פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1506

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בטבת תש"ף, 16.1.2020

עם הצרופה: "ידידי היקרים, רצ"ב הזמנה לרכישת שמן זית כתית מעולה, תוצרת בית, ממטע הזיתים של בני עֵרי. מומלץ מאוד! בברכה, נורית גוברין."

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר. // עמוס גלבוע: תרבות השקר האיראנית. // מתי דוד: האחדות האבודה של מרצ והעבודה – זו ה"אמת" החדשה. // מנחם רהט: תוכנית המאה: הסוד חשוף לכול. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.1.20. // יואל נץ: 1. זָמִיר-לִי. 2. אל תפספסו! // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ו. הכנסה לקראת כנס ההכשרה. // ארנה גולן: מיניות נשית מרוסנת, על השיר "סליחות" של לאה גולדברג. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [134]. הגיגים קלים על נושאים כבדים. // בן-ציון יהושע: מילים על גלגול נשמות צומחות על הכרמל. // נביל נאסר אלדין: הגלגוּל הקוֹדם. // שמעון גרובר: רצח עשרת המרגלים. // יחזקאל מסנברג: מסביב לעולם – רשמי מסע. 1. מוריאה. 2. בורה-בורה. // אסי דגני: טיפול באישה חולה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מולדת" לדוד שמעונוביץ, 1947. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.12.1972. לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים.  פרק שביעי. חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר

לזיכרם של מוטי בן שבת, דין שושני, סתיו הררי

ושאר קורבנות גשמי הזעף האחרונים

עַל מִקְלָדוֹת לַחוֹת שֶׁל כְּפוֹר, סוּפָה וָחֹשֶׁךְ

מַקִּישׁ הַלַּיְלָה אֶס-אֶם-אֶסִים שֶׁל מָטָר

לַאֲדָמָה צְמֵאָה שֶׁלֹּא תֶחְדַּל לִלְחֹשׁ אֵיךְ    

תָּמִיד חִכְּתָה לוֹ, כָּל הַקַּיִץ, כְּמוֹ מֵיתָר

לַפִּיצִיקָטוֹ שֶׁל הָאֶצְבַּע הַפּוֹרֶטֶת

הַמַּעֲלָה כְּמוֹ בְּמִקְסָם וּכְמוֹ בְּאוֹב

אֶת הַפְּלִיאָה שֶׁכֻּלָּהּ צְלִיל וְכֻלָּהּ רֶטֶט

מֵאִלְּמוּתָם שֶׁל הַכְּמִיהָה וְהַמַּכְאוֹב.

כִּי צְחִיחוּתָהּ הַמְּעֻלֶּפֶת מִבַּצֹּרֶת,

הַמְּעֻנָּה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת הַשָּׁרָב,

שֶׁלֹּא עָיְפָה, גַם בְּעָיְפָה מְאֹד, לִנְצֹר אֶת

זִכְרוֹן בּוֹאוֹ בָּהּ בְּפָרְצוֹ אֶת כָּל סְכָרָיו

פִּתְאֹם מוּצֶפֶת בְּזִרְמַת אוֹנוֹ הַפֶּרֶא,

בְּנִחוּמָיו הָאַלִּימִים עַל שְׁנוֹת הַצּוֹם

שֶׁל עֶלְבּוֹנוֹת עֲקָרוּתָהּ הַמְּעֻפֶּרֶת

בָּהּ לֹא נִתָּן לָהּ אַף לְרֶגַע לַעֲצֹם

סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מִיֹּבֶשׁ, כְּמוֹ עֵינַיִם

הַנִּשָּׂאוֹת לַשָּׁוְא אֶל שַׁחַק קַר, כִּילַי

שֶׁנְּשִׂיאִים בּוֹ וְרוּחוֹת וְגֶשֶׁם אַיִן

בְּלִי זִיק תִּקְוָה וּשְׁבִיב סִכּוּי וּבְדַל אוּלַי.

אֲבָל עַכְשָׁיו, בֵּין נַהֲמוֹת תּוֹתְחֵי הָרַעַם,

כְּשֶׁהִיא בְּקֹשִׁי מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין

שֶׁזֶּה אָכֵן סוֹפְסוֹף קוֹרֶה לָהּ כָּאן הַפַּעַם

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ כְּחֵיק עֲנָק, מַזְמִין

וְהִיא נִפְעֶרֶת לוֹ בְּלִי קוֹל אֲבָל בְּתֹקֶף

שֶׁל אִמָּהוּת הַמִּתְאַוָּה לְהִתְגַּשֵּׁם

בֵּין וָאדִיּוֹת-אַכְזָב וְרִיק גֵּבִים וָשֹׁקֶת

בְּכָל עֶרְגוֹן שׁוֹקְקוּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם

מִלְּבַד אוֹתוֹ פִּצּוּי נִתָּךְ בְּאֵין מוֹנֵעַ

בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה, מַפְתִּיעַ, בּוֹ פִּתְאֹם

הִיא מִתְבּוֹסֶסֶת, בְּעוּלָה, בְּהֶרְיוֹנֶיהָ

וּמַדְשִׁיאָה, בְּהִתְעַבְּרָהּ בְּמֵי תְּהוֹם,

אֶת חֶדְוָתָהּ הַיַּלְדוּתִית וְהַפּוֹרֶצֶת

אֶת כָּל בְּתוּלֵי כְּמִישַׁת הַקַּיִץ שֶׁעִכְּבָה

אֶת הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם,

צִבְעָהּ הָעַז וְהַנִּצְחִי שֶׁל הַתִּקְוָה.

וְזֶה חוֹדֵר, סָמוּי כְּצֹפֶן שֶׁל מַחְתֶּרֶת

אֲבָל עִקְבִי וּפוֹלְשָׁנִי כְּעֵרוּי-דָּם

אֶל תְּנוּמָתָם קְפוּאַת הַקֹּר, הַמְּצֻמְרֶרֶת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הַנְּמַקִּים פֹּה לְבַדָּם

בְּמִילְיוֹנֵי כּוּכִים שֶׁהֵם דִּירָה, לֹא בַּיִת,

בְּלַיְלָה קַר שֶׁל זַעַף גֶּשֶׁם פִּתְאֹמִי,

שֶׁאֵין לָהֶם סוֹפְסוֹף מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

מִלְּבַד גַּגָּם – בַּמֶּה לַחְסוֹת כָּאן, אוֹ בְּמִי,

וְאֵין לָהֶם אֶל מָה לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר

כִּי חוּץ מִלֹּבֶן כַּר רָטֹב וּשְׁחוֹר יֵאוּשׁ

הֵם כְּבָר שָׁנִים קוֹפְאִים בַּחֹשֶׁךְ בְּלִי לַחְבֹּק אֶת

חֻמּוֹ שֶׁל גּוּף אוֹהֵב בְּלֵיל-סוּפָה גָעוּשׁ.

וְזֶה אֵינֶנּוּ רַק כְּפוֹרָם שֶׁל מִטְרוֹת-זַעַם 

וְשֶׁל צִנַּת לֵילוֹת עָרִים אַפְלוּלִיּוֹת,        

זֶה פִּכְחוֹנָן הַמַּר שֶׁל פַּעַם אַחַר פַּעַם

בָּהֶן קוֹרֵס מִגְדַּל קְלָפֵי הָאַשְׁלָיוֹת.

וְזֶה מוּטָח בֵּין יִבְבוֹת תַּנֵּי הָרוּחַ

לְרַעֲדָן שֶׁל זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת

הַמֻּצְלָפוֹת בְּפַרְגּוֹלֵי סַגְרִיר פָּרוּעַ

כְּלֵב נוֹאָשׁ מִמְּרִי תְפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הָעֲרִירִים שׁוֹכְנֵי הָאֹפֶל

שֶׁהוּא הַחֹשֶׁךְ הַכָּפוּל שֶׁאֵין בּוֹ פְּדוּת

לֹא מִן הַחוּץ שֶׁכָּל שֵׁדָיו שׁוֹצְפִים כְּתֹפֶת

וְלֹא מִפְּנִים קַרְחָהּ הַמַּר שֶל הַבְּדִידוּת.

כַּמָּה תוּגָה וּכְאֵב-חֲסָךְ וְחֹסֶר-יֶשַׁע

יֵשׁ בִּמְחוֹזוֹת הַלֵּית-דַּיָּן-וְהַלֵּית-דִּין

הַמַּסְתִּירִים בְּגוּף-רִאשׁוֹן-רַבִּים אֶת פֶּשַׁע

הַפְקָרָתָם שֶׁל אֵינְסְפוֹרֵי הַגַּלְמוּדִים

בִּידֵי קִיּוּם שֶׁיֻּמְרָתוֹ נוֹשֵׂאת לַשָּׁוְא אֶת

הַשֵּׁם "חַיִּים", בְּעוֹד נִשְׁמַת אָדָם לוּטָה

בִּדְמִי חַדְרָהּ, כְּמִין גְּוִיָּה אַחַר הַמָּוֶת

בְּבוֹר קִבְרָהּ, בְּתַכְרִיכֵי הָעֲלָטָה.

הֲלֹא גַם הֵם יָדְעוּ אֵי-פַּעַם אֵם אוֹהֶבֶת

שֶׁבְּעַרְסַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחוֹבְקוֹת

הֻבְטַח דְּבַר-מָה חָמִים כְּקֵן, לֹא קַר כְּאֶבֶן,

שֶׁנִּתְבַּדָּה, שֶׁנִּתְאַדָּה, שֶׁבָּא לִבְכּוֹת.

הֲלֹא כֻּלָּם הֵם נִבְגָּדָיו שֶׁל אֵיזֶה שֶׁקֶר,

שֶׁל הַבְטָחָה מוּפֶרֶת, שְׁטָר לְלֹא כִּסּוּי

שֶׁהִתְפַּכְּחוּת הַלֵּב מִזְּדוֹן כְּזָבָיו עוֹשֶׁקֶת

אֶת כָּל הַחַם וְהַמּוּגָן וְהֶחָסוּי.

אֲבָל עַל זֶה – חוֹמַת שְׁתִיקָה וְקִיר שֶׁל אֵלֶם

וְדִמְמַת אַלְחוּט וְאֹטֶם-לֵב גָּמוּר

וְהַבְּדִידוּת כְּמִין צִינוֹק חָשׁוּךְ נִנְעֶלֶת

עַל אֲסִירֶיהָ חֲנוּקֵי הַלֹּא-אָמוּר

וְאֵין עַז-לֵב שֶׁלְּאָזְנֵי שׁוֹמְעָיו יַפְקִיר זֹאת

וְאֵין דִּבּוּר אֶחָד פָּתוּחַ וְגָלוּי,

רַק הַהֶסְכֵּם הַחֲשָׁאִי לֹא לְהַזְכִּיר זֹאת

כְּמוֹ אֶת הַחֶבֶל בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַתָּלוּי.

כִּי אֵין דוֹבְרִים עַל כָּךְ סְבִיב מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

וְאֵין כּוֹתְבִים עַל כָּךְ מִלָּה בָּעִתּוֹנִים,

רַק הַשִּׁירָה, שֶׁהִיא הָאֹזֶן הַקַּשֶּׁבֶת

לַסְּטֵתוֹסְקוֹפּ שֶׁל הַבְּתוֹךְ וְהַבִּפְנִים,

זֹאת שֶׁעוֹשָׂה נַסְיוּב-חִסּוּן מִנְּגִיף-הָעֶצֶב

וְרֹךְ מֵאֶבֶן כִּלְיוֹתָיו שֶׁל הַכְּאֵב –

רַק הִיא בִּלְבַד, בִּלְתִּי נִרְאֵית אֲבָל נֶחְרֶצֶת,

פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ כָּל קִירוֹת חֵרְשׁוּת הַלֵּב

אֶל הַפְּתוּחִים לְהַאֲזִין לָהּ, כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם

דָּשׁ בִּיתָרִים לַחִים לֵיל כְּרַךְ וְקָרָתוֹ                                                                  

וְאַט-לְאַט, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה נִגֶּשֶׁת

אֶל מִטָּתָם שֶׁל הַחוֹבְקִים כָּאן כַּר רָטֹב

וּמַגְנִיבָה לָהֶם מִלָּה חַמָּה, כְּמוֹ פֶּתֶק

מִתַּחַת דֶּלֶת חֲלוֹמָם הַמְּיֻתָּם

שֶׁרַק יֵדְעוּ שֶׁבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ נֶתֶק

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹד מַקְשִׁיב לִשְׁתִיקָתָם.

וְזֶה אוּלַי אֵינוֹ הַרְבֵּה כָּל-כָּךְ, בֵּינֵינוּ,

אַךְ זֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאַב-הָרַחֲמִים

דּוֹאֵג לָתֵת בְּיָד קְמוּצָה בְּעוֹלָמֵנוּ

בִּכְפוֹר לֵיל חֹרֶף לִלְבָבוֹת לֹא נֻחָמִים.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

תרבות השקר האיראנית

כמעט הכול, בעיקר האירופים, נתנו למשטר האיראני להבין שהוא יכול להמשיך ולשקר כל הזמן, ולהפוך את השקר לכלי מדיני-דיפלומטי

אם יש נושא, שלדעתי הכי בלט בכל מסכת האירועים שהחלה בחיסול סולימאני, הרי הוא השקר, תרבות השקר האיראנית.

זה לא חדש, זה דבר ידוע. יש הקושרים זאת למושג הדתי הנקרא "תקיה" (זהירות, עמידה על המשמר), זהו מושג דתי, המבוסס על הקוראן, והמתיר חוקית למאמין לשקר ולהסתיר את זהותו האמיתית באם נשקפת לו סכנת חיים. מושג זה התקבל מאוד בשיעה (ולא בסונה) מסיבה מעשית ביותר: המאמינים בשיעה היו מיעוט נרדף בקרב הרוב הסוני הגדול, ולכן הם אימצו את "התקיה" ככלי הישרדות.

בו בזמן, מיד בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן יצא, אם איני טועה, פסק הלכה המבטל את חובת ה"תקיה" המוטלת על השיעי המאמין. יהיה אשר יהיה, המשטר הדתי-משיחי  באיראן הפך את השקר לכלי מדיני-דיפלומטי. עד הרגע האחרון, האיראנים טענו בלהט כי כל מערך האנרגיה שהם בונים מיועד אך ורק לצרכי שלום.

היכן כאן הבעייה? שהעולם המערבי הסכין לחיות עם השקר האיראני כדבר נורמטיבי. או מזווית אחרת: הוא ידע שהאיראנים משקרים אבל רצה להאמין שזה לא שקר, אלא אמת. התוצאה: האיראנים הבינו שהם יכולים לשקר. השקר מתקבל.

מה שקרה באירועים האחרונים, עד הפלת המטוס האוקראיני, הלך במסלול השקר האיראני  שפחות או יותר משלימים עימו במערב ולא יוצאים נגדו וקוראים: תפסיקו כבר, לעזאזל, עם השקרים שלכם: 80 הרוגים אמריקאים! הגופות הועברו לתל-אביב! זיוף צילומי האש העולה מהרקטות הפוגעות בבסיס האווירי האמריקאי!

במו אוזניי שמעתי פרשן אחד אומר: "כנראה המיספר מוגזם, אבל צריך לחכות."

עם המטוס האוקראיני כבר קשה היה להמשיך במסלול השקר. בו בזמן גם ההודעה האיראנית על לקיחת האחריות להפלה, היתה רוויה בשקרים גסים. שקרן כרוני נשאר תמיד שקרן. היכן כאן הבעייה? לדעתי כל מי שרוצה במערב, בראש ובראשונה באירופה, להאמין לאיראנים, וללכת שולל אחר השקר שלהם, כי המשטר האיראני ימשיך לשקר – לא ישנה את תפיסתו. השקר  ימשיך להיות נצחי.

וזה מביא אותי לנושא אחר שבלט בדרמה הסולימאנית – והוא השנאה לטראמפ אצל חלק ניכר מהתקשורת הממוסדת שלנו. לא איכנס לסיבותיה, אך מה שחשוב הוא שהשנאה משבשת אצלה, לדעתי, את החשיבה ההגיונית, ויוצרת עבורה מציאות מדומיינת, הצופה רעות לישראל כל הזמן, מגמדת את הישגי טראמפ, או מעלימה אותם בכלל, והופכת אותו ל"כלומניק".

אני מעוניין לדון רק בנושא אחד החשוב לגבי העתיד.  הגישה האנטי-טראמפית גורסת שהוא מתחנף ומתרפס לאיראנים. הכיצד? הוא כל הזמן מדבר על מו"מ עם איראן ומתחנן להיפגש עם נשיא איראן, וכשזה יקרה, יבולע לישראל, הוא יבגוד בה. וזאת למה? כי טראמפ רוצה בסך הכול הסכם עם איראן שיהיה שונה רק במעט מההסכם המקורי, אך יאפשר לו להכריז שהוא השיג הסכם טוב יותר מאשר השיג אובמה.

זאת הגישה.

לדעתי, הבל הבלים, חזיונות שווא. מה שטראמפ רוצה, והוא ויועציו חוזרים ואומרים: קודם כל אם יתחיל מו"מ יימשכו הסנקציות, ולא תהיה שום הקלה. המו"מ לא יהיה על שיפור ההסכם הקיים. המו"מ יהיה על שלושה דברים:

הסכם חדש לגמרי שירחיק את איראן מהגרעין 100 שנה.

ייעשה הסכם מחמיר לגבי הטילים הבליסטיים של איראן,

וישים קץ למערכת הטרור שלה ושאיפות ההגמוניה שלה באזור.

במילים אחרות  – הסכם כניעה!

ברור שהמשטר האיראני לא יכול להסכים לכך. טראמפ בונה על החנק הכלכלי  המתהדק, ועל המצב הפנימי באיראן מרובת המיעוטים. השלטון האיראני בונה על כך שטראמפ לא ייבחר בעוד 10 חודשים. איני מתנבא מה יילד יום. אני יודע עובדה מהותית עכשווית: ב-15 בינואר,  צפוי להיחתם רשמית בבית הלבן השלב הראשון של הסכם הסחר בין ארה"ב לסין. הישג גדול לארה"ב ולטראמפ. כמעט הכול ניבאו שדבר כזה לא יקרה, והסינים יחכו לבחירות.  הם לא חיכו, ובעוד חודש טראמפ יחנוך בסין את תחילת המו"מ על השלב השני של ההסכם.

עמוס גלבוע

אהוד: אם היית קורא את עיתון "הארץ" וגם מאמין לכתוב בו, כמו רבים מחברינו הטובים והחושבים – לא היית כותב הערכות מופרכות כאלה אלא ממשיך כמותם לזלזל בטראמפ!

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

מתי דוד

האחדות האבודה של מרצ והעבודה

זו ה"אמת" החדשה

השמאל הישן והמאובן מציג בסוף דרכו "הסכם טכני" של אחדות מדומה, שמבטא ייאוש וכישלון קולקטיבי, אידאולוגי ואלקטוראלי מזה שנים רבות. ביטוי של סוף החלום לחזור ולהיות אלטרנטיבה שלטונית ואידאולוגית. השמאל נכשל כי לא הבין שהזהות הלאומית גוברת על הזהות המעמדית. השמאל נכשל כי לא הבין שהרגש הפטריוטי גובר על הרגש המפלגתי. השמאל הישן והדוגמטי נכשל כי לא הבין שהתבונה הפוליטית חייבה אותו להיפרד מכמה אמונות וסיסמאות עבר, לאור המציאות שהשתנתה.

הברית הפוליטית שנחתמה בין העבודה למרצ היא סוף דרכה ההיסטורית המפוארת של מפלגת העבודה על כל גילגוליה, הצלחותיה וכישלונותיה. כנראה שבאיחוד החדש ישנם פעילים שמתגעגעים כנראה לימי עברו של האינטרנציונל שמניפים בו דגל אדום-אדום נישא במרום. געגועים נאיביים לעולם שנעלם ולא יחזור. השמאל האידאולוגי הישן והדוגמטי נעלם בכל העולם.

החיבור של העבודה למרצ זו טעות היסטורית שתוצאותיה ייחשפו בקרוב בבחירות. שותפות שנחתמה אך ורק למען הישרדותם של קומץ פוליטיקאים בשמאל. אפשר להעריך שמעתה החיבור הזה, בשמאל, יקצין עמדות ויחזור לסיסמאות הישנות של מחנה השלום כמו נגד "הכיבוש". בעד מדינה פלסטינית. פינוי התנחלויות. בעד פיוס בין החמאס לרשות ברמאללה. הכרה באסון הנכבה. 

לאדם כמוני, שהיה בחברות פעילה במפלגת העבודה במהלך חמישים שנה, כולל חברות בלשכת המפלגה, זו אכזבה – שזה סיום דרכה ההיסטורית, והתחברותה עם השמאל המדיני הקיצוני של מרצ.

מתי דוד

רמת אפעל

אהוד: מפא"י ההיסטורית נעלמה שנים רבות לפני ה"איחוד" עם מרצ. אין כל קשר בין "העבודה" כיום בראשותם של עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס – לבין מפא"י ההיסטורית! – לבד אולי מכמה נכסים נדל"ניים ש"העבודה" מחזיקה בשם מפא"י ז"ל.

* * *

מנחם רהט

תוכנית המאה: הסוד חשוף לכול

התוכנית שהנשיא טראמפ עדיין שוקל מתי לפרסמה, מונחת על השולחן ואפילו בעברית, ואין בה בשורה גדולה לישראל

מדהים: בעוד שהנשיא טראמפ שוקל בדעתו לגבי מועד פירסום תוכנית המאה שלו, והשבוע אף נמסר מן הבית הלבן שייתכן שהתוכנית תפורסם עוד לפני הבחירות של חודש מארס, מונחת התוכנית חשופה לעין כול זה מיספר שבועות – באתר האינטרנט של הבית הלבן, שם היא מתפרסמת בשלוש שפות: אנגלית, עברית (צחה) וערבית.

גורמים אמריקניים יודעי דבר אמרו כי הפירסום, אף שאינו מוגדר רשמית כתוכנית המאה, אכן מייצג את תוכנית המאה, אך באורח לא רשמי. "זוהי תוכנית המאה מבלי שתישא את הכותרת תוכנית המאה," הסבירו גורמים אמריקניים. חשיפת התוכנית במרחב הווירטואלי בשלוש השפות הרלבנטיות נעשתה במודע, על מנת לאפשר למעוניינים להתרשם ממנה ולהעביר לממשל האמריקני היזון חוזר.

וכך יכול כל ישראלי קורא עברית וכל קורא ערבית לעיין כאוות נפשו בסוד הכמוס. צריך רק לגוגל את שמה המקורי של התוכנית 'משלום לשגשוג', בעברית, ולקבל את הגירסה העברית של התוכנית, המשתרעת על פני כארבעים עמודים ומעוצבת בסגנון עכשווי, בליווי לא מעט צילומים מרהיבי עין, ומנוסחת ברוח אופטימית של 'מזרח תיכון כלכלי חדש.'

רוח אופטימית נושבת בכל עמודי התוכנית, שכותרתה: "משלום לשגשוג: התוכנית הכלכלית: חזון חדש לפלשתינים," ובעמוד הפותח שלה נאמר, על רקע צילום של שתי ילדות פלשתיניות מצחקקות בחן, כי "תוכנית 'משלום לשגשוג' תעצים את הפלשתינים לקראת בניית עתיד טוב יותר להם ולדורות הבאים."

האם התוכנית האופטימית הזו בת ביצוע?

קשה להאמין, אם לשפוט על פי מה שאין בה. אין היא מתייחסת למוקשים העיקריים בדרך להסדר הסכסוך. אין בה התייחסות לסוגיית זכות השיבה המופרכת, ולא איזכור של יישות פלשתינית כלשהי: לא מדינה פלשתינית, לא חצי מדינה, לא אוטונומיה (שבעצם כבר קיימת וממנה מתעלמת התכנית).

וגם אין בה כדי לממש את החזון הישראלי לביטחון, למניעת הסתה, להפסקת עידוד הטרור מצידם של הרש"פ, המשלמת שכר לטרוריסטים בכלא הישראלי, ושל אונר"א שהפכה עצמה לגוף מעודד טרור, באמצעות ספרי לימוד מסיתים שמדינות העולם מממנות (כנראה מתוך מגמות אנטישמיות סמויות, עטופות מחלצות של הומאניזם). אין בה גם מילה על ביטול הנצחת הפליטוּת לדורות, ועל שיקום קבע של הפליטים במקומותיהם, אך יש בה מגמה מובהקת לעשיית הפליטים לגורמים יצרניים, שיחדלו להתפרנס מכספי צדקה.

מה כן יש בה? הרבה מאוד כסף: 50 מיליארד דולר, שיושקעו כמעט בכל תחומי החיים של הפלשתינים ויהוו תשתית לגן עדן כלכלי פלשתיני "בגדה המערבית ובעזה" (כך מכונים בתוכנית השטחים שבשליטת הפלשתינים).

התוכנית מנוסחת כבשורה לפלשתינים, ובנויה על אלמנטים של תקווה וחזון: "הפלשתינים חיים כבר במשך דורות מבלי לדעת שלום," פותחת התוכנית. "הגדה המערבית ועזה נקלעו למשבר ממושך... הפלשתינים ממשיכים במאמציהם ההיסטוריים לממש את שאיפותיהם ולבנות עתיד טוב יותר לדורות הבאים. תוכנית 'משלום לשגשוג' הינה חזון לאפשר לפלשתינים לבנות חברה משגשגת ומלאת חיים... תוכנית 'משלום לשגשוג' הינה המאמץ הבינ"ל השאפתני והמקיף ביותר למען הפלשתינים, עד היום, [ומושתתת] לא על מצוקה ואובדן אלא על חופש וכבוד."

התוכנית מדברת על  התגייסות מצרים, ישראל, ירדן ולבנון, לצד האמריקנים והאירופים, כדי לחולל את הלא ייאמן: תוספת מיליון מקומות עבודה לפלשתינים, הגדלת התמ"ג הפלשתיני בלמעלה מ-100%, צימצום שיעורי העוני הפלשתיני עד ל-50%, הגדלת אחוז הייצוא הפלשתיני מ-17% ל-40%, הבטחת זמינות חשמל מתמדת במחירי נוחים בגדמ"ר ובעזה, הכפלת היצע מי שתייה ראויים לנפש, הפעלת שירותי דיגיטציה מהירה, הגדלת אחוז השקעות-חוץ בתמ"ג הפלשתיני מ-1.4% ל-8%.

השקעות-עתק נוספות: פיתוח מערכות חשמל פלשתיניות שיספקו לעזתים כבר בשנה הראשונה 16 שעות חשמל ביום ויוזילו את מחירו; פיתוח תיירות בינלאומית ב'ערש הדתות', שיכלול החקלאות, שיפור הדיור, סלילת רשת תחבורתית יעילה, וגם ניצול שדה הגז הטבעי בימה של עזה, ועוד.

התוכנית מסיימת באפילוג: "תוכנית 'משלום לשגשוג' הינה חזון לחברה פלשתינית מוצלחת, שמבוססת על מגזר פרטי חזק, אזרחים מועצמים וממשלה יעילה. היא מראה מהו אפשרי במצב של שלום והשקעה, וכיצד ניתן להשיג הצלחה דרך ביצוע תוכניות ספציפיות שכוללות פרוייקטים ברי השגה."

התוכנית כולה מתמקדת ביתרונות שהיא מבטיחה לפלשתינים, לעיתים גם על חשבון ישראל. כך למשל היא מציעה את ביתור המדינה לשניים, באמצעות "מעבר תחבורתי שיחבר את הגדה המערבית לעזה דרך כביש ראשי ואולי דרך קו רכבת מודרני." כביש מרכזי אקסטריטוריאלי בליבה של המדינה?

מדינת ישראל לא הגיבה רשמית לתוכנית, גם לא לפרטיה המקוממים. רק המרכז לחקר מדיניות המזה"ת, שחשף צונאמי של הסתה אנטי ישראלית, אנטישמית, חמורה ביותר, בספרי הלימוד המשמשים בבתיה"ס הפלשתינים, הביע הסתייגות.

"התוכנית נשמעת טוב מאוד בתיאוריה," אומר מנהל המרכז דוד בדין, תושב אפרת. "אבל אסור שהבית הלבן יוציא אותה לפועל, ללא הפסקת שטיפת מוח של התלמידים, הסופגים כמויות בלתי מוגבלות של דמוניזציה, דה-לגיטימציה והסתה לרצח ישראלים ויהודים 'בני שטן'. אם זה לא יקרה, יוסיף החינוך הפלשתיני להטיף להשמדת ישראל – והפעם בחסות תוכנית 'משלום לשגשוג' האמריקנית."

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.1.20

* לא רק לא – "הדבק היחיד של כחול לבן הוא 'רק לא ביבי'. ביום שאחרי ביבי, כחול לבן תתפורר כמו ד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, שלא היה להן דבק אידיאולוגי." הטענה הזאת נפוצה מאוד, ואני רוצה להתייחס אליה כחבר תל"ם וכמצביע לכחול לבן.

ראשית, הצגת הביקורת על המצב הקיים והצורך בשינוי דרמטי כסוגיה אישית, "רק לא ביבי". התנגדות אישית למנהיג מסוים, מרדדת את המסר בניסיון להגחיכו. מדובר ברצון להציע אלטרנטיבה לצדדים השליליים של שלטון נתניהו: שחיתות שלטונית, הסתה נגד מערכות המשפט והחוק בישראל, הפצת תאוריות קונספירציה כוזבות שמערערות את אמון הציבור במדינה ובמערכותיה עד כדי סכנת אנרכיה, פולחן אישיות למנהיג, פלגנות ושנאה ודה-לגיטימציה לכל מי שאינו מתיישר עם נתניהו, כפי שראינו רק לאחרונה במתקפות האישיות הארסיות ובדה-לגיטימציה לגדעון סער שהעז להתמודד על ראשות הליכוד ולאיל ינון כיוון שחוות דעתו המקצועית האובייקטיבית לא נשאה חן בעיני רוה"מ. אין המדובר ב"רק לא ביבי", אלא בחלופה של ממלכתיות, כיבוד החוק, מנהיגות של דוגמה אישית, אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, אחדות לאומית וכד'.

נכון, שהיום המטרה המרכזית היא החלפת שלטונו של נתניהו, כלומר הדבק המרכזי הוא מוטיבציה נגטיבית. האתגר האמיתי של כחול לבן הוא באמת הבוקר שלמחרת החלפת נתניהו.

אומר מהי לדעתי השליחות ההיסטורית של כחול לבן. מול הקרע ההולך ונפער בין מחנה השמאל ומחנה הימין בישראל, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקצוות שלו (הכהניזם ושכמותו והאהדה לאלאור אזריה בימין והפוסט ציונות והלגיטימציה לגורמים עוינים כמו "שוברים שתיקה" בשמאל), יש צורך במרכז חזק, שיהווה אלטרנטיבה לקרע, באמצעות שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי ושיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על מהותה של מדינת ישראל וייעודה. היכולת לגשר בין העמדות הפוליטיות של יועז הנדל ועופר שלח, שני האנשים שניסחו את המצע המדיני-ביטחוני של כחול לבן, הוא מיקרוקוסמוס של היכולת לגבש הסכמה רחבה על העיקר, גם אם יש מחלוקות רבות.

הייתי שותף להקמתה והנהגתה של מפלגת מרכז בעבר – הדרך השלישית. תנועת זו קמה מתוך המאבק על הגולן, ואחד המסרים המרכזיים שלה היה שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה. הדרך השלישית קיבלה ב-1996 ארבעה מנדטים, ולאחר מכן כשלה והתפרקה. המשותף לדרך השלישית ולד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, הוא העובדה שהיא לא האריכה ימים. אולם היא הייתה שונה מהן מאוד, בכך שהדבק שלה היה אידיאולוגי מאוד. אף שהיתה במרכז, היא דמתה יותר למפלגות כמו מרצ ותנועת התחיה, כלומר מפלגות מאוד אידיאולוגיות. אני נהגתי לומר שאני "מרכז קיצוני". אני מזכיר זאת, כדי לומר שיש הבדלים מהותיים בין מפלגות המרכז השונות שהיו בעבר – כל מפלגה היא סיפור בפני עצמה והנסיבות של כל כישלון שונות. אולם עצם העובדה שחרף הכישלונות שוב ושוב קמות מפלגות מרכז, מעידה על כך שמדובר בצורך אמיתי בחברה הישראלית, בחלופה להקצנה הגוברת ולקיטוב המסוכן. כנראה שאף אחת ממפלגות המרכז שציינתי לא היטיבה לתת את המענה הנכון לצורך הזה.

האם כחול לבן תיתן לכך מענה? כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. כלל לא בטוח שהחיבור הזה יאריך ימים. ייתכן שלא. אבל אני מקווה שכן, בשל אמונתי בשליחות ההיסטורית שציינתי, שבעיניי היא הכרחית לקיומה וחיזוקה של מדינת ישראל, מול התופעות ההרסניות של הפילוג וההקצנה.

* יורה בנגמ"ש – אם נתניהו יהיה עוד קדנציה ראש ממשלה וכחול לבן תהיה באופוזיציה, יהיה זה במידה רבה באשמתו של עופר שלח. מילא, שהנ"ל משלשל את עמדותיו היוניות הפרטיות בפני כל מיקרופון ומצלמה ללא כל רסן. אבל הוא עוד מעז ליצור את הרושם שעמדותיו הן עמדות כחול לבן. ומה נלין על הימין שקופץ על דבריו כמוצא שלל רב, בתעמולתו נגד כחול לבן? הגיע הזמן שראשי כחול לבן יעמידו אותו במקומו. אם הוא אינו מתאים למפלגת מרכז, שיעבור למפלגת שמאל.

* על הסף – אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות היתר של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת והממשלה, למעט מקרים של פגיעה משמעותית בעליל בזכויות האדם והאזרח, בהחלטות בלתי חוקיות בעליל ובחוקים שמנוגדים בתכלית לחוקי יסוד. זאת עמדתי, שאותה אני כותב בעקביות מאז שנות ה-90. גם היום, כאשר אני רואה צורך בהגנה על מערכת המשפט מול המתקפה הזדונית עליה, הניסיון לקעקע אותה מן היסוד והטלת הדופי ביושרתם ובהגינותם של אנשיה – אני איתן בהתנגדותי לאקטיביזם השיפוטי. יתר על כן, אני סבור שהאקטיביזם השיפוטי החליש את מערכת המשפט, פגע באמון הציבור בה ובכך הקל על מסע ההסתה והשנאה נגדה היום.

התנגדתי בתוקף לעתירות נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו בשל כתבי האישום נגדו וסברתי שיש לדחות אותן על הסף. באותה מידה אני מתנגד בתוקף לעתירות של הליכוד לבית המשפט העליון נגד חוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת המתיר להקים את ועדת הכנסת ולדון בה על בקשות החסינות של נתניהו וחיים כץ. אל לו לבית המשפט העליון להתערב בעבודתה האוטונומית של הכנסת. עליו לדחות את העתירה על הסף. במיוחד, כיוון שטענת ניגוד האינטרסים, כביכול, מגוחכת.

חברי הכנסת נבחרו כדי לפעול בכנסת, פעולה פוליטית וציבורית, ואל להם לעתור לבתי המשפט כדי לנסות להשיג דרכו את מה שאינם יכולים להשיג בהליך הפרלמנטרי. זאת עמדתי גם כאשר אני תומך בתוכן העתירות, וכמובן במקרה הזה, שבו העתירה משוללת יסוד.

* לא משפט ראווה – מלכתחילה טוב היה אילו נתניהו לא ניסה להימלט מן המשפט, אלא היה מתייצב כאדם בעל כבוד עצמי למשפט, מתמודד עם הראיות והעדויות ומנסה להוכיח את חפותו. משהעדיף לברוח ולהסתתר מאחורי חסינותו, חשוב היה להביא לדיון את בקשת החסינות לאלתר, ולא לאפשר לו למרוח עוד ועוד זמן.

כעת, משהוחלט לקיים עוד בכנסת הנוכחית את הדיון בבקשה, חשוב מאוד לקבוע כללים נוקשים לדיון, כדי לא לאפשר לשליחיו של נתניהו להפוך אותו לקרקס בחירות, למשפט ראווה ליועמ"ש ולמערכת המשפט והחוק בישראל ולא למרוח את הזמן בפיליבסטר אינסופי.

כדאי מאוד שכחול ולבן והליכוד יגיעו להסכמות מראש על נוהל הדיון וגבולות הגזרה שלו. אם הליכוד יסרב להבנות, לא יהיה מנוס מקביעת הכללים בידי הרוב בכנסת.

* האם ישראל מדינה מושחתת? – בתשובה לתמיהתו של אהוד בן עזר: איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת ולא כתבתי שהיא מדינה מושחתת. אבל ישראל נמצאת על המדרון החלקלק שעלול להפוך אותה למושחתת. אני שותף למאבק על כך שישראל לא תהיה מדינה מושחתת. המשפט שכתבתי, ועליו הגיב אהוד, הוא ש"כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא היתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת." ולכן, אני רואה במאבק שאני שותף לו היום המשך ישיר למאבק על הגולן.

מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? למרבה הבושה, היו לנו כבר נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, רמאי ולוקח שוחד, שר אוצר גנב, שר פנים לוקח שוחד (שחזר לתפקידו והוא שוב חשוד), רב ראשי לוקח שוחד. אבל החברה הישראלית התגוננה מפניהם ומפני שחיתותם, הוקיעה אותם, הקיאה אותם והם באו על עונשם. ולכן, ישראל אינה מדינה מושחתת.

אולם היום, כשהמון התומך בנתניהו, מזלזל באישומים החמורים נגדו, רודף דווקא את המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט ותומך בהימלטותו המבישה מהמשפט – אנו על המדרון החלקלק בדרך להיותנו מדינה מושחתת. במדינה מושחתת, מערכת החוק והמשפט מסומנת כאוייב. אם חלילה יקבל נתניהו חנינה, שתעמיד אותו מעל החוק, יהיה זה קו פרשת המים שיהפוך את ישראל למדינה מושחתת.

לא, איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת. אלה שטוענים שמשטרת ישראל, משרד מבקר המדינה, רשות המסים, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט הם כנופיית פשע שקשרה קשר להפיל את ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים, הם אלה שמעלילים על מדינת ישראל עלילה שפלה כאילו היא מדינה מושחתת.

* דוגמה אישית – עמוס דב סילבר, הנאשם בסחר בסמים ועמידה בראש ארגון פשע, הגיש מתוך הכלא את מועמדותו לכנסת כמספר 2 ברשימת "שחר כלכלי חדש". ולתמיהה על צעדו הוא השיב: "אם ביבי יכול, גם אנחנו יכולים."

זוהי רק ההתחלה.

הרוח הנושבת מבית ראש הממשלה היא של עבריינות, של שנאת החוק והמשפט והסתה נגד מערכת המשפט הישראלית. התנהלותו של נתניהו היא עידוד לפשע ועלולה לדרדר אותנו לאנרכיה.

ישראל זקוקה למנהיגות אחרת, נקיית כפיים ושומרת חוק, המהווה דוגמה אישית לציבור.

* להחמיר עם עצמה – שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת שמן נפט וגז לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של שמן. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעייה ובמרמה, עת פירסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת.

* קבורת חמור – כאשר תנועת העבודה הציונית, בעלת ההיסטוריה הציונית המפוארת, התהפכה מהתנועה שהקימה את ההתיישבות בגולן למפלגה שדחפה לעקירתה – היא הפכה לבלתי רלוונטית, איבדה את משמעותה, את תוכנה ואת ערכיה. "בבגוד באדם דרכו, מארבע רוחות העולם, רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופניים רק אפר."

זה הסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה – כבר בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, כאשר מגמת ההתיוֹנְנוּת של מפלגת העבודה הלכה וגברה, נהגתי להזהיר את חבריי בתק"ם, שאם מפלגת העבודה תאמץ את העמדות של רצ (עוד טרם הקמת מרצ), היא תתגמד לגודלה של רצ. יש לציין, שמרצ של היום רדיקלית לאין ערוך יותר מרצ של אותם ימים.

האזהרה הזאת נראתה מנותקת והזויה, כאשר למפלגת העבודה היו כ-40 מנדטים ולרצ – 5.

מה קרה מאז? מפלגת העבודה הרחיקה לכת בעמדותיה המדיניות ביטחוניות מעבר לאלו של רצ. היא דבקה בעמדות הללו גם לאחר שנוסו ונחלו כישלון טרגי ועקוב מדם, ללא כל חשבון נפש אידיאולוגי. ובשנים האחרונות גם עמדותיה הזהותיות החלו מושפעות מהטפטוף הפוסט ציוני, מה שבא לידי ביטוי בעיקר במלחמת החורמה נגד חוק הלאום.

והנה, מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה, כאשר היא נאלצת להתאחד עם מרצ, כדי ששתי המפלגות הבלתי רלוונטיות הללו תעבורנה את אחוז החסימה.

האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה שעדין דבקו בה, ורואים בעיניים כלות כיצד היא מתבוללת במרצ, היא הצבעה לכחול לבן.

* מועמד ערבי – כחול לבן צריכה, בעיקרון, להשאיר את הרשימה שלה כמות שהיא, למעט שינוי אחד – הצבת מועמד ערבי ישראלי במקום ריאלי. הדבר מתאים למסר הממלכתי שלה. הדבר נכון, כדי לטפח מנהיגות ערבית חלופית למנהיגות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. כעת, כאשר ברשימת העבודה-גשר-מרצ אין מועמד ערבי במקום ריאלי, חשוב שיכהן בכנסת נציג ערבי שאינו אנטי ישראלי, ורק כחול לבן יכולה לעשות כן. אלקטורלית, מועמד כזה עשוי למשוך קולות של אזרחים ערביים המעוניינים להשתלב במדינה. (חשוב שיהיה בכנסת ח"כ ערבי שלא מעלה על דעתו לשבת באותה רשימה עם עופר כסיף).

* התוכנית הגדולה של ברק – התוכנית הגדולה של אהוד ברק היתה מושלמת. במשך שנתיים הוא לא חדל לצייץ, לככב בכל רשתות התקשורת, להתלהם בקיצוניות, למצב את עצמו במעמד של "האופוזיציה האמיתית היחידה לנתניהו," "האיום היחיד על נתניהו," "האדם היחיד שנתניהו מפחד ממנו" ועוד כהנה וכהנה כתרים שנקשרו לראשו. ואז הוא "עשה כניסה" עם הקמת מפלגה חדשה, "הבחירה הדמוקרטית". המפלגה שלו אמורה הייתה להאפיל על מפלגת העבודה ומרצ, לגרום להם לחבור אליו, לעבור בבחירות את כחול לבן, לגייס רוב של ממליצים בפני הנשיא ולהיות ראש הממשלה.

הכניסה שלו הייתה מרשימה מאוד, אבל ממש לא הרשימה את הציבור. בסקרים הוא היה מתחת לאחוז החסימה. כדי לא להתבזות, הוא כיוון אקדח לרקה של כחול לבן ומפלגת העבודה, באיום שימשיך לרוץ לבד ויגרום לאבדן קולות שבעטיים נתניהו יישאר בשלטון. בכך הוא קיווה שהן תצרפנה אותו לרשימותיהן. שתי המפלגות הללו לא התרגשו יותר מדי, אבל הוא הצליח לסחוט ממרצ חבירה, כגלגל החמישי. כדי לקבל מהם הכשר, הוא התנצל בפני ערביי ישראל על כך שכראש הממשלה הורה לדכא את המרד ב-2001. הוא שובץ במקום העשירי במרצ, הרחק הרחק ממיקום ריאלי. ההישג שהוא לכאורה יכול להתהדר בו, הוא שהצליח לדחוף את סתיו שפיר, שהוא השלה את עצמו שהיא תהיה בת חסותו, למקום השני. והנה, ברגע שנקרתה בידי מרצ הזדמנות, היא מיהרה להתנער הן מברק והן משפיר.

התוכנית הגדולה הצליחה כמו תוכניתו הגרנדיוזית לסיים את הסכסוך הישראלי ערבי בדרמה של ויתורים מפליגים בקמפ-דיוויד, שאת אחריתה אנו זוכרים.

* הולכת מחיל אל חיל – בסקר הראשון, סתיו שפיר השיגה 0.0%. בסקר השני, היא התקדמה ל-0.2%. בקצב הזה, היא עשויה להגיע להישג גדול – 1/4 מנדט בבחירות.

* הבית הכהניסטי – מרכז הבית היהודי מכר את נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.

טוב עשה בנט, שעמד איתן בלחצים ובידל את הימין החדש מעוצמה כהניסטית. אבל הבטחתו שהימין החדש תהיה מפלגה ליברלית רוקנה מתוכן, כאשר צירף אליה את סמוטריץ', גזען והומופוב בפני עצמו, שמצוי על הרצף הכהניסטי.

* אהבת ישראל חלילה – כבר כמעט חשבתי שקרה המקרה הנדיר, שקורה אחת לכמה שנים, שגדעון לוי כותב מאמר שאני מסכים אתו. הוא פתח אותו בהבעת צער על כך שהתוכנית "רואים עולם" ירדה מהמסך, ועל כך שמעתה אין עוד בטלוויזיה הישראלית תכנית שפוקחת את עינינו לנעשה בעולם. והן זו גם דעתי.

מהר מאוד מתברר שהורדת התוכנית היתה בסה"כ קולב עליו הוא תלה עוד פשקוויל של בוז לפטריוטיות הישראלית. ובסופו הוא שב ל"רואים עולם" והסביר מדוע בעצם הוא סולד מהתוכנית עצמה. כלומר הוא חושב שיש חשיבות לתוכנית אקטואליה על הנעשה בעולם, אך אחרת. ומה הבעייה שהוא מוצא ב"רואים עולם"? "חתן פרס ישראל, שבקריירה הארוכה והמתמידה שלו ספק אם נרשם הישג אחד שהצדיק את הפרס... הגיש תוכנית שאמנם הראתה עולם, אבל מעולם לא החמיץ הזדמנות להכניס גם אהבת ישראל וחרדת אנטישמיות לתוכניתו."

יצא המרצע מהשק. אוי אוי אוי. אהבת ישראל, לא עלינו. אוי אוי אוי, חרדת אנטישמיות, חס וחלילה. כי גדעון לוי היה רוצה תוכנית בצלמו ובדמותו. תוכנית של שנאת ישראל ואנטישמיות.

* הפקרת חקלאי הערבה – האמנתי ואני מאמין שניתן היה למנוע את נישולם של חקלאי הערבה מאדמתם, אילו הממשלה נקטה בקו יותר אקטיבי ואסרטיבי. אילו ישראל היתה משתמשת בכמויות המים האדירות שהיא מעבירה לירדן מעבר למתחייב בהסכם השלום, כקלף אולטימטיבי, אני מאמין שניתן היה להציל את המצב. אבל הממשלה אפילו לא ניסתה.

לאחר שהנישול היה לעובדה, מן הראוי היה שהממשלה תפצה את החקלאים בקרקע חקלאית חלופית בשטח לפחות שווה בגודלו לשטחים שאיבדו, תכשיר את הקרקע ותפתח תשתיות חקלאיות (חיבור למים, דרכי גישה וכו'). והממשלה אכן הבטיחה זאת. אולם מאז הכול תקוע בסחבת אינסופית. חלוצי הערבה שהגשימו את הציונות בשליחות המדינה, מוצאים את עצמם מופקרים בידיה.

זהו עוד סימפטום לחוסר האכפתיות של הממשלה לחקלאות, שבאה לידי ביטוי בדרכים רבות, כמו חוסר האונים שלה במלחמה נגד הטרור החקלאי (כולל הכחשת עצם קיומו), בהבלגה שלה על טרור ההצתות ביישובי הנגב המערבי, בחשיפה פרועה לייבוא שפוגעת קשות בחקלאים ועוד.

* בזמן שאנחנו מתבכיינים על ה"הדתה" – מזה 12 שנים אני מוביל באורטל קבלת שבת מדי שבוע. בין השאר, היא כוללת חידון לילדים על פרשת השבוע. בקבלת השבת שעברה, שבת פרשת "ויחי", חדנו את החידה: "היכן נקבר יעקב אבינו? מי עוד נקבר במקום?"

הילדים אוהבים מאוד את החידון (ואת הפרסים) מנסים להשיב, לרוב לנחש. אבל אף אחד לא ידע. ילד אחד, שאימו לחשה לו את התשובה השיב: "מערת המכפלה."

"ואיפה נמצאת מערת המכפלה?" שאלתי.

אף אחד לא ידע, ואני נאלצתי להשיב שבחברון. "ומי עוד נקבר שם?"

"המשפחה שלו," ניחשו הילדים.

"ומי הם?"

בקושי-בקושי הצלחתי לחלוב את שמות האבות. את שמות האימהות כבר הייתי צריך להשלים בעצמי.

והדבר גרם לי לעצב רב. כי בעיניי, כל ילד יהודי, ישראלי, שלומד במערכת החינוך הישראלית, צריך לדעת לדקלם מתוך שינה את שמות האבות והאימהות, שזה הבסיס של הבסיס.

אז אצלנו מתבכיינים על "הדתה" שלא היתה ולא נבראה. זה מה שצריך להטריד אותנו? הדתה? אני מוטרד דווקא מן הבורות. הלוואי שהיה קצת יותר, ממה שנקרא בניכור ובפרנויה "הדתה".

* הבלורית והתואר – היום הוא יום הולדתו ה-90 של אבי, יוסי הייטנר, שנפרד מאיתנו לפני כמעט חצי שנה. מעבר לאובדן האישי ולגעגוע, אני חושב הרבה על אבא שלי כמייצג של דור. דור, שאלה מתוכו שהאריכו ימים והגיעו לגיל מופלג, נפרדים מאתנו בימים אלה.

דור שחווה את הנוראה בזוועות בתולדות המין האנושי, את הגדול באסונות שפקד את עמנו.

דור שלחם על הארץ, הקים את המדינה, וזכה לשנות את פני ההיסטוריה היהודית.

אבא שלי שרד את השואה, הצטרף למחתרת האצ"ל (עוד ברומניה), עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, נלחם במלחמת השחרור, ירד ליישב את הנגב בשנות החמישים, סייע לקליטת העלייה. והוא הקים משפחה ציונית לתפארת.

במשך עשרות שנים רדפו את חיים גורי על השורה "יפי הבלורית והתואר," כאילו כתב אותה רק על הצברים האשכנזים החילונים ובידל אותם מהאחרים. עשרות שנים הוא נלחם בסטיגמה השקרית הזאת. הוא כתב על דור תש"ח, ילידי הארץ, עולים חדשים מכל התפוצות, בני כל המגזרים.

אבא שלי הגיע מקפריסין היישר לקרבות מלחמת השחרור. אז עוד לא היה קיים המושג חייל בודד, אבל כשהוא יצא לעתים רחוקות לחופשה, לא היה לו בית להגיע אליו. גם יומנים אישיים שכתב – הוא כתב בעברית רצוצה, ולא בשפת אימו. אימוץ העברית לשפת אם חדשה היה חלק ממשימת חייו הציונית.

כן, אבא שלי היה מיפי הבלורית והתואר. ועוד איזו בלורית!

* ביד הלשון : נהריה – נהריה בחדשות, בעקבות ההצפה הגדולה בסערת הגשם, שאף גבתה מחיר דמים כבד. אירוע הגשם האחרון היה חריג בעוצמתו, אך אין כמעט שנה שנהריה אינה מוצפת, כאשר הגעתון הזורם במרכזה עולה על גדותיו.

מה מקור השם נהריה? הגעתון. העובדה שנהר עובר במרכזה. כאשר הוקמה נהריה, הגעתון היה נחל איתן, שמימיו נהרו כל השנה.

נהריה עלתה לקרקע כיישוב חקלאי ב-1935, בתקופת העלייה החמישית, שעיקרה – עליית יהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון. נהריה הוקמה בידי עולים מגרמניה. לאורך שנים רבות נהריה היתה היישוב היהודי היחיד מצפון לעכו, ועל פי תוכנית החלוקה היא היתה אמורה להיות במדינה הערבית. במלחמת השחרור נהריה היתה נצורה, והאספקה אליה הגיעה בסירות, דרך הים. ביום הקמת המדינה נפרץ המצור. ב-1961 הוכרזה נהריה כעיר.

הגעתון – נחל הגעתון יוצא מאזור קיבוץ געתון שליד מעלות וזורם מערבה, דרך נהריה אל הים. כאמור, במקורו היה הגעתון נחל איתן, אולם הוא יבש אחרי קום המדינה, כיוון שמי המעיינות שלו תועלו למפעלי ההשקייה של ההתיישבות בגליל המערבי.

מקור השם הוא חז"לי, מופיע בתלמוד הירושלמי ובתוספתא ב"ברייתת דתחומין" המפרטת את מהלך הגבול הצפוני של ארץ ישראל, ועל פיה נקבעו היישובים הפטורים ממצוות השמיטה. בברייתא נקרא הנחל בגרסה הארמית גיאתו. גרסה של הברייתא מופיעה גם ברצפת הפסיפס בבית הכנסת ברחוב שבעמק המעיינות. שם מוזכר הנחל כ"מי גיאתו" והעיר שישבה על גבעת געתון (חאן סורסוק) מוגדרת "גיאתו עצמה". שמו של הנחל בערבית הוא ואדי אל-עיון.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר: אני ממליץ, ממש חובה, לצפות בתוכנית הראיונות של מארק לוין כשהוא מראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון –  ונראה אם מישהו עוד ימשיך אחרי כן להאמין לתיקי האישום המופרכים נגד נתניהו!

https://www.youtube.com/watch?v=SFVhdZcT0XM

[ללחוץ קונטרול ועכבר שמאל]

* * *

יואל נץ

1. זָמִיר-לִי

הִנֵה אוֹר רִאשׁוֹן עַל הַיָעָר הֵנֵץ,

הִתְיָצֵב הַזָמִיר בְּצַמֶרַת הָעֵץ.

סִלְסֵל הַזָמִיר בְּגָאוֹן וּבְדִיצָה:

"אֶפְרֹח זָמִיר-לִי בָּקַע מִבֵּיצָה!

עִלְזוּ נָא אִתִי חַיתוֹ-יָעָר עבוֹת –

שֶׁכֵּן אֵין עוֹד כְּמוֹתִי, מְאוּשָׁר בַּאַבוֹת!

אֶשְׁמְרֵהוּ מִקֹר, מִצִיפוֹרֶנַמֵר;

אַלָמְדֵהוּ לָעוּף, אַלָמְדוֹ לְזָמֵר.

יִשָנֵן מִמְקוֹרוֹ שֶׁל אָבִיו מוֹלִידוֹ

כָּל סִלְסוּל, כָּל צִפְצוּף מִנִי רֶה עֲדִי דוֹ..."

הַחֹרֶף חָלַף, עֵץ אֶגוֹז מְלַבְלֵב...

וזָמִיר-לִי גָדַל צַח-כָּנַף וְטוֹב-לֵב,

בּוֹלֵעַ כָּל תַו בִּמְרוֹמֵי הַאֶמִיר

שֶׁל תוֹרַת הַמוּסָר מִמְקוֹר אַבָא-זָמִיר;

שׁוּב וַשׁוּב יִתְעוֹפֵף, חַיתוֹ-יַעַר יַפְלִיא,

מִקָטוֹן עַד גָדוֹל, בְּנִיגוּן סִלְסוּלִי.

וְיוֹם בָּא, יוֹם הוֹלֵך וְשׁוּב יוֹם רוֹדֵף לֵיל –

אֵין בְּרוּא-אֵל אֶת זָמִיר-לִי יִשְׂבַּע מִלְהָלֵל.

וְזָמִיר-לִי לִלְמוֹד עוֹד מִאַבָּא שוֹאֵף,

אַבָל אַבָּא-זָמִיר כְּבַר צָרוּד, כְּבַר עָיֵף:

"אֵינְךָ עוֹד צָרִיך לִי, אַף לֹא לְקוֹלִי –

הֵטָבְתָ מִמֶּנִי לָשִׁיר, גוֹזַלִי!

אָקְשִׁיבָה לְךָ בְּשוּבָה מִעָכְשָיו,

וְלִבִּי מִתְמוֹגֵג יָעַלֶה עַל גְדוֹתָיו..."

2. אל תפספסו!

לפני שנים רבות נפוץ היה בקרב הילדים משחק בגולות. הילדים מגלגלים היו בזה אחר זה גולות של זכוכית אל עבר הקיר, וילד שהיה פוגע בגולה – היה זוכה בה. כיסי הילדים היו משקשקים מאוצר הגולות.

נקפו השנים, וארסנל משחקי הילדים התרוקן מן הגולות. הילדים בימינו אולי אפילו אינם מכירים אותן כלל וכלל. הילדים בימינו בוהים לרוב במסכים למיניהם. אבל ראו זה פלא, או אם תרצו – מעשה שטן: עד ימינו אלה נשתייר לנו והתגלגל המושג "לפספס", אשר היה נקוט בפי שחקני הגולות הזאטוטים: אין זאת כי ילד יצירתי, אשר יום אחד לא הצליח לפגוע בגולה הפטיר מאוכזב: "פספסתי," אולי אסוציאטיבית ל"פַספוס" – כינוי לילד קטן.

"הפיספוס" העתיק הזה דחק מן השפה העברית את המונח התיקני: "להחמיץ". אז נכון שהמונח "להחמיץ" היה כבר תפוס ועמוס ב"להחמיץ פנים" ו"להחמיץ מלפפונים", אבל עם זאת הוא איתן דיו לשאת על כתפיו גם את "להחמיץ הזדמנות", במקום "לפספס" אותה.

לכן, ידידיי, עצתי לכם בלשון הרחוב: עזבו אתכם מן הפיספוס הילדותי, ושובו להחמיץ!                     

יואל נץ

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

נ"ו. הכנסה לקראת כנס ההכשרה

התיאוריה שלי שנשים המתנזרות מבעליהן, יכולות להאשים רק את עצמן אם הן נבגדות, לא הצדיקה את עצמה במבחן המציאות שלי. אני לא מדבר על בגידה באשתי, כי עימה היה לי הסכם בלתי כתוב, שאיש כחפצו יעשה, אבל הבגידות בלילי ובמחליפתה מנתניה, היו בלתי מוצדקות, כי השתיים הללו עמדו לרשותי כל אימת שרציתי, ומבחינה זו לא חשתי בשום חסר.

אז נכון שלא התאמצתי ביוזמתי לנכס לי עלמת-חן שלישית, אבל כשהמתנה הזאת נפלה לידי כפרי בשל, איך יכולתי להרחיק ממני את היצר הטוב, שלא מרפה מאיתנו עד גיל זיקנה?

על הביקור של היצר אני חייב להודות ליענקלה חי, חברי הטוב עוד מגימנסיה הרצליה והפלמח. הוא טילפן אלי ערב אחד ואמר לי שפגש את סומסום הקטן שהיה איתנו בהכשרת בית השיטה, ושניהם דיברו על כך שמזמן לא היה כנס הכשרה וצריך להיפגש. הבן של יענקלה, דן חי, למד אז בגימנסיה הרצליה ולבקשת אביו דיבר עם המנהל כרמי יוגב, וזה הסכים לתת את האולם הקטן לקיום המפגש.

אחרי הבשורה הזאת יענקלה התקשר אל סומסום וקבע איתו שניפגש אצלו בעוד שבוע, והוא יביא אותי ואת עמליה לוצקי (שם בדוי), שאירגנה את הכנס הקודם לפני עשר שנים, ושמרה את הטלפונים של כל ההכשרה.

סומסום אמר שהוא יזמין גם את יהודה אפרוני השחקן, שיעשה לנו שמח בפגישה ויצחיק אותנו עם החיקויים שלו.

בשעה היעודה לחצנו, יענקלה ואני, על פעמון האינטרקום בביתה של עמליה ברחוב שרת. היא התנצלה שחזרה רק עכשיו מישיבה של מועצת העירייה, וביקשה שנעלה אליה לקומת הגג ונחכה לה עד שתגמור להתארגן.

את הדלת פתח לנו בסבר פנים יפות איש מבוגר שאמר שעמליה במקלחת, אבל הזמין אותנו להיכנס לסלון. היה זה סלון ענק שקירותיו לוחות עץ בהיר המוסתרים פה ושם בתמונות נוף מרשימות. בצידו האחד של  החדר, ניצב שולחן אליפסי גדול שבמרכזו אגרטל עם פרחים צבעוניים. בצידו השני של הסלון נמצא שולחן עגול נמוך המוקף בשש כורסאות קטיפה ירקרקות.

האיש, שהציג את עצמו כבעלה של עמליה, הוליך אותנו לעבר השולחן הנמוך, ובעוד אנחנו משתלטים על שתי כורסאות, הניח עליו צלחת חרסינה מלאה ערב רב של שקדים ואגוזים ושאל מה נרצה לשתות.

אני רציתי להגיד מילק-שייק, אבל יענקלה המנומס הקדים אותי ואמר שאנחנו מוזמנים למקום ששם תחכה לנו ארוחה שלמה. האיש לא ניסה לשכנע אותנו ונעלם באחד החדרים.  

משנשארנו לבד, אמר לי יענקלה שמשום מה, יש לו הרגשה שחזרנו להיות תלמידים בגימנסיה, ההולכים להכין שיעורים אצל אחת מתלמידות הכיתה, והאבא שלה מציע לנו דברי כיבוד.

שאלתי – מה פתאום אבא שלה?

אמר לי – אתה לא רואה? הוא יכול להיות אבא שלה.

לא הסכמתי איתו, אבל גם לא התווכחתי.

עמליה הגיעה אלינו מדיפה ניחוח מתקתק וחיוך מאוזן לאוזן. בפלמח לא נמנתה על יפיפיות ההכשרה, אך בהחלט נחשבה לנעימת מראה ומבוקשת. עכשיו, כשנכנסה אלינו במכנסיי ספורט לבנות וחולצת טריקו הדוקה, הצליחה לעצור את נשימתנו. ארבעים השנים שחלפו מאז שגמרנו עם תרגולי א"ש לילה ומשחקי מחבואים, הפכנו אותנו לבוגרים מיושבים, שחיבוק מלווה בנשיקה על הלחי, נחשב לדבר מובן מאליו.

אל סומסום הקטן הגענו באיחור של חצי שעה. הוא הרגיע אותנו, אמר שלא קרה שום אסון והצרה היחידה היא שיהודה אפרוני לא יכול לבוא, כי בדיוק הערב הוא משחק ב"הבימה" עם חנה רובינא את "הדיבוק".

אשתו של סומסום ביררה מי רוצה תה ומי קפה והגישה לנו אותם על מגש כסף, עם עוגת פרג שהיא קנתה לבד.

עמליה התנדבה לקחת את הסכין ופרסה את העוגה לפרוסות. כמעט שעתיים ישבנו והעלינו זיכרונות מהימים ההם בפלמח ובגימנסיה. דיברנו על הדור המתמעט ומנינו מי חי ונושם ומי רק נושם.

אני סיפרתי על המורה צדק שנתן לי רשימה של ארבעים תלמידים, ואני התחייבתי להביא אותם ללוויה שלו. הבעייה היא, שהוא בינתיים ממשיך לחיות ואילו שלושה מתוך הרשימה כבר עלו השמיימה לחכות לו שם.

אחרי שעתיים של פטפוטי סרק, נזכרנו שאנחנו צריכים לארגן את כנס ההכשרה והחלטנו שניפגש שוב בעוד שבועיים, והפעם נבדוק עם יהודה אפרוני מתי הוא פנוי לפני שנקבע את המועד.

בדרך חזרה לקחתי בפז'ו שלי את יענקלה ועמליה. את יענקלה הורדתי ראשון ברחוב בארי ואחר כך הסעתי את עמליה לביתה. כג'נטלמן מושלם יצאתי אחריה מהרכב וליוויתי אותה עד דלת הכניסה. שם 'גנבתי' מיענקלה את ההרגשה שלו כשאמרתי לה, שהיא מחזירה אותי לימי הגימנסיה. אותם ימים, כשהיינו מלווים בערב תלמידה לביתה ואם היה לנו אומץ, היינו נותנים לה נשיקה לפני הדלת.

יותר לא הייתי צריך להגיד כלום, כי עמליה תפסה בכפותיה את לחיי והצמידה את שפתיה לשלי. כיוון שכך, נפלה עלי רוח גבורה והצמדתי את החזה שלי לשלה. מכאן לא היה לנו קשה להחליט שנערוך ישיבה מצומצמת של ועד ההכשרה, כלומר רק שנינו, ואני הצעתי שאבוא מחרתיים לקחתה מהבית.

היא אמרה שיותר נוח אם אבוא כבר מחר בערב, כי יש לה ישיבת מועצה, והיא תשמח אם אבוא לקחתה בשמונה בערב משדרות רוטשילד פינת הרב גרפצלה (כתובת בדויה).

למחרת בשמונה בדיוק הייתי במקום שקבענו, וחיכיתי כחמש דקות עד שגם היא הגיעה, הפעם בשמלה קיצית, עם כתפיות החושפות כתפיים חלקות שזופות, המתאימות למי שגרה בדירת גג, הגלויה לשמש הישראלית.

היא שאלה "לאן ניסע?"

סיפרתי לה שבית הורי אשתי ברחוב לטריס התפנה מדייריו, הוא עומד עכשיו ריק ושם אף אחד לא יפריע לנו לדון בכובד ראש על כנס  ההכשרה.

בהתחלה  חשבתי שאקח אותה לקומה השנייה של הווילה ואציג לה את המיטה הזוגית של הורי אשתי, אבל אחרי שמצאנו את עצמנו מתחבקים ליד הדלת הנעולה, היה לי חבל לגרור אותה עד למעלה והובלתי אותה ישר אל המיטה בקומת הקרקע, אותה מיטה רחבה שעליה חגגתי עם אשתי את ראשית חיינו המשותפים.

כשהגענו בהליכה צמודה למיטה ואני התחלתי לחפש את כפתורי הכתפייה שלה, לא התנגדה, אך אמרה: "כבר? ישר לעניין?"

אמרתי: "כן. סחור-סחור כבר סיחררנו בהכשרה."

אמרה: "אתה צודק."

ומרגע זה שכחנו את כנס ההכשרה העומד לפתחנו וכל מה שהעסיק אותנו היתה הכניסה הנוכחית העומדת לעשות לנו טוב.

כשהבאתי אותה חזרה למקום המפגש שלנו בפינת רחוב הרב גרפצלה, היא שברה את השתיקה ואמרה: " יש לי חמש חברות קרובות שאנחנו נפגשות כל שבועיים ואין בינינו סודות. אני היחידה ביניהן שעד היום לא בגדתי בבעלי, והן צוחקות עליי. תדע לך שזאת פעם הראשונה שאני עושה את זה לא עם בעלי. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא אגלה להן את שמך."

"למה לא? –אמרתי – מצידי את דווקא יכולה לספר..." 

לזכותה של עמליה אני יכול להגיד שהיא קיבלה את דבריי בהומור, למרות שאני חשבתי שהוצאת דיבה שכזאת לא יכולה להזיק לי. כששאלתי אם היא רוצה שנמשיך להיפגש, אמרה שהיא לא יודעת והציעה שאתקשר אליה למשרד בעוד שלושה ימים.

כשהתקשרתי במועד שקבעה, קיבלה  אותי בשמחה, אבל מצאה לנכון לבשר לי שיותר לא נערוך את ישיבות ועדת התרבות של ההכשרה לבד.

כששאלתי למה, ביקשה שלא איעלב, כי זה לא בגללי אלא בגללה. היא מראש החליטה שתעשה את זאת רק פעם אחת, כדי להסיר ממנה את הכינוי המעליב של 'הצדקת הקבוצתית.'

כנראה שנשמעתי לה עצוב, כי בסוף השיחה, כשעמדתי להניח את השפופרת ולהתנחם בזה שיש לי את לילי ותמי, אמרה:

"אתה יודע מה, בוא ניפגש עוד פעם אחת, אבל לא יותר מפעם, כי לא מגיע לאהוד (שם בדוי) שאעשה לו את זה." 

הסכמתי איתה בהחלט, כי אחרי שהוא קיבל אותנו כל כך יפה ואפילו שאל אם אנחנו רוצים לשתות, לא הייתי רוצה להשפיל את עיניי בפגישה הבאה עימו.  

פוצ'ו

המשך יבוא

אהוד: אוי, אוי, כמה אני מקנא בך, פוצ'ו, הלא ברומאנים שלי, כמו ב"מסעותיי עם נשים" – כל המסופר הוא בידיוני ונוצר במוחי הקודח – ואילו לך זה קרה באמת!

דרך-אגב – האם היתה לעתליה נקודת חן גדולה חוּמה מעל המנוש מצד שמאל? – כי אז אולי אנחנו בכל זאת גיסים-לַמנוש.

* * *

בימים אלה חוגגים אחרוני הפלמחניקים

את יום הולדתם ה-90

אחד מהם הוא הסופר פוצ'ו

ביום שישי 31.1.20 תיערך בבית הפלמ"ח, רח' חיים לבנון 10 תל-אביב,

השקת שני ספריו האוטוביוגרפים: בחיי [4]  ובחיי [5]

התכנסות ב-10.30 תחילת האירוע 11.00

בתוכנית:

יו"ר עמותת הפלמ"ח האלוף שייקה גביש (שכבר שכח מתי חגג 90)

הסופר אהוד בן עזר, שבעיתונו ("חדשות בן עזר") ראו הספרים אור לראשונה

יורם טהר לב – על הקיבוץ שמארח את הפלמ"ח

אליהו הכהן – שירי הצבא האדום שהפלמ"ח ניכס לעצמו

עדנה – התנצלות בשם המשפחה

בהמשך:

'מקהלת הצבע האדום' בניצוח אורה מורג. שירים רוסיים מסביב למדורה

סיפורים מתוך הספרים בנוסח "סליחה על השאלה"

נירה הראל, רחל ודניאל חנוך, ומיכל סנונית –

יחשפו לראשונה איך קשורה חתונתם לתולדות מחבר "בחיי"

קטעי וידיאו נדירים, המאמתים את העובדה שהמחבר היה פעם צעיר

ובסוף: אולי יבוא קוסם

הכניסה מותנית בהרשמה מוקדמת בטל': 03-5459800 

או במייל: palmach_museum@mod.gov.il

* * *

יוחזרו הביצות והאנופלס

לאורך מישור החוף

ותיפטר בעיית השיטפונות!

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיניות נשית מרוסנת

על השיר "סליחות" מאת לאה גולדברג

עם מלאת חמישים שנה בדיוק לפטירתה בגיל 59 ביום 15 לינואר 1970

א. מיניות והעזה מול ריסון והצנעה

השיר "סליחות" המוכר בימינו כפזמון פופולארי, הוא אחד משיריה המעניינים המורכבים של לאה גולדברג. השיר חובר כשעדיין היתה משוררת צעירה בת 27 ופורסם בספר שיריה השני "שיבולת ירוקת העין" (1940) ויש בו כדי להציע התבוננות רבת-עניין בהתפתחות מודעותה האמנותית כיוצרת של שירה בכלל וכמשוררת-אישה הכותבת על אהבה ומיניות בקרב חבורה ספרותית שעיקרה משוררים גברים.

כיצירה שירית ניכר בשיר מאמץ אמנותי, המכוון לבניית מורכבות ורב-רובדיות של משמעות על ידי הפעלת עושר מטאפורי, סמלי ופרוזודי. בכך הוא מהווה מעין הפגנת כוח של כתיבה על-פי האסכולות המודרניות שבמסגרתן יצרה.

יחד עם זאת, ואולי דווקא משום כך, מהווה המעשה האמנותי גם ניסיון לפרוץ את גבולות השירה הנשית, שנתפסה עד אז כשירה לירית "קטנה" ופשוטה המתוחמת בגבולות "האני" הפרטי של האישה, באהבתה או במתן ביטוי לרגש הנשי המעודן במבע סמלי מתון, ללא שאיפה או יכולת להתמודד עם שאלות שמעבר לפרט או עם המופשט (למרות שכבר היו קודם לכן בשירת הנשים העברית גילויים שחרגו בהחלט מגבולות אלה).

על רקע זה בולטת נועזותו של השיר, המערערת והמסכנת (או שעשויה הייתה לערער ולסכן) את תדמיתה של גולדברג עד אז כיוצרת של שירה לירית אישית ונשית, רגישה לטבע ולאהבה. שהרי במרכזו של השיר מצוי נושא ארוטי נועז – חווית המגע המיני הראשון, שהאישה הדוברת משחזרת אותה ומעניקה לה משמעות, תוך פנייה אל הגבר שעורר את החוויה והוא הנמען הפנימי של השיר.

מאידך, ניכרת גם מגמה מנוגדת, החוששת להרחיק לכת יתר על המידה. שכן הנושא הארוטי הנועז מוצנע במעטה של הסוואות וכיסויים לשוניים (מכוחם של סמלים, מטאפורות ואלוזיות) עד שאפילו היום – כשגבולות "הצניעות" הישנים נפרצו זה מכבר בשירה הנשית – ספק אם כל אלה השרים את השיר והמתרפקים עליו, מודעים למשמעותו. יתר על כן, משנחשפת המשמעות מתברר שהנועזות מתרסנת בכיוונים נוספים: האישה הדוברת משתקפת בו בתמימותה והגבר הוא החושף בפניה את העולם הארוטי הנועז. השיר גם משלב בחוויה הארוטית את הילדות "הטהורה" ומציב אותה במרכזו, ומעל לכל – מתברר שערכיות הארוס אינה חד-משמעית כלל וכלל לגבי האישה עצמה ובצד החיוב וההיפתחות לחיים שבארוס אורבים גם השלילה והחטא.

תופעה זו של פריצת גבולות וריסונם ניכרת גם בתחום התבניות השיריות. גולדברג נאמנה כאן לקונבנציות שיוחדו לשירה הנשית: לשיר הלירי הקצר ולנוסח הווידוי האישי המשווה לשיר אופי אוטוביוגרפי. אמנם היא פורצת מעבר להן במבע הלשוני, אשר מעניק לשיר מורכבות ועומק, אבל יחד עם זאת מצניע את הרובד האינטלקטואלי, המתייחס לשאלה מוסרית ומקיים שיח עם טקסטים מן התרבות העברית ומן הספרות הרוסית.

השיר מרתק, אפוא, על שום מגמותיו הסותרות ובנוסף לכך יש בו גם כדי ללמד דברים אחדים על "המעבדה האמנותית" של המשוררת.

ב. בית א': "פקיחת העיניים"

 כבר בטור הראשון נרמז, על דרך הגילוי והכיסוי כאחת, נושאו הנועז של השיר: המגע המיני הראשון של האישה-הדוברת עם הגבר, שבשיח פנימי בינה לבינו היא משחזרת את האירוע ומשמעותו.

הטור בנוי כאלוזיה לפסוק ידוע מספר 'בראשית', שממנו שאובה המטאפוריקה המרכזית של השיר (פקיחת העיניים, שממנה נגזרים בהמשך המבט, החלון, הראי והראייה). הכוונה לפסוק על אדם וחוה – הגבר והאישה הראשונים שגילו את מיניותם לאחר שאכלו מעץ הדעת: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (שם ג' ז').

הצירוף "באת אליי" מציין כאן ביאת גבר אל אישה במשמעות של בעילה, כמצוי במקרא (למשל: "אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם" – שם ו' ד'). הגבר, שאליו דוברת האישה, "בא אליה," אפוא, "לפקוח את עיניה," לגלות לה את עירום גופה, את מיניותה.

אלא שלא כבסיפור המקראי על אדם וחוה – בו עיני שניהם נפקחות בעת ובעונה אחת עם האכילה מעץ הדעת כתוצאה מפיתוי (תחילה של הנחש את האישה ולאחר מכן של האישה את האיש) – כאן הגבר הוא הגורם המניע, הוא הפוקח את עיני האישה והמגלה לה את הארוטיות שבה. על כן מתואר בטור השני עושר החוויות שהוא מעורר בה במשפט המטאפורי והפרדוקסלי "וגופך לי מבט וחלון וראי," המייחס למגע של הגוף הגברי את היכולת להקנות לאישה את כושר הראייה ('המבט'), את ההיפתחות לזולת ולעולם ('החלון') ואת הכרת גופה שלה (דרך השתקפותו ב'ראי' גופו).

בהמשך מוצגת פקיחת העיניים, שהיא מקור הראייה, בכעין היפוך פרדוקסלי. בנוהג שבעולם ראייה קשורה באור – ואילו כאן ראייה טוטאלית שאין נסתר מפניה מקושרת להיפוכיו, לחושך וללילה: "באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים."

הלילה אף מוצג כיצור חי ופעיל, ואילו האוח, שהוא עוף חי הרואה רק בלילה, מוצג כפסיבי, כמי שמקבל כושר ראייה כתוצאה מ"בוא" הלילה החי. וכך נוצר פיתוח של יחסי הגבר (שהוא כלילה) והאישה (שהיא כאוח) ומוקנה למגעם הארוטי צביון של שינוי סדרי עולם ושל מסתורין.

יש לציין, שהפיכת הלילה לכעין יצור חי ופעיל נעשית גם על ידי ריאליזציה (הפיכה למוחשי) של צירוף לשוני מטאפורי, "לילה בא" (התחיל), ואילו הלילה החשוך, המופיע בשיר כדימוי, מרמז גם לשעת ההתרחשות. במקביל לכך מרמזות המטאפורות שלפניו, "חלון וראי", למקום ההתרחשות – בית. אלמנטים שגורים של מציאות קונקרטית (זמן ומקום) מותכים בלשון השיר בצורה מקורית, המצניעה אותם והמעניקה לחוויה משמעות אחרת, מורכבת ומסתורית כאחד.

ג. הבית השני: "שמות" ו"דבק"

 אלוזיות לסיפור גן-העדן מוסיפות ובונות גם את משמעותו של הבית השני. תחילה מוצג חישוף המיניות הנשית כפעולה בראשיתית של מתן שם למה שלא היה לו קודם לכן שם. "ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף," אומרת הדוברת. ואמירתה מתקשרת למתן השמות על ידי האדם לכל בעלי החיים שיצר אלוהים: "ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים... ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה" (בראשית ב' י"ט-כ').

רמיזה זו למקרא מעצימה, כמובן, את הערך של מתן השם, בבחינת זיהוי והכרת המהות של כל פרט. אלא שבשיר הזיהוי חל על פרטים בגוף האישה, ודווקא הזעירים ביותר שבהם (ריס, ציפורן, שערה) כמעשה של גילוי ארוטי מושלם של הגוף, עד לסמוי, העדין והקטן. יתר על כן, בבראשית הגבר-האדם הוא הנותן את השמות, ואף כאן נאמר: "למדתי." כך נרמז, שהגבר שפקח את עיניה הוא המלמד את האישה, הוא המוליך אותה להכרת גופה ומיניותה שלה. תיאור גופה כ"בשר חשוף", מתקשר אף הוא לסיפור גן העדן, שעה שהאדם ואשתו עמדו עדיין בתמימותם, עירומים ללא בושה, כנאמר: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (ב' פסוק כ"ה), וממד של תמימות וראשוניות ללא כל בושה מוענק למעמד גילוי הגוף הנשי.

רמיזה לבראשית מלוות גם את שני הטורים הבאים, למרות שלכאורה חל בהם מעבר לתחום אחר: "וריח ילדות – ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף."

"הדבק" משמש כאן כמטאפורה לשרף (הנוזל הצמיגי המופרש מהעץ כשקליפתו נחתכת) והוא רומז לפסוק הסמוך לקודמו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (שם, ב' כ"ד). המטאפורה "דבק" שנבחרה לשרף האורן לא נבחרה במקרה. היא באה לרמוז ש"חישוף הבשר" וגילוי המיניות הביאו לאיחוד מושלם בין הגבר והאישה, שנעשו ל"בשר אחד", כך שהדבק ביניהם חזק מכל (זה מקור האמירה הידועה: "אמר לדבק טוב", כאישור לשידוך שהצליח).

ועוד: התמימות שנרמזה קודם לכן, באה עתה לפיתוח, כאשר המגע הארוטי של הגוף החשוף מתקשר בילדות אשר מקנה לו ממד של תמימות בתולית ושל טבע. עוצמתה של החוויה הזאת ניכרת שוב בכעין ניסוח פרדוקסלי: ריח הדבק והאורן הוא "ניחוח לילו של הגוף" – ולא ניחוח הגוף בלילה. כביכול יש לילה לגוף, מהות לילית השונה מיישותו ביום. ושוב מובלט הממד החד פעמי והמיוחד של החוויה.

ד. הבית השלישי: בקשת ה"סליחה"

על רקע עוצמתה ועושרה של החוויה, מפתיע הבית האחרון במיפנה הפתאומי שבו. רק בקריאה-לאחור ניתן לראות שהמפנה כבר נרמז קודם לכן, וכי בבתים הראשונים טמונה הנמקה כלשהי לו.

המיפנה מתגלה תחילה במעבר לשדה מטאפורי שונה לחלוטין: לא עוד מטאפורות שמקורן באלוזיות לאדם וחווה, הגבר והאישה הבראשיתיים, לא עוד לילה ובית וצומח וחי, ובעיקר – לא עוד זיקה לארוס ולחישוף הגוף, אלא מעבר חד למטאפורות הקשורות בים: הפלגה, מפרש, חוף – וגם אופק, המשתמע ברקע המלה "אופל".

במבט מעמיק יותר מתברר, שגם האלוזיה הטמונה במילים "סליחה" ו"לכרוע" שבסיום השיר, אינה רומזת עוד למקרא, אלא לטקסט שונה, מאוחר יותר, לתפילה, ל"סליחות" של יום הכיפורים. ניתן גם להבחין באמצע הבית במעבר מזמן עבר – על פיו ניתן היה לשער שהפנייה לגבר, הנמען הפנימי, באה בבחינת סיכום בלבד, ואולי אפילו בתודעתה של הדוברת בלבד – אל זמן הווה, שבו פונה הדוברת בתחינה אל גבר הנמצא על ידה ("תנני ללכת"), והתחינה מכוונת כלפי העתיד.

אך יותר מכל מפתיעים הדברים הנאמרים בבית האחרון: רצונה של הדוברת להינתק מן הגבר, ללכת ולבקש סליחה, וללא כל הנמקה.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא לאחר המגע המושלם, המאחד, המבגר והמעשיר, מתחננת הדוברת בפני הגבר שיניח לה ללכת? מהו פשר רצון ההינתקות? ועל מה היא מבקשת לומר סליחה? והלא הדברים הללו אינם מתיישבים עם מה שקדם להם.

הקושי גובר לאור תחילתו של הבית. דומה, שהדוברת-האישה מודה לגבר על כך שהעניק לה הקלה, שחרור מעינויי גוף ונפש: "אם היו עינויים – הם הפליגו אליך." כלומר, הוא שיחרר אותה מכאביה על ידי כך שקלט אותם בתוכו. אבל ההודייה אינה מתיישבת עם הטור הבא, למרות שהוא מנוסח כאמירה מקבילה: "מפרשי הלבן [הפליג] אל האופל שלך." "הלבן" ו"האופל" (השחור, חסר-האור) כסמלים, מרמזים שהמפרש הטהור והבתולי הפליג אל מפרשו של הגבר, שהוא בעל איכות שלילית ועלול להכתים את הטוהר. (לא נאמר "מפרשי הלבן – אל האופק שלך", ו"אופק" היא מלה בעלת מטען חיובי, שהקירבה המצלולית אליה עומדת ברקע).

עתה ניתן להבחין ש"האופל" שבגבר נרמז כבר בבית הראשון, למרות ששם הוקנתה לו משמעות חיובית: שהרי הוצג כ"לילה" הבא אל האוח ודווקא "בחושך". בהקשר החדש של הנפש (המפרש הלבן, האופל, העינויים) והתחום המוסרי (הסליחה, הניגוד הסמלי בין הלבן לשחור) משתנים הדברים. ומתבקש לשאול: האם "פקיחת העיניים" נתפסת עתה כ"השחרת הלבן"? האם נתפס עתה המגע המיני כחטא שעליו היא חשה צורך לבקש סליחה? האם משום כך ממקמת המטאפוריקה את האישה ב"ים" שיש בו טלטלה ותהומות מאיימים – בניגוד לקרקע יציבה ובטוחה?

האלוזיות למקורות יהודיים תומכות בפירוש הזה. "הסליחה" המתקשרת לכותרת השיר ("סליחות") מכוונת אל תפילות הסליחות ביום הכיפורים, שעיקרן בקשת סליחה ומחילה וכפרה על חטאים. פירוש זה, שעל פיו נתפס המגע הארוטי כחטא, מתקשר גם לפרשת בראשית. שהרי לאחר שהפרו אדם וחוה את הצו האלוהי וחטאו באכילה מעץ הדעת – "נפקחו עיניהם" ואלוהים גזר עליהם עונשים כבדים, וגירשם מגן העדן: "ותיפקחנה עיני שניהם... ויגרש את האדם" (פרק ג'). ואם יש במגע המיני משום חטא, כתם אפל על לובן המפרש הנשי, יובן גם מדוע יש "לכרוע" על חוף "הסליחה". שהרי הכריעה אינה מתלווה לתפילה של כל ימות השנה אלא רק לתפילת מוסף בימים הנוראים וביום הכיפורים, שבהם חוזרים בתשובה ומבקשים מאלוהים סליחה ומחילה על חטאים שנעשו, כנאמר בתפילת המוסף: "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה."

ומנין שאובה המטאפוריקה שמתחום הים? ובכן, מן הספרות הרוסית, ומאלף לראות כיצד המשוררת צירפה והתיכה יחד חומרים משתי התרבויות שבתוכן צמחה.

בתקופה שבה נכתב השיר עסקה לאה גולדברג גם בתרגום לעברית של ספרו של קאטאייב "מפרש בודד מלבין באופק" (שהופיע ב"ספריית פועלים" בשנת 1942). הספר מתאר, אמנם, את ימי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ואין קשר בין השיר לבין תוכנו, אבל יש קשר בין השורה "מפרשי הלבן אל האופל שלך" לכותרתו. יתר על כן, כותרת ספרו של קאטאייב שאולה משיר לירי נודע, "המפרש", מאת המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (1841-1814), ממייסדי השירה הרוסית החדשה. ויש לציין: השיר הזה נלמד (ועודנו נלמד) במערכת החינוך הרוסית, ובעל-פה. בשיר מדובר על מפרש בודד, המלבין בערפל של ים תכול, והמשורר תוהה: מה מחפש המפרש בארץ רחוקה ומה השאיר במולדתו? ותשובתו: הוא, האמיץ, מחפש את הסערה כאילו בה נמצא השקט, השלווה. הפירוש המקובל הוא, שהנפש האנושית הטהורה (שאותה מסמל המפרש) שבויה באדמה ושואפת לפדות, לגאולה ולשלווה, ואפילו תמצא אותם, באורח פרדוקסאלי, בסערה.

ויש גם לזכור: באותה שנה, 1942, הופיעה גם האנתולוגיה "ילקוט שירת רוסיה", שעל עריכתה שקדה לאה גולדברג יחד עם שלונסקי, ויש בה ביטוי לעניין העמוק שגילתה גולדברג בספרות הרוסית (שממנה תרגמה ושבחקירתה אף העמיקה בשנים הבאות) ובכלל זה בשירתו של לרמונטוב.

הבית האחרון של השיר נבנה, אפוא, בזיקה לשירו של לרמונטוב. אמנם בשירו לא נמצא את נושא החטא והכריעה ובקשת הסליחה, וגם חתירת "המפרש" בו איננה אל החוף אלא אל הסערה, אבל יש בו ביטוי לשאיפה לגאולה, לפדות, לשחרור ולשלווה נפשית, ואולי אפשר לראות בו מקור משלים לנאמר קודם לכן: שאיפה לשחרור ולפדות מן הגבר, שאמנם העניק לה בעבר עולם חוויות ארוטי עמוק, אבל עולם זה נראה לה בהווה בגדר של חטא או של כבלים לגביה. מכאן הצורך העמוק להגיע לשלווה, ל"חוף", לבקש סליחה וכפרה על חטאה; ואולי גם לבקש סליחה מהגבר, שכה העשיר את עולמה, על הימלטותה ממנו.

ה. עושר פרוזודי

השיר נותן, אפוא, מבע לתחושות מורכבות בחוויה הארוטית, וכאמור, בחוויה זו ובדרכי מבעה אפשר לראות מגמה להיחלץ ממסגרת הגבולות המוסכמים לגבי השירה הנשית. מגמת ההרחבה נתמכת גם על-ידי התבניות הפרוזודיות העשירות.

השיר בנוי 3 קוורטטים, הנחלקים לשתי קבוצות (1+2) מבחינת המבנה התימאטי. בכל הבתים מתקיימת אותה תבנית חריזה מסורגת, ובכל בית שני חרוזים – נשי-גברי (מלעילי-מלרעי) לסירוגין: לפקוח-האוח, וראי-הדברים; ציפורן-אורן, חשוף-גוף; אליך-ללכת, שלך-הסליחה. החריזה עצמה עשירה ומשוכללת, "אמנותית": היא מצרפת חלקי דיבר שונים, מקיפה חלק ניכר מן המילים החורזות, יש בה אסונאנסים, ובמידה רבה כלולות בה מילים מרכזיות מבחינת המשמעות, שנדחו לסוף השורה והובלטו על-ידה. הרי זו חריזה עשירה מבחינה דקדוקית, מצלולית וסמאנטית.

השיר גם שקול בטטראמטר אנאפסטי, עם גיוונים רבים המעשירים אותו. דומה, ביקשה המשוררת להוכיח את כוחה האמנותי, שאינו נופל מכוחם של המשוררים.

ו. סיכום: נועזות וריסון

למרות האמור לעיל, ניתן – כפי שצוין תחילה – להבחין איך "נזהרת" לאה גולדברג שלא לפרוץ יתר על המידה את המוסכמות שהיו מקובלות ביחס לשירת נשים, ונקשרו דווקא בהיעדר כוח, בחולשה נשית.

למרות, או משום, נועזותו, עוטה השיר כסות לשונית והוא נראה כאילו נשאר בגבולות השירה הנשית הרכה, בעולם הפרטי, בלא חריגה לשאלות מוסריות רחבות.  בהתאם למוסכמות, השיר מנוסח כווידוי והוא שיר לירי קצר, שבמרכזו מוצבים אישה תמימה ותמה, שפוקחים את עיניה, וגבר יודע, מנוסה ומוביל, בעל עומק נפשי ("אופל"). ומעל הכול ניצבת הנסיגה, ההימלטות מהארוס, הנתפס כמחטיא או כמשעבד.

האם נזהרה המשוררת מפני קוראיה או מפני בני-חוגה או שמא מפני עצמה? קשה לדעת. אבל אפשר לשער: דווקא המתח הפנימי שבין גילוי לכיסוי, בין העזה להירתעות ובין תום לארוטיות, הוא שהקנה לשיר את כוחו ואיפשר את התקבלותו על ידי חבורתה. ואולי בגלל המתח הזה – בנוסף ליופיו ולעדינותו של הלחן שחיבר לו עודד לרר – אהוב השיר גם היום ומושר בחוגי שירה בציבור.

ארנה גולן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [134]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חוני המעגל – Wanted

גשמי-הברכה שירדו עלינו בשבועיים האחרונים, הזרימו כמויות-מים אדירות, לא רק לכינרת העולצת, אלא גם הציפו את נהריה, וחיפה בצפון, ועד אשדוד בדרום, וגרמו גם אבדות בנפש לצערנו הרב. וגם נזק עקיף, של זרימת מיליוני קוב מים שפירים, שנשפכו לים, כאשר צריך היה לדאוג לכך שהמים האלה ינוקזו בתוך אגמים מלאכותיים, להשקאת שדות בקיץ. אבל אגמים כאלה אין בסביבה. ואם ישנם פה-ושם, הללו מעטים ולא עונים על הצרכים. וזה רק עניין של מחשבה ושל כסף [לא רב], ושניים אלה לא מצויים, לא בראשם של מהנדסים ולא בכיסם של יזמים בתחום זה, ולא בידם הקפוצה של פקידי האוצר.

אז כמו שאמר החכם היווני העתיק הרקליטוס:  Panta rhei. הכל זורם.

במצב זה אנו זקוקים לחכם עתיק נוסף, הפעם מבני-עמנו, התנא חוני המעגל, שיָעוּג סביבו עיגול, ויאמר לקב"ה: ריבונו של עולם, עמך ישראל אינם יכולים לעמוד ברוב טובך, ולא ברוב פורענות. יהי רצון מלפניך שייפסקו הגשמים.

אבל חוני לא בא, חוני גם לא מטלפן...

גויים עליך, הראשון לציון

אמנם פסח עוד רחוק למדי, אך הרב-הראשי, הראשון-לציון יצחק יוסף, הזדרז [בבחינת  זריזין מקדימין] ושלף מן ההגדה את הקללה העתיקה: שפוך חמתך על הגויים. ומבלי לחכות לביצוע אלוהי ביד חזקה בזרוע נטויה הלכה למעשה, הרב שפך קיתונות של חימה וזעם ושנאה על אותם 100,000 אזרחים ישראליים, שאינם יהודים לפי ההלכה. לדבריו הם שונאי-ישראל, שונאי הדת, ומה שחמור יותר: הם שונאי ש"ס [לא השישה סדרי, אלא המפלגה], והם מצביעים למפלגתו של ליברמן, המתנגד והיריב המר ביותר של יהדות התורה והרבנים החרדים, מזרחיים ואשכנזים.

ואכן, יש לו לרב יצחק יוסף סימוכין למכביר למה שהוא אומר: הגויים האלה לא מגדלים זקן ופיאות, אוכלים חזיר וטרֵפות אחרות, נשיהם לא הולכות למקווה, והם מלמדים את ילדיהם, ילידי ישראל, לימודי-תיפלות כמו אנגלית ומתמטיקה וטבע ומדעים ומחשבים, מקצועות שהם מוקצים מחמת מיאוס, אינם נחוצים ואף מפריעים למי שלומד תורה לשמה.

העולים-המסתננים-הגויים הללו, שבאו אלינו לפני 30 שנה, כבר השתלטו על חיינו בכל התחומים: הם רופאים ומהנדסים ומדענים וחוקרים ומרצים באוניברסיטה ומנהלי תאגידים ויזמי סטארט-אפ וכדומה. הם גם שחקני תיאטרון [טפו!] וזמרים ורקדנים ועוד כיוצא באלה בדרנים, כמו המתייוונים בימי החשמונאים.

הם גם משרתים בצה"ל בכל הדרגות והתפקידים ומונעים מהחיילים החרדים [שמתגייסים בניגוד לדעת הרבנים שלהם], למלא את תפקידם ולהגן על המדינה [אמנם ציונית, אך יהודית בכל-זאת] כפי שעושים זאת  אחיהם שתורתם אמונתם, הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ובכך מגינים על עם ישראל מתוך הישיבות והכוללים ובתי-המדרש, שלכך הם נועדו.

ויש גם חיילים-גויים שנופלים על משמרתם למען המולדת-מולדתם – ישראל, ואז הם נקברים מחוץ לגדר או בבתי-קברות של נוצרים...

וכדי לפתות ילדים קטנים, ילדי ישראל המתוקים, ולסנוור את עיניהם, הם מציבים בבתיהם עץ-אשוח ירוק, מואר בשלל נוריות צבעוניות, ועליו מתנות שונות, מושכות עין ולב, והם קוראים לזה "נובי גוד", ראש-השנה החדשה.

וכנגדם, ילדי ישראל החביבים צריכים להסתפק בדמי-חנוכה סמליים, בסביבון ובסופגנייה, ובפסח – דמי מיקוח, שלא לומר דמי-סחיטה, מהאב, על החזרת האפיקומן הגנוב [גנוב! בניגוד לדיבר המפורש בעשרת הדיברות, שניתנו לנו בסיני] – גניבה לפי המסורת והחינוך היהודי במשך אלפי שנים.

אז איך מתפטרים מצרה צרורה זו, בבחינת ערב-רב, בן מאה אלף, ראשים? כמה וכמה אפשרויות עומדות לפנינו:

לגרש אתם חזרה לארצם – רוסיה, כפי שישראל מגרשת מסתננים מארצות אפריקה, שהגיעו והתמקמו בארצנו הקדושה.

לשלול מהם את זכות ההצבעה, שהרי נוהגים הם להצביע בעד מפלגתו של ליברמן ומפלגות אחרות, שונאות דת ודתיים, ובמיוחד רבנים, מפלגות ששואפות להרוס את הדת בארץ הקדושה.

להרבות במצות פרו ורבו, כדי שמצביעי ש"ס ויהדות התורה ינהרו בהמוניהם לקלפיות ויציפו אותן בפתקי-הצבעה של נאמני הדת, שלומי אמוני ישראל.

יש גם אפשרות – אמנם גרועה – לגייר אותם, חלקם או כולם, אך זו אפשרות לא רצויה, שהרי קשים גרים לישראל כספחת.

לחכות בסבלנות עד שיתרצה הקב"ה עצמו וישפוך עליהם את חמתו, ואנחנו נהיה עם סגולה וגוי קדוש, ויהי מחננו טהור.

הדרה מצרית

בשבוע שעבר נפתח בטקס חגיגי בית-הכנסת העתיק-המחודש  "אליהו הנביא" באלכסנדריה, ששופץ במחיר של 100 מיליון לירות מצריות, שממשלת מצרים הקציבה ברוב נדיבותה.

בטקס המרשים השתתפו 25 שגרירים זרים, ביניהם גם מארצות ערב. רק נציג זר אחד לא הוזמן: נציג של שגרירות ישראל במצרים. מה זה נוגע לו? ישראלי זה לא יהודי.

בדרך-כלל מומחים – במרכאות או בלעדיהן – נוהגים להסביר לנו, כי בני העם המצרי הפשוט, ברובו נבער מדעת, עדיין שונאים את ישראל, וזאת לאחר 40 שנות שלום, שלום "קר" אמנם, אך-בכל-זאת בר-קיימא, כי ההנהגה המצרית מבינה את יתרונות השלום, ומשתפת פעולה עם ישראל ועם צה"ל בתחומים שונים, אזרחיים וצבאיים, לפי האינטרסים של שני הצדדים.

אבל כאן, באלכסנדריה יש לנו סטייה מהקביעה של המומחים הללו, שהרי ההדרה של נציג ישראל באה "מגבוה", הישר ממשרד העתיקות המצרי, כלומר ממשלת מצרים. אז כיצד מסבירים לנו זאת האגיפטולוגים של ימינו? לך תדע.

וקראנו גם שבירדן נערכו הפגנות נגד הסכם-הגז של ארצם עם ישראל השנואה. כמובן שזה לא מפתיע. לא מדובשך – הגז החיוני כל-כך, ולא מעוקצך, כלומר קשר כלכלי כלשהו עם מדינת ישראל, מדינת היהודים. איך היו אומרים אבותינו בגולה, במבטא אשכנזי: מויחל טויבֶס [מוותר על הטובות]. רק לא איסראיל.

טילים מסוכנים

טילים, מטבע בריאתם, עשויים לפגוע במטרתם, כמובן, לכך הם נוצרו.

ואת הטילים משגרים חיילים, אם הם רואים את המטרה בעיניהם, או לא. מפקד בכיר מהם נותן לחייל את הפקודה: שגר!

אבל חיילים הם בני-אדם, לפעמים לא בוגרים דיים, לא שקולים דיים, או נרגשים, או מפוחדים, או מהירים ללחוץ על ההדק. וכך גם המפקדים שלהם, קצינים, הממונים עליהם, והם עלולים לשגר טיל לעבר מטוס אזרחי, כפי שקרה לאחרונה, והם הרגו [בשוגג] 176 אנשים. וכך קרה גם עם המטוס הצבאי הרוסי בסוריה, שבו נהרגו 14 חיילים. וזה קרה גם למטוסים אחרים, שהופלו בטעות, וחלקם בזדון.

סכנה לאנושות!

תיק"ו – תיק"ו

ומה יקרה אם לאחר הבחירות – הבאות עלינו לא לטובה – ייצא שוב שוויון בין הגושים?

תיק"ו – תיק"ו... 

יהודה גור-אריה

* * *

האם ייתכן שהרוב שיושג בכנסת לדחיית בקשת החסינות של נתניהו – יושג רק בזכות הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל? זה נראה לך בסדר, בני גנץ? אתה לא מתבייש?

* * *

בן-ציון יהושע

מילים על גלגול נשמות צומחות על הכרמל

בין יהדות לאמונה דרוזית

נביל נאסר-אלדין, "מילים צומחות בהר הירוק"

שירים. ירושלים 2001

מזה  שנים מתקיים מפגש שנתי מרתק בין משוררים וסופרים ישראליים למשוררים בני העדה הדרוזית, שנרקם ביוזמה משותפת של משכילי העדה הדרוזית והמשוררים בלפור והרצל חקק. זו ידידות שתחילתה פואטיקה והיתה לידידות נפש בין שני עולמות רחוקים כל כך ובה בעת קרובים כל כך. משוררים משני המגזרים – הדרוזי והיהודי – אומרים שירה, שיר הלל לשירה העברית.

לקראת לכתנו ליישוב הדרוזי דלייַת אל כרמל עיינתי מחדש בשירו של המשורר, המחנך ופעיל העדה הדרוזית נביל נאסר אלדין, 'הגלגול הקודם' מתוך ספרו 'מילים צומחות בהר הירוק'. נביל נאסר אלדין (1958), יליד הכפר דלייַת אל-כרמל, בנו הצעיר של השייח' סאלח. משורר ומתרגם שירה. מורה בכיר ללשון העברית ולמורשת הדרוזית, שבה פיתח תוכני-לימוד. פעיל במועצה הציונית בישראל. חבר אגודת הסופרים העברים בישראל שבה כיהן  כסגן היו"ר.

האמונה בגלגול נשמות היא מקור העוצמה הדרוזית

האמונה בגלגול נשמות היא אחד העקרונות הבסיסיים באמונה הדרוזית, והיא משפיעה על חייהם והשקפת עולמם של הדרוזים. לפי אמונה זו, לאחר מותו של אדם נשמתו שבה לעולמנו ומתגלגלת בנשמתו של תינוק דרוזי הנמצא ברחם אימו. האדם הדרוזי זוכר לעיתים חלק מחייו הקודמים. בספרים ובעדויות מתוארים מפגשים וחיים עם דמויות מגלגול קודם.

אין ספק כי אמונה זו מקילה על הצער והיא מקור נחמה על אובדן חיים. הדרוזי מאמין כי ביום הדין האחרון, ייתן האדם דין וחשבון בפני הבורא על מעשיו בגלגולים של חייו. המסקנה המתבקשת מאמונה זו כי הצד הרוחני הוא העיקר ולא הצד הגשמי-חומרי. על האדם לכבוש את יצר הרכושנות והחומריות ולהיות סובלני לגבי הזולת הדרוזי, היכול להיוולד בגלגול אחר כבן משפחתך. לפי תפיסה זו, הנשמה היא שמקיימת את הגוף והגוף אינו יותר מאשר בגד שהנשמה מחליפה בכל גלגול חדש.

האמונה הדרוזית בגלגול נשמות איפשרה לדרוזים, שחיו כמיעוט, ללחום ללא חת על חירותם. לוחמים צעדו אל מול מותם ההרואי ונפלו בשדות קרב. למעלה מ-300 לוחמים דרוזים נפלו במערכות ישראל. האמונה שעוד רגע קט ישוב הלוחם שנהרג בדמותו של תינוק שבא לעולם נתנה נחמה בלבבות הקרובים לנהרג והסירה במידת מה את צער המוות.

שירו של נביל נאסר אלדין 'הגלגול הקודם', המובא בהמשך, הוא דרך פואטית הממחישה אל נכון את האמונה הדרוזית הבסיסית הזאת. ייחודו של השיר הוא בניסיונו של המשורר ללכת צעד נוסף אל מחוזות הזיכרון מן הגלגול הקודם. הזיכרון הופך לראי וירטואלי המשקף את החרב, את המורשת שעוברת מן הסב לנכד, את הזיכרונות מגלגול קודם על סוס המלחמה ושדות הקרב.

המשורר עובר מן המלחמות אל החום המשפחתי מיני אז, לרכות ולאהבה במחוזות המשפחתיים – ההתרפקות על האישה של פעם ועל הבן של פעם, על נופי חורָן, מקומות ומחוזות ילדות. לאנשים מן הגלגול הקודם יש שמות, יש זהות ויש כתובת. רגעי החסד בגלגול הקודם מחזקים את האדם בגלגול עכשווי וייסורי העבר מלווים כ'שריטה' את החיים בגלגול זה.

המוות המוזכר בשיר, בגלגול הקודם, אינו מוות טבעי אלא מעשה רצח, שעשה בוגד קרוב משפחה וגדע את חיי שאר בשרו. הוא רצח את הגוף אך לא יכול היה לקחת את הנשמה וזו שבה לעולם הזה בלבוש אחר.

השאלה ששאלתי את עצמי למקרא שיר מלודי זה, האם חובת נקמת הדם, הקיימת במרחב התרבותי הזה, יכולה לבוא חשבון עם רוצח מגלגול קודם?

גלגול נשמות והישארות הנפש ביהדות

אלוהים, לפי תפיסת היהדות, בא חשבון עם האדם לא תמיד באופן מיידי, אלא בראי הדורות. בני אדם ששנות חייהם קצובות אינם יורדים לעומק מקרים הזועקים ללב השמיים. ההסבר היהודי לכך הוא שכר ועונש המשתרעים על כמה גלגולים. בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים אין איזכור של גלגול נשמות אלא אמונה בהישארות הנפש. יש ביהדות מאמינים ויש מתנגדים לגלגול נשמות. גדולי המתנגדים היו  רס"ג והרמב"ם וממשיכי דרכם. ספרות הקבלה, לעומת זאת, ובמיוחד תורת האר"י, מלאות באמונה בגלגול נשמות הנותן מענה לבעיות של שכר ועונש, לפי אמונה זו, על חטאים בגלגול אחד אנו עתידים לשלם מחיר כבד בגלגול אחר.  ב'שבחי הבעש"ט' של החסידות אנו מוצאים סיפורי גלגול נשמות וענישה בגין חטאים בגלגולים קודמים. המקובל ר' חיים ויטאל אמר שהוא גלגולו של המלך חזקיהו, ועל רבו האר"י אמר, שהוא גלגולו של משיח בן-יוסף. כמאתיים שנה מאוחר יותר אמר על עצמו המקובל ר' שלום שרעבי שהוא גלגולו של האר"י.

רפאל יהושע-רז, מספר סיפורים ידוע בירושלים, סיפר סיפור-עם 'משה רבנו ונפלאות האל', שבו החשבון האלוהי אינו מסתיים בדור אחד ובגלגול אחד אלא משתרע על גלגולים נוספים:

בא משה רבנו עליו השלום לפני אלוהים ואמר: 'ריבונו של עולם, הראה לי את נפלאותיך.'

אמר לו אלוהים: 'משה יקירי, בני אדם לא יירדו לעומקם של דברים ולא יבינו את פלאי הבריאה.'

הפציר משה באל. נעתר אלוהים לתחינתו ואמר לו: 'משה בני, עמוד מאחורי הצוק הגבוה הזה, המשקיף לעבר הנחל הזורם שעצים גבוהים גדלים על גדתו ותראה מחזה.

עמד שם משה שעה ארוכה ולמקום הגיע בדהרה פרש רכוב על סוס אביר. ירד מעל סוסו, תלה על אחד האילנות נאד-עור גדול ובו מאות מטבעות של כסף וזהב, פשט את בגדיו וטבל בנהר. כשסיים להתרחץ, לבש את בגדיו והסתלק מן המקום בדהרה בהותירו על העץ את נאד העור המלא במטבעות זהב וכסף.

לא חלפו דקות ספורות ופרש אחר התקרב למקום ועיניו נתקלו בנאד העור התלוי על העץ. הוא בדק את תוכנו של נאד העור, ראה את האוצר המופלא, הסתכל לצדדים ומשלא ראה נפש חיה, לקח את נאד העור ודהר הרחק מן המקום.

הביט משה רבנו בקוצר רוח וציפה לראות כיצד ייפול דבר. והנה מגיע למקום אדם שלישי, פשט את בגדיו, נכנס לנהר והתרחץ להנאתו. עודו משכשך במים והפרש הראשון ששכח את נאד העור, המלא במטבעות זהב וכסף, חזר למקום, חיפש על העץ ולא מצא את נאד העור ששכח. הסתכל לצדדים וראה את האיש המתרחץ בנהר להנאתו.

'זה האיש שגנב לי את האוצר היקר שלי,' אמר הפרש בכעס, שלף את חרבו וללא היסוס כרת את ראשו של האיש שרחץ במים והלך לדרכו.

משה שראה את המחזה מאחורי הצוק, פניו נפלו. הוא נשא ידיו לבורא עולם וטען: 'ריבונו של עולם, לזה אתה קורא משפט צדק? זה הצדק האלוהי?'

השיב לו אלוהים: 'משה בני, האם לא אמרתי לך כי בני אדם אינם יורדים לעומקם של דברים ואינם מבינים את נפלאות האל, כי ימי חייהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה.'

הפיל משה תחינה לפני האל וביקש: 'אנא אלוהים, אמור לי את פשר המחזה הנורא שראו עיניי.'

נעתר אלוהים ואמר למשה: 'ההלך השני שמצא את נאד הכסף, אבי סבו נגזל על-ידי אבי סבו של הפרש הראשון. וכאן החזרתי את הגזילה עד לפרוטה האחרונה. זה שרחץ במים וראשו נכרת, הוא גלגולו של רשע אחד, רוצח שכיר ששפך דם רב ואף רצח את אבי סבו של הפרש הראשון. ועתה גאלתי את דמו.'

הרכין משה את ראשו בהכנעה ואמר: 'גדולים מעשיך ריבון העולמים והכול נעשה בתבונה.'

אין אפשרות לחזור אל העבר

סיפור קצר זה מביא בדרך עממית את תורת שכר ועונש, שנבחנת בראי הדורות. השכר והעונש נפרעים בסופו של חשבון אלוהי. האמונה הדרוזית, לעומת זאת, צוברת את הטוב והרע של הגלגולים השונים אל יום הדין, יום החשבון הסופי שבין אללה לבין בני אדם.

בשירו של נביל נאסר אלדין, הגלגול הקודם, יש התרפקות על החיים בגלגול קודם, יש זיכרונות, יש אהבות מפעפעות מגלגול קודם שלא נמחקו, אך זרימת החיים פניה אל העתיד! אין אפשרות לחזור אל העבר בגלגול לאחור, כי מה שהיה היה. ההיזכרות ברגעים המתוקים בגלגול קודם היא מזור לפגעי ההווה ולשריטות שאנו נושאים עמנו מגלגולים קודמים.

שירו של נביל  הוא לא רק פרק בתרבות ובאמונה הדרוזית אלא הוא שיר הלל ללשון העברית של משורר השולט בה ללא מיצרים על אף שלשון אימו היא ערבית.

בן-ציון יהושע

* * *

נביל נאסר אלדין

הגלגוּל הקוֹדם

זוֹכֵר אֲנִי אֶת פָּנַי אֶת עֵינַי

כְּמוֹ בְּנָהָר.

קוֹמָתִי צוּרָתִי מֵהַגִּלְגּוּל שֶׁעָבַר

אֵי שָׁם בָּהָר וְכָעֵת בְּעוֹד הַר.

זוֹכֵר אֲנִי אֶת חַרְבִּי, נִשְׁקִי הָאִישִׁי

עָלָיו חָרַט סָבִי רַק אֶת שְׁמִי...

זוֹכֵר אֶת סוּסִי הָאָדֹם שֶׁגִּדַּלְתִּיו בְּחֹם

וְהוּא מוֹפִיעַ לִפְעָמִים בַּחֲלוֹמִי.

זוֹכֵר אֲנִי אֶת אִשְׁתִּי רַדִּיָּה

יָפָתִי הַחִנָּנִית עִם הָעֵינַיִם הַיְּרֻקּוֹת

אֶת בְּנִי חַסּוּן הָאֹשֶׁר בְּעֵינוֹ

אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּלַטְּפוֹת אֶת פָּנַי רַכּוֹת.

כָּל בֹּקֶר מַמָּשׁ כְּמֶשִׁי, כְּטַל הַמְּטַפְטֵף

עַל לְחָיַי, עַל רֹאשִׁי הַמִּתְכּוֹפֵף.

זוכֵֹר אֲנִי לַמְרוֹת הַזְּמָן

הֵיכָן הֶחְבֵּאתִי אֶת אַרְנַק הָעוֹר

הַמָּלֵא בְּזָהָב, שָׁם מִתַּחַת לעְֵץ הַזַּיִת

הַזָּקֵן בְּשָׁנִים, הַנֶּאֱמָן.

זוֹכֵר אֲנִי הֵיכָן יָרָה בִּי הַבּוֹגֵד

וְנָפַלְתִּי בֵּין הטֵּרָסוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת

שָׁם בְּהַר חוֹרָאן הָרָחוֹק...

וְהִנֵּה כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת אֲנִי כָּאן

וּפִתְאֹם הַחֲלוֹם מָתוֹק:

בֵּן לְמִשְׁפָּחָה, לְאִמָּא שׁוֹנָה

אַךְ אוֹהֶבֶת אוֹתִי מְאֹד.

שַׁבְתִּי מַהֵר

אַךְ בְּצוּרָה וּבִלְבוּשׁ אַחֵר

תִּינוֹק וָלָד גָּדוּשׁ מִטְעַן זֶהוּיוֹת

שֶׁל זִכְרוֹנוֹת וְהִתְלַבְּטוּיוֹת.

אֲנִי כָּאן אֲנִי שָׁם בְּהַרְרֵי אֵל

אֲנִי בֵּן לְמִשְׁפָּחָה בַּכַּרְמֶל.

אַךְ תָּמִיד אֶזְכֹּר בְּגַעְגּוּעִים

אֶת חַיַּי הַלֹּא נִרְאִים.

אֲנִי גַּם בֵּן לְמִשְׁפַּחְתִּי הָרוּחָנִית

בִּכְפָר קָטָן בַּחוֹרָאן.

זוֹכֵר אֲנִי אֶת הַכֹּל

מִתְגַּעְגֵּעַ רוֹצֶה לַחֲזֹר בַּזְּמָן.

אַךְ אֵינִי יָכוֹל

קָצְרו יָדַָי

וְהַזְּמָן תָּמִיד מֵאֲחוֹרַי.

מתוך הספר: "מילים צומחות בהר הירוק".

* * *

שמעון גרובר

רצח עשרת המרגלים

לפני כארבעת-אלפים שנים היתה מצרים המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בסהר הפורה. הצבא המצרי החזק והמצוייד באמצעי לחימה, נלחם וכבש בהדרגה את כל ארץ כנען. לאחר הכיבוש הושיבו המצרים מושלים בכל ערי כנען. תפקיד המושלים המצריים היה לספק תבואות ועבדים כנעניים למצרים כדי להעלות את רמת החיים של תושבי מצרים, כדי לבנות ערים חדשות, וכדי לתחזק תשתיות.

מציאות זו הגדילה בהדרגה את הנהנתנות של המעמד החברתי העליון, ובמרוצת השנים חילחלה ברמות שונות לשאר המעמדות. כתוצאה מהגידול הנהנתני התפתחה שחיתות בקרב הממשל המצרי, שגרמה להיחלשות הצבא המצרי במצרים ובארץ כנען. היחלשות זו גרמה לעמי כנען למרוד ולפרוק מעליהם את הכיבוש המצרי, ובמקביל, מאות אלפי עבדים במצרים מרדו גם הם באדוניהם. חלק מהעבדים המשוחררים תפסו את השלטון על ארץ מצרים, בעוד שקבוצת עבדים משוחררים, שהיו צאצאים לשבטי ישראל התארגנו לחזור ולהתיישב בארץ אבותיהם.

את אירגון החזרה וההתיישבות בארץ כנען אירגן נסיך מצרי בשם משה, שהיה צאצא של עבד ישראלי ושפחה ישראלית, וכאיש שגדל בחצר המלכות, היו לו כל הכישורים לארגן, לפקד ולשכנע ציבור שמנה מאות אלפים עבדים משוחררים, שבכוחם לכבוש את ארץ כנען ולהתנחל בה.

כמו כל מצביא שהולך לכבוש חבל ארץ לא ידוע, כך גם משה היה זקוק למידע מודיעיני, שיאפשר לו לתכנן את הצלחת מבצע כיבוש ארץ כנען. וכך, לביצוע מושלם של המשימה  המודיעינית החשובה והמסוכנת הזו, בחר מושה תריסר גברים מטובי שבטי ישראל והדריך אותם לפרטי פרטים את אשר עליהם לבדוק ולדווח. ואלה הוראות מושה לתריסר המרגלים: 

"עליכם לשים לב במיוחד: א – מה טיב העם המאכלס אותה, דהיינו, האם זה עם חזק או עם חלש? ב – האם מעטים יושביו או רבים? ג – והכי חשוב אלו ערים מוקפות חומה ואלו ערים פרוזות?"

תריסר המרגלים יצאו לדרכם לביצוע המשימה הקשה והמסוכנת, ומשהתקרבו לארץ כנען התפזרו, וכל אחד מהם ריגל אזור שונה: חלקם חקרו את עבר הירדן המזרחי וחלקם את עבר הירדן המערבי.

לאחר ארבעים ימי ריגול חזרו המרגלים אל מושה ועשרה מהם דיווחו לו:

"א – הָעָם, היושב בארץ כנען הוא עם לוחם. ב – רוב הערים הגדולות הן ערים מבוצרות ומוקפות חומה, וכדי לכובשן אנו זקוקים לכלים המיועדים לקעקע את החומות. בסיכום, כדי לכבוש את ארץ כנען עלינו לבנות ולאמן צבא גדול, שיהיה מצויד במרכבות-קרביות ובכלי המשחית החדישים ביותר לקעקע חומות, ולהתכונן למלחמה שתימשך שנים רבות."

משה לא אהב את המידע שסיפקו לו עשרת המרגלים, וחשש שאם מידע זה יזלוג ויתפרסם בקרב צבאו, או אז הצבא יסרב להישמע לפקודתו ותוכניתו לכבוש את ארץ כנען תרד לטמיון. אשר על כן פקד להוציא את עשרת המרגלים שסיפקו את המידע האמיתי אל מחוץ למחנה ולהמיתם.

בניגוד לעשרת המרגלים שלא רצו לעשות שקר בנפשם, היו שני מרגלים חנפנים, אשר קיוו שהתרפסותם לפני משה תקדם את מעמדם, ולכן הם סתרו את דברי עשרת המרגלים האחרים באומרם, כי כיבוש ארץ כנען ניתן לביצוע.

בדיעבד, מסתבר שעשרת המרגלים שנרצחו דיברו דברי אמת, וכי יהושע בן נון, שהיה אחד משני המרגלים החנפנים ושהחליף את משה בפיקוד, נכשל בכיבוש כל ארץ כנען, ובמשך עשרים ושמונה שנה כבש רק חלק הררי קטן, והותיר את רוב ארץ כנען בידי יושביה הקדומים.

יותר מכך, רק ארבע מאות וארבעים שנה לאחר ראשית המלחמה, הושלמה מלאכת כיבוש ארץ כנען, מנחל מצרים בדרום עד נחל פרת בצפון ומהים הגדול במערב עד המדבר הגדול במזרח.

 וכך, במרחק של שלושת אלפים וחמש מאות שנים, ההיסטוריה מוכיחה כי עשרת המרגלים היו דוברי אמת וכי הם נרצחו על לא עוול בכפם.

שמעון גרובר 

* * *

יחזקאל מסנברג

מסביב לעולם – רשמי מסע

1. מוריאה. ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות 22.1.2008

מוריאה היא ללא ספק האי הקסום ביותר בפולינזיה הצרפתית ואחד האיים היפים ביותר בעולם! בנוסף לשפע ולמגוון העצים והשיחים עמוסי הפרחים, יש במוריאה גם הרים ירוקים וגבוהים, שהבולט והמוכר ביניהם הוא באלי היי. כאן צולמו סרטים וסדרות ריאליטי רבים.

ברכב שכור (שהוזמן מראש) הקפנו את האי תוך עצירות התפעלות בנקודות שונות. למוריאה יש צורה של לב עם שני מפרצים מדהימים ביופיים. מ'מצפה בלבדיר', למשל, נשקף נוף אדירים הצופה במקביל אל מפרץ קוק ואל מפרץ אופונומו למטה ואל באלי היי למעלה.  זהו אחד המקומות שבו נעתקת נשימתך ואתה פורש ידיך לצדדים ואומר: "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך!" מסביב לאי פזורים חופים מקסימים עם חול דק דק, לבן-לבן ומים חמימים-חמימים וצלולים-צלולים! עצי קוקוס גדלים 'על העוקם' לאורך החופים, ממש כמו שרואים בגלויות. אמיתי וטבעי ככל שיכול להיות. פשוט נהדר.

מוריאה ואיים רבים נוספים בפולינזיה, נוצרו כתוצאה מפעילות געשית לפני מיליוני שנים. כיפת ההר שעלה כתוצאה מכך מן הים, התמוטטה ושקעה אל מסביב לאי הקטן שנשאר בולט וכך נוצרה מסביבו מעין חגורה רדודה, שעליה התפתחו במשך עשרות אלפי שנים מושבות אלמוגים יפהפיות. האור הרב והמים החמים והצלולים מהווים תנאים מצוינים להתפתחות מגוון רב של דגים צבעוניים ואלמוגים מרהיבים וכך נעשו מוריאה ואיים נוספים באזור למקומות אידיאליים לצלילה תת-מימית ולשנורקלינג.

מלונות פאר בנו פה סוויטות מפוארות, עם גגות מענפי דקל מיובשים, סוויטות שבנויות על כלונסאות במבוק מעל המים. מכל סוויטה יורדות מדרגות עץ ישר אל המים הצלולים והחמימים (כבר אמרתי?) ואם נדמה לרגע שנמצאים בסאות' פסיפיק, זה אך ורק מפני שבאמת – סאות' פסיפיק זה כאן!

2. בורה-בורה. יום רביעי, ט"ז בשבט. 23.1.2008

  אני אינני צייר ולא זמר ובכ"ז הנה מה שחוויתי פה בעצמי. ומעשה שהיה כך היה: מהלך הייתי לבדי ברחובה של עיר, כלומר במשעולי בורה-בורה, מוקסם ומתפעל מיפי הטבע, משפעת הפרחים ומניחוחם, מהפרפרים היפהפיים ומ...נשות המקום.

לפתע צדה את עיני נערה יפה, שחומה ועסיסית. פרח פלימריה לבן-צהוב נטוע מעל רקתה השמאלית, וכל כולה כאילו יצאה זה עתה מציור של פול גוגן. שעת צהריים היתה זו, שבה זוגתי דבורה (דבי), שבדרך כלל נמצאת איתי, מקדישה את עצמה בדבקות רבה למשחק הברידג'.

 כמעט בכל יום שוקעת כאן זוגתי, שתחיה, במשחק מתוחכם זה, שמעסיק את מוחה ואת תשומת ליבה לעניין זה בלבד, וכך נמצא אני חופשי ומאושר (מלשון אישור) לעשות כחפצי. ואם החיים הם כמשל, הרי ברידג' זה שלה משמש לי כגשר וקשר עם הטבע והחופש.

וכך, בעודי צופה ומביט באותה פולינזית נאה, נדמה היה לי שגם היא מתבוננת בי. האומנם? ואולי זה רק נדמה לי?

אני לוטש בה עיניים והיא מציצה בי בזוית עינה ואפילו מחייכת. חייכתי גם אני. ואז התקרבתי אליה קצת, אזרתי אומץ ואמרתי בשפת המקום: "מורראנה." יעני, הלו.

  עונה לי הצעירה באנגלית תקנית: "היי."

זהו, הקרח (השרב) נשבר ומכאן ואילך החלה השיחה מתגלגלת, קולחת וגולשת לנושאים כלליים וגם אישיים. דיברנו על דא ועל הא, ואחרי זה גם על ווא ועל זא.

"ילידת המקום את?"

"כן."

"והורייך מהיכן באו?"

"מטהיטי."

" ובת כמה את?"

"בת עשרים ושמונה."

"והפרח הזה מעל אוזנך השמאלית, מה הוא מסמל?"

כאילו לא ידעתי. הרי לנו ימים אחדים שאנו משייטים כאן בעולם הקסום הזה וכבר למדתי את מנהגי המקום החשובים. פרח בצד ימין משמעו נשואה או מאורסת או תפוסה. פרח בצד שמאל, בצד של הלב, משמעו אני וליבי פנויים להיכרות ולאהבה.

מחייכת לה הפולינזית היפה (שלי) ועונה לשאלתי בגילוי לב: "הפרח שלי מסמל שאני עדיין פנויה ולא נישאתי לאיש."

פשוט וגלוי. וואו! כמה רומנטי. אני הולך ונשבה בקסמיה של הילדה ומתחיל להבין את המינגווי וגוגן וג'יימס מיצ'נר החיטייארים.       

"ומה תעשי כשתהיי גדולה?" אני שואל.

והיא, בגילוי לב: "נערה משכילה אני. עשר שנות לימוד סיימתי בהצלחה. שש כיתות כאן בבורה-בורה ועוד ארבע שנים בקולג' בטהיטי (זאת העיר הגדולה...). אני רוצה לנסוע אל מעבר לים. לראות את העולם ולגדל את ילדיי שם. אם אישאר כאן, אתחתן בקרוב וכמנהג המקום אלד כמה ילדים ויבוא הקץ לחלומותיי."

"אז מה תעשי?" אני משתף עצמי בבעיותיה.

"אני מחפשת מישהו שייקח אותי מכאן. איש עשיר שאסע איתו אל מעבר לים. אראה את אמריקה, את אנגליה ואת צרפת. אני יודעת לבשל, לנקות ולטפל בילדים. אני מוכנה לעשות הכול כדי שילדיי יגדלו ויתפתחו בעולם הגדול."

"ומה בדבר אהבה?" אני שואל. "מה, תסעי עם כל אחד?" אני מקשה עליה ובעצם בודק את סיכויי שלי.  

והיא עונה בלי היסוס, כאילו חיכתה לשאלה הזו: "לא משנה לי הגיל שלו ולא המראה שלו. שיהיה עם שיער לבן, אפילו. רק שיהיה טוב אליי וייקח אותי לעולם הגדול."

וואו.  ממש הסמקתי.  יכול להיות שהיא מתכוונת אליי? אודה ולא אבוש: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי עד היום לפיתוי גדול מזה.  לפתע אני מתעשת ונזכר. היי, הרי משחק הברידג' של דבי כבר הסתיים מזמן והיא בטח מחכה לי!

הבטחתי לפולינזית שאחזור ואיפגש איתה למחרת וחזרתי לאונייה.

כל אותו לילה נדדה עליי שנתי וראשי היה כגלגל מרוב מחשבות. אולי זו הזדמנות חיי? היא הרי תוכל להיות הבייבי סיטר של הנכדים שלי. מנהלת משק הבית שלנו. תטייל עם הכלב. וכשאהיה זקן ממש (ואולי עוד קודם) היא תטפל בי. היא תהיה הפיליפינית שלי!

זהו, חשבתי, אני לוקח אותה מפה. להרצליה.

אבל מאידך, אולי היא בסה"כ עובדת עליי ומנסה להוציא את כספי?  אולי יש לה שותפים? אולי זו מלכודת? כבר שמעתי על מקרים כאלה.

אבל לא, לא יכול להיות, היא הרי כזאת נחמדה. אני אקח את המקסימה הזאת איתי וימותו הקנאים.

 ואולי אישאר באונייה ואשכח מכל העניין? שתמצא לה פרייאר אחר. חשבתי וחישבתי, שקלתי סיכוי מול סיכון והנאה מול הונאה. מצד אחד הנערה מקסימה וטובת מראה. מאידך... מה יגידו השכנים? והילדים שלי? והדבורה שאיתי?!

שעות על שעות לא ישנתי וגם לא החלטתי. ויהי בבוקר ותיפעם רוחי! קיבלתי החלטה. מיד עם הודעת הכרוז באונייה, שניתן לרדת לחוף, יצאתי החוצה והתחלתי לפזם לי בעליצות: 

"בפרדס ליד השוקת, צליל ערביים וירוקת, וציפור שותה.

 אשכולית תלויה עדיין, בין החורף והקיץ, ואני כמותה. 

 עוד אני פוסע לחפש אחריה, אהבת חיי...

 ואני יודע תמה העונה, תמו נעוריי."

יחזקאל מ.

המשך יבוא

* * *

אסי דגני

טיפול באישה חולה

חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר,

הָאוֹר בַּחוּץ

חַשְׁמַל מְעֹרָב עִם שַׁחַר.

לוֹקֵחַ אוֹתָהּ

בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִים

מֵחֲדַר הַמִּטּוֹת אֶל חֲדַר הַשֵּׁרוּתִים וּבַחֲזָרָה לַמִּטָּה

(כָּל לַיְלָה פְּעָמִים מִסְפָּר).

אָמְרָה: '[יֵשׁ לִי] קָקִי'

אֲבָל יָצָא רַק פִּיפִּי

(גַּם זֶה טוֹב, כִּי קֹדֶם לֹא יָצָא לָהּ בִּכְלָל

ואֲנִי חִכִּיתִי וּלְבַסּוֹף רַק אֲנִי עָשִׂיתִי).

הַצְּלִיל שֶׁל הַקִּלּוּחַ הַמַּכֶּה בָּאַסְלָה עָרֵב לָאֹזֶן.

אָז אֲנִי מוֹרִיד מַיִם

מַחְזִיר אוֹתָהּ לַמִּטָּה

וְחוֹזֵר לִישׁוֹן.

* * *

מירוץ השליחים של הזיכרון

אירוע לציון יום השואה הבינלאומי

צוותא, שישי 24/1 בשעה 1200
שלושה סופרים כמו העבירו זה לזה את לפיד הזיכרון של השואה

במירוץ שליחים שממשיך גם היום.
מאהרן אפלפלד שברח כילד ממחנה עבודה בטרנסניטריה ועלה לארץ במסגרת עליית הנוער אל חיים גורי יליד הארץ, שפגש את זוועות השואה ככתב מסקר של משפט אייכמן, ועד נאוה סמל, דור שני לניצולי שואה – כולם כתבו מנקודת מבטם וביקשו להזכיר את הימים ההם. 
מופע ספרותי בשיתוף גלי צה"ל
מנחים: אודיה קורן ונתן דטנר 
בהשתתפות: אלכס אנסקי, ד"ר יואל רפל, אודיה קורן, נתן דטנר, יעל גורי, אילאיל סמל  
משחק ושירה: אולה שור סלקטר 
פסנתר: טל בלכרוביץ
עריכה: ענבל גזית

מחיר כרטיס 50 שקל. בקופות טל. 03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

קבלת שבת בצוותא

שישי 31/1 בשעה 1030

מוקדשת לספרה של פרופ' דינה פורת "לי נקם ושילם"
סיפורם של היהודים הנוקמים בנאצים, לאחר מלחמת העולם השנייה.
הספר זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר לשנת 2018 
משתתפים: 
פרופ' דינה פורת – הסטוריונית ראשית של יד ושם

שלמה נקדימון – עיתונאי
יונת רוטביין-קורצ'ק, בתה של רוזה קורצ'ק

יהודה מימון (פולדק), מאחרוני הנוקמים 
על פרשת השבוע "בא"  – המשורר מירון איזקסון
מנחה: שירי ארצי
קטעי קריאה ושירה: נתן סלור
ניהול מוסיקלי: רמי הראל
עריכה: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסי הנחה במחיר 50 שקל בקופות ובאתר צוותא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מולדת"

לדוד שמעונוביץ

1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.12.1972.

לפני 48 שנים.

בשנת 1909 עלה דוד שמעוני (שמעונוביץ) (1886-1956) לארץ-ישראל והוא בחור בן עשרים ושלוש. הוא שהה בארץ כשנה, התקשר במיוחד עם ברנר, שעלה אף הוא לארץ באותה שנה, ועם א"ד גורדון. סייר במשך חודשיים על פני הארץ, וכמעט כל ימיו ניזון מרשמי הנוף של אותו טיול. בסוף אותה שנה נסע לשם לימודים לגרמניה, בה שהה עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, ובה כתב את שיריו, סיפוריו ורשימותיו מחיי הארץ. הוא חזר לארץ-ישראל רק ב-1920, לאחר שנים של נדודים בארצות הסקאנדינאוויות וברוסיה שלאחר המהפכה הבולשביקית.

מרבית הסיפורים בקובץ "מולדת" נכתבו בשנים 1909-1919. אולי מזלו של שמעונוביץ הצעיר, שלא שהה בארץ יותר משנה, כי אילו ישב בה זמן רב יותר, אולי לא היה יכול לתארה בצורה כה רומאנטית ואידילית, כפי שנצטיירה בעיניו בשנות שבתו בגרמניה וברוסיה.

ישנה משוואה כמעט ברורה בהתייחסותם של סופרים עבריים לנוף הארץ. מי שגישתו רומאנטית, מוצא רומנטיקה ואידיליות גם בנוף וגם בדמויות הערבים. מי שגישתו מציאותית ופסימית, בלא קישוט המציאות, כברנר – מוצא איבה, ניכר וזרות גם בנוף וגם בפגישה עם ההוויי הערבי.

הרשימה "הדסה", הפותחת את הקובץ "מולדת" של שמעונוביץ, נכתבה בשנת 1910, השנה בה פירסם ברנר את סיפורו הארץ-ישראלי "בין מים למים", וכך תחילתה:

"הלכתי בדרך יחידי. מימיני התרוממו הרים ומשמאלי סער הים. ירקרק ההרים הפך אפל משפעת הצל. על השדות הניעה קמה גבוהה את קווצותיה-זהב, שעליהן ומעליהן נפלו רסיסים מבריקים. סודרים לבנים ושחורים של ערביים חסונים וערביות גבוהות-חזה הבהיקו במרחב. לפעמים נתקלתי באורחת גמלים ההולכת לקראתי. הבדווים שזופי שמש המדבר, הביטו עליי בסקרנות ומדדו במבטים מלאי עורמה את היהודי הרזה ההולך לבטח דרכו. התנועעו הדבשות המרופדות בכרים. התנועעו הצרורות הקשורים אליהן. התנדנדו הרוכבים האמיצים ושרו שיריהם-תפילותיהם, מלאי השתפכות וכיליון נפש." (עמ' 10).

שמעונוביץ כמו מהלך כשמכחול פלאים בידו, מוסיף צבעים ונגוהות לעליבותה ולשיממונה של הארץ, וגם הכפר הערבי יוצא מתחת ידו עטוף קסמי סוד:

"השמש עומדת בחצי השמיים, בנתיבה צרה, מוקפת שיחי צבר משני עבריה, אנו עוברים ונכנסים לכפר ערבי, לתוך ציבור של בתי-חמר קטנים הפזורים בלי סדר. הבתים המרופשים, על חוריהם ופרציהם המשמשים דלתות וחלונות, טובלים בנגוהות, וערימות-הזבל הגבוהות והמחודדות מתנוססות פה ושם כשרידי חורבות." (עמ' 22).

בכלל, יש לשמעונוביץ יחס רומאנטי מיוחד לחורבות. הוא רואה בהן אידאל של יופי. בשבתו בשנת 1910 בשרלוטנבורג (שם כתב את "שברי-המחזות" ו"לילה בכרם"), היה מושפע, כנראה, מן הרושם של חורבות גותיות מלאכותיות, כאותן החורבות שבני המאה התשע-עשרה אהבו להקימן בפארקים שלהם, כשביקשו לשוות להם דמות אריסטוקראטית ורומאנטית. (פפיטה האזרחי: "הפעילות המתבוננת", הוצאת מאגנס, עמ' 190).

מאחר שערימות הזבל של הכפר הערבי מתנוססות בדימיונו כשרידי חורבות, אין פלא שגיבור סיפורו "התועה בזמן", שנכתב בשנים 1911-1912 ופורסם באותה תקופה, נושא בליבו את האידאל הרומאנטי של היופי הגנוז בחורבותיה של ארץ-ישראל.

"נדמה לי, כי לאדמה זו, אדמת הרים ובקעות שוממים, אנוכי, הקוץ, מתאים יותר מן הגפן הצנועה והנדיבה. מר' פנחס, ומן התמר הגא והחסון – מלווי... אולי דווקא אני משלים כאן את התמונה, תמונת השיממון והחורבן העולמי, והם רק מפריעים את שלמותה ופוגעים בהרמוניה שלה? ...אולי תעודתה של ארץ זו – להישאר סמל השיממון והחורבן ולהפליא ולהפריא לבבות בגאון חורבנה וצער שוממותה?... אפשר שבתוך השאון הדורס של החולין, שממלאים את הכול, מכתירים את הכול ומחנקים את הכול, צריכה להישאר פינה חבויה זו, נהדרת-ההרס וענוגת-האלמנות – פינה חבויה זו, שתדבר ללב חוזים ושרים על יופי לא מעולם זה, יופי נערץ וקדוש, יופי קודר ואילם, יופי של געגועים בלתי-מרווים וחלומות, אשר לעד לא יקומו..." (עמ' 148).

התקופה שבה נכתב והתפרסם "התועה בזמן" היא התקופה שבה נכתב ונדפס "מכאן ומכאן" לברנר. גם פתיחות הסיפורים דומות: שניהם פותחים בהתנצלות המלביה"ד, המביא כאילו מחברות של אדם "לא-ספרותי", של נשמה קרועה ומורתחת, ובשניהם מופיעות, בשינוי שם, דמויות ידועות מימי העלייה השנייה.

אבל, איזה הבדל!

אף-על-פי שהתועה בזמן של שמעונוביץ מאבד עצמו לדעת, אין ייאושו משכנע. שמעונוביץ תמיד מקשט את החורבות – בנפשו של אדם, ובנוף – והתוצאה היא לעיתים דברנות רומאנטית ופאתטית. ומשום כך אומרת הנערה הדסה, ההולכת למות בקדחת, לאביה, בדבריה האחרונים: "אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הביצות תיובשנה סוף-סוף..." (עמ' 12). משום כך מחפש הפועל העברי משה יוסי, בסיפור "בערבה", את בני רכב.

אגדת יהודי חייבר, שבט היהודים הגיבורים המצוי אולי במדבריות ערב, נלווית כצל כמעט אל כל מספר רומאנטי מימי ראשיתה של הספרות הארץ-ישראלית בתקופתנו. עגנון כתב על כך בסיפורו "תחת העץ", ויעקב רבינוביץ – ב"נדודי עמשי השומר", ומשה יוסי אומר:

"הן תמיד, מדי דברי בבני-רכב לועגים לי שומעיי ומוכיחים לי, שבני-רכב כבר אבדו וכלו מן העולם. טוב, נניח שאמת בפיהם. אבל העיקר הוא לנו לא בני-רכב, כי אם אנחנו, אנחנו בעצמנו, החיים וקיימים, הצריכים ללכת בדרכיהם... העיקר לנו לא בני-רכב כי אם אורח-חייהם. הן יכולים אנו להקים בני-רכב חדשים, אנו, בחורי-ישראל, שבליבנו מהבהב עוד ניצוץ קדמון מנשמתם של בני הדור ההוא, דור לביאי המדבר..." (עמ' 29).

זו בדיוק המסקנה שאליה מגיע גם עמשי השומר בסיום הרומאן של יעקב רבינוביץ.

הרומאנטיקה, הראייה התנ"כית, ה"משוחדת", של הנוף הארץ-ישראלי, מפעמת את שמעונוביץ בלא הרף. הוא עובר בכפר מודיעין על פני חבורת ערביות צעירות, המסיבות על בור מכוסה אבן גדולה, מתלחשות ביניהן ושוחקות, ומיד:

"מה, חביבות, וכי אינכן יכולות לגול את האבן? הבה ואגול! ואני גולל את האבן מעל פי הבור, אשר בו נשמרים מי-הגשמים. ואולי חיכיתן לרועה, שיבוא ויגול את האבן?... ונערה גבוהת קומה ועדינת פנים, גמישה כתמורה ועיוורת עינה האחת, מבארת לי איך ללכת. אני שומע ואיני יכול לגרוע את עיניי מפניה. נדמה לי שגם עינה הסתומה מוסיפה לה לוויית חן. הרוצה אני לשתות? אדרבה! היא מרימה את הכד בשתי ידיה, מרכינה אותו קצת לעבר פניי ואני שותה את הנוזלים הקרים." (עמ' 45).

ברנר חיבב, כנראה, את שמעונוביץ ומשום כך כתב בסלחנות על האידיליות הראשונות שלו, למרות שברנר פסל כל תיאור רומאנטי של הארץ. במאמרו משנת תרע"א (1911) "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" אומר ברנר דברים נוקבים על ערכה של הספרות האידילית והרומאנטית מחיי הארץ:

"ואם לאותו המקום האחר [ארץ-ישראל] יבוא המספר הארץ-ישראלי... וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות-חיים, של קיים עומד, של סטאטיקה, אם להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זיכרונות ורשמים מן 'המצב הדינאמי', המתנועע: נפגשתי בשנורר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום-יהודה, עשיתי טיול הגלילה – כלומר: 'מימוארים', אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש'עמק הבכא' היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!

"הניסיון של העבודה כבר במקצוע זה מן 'ימי ביכורי הענבים' של [יהושע] ברזילי ועד שורת הציורים "מולדת" של דוד שמעונוביץ (ב"העולם" הווילנאי) – יאמת במידה ידועה את משפטי." (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך שני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 268).

ה"מולדת" של שמעונוביץ אינה דוברת לליבי כיום, משום שההזדהות שלו עם הארץ היתה הזדהות מדומה, רומאנטית, שאינה קולטת ואינה רוצה לקלוט את מרירות המציאות שראה ברנר. אני מוצא יותר שורשים ארץ-ישראליים בתלישות ובאימה של ברנר, אשר עשה את זרותו לתהליך התערותו. ואני נזכר במשפט חשוב ועמוק שכתב נתן ביסטריצקי בספרו "ימים ולילות" (1926) על מנוחתו האחרונה של ברנר: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."               

* דוד שמעונוביץ: "מולדת". רשימות וסיפורים. הוצאת מסדה בע"מ, תל-אביב. תש"ז. 1947. 194 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק שביעי

חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר

סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.

נחשים, אוכלים בצק?

התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...

ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...

לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"

במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.

אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.

מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...

למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת – 

"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."

"קליטוריס!"

"מה?"

"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."

"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."

"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."

ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...

הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.

שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.

ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי  נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.

לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא ייתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.

שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.

אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:

"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."

למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.

המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.

צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.

חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.

האופה שיר ראשון

מאת חיימקה שפינוזה

הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר

אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.

הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר

וְכַף-יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.

יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,

וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר-קָמָה

הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת

עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.

בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם

כִּי אֵין עוֹד אֵין כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –

בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת

יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.

האופה שיר שני

מאת חיימקה שפינוזה

וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה

הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.

אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף

אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.

כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק

וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג

וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק

וְהוּא, אַלִּים וְכֹל-יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.

אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,

מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת

וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –

פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי כבר ידביקו את המדבקות האדומות על מזונות ששיעור השומן הרווי, הסוכר והמלח שבהם גבוה, והם בדרך-כלל הטעימים ביותר? אנחנו מחכים לכך בקוצר רוח – זה יחסוך לנו זמן למצוא אותם על גבי המדפים כי הדיאטה שלנו היא לאכול מעט מהכי מושחת!

* מתי יהיה אפשר לקנות שוב קלמנטינות כתומות-צהובות דקות-קליפה בלי גרעינים קטנות וחמצמצות-מתוקות כמו פעם, לפני שהשמידו כאן את הזן?

* מתי כבר נזכה לטעום תפוז שאמוטי אמיתי ולא את הטבוריים חסרי-הטעם הממלאים מזה חודשים אחדים את כל הדוכנים?

* תמיד נעים לקבל ולקרוא את חב"ע פעמיים בשבוע. שא ברכה. דא עקא, ב-2 הגיליונות האחרונים ציינת בטעות את התאריך העברי כחודש חשוון ולמעשה אנו נמצאים בחודש טבת. ט.ל.ח.

 כל טוב ועוד הרבה גיליונות נוספים להנאתנו.

בהוקרה,

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה

אהוד: אתה צודק. טעיתי. תיקנתי.

* אהוד היקר, הסיפור על מעשה הגבורה של יהודה ראב בחורף 1880 צריך להילמד בבתי ספר, כי באמת לולא האידיאליזם והמסירות של אנשי המושבות הראשונות, ושל החלוצים שבאו בעקבותיהם – לולא גבורתם לנוכח ים של איבה מסביב, באקלים הקשה, ובעבודה שלא ידעו היהודים מזה עשרות דורות – לולא אלה – לא היה קם כאן בית יהודי, ולא היתה קמה מדינת ישראל.

לא הבנתי מה אלי מיאסניק טוען נגדי.

שוב תודה,

משה גרנות

אהוד: אין צורך ללמד את יהודה ראב בבתי-הספר, מספיק שעד היום אין אפילו רחוב על שמו בפתח-תקווה, ולפני שנתיים גם לא ציינו בעיר הזו את מלאת 140 שנה לחריש התלם הראשון שהיה בדצמבר 1878. חוץ מזה, ספריהם של סופרים נידחים כמוני אינם נלמדים בבתי הספר בישראל, מלמדים סופרות וסופרים חשובים.

באשר לדבריו של אלי מיאסניק, גם אני לא הבנתי אותם. אולי בגיליון הבא הוא יסביר לנו מה היתה כוונתו.

* צביה רוטמן: קראתי והתרשמתי מהקטע שהבאת מספרך "והארץ תרעד". נראה לי מלא יופי בתיאוריו. תיאורי המין אכן עזים ביותר בנאמנותם למציאות שביקשת לתאר, וייתכן שהם הרתיעו קוראים ומבקרים ולאו דווקא עמדותיך הפוליטיות?!

אהוד: גם וגם.

* אודי ויהודית יקיריי, המכתב העיתי התרחב לאורך השנים. החומר מגוון מאוד ומשקף דעות שונות. כל הכבוד לך – אודי ול"מסתורית" הנאמנה לך, לשניכם – על הדבקות במטרה. וכמובן תודה על הכנסת החומר שנכתב לזיכרו של חברנו עמוס גנור.

מדי פעם אני משוטטת באתר בו מרוכז החומר של המכתב העיתי משנים קודמות.

להפתעתי, מצאתי שחסר חומר. לא בדקתי לאורך השנים. לדוגמא 1443-1459, 1463-1474, 1484 ואילך. היש סיבה לכך? אולי יש דרך אחרת לכניסה לאתר, שאמצא בו את כל החומר?

העיקר שנמשיך להיות חיוניים ועסוקים כמה שיותר.

היו בטוב,

דבוישה

אודי: השתתפותה של המסתורית במכתב העיתי מתבטאת בכך שהיא לא מפריעה לי לערוך אותו וגם לא קוראת ולא מעבירה עליו ביקורת בטרם נשלח לנמענים.

באשר לאתר של המכתב העיתי, הוא לא מוחזק על ידי, אלא על ידי "אוהיו סטייט יוניברסיטי" בארה"ב. אולי היה פיגור מסויים בעידכון הגיליונות האחרונים כי הספרן האחראי על העידכון שהה בביקור ממושך כאן בארץ. הוא ודאי ישלים את החסר.

* תודה אהוד על הדף המוקדש לעמוס בעיתונך. אני הכרתי את עמוס, כחבר עין גדי, בספטמבר 1958 בתל אביב.

מאחלת בריאות וצלילות לכל בני הדור שלנו. אני שמחה לקבל את חדשות בן עזר.

נחמה

לנחמה היקרה, תמיד אזכור את עמוס לטובה ובייחוד כיצד היה המנהיג שלנו בתור מרכז הגרעין, בתקופה הקשה של חצי שנה טירונות שלנו בבית דרס, כאשר היינו נתונים למשמעת צבאית קשוחה ואפילו מתעללת, והוא היה לנו דמות מופת של מנהיג ו"מטפלת" גם יחד.

אם יהיו עוד דברים עליו אשמח לפרסם אצלי.

שלך

אהוד

* אהוד שלום. לפני כמה שנים הצעתי למי שמעוניין את אחד מספרי השירה שלי. זה היה באמצעות הודעה במכתב העיתי שלך. אני מעוניינת לשלוח עותק עם ברכה קצרה למי שמעוניין לקבל ממני מתנה. כן, אני מעדיפה לחלק אותו כי גם מהפצה לא אקבל תמלוגים, וגם אני לא יודעת למכור את עצמי.

הספר נקרא ״עד שתשרוף אותי האהבה״ – שירים.

מי שמעוניין שיפנה אליי במייל ואשלח לו את הספר במעטפה עם דואר ישראל הידוע.

שושנה ויג

Shosh.vegh@gmail.com

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל