שהמשפט צריך להיות כפוף לפוליטיקאים, כלומר לשלטון, הוא שיהיה פה משטר דומה לזה של פוטין ושל ארדואן, ואף של אחאב ואיזבל שפיברקו משפט לנבות היזרעאלי. בית המשפט, אפילו טועה – חייב להיות עצמאי. אורי הייטנר כתב יפה גם על פאטו בנסודה הצבועה שקוראת לנו לחקירה בהאג, ועל עבדאלה כנען הממציא שקרים על הקולוניאליזם הישראלי שבא לידי ביטוי בסמליות חג החנוכה. אל תכעס עליו שאינו מצדד בנתניהו – צריך להודות שאת טיעוניו הוא מביא בצורה רהוטה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אורי הייטנר שונא את נתניהו באופן כמעט חולני ומשווה אותו לאחאב ולאיזבל, כביכול נתניהו הוא גם רוצח! אני מתפלא עליך שבתמימותך אתה שותף להשתלחויות המגלומניות והאובססיביות של הייטנר בנתניהו.

333 עדים! – זאת מערכת משפט? – איפה אתה חי? – הרי הפרקליטות, מעצם טבעה הממסדי, הקפקאי, הבררני, השואף להפליל ולהצליח – אינה יכולה שלא לרדוף את נתניהו ללא הרף, ואם הדבר יעלה בידה היא תדיח אותו מראשות הממשלה – וזאת בניגוד להצבעה בבחירות של מרבית הציבור היהודי בישראל! [כי בלי הקולות של הרשימה הערבית המשותפת – אין סיכוי להדיח את נתניהו].

בינתיים אני ממליץ לך, ממש חובה עליך, לצפות ביו-טיוב בתוכנית הראיונות של מארק לוין – המראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון –  ונראה אם תמשיך אחרי כן להאמין לדברי התוכחה הצדקניים של אורי הייטנר, ולתיקי האישום המופרכים המוגשים נגד נתניהו, ואשר אותם מפמפמת לנו ללא הרף התקשורת הנרצעת של הסטיכיה – "רק לא ביבי"!

* נסיה שפרן: קראתי בעניין את סיפורו של יורם וולמן ״בנק דימונה״. שמחתי לדעת שנושא המסעות האסורים לפטרה עדיין מופיע בספרות העברית. למי שמתעניין בנושא אני ממליצה לעיין בספרי ״הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה״, שיצא לפני שנים אחדות בהוצאת יד יצחק בן צבי. שני פרקים מתוכו התפרסמו גם ב"חדשות בן עזר". המהדורה הראשונה אזלה, אך המהדורה השנייה, בכריכה רכה, עדיין ניתנת להשגה בפנייה ישירה להוצאת  יד יצחק בן צבי.

* מהנהלת רכבת ישראל מודיעים: אמנם במוצאי-שבת השתבשה תנועת הרכבות עקב השיטפונות בנחל מוסררה [האיילון] – אבל ב"ה במשך שישי-שבת עצמם לא היתה כל הפרעה כי ב"ה הרכבת ממילא מושבתת בימים אלה וכך יהיה גם להבא ב"ה השיטפונות לעולם לא יעצרו את אי-תנועת הרכבות בשבת ובחג!

* לאהוד, שלום וברכה לגשמי ברכה בשנים טובות ורבות מאוד! ראה בקישור למטה את הקטע ליומן כרמל שצולם בתל אביב המוצפת בשיטפונות, ע"י נתן אקסלרוד בחורף 1938.  הקישורית הועברה לי ע"י יוסי דה ליאון, ידידנו הטוב,  ונשמח אם תמצא לנכון להראותה בגליון חב"ע, לתל אביבים, שהופתעו ולא התכוננו לשפעת הגשם.

ברוך תירוש

הקטע הוא מתוך הסרט "אגדה בחולות", הקריין: מושיק טימור

Tel Aviv under the storm in 1938

http://www.youtube.com/embed/M-gZwpBhIsQ?rel=0

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל