| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1508
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בטבת תש"ף, 23.1.2020
עם צרופת Associated Press: January 22, 2020 ששלח חובב טלפז
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לְרָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת הַמְּצַיְּנִים בִּירוּשָׁלַיִם 75 שָׁנִים לְשִׁחְרוּר מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה אַוּשְׁוִיץ. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה. פרק מ"ד: "Trifecta" // עמוס גלבוע: על פתרון הזוי לעזה. // יצחק שנברג [שנהר]: ימים. מסיפורו של פליט. // מנחם רהט: 75 שנה לשיחרור אושוויץ: חזון העצמות היבשות קם והיה. // יורם אטינגר: המזרח התיכון: מציאות לעומת הרהורי-לב. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.1.20. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ח. לקראת פרידה. // אהוד בן עזר: באך, שוברט ובטהובן במוצ"ש בפילהרמונית. // פרקים היסטוריים: ניצה וולפנזון, עקיבא ליברכט, יהודה ראב, דוד יודילוביץ. וכן מתוך "המושבה שלי" // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אברהם שפירא" ליהודה אידלשטיין, 1939. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.6.1970, לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשיעי. אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
מִכְתָּב גָּלוּי לְרָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת הַמְּצַיְּנִים בִּירוּשָׁלַיִם
75 שָׁנִים לְשִׁחְרוּר מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה אַוּשְׁוִיץ
שָׂרִים, נְשִׂיאִים וּמְלָכִים נִכְבָּדִים, בְּיוֹם הָעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה
בְּיָנוּאָר שְׁנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ לַמֵּאָה שֶׁחָלְפָה וְאֵינֶנָּה
הֵגִיחוּ לְאַוּשְׁוִיץ כּוֹחוֹת הַצָּבָא הָאָדֹם וּלְפֶתַע נִבְעָה
מוּל עֵינֵיהֶם מַרְאֶה מַחְרִיד שְֶׁזְּוָעָתוֹ עוֹדֶנָּה
זְכוּרָה לְמִי שֶׁחַי כַּיּוֹם עֲדַיִן מֵאוֹתוֹ גְּדוּד חִי"ר
עָלָיו פִּקֵּד הַיְּהוּדִי מָיוֹר אָנָטוֹלִי שַׁפִּירוֹ
שֶׁלְּנֶגֶד עֵינָיו וְעֵינֵי חַיָּלָיו נִתְגַּלָּה שְׁלַל גְּוִיּוֹת שֶׁהִפְקִיר
אוֹתוֹ גְּדוּד הָ"אֶס-אֶס" שֶׁנִּמְלַט עַל נַפְשׁוֹ מֵאֵימַת הָרוּסִים שֶׁהִדְבִּירוּ
אֶת כָּל כּוֹחוֹת הָ"רַיְךְ" בְּהִתְקַדְּמָם מִן הַמִּזְרָח
לְעֵבֶר מַעֲרָב – וּמוּל אוֹתָן גְּוִיּוֹת עָמְדוּ שָׁם
שְׁלָדִים חַיִּים מְזֵי רָעָב שֶׁל מִי שֶּׁלֹּא נָפַח
עֲדַיִן אֶת נַפְשׁוֹ וּמִן הַכְּפוֹר הֵם רָעֲדוּ שָׁם
וְהִתְקַשּׁוּ לְהַאֲמִין שֶׁקֵּץ הַיִּסּוּרִים
אָכֵן הִגִּיעַ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל גְּדוּד צָבָא סוֹבְיֵטִי
שֶׁחִישׁ חִלֵּק לָהֶם מָזוֹן וְאֶת רוּחָם הֵרִים
מִתַּחְתִּיּוֹת הַגֵּיהִנֹּם בְּמֶרֶץ אֶנֶרְגֶּטִי
וְאֶת מִפְלַצְתִּיּוּת חֲרֹשֶׁת מֶָוֶת גֶּרְמָנִית
שֶׁל הַפְּלָנֵטָה שֶׁשְּׁמָהּ אַוּשְׁוִיץ וְשֶׁל כָּל סְנִיפֶיהָ
לֹא רַק שֶׁמַּכְחִישֵׁי שׁוֹאָה בְּכַזְבָנוּת שְׂטָנִית
טוֹרְחִים כַּיּוֹם לִמְחֹק מִן הַהִיסְטוֹרְיָה וְדַפֶּיהָ
אֶלָּא שֶׁבַּמְּדִינוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁן אַתֶּם עוֹמְדִים
בִּזְכוּת מַעֲמַדְכֶם הָרָם יֵשׁ רַעַל אֶפִּידֵמִי
שֶׁכְּמוֹ גְּרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת פּוֹשֵׁט בִּמְמַדִּים
הַמַּזְכִּירִים אֶת עֲלִיַּת הַגַּל הָאַנְטִישֵׁמִי
בְּ"לֵיל הַבְּדֹלַח" בּוֹ הִנְחִיל הַטְּרַאנְס הַהֶתְקֵפִי
לְהַחְלָטוֹת וְעִידַת וַאנְזָה קִבָּעוֹן אִינֶרְטִי
שֶׁל בְּעָיַת הַיְּהוּדִים בִּדְבַר "פִּתְרוֹן סוֹפִי"
פְֹּלוּס צִמְאון-דָּם שֶׁל דְּרָקוּלָה בַּמּוֹחַ הַפְּרֶוֶרְטִי
שֶׁל מַנְהִיגוּת הַנָּאצִים וְאִם אֵין לָכֶם רָצוֹן
לִלְקוֹת כְּמוֹ נֶוִיל צֶ'מְבֶּרְלִין בְּמִין טִמְטוּם פּוֹלִיטִי
שֶׁהִיטְלֶר בִּנְכָלָיו, כְּשֶׁהוּא חָמַד אִתּוֹ לָצוֹן
סוֹבֵב אוֹתוֹ עַל אֶצְבַּע וְהֶחְטִיף לוֹ פְיַאסְקוֹ קְרִיטִי
אָז כְּלָל לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁבִּנְאוּמִים יָפִים בַּפוֹרוּם
בִּירוּשָׁלַיִם הִתְחַלְחַלְתֶּם מִפִּשְׁעֵי עָבָר
שֶׁל אַנְטִישֵׁמִים מִימֵי אַוּשְׁוִיץ בְּאָזְנֵי הַקְּווֹרוּם
הַמְּכֻבָּד מְאֹד, שֶׁכֵּן מֵעַל לְכָל דָּבָר
חוֹבְכֶם הַמּוּסָרִי כַּיּוֹם מוּל שֶׁצֶף אַנְטִישֵׁמִי
שֶׁכָּל בֶּן יִשְׂרָאֵל כָּאן בְּאַרְצוֹתֵיכֶם חוֹוֶה
הוּא לְמַגֵּר בְּתֹקֶף עַז, לֹא בְּרִפְיוֹן אָנֵמִי
כָּל שֶׁמֶץ אַנְטִישֵׁמִיּוּת הַצָּץ לוֹ בַּ ה וֹ וֶ ה
בְּשֶׁטַח שִׁפּוּטְכֶם כִּי כְּבָר אָמַר ווֹלְטֵר בְּצֶדֶק
שֶׁאִם כָּל אִישׁ שֶׁבִּתְלוּנוֹת עַל רֶפֶשׁ הוּא בָּקִי
רַק יְנַקֶּה אֶת חֲצֵרוֹ בְּכָל פִּנָּה וָסֶדֶק
כָּל הָעוֹלָם יִהְיֶה סוֹפְסוֹף הַרְבֵּה יוֹתֵר נָקִי.
יוסי גמזו
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה
פרק מ"ד: "Trifecta"
הביטוי "Trifecta" חדש יחסית. חיפשתי ב-Hebrew-Google ועדיין אין לו פירוש עברי (מוכן להתערב שתוך יום יומיים כבר יהיה). Merriam-Webster מפרש אותו – "מובן משולש", כלומר אירוע שיש לו מובן בשלושה מישורים שונים. דוגמה להישג כזה עם מופע מעולם השעשועים שזכה ב-: "פרס אוסקר", "פרס איימי", וב-"אלבום פלטינה". דוגמה נוספת באה מעולם ההימורים במרוץ סוסים שבו המהמר זכה בפרס הענק כאשר הימר נכונה על כ"א משלושת המקומות הראשונים לפי סדר זכייתם.
הביטוי הזה נזרק פעמיים אתמול באולם הסינאט שבו התקיים היום הראשון של משפט ההדחה/סילוק לנשיא טראמפ. זה היה עימות משפטי חריף, נמשך 13 שעות (לא נירדמו שם...) שבהן יודעים כל הנוכחים באולם, ולנשיא שנמצא בדאבוס (באלפים השוויצרים עטויי השלג) שלתוצאת היום הראשון יש מרכיב מכריע ביותר עבור תוצאת ההליך כולו. מהלך היום והתוצאה הסופית שלו שופכת אור בוהק עוצמתי על יצירת הליך ההדחה הכולל, אותו הגו האבות המייסדים ובראשם אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון (בסדר הזה, לפני 233 שנים!). הם עיצבו הליך מורכב שלו מטרה קדושה – להגן על ראש הרשות המבצעת, (היחידי שנבחר ע"י כל הריבון האולטימטיבי, דהיינו העם האמריקני כולו) מ"עונשה" האפשרי של הרשות המחוקקת, שלה ורק לה, הם נתנו את הזכות להדיח ולסלק ( [1] Impeach; [2] Remove ) נשיא מכהן מכיסאו.
"המייסדים" דאגו להציב פיקוח על הרשות המחוקקת – גוף פוליטי דו-קומתי שנציגיו נבחרו ע"י: העם בבחירות אזוריות-בקומה הראשונה – וע"י העם היושב במדינות האיחוד-בקומה השנייה. את הפיקוח החיוני מבצע נשיא בית המשפט העליון בשלב השני של הליך ההדחה (הסילוק) – בסינאט, כאשר לו עצמו אין יד ורגל בהחלטה השיפוטית (אשם או זכאי). ההחלטה הסופית נתונה בידי הסנאטורים שיושבים כ"מושבעים". המייסדים דאגו לשלול את העוקץ הפוליטי מאותם מושבעים ע"י הדרישה שהחלטתם להדחה וסילוק תתקבל ברוב של שני שליש לפחות.
הדרישה לרוב המיוחס הזה יוצקת שלמת בטון ומלט באושיות הדמוקרטיה האמריקנית. היא מונעת מסנאטור בודד או בודדים לחצות את הקווים ובכך להכריע בשאלות הרות גורל תמורת טובת הנאה כזו או אחרת (ע"ע "מיצובישי" אצלנו) ובמקביל מאפשרת לאותו סנאטור לחצות את הקווים, כשמצפונו מובילו, כאשר ברור שהצבעתו לא תשנה את זהותו של היושב בחדר הסגלגל.
בסיקור הנפלא של כתביAssociated Press – על ישיבת הפתיחה של משפט ההדחה בסנאט ניתן למצוא כל המרכיבים, עליהם עמלו המייסדים, פועלים כשעון שוויצרי על גדות הפוטומאק.
הרפובליקנים בהליך פתיחה מזורז – יימשך יומיים בלבד – מונעים מהדמוקרטים מיצוי מלא ומפורט של שלושת פשעי טראמפ ממוסגרים כ- Trifecta. העו"ד הראשי של טראמפ הפטיר בפתיחה משהו כמו – נשבר לנו כבר ממסע הרדיפה הארוך שלכם: "זו פארסה שצריכה להסתיים." הוא רמז לדרישת הדמוקרטים להוסיף מיסמכים ועוד עדים.
בהמשך התלהטו הרוחות בין הצדדים והשופט העליון – רוברטס, הידוע בקור רוחו ומיזגו, שגער רישמית בסנטורים הניצים "להימנע משפה בלתי תואמת התנהגות הולמת למצב."
דרישות הדמוקרטים להזמנת עדים נידחו ע"י הרוב הרפובליקני של 53 כנגד 47 דמוקרטי.
דרישות הדמוקרטים להזמנת עדים נידחו גם הם ע"י הרוב הרפובליקני, למעט מקרה אחד שבו הסנטורית הרפובליקנית קולינס ממדינת מיין – מי שלפני יותר משנה הכריעה את הכף לטובת אישרורו של קאבנו לשופט עליון – והצביעה עם הדמוקרטים, ביודעה שגם 52-48 יבטלו את הדרישה.
משפט המפתח של הדמוקרטים, נשמר עבור מיודענו אדם שיף – מי שמוליך את המאבק לסילוקו של טראמפ, כנראה "מיום היוולדו". למען הסרת ספק – תרגום משפטו: "בדיוק הנוהל במכוון – נוהל שמשתמש באופן בלתי חוקי בכוח המישרה עבור טובה אישית, שממעידה את ביטחוננו הלאומי, ומזמינה התערבות חיצונית לשיבוש ההליך הדמוקרטי לשיבוש מערכת הבחירות." וכאן ה- פאנץ' ליין של מיסטר שיף: "זו ה-Trifecta של התנהגות נוגדת-החוקה שמצדיקה הדחה." הצפי שלו היה אחרי משפט כזה – 10 בסולם ריכטר (כי אין שם יותר). אלא ש...
ג'יי סקלאו – העו"ד הראשי השני של הנשיא – הוריד כלאחר יד את נאומו חוצב הלהבות של אדם שיף במשפט מפתח משלו ובהיישירו אליו מבט שווה נפש: "אני אתן לך Trifecta" והמשיך לשחזר יותר משלוש פאשלות משפטות זועקות שמימה שנוהלו על ידי שיף במהלכי חקירות-ההדחה בהליך בבית הנציגים – כולן כאחת נוגדות חזיתית את החוקה באופן בוטה.
ניתן לראות בבירור מתי סיים עו"ד סקלאו את משפט המפתח (החץ הירוק).
מאותו הרגע היו כבר כמעט 5 שעות נוספות של גרבג'-טיים. אפילו שאלה שנראית על פניה כבדת משקל מצד הדמוקרטים : "האם ראיתם מימיכם משפט ללא עדויות?" לא נענתה אפילו, כי התשובה ניתנתה כבר לפני 233 שנה בחוקה שקובעת שעל "בית הנציגים" מוטלת החובה להעביר את מקל ההדחה לידי הסנאט שבהצהרה שבהצבעה שנערכה שם קובע הבית חד-משמעית שהחלטתו היא סופית.
במקרה דנן, רגע לפני שההצבעה החלה בבית הנציגים לפני יותר מחודש, התייצב אדם שיף יו"ר ועדת המודיעין וסיים את נאומו: "The evidence is Overwhelming" – ואידך זיל גמור? לא ולא, הוא נתן לספיקר פלוסי את אחת מעצות אחיתופל שמאוד ייתכן שמישהו יציע לקרוא להן מעתה "עצות שיף". הוא יעץ לה להחזיק אצלה את החלטת הבית להדחה כמה שאפשר. והיא שמעה בקולו... החזיקה כחודש ימים... מה "שאיפשר" (כאילו) לדמוקרטים לטעון שעבר זמן כה רב ועכשיו "נוספו עדויות חדשות" וזה מצדיק את טענתם לקבל תוספת עדויות.
תמונת ההצבעה הסופית (למטה) שנלקחה קרוב לשעה 2 הבוקר מסגירה הכול, ובמיוחד עם התוצאה 53-47 נגד הדמוקרטים שביקשו תוספת של מסמכים, עדים ועדויות.
מה שמזדקר בתמונה זו הקלות בה השיגו הרפובליקנים את מבוקשם. בצד ימין השולחן של עוה"ד של הנשיא והרפובליקנים ובראשם ג'יי סקלאו (עניבה אדומה) אבל ללא ניירות על השולחן!!!
מצד שמאל, מאחורי ומתחת לסמל הסינאט שולחן עוה"ד הדמוקרטים והוא מלא ניירות... מסכנים כמה עבודה השקיעו בעצתו של... רגע אחד... איפה מסתתר אדם שיף?
ומי דאגה אתמול להתרחק הרחק מגבעת הקפיטול? ניחשתם יפה – הספיקר ננסי פלוסי – היא כבר היתה בטיסה... אלינו... לירושלים, לאירוע 75 השנה לשחרור מחנה אושוויץ.
חובב טלפז
22 בינואר 2020
* * *
עמוס גלבוע
על פתרון הזוי לעזה
מדובר בפתרון של חברה בוועד המנהל של תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל. הפתרון: ישראל תכניס בהדרגה את מנגנוני הרשות הפלסטינית לעזה, אלו יביאו את ההשקעות ויהיו אחראים להפסקת אש. משהו הזוי ומבולבל. דעתי, שבכל מקרה, הרצועה צריכה להישאר נפרדת ומופרדת מיהודה ושומרון.
דומני שבכל שתי מערכות הבחירות האחרונות, אף מפלגה לא הציגה עמדה סדורה באשר לגישתה כלפי הבעייה של רצועת עזה. אולי אמירות כלליות על "החזרת ההרתעה" וכיוצא באלו אמירות סרק. כך יהיה ככל הנראה גם בבחירות הקרובות.
מנגד, דומני שבתחום התקשורתי/אקדמאי הפכה רצועת עזה לאבן שואבת לכוח היצירה הישראלי הפורה. אין ספור הצעות והמלצות "מה לעשות עם עזה." חלק גדול מהן נראה לי מאוד רצוי אך לא ישים, וחלק אחר נראה לי מצחיק. למשל, אחד המליץ לכנס ועידה בינלאומית ענקית ולהציע לחמאס הון עתק להשקעות בתנאי שיתפרק מנשקו. ומה יקרה אם החמאס יסרב להצעות הנדיבות של הועידה הבינלאומית? אז צה"ל, משיב בעל המאמר, יצטרך לפרקו מנשקו! על זה נאמר: "חכמים בלילה."
והנה, בראשית השבוע נתקלתי במאמר, המתיימר להציע פתרון חדש לבעיית עזה והחמאס. כותבת אותו הצנזורית לשעבר של צה"ל וחברה כיום בוועד של תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל. עיקריו של הפתרון הם:
ראשית, ישראל תקדם הסדר מול הרשות (הפלסטינית) שעיקרו חזרתה המודרגת לניהול הרצועה.
שנית, ההסכם יכלול ביטחונות ישראלים שכל עוד החמאס לא פורק מנשקו והרשות תפעל ביעילות לאכיפת הפסקת אש, צה"ל לא יגיב כלפיה במקרה של הפרתו ע"י גורם שלישי.
שלישית, במקביל יופנו המשאבים הבינלאומיים לשיקום עזה ע"י מנגנוני הרשות הפלסטינית ובכך היא תפגין לאוכלוסיית הרצועה את יתרונות שלטונה על פני שלטון החמאס.
אני מודה על האמת: ההצעה הזאת נפלאה מבינתי הסבירה. מוחי מעלה שורה של שאלות: איך ישראל תכניס את גורמי המנהל של הרשות לרצועת עזה? בכוח? בדרכי נועם? במו"מ עם החמאס, או בתיווך בין החמאס לרשות הפלסטינית? מי יפרק את החמאס מנשקו? אנשי הרשות הפלסטינית, או שתנוח עליו רוח הקודש והוא יתפרק מרצונו? ובכלל, איך הרשות תפעל ביעילות לשמור על הפסקת אש? היא תפעל בנחרצות נגד משגרי הרקטות? איך?
סהדי במרומים שאיני מסוגל להתחיל להבין מה קורה כאן ואיך היגיון המציאות פועל במצב בו החמאס יורה, והרשות צריכה למנוע ממנו לירות, והיא האחראית לכך?
הזוי ומבולבל.
שלוש הערות.
האחת, ביסוד ההצעה עומד הרעיון שישראל מתערבת בסכסוך של גורמים אחרים. הוא לא חדש. הוא הופעל במלחמת האזרחים הלבנונית, לפני מלחמת לבנון השנייה, כאשר התערבנו בסכסוכים הפנימיים של הלבנונים ונקטנו עמדה לטובת צד אחד. "אכלנו אותה" בריבית דריבית. טוב עשתה ממשלת ישראל שלא התערבה במלחמת האזרחים הסורית, למרות שנשמעו קולות פה ושם להתערב. רווחת אצלנו גם גישה שאנחנו צריכים להשתתף "בעיצוב" פני המזרח התיכון (עיין מצע "כחול לבן" מהבחירות הראשונות). לקח לבנון צריך תמיד לעמוד מול עינינו, לדעתי, ועלינו להימנע מכל התערבות בענייני שכנינו, אלא אם כן מדובר במקרה חרום לאומי.
השנייה, גם בעניין הרשות הפלסטינית אין הרבה חדש: בגלריית ההצעות ישנן הצעות ולפיהן צה"ל בדמו יחסל את החמאס, יכבוש הרצועה ויגישה לרשות הפלסטינית.
השלישית, לי עצמי אין פתרונות קסם מעשיים לקוץ העזתי. הייתי מסתפק במשהו משודרג שדומה לשלוש שנות השקט בעקבות "צוק איתן". בו בזמן דעתי המוצקה היא שהאינטרס הישראלי האסטרטגי הוא שבכל מקרה רצועת עזה תישאר נפרדת, מופרדת מיהודה ושומרון, בלא שום חיבור פיזי ביניהם. מעולם לא היה קשר בין הרצועה לבין "האינטרלנד" של יהודה ושומרון. פני הרצועה היו תמיד בכיוון מצרים.
עמוס גלבוע
* * *
יצחק שנברג [שנהר]
ימים
מסיפורו של פליט
בשעה שהתחילו חומות הגיטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על ככר השוק. כל אחד מאתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכתלי הבתים כצפרנים גדולות.
אני הייתי האחרון בשורת הנצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפני. איני יודע כמה שעות עברו עלי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פני וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השניה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי אתה החוצה. היא צעדה בחפזון לפני וראשה כבוש בקרקע. בבטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיני ולבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אלי, מקפצת מקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:
"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תסתר".
"ואת לא תבואי עמדי?" שאלתי.
"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו".
היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיני. התקנתי את הצקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחדשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרובי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בצקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגלי והמשכתי להעמיק ביער. בחפזי שכחתי לשאול את פיה הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגלי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.
כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיני, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנפלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעוה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מצקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופארטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאטי על ארבע ולבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עלי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרויה, אחר כך פשטתי את כותנתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.
כביתי את הנר ושוב נפלה עלי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אלי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבצקלוני ולעסתי לאטי. המים העכורים המו במעי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.
כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיני לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותי על לוח לבי. אחר כך כביתי את האור ושקעתי בשינה.
למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהרים נתקלתי בשרשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצדי. מעתה היו לי עיני למותר, לפיכך נתתי דעתי על אזני וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמות בעיר, וציוני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתיצבתי בפתח.
"שב", אמר לי.
ישבתי ועשיתי אזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אשה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנדוני-הגירוש.
"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.
נשאתי אליו את עיני וחכיתי למוצא פיו.
"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים". הוא פתח את פי צוארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפני?"
"לא", אמרתי.
"חבל", אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שארדם. כיון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפני בטוב-טעם. וגם כשארדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תשרה עלי רוח רעה מאוד".
הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה בצבצה בכל נקבוביות גופי.
"פתח פיך ויאירו דבריך", אמר לי שמידט ועצם את עיניו.
פכרתי את כפי בחזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפני אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אשה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדברי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צוארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיני נטויות אל השולחן שלפני. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלשתם. הרגעים הלכו לאטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.
לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.
בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עלי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפני שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לישכב ארצה על בטני לבל אחנק. הליאות הגדולה ירדה עלי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח נצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שוה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.
איני יודע כמה ימים עברו עלי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מספר. הלחם אזל מצקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשכבי בלי נוע היה הדפק שלי נאלם דומיה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אזני בהלמותו. נדמה היה לי שלבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הויה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל לבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עלי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכל והייתי משול כצמח גדול: כל היסורים נתקפלו בשרשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שרשיו, והשרשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מלבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הנסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזכרוני את תוי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפני צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עלי כאילו פרקתי מעל צוארי עולו של חוב גדול.
מנוחה גדולה ירדה עלי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בלבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית אכרים, וכיון שריחי ישתמר בזכרונו חזקה עליו שלא יתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.
כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצוארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מיבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פני והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פני, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אזני בטפיחה מדומה של רגלים יחפות. בצהרים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהלים לא יכולתי להעלות בזכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותי כבדו עפעפי מאד. חשתי כי יורדת עלי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיני. אמרתי בלבי: איני יכול לחכות עוד כי עלי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -
[זוהי העתקה שנעשתה עבורנו בידי זהבה קור, ללא שום שינוי של הכתיב המקורי. הסיפור פורסם לראשונה בגיליון הניצחון של שבועון "קול ירושלים", "הגלגל", בשנת 1945].
* * *
מנחם רהט
75 שנה לשיחרור אושוויץ:
חזון העצמות היבשות קם והיה
העצמות שהתייבשו אלפיים שנה בגלות הממאירה, יצאו זקופות מקברות הגולה לקוממיות יהודית בארץ ישראל, ממש כפי שניבא יחזקאל: "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל." מה יותר ריאליסטי מזה?
כשהתכנסו השבוע מלכי ונשיאי עולם בירושלים, לציון מלאות 75 שנה לשיחרור מחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו מציפורני השטן הנאצי, הם לא רק הרכינו ראש לזכר ששת מיליוני הקורבנות שהשמיד אשמדאי הנאצי, אלא גם הצדיעו למדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, שקמה כמו עוף החול מאפרם של הנעקדים על קידוש השם – בדיוק כפי שהתנבאו נביאי ישראל, ובראשם הנביא יחזקאל שחזה כבר לפני כ-2,450 שנה, כשישב על נהר כבר בבבל, את המהפך הדרמטי, כמעט במימדים תנ"כיים, במעמדו של עם ישראל, אשר נסק תוך שנים אחדות, מתהומות התופת, לפסגות לא שיערון אבותינו: "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."
ביום שיחרור אושוויץ, בשבת שירה תש"ה, 27 בינואר 1945 למניינם, התחולל מהפך בסדר גודל קוסמי, בתולדות עם ישראל. פסוקי הנחמה שהשמיעו נביאי ישראל בדבר שיבת ציון היו למציאות ריאלית, מוחשית, שהתממשה לנגד עינינו. גם סומא לא יכול היה להתעלם מעוצמתו המדהימה של חזון העצמות היבשות:
"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' א-לוהים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."
חכמי ישראל קבעו את קריאת חזון העצמות היבשות בשבת חול המועד פסח, כשבועיים וחצי לפני היום הבהיר ה' באייר שבו הוכרזה המדינה, ונעשה הנס שאין שני לו: לראשונה בתולדות העולם, חזר עם עתיק את אדמת מולדתו, וחידש בה את שפתו העתיקה, שהוכרזה 'שפת מתה'. שום עם שהוגלה באלפי השנים האחרונות, לא חזר את אדמתו כעבור תקופה כה ארוכה, ולא החייה את שפתו המתה, פרט לעם ישראל. שום עם לא רוסק והושפל עד תחתיות תהום רבה, ומתוכה, מתוך בית הקברות הגלותי, המריא לפסגות שמי רום בתחומי המדע, הטכנולוגיה, הרפואה, הכלכלה, המו"פ שעשה אותה ל'סטארט אפ ניישן' ויחסי החוץ, בדיוק כפי שניבא יחזקאל:
"הָיְתָה עָלַי יַד ה'... וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת... יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?... כֹּה אָמַר ה' אלֹקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה'... וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה... וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ... כֹּה אָמַר ה' אלֹקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'."
והפסוקים הבאים, כאילו נכתבו לזמננו: "כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם, וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב... וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם... וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם, וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה'."
העולם עצר נשימתו לפני 75 שנה, כאשר החל תהליך "אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם," ועודנו משתומם מול התגשמותה המדוייקת של נבואת "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל." יש בהם כאלה שחזרו להאמין בנבואות התנ"ך, רק בזכות הנס המופלא של מעבר משואה לתקומה.
אשרינו שזכינו, בני דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, לחזות במו עינינו בעצמות היבשות, עם מיספרי אושוויץ על זרועותיהם, שקמו מתוך בית הקברות של הגלות הממאירה והקימו מדינה, שהימנונה הוא אנטי תיזה לנאקת העצמות היבשות: לא עוד "וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", אלא ההיפך הגמור: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם."
ומי שראה במו עיניו, הוא או אבותיו, את התגשמות חזון הנביאים, ומסרב להכיר בנס האחד שאין שני לו בתולדות האנושות – הוא או עיוור או כופר. ואולי בעצם גם וגם.
מנחם רהט
* * *
333 עדים
בפורים יש לתלות אותו!
קפקא פרנץ
שאלה: האם מנהיגי העולם המתכנסים היום בירושלים
לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו
יהיו כלולים באותה הזדמנות גם ברשימת 333 העדים
במשפט ראש הממשלה המושחת, העבריין, הנהנתן, לוקח השוחד והכושל –
נתניהו?
* * *
המזרח התיכון: מציאות לעומת הרהורי-לב
מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 20 בינואר 2020
עתיד המדינה, לחסד או לשבט, תלוי בעימות המתנהל בין תפישת עולם מונחית מציאות לבין תפישת עולם מונחית הרהורי לב, בכל הקשור להתייחסותנו למזרח התיכון.
התפישה מונחית המציאות מכירה בעוצמת המאפיינים השורשיים והמתסכלים – בני 1,400 השנים – של הזירה הפנימית והאזורית הבינערבית ובין-מוסלמית. לדוגמא, אי יציבות, אי ודאות, אי סובלנות, אלימות, טרור, חתרנות, הפכפכות, משטרי מיעוט רודניים וזמניים (ומכאן ארעיות ההסכמים), פיצול פנימי ואזורי, "על מילים אין משלמים מכס," מרכזיות האסלאם הדתי/המדיני (כולל היחס ל"כופר" הנחות), חינוך לשנאת "הכופר", היעדר דו-קיום בשלום בינערבי ובינאסלאמי. תפישה מונחית מציאות מייחלת לתרחיש חיובי, אך מבינה שהמזרח התיכון מייצר, בדרך כלל, תרחיש שלילי, המחייב גבולות ביטחון מיוחדים כתנאי לקיום במציאות הפכפכה, בלתי צפויה ואלימה.
לעומת זאת, תפישה מונחית הרהורי לב מאמינה שמחוות וויתורים דרמטיים עשויים לשכנע את האזור להינתק משורשיו העמוקים ולאמץ ערכים, דפוסי התנהלות והגיון מערביים, כולל דו-קיום בשלום, למרות ש"המאמינים" עדין לא מעניקים זאת איש לרעהו.
הפער בין שתי הגישות בולט מאז דצמבר 2010, עם התפרצות מלחמות אזרחים, טרור ושפיכות דמים מצפון מערב אפריקה ועד המפרץ הפרסי. התפישה מונחית הרהורי לב ראתה בהתפרצות "אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת הנוער והפייסבוק", והתעלמה ממציאות של "צונאמי ערבי" המדגיש הפכפכות ואיומים בלתי צפויים, המחייבים משנה זהירות וביטחון.
ב-1978/79 הקריבו הרהורי לב של הנשיא קארטר את השאה הפרסי הפרו-אמריקאי והעניקו רוח גבית למתנגדיו, מתוך אשלייה שאייתולה חומייני יקדם דמוקרטיה ויהיה אנטי-סובייטי ופרו-אמריקאי.
ב-1990, ערב פלישת צדאם חוסיין לכווית, הניחו הרהורי לב של הנשיא בוש שאויבו (צדאם) של אויבי (אייתולה חומייני) הוא ידידי, ומכאן הסכמי מודיעין, חימוש וסחר של ארה"ב עם עיראק. בוש ראה באיומי צדאם על כווית עניין בינערבי, וסלל את הדרך לפלישה לכווית ולשתי מלחמות המפרץ.
ב-2003 הביא חיסול משטר צדאם לשדרוג תדמית ההרתעה האמריקאית ולהרתעת משטרי הטרור באיראן, סוריה ולוב. אבל הרהורי לב של הנשיא בוש הבן הביאו לפעילות לקידום דמוקרטיה ערבית, למרות שהיא איום ברור ומיידי לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי. בוש אף פתח במערכה לפיוס האסלאם כדי לשדרג את הקשר עם העולם המוסלמי, תוך התעלמות ממציאות המזרח התיכון הרואה בפייסנות ובמחוות סממני חולשה, המכרסמים בתדמית ההרתעה ומקצינים טרור.
ב-2015 הביאו הרהורי לב של הנשיא אובמה להנחה ש-150 מיליארד דולרים יסיטו את משטר האייתולות מטרור וגרעין לדו-קיום בשלום. המציאות ממחישה שהאייתולות שידרגו את חדירתם לעיראק, סוריה, לבנון ותימן ואת האיום על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
ב-2020 תפישת העולם מונחית הרהורי לב משוכנעת שמשטר האייתולות הוא שותף פוטנציאלי למו"מ ודו-קיום בשלום, ומקילה ראש בעקרונות האסלאם המנחים את האייתולות למימוש חזון מגלומני: האסלאם הוא הדת הלגיטימית היחידה שנועדה לשלוט בעולם; על "הכופר" להתמסר ל"מאמינים" בדרכי נועם או מלחמה; הסכם עם "כופרים" הוא זמני עד לשיקום עוצמת "המאמינים".
הפקת לקחים מהמחיר הנורא של מדיניות מונחית הרהורי לב תצמצם טעויות של ישראל בהתנהלותה מול סוריה, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 22.1.20
* סמולן נולד – אז עכשיו גם יולי אדלשטיין הצטרף למועדון של הסססמולנים, הבוגדים, המשת"פים. ותעשיית השקרים של בלופר פתחה את התיק האישי שהוכן לו, גם לו, זה מכבר, ובתעלות הביבים רצים הסיפורים על כך שאינו יהודי, שהוא נוצרי, בן של כומר קתולי אנטישמי, נשוי לבת של הבעלים האנטישמי של "הארץ" וכו'.
וכל זאת כיוון שהוא מנסה לשמור על רמה מסוימת של ממלכתיות, של נאמנות לחוק, של נאמנות לתפקידו ולשבועת האמונים שלו. כיוון שהוא מנסה לשמור על שמץ של עצמאות של הכנסת, נציגת הריבון, שגם ככה נרמסת בידי הרשות המבצעת (שאמורה להיות כפופה אליה) וכעת נתניהו מנסה להפוך אותה אסקופה נדרסת של האינטרס האגואיסטי שלו – הימלטותו הפחדנית והמושחתת מאימת הדין.
* ריבלין החדש – זאת לא המתקפה הראשונה שלהם על אדלשטיין. הגל הקודם היה סביב פרשת טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70. וכך כתבתי ב-22.4.18:
נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו. הנה, מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין:
– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכול.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמייה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פטן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה... לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.
וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.
עד כאן הרשומה שלי מ-2018. אז הותקפתי בהיתממות על כך שאני מייחס את הערימה הזאת לתעשיית השקרים של נתניהו. אז השבוע כתב זאת המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה.
* נגד חרמות – עומר אדם העלה באינסטגרם צילום סלפי שלו עם יאיר נתניהו, ומיד הוצף בצונאמי של איומי חרמות, ביטול כרטיסים וכו'.
איני חשוד באהדה יתרה ליאיר הג'ורה, אבל עמדתי על התגובות הללו זהה לעמדתי על חרמות נגד אחינועם ניני, אריאל זילבר ואחרים. אני שולל זאת מכל וכל. יש לשפוט אמנים על פי יצירתם האמנותית, ולא על פי עמדותיהם הפוליטיות. (אגב, במקרה הזה הוא אפילו לא ביטא עמדה פוליטית. אולי הוא סתם אוהב להצטלם עם ידוענים)?
* ממשלת צללים – מיקי זוהר יוזם עסקה של הבטחת תיק בממשלה לבן גביר, תמורת ויתור על הריצה של עוצמה כהניסטית לכנסת. רעיון טוב. נמנה את בן גביר לשר המשפטים, את יגאל עמיר לשר הביטחון, את עמי פופר לשר החוץ ואת יאיר נתניהו לשר החינוך.
* אין קווים אדומים – אם בן גביר לא משקר ואכן הוצע לו תפקיד שגריר כדי שלא יתמודד לכנסת, הרי שאין דוגמה בוטה מזו, עד כמה נתניהו מוכן לחבל ביודעין ובמזיד באינטרסים של מדינת ישראל, למען האינטרס האגואיסטי שלו, להיחלץ מאימת הדין. להציע לגזען הכהניסט הנורא הזה, להיות דמות ייצוגית של מדינת ישראל? הרי מדינה נורמלית מסתירה תופעה כזאת למען כבודה. עד כדי כך אין לנתניהו קווים אדומים?
אני מקווה מאוד שבן גביר משקר.
* שיתנדפו – מבחינת האינטרס של כחול לבן, טוב שעוצמה כהניסטית תרוץ, תתקרב לאחוז החסימה ולא תעבור אותו, ובכך בלוק החסינות יפסיד מספר מנדטים. ואף על פי כן, הלוואי שהכהניסטים הארורים יתייאשו ולא יתמודדו; לא עתה ולא אי פעם בעתיד. ואם כן, שיספגו מכה משפילה וצורבת. אני רוצה שהכהניזם יחלוף מהעולם. הכהניזם הוא תרגום לעברית של האידיאולוגיה שרדפה את עמנו והמיטה עלינו את האסונות הנוראים ביותר. הכהניזם הוא כתם על ההיסטוריה היהודית. עצם העובדה שהחיה הכהניסטית קיימת היא חרפה.
צריך להבין. מבחינתי, החיה הכהניסטית אינה יריב פוליטי או אידיאולוגי לגיטימי. זו לא קבוצה שיש לי עמה מחלוקת, אלא כנופייה שיש בינינו תהום מוסרית. זו לא השקפה פוליטית שונה, אלא תפיסה חפה ממוסר. אנטי מוסרית בעליל. ולכן, יחסי אליהם נטול כל שיקול פוליטי. רק כמיהה עזה לכך שהצחנה הזאת תצא מחיינו.
והיה מחננו טהור.
* הרופא הרוצח – בעקבות פרשת "התמונה", שבן גביר כמעט העביר מהסלון לחדר השינה, מעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, שערך טבח אכזרי במערת המכפלה, בו רצח 29 ילדים ומבוגרים ופצע עוד עשרות, תוך ירי בגבם בשעת תפילה, אך ורק כי הם נולדו ערבים, חוזרים להפיץ את סיפורי-המעשיות השקריים, שהופרכו מזמן, על כך שהמחבל בסך הכול... מנע פיגוע בפורים. הרופא הרוצח הזה ייזכר לדיראון עולם לצד רופאים רוצחים מסוגו כמו יוזף מנגלה וג'ורג' חבש.
* כל עכבה לטובה – יו"ר כחול לבן ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ הציג שני מסרים מדיניים. האחד – התחייבות להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וביקורת על ממשלות ישראליות שבעבר הסכימו לוותר על הבקעה. (אגב, יש לציין שממשלת רבין מעולם לא הסכימה לוותר על בקעת הירדן. ראש הממשלה הראשון שעשה זאת היה ברק, אחריו אולמרט והאחרון היה נתניהו, שבמו"מ על תוכנית קרי הסתפק בנוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן). המסר השני היה קריאה לטראמפ לפרסם את תוכנית המאה לפני הבחירות בישראל.
אני תומך בכל ליבי במסר הראשון, ואני מטיף לכך כבר זמן רב. לעומת זאת, אני מתנגד למסר השני. מכל מה שהצלחתי ללמוד ממקורות המידע שלי, קרוב לוודאי שתוכנית טראמפ אינה תוכנית מועצת יש"ע, אינה תוכנית הליכוד וגם לא תוכנית כחול לבן. פירסומה יגרום ללחץ על ישראל, וישראל תתקשה להתעמת עם טראמפ אחרי החלטותיו הפרו-ישראליות החשובות. נכון שבסוף מי שידחו את ההצעה יהיו אלה שדחו את מתווה קלינטון, את תוכנית בוש ואת תוכנית קרי ואת ההצעות של ברק ואולמרט. אבל אין לישראל אינטרס לעורר כלל את הסוגייה הזאת. כל עוד אין פרטנר פלשתינאי המוכן לפתרון כלשהו הכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הצפת הסוגייה הפלשתינאית על סדר היום לא תועיל לנו. אם טראמפ לא יפרסם את תוכניתו לפני הבחירות בישראל, סביר שהוא לא יעשה כן עד הבחירות בארה"ב. אם בבחירות בארה"ב טראמפ יפסיד, בלאו הכי תוכניתו לא תהיה אקטואלית. אם הוא ינצח, אולי הוא יציג אותה ואולי לא. ואולי תהיה לישראל אפשרות להשפיע עליה טרם פירסומה. בנושא הזה אני מאמין שכל עכבה לטובה.
* התרגלו – גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים, על אודות מחויבות כחול לבן לעתידה של בקעת הירדן הישראלית. מיד החלו התועמלנים לטעון שהוא משקר, שזאת הצגה, שזו לא באמת עמדתו וכו'. ואני לא בא אליהם בטענות. הם התרגלו שמנהיגות היא שקרנות, שאי אפשר להאמין למנהיג וכו'.
אין ספק שלא מספיק להחליף את נתניהו. צריך לסלק מחיינו את הביביזם.
* מעשה באבן – ח"כ יעל גרמן מכחול לבן הביעה בראיון רדיו עמדה מדינית הפוכה לעמדות כחול לבן, למצע כחול לבן ולדרך שמייצגים ומבטאים יו"ר כחול לבן וכל חברי הנהגתה. מיד קפץ הליכוד על המציאה כמוצא שלל רב, ויצר מצג שווא, כאילו מה שקובע אינו המצע, המדיניות והדרך של המפלגה כולה ושל ראשיה – אלא מה שאמרה הח"כית האחת, הקצה היוני של הרשימה. אבל איני יכול להלין עליהם. הם בסה"כ ישבו במקום, לא עשו כלום ולפתע נפל לידיהם אוצר. הן כבר אמר ידידנו החכם הסיני העתיק, שאבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא.
* מעדתי – עמית סגל פירסם ציטוט של הלצה שכתבתי בקבוצה פנימית של תל"ם, בעקבות דבריה של יעל גרמן. אני מודה שזאת הלצה סרת טעם ומיותרת גם בקבוצה פנימית, וגם ככזאת אני מתחרט עליה. צר לי שהיא הודלפה, ועוד יותר צר לי שהיא נאמרה.
התנצלתי גם באופן אישי בפני יעל גרמן.
* דמיינו – ראש השב"כ נדב ארגמן: "ב-2019 סיכלנו יותר מ-560 פיגועים משמעותיים, ובהם 10 פיגועי התאבדות, ארבעה פיגועי חטיפה ויותר מ-300 פיגועי ירי."
הבה נדמיין מה סיכלו צה"ל והשב"כ. ניזכר בחטיפת שלושת הנערים ובזעזוע הכבד של החברה הישראלית כולה ואיך זה נגמר. ונכפיל זאת פי ארבעה. ניזכר בפיגוע ההתאבדות במלון פארק, שבו נרצחו למעלה משלושים ישראלים. ונכפיל זאת פי עשרה. ניזכר ברצח טלי חטואל וארבע בנותיה. ונכפיל פי 300. מדובר במרחץ דמים איום ונורא. יתר על כן, אילו היה מתרחש, חלילה, אין ספק שהוא היה מוביל אותנו למלחמה קשה, ולאו דווקא בחזית אחת ונגד אויב אחד.
אז קודם כל עלינו להודות לחיילי צה"ל ולוחמי השב"כ.
ומעבר לכך, כאשר נקרא את השוקניסטים למיניהם מלהגים על החיילים שחוטפים נערים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה וכל המלל העבש הזה – כדאי שנזכור את הנתונים האלה. כדאי שנזכור שבזכות אותם חיילים ואותם מעצרים, אנחנו יכולים לישון בלילה.
* הפתרון הסופי– כדאי להקשיב לאוייב – כדאי להקשיב לגדעון לוי. לוי מייצג את עמדות האוייב, ולכן חשוב מאוד להקשיב למה שהוא אומר. מי שסבור שהסכסוך הוא על יהודה ושומרון בלבד, עלול להסיק שנסיגה מיהודה ושומרון תפתור את הסכסוך. אבל כיוון שהסכסוך אינו על יהודה ושומרון, ברור שנסיגה לא תביא לסוף הסכסוך, אלא להמשכו בתנאים קשים הרבה יותר. ולכן, חשוב מאוד לדעת מה האויב חושב ומה האויב רוצה.
הנה, למשל, פנינים מתוך הפשקוויל התורן של לוי – פשקוויל נאצה נגד השמאל הציוני:
"הציונות ה'שפויה' לא היתה חפה מפשע זמן רב לפני הכיבוש של 1967. 'כיבוש העבודה', נישול העובדים הפלסטינים ממקומות העבודה שלהם, שהחל עוד בשנות ה-20, לא היה רעיון של המחנה הדתי-לאומי. את 'גאולת האדמות' לא הנהיגו בני עקיבא. מה שהחל אז נמשך עד היום, בלא הפסקה. אותה מדיניות, אותם ערכים, אותם עקרונות פעולה, ואותה השקפת עולם, שעיקרה הוא שהארץ הזאת נועדה לעם היהודי, ולו בלבד. השמאל הציוני תמיד ידע לעטוף את ההשקפה הלאומנית הזאת במלים יפות על דו-קיום ועל אחווה, בלי לעשות הרבה למימושם. הדתיים-לאומיים בחלו במילים האלה. ההבדל הוא בסגנון. אבל דבר ממעשי הכיבוש של 1967 לא החל ב-1967. 1967 היא המשכה הישיר של 1948, שבה שיחקה הציונות הדתית תפקיד שולי. 2020 ממשיכה את 1948 ואת 1967. השמאל אינו מנהיג את המדינה זה שנים, אבל היא ממשיכה להתנהל בגבולות הפיזיים והמוסריים שהוא הוריש, כנראה לנצח... ההתנערות מחטאיה הקדמונים של הציונות, והצגתה של ציונות אחת כיפה והאחרת כלא-שפויה, הן צבועות ומתחסדות. גוש אמונים לא המציא דבר, וכמוהו לא בצלאל סמוטריץ' ולא ישראל הראל. הם למדו בבית הספר הגבוה של הנישול והגירוש, שייסדו מפא"י, השומר הצעיר, אחדות העבודה והפלמ"ח. אין ציונות טובה וציונות רעה. יש ציונות אחת – הציונות שהקימה מדינה ליהודים תוך נישול הפלסטינים בכוח הזרוע."
כן, האוייב אינו מאמין שיש ציונות טובה וציונות רעה. ולכן, מי שמשלה את עצמו שחורבן המפעל הציוני "הרע" יספק את האוייב, ישים קץ ל"אקיבוש" ויפתור את הסכסוך, אינו אלא משלה את עצמו. רק חורבן המפעל הציוני כולו, ולא רק מ-48' אלא משנות העשרים, ישים קץ ל"אקיבוש" ויביא לפתרון הסופי של הסכסוך.
* כנס ההתיישבות ע"ש גרליק – ביום ראשון נערך כנס ההתיישבות ה-15 ע"ש מוישיק גרליק. מוישיק היה חבר רמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, מנהל חבל הגולן בחטיבה להתיישבות, הדמות המרכזית בהתיישבות הדתית בגולן, איש חזון ומעש רב פעלים, שהטביע חותם עמוק בכל תחומי החיים בגולן. כמתכנן במקצועו, מוישיק תיכנן רבים ממפעלי ההתיישבות בנגב, ביהודה ושומרון, בגליל ובגולן.
מאז מותו, אנו עורכים מדי שנה (כמעט) את הכנס לזכרו. לאורך כל השנים אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס. בכל כנס אנו בוחרים נושא הנוגע להתיישבות בארץ ודנים בו. הפעם בחרנו בנושא הקרוב ביותר לעולמו של מוישיק: תכנון וצמיחה במרחב הכפרי.
הכנס היה מלמד, מעשיר ומרתק. מפאת קוצר היריעה, לא אזכיר כאן את כל ההרצאות, אלא אסתפק בשתיים. פרופ' שמאי אסיף, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, סקר בקצרה את תוכניות המתאר הארציות מאז קום המדינה, וסיפר על עבודת התיכנון "ישראל 100" המתכננת את מדינת ישראל בשנת 2048. הוא חבר בצוות התכנון. ההערכה היא שעד שנה זו האוכלוסייה בישראל תוכפל ותגיע לכ-20 מיליון איש. הדבר מחייב פיתוח משמעותי של הגליל והנגב וזהו מרכיב משמעותי בתוכנית. לאורך הרצאתו הגלגלים לא פסקו ממחשבה – איך אנו, תושבי הגולן, נראה בכך הזדמנות לצמיחה ונערך לכך.
עוזי גדור הוא המתכנן הראשון של הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. לפני שנים אחדות ראיינתי אותו ארוכות למחקר שערכתי על הקמתה של קצרין (שהופיעה, כולל המיקום, כבר בתוכניתו הראשונה). עוזי גדור הוא היסטוריה התיישבותית מהלכת. עבורנו, אנשי ההתיישבות, הוא אגדה בחייו. עצם הופעתו גרמה להתרגשות רבה. גם באמצע העשור התשיעי לחייו, עוזי חד כתער, צלול כבדולח. יותר משהוא סיפר על שיקולי התיכנון לפני למעלה מחמישים שנה, הוא ניצל את הבמה כדי להצליף בנו על שאנו מתמהמהים בפיתוח הגולן ויישובו.
הכנס הסתיים במופע קצר (מדי) ומעולה של אריאל הורביץ, ששר משיריו ומשיריה של אימו, נעמי שמר.
* הגולן השופע – הגולן יפה תמיד, אך אין יפה יותר מהגולן הגשום, שופע גשמי הברכה. איזו שנה נפלאה! מערכת רודפת מערכת. הכול זורם. לא רק המפלים והנחלים – גם בצידי הדרכים. שפע של מים. והמאגרים מלאים. איזה יופי!
זה כבר החורף המבורך השני ברציפות. האמת היא, שאחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעים לנו חמישה חורפים רצופים כאלה. ואז, לאחר שמזג האוויר יחזיר את חובו לחברה, נסכם על כך שכל חורף יהיה גשום, שופע ומבורך.
* מרטיבים את הגולן – ביום שבו צביקה האוזר פירסם מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ישראל מייבשת את הגולן", ירדו כאן (עד כה) 46 מ"מ. ביקשתי ממנו לכתוב בכל יום מאמר כזה.
* פק"ל גולני – מה ההבדל בין ישיבה בצפון הגולן לישיבה במרכז הארץ? במרכז הארץ, על השולחן לצידו של כל משתתף, נמצא הסמרטפון. אצלנו, לצד הסמרטפון, מונח גם כובע צמר.
* ביד הלשון: דו-שבועי – לאחרונה, התחלתי לשדר פינה דו-שבועית ברדיו ארץ הגולן, הנקראת "כאן הרי גולן", ואני מספר בה על סוגיות בתולדות ההתיישבות בגולן. כשדיווחתי על כך בפייסבוק, נשאלתי האם דו-שבועי הוא אחת לשבועיים או פעמיים בשבוע.
המילה דו, שהגיעה לעברית מן הארמית (ומקורה הוא יוונית עתיקה) פירושה – שתיים. זו מילת הכפלה. כאשר אומרים דו+עצם, מכפילים את העצם. קורס דו-שנתי, הוא קורס שנערך שנתיים. תואר דו-חוגי, הוא תואר בשני חוגים. רכב דו-גלגלי, הוא רכב בעל שני גלגלים. דו-חי, הוא בעל חיים שמסוגל לחיות בשני אופנים, בים וביבשה. בית-ספר דו-לשוני, הוא בית ספר שלומדים בו בשתי שפות וכן הלאה.
דו-שבועון הוא עיתון היוצא לאור מדי שבועיים. ומכאן שפינתי הדו-שבועית, היא פינה המשודרת אחת לשבועיים. אילו שודרה פעמיים בשבוע, הייתה זו פינה חצי-שבועית, בדומה לקורס חצי-שנתי (סמסטריאלי בלע"ז).
אורי הייטנר
* * *
פוצ'ו
בחיי [6]
נ"ח. לקראת פרידה
חזרתי מטורקיה עם שלוש חבילות של ראחת-לאקום, ועם הבשורה שכנראה העיסקה עם הקהילה היהודית באיסטנבול לא תתקיים, כי הסכום שדרשנו, כולל הוצאות הטיסה והמלון, נראה להם מוגזם.
דיצה לא השמיעה קריאות צער, להפך, אמרה שעם כאבי הרגליים שלה, היא במילא לא יכולה לצאת מהבית. חוץ מהרגליים התחילו לה בעיות עם העיניים. אור היום סינוור אותה והיא הקפידה לכסות את כל החלונות בווילונות. אם לא די בשני אלה, היא זכתה גם בירושה כבדה מאימה, והיא הסוכרת. לזכותה יש לציין, שבניגוד לאימה, שלא היתה מסוגלת להחזיק מזרק ביד, היא השתלטה יפה מאוד על המכשירים והזריקה לעצמה את האינסולין לפי הצורך, פעמיים או שלוש ביום.
היומן שלי, שהיה פעם מלא במפגשים עם תלמידי בית ספר, או עם נסיעות לישובים החוגגים חגי יובל, התמלא עכשיו במועדי פגישות עם רופאים.
רופאת המשפחה המסורה, ד"ר פנינה בסרגליק, היפנתה אותה לכל מיני רופאים מקצועיים ואלה היו היציאות היחידות שלה מהבית בשנה האחרונה. אחרי שנה של ייסורים עם עליות וירידות, ביקשה ממנה רופאת המשפחה לערוך יומן תרופות. לרשום כל יום איזה תרופות לקחה ולציין את השפעתן. דיצה הבטיחה לה לעשות זאת, אך כשבאתי אליה עוד באותו יום עם מחברת ועט, אמרה לי: "תרשום אתה, אני סומכת עליך."
כבעל ממושמע מילאתי את מצוותה וכל יום כתבתי את מה שעובר עליה. אני מוצא לנכון להכניס ל"בחיי" חלק מאותו יומן, מתוך הנחה שהוא יכול לשמש כחומר לימוד מקורי לסטודנטים לרפואה:
דיצה ויסלר
טל. 03-6048514
לד"ר פנינה בסרגליק
שלום,
לבקשתך הנני לדווח על קורותיי מאז התחלת השימוש המחודש בליריקה אחרי כמעט חודש של כאבים ברגל ימין וחוסר שינה בלילות.
יום א' 9.12.07 (אחרי לילה ללא שינה עם כאבים עזים ברגל ימין)
בשעה 10.00 בבוקר לקחתי ליריקה 150 ואקמול ואח"כ ישנתי כל היום עד 21.00 . ב- 22.30 התעוררתי ולקחתי אוקסיקונטן 20 + אקמול. נשארתי ערה כל הלילה אך הרגל כבר לא כאבה.
יום ב' 10.12.07
ב-08.00 ליריקה 150 + אקמול. במשך היום ישנתי לסירוגין. הרגל לא כאבה. הייתי קצת מטושטשת, אבל לא נורא. בצהרים – אקמול. ב-20.00 לקחתי אוקס. 20 ואקמול. הרגל לא כאבה. לא ביום ולא בלילה. בלילה לא ישנתי, אבל נתתי לבעלי לישון.
יום ג' 11.12.07
ב-07.00 לקחתי ליריקה 150 ואקמול. בערב אוקסיקונטין 20 ואקמול. בלילה לא ישנתי, אבל העיקר שהרגל לא כאבה. לפנות בוקר בא אלי האפיפיור לביקור. בעלי טוען שזה היה השיפוצניק שהגיע כדי לתקן את הדליפה בתקרה.
יום ד' 12.12.07
ב-07.00 לקחתי ליריקה 150 ואקמול. נשארתי ערה כל היום. הטישטוש פחת, אך בהליכה אני קצת מתנדנדת. ב-19.00 הכאבים חזרו לרגל. טבלתי את הרגל במים חמים ולקחתי אוקסנטין 20 ואקמול. ב-21.00 הכאב נעלם כלא היה. איזה כיף!
יום ה' 13.12.07
בשעה 02.30 הלכתי לישון ללא כאבים. בשעה 04.30 התעוררתי עם הכאבים העזים הרגילים ברגל ימין בברך ובכף הרגל. בשעה 04.45 לקחתי ליריקה 150. הכאב התחיל להתפוגג רק בשעה 06.00 אך בשעה 06.30 הוא חזר. לקחתי אקמול ונכנסתי למיטה. אולי אצליח להירדם. יופי! הצלחתי! השעה 07.00 ואני עוד ישנה. 08.30 לעזאזל! התעוררתי והרגל שוב כואבת. לקחתי 40 טיפות אופטלגין. נראה אם זה יעזור. בשעה 10.30 קצת יותר טוב (בעלי מנצל את ההזדמנות ובורח לעבודה). 14.00 החיים נמאסים עליי. לוקחת אקמול מזמינה מונית ונוסעת למספרה. 18.00 אני עכשיו בבית. הרגל בהרגשת קיפאון. לוקחת אוקסיקונטון 20 קצת יותר טוב אבל לא לגמרי. 23.00 אנחנו נכנסים למיטה, אני לוקחת בונדרומין ובעלי נרדם תיכף. לא זוכרת מתי נרדמתי ואם נרדמתי בכלל.
יום השישי 14.12.07
03.00 לא הייתי צריכה לאכול את העוגה. עכשיו יש לי בחילה. בעלי הוא הדבר הכי פלגמטי בעולם. עד שהביא את הדלי עברה לי הבחילה. עכשיו אני רוצה כדור שהרגל לא תכאב, אבל לא יודעת איזה. בעלי מציע שאירדם אז לא ארגיש את הכאב. חכם בלילה! שנינו נשברים. אני לוקחת ליריקה 150 ואקמול. 04.00 מבקשת שייקח אותי לסלון עד שהכדורים יתחילו להשפיע. הוא כרגיל מתנגד, אומר שאני רק מתיישבת מול הטלוויזיה, וכבר רוצה לחזור. בכל זאת מסכים. בדרך נכנסת לעשות פיפי. 04.05 הכורסה לא נוחה, חוזרת למיטה. בדרך נכנסת שוב לעשות פיפי כדי שלא אצטרך לקום אחר כך מהמיטה. 04.10 גם המיטה לא נוחה. הולכת לעשות פיפי כדי שיסדר בינתיים את המיטה. אין לי כלום. אפילו לא טיפה אחת. חוזרת. עכשיו בטח אישן. 05.00 הרגל הכואבת לא נותנת לישון. 06.00 שותה קפה עם פרוסת לחם וגבינה. הרגל קפואה. שמישהו יציל אותי. 07.00 כבר חצי שעה מבקשת קערת מים חמים לטבול את הרגל. האפטיות של בעלי הורגת אותי. הגיגית הקטנה נעלמה. הופכים את כל הבית. אף פעם הוא לא מוצא מה שצריך. בסוף טובלת את כף הרגל בקערה הגדולה אחרי שהוצאנו ממנה את כל הבקבוקים. המים יותר מדי חמים. הטמבל הזה, או שהוא מביא אותם קרים או רותחים. בכל זאת נעים והכאב קצת נחלש. הקמצן מביא לי עכשיו מגבת של מטבח. כואב לו הלב לנגב את כף הרגל במגבת אמבטיה גדולה. 07.15 זורקים את המגבת לסל הכביסה ומוצאים שם את הגיגית הקטנה. הוא מכחיש שהוא שם אותה שם. גם אני לא שמתי. אז איך היא הגיעה לסל? תעלומה. 09.00 לא יודעת אם ישנתי או לא. ליתר בטחון לוקחת 40 טיפות אופטלגין. 11.30 לירקה 150 ואקמול (צריך להתכונן לקבלת שבת ובואם של הילדים) מרוב עבודה במטבח, מצליחה לעבור את היום בלי כדורים. 20.30 אחרי יום של כאבי רגל נסבלים פחות או יותר, לוקחת אוקסיקונטין 20 ואקמול לקראת הלילה.
שבת 15.12.07
03.30 לא יכולה יותר. הרגל כואבת. הלכתי לסלון עם בעלי כדי לעשות פיפי בדרך. חוזרים למיטה.צריכה פיפי. הוא צועק עליי שרק עכשיו עשיתי. אני בטוחה שהוא שונא אותי. בשעות הבאות, לא ברור מתי, באו גמדים הביתה ורחצו את כל הכלים שנשארו מארוחת הערב וסידרו את המטבח. איזה גמדים מתוקים, חבל רק שאחר כך הם פתחו את המקרר והוציאו כל מיני מאכלים וטעמו מכל דבר. הסוכר בטח קפץ לשמיים. אני חייבת לגלות איפה בעלי מחביא את השוקולד. 07.00 השכמה. הרגל קפואה. הרגליים לא נכנסים לנעליים. מבקשת מבעלי שיביא לי עוד זוג גרבי צמר, אך הוא חושב ששלושה על כל רגל זה יותר מדי. מה איכפת לו כמה גרביים אני שמה?
יום א' 16.12.07
24.15 בעלי מביא לי גיגית מים חמים. שוטפת את הרגל שלא תקפא והוא מנגב לי אותה במגבת החמה המונחת על הרדיאטור. לפעמים בעל זה דבר טוב. 24.30 לא מצליחה להירדם. לוקחת בונדרומין. אולי הפעם הוא ירדים אותי ולא את בעלי. אני מזיעה. מחליפה את הכותונת. 01.00 נרדמת. 03.00 מתעוררת. קר לי שואלת מישהי אם היא יכולה לכסות אותי. המישהי אומרת כן בקול של גבר ושמה עליי עוד שמיכה. שואלת איפה השירותים והיא אומרת תלכי ישר ואחר כך ימינה. הולכת. השירותים בדיוק כמו אצלנו בבית. חוזרת ומרגישה כאילו אני לא יכולה לגמור את הנשימה עד הסוף. אומרת: "אין לי אוויר" ובעלי לוקחת אותי אל החלון של חדר השינה ומשם טיול לחלון של הסלון. חוזרת למיטה. יש לי פחדים אבל לא יודעת ממה. 03.45 לא מאמינה. בעלי מצא את האופטלגין החדש שחיפשנו כל היום. עד שחזר עם הכפית נרדמתי בלי האופטלגין. 05.30 הולכת לעשות פיפי. הוא שואל מי היתה אצלי בלילה, אבל אני לא יודעת על מה הוא מדבר. חוזרת למיטה וישנה כמו תינוקת. בוקר טוב לילה.
יום שני 24.12.07 – ביקור אצל ד"ר יעל שטרן אשר המליצה:
להתחיל את הבוקר עם ליריקה 75 ואקמול, בצהריים אפשר אקמול או שניים לפי הצורך, לפנות ערב אוקסיקוטנין 10 בלילה ליריקה 150 בתוספת אלוטרוליט ואקמול. היינו בכמה בתי מרקחת אך את האלוטרוליט לא ניתן היה להשיג.
יום שלישי 25.12.07
השיטה החדשה לא הועילה. הרגל כאבה כל היום. בלילה נרדמתי לשעתיים (בהפסקה של כמה שעות) בעזרת 2 בונדורמונים. 17.00 בעלי אומר שמצא אותי ישנה בחצי שכיבה על המיטה כשהרגליים המגורבות על הארץ. כנראה שסוף סוף מצאתי את התנוחה האידיאלית...
יום רביעי 26.12.07
05.00 קמתי בלי אצבעות ברגליים. בעלי בודק וסופר ואומר לי שכולן ישנן. אומר לי להסתכל ולספור יחד איתו, אבל אני יודעת שכל כף הרגל היא גוש אחד בלי אצבעות. גם גיגית מים חמים כבר לא עוזרת במיוחד. לוקחת ליריקה 75 ואקמול. הצחקתי את הרגל. 07.00 סוף סוף מצליחה להירדם. בעלי מנצל את ההזדמנות ובורח לעבודה. 13.00 לא יכולה לחכות עד הערב ולוקחת אוקסיקונטין 10 ושני אקמולים. אין שום שינוי לטובה. 16.00 לוקחת 40 טיפות אופטלגין. לא עוזר. 17.00 גיגית מים חמים שפעם היתה מקלה לשתי דקות, עכשיו גם זה לא. הרגל גם קפואה וגם שורפת. מבקשת להביא רופא שייתן לי זריקה נגד כאבים. לא יכולה לחכות עד הלילה. לוקחת ליריקה 150 ואקמול ובהזדמנות זאת גם את הגלוקופז ואת הפראבליפ 10 שני הקבועים שאני לוקחת כל ערב. 19.00 טיפה פחות כואב, בייחוד אם אני יושבת ולא זזה. 19.30 פחות כואב, אבל עדיין שורף. 20.00 בעלי אומר שבשעה האחרונה לא גנחתי אפילו פעם אחת. השמחה היתה מוקדמת. אני לא מרגישה טוב. אין לי אוויר. למה אכלתי את הג'חנון למה? עכשיו הרגל שוב כואבת נורא ונגמרו כל הכדורים המותרים. אולי לקרוא לרופא דרך לחצן המצוקה, אבל מה הוא יעשה... 20.30 רחצתי את הכלים במטבח וקצת נרגעתי. לקחתי נר אולי הוא יעזור לי לפרוץ את העצירות. 20.45 העצירות לא נפרצה, אבל לפחות הצלחתי להתקלח. כאבי הרגל שוב פחתו טיפה, אבל מה שלא עוזב אותי זאת החרדה. מפחדת ממה שיקרה בלילה כשלא אצליח להירדם והכדורים כבר לא ישפיעו. קר לי והרגל קפואה, אבל מחזיקה מעמד. 22.00 אני הולכת לישון תחת שמיכת פוך ועם מזגן שמחמם. קר לי. עוטפת את הברך בתחבושת וגורבת גרביים. לוקחת נוקטורנו 3.75 אולי הוא יצליח להרדים אותי. בעלי כזה אדיש... 22.45 קר לי. אין טעם להיכנס למיטה במילא לא אירדם. הולכת למטבח עושה תה עם שתי פרוסות לחם וחמאה. רוצה "פסק זמן". בעלי לא רוצה לספר לי איפה החביא אותו. איזה תענוג יש לו מזה שאני צריכה להתחנן? 23.00 בעלי נשבר והביא לי חצי "פסק זמן". אומר שאכלתי כבר חצי אחד בצהריים. למה הוא אוהב להתעלל בי? אם היה מביא לי עוד אחד הייתי בטח נרדמת.
יום השישי 28.12.07
06.00 הזיות גם כן לא חסרות. שלשום בלילה חדר למיטה נחש ארסי ועקץ אותי ואת בעלי. בעלי משום מה מכחיש אומר שלא הרגיש כלום. אולי הוא לא רגיש לנחשים. בוקר טוב. פיפי וחזרה לישון. הרגל לא כואבת. איזה יופי. 11.30 – קמה מטושטשת, אבל לא כואבת. הסוכר 190 לא נורא. יש לילות שאני לא ישנה והדרך למטבח לא חסומה. הסוכר עובר לפעמים את ה-400. 12.00 לוקחת ליריקה 150, מדבקה נגד כאבים ואקמול על כל צרה. הולכת להכין את השבת. 16.00 – עייפה אבל לא כואבת. הולכת לישון עד שש בערב. לילה. הילדים הלכו. הולכת לישון בלי שום כדור, אבל מכינה את כדור השינה ליתר בטחון.
שבת 29.12.07
03.00 כאב חד ברגל מעיר אותי. לוקחת רבע מהארוקסיה. גומרת לסדר את המטבח ומקנחת בפסק זמן ובפולקה של עוף. חוזרת לישון. 06.00 מתעוררת. האנחות שלי מעירות את בעלי הרשע שאומר שאם הרגל לא כואבת למה אני גונחת. חושב שאני נאנחת מרוב נחת. מציע לי לקחת עכשיו את הליריקה 150 שאמש לא לקחתי מתוך מחשבה, שאם הרגל כבר לא מטרידה למה לבלבל את הבטן עם ליריקה? 07.00 בודקת את הסוכר 41. שותה קפה עם שתי פרוסות לחם וגבינה עם סלומון. 08.00 הרגל עוד כואבת. עכשיו אני לא זוכרת אם בכלל לקחתי בשש את הליריקה שהתכוננתי לקחת. כנראה שלא, אבל מפחדת לקחת. אולי בכל זאת לקחתי. ליתר בטחון לוקחת רק אקמול. 09.00 בודקת את הליריקות שבקופסה. הכדור ישנו. כנראה שקודם לא לקחתי. לוקחת עכשיו. 09.30 נרדמתי. ישנה ומתעוררת מדי פעם. פעם על הכורסה ופעם במיטה. 22.00 לא יודעת מה קורה לי. בעלי חושב שהשתגעתי. קר לי ואני לובשת שלוש פיג'מות. אחרי רגע חם לי ואני מסירה שתיים. גם גרביים לובשת ומורידה. רוצה להקיא, אבל לא יוצא. יש לי כבר כמה ימים עצירות לוקחת נר וזה לא עוזר. אין לי אוויר, הולכת לחלון. מתיישבת וקמה. חוזרת למיטה, רק נכנסת ומתכסה ותכף קמה. הרגל כואבת, גיגית מים חמים לא משפיעה. מסתובבת, יושבת, קמה מחליפה גרביים, לובשת בחזרה עוד פיג'מה. מורידה אותה. מסתובבת ככה כמעט שלושת רבעי שעה. הולכת לעשות פיפי אבל לא מצליחה להוציא כלום למרות שבערב שתיתי 4 כוסות.
יום ראשון 30.12.07
03.00 התעוררתי. הרגל כואבת וצריכה פיפי. שואלת את בעלי מה לקחת. גם הוא לא יודע ומציע לי לחכות לבוקר. למזלו הצלחתי להירדם. 06.00 התעוררתי. הרגל כואבת. הוא אומר לי שכדאי לנו לחכות לשעה שבע, זה רק עוד שעה ואז לקחת את הליריקה עם האקמול. מה לא אעשה בשבילו? בסוף הצלחתי להירדם. 09.00 לוקחת ליריקה 150 ואקמול. היום אני שפויה לגמרי. לא מבינה מה שקרה לי אתמול.
יום שני 31.12.07
03.30 הולכת לעשות פיפי. כבר רבע שעה אני קוראת לבעלי שיעזור לי לקום מהרצפה וסוף סוף הוא התעורר ובא. אחרי כמה ניסיונות הוא מצליח להפוך אותי על הבטן ואני זוחלת עד המיטה. מחפשים שיטה איך הוא יצליח להרים אותי בלי שיקבל קילה. אני מצליחה בעזרתו לעמוד על ארבע ואחר כך לשכב עם חצי גוף על המיטה. הוא מרים לי רגל אחרי רגל, אבל יוצא שאני נשכבת הפוך עם הרגליים איפה שהראש. בסוף הסתובבתי כמו סביבון והכול הסתדר. לוקחת אקמול ומנסה לישון. 03.40 צריכה עוד פעם פיפי. לא רוצה להעיר אותו והולכת לבד לאט לאט. מצליחה לשבת, אבל לא לקום. מחליטה לקרוא לו לפני שאפול ואחר כך נבזבז שוב זמן. הוא בא ובעזרתו אני מתחלקת לו מהידיים ישר לרצפה. הפעם אנחנו כבר יותר מנוסים ותוך עשר דקות, אני כבר שוכבת במיטה בכיוון הנכון. 03.50 רוצה לקום ללכת לעשות פיפי, אבל הוא לא נותן. אומר שרק עכשיו עשיתי. רוצה לפחות אקמול. הוא מרשה לי לשבת כדי לבלוע את הכדור עם הקוקה קולה שעל יד המיטה. 04.00 רוצה לקום. הוא לא נותן לי. אומרת שרוצה לסדר את הגרביים. אומר לי שמסודרות. בסוף מתיישבת והוא לוקח אותי לעשות פיפי. רוצה לקום, אבל הוא אומר: "מה את קמה? עוד לא עשית כלום." צודק. משתדלת לעשות. הוא מחכה בחדר השני, אולי אצליח לעשות גם משהו יותר רציני. לא הולך. אני חושבת שהוא שכח אותי. ואני מצליחה בעזרת הכיור לקום בכוחות עצמי. 04.20 מגיעים למיטה לאט לאט ונשכבת לישון. אומרת לו שהגרביים מזיעות ורוצה להוריד אותן. הוא אומר שאוריד תוך שכיבה. לא מבין שאי אפשר. בסוף מרשה לי לשבת ולהוריד את הגרביים וגם את התחבושות ששמתי מתחתיהן כשהיה לי קר ברגליים.
יום שלישי 1.1.08.
21.00 מחליפה פיז'מה לקראת השינה ומוצאת את המדבקה כשהיא מסתובבת חופשיה על הבטן. ייתכן שנפלה כמה שעות קודם בלי שהרגשתי. לוקחת מדבקה חדשה ולוחצת חזק חזק שלא תעשה לי בושות. 21.40 כשאני שוכבת הרגל כואבת יותר ולא נותנת לישון. מתיישבת ולוקחת 45 טיפות אופטלגין. צריך לשבור את הידיים למי שהמציא את הפקקים האלה שנפתחים בלחיצה רק אם הם רוצים.
יום רביעי 2.1.08
24.00 מתחילה את היום החדש בטיול לסלון עד הכיסא הראשון. אין לי בעיות לשבת, אבל בשביל לקום אני צריכה מישהו שיעזור לי. מחר אולי נבקש הליכון מיד שרה. 00.35 אמאל'ה אני לא יכולה יותר. מתיישבת. צריכה פיפי. לא מצליחה לקום. בעזרת בעלי הולכת צעד צעד. מגיעה אבל עד שמתיישבת כבר לא צריכה כלום. בעלי הולך למחשב לכתוב לבסרגליק ולהלשין עליי שאני מעירה אותו באמצע הלילה. מקבלת מוטיבציה ומצליחה לחזור למיטה בכוחות עצמי. עכשיו אני בטוחה שאצליח גם לקום. לא מצליחה. הולכים לשירותים שוב ביחד, אבל ברגע שמתיישבת נסגר הכול. בעלי מציע לי בהזדמנות זאת לנסות לפרוץ את העצירות בת השבוע. חכם בלילה. 00.50 חוזרת למיטה כמובן בלי שאיבדתי אף טיפה. עד עכשיו ההיפנודרום לא הועיל. לוקחת את הבונדורמיל הישן והטוב אולי יזכור לי חסד נעורים. 02.00 הולכת שוב לשירותים. אני לא בטוחה שאני צריכה, אבל במילא אין לי מה לעשות. 02.15 חוזרת למיטה. היה זה שוב מצעד שווא, אבל כל הלילה עוד לפניי. 02.25 צריכה פיפי. אני לא מאמינה! זה יוצא!!! 02.45 חוזרת ומתיישבת בעצמי. רוצה לשכב אבל הרגליים לא מצליחות להתרומם. מבקשת מבעלי, הטוען שהוא המציא את העדינות, שיבוא לעזור אבל לא בקוצר רוח כדרכו. הוא משתדל, אבל אני שוכבת על הצד בקצה המיטה. הוא לא יודע איך להעביר אותי לאמצע המיטה בלי שיכאב לי וגם בלי שישנה את השכיבה על הצד. 5 שנים למד באוניברסיטה ובסוף לא יודע איך לעשות דבר כזה פשוט. בסוף זה הצליח, אני לא זוכרת אם אני צעקתי עליו או הוא עליי העיקר שאני כבר באמצע המיטה. 03.00 אני חושבת שנרדמתי. 03.10 טעיתי. אני כבר יושבת חזרה. אני לא יודעת למה הוא כועס. לא מאמין שאני צריכה פיפי. אומר שרק עכשיו עשיתי. אז מה? לא קורה שלא גומרים הכול בפעם אחת?
יום חמישי 3.1.08
04.45 לפי זה שהתעוררתי אני מבינה שקצת ישנתי. הגניחות שלי סוף סוף מעירות אותו. הוא שואל למה אני יושבת? עוד לא מבין שבישיבה הרגל פחות כואבת. לא יודעת מה לקחת. הוא מציע אקמול, אבל זה כבר אפילו לא מצחיק את הרגל. 05.00 לוקחת ליריקה ואקמול. לא מצליחה להרים לבד את הרגליים למיטה. הוא עוזר לי. איפה העדינות שאף פעם לא היתה לו? 08.00 עדיין ישנה. איזה כיף! 11.00 מתעוררת לבד בבית. הסוכר – 109 מזמן הוא לא היה כל כך טוב. 11.30 הולכת לעשות לי קפה. ע"י הדלת מתחלקת ומקבלת מכה בראש. די כואב, אבל אין דם. 12.00 מגיעה בזחילה לטלפון וקוראת לבעלי שיבוא לעזור לי לקום. 12.30 הוא מגיע ומוצא אותי מנמנמת על הרצפה ליד המיטה. בכוחות משותפים אני עולה על המיטה. בלילה קרה לי נס!!! נרדמתי בשבע בערב בלי כדורים וישנתי עד הבוקר. 05.00 מתעוררת מיוזעת כולי עם כאבים חזקים ברגל. הסוכר – 35. לוקחת פרוסת לחם גבינה קפה, ליריקה 150 ואקמול.
יום השישי 4.1.08
השעה 01.30 לא רוצה להעיר את בעלי והולכת לבד למטבח לקחת קלמנטינה ולבדוק את ההליכון החדש. הנפילה היתה בדרך חזרה. זוחלת בעזרת בעלי עד הכורסה שבסלון ושנינו לא מצליחים להקים אותי. כנראה השמנתי בגלל הקלמנטינה. הוא מטלפן וקורא לימי בני הגיבור שיירד מחדרו שעל הגג ויבוא לעזור. ימי מגיע לבוש פיז'מה ושלושתנו יחד מצליחים להעמיד אותי על הרגליים ולהעלות אותי למיטה.
השעה 03.30 יוצאת לטייל עם בעלי עד החלון של הסלון. הטיול מצליח ורק בדרך חזרה אני מפספסת ומתיישבת על קצה המיטה שלא עומדת בעומס ונותנת לי להחליק עד הרצפה. טוב שכבר לא היינו ליד החלון, כי בעלי היה מסוגל לקפוץ למטה מרוב ייאוש. מבטיחה לו שאצליח לעלות בכוחותיי בתנאי שיבטיח לא להעיר שוב את הילד. אני לא יודעת איך אבל הצלחנו לעלות. הרגל כמובן כואבת נון סטופ. לא יודעת אם לקחת משכך שלא עוזר או סם שינה שלא שם עליי. לוקחת לבסוף בונדורמין שקופח ביומיים האחרונים. הפעם הוא מוכיח את עצמו ואני נרדמת עד למחרת באחת עשרה בבוקר.
שבת 5.1.08
השעה 03.15 הולכת בקושי לעשות פיפי. עושה. חוזרת נשכבת הרגל כואבת נורא. בעלי אומר שאני מדברת שטויות. לא נותן לי לקום, אבל הרגל כואבת. לוקחת 2 אקמולים. מנסה לישון, מנסה לקום, מנסה ללכת לחלון של הסלון. מגיעה אליו. ההליכון מלפנים ובעלי מאחור. מתיישבת בסלון להדביק תמונות. מזמינה קפה. בינתיים כבר ארבע ורבע. הרגל במצב יותר טוב. שותה ומדביקה. בשעה 18.00 הכאבים בלתי נסבלים. לוחצים על כפתור המצוקה מגיע הרופא ונותן לי זריקת וולטרן. הכאב פחת, אחרי שעתיים נרדמתי ובעלי הצליח לישון עד מחר בבוקר.
יום ראשון 6.1.08 מתעוררת בשעה עשר עם כאבים עזים ברגל. לא יכולה יותר. מתחננת לרופאה שתיתן לי הפנייה לבית חולים. היא נותנת, בעלי מזמין אמבולנס ואני מתחילה חיים חדשים בבית חולים...
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
מארח את הסופר והחוקר
בן-ציון יהושע
יום שלישי, ט' בשבט תש"פ, 4.2.2020, בשעה 17.00
יד יצחק בן צבי, רחוב אבן גבירול 14, ירושלים
כניסה ללא תשלום / בהרשמה מראש
טל. 02-5398855 act.ybz.org.il
בתוכנית: ד"ר חנן חריף – סגן ראש מכון בן-צבי – ברכות
פרופ' יוסף יובל טובי – תרומתו של בן-ציון יהושע לחקר היהודים
במרחב האיראני: איראן, בוכרה, אפגניסטן
המשורר בלפור חקק – 'ציפור של אש' בתוך פוליטיקה של הזהויות
הסופר בן-ציון יהושע – דברים על פעילותו ויצירתו
השחקן והקריין יהודה עצבה – קטעי קריאה
הזמרת ללה תמר – אתנחתא מוסיקלית
נשמח לראותכם!
* * *
אהוד בן עזר
באך, שוברט ובטהובן במוצ"ש בפילהרמונית
הקונצרט האחרון של מוצ"ש בפילהרמונית היה מן הסוג שמחמם את הלב. הוא נפתח בקונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 3 בסול מג'ור של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750) בניצוחו של פרדריק שאזלן, שהיה תקופות מסויימות גם מנצחה של התזמורת הסימפונית של רשות השידור בירושלים. הביצוע הוא קאמרי, של כלי-קשת בלבד, ושאזלן עצמו לא רק ניצח אלא גם ניגן בצ'מבלו שניצב במרכז הבמה. היה תענוג לשמוע את היצירה הקאמרית הקצרה הזו, כעשר דקות בלבד. מתברר לפי התוכנייה ששאזלן, יליד פריס, הוא לא רק מנצח עתיר הישגים אלא גם מלחין, פסנתרן וסופר, שכתב רומאן המבוסס על חייו של מהלר.
לאחר מכן ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 8 בסי מינור, "הבלתי גמורה" של פרנץ שוברט (1797-1828), שמתברר מהתוכנייה שהיא "בלתי גמורה" לא מפני מותו של שוברט בטרם השלים אותה – אלא שהוא זנח אותה מסיבות שונות כבר ארבע שנים לפני מותו והשאיר אותה בת שני פרקים בלבד.
הפרק הראשון, תאווה לאוזניים, מבוסס כולו על הנעימה, שאצלנו היו שרים אותה עם מילים עבריות: "זו היא, המנגינה, ששוברט לא גמר אף פעם..."
הפרק השני, ככתוב בתוכנייה, "מנוגד לחלוטין לפרק הראשון כך שהוא יוצר תחושה שלווה של השלמה והכנעה. הוא מושתת על שני נושאים עיקריים, המופיעים לאורך הפרק לסירוגין בוואריאנטים שונים."
אין מה להוסיף הרבה על כך, ובתוכנייה יש הרבה חומר מרתק על הפרק הראשון. הסוער והקודר. ונאמר בה גם כי "בתקופת כתיבת היצירה נתגלה ששוברט לקה במחלת העגבת והוא הבין שגורלו נחרץ."
הקהל הגיב בתשואות ממושכות על הביצוע הנהדר והמהנה של הסימפוניה הפופולארית, שאולי כלל לא משדרת קדרות אלא חגיגה מוסיקלית סוחפת ומרתקת.
החלק השני של הקונצרט, לאחר ההפסקה, כלל את הקונצ'רטו מס' 3 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 37, של לודוויג ואן בטהובן (1770-1827) עם הפסנתרן הבלגי הצעיר דניס קוז'חין, בן 33. זה היה תענוג צרוף. הוא פסנתרן מעולה, אולי מן הטובים שישנם כיום בעולם. צליליו נקיים כצלצול פעמונים, כולו מלא עוצמה ושמחת חיים ורגש וטריות, והכול בזריזות ובמיומנות שממש לא תתואר. גאון. ניכר היה שהוא נהנה מכל רגע של נגינה, והיצירה הלא היא אחת הידועות והפופולאריות ביותר במוסיקה הקלאסית.
כך היתה גם הקדנצה שלו בסיום הפרק הראשון של היצירה. ולכל אורכה היתה זו השתלבות נפלאה של הפסנתר והתזמורת כאשר מדי פעם משתלבים בה קטעי סולו מבין המנגנים בכלים שונים, וגם לפסנתר יש שוב ושוב קטעי סולו קצרים ועוצרי נשימה.
קוז'חין הצעיר הבלונדי עם תסרוקת קוקו מאחור – גם זיכה את הקהל הנלהב בשני הדרנים, שאת שמותיהם ביקשה מהתזמורת וקיבלה אחותי לאה שורצמן:
Gluck – Orfeo ed Euridice – Dance of the Blessed Spirits
– עיבוד לפסנתר
Mendelssohn – Songs Without Words –
שיר מס' 6
בקיצור, עוד ערב מהנה – שבהחלט פיצה את הקהל על כך שהמנצח והפסנתרן מאריי פרחיה לא היה יכול להגיע לביצוע אותה תוכנית ממש.
וכמו שכבר כתבתי, לא אלמן עולם המוסיקה ויש כישרונות חדשים, צעירים ומדהימים, שאינם נופלים מן הכוכבים המפורסמים. ולכן מגיע שבח לפילהרמונית שיודעת לאתר אותם כדי שלא לפגוע ברמה הגבוהה של הקונצרטים. גם לא הצטערתי ביותר על היעדרו של פרחיה, כי אישית אני שמח יותר לשמוע קונצרט שבו הסוליסט והמנצח הם שני בני-אדם שונים, ולא שאדם אחד ימלא את שני התפקידים.
* * *
הופיע ונמצא למכירה בחנויות
ספרו של דב מגד
"שופט בשר ודם"
[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]
השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.
חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.
בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.
אהוד בן עזר
* * *
שלום אהוד.
אני משערת שזכור לך שיש למשפחתי שורשים עמוקים בראשון לציון.
מדי פעם אני מתעניינת במה שאירע בשנים הראשונות של המושבה ובאחרונה התעניינתי בתולדותיהם של הביל"ויים שהגיעו לראשון ב-1882. התמקדתי בחיים חיסין ולמדתי שהשתתף בחפירת הבאר הראשונה וקריאתו על כך שנמצאו מים נחרטה בסמל של ראשון המושבה "מצאנו מים". יותר מאוחר הצטרף לאלה שהקימו את גדרה, חזר לחו"ל ולמד רפואה. חזר ארצה והיה בין מקימי "אחוזת בית" ותל אביב ושימש כרופא.
באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מצאתי מכתב תודה של זוג הורים, עקיבא ורוזה ליברכט, על כך שטיפל בבתם כרופא מסור. נהניתי מהסגנון ומצרפת את מכתב התודה שכתבו (עיתון "דאר היום" 16.7.1920).
המשכתי לברר אודות הכותבים – והנה התברר לפי ויקיפדיה שעקיבא ליברכט היה רב פעלים בפתח תקוה ואף הקים יקב בשם "נחלת צבי". אני מזכירה את היקב כי אני זוכרת שהתרעמת בעבר על הפרסומת של היקב בראשון שהיינות הם משנת 1882 בזמן שהיקב לא הוקם עדיין. לצערי היקב שהקנה לראשון את התואר "עיר היין" כבר מזמן לא פעיל, ולחרדת התושבים עומד להיהרס, ומקווים שלפחות ישומר חלק ממנו.
אחד מידידי עוסק בתולדות היקבים בארץ ואשמח אם תוכל לכתוב לי מידע על היקב "נחלת צביי" בפתח תקווה.
בברכה,
ניצה וולפנזון
לניצה היקרה,
את צודקת בדברייך.
לצערי אין לי מידע משלי על היקב ברחוב נחלת צבי.
אני מצרף לך כאן קצת חומר היסטורי המתאר כיצד סבי יהודה הדריך את ראשוני ראשון.
שלך
אהוד
* * *
יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון
פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן-עזר): התלם הראשון, זיכרונות 1862-1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. עמ' 88-90. מהדורה ראשונה 1956 בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית.
לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.
מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי-אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.
השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיניי. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה". לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש והזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת!
הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.
התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ"עין הקורא" (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית-דגון או ממקווה-ישראל.
קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-האדמה. גם בראשון לציון עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...
את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא "כַּרַאמוֹת" [גזעים] של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש.
לאחד המתיישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חיבה "שׂים-אל-האווה" (מריח אוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו השמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עַם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי-רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.
אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה, ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת-קיץ, על-פי-רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת/ צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.
בני ביל"ו (קראו להם אז: בִּילוּ'יְצֵעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקה עד היום הזה [שנת 1930 לערך]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר"" ואם אינני טועה – גם "התקוה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהן יש ליישב את ארץ-ישראל; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!
גם בעבודה הייתי המדריך של הביל"ויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.
השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון-לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה, שלושה התנפלו עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם...
מראשון-לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס-ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ-לארץ.
[עד כאן דברי יהודה ראב בספרו "התלם הראשון"]
* * *
פרק מאת דוד יודילוביץ
המצורף
יְהוּדָה רַאבְּ (בן-עזר).
יהודה ראב נולד בשנת התרי"ח [1858] בכפר סנט אישטבן אשר בהונגריה. היה עוזר לאביו בעבודת אדמה וגם היה רועה את צאן אביו.
את החינוך הרך הראשון קיבל על ידי קרובו [בן-דודתו] יהושע שטמפר. בהיותו עוד קטן כבר הגה באהבה לארץ-ישראל.
כבן שמונה-עשרה עלה לארץ-ישראל (בתרל"ה, [1875]) ביחד עם אביו. מיד בבואו ליפו, עלה יחידי ירושלימה ברגל, מה שנחשב בזמן ההוא לגבורה; בירושלים עסק עם אביו בתעשיית גבינה ומכירתה.
כשמייסדי פתח-תקווה, סלומון, גוטמן ושטמפר, גמרו את קניית השטח הראשון, נצטרף יהודה ראב אליהם בתורת חלוץ היישוב החקלאי. הוא לימד את עבודת האדמה. וניהל את ההגנה כנגד הליסטים הערבים.
כשנוסדה ראשון-לציון, הזמין זלמן דוד ליבונטין את יהודה ראב, לנהל את עבודת המשק שלו. ויחד עם המייסדים התענה באשר התענו הם.
מפה אל פה, שמסר לנו יהודה ראב על ידי יואל פרימן על ימי ראשון-לציון הראשונים, אנו מביאים פה בשמו:
"יצאתי משדות פתח-תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון-לציון. וכיצד מוצאים את ראשון-לציון, שעדיין לא בנויה? נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה "ג'ומֶזֶת אל עיון". – הבנתי כי זו היא ראשון-לציון. עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.
הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי-מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה-עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד. ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר-כך כנושא כליו של הפקיד בלוך). –
"התבוננתי שלמטה מן הגבעה מתרחשת איזו תנועה: ערביות נושאות סלים על ראשיהן טעונות אדמה, ושופכות אותן אל מורד הגבעה קדמה, ויהודי אחד עומד ומנצח על העבודה. דרשתי בשלומו, ושאלתיו: מה הוא המעשה שאתם עושים?
– "אנחנו עושים סכר, לעצור בעד מי הגשמים בחורף, למען נשתמש בהם לצרכינו.
– "המשגיח הזה היה – כפי שנודע לי אחר-כך – אחד ממייסדי המושבה, יהודה ליב חנקין. לא העירותי לו כלום. לנתי שמה. למחרת בא ז.ד. ליבונטין; התייעצנו על דבר המשק ומה שיש לעשות תיכף: – העמדנו צריף, שנחלק לשלושה תאים: 1) לאורווה; 2) למחסן; 3) לבית דירה. זה היה הצריף הראשון בראשון-לציון.
"באותו פרק זמן נתפרק המשק השיתופי, הקומונה, שהיתה בראשון-לציון, ואני החזרתי להציבור את הבהמות המשותפות והמכשירים, שהיו כולם שמורים בידי ליבונטין.
"והנה העירותי את אוזני ליבונטין על דבר הסכר שעושים לרגלי הגבעה, והבעתי דעתי: ראשית, יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסכר, אזיי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה. ושום תקנה לא יהיה בסכר מלבד להרסו.
"חנקין מצידו, שראה במפעל-מים זה גאולה שלימה למושבה, מצא בדבריי הרס וחורבן לכל מגדליו, ויתנגד בחוזקה לדבריי. –
"ויוסף פינברג עמד לצידי; ודבר זה עורר חמתו של יהודה חנקין. וכמעט שפרצה מחלוקת באסיפה הלזו שדנה בשאלה. אז הצעתי לפינברג, שהיה דר במושבה הגרמנית, הסמוכה ליפו, להזמין את הברון אוסטינוב, ואת לֶמלֶה, ראש המושבה שׂרונה, שיגידו הם את דעתם בתורת מומחים לדבר. ואני ערבתי כי בוא יבואו, יען כי עבדתי אצלם והִכרתים.
הצעתי נתקבלה. הוזמנו ברון אוסטינוב ולמלה ובאו. ודעתם התאימה לדעתי, ועניין הסכר בוטל." –
ראב מספר: שבחול המועד פסח יצא לטייל על סוסו עם יעקב טופורובסקי ולוליק [ישראל] פיינברג מראשון-לציון לוואדי חנין ונבי רובין; בדרך יש ביצה שקוראים בערבית "בַּסַת-רובין". והנה דבר תמוה לעינינו: האדמה מכוסה עשבים ירוקים נפלאים, בגובה למעלה מן הברכיים. ויכיר בהצמח הגדל פרא את התלתן הידוע, היא הבקיה או טריפוליוֹ, הכול רענן וטרי. וקשה לראות איך נותנים לרכוש יקר כזה שיילך לאיבוד.
כששבו הביתה, סיפר את הדבר לליבונטין, ויבקש ממנו לקנות לו מגָּלים אחדים, והוא יֵצא לקצור את השחת. שמע ליבונטין לעצתו והביא מיפו את המגלים – ראב לקח איתו אחדים מן הביל"ויים, אשר אך באו למושבה, ויצאו לקצור בתלתן. – ארבעה ימים רצופים קצרו, ואין פוצה פה ומוחה, כנראה שאיש מן הערבים לא הבין את הטוב הצפון במספוא הנעשה מן עשבי בר ההפקר האלה.
ראב לימד והורה לצעירי המושבה, את ריתום העגלות, את מעלות הסוסים, ומגרעותיהם; כל המתיישבים פנו אליו והשתמשו בידיעותיו בתורת מומחה לקניית סוסים, פרות, עגלות וכלי עבודה. – וכל זה עשה שלא על מנת לקבל פרס. והוא מתגאה בזה. – את משכורתו קיבל מליבונטין בתורת פקיד שלו. והוא השתדל להיות לתועלת במושבה לכולם.*
יהודה ראב הוא כיום [1938] בן שמונים (עד מאה ועשרים) רענן וחי, ושמח שזכה לראות בהתרחבות כפרו פתח-תקווה שנהייתה לעיר ואם בישראל. –
* יהודה ראב התחתן בירושלים עם לאה לבית שינברג [שיינברגר] ילידת אונגריה. היא ילדה לו 3 בנים ובת אחת. – הבנים: ברוך, נשא את רבקה שלנק; אליעזר [אלעזר], נשא את בלה שריבמן; בנימין, נשא את דבורה ליפסקי [אלה הוריי, אב"ע]. – הבת: אסתר נתאלמנה מבעלה יצחק גרין ז"ל.
[סוף הפרק על יהודה ראב בספר "דברי ימי ראשון לציון"]
אהוד בן עזר: את הפרק מספרו של דוד יודילוביץ "דברי ימי ראשון-לציון" מצא ושלח לי נעמן בלקינד. השוואת המקורות שהבאתי כאן מראה, חרף השוני בפרטים פה ושם – עד כמה אפשר לסמוך על יושר מסירָתו של יהודה ראב את זיכרונותיו – בתור מקור אמין וראשון במעלה לייסודן של פתח-תקווה וראשון-לציון. אדם אמיץ וישר היה, שלא חשש לומר את האמת גם בפני תקיפים ממנו, ורבה מאוד היתה גם מקצועיותו בחקלאות. לא לחינם העריצה אותו כל ימיה בתו המשוררת אסתר ראב.
על כל אלה העניק לו דוד יודילוביץ בראש הפרק על אודותיו בספרו את התואר – "המצורף", שהרי יהודה לא היה בעל נחלה בראשון-לציון ולא נמנה להלכה על מייסדיה, אבל למעשה היה מצורף למייסדיה במשך כל שנתה הראשונה.
פרטי הספר והציטוט: ראשון-לציון / התרמ"ב-1882 – התש"א-1941 / העורך: דוד יוּדִילוֹבִיץ (כתיב גלותי) / דוד יוּדָה-לֵב-איש (כתיב עברי) / יצא לאור בעזרת חברת "כרמל מזרחי" / שלהי התש"א, ראשון לציון 1941 / עמ' 104-105.
* * *
קטע מתוך "המושבה שלי" ובו מופיע
בן-דמותו של עקיבא ליברכט
ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: "אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו..." האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג'ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?" חקר ראש הוועד את נורדאו.
"מה, אני, בסך-הכל, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!" שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!"
בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: "אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה."
על כך ענה לו ראש הוועד: "די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?"
והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:
"חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!" – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: "הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!"
ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש "חמאם בלא מוייה" – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.
לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודיה נמרצת מאוד, ייקית):
"האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!"
וכך היה. ורק בישיבה הבאה, וברוב "דיעות נעלמות", כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.
אהוד: ההשראה לגיבורי הרומאן באה מדמויות אמיתיות: איסחאק נורדאו הוא ראש השומרים אברהם שפירא. ראש הוועד הוא עקיבא ליברכט. גרישה ירקוני הוא בן-דמותו של משה גיסין, אביו של אבשלום גיסין שנהרג בהגנה על המושבה ב-1921. כל אלה כאמור מתוך הרומאן הנידח "המושבה שלי".
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"אברהם שפירא"
ליהודה אידלשטיין
1939
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.6.1970
לפני 50 שנה
בשנות חייו האחרונות נעשה אברהם שפירא [1870-1965] לדמות הלקוחה מן הפולקלור, לא רק של מושבתו פתח-תקווה, אלא של הארץ כולה. הציוריות האכזוטית שליוותה את דמותו שימשה נושא לסיפורים רבים. כבר ב"השילוח" כרך י"ז, משנת 1907, אנו מוצאים סיפור מהווי ארץישראל בשם "ג'ידה" (בן-חיל, בערבית) מאת סופר החותם בשם כרמן. גיבורו – אברהם שפירא.
"בחור יפה וישר קומה הוא אברהם," כותב המספר. "יש לו סוס וקנה-רובה משלו. כל הימים הוא סובב הולך בערבה. נוסע אל עזה, אל צפת, משתתף בתחרויות-של-רוכבים על החוף ביפו."
ובלכתו – "בתולות צעירות תולות בו עיניים מפיקות חיבה. הפועלים מנופפים לו מצנפותיהם ומטפחותיהם. הוא הוא גאונם. גאון פתח-תקוה. גאון ישראל החסון והלוחם, שחידש את נעוריו על ארץ אבותיו! אברהם מגחך להם גיחוך דק ולאיטו עובר בתוך הקולוניסטים*, הקולוניסטיות והפועלים. סוסתו מקושטת בציציות-שני. על האוכף מונחת פרושה דיוסקה כעין שטיח, שמלילים וגדילים לה בשוליה, ומסביב לצוואר הסוסה הדק והמחוטב נתונות כענק שתי מחרוזות של אלמוגים. הוא – הרוכב בעצמו – כולו אומר בידואי בן בנו של בידואי, עוטה הוא אביה [עבאייה] שחורה, עגל [עקאל] כפול ושחור כרוך כנחש מסביב לראשו המכוסה כפיה [כאפייה] לבנה. הרגליים נעולות נעליים מצוייצות של עור רך, כעין אלו של הבידואים, והן נתונות בתוך המעקבים של ברזל. [הכוונה לארכוף או משוורת, התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס. ויקיפדיה]. מתוך חגורתו מציצים כראשי ציפורים ניצביהם העגולים של התבנג'ה [טבנג'ה – אקדח בערבית] ושל הפיגיון, ובידיו נטויים קנה-הרובה והאלה [הנבוט] הנוראה..."
מזווית-ראייה אחרת מספר עליו יעקב רבינוביץ ברומן "נדודי עמשי השומר". [ר' מאמרי על הספר במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.12.1968]. הוויכוח הוא – "השתלבות במרחב" נוסח המושבות הוותיקות, עם שמירה ערבית בראשות יהודים, או "אקטיביזם" נוסח "השומר" ו"בר גיורא" – "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!"
דם – משמעו נכונות להסתבך בגאולת-דם, עקב שמירה עברית מלאה.
יושב עמשי במלון גיסין שבפתח-תקווה ואומר: "למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו. עוד לא בא הזמן. הוא יבוא, יכול גם לבוא מחר. גם במושבות השומרון (חדרה) לקחנו את השמירה פתאום, אבל יש לנו עוד דרך-ארץ בפני הזקן שלכם (אברהם שפירא). סוף-סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפרקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג'דע! (בן-חיל), איך הוא רוכב ואיזו סוסה לו!
– לו הלכתם בדרכיו לא היו לכם קורבנות. בן-אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב – אומר אחד היושבים.
– ודאי, – ענה עמשי. לנו אדם שלנו ודאי יקר מכול, אך כבוד האומה יקר מאדם. כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשחטנו מדן ועד באר-שבע מבלי אשר נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור!"
קורותיו של אברהם שפירא אינן רק עניין לפולקלור. כמין סמליות משתמעת מהם. בילדותו ניתנו לו חייו מתנה מידי שיח' ערבי זקן, שהצילו ברגע האחרון ממוות בתגרת-שדות. מאז עמדו כל חייו בסימן הערבים. את מנהגיהם סיגל, שפתם למד, ונעשה בעיניהם כמין שיח' של פתח-תקווה, השומר על שלום מושבתו בכוח המוניטין שלו, יחסי שכנות טובים, ושומרים ערביים.
מבין אמירותיו האגדיות מצטטים שאמר: "מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי." אם נכונה האימרה, הרי שהתכוון בכך לומר שהפוליטיקה המעשית שלו, ביחסי-שכנים, היתה מנוגדת לזו של "השומר". כלומר, לא להסתבך בנקמת-דם. לא לחדד יחסים. להיות תקיף וערמומי, לדעת להתפשר, ולהעדיף את השלום (ולו גם במחיר ובפשרה) – על פני איבה ניצחת וצדק אכזרי.
אולם בספר זיכרונותיו, שרשם מפיו יהודה אידלשטיין, רומז אברהם שפירא כי בהתנפלות שיח' אבו-קישק ובני-שבטו על פתח-תקווה בשנת 1921– פגע בערבי אחד או שניים, וכנראה הרג אותם.
החפץ ללמוד על קורותיו של "שיח' איברהים מיכה", הוא אברהם שפירא, ימצא בספר הזיכרונות (שיצא בזמנו הודות לסיועו וליוזמתו של דוד תדהר) – חומר רב: סיפורי גבורותיו בשמירת המושבה, גלגוליו במלחמת העולם הראשונה, עמידתו הגאה בפני חסן-בק ביפו, היאסרותו כמוכתר המושבה בימי המצור על לישאנסקי, מאסרו בדמשק, הגלייתו לתורכיה, ספק אסיר ספק חייל על-כורחו, וגולת הכותרת של חייו – חלקו בהדיפת ההתנפלות על פתח-תקווה בשנת 1921. והיכולת לרקום, בשיטתו המעשית, רשת הבטחות ולחצים שהביאה לבסוף לשחרור שיח' שאקר אבו-קישק ממאסרו בידי הבריטים, ולכריתת ברית שלום פומבית ("סולחה") בין השבט למושבה.
אברהם שפירא היה אולי האחד שהצליח לכרות ברית שלום בין יהודים לערבים, ולכונן יחסי שכנות טובים, לאחר מלחמה.**
* יהודה אידלשטיין: "אברהם שפירא" (שיח' איברהים מיכה). בשני כרכים. הוצאת ידידים. תל-אביב. תרצ"ט. 1939. 23 צילומים. 544 עמ'.
* הערה מאוחרת: "קולוניסטים" – הנה "הוכחה" נוספת לדבריה המטומטמים של גב' אווה אילוז שהעלייה הראשונה ומושבותיה, "הקולוניות", היו כביכול חלק מהקולוניאליזם האירופי.
** לימים כתבתי בהרחבה ובנאמנות את סיפור-חייו – "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. זכיתי גם לפגוש אותו בחייו, בראשית שנות ה-60 [למאה ה-20], כאשר ביקרתי אותו בביתו יחד עם אבי בנימין, שהכיר אותו מילדותו.
* * *
מסעותיי עם נשים
רומאן
בהוצאת אסטרולוג, 2014
פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ
ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.
הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה.
וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."
וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.
חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).
הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.
לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.
"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"
ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.
זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.
בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.
"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."
"הולכים למה?"
"לבמבטיה, טמבל!"
"להתקלח?"
"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"
אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.
בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!
לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!
בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.
ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.
שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.
ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.
הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.
"מה זה עושה פה?" אני מפהק.
"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?
בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.
נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.
"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.
הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.
"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"
בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.
יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.
חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות, במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.
לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "
עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.
התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "
...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.
מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.
וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.
בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.
"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.
"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.
"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.
"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.
וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.
הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!
ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:
"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"
זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.
איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים, מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!
"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."
"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"
"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."
"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"
"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"
"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."
"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.
"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"
"מה זה קשור למסטיק?"
"עוד תראו."
עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.
סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.
"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"
"אני רוצה לראות את הוואדי..."
"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."
טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.
כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.
הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.
"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"
"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?
ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.
קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.
"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.
"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.
"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."
"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")
ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.
מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.
והפרפר? והגדי?
לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.
אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.
לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.
השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.
שתיהן לא הוציאו הגה.
כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.
בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.
לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.
אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.
כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה, כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.
משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.
כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.
אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.
היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."
"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."
"על מה את מדברת?" היתממתי.
"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."
"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."
"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה," שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.
כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"
וברחתי.
בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:
"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!
נ.ב.
בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא 'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.
במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."
עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"
רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."
הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:
"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"
מחאתי כפיים.
"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.
רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.
אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.
היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."
אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:
"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי
ממני אל תַחְשׁוּשִׁי
בַּעיר של אבא חוּשִׁי
תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."
אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."
הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.
- - -
"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.
"מה?"
"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"
אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! – אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –
וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –
כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.
אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.
"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –
ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."
גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.
"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"
לא עניתי.
"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."
"מה פתאום אפריים? מה..."
"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"
בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.
פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."
"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* סוף-סוף הגיעו לחנויות תפוזי השאמוטי, ודווקא אלה הקטנים, דקי הקליפה, הנמכרים בשקיות רשת אווריריות, לעשיית מיץ – הם הטעימים ביותר וגם קל לקלף אותם!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל