פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1504

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בחשון תש"ף, 9.1.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוּל גִּדּוּלוֹ הָאֶּפִּידֵּמִי שֶׁל הַנַּחְשׁוֹל הָאַנְטִישֵׁמִי. // עמוס גלבוע: חיסול סולימאני – 4 תובנות. // יצחק הילמן: האיום האיראני אחרי חיסולו של קאסם סולימאני. // מתי דוד: תגובה למאמרו של בן דרור ימיני. // יצחק גנוז: הַדֶרֶךְ מהַגֶטו אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה. ליום עשרה בטבת. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ד. יחסי הציבור של הסרט. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.1.20. // מנחם רהט: המתריע בשער. // יעקב חסדאי: הסכנות הסמויות בפרשת נתניהו. // אברהם כץ עוז: מר"צ – טיפשות ואובדן דרך. // עוד על מאבק אקו"ם בתחנות הרדיו האזוריות. // ד"ר משה גרנות: חינוך בימי המקרא ובימי חז"ל. // צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965. חלק שלישי ואחרון. // תקוה וינשטוק: מעולם החי בארץ בשנת 2019. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אנשי בראשית" לאליעזר שמאלי, 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.5.1972. לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישי. לפני אובדן בתוליי בתור אופה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מוּל גִּדּוּלוֹ הָאֶּפִּידֵּמִי שֶׁל הַנַּחְשׁוֹל הָאַנְטִישֵׁמִי

"מתבשלים כאן זמנים חשוכים מבחינה כלכלית ופוליטית, ולכן אני שׂמח שאני יכול להתנתק מהכול. אף אחד לא יודע היכן אני נמצא, וההערכה היא כי אני נעדר. אני בסדר, למרות כל האנטישמיות בקרב חברַי הגרמנים."

(אלברט איינשטיין במכתבו אל אחותו מריה לאחר שעזב במפתיע את ברלין, 11 שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, מתוך ראיית הנולד שרבים לא התברכו בה).

כְּשֶׁנֹּחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו אֵרֵחַ

זוּגוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי-חַיִּים, זָכָר וּנְקֵבָה

לִפְנֵי הִפָּתַח אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם בְּשֶׁצֶף שִׁטְפָּן הַקּוֹלֵחַ

וְזוּג אַחַר זוּג בְּשִׁלּוּב וּמִזּוּג שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ עָלוּ לַתֵּבָה

נִכְנַס לְשָׁם גַּם זוּג שֶׁהִסְתַּנֵּן וְהִתְפַלֵּחַ

שֶׁלֹּא עַל פִּי הַתֶּקֶן שֶׁל זוּגוֹת מִשְּׁנֵי מִינִים

שֶׁאִלּוּ הָיָה נֹחַ חָשׁ בּוֹ לֹא הָיָה סוֹלֵחַ

עַל הֲפָרַת הַתְּנַאי הַדּוּ-מִינִי לַמֻּזְמָנִים

לַהַפְלָגָה הַזֹּאת, וְאֶת הַזּוּג יוֹצֵא הַדֹּפֶן

שֶׁל שְׁתֵּי נוֹסְעוֹת סְמוּיוֹת הִוּוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת שֶׁשְּׁמָן

"קִנְאָה" וְ"שִׂנְאָה" שֶׁחָדְרוּ שָׁם בְּאֹפֶן

מְאֹד בִּלְתִּי לֵגָלִי וְהִסְתִּירוּ אֶת עַצְמָן

בְּשֵׁיט הַהִנָּצְלוּת הַזֶּה מִן הַמַּבּוּל וְתֶכֶף

כְּשֶׁהַמַּבּוּל פָּסַק וְכָל נוֹסְעֵי אוֹתָהּ תֵּבָה

עָלוּ לַיַּבָּשָׁה שֶׁכֵּן כְּבָר לֹא הָיְתָה נִתֶּכֶת

שִׁפְעַת הַמַּיִם מִשָּׁמַיִם – וּבָחָרָבָה

הֵחֵלוּ הַחַיִּים לִצְמֹחַ כְּמוֹ עָלֶה וּפֶרַח

וְשֵׁם וְחָם וְיֶפֶת לֹא הָיוּ עֲרִירִיִּים

וְצֶאֱצָאֵיהֶם הוֹלִידוּ את נָחוֹר וְתֶרַח

וְתֶרַח אֶת אַבְרָם אֲבִי אֲבוֹת הָעִבְרִיִּים

וְאֵלֶּה אֶת הַיְּהוּדִים – אוֹ אָז, בִּשְׁווּנְגּ פָטָלִי

יָצְאוּ פִּתְאֹם צֶאֱצָאֵי אוֹתָן נוֹסְעוֹת סְמוּיוֹת

שֶהִתְפַלְּחוּ אֶל הַתֵּבָה בְּשׁוּ-שׁוּ לֹא לֵגָלִי

הֲלֹא הֵן הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה הָעֲשׂוּיוֹת

מִן הַנָּמוּךְ מִכָּל נָמוּךְ, הַצֹּרֶךְ הַפְּסִיכוֹטִי

לִשְׁפֹּךְ אֶת כָּל הָאַגְרֶסִיבִיּוּת הַחַיָּתִית

מִתְּהוֹם הַ-id, אוֹתוֹ מַרְתֵּף אָפֵל, יִצְרִי, כָּאוֹטִי

עַל כָּל שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל, עַל כָּל קְבוּצָה דָּתִית

 אוֹ אֶתְנִית נְטוּלַת זְכֻיּוֹת, חַסְרַת אוֹנִים, נִרְדֶּפֶת

שֶׁדַּחַף הַהִתְעַלְּלוּת שֶׁל רֹב כְּלַפֵּי מִעוּט

מֵפִיק סִפּוּק סָדִיסְטִי מִסִּבְלָהּ כְּשְֶּׁהִיא נִדֶּפֶת

כְּמִין עָלֶה בָּרוּחַ מִכָּל פַּחַד וְסִיּוּט.

אֲבָל לַמְרוֹת אַלְפֵי שְׁנוֹת סֵבֶל בְּאוֹתָהּ פּוֹזִיצְיָה

שֶׁל הַגְלָיָה מִיְּדֵי בָּבֶל אוֹ מִיָּדָהּ שֶׁל רוֹמִי,

שֶׁל רְדִיפוֹת מַסְּעֵי הַצְּלָב, אֵימֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה,

שֶׁל עֲלִילוֹת הַדָּם, וְהַפְּרָעוֹת, וְהַפּוֹגְרוֹמִים

וְהַשּׁוֹאָה הַהִיטְלֶרִיסְטִית – שְׁתֵּי הַמִּפְלָצוֹת

 שֶׁל הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה, הַזּוּג הָאֶפִּידֵמִי

(שֶׁהֵן מְקוֹר הַפִּגּוּעִים, מְקוֹר הַהַשְׁמָצוֹת 

וּמְקוֹר בֵּית-הַגִּדּוּל שֶׁל הַסַּרְטָן הָאַנְטִישֵׁמִי)

עֵדוֹת לַתּוֹפָעָה הַמַּדְהִימָה שֶׁעַם נִרְדָּף

כָּאן יֵשׁ לוֹ הַחֻצְפָּה לִשְׂרֹד אֶת כָּל הַהַחְרָמוֹת כְּבָר

כְּעַם עַתִּיק שֶׁגַּם כַּיּוֹם בְּעֹז פּוֹתֵחַ דַּף

חָדָשׁ, כְּשֶׁשְּׁלַל אִימְפֶּרְיוֹת עַתִּיקוֹת לֹא קַיָּמוֹת כְּבָר

וְהוּא אֵינוֹ זָקוּק לְרַחֲמִים מִשּׁוּם צוֹרֵר

וּמָה שֶׁשּׁוּם אֻמָּה עוֹד לֹא עָשְׂתָה בְּשׁוּם הִיסְטוֹרְיָה

עוֹשֶׂה רַק הוּא: אֶת עֲבָרוֹ מַשְׂכִּיל הוּא לְעוֹרֵר

עַל אַף כָּל תָּאֵי-גָּאזִים וַעֲשַׁן כָּל קְרֶמָטוֹרְיָה

וְכָל פִּשְׁעֵי-שִׂנְאָה שֶׁל חוּלִיגָנִים צְמֵאֵי דָּם

בְּגֶ'רְסִי סִיטִי, פִּיטְסְבּוּרְג, מוֹנְסִי, הַאלֶה בְּגֶרְמַנְיָה,

בְּבָתֵּי-כְּנֶסֶת, בֵּין חוֹבְשֵׁי כִּפּוֹת שֶכְּנֶגְדָּם

יוֹצְאִים וַנְדָּאלִים בְּפָּרִיז וְלוֹנְדּוֹן בִּבְּרִיטַנְיָה,

כָּל הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה הַזְּדוֹנִיּוֹת הָאֵלֶּה

שֶׁל כָּל יוֹרְשֵי הָמָן מוּל כָּל יוֹרְשָׁיו שֶׁל מָרְדְּכַי

אֵין בְּכוֹחָן לִמְנֹעַ כְּלָל אֶת הִתְעַצְּמוּת הַפֶּלֶא

שֶׁל יִשְׂרָאֵל פּוֹרַחַת וְשָׁל עַם יִשְׁרָאֵל חַי.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

חיסול סולימאני – 4 תובנות

אנחנו לוקים בהבנת ה"שחקנים". החיסול השפיל קשות את איראן והמחיש לכל העולם כי היא מתעסקת עם אריה. יש לטראמפ אסטרטגיה לאזור שלנו. החיסול דווקא יפחית סיכוני הסלמה ומלחמה

ארבע תובנות בעקבות חיסול סולימאני:

האחת, ההפתעה והבנת היריב. ביולי 1988 מסר איש אמ"ן בכיר, לוועדת חוץ וביטחון, הערכה על מלחמת עיראק-איראן, שהיתה בשנתה השמינית. הוא קבע  ברורות שאין סיכוי שאיראן תסכים להפסקת אש. היה לו על מה לסמוך: חומייני, המנהיג העליון, חזר והכריז כי לא תהיה הפסקת אש עד שייפול משטרו של צדאם חוסין שליט עיראק. סיסמת המלחמה האיראנית המשיחית היתה: "מלחמה, מלחמה, עד לניצחון."

כאשר אותו איש אמ"ן בכיר היה בדרכו חזרה מירושלים לתל-אביב הוא שמע ברדיו כי חומייני הודיע שהוא מוכן להפסקת אש.

יום לפני חיסול סולימאני, בנייר הערכה של מומחים מקצועיים מהמעלה הראשונה מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, נקבע שהמגמה של הימנעות אמריקאית מהפעלת לחצים צבאיים תימשך. ונמנו הסיבות לכך (שנת בחירות, רצון להימנע מעימות ועוד).

בשני המקרים, הטעות המודיעינית נובעת מאי הבנה נכונה של לפחות אחד מהשחקנים המרכזיים "במשחק". במקרה שלפנינו – אי הבנת החשיבה  של טראמפ ודרכו, בגלל  שלל סיבות שלא כאן המקום לדון בהם. ומכאן ההפתעה. דומני שרבים שכחו את העובדה הפשוטה, שבסופו של דבר מדובר באריה, שלעומתו איראן היא כלב, שיודע לנשוך וגם לנבוח, לא יותר מזה, מול מעצמת על.

השנייה, משמעויות החיסול עצמו. בתוך כמה דקות הוכיח טראמפ לכל העולם שהוא אריה, וכשצריך הוא מתנהג בדיוק כמו אריה, ושכל אנשי הרוע בעולם יבינו זאת. החיסול היה בדיוק מה שאיראן המשיחית לא חלמה עליו, ומה שהיא לא הכירה די הצורך בטראמפ. החיסול היה בבחינת השפלה עצומה לאיראן, השפלה כואבת לשיעה שהיא מייצגת  מול העולם הערבי, שהוא סוני ברובו. היתה זאת השפלה ומכה למנהיג העליון של איראן, ש"בנו" [המצביא העליון שהכי קרוב לו, חוסל כאחרון הטרוריסטים]. היתה זאת פגיעה (ולו זמנית) ביכולת האופרטיבית של איראן לקדם את רעיון ההגמוניה האזורית שלה. היה זה מסר לכל בעלי בריתה של ארה"ב: אפשר לסמוך עלינו, ארה"ב אמינה. ארה"ב לא עוזבת את האזור, ולא נוטשת את ידידיה. היא כאן. כל החוששים שישראל תישאר לבדה ושארה"ב "תקעה לה סכין בגב"  כאשר כביכול עזבה את סוריה – יכולים להירגע.

השלישית,  האסטרטגיה של טראמפ.  אני חוזר ושומע טענה שלטראמפ אין אסטרטגיה לאזור, והכול הוא עניין של "אינסטינקטים" והחלטות פזיזות. דעתי קצת שונה. לאובמה היתה  אסטרטגיה של פיוס איראן המשיחית, של איראן כמובילת הסדר במזרח התיכון ובעלת הבית שלו, ולכן השיעה כזרם המוביל באסלאם.

האסטרטגיה של טראמפ היא הפוכה: ברמה העולמית  העדיפות העליונה היא לשים רסן ליעד הסיני לחלוש כלכלית על העולם. ברמה האזורית שלנו, ייעודה הוא למנוע דומיננטיות איראנית משיחית וטרוריסטית במזרח התיכון – דומיננטיות שעל פי החזון האיראני היתה צריכה לקבל חסות של נשק גרעיני. תכליתה של גישת טראמפ היא להחליש את המשטר המשיחי בטהרן, להציבו "בממדיו הטבעיים", בלי יכולות גרעיניות, בלי טילים ארוכי טווח, בלי יכולת לשבש את הסדר האזורי ודרכו את הסדר העולמי. הכלי העיקרי למימוש האסטרטגיה הוא הסנקציות, לחץ כלכלי כבד שבסופו של תהליך ייתן תוצאות ויחליש מאוד את המשטר.

הרביעית, להיכן הכיוון? – ישנה גישה הגורסת שהולכים להסלמה. דעתי שונה: להערכתי סיכויי ההסלמה (ובכלל זה בין ישראל לאיראן) דווקא פחתו לשנה הקרובה. לא רק בגלל שסולימאני איננו, אלא בעיקר משום שהמשטר האיראני יצטרך לשקול היטב אם הוא מוכן לקבל  מהלומות של אריה זועם. האם המשטר המשיחי האיראני יסתפק  בנקמות ברמה של "עניים"?!

עמוס גלבוע

* * *

אהוד בן עזר: אני ממליץ, ממש חובה, לצפות בתוכנית הראיונות של מארק לוין כשהוא מראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון –  ונראה אם מישהו עוד ימשיך אחרי כן להאמין לתיקי האישום המופרכים נגד נתניהו!

https://www.youtube.com/watch?v=SFVhdZcT0XM

[ללחוץ קונטרול ועכבר שמאל]

* * *

יצחק הילמן

האיום האיראני אחרי חיסולו של קאסם סולימאני

במאמרי לפני חמישה חודשים ניתחתי את משמעות האיום האיראני, כפי שהיה נראה באותה שעה. בינתיים, בחמשת החודשים האחרונים, האיראנים הפילו כלי טיס בלתי מאוייש אמריקאי מעל המפרץ, פגעו במתקני הנפט של עראמקו בסעודיה והביאו להשבתת מחצית תפוקת הנפט הסעודית. במקביל ירו האיראנים, באמצעות המיליציות השיעיות בעיראק,  רקטות על בסיס אמריקאי ליד כירכוך, וגם תקפו בעזרת המיליציות השיעיות את השגרירות האמריקאית בבגדד.

בתגובה חוסל קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של משמרות המהפכה האיראניים, מי שנחשב לאיש מיספר שניים בהיררכיה האיראנית. איתו חוסלו עוד תשעה קצינים איראניים. האיראנים הופתעו, ונכנסו להלם ריגעי, כי לא האמינו שמישהו יעז לחסל אישיות איראנית כה בכירה. האיראנים טעו כשהניחו שטראמפ מתגונן מהדחה בקונגרס ולא יעז להתעמת איתם דווקא בעיתוי זה. ההבלגה האמריקאית והסעודית בחמשת החודשים האחרונים התפרשה כחולשה אמריקאית וכגבורה איראנית. האיראנים התחילו להאמין ברצינות, שניתן להתגרות בנמר האמריקאי, כי הוא עייף ובלתי מסוכן.  אלא שדווקא סמוך לבחירות, אסור לטראמפ להיראות חלש, והוא הוכיח זאת במלוא הרצינות.

האיראנים הניחו שארה"ב נמצאת בתהליך יציאה מהמזרח התיכון, וכל מעייניה הם לצאת עם כמה שפחות נפגעים. לכן, הם לא הביאו בחשבון שטראמפ עלול להפתיע. טראמפ רמז לאורך שלוש שנים, שאין לארה"ב אינטרסים אמיתיים במזרח התיכון, היות שבניגוד למצבה ב-1973, היא מייצרת כיום מספיק נפט לצרכיה, מבלי להזדקק לנפט מבארות המזרח התיכון. לכן, הרושם בכל העולם היה, שארה"ב חוזרת כנראה לתקופת הבדלנות, שהיתה נחלתה בין שתי מלחמות העולם, וכי היא באמת ובתמים בדרך החוצה מעיראק, סוריה, אפגניסטאן. על עימות עם איראן איש לא חלם.

לעומת זאת, סביר שאיראן יודעת שהמלחמה הכלכלית נגדה תמשיך ואולי גם תתעצם, וזאת כל זמן שהיא לא תרפה מתוכנית הגרעין שלה. בו-בזמן האיראנים האמינו שניתן להוליך שולל את כל העולם, בשיטה שנקטה צפון קוריאה, שעה שביצעה תוכנית גרעין ותוכנית טילים חשאיים, בלי ששמו לב לכך. כאשר צפון קוריאה השיגה נשק גרעיני, כבר היה מאוחר מדי לעוצרה. ההנחה האיראנית היא שארה"ב או ישראל לא יעזו לתקוף  ולהרוס את מתקני הגרעין שלה, שרובם מבוצרים היטב, כי ממילא, גם אם הם יהרסו, ניתן להקימם מחדש.

לכן איראן מאמינה שיש לה חופש פעולה לשני כיוונים: הראשון, חידוש העשרת האורניום והתקדמות שקטה לפצצה גרעינית, והכיוון השני הוא הטלת אימה על סעודיה והמפרציות, ע"י התקפות ספורדיות על מתקני נפט סעודיים, בעיקר מכיוון החוטים שבתימן.

את המהלומות הישראליות בסוריה ובעיראק איראן יכולה לסבול, כל זמן שאיננה נדרשת לתימרון קרקעי. ההנחה של איראן היא שישראל לא תיזום לעולם קרב יבשתי נגדה בסוריה, מהחשש הישראלי מפגיעה איראנית או של אחרים בעורף הישראלי.

כעת, בעקבות חיסולו של הגנרל קאסם סולימאני, הזהירה ארה"ב, שהיא מוכנה לגמול לאיראן על כל התקפה נוספת מצידה, בהפצצת חמישים ושניים יעדים איראניים  אסטרטגיים שהיא סימנה לתקיפה מיידית. טראמפ מעריך שדי באיום כזה כדי לצנן את הראשים החמומים באיראן, הקוראים לנקמה איראנית. אלא שהאבל הכבד שהציף את איראן בגלל מותו של הגיבור הלאומי שלה, דווקא עלול להגביר את פעולות הנקם באמריקאים.

דווקא מפני שהמשטר האיראני נמצא במצוקה כלכלית – מלחמה מצומצמת שלו נגד ארה"ב יכולה ללכד את האוכלוסייה סביבו ולמנוע את נפילתו. לכן, הצפי הוא שהחלפת המהלומות עם ארה"ב דווקא תימשך, ובלבד שלא תגרור את מי מהצדדים למלחמה בהיקף מלא.

העימות האמריקני-איראני הסביר הוא בהתקפה איראנית על בסיסים אמריקאיים בעיראק, בסוריה, בכווית, בבחריין ובסעודיה – או בהתקפה רקטית איראנית, כולל טילי שיוט, על ישראל ברמת הגולן. התקפה על תל-אביב והעורף הישראלי איננה סבירה, מפני שהתגמול הישראלי כלפי העורף האיראני יהיה בלתי נסבל מהבחינה האיראנית. למרבית האבסורד, הישראלים, מבחינת איראן, למרות שישראל איננה מעצמה גדולה, הם הרבה יותר מסוכנים. 

לפי שעה נראה שקיימת סבירות גבוהה שאיראן תתקוף רק מיתקנים אמריקאיים, אפילו במחיר מהלומה אמריקאית נגדית על אותם חמישים ושניים יעדים, או מהלומות אחרות שתבואנה בהמשך. אחרי הכול, קל להסביר לדעת הקהל האיראנית, שאיראן חלשה לעומת ארה"ב, אבל לא מול ישראל.

כל זה, בלי קשר לבעיית הגרעין האיראני, שהתחיל לצעוד בימים אלה במקביל, לעבר יישומו המסוכן מבחינת ישראל וארה"ב. לכן, בהחלט ייתכן שכבר באחד הסבבים הקרובים, יתקיפו האמריקאים, גם את מתקני הגרעין, עד כמה שניתן, בגלל המתקנים התת -קרקעיים. התוצאה תהיה מהלומה כואבת על איראן, אבל לא מעבר לכך. עם זאת, צריך לזכור, שגם השמדת מתקני הגרעין האיראניים לא תהרוס את כל איראן. סביר להניח, שהמתקנים האלה, ואף משוכללים מהם, יוקמו מחדש ותוך חמש עד עשר שנים לכל היותר, איראן תהיה שוב בדרך לפצצה גרעינית.

זאת מפני שלאיראן יש אורניום בשפע בשטחה ויש לה את כל הידע שצברה, הדרוש לה לפיתוח פצצה גרעינית. רק אם איראן תיכבש על ידי ארה"ב, שזה לא נראה על הפרק, ניתן יהיה לעצור לחלוטין את תוכנית הגרעין האיראנית. לכן, לאיראנים מבחינתם אין מה להפסיד, והם לא יירתעו ממלחמה מצומצמת מול ארה"ב.

הבעייה של ישראל היא שמלחמה יבשתית נגד איראן בסוריה, תחשוף את העורף הישראלי להתקפות טילים מסיביות מלבנון, מעזה, מעיראק ומאיראן. מלחמה כזאת תסתיים קרוב לוודאי בעשרות אלפי הרוגים איראניים ובחורבנה המוחלט של לבנון ובהרס רובעים שלמים בטהרן ובערי שדה איראניות אחרות. לכן, קשה להאמין, שאיראן תיכנס להרפתקה כזו. הבעייה היא שבמזרח התיכון מתגשמים לעיתים גם תסריטים הזויים.

לסיום, ישראל עלולה להינזק קשה ממלחמה מול איראן, אבל זה לא יביא לחורבנה. לעומת זאת, המשטר האיראני עלול ליפול כתוצאה מהמלחמה כי העורף האיראני והכלכלה האיראנית הרבה יותר חלשים מאלה הישראליים. לכן, ההיגיון נוטה שמלחמה כזו לא תקרה ובוודאי שלא לפני שאיראן תצטייד בנשק גרעיני. לכן, מה שלא יהיה, על  ישראל למנוע הצטיידות איראנית בנשק גרעיני, אפילו אם תיאלץ לבצע זאת יותר מפעם אחת.

בנסיבות אלה, נראה שעיקר הפעילות האיראנית תהיה באיזור המפרץ הפרסי, כאשר יעד המלחמה יהיה כלכלי. הרבה יותר קל לאיראן לנהל מלחמה ליד הבית, במרחק של מאה קילומטרים מהגדה המזרחית של המפרץ, מאשר ברמת הגולן. לחימה איראנית בזירה הישראלית, לא תשפיע על שוק הנפט העולמי ומצד שני תביא לאלפי ארונות מתים, שיחזרו הביתה, כשאיש באיראן לא יבין מדוע זה היה כדאי מבחינתה.

יצחק הילמן

* * *

כדאי לזכור: מה שהתחיל בפרל-הארבור

נגמר בהירושימה ובנאגאסקי.

* * *

מתי דוד

תגובה למאמרו של בן דרור ימיני

("ידיעות אחרונות", "מרחמים על אכזרים", 6.1 )

מאמרו של בן דרור ימיני, נותן ביטוי קולע, יצוק בבטון של הגיון. האיסלם הברברי חולל אסון הומניטרי גלובלי, שהמערב הליברלי עדיין אינו יודע כיצד להתמודד איתו, בגלל הנאיביות, ההיסוסים, האינטרסים הכלכליים וכמובן "החוק הבינלאומי" שנתון לפרשנויות.

המערב ההומני שילם כבר בעבר מחיר טראגי נוראי של סבל וקורבנות. בעבר הלא רחוק, האידאולוגיות הטוטליטריות של הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם הובילו לאסונות גלובליים של השמדה ולסבל של מיליונים. העם היהודי והעם הארמני היו הקורבנות של הנאציזם ושל האיסלם הטורקי. עתה מצוי העולם הערבי והמערבי במתקפת טרור של האיסלם הברברי. אירופה ההומנית והדמוקרטים האמריקאיים תוקפים את הנשיא טראמפ בגלל נכונותו להפעיל את העוצמה האמריקאית כדי לחסל את סולימאני, כשלב ראשון, להתמודדות עם הסכנה של הג'יהאד השיעי האיסלמי. המפלגה הדמוקרטית האמריקאית תוקפת את טראמפ, למרות רשימת הפיגועים וההרוגים האמריקאיים שבוצעו על ידי חבורת הרוצחים השיעים "קודס" בפיקודו של סולימאני. התעלמות פוליטית טיפשית. אובמה המציא בזמנו את הטיפשות של "דמוקרטיזציה" בעולם המוסלמי ואת "הסכם הפיוס" עם איראן, שהובילו להפיכת האחים המוסלמים במצרים ולהפיכת "משמרות המהפכה" באיראן, למנוף הטרור שהשתלט על סוריה, לבנון, עיראק ותימן.

כשם שהדמוקרטים בארה"ב טועים בביקורתם כלפי טראמפ, כך לצערנו ישנם גם בתוכנו פרשנים וחוגים שמבקרים את טראמפ, שפועל בהחלטיות מול הטרור האיסלמי, בניגוד לאובמה ולשמאל האמריקאי.

מתי דוד

רמת אפעל

* * *

יצחק גנוז

הַדֶרֶךְ מהַגֶטו אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה

ליום עשרה בטבת

הַנָּהָר יָבֵש כְּלֹא הָיָה

חוֹפָיו נִמְחוּ בְּבוֹץ שוֹקֵעַ,

טָבְעָה בְתוֹכו זַעֲקַת הַיּוֹם

שֶל אָח יָרוּי וְרֵעַ.

דְּגֵי הָרְקָק כְּבָר כָּאן אֵינָם

וְאֵין פָּרָה רוֹעָה בַּשֶלֶג,

הַצְפַרְדְעים נָדַם קוֹלָם,

קָפָא, שֻּתַּק הֶמְייַת הַפֶּלֶג.

דּוֹרוֹת עַמִּי תְּכוּפוֹת הִלְּכו כָּאן,

שוֹטְטוּ עַל זֶה עֵץ הַגֶּשֶר,

רוּחַ צוֹלֶפֶת שוֹעֶטֶת בְזַעַם

נוֹכַח בְּכִי אִילָנות הַתּוֹהים עַל הַפֵּשֶר.

בְּצִדֵי הַדֶרֶך טַלִּיתוֹת פְּזוּרוֹת,

דַפֵּי תְפִילָּה בְּלויִים, כְּלֵי מְלָאכָה, סֵפֶר,

וְהַדֶּרֶך אַרוּכָּה ובְזִיכְרוֹנֵנוּ הַמַּרְאוֹת

מֵאָז וְעַתָּה, מֵעֵָפָר וְהָאֵפֶר.

בָּתֵי עֵץ גְמוּדִים עוֹמדִים בַמֶרְחָב,

הִשְׁחִירוּ אֲבֵלִים עַל צְחוֹר סַדִין תַּכרִיכִים.

הָאָב נִלְקַח מִשָּם, נִלְקַח הוּא וְלא שָב

עֲצֵי לִבְנֶה בַּכְּפוֹר כָעֵת מְשִׂיחִים.

שָם סִמְטָא וגִינָּה, חָצֵר ובְּאֵר,

עֲיָירָתִי בְּדָלוּתָה הַזוֹהֶרֶת,

בֵּית כְּנֶסֶת עַתִּיק אָחוּז אֵש לְהָבָה,

כְּתָלָיו הַבְּנוּיִים לְתִפְאֶרֶת.

שָם פָּמוֹט בְּלִי נֵר, מְזוּזָה טְרוּפָה,

שִבְרי גְּבִיעִים שְקוּפִים לְפֶסַח לֵיל הַסֵּדֶר,

דְלִי מַיִם חָרוּך, עֲשָשִית שְרוּפָה,

תִפְזוֹרֶת כַפְתוֹרִים מִשְחַק יַלְדֵי הַחֵיידֶר.

צילום משפחה קבוע, כתמים וקמט,

עזובה בערמה, פושקה קרן הקיימת.

וְאָנוּ נַאַסְפֵם מִשְּרִידִי הַסִּמְטָא, מִמַּרְזֵב הַדֶלֶף,

מִתוֹךְ מַרְבַד שְלָגִים, עֲשָן הָאֲרוּבָּה,

הֵדֵי אֵימַת נְבִיחוֹתָיו שֶל כֶּלֶב,

גְוִילֵי חַיִים קְרוּעִים עַל תַּעַר הַחֶרֶב.

יַלְקוּט סְפַריו סוחֵב נַעַר

יָשיש עַל מַקְלוֹ נִשְרַך

רֶעַמֵי ירִיות מתוך יַעַר,

הַגֶרְמָן אֵקְדָחוֹ דָרַך.

נַשְקָה הַיַלְדָה אֶת הַבֻּבָּה

כְּמוֹ כַּלָּה חֲתָנָהּ הָאוֹהֵב,

הַגִּידי לִי אִמָּא מַדּוּעַ?

האִם שָם בַּיַּעַר כּוֹאֵב?

שָם הַמַאֲכֶלֶת בֵּינוֹת אִילָנוֹת

נֹכַח יוֹם כָּבוּ הָאוֹרוֹת,

אַיִיל לֹא נֶאֶחַז בְּקַרְנָיו בַּסְּבַך,

מִן הַשָמַיִים לא קָרָא מַלְאָך.

אִישָה חוֹבֶקֶת יְלָדֶיהָ, זוֹעֶקֶת מָרָה,

וְאֵין קוֹל בְּרְָמָה.

בְּדָמָם נִיסּוּ לְכְַבּוֹת שַלְהֶבֶת

אַךְ לֹא כִּיבּוּ אותָה בְּדָם.

אָסְפָה הַנַּעֲרָה צַמּוֹתֶיהָ לָעוֹרֶף,

לֹא אֶהְיֶה לְטֶרֶף כָּאן.

וּלְךָ הַגְֶרְמָן עִם הַלֵב הַמְאוּבַּן

הַשָטָן לְדֵירָאוֹן עוֹלָם,

שֶמֵעַל לְבּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה וְהַתֵּל,

עוֹד יַגִּיעוּ אֵלֶיךָ נָקָם וְשִּילֵם

נִין וָנֶכֶד נוֹלַדִים בְּיִשְרָאֵל.

הַשֶמֶש זוֹרַחַת בְּיוֹם מוֹתֵנו כָּאן

וּמַחֲרֵשָה פּוֹלַחַת אַדְמַת שְדוֹתֵינו שָם.

יצחק גנוז

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון,

אנשים רבים קראו, התרשמו מאוד והעבירו הלאה:

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

ניתן למצוא גם ביו-טיוב

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"ד. יחסי הציבור של הסרט  

נתן לוין,  המכונה פושקין, הגיע לנתיב הל"ה עם קבוצת נערים ניצולי שואה, שהספיקו לברוח כילדים מפולניה לרוסיה, שם עברה עליהם ילדותם עד סוף מלחמת העולם, ואז הצליחו להגיע בדרך לא דרך עד לחופי איטליה ומשם ארצה באוניית מעפילים. יחד עם כעשרה יתומים כמוהו, הוא הגיע היישר לשורות הפלמח ומשם אלינו לנתיב הל"ה. עד מהרה הצליחו העשרה למצוא דרך אל ליבותיהן של בנות חברת הנוער הפולני, שהיתה איתנו בקיבוץ. פושקין היה היחיד שהיה לו אומץ להתחיל עם צברית פלמחאית משלנו. היתה זו אסתר אמרד, תימנייה חיננית, שהפליאה לרקד והייתה מורתם של רבים מאיתנו, כולל אותי, שהתקשו לבצע את התנועות הסיבוביות במחול הקרקוביאק.  

הכינוי פושקין ניתן לו בזכות הערצתו למשורר הרוסי הדגול ובזכות הסיפורים שהיה מרבה לספר עליו. אהבתו של פושקין לאסתר גבלה בטירוף שאינו ניתן לריסון. הוא היה מספר על כך בגלוי, ומביע את תימהונו על כך שלצברית  יפה כמוה, עוד לא היה חבר. כל ערב היה בא לחדרה, יושב על קצה מיטתה ומפציר בה לצאת עימו לטייל לאור הירח. משסירבה לצאת, היה נשאר בחדר ומספר לה אגדות על פושקין ועל מותו של המשורר בדו-קרב עם צרפתי אחד שחיזר אחר אשתו.

שלושת הבנות שגרו עם אסתר באותו צריף, היו זורקות עליו ספרים ונעלים ומנסות לגרשו בצעקות. הוא היה מוכן לצאת רק אם אסתר תצא עימו. לא פעם היו מתנפלות עליו כל הארבע וזורקות אותו בכוח מהחדר.     

גבי גזית ביקש שאביא לו בנוסף לפושקין גם את אסתר אמרד, אך את זאת לא יכולתי להבטיח, כי ידעתי שהיא ברחה ממנו עד אפריקה, ושם היא לומדת את מחולות העם האפריקניים.

צבי כץ, שנמנה על קבוצת הנערים שהצטרפה אלינו עם פושקין, ידע לספר לי שהוא התחתן עם תימנייה שדומה מאוד לאסתר, והוא גר עכשיו באשדוד ומתפרנס יפה מעבודתו כחרט אמן.

כשטילפנתי אליו וסיפרתי לו שאני רוצה להביאו לתוכנית של גבי גזית, לא התרגש באופן מיוחד, והייתי צריך להזכיר לו את הימים שעבד איתי ביער של נתיב הל"ה, ואני סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת על אסתר.

לבסוף התרכך והסכים להיפגש עם גבי בתנאי שאבוא ואקח אותו מאשדוד. בדרך שאל אותי מה אני רוצה שיספר על אסתר, כי אין לו מה לספר.

אמרתי: "תספר איך היית מבלה איתה כל לילה על קצה המיטה שלה, איך רדפת אחריה בכל הארץ, עד שמצאת אותה בגבעת ברנר ובכלל ספר איך אהבת אותה."

אמר לי : " מי אמר לך שאהבתי אותה?"

אמרתי: "כל הקיבוץ ידע. אפילו נסעת לדבר עם הוריה על חתונה, זאת לא היתה אהבה?"

אמר לי:  "לא. זה היה סתם שיגעון." 

אמרתי: "אז תספר את זה לגבי גזית." 

אמר: "בסדר, אבל תדע שזה רק בגלל שעבדנו יחד ביער..."  

הסוף היה שהצלחתי להכניס את פושקין אל גבי גזית וזה שאל אותו מה יש לך לספר על אסתר.

פושקין אימץ את מצחו לרגע ואמר: "האמת היא שאין לי מה לספר."

"אז למה באת?"

"רק מפני שפוצ'ו שיגע אותי."  

כאן נכנסתי לתמונה והזכרתי לו איך נדנד לי בקיבוץ, איך שאל עליה ורדף אחריה בלי להתבייש מהחבר'ה?  

"אז נדנדתי לך – אמר לי – אבל את מי זה מעניין?" 

"הוא צודק – אמר גבי – זה לא מעניין אף אחד. תשתדל למצוא לי את חוהל'ה." 

את חווה לא הצלחתי למצוא ובדלית ברירה, מאחר שהכרתי את המפיקה דליה גוטמן שהיא אחותה של חנה, שהיתה החברה של רותי חרלפ שהיא אשתו של מיכאל גיל, אז גבי ראיין אותי בתוכנית ליל שבת ואני סיפרתי על הסרט וכמובן על חוהל'ה, שחצי משק שכב איתה.

כאן גבי עשה עמי חסד ושאל למה רק חצי?

לזאת היתה לי תשובה מוכנה ועניתי: "כי החצי  השני היו בנות."

על כך הקהל פרץ בצחוק ואפילו מחא כפיים בהתלהבות.

באותו ערב שבו הוקרן הריאיון איתי בטלוויזיה קיבלתי רק טלפון אחד. זה היה מאדם דרוקס, שהיה איתי בנתיב הל"ה והתחתן עם רותי מכפר יהושע. הוא שמע בטלוויזיה שחיפשנו את חוהל'ה ואמר לי שאם הייתי שואל אותו, הוא היה יכול לספר לי שהיא מכפר יהושע ואני יכול למצוא אותה שם. ומי שעוד היה יכול לספר לי עליה זה... – כאן אדם נשם נשימה ארוכה ואחר אמר – "זה גבי גזית, שגם הוא מכפר יהושע."

כמה חודשים לאחר מכן, כשפגשתי במקרה את גבי ברחוב וסיפרתי לו איפה יכולנו למצוא את החוהל'ה הזאת, הרים ידיו בתנועת ייאוש ואמר, "אתה יודע כמה חווהל'ה כאלה יש בארץ? איך יכולתי לדעת שזאת דווקא השכנה שלי?"

יש להניח שאם הריאיון עם גבי גזית היה מוקרן בטלוויזיה יום לפני שהסרט הוצג בבתי הקולנוע, היו האולמות מפוצצים, אבל בית הקולנוע של גלובוס היה עוד בתהליכי שיפוץ, ואני נאלצתי לחשוב איך לחזור שוב לאולפני הטלוויזיה בעיתוי הנכון.

מי שבא לעזרתי הפעם היה אהרל'ה הראל, שהתמנה לא מכבר ליו"ר הטלוויזיה הישראלית. אהרל'ה היה בשעתו חבר קיבוץ נתיב הל"ה וגם חבר שלי. אני הייתי זה שהכיר לו את אשתו נירה הראל ומשום מה הוא זכר לי זאת לטובה. כשבאתי אליו לבקש שיכניס לתוכנית החדשות את הקרנת הבכורה העולמית של הסרט "יוסלה איך זה קרה" בקיבוץ נתיב הל"ה, התלהב מאוד ואמר: "רעיון טוב, אבל אני צריך תירוץ מנומק שלא יאשימו אותי בחוסר גילוי נאות."

הייתי מוכן לשאלה הזאת, ואמרתי לו: "השנה היא 1989, בדיוק 40 שנה מאז שהפלמח הקים עשרות יישובי משלט על גבולות המדינה. האם לא ראוי לציין את היום הזה?"  

"ראוי ועוד איך – אמר אהרלה – תראה את העניין סגור."

יותר מזה לא הייתי צריך, תיאמתי עם הקיבוץ שהקרנת הבכורה של הסרט תהיה אצלם, יחד עם זאת התקשרתי עם פחפח, יענקלה חי, ויגאל הלמן, וגיליתי להם שיש לי מזימה להציג בערב הבכורה את המערכון העולמי "אליעזר והחבית או החבית ואליעזר". כל השלושה הסכימו לשתף איתי פעולה. עשינו שתי חזרות אצל יגאל הלמן בבן שמן ושמחנו לחזור לימי הפלמח, שבו היינו מציגים את המערכון הזה בכל הזדמנות.

בבוקרו של יום החג התקשר אליי אהרל'ה ובישר לי שהכול מסודר, יגיע לקיבוץ צוות הצילום של הטלוויזיה ובראשו המראיין הידוע אלימלך רם.

על בשורה טובה מזאת לא יכולתי לחלום. הכרתי את אלימלך מהימים שלמד עם חברי אבנר הרוסי בבית ספר תל נורדאו. להפתעתי הוא זכר אותי ושאל אותי כמה שאלות מול המצלמה. בתור מרואיין חסר ניסיון עניתי בדיוק על מה ששאל וסיפרתי לו על הקיבוץ במקום על הסרט, אבל לא דאגתי. ידעתי שראיונות ממילא אף אחד לא זוכר, מה שיזכרו זה את המערכון ואת פחפח השחקן המצחיק, ומי יודע, אולי יחזרו ויקרינו אותו בטלוויזיה שוב ושוב.

המערכון היה באמת סיפור הצלחה ולא רק הוא. גם מפגש ההכשרה היה מרגש מאוד. עד כה נחשבו עוזבי הקיבוץ כ'בוגדים' ועכשיו התקבלנו כאורחים חשובים. הסרט, שהוקרן בחדר האוכל, היה מלווה  בפרצי צחוק של הקהל. הסרט נגמר במחיאות כפיים ואני הרגשתי בשמיים עד שנפגשתי באהרלה.

הוא  היה מלא מחמאות על הסרט ועל המפגש אבל כששאלתי אותו איפה אלימלך רם, אמר לי שהצוות היה עייף והוא שחרר אותם עוד לפני המערכונים.

למחרת בערב, כשצפיתי בטלוויזיה, הבנתי למה הצוות היה עייף. מסתבר שאלימלך רם נזכר שהוא היה ממקימי קיבוץ הראל, שגם הוא נמנה על 36 יישובי הפלמח, אז בבוקר, כשהיה בדרכו לנתיב הל"ה, נכנס לקיבוץ הראל, שם פגש חברים שלו ושם ריאיין וצילם את קומץ ותיקי הקיבוץ. בסופו של דבר, לקראת הבכורה של הסרט הישראלי החדש, דיברו בטלוויזיה בעיקר על קיבוץ הראל, ובסיום הראו גם קצת מהמפגש שהיה בנתיב הל"ה, ועד כמה שאני זוכר, הראו גם אותי אוכל כריך עם מלפפון ועגבנייה.

הצגת הבכורה בתל אביב נקבעה להיות בקולנוע הטיילת שליד שפת הים. היה לי חשוב שהאולם יהיה מלא, כי הביטחון העצמי שלי אמר לי, שאלף האנשים שיראו את הסרט ירוצו לספר על הסרט הנפלא הזה, ואני אחסוך את הוצאות הפרסום. במסגרת הרעיונות שלי איך למלא את האולם בעזרת פרסומת שלא עולה כסף, ניצלתי את הקשרים שלי עם עופרה גלברט, שערכה עיתון נוער בשם "משהו". לי היה בעיתון מדור שבועי של צ'יזבאטים, שבני אורי היה המאייר שלו. הצעתי לעופרה לצרף לגיליון הבא את הפלקט של הסרט "יוסלה איך זה קרה", ולהוסיף לו חידון קל עם שאלות לילדים בני ארבע כמו: "לכמה שחקנים בתמונה יש שפם?" או "למי מבין השחקנים מגרד באף?" – למי שיענה נכון על כל השאלות, הבטחתי שיחכה לו בקופה כרטיס כניסה חינם להצגת הבכורה. עשיתי חשבון שאם מתוך אלפיים המנויים על השבועון, יענו רק 500 – יהיה לי כבר חצי אולם מלא. עשיתי גם חשבון  שכל ילד שילך לסרט בחינם, בטח ייקח גם את הוריו, ואלה כבר יקנו כרטיסים במחיר מלא.

התוכנית פעלה ללא דופי, עופרה דאגה שהדפסת אלפיים הפלקטים עם החידון יהיו על חשבון המו"ל של השבועון, ואני הייתי רגוע. הרוגע הזה איבד נקודות, כאשר שבוע לפני הקרנת הבכורה בתל אביב הודיעה לי עופרה שרק 30 ילדים שלחו פתרונות, ושאלה אם אני רוצה לבדוק אם התשובות נכונות.  אמרתי לה שאין צורך, והיא יכולה להגיד לכל הפותרים שהכרטיסים יחכו להם בקופה.

יכולתי לפרסם מודעות גדולות בעיתוני שבת על הסרט הישראלי החדש, אך מטעמי קמצנות החלטתי להסתפק במודעות הסטנדרטיות המופיעות במדורי הקולנוע, וחסכתי אלפי שקלים שכבר לא נשארו לי. בערב הקרנת הבכורה הקדמתי לבוא לקולנוע 'הטיילת', כדי לראות את התור המשתרך עד רחוב אלנבי. מסתבר שהייתי הראשון בתור. הקופאי אמר לי שאף אחד עוד לא בא. שאלתי אם אמרו לו להשאיר 30 כרטיסים כדי לתת אותם חינם לפותרי החידון. אמר לי שאמרו גם אמרו אבל אף אחד לא בא. לבסוף הגיעו רק חמישה פותרים, מהם שניים שההורים אמרו להם שהם יחכו להם בבית הקפה עד שהסרט ייגמר. בסופו של דבר הגיעו רק 50 קוני כרטיסים ועוד 50 שקיבלו כרטיסי חינם בזכות היותם הורים של השחקנים או צוות הטכנאים.

כשהמתחילה הקרנת הפרסומות, יצאתי מהאולם החוצה כדי לזרז את אחרוני המאחרים, אך לא היה אף מאחר על המדרכה. אפילו אימא של ליאורה, שקיבלה שני כרטיסים בחינם, לא הגיעה. כנראה בגלל אורי שבינתיים נפרד מהבת שלה והיא לא הרגישה מחויבות.

הסתכלתי על חוף הים שנשקף ממול בית הקולנוע, וראיתי המוני צעירים המסתובבים על החוף באפס מעשה. ברגע זה עלה בראשי עוד רעיון גאוני שהיה יכול להציל את הסרט, אם היה לי רמקול. כי אם היה לי רמקול, הייתי יכול לרדת אתו לחוף ולהכריז, שכל מי שרוצה לראות סרט בחינם, מוזמן לקולנוע הטיילת, כל הקודם זוכה. אחר כך לפני תחילת הסרט, הייתי עולה לבמה ומאשר שהסרט הוא אמנם בחינם, אך מאחר שעלה הרבה כסף, אז כל מי שנהנה מהסרט וצחק במקומות הנכונים, יכול להכניס לכובע שאחזיק בידי בפתח היציאה, ככל שיחפוץ.

לפי הצלחת הסרט בנתיב הל"ה והצחוקים שליוו אותו, הייתי בטוח שהכובע שלי לא יישאר ריק, ואולי אפילו יימצאו כמה עיתונאים שיעלו על נס את הרעיון  שלי, ויהיה מי שיכריז בטלוויזיה שההמונים נוהרים אל הקופה. 

היום, במבט לאחור, אני מבין  שאותה הצלחה שהיתה לסרט "חבורה שכזאת", נבעה מכך שהקרנתו חלה בתקופה שמלחמת העצמאות וקיבוצי הפלמח עדיין דיברו ללב האומה, ואילו עתה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עמדו נושאים אחרים בסדר העדיפות.

הנחמה היחידה שבה יכולתי לנחם את עצמי, היא שעשיתי סרט ישראלי שירד מהמסכים אחר שבועיים של הקרנה והפסיד סך הכול 5,000  דולר. לאנשים שהרימו גבות הסברתי שהסרט מומן במחיר של מגרש שאבי קנה בחמשת אלפים דולר. אז נכון שאחרי 40 שנה מכרתי אותו במשהו כמו מאה וחמישים אלף דולר, אבל זה לא משנה את העובדה שהצלחתי להפיק סרט ישראלי שכמעט לא הפסיד כסף.

בארץ מסתובבים אלפי צעירים שחלום חייהם הוא הפקת סרטים. אלה ששפר מזלם, לא הצליחו להשיג את המימון לסרט, ולכן לא שקעו בדיכאון, כאשר הסרט לא עלה לאקרנים מול אולמות ריקים. לזכותי יאמר שהעצבות שירדה עליי, אחרי שהבנתי שהסרט שלי לא מושך אף אחד, חלפה תוך שבוע, ואני השלמתי עם העובדה שעם ישראל יצטרך למצוא כוכב אחר שיהפוך אותנו למעצמה קולנועית. אי לכך, חזרתי לשיגרת חיי היומיומית של חיי משפחה תקינים, הכוללים סטיות מקובלות, שאולי פעם מישהו ימצא לנכון לעשות עליהם סרט.

   פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בימים אלה חוגגים אחרוני הפלמחניקים

את יום הולדתם ה-90

אחד מהם הוא הסופר פוצ'ו

ביום שישי 31.1.20 תיערך בבית הפלמ"ח, רח' חיים לבנון 10 תל-אביב,

השקת שני ספריו האוטוביוגרפים: בחיי [4]  ובחיי [5]

התכנסות ב-10.30 תחילת האירוע 11.00

בתוכנית:

יו"ר עמותת הפלמ"ח האלוף שייקה גביש (שכבר שכח מתי חגג 90)

הסופר אהוד בן עזר, שבעיתונו ("חדשות בן עזר") ראו הספרים אור לראשונה

יורם טהר לב – על הקיבוץ שמארח את הפלמ"ח

עדנה – התנצלות בשם המשפחה

בהמשך:

'מקהלת הצבע האדום' בניצוח אורה מורג. שירים רוסיים מסביב למדורה

סיפורים מתוך הספרים בנוסח "סליחה על השאלה"

נירה הראל, רחל ודניאל חנוך, ומיכל סנונית –

יחשפו לראשונה איך קשורה חתונתם לתולדות מחבר "בחיי"

קטעי וידיאו נדירים, המאמתים את העובדה שהמחבר היה פעם צעיר

ובסוף: אולי יבוא קוסם

הכניסה מותנית בהרשמה מוקדמת בטל: 03-5459800 

או במייל: palmach_museum@mod.gov.il

* * *

חשוב בחורף: לא להיכנס למעלית בלי מכשיר טלפון נייד. לא להיכנס למעלית בעת שריפה, חשש להפסקות חשמל, גשם כבד והצפות. לא לחצות כבישים מוצפים כי שיטפון הוא סכנת נפשות.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.1.20

* הנאשם ממנה את החשוד – מינויו של דוד ביטן, דווקא דוד ביטן, לשר בממשלת ישראל, היא תקיעת אצבע בעין של הציבור. הנאשם בשוחד נתניהו, שמנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין, בוחר להכניס לממשלתו דווקא חשוד בשוחד. כך, עבירה גוררת עבירה ונתניהו הופך את ישראל למדינה מושחתת.

כל התירוצים של נתניהו, נבובים ככל שיהיו, והם נבובים, אינם תקפים במקרה של ביטן. הטענה ששוחד הוא רק כסף מזומן – כאן מדובר בכסף מזומן. הטענה שאין להעניש בהדחה מתפקידו אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום – כאן אין המדובר בהדחה, אלא במינוי. מינוי – דווקא של החשוד בשוחד.

דומה שהסיבה לכך שדווקא ביטן מונה, היא דווקא היותו חשוד בשוחד. זו המהות הדווקאית. הנאשם ממנה דווקא את החשוד. נתניהו מנהל מלחמת חורמה נגד ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט, וכבר איבד את כל מחסומי הבושה. הוא משתין מהמקפצה על הראש של כולנו.

הברחן שנמלט במפגן מביש של פחדנות ממשפט, ממנה לממשלה חשוד בשוחד, שמן הסתם גם הוא יברח וינסה להסתתר מאחורי החסינות.

נתניהו הופך את ממשלת ישראל לעיר מקלט למושחתים.

בנימין נתניהו הוא חרפה.

* דווקא – נתניהו כמעט פיטר את ציפי חוטובלי מתפקיד סגנית שר החוץ, כיוון שהשתלחה בגסות ביהדות ארה"ב. עכשיו הוא ממנה אותה, דווקא אותה, דווקא לתפקיד שרת התפוצות.

ציפי חוטובלי היא פוליטיקאית מוכשרת ולא דבק בה רבב, והיא ראויה בהחלט לכהן כשרה בממשלה. אך המינוי שלה, דווקא שלה, דווקא למשרד התפוצות, היא עדות לכך שנתניהו אינו מפעיל כל שיקול דעת ממלכתי.

* סכנה לבריאות הציבור – האם היינו מוכנים לאפשר למורה שנחשד בפדופיליה, אף על פי שטרם הורשע במשפט, להיות מורה של הילדים שלנו? הרי מבחינה משפטית, עומדת לו חזקת החפות. הרי ברור שלא היינו מוכנים לכך, והיינו דורשים את השעייתו עד פסק דין בעניינו. ואם היה מדובר בקבלה לעבודה בהוראה של אדם החשוד בפדופיליה – על אחת כמה וכמה. למרות חזקת החפות.

והנה, סגן השר ליצמן חשוד שבתוקף תפקידו סייע למנהלת בית ספר החשודה בפדופיליה, אך ורק כיוון שהיא שייכת למגזר שלו. חקירת משטרה הסתיימה בהמלצה להעמיד אותו לדין בחשד לשוחד, הפרת אמונים והדחת עדים בפרשה זו. וראש הממשלה, שבעצמו נאשם בשוחד, מינה אותו לשר הבריאות. לא פחות ולא יותר.

* לפתוח את בתי הסוהר – לתעשיית השקרים וההסתה יש תאוריית קונספירציה הזויה גם על "תפירת התיק" לדוד ביטן. הרי ברור שתפרו לו תיק. כי מרגע שחקירת המשטרה העלתה ראיות מפלילות חמורות ביותר נגד נתניהו, ועל סמך אותן ראיות הפרקליטות והיועמ"ש הגישו נגדו כתב אישום – ברור שכל מה שהמשטרה והפרקליטות מחליטים עליו אינו אלא עלילה ותפירת תיקים.

ולכן, אני מציע לפתוח לאלתר את כל בתי הכלא בארץ, ולשחרר לחופשי את כל האסירים, כולל מחבלים, רוצחים ואנסים, הרי הם נשלחו לבתי הסוהר בידי מערכות מושחתות שתופרות תיקים.

* עוד נרדף – גל עכור חדש – הפצת תאוריית קונספירציה חדשה ברשתות, על כך שגם התיקים של האנס הסדרתי משה קצב היו תפורים ומשפטו לא היה משפט צדק. מה עומד מאחורי הזוועה הזאת? זאת השיטה של "אויבו של אויבי הוא ידידי." אם הנאשם הברחן נתניהו הוא "אנחנו", הרי שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט הם האוייב שלנו. אם הם שפטו את האנס הסדרתי, הרי שהאנס הסדרתי הוא אויבו של האויב שלנו. אם האנס הסדרתי הוא אויבו של האוייב שלנו, הוא "אנחנו". ואם הוא "אנחנו", הרי שכמו את נתניהו, גם אותו המערכת רודפת. וגם לו תפרו תיק. וגם אותו לא שפטו משפט צדק. פראייר האנס הסדרתי הזה. איך הוא לא קימבן לו חסינות?

* מתלבשים על אייל ינון – תעשיית השקרים וההסתה החלה להתלבש על היועץ המשפטי לכנסת אייל ינון, שהוא מופעל בידי "הקרן" והוא ה"דיפ-סטייט" וכו' וכו'. ומיד השקרים מתחילים לזרום בקצף שיא בתעלות הביבים. מדוע? כיוון שחוות דעת מקצועית שלו עלולה לשבש את המנוסה הפחדנית של נתניהו מאימת הדין.

* הכל משועבד – אלה שברור להם שממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת, ושרים שמונו ללא אישור הכנסת, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ולהוביל מהפכות, כי בחוק לא כתוב במפורשת שהדבר אסור, משוכנעים שהכנסת הנבחרת, שתפקידה לפקח על הממשלה, חייבת להיות משותקת, אף שאין שום חוק הקובע זאת. הרי אילו היה רוב לתעלול החסינות הפחדנית, ועדת הכנסת הייתה מוקמת מזמן. אבל הכול משועבד לאינטרס של חסינות לברחן.

* השבתאות החדשה – כאשר התפוצצה בועת משיח השקר שבתי צבי, הרוב המוחלט של חסידיו והנוהים אחריו התפכחו ונטשו אותו. אבל היה קומץ נאמנים שהתאסלמו בעקבותיו.

כאשר אני שומע וקורא דברים של חסידי משיח השקר נתניהו, אני תוהה ביני לביני האם אותו חסיד יהיה מן המתפכחים, או מן הקומץ.

* שליחותה ההיסטורית – הדיכוטומיה בין ימין ושמאל בחברה הישראלית, הגורמת להקצנה בשני המחנות, היא רעה חולה וסכנה לעתיד החברה. השליחות ההיסטורית של כחול לבן היא לשבור את הדיכוטומיה הזאת, לשקם את המיינסטרים הציוני-ממלכתי-דמוקרטי ולהוות חלופה של מרכז חזק הנותן ביטוי לרוב הדומם שמאס בהקצנה.

לפיכך, הצעתו של עמיר פרץ לריצה משותפת של כחול לבן עם מפלגת העבודה ומרצ (!), ולהפוך בכך את כחול לבן לחלק מגוש השמאל – אפילו אם היה לה יתרון אלקטורלי, היא הצעה גרועה ואבן נגף בפני הגשמת שליחותה של כחול לבן.

אולם הרעיון הזה הוא רעיון רע גם מבחינה אלקטורלית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הוכח שרק המרכז יכול להוות חלופה ריאלית לשלטון נתניהו. לא בכדי, מנסה התעמולה של נתניהו בכל כוחה לצייר את כחול לבן כמפלגת שמאל. בא פרץ ומציע לכחול לבן לוותר על דגלה ולאושש את התעמולה נגדה.

הדרך של כחול לבן להחליף את השלטון מותנית בהצבעה של ליכודניקים שמאסו בשחיתות ובנתניהו ורוצים להחיות את ערכי הממלכתיות ומדינת החוק שהיו לחם חוקו של הליכוד ושל אנשי הציונות הדתית שמאסו בהקצנה הפוליטית והדתית, בחיבוק הדב של נתניהו ובלגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

כל מאמציה של כחול לבן חייבים להתמקד באלקטורט הזה. הוויתור של יאיר לפיד על הרוטציה היה צעד חשוב במהלך הזה. כעת יש להדגיש ולהאיר בזרקור על המצע המדיני של כחול לבן; על המחויבות לשלמותה של ירושלים בריבונות ישראל, המחויבות לבקעת הירדן ותוכנית לאומית לפיתוחה, המחויבות לחידוש הבנייה בגושי היישובים וגם לקיום היישובים שמחוץ לגושים, הגדרת הגולן כאזור ישראלי לעד שאינו נתון למו"מ, הגדרת ההתנתקות כמשגה וההתחייבות לא לחזור עליו, ההכרה בחשיבותו של חוק הלאום, לצד המחויבות לחקיקה שתעגן בחוק יסוד את השוויון האזרחי לכל אזרחי המדינה ומדיניות הביטחון הניצית בסוגיה האיראנית, הסורית והחמאסית.

בטרם עמיר פרץ ומפלגתו יאמצו את הקו המדיני הזה, אין טעם אפילו לדון ברעיון של שילובם ברשימה של כחול לבן.

* הדרך הנכונה – גלית דיסטר אטבריאן השתלחה בכחול לבן במאמר ב"ישראל היום" שכותרתו "מלכודת הדבש של הימין הרך," וכולו ניסיון דמגוגי לצבוע את כחול לבן בצבעי הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת.

המאמר הזה דווקא שימח אותי, כי הוא מעיד על היסטריה. כנראה שאכן יש גל משמעותי בין מצביעי הימין הממלכתי והשקול, הבוחן ברצינות ובחיוב הצבעה לכחול לבן, והמטרה של המאמר הוא להפחיד אותו. כאשר דיסטר אטבריאן כותבת על גורמים בציונות הדתית שרואים בכחול לבן אופציה שלטונית, היא כנראה יודעת על מה היא מדברת, ומבטאת פאניקה. היא נלחצת מהפתיחות ומהאוזן הקשבת לרעיונות שמבטאים בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, ולכן היא מנסה להציג אותם כ"מסך עשן", שמסתיר את כחול לבן האמיתית.

ואכן, מן הראוי שכחול לבן תציב בפרונט את בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, את כל הח"כים של תל"ם ואנשים נוספים שמייצגים גישה לאומית יותר, דוגמת חילי טרופר, אלעזר שטרן ואחרים. המסר של בוגי יעלון שהתחייב בראיון ל-ynet שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם לא פרטנר לקואליציה עם כחול לבן, הוא מסר חשוב מאוד.

יש לקוות שכחול לבן תחזק את הקו הזה. זו הדרך הנכונה.

[אהוד: ראוי היה שאתה תציין שוב ושוב בגילוי נאות ושלא תסתיר – שאתה שייך לתל"ם, מפלגתו של יעלון – ואתה תומך בו וגם קיווית להיות מועמד מטעמו לכנסת].

* אופוזיציה למדינה – גדעון לוי משתלח בבני גנץ, יאיר לפיד ועמיר פרץ על תמיכתם הבלתי מסויגת בחיסול רב המרצחים סולימאני, כפי שתמכו בחיסולו של אבו אל-עטא, ומסקנתו היא שאין בישראל אופוזיציה.

יש בישראל אופוזיציה, אלא שזו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. כיוון שלוי הוא באופן עקבי אופוזיציה למדינה, אך טבעי שהוא יהיה נגד כל צעד שהוא טוב לישראל. ולכן, ברור שהוא בעד סולימאני. כדרכו, הוא כותב בלעג שהמסר היחיד שיש לאופוזיציה הוא "רק לא ביבי." בדיוק כמו הביביסטים, הוא לועג למי שנאבקים נגד השחיתות ובעד אופייה המוסרי של המדינה ומציג זאת כהתנגדות אישית ללא תוכן. הרי מה אכפת לו, באמת, צביונה המוסרי של מדינה שהוא שולל את עצם קיומה ותומך בכל אויביה ושונאיה?

* איינשטיין צדק – אלברט איינשטיין צדק. אכן, אין גבול לטמטום האנושי. ואם יש למישהו ספק בכך, אפנה אותו לגיליון "הארץ" שלשום, למאמרו ההזוי של איל מגד "שלום עם סוריה עכשיו". הטמבל הציע למסור לסוריה את הגולן במסגרת הסכם שלום בתמורה לכך שהאיראנים יעזבו את סוריה. נו, גאון.

* אילו היתה מנהיגות רוחנית ראויה לשמה – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי עריץ, אנטישמי, שהפעיל את כל עוצמתו המעצמתית כדי למחוק את היהדות, כאומרים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד."

אבל נצח ישראל לא שיקר, עם ישראל חי, ויהדות חבר העמים עלתה בהמוניה לארץ ישראל, למדינת ישראל. מדינת ישראל זכתה למתנה הציונית הגדולה ביותר בדורות האחרונים – עירוי דם דמוגרפי, שהבטיח את הרוב היהודי בישראל ותרומתו למדינה בכל תחומי החיים – במדע, ברפואה, בחינוך, בכלכלה, בספורט ובאמנות לא תסולא בפז. ונכון, רבים מהם אינם מוגדרים יהודים על פי דקדוקי ההלכה. אבל הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, השתלבו בחברה היהודית, בתרבות היהודית, ובניהם משרתים בהמוניהם כלוחמים וקצינים בצה"ל, ולדאבון הלב לא מעטים מהם גם מסרו את נפשם על קיום המדינה ושלום אזרחיה.

אילו היתה לנו הנהגה רוחנית דתית ראויה לשמה, שראויה לגודל השעה, היא היתה מוצאת כבר לפני 30 את הדרך להגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים לכל דבר ועניין. אבל במקום הנהגה רוחנית, הרבנות מורכבת מחבר עסקנים חרדים, אנטי ציונים, ראשים קטנים, פחדנים שאינם מעזים ללכת צעד בלי לפזול אל הקיצונים מהם, שפוזלים אל הקיצונים עוד יותר, ולא זו בלבד שאינם עושים את המעשה הלאומי הגדול המתבקש – הם גם עושים הכול כדי למנוע גיור, להקשות על הגיור, להתיישר אחרי המחמירים שבמחמירים, בניגוד לכל אינטרס יהודי לאומי.

בכך, חבורת העסקנים המאוסה הזאת, ממאיסה לא רק את עצמה, אלא את היהדות על הישראלים.

ועכשיו, עומד לו הגבאי הראשי, ראש חבורת העסקנים החרדים, ובעזות מצח וחוצפה הוא מטיח דברי נאצה ובוּרוּת ומסית נגד בני עמו.

הרבנות החרדית היא חבר עסקנים-אפסים, חסרי תועלת. חבורת אנשים קטנים.

* שלא יתנצל – איני שותף לדורשים מ"הזכרון יעקב" להתנצל על דברי הבלע, השקר והבורות כלפי העולים מחבר העמים, כי אין שום צורך בהתנצלות צבועה של האיש הקטן הזה. הוא לא צריך להתנצל אלא להתפטר.

* בנות בצריח – "השמש יידום בין עזה ורפיח / ירח ילבין על פסגת החרמון / פרחים בקנה ובנות בצריח / ישובו לעיר חיילים בהמון." כך כתב דודו ברק.

חלפו חמישים שנה. השמש לא נדם בין עזה ורפיח; גם לא כאשר נסוגונו ממנה. להיפך. ועוד אי אפשר להניח פרחים בקנה. והחיילים עוד אינם שבים בהמונם לעיר.

אז לפחות נבואה אחת עומדת להתגשם – בנות בצריח.

וכמובן שהירח תמיד מלבין על פסגת החרמון.

* ביד הלשון: מכללה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע מאמר של שמואל אבנרי המספר על מעורבותו של ביאליק בפולמוס סביב קנצלר האוניברסיטה העברית ד"ר י"ל מאגנס והאוניברסיטה עצמה. הוא מצטט ברשימתו מתוך מאמר של ז'בוטינסקי ב"דואר היום" ב-1929, שנקרא "מכללתנו".

מכללה? מה קשורה כאן מכללה? כבר הוקמו כאן מכללות?

בעברית העכשווית, מכללה היא מוסד ללימודי המשך שאינו אוניברסיטה. יש מכללות אזוריות, מכללות טכנולוגיות ומכללות אקדמיות, יש הבדלים גדולים בין המכללות, אך המשותף לכולן הוא שאינן אוניברסיטאות. אי היותה אוניברסיטה הוא מאפיין כמעט מובנה בהגדרת המכללות.

אז למה התכוון ז'בוטינסקי? – לאוניברסיטה כמובן.

איך אומרים אוניברסיטה בעברית? נפתח את מילון אבן שושן בערך אוניברסיטה: "מכללה, מוסד להשכלה גבוהה." המילה הראשונה בערך אוניברסיטה הוא מכללה.

ועתה, נפתח את הערך מכללה: "אוניברסיטה, בית ספר גבוה..."

ובכן, המילה העברית לאוניברסיטה היא מכללה. אוניברסלי הוא כללי, ואוניברסיטה, שבה לומדים את כלל המדעים תורגמה למכללה. וכשז'בוטינסקי כתב על האוניברסיטה הוא כינה אותה מכללה.

אולם המילה מכללה, כצורה העברית של אוניברסיטה, לא נטמעה בשפה העברית. אך היא לא הלכה לאיבוד, והיא היתה לשם העברי למוסד על-תיכוני, כולל אקדמי, שאינו אוניברסיטה. כעת המילה מכללה היא הצורה העברית לקולג'.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

המתריע בשער

הסוציולוג פרופ' נסים מזרחי מנסה לפתור לקוראיו הנאורים של עיתון השמאל הרדיקלי "הארץ", את חידת המשך תמיכתם של המזרחיים בנתניהו, למרות שלכאורה הוא מייצג אידיאולוגיה מנוגדת לאינטרסים שלהם

עיתון "הארץ", שהוא עיתון לאנשים חושבים כידוע, ו/או לאנשים שחושבים שהם חשובים, מנסה זה שנים להסביר לעצמו ולקוראיו, מדוע השמאל בישראל הולך ודועך מבחירות לבחירות, בבחינת 'מצטמק ורע לו' – ולמרבה הפתעתו, זה קורה גם בעולם המערבי.

בארץ באה התופעה לידי ביטוי אפילו בתחום פרוזאי כמו קופתו המתכווצת של "הארץ" עצמו: בשל הידלדלות מיספר הקוראים (שחלקם ביטאו סלידתם מעמדותיו השמאל-רדיקליות בהפסקת מינויים רב השנים), ומחמת הצטמקות פרוסת הפירסום (מסיבות כאלה ואחרות), נאלץ ביטאון השמאל הרדיקלי הנכחד, להעלות את מחיר הגיליון לשיא כל הזמנים, 14 שקל בימי חול. לא בדיוק מוצר צריכה שמתאים לכיסם של בני הפרולטריון. 

מה בדיוק קורה פה? – תוהה "הארץ", שאינו מצליח להבין כיצד נכחד מחנה השמאל, אף שמבחינה סטטיסטית משקלם המספרי של בני המעמדות הנמוכים והביניים, עולה פי כמה על זה של היריב הקפיטליסטי. אז איך זה שהמחנה הסוציאליסטי, שבו אמורים למצוא מקומם החלכאים והנדכאים, העמלים השכירים והפועלים המשתכרים אל קב נקוב (שהימנונם המעמדי אמור להיות 'האינטרנציונל', הזועק מנהמת הלב: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה / עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב / ...לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב. / עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה") – מעניק במו ידיו את השלטון למשפחת נתניהו האליטיסטית? הרי היא ממש לא מייצגת אותם.

וכך זה נמשך שנים על גבי שנים, בחירות אחר בחירות. הניצחון היה של זועקי 'בגין בגין', 'שרון שרון', ובעשור האחרון של צועקי 'ביבי ביבי' – שמייצג, לכאורה, תרבות קפיטליסטית חזירית, שוחרת כלכלה חופשית נטולת ריסונים, דורסת המונים במירוץ התחרותיות הפראית. פלא פלאים: 'עַם חֵלֵכָה' מסרב להתנער. לא בישראל, לא בארה"ב ולא באנגליה. וכך גם במרבית הדמוקרטיות האחרות בעולם, כמעט בכולן.

להבנת הדיסוננס בין החלומות למציאות, זימן עיתון "הארץ" למוספו השבועי היוקרתי, את פרופ' נסים מזרחי, סוציולוג חשוב מאוניברסיטת תל אביב, על מנת שיסביר: למה המזרחיים, לכאורה מצביעי שמאל פוטנציאליים, אוהבים את נתניהו.

בראיון ענק של 4,200 מילה, וכותרתו: "בוחרי הליכוד מפגרים? אתם רציניים? ... אז למה המזרחים אוהבים את ביבי? ממש לא מהסיבות שאנחנו רגילים לשמוע" – שעורכת עימו קרולינה לנדסמן במיספר מפגשים, מסביר מזרחי, אם לתמצת את כל תורתו בחצי משפט, ש"הפתרונות של השמאל [בנושאי השלום, הפלשתינים, הערבים, דת ומדינה וכדומה] הם הבעייה של השמאל." כל האמת על רגל אחת.

מזרחי: "גיליתי במחקריי שהמזרחים לא תופסים את עצמם כקבוצת מיעוט. הם לא רוצים להשתחרר משום דבר... הם הגיעו למדינת ישראל מתוך סנטימנט עמוק לעם היהודי. מפלגות השמאל חשבו בטעות שהן ייקחו שלושה מזרחים ויהיה סחף של מזרחים, שכל מה שמזרחים רוצים בישראל זה ייצוג. הם יראו מזרחי עם שפם ומיד ירוצו בהמוניהם ויבחרו בו... [אבל] מדינת ישראל זה התגלמות השיחרור שלהם כיהודים. זה גם מה שגרם לליקוי המאורות במפלגות השמאל, שחשבו שהן ייקחו שלושה מזרחים ויהיה סחף של מזרחים... שהם יראו מזרחי עם שפם ומיד ירוצו בהמוניהם ויבחרו בו. והנה עכשיו אנחנו עדים למפלגת העבודה-גשר, שעומדות בראשה שלוש דמויות מופת מזרחיות, אחד מהם להט"ב, אישה וגבר. זה מצליח לסדוק את האלקטורט של הליכוד? למה בוחרי הליכוד לא נוהרים לשם?"

במילים אחרות: עם ישראל אוהב את מדינתו, מעוניין בקיומה הבטוח. עם ישראל גאה בלאומיותו היהודית וחותר לשמר את ציביונה היהודי, ולא לראות כאן את מדינת כל אזרחיה ומסתנניה. עם ישראל אוהד את ההתיישבות הציונית הפטריוטית, דוגל בגדיעת היד המונפת עליה, ודוחה רעיונות גלובליים של תיקון עולם. לכן הוא מואס במנופפי ערכים של שמאלינזם, משפטניזם, יפיופיזם, ליברליזם, גלובליזם, נאוריזם, ודוחה את משרתיהם בתקשורת, במפלגות השמאל, במערכת המשפט.

כל כך פשוט. איך לא חשבו על זה קודם?

מצב זה בדיוק, מגלה באותו עיתון ד"ר גדי טאוב, איש שמאל לשעבר שהֵימין חזק, מתרחש גם מעבר לים.

"המחלוקת המרכזית בימינו בארה"ב ובבריטניה אינה בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, אלא בין גלובליסטים לפטריוטים," ובעוד שהשמאל למשל תומך בקליטת ההגירה מארצות העולם השלישי, חוששים המעמדות הנמוכים מהשפעתה השלילית על השכר האישי ועל האופי הלאומי של המדינה. "הם רואים בחרדה גוברת איך כוחה של הדמוקרטיה נגרע בתוך המדינות, ע"י ביורוקרטיות ובתי משפט, ומחוץ למדינות ע"י מוסדות על לאומיים כמו האיחוד האירופי, הבנק העולמי, ביה"ד בהאג ועוד."

מזכיר לכם משהו?

כצפוי, עוררו דבריו של פרופ' נסים מזרחי, איש שמאל כשלעצמו, מטחים עזים של תגובות זעם: "פרופ' מזרחי, תתעורר!" – "מזרחי מתנשא על מתנשאים" – "הסבר לתופעה לא הופך אותה פחות מסוכנת" –"הפוך, מזרחי, הפוך" – "מצטערת, נסים מזרחי, אני מסרבת למות."

כך מיידים קוראי ביטאון השמאל הסוציאליסטי-קפיטליסטי (הצירוף הזה שפעם נראה מופרך, הופך מציאותי במקומותינו), בליסטראות של חירוף וגידוף בשליח המציג את תמונת המציאות – וזאת במקום להכיר בה. הם לא יתנו לעובדות לקלקל להם אידיאולוגיה נאורה, גלובליסטית, רב תרבותית, יפיופית.

מנחם רהט

* * *

יעקב חסדאי

הסכנות הסמויות בפרשת נתניהו

בכל הדיונים סביב פרשת נתניהו עולה שוב ושוב המונח "שמאל". מאחורי השימוש הגובר במונח זה, כנגד כל מי שמתנגד לנתניהו, אשר למעשה בא להגדיר 2 מחנות – אנחנו והם –  מסתתר משהו עמוק יותר שבא לידי ביטוי גם בהתמודדות בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד שנערכו לאחרונה בין נתניהו לגדעון סער.

אין צורך להזכיר שוב כי פרשת נתניהו מסעירה את החיים הפוליטיים בישראל כבר תקופה ארוכה ומפלגת את החברה לתומכי ביבי ורק לא ביבי. לפרשות אלו היבטים שונים אולם בעיקר נדונים שוב ושוב ההיבטים הפוליטיים. האם נתניהו יקבל חסינות מהעמדה לדין, האם תוקם ועדת כנסת שיכולה לדון בכך או שמא לא תקום.

אני מבקש לתת את הדעת למספר היבטים סמויים של פרשות אלו.

ההיבט האחד קשור לקרע העדתי במדינת ישראל. קרע זה היה אחד מסימני הילדות של החברה הישראלית, אבל היה מסוכן מאוד. זהו קרע בין האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה לבין העולים ממדינות המזרח שהגיעו בשנות ה-50. קרע זה הולך ומתפוגג ונעלם וזוהי תופעה חיובית מאוד לחברה הישראלית. אולם יש סימנים שהוויכוח סביב נתניהו מחדש ומחריף את הקרע הזה.

סימן מובהק אחד לכך הם  הבחירות הפנימיות שנעשו ב"ליכוד" בין נתניהו לבין גדעון סער. תוצאות בחירות אלו, וגם הדרך בה נוהלה מערכת בחירות זו ע"י נתניהו, מלמדות על החרפה של הקרע העדתי. המקומות בהם זכה גדעון סער מאופיינים באוכלוסייה אשכנזית ואילו המקומות בהן זכה נתניהו מאופיינים באוכלוסייה של עדות המזרח. אולי זה לא נעים ומשתדלים לא להבליט זאת, אולם זו עובדה ויש לקחת בחשבון את הסכנה הזו.

סימן שני לתופעה זו הוא השימוש בכינוי "שמאל"/"סמול" כנגד מתנגדי נתניהו.
אינני סבור שיש כיום במדינת ישראל שמאל אמיתי. מפלגת "כחול-לבן" אינה "שמאל" בדיוק כפי שמפא"י ההיסטורית לא היתה "שמאל". מה שקיים היום כשריד של מפא"י ההיסטורית אינה בדיוק דרכה של מפא"י. השימוש החוזר ע"י נתניהו ודוברי הליכוד בכינוי "שמאל" מלמד על ניסיון להשתמש במילה מכובסת. בעצם מאחורי המילה "שמאל" מסתתר הכינוי "אשכנזי".  

שתי התופעות הללו מסמנות התגברות סכנה של קרע עדתי אשר עלול לשוב ולצמוח ולהרעיל  את חיינו במדינת ישראל.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il   

* * *

אברהם כץ עוז

1. מר"צ – טיפשות ואובדן דרך

עזבתי את העבודה עם שמעון פרס ועברתי לקדימה. לא חזרתי לעבודה. אבל הרעיון שהעבודה תתחבר למר"צ נראה לי שיגעון. אם מר"צ היתה פונה לעבודה, הייתי מוכן לדבר, אבל להתחבר למר"צ? זה טירוף מוחלט, וכמו  שאני  וכל  המפא"יניקים  עזבנו בגלל שלי יחימוביץ – לא יישאר אחד, משתין  בקיר, בעבודה.

2. מים בתל אביב

אמרתי וכתבתי לפני מיספר  שבועות שהקמת אגם בפארק שרון, במקום מנהרה לים מתחת ליפו – לניקוז  נחל האיילון, היא  טעות. גשם של 200 מ"מ  ביום, פעם  בחמישים שנה, שיכול להיות  גם מחר, יגרום שכל מה  שייבנה מעל ובתוך נחל האיילון, ייהרס על ידי המים, כי האגם יפרוץ ויציף את כל השכונות הדרומיות  של תל אביב ויחזור לאפיקו המקורי.

רק מתכננים חסרי ניסיון עושים את השטות הזו של איגום וסתימת האיילון. ראש העיר תתעורר! אל תהיה אשם באסון. נתנו לך עצות גרועות מאוד.

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

עוד על מאבק אקו"ם בתחנות הרדיו האזוריות

שלום רב,

אנו מודים לכל היוצרים שהשיבו וחיזקו את ידינו במאבקנו המשותף והחשוב.

בהמשך לעדכון שנשלח אליכם אתמול [5.1] ובעקבות שאלות שעלו, אנו שבים ומעדכנים אתכם בתמצית התביעה ופסק הדין שניתן אתמול:

מיום הקמתן ועד היום, התנהלו תחנות הרדיו האזורי בכוחניות, ופעלו בעיקר על פי ראות עיניהן. דבר זה בא לידי ביטוי באי-עמידה בתנאי הרישיון שניתן להן, והעברת תמלוגים באופן חד צדדי ככל העולה על רוחן. לאחר דיונים, מו"מ והליך גישור שלא צלח, אקו"ם פנתה לבית המשפט.

אקו"ם ביקשה מבית המשפט המחוזי בירושלים, בשם היוצרים, לקבוע כי התמלוג הראוי לתשלום תמלוגים ע"י תחנות הרדיו האיזורי הוא סכום המחושב לפי 10% מהכנסות התחנה, פרו ראטה (כלומר: תחנה שמשדרת 100% מוסיקה תשלם 10% מהכנסותיה, תחנה שמשדרת 50% מוסיקה תשלם 5% מהכנסותיה וכן הלאה). דרישה זו התבססה על מודל דומה במדינות רבות בעולם ונתמכה בחוות דעת כלכלית.

לצערנו הרב, בית המשפט מנימוקים שונים, בעיקר פרוצדורליים, דחה את התביעה בטענה כי לא עלה בידי אקו"ם לבסס את הטענה בדבר חובת התחנות לאמץ את מודל התמלוגים שהציגה אקו"ם. יחד עם זאת, ולמרות בקשת אקו"ם, בית המשפט סירב לקבוע מודל תמלוגים חלופי, כתוצאה מכך הצדדים נשארו ללא הכרעה בשאלה מה התמלוג שעל תחנות רדיו לשלם לאקו"ם. בכך פסיקת בית המשפט מנציחה את המצב הקיים על פיו רוב התחנות מעבירות לאקו"ם תמלוגים באופן שרירותי, חד-צדדי, ולפי ראות עיניהן.

במהלך הדיונים אקו"ם גם ביקשה מבית המשפט לקבוע תמלוג זמני אותו ישלמו התחנות עד לסיום המחלוקת, אך גם סעד זה לא ניתן ע"י ביהמ"ש באופן תמוה.

בית המשפט קבע כי "טיב המחלוקת, הנטועה בעולמם של שיקולים ערכיים ומערבת הכרעה בעניינים מקרו-כלכליים, מחייבת הסדרה, ולמצער הסדרה מטעם המחוקק. למרבה הצער הדבר לא נעשה. יש לקוות כי הרגולטור יידרש לסוגייה זו בהקדם האפשרי."

עוד ציין בית המשפט כי הוא אינו מוסמך לאכוף על הצדדים מודל תמלוגים חלופי ללא הסכמתם. יהיה בכך יצירת יש מאין וללא שבית המשפט מוסמך לכך. דרך פעולה זו שמורה למחוקק ולדברי בית המשפט יש לקוות כי הוא יפעל בהקדם האפשרי להידרש לסוגיה זו.

אנו בוחנים את כל האפשרויות העומדות בפנינו ואנו נמשיך לפעול בכל המישורים על מנת להגן על זכויות קניינכם הרוחני.

נמשיך לעדכן.

מחלקת חברים, אקו"ם

* * *

ד"ר משה גרנות

חינוך בימי המקרא ובימי חז"ל

מסתבר שעמי התרבות במזרח הקדום יסדו חינוך פורמאלי, כלומר, חינוך באמצעות "בעל מקצוע" המיועד לדבר, כבר בשלבים מוקדמים מאוד של תולדותיהם:

במצרים הוקמו בתי ספר מיוחדים להכשרת פקידים בהם למדו קרוא וכתוב, חשבון ומינהל, וכבר בימי הממלכה הקדומה, כלומר בשליש השני של האלף השלישי לפני הספירה. בתחילת השושלת ה-18 (1550 לפנה"ס) הוקמו בתי ספר מיוחדים ליד המקדשים, בהם לימדו קרוא וכתוב, חינוך גופני וצבאי – חינוך שנועד בעיקר לאנשי החצר העילית.

השומרים והבבלים אימנו סופרים להיות בקיאים באומנות הכתב באמצעות לוחות חומר אשר שימשו כספרי לימוד. לוחות כאלה הגיעו אלינו מסוף האלף השלישי לפנה"ס, ובהם קטעים להעתקה, כללי דקדוק ומילונים של שתי השפות – שומרית ואכדית. לימדו בהם ספרות קדושה, אסטרונומיה, חשבון ועוד.

השבטים היווניים התגבשו בתקופה יותר מאוחרת, אבל שם התבסס החינוך הפורמאלי כבר בשלבים מוקדמים מאוד: בספרטה הונהג חינוך פורמאלי כבר במאה ה-6 לפנה"ס, אמנם חינוך "ספרטני" שכלל בעיקר חינוך גופני וצבאי, אבל כלל גם את מלאכת הכתיבה והקריאה. גם הבנות קיבלו חינוך גופני – חינוך שהיה מנוהל ומתוקצב על ידי המדינה.

באתונה היה מטעם המדינה רק חינוך צבאי, ורק לגבי הגילים 20-18, אבל כל אזרחי אתונה שלחו את ילדיהם באורח פרטי ללמוד מוסיקה, כלומר, תרבות הרוח, קרוא וכתוב, חשבון, יצירות קלאסיות ונגינה בקתרוס. בבתי ספר פרטיים למדו גימנסטיקה – קפיצה, ריצה, זריקת דיסקוס, הטלת כידון והיאבקות. במאה החמישית הונהגו באתונה לימודים בתורת הנאום, בתורת הוויכוח, בתורת המדינה, בתורת המידות, בדקדוק, ביקורת ספרותית, מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד. במאה הרביעית כבר פעלו באתונה האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו – ומדובר בזמן מקביל לשלהי תקופת המקרא.

מה קרה בתקופת המקרא בזמנים מקבילים?

אנו יודעים במידה רבה של ודאות כי מלאכת הכתב היתה ידועה בישראל כבר בתקופות קדומות מאוד. בשירת דבורה, שלא ניתן לערער על עתיקותה, מוזכרים "מושכים בשבט סופר" (שופטים ה' 14). על שמואל נאמר שכתב בספר את משפט המלוכה (שמואל א' י' 25), לדויד, שלמה והמלכים שבאו אחריהם היו סופרים שניהלו את ספרי חצר המלוכה (שמואל ב' ו' 17, כ' 25, מלכים א' ד' 3, מלכים ב' י"ב 11, י"ח 18 ועוד רבים).

דויד כתב ספר (=מכתב), ובו מזימה נגד אוריה החיתי (שמואל ב' י"א 15), איזבל כותבת ספרים בשם אחאב, חותמת אותם בחותמו ושולחת אל הזקנים והחורים של יזרעאל להפליל את נבות (מלכים א' כ"א 9-8), יהוא כותב ספרים ושולח אותם לשרי יזרעאל במזימה להשמיד את צאצאי אחאב (מלכים ב' י' 3-1, 6) ועוד.

בתורה נמצא הרבה כתובים המחייבים את המאמין לקיים צו אלוהי באמצעות כתיבה: הכוהן נדרש לכתוב אלה על ספר בטקס הקנאות (במדבר ה' 23), המגרש את אשתו נדרש לכתוב לה ספר כריתות (דברים כ"ד 1, 3), כל אדם מישראל נדרש לכתוב את צווי האל על מזוזות הבית ובשערים (דברים ו' 9, י"א 20).

ספר תורה כתוב מופיע במפורש בימי יאשיהו (מלכים ב' כ"ב) ובימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח'). המקרא מזכיר גם את ספר מלחמות ה' (במדבר כ"א 14), ספר הישר (יהושע י' 13, שמואל ב' א' 18), ספר דברי שלמה (מלכים א' י"א 41), ספר דברי הימים למלכי ישראל (מלכים א' י"ד 19 ועוד), ספר דברי הימים למלכי יהודה ( שם, שם, 29 ועוד).

שני כתובים בספר ירמיה מאלפים במיוחד:

בפרק ל"ו מתואר בפרוטרוט כיצד כותב ברוך בן נריה מפיו של ירמיה את דברי ה' (פ' 6), כיצד הוא קורא את הדברים בבית ה' (פ' 10), כיצד שלחו שרים להביא את ברוך שיקרא בפניהם את המגילה שבידיו (פ' 16-15), כיצד חקרוהו, וכיצד הוא תיאר בפניהם שאמנם "מפיו יקרא (ירמיה) את הדברים האלה, ואני כותב בספר בדיו" (פ' 18-17), כיצד קראו אחר-כך את המגילה באוזני המלך יהויקים, וכיצד קרע אותה המלך בתער הסופר והשליך אותה אל האש (פ' 23-21).

בפרק ל"ב מתואר כיצד קנה ירמיה במצוות ה' את שדהו של חנמאל בן שלום דודו בעצם ימי המצור על ירושלים, והכתוב מפרט את מסמכי המקנה: "ואכתוב בספר ואחתום ואעיד עדים ואשקול הכסף במאזנים, ואקח את ספר המקנה, את החתום, המצווה והחוקים, ואת הגלוי, ואתן את ספר המקנה אל ברוך..." (פ' 14-10)

נקל להתרשם מהמינוח הטכני והביורוקראטי שבו משתמש המחבר מפיהם של ברוך ושל ירמיה, והרי שניהם אינם פקידי מלכות. מדובר, אם כן, בהוויה מתקדמת ביותר, שבה לכתיבה יש תפקיד ראשון במעלה.

עדויות נוספות מגישה לנו הארכיאולוגיה, כמו לוח גזר, וכתובת השילוח שיש לייחסה לימי חזקיה (מלכים ב' כ' 20), וגם מכאן אנו נחשפים לתמונת עולם מפותח למדיי.

מדוע אם כן אין בכל המקרא כולו רמז על קיומם של בתי ספר, כמו אצל העמים העתיקים השכנים? הרי היו בחצרות המלכים סופרים ופקידים שידעו קרוא וכתוב, מדוע לא כתוב בשום מקום במקרא מי הכשיר אותם לכך?

חינוך לא פורמאלי, כלומר חינוך ילדים בידי הורים, זקנים וכד' מוזכר אינספור פעמים במקרא, כמו "למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." (שמות י' 2), "והגדת לבנך ביום ההוא..." (שם י"ג 8, וראו גם פ' 14, דברים ו' 7, 21-20, י"א 9 ועוד), "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך (משלי א' 8; ראו גם ד' 11-10, י"ג 24 ועוד), "חושך שבטו, שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (שם, י"ג 24), "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (שם, כ"ב 6). גם הפסוק "ויהיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' 6) אינו מכוון אל מורה בית ספר, אלא בכוהן המדריך בענייני אמונה.

מעטים הם האישים במקרא שהכתוב טורח לתאר את ילדותם ואת נעוריהם, וכאשר הוא עושה כן (לגבי יוסף, שמואל, דויד), לא מוזכר שהם למדו חכמה ודעת אצל מורה שאומנותו בכך. מרדכי אומן את הדסה, היא אסתר, אבל הכתוב מקפיד להסביר את הכוונה: "...במות אביה ואימה, לקחה מרדכי לו לבת" (אסתר ב' 8-7), כלומר, מרדכי פשוט גידל אותה במקום הוריה. כך מן הסתם היה גם תפקידם של "גדולי העיר" שומרון שגידלו את שבעים בני אחאב (מלכים ב' י' 1, 6), כלומר, מילאו תפקיד של הורים לילדיו של המלך.

רק בספרות חז"ל אנחנו נתקלים בביטויים המורים על קיום נורמה של חינוך פורמאלי. ברור מעל כל ספק כי בתקופתם היו קיימים מוסדות חינוך קבועים – מוזכרים "מלמדי תינוקות", "תינוקות של בית רבן", "בית ספר" (ראו שבת קי"ט ע"ב, גיטין נ"ח ע"א, קידושין כ"ט ע"א, בבא בתרא כ"א ע"א, סנהדרין י"ז ע"ב, אבות ה' כ"ד, ירושלמי מגילה ג' א', כתובות ח' י"א ועוד).

ניתן לתחם את התקופה בה לימוד התורה היה לנורמה על פי שני כתובים:

א' "והוא התקין שמעון בן שטח (חי במאה הראשונה לפנה"ס, ופעל בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון) ג' דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שיהיו התינוקות הולכים לבית הספר..." (ירושלמי, כתובות ח' י"א).

ב' "זכור אותו איש לטוב, יהושע בן גמלא שמו (נהרג בימי המרד הגדול בשנת 69 או 70 לספירה), שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה מלמדו תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש, כבן שבע." (בבא בתרא כ"א ע"א).

ובכן, בתקופה של כ-140 שנה שבין שמעון בן שטח ובין יהושע בן-גמלא, הלכה והשתרשה הדעה בעם שיש הכרח שכל אדם מישראל ישלח את בנו אצל מלמד שהוכשר לכך, שימלא תפקיד שהאב כבר לא יכול למלא. מימי יהושע בן גמלא הפך הלימוד בבית הספר לנורמה שאיש לא ערער עליה.

מסתבר שהמהפך הזה בחשיבה החינוכית קרה 300-400 שנה לאחר שלהי תקופת המקרא. מפליא שהצורך בחינוך פורמאלי לא נוצר קודם בחברה הישראלית.

[הרשימה ראתה אור בביטאון ארגון המורים "קשר עין" גיליון דצמבר 2019].

 ד"ר משה גרנות

* * *

המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב

מזמינים את הציבור לרב-שיח בנושא

כתיבת היסטוריה של הספרות העברית – עבר, הווה, עתיד

לרגל הופעת הכרך השביעי בסדרה

"קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"

מאת נורית גוברין

(הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט / 2019)

בהשתתפות

פרופ' אבנר הולצמן, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר גדעון טיקוצקי, האוניברסיטה העברית בירושלים

פרופ' יגאל שוורץ, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ' נורית גוברין, אוניברסיטת תל אביב

יו"ר ומנחה: פרופ׳ דן לאור

יום שלישי, כ"ד בטבת תש"ף, 21.1.2020 , ב-18:00

התכנסות וכיבוד קל ב-17:30

* * *

צרור מכתבים גנוזים של אסתר ראב

שנשלחו לאהוד בן עזר בשנים 1963-1965

חלק שלישי ואחרון

7.3.1965

אודי יקירי!

מלים מספר שכדי לאמר לך שלא שכחתיך –

חזרתי מטבריה לפני שבוע. עשיתי משהו לבריאותי – והדבר היה נחוץ מאוד. (לפי דברי הרופא)

ישבתי הרבה על שפת הכנרת ונתתי לתכלת לשטוף את כל הפסולת שנצטברה בלב

השחפים חגו סביבי כאילו הייתי עץ, אבל מרוב סיבוב מסביבי – נסתחררתי – וכתבתי שיר –

אני נוסעת מחר לת"א – אציץ לביתכם [בפתח-תקוה] – חבל שלא אראך –

מישהו, צעיר ביקר אצלי [בכפר יחזקאל] – בשעה שהייתי בטבריה – לפי התיאור אין זה אתה – אין לי כל מושג מי זה היה – השם לא נמסר –

כתבתי היום רשימה על ספרו של יצחק שלו – שמצא חן בעיניי – שלחתי למאזנים.

כתוב לי

דודתך

אסתר

*

גלויה: לכ' אהוד בן עזר / ת.ד. 7168 [7169] / ירושלים. מאת: אסתר ראב / כפר-יחזקאל.

*

[חותמת דואר 2.4.1965]

אודי יקירי,

מה ראית כל כך להיעלב על ששלחתי לך מתנת-פורים – הדבר גרם לי תענוג והלוואי ויכולתי לעשות זאת לעיתים קרובות –

קראתי סיפוריך בזמן האחרון – אבל אני רוצה לאמר לך גלויות התוכן מענייו והכתיבה יש בה גוון – אבל הלשון קשה עליי – הן זו אינה עברית, ולפעמים נדמה שאתה מתרגם משפה אחרת – והרי אתה חושב עברית – עליך לשפר לשונך בכל תוקף – הרישול אינו "שפה מדוברת" – אתה אומר : "הסל תולה" – הסל אינו יכול לתלות – רק אדם יכול לתלות או יצור חי – דומם – הוא תלוי – וזה בלתי נסלח – עליך לעבוד קצת על סגנונך כי זה גורע מעצם הדברים. לעבוד לעבוד לקרוא להשתדל ולא להיתפש ל"וירטואוזיות". עליך ראשית כל לכתוב עברית נכונה. ואם מרצון תעשנה ענייה – אני מסכימה – חביבי, אין סופר נולד ביום אחד. וסלח לי על שכל זאת בגלויה – אין לי בולים.

ושלום רב לאודי שלי

דודה אסתר

*

גלוייה: לכב' מר אהוד בן-עזר / ת.ד. 7169 / ירושלים. מאת אסתר ראב / כפר יחזקאל.  

*

12.5.1965

אודי יקירי!

אני חייבת לך תשובה – והריהי

הייתי בפ"ת לרגעים מספר בביתכם לא יכולתי להישאר מכיוון שהייתי עייפה ביותר מבית הקברות – עליתי לקברי המשפחה.

כעת אני בביתי השקט שהולך ומתחבב עלי יותר ויותר –

זה זמן רב רציתי לשלוח לך חוזר זה שקיבלתי – שמא תמצא עניין בו

ומה בדבר קשריך עם חו"ל מאז?

הרי היה מדובר על תרגום ספרך –

מה נשמע אצלך? אני הייתי רוצה לקרוא פרק מן הרומן שלך לכה"פ מבלי להביע דעה.

אני כתבתי שני שירים קצרים חדשים, קצת צעירים מדי עבורי

מה לעשות?

מקווה שכל השאר בסדר אצלך –

לא היה זמן לשוחח בפעם העברה

אולי פעם תקפוץ אלי לכה"פ לשעות-מיספר כפי שאני עושה אתכם –

אליבא דאמת קשה לי להזמין אורחים לכאן א' אי הנוחיות מחוסר "נוחיות"

ב' צריך להודיע על יום ושעת הביקור אחרת אני יכולה להיות בעפולה או במושב לרגלי קניות.

אבל באם יש איזה אפשרות שתבקרני אשמח מאוד.

דודה

אסתר

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל.

*

כ"י [כפר יחזקאל] 8.8.1965

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך – ובכן הגיעה האכזבה – אני מאוד מצטערת כמובן – אבל לא היה לי כל ספק שכך יהיה – דברים אלה אי אפשר להוכיח – צריך שאדם עצמו יתנסה בהם –

איפה ראית – אצל סופרים "בינוניים" כפי שאתה רוצה להיות, שספרם השני והשלישי יהיו טובים מן הראשון – ואפילו אצל סופרים גדולים הדבר לפעמים כך – כוח "הפרץ" גדול בספר הראשון –

יקירי – אני מקווה שאתה משוכנע – שאני רוצה בכל ליבי בהצלחתך מכיוון שהתעקשת לעסוק רק בספרות – אבל לעסוק רק בספרות יכול סופר מקליבר גדול המוכּר ע"י הכול והמוצא לו ע"י כך מצנַט. כל סופרי ישראל כמעט עוסקים בעוד משהו מחוץ לספרות – ואילו אתה בשלך – רק ספרות. חביבי אני רואה בחלחלה מתוך המכתב האחרון מה גדולה תמימותך בנוגע לעניין זה – אני חוששת שנכונות לך הרבה אכזבות – וקשיי-חיים וליבי מפרפר עליך.

אולי תפקח את עיניך – ותפעיל  את שכלך הטוב ותנתח את העניין ותעשה רביזיה על דרכך עד כה – אתה צעיר (ביחס) והכול עוד לפניך – אפשר לשנות את הדרך – בחיים לא הכול הולך תמיד למישרים – וצריך לדעת להתפתל ולא לשבור את הראש אל קיר אטום. העקשנות לפעמים דבר טוב אבל נדמה לי שדווקא כאן כדאי להעבירה לביקורת

שוב, אין אלה דברי-מוסר – אבל תמימותך עוברת כל גבול – ואם כי אין לומדים מניסיון של אחרים – הרי אתה מתנסה – ניסיונות קשים בכל החזיתות וצריך ללמוד מזה – לפקוח את העיניים

וכעת עוד משהו – ב"מסדה" לא תקבל כסף והרי יש עוד הרבה הוצאות קטנות שרווחיותן מקיימת סופרים (באופן חלקי לפחות) – דווקא הקטנות משלמים לפעמים יותר טוב – וכי אינך מבין שבקיבוץ המאוחד לא תצליח? הרי פיקח אתה. לא כדאי להתבזות –

חשבתי עליך בזמן הוועידה היהודית ורציתי לבוא לירושלים על מנת לשמוע משהו

וכעת שלום וכל טוב לך בני

דודתך

אסתר

קראתי את הציור שלך ב'מאזניים' – הוא טוב – ואתה מאיר פינות חבויות – שאין איש עוסק בהן – לדעתי – כאן היית יכול להצליח

ומדוע לא תנסה לכתוב עוד מחזה מחיי ישראל השנייה שאתה מיטיב להכיר?

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

 כ"י – אלה ר"ת כפר יחזקאל שבו התגוררה באותה תקופה.

האכזבה שלי היא כנראה דחיית הנוסח הראשון של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה", שנכתב אחרי "המחצבה" (1963, ספריה לעם, עם עובד) אבל לפני הרומאן השני שלי, על פי פירסומו, "אנשי סדום" (1968, ספריה לעם). "לא לגיבורים המלחמה" הופיע לבסוף רק בשנת 1971 בהוצאת א. לוין-אפשטיין.

בשנת 1964 הוצג המחזה שכתבתי על פי הרומאן "המחצבה" בתיאטרון "זוטא".

אסתר כנראה מבלבלת כאן במכתבה בין ההוצאות עם עובד, מסדה והקיבוץ המאוחד.

*

יום ראשון, 15.8.1965. בית דינה

אודי יקירי!

זה ימים אחדים שאני חושבת לכתוב לך ודוחה זאת: –

יש לי בקשה אליך. נבדקתי אצל רופא-עיניים – ונמצא שיש לי קַטַרַקְטִים בשתי העיניים – הפתעה גמורה ובלתי נעימה –

הרוצה אתה להיות איש סודי?

אינני רוצה שאבא ואמא ידעו – ואם אתה רוצה לעזור לי – עליך לעשות עבורי כמה דברים.

אני מקווה שאיני מקשה עליך יתר על המידה.

א לגשת לבית-החולים הדסה או להיוודע בחוגי הרופאה מיהו האוטיריטֶט הגדול ביותר לעיניים

[ההמשך חסר]

*

מכתב על דף נייר פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל.

בית דינה היה בית הבראה ובית אבות בחיפה שאסתר נהגה לשהות בו פעמים רבות.

ב-1965 היא היתה בת 71. ייתכן שאני המלצתי לה על ד"ר מייקלסון.

*

21.8.1965

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך – תודה. ידעתי שעליך אפשר לסמוך –

העניין הוא זה שאני ידעת הכול על מחלה זאת היות והסבתא שלך סבלה ממנה – והנטייה אליה היא ודאי תורשת

ובכן הדבר הוא זה:

כל השיקולים בדבר קופ"ח כבר נעשו – אני רוצה להיבדק אצל מייקלסון – העניין עוד לא הגיע למצב של ניתוח – לפי דברי הרופא מקופ"ח – ולכן אבקשך לקבוע ראיון עם מייקלסון בין העשרים ותשע לאוגוסט לרביעי בספטמבר (לא ביום שישי!) – (בשבוע הבא – יש לי עוד בדיקות אחרות בקופ"ח – )

יש לי תקוה שהרפואה התקדמה מאז ימי סבתא – ושאצא בשלום –

ותודה חביבי –

דודתך

אסתר

פ.ס. אם לפי קביעת השעת-קבלה – אצטרך ללון

נא להזמין מקום לינה בבית-מלון קטן לאותו ערב.

*

מכתב על דף פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל.

ד"ר איזאק מיכאלסון, הוא כנראה מייקלסון הנזכר במכתבה של אסתר, היה אחד מרופאי העיניים הידועים ביותר בארץ, ומרפאתו היתה בירושלים. ליוויתי את אסתר כאשר באה להיבדק אצלו. למיטב זיכרוני היא לא נזקקה לניתוח עיניים, בגלל הקאטארקט, ואינני זוכר שנישארה ללון בירושלים. אני עדיין גרתי אז בירושלים בתור סטודנט אצל משפחת ורנר קראפט ברחביה. 

*

25.8.1965

אודי יקירי!

קיבלתי מכתבך – ובכן העניין הוא זה: אתה תזמין לי חדר במלון קטן לערב אחד – כי יהיה קשה לנסוע ולחזור באותו יום – מעפולה לירושלים – שעתיים וחצי + הליכה מביתי לכביש ומן הכביש לעפולה ומשם רק לירושלים.

אצא מכאן בשש בבוקר – אהיה בעפולה ב-6.30 – בכל חצי שעה יש אוטו לירושלים – אם אצא בשבע אהיה בירושלים בין 9.30 – 10.00.

אם לא קשה לך אנא חכה לי – כי ירושלים עיר זרה בשבילי

והעיקר אל תשכח להזמין חדר אולי אם יהיה מצב-רוח אלך למחרת למוזיאום ישראל כמו"כ רציתי מאוד להפגישך עם הראובנים

על ניתוח מָקדם עדיין לדבר

התעניינתי כאן אצל בעלי קַטרקטים מבלי לספר כי גם אני ביניהם והדבר דורש לפעמים שנים עד לבישול פרי הילולים זה – – –

מצב רוחי טוב – ואני מקווה עוד שהעניין אינו חמור כ"כ – ואני מודה לך על הכול ולהתראות

דודתך

אסתר

אודי שיניתי את סדר הנסיעה – אל תחכה לי באגד אני אבוא לביתך – ונלך משם – אהיה אצלך בין 10-11 – יש לי הכתובת

*

מכתב על דף פוליו פשוט שהשחים, מקופל לשניים שכך היתה כותבת גם את השירים באותה תקופה.

באותה תקופה גרה אסתר בבית בודד בכפר-יחזקאל.

עם אסתר לא הגעתי לביקור אצל אהרן ראובני ואשתו שרה, שאסתר היתה מיודדת איתם לפני שנים רבות, אבל ביקרתי אצלם באותה תקופה ביוזמתי ואפילו כתבתי ראיון מקיף עם ראובני בשם "ככלות התאווה לתאר".

סוף

* * *

ליאיר היקר

ברכות חמות ליום הולדתך

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ

וכל נכדיך

* * *

תקוה וינשטוק

מעולם החי בארץ בשנת 2019

סיפורי החיות ברשימה זו הופיעו ב"ידיעות אחרונות" בשנה שהסתיימה זה  עתה. סיפורים משעשעים, עצובים ואף מוזרים על יצורים באוויר, בים וכמובן ביבשה. על היחס בין אדם לחיה ובין החיה לאדם.

השנה דיווחה כל העיתונות הכתובה והאלקטרונית על עשרת הנשרים שהורעלו ברמת הגולן. בארץ נותרו כיום 147 נשרים בלבד והדאגה לשלומם גדולה. הנשרים אוכלים נבלות ומנקים את הטבע מחיידקים ומרעלים.

האגודות להגנת החי וצער בעלי חיים המשיכו גם הן להתריע על העגלים המובאים לארץ בתנאים תת-חייתיים (שלא לאמור תת-אנושיים...) – והיה הסיפור על אוהב החתולים מתל אביב שהוריש את ביתו לדיירות הבית שלו בתנאי שתדאגנה לחתוליו. על הקוף הקטן שברח מגבול לבנון ושיגע בתעלוליו את כל הארץ. גם על זאבים ושועלים שמגיעים למקומות יישוב, מבהילים ונושכים.

יחסית לאוכלוסייה, בארץ מיספר רב של חיות מחמד. בתל אביב בלבד כ-20,000 כלבי מחמד וכ-40,000 חתולי מחמד (מיספרם לא מדויק. חתולים אינם חייבים רישום וחיסון). בנוסף מגדלים גם חמוסים, ציפורי שיר, נחשים. תל אביבית מגדלת עורבים בכלוב מסורג בחצרה ואחרת מגדלת עטלפים.

הכלב והחתול מהווים חלק מהמשפחה, כמו הילדים, רק עם זנבות. הם זוכים להרבה מהטיפול הניתן להולכי על שתיים. מפסיכולוגים לכלבים ועד לבתי אבות לכלבים קשישים, ומבתי קפה לחתולים ועד לדיאטה. לפי קהילת הווטרינרים העולמית, 60 אחוז מכלבי המחמד ו-56 אחוז מחתולי המחמד סובלים מעודף משקל ו"מזלילות חג".                   

לצד נערים ומבוגרים המיידים אבנים בחתולי רחוב ואף שורפים אותם, רבים מסייעים לבעלי החי. דואגים לחיה פצועה. תושבים בסביבת שדה דב שנסגר מאכילים את החתולים הנטושים שנשארו שם. נער פלסטיני הגיע לגבול ישראל עם חתול פצוע. החתול שוקם בבית חולים וטרינרי והועבר לנער בטכסיות, כסמל לקשרים בין לאומים... לא מכבר  נמצא ברחוב בראשון לציון חתול ספינקס – גזע נדיר נעדר פרווה, שנדרס ונפצע קשה. העירייה עשתה מאמצים גדולים לאתר את בעליו ופנתה לתושבים שישתפו פעולה. הבעלים התגלו, התברר שהם מטיילים בפרובנס בצרפת. המשפחה דווחה, ויתרה על חגיגות חג המולד וטסה מיד לארץ לבית החולים הווטרינרי.

ויש אנשים החיים למען בעלי החי, מתקשרים עימם יותר מאשר עם בני אדם. מקדישים את כל חייהם וכספם לטובתם. מטפלים בחתולים שנפגעו, בכלבים שנפצעו בזירת קרבות. זה 16 שנה מחלץ יובל מנדלוביץ כלבים מסוכנים, בעיקר פיטבולים ואמסטפים נטושים, מורעבים וחבולים, משקם אותם ואף מוצא להם בעלים. הוא מתקיים מתרומות, עובר ממקום למקום בגלל טענות של שכנים ומקווה שהמדינה תקבע היכן סוף סוף יוכל להתמקם.

הרבה סיפורים על בעלי החיים החופשיים בטבע הופיעו בשנת 2019:

בחמש השנים האחרונות גדלה אוכלוסיית היעלים ביותר מ-15 אחוז. באזור רחם, בהרי אילת ובאזור חצבה ניספרו לאחרונה 122 יעלים לעומת 116 בשנה שעברה. אבל עדיין נמצאים היעלים בסכנת הכחדה שמקורה בבני האדם. היעלים באזור אילת ניזונים ממזבלות הצבא, ויעלי יהודה והנגב אוכלים כל מה שמטיילים משאירים: שקיות נילון, מגבונים, עטיפות חטיפים. פסולת העלולה להביאם לחנק ולמוות. היעלים סובלים מאובדן בתי-גידול ומציד נרחב.

באזור הערבה התיכונה נהרגו לאחרונה שני ראמים לבנים, מבעלי החיים היפים ביותר בטבע. גם הראם הלבן נמצא זה שנים בסכנת הכחדה עקב  ציד מוגבר ומשום האמונה התפלה כי דמו מסוגל לרפא שיתוק ולהציל מהכשת נחש. במאמצים כבירים הובאו שני ראמים לשמורות מוגנות על מנת שיתרבו – שוחררו מחדש לסביבת מגוריהם בטבע. זמן קצר אחרי השחרור, בלילה, נדרס אחד הראמים שהועבר לשמורה. חודש וחצי אחריו נטרף הראם הלבן השני על ידי זאבים. אקולוגית השמורה זיהתה סימני מצוקה מהמשדר שהיה מחובר לראם, ולמקום נשלח פקח מהרשות לטבע ולגנים. כשהגיע ראה רק שארית מהראם. זאבים טרפו אותו. במצלמת הניטור שנשא הראם התגלתה תמונה נדירה: הזאב ובפיו עדיין רגלו של הראם. כיום נותרו בטבע רק חמישה ראמים עם משדרים. 

רשות הטבע והגנים פועלת לאיתור חרדוני הצב בתמנע, בשטח המיועד להקמת השדה הסלולארי הגדול ביותר בערבה. חרדונים אלה הצליחו לעכב את עבודות התשתית של הפרויקט, שיוקם על 900 דונם. בשטח הזה ספונים 15 חרדוני צב והעבודה במפעל תתחיל רק אחרי שהחרדונים יועברו למקום אחר ולא יינזקו מהעבודות. הזוחלים הגדולים האלה מועברים ממחילותיהם למחילות נושנות או בנויות מראש. הם מועברים לחי-בר יטבתה, שם יבלו את החורף. איתור מחילה נמשך שלוש שעות ויותר. פקחים ומתנדבים בודקים את השטח, מוודאים שבמחילה חרדון צב, לא שועל. ומתחילים להוציא את החרדון. עובדים תחילה במחפרון ועוברים לחפירה ידנית. מצלמות על בסיס של סיב אופטי מורות אם החפירה מדויקת ואינה פוגעת בחרדון או בבעל-חי אחר. ההחלטה על פינוי החרדונים התקבלה כחלק ממדיניות החברה, ומובטח לחרדונים שכאשר תושלם בניית המפעל יוחזרו למקומם הרגיל.

ואשר לבעלי כנף: פרויקט חדש בספארי: מצלמת תעקובנה מקרוב אחר תהליך הרבייה של זוג הנשרים קוסטה ודונסקי, מהטלת הביצה עד לדגירה וגידול הנשר. ב-2019 נספרו בארץ 147 נשרים בלבד ונעשים מאמצים להרבותם. לנשר חשיבות רבה במערכת האקולוגית – הוא אוכל בשר רקוב ומשחרר אותנו מרעלים ומחיידקים רעים. בספארי מטפחים גרעין רבייה. את הביצה מעבירים למדגרה, לתנאים אופטימליים – וכך גם מעוררים הטלה נוספת. בטבע, אם הביצה נטרפה או נפלה, יכול זוג הנשרים להטיל ביצה נוספת, וכך, על ידי לקיחת הביצה הראשונה, מוכפל מיספר הביצים. שתי הביצים נלקחות למדגרה והמטפלים נותנים לזוג הנשרים ביצת גבס לדגור עליה... כשהגוזל בוקע מהביצה האמיתית, מורחקים ההורים מהקן ומכניסים לתוכו את הגוזל עם קליפת הביצה, וההורים מתחילים לטפל בו. הגוזלים המתבגרים מועברים לכלוב בחי-בר כרמל, לומדים לעוף ומשוחררים לטבע.

זו תקופת העגורים, באגמון החולה, צפונית ליסוד המעלה, מצטופפים עתה אלפי אלפים של עגורים. בעגלת-מסתור, פלטפורמה רתומה לטרקטור – נערכים סיורים בחלק הסגור של האגם. האגם הוא צלחת אוכל ענקית המושכת שלל ציפורים, שלדגים, נוטריות, חתולי ביצות. במקום נפתח מרכז מבקרים חדש עם משקפת תלת-מימד וגם מתקן  vrמסתובב המדמה טיסה באופן פיזי עם העגורים.

ריכוזים גדולים של שקיטנים (פלמינגו), מהציפורים היפות בעולם, נראים באזור הדרום ובבריכות המלח העתלית ובאילת. הם צדים חסרי חוליות, סרדינים, מסננים את המים ונהנים מארוחה. בנובמבר האחרון נחת שקיטן בודד ישר מהשמיים לנחל הבשור – והפך לאטרקציה חמה באשדוד. הוא זולל את הסרטנים הקטנים שבנחל, מתקרב ללא פחד לבני אדם עד למרחק נגיעה – וזה חריג. כנראה ניתק מלהקתו וטעה בדרך ואולי ברח מגן חיות כלשהו וכבר הכיר בני אדם. צבעו אפור, סימן שהוא צעיר. שקיטנים בוגרים צבעם ורוד. גם אם עיריית אשדוד היתה מקציבה סכומים גדולים לפרסום לא היתה זוכה לחשיפה שנותן לה השקיטן...

וסיפור על עוף החיואי: קיבוצניק מעין חרוד, צפר ותיק, יצא לצעדה הרגילה שלו והבחין בחיואי נחשים פצוע, מדדה בשדות. כשניגש אליו התכרבל  החיואי וחשף ציפורניים. הצפר הזעיק את נכדיו ויחד הצליחו ללכוד את העוף ברשת והעבירו אותו בחי-בולנס (יש כלי רכב כזה...) לבית החולים לחיות בספארי. החיואי סבל משבר עמוק בכנף. נתחו אותו וגיבסו את החלק הפצוע. שיקומו נמשך יותר מחודש. לאחר מכן הועבר החיואי לכלוב גדול, שיתרגל לעוף, וכשהתאושש נשלח לחופשי בכוכב הירדן, במעמד עשרות חובבי טבע, בתקווה שיצליח להגיע לארצו ובאביב ישוב אלינו בחזרה.

 חיואי הנחשים הנו עוף דורס, אימת הנחשים. הוא מגיע לארץ מאפריקה בעונת הנדידה, באביב הישראלי, וניזון מנחשים, ולקראת החורף חוזר ליבשת השחורה, 3000 ק"מ לכל צד.

באילת ובסביבתה ממררים עורבים את חיי התושבים. בעיר מקננים שני מיני עורבים המוגדרים כמזיקים: עורב אפור ועורב הודי. מיספר העורבים בעיר נאמד במאות רבות. הם דוחקים בעלי חי אחרים, פוגעים בחקלאות ולעיתים אף תוקפים בני אדם ופוגעים בהם. עיריית אילת ירתה בעורבים כדי להמעיט את מיספרם אבל המשטרה התנגדה ומיספר העורבים כמעט הוכפל. העירייה עתרה לבג"ץ להיתר ירי אך בהיעדר ממשלה הדבר אינו ניתן ואז נקטה העירייה בפתרון יצירתי: כהוראת שעה יוכרזו מיני העורבים כמוגנים ואז רשאית רשות הטבע והגנים להעניק היתרי ציד והציידים יוסמכו לירות בעורבים.

מסתבר שישראל הפכה למעצמה של יונקים ימיים. מול חופי הארץ נראים בעלי חיים מכל הסוגים. כולל כרישים טורפי-על, מדי חורף הם חוזרים ומופיעים במים החמים ליד תחנת הכוח בחדרה ובחופי אשדוד ואשקלון. זו תופעה ייחודית שאינה מתרחשת במקומות אחרים בעולם. בימים אלה כבר זוהתה הכרישה הראשונה שהגיעה השנה לתחנת חדרה, כרישה אפרורית באורך שני מטר וחצי. "קראנו לה 'חמסה' כי זו שנת המחקר החמישית שלנו באוכלוסיית טורפי-העל במזרח הים התיכון." אומרים המדענים הימיים. "אותם כרישים חוזרים לחדרה בכל חורף ואנו בודקים את התנהגותם במטרה לשמור על בעל חיים מיוחד זה." כשהופיע הלווייתן האפור הראשון בישראל היתה זו  הפתעה גדולה: מין זה נעדר שנים רבות מאזור מזרח הים התיכון.

בחודשים האחרונים של שנת 2019 נרשמה עלייה במספר הדולפינים המגיעים לישראל. הם נצפים במרחק כמה קילומטרים מחופי אשדוד והרצליה, קופצים ללקט שאריות דגים מהרשתות, שוחים ללא אימה ליד סירות שטות. אוכלסיית הדולפינים בעולם מונה כמה מאות מינים. רובם באוקיינוסים ומיעוטם במים מתוקים. באזורנו שני מינים: דולפין מצוי ודולפינן מצוי. באוכלוסיית הדולפינן כמה מאות פרטים והיא יציבה. מול חופי אשדוד התבססה גם קבוצה של כמה עשרות מהדולפין המצוי וכבר יש בה תינוקות וצעירים. הדולפינים נחשבים לאחת החיות האינטליגנטיות במיוחד. הם בעלי יכולת למידה, מגלים יצירתיות ועבודת צוות, יוצרים חומות בוץ ודיג באמצעות חבטות של זנבותיהם. לכל דולפין סנפיר גב שונה וכך בעזרת המצלמות ניתן לזהות כל פרט.                                                                                                                                                                                                                                                                               

 ב-31 בדצמבר, ביום האחרון לשנת 2019, הופיעה בעיתון רשימה "המלכים של האמל"חים": במשטרת המחוז הצפוני משרתים 42 כלבי הרחה וגישוש. השנה תפשו כלבים אלה 202 רובים, 243 אקדחים, 114 מטעני חבלה, 1015 בקבוקי תבערה ושלל נוסף של אמצעי לחימה.

הכלבים נכנסים לשירות מבצעי בגיל שנתיים, ובגיל תשע יוצאים לפנסיה ונמסרים למשפחות מאמצות. הם פעילים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. לכל משימה מבצעית חשובה מוקפצים כלב וכלבן. בסיום כל מבצע לאיתור אמצעי לחימה רושמים מי הכלב שעירנותו גרמה להצלחה. השנה "רקסו", כלב-רועה גרמני בן שלוש וחצי, הוא אלוף התפישות, ושני לו 'אוניקס" בן 9, מגזע מלינוה. הפרס – מנת אוכל נוספת או כדור. רוב הכלבים  מעדיפים  כדור.

ולסיום – סיפור אהבה לפילים: הספארי ביקש לאחרונה מטפל לפילים. בין עשרות המועמדים שהציעו את עצמם לעבודה היה ארד בן השש. "אני שמח להגיש את קורות החיים שלי," כתב. "אני מאוד מאוד אוהב חיות ובמיוחד פילים. פיל זו החיה הראשונה שלמדתי לחקות. אני יכול לצפות בסרטי טבע עליהם שעות על גבי שעות. אין לי העדפה בין פילים אסייתים או אפריקנים. כל פיל שבא ברוך הבא. בנוסף, אני חרוץ, לא מפחד מעבודה קשה ולומד מהר. אני אפילו מפנה לבד את הכלים מהשולחן אחרי הארוחה. אבא גם מוכן להסיע אותי פעם בשבוע לספארי. מקווה שאמצא מתאים למשרה או לפחות לראיון קבלה." הוא גם הגדיר את כעצמו כבעל מראה ייצוגי וציין כממליצים את הוריו ואת המחנכת שלו בכיתה אל"ף.

בספארי התייחסו ברצינות למועמד הצעיר והבטיחו לו כי כשיגיע לגיל המתאים ישמחו לקבל אותו ואף הציעו לו יום עבודה במחלקת הפילים. יחד עם העובד במחלקה האכיל ארד את הפילים והיה מאושר.

תקוה וינשטוק

* * *

באבל על מותו של עו"ד אלי זהר

שהיה בין השאר במשך שנים רבות היועץ המשפטי של אגודת הסופרים, ללא שכר, ובמשרדו הוכן התזכיר המפורט של האגודה, שהוגש לוועדת השרים למעמד הסופר, ועדה שאותה הקים בשעתו ראש הממשלה שמעון פרס. בין השאר, בעקבות ההמלצות של אותה ועדה, הוכפל מיספר הזוכים במלגת ההתפנות לשנת-כתיבה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ונוסד ההסדר לתשלומים לסופרים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות. ציבור הסופרים בישראל חייב לאלי זהר תודות רבות.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אנשי בראשית"

לאליעזר שמאלי

1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.5.1972

לפני 48 שנים

על "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי התחנכו דורות רבים של תלמידים. מאז הופיע הספר, לפני כארבעים שנה, הוא זכה למהדורות רבות, ושמו, "אנשי בראשית", כאילו נעשה מושג, רווי אסוסיאציות של מקום ותקופה, גם בעיני מי שלא נזדמן לו לקרוא בנעוריו את הספר.

שמאלי, שבקרוב תימלאנה לו שבעים ושתיים שנה, עלה לארץ ב-1930 עם קבוצת חלוצים בראשותו של י. למדן. הוא למד בבית-המדרש למורים בירושלים, ובהשפעתו של א. הראובני שקד על תורת הצומח. הוא הורה שנים רבות בדגניה, כפר גלעדי, נשר, כפר יחזקאל, ובבית החינוך בתל-אביב. בשנות השלושים שהה שנתיים בשליחות חינוכית בגרמניה ולמד שם מדעי-הטבע באוניברסיטה.

הסיפור "אנשי בראשית" הוא תיאור התנחלותו של השומר הוותיק חרמוני, הוא אלכסנדר זייד, עם בני משפחתו "אחרי עשרים וחמש שנות נדודים בין מתולה לרוחמה" (עמ' 5) באדמות שיח'-אבּריק. שייח'-אבריק הוא כפר ארמני קטן בעמק-יזרעאל, בקרבת הכביש חיפה-נהלל, קילומטר אחד דרומית-מזרחית מקריית-עמל. תושביו ארמנים נוצרים. סמוך לכפר – מקומה של בית-שערים בימי-קדם, ובית משפחת זייד, שנפל במאורעות 1938. ליד הבית ניצב פסלו של זייד רכוב על סוס וכן קברו של הדרוויש שיח'-אבריק, שעל שמו נקרא המקום. בילדותי היו מובילים אותנו לשם בטיולי סוף השנה של בית הספר [וצפורה זייד הקשישה, אלמנתו של אלכסנדר, היתה מספרת את תולדות המקום].

אלכסנדר זייד היה מראשוני העלייה השנייה וממייסדי "השומר". כיצד הגיע עם משפחתו באמצע שנות העשרים [של המאה ה-20] לגבעות שיח'-אבריק? מספר על כך שלמה שבא בספרו "שבט הנועזים" (ספריית פועלים, 1969):

"חבורת יחדיו היו אנשי 'השומר', וכהכרזתם: 'הכול בשביל אחד ואחד בשביל הכול.' לא אחת עוררו על עצמם רוגזם של רבים מחמת חזית מלוכדת-נוקשה שהציבו. ואילו בינם לבין עצמם, אנשים בעלי רצונות חזקים ועקשנים – היו מגיעים לעיתים לידי מחלוקת קשה ומכאיבה. אותה עקשנות נתגלתה גם בריב עם אלכסנדר זייד ואשתו ציפורה. אלכסנדר היה מאנשי הקבוצה הראשונה של 'השומר', ממייסדי המשק (כפר גלעדי). הוא שהושיט זרועו כלפי הגבעה ואמר: 'כאן יקום הכפר.' וכעבור כמה שנים נתעוררו סכסוכים קשים, ועד כדי כך, שצפורה ואלכסנדר עזבו את הכפר, באין ברירה, ונתיישבו בתל-חי הסמוכה. לאחר-זמן, כשהוחלט על איחוד תל-חי וכפר-גלעדי, היו אלכסנדר וצפורה עם המיעוט שהתנגד לאיחוד. שוב הגיעו הדברים לידי עימות. אלכסנדר זייד הניח את ילדיו בתלמי השדה שאנשי כפר-גלעדי עמדו לחרוש. מצוקת-נפש שגרמו אהדדי אנשים שזה לא מכפר עמדו לא אחת כתף-אל-כתף נגד אוייב ואורב ומוות; והדברים נחתכו עד-תום, במיצוי-החומרה – דבר לא נדיר בתולדות הארץ הזאת, וגם בהתחדשותה בדורותינו – ייקוב הדין את ההר, עד הסוף, כל איש וצדקתו בפועל-ממש, כך גם הכוח שהציבו זה מול זה, צדק מול צדק, שעה שנפרדו הדרכים. ושוב הטעינו זייד ומשפחתו חפציהם על עגלה, כמו לפני עשר וחמש-עשרה שנה, יצאו לנדוד דרומה ותקעו יתד באדמות שיח'-אבריק, אזור חדש להתיישבות היהודים. שם הקימו בית בודד, וכבימים מכבר – שוב יצא זייד להיות שומר-רוכב." ("שבט הנועזים", עמ' 373-374).

עוד בטרם החל סיפורו של זייד-חרמוני ב"אנשי בראשית", עברו עליו ועל משפחתו מסות קשות שהיה בהן כדי למלא ספר לעצמו. את הפרשה הקודמת לעלייה לשיח'-אבריק אין שמאלי מזכיר ב"אנשי בראשית", אולי משום שגיבורו היה עדיין בחיים עם צאת הספר, ואולי – וזה קרוב יותר לוודאי – מפני שבספרים מסוג אלה, שנכתבו באותה תקופה, עדיין לא היה נהוג לספר על יגונות שאינם תוצאה של מלחמתו של האדם בשממה או בשכנים עוינים, אלא פרי סכסוכים מרים של האדם עם עצמו ועם חבריו הקרובים לו. אמנם, זה היה כבר אחרי ברנר, אחרי ספריו של א. ראובני ואחרי "ימים ולילות" של ביסטריצקי-אגמון, ואולם "אנשי בראשית" נכתב מתוך מגמה אחרת. מאבקיו, גם הנפשיים, של השומר הוותיק חרמוני, הם מאבקיו של אדם "בריא", של איש תם וחרוץ, של גיבור, אשר כאילו קורץ מחומר אחר לגמרי מגיבוריהם של ברנר, ראובני וביסטריצקי.

דומה כי הדוגמה שהשפיעה על שמאלי ב"אנשי בראשית" היתה מסוג "וולדן, או חיים ביער" של הנרי תורו. הבראשיתיות של השיבה אל הטבע, נוסח תורו, אשר ב-1845 יצא אל היער, הקים לו שם ביקתת-קורות, גידל ירקות לכלכלתו והסתכל בחיים שבפרא-היער, ומשם שאב את ההשראה לספריו.

תיאור התנחלותה של משפחת חרמוני ביערות שיח'-אבריק כתוב בסגנון דומה. הם דומים למשפחה בנוסח רובינזון קרוזו. היער הארץ-ישראלי (כלום אין בכך משום הגזמה?) נותן למשפחה כמעט את כל צרכיה. החיים העצמאיים, מתוך בדידות, בחיק היער, נעשים לאידאל. הילדים גדלים בחיק הטבע, ועליו פרנסתם.

אבל ארץ-ישראל היא ארץ קשה. את התבואה אוכלים העכברים. הממשלה תובעת מיסים. את גן-הירק משחיתים חוגגים ערביים הבאים לשתות ממי המעיין. עדרי הבדווים עושים שמות ביער, ופחמים ערביים שורפים בכבשנים את העצים, ועל הכול – צרת השודדים הערביים והמאורעות בעמק בשנת 1929.

בתצלום משנת 1927, מאלבומה של משפחת זייד, נראה הצריף, שעליו מסופר בספר כי הוקם בדמי מטמון מטבעות-זהב גנוז שמצא חרמוני באדמה. רואים בתמונה את התנור שבו אפתה תקוה, היא צפורה, את הלחם. וכן מכשירי עבודה אחדים ואת אלכסנדר זייד יושב על כיסא בפתח צריפו, ובנו ואשתו עומדים בפתח הצריף. על הצריף הזה מסופר ב"אנשי בראשית" שהוא נשרף כליל במאורעות 1929, לאחר שחיילים בריטיים הכריחו את חרמוני לנטוש את שיח'-אבריק ופירקו מעליו את נשקו.

סיומו של הסיפור בשיבתם של חרמוני ובנו איתן (הוא, כנראה, יפתח זייד) אל נחלתם השרופה והשדודה. כדי להתגבר על ייאושם הם מתחילים לחרוש. "הנה פתחנו תלם חדש, איתן – אמר חרמוני – עלינו להתחיל תמיד מבראשית." (עמ' 276).

למרות ששימש אב-טיפוס לסיפור, דומה שהטראגדיה האישית של אלכסנדר זייד, שהיה עליו להתחיל תמיד מבראשית, אינה קיימת בדמותו של חרמוני. הרומאנטיקה של עלילות הגבורה, של הסבל הבא מבחוץ, וההתגברות עליו, של מלחמת האדם בטבע – מעלימה מן העין את מלחמת האדם עם נפשו ונפש קרוביו. זו היתה ספרות הירואית, בקנה-מידה ארצישראלי, שהתקופה דרשה אותה והשתמשה בה. ודומה כי משום כך לא נמלטה אותה ספרות תמימה מן המגרעות שהן מעצם טבעה, וגיבוריה הם בעינינו כיום אגדה, אך לא מיתוס. היסטוריה, אך לא שורשים. ויש לנו כיום בגיבוריו הארצישראליים התלושים של ברנר אפשרות עמוקה ורצינית הרבה יותר למצוא את שורשינו בארץ.

* אליעזר שמאלי: "אנשי בראשית". סיפור. מהדורה ראשונה 1933. הוצאה מיוחדת למנויי "אומר". דפוס מסדה, רמת-גן. 277 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק חמישי

לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן "דרך גבר"

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב"דרך גבר"

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, מצטרף בחום לב לברכות של ארנה גולן, אכן אתה מחזיק עיתון שהוא מפעל של איש אחד ואתה הוא. 

כל הכבוד לך. 

שלך

אלי עמיר

* ארנה שלום, לדעתי אהוד בן עזר עושה עבודת ענק של עומק היסטורי עם עכשוויות. זה שהוא לא רוצה להתבלט לא אומר שאנחנו לא יכולים לחשוב על משהו. 1500 עיתונים, בקטגוריות שונות, זה ייחודי ואיכותי. זה עם ישראל, זה פתח תקווה, זה ציונות, זה ספרות מתקופות שונות, הרבה דילמות של מלחמות ואתיקה, ופוליטיקה כמובן.

למה שלא נכתוב המלצה עליו לשרת התרבות, או למרכז מורשת כלשהו.

ד"ר גדעון בן דרור

אהוד: תודה לך ולאחותך ארנה, אבל נדמה לי שאינני זקוק להמלצות, ובוודאי שלא המלצה לשרת התרבות. מה עוד שחלק ניכר מן האנשים שאת דעתם הערכתי – כבר אינם בחיים.

* אהוד בן עזר שלום. אני תמה מהי הסיבה שצינזרת לי את האות ז' כשכתבתי כמו שנהוג שבתנ"ך לפי המסורת היהודית היו ז' נביאות.

הנה הן ז' (7) הנביאות:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A9%D7%91%D7%A2_%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA

נ.ב. למדתי זאת מפרופסור ליבוביץ שנהנה להדגיש זאת בדבריו.

נעמן כהן

אהוד: לא צנזורה – אלא בורות שלי, ולהערכתי אולי של מרבית הקוראים. חשבתי שזו טעות הקלדה שלך, ואני לא משאיר דברים לא ברורים במכתב העיתי.

אנא במקרים דומים בעתיד, צרף הסבר ברור יותר לחסרי השכלה כמוני. לא לכולם יש ידע כה נרחב כמו שיש לך.

אהוד

* אהוד היקר, נעמן כהן מציע דרך שונה להביט על מלחמת החשמונאים – לא חובה להסכים, אבל בוודאי מדובר בניעור דרך המחשבה המקובלת. 

ידעתי שתכעס עליי על כך שאני מעיין ברצינות בדבריו של אורי הייטנר. אני פתוח לדעותיך, וגם לאלו הנוגדות אותן.

שלך,

משה גרנות

אהוד: לא כעסתי עליך אלא התפלאתי עליך. אורי הייטנר הוא פובליציסט רציני, אחרת לא הייתי מפרסם אותו מדי גיליון במשך שנים רבות. אבל בכל הנוגע לנתניהו, לדעתי הייטנר ממש ירד מן הפסים. איך אפשר לשנוא ולהשמיץ ככה ראש ממשלה מצויין, שטרם הורשע, ואשר מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!

אגב, הרבה אזרחים בישראל, שמצטיינים בהעברת ביקורת על "שחיתותו" של נתניהו – חיים חיים נהנתניים, עשירים, מפונקים ו"מושחתים" – לעומת חייו שלו; הם מבלים במסעות תענוגים ברחבי העולם, חלקם גם בקזינו או עם נערות אסיאתיות במזרח הרחוק, הם גרים בדירות יקרות ומחזיקים רכבים יקרים, וכמובן הם לא מערימים בקומבינות על רשות המיסים ולא מסדרים לעצמם משכורות-עתק ופנסיות אדירות – בעוד שנתניהו, ברוב זמנו, גם בנסיעותיו, עסוק בהבטחת ביטחונה ואיתנותה של ישראל, ואינני רואה מתי יש לו בכלל זמן ל"נהנתנות" שלו.

התמיכה של מרבית בוחרי ישראל היהודיים, כמו גם שלי, בנתניהו, אינה נובעת מ"פולחן אישיות" שלו, שכלל אינו קיים – אלא מהערכה מפוכחת שהוא מצליח בתפקידו, ואילו מערכת המשפט, המתנהלת כבולדוזר שנוהג בו עיוור, מבקשת להדיח אותו בניגוד לרצון מרבית העם היהודי בישראל.

* אהוד יקר, הפנית את הקוראים לראיון עם התובע הפדרלי. שידור מדהים. אולי כדאי לתת בכתב העת שלך קישורית למשדר זה.

https://www.youtube.com/watch?v=SFVhdZcT0XM

[ללחוץ קונטרול ועכבר שמאל]

הרצל חקק

* לעורך אהוד בן עזר שלום. ברצוני להגיב על דברי נעמן כהן בעניין שר המשפטים אמיר אוחנה. נעמן כהן כעוס ומתפלא על אמיר אוחנה, שפעיל אף הוא בכת מפיצי עלילת השווא על חטיפת ילדי תימן. אף שפרדוכסלית יש לאוחנה זכויות בתקופת כהונתו הקצרה לפעול לאיזון המערכת המשפטית ולהשבת הצדק שנעכר ונגוע בשיקולים פוליטיים.

אף אני משוכנעת ובטוחה שמדובר בעלילה ובבדותה. ושלא יעלה על הדעת שהממסד הציוני, שייסד את מדינת ישראל והשתית אותה על יסודות מוסר הנביאים, יחטוף ילדים תימניים למטרות רווח כספי. 

בכל פעם שהנושא עולה בתקשורת חובבת הסקופים והסקנדלים, אמיתיים כבדויים, אני פשוט מתפוצצת מכעס. אבל בעניין אמיר אוחנה אני חושבת שנעמן כהן פספס משהו באבחנה.

אינני מופתעת שאוחנה, הנשמע שקול והגיוני, מגיב על הפרשה באופן משובש – כפוליטיקאי, וכנגוע לצערנו באותה מחלה: חוסר היכולת להפריד בין יצרים פוליטיים, מניעים אישיים, רקע  חברתי – לשיקול דעת אובייקטיבי, להבעת אמון ולהשקפת עולם.

לדעתי אמיר אוחנה מאמין  נחרץ בעלילת חטיפת ילדי תימן כיוון שהוא רוצה לקעקע את ההגמוניה של שלטון מפא"י ולהטיל בה דופי לדיראון עולם. זאת בתור מי שבימיה אירעה כביכול הפרשה-העלילה הנבזית הזו. אף שאינו מזכיר את מפא"י, לי זה ברור כשמש בצהריים. זה המניע שלו. וחבל שכך!

חוה ליבוביץ

רמת גן

ותודה לעורך על המכתב העיתי המעניין.

אהוד: מאז שנודע לי על תמיכתו של שר המשפטים אמיר אוחנה בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, ירד ערכו פלאים בעיניי.

* נחמיה שטרסלר: "לפי הדו"ח [העוני בישראל לשנת 2018], 45% מהמשפחות הערביות ו-42% מהמשפחות החרדיות נמצאות מתחת לקו העוני.* זה לא נשמע הגיוני למי שמבקר בבני ברק ובאום אל-פחם ורואה את רמת החיים בשטח. ניתן להסביר זאת בשיעור הגבוה של כלכלה שחורה באותן אוכלוסיות. הרי אין סיכוי שסוקרי הביטוח הלאומי יקבלו תשובות אמת בבני ברק ובטירה. שם לא חולמים אפילו לספר לסוקר על כל הכנסות המשפחה. מנכ"לית הביטוח הלאומי לשעבר, אסתר דומיניסיני, אמרה ערב פרישתה, ש'בקרב חרדים וערבים קיים תת-דיווח סטטיסטי משמעותי, העוני אצלם נמוך בהרבה ממה שמתפרסם.'" ["הארץ", 7.1].

* זה באמת איום ונורא. ובייחוד כשחושבים כמה שמפנייה וסיגרים צרכו שרה וביבי באותה שנה! הרי אלמלא הבזבזנות והנהנתנות שלהם – לא היה קיים כלל עוני בישראל! – וגם למשטרה ולפרקליטות היו יותר זמן ואמצעים לעצור ולהביא לדין את העבריינים האמיתיים: את הגנבים, את שודדי החקלאות, את הנהגים הפליליים בכבישים, את האנסים והרוצחים, ואת כל הדומים להם!

* אהוד היקר, באשר לשיחה בין ארתור פרג'רסון ומארק לוין על האישומים כנגד נתניהו, הרי תגובתי:

1. שני אוהדי נתניהו מסכימים ביניהם על כל טענה. מדוע לא הביאו לאולפן מישהו שחושב אחרת?

2. לא ברור לי מדבריהם מדוע מנדלבליט ורוני אלשיך, אנשים שמונו על ידי נתניהו, יהפכו פתאום את עורם ויחליטו ליצור הפיכה שלטונית – זה נשמע חסר שחר לחלוטין.

3. הטענה שעבודתו של מנדלבליט היא חובבנית, ולא רצינית – היא בהחלט חסרת שחר – לאיש יש דוקוטרט במשפטים, היה הפרקליט הראשי של צה"ל בדרגת תת-אלוף, אחר כך היה איש אמונו של נתניהו בתור מזכיר הממשלה, ונתניהו קידם אותו למשרת יועץ משפטי. האיש הזה חובבן? על איש כזה אפשר לטעון שהוא מכין כתב אישום כלאחר יד?!

4. הטענה שמסתתרים מאחורי התביעה גישה דתית, כמו זאת של האיסיים, שהייתה להם חוקה דתית שונה מזאת של המדינה – זאת טענה ממש מצוצה מהאצבע.

5. גם הטענה שיש מונופול עיתונאי אנטי נתניהו בארץ – אין בה ממש. תפקיד העיתונות הוא להיות כלב השמירה מטעם הציבור כלפי השלטון – כך היה בימי מפא"י ("העולם הזה", "על המשמר", "קול העם"), וכך היה גם בימי בגין, שמיר ופרס. אדרבה, נתניהו הוא ראש הממשלה היחיד בדברי הימים של ישראל שיש לו ערוץ טלוויזיה ועיתון שכל מטרתם היא להלל ולשבח את מעשיו.

6. חלק מהאישים, שאמורים להעיד במשפט, הופיעו בטלוויזיה ואישרו את טענות התביעה.

7. הטענה היחידה של השניים שאני מסכים איתה היא שלא סביר להזמין 333 עדים להופיע בפני בית המשפט. נכון, זה לא הגיוני, ובוודאי לא מועיל למשפט צדק.

8. אם לא היה כלום, ולא יהיה כלום, מדוע נתניהו מבקש חסינות? ולא רק זאת, הוא טוען שהחסינות היא אבן היסוד של הדמוקרטיה. זה היה נכון אילו דובר על בקשת חסינות מהותית, אבל לא חסינות כנגד תביעה על מעשים פליליים-לכאורה. ועוד דבר: בקשת חסינות נועדה להיות נידונה בוועדת הכנסת, ומשם למליאה – מדוע עומד הליכוד על הרגליים האחוריות כדי למנוע כינוס ועדה כזאת? כל המהלכים האלה מחשידים.

אני כמוך מקווה שבאמת לא יהיה כלום, וכי נתניהו, שגם לדעת יריביו הפוליטיים הוא ראש ממשלה מחונן, ייצא זכאי, אבל בינתיים ההתנהגות שלו, והדה-לגיטימציה שהוא עושה לזרועות החוק והמשפט, וההתחמקות שלו מלברר את עניינו בבית המשפט – כל אלה מעוררים מחשבות נוגות באשר לניקיון כפיו. שוב, הלוואי שאתבדה, ובאמת יסתבר שלא דבק בו רבב.

שלך

משה גרנות

אהוד: לדעתי לא התייחסת לדבריו העיקריים של פרג'רסון הטוען, ולדעתי בצדק, שההאשמות נגד נתניהו אינן עומדות במבחן משפטי אלא נועדו להקשות עליו להמשיך בתפקידו כראש ממשלה – כפי שאכן נוכחת בעצמך מהזמנת 333 עדים!

* הי אודי, ברור שאתה יושב בתוך חדרי החקירות של נתניהו כשחוקרים אותו, ואין חולק שכתוצאה מזה, אתה מצוי בכל רזי פרטי החקירות... זו הסיבה שאתה יודע לבטח שהוא יזוכה.

אני רק רוצה להזכיר לך, שאת אותם הדברים כתבת גם על אולמרט...

בנדלה

אודי: אני לא רק ישבתי בתוך חדרי החקירות אלא המשטרה גם הביאה לחקירה את המאהבת הסודית שלי כדי ללחוץ עליי שלא אשנה את עדותי נגד נתניהו.

האם ראית את דברי עורך-הדין ארתור פרג'רסון ששלחתי לך בקישורית – או שאת לא נותנת לעובדות לבלבל אותך?

בנדלה: הי אודי, הקשבתי רוב קשב לשידור של שני האישים בשידור של מארק לוין. שמעתי, וחזרתי והשמעתי לעצמי כל פעם משפטים שהם אמרו כדי להיות בטוחה במה שאני כותבת כאן. (אפילו רשמתי על דף את משפטי המפתח מתוך הריאיון, ואתה יכול לבדוק אותי). המסקנה שלי משידור זה – אין להם עובדות. הכול עניין של פרשנות שלהם. ואתן לך כמה דוגמאות:

את המשפט הראשון בשידור שלו הוא מתחיל ב"אני מאמין שההאשמות אינן הולמות..." ברגע שאתה אומר שאתה מאמין – אין פה התבססות על עובדות אלא על הלך נפש, נטייה וכו'.

הלאה: הדבר השני שהם מדברים עליו – הוא אומר  שהוא לא בטוח בכושר של מנדלבליט לנצח על החקירה. שים לב – הוא לא בטוח. שוב – פרשנות אישית שלו מהתרשמותו. לא עובדות. הוא לא מכיר את מנדלבליט אישית ושופט אותו על פי דרגתו הצבאית בעבר. איך הוא יודע מהם כישוריו בהווה? והאם הוא חושב שמנדלבליט בעצמו עושה את כל העבודה? האם אין לו צבא עורכי דין ומשפטנים שעוברים על החומר ומביאים לפניו את מסקנותיהם? לזה הוא לא מתייחס בכלל כי נוח לו לפרש את המצב כפי שהוא מפרש.

פרט נוסף: הוא  טוען שההאשמה משתרעת על פני 93 עמודים, ונועדה לבלבל את המעיינים בה. כמו כן 333 עדים שהוזמנו מטעם התביעה, נועדו לעייף ולטשטש את כל אלה שמנסים להתעדכן במשפט. ועוד הוא אומר, שאם היתה הוכחה חזקה וברורה לאשמתו של נתניהו, לא היו צריכים כל כך הרבה עדים. תגיד לי, זה לדעתך רציני? אולי ההיפך הוא הנכון? הכמויות הגדולות של העדים והמלל באו בגלל שהנאשם הוא ראש ממשלה וצריך בגלל מעמדו לדקדק בפרטים ויש צורך להגיע לאמת בלי שום ספק? ככה אני מפרשת את זה, והם מפרשים אחרת. שוב אני חוזרת למה שפתחתי בו – הכול אצלם תולדה של פרשנות.

עוד: אין ראיות לשוחד. זה מה שהוא אומר. מנין הוא יודע? הוא לא ראה את פרטי העדויות. מבחינה זו הוא כמוך וכמוני. יודעים רק מה שפורסם בתקשורת. וברור שלא הכול פורסם. צריך לחכות למשפט, לשמוע עדויות ואז לראות אם יש ראיות או אין ראיות. אבל זה לא מעניין את הדוברים. הם כבר החליטו שאין ראיות.

הוא טוען שנתניהו לא קיבל מתנות ממילצ'ן. ומה אומרת הפקידה של מילצ'ן, שקיבלה את ההוראות משרה נתניהו? ושלחה את המתנות עטופות ככה שלא ייראו שהן מתנות ולא יידעו שהמשפחה מקבלת מתנות כאלה? אין אף איזכור לזה. למה? כי זה לא משרת את האג'נדה שלהם.

הם אומרים שנתניהו לא נתן שוחד לאלוביץ' כי הוא לא ביצע את מה שאלוביץ' ביקש ממנו. נתניהו ישב עם אלוביץ' כמה פעמים, וידע שאלוביץ' מציע לו עסקת שוחד. למה חזר שוב ושוב? עד כמה שפורסם בעיתונות, ואיש לא ערער על זה – על פי החוק הישראלי מספיק לשבת עם נותן שוחד ולתת לו רושם שאתה מסכים לדבריו כדי שזה ייקרא שוחד. נתניהו היה צריך לקום וללכת משם. גם השניים בשידור אמרו בפירוש שכך צריך היה לעשות. אבל הם טוענים שאף אחד לא יעשה דבר כזה.

למה הם אומרים ככה? אני לא מסכימה איתם. אדם הגון שלא מתכוון לעסקה, היה מיד עוזב את המקום.

והכי מקומם, אחרי שהמראיין אומר את הדברים האלה, הוא שואל: "ואם כן so what? " זאת אומרת, גם אם נתניהו קיבל שם משהו תמורת קידום כלשהו של ענייני אלוביץ' אז מה? הוא מבטל את עצם הנתינה הזאת כשוחד. זו פרשנות אישית שלו. לא של החוק.

משהו שהצחיק אותי והראה כמה לא רציני כל הריאיון הזה: לפי דעת המרואיין או המראיין אני לא זוכרת בדיוק – כולם רודפים את נתניהו ורוצים לסלק אותו מראשות הממשלה, למה? כי "הוא חצוף!" נו, באמת...

יש עוד ועוד דברים אבל מה שכתבתי מספיק.

בסך הכלו אודי, המראיין כל הזמן הכניס מילים לפי המרואיין. והשני מיהר להנהן.

ועכשיו אומר לך מה דעתי על כל המערכה הזאת עם נתניהו:

אני אוהבת לשמוע ולהסתמך על עובדות. אני לא מאשימה את נתניהו עד שלא יתברר משפטו. (מאידך – אני לא אוהבת שאנשים, וגם אתה ביניהם, בטוחים אפריורית בצדקתו בלי לדעת את העובדות. ולכן אני  טורחת כאשר אתה כותב את דבריך לטעון כנגד הגישה הזאת. וגם כנגד הדברים בהם אתה תומך בעיתונך באופן חד צדדי בעדו בלי לתת את הצד השני).

מצד שני – אני לא אוהבת את התנהלותו האישית בלי קשר להאשמות. אדם שמשקר כל הזמן, שמסית חצי עם בחצי השני, וששם את טובת עצמו לפני המדינה – לא צריך להנהיג אפילו אם הוא מדינאי טוב מאוד, ואני לא כופרת בזה. להוכחת טענתי שהוא שם את עצמו לפני המדינה אני אציין פה רק דבר אחד: נתניהו יודע שאם הוא היה סר הצידה – תוך חצי שעה היתה קמה ממשלה. אבל בגלל טובתו האישית (חסינות וכל השאר) הוא סוחב שנה שלימה מדינה ללא ממשלה ועם השקעות של מיליוני שקלים בבחירות, במקום בבריאות, בחינוך וכו'.

זה לא מקובל עליי.

אהוד: ואני איתן בדעתי שהריאיון הזה מוכיח כי התיקים נגד נתניהו הם קשקוש אחד גדול וצר לי שלא הבנת זאת. אחרת, מעתה כל פגישה של עיתונאי עם פוליטיקאי מעמידה את שניהם בחשד של שוחד – וזאת אם מישהו מהמשטרה או הפרקליטות או דורשי רעתם יחפוץ להפיל עליהם תיק ולסבך אותם במערכה משפטית יקרה להחריד שעלולה להרוס אותם.

זו עריצות של מערכת חקירות משטרתית המבקשת להרשיע, של חריצות-יתר של פרקליטוּת שאפתנית ושיכורת-כוח ושל מדליפנוּת-מטעם – והרס של המרקם הדמוקרטי בישראל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל