פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1505

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בחשון תש"ף, 13.1.2020

עם הצרופה "עמוס נקרא לישיבה של מעלה" מאת דבורה גוטמכר (סְלֵפּ). מומלץ לפתוח.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזֵכֶר הַמַּלְחִין רָפִי בֶּן מֹשֶׁה זָ"ל. // חובב טלפז: במלחמה [לא] כמו במלחמה. פרק מ"ג: "הבא להרגך – השכם להורגו". // מלי טויב-אהרנסון: המחדל בנהריה. // ברוך תירוש: השיטפונות. // אהוד בן עזר: עלילות יהודה ראב מפתח תקווה בחורף בנחל המוסרארה לפני 140 שנה. // אמיר לוי: מבחינת המשפטנים ושותפיהם בשמאל ובתקשורת, בחירות הן דבר חשוב מדי מכדי להשאיר אותן לבוחרים. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.1.20. // מיכאל רייך: עֲנָנָה. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ה. אורי ואפרת – חתן וכלה. // דבורה גוטמכר (סלפ): 64 שנים לעליית גרעין "שדמות" לעין-גדי. // דן בניהו (בניס): פרידה מעמוס גנור ז"ל. // משה גרנות: ריאליה וחידות. על ספרו של יורם וולמן "בא והולך – סיפורים קצרים". // יורם  וולמן: כף התקווה הטובה. // תקוה וינשטוק: שוב נוסעים למצרים. // נעמן כהן: שאלותיו של פועל תוך-כדי-קריאה  – ברטולד ברכט. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "נקמת האבות" ליצחק שמי, 1925. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.12.1970, לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישי. אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזֵכֶר הַמַּלְחִין רָפִי בֶּן מֹשֶׁה זָ"ל

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרים עָצַם אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו לָנֶצַח

אֶחָד מִן הַטּוֹבִים בְּמַלְחִינֵינוּ, אִישׁ יָקָר

שֶׁתְּרוּמָתוֹ לְתַרְבּוּתֵנוּ צָצָה וְהֵנֵצָה 

מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר, עַל בִּימוֹת, אַךְ בְּעִקָּר

בְּבִצּוּעֵי לַהֲקוֹתָיו הַצְּבָאִיּוֹת שֶׁל צַהַ"ל

שֶׁאֶת חוֹבְבָנוּת-הַבֹּסֶר שֶׁצִּיְּנָה אוֹתָן

הוּא בְּלִי לֵאוּת הָפַךְ שָׁם עַל כָּל צַעַד וְכָל שַׁעַל

לְדֶרֶג מְלֻטָּשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר שֶׁל זִמְרָתָן

אוֹתָהּ שִׁפֵּר מִבְּלִי לְהִתְפַּשֵּׁר, בְּאֹרַח כְּרוֹנִי

בְּסַבְלָנוּת שֶׁל פֵּדָגוֹג וּבְעִדּוּד מַמְרִיץ

שֶׁל מַעֲבָר מִתְּחוּם הַקָּקוֹפוֹנִי לַהַרְמוֹנִי

וְקַפְּדָנוּת פֵּדַנְטִית שֶׁהוֹצִיאָה מֵהֶן מִיץ...

לִפְנֵי זְמַן-מָה, שָׁעָה שֶׁהוּא נִשְׁאַל כָּאן בַּתִּקְשֹׁרֶת

מָה דַּעֲתוֹ עַל תַּמְלִילֵי הַדּוֹר הָעַכְשָׁוִי

בַּזֶּמֶר הַיִּשְׂרְאֵלִי, הוּא לֹא חָסַךְ בִּקֹּרֶת

מֵעִלְּגּוּתָם וּרְדִידוּתָם, וּבְטִעוּן עִקְבִי

הִדְגִּישׁ כִּי כְּמַלְחִין, מָה שֶׁלִּפְנֵי הַכֹּל גּוֹרֵם לוֹ

לִדְלוֹת אֶת הַמֵּיטָב הַמּוּסִיקָלִי מֵעַצְמוֹ

הֵם טֶקְסְטִים עַל רָמָה וְכִי כַּיּוֹם מְאֹד צוֹרֵם לוֹ

חֶסְרוֹן רָמָה כָּזֹאת שֶׁהוּא אֵינוֹ חָדֵל לִצְמֹא

וּלְיַחֵל לָהּ גַּם כַּיּוֹם גַּם אִם זֶה לֹא בַּמּוֹדָה

שֶׁבָּהּ זִילוּת הַטֶּקְסְט מַתְנָה אֶת טִיב הַהַלְחָנָה

וְגַם כַּיּוֹם הוּא מַאֲמִין בְּלַהַט בַּמֵּתוֹדָה

שֶׁבָּהּ כֵּלִים שְׁלוּבִים הֵם גַּם תַּמְלִיל גַּם מַנְגִּינָה.

אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ עֲרָבִים שְׁלֵמִים יָשַבְנוּ שְׁנֵינוּ

בְּדִירָתוֹ בְּתֵל-אָבִיב בִּרְחוֹב אָלֶכְּסַנְדֵּר יַנַּאי

בְּמִין סִינֶרְגִּיָה שֶׁל טֶקְסְט וְלַחַן כְּשֶׁבֵּינֵינוּ

מִלִּים מִשְׁתַּלְּבוֹת בִּצְלִילִים וְשִׁירִים נוֹלָדִים בֵּין אָזְנָיו לְאָזְנַי

כְּמוֹ "לַיְלָה רִאשׁוֹן בְּלִי אִמָּא," כְּמוֹ "הַלַּיְלָה לַטַּיֶּלֶת"

וְ"שֶׁלֹּא לֶאֱהֹב אוֹתָךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר?" וְכָמוֹנִי זוֹכְרִים לוֹ רַבִּים

מִכּוֹתְבֵי הַשִּׁירִים אֶת בִּרְכַּת כִּשְׁרוֹנוֹ שֶׁכָּל לַחַן נוֹלַד בּוֹ כְּיֶלֶד

שֶׁהוּא פְּרִי אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ מִתְפַּשֶּׁרֶת וּבָהּ נִיצוֹצוֹת מִתְלַבִּים.

הוּא הָיָה בְּלִי שׁוּם גֻּזְמָה מֶלַח הָאָרֶץ

כְּמוֹ פִּסָּה שֶׁל נוֹף נוֹכֵחַ וְקַיָּם,

כְּמוֹ פְּרִיחַת כַּלָּנִיּוֹת, כְּמוֹ סֶלַע, הַר, עֵץ, 

כְּמוֹ שַׁרְקִיָּה בֶּהָרִים וּדְכִי הַיָּם.

הוּא הָיָה מִין מַעֳיָן שׁוֹפֵעַ זֶמֶר,

הוּא הָיָה, כְּוָאדִי זֶה שֶׁלֹּא חָרַב,

תַּמְצִיתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַמְּפַזֶּמֶת

אֶת שִׁירָיו שֶׁל עַם חוֹזֵר אֶל נְעוּרָיו.

הוּא הָיָה הוֹוֶה מֵלוֹדִי שֶׁסְּפוּגוֹת בּוֹ

שְׁלַל אוֹקְטָבוֹת שְׁהִפְעִימוּ חֲוָיָה

וְלָכֵן כָּל-כָּךְ קָשֶׁה לִי לַהֲגוֹת בּוֹ

בְּמִלִּים שֶׁל זְמַן עָבָר כְּמוֹ "הוּא הָיָה..."

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה [לא] כמו במלחמה

פרק מ"ג: "הבא להרגך – השכם להורגו"

ניכר בספיקר פלוסי ובדמוקרטים בבית הנציגים בקונגרס שאינם מודעים לפסוק הנ"ל (תלמוד בבלי (מסכת סנהדרין ע"ב א', ומסכת יומא פ"ה ב'). הם אפילו הספיקו לשכוח, או התעלמו במתכוון מארגז הכלים המלחמתי של טראמפ שבו הוא משתמש רק כאשר כליו מתאימים אופטימלית (ע"ע: טילי שיוט על בסיסים סוריים לפני כשנתיים כתגובה על חביות "כימיות" שהטיל בשאר אסעד על אזרחיו שלו).

הספיקר אפילו התעלמה כליל מהשגת הרתעה בעקבות החיסול הקטלני של ראש נחש הטרור במזרח התיכון – חיסול שהביא את האיראנים להודעה זהה שפורסמה תוך שימוש בכל שלושת "הערוצים הנסתרים" בינם לבין מימשל טראמפ בזו הלשון: "השלמנו את הנקמה."

זו כבר הרתעה "מהסרטים..." – היה אפשר לחוש את הרעד הנלווה להודעה הזהה. אנחת הקלה נשמעה באחד הערוצים הנ"ל רק כאשר נקלט האישור מהאמריקנים שקיבלו את ההודעה.

אין לכן להתפלא שטראמפ יצא מההתייעצות (מהבור – "?"All is fine) ופרש לשנת לילה רגועה והורה לצוות הבית הלבן להכין "הודעה לאומה" – הליך טקסי רשמי שבו הוא מוקף בחברי הקבינט המצומצם וראשי המטות המזויינים ובפיו מסר בעל 4 עיקריים:

א) ראש הטרור  העולמי-איראני חוסל ולידו הפרוקסי העיראקי גם.

ב) השתמשנו במל"טים ולכל כוחותינו שלום.

ג)  האיראנים "נקמו" בהתקפת טילים על שני בסיסים אמריקנים, אין אבדות לנו, גם לא לעיראקים. לעומת זאת הם "הצליחו" להפיל מטוס נוסעים בטיסה רגילה מנמל התעופה הרשמי ולמותם של כל נוסעי המטוס וצוותו. על כל אלה הוריתי להטיל סנקציות חריפות במיוחד, כולל אישיות, בנוסף לכל אלה הקיימות.

ד) לעם האיראני, כך אמר, היסטוריה ארוכה ועשירה בהישגים. מגיע לכם שלום ושגשוג כלכלי. לא מגיע לכם ולא יהיה בידיכם נשק גרעיני. הבה נפתח בשיחות שיביאו למימוש השלום המותנה הזה.

קשה שלא להבחין בפעולת החיסול – מניעת מלחמה מהותית ומעשית. סולימאני לא היה מנהיג טרור סתמי. הוא היה מצביא טרור בעל כישורי-שיא, יכולות מוכחות בשדה הקרב, בשדות הטרור, ובחשיבה אסטרטגית שביססה מהלכים בשני התחומים ולטווחי זמן ארוכים. גם לאכילס היווני היו יכולות דומות. אבל כמו לאכילס, נחשפה אצל סולימאני העקב החשופה – היוהרה – אותה התאפק הרבה שנים מלהפגין. הפעם גבר עליו יצרו שהתבטא בוויתור מופגן על אמצעי הזהירות החמורים בהם נקט בטיסותיו במשך שנות דור.

לפח היקוש אליו נפל סולימאני שלושה מרכיבים:

(1) נטמן ע"י טראמפ.

(2) נתמך נמרצות [סולימאני] ע"י אויביו של טראמפ מבית – הדמוקרטים.

 ו-(3) פוספס על יד סולימאני עצמו.

1. אחד מנדבכי האג'נדה המרכזיים של טראמפ, עליו הצהיר תכופות כבר בקמפיין הבחירות של 2016, היה החזרת החיילים האמריקניים הביתה. הצד האיסלמי תמיד מפרש זאת כחולשה מתגברת של מדינה בעלת משטר דמוקרטי. נסתפק בשני מופעים לדוגמה.

טראמפ שפך דלק באוקטן גבוה על פירוש החולשה כאשר הודיע בסוף הקיץ האחרון על החזרת הכוחות מסוריה בעקבות "הניצחון על דאע"ש" ובעת ובעונה אחת סיפק צילומים נרחבים של השיריון הקל האמריקני השועט דרומה בעודו "מפקיר" את הכורדים לחסדם של קלגסי ארדואן ואסד. התייצבותם של כוחות אמריקנים לצידם של הכורדים במשולש משופע-הנפט בצפון-מזרח סוריה – בקושי דווחה בעמודים הפנימיים. התקפת טילי השיוט האיראניים המדוייקים, ששיתקה מחצית מתפוקת הנפט הסעודי, התרחשה ללא תגובה מעשית. האם נותרה משימת ההגנה בידי האמריקנים שסדר כוחם דולל? העיתונות האמריקנית שמרביתה – ליברלית, נזכרה אפילו ב"סיר הבשר" של אובמה, כלומר אצלו זה לא היה עובר בשתיקה.

2. על סוף הקיץ והסתיו האחרון השתלט יו"ר ועדת המודיעין בבית הנציגים – אדם שיף, בתמיכתה הגלויה והסוחפת של הספיקר ננסי פלוסי עם מערכת משומנת של חקירות מתועלות הדחת-נשיא בפרשה הקרויה "אוקראינה-גייט". ניתוח משפטי מקצועי הציג לטראמפ מסקנה חד-משמעית – אין כל פשע במעלה החקירות, ומכאן שבשלב משפט ההדחה בסנאט תזוכה כלאחר יד. המהלך כולו היטיב עם טראמפ, מאוד... הרבה מעבר למצופה.

איך יודעים? העכברים יודעים ראשונים – סליחה על ההקשר – הסינים, שלמדו את החוקה האמריקנית על רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, הבינו שאין לדמוקרטים כל שמץ של סיכוי להדיח את הנשיא והודיעו לצוות מו"מ הסחר סין-ארה"ב: הבוקר חתמנו בראשי תיבות על הסכם הסיבוב הראשון. המשמעות – 1:0 לטראמפ ולצוותו.

היתה התרוצצות אצל הדמוקרטים כל אותו היום – היום בו תתקיים בסופו ההצבעה-לה-ציפו כמעט 3 שנים. רק התרוצצות רב כיוונית היתה מובילה לשתי החלטות תמוהות, בלשון המעטה – האחת, לדחות את ההצבעה למחרת בבוקר (בעבור "צפייה מוגברת של העם"), והשנייה בהשאלה – "לברוח עם הכדור בסוף המחצית הראשונה – למנוע הפסד ידוע מראש במחצית השנייה."

במציאות – הספיקר פלוסי נטלה את תוצאות ההצבעה בבית הנציגים ובמקום להעבירם אחר-כבוד לידי מנהיג הרוב בסנאט היא יצאה – התוצאות נעולות בתיקה – לחופשת חג המולד, שבה למשרדה כשהמסמכים עדיין – נעולים בתיקה השמור.

סיום הפרשה יתקיים בשבוע הבא, נראה. אבל מה שהסיק סולימאני הוא מענייננו. בעיניו, הספיקר – בעברה בטרום-קונגרס – עקרת בית מסן פרנציסקו, עושה בית-ספר לנשיא מודח שנמצא בחופשה, בודד  ב-ד' אמותיו, הרחק מעיני הציבור אי-שם בפלורידה.

3. הפיספוס של סולימאני נעוץ בסינים –  עם עתיק, חכם, למוד ניסיון, שבדרכו הסלולה כמעט למעמד מעצמת יחיד מרים לפתע דגל לבן וחותם על הסכם ביניים במצב הפסד. אם סולימאני חקר תופעה זו בעלת ייחוד היסטורי, אולי היה לו סיכוי להבין שמי שעומד מולו אינו סתם גונב סוסים אפילו לא גונב את כל האורוות. הוא, היו אומרים לו, בין יתר הסעיפים, "מצליח לחסום את דרכנו, שנסללה ע"י אובמה וציוותו להשתלט על טכנולוגיית ה- 5G...

לזכות מורשתו של סולימאני ניתן, אולי, לטעון שהסינים ידועים בתיעובם את המוסלמים (ע"ע: האויגורים). מה לעשות, הסינים סוגדים לקונפוציוס שהנחיל להם את "הדת הטובה בעולם" ואין להם חיבה מיוחדת למי שקורא להם בהתנשאות "כופרים" ועוד מפרסם תמונות כשהוא מתפלל בקוראן...

הספיקר פלוסי, שכנראה אינה מודעת לפסוק מהתלמוד הבבלי (בכותרת המאמר) או שבוחרת להתעלם ממנו, לפני שהיא תובן כלוזרית ע"י מיליוני הדמוקרטים – יזמה הצעת חוק ביחד עם ראשי הנציגים הדמוקרטיים שתאסור על הנשיא (שעשה ועושה הכול למניעת מלחמה) להכריז מלחמה. כלומר, הקונגרס הוא שיאשר זאת קודם.

אלא מה, תהו עוזריה, זהו הליך נוגד לחוקה כי זו בהחלט מותירה את האופציה הזו בידי הנשיא בתפקידו כ-Commander in Chief! 

לספיקר – פיתרון – נעביר את החוק הזה כ"לא מחייב" (Non-Binding)!

בחיוך רחב מאוזן לאוזן במסיבת עיתונאים הוסיפה הערה כי "עכשיו היא תעביר לסנאט את מסמכי ההדחה". בקיצור "ככה בונים מערכה בעקיפת החוקה" – חוקה שהיא, וכל נבחרי הקונגרס, נשבעו: To Protect, Defend and Preserve.

טראמפ כמובן כבר "עשה מזה צימס" בשתי הופעות משודרות, במיוחד בטולדו אוהיו, מול הבייס המשולהב שלו שכוחו מתעצם משבוע לשבוע מתוך המאגר הגדול של הבלתי-מפלגתיים. החוק עבר כמובן עם הרוב הדמוקרטי בבית הנציגים ויישלח לסל בסנאט, בשפתנו המהולה באנגלית: "פול גז בניוטרל."

 מעניין אם הספיקר תופיע ביום ד' השבוע ביחד עם צ'אק שומר, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, בטקס חתימת הסכם סיבוב מס' 1 עם סין בבית הלבן, ו/או בפמליית טראמפ בבייג'ין בחודש הבא עם השקת המו"מ לסיבוב מס' 2.

חובב טלפז

12 בינואר 2020

* * *

מלי טויב-אהרנסון

המחדל בנהריה

ברכות לאהוד בן עזר  לאור התמדתו רבת השנים בפרסום פעמיים בשבוע באינטרנט את עיתונו "חדשות בן עזר".  במהלך השנים נקבעו פחות או יותר הנושאים והכותבים בעיתון וגם למי שלא תמים דעים עם הנושא והכותב, הדברים מוגשים תמיד בעניין רב ובעריכה מתאימה.

הייתי עם אודי בקיבוץ עין גדי. ליווינו בחפירת העתיקות את הארכיאולוג ז'אן פרו ליד המעיין, והגנו על המשך הזרמת המים לעצים הנדירים שלא ייכחדו. ביניהם  עץ המורינגה, שבימים אלה נחשב לאחד מהסופרפוד – מזונות העל, וחברתי מתגאה בפניי שיש לה חלקי צמח המורינגה שמוצאו מעין גדי.

באופן טבעי האמנו שיש לשמור על הטבע ולהכיר את עברנו גם  בחפירות הארכיאולוגיות. במהלך השנים התרחקה מדינת ישראל מערכים אלו  ואין להם ביטוי בעיתונו של אהוד בן עזר מלבד כתבותיה של תקוה וינשטוק העוסקות בטבע אבל לא בשימורו או בהיעלמותו מהנוף בישראל.

לאור ההצפות בנהריה בסופת הגשמים האחרונה ואובדן חיי אדם צעיר, ברצוני לספר  עד כמה התרחקנו מחוקי הטבע ברצוננו להקים יותר ויותר בניינים ולהתעלם מכוחו של הטבע. בנהריה, מול המשטרה, היה מתוכנן שיוקם היכל תרבות. באחד הימים פורסם שיוקם שם קניון ארנה מפואר במימון אחד הטייקונים באותה תקופה. כמאה (94) מתושבי נהריה, שאיכות הסביבה יקרה לליבם, עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד הקמת הקניון, ואחד הנימוקים המכריעים היה שקיימת בעיית ניקוז שלא ניתנת לפיתרון. במקום  עבר יובל המים הראשי של נחל הגעתון, הממשיך וחוצה את נהריה עד שנשפך לים התיכון. תמיד זרמו מים ביובלי הגעתון ובשנים מסוימות בעוצמה רבה.

מתוך עניין אישי  בשופט באותה עת פתחתי את האינטרנט וקראתי להפתעתי שממש ערב פסח הוא פסק בעד הקמתו של הקניון  בנהריה במיקומו הנוכחי, ואף הטיל קנס כספי,מעבר להוצאות  המשפט,  על העותרים. הסיבה – הוסבר לו שבעיית הניקוז תיפתר בהעברת מי הגעתון מתחת  לבניין הקניון.

בשנים רגילות הניקוז כנראה פעל, אבל בשנה עתירת גשמים בבת אחת, כמו בשבוע שעבר,  המים חיפשו מוצא. פרצו מתחת לקניון והציפו את  רחובות נהריה.

בנוסף, נחל הגעתון החוצה את נהריה הפך לאטרקציה תיירותית. ציפו את קרקעיתו באבנים ותחמו את  רוחבו באבן וקישטו את הגשרים. במוצא לים הקימו ופיתחו את הטיילת של נהריה, כולה מרוצפת, כך שגם המוצא לים הוגבל ביותר.

אני קוראת בעיתונים את דברי המתריעים שזה מה שצפוי לתושבי העיר תל אביב אם לא יזרימו את המים מנתיבי איילון ישר לים. לאור המתרחש כיום בארץ. חוסר היחס לחשיבות ניקוז הקרקע ולשימור הטבע והחקלאות אני מרגישה חסרת אונים.

מלי

* * *

ברוך תירוש

השיטפונות

באשר למבולקת השיטפונות שפקדו את הארץ במרבית השנים, לעיתים גם בשנות בצורת, אינני בר סמכא, אבל אתייחס לשפעת המים הזורמים לעיתים בתעלה בנתיבי איילון. ולידיעת התוהים, מקור המים אינו בנחל איילון, החסום בסכר ליד 'משמר איילון', והמאגר שם מעולם לא עבר על גדותיו, מכיוון שהמים חילחלו כראוי למאגר מי התהום, הנשאבים לשימוש סביבתי.

המים, בעת שיטפון, מגיעים משלושה-ארבעה נחלים כמו נחל ענבה, גימזו ודניאל, ואותם יש לסכור, ולהעביר את עודפי המים למאגר 'משמר איילון', המופעל ביעילות. בשעתו, כאשר החלו בפיתוח 'נתיבי איילון', התרעתי מפני שיטפונות שהציפו בעבר את ואדי מוסררה ושכונות בתל אביב, והמתכננים גייסו כלכלן בפרוטה, שלעג לי בשידורים, וטען שהבזבוז המוצע אינו מוצדק, אבל עוד באותה שנה הוצפו נתיבי איילון בחומרה רבה. לכן, במהלך בניית הטרמינל החדש בנתב"ג, הושקעו סכומי עתק בדיפון נחל איילון, והעמקת האפיק לעבר הירקון החסום. זאת, במקום סכירת הנחלים בסביבות בן שמן, באמצעים מקומיים וזולים. 

ואגב, פרופ' נוגה הראובני ז"ל, סיפר לי בשנות ה-70, על שמורת הטבע 'נאות קדומים' שהוא מתקשה ליישם, עקב התחייבותו שלא לדרוש הקצבת מים שפירים. סיפרתי לו מניסיוני במסעות באיזור, על שפעת המים הזורמת שם בימי גשם, והוא אכן סכר באמצעים פשוטים את הנחל העובר בשמורה, ועוד באותה שנה נוצרו בשמורה שלושה אגמים קטנים, שאפשרו לו להשקות את הנטיעות. עוד קודם לכן, התרעתי בנהריה מפני שיטפונות בנחל געתון העובר בעיר, והצעתי לסכור באמצעים מקומיים את נחלי הסביבה, למאגר בקרבת יחיעם. אבל כפי שנוכחנו השבוע, נחל הגעתון מציף את נהריה מדי שנה.

ברוך תירוש

* * *

אהוד בן עזר

עלילות סבי יהודה ראב מפתח תקווה

בחורף בנחל המוסרארה

לפני 140 שנה

מתוך "פרשים על הירקון", 1989

החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה – היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל"הר נפוליאון" (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ'מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד מאיר גוטמן, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח ברנט, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."

"בעזרת השם, נתגבר."

"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."

"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."

"יהודים – איכרים?"

"כן."

"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

אהוד בן עזר

* * *

אמיר לוי

מבחינת המשפטנים ושותפיהם בשמאל ובתקשורת, בחירות הן דבר חשוב מדי מכדי להשאיר אותן לבוחרים

מתוך אתר "מידה", 09/01/2020

"לבסוף ארשה לעצמי להביע תקווה כי עובדי ציבור יזכו ליחס מכבד וענייני מהדרגים הפוליטיים הבכירים, גם אם חוות דעתם המקצועית אינה לשביעות רצונם." המשפט המדהים הזה, אותו כתב היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון בתשובתו לשר המשפטים אמיר אוחנה בעניין החלטתו בדיוני החסינות של ראש הממשלה – מגלם בתוכו את המצב האומלל בו נמצאת המשילות במדינת ישראל. המשפטנים והפקידים, שאיש מעולם לא בחר ולעולם לא יתנו דין וחשבון על מעשיהם, רואים בעצמם כמי שההכרעה האחרונה תמיד מסורה בידם. מבחינתם נבחרי הציבור, אלו שנבחרו כדי למשול וליישם מדיניות, אינם ראויים לקבל שום החלטה מעשית.

אפילו ניגוד עניינים מובהק, זועק לעיני כול מן המסמכים עליהם חתמו ינון ובת זוגו בעצמם לפני מעט יותר משנתיים, כאשר התחייבו שלא לעסוק בנושאים בהם האחר עוסק, כבר לא מגביל אותם. דמיינו לעצמכם מצב בו בת זוגו של נבחר ציבור הייתה עוסקת בסוגיה הנוגעת לו ישירות כאשר הוא נמצא בעמדה לקבל הכרעה בעניין. האם אותו יועמ"ש "מכבד וענייני" היה מאפשר לו לעסוק בכך אפילו לרגע? ודאי שלא. יתרה מכך, אם היה מתברר שבת זוגו של משפטן מסוים חברה בצוות ההגנה של ראש הממשלה – האם הוא בכלל מעז לחשוב על קבלת החלטות באותו עניין? ודאי שלא. היינו מיד רואים את כותרות העיתונים זועקות, הפרשנים היו מגויסים לאולפני חירום ומקוננים על טוהר המידות ומראית העין, ואותו פקיד היה מתקפל במהרה ואף מתנצל שהעז לחרוג מן השורה.

אבל כאשר מדובר במצב ההפוך, התקשורת דווקא מתגייסת כמעט כולה להגנתו של ינון, כמובן ביחד עם חבריו מתוך המערכת ועם ספר התרגילים הרגיל של הדלפות מפי "גורמים בכירים" ו"מקורבים". גם הסדרי ניגוד עניינים חתומים הם על הנייר בלבד, וכאשר מדובר במטרה הקדושה של הפלת שלטון ימין, משפטנים ופקידים מרשים לעצמם לצאת בגלוי נגד שרים ולנזוף בהם ללא כל חשש מהשלכות, ללא פיקוח אמיתי ומתוך ידיעה שיזכו למעטפת הגנה כל עוד הם בצד הנכון. לא חשוב החוק, לא רצון הציבור ולא הצבעת רוב חברי הכנסת. פתאום אפשר לכנס ועדות ולקדם מהלכים מכריעים בתקופת בחירות, פתאום נהלים ומנהגים יכולים להשתנות בן לילה, הכל ברצות היועמ"ש ובהתאם למטרה.

הסכנה האמיתית

אך למהלך ההדחה יש אגף נוסף, המובל בידי אנשי "כחול לבן". האינטרס שלהם בהסרת החסינות לנתניהו כמה שיותר מוקדם, ורצוי כבר לפני הבחירות, הוא מובן, אך נראה ששכרון הכוח האוחז בראשי הרשימה גורם להם לאבד את הסבלנות ולזנוח שוב את הממלכתיות שהם כה מתגאים בה.

בשבוע האחרון כבר שמענו איומים מרומזים מצד יאיר לפיד ואחרים כלפי יו"ר הכנסת אדלשטיין, על כך שעלולות "להיות השלכות" לסירובו להקים ועדה לדיון בשאלת החסינות, ונראה שזה צעד נוסף בדרך להשלמת הפוטש. לאחר שנהנו במשך תקופה ארוכה מאכיפה בררנית שהעניקה להם חסינות מחקירות למרות חשדות לא מבוטלים, ולאחר שחלקם אף השתתפו באופן פעיל בחקירות נגד ראש הממשלה, כעת מנסים ב"כחול לבן" להשלים את המהלך תוך ניצול הכנסת.

גם העובדה שממש בקרוב יתקיימו שוב בחירות לא עוצרת אותם, אלא להפך: הם עושים הכול כדי להדיח את ראש הממשלה עוד לפני הבחירות, או לפחות לפגוע בו ככל הניתן מבחינה משפטית בתקווה שזה יפגע בו גם בקלפי. לאחר שלא הצליחו לנצח בשתי מערכות בחירות רצופות, וכנראה מתוך ידיעה שסיכוייהם לנצח בשלישית לא מזהירים, הם החליטו פשוט לדלג על הדבר השולי הזה שנקרא רצון העם, וזוכים לסיוע ארטילרי גם מבג"ץ.

עבור הממלכתיים והדמוקרטים הדגולים של "כחול לבן", בחירות הן דבר חשוב מדי מכדי להשאיר אותן לבוחרים. מבחינתם, רק מפלגה אחת ראויה להשתתף בבחירות, ורק הם יחליטו למי תהיו רשאים להצביע. אלו אותם אנשים שאחר כך יטיפו לנו כמובן על ערכים דמוקרטיים, ויפיצו את ההיפוך המדהים לפיו אדם שמעוניין להתמודד בבחירות ולקבל את הצבעת העם הוא הסכנה לדמוקרטיה, ואלו שמנסים למנוע את זה ממנו הם דווקא אביריה ומגיניה.

אך עם כל יום שעובר, מתברר כי דווקא השמאל ושותפיו במערכת המשפט והפקידות הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

אמיר לוי

* * *

תארו לעצמכם איזו זעקה היתה קמה אילו השנה היתה שנת בצורת – וזאת כמובן בגלל שינויי האקלים העולמי ומפני שממשלת ישראל והעומד בראשה לא עשו כלום כדי למנוע את הבצורת!

והאם לא ברור שלא היה בשנים האחרונות ובהיסטוריה האנושית כולה אסון טבע גדול יותר מהשיטפון בנהריה?

הרי באוסטרליה הנשרפים היו מתים לקבל כמות כזו של גשם על הלהבות שלהם!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא היתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת*. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

[*אהוד: מדינת ישראל אינה מדינה מושחתת. רק בראש שלך היא כזו! והאמת שלפעמים נמאס לשמוע את ההטפות שלך, כי נדמה לי שמרוב צדקנות אתה קצת מנותק מן המציאות!]

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר," האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבנייה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ... אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה היתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומיסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.

המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה." 

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מיספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות." לא נאמר "נציגי הסיעות." הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות... דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו היתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו – היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכול כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכול כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמיתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו היתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא היתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. 

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו," גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים," גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו.

ההבדל בינו לבין נתניהו הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהיתה לו עוד אחת כזאת בתוכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עימו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני-עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האוייב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמיתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא היתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי."

כאשר שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תוכניתו "רואים עולם" היא תוכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותוכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תוכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תוכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתוכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו," הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית". הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תוכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב." כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהיתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתוכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תוכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התוכנית. אבל זו תוכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התוכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתוכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמיתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה היתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון: עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי. בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:

שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני

שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי

ופנה לי מקום מעט, אצל גופך

ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":

קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר

ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר

כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר

עד שהסופה תחלוף והקרח יישבר

עד שמעיין יבש יִּפָּתח וִיפָכֵּה

עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה

את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר: אני ממליץ, ממש חובה, לצפות בתוכנית הראיונות של מארק לוין כשהוא מראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון –  ונראה אם מישהו עוד ימשיך אחרי כן להאמין לתיקי האישום המופרכים נגד נתניהו!

https://www.youtube.com/watch?v=SFVhdZcT0XM

[ללחוץ קונטרול ועכבר שמאל]

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"ה. אורי ואפרת – חתן וכלה

אבינו שבשמים השומר על הפתאים, החליט כנראה לפצות אותי על ההפסדים שעם ישראל גרם לי, כשהדיר את רגליו מהסרט שלי. הפיצוי שבו זכיתי היה בית חדש בתל אביב בשכונת נוה צדק. מי שהיה אחראי לפיצוי היה אביה של אשתי, שסיפר לי, שחברת וולפסון-קלור-מאיר בונה בירושלים שכונת יוקרה, והוא יכול לרכוש שם דירה תמורת משכנתא לא צמודה. כדי שאוכל לעמוד בתשלומים, הוא ידאג שיעלו את שכרי החודשי במפעלי מאיר בפ"ת, בתנאי שלא אתנגד.

מאחר שעד כה לא התנגדתי לשום הצעה שחותני הציע לי, קיבלתי את ההצעה בשתי ידיים  וזכיתי בדירה נאה המשקיפה על בניין הכנסת. את הדירה השכרתי למשפחה פרסית עתירת ממון, ובעזרת שכר הדירה ששילמה לי, יכולתי לישון בשקט בלי דאגות פרנסה.

מה שקרה במשך השנים הבאות הוא שהאינפלציה דהרה קדימה, הממשלה הפכה את הלירות לשקלים, וכמה מאות הלירות ששילמתי כל חודש, הפכו לעשרים או שלושים שקלים. בשנה האחרונה, כששלושים שקלים ישנים הפכו לשלושה שקלים חדשים, המשיכה חברת וולפסון-קלור-מאיר לגבות ממני כל חודש סכום של 3 ש"ח, ואני אף פעם לא פיגרתי בתשלום.

מי שהכי הרוויח מכל העיסקה היה אורי בני, שהשתחרר אז מהצבא והרשה לי, במחיר  הדירה שמכרתי לדייר הפרסי בירושלים, לקנות לו דירה דומה בתל אביב. את הדירה החדשה הציע לנו חבר של דיצה, הארכיטקט אורי ורנר, שתיכנן ובנה בית מגורים בנוה צדק, ברחוב שלוש.

משהושלם הבניין החדש, אורי עבר לגור בו ואנו כבר לא יכולנו לדעת איזה חברות באות לבקר אותו. יום אחד ישבתי על חלון חדרו הפונה לרחוב שלוש וצפיתי לעבר העוברות והשבות. ברגע מסויים חלפה מולי נערה יפה, שהזכירה לי את השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה." מיהרתי לקרוא לאורי, הוא ניחש את הסיבה ונחפז לבוא. כשראה את מושא הקריאה, הניף ידיו בזלזול, ואמר "כשתראה את זו שתבוא אלינו ביום שישי בערב, תבין שהטרחת אותי בחינם."

אורי, בדומה לאביו, לא נמנה על אלה שהיו בורחים מבנות ששמו עליהם עין. כל שנה-שנתיים, מאז שגמר את לימודיו בתיכון תלמה-ילין, היה מאמץ לו  בת זוג חדשה לצורך השוואה עם הקודמת. כנער מופנם, לא שיתף אותנו יותר מדי בעלילותיו הרומנטיות, ואחרי שהחליט לעזוב את החדר שהיה לנו על הגג ולעבור לגור עם שותפה בגבעתיים, כבר לא יכולנו לגלות מי הן הנערות שהיה מחליף.

אפרת יפת התואר, החברה החדשה שלו, התאהבה בו במבט ראשון, ולדבריה היה לה ברור שאיתו תתחתן ושום מעצור לא יעמוד בדרכה. אורי, שהיה זקוק לאישה שתחליט במקומו, קיבל את הדין ופעם ראשונה בחייו הלך לחנות תכשיטים וקנה טבעת. כמה שבועות הלך עם הטבעת בכיס וחיכה להזדמנות מתאימה. ההזדמנות הגיעה כשהיא הציעה לו לטוס לשבוע ללונדון ולראות הצגות. אורי, כמי שממעיט לפתוח את הפה, ביחוד כשזה צריך להיות בשפה זרה, לא העז אף פעם לנסוע לבד לחו"ל, אבל כשאפרת לקחה על עצמה את ניהול העניינים, הוא הסכים ללא היסוס, והכניס למזוודה את הקופסה עם הטבעת.

היה זה הערב השלישי לשהותם בלונדון. השניים חגגו את סיום  היום באחת המסעדות הצנועות של העיר. אורי החליט שזה הזמן והמקום, ועד שהמלצר הביא את המנה האחרונה לקינוח, הוא הוציא מכיסו את הקופסה הקטנה, כרע על ברכיו ופתח מול עיניה את המכסה כשהוא שוכח לגמרי את כל מה שהתכונן להגיד.

אפרת הסתכלה על הקופסה, שהיתה ריקה לגמרי ושאלה: "מה זה צריך להיות?"

הבן ההמום שלי חיפש בכל כיסי מכנסיו, בדק את כל רצפת המסעדה ואולי היה מחפש גם חבל תלייה, אלמלא אפרת שפרצה בצחוק וגרפה גם אותו אחריה.

אחר כך, כשחזרו למלון ואפרת נכנסה לשירותים, הפך אורי את המזוודה ומצא את הטבעת באחת הפינות שלה. בדמיוני אני רואה את אפרת יושבת על האסלה ואת הבן שלי כורע על ברכיו ומגיש לה את הטבעת. נדמה לי שהצעת נישואין יותר מקורית, לא יכולה להיות. האפשר לתאר אהבה יותר גדולה מזו הבאה לידי ביטוי בבית השימוש?

השלב הבא היה כשהשניים חזרו מאוהבים מלונדון ואורי הודיע לנו שהפעם הוא הצליח להגיע החלטה סופית, ואנחנו מוזמנים להיפגש עם הורי הכלה.

כשהוריה של אפרת באו אלינו הביתה וארבעתנו ישבנו בסלון, שותים קפה עם עוגת גורודיש, הרגשנו שמצאנו מחותנים נכונים והכימיה של הזוג הצעיר, מצאה נתיבות גם לליבנו. איציק, אביה רם הקומה ורחב הכתפיים של אפרת, נולד במושב סתריה וגדל כאיכר במשק של אביו. בשעות החליבה עם הנץ השחר החליט שיותר כדאי ללכת ללמוד משפטים והפך לעורך דין, לגאוות אימו. את נחמה אשתו, פגש במקרה כשהלך לבקר את שותפתה לחדר. נחמה, שפתחה לו את הדלת, אמרה שאין לה מושג איפה נמצאת השותפה שלה והזמינה אותו לשבת ולחכות. רבע השעה שאיציק ישב וחיכה, הספיקה לו להבין, שהנערה היפיפייה שפתחה לו את הדלת, היא זאת שתביא לו את הנחמה שחיפש, ויותר לא חיפש אף בחורה אחרת. מעניין שלא רק אבא של אפי התחתן עם החברה של זו ששידכו לו אלא גם אני, אם לא ללכת רחוק, התחתנתי עם חברתה של בלונדינית, שרצתה להתחיל איתי.  נפלאות דרכי אלוהים.

מי שהפתיעה אותי בעליזותה היתה דיצה אשתי, שהכריזה שבחתונה היא ואני נופיע ונשיר את שירו של עמנואל הרוסי "דודה הגידי לנו כן." ממש הופתעתי איך אחרי קרוב לארבעים שנות נישואין, מתגלה באשתי פן חדש שלא הכרתי. אם חשבתי שזאת היתה מחשבה של רגע חולף – טעיתי. דיצה הלכה והביאה לי את כל מילות השיר ודרשה ממני להתחיל בחזרות.

 החתונה נערכה ברחבה של מוזיאון הארץ [היום שמו "מוזיאון ארץ ישראל"] בתל אביב. כל האורחים הודו לזוג הצעיר שלא בחר להתחתן אי שם בגליל. דיצה ואני עשינו צחוק מעצמנו, לשמחת כל האורחים, שהביעו את הפתעתם מכך שהצלחתי לשכנע את דיצה לשיר לפני קהל. אף אחד לא האמין שהיתה זו היא אשר שיכנעה אותי.    

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בימים אלה חוגגים אחרוני הפלמחניקים

את יום הולדתם ה-90

אחד מהם הוא הסופר פוצ'ו

ביום שישי 31.1.20 תיערך בבית הפלמ"ח, רח' חיים לבנון 10 תל-אביב,

השקת שני ספריו האוטוביוגרפים: בחיי [4]  ובחיי [5]

התכנסות ב-10.30 תחילת האירוע 11.00

בתוכנית:

יו"ר עמותת הפלמ"ח האלוף שייקה גביש (שכבר שכח מתי חגג 90)

הסופר אהוד בן עזר, שבעיתונו ("חדשות בן עזר") ראו הספרים אור לראשונה

יורם טהר לב – על הקיבוץ שמארח את הפלמ"ח

אליהו הכהן – שירי הצבא האדום שהפלמ"ח ניכס לעצמו

עדנה – התנצלות בשם המשפחה

בהמשך:

'מקהלת הצבע האדום' בניצוח אורה מורג. שירים רוסיים מסביב למדורה

סיפורים מתוך הספרים בנוסח "סליחה על השאלה"

נירה הראל, רחל ודניאל חנוך, ומיכל סנונית –

יחשפו לראשונה איך קשורה חתונתם לתולדות מחבר "בחיי"

קטעי וידיאו נדירים, המאמתים את העובדה שהמחבר היה פעם צעיר

ובסוף: אולי יבוא קוסם

הכניסה מותנית בהרשמה מוקדמת בטל': 03-5459800 

או במייל: palmach_museum@mod.gov.il

* * *

מיכאל רייך

עֲנָנָה

סָבִיב לְאַפִּירְיוֹן מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל הָגַּשָּׁשׁ הַבֶּדְוִי

הִתְקַבְּצוּ כַּמָּה מֵעֲמִיתָיו,

הָאִישׁ שֶׁבִּנְחִישׁוּתוֹ וּבְעֵרָנוּתוֹ פִּנָה שְׁבִילָם שֶׁל

חַיָּלֵינוּ מָגִנֵּנוּ מִנְּחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וּמֵעוֹלָם לֹא אִכְזֵב,

שָׂרוּעַ עַתָּה עַל עֶרֶשׂ דְּוַי,

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת הָרוֹפֵא קוֹבֵל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ

"לְהִלָּחֵם בַּחַיְדָקִים אֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים, אֲבָל לֹא בְּדֵעוֹת קְדוּמֹות,"

חַשְׁתִּי עַל כְּתֵפַי מִטְעָנָהּ הַמֵּעִיק

שֶׁל מְצִיאוּת חַיֵּינוּ.

* * *

אהוד: הייתכן שנתניהו מאמין לעלילת הדם הבזוייה

של חטיפת ילדי תימן?!

אני ממש מתקשה להאמין!

https://www.youtube.com/watch?v=Yum7s5SGM1M

* * *

דבורה גוטמכר (סְלֵפּ)

64 שנים לעליית גרעין "שדמות" לעין-גדי

אי אפשר לשכוח את אותה נסיעה ארוכה שיצאה ב-10.1.1956 מקרית ענבים לעין גדי, דרך באר שבע, דימונה, הירידות לסדום, הבוץ החלקלק בשל המלחה שלאורך הר סדום, ובהמשך נסיעה בדרך-לא-דרך עם שקיעות, דחיפות, החלפת מכוניות – עד שבסופו של מסע הגענו ברגל לעין-גדי בשעה שלוש בבוקר... ב-11.1.1956...

אז בהיסטוריה שלנו יש עליית החלוצים מאירופה, והעליות שלאחר מלחמת העולם, ועליות התימנים, והעליות מברית המועצות לשעבר, והמסע של האתיופים לירושלים – כל אחד וסיפור העלייה שלו.

גם סיפור העלייה שלנו לעין-גדי, צריך שייזכר לדורות... כי היום קהילת עין-גדי זה כבר משהו אחר לגמרי...

דבוישה

אהוד: בניגוד לכם, אני באותו לילה הייתי כדרכי זהיר מאוד, ובמקום לרדת ולבוסס איתכם בבוץ ברגל את הקילומטרים הספורים שנותרו עד עין-גדי, נשארתי לישון על גבי המשאית והגעתי בה אליכם, יושב במרומיה, רק בבוקר, וכך הפסדתי את הריקוד הספונטאני שלכם בחדר-האוכל של ההיאחזות בבואכם ברגל אחרי חצות הלילה, אבל לא ממש הפסדתי כי אני ממילא לא רוקד.

* ודבר נוסף, אנא פיתחו וקיראו את הצרופה המעניינת ששלחה דבוישה על אודות גרעין "שדמות" ועמוס גנור-גרינגר.

* * *

דן בניהו (בניס)

פרידה מעמוס גנור ז"ל

לעמוס היתה הזדמנות נדירה להיות במקום בו נקבע עתיד הקיבוץ ואולי עתיד ההתיישבות לחוף ים המלח. סוף שנות החמישים, ראשוני גרעין שדמות משתחררים מהצבא. מתחילות עזיבות של חברים ומשפחות עם ראשוני הילדים. בערב אנחנו מלווים את הילדים לשנת הלילה בבית הילדים. כל הורה מספר את הסיפור שיעזור לילדו להירדם. תוך כדי השכבת הילד הפרטי מטרידה השאלה מי יהיה איתנו גם מחר. השאלה הזו מעסיקה קבוצה קטנה של הורים-מתחילים בלבד.

עמוס באותה תקופה, מזכיר צעיר ועדיין רווק, חש במצוקת ההורים הצעירים. ופונה לעזרת התנועה לגיוס משפחות מקיבוצים ותיקים שיבואו להגדיל את קבוצת ההורים ולחזק את ביטחונם לגבי עתיד ילדיהם בעין גדי במערכת חינוך שעדיין לא קמה.

עמוס מצליח לשכנע את שמואליק חדש ז"ל את שלומית אשתו ואחר-כך את אסיפת כנרת בחשיבות העזרה לעין גדי בעת הזו. פעולתו של עמוס נעשתה בנחישות ובנאמנות מוחלטת למשימה של הקמת הקיבוץ. למרות כל הקשיים הנובעים מבדידותו של המקום וריחוקו מכל ישוב.

שמוליק מגיע לקיבוץ ומטפל באותה דרך כמו עמוס במתנדנדים. ומצליחים לאט-לאט ובעקביות לייצב את החברה. זכור לי ששניהם גרו באותו חדר באיזור הרווקים של הקיבוץ.

עמוס לא מרפה ממשפחת חדש וכינרת וכעבור שנה מגיעה גם שלומית וילדי המשפחה, ומשפחות מלמד וזקס מכינרת, ואז כבר יש התייצבות של פעוטון וקמה כיתה א'.

בשיחה שהיתה בשבעה עם ניב וגיתי הופתעתי לשמוע שתיאור הקשיים של קבוצת ההורים הראשונה לא היתה בתודעה שלהם והם קיבלו בתור ילדים את הקיבוץ כמו שהוא מ"בריאת העולם". בשיחה נוספת עם בננו יאיר הוא חזר וחיזק את דבריהם.

החברות עם עמוס ואחר-כך עם נחמה נמשכת מתקופת הקמת הגרעין ועד יומו האחרון. ידענו בעבודתנו המשותפת הרבה רגעים של סיפוק  בפעילות בקיבוץ וגם בפיתוח ההתיישבות לחוף ים המלח. ידענו גם תקופות של מחלוקות לא קלות. ובזכותו של עמוס בעיקר, תמיד נשמרה החברות.

למשפחה אומר שימרו בגאווה על הזיכרון של אבא אוהב למשפחה ולחברים. אבא שהשאיר הרבה עקבות בדרכו.

שלום לך מאוהביך.

שרה ובניס

* * *

בהפלת מטוס הנוסעים האוקראיני הוכיחה איראן את מידת הדיוק שתהיה לה – אם וכאשר היא תייצר נשק גרעיני משלה. הטיל הגרעיני הפרסי הראשון עלול ליפול על טהראן!

* * *

משה גרנות

ריאליה וחידות

על ספרו של יורם וולמן

"בא והולך – סיפורים קצרים"

הוצאת אדר 2019, 238 עמ'

הריאליזם שולט  ב-26 הסיפורים שבקובץ "בא והולך" – לא נמצא בהם נימה של אבסורד נוסח אורלי קסטל בלום, או נימה דיסטופית נוסח עמוס קינן וישי שריד.

הגיבורים הם דמויות ישראליות מצויות, המעוגנות בתאריכים שניתן לבדוק בלוחות השנים (משנות הארבעים ואילך של המאה הקודמת), וגם הטופוגרפיה מוכרת למדיי, גם כשהיא מתייחסת לשהייה של ישראלים מחוץ לגבולות הארץ.

אלא שכאן, בתחום הטופוגרפי, יש חריגה, שהיא חידתית לדעתי – למשל, בסיפור "צ'ארלי" הקורא ימצא טופוגרפיה משונה. אבל קודם אביא בקווים כלליים את עלילת הסיפור: הזוג בועז ואורנה מבלים חופשה בצימר בצפון. בועז מקבל טלפון שהוא עומד להתמנות למנהל מחלקה בחברת הייטק שמרכזה בבוסטון. אורנה, אישה שטחית, המאמינה באסטרולוגיה, עושה תוכניות על ה'מזדה' שיקבלו, על נסיעות לבוסטון, על חברות אנגלוסקסיות שיהיו לה שם, ועל כך שתלד את העובר שברחמה בארצות הברית.

בדרך הביתה מבקש בועז לבקר ברצפת פסיפס של בית כנסת, שלפי המסורת התפלל בו הרמב"ם. הרצפה הזאת נמצאת על גבעה בכפר הערבי סמריה, שם הם פוגשים ערבי נוצרי ישיש הנושא על גבו את הנכד הנכה של אחיו, ומספר שסבו ידע כי יהודים יחזרו לארצם, ולכן נטע עצים מסביב למקום בית הכנסת. הטופוגרפיה של הסיפור הזה חידתית, שכן עד 1948 היו בארץ שני כפרים בשם סמריה – אחד בעמק הירדן מדרום לבית שאן, והשני – צפונית לעכו (כידוע, הרמב"ם שהה מיספר חודשים בעכו בשנת 1165). שני הכפרים האלה נהרסו עד היסוד, ובקרקע שלהם קמו היישובים העבריים שדה תרומות וקיבוץ לוחמי הגטאות. בכפר שבעמק הירדן התחולל קרב דמים, ובין ההרוגים היה גם משה שטורמן, בנו של חיים שטורמן, שנהרג עשר שנים קודם כשרכבו עלה על מוקש.

ומדוע הפליאה? כי בסיפור שלנו סמריה הוא כפר הומה אדם, עד כדי כך שהזוג מתקשה למצוא חנייה. ברור שהסופר חד חידה לקורא, ובוודאי יש לו כוונה נסתרת בכך שהקים לתחייה כפר ערבי שנהרס ב-1948, וכמו שמציע עמוס הנביא, שהמשכיל ידום.

בסיפור הזה יש עוד מאפיין לפרוזה של יורם וולמן: הריאליזם גולש לנתיבים סוריאליים, כלומר, לתמונות שבהן מתערב החלום במציאות. אורנה רודפת אחרי הישיש הערבי שזמן מה קודם עקף את מכוניתם בצורה מסוכנת, והיא חווה הזייה שכביכול סערה נוראה מתחוללת בגבעה ובכפר כולו, סערה שגורמת לה לעילפון, כשבמציאות היה רק זרזיף קל.

נימה סוריאלית נמצא גם בסיפורים "בסתיו, בבנימין" ו"חייל של עופרת".

עוד ריאליה המשולבת בחידות: בסיפור "פינטו" הקורא תוהה אם פינטו, הלא הוא פנחס כהן, שהיה נער רחוב שהציץ לחדריהן של צעירות – האם הצליח להימלט מהבולשת הרודפת אחריו, בהיותו חבר מחתרת לח"י? כדי לפתור את החידה הקורא נדרש לחזור לרישא של הסיפור שם מצוטטת מודעת אבל על פינטו, ומוזכרים האבלים: אלמנתו ובנו, כלומר, הוא שרד בשלום את תקופת נעוריו המסוכנת.

בסיפור "ואלס אנגלי", הגיבור אייל הררי, כנראה סוכן מוסד, בורח בזהות בדויה (הכיסוי שלו – יווני בשם סטארוס), אל מלון בשם הטעון "מרדף ברנדון" בעיירת נופש. הוא בורח משום שנכשל במשימה שהוטלה עליו לירות בשני מחבלים בצאתם ממלון בלונדון, כשבדיוק חצצו ביניהם אישה וילד, שסופגים את הכדורים שהיו מיועדים למחבלים. בתחקיר אצל הממונה הוא מבקש חופשה לשבוע, מן הסתם כדי לחזור אל המלון שמנהלת אותו אלמנה יפיפייה (הבעל נהרג במלחמת פוקלנד). החידה עימה מתמודד הקורא: כיצד יחזור לשם, והרי הוא חש שעלו על עקבותיו במקום ההוא?

בסיפור "בוורשה לפני המלחמה" מסופר על פסנתרן בשם זיגמונד, זיגי, שהיה מאוהב לפני המלחמה בזמרת בשם אירינה, עימה הופיע בבית הקפה "אפולוניה" שבוורשה, ובעטייה של אהבתו הנכזבת הוא לא נשא אישה מעולם. החידה עימה מתמודד הקורא היא – האם אימה של דורה, הסטודנטית למוסיקה, המנגנת מנגינות מאותם ימים, היא בתה של אירינה האבודה? דורה מספרת שאימה שרה באופרה של וורשה, ולא בבית קפה, כפי שזכור לזיגי.

בסיפור "מי אתה אייזנבאך?" מסופר על עיתונאי בשם גדעון אייזנבאך, המחפש את עקבות אביו, יעקב אייזנבאך, שנטש את אימו בהריון כדי להצטרף למלחמת האזרחים בספרד. יש רמז שקומנדנטה רומרו, מפקד הגדוד בו שימש אביו כשליש, יודע מה עלה בגורלו, כיוון שהשניים היו מסוכסכים בעטייה של אישה ששניהם אהבו, אלא שרומרו נפטר לפני שגדעון מצליח להגיע אל בית הקפה בניס שם שימש כמלצר. התעלומה נשארת בעינה באשר לגורלו של יעקב אייזנבאך.

בסיפור "רכיבה בכיוונים הפוכים" מסופר על נהג מונית בשם רחמים הנלווה לזוג רוכבי אופניים החוגגים 15 שנות נישואין. הוא מקנא באושרם, אלא שבסוף הסיפור נודע לקורא שרחמים פוגש אותם ליד הרבנות, לוחצים ידיים, ופונים לכיוונים הפוכים. והשאלה היא מה עשו השניים במקום הטעון הזה – האם באו להיפרד? הרי אושרם היה מקור לקנאה! שמא סתם נקרו שם, כי הרי הם לוחצים ידיים לפני הפרידה? אולי נפרדו משום מחויבות לסידורים שונים  – חידה.

וזהו סודו של סיפור טוב שאיננו מגיש לקורא את כל המידע, אלא משאיר לו מקום לדמיון ולעיבוד המידע שקיבל.

יש בקובץ גם סיפורי מתח, וגם סיפורים בעלי נימה בלשית: בסיפור "בסתיו, בבנימין" הגיבור איגור אברמוביץ', קצין לשעבר בצבא האדום, ונצר לשושלת לוחמים, עומד על כך שימשיך לשרת במילואים למרות שהוא בן ארבעים וחמש. הוא מתכוון לשכנע את המג"ד שלו המתגורר בשטחים, אבל הוא נקלע למארב של לוחמי תנזים. הוא מצליח לפגוע באקדח שלו בשניים מהרודפים אחריו, אבל כשהמחסנית שלו מתרוקנת, הוא נקלע לבית, שבו מצויה אישה חמושה שבעלה נמצא בכלא הישראלי. הוא שומע יריות מתקרבות – וכאן אפסיק בסיכום הקצר כדי להשאיר את הקורא הפוטנציאלי במתח.

ב"התחנה של חמדי" נחשפת דרכה של המשטרה לסחוט שיתוף פעולה מאנשים שאינם מעוניינים להיות מעורבים בחקירות שלה. פקד יוספי סוחט עיתונאי בעטיין של כתבות "נבזיות" על המשטרה. הוא רומז לו כי מוטב שישתף פעולה ויעקוב אחרי חשוד כסוחר סמים.

בסיפור אחר "תאונת דרכים" מסופר על שוטר שמצליח לפענח תעלומה של תאונת דרכים "פגע וברח", שבה נהרגות שתי צעירות, אבל השוטר נמנע מלהסגיר את גורם התאונה כשמתברר לו שהאיש החולה, הנמצא בחו"ל, היה המנטור שלו אשר קירב אותו אל הספרים וסייע בידו לקבל תעודת בגרות.

גם נימה סאטירית ניתן למצוא בסיפורים של הקובץ, למשל בסיפורים "בנק דימונה", "עוד מעט יגיעו הברכות", "זיקנה לכאורה".

רוב גיבוריו של הספר הם יורדים, או כאלה שחזרו ארצה לאחר שנים רבות, או כאלה שנמצאים בשליחות בחו"ל. לקטגוריה הזאת ניתן למנות את רוני יעקובי-ג'ייקובס ב"כעבור שלושים שנה", את מיכאל גרין, במאי תיאטרון הנמצא בבלפאסט ב"כלים לא שלובים", את אייל הררי המגויס במשימה נגד מחבלים בלונדון ב"ואלס אנגלי", את גדעון אייזנבאך המחפש את עקבות אביו ב"מי אתה אייזנבאך", וכן בסיפורים "בן הארץ בן-נון", "נסיכה תל-אביבית", "החזרה לרחוב העלייה".

לדעתי, מרומזת בסיפורים אלה תחושת המחנק בארץ בהיות כל הגבולות אטומים, גם אלה הפונים לכיוונן של ארצות שכביכול יש לנו עמן חוזי שלום.

יש בספר תיאורים יפים שראוי להתעכב עליהם, כמו תיאור השכונה בסיפור "פינטו" (עמ' 23), ותיאורה של חיפה בסיפור "תאונת דרכים" (עמ' 175).

ויש לציין כי למרות שבמקומות הנכונים הסופר נוקט לשון דיבור גדושת שגיאות מקובלות, לא נמצא בכל הספר ניבול פה, וגם לא סצינת סקס (מעט מאוד מזה נמצא ב"ואלס אנגלי") מסתבר שאפשר לכתוב פרוזה מעניינת, ואף מרתקת, גם בלי שני היסודות האלה.

הסיפורים קולחים, ומשאירים תחושה של עוד, אבל עורך מיומן היה מיטיב עוד יותר עם הספר הזה שגרם לי הנאה רבה.

משה גרנות

* * *

יורם  וולמן

כף התקווה הטובה

מתוך ספרו החדש של יורם וולמן

"בא והולך – סיפורים קצרים"

בבוקר שאחרי מסיבת סילבסטר נשאר גידי במיטה. ראשו כבד וכמעט נסדק. מיכל השכימה וירדה למטבח שבקומת הקרקע כדי לבשל קפה שחור. היא הסתכלה החוצה מבעד לחלון ונזכרה איך אתמול ישבה ביציע המועדון וראתה כיצד גידי נגרר אל הריקודים הסוערים על ידי חבריו המשתוללים במסיבה. הוא נופף לה בידו בתחינה שתצטרף אך היא סרבה.

"טעות," אמרה מיכל ונשכה את שפתיה. החזירה את צנצנת המלח למדף ובמקומה משכה את הסוכר. אחר כך הדליקה את להבת הגז. אידי המים שעלו לאט מן הפינג'אן כיסו את החלון. היא מחתה אותם בקצה השרוול, והמדשאה שהשתרעה בין הבית למדרכה נראתה לה ירוקה מתמיד בגלל הגשם הקל שירד בלילה. לא רק המדשאה, כל הבוקר נראה רענן ושובה לב.

שנה חדשה. מיכל פתחה לרווחה את החלון. אוויר קריר וטרי מתובל בריח רענן של דשא קצוץ עלה באפה והיא נשמה אותו מלוא ריאותיה. שורה ידועה של נעמי שמר התנגנה באוזניה: "...ולהתחיל מבראשית, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב."

הכלב המיוחם שלהם רדף על הדשא אחרי הכלבה של טליה ואמנון השכנים הטובים מימין. הוא לא היה צריך להתאמץ. מיכל הסמיקה וסגרה את החלון, נאנחה ועצמה את עיניה. בידה הימנית בחשה בעיסת הקפה המתחממת לאיטה ובידה השנייה ליטפה את חיבורי ירכיה ומשם עברה לבטנה ולשדיה. כשפקחה את עיניה ראתה את מחלק העיתונים הצעיר עומד לזרוק את עיתון הבוקר על השביל המרוצף. הוא עצר, לטש בה עיניים ואחר נופף לה בידו לשלום. דרך שמשת החלון ראתה את שפתיו הנעות "שנה טובה" ואת העיתון מתעופף לעברה. מיכל נסוגה מעט וחזרה לבחוש בקפה שלא יגלוש. מפעם לפעם הסתכלה בחטף אל הקיר שמשמאלה. שם, מעל שולחן האוכל הקטן, תמונה שבה היא וגידי בחליפות רכיבה רוכבים על סוסים ומחייכים.

על וו בחלון שמעל הכיור תלתה לפני שבוע חמסה מנחושת ובחלון שלידו תלתה צרור שיני שום לבנות ושני ענפים טריים של רוזמרין. כך עשתה גם בסוף השנה שעברה. אולי סוף סוף יביאו אלה את  השינוי. מארון הקיר הוציאה שני ספלים וצלחות מעוטרים בפרחים זעירים והניחה אותם לידה על השיש.

הכלבה של טליה ואמנון חזרה אל הפתח בגדר העץ הנמוכה של השכנים מימין וכישכשה בזנבה. מיכל עקבה אחרי הכלבה וכשהתכופפה קדימה אל אדן החלון ראתה את טליה תולה כביסה. נעצה מבט ארוך בבגדי התינוק הנעים ברוח ונשכה את שפתיה.

נאנחה והמשיכה לבחוש בקפה ולפתע חשה שידה המחזיקה בכף התקשחה. כשהרפתה, חזר הצבע הוורוד אל פרקי אצבעותיה שהלבינו אך הקפה שגלש לכלך את הכיריים הצחים. מיכל רקעה ברגלה ופלטה "אויש, לעזאזל" ארוך ומיד החלה לנקות את הכתמים השחורים. אחר כך ניקתה ושטפה את גם את הפינג'אן. לפני שחזרה להכין שוב את הקפה השחור יצאה אל השביל להכניס את עיתון הבוקר. כשחזרה היטתה את ראשה אל הקומה העליונה: עדיין שקט. היא תספיק לאפות עוגת דבש כדי לפנק את גידי שלה כשיקום. מארון הסירים הוציאה והניחה על השיש את הסיר הגדול דמוי הכעך ומן המקרר הוציאה שתי ביצים ואת מיכל החלב. מן המזווה הוציאה את שקית הקמח, את צנצנת הדבש ואת צנצנת הסוכר משכה שוב מן המדף. כמעט שכחה. פנתה אל ארון הקיר בכניסה ועד שהגיעה אליו עצרה להרף עין והסתכלה סביבה על המטבח המאובזר במיטב המכשירים.

"כלים חדשים מרחיבים דעתו של אדם. בטח!" לחשה, משכה באדישות בכתפיה והמשיכה אל הארון כדי להוציא מהתיק שלה את שקית הג'ינג'ר הטחון שקנתה אתמול בחנות התבלינים. מן השקית היא תוסיף קורט לעוגה ונראה אם גידי שלה ירגיש בהבדל. כשלשה את הבצק ביחד עם כל הרכיבים בצלחת העמוקה, כפי שעשתה תמיד, פסקה לרגע הרימה ראשה לתקרה וצמצמה את עיניה.

"מי אמר שחשוב מאוד לעשות את הדברים השגרתיים המוכרים לנו, כדי לשמור על השפיות?" – ואז, כשעמדה לשפוך את העיסה המוכנה לתוך הסיר, נעצרה: "הנה, שכחתי  להוסיף חמאה, אויש!"

אחר כך שפכה את העיסה השמנונית לתוך הסיר והניחה אותו בתנור בחום המתאים לשעה הבאה.

היא חזרה אל החלון ובידה כוס חלב. הרי היום הוא היום החופשי שלה ואין צורך למהר. לפני שבוע הסכים הבעלים של משרד העיצוב שבו עבדה כבר שש שנים שתרד לשלושת רבעי משרה אם יתברר שהנגע בשד הימני שלה הוא אכן ממאיר, אך למי שישאל תאמר שהמתח בעבודה שחק אותה. הבעלים, שכמו גידי החמיא לה על נשיותה, היה נחמד ומבין ואף המליץ על רופא טוב שטיפל באחותו. איזו אירוניה: אולי לא תספיק לסיים את עיצוב המחלקה לילדים חולי הסרטן בבית החולים העירוני.

את הביופסיה עשתה שלשום. בבית החולים הבטיחו לה שהתשובה תגיע תוך שלושה ימים. כלומר מחר תדע. היא לא סיפרה על כך לגידי. היא הביטה בו, נוטרת את הסוד הנורא ואמרה בליבה: "גידי, אתה אינך יודע ואני אינני יודעת מה לעשות." ואיך תאמר לו? הוא כבר שנה וחצי מובטל מריר ומתוסכל ותעסוקה אין למרות שקיבל הבטחות יפות. איך תוסיף את דאגתה החדשה? לא, היום לא תספר לו, הוא עדיין הלום יין. מחר, כך הבטיחו, מחר התשובה תגיע. היא צריכה למשוך עוד קצת, ממש עוד קצת ואולי יתברר שהנגע שפיר?

מזל שיש לה את טליה, שכנתה, ידידת נפשה האמיצה, מושא קנאתה. כשסיפרה לה על כך לפני שבוע  אמרה טליה שהשיקול לא לספר בינתיים לגידי היה נכון וראוי.

"את יודעת," טליה משכה עוד לגימה מן הקפה וליטפה את כתפה של מיכל,  קשה לקבל את זה . אני הרי יודעת את זה מניסיוני וממה שקרה לאימי. לא צריך להיות פילוסופית גדולה אם אגיד שיש דברים נסתרים בחיים. כי מה אנשים חושבים? שאם הם יקומו בוקר, יתעמלו, יאכלו נכון, יעשו..."

מיכל נכנסה לדבריה: "ואני הרי צועדת יום-יום בין חמישה לשישה קילומטרים כבר שנים ועושה פילאטיס כבר שנתיים..."

טליה הינהנה בראש והמשיכה: "כן, והם חושבים שאם למשל יעשו גם יוגה ולא יעשנו אז הכול יהיה בסדר. לא! מה לעשות, זה לא עובד ככה."

"טלי," החלה מיכל, הרכינה את ראשה והמתינה. "טלי,  את חושבת שאם הייתי בהריון,  גם אז זה היה קורה לי, אולי..."

מיכל משכה בכתפיה.

"אבל קראתי באיזה מקום שהריון מונע גידולים," היא התעקשה.

"אני לא יודעת על הריון, " החלה טליה, "אבל אל תדאגי לנשיותך. גם אם יהיה צורך בניתוח עוד יישאר לך הרבה ממנה,"  היא הרכינה את ראשה והסמיקה.

מיכל חייכה ובאצבעותיה ניגבה את זויות עיניה. "את קוראת מחשבות, טלי," ושתקה.

אחר כך הרימה טליה בשתי אצבעותיה את סנטרה של מיכל והסתכלה ממושכות בעיניה. מיכל נענעה בראשה: "גידי הוא מפונק. קרייריסט שלא רצה בילדים. לא לעת עתה, אני מקווה."

טלי ראתה את לסתותיה מתהדקים ושתיהן התבוננו בשתיקה בשיירי הקפה המתייבשים על דופן הספל של טלי ובחריצים שנוצרים בהם שתי וערב.

מיכל הסתכלה בלוח השנה הגדול וחשפה את הדף של ינואר: תמונה צבעונית מרהיבה של כף התקווה הטובה מילאה את המחצית העליונה של הדף. עננים צחים כשלג שטים בשמים כחולים מושלמים, קרני שמש משחקות מחבואים עם גלי הים הכחולים-ירוקים וניצוצות של אור ממלאים את התמונה ועולים ומטפסים אפילו על סלעי הכף.

"קצת קיטשית אבל מרשימה," חשבה לעצמה ואחר כך אמרה בקול, כמו טועמת כל מילה: "כף... התקווה... הטובה..."

עווית עצבנית חלפה בלחייה הימנית. עתה היא ממתינה כבר שלושה ימים, שלושת הימים הארוכים בחייה. אך להמתנה יש קצב משלה, לא הקצב של לוח השנה, יותר איטי, מרגיז ומותח. אפשר לשמוע את צעדיה הכבדים והעמומים, אפשר ממש לחוש את תקתוק צעדיה –  תיק... תיק... תיק... תיק. מתישהו היא תדפוק בדלת ו... רעד עבר בגופה של מיכל ובלי משים נעצה את ציפורניה הארוכות בבשר זרועה.

"למה אני?!" קראה בקול, אך מיד חסמה את פיה וניגבה את עיניה במפית של נייר.

שוב חזרה והביטה בחלון. המכוניות הראשונות של השכנים החלו לצאת מהמוסכים הביתיים. ראשוני התלמידים החמודים מאוכפים בתיקיהם צעדו רעננים לבית הספר היסודי ומשאית פינוי האשפה של העירייה עברה ועצרה ליד הבית. הפועלים מיהרו והמשאית המשיכה. העולם הקטן של שכונת גבעת אביב החל להתעורר.

מיכל עלתה לקומה השנייה. עדיין חשוך. היא סגרה בשקט את דלת חדר השינה ופנתה ונכנסה אל חדר האמבטיה. הדליקה את האור ואת מפזר החום ונעלה את הדלת. אפופה בריח הבושם העדין  שבחדר האמבטיה, ישבה בשקט אל שולחן השיש הוורוד והסתכלה בעצמה במראה. פסל שיש קטן של יונה פורשת את כנפיה על השולחן הזכירה לה את שנות השירות שלה בחיל האוויר, אז הכירה את גידי ויחדיו טוו לראשונה את חלומותיהם על אוניברסיטה, על ילדים. אחר כך קמה, הניחה לחלוק הרחצה ליפול על הרצפה, פנתה לאט ימינה ובחנה במראה את צדודיתה מצד שמאל ואחר כך מימין, העבירה את כפות ידיה על כל גופה והתעכבה על שדיה. היא נטלה מן המדף את המראה הקטנה המעוטרת שקנתה פעם בשוק הבדואי בבאר שבע ולחצה בה בחוזקה את שדה הימני אל גופה עד שנעלם.

הלחיצה כאבה כמו הכאב שחשה בעת צילום הממוגרפיה. רעד עבר בכל גופה. אף כי הנורה האדומה של מפזר החום דלקה, עדיין חשה בקור.

חזרה והטילה על כתפיה את חלוק הרחצה וישבה שפופה על שפת האמבט. עיניה דמעו וגרונה ניחר. לפתע קמה ופתחה את ארון התרופות. היא תבקש מהרופא מרשם של כדורים נגד חרדה. שיהיו, אולי תצטרך, וחזרה לשבת על שפת האמבט. עיניה שוב דמעו מאליהן.

כן, אם יצטרכו לנתח,  תחזור ותדבר על כך עם טליה ותספר לגידי, והיא תבכה, כן, היא תבכה,  היא תבכה הרבה כדי להשתחרר מהמתח, המתח הזה שיכול להכריע בן אדם, והיא תלך לבית הכנסת להתפלל למען עצמה ולמען עילוי נשמתם של הוריה ואחר כך תלך לבקרם ותשאל בעצתם. נכון שהם אינם יכולים לענות אך בכל זאת. 

כף ידה המזיעה החליקה במעקה המדרגות כשירדה לאט אל המטבח. ליד הכיור שוב הציצה החוצה הצצה ארוכה בבגדי התינוק של טליה המתנופפים ברוח הבוקר והציתה את הלהבה בכירים ושפתה עליהם את הפינג'אן. עוד עשר דקות והעוגה תהיה מוכנה, גם הקפה. ואחר כך תחזור לישון, היא עייפה, כאילו צעדה קילומטרים. כשתישן תצטרך לחכות פחות זמן עד מחר.

מיכל ניגבה את עיניה במהירות. היא הסתובבה וראתה את גידי יורד למטבח בשיער סתור ומתנשם בכבדות.

"היי, מיקי," הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה ונשק לה על לחייה, אך ידיה נשארו תלויות לצידי גופה.  גידי התיישב בלאות בכיסא ושיפשף את זרועותיו בכפות ידיו.

"קצת קר פה,"  חייך אליה חיוך איטי, "את יודעת מה, מיקי, היום לא בא לי ללכת להירשם בלשכת התעסוקה. רגע, אני מריח עוגה? אפשר לקבל פרוסה עם קצת קפה?"

מיכל קדה לעומתו: "לקראת... לקראת השנה..." היא בלעה את רוקה, "...לקראת השנה החדשה המלצרית הולכת להחליף בגדים, היא מיד תשוב," ענתה בעודה עולה במדרגות לקומה השנייה.

כשהגיעה פנתה מיד אל חדר הסטודיו הקטן שלה. כשעמדה בפתח קידמו את פניה גודש של ציורים, פסלי חימר קטנים, כן הציורים ומשטחי הציור עם השפופרות והמכחולים. היא חישבה את המרחקים בין מיטת התינוק לשידת המגרות ומשתיהן אל הדלת. במגירות יהיו הבגדים של התינוק שייוולד.

יורם וולמן

* * *

תקוה וינשטוק

שוב נוסעים למצרים

אחרי הפסקה רבת שנים שוב מתקיימים סיורים מאורגנים מישראל למצרים, ונזכרתי בפעמיים שביקרתי בארץ הנילוס.

הפעם הראשונה היתה זמן קצר אחרי שסאדאת הגיע ארצה, ב-1977. השתתפנו בסיור שערך הגיאוגרף ד"ר מנשה הראל – "מנש'קה" בפי כל. מנש'קה נודע בטיולים שקיים מדי חודש בכל רחבי הארץ שכללו הרצאות, שירה וזמר, והקנו לו קהל מעריצים נאמן. 

הטיול של מנש'קה היה מהטיולים הראשונים למצרים. שני האוטובוסים שאירגן היו מלאים ב"גרופיס" שלו, בהם אנשי "חבורת האש" שליוותה תמיד את סיוריו בשיריה. כולנו היינו בהתרוממות הרוח, לא פוסקים לשיר – וקולו של מנש'קה עולה על כולם. הנה אנו נוסעים למצרים בה ישבו אבות אבותינו, למדינת האוייב-לשעבר, למעצמה הערבית הראשונה והיחידה שחתמה חוזה שלום איתנו, שניתן לנו לבקר בה! שחר חדש בוקע על מדינתנו הצעירה...

מסע מצרים היה שבוע ארכיאולוגי צפוף. מאתר היסטורי אחד לשני, מפירמידה לפירמידה. חלפנו ביעף על העיר החדשה במידבר "שישה באוקטובר", עבורנו – "מלחמת יום כיפור", והנה תעלת סואץ ופורט סעיד והנילוס הארוך בנהרות העולם. והיישר – חבל לבזבז גם רגע – לפירמידות. המבנים הייחודיים שהקימו מלכי מצרים לזיכרון עולם לפני יוון, לפני רומא. פירמידת המדרגות בסקארה, הפירמידה העתיקה ביותר שהקים אמנחותפ לפני 3700, לא משולשת כשאר הפירמידות אלא מורכבת משש מצטבות (אצטבאות), כל אחת קטנה מחברתה, עד לגובה 60 מטר.

ונסענו לגיזה לראות את הפירמידה הגדולה, קברו של המלך חופו, המתנשאת לגובה 138 מטר. במעבר נמוך וצר נדחקנו לתוכה כמעט עד אפס נשימה. שרר בה חום יבש דחוס, כבד ומסחרר של כל  אלפי השנים. זה הריח שהדיף כל חפץ שהוציאו ארכיאולוגים מהפירמידות, ורק אחרי מיספר ימים באוויר הצח יכלו לטפל בו. איזה ידע הנדסי, איזה עושר, ואיזה עבדות היו למצרים הקדמונים! כמה עשרות אלפים, מאות אלפים, של עבדים, ביניהם אולי בני ישראל, עמלו לסלול למלכם את דרכו המלכותית גם בעולם הבא.

והספינקס שבגיזה, גוף של אריה ופנים של אדם. "פני ספינקס" נעדרי הבעה. אפילו איך קראו המצרים הקדמונים ליצור המיתולוגי הזה איננו יודעים. "ספינקס" הוא השם היווני. והסרקופגים המעוטרים והמומיות במוזיאון הלאומי. אוצרות הזהב שלא ייאמנו של תות אנך אמון, שקברו ניצל משודדי עתיקות. מי שראה את מיטת הזהב של המלך הצעיר ואת כרכרת הזהב שלו לא ישכחם לעולם.

וליד כל אתר עתיק ציפו לנו גדודים של פושטי יד, ילדים גם ילדות, נכים וקטועי איברים שממש נדבקים אליך צמודים לכל שעל שלך, מתחננים, כמעט בוכים שתנדב להם כמה פרוטות, ומוכרי "עתיקות" העטים עליך כארבה עם ציורי פפירוסים, והעוני הזוהמה והעליבות של ההווה לעומת הזוהר והתפארת הנשקפים מהעולם העתיק.

 והשכמנו עם שחר לנסוע לנוביה שעל גבול סודאן, לראות את סכר אסואן שגובהו 110 מטר – הסכר הכי גבוה בעולם (מה רבים האתרים במצרים שהם "הכי" בעולם!) – ולצפות במקדש של רעמסס השני. באנו מוקדם כשהשמש העולה נוגעת בפסלי הענק של רעמסס. הפסלים ניצבו במקורם במקום נמוך והסכר המודרני איים להציף אותם. המצרים, בסיוע אונסק"ו, פירקו את הפסלים לבלוקים והעבירו אותם למקום גבוה יותר, מוגן משיטפונות. מבצע הנדסי מופלא.

וראינו את עצי המנגרובים הגדלים בים סוף וחוויתי גם פטה מורגנה, מחזה שרב: השמש להטה – לא היה לי ספק שלפניי מי הנילוס אבל זה היה רק המידבר, לא נילוס ולא מים – מחזה תעתועים!

בקהיר עצמה לא שוטטנו ולא טיילנו. ביקרנו רק במוזיאון הארכיאולוגי ובאתר היהודי – בבית הכנסת "אבן עזרא" שבקומת העלייה שלו נמצאה "הגניזה" הקהירית הנודעת, שלוש מאות וחמישים אלף כתבים, בהם כתבי הרמב"ם, שנכתבו בין המאה התשיעית למאה התשע עשרה.

לא נכנסנו לשום חנות פרט לחנויות המכולת בהן הצטיידנו בבקרים במצרכי אוכל בסיסיים לכל היום. חבל לבזבז זמן על מסעדות! לפנינו 24 פירמידות, ד"ש מופלא מהעולם העתיק! וגם את המזון הלא-מבושל שקנינו אכלנו בחיפזון, כמו אבות אבותינו. הם אכלו כך כשיצאנו ממצרים בית עבדים ואנחנו כשנכנסנו למצרים כישראלים גאים.

שנתיים-שלוש לאחר מכן יצאנו בעלי [ירוחם לוריא ז"ל] ואני לטיול שני במצרים. גם הפעם נסענו באוטובוס אבל לא נסענו לעתיקות. רצינו לראות את  מצרים העכשווית, את בירתה קהיר.

התאכסנו בקהיר במלון מומלץ, כשהנילוס מתחת לחלוננו, מלא כלי שיט קטנים וגדולים. אוטובוסים ימיים עם המוני נוסעים, רפסודות משא, עשן מתמר מארובותיהן, ספינות דיג, ספינות מפרש, אוניות פאר עם דגלונים מצריים וזרים. אבל כשפתחתי את החלון האחורי ראיתי בחצר אדם כורע ועושה את צרכיו – וכל המראה המרהיב נקטע באכזריות.

סיירנו באזור המלונות שבו התגוררנו, בין מבנים דמויי ארמונות מצריים, מרשתות בינלאומיות. בבוקר אכלנו פול חם וחומוס במסעדה מקומית קטנה, בחברת כמה קשישים מעשני נרגילה. מולנו טיאטא עובד הניקיון העירוני את הרחוב במברשת קוצים ואסף  את האשפה לעגלה קטנה רתומה לחמור. צפינו בתלמידי בתי הספר, הבנים במכנסיים קצרים הבנות בשמלות סאראפן כחולות, בגברים בחליפות, בנשים ובגברים בגלביות ארוכות, בנשים בלבוש אירופי שפניהן רעולות במלמלה דקה שחורה. נשים עטופות מכף רגל עד ראש, רק עיניהן נראות. מצרים. קופטים. ביקרנו שוב במוזיאון הארכיאולוגי ושוב ניצבנו פעורי פה מול תועפות הזהב של תות אנך אמון. המוזיאון עצמו נראה מאובק ועזוב.

וכמובן לא החמצנו את הבזאר הענק, כשלעצמו עיר רבתי. ואם בטיול הראשון נראתה לנו מצרים נעדרת חנויות פרט לחנויות מכולת – כעת נראתה כולה כחנות ענק אחת המשתרעת עד לאופק. כמו אלף שווקי הכרמל התחברו יחדיו. בתי מסחר רחבי ידיים וחנויות קטנטנות אפלות ומצבורי סחורה על האדמה. ועדרי כבשים, חמורים וגם גמלים. רחובות בשרים התלויים על אנקולים ושווקי פאפיה ומנגו ואגוזי קוקוס וסמטאות התבלינים, דוכני הפלאפל. כפריים ועירוניים והמון ילדים קטנים בסחבות המביאים את הסחורה הביתה תמורת מטבעות מיספר. קשה לעמוד כאן בפני יצר הקניות. ואחרי מיקוח – אחת ההנאות של הקנייה – רכשנו כמה חליפות כותנה וגם שרשרת כפולה של חרוזי ענבר גדולים. המזרח בכבודו ובעצמו.

עוברים ושבים הסבירו לנו באדיבות, כששאלנו, באנגלית, היכן מקום זה או אחר, ונותרו אדיבים גם כששמעו שאנו מישראל. ולילה אחד, בטיול ברחוב, שמענו קולות עליזים ומוסיקה מזרחית סוערת. "ארוסה! ארוסה!" – הסבירו לנו. חתונה! וחבורת צעירים משכה אותנו לחתונה ולא נרגעה עד שגם נכנסנו למעגל הרוקדים. "ארוסה" נשמע לנו כמו "אירוסין" בעברית.

טיולנו התקיים בחג הסוכות ורצינו ללכת ל"הקפות" של שמחת תורה. מתוך תריסר בתי הכנסת בעיר פעל אחד בלבד, בית הכנסת "שער השמיים". הוא נפתח רק בשבתות ובחגים וגם אז, אם לא מגיעים תיירים, אפשר למנות את מיספר המתפללים על אצבעות יד אחת.

שאלנו חבורת צעירים היכן רחוב עדלי, והם הבינו מיד שכוונתנו לבית הכנסת והצביעו על הכיוון. בית הכנסת עטור מבחוץ בתבליטים של ענפי זית והוא רחב ידיים, מפואר ומשומר היטב. ספרי התורה רבים ומפוארים – ושני תריסרי מתפללים סך הכול, רובם תיירים. רק שלוש זקנות ושני גברים ישישים היו תושבי העיר, שריד מקהילה בת מאה אלף נפש. הם הוציאו את ספר התורה המפואר ביותר, יצרו מעגל ורקדו מולו יחד, גברים עם נשים. מחזה שלא ראיתי לפני כן. ולא שהם היו רפורמים – המיספר הזעום עשה את שיתוף המינים למובן מאליו. רקדו ושרו פסוקי תנ"ך  ו"עם ישראל חי". שמחת תורה עצובה, מבודדת ממרכזים יהודיים. היה מכמיר לב לראות את חמשת המוהיקנים האחרונים מקהילה שמנתה 100,000 נפש – רוקדים ברגליים כושלות. הנחמה היחידה היתה שהיהודים שחיו כאן לא נספו, רק עזבו, וחלקם הגדול עלה לארץ.

השתתפנו, להבדיל, גם בשמחה מקומית. ערב אחד, כששוטטנו ברחוב, שמענו קריאות צהלה ומוסיקה מזרחית עזה, מסתלסלת, בקעה מבית מוצף אור. הלכנו לקראת האור. כמה חוגגים הבחינו בנו, קראו "ארוסה!" ומשכו אותנו פנימה, לאולם ענק מואר באורות רבים, הומה אדם, ישר לשולחנות חתונה עמוסי מטעמים והפצירו בנו להתכבד ולהצטרף למעגל הרוקדים ולא הרפו עד שנענינו. ושוב חשבנו כמה קרובה המילה הערבית "ארוסה" למילה העברית "ארוסה".

ובסירה עמוסת נוסעים, רובם תיירים, הפלגנו לאי אלפנטינה, לייב, שם חיו רבים מגולי בבל ואף הקימו לעצמם בית מקדש. מרחוק ראינו על מי הנילוס תיבת עץ גדולה של תה ליפטון. התיבה התקרבה וראינו  ילד חמוד כבן תשע, משיט אותה במשוטים מלוחות עץ. הילד, רק מכנסיים קצרים לגופו השחום, אחז בדופן סירתנו ושר בקול ערב "יא מוסטפא" – וכולנו פצחנו איתו בשיר "יא מוסטפא" שהיה נפוץ מאוד גם בארץ, בשנות השישים והשבעים. הזמר הצעיר זכה למטר מטבעות ושטרות כסף וליווה אותנו בקולו  עד לאי הירוק מעצי קוקוס. הנילוס שלח לנו מתנה...

[אהוד: נדמה לי שיש דברים שאת מתארת בשני המסעות  – שאירעו באסואן, מרחק רב מאוד מקהיר, ואת אינך מציינת כלל את הנסיעה הארוכה לשם!]

ומאז עברו ימים רבים, עליות ומורדות ביחסי ישראל-מצרים. בעיקר מורדות. מי בכלל חולם כיום על טיול במצרים? – והנה במפתיע, חרף האזהרות החד משמעותיות של המטה ללוחמה בטרור, צצות שוב נסיעות מאורגנות לארץ זו, מציעות בין היתר סמינר מטייל, עשרה ימי מסע לאורך הנילוס בין לוקסור לאסואן. בנובמבר האחרון התפרסמה כתבה של עיתונאי שהשתתף באחד הטיולים הללו, שכללו מלון בוטיק וטיסה בכדור פורח למקדש לוקסור – פלאי טכניקה שבטיולינו במצרים אפילו לא חלמנו עליהם. הוא מספר על העתיקות שאין כמותן בתבל וגם על העוני המחפיר, ערימות האשפה ותעלות הביוב הפתוחות בפרברי קהיר. ורוכלי העתיקות ומוכרי ניר הטואלט בבתי השימוש הציבוריים...

ובמה פותחת אותה כתבה? "בשיט בסירת פאלוקה מסורתית על הנילוס," כותב העיתונאי, "התקרב אלינו גלשן זעיר ועליו ילד קטן כבן שבע-שמונה, יושב על ברכיו וחותר בעזרת לוחות עץ. הוא אחז בדופן סירתנו, נצמד אליה עם הגלשן והתחיל לשיר "מקרנה" ו"יא מוסטפה", שירו של בוב עזאם, "יא מוסטפה, יא מוסטפה, אנא בחיבכּ יא מוסטפה." הקהל יצא מגדרו וזרק לילד מטבעות..." – אחרי כארבעים שנה, ד"ש מהילד השט ומזמר על  הנילוס... הפעם הגיע בגלשן, לא בתיבת תה, אבל גם הוא שר "יא מוסטפה"...  ואולי היה בנו או נכדו של אותו ילד-זמר שהנעים לנו את השיט לייב והתפרנס מהנילוס... אותן  מטבעות תודה. אותו השיר ואותו הנילוס ואין הרבה חדש תחת שמי החברה במצרים.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

שאלותיו של פועל תוך-כדי-קריאה  –

ברטולד ברכט

מי בנה את נוא-אמון עם שבעת שעריה?

בספרים נכתבו שמות מלכים.

כלום המלכים עמסו את משא האבנים?

ובבל זו שחרבה וחזרה וחרבה

מי חזר ובנה אותה פעמים מרובות כל-כך?

ואי אלה הבתים

מבתיה של לימה המפזה זיו פז, שבהם

הבנאים התגוררו?

אנה הלכו בערב, בשעה שתמה מלאכת החומה

הסינית,

אנה הלכו הגודרים? רומי האדירה

מלאה קשתות ניצחון, את מי

הדבירו הקיסרים? וביזנטיון זו

שגמרו עליה את ההלל

כלום רק ארמונות היו בה למגורי אוכלוסייה?

ואפילו באטלנטיס האגדית

בלילה שבלעוה משברי הים, הן

שאג שאגו

הטובעים אחרי עבדיהם,

אלכסנדר הצעיר כבש את הודו,

הוא לבדו?

קיסר היכה את הגליים.

האם לא היה עימו לפחות טבח אחד?

פיליפ בכה משירד ציו

במצולות ים, ומלבדו איש לא בכה?

פרידריך השני ניצח במלחמת

שבע השנים. מי עוד

זולתו ניצח?

כל דף ונצחונו.

מי בישל את משתה הניצחון? כל עשר שנים בא איש גדול.

מי שילם את ההוצאות?

כמספר הרשומות

מספר השאלות.

אחדות הניגודים

כמו תמיד קיימת אחדות ניגודים בין תפיסות מתנגדות.

פרופסור ניסים מזרחי, ממשפחה עיראקית, לשעבר ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מנסה להסביר למה היהודים הערבים מצביעים לביבי ומנסח תורה הגדושה בסטראוטיפים כוזבים.

(קרולינה לנדסמן, ראיון עם פרופסור מזרחי, "בוחרי הליכוד מפגרים. אז למה המזרחיים אוהבים את ביבי?" מוסף "הארץ", 26.12.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8317698

וכתגובה אליו מנסח פרופסור זבגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהאל, בדיוק אותה תורה גדושה בסטראוטיפים כוזבים כלפי היהודים-הערבים, ובמיוחד המרוקאים:

 (זאב שטרנהל, "מות השמאל, או מות הסוציולוגיה", "הארץ" 9.1.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8377798

אני קורא את הטקסטים בדיוק כמו אותו פועל הקורא את ההיסטוריה בשירו המפורסם של ברכט, כמוהו שואל את השאלות:

פרופסור ניסים מזרחי:

פרופסור מזרחי: "למה המזרחיים כלומר היהודים-הערבים, ובמיוחד המוגרבים-מערביים, מצביעים לביבי?"

(ברכט: האם הם לבדם? האם אין איתם אשכנזים המצביעים לביבי? והאם אין יהודים ערבים שלא מצביעים לו?)

"הרואים עצמם ליברלים תוהים כיצד ייתכן שדווקא האוכלוסיות החלשות, ובראשן המזרחים בני המעמד הנמוך, שהם מגדירים בעלי 'תודעה כוזבת', 'עדר', 'בבונים', 'סינדרום האישה המוכה', 'תסמונת שטוקהולם' – דוחים את הבשורה הליברלית שלכאורה אמורה לעזור להם?

(ברכט: האם הם באמת ליברלים?)

 פרופסור מזרחי: "אני חושב שהתופעה הבולטת ביותר בפוליטיקה העולמית היא התבוסה המהדהדת של החזון הליברלי."

(ברכט: האם בכל העולם? האם לא קיים כבר חזון ליברלי?)

פרופסור מזרחי: "מין האדם שאני קורא לו ה'הומו-ליברליקוס' – אנשים ליברלים-חילונים שחושבים במונחים אוניברסליים – מאוד מתקשה לעכל את העובדה שהמסר שלו יכול להיתפס כאלים. הם רואים את הליברליזם כסדר הרצוי והמצוי גם יחד." "למשל, הסלידה המופגנת מכל ביטוי דתי או לאומי. כל סיפור ההדתה."

(ברכט: האם הזדהות עם האוייב הערבי-פשיסטי ותמיכה בהדתה מוסלמית מוגדרת ליברליות חילונית?)

פרופסור מזרחי: "הקבוצה המסוגרת וההומוגנית ביותר היא השמאל הליברלי. הקבוצה הפלורליסטית ביותר היא מזרחים מסורתיים. אצלם יכולים לשבת סביב השולחן הומו שיצא מהארון, בן מתחזק שלומד בישיבה ומצביעים ממפלגות שונות."

(ברכט: האם אין אשכנזים שאצלם יכולים לשבת לשולחן הומו שיצא מהארון, דתי ואפיקורוס ביחד?)

פרופסור מזרחי: "בשיח של זכויות אדם, ששופט על פי כללי משפט בינלאומי, כללים אוניברסאליים, אנחנו יכולים לעשות גזירה שווה בין קצין צה"ל ללוחם מהחיזבאללה. מבחינת פעילים ופעילות של זכויות אדם, הגזירה השווה היא הביטוי הנעלה ביותר להומניזם. אבל מבחינת מזרחיים ימנים מי שמחוץ לשיח הזה, זה ביטוי לבוגדנות מהסוג השפל ביותר."

(ברכט: האם אין אשכנזים ליברלים הומניסטים הרואים בתמיכה בחיזבאללה בוגדנות מהסוג השפל?)

פרופסור מזרחי: "המזרחים לא הגיעו למדינה ניטראלית שבה הם רק רוצים להיות אזרחים אוניברסליים, כמו הערבים ואחרים. הם הגיעו למדינת ישראל מתוך סנטימנט עמוק לעם היהודי."

(ברכט: והאשכנזים, ואפילו החלוצים הציונים-סוציאליסטים ששרו ב"השבועה" של "פועלי ציון" אמונים ל"היילגער ערד – "ארץ הקודש", הם לא אותו דבר?)

פרופסור מזרחי: "יש לך אדם שנושא את השם 'פרץ' גם בציונות הדתית וגם בעבודה. שניהם מרוקאים, אחד טייס בחיל האוויר, שניהם בכנסת ובממשלה. אתניות מתפזרת גם במרחבים של המעמד הבינוני היצירתי." שמאל-ימין זה לא חופף לאשכנזים-מזרחים.

(ברכט: נכון, אז זה סותר את דבריך הקודמים).

פרופסור מזרחי: "הליברליזם הדוגמטי הוא א-היסטורי." "השמאל כבר מת."

(ברכט: למה אתה קורא "שמאל"? האם הציונות-הסוציאליסטית ההומאנית של מייסדי המדינה ששילבה ציונות עם צדק חברתי נקראת היום "ימין"?

פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהאל:

בתגובה לגישה הסטריאוטיפית של פרופסור ניסים מזרחי, מנסח זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהאל תורה דומה כלפי המרוקאים.

פרופסור אורלובסקי-שטרנהאל: "הטענה של מזרחי, שהמזרחים באו לכאן 'מתוך סנטימנט עמוק לעם היהודי,' היא שטות גמורה — וכמוה כקביעה שכל האשכנזים באו לכאן מאהבת הציונות."

(ברכט: זו כמובן שטות מוחלטת שלך. גם אם המרוקאים באו מחוסר ברירה, הם באו מתוך סנטימנט עמוק לעם היהודי, ולא סנטימנט לעם הערבי-מוסלמי כמו שיש לך אורלובסקי-שטרנהל. גם המרוקאים שבחרו בקוויבק היו בעלי סנטימנט עמוק לעם היהודי).

ודוק: לדידו של שטרנאהל מי שיש לו סנטימנט עמוק לעם היהודי, ולא סנטימנט עמוק לערבים-המוסלמים – הוא גזען פשיסט, ומי שתומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הוא ליברל איש שמאל.

פרופסור אורלובסקי-שטרנהאל: "פרופ' מזרחי מוצא אצל המזרחים מאפיינים הזהים למאפיינים של הלאומנות האירופית במאה ה-20: אלה יסודות הפשיזם."

(ברכט: למה לא אצל האשכנזים? ובכלל, האם הלאומנות האירופית תמכה בכיבוש ארצה?)

פרופסור אורלובסקי-שטרנהאל: "כאיש מדע צריך מזרחי לנקוט בעמדה אובייקטיבית כלפי הכיבוש."

(ברכט: האם מזרחי צריך כמו כל איש "שמאל" "ליברלי" לתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הנוסף ל-13 מיליון מ"ר של שטחים ערבים כבושים?)

איזו אירוניה. פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, היהודי-הפולני, המאשים את היהודים-הערבים בלאומנות ובפשיזם – הוא בעצמו פשיסט.

פשיסטיותו התגלתה כאשר שימש יועץ לענייני טרור של מוחמד יאסר עראפת, כשיעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001). וכשהוא כאקטיביסט פרו-איסלמי תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי קורא להפיכת יו"ש ל"יודנריין" באמצעות טנקים.

זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, המתנאה בכך שכאשכנזי פולני הוא תומך בזכויות אדם, והוא "הומניסט". לא יכול שלא להזכיר את ה"הומניזם" של היטלר שהכריז על עצמו: "אני הומניסט אדיר" – (Ich bin so colossal human"").

מעניין שאורלובסקי-שטרנהאל שמדבר על השמאל הצרפתי כדוגמה להומניזם וזכויות האדם, אינו מזכיר את איש השמאל הצרפתי, יליד מרוקו הגזען אנטישמי, ז'אן לוק מלנשון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F_%D7%9C%D7%95%D7%A7_%D7%9E%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%95%D7%9F

אה, כמובן. גם הוא כמותו תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

(נ.ב. התגובה הזו נמחקה מעמוד התגובות של "הארץ")

מוסלמים אפריקאים בישראל

בנוסף למוסלמים האסייאתיים החיים בישראל, ולמוסלמים הטאטארים-אירופאים שעלו לארץ מארצות בריה"מ לשעבר, והקימו אגודה, מסתבר שחיים בארץ גם מוסלמים אפריקנים שגם הם הקימו לאחרונה אגודה רשמית:

"האגודה למען מוסלמים אפריקנים בישראל", ע"ר 580645786 רחוב העליה 45 תל אביב. (המקום משמש גם כמסגד).

הנה המטרות הרשמיות של האגודה לפי משרד המשפטים:

"פעילות חברתית, תרבותית בקרב המוסלמים ממוצא אפריקני בישראל. לימוד דת האיסלאם ומצוותיו. פתרון בעיות וסכסוכים ביניהם וייצוג אוכלוסייה זו בפני רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה. סידורי לוויה וקבורה. עזרה לנזקקים. עזרה בלימודים בקרב אוכלוסייה זו. מפגשים בימי חגים של המוסלמים והידוק הקשרים החברתיים והתרבותיים ביניהם. חינוך לסובלות ועזרה להשתלב בחיים החברתיים בישראל."

https://www.guidestar.org.il/organization/580645786

ודוק: אחוז ניכר (הנשמר בסוד) מתלמידי היסודי בתל אביב כיום הם מוסלמים אפריקאים.

לאור הקמת האגודה המוסלמית-אפריקאית מפתיע ביותר הוא איך מפלגת מרצ, ורם פרומן לא מזדעקים נגד מה שהם קוראים: "הדתה"?...

התאמה לתפקיד

בנימין מיליקובסקי-נתניהו מינה את מקורבו ומגינו האפרו-מרוקני-יהודי, דוד ביטון-ביטן, לתפקיד שר החקלאות. אבל מה לביטון-ביטן ולחקלאות?

לאור המינוי התמוה אי אפשר שלא להיזכר בשר חקלאות אחר הדומה לו מהעבר.

לאחר ששר האוצר שמחה ארליך מהליברלים נכשל בתפקידו כשר האוצר, מינה אותו מייצ'סלב בגון-מנחם בגין לתפקיד שר החקלאות.

לשמחה ארליך, בעל מפעל למסגרות משקפיים, לא היה שמץ מושג בחקלאות. יום אחד הגיע לאחד ממושבי הצפון לביקור ושאל: "מה יש לכם כאן במושב, הודים?"

"לא," השיבו לו, "רק מרוקאים..."

לתפקיד שר יש למנות אדם המתאים והראוי לתפקיד ולא כתגמול פיאודלי על "הומאגיום ופידליטאס."

בבקשה לא לוותר

משה גרנות כותב: " נעמן כהן מציע דרך שונה להביט על מלחמת החשמונאים – לא חובה להסכים, אבל בוודאי מדובר בניעור דרך המחשבה המקובלת." ("חדשות בן עזר", 1504)

תיקון. זו לא הצעה שלי. הבאתי רק את השקפת עיתון "הארץ" על היהדות ממוסף על היהדות, כפי שהוא מציג את חג החנוכה.

לפי המאמר היהדות היא אסון היסטורי. חבל שהמכבים בכלל ניצחו כי בגללם המצ'ואיזם, המיליטאריזם, הכיבוש, ונתניהו. ומוטב שלא היו בכלל יהודים.

אני מקווה שמשה גרנות לא "יוותר" לי בשום אופן על השקפות כאלו.

"תוכנית השלבים" של איימן עודה הגזען האחמדי

ו"האידיוטים השימושיים" שלו

 ברוח "תוכנית השלבים" של אש"פ, תורתו האסטרטגית של מוחמד יאסר ערפאת להשמדת ישראל:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A9%22%D7%A3

מציג איימן עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), את תורת השלבים שלו:

כדי לשבור את מה שהוא מכנה: "ההגמוניה הציונית" קורא איימן עודה ללכת בשלבים. השלב הראשון הוא  לקיים בריתות עם גורמים ציונים (מרצ, העבודה, וכחול לבן) כדי לעשות את הדבר שהוא הכי חשוב עכשיו: הפלת הימין. לצורך המטרה הסופית, אומר עודה, "צריך לשלם מחירים" בחבירה לגנץ ולסמולינסקי-יעלון.

https://twitter.com/bezalelsm/status/1213962111925334017

עודה האחמדי הגזען רואה את גנץ וסמולינסקי יעלון "אידיוטים שימושיים" המשמשים אותו במטרתו "שבירת ההגמוניה הציונית."

ההבדל בין פולק לפולק

האנארכיסט היהודי-פולני אליעזר הירשאוגה, היה דמות בולטת בתנועה האנארכיסטית הפולנית בורשה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%92%D7%94

האנארכיסט יונתן פולק, (הפולני) הוא דמות בולטת בתנועה האנארכיסטית בארץ.

בניגוד להירשאוגה שעלה לארץ ואף השתתף במלחמת השחרור (שחרור העם היהודי משלטון זר, ושחרור א"י מכיבוש ערבי) האנארכיסט, יונתן פולק, הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי.

יונתן פולק (פולני), העובד כמעצב עיתון "הארץ", נעצר באשמת התנכלות לחיילי צה"ל. 

עם מעצרו הוא פירסם כתבה ב"הארץ" בכותרת: "מדוע אני הולך לכלא ומדוע אני מסרב (כאנארכיסט) לשתף פעולה עם בית המשפט?"

"כדי להצטרף באמת למאבק למיטוט האפרטהייד הישראלי, יהיה על מיעוט האזרחים הישראלים היהודים שמעוניינים בכך, להצביע על זכויות היתר שלהם ולהיות מוכנים לשלם את מחיר הוויתור עליהן. מרד במשטר מתנהל כבר שנים בדמותה של ההתנגדות הפלסטינית, והמחיר שמשלמים חבריה הוא עצום.

"כדי לתרום לשינוי, על יהודים לוותר על מרצון על השאיפה להנהיג את המאבק ולהובילו, ותחת זאת לתמוך במאבקם של הפלסטינים, לא בלב אלא בפועל. כן, עלינו לחצות את הקווים ולהפר את החוק, למרות המחיר עלינו להצטרף אל ילדי האבנים ובקבוקי התבערה, עלינו לצאת בעקבותיהם."

(נ.ב. מפחד תביעה נגד הסתה נמחק הקטע האחרון מאתר האינטרנט של "הארץ", אך נשאר בעיתון המודפס)

 (יונתן פולק, "שוב אני הולך לכלא. מדוע אני מסרב לשתף פעולה עם בית המשפט", "הארץ" 7.1.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8357268

בתגובה למכתב ההסתה פרסם עמית סגל את לשון החוק נגד הסתה:

"הסתה לאלימות (תיקון מס' 66) 144ד2. (א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות, דינו – מאסר חמש שנים."

https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1214433764711026688

במאמר מערכת מ-8.1.20 גיבה עיתון "הארץ" את דבריו ומעשיו של פולק:

"ביום שני המתינו שוטרים סמויים לפעיל השמאל יונתן פולק במקום עבודתו במערכת 'הארץ' ועצרו אותו. מעצרו הוא תוצר של קובלנה פלילית שהגיש נגדו ארגון הימין 'עד כאן – צעירים למען ישראל'. פולק נעצר, כי לא התייצב לדיונים בבית המשפט בעניינו. מאז, כבר יומיים, הוא במעצר מכיוון שהוא מסרב להפקיד ערבות של 500 שקלים...

"אף שמעצרו של פולק היה תוצאה של סירובו להתייצב לדיונים בבית המשפט, והמשך מעצרו תלוי למעשה בו ובנכונותו להפקיד את דמי הערבות – יש לראות במעצר הזה מקרה מובהק של רדיפה פוליטית בידי ארגון הימין 'עד כאן', כאשר בית המשפט והמשטרה התנדבו לשמש זרוע ביצועית של ארגון הימין."

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.8371608

וגם עמוס שוקן באופן אישי גיבה את פולק:

https://mobile.twitter.com/Riklin10/status/1214487797408681984

https://rotter.net/forum/scoops1/596146.shtml

הנה פרטים ישנים על פולק:

https://rotter.net/forum/gil/17865.shtml

אז ככה. מעבר לכך שמר פולק (הפולני) צריך להישפט על בגידה, הזדהות עם האוייב בזמן מלחמה, והסתה לטרור נגד אזרחי וחיילי המדינה, הטיעון של שוקן ונבזלין במאמר המערכת של עיתונם, הוא מוזר, בלשון המעטה.

מר פולק הוא אמנם אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אבל הוא מציג את עצמו כאנרכיסט, וכאנארכיסט הוא אינו מכיר במדינת ישראל וברשויות החוק שלה. בזה הוא עקבי לשיטתו. לכן התביעה של שוקן ונבזלין המובאת בעיתונם שעליו לקבל סעד מנימוקים משפטיים הינה אבסורדית.

כפועל יוצא מהאידיאולוגיה האנארכיסטית של מר פולק, כל אדם יכול להורגו ולא להיתבע כלל. להיות אנרכיסט ולבקש את עזרת החוק וסעד משפטי מהמדינה זו סתירה.

על שוקן ונבזלין להחליט האם הם בעד שלטון החוק, או נגד שלטון החוק? ודוק: אי אפשר לתבוע את שלטון החוק רק נגד נתניהו.

חנינא סגן כוהנים אמר: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו." ללא מדינה יש אנארכיה, וכל אדם רשאי לחסל את מר פולק. זה מצב שכמובן אסור שיקרה. יש להפעיל את החוק גם על אלו שאינם מכירים בו.

פופולארי באיראן

הסרט "מילים נרדפות" של נדב לפיד נבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה באיראן.

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.8356101

הפופולאריות של "מילים נרדפות" באיראן אינה מפתיעה. דומה שמאז לני ריפנשטהאל הקולנוענית הנאצית לא קם קולנוען כה אנטישמי כנדב לפיד:

 בסרטו, יואב גיבור הסרט, היורד לצרפת, מסביר לחברו הצרפתי החדש מדוע הגיע לצרפת: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל, כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." (תיאור שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנו).

https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ

ברור שסרט אנטישמי כזה יזכה באהדה באיראן, הרי איראן היא ההיפך מזה...

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נקמת האבות"

ליצחק שמי

1925

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.12.1970

לפני 50 שנה

בחבילת כתביו של הסופר יצחק שמי, יליד חברון (נולד בשנת תרמ"ח, 1888, ונפטר בחיפה בתש"ט, 1949), אשר נמסרה לידי אשר ברש, כדי לעבור עליהם, נמצאה במעטפה פיסת-נייר כתובה בעצם ידו של שמי, בזו הלשון:

"עזבוני הספרותי.

"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעיין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.

"האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה אל הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעד...

"כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה..."

ובאה בהמשך רשימת שבעת הסיפורים, שנתפרסמו במקומות ובזמנים שונים, וכן שני פרקים ראשונים של סיפור בשם "שומר המסגד האחרון" ורשימה של מאמרים.

העורך כלל בקובץ סיפוריו של יצחק שמי את סיפורו רחב היריעה "נקמת האבות", שהופיע לראשונה בספר לחוד בשנת תרפ"ח, 1928, ועליו הוסיף את הסיפורים "בין חולות הישימון", "ג'ומעה אל-אהבל", "אב ובנותו", "הבריחה", "העקרה" ו"כופר נפש".

"בעצם הינם כולם ילדים גדולים השמחים וצוהלים על העלייה בחבורה ועל הפגישה עם אחיהם הרחוקים והקרובים, תושבי הרי ירושלים וחברון ובני הנגב והצפון והקדם. כילדים הם בועטים ומורטים זה את זה על לא דבר, רק מתוך חדווה ומשובה." (עמ' 12) – כך רואה שמי בסיפורו "נקמת האבות" את שכנינו הערבים, שבתוכם נולד ובקירבם גדל. הרי הם כילדים! ובכך דומה גישתו לזו של יהודה בורלא, הקרוב לו במוצא ובביוגראפיה.

כאשר שמי כותב סיפור מחיי הערבים, אין נוכחותם של היהודים מורגשת, ורק צל קלוש נמצא ליחסים בין שני העמים, ואף הוא אירוני יותר משהוא טראגי. גישה רומאנטית זו דומה גם לזו המצוייה בחלק מסיפוריו של משה סמילנסקי, ואולי לא מקרה הוא שבאותה תקופה לערך שבה פירסם שמי את סיפורו הראשון מחיי הערבים, החל גם סמילנסקי מפרסם ב"העומר" שבעריכת ש. בן-ציון את סיפוריו אלה בחתימת "חוואג'ה מוסה".

גם המקרה ששימש יסוד לסיפור "נקמת האבות" אירע באחת השנים הראשונות למאה הנוכחית [המאה ה-20], בעת העלייה השנתית המסורתית לקברו של "נבי מוסה" בואכה יריחו, מהלך יום מירושלים. כאשר במהומות על עניין הדגל – ומי ייכנס עימו ראשון למסגד נבי מוסה – נהרגו שיח'-אלשבאב החברוני ועוד שניים מאנשיו, וגם אחדים מאנשי שכם נפלו בתגרה בין עולי הרגל משתי הערים.

נימר אבו-אלשואריבּ, גיבורו השכמי של שמי, עולה בראש אנשי עירו, יחד עם אנשי ירושלים וחבון, לקברו של הנביא. אך השנאה בין שכם לחברון, המתבטאת ביריבות האישית שביו לבין אבו-פאריס, העומד בראש החברונים, מעבירה את אבו-אלשואריב על דעתו. לפני פתח המסגד, באת שאבו-פאריס מנסה להקדימו רכוב על סוסתו, ולהיכנס ראשון עם דגלו למסגד, עוצרו אבו-אלשואריב, קורע את דגלו ונועץ את חרבו בלב החברוני.

אבו-אלשואריב נמלט לקהיר בדרכי המידבר, אך געגועיו לעירו הורסים את כוח עמידתו והוא מתמכר לחשיש, יורד מנכסיו, ואינו מצליח לבוא, באמצעות שלוחיו, להסכם של כופר עם משפחת הנרצח. ביעותי יום ולילה, בהשפעת הסם, ובריאותו הנחלשת, בהם מופיעים בחלומו האבות, שאת דגלם קרע – גורמים לאבו-אלשואריב לעלות בודד ועלום-שם, עם דגל חדש ומנחה, ולבוא למערת-המכפלה, ושם, לאחר שהשלים כפרתו, ובטרם השיגה אותו יד אחי הנרצח, הוא מוציא נשמתו על מדרגות המסגד, זו נקמת האבות.

הדרמה של "נקמת האבות" שתולה אפוא כולה בתוך מירקם החיים הערביים. מחיצוניותו הגאה של אבו-אלשואריב, בראשית הסיפור, בעודו מותנה על-ידי תפקידו הטכסי והחברתי, הצורך לשמור על הכבוד ולייצג את עירו במאבק-יוקרה לחיים ולמוות – אנו מגיעים לנקודת-שיא של הסיפור, מעשה הרצח, והבריחה שלאחריו, והם הקובעים מעתה את גורלו ופנימיותו של גיבור הסיפור: התלישות, הגלות, התקווה, ההזיות, השקיעה, החרטה, הכפרה והמוות. בכל אלו משיג הסיפור שלימות נפלאה, אשר חבל כי טרם ניתרגמה גם למדיומים אחרים, כמו למשל תסכית, סרט או מחזה-טלוויזיה.

מן הסיפורים הקצרים ראוי להזכיר בעיקר את הסיפור "הבריחה", ועניינו – כניסתו של חכם בכור קמחי הישיש אל בית-זקנים בירושלים, הצופה אל מול הר-הזיתים, ולילו הראשון במקום. אף כאן ניכר שמי במיטבו. לא רק יריעת החיים הססגונית והמזרחית, אלא היכולת לבנות עולם מוחשי מתוך הסתכלות מופנמת, כאשר עיקר רושמה של הסביבה, ואיכותה הרגשית המיוחדת, ניכרים במתח המצטבר ועולה בלב הדמות המרכזית, עד שמגיע להתפוצצות של מחאה והרס-עצמי בסוף הסיפור. הרתמום הזה מאפיין גם כמה מסיפוריו האחרים.

אגב, ההוצאה החדשה-יחסית של סיפורי שמי משנת תשי"א, לוקה ברישול רב. אותיות מגדלים שונים באותה שורה. חוסר ניקוד במקום שהוא מתבקש, ושגיאות. ראוי היה להוציא מהדורה חדשה, נאה ומתוקנת יותר, של הסיפורים.

* יצחק שמי: "נקמת האבות", סיפור מחיי הערבים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ"ח [1928]. ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. ק"ס עמ'.

"סיפורי יצחק שמי". ערך וכתב פתח דבר – אשר ברש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, ת"א, תשי"א [1951]. 255 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק שישי

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחריי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום. הזכרת את פועלו של עו"ד אלי זוהר ז"ל באגודת הסופרים. היה זה אבי, ישראל כהן, שהזמין אותו להיות היועץ המשפטי של האגודה, בהתנדבות, ואלי זוהר נענה ברצון. אז היה זה אחד מתפקידיו הציבוריים הראשונים החשובים.

אני מברכת אותך שיעמדו לך כוחותיך להמשיך בהוצאת 'חדשות בן עזר' בתמידות ובמסירות עוד ימים רבים.

בברכה חמה ולהתראות,

נורית גוברין

* שלום אהוד, אני מצטרף למברכים לרגל גיליון ה-1500. התמדתך ועיקשותך ראויות להערצה. על שכמותך נכתב: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ."

שלך כתמיד,

דוד מלמד

אהוד: האמת היא שאני נהנה לערוך את המכתב העיתי, ולמרבה הפלא האינטרנטי – הפקתו אינה כרוכה כמעט בשום הוצאות כספיות או בתמיכה ציבורית – אלא רק בזמן שאני מקדיש לעבודת העריכה, החומר זורם אליי כנחל איתן ואני שולה מתוכו את המיטב.

* אהוד היקר, שאפּו על כך שאתה מביא את דברי אלה שחולקים עליך (בעניין נתניהו) כלשונם. כך נוהגת, וצריכה לנהוג, עיתונות טובה.

שלך

משה גרנות

* מר גרנות מפספס את מהות הדיון המשפטי – האם ניתן לבצע "מעשה ויינרוט" בראש ממשלה מכהן ע"י הדלפות בנות 10 שנים על כתבי אישום, כאשר יש חוק מפורש נגד העמדה לדין?

אלי מיאסניק

*  "מקורות מודיעיניים בעיראק ובארה"ב אמרו למגזין 'ניוזוויק' כי המטוס האוקראיני שהופל אתמול (רביעי, 8.1) מעל טהראן יורט בטעות בידי מערכות נ"מ איראניות. כל 176 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס נהרגו. לפי הדיווח, שני בכירים בפנטגון מעריכים כי מערך ההגנה האווירית האיראני היה בכוננות גבוהה לאחר תקיפת שני הבסיסים בעיראק בלילה שבין יום שלישי לרביעי, ועקב כך הופל המטוס בשגגה." ["הארץ", 10.1].

אהוד: כבר בראשית כהונתו של טראמפ אמרנו שייתכן שהוא ייזכר כאחד הנשיאים הגדולים והמצליחים ביותר בתולדות ארה"ב, ומה היתה תגובת אחדים מחברינו וחברותינו הנאורים – כינו אותנו פאשיסטים!

וראו את מזלו המדהים של טראמפ: מה היתה תגובתה של איראן, המאיימת בנקמה נוראה, לאחר שהוא חיסל את רב-המרצחים שלה קאסם סולימאני – הפלת מטוס נוסעים אוקראיני והודאה באחריותה למעשה!

לאור התחדשות ההפגנות בטהראן, ייתכן שהפלת המטוס היא תחילת הסוף של משטר האייטולות באיראן ואולי גם הקץ לתמיכתן של כמה מדינות חשובות ונגועות בצביעות ממערב-אירופה במדינת הטרור הזו!

* הי אודי. אתה זוכר שצחקת ממני כאשר שאלתי בעיתונך מדוע לא מפתחים קרני לייזר לטיפול בבלוני התבערה מעזה? אמרתי אז, שבעזרת לייזר ממוקד אפשר לעשות חור בבלון והוא ינוטרל? – אז קרא את הכתבה היום [8.1] ב-ynet. אני העתקתי לך רק את הכותרת.

בנדלה

ציטוט: "יירוט במהירות האור: הלייזר הישראלי ש"ישנה את המשחק. פריצת דרך ישראלית אחרי עשורים של ניסיונות: לראשונה פותחה יכולת מוכחת ליירט מטחי רקטות וטילי נ"ט עם לייזר שיופק מחשמל, במחיר של דולרים בודדים ליירוט – ובלי הגבלה."

אודי: את מזכירה לי את הסופר יגאל מוסינזון ז"ל, שבין יתר המצאותיו טען שאפשר להפיק אנרגיה מגלי הים. אבל כאשר שאלו אותו – "איך?" – ענה: "זה כבר עניין למהנדסים."

מכל מקום, חבל מאוד שלא מזמינים אותך לישיבות המטכ"ל.

* אברהם כץ עוז: הרב הראשי דוד נסים חכם קטן מאוד, ויש לומר לו: גדול בתורה כמו אביך עובדיה לא היית, את התפקיד קיבלת בעיסקה, ובתשלום פוליטי. אתה מקבל את שכרך מקופת המדינה, כולל מאותם  אזרחים שלפי דעתך הם גויים. אתה יודע היטב שכל אלו שכאן, הגיעו על פי חוק השבות, אתה יודע שכולם היו מוכנים להתגייר, לו  הגיור היה  דבר אנושי ונורמלי ולא עסק דפוק של רבנים רשעים כמוך, שעושים הכול כדי שאלה לא יהיו יהודים.

הם כולם יהודים ישראליים שאינם שומרי מצוות, כמוני וכמו רוב העם בארץ.

העלייה מברית המועצות הצילה את ישראל מעלובי נפש כמוך. אנו נעשה הכול כדי להביא עוד מיליון עולים, כבעבר. ואתה, כפקיד פוליטי מטעם המדינה, הנך לא "ראשון" ולא "לציון" אלא אחרון הבטלנים.

* מה הסיבה לכך שבסופשבוע האחרון לא ראינו תוצאות סקרים של הבחירות? האם זה מפני שנתניהו מתחזק בהם והתקשורת לא מפרגנת לו, ופועלת נגד מגמת ציבור הבוחרים?

* אהוד בן עזר: לדעתי היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט אינו חלק מ"תפירת תיקים" וקנוניה נגד נתניהו. הוא פשוט נרתע מלהיות דן ופוסק יחיד בנושא למרות שהוא יודע היטב כי לתיקי האישום הללו אין סיכוי להביא לידי הרשעת נתניהו. לכן העדיף את הגשתם על אי-הגשתם – ובכך גילגל את "תפוח האדמה הלוהט" לעבר השופטים. שיחליטו הם.

ונתניהו אכן "יורשע" – רק אם לאחר תום כל ההליכים, בעוד כעשר שנים, יחליטו שופטי בית המשפט העליון על תקדים שלפיו בישראל – פגישה של עיתונאי עם פוליטיקאי המניבה כתבה אוהדת לפוליטיקאי – היא בגדר שוחד!

* "מידע מודיעיני שהתקבל מישראל סייע לארה"ב להתנקש בחייו של מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, בתחילת החודש – כך פורסם בסוף השבוע ברשת החדשות של NBC – לפי הדיווח, מודיעים בשדה התעופה בדמשק איפשרו ל CIA-לדעת בדיוק מתי סולימאני המריא מבירת סוריה לבגדאד, והמידע הישראלי סייע לארה"ב לאשר זאת. הגנרל האיראני נחת בבירת עיראק כחצי שעה לאחר חצות, וב-0:55 פגע טיל ברכב שבו נסע. לפי ניו יורק טיימס, המנהיג היחיד שקיבל עדכון על המבצע לפני שהתרחש היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש הממשלה שוחח לפני ההתנקשות עם שר החוץ האמריקאי, מייק פומפאו."

["הארץ" באינטרנט, 12.1]

הנה עוד סיבה טובה להדיח את ראש ממשלת ישראל הכושל, ההרפתקן, העבריין, הנאשם בשוחד – זיכרו: רק לא ביבי! יחי סולימאני!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל