פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1509

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בשבט תש"ף, 27.1.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּגְבֵּהַּ. // ישראל בר-ניר: תוכנית המאה של טראמפ. // מתי דוד: התרחיש הצפוי במדינה הפלשתינית לכשתקום. // פוצ'ו: בחיי [6].  נ"ט. סופה של תקופה. // ד"ר ארנה גולן: יאירה יקירתי, "שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר. // אלי עמיר: סלימה, אחותנו, העלינו אותך לארץ. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.1.20. // רוֹן גֵּרָא: מַאיָה חָדָד ז"ל. // יהודה גור-אריה: תה עם המלכה. // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה גרנות: על ספרה של צילה דגון "לא יכולתי אחרת". // תקוה וינשטוק: 1. "קצין ומרגל", בימוי רומן פולנסקי. 2. צמח חודש טבת: זקום מצרי. // אהוד בן עזר: אסתר ראב ויצחק שנהר-שנברג – "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר. פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", 1997. // מכתב מניצה וולפנזון. // נעמן כהן: הצהרת גנץ – והאמת. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשירי. החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּגְבֵּהַּ

"כ-50,000 מניצולי השואה בישראל

חיים כיום מתחת לקו  העוני."

(קרן הרווחה לניצולי השואה, ינואר 2020)

 כָּל בַּעַל רֶכֶב וּמוּסַכְנִיק וְסוֹכֵן מְכִירוֹתָיו

שֶׁל כָּל יַצְרַן מְכוֹנִיּוֹת וַדַּאי יוֹדֵעַ

מָה בִּשְׁעַת פַּנְצֶ'ר מַעֲנִיק לְכָל נַהָג אֶת שַׁרוּתָיו

וְנִקְרָא jack (אוֹ בְּעִבְרִית צַחָה: מַגְבֵּהַּ).

אַךְ אִם מַגְבֵּהַּ זֶה בְּאֹרַח פְּרַקְטִי יֵש לוֹ שַׁיָּכוּת

לְמִנּוּחָיו שֶׁל תְּחוּם הָרֶכֶב הַמּוֹטוֹרִי

הוּא רֵלֵוַנְטִי גַּם בִּשְׁאַר תְּחוּמִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ נוֹכְחוּת

בְּעִנְיָנָם, אַךְ רַק בְּאֹפֶן מֵטָפוֹרִי.

כָּךְ לְמָשָׁל אִם הִתְפַּנְצַ'רְנוּ לֹא אַחַת וְלֹא סְתָמִית

בְּהַסְבָּרָה שֶׁהַס בָּהּ רַע כְּשֶׁקּוֹל אָנֵמִי

שֶׁל מַסְבִּירֵינוּ לְכָל דַּעַת הַקָּהָל הָעוֹלָמִית

מָחְרָשׁ בִּבְּלִיץ הַהֲסָתָה הָאַנְטִישֵׁמִי

וְהַכְּזָבִים זוֹכִים לְמֵגָה ווֹלְיוּם עַז כְּשֶׁהָאֱמֶת

אֵינָהּ נִשְמַעַת כְּלָל אִם זֶה בְּ"אַל גָּ'זִירָה"

אוֹ בַּיָּמִין הַנֵּיאוֹ-נָאצִי שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּט

מִמִּלְחָמָה בּוֹ כְּשֶׁאָפְנַת-הַסְּחִי הֶחְזִירָה

אֶת מִשְׁנַת גֶּבֶּלְס שֶׁאִם רַק חוֹזְרִים דֵּי פְּעָמִים עַל שָׁקֶר

הוּא מִתְקַבֵּל כִּדְבַר-אֱמֶת בְּתוֹדָעַת הָאֲסַפְסוּף

שֶׁבְּלִי לִבְחֹן אֶת הָעֻבְדּוֹת, תּוֹךְ שְׁטִיפַת מוֹחַ לִבְלִי חֵקֶר

הוּא לְ"פִתְרוֹן סוֹפִי" שֶׁל מִשְׂרָפוֹת וְתָאֵי-גָּאז חָשׂוּף.

לָכֵן מוּתָר לִרְאוֹת בְּ"פוֹרוּם זֵכֶר אַוּשְׁוִיץ" מִין מַגְבֵּהַּ

שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַמּוֹרָל הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּנוּ כָּאן  

לְגֹבַהּ מַצְפּוּנִי נִשָּׁא שֶׁאֵין לוֹ אָח וְאֵין לוֹ רֵעַ

וּלְהֶשֵּׂג הַסְבָּרָתִי שֶׁגַּם תֻּקַּן וְגַם עֻדְכַּן.

אַךְ בְּדִיּוּק מִטַּעַם זֶה חוֹבָה עָלֵינוּ לֹא לִשְׁכֹּחַ

אֶת דּוּ"חַ קֶרֶן רַוְחָתָם שֶׁל נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה זְנוּחִים

שֶׁמִּסְפָּרָם פּוֹחֵת מִיּוֹם לְיוֹם וְאֵין לָנוּ מָנוֹחַ

מִמִּמְצָאָיו הַמַּחְפִּירִים שֶׁבְּפָנֵינוּ מְטִיחִים

אַשְׁמָה כְּבֵדָה, כָּךְ שֶׁעִם כָּל עָצְמַת "פוֹרוּם יְרוּשָׁלַיִם"

וְתוֹדָתֵנוּ הַנִּרְגֶּשֶׁת עַל יָזְמָה בְּרוּכַת חָזוֹן

זֶה שֶׁרַבִּים מִנִּצּוֹלֵי הַתֹּפֶת נִדּוֹנִים עֲדִַיִן

לְּחֶסְרוֹן כִּיס בִּדְבַר חִמּוּם, בִּדְבַר תְרוּפוֹת, בִּדְבַר מָזוֹן

וּנְמֵקִים בִּבְדִידוּתָם יוֹם-יוֹם זֶה כֶּתֶם עַל כֻּלָּנוּ

וּכְבָר לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת צָרִיךְ הָיָה לִמְחֹק אוֹתוֹ

כְּשֶׁכֹּה רַבִּים מֵהֶם שֶׁכְּבָר אֵינָם פֹּה עוֹד הָיוּ אִתָּנוּ

וְדִין שֶׁל צֶדֶק כְּבָר מִזְּמַן צָרִיךְ הָיָה לַעֲשֹוֹתוֹ.

כִּי קוֹל סִבְלָם שֶׁל נִצּוֹלֵינוּ מִן הַגֵּיהִנֹּם הַנָּאצִי

זוֹעֵק לֹא מִן הָאֳדָמָה בִּלְבַד כִּי אִם מִן הַדְּמָמָה

שֶׁל כָּל מִי שֶׁמַּשְׁלִים עִם זֶה בְּאֹטֶם עַמָּרָצִי

שֶׁל שְׁרִיר הַלֵּב וּשְׁוִי עָרְלַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁעוֹדָהּ סְתוּמָה

בִּפְני הַזַּעֲזוּעַ שֶׁמֻּכְרָח כָּאן לְטַלְטֵל

אֶת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה, הַהוּמָנִית מוּל עָוֶל כָּל-כָּךְ יוֹצֵא דֹּפֶן.

זֶה חַיָּב לְהִפָּסֵק מִיָּד, לַחְדֹּל, לְהִבַּטֵּל

כִּי זֶה לֹא אֱנוֹשִׁי

וְזֶה לֹא יְהוּדִי

וְזֶה לֹא יְסֻלַּח בְּשׁוּם אֹפֶן.

יוסי גמזו

אהוד: אני מניח שבשיר הנרגש שלך אתה מתכוון גם לניצולי שואה כמו רוזנזאפט ובוכמן בשעתם, ולעוד מאות ניצולי שואה שמצבם הכלכלי יוצא מן הכלל, ממש עשירים – והם ודאי תומכים באחיהם לצרה ולא מאשימים את מדינת ישראל.

* * *

ישראל בר-ניר

תוכנית המאה של טראמפ

השבוע, כך מבשרות הכותרות, טראמפ יציג לנתניהו את מתווה השלום שלו למזרח התיכון, מתווה הידוע בשם העממי "תוכנית המאה". על מנת לא להותיר את נתניהו "בודד במערכה", הבית הלבן הזמין גם את יו"ר האופוזיציה, גנץ, לקחת חלק באירוע.

מתווה השלום של טראמפ היה נושא לספקולציות כמעט מהיום בו הוא נכנס לבית הלבן.  טראמפ איננו הראשון שמנסה למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, והוא גם לא יהיה האחרון.  נשמע פסימי?  נכון.  הגישה של טראמפ היא אולי פחות מוטה נגד ישראל מבעבר, במיוחד זו של הנשיא שקדם לו, אבל להביא שלום לאזור? לא צריך להגזים.

מה המתווה של טראמפ מכיל בדיוק, אף אחד לא יודע. אם לשפוט ע"פ מיספר צעדים מעשיים בהם הוא נקט, מסתבר שטראמפ מספיק חכם להבין שלנסות שוב את מה שנוסה בעבר, ונכשל, לא יביא לתוצאות שונות מבעבר. דורות של מבשרי שלום, בישראל ובעולם, השקיעו זמן ומרץ על מנת להביא שלום לאזור ותמיד זה הסתיים במפח נפש. 

אם היו מעניקים פרסי נובל על "כמעט שלום", קרן הפרסים של האקדמיה השוודית היתה פושטת את הרגל מזמן.  

התגובות בישראל ליוזמה החדשה היו מעורבות. יותר הסתייגויות ודחייה מאשר התלהבות, ולו רק מסוייגת. זה קצת מוזר. היום אפילו השוטים שבין תומכי יוזמת אוסלו, ולאחר מכן ההתנתקות, מודים שזו היתה טעות, שלא לדבר על בכייה לדורות. אבל הם תמיד הצדיקו את הצעדים שלהם בנימוק "מוכרחים לנסות".  והנה בא אדם ומציע גישה חדשה ופתאום ה"מוכרחים לנסות" הס מלהזכיר. הרי ברור שאם לא מנסים זה לא יכול להצליח. בשביל להבין את זה לא צריך להיות בעל תואר דוקטור במדעי המדינה, או בעל תואר במשפטים.

לא אמנה כאן את כל ההסתייגויות והסיבות, מהצד הישראלי, לדחיית היוזמה של טראמפ. לא כולם אומרים מה הם באמת חושבים, אבל בהשאלה מדבריו של יצחק רבין המנוח, זה נשמע כאילו הם מפחדים מהשלום, הם רואים סכנה באפשרות שאולי טראמפ יצליח. אסתפק בכמה דוגמאות.

ראשון הוא מיודענו היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, מוקד השלטון האמיתי במדינה. המילים הן שלי, אבל הן מייצגות היטב את קו החשיבה שלו. היועמ"ש, מה הוא אומר? ביבי, אל תבלבל לי את המוח עם תוכנית המאה וגם לא עם תוכנית המאתיים (אם יש כזאת). מוטב שתתרכז בתיק 1000 ובתיק 2000, ואולי גם בתיק 4000.     

שני הוא יו"ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בני גנץ, מה הוא אומר? אני מוכן לבוא לוושינגטון, אבל רק לא עם ביבי. אחרי ככלות הכול, קצת קשה לסרב לבוא כשנשיא ארה"ב מזמין אותך.   

שלישי הוא מכר שלי, עו"ד ישראלי הנמצא בארה"ב, ומרבה לכתוב מאמרים ה"מסבירים" לקורא הישראלי מי הוא ומה הוא דונאלד טראמפ. עורך הדין, מה הוא אומר?

הוא פירסם כבר שני (!) מאמרים:

https://www.quimka.net/56638

https://www.quimka.net/56646

בהם הוא מייעץ לגנץ, בשפת עורכי דין מלומדה, מה עליו לעשות כדי לא ליפול ל"מלכודת" שנתניהו טמן לו. לא אחווה כאן דעה על טיב ההצעות שלו, אציין רק שתחום ההתמחות של אותו עו"ד הוא מתן תחזיות על מה שלא יקרה.  בעקבות כל אחד מהצעדים בהם טראמפ נקט במסגרת מעורבותו בסכסוך הישראלי ערבי, העו"ד התנבא שהמזרח התיכון "יעלה בלהבות", ושהתגובה האיראנית על חיסול הגנרל הטרוריסט לאחרונה תהיה גרעינית ביותר. מאחר שהמזרח התיכון עדיין עומד על תילו, וברחובות טהרן מפגינים נגד המשטר, כנראה שהאימרה התלמודית שמיום שחרב בית המקדש, נתנה נבואה לשוטים, לא נאמרה בחלל הריק. 

ובחזרה לגנץ. אם יש אמת בשמועה ששיגור ההזמנה לגנץ ע"י טראמפ היה רעיון שנתניהו הציע לטראמפ, אז זה צעד גאוני במסגרת מאבק הבחירות. לכאורה זה נראה כחלק מכללי הטקס לפיהם מן הראוי לשתף את ראש האופוזיציה בהחלטה כל כך חשובה. מבחינה מעשית זה מכניס את גנץ למלכודת ממנה הוא יתקשה לצאת.    

לגנץ יש בעיה אמיתית. הגוף שהוא עומד בראשו, איננו מפלגה של ממש. זהו אוסף של גרוטאות פוליטיות שלכל אחד אג'נדה משלו. למעט הסיסמא "רק לא ביבי", שום דבר לא מאחד אותם. 

בשיר "לו הייתי רוטשילד" מהמחזמר "כנר על הגג", בבית חלומותיו של טוביה יש שלושה חדרי מדרגות – באחד עולים, בשני יורדים והשלישי לא מוביל לשום מקום. 

ע"פ אותו עיקרון,  למפלגה אותה גנץ מנסה לגבש יהיו שלושה אגפים – ראשון לאנשי השמאל (הדוחים את יוזמת טראמפ בשל היותה "יותר מדי פרו ישראלית"), שני לאנשי הימין (הדוחים את יוזמת טראמפ בשל היותה "לא מספיק פרו ישראלית"), ושלישי לאלה שאינם יודעים להבחין בין ימינם לבין שמאלם.

בעייה אחרת איתה גנץ צריך להתמודד, היא העובדה שבעקבות הצעדים בהם טראמפ נקט עד עכשיו, ערביי יו"ש לא מוכנים אפילו לשמוע את התוכנית שלו. משתפי הפעולה שלהם בכנסת ישראל – אחמד טיבי ושות', ילכו בעקבותיהם. גנץ עדיין לא ראש ממשלה, וגם אם ינצח בבחירות, המפתחות למשרד ראש הממשלה הם בידיו של אחמד טיבי. זה האחרון כבר הזהיר את גנץ – שלא יעז להביע תמיכה, אפילו מסוייגת, בסיפוח של חלקים כלשהם מיהודה ושומרון או בקעת הירדן, אם הוא לא רוצה להישאר באופוזיציה לנצח. בעת ביקורו בוושינגטון, גנץ יתקשה להימנע מהבעת דעה על הנושא. 

לסיכום, התקוות שאנשים תולים במתווה השלום של טראמפ, הן מוקדמות ומוגזמות, אם כי תמיד תתכנה הפתעות.

ישראל בר-ניר 

* * *

יצחק הילמן

תוכנית טראמפ טובה ורעה מאוד

אין ספק שהתוכנית הזאת היא הרע במיעוטו מבחינתה של ישראל, מפני שעל פניה היא משאירה בידי ישראל כעשרים וחמישה אחוזים משטח יהודה ושומרון, כולל מרבית היישובים הישראליים ודרכי הגישה אליהם. אחוז כזה לא היה באף תוכנית קודמת, לא אצל אהוד ברק ולא אצל אולמרט.

יחד עם זאת קיימת סבירות גבוהה שאם טראמפ יפסיד בבחירות, הדמוקרטים יבטלו את התוכנית הזאת, בדיוק כמו שעשה טראמפ כאשר ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, מיד אחרי כניסתו לכהונתו. הדמוקרטים יעשו זאת, כנקמה בטראמפ שנוא נפשם, ובהנחה שהתוכנית לא פייסה דיים את הפלסטינים. מי שישלם את המחיר תהיה ישראל. לכן, היות וגם הפלסטינים יודעים לחשב סיכויים, הם ידחו את התוכנית, לפחות עד הבחירות בארה"ב. ישראל, למרות הבעייה שקיימת עם ההיאחזויות המנותקות, שארה"ב לא כללה בתוכנית, תיאלץ לקבל אותה. אלא שבכך לא נפתרו הסכנות שיש בתוכנית, ואמנה אותן אחת לאחת.

ראשית, וזו הסכנה החמורה מכול, אין כול סיכוי שהעזתים, יהיה המחיר אשר יהיה מבחינתם, יסכימו להשלטת הפתח עליהם ואין כוח בעולם שיכול לכפות זאת. החמאס והג'יהאד ועוד אירגונים קטנים יותר מחזיקים בלמעלה מחמישים אלף חמושים, המחזיקים באין ספור כלי נשק, חוץ מבלוני הנפץ, שגם הם נשק לכל דבר. לא מדובר רק באלפי הרקטות, אותן קל יחסית להחרים, אלא בנשק קל ובמטעני נפץ. עזה היא עיראק שנייה. האמריקאים סילקו מעיראק את סאדם חוסיין, וערכו שם בחירות שכתוצאה מהן הפכו השיעים לשליטי עיראק לכאורה, אבל בו בזמן ירדו עשרות אלפי סונים למחתרת. חלקם הקימו את דעא"ש וחלקם, מאורגנים בכנופיות, שפעילות עד היום. על אלה כמובן יש כנופיות מקבילות שיעיות, ובנוסף אוטונומיה כורדית חמושה. אני מעריך שבעיראק יש מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים. איש לא יכול לתפוס אותם, ומכאן שעיראק עברה משלטון סמכותני של סאדם חוסיין למדינה אנרכיסטית. מצחיק להגיד, אבל המצב בתקופת סאדם חוסיין היה טוב בהרבה מאשר כיום. באותה תקופה, אמנם השיעים, שהיו הרוב במדינה, דוכאו באכזריות, אבל בעיראק היה סדר. היום עיראק היא מדינת הפקר.

בעזה יהיה בדיוק אותו הדבר, ומאחר שארה"ב, ובוודאי שלא ישראל – יעברו מבית לבית, כמו שעשו האמריקאים בפלוג'ה, לאסוף נשקים ולדכא טרור, הרי הצפי אם תקום מדינה פלסטינית – הוא מצב מקביל לעיראק ואף חמור יותר.

שנית, מדינה פלסטינית, לפי התוכנית, אמורה להיות מפורזת. כלומר למדינה, לכאורה, לא יהיה צבא וגם לא נשק כבד. במצב זה, אירגוני הטרור, כלומר מי שלא שייך למימסד, יהיו חזקים בהרבה מכל גורם מימסדי. זה מה שקורה בדיוק בלבנון. שם יש מדינה בלתי מפורזת אבל חלשה מאוד. בלבנון חיזבאללה ומיליציות אחרות, חזקות בהרבה מצבא לבנון. התוצאה שלטון שאיננו מתפקד ועל סף קריסה כלכלית.

במדינה הפלסטינית שתקום, שתהיה דמוקרטיה על הנייר, הגורמים הדומיננטיים יהיו החמאס והג'יהאד האיסלמי. אלה ישתלטו על המדינה בין בבחירות ובין בכוח הנשק. אנו נקבל צמוד לנו מדינת טרור, כלומר עזה כפול שניים, על הגדר של נתב"ג. להערכתי, ספק רב אם נתב"ג יוכל לתפקד. קרוב לוודאי שאף חברה זרה לא תנחת בנמל תעופה זה, תחת איום מדינת טרור לידה. 

שלישית, אמנם המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק כבד, אבל אחרי הכול זו מדינה והיא תדרוש מוצא גם לירדן וגם למצרים. בהיותה מדינה ריבונית, היא תהיה פתוחה להגירה. הגל הראשון יהיו של איחודי משפחות בין פלסטינים ביו"ש לבין בני משפחותיהם בירדן, לבנון ומדינות אחרות. הגל השני יהיה גל של פליטים מסוריה ועיראק החיים היום בירדן באוהלים או בדיור ארעי, שמספרם כשלושה מיליון בני אדם, עם ארבעים אחוזי אבטלה. מכספי הפיצויים שיקבלו, הם יוכלו להקים בתים בשנים או שלושה ערים גדולות, כמו רואבי, שיבנו מיד אחרי הסכם השלום. בהינתן שמשפחות פליטים יקבלו כסף אינדיבידואלי, הרי כסף לבנייה או לעסקים זעירים בוודאי שלא יחסר. הבנייה המאסיבית, לפחות לטווח הקצר, תיתן תעסוקה למאות אלפי פלסטינים. אלא שבתוך חמש עד עשר שנים לכל היותר, תצמח האוכלוסייה במדינה הפלסטינית, כולל עזה, לעשרה מיליון נפש. מספר זה לא כולל את שני מיליון ערביי ישראל. כשיסתיים גל הבנייה והכסף הגדול יאזל, תחזור האבטלה.

התוצאה תהיה נהירה של מיליון מפרנסים לתוך ישראל, בין ברישיון ובין ללא רישיון. העובדים האלה לא יעזבו לעולם את המדינה הפלסטינית, מפני שבמדינה זו, עם כל הבעיות, עדיין יהיה להם עדיף לחיות – מאשר בירדן או בסוריה שיהיו במצב קשה ממנה. ישראל תמצא את עצמה עם מדינה פלסטינית בעלת עשרה מיליון תושבים, עם אבטלה גוברת ועם אנרכיה טוטאלית. מצב זה, שיהיה גרוע בהרבה מהמצב העכשווי בעזה, יביא לצמיחת מדינת טרור מובהקת. כמו שאי אפשר לדכא את הטרור בעיראק, אלא במחיר חורבן טוטאלי, כפי שקרה לאחרונה בסוריה, כך גם אי אפשר יהיה לדכא את הטרור במדינה החדשה. כאב הראש שיש לישראל בעזה, עם או בלי הסדרה, יהיה כאין וכאפס לעומת מה שצפוי ביהודה ובשומרון. 

כיבוש מחדש של יו"ש, שזה יהיה התוצאה, בתוך עשר שנים לכל היותר, ישאיר ביו"ש עשרה מיליון ערבים, כאשר ישראל עם שישה עד שבעה מיליון תושבים שולטת על שנים-עשר מיליון ערבים, כולל ערביי ישראל. לכן, עסקת המאה נראית עסקת נדל"ן מצויינת, וישראל תתקשה מאוד לסרב לקבלה, אבל היא תתפתח בהמשך, לסכסוך חמור בהרבה. גם מאה מיליארד דולר לא יוכלו למנוע את קריסת התוכנית. בסופו של דבר, כולם יצטערו על שהתחילו את המיזם הנדל"ני הזה.

נשאלת השאלה מהי האלטרנטיבה?

ובכן, יש לקוות שהפלסטינים באיוולתם המסורתית ידחו את התוכנית, בטענה שההתנחלויות נותרו במקומן וירושלים המזרחית, להוציא סידורי תפילה בהר הבית, אבדה להם לנצח. הם כבר מבינים שלעולם לא יוכלו להחזיר את ישראל חזרה לקו הירוק, וכי ירושלים לא תחולק שנית, יהיה השלטון בארה"ב אשר יהיה. אבו מאזן, שנמצא בשנות שלטונו האחרונות, לא יחתום ככל הנראה על התוכנית, אפילו אם תכניס לכיסו ולכיסי בניו עשרות מיליוני דולארים. חתימה על התוכנית, משמעה מבחינתו בגידה באינטרס הפלסטיני. הוא מאמין, ובצדק, שזו רק שאלה של זמן עד שכדורי מרצח ישיגו אותו או את יורשיו, בדיוק כמו שהשיגו את סאדאת.

מכאן, עם כל הכוונות הטובות, ולמרות הקונצנזוס שיהיה בין כחול לבן לליכוד לגבי התוכנית, הסיכוי למימושה קטן. מבחינתה של ישראל, מוטב שהפלסטינים ישללו את התוכנית ולא ישראל.

אם הפלסטינים יסכימו למרות הכול לקבל את התוכנית, כנראה עם תיקונים לטובתם, אם בכלל, אני מעריך שאנו הולכים לבעייה קשה מאוד. תקוותי היא שאם זה מה שיקרה, התוכנית תקרוס, תוך כדי ביצועה. להערכתי, שלום בינינו לבין הפלסטינים חסר היתכנות. מדינה פלסטינית איננה מדינה בת קיימא.

יצחק הילמן

* * *

מי שלא מצביע בבחירות הקרובות בּיבּי –

מזמין לנו ממשלה שתהיה תלוייה כולה

באיווט ליברמן ובאחמד טיבּי!

* * *

מתי דוד

התרחיש הצפוי במדינה הפלשתינית לכשתקום

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה" מיום 26/10/2016

המדינה הפלשתינית שתקום תהיה מפוצלת גאוגרפית ופוליטית בין החמאס לפתח. הסכסוך לא יסתיים. בעיית הפליטים לא תיפתר. הם ימשיכו לתבוע את "זכות השיבה". המדינה המפוצלת והמבודדת תתקשה להתקיים כלכלית. התביעות מישראל לסייע יתגברו. היציבות והביטחון הצפוי לא יתממשו. הסכסוך יתפרץ מחדש על-רקע פוליטי, דתי וכלכלי. המדינה הפלשתינית תעלה דרישות חדשות. למרות כביכול "הסכם השלום" ישראל תואשם בכישלון המדינה הפלשתינית שאינה מסוגלת להתקיים.

ברגע שתקום המדינה הפלשתינית, צפוי גל ענק של פליטים פלשתינים מהמחנות בלבנון ובסוריה, להגיע ל"מולדת" הפלשתינית. חלום זכות השיבה (הזמני) יתממש בשלב הראשון שלו. מאות אלפי הפלשתינים, יימלטו מהחורבן, ההרג וההרס, בתקווה למצוא ביטחון וחיים טובים בקרב אחיהם בפלשתין. הרשות הפלשתינית, שתיהפך לממשלה הריבונית של המדינה החדשה לא תוכל למנוע כניסתם של ההמונים שיציפו ויטביעו אותה. צפויה התנגשות אלימה בין המוני הפליטים לבין רשויות המדינה הפלשתינית, שלא יהיו מסוגלים לקלוט אותם, מחוסר תשתיות סבירות של מחסה, מזון ורפואה. האכזבה והסבל של הפליטים יחוללו הפגנות ענק נגד הרשות-הממשלה הפלשתינית שתואשם בבגידה בזכויות הלגיטימיות.

הפיצוץ והתוהו ובוהו שיתחוללו ינוצלו על-ידי החמאס שישתלט בכוח על הרשות ברמאללה, בדיוק כפי שהשתלט בעזה. "העולם הנאור" באיחוד האירופי ישתוק ויתעלם מהעובדה שמדינת פלשתין נכבשה בכוח, בניגוד לחוק הבינלאומי. גם החמאס לא יצליח לשלוט ולעשות סדר. אנרכיה ותוהו ובוהו ישתלט על כולם. מכאן ואילך, ממשלת החמאס של פלשתין תאחד את כל ארגוני הטרור תחת שליטתה ותקים את צבא פלשתין המאוחד לשחרור המולדת מהכיבוש הציוני. מכאן יחל השלב השני של זכות השיבה. הזעם והלחץ הפנימי יופנה על-ידי החמאס נגד הכיבוש הציוני. כל אחד מהארגונים יקבל משימה אזורית לתקוף את ישראל. מרכז הארץ יהיה חשוף לטרור ולרקטות. פיגועים, מסתננים, וטרור בהיקפים ובעוצמה יתפשטו לאורך כל גבולות ישראל. החיים בישראל יהפכו לבלתי נסבלים. הסבל של יישובי עוטף עזה, שהכרנו בעבר, יהפוך למציאות בכל מרכז הארץ. החמאס יארגן מצעד של מיליון פלשתינים אל עבר גבולות ישראל. לא ירחק הזמן מתגובת צה"ל שיצא למלחמה כוללת לחיסול המדינה הפלשתינית, בהנהגתה של ממשלת חרום ואחדות לאומית.

מועצת הביטחון והאיחוד האירופי יגנו את "התוקפנות הישראלית". משלחת של הקווארטט תגיע לישראל כדי לתבוע ממנה לסגת אל עבר "הגבול הבינלאומי". "שלום עכשיו" ושאר ארגוני "השלום והזכויות" יפגינו נגד הממשלה הימנית הקיצונית. "הניו-יורק טיימס" ו"הארץ" יתבעו ליזום ועידת שלום אזורית.

מתי דוד

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

 נ"ט. סופה של תקופה

5.1.08

לד"ר פנינה בסרגליק

לבקשתך, דו"ח מצבי בקיצור.

כאבים רצופים ברגל ימין. בעיקר בברך ובכף הרגל. דווקא הרגל השמאלית רבת העורקים לא כואבת, רק הימנית. הולכת בבית עם הליכון ולא תמיד מצליחה להתרומם אליו. שלוש פעמים כבר  נפלתי ובקושי אפשר היה להרים אותי.  פעם אחת הייתי לבד בבית ושכבתי שעה על הארץ עד שבעלי הגיע. כשאני יושבת על המיטה מישהו צריך להרים לי את הרגליים שאוכל לשכב. כששוכבת לא יכולה בכוחות עצמי להסתובב על הצד.

הרבה פעמים לא מוצאת מנוחה. רק נכנסת למיטה – כבר רוצה לצאת. מתיישבת – רוצה לקום. הולכת – רוצה לשבת. ואת כל הפעולות האלה לא יכולה לעשות לבד.

חוץ מזה  יש לי עצירות של שבוע. לוקחת גלולות, נר או חוקן ושום דבר לא עוזר. לפני זה גם היתה לי עצירות, שנמשכה כמעט  שבועיים. כשיושבת בבית שימוש לתת שתן, לא תמיד מצליחה לקום לבד.

 בלילות קשה לי להירדם בגלל הכאבים ברגל. כדורי השינה עוזרים בפעם הראשונה ואח"כ פחות ופחות. הבונדורמין כבר לא עושה לי כלום. ההיפונדרום בפעם הראשונה הרדים אותי עד למחרת בצהריים. כשלקחתי רבע כדור – לא השפיע. חצי כדור – קצת, וכשלקחתי שוב כדור שלם ביום שישי בערב ישנתי עד שלוש בלילה והתעוררתי מהכאבים ברגל.

עם הסוכר לא מצליחה להגיע  ליציבות. פעם מתעוררת כשהוא בסביבות ה-40 ופעם כשהוא מעל ה-400. לא יודעת מה לעשות. נדמה לי שהמצב מחמיר מיום ליום. לחצתי על לחצן מצוקה וביקשתי שישלחו רופא שייתן לי זריקה נגד כאבים. הוא נתן לי זריקת וולטרן ואמר לי לפנות לרופאת המשפחה שתחליט אם לא כדאי לשלוח אותי לבית חולים.

בברכה

דיצה 

ארבעה ימים שכבה דיצה במחלקה לטיפול נמרץ, כשכל בני המשפחה נמצאים סביבה בתורנות. בלילות התנדבתי לישון לצידה על כורסה, ובזכות זריקות ההרגעה שקיבלה, היו אלה הלילות היחידים בשנה האחרונה שבהם שנינו ישנו טוב כל הלילה. ביומה האחרון ביקר אצלה צוות שלם של רופאים, כשהם  עוקבים ברשימות על כל הטיפולים שעברה, בודקים איזה תרופות עוד לא קיבלה ונותנים לי להבין שהיא נמצאת בידיים טובות.

למחרת אחרי הצהרים, ב-14.1.08, כשהייתי בבית, צילצל אלי ימי, שהיה בתורנות לצידה, וביקש ממני לבוא, כי אימא מתה. ככה סתם, כאילו מסר לי הודעה שגרתית שאביא לה קרמבו האהוב עליה.

הדבר נפל עליי כרעם ביום בהיר, כי דיצה הרגילה  אותי לכך שהיא מגיעה לבית חולים אחת לכמה שנים, אבל תמיד חוזרת הביתה בשלום, ומה פתאום עכשיו? ועוד כשהיא נמצאת במקום הכי בטוח בעיר?בזכות הווספה הגעתי תוך עשר דקות לבית חולים איכילוב ופגשתי את ימי, שחיכה לי כבר במסדרון והוביל אותי לחדרו של מנהל המחלקה. הרופא היה בבעייה, כי גם להם המוות בא בהפתעה, והוא לא ידע מה לכתוב בסעיף סיבת המוות. שאל אם נסכים לתת להם אישור לערוך ניתוח שלאחר המוות. אני חשבתי שזה חשוב למען המדע, אבל ימי ביקש לחדול מזה. כששאלתי למה, אמר לי שהיא מספיק סבלה בחייה ולא צריך להוסיף. מובן ששמעתי בקול הילד ויצאנו אל המסדרון, שבו כבר ארב לנו  סוכן  עיתונות כדי להציע לנו את עזרתו בפרסום מודעת אבל. את ההלווייה ערכנו בבית הקברות הצעיר של כרמי יוסף. אם היא סירבה לעבור לגור שם, מפני שבניתי לה בית גדול מדי, הנה עכשיו יכולתי למלא את בקשתה למגורים במשכן קטן ואינטימי. כמובן שרכשתי מקום לצידה, כדי שבבוא היום יהיה לילדים שלנו  נוח לבקר אותנו בלי לרוץ מחלקה לחלקה. 

יום שני ז' בשבט  14.1.08 

נפטרתי בבית חולים איכילוב אחרי ארבעה ימי שינה במחלקת טיפול נמרץ. תהיה נשמתי צרורה בצרור החיים. אלה הדברים שהיתה כותבת ביומנה, אם היתה מנהלת יומן חיים. נותר לי יום וחצי כדי להכין דברי הספד. לא סמכתי על כושר הביטוי שלי בעל פה והעליתי את הדברים על דף נייר כשאני משתדל  בכל כוחי להשתיק את נטייתי למצוא את המצחיק בחיים.

דברים  לצד הקבר

 דיצה נולדה בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשמטוסים איטלקים הפציצו את תל אביב. האב הדואג, בנימין, החליט להעביר את המשפחה הצעירה לירושלים, עיר הפרזות, וכך היא התגלגלה לבית ערבי בשכונת שיך ג'ראח הערבית.

 המעבר לעיר הקודש היה לברכה, כי כאשר הסתבר שלאם הצעירה אין די חלב בשביל  התינוקת, לא היתה בעיה למצוא מינקת ערבייה שתרמה לה מחלבה. דיצה סיפרה לי לא פעם, ספק בלצון, שבעורקיה נוזל חלב ערבי. אני לא יודע אם זו היתה הסיבה, אבל עובדה היא, שבכל חייה בין סנובים או אנשי אצולה היא לא הרגישה נוח. לעומת זאת היה נוצר בקלות קשר חם וטוב בינה ובין פשוטי העם, כמוני למשל. עימם ידעה איך לדבר ואצלה הם תמיד מצאו אוזן קשבת . 

משיכה מיוחדת היתה לה ליפה ולאמנותי שבחיים. ללכת איתה למוזיאונים היה סיוט: היא ידעה להסתכל על כל תמונה מכל הזוויות האפשרויות וידעה להבחין  בין קיטש לאיכות, עוד לפני שלמדה אמנות באוניברסיטה. כשרצתה להתקבל לאוניברסיטה, היתה חסרה לה בחינה במתמטיקה. המתמטיקה היתה עקב אכילס שלה וגם שלי, אך בעוד שאני חוננתי בחוש הסתכלות חד שאפשר לי להציץ למבחן של השכן, הרי אצלה היושר היה חזק ממנה  וכדי להגיע לאוניברסיטה בלי מתמטיקה, הלכה ללמוד ארבע שנים במדרשה לציור בהרצליה, שם הוציאה  ציונים שבין טוב מאוד למצוין ועם התעודה הזאת התקבלה בלי ציון במתמטיקה.

בשנים הבאות, עם כל הידע העצום שרכשה, היתה לוקחת אותנו לכנסיות ולקתדרלות, וכשהיתה מסבירה לנו מה בדיוק אנחנו רואים, היו מתאספים סביבנו עוד אנשים, ולא פעם דיצה מצאה את עצמה מתחרה שלא בכוונה במדריכים המקומיים.

כשהתחתנו, דיצה לא ידעה לבשל, כי גדלה בבית שהיתה בו מבשלת מקצועית והיא לא רצתה לקחת ממנה את הפרנסה. במשך השנים, כשהילדים קצת גדלו והיא סיימה את הלימודים, החלה לנצל את החושים המפותחים שלה לטעם וליופי ולבשל לנו את האוכל. הארוחות שהכינה,  בעיקר לחגים או לשבתות, היו מעשה אמנות במלוא מובן המילה, והרבה אימהות היו באות אלינו בטענות שהילדים שלהן, אחרי שהיו אצלנו, רוצים שהאימא תבשל להם אוכל  'כמו  של דיצה'.

דיצה באה מבית תרבותי, כיאות לבת  שאילן היוחסין שלה מגיע מצד האם עד לרב לוי יצחק מברדיצ'ב, ומצד האב למשפחת מאיר רבת הפעלים. מעולם דיברה עם כולם בנימוס, וידעה להקשיב ולהגיד מילה טובה.

בביקור הרופאים האחרון, כששאל אותה הדוקטור: "איך את מרגישה?" – והיא, שבקושי דיברה ובקושי הבינה מה שנשאלה, ענתה לו: "בסדר, תודה!" ואחר כך, כשבדקו אותה במכשירים, היא נאנקה ומלמלה: "אתם מכאיבים לי! בבקשה..."

דיצה אהבה אנשים ואהבה בני אדם, אבל אהבה אותם אחד אחד.

מפגשים שכללו הרבה אנשים, כמו חתונות או כנסים משפחתיים גרמו לה מעין פחד קהל והיא ניסתה להתחמק מהם ככל האפשר, בלי לאבד את רחשי האהבה שחשה כלפיהם. כל זה היה הדדי, ועדים הם כל אלה שבאו לכאן, בהרבה מקרים מרחוק  או תוך כל מיני ויתורים, רק כדי לבוא  לחלוק לה את הכבוד האחרון, ועל כך אני מודה לכל אחת ואחד מכם.

כשגמרתי לדבר היתה דממה, לא היו הספדים נוספים. גם שלושת ילדיי שעמדו לצידי לא דיברו, רק אורי השתקן שבילדיי, נשמע לוחש לעדנה ולימי: "אם אימא הייתה רואה כמה אנשים באו לבקר אותה, לא היתה יודעת איפה לקבור את עצמה..."

פוצ'ו

סוף הספר "בחיי 6"

* * *

באבל על מותה של יאירה גנוסר

משוררת, מורה לספרות, חוקרת ומבקרת ספרות

יאירה גינוסר נולדה בחיפה ב-1938. כילדה לקחה חלק בפעולות "נוער לח"י". ב-1953 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית ושימשה כעוזרת לאלכסנדר פן בעריכת המוסף לספרות של העיתון קול העם. בוגרת אוניברסיטת תל אביב בספרות ובלשון עברית ובעלת תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן (1993). פירסמה מחקר על שירתו של אברהם חלפי, ספר על חיי אברהם שטרן ושירתו ("לא בשבילנו שר הסקסופון", 1998) ומאמרי ביקורת בעיתונות. שיריה תורגמו לכמה שפות.

קובץ השירה הראשון שפירסמה, "אפרת ואפר: שירים", יצא לאור ב-1975 בהוצאת מסדה. שירתה ממזגת לשון עדכנית יומיומית, כולל שימוש בלעז ובסלנג, עם אלוזיות ושיבוצים רבים מלשון המקרא ומלשון התלמוד והתפילה, אך גם רמיזות ושיבוצים מספרות המערב. היא מתייחסת ביצירתה גם לשירה ולספרות העברית החדשה. בשיריה נוכחים עד מאוד המרחב הישראלי, עם הצומח והחי שבו. יש בהם גם ביטוי לעמדות פמיניסטיות ולהשקפה סוציאליסטית.

כמו כן, היא נותנת ביטוי לקיום הערבי במרחב הארץ-ישראלי ועומדת בדיאלוג לשוני ואף ארוטי עם נוכחות זו. יש בשירתה ביטוי לאתוס ציוני, הומניסטי-שמאלי על כל התשוקות והסתירות הטבועות בו.

נכתב על-ידי גידי נבו עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, ומובא באתר הלקסיקון לספרות עברית חדשה של אוהיו סטייט יוניברסיטי.

* * *

ד"ר ארנה גולן

יאירה יקירתי

"שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר

הדברים נכתבו עם  הופעת ספר שיריה  של יאירה גינוסר ,"שיינדל", בהוצאת "כרמל", 2011, ויהיו עתה הדברים האלה נר לזיכרה של יאירה, שהלכה לעולמה ביום שלישי, ה-21 לינואר, והותירה  בידינו ספרי שירה נפלאים.

יאירה  יקירתי,

אני,  שיינדל שלך, שעליי ואליי כתבת בספר הזה, כותבת אלייך – למרות שזמני קצר ואני נאלצת לכתוב בכתב ידי, כי  הרי אין לי כאן, למעלה בשמיים מחשב  – אך אני כותבת כי התרגשתי  והופתעתי לראות  את שמי – וביידיש ! – מתנוסס בלבן בוהק על העטיפה  השחורה של ספרך החדש והנאה. אז גם הבנתי שאני, ממש לא ייאמן, מככבת בספרך זה. הפתעתי אף גדלה, כשגיליתי מי היא זו שבתמונה המייצגת אותי, והבנתי שבחרת לייצג אותי, הזקנה, בדמותה הצעירה והנאה של לאורה של מאוריציו גוטליב, שלא זכתה כמוני להינצל מן השואה ונספתה בה בזיקנתה.

הוחמאתי, כמובן. אך עד מהרה נצבט בי ליבי, כי גיליתי בשירך "כפות הכסף", שכאשר מסרתי לידייך את סכו"ם הכסף הכבד ואמרתי לך בתום לב ש"זה עוזר זה שווה, זה בשבילך," לא שיערתי כלל שאני מעבירה אלייך, כדברייך, "כאב כבד שאין מה לעשות  בו," והתנחמתי רק משום שבכל זאת עשית ממנו שיר מרגש על כאב חיי שהועבר אלייך. זיהיתי מיד, כמובן, שלא כל הפרטים מחיי ומחייך הם אמת לאמיתה, כי הרי "אמת השיר הוא כזבו". ובכל זאת לא שיערתי את העוצמה  שבה את כואבת את עלבון חיי, עלבונה של אישה  שהצילה את משפחתה בשואה מרעב, מחלות וכפור, ולא זכתה בזיקנתה אלא להתנכרות. אפילו היטבת, ילדתי, להבחין עד כמה חסרה לי בבדידותי משפחת ילדותי, ועד כמה, עם כל "הנאורות" שאת מייחסת לי, עדיין אני יראה מ"עין רעה".

נחמה פורתא היתה לי רק  כשראיתי שכך נולדו  לך שירים חזקים, וכי הם נולדו  מתוך בחינת חיי באירוניה מרה ובכאב, לאור מה שלדעתך ראוי היה שאזכה בו, כמו "המלכה-האם" או "אגדת סינדרלה", מונחים שהמציאות לא הכילה אותם והם הומרו במונחים כמו "עובדת זרה", זרה לחיים הטובים, הנורמליים.

ואת יודעת מה? יותר מכל הופתעתי כשגיליתי, יקירתי, שבימים ההם גם לך לא היה "דיבור", וכי, במילותייך שלך, "היינו שתינו זהות, שיינדל, חסרות אונים," היינו  כמו "רקפות אילמות" בין "סלעי" המציאות כי "קולנו לא נשמע." ואני הייתי בטוחה שאת, ילידת הארץ, המלאה ביטחון ואמונה בדרכך, בהחלט משמיעה את קולך. וכמה שמחתי  שעכשיו, סוף-סוף, נמצא לך "הדיבור"  וחשבתי שמתוך ההזדהות הזאת סחפת אותי עכשיו פנימה, לשירייך. ואז עברה בי לפתע צמרמורת כשקראתי איך באירוניה החריפה  שלך היבעת את כאבך על מותי והיטחת אל הנייר את המלים הקשות הללו: "ליום הולדת בכורך, שיינדל, טרפת את נפשך בכפך. מותך מתנת יום הולדת" והמילים האלה שלך על בני, הוא בן זוגך, צרבו את ליבי.

וכשהוספתי לתהות איך פתאום ובאופן כה בלתי צפוי ומאוחר חדרתי לשירייך, קראתי את דבריה של חנה יעוז המלווים את הספר, והבנתי כי העולם החיצוני בכללו נתפס בשירייך  כמאיים ופוגעני  באישה, אם זו החברה, המלחמה,  המשפחה או בן הזוג, אבל המודעות היא שמקנה לאישה כוח ומשמעות לחייה.

ואז ראיתי כי אומנם בשיר שהבאת כמוטו וכהצהרת כוונות לספר, גם המשורר הרומאי הורציוס, שאת דוברת בו,  אף כי עלה לגדולה,  ירא כמוני  וכמוך את "האלים המקיפים" והזוממים רע. ובכל זאת, הוא גובר על הפחד ומשלים עימו "בכוח שמחת ההווייה." וחשבתי לי:  איך את מגיעה, אפוא, ל"שמחת ההוויה" ומשלימה עם אימת העולם המאיים והפוגעני ואיך אני משתלבת בכל זה? כלומר, תהיתי  "מאין נחלת את שירתך" – אם נשתמש במילים של ביאליק שאהבת – ואז נדמה לי שהבנתי משהו.

אני רואה שאת כבר חסרת סבלנות ורוצה לדעת לאן אני חותרת. ובכן, אגיד לך. נדמה לי שמצאתי מפתח ראשוני בשירך "העיר הנסתרת". עמוס לויטן, בדבריו שבסוף הספר, מציין שהשיר מבטא את "תמצית המצב הקיומי של רבים מאיתנו כאן" ביחסנו להווייה הארץ-ישראלית  של ילדותנו שאינה קיימת עוד. ואני מצאתי את המפתח לשירייך  בטור הראשון,  שבו את אומרת כך: "יציבה עברתי בחלל מיתולוגי פרטי / מתחזה לזמן היסטורי." כלומר, שירתך נולדת כאשר  את מפנימה אל נפשך את  עולם החוץ שנגע בך ויש  שהכאיב ואיים מאוד,  אך את סוחפת אותו  פנימה,  על נופו, אירועיו ודמויותיו במישור האישי והשירי, הלאומי והפוליטי והופכת אותו לחלל מיתולוגי פרטי. אז גם מתבטל רצף הזמן הכרונולוגי והכל הופך בך להווה נפשי. והרי כך את אומרת בעצמך: "אני העיר, העיר אשר איננה." וכמה עושר פנימי אז יש בך!

וכך  יקירתי, שירתך נולדת. איך? ודאי את כבר רוצה לדעת. היא נולדת כשאת "עוברת יציבה". ומה פירוש? היא  מתהווה כאשר את, למרות  הכאב או דווקא בגללו, בוחנת את העולם שהופנם, מצרפת בו רחוקים בזמן ובמרחב בחתירתך למשמעות, ומתוך כך יוצרת שירה. ואיך את בוחנת? מתוך עמדה מוסרית  חסרת פשרות, עמדה התובעת אמת במגע עם ההווייה, עם הזולת והמציאות, ללא זיוף, עיוות ועוול ביחסים, ללא הכנעה וכניעה וללא גרימת כאב והשפלה. וכיוון שרק השירה מאפשרת לך לתת ביטוי  למשמעות שחשפת, שהרי רק היא  שתוליך  מן הפחד והאיום אל "שמחת  ההווייה", נולדים הצירופים  המפתיעים, עד שאת סוחפת אפילו אותי פנימה. ועל כך אני כל-כך גאה, ולו  יכולתי אפילו הייתי שולחת אלייך נשיקה. כי במקום שבו אפילו "השמש" נעשית "אני" כדברייך, סימן שגם אני נגעתי בליבך ומתוך כך יצרת שירה.

ואם תרשי לי, הייתי מוסיפה שהכול התחיל מאותה "ביצת דרקון", כפי שאת מכנה אותה בשיר "לא אפתח", והיא ביצת "פחד ורוע" וגם כעס שהיתה בנפשך. אבל אז, בימים הרחוקים ההם, היית, כלשונך, כ"בת יען" מאויימת וחרדה. ואני שמחה שעכשיו עלה בידך להשתחרר מן הפחד בכוח השירה, ואת כבר יכולה לתת ביטוי לכל מה שהיה כלוא בנפשך, ואפילו ביטוי אירוני, ולהיגאל. ואז הביטוי איננו חרד עוד ומאויים, אלא משוחרר וטהור.

הבנתי את הדברים הללו, לצערי, בייחוד משירי "הזוגיות". השירים האלה  הכאיבו לי במיוחד, כי ראיתי את עצמי, כאימו של בן-זוגך, אחראית לכך במקצת. כאבתי את מצבי הכניעה, ההשפלה, הכבילות והשיתוק הפנימי, כי מעולם לא עלה על דעתי שכך היו. נדהמתי לקרוא את השיר "זוגיות", שבו מוצגים שני בני-הזוג כאביזרי בית נטולי נשמה. היא – כספרייה המתכסה אבק  והוא פועל כשעון המיכני חסר הרגש והאמפתיה, עד שכל הבית נעשה כנייר נטול חיים, המרמז גם להשתקעותם בכתיבת שירה.

אבל חמורה מכל גם בעיניי היא כניעת האישה, הגוררת אותה להעמדת פנים, לקיום מזוייף, כשהיא מתראה כביכול האבק אינו אלא איפור ואילו כלפי חוץ מתראים השניים כזוג יפני מסוגנן ואמנותי, בעודם במהות "שבוייה ואוייב" והיא משוועת ל"פדיון שבויים".

ואז הבנתי, מה שלא קלטתי בעודי מהלכת ביניכם. הבנתי שרגישותך לקיום מנוכר וקר ומזוייף, היא שמוליכה אותך לצירוף התחומים בנפשך ובשירתך, עד שגם הפוליטי נעשה אישי, כשהגבר מוצג כ"מתנחל" בבית בעודו דובר נגד כיבוש והתנחלות. כי ברגישותך לזיוף את תובעת קיום של אמת בכל מימדי הקיום ואינך מבחינה בין הפרטי לציבורי, כי  הכול נעשה לגבייך  פרטי.  ולכן, למשל, בשירך "הצעירים", הזיקנה האישית מתאחדת עם  הזיקנה במימד הלאומי, כיוון שצעירים רבים אינם זוכים לה  בנופלם למען ארצם, באומרך באירוניה חדה ומרה: "כי בפצע הישראלי העמוק / אין מקום לזקנים." ולא רק לזקנים באמת, אלא גם לצעירים שלא יגיעו למקום של היות זקנים.

ואז עלתה בי תמיהה וגם התפעלות: כי אם כך, יקירתי , איך בפועל את מגיעה מן הכאב והפחד ל"שמחת  ההווייה"? אגיד לך. בואי ונראה, למשל,  מה עשית עם רחוב מודיליאני, שאת גרה בו, בשיר שהבאת על הכריכה האחורית. אני הרי עברתי ברחוב הזה לא פעם, כידוע לך, ומה ראיתי? רחוב נאה, שקט, מוצל, מהוגן וצר, ואת? את הפנמת אותו ולכן קראת לשיר "לי רחובה של עיר." ומה עשית בו? פיתחת את הפוטנציאל שהיה בנוסחו הראשון בשיר "בת רחוב ותמר" וצירפת ואיחדת רחוקים גם על דרך הרמיזה: את צווארי הנשים הדקים שבציורי הצייר מודיליאני, את קשתות התמר, את שירי לאה גולדברג, הנרמזת במלים "אישה לא יפה, נפלאה" – ואגב, לפי דעתי היא בהחלט היתה אישה יפה – את חדרך ואפילו את נכדתך הקרוייה "שיר". ואז עברת "בתנועה כורעת" – והרי זה המונח שלך  מן השיר על נתן זך  ופוגל – וזאת מפחד העורבים ואימת השיעול הזקן, שהזכיר לך  את מותו של אבידן, לשמחת "ההווייה"! הכיצד? כל זאת  בזכותה של הנכדה, כי היא המאפשרת, גם בזכות שמה "שיר", להגיע  לאיחוד של אמת בין  השירה והמציאות.

ואם כך, ילדתי, מותר לחייך! והרי את מחייכת כשהמציאות מגישה לך נחמה, כמו בשיר "מנצח ושני לוזרים". ומדוע? כי בשיר גובר הפיתוי הגשמי של האוכל על התשוקה האמנותית לשמוע קונצרט. לכאורה, כישלון של ה"לוזרית", אך למעשה הרי זה ניצחון מחוייך, כי "הגברת" שהפסידה קונצרט זכתה  במתת אהבה של אוכל שהוגש בחיוך ובנדיבות. ואף כי לא שמעה את הקונצרט בניצוחו של גרגייב, המנצח המהולל. אפשר לחגוג בחיוך ילדותי ולתת לכך ביטוי  אפילו   ברמיזות לשירי  ילדים.

ואם את עדיין שואלת אותי: "נו, אז  בכל זאת מניין נחלתי את שירתי?" אפנה אותך לשירך  "שעה בחדר משלה", שכותרתו מרמזת, להבנתי, למאמרה הנודע של וירג'יניה וולף, שעניינו יצירתה של האישה. וכך היא חושפת שנושאו הוא מהות יצירתך. תחילה הופתעתי כי מעולם לא נתקלת  במטאפורה שהבאת בראשו לתיאור השירה. שהרי כך את שואלת:     "האם שירה איננה עוזרת בית / המנקה את חדרייך בצעדים חרישיים / בעיניים עצומות מנקה גם אבק דק מן הדק."  יותר מזה, היא גם מנקה את הפרטים הפזורים ומכבידים והם "קטנוניים ומקטינים". וכיוון שהקבלת אותי, הזקנה,  בשיר "שיינדל, שעה ש..." לעוזרת הבית הצעירה והיפה, ששמה העברי "יפה" הוא תרגום שמי היידי, ותבעת כך את עלבוני, הריני רואה לעצמי זכות להסביר את מטאפורת  "העוזרת" שהיא נפלאה בעיניי.

לכאורה, את מורידה את השירה מכיסאה הרם והנישא. אבל השירה לא נעלבת, כשם שאני לא נעלבתי. כי הרי היא מנקה את האבק שכיסה אותך ונטל ממך את חיותך. ואיך היא מנקה? כדברייך בשיר, בכוחה של "אינטליגנציה נוכחת פקוחת  עיניים," כלומר – בכוחה של התבוננות רציונלית, מפוכחת וחסרת פשרות. 

נכון, ילדתי, לעתים כוחה אובד, כמו בסיומו של השיר הזה. אבל לרוב, היא בוחנת, מצרפת, מצננת את הרגש הכואב או אף את זה הנלהב, קושרת וחושפת משמעות. ואז  את משתחררת מן "הפרטים הקטנוניים והמכבידים" ומ"פחד האלים" המאיימים, ממש כמו הורציוס שלך, וכך אפשר לך להשלים  עם פחד החיים מתוך שמחת ההוויה. וכמה זה נהדר!

ולסיום , יאירה יקירתי – כי הגיע זמני להיפרד – רציתי רק לומר לך שהעיקר הוא שכך נוצר ספר השירים היפה והעמוק הזה, שאני , שיינדל – ממש לא ייאמן! – מככבת בו! ועל כך, קבלי את תודתי וברכתי ואת איחוליי להמשך שירי פורה וקסום כתמיד.

שלך באהבה,

שיינדל

המאמר התפרסם לראשונה ב"מאזניים" שבעריכתו של  ד"ר משה גרנות, כרך פ"ה גליון 3, אוגוסט 2011.

* * *

זיכרו: הרוב בהצבעה על דחיית בקשתו של נתניהו לחסינות – יושג בקולות הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל! לא בושה? לא חרפה?

* * *

אלי עמיר

סלימה, אחותנו, העלינו אותך לארץ

"כוכבים נוצצים בשמי עיראק: סלימה מראד ונאצ'ם אל־ע'זאלי", בחר, תירגם וערך לטיף ברטוב, הוצאה פרטית, תש"ף.

היא כונתה "זמרת עיראק הראשונה", "קולה של בגדאד", "חלוצת השירה העיראקית החדשה". העובדה שהיתה יהודייה הועלמה בימי שלטונו של סדאם חוסיין, שלא היה יכול להתעלם מתרומתה לזמר העיראקי.

בימים אלה יצא לאור בהוצאה פרטית מבחר תרגומים משיריה של הזמרת הגדולה ביותר בעיראק, סלימה מראד. את הספר המשותף לה ולנאצ'ם אל־ע'זאלי, גדול זמרי עיראק, הוציא לאור לטיף ברטוב. הוא בחר, תירגם וערך את השירים, כמו שעשה לגדולי הזמר המצריים.

סלימה מראד נולדה בראשית המאה שעברה בשכונת טטראן העלובה שבבגדאד למשפחה ענייה וחסרת השכלה, ומשם טיפסה לחצרות מלכים ורוזנים. היא החלה לשיר במועדונים, בבתי קפה ובאירועים משפחתיים, ועד מהרה עלתה על הבמות המרכזיות של בגדאד ושאר בירות העולם הערבי ושלטה עשרות שנים על הזמר העיראקי. היא כונתה "זמרת עיראק הראשונה", "קולה של בגדאד", "חלוצת השירה העיראקית החדשה", ונודעה ביופיה ובנשיותה וגדולי הממלכה נמשכו אליה.

דודי, אחי אבי, דהוד ח'לאסצ'י, מורה ששמו הלך לפניו, לימד אותה קרוא וכתוב והתפתחה ביניהם פרשת אהבים גדולה למרות פער הגילים ביניהם. נורי אל-סעיד, ראש ממשלת עיראק והדמות הפוליטית המרכזית שם, העניק לה את התואר פאשה, והיא היתה האישה הראשונה שנשאה תואר זה. סלימה הקליטה שירים רבים, שרובם לא נשמרו למרבה הצער, והעובדה שהיתה יהודייה הועלמה בימי שלטונו של סדאם חוסיין, שלא יכול להתעלם מתרומתה לזמר העיראקי.

את שיריה כתבו מיטב משוררי התקופה ואת הלחנים חיברו מיטב המלחינים, ובראשם גדול המוסיקאים של עיראק סאלח לכוויתי היהודי, אחי סבו של הזמר והמלחין דודו טסה. לכוויתי שינה את המוסיקה העיראקית והרפורמה שהכניס, כמו הרוח החדשה שלו, נתקבלו בתשואות על ידי המאזינים. הוא גם שינה את ה"תח'ת", הרכב התזמורת, מארבעה-חמישה מבצעים להרכב גדול יותר, עם כלי נגינה מערביים שלא היו מקובלים עד אז.

כשביקרה הזמרת הלאומית המצרית אום כלת'ום לראשונה בבגדאד האזינה לסלימה מראד וביקשה שתלמד אותה את השיר הידוע "גלבכ סח'ר ג'למוד" (לבך אבן צור), וסלימה עשתה זאת, ולראשונה הקליטה אום כלת'ום בשנת 1932 שיר שאינו מצרי. היא אמרה לסלימה: "הלוואי והיה לי קול חזק וצלול כמוך."

סלימה היתה אשת חברה וביתה היה בית ועד למשוררים, סופרים ומוסיקאים, והיא היתה בת בית בארמון המלוכה וגדולי השליטים. היא נודעה במתן בסתר לבנות שלא היה להן כסף להתחתן, לאנשים שנזקקו לעזרה, דיברה והפצירה בשרים ושליטים לעזור ליהודים בעת מצוקה, ולא שכחה את מוצאה ומאיזה בית עני באה. בילדותי זכיתי לראות שתי הופעות של סלימה, האחרונה היתה ערב עלייתנו לארץ. אבא, שהכיר אותה אישית, לקח אותי אל מאחורי הקלעים לחדרה. הוא הפציר בה לעלות ולא להישאר בבגדאד והיא ענתה: "הלוואי, אבל למי אשיר שם?" כמו צפתה את עתידם של סאלח ודהוד לכוויתי, גדולי המלחינים העיראקים שפתחו בשכונת התקווה חנות סירים וצלחות כדי להתפרנס.

היא נשארה בעיראק, התאהבה בנאצ'ם אל־ע'זאלי, גדול הזמרים של התקופה, חרף פער הגילים שביניהם (מחצית הספר של ברטוב מוקדשת לשיריו של ע'זאלי), והתאסלמה לכבודו. היא עזרה לו לטפח את קולו ולשפר את ביצועיו ולימדה אותו מוסיקה. די מהר התברר שאל־ע'זאלי הוא גבר מכה. מיטב חבריו נזפו בו על כך ותמהו איך הוא מעז להרים יד על סלימה. הטלוויזיה העיראקית לא העלימה עובדה זו בסדרת סרטים על שני הזמרים הגדולים. באחת הנסיעות שלהם לביירות התגלע ריב קשה ביניהם ולמחרת הוא קיבל דום לב ומת והוא בן 47. אחרי מותו חדלה סלימה להופיע ורק לאחר שנים נענתה להפצרות ידידיה והמשיכה את פעילות המועדון שהקימה בחייו של ע'זאלי.

לפני שנתיים נערך ערב לכבודה במסגרת פסטיבל העוד בירושלים ונתבקשתי לומר דברים, וסיימתי במלים: "סלימה, אחותנו, הערב העלינו אותך לארץ."

ספרו של לטיף ברטוב חתם את המלאכה.

אלי עמיר

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" בתאריך 20.01.20

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פירסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חוכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התוכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תוכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תוכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תוכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון והיא דומה מאוד לתוכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התוכנית.

תוכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תוכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התוכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו. 

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתוכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תוכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג," כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי – ככה לא מחליפים ראש ממשלה'."

 ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר.

הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תוכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תוכנית אלון. לב לבה של התוכנית היתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתוכנית אלון ואילך, לא היתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתוכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין היתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67."

בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה"? בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי."

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תוכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האוייב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה... אהה..."  מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות."

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

[אהוד: וזאת כמובן בזכות ראש הממשלה ה"מושחת" ביותר שהיה אי-פעם במדינת ישראל, ושאותו ואת משפחתו אתה מטנף שוב ושוב בדבריך, וכמובן שאינך מזכיר את הנאום המצויין, ההיסטורי והמלא עוצמה ישראלית, שנתניהו נשא באותו פורום – וזאת מאחר שאתה שייך, כאדם מפלגתי, לחבורת כחול לבן ו"רק לא ביבי"!].

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה. עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו. ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה. אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים: נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתוכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פירסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה."

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עימה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האוייב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? "אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?"

את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעייה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית... הכול סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב... לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי."

[תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות היא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאדם חי בו, ואילו גולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי היתה שמהר מאוד הוא לא ימצא את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון ובנוסח "תוכנית המאה"?

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שיחררה את העם היהודי המשועבד והיא שיחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השיחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר.

מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות."

* ביד הלשון: האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", היתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער היתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana  – רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

מַאיָה חָדָד ז"ל

מַאיָה –

נוֹלְדָה כְּבֶן

נַפְשָׁהּ כְּבַת.

נֶפֶשׁ אִשָּׁה פּוֹרֶצֶת הַחוּצָה,

אִשָּׁה גֵּאָה

בּוֹחֶרֶת בִּקְפִידָה

אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ

מַזְרִיקָה לִשְׂפָתֶיהָ.

נַפְשָׁהּ מְבַקֶּשֶׁת לִרְאוֹת

בָּבוּאַת מִשְׁפַּחְתָּהּ.

וְהִיא

נֶעֱדֶרֶת קַבָּלָה.

כָּל שֶׁבִּקְּשָׁה

הַכָּרָה

חֹם וְאָהֲבָה

אוֹרֵחַ מִתְרַוֵּחַ

מְאָרֵחַ.

אוֹר בְּחַלּוֹנָהּ

דֶּלֶת פְּתוּחָה.

בְּיֵאוּשָׁהּ

מַזְרִיקָה וּמַזְרִיקָה.

מָה עוֹבֵר בְּמוֹחָהּ

בְּתַחְתִּית יֵאוּשָׁהּ

שֶׁל אִשָּׁה צְעִירָה

הַלּוֹגֶמֶת

מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה?

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה גור-אריה

תה עם המלכה

הומורסקה

הערה מקדימה: לאור הסערה וההתרגשות רבתי והאכזבה והרוגז במשפחת המלוכה הבריטית מעזיבתם השערורייתית של הנסיך הארי ורעייתו מייגן את בית-המלוכה – כדי לבנות לעצמם חיים משלהם, מוגש בזה  שי צנוע למלכה-הסבתא הישישה, סיפור קצר ומחויך זה, בבחינת גלולת-הרגעה ספרותית. ולמלכה ינעם.

באופן פתאומי, אך לא מפתיע, אני מוצא את עצמי בחדר ההסבה המפואר של מלכת בריטניה, הוד מעלתה אליזבת השנייה ירום הודה, בארמון בקינגהאם העתיק והמרשים. אני יושב רגוע ונינוח לכאורה, אך נרגש למדי בפנים, בכורסה מעוצבת מהמאה ה-17, ובידי ספל חרסינה דק מן הדק ועדין מאין כמוהו, מעוצב בצורה עילאית, ובו התה המלכותי – בהיר-בלונדיני במידה, מתוק במידה, חם במידה, וטעמו טעם גן-עדן.

המלכה בת ה-120, שנראית צעירה ב-20 שנה מגילה, ישובה בכיסא-גלגלים מוזהב, ומאחוריו פיליפינית צעירה ונאה, עדינת-פנים, ידיה אינן משות מידיות הכיסא המלכותי, והיא לא זזה ממקומה, כמו נטועה בו.

לצידה יושב בנה, יורש העצר הנסיך צ'רלס בן ה-92, הנראה זקן מגילו ב-20 שנה, ולצידו רעייתו הנסיכה קמילה, הנראית צעירה, כבת 85, מלטפת את ידו הרועדת, ומדי-פעם מקרבת את הספל לשפתיו והוא לוגם לגימה, תוך הבעת תודה אילמת לאשתו האוהבת והמסורה.

המלכה אוחזת בספלה ביד יציבה, וקולה שקט, חרישי, נשמע בקושי בחלל האולם המפואר. היא שואלת:

"מה המצב בפל... בישראל כיום? לצערי, לא הספיקותי לבקר בארצך עד עתה."

אני עונה לה בטון של יראת-כבוד, בקול שקט גם הוא, כיאה למעמד:

"הוד מלכותך, המצב בישראל משתפר כל הזמן: ישראל פורחת ומשגשגת מכל הבחינות, אזרחיה מרוצים וטוב להם במדינתנו הקטנה, מדינת הלאום היהודי. אך זאת כמובן בצל הקונפליקט הבלתי-נגמר עם הערבים-הפלסטינים וכל הכרוך בכך."

"אכן, זה בלתי-נגמר, כבר יותר מ-120 שנה. כמו בימי הביניים באירופה. האם אין איזו אפשרות לפיתרון כלשהו, לטובת שני העמים? הנה,  לנו היה סכסוך עם צפון אירלנד, אך זה ארך לא יותר מ-30 שנה, ועכשיו שקט ושלווה אצלנו. למה זה בלתי אפשרי גם אצלכם? אולי ראש הממשלה החדש שלכם, יאיר נתניהו יצליח בזה?" שאל-סיכם הנסיך.

"הלוואי עלינו, הוד מעלתך," אני עונה לו.

הטקס הממלכתי-ביתי הזה נמשך 37 דקות בדיוק, אף לא שנייה אחת יותר. המשרת האישי של המלכה רומז לי שהאירוח נגמר ועליי להודות למלכה, ולצאת – תוך קידה. אני מבקש רשות מהמלכה וזו ניתנת לי בנענוע -ראש. המשרת, בבגדיו המסורתיים-ההדורים מלווה אותי החוצה.

בדרכי לכיוון היציאה, במסדרון הארוך, אני מריח ריחות-ניחוח של המטבח המלכותי, שם טורחים השף ושלוש טבחיות לידו, בהכנת ארוחת-הערב המשפחתית המצומצמת. בדחף בלתי-נשלט אני סוטה מדרכי ונכנס למטבח. כל העיניים מופנות אלי בהפתעה. מפי נפלטת השאלה – בעברית: "האם אפשר, בבקשה, לראות את הצ'ופצ'יק של הקומקום המלכותי?"

אני חש בעיטה-דחיפה בישבני, ומיד אני מוצא את עצמי מחוץ לארמון – ומחוץ לחלום.

יהודה גור-אריה

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

ינואר 2020

מלאכת השיר

א

פִּתְאוֹם בָּא לַמְּשׁוֹרֵר רַעְיוֹן

כְּמוֹ הֵרָיוֹן

בִּלְתִּי צָפוּי...

לְאַט לְאַט הוּא מִתְמַלֵּא

עַד שֶׁמַּשֶּׁהוּ יוֹצֵא.

ב

קוֹפֵץ לוֹ מִשְׁפָּט

וְאֵין לוֹ הֶמְשֵׁךְ

וְהַמְּשׁוֹרֵר כְּאִילּוּ מְשָּׂרֵךְ רַגְלַיִם;

אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת לָזֶה הֶמְשֵׁךְ

(בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן)

כִּי הוּא אֵינוֹ מֵסִיר

מֵהַמִּשְׁפָּט עַיִן

וּמַמְתִּין לָרֶגַע הַמַּתְאִים אוֹתוֹ לְהַשְׁלִים.

תִּסְכּוּל

הוּא רָצָה לִהְיוֹת שַׂחְקָן

לְבַסּוֹף סָחַב

כַּדֵּי חָלָב

בִּ"תְנוּבָה".

לֹא הָיְתָה תְּנוּבָה לְמַאֲמַצָיו

לִהְיוֹת שַׂחְקָן – וּבִתְגוּבָה

יָדָיו הוּרְמוּ לֹא אַחַת עַל יְלָדָיו.

הַזְּקֵנָה

א

מַקֵּל בְּיָדָהּ הַיְּמָנִית

מַקֵּל בַּשְּׂמָאלִית

הוֹלֶכֶת וְנוֹעֶצֶת אוֹתָם בַּקַּרְקַע

שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל יָמִין

כְּאִלּוּ בְּמִדְרוֹן מְדַדָּה.

ב

הַמְּטַפֶּלֶת מוֹשֶׁכֶת אֶת

הַזְּקֵנָה וּמוֹשֶׁכֶת;

הַזְּקֵנָה מוֹשֶׁכֶת זְמַן

וּלְאִטָּהּ הוֹלֶכֶת.

בָּרְחוֹב

חוֹלְפִים אֲנָשִׁים עַל פָּנֶיךָ

חוֹלְפִים וּמִתְחַלְּפִים.

אַתָּה עַל פְּנֵיהֶם חוֹלֵף

וּמִתְחַלֵּף בְּאַחֵר

וְכָךְ חוֹלְפִים כֻּלָּם

וּמִתְחַלְּפִים בַּאֲחֵרִים.

תְּמוּנָה

מִסְתַּכֵּל בִּי כְּמוֹ הָיָה חַי,

הוּא דּוֹמֵם וַאֲנִי מְדַמֵּם;

כְּשֶׁאֲנִי מְדַמֶּה אוֹתוֹ לְפָנַי

נַּעֲשֶׂה לִבִּי כָּבֵד עָלַי

נִפְרָצִים כָּל סְכָרַי

וּדְמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵעֵינַי.

אַמְנֶזְיָה

הוּא נִזְכָּר

אֵיךְ לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה

הוּא עָלֶיהָ גָּהַר

וְחִיּוּךְ מֵעוֹלָם אַחֵר

עַל פָּנָיו עָלָה;

אַךְ תּוֹךְ רֶגַע זֶה עָבַר

וְהוּא שָׁכַח בַּמֶּה נִזְכָּר.

חֲלוֹפִיּוּת

אָדָם גָּר

אָדָם עָבַר

דִּירָה

וְלֹא נוֹדָע

כִּי שָׁם גָּר

שָׁנִים רַבּוֹת

עַד שֶׁעָבַר

וּבָא אַחֵר

וּבָהּ גָּר.

הַקָּבוּעַ

הוּא יוֹשֵׁב וְיוֹשֵׁב

קוֹרֵא וְקוֹרֵא

מְבַלֶּה אֶת שְׁאָר הַסּוֹעֲדִים

הַמִּתְחַלְּפִים וּמִתְחַלְּפִים

וְדוֹמֶה עָלָיו

שֶׁהוּא מַחֲלִיף אוֹתָם

כְּמוֹ בְּגָדִים.

וְקוֹרֶה

שֶׁמִּישֶׁהוּ בָּא לָשֶׁבֶת כָּמוֹהוּ

וְנִתְקַע לוֹ שָׁם כְּעֶצֶם בַּגָּרוֹן.

בַּקָּפֶה

מֶלְצַר

נִשְׁבַּר

כְּמוֹ כּוֹס

מֵרֹב עֲיֵפוּת.

* * *

משה גרנות

תיקון

על ספרה של צילה דגון "לא יכולתי אחרת"

ספר לכול, 2019, 240 עמ'

הגיבורה הראשית של הספר "רוחל'ה 'לא יכלה אחרת'" (עמ' 44), התאהבה באיש הלא נכון, שהפך את חייה לגיהינום. אלחנדרו, גבר בן ארבעים וחמש מגיע עם בתו רוסיטה לראש פינה כדי להתחקות אחרי סבתא רבתא שלו שעלתה מרומניה לראש פינה, וירדה לדרום אפריקה ומשם לארגנטינה. המפגש שלו עם רוחל'ה, ג'ינג'ית יפיפייה בת שלושים, מוליד אהבה מטורפת בין השניים, וכשרוחל'ה נכנסת ממנו להריון, אביה נאלץ להסכים לנישואיה עימו. אלחנדרו מתגלה כסכיזופרן אלים, שבהתקפות זעם הוא תוקף באכזריות את אשתו ואת בתו רוסיטה, כשהוא מגן, כביכול, על נמרוד בנו מרוחל'ה, ועל שני התאומים שנולדו אחר כך. שני התאומים אינם מוזכרים בשמותיהם לאורך כל הספר, וכפי שנראה בהמשך זה אחד הקווים מאפיינים את היצירה. סצנות הטירוף של אלחנדרו מסתיימות בהשתלטות עליו, זריקת הרגעה ואשפוז חוזר ונשנה בבית חולים לחולי נפש.

הטרגדיה של רוחל'ה מתעצמת כאשר הבנים נוטשים את הבית הבלתי אפשרי, ויורדים מהארץ. גם רוסיטה נוסעת לארגנטינה לחפש את עקבות אימה, תעלומה שמתפענחת ממש לקראת סוף הספר. כשאלחנדרו נפטר, מגיעים הבנים ורוסיטה להלוויה ולשבעה, בעיקר מתוך תקווה שאביהם השאיר להם ירושה בצוואתו. מאחר שאביה של רוחל'ה לא כלל אותו בירושה – לא היה לו מה להוריש למגינת ליבם של הבנים. רוחל'ה פיצתה אותם במעטפות של כסף ובמימון כרטיסי הטיסה שלהם.

וכאן מתחיל התיקון הגדול של חייה: היא כבר בת שישים, ומבקשת למצות כל יום, כל שנה שנותרו לה, והיא עושה את זה בהצלחה מסחררת: היא מחכירה את הנחלה שלה לזכיין שמבקש להקים שם דיור מוגן, ויוצאת להרפתקה בחו"ל, כמעט בלי להשאיר עקבות. התחנה הראשונה היא יוון, שם מתאהב בה ניקולאוס, משורר ומרצה באוניברסיטה, שגר בחלקידיס שבאי אוויה המחובר לאתונה, שהוא גם בעליה של בקתה בהרים, שהפכה לקן אהבתם. הקשר ביניהם התהדק כאשר רוחל'ה (הוא מכנה אותה 'פיוגה' שמשמעה – להבה) סועדת אותו לאחר תאונת דרכים שעבר לנגד עיניה. החשש שמא אנג'ליקה, בתו של ניקולאוס (אשתו נהרגה בתאונה), הגרה בארה"ב תחשוש לזכויותיה אצל אביה, גורם לרוח'לה לעזוב את יוון, ולקבל את עצתו של ניקולאוס לנסוע לאירלנד אל חברו שון, גם הוא משורר ורקדן, ומרצה באוניברסיטת גלאווי. שון, הנמצא בזוגיות עם דיוויד, קברניט אוניית הפאר "אליזבט", מקבל את רוחל'ה באהבה גדולה בעיקר כדי לעשות נחת לקלרה אימו, האדוקה בקתוליות שלה, שאינה רווה נחת מקשריו ההומוסקסואליים שלו. הם נישאים נשואים אפלטוניים, וכך מקבלת רוחל'ה אזרחות אירית, ושמה בדרכון 'פיוגה יורק'. אגב זאת הפעם הראשונה ברומן שדמות מקבלת שם משפחה (עמ' 203). שם משפחה מוזכר עוד פעם אחת בלבד בספר (עמ' 235), זהו שמה של בת השיח של רוחל'ה – שולה (שולינקה) גלעד.

קלרה נפטרת, ולפני מותה היא מצווה לשרוף את גופתה ולחלק את האפר לבנה, שון, לרוז, חברתה שמשפחתה אימצה אותה כשבת שש-עשרה ילדה את שון ללא נישואין, ולרוחל'ה. אחרי שנתיים באירלנד, היא יוצאת להפלגה של שנתיים באוניית הפאר של דיוויד, וכמעט נשבית בקסמיו של עבדאלה, עשיר מדובאי. לאחר שנתיים בים היא מתיישבת באי, שהמתיישבים בו הם שומרי סביבה ונודיסטים. לאורך כל הספר לא מוזכר שם האי, וגם לא שום מימד היכול לשייך אותו למקום בגלובוס. כיוון שמתוארת בו התפרצות געשית בים, הגורמת לרעידת אדמה ובקיעים בקרקע – מפתה לחשוב על אחד מאיי הוואי, אבל כאמור, זה רק ניחוש. על האי חוזרת רוחל'ה לעיסוקה בראש פינה, והיא בעלת דיר עיזים, ששני נערים (שוב בלי שמות) עוזרים לה בטיפול, חליבה וגיבון גבינות. על האי מתאהב בה פיטר, שכמו שאר מאהביה הוא צעיר ממנה בעשר שנים, ושניהם, כמו שאר תושבי האי, רוחצים בים בעירום בכל מזג אוויר. ביוון, באירלנד, על האונייה – בכל מקום, רוחל'ה מציירת עיזים, כבשים, דגים בעלי ראשי אדם, הדומים לאישים שהיא פוגשת בנדודיה. הציורים שלה זוכים להצלחה ולהצגה בתערוכות ביוון, באירלנד ובאוניית הפאר "אליזבט".

את סיפור חייה היא חושפת בפני שולינקה (היא שולה גלבוע הנ"ל), בתה של חברתה הטובה ליאורה, ששכלה את בנה החייל יואב (סצינה קורעת לב מתארת את הבשורה המרה שהביאו לה נציגי צה"ל). ליאורה שוקעת לאלצהיימר, וסועד אותה עד מותה – נחום – שהיה מאהב שלה גם לפני שבעלה נפטר.

 שולינקה הגיעה לאי בעקבות מחקר שהיא ערכה עבור האו"ם על סוסוני ים הנכחדים. היא עוברת לגור אצל רוחל'ה, שומעת את וידוייה, וקוראת ביומנה. שולינקה עצמה היא לסבית החיה עם אישה בסן-פרנסיסקו (שוב, לא מוזכר שמה), ולבסוף מתחתנת בעירייה של עיר המחוז באי עם מדלן, בת למהגר יפני.

כיאה לדמותה המופלאה של רוחל'ה, גם סופה היה יוצא דופן: היא היתה מעשנת כבדה, ופעם מעדה, הסיגריה הדלוקה  נפלה על השטיח, והבית עלה בלהבות. היא מצליחה להגיע למפתן הבית, ושם היא מתעלפת. כוויה ושבורת ירך היא מובלת לבית חולים, שם היא מביעה את רצונה לשוב הביתה, כלומר, לראש פינה. רצונה מתגשם, והיא מבלה את ימיה האחרונים בדיור מוגן שהוקם על נחלתה בראש פינה.

גם שולינקה חוזרת לראש פינה עם בת הזוג מדלן, ובנם המאומץ תום, ושם היא פוגשת את דניאל, בתם של אחד מבניה של רוחל'ה, ש'עושה עלייה'. מסתבר שגם אהרן, בנה של רוסיטה הגיע מברוקלין לראש פינה, יחד עם עוד צעירי חב"ד, והם סועדים את דרי הדיור המוגן.

"התיקון" של רוחל'ה כלל גם התרחקות מכל מגע עם ישראלים, אבל בליבה היא הרי נשארה יהודייה וישראלית, וזכתה לבלות את ימיה האחרונים במושבת נעוריה – ראש פינה, ולהיקבר שם.

אומרים שבעלי עיניים טובות רואים רק טוב בסביבתם – כנראה שכאלו עיניים יש למחברת, כי בכל הספר כולו אין אף "איש רע": אלחנדרו הוא מטורף, אבל לא רע, בניה של רוחל'ה ברחו מאימתו של האב, אבל דואגים לחפש את אימם הנעלמת, ושולחים לה ברכות ליום הולדת. בכל מקום מקבלים את רוחל'ה באהבה גדולה, זוכה לאינספור חיבוקים, לאירוח חם. השיא הוא האירוח באוניית הפאר "אליזבט" במשך שנתיים של הפלגות. וכן, כמעט כל הגיבורים הם יפים מופלגים: הדוד חיים, אבא של רוחל'ה, פיליפ, המומחה לגבינות, ניקולאוס הדומה לאפולו, אנג'ליקה בתו היפיפייה, שון שהוא היפה מבין האירים שרוחל'ה פגשה, וכמובן, רוחל'ה עצמה שזקנתה לא פגמה ביופייה. עיניים טובות אמרנו? אולי גם יפות.

יש המון חידות בספר, שמתפענחות לאט לאט, וגורמות למתח המיוחל ברומן טוב. אזכיר שתיים: שולינקה מוצאת דרכון של רוחל'ה, שבו רשום שם אחר לגמרי  (עמ' 97), וזה מתפענח בהמשך; וכן, מדוע אלחנדרו הגיע לראש פינה בלי אימה של רוסיטה. החידה הזאת כמו אחרות מתפענחת לאט לאט – המסייע בידי רוסיטה בנדון הוא שרוליק, איש חב"ד, שגם נושא אותה לאישה. איך זה מתפענח, לא אגלה, והקורא יברר דברים אלה בעצמו. והחידה הגדולה – שמו ומקומו של האי שהיה למקלט עבור רוחל'ה – חידה זאת אינה מתפענחת כלל.

למחברת יש יכולת מרשימה לתאר דברים, כמו נוף המפרץ המתגלה בחלון ביתה של רוחל'ה באי (עמ' 37), שקיעה (עמ' 132), ההתפרצות הגעשית בים (עמ' 163-160), תיאור סוסי האי (עמ' 175), תיאור השיט של האונייה בים (עמ' 187), תיאור האווירה בפאב אירי (עמ' 195), תיאור של להקת עורבים (עמ' 218) ועוד.

הרומן מעניין מאוד ומרתק. מומלץ מאוד.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

1. קצין ומרגל

בימוי רומן פולנסקי

צרפת 2019

עד עליית היטלר לשלטון היתה "פרשת דרייפוס" סמל לאנטישמיות. קצין צבא  שנחשב בוגד עקב היותו בן העם היהודי וזאת בצרפת, ארץ התרבות והקידמה. עתה מופיעה הפרשה בסרט שביים רומן פולונסקי בשם "קצין ומרגל". השם "דרייפוס" כבר אינו מושך כיום צופים.

אלפרד דרייפוס (1859-1935) סרן בשירות החשאי הצרפתי, יהודי יחיד בדרגה זו, הואשם כי היה סוכן גרמני ושלח מכתב ובו סודות צבאיים לשגריר גרמניה בפריז. נערך לו משפט צבאי בדלתיים סגורות ואשמתו נקבעה פה אחד. דרגות הקצין נשללו ממנו בטכס משפיל והוא נידון למאסר בתנאים קשים ביותר ב"אי השדים" ליד גיניאה.

דרייפוס לא התערב בענייני ציבור, גם לא בענייני יהדות. משפחת האמינה שהוא חף מפשע וכי הואשם עקב יהדותו ודרשה משפט צדק. כך טען ברבים גם הסופר אנדרה לוי. נתגלה ששר הביטחון הצרפתי התערב במשפט בניגוד לחוק, וכן שזיהוי כתב היד של "החפרפרת" לא היה ברור, ושמסמכים רבים זויפו.

הסופר המהולל אמיל זולא שלח לנשיא הרפובליקה "אני מאשים!" שהאשים חמישה גנרלים שהעידו במשפט. התעוררה סערה ציבורית גדולה עם מהומות אנטישמיות בצרפת ומחוצה לה בין אוהדי דרייפוס למרשיעיו, בין סוציאליסטים לשמרנים, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין יהודים לגויים – אלה ראו את האשמה כזדונית ובקשו צדק ואלה  סברו "שאסור לחלל את כבוד הצבא בגלל יהודון אחד." התעורר מאבק פנימי בממשלה ובלחץ הקהל נערך משפט חוזר והבוגד נמצא: הקצין ההולל אסתרהזי. דרייפוס זכה בחנינה ודרגתו הושבה לו. חרף הפרשה התנדב דרייפוס לצבא במלחמת העולם הראשונה והגיע לדרגת אלוף משנה.

הפרשה שהתחוללה סמוך לתחילת המאה העשרים וזיעזעה את צרפת במשך דור מופיעה עתה ב"קצין ומרגל" ("קצין או מרגל" היה שם מתאים יותר, לא מטעה). את הסרט ביים רומן פולנסקי, בעצמו נושא למשפט חמור, לפי ספר של רוברט הריס. הריס גם השתתף עם פולונסקי בתסריט.

כבר באחד הרגעים הראשונים בסרט מעביר הרמטכ"ל למשפט את התיק של "דרייפוס היהודי". הסרט, העשוי בצבעי שחור-לבן עם כתמי אודם של כובעי הקצינים, מכניס מיד את הצופה לאווירה אפרורית טעונה. סרט ריאליסטי מאופק, לא סנטימנטלי ולא נוסטלגי, שאינו הופך את דרייפוס (השחקן לואי גארל) לגיבור. דרייפוס עומד בכבוד ובאומץ במשפט, אך אינו גיבור דרמטי אלא קרבן לשנאה גזענית שנכנס לדפי ההיסטוריה. אפשר לומר שהגיבור בסרט הינו הקצין הצרפתי ג'ורג' פיקאראש מיחידת המודיעין בצבא – בגילומו של ז'אן דוירדן – שנאבק מעל לעשור לחשיפת האמת ולזיכוי דרייפוס.

הסרט בוים לפי הספר שכתב רוברט הריס שכאמור גם השתתף בתסריט. התסריט מבליט בעיקר את חיפוש "החפרפרת" ואת סצינות המשפט, מתרכז פחות בדמויות האישים. מובלט גם הרקע התקופתי – המדים המצועצעים, השמלות הארוכות המסולסלות. הכירכרות. בסרט גם דמות נשית (איך אפשר בלי?השחקנית עמנואל סינייה). סצינה חזקה בסרט היא הקריעה הפומבית של אותות הדרגה מדרייפוס. באותו מעמד של הכבוד היהודי האבוד נוכח בזמן אמת בנימין זאב הרצל ומשפט דרייפוס היה אחד הטריגרים לרעיון מדינת היהודים.

דרמה היסטורית עשויה היטב, מעניינת גם, ואולי אפילו במיוחד – למי שמכיר מראש את העלילה. "קצין ומרגל" זכה לפרס בפסטיבל הסרטים של ונציה.

2. צמח חודש טבת: זקום מצרי

בעקבות רשימתה של ד"ר שרה'לה אורן.

"זקום" (זקון) הוא עץ או שיח שהגיע לארץ מאפריקה והיה נפוץ לאורך בקעת הירדן עד עמק בית שאן ואף צפונה לו.

ה"צרי" זוהה כבר בימי בית שני וגם על ידי רש"י כ"קטף" או "נטף", ואלה זוהו עם הבושם הנודע "אפרסמון". אך מאז שהערבים כבשו את ארץ ישראל נפוץ יותר זיהוי "הצרי" כ"זקום".

מאז הכיבוש הערבי של ארץ ישראל החלו חוקרים לזהות ב"זקום" את הלוט המופיע במקרא מיספר פעמים. "והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאות וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית ל"ז ב', ה'). זו האורחה שלה נמכר יוסף על ידי אחיו. היא נשאה את  חומרי הרפואה הידועים לעבר מצרים, אולי לצרכי חניטה.

שיירה אחרת, שאף היא נשאה צרי למצרים, היתה של בני יעקב שאביהם ביקש מהם "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט, בטנים ושקדים"(בראשית מ"ג, ל"א)."האיש" במצרים הוא כמובן יוסף.

עלי הזקום הם זוג עלעלים בשרניים שמהם יוצאים מעט קוצים. פרחיו ירקרקים ופורחים בחורף. הפרי, המבשיל בסוף האביב, דומה לפרי התמר ואורכו 2-3 ס"מ. הפרי ירוק ועם הבשלתו הופך לצהוב חום. החלק החשוב בפרי הינו דווקא הגלעין. הגלעין עשיר בשמן בעל סגולות רפואיות ומשמש גם כתוסף לבושם. ה"זקום כצרי" על סגולותיו הרפואיות מסביר פסוקים, בעיקר של ירמיהו: "עלי גלעד, קחי צרי בתולת בת מצרים. לשווא הרבית ברפואות. תעלה אין לך." וגם "הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם?" וכן ו"קחו צרי למכאובה אולי תירפא" ופסוקים נוספים.

הפרי הבשל יכול לשמש מאכל בשעת רעב וכונה גם כ"תמר העבדים" כאשר השתמשו בו כמזון זול לעובדים באפריקה. טעמו מעט מר אך ניתן לנטרלו בבישול. בציפת הפרי קיימים חומרים ספוגיים המשמשים כסבון לניקוי משי וכותנה. חלקים בצמח הם חומרים אנטי בקטריאלים המסייעים להקל על דלקות, להרגעת עצבים ושרירים  ואפילו לטיפול בצרעת. החוקר ניסים קריספיל אומר כי דווקא באיסלם יש לזקום המצרי מעמד נחות והוא מכונה "עץ השאול" בשל טעמו המר. הוא "מבעיר את המעיים של אנשים חוטאים." במצרים העתיקה נחשב הזקום כעץ המביא חיי נצח. פירותיו של הזקום נמצאו בקברי מלכים ואצילים שם.

החוקרים לא הצליחו לזהות במדויק מהו הצרי, אך הניסיון לזהותו כזקום, הצמח הרפואי, עלה יפה. אומרת ד"ר אורן: "ירמיהו הנביא, שניסה לתקן את עם ישראל ולהחזירו להתנהגות ערכית ונאותה, אולי ניסה לעשות זאת בעזרת צמח רפואי מוכר להם, לרפא את התנהגותם ובכך למנוע חורבן. אבל העם מאן לקלוט – לא את המסר הישיר וגם לא את המרומז, ומילותיו של ירמיהו הפכו למציאות של חורבן. תחילה במצור על ירושלים בעשרה בטבת, 586 לפני הספירה, שהסתיים בחורבן בית המקדש הראשון בט' באב, ואחריו החלה גלות בבל. מקונן הנביא: 'על שבר בת עמי הושברתי, קדרתי... הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם? ומדוע לא עלתה ארכת בני עמי?" וכן: "עלי גלעד וקחי צרי למכאובך בתולת בת מצרים. לשווא הרבית רפואות. תעלה אין לך."

"רפואה לגוף או לנפש האומה?" מכנה  ד"ר שרה'לה אורן את מאמרה על צמח הזקום, אותו בחרה לצמח חודש טבת.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

אסתר ראב ויצחק שנהר-שנברג

"חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" –

– גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר.

פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", 1997

ב-21 בפברואר 1969 נדפס במוסף הספרותי של "דבר" סיפור קצר של אסתר ראב בשם "הבקע הראשון". זהו סיפורה האירוטי השני אחרי "ריבת שושנים". בשנותיה האחרונות רתיעתה מכתיבה אירוטית היתה עזה כל-כך שלאחר שהיא מפקידה בידי את עיזבונה הספרותי היא מתנה זאת, בעל-פה ובמכתב אליי, בכך שידידיה, ראשי אגודת הסופרים דאז – ישגיחו עליי: "שלא תכניס לכתביי קטעים אירוטיים כמו שאתה כותב ברומאנים שלך!"

כל רומאן חדש שלי, וכמעט כל סיפור – גרם לה התקפי-זעם בגלל החשיפה האירוטית, ואילו עם אחותי הצעירה לאה היתה נוהגת לשבת לא פעם ולגולל באוזניה את עלילותיה עם גברים ולהתפאר – עד שהיתה ממש מביכה את הנערה בהתפארויותיה.

הבקע הראשון

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות-בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

תחילה הייתי סבור ש"הבקע הראשון" הוא סיפור משלהי שנות ה-60, תקופה פורייה במיוחד בפרוזה של אסתר. לימים, תוך כדי פיענוח ארכיונה, הגעתי לכתב-יד ישן מראשית שנות ה-30 בשם "יום אחרון", הדומה לכתבי-יד אחרים מאותה תקופה. זהו נוסח ראשון, חלקו בטיוטה, לסיפור "הבקע הראשון". כותרת המישנה של הסיפור "יום אחרון" היא "פרק מסיפור", ובטיוטה אחרת – "פרק מרומאן". אולי זהו ספר הפרוזה שעליו רומז שמעון גינצבורג ברשימה ב"דאר היום" ב-1934: "השמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום-מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה." עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1932 בבית-מלון או פנסיון בירושלים, והוא מובא כאן לאחר עריכה.

יום אחרון

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סלסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו, כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.

בצידי שבילים סרטה הקורנית את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...

 "נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית-מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

 "המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, ונישארה ב"קצרות" מצבע הקינמון, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית-מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*

כשלושים ושבע שנים מפרידות בין הדפים הגנוזים של "יום אחרון" לבין פירסום "הבקע הראשון". "הבקע הראשון", שהתפרסם ב-1969, דומה לקודמו "יום אחרון" עד סמוך לסיומו. אך בעוד ש"הבקע הראשון" מתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" של השניים בצורה מוחשית – כאשר לאחר שכרון החושים של הלילה באה תגובה בכיינית של הגבר בגלל עקיצת הדבורה ומפיגה את הקסם שהילך על בת-זוגו – הרי שב"יום אחרון" מתוארת הירידה מפסגת האושר בצורה פיוטית, ללא עלילה, ללא סיבה ניראית לעין אלא כנובעת מעצם החד-פעמיות של המיפגש, מסופיותו. לכן ייתכן שהמעשה בעקיצת הדבורה הוא המצאה מאוחרת, בידיונית.

גאוותה של גיבורת הסיפור על שוקיה הארוכות, השזופות, והיא מתנאה בהן. באחד משיריה הראשונים, "סבתות קדושות בירושלים", משנת 1930, כותבת אסתר: "כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות". ואכן, כפות-רגליה היו יפות ומוארכות כאצבעות-ידיה, שהיו אף הן יפות להפליא, ואולם דבר-מה מאוד גברי היה בפניה, בייחוד האף העבה, ה"רַאבִּי", שבו דמתה מאוד לאחיהָ.

לאסתר היתה עין בוחנת וחוש מושחז לפרטים. כל פגימה צרמה. כשנולדו לאחותי ולי צאצאים נהגה אסתר לבחון אותם בשבע עיניים, כדי לוודא אם אצבעות ידיהם ורגליהם תואמות ונאות, בדומה לאלה שאיפיינו אותה ואת אחיה, ושבהן ראתה סימן היכר של השתייכות "גזעית" למשפחה.

 "אל תשכח, כשמבקרים אצל אישה שאוהבים, כל פרט חשוב, ועלול לקלקל את הכל," נהגה לומר לי מתוך דאגה להצלחתי בחיים, וגם באהבה – "פעם בא אלי גבר שמצא חן בעיניי, אבל כשהתיישב והניח רגל על רגל, ביצבצו גרביו הירוקות, ובבת אחת פג הקסם!"

כאשר סוֹפר מספר פעמים אחדות מעשה שאירע לגיבור בן-דמותו, הדעת נותנת שמדובר ככל הניראה בסיפור אמיתי, אלא אם כן זהו סופר מתחכם המבקש לטמון פחים לביוגראף שלו. הפרוזה של אסתר רובה אוטוביוגראפית ולעיתים מסתפקת בהסוואה קלה של השם. האם בסיפור "הבקע הראשון" מצוי יסוד אוטוביוגראפי? מתי התרחש המעשה המתואר בשני הסיפורים? מי הגבר שאותו הם מתארים? מדוע גנזה אסתר את "יום אחרון"? מדוע היא מתעוררת רק לאחר כשלושים ושבע שנים לפרסם את הנוסח החדש בשם "הבקע הראשון"?

רמז ראשון נמצא ברשימתו של ג. טלפיר "הבית האדום בלב חולות-הזהב" שמתארת את המחצית הראשונה של שנת 1932: "ביום בהיר אחד ביתה [של אסתר] היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – "

י.ש. הוא כניראה הסופר יצחק שנברג, לימים – שנהר. הוא נולד ב-1902 בעיירה בגבול אוקראינה-גאליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על-גבי גמלים ואז יצר את שירו-פזמונו "גמל גמלי". בשלהי 1923 עבר למרחביה ועבד בחריש; שירו הראשון שנדפס ב"הדים", נכתב שם. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת-בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר. זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של ש"ז שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ", עד למותו ב-1957.

בשיחה עם הלית ישורון בסוף שנת 1980 סיפרה אסתר: "אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר-כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורוביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג." התקופה שבה נסעה אסתר עם י.ש. לירושלים היא אפוא קיץ 1932 – לאחר שהיא כבר התאוששה מאלמנותה ולאחר ששנברג שב מבלגיה.

 "הבקע הראשון" נדפס, כאמור, ב"דבר" ב-21 בפברואר 1969. באותו הזמן פנה אליה המשורר ק.א. ברתיני, עורך "מאזניים", והזמין אצלה רשימה מזכרונותיה על תקופת "הדים" שבעריכת ברש ורבינוביץ. אולי הזמנתו היא שעוררה אותה לפשפש בניירותיה הישנים ולכתוב מחדש את "הבקע הראשון"? מה עוד ששנברג-שנהר כבר אינו בחיים.

ב-10.2.69 משגרת אסתר גלויית תשובה לברתיני וכותבת לו: "אשר לרשימה על 'הדים', עלי להתרכז ולהעלות זכרונות, אשתדל לעשות זאת בקרוב – " ("גנזים" א-76148). ואכן במרס 1969 רואה אור ב"מאזניים" הרשימה "ימי 'הדים'". אסתר מעלה בה תיאור חושני של שנברג הצעיר, אמנם מבעד לעיניהם של שני "הזקנים", עורכי "הדים", ברש ורבינוביץ, שאצלם מפרסמים היא וגם שנברג את שיריהם הראשונים.

כותבת אסתר ברשימתה:

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והריווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ויעקב רבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותונתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

*

שנברג אכן בא מן העמק לתל-אביב באביב 1924, אבל אני מתקשה להניח שסיפור-האהבה שמתואר ב"יום אחרון" מתרחש בין השנים 1930-1925, כאשר אסתר עדיין אישה נשואה. זאת ועוד, טלפיר מדבר במפורש על המחצית הראשונה של שנת 1932, ומסייעת לדבריו עדותה של הילה שפירא-רוכל, מפי אימה רבקה רוכל, אחותו של יצחק שנהר-שנברג, שגם פירסמה עליו ספר זכרונות. סיפרה לי הילה:

אימי רבקה למדה בבית-הספר לאחיות של הדסה בירושלים. יום אחד ניגשת אליה חברה מפתח-תקוה, שדרוביצקי, ואומרת לה:

 "שמעתי שאחיך מתחתן עם אסתר ראב!"

אימי נדהמה, אבל מאוחר יותר שמעה מסבתי כי דודי ציניה [יצחק שנהר] בא אל אימו ואמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אסתר ראב, ושאל מה היא חושבת על כך, כי היה מאוד קשור אל אימו.

לסבתי היו חיים די קשים, והוא העמיד את הדברים כך שאולי לאחר שיתחתן עם אסתר ראב, שהיא אישה עשירה באותו זמן, יהיה לאימו יותר קל.

אימו התקוממה: "מה, בגללי אתה הולך לעשות את ההחלטה הזו? תוציא אותי מהתמונה! אני לא צריכה להיות גורם בשיקולים שלך."

הרומאן בין אסתר לציניה היה מאוד רציני. הם עמדו להתחתן. ודובר אז שציניה יסע עם אסתר לאנגליה.

השיחזור הכמעט-בלשי של פרטים עלול לעמעם את התיאור המוחשי של פרץ האהבה הקצר והעז שמתרחש בין אסתר ליצחק שנברג. בצילום מראשית שנות ה-30 נראים השניים יושבים על חוף ימה של תל-אביב בבגדי-ים בכסאות-נוח. שנברג, הצעיר מאסתר בשמונה שנים, ניראה בחור יפהפה ואתלטי, ובשיחה עם ראובן שהם, ב-5 באוקטובר 1971, אכן מעידה אסתר כי שנהר-שנברג "היה אציל במראהו עם הרבה חן. היה לו גוף שרירי ושזוף עם ראש של ילד ולא היה דון ג'ואן. היתה בו תמימות."

בשנת 1971 התחיל ראובן שהם, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב, לקראת התואר השני, בהדרכת פרופ' גרשון שקד. הידידות האמיצה שנוצרת בין ראובן לאסתר נמשכה כעשר שנים, עד למותה, והשניים החליפו ביניהם עשרות מכתבים.

ראובן ריאיין אותה, שלח לה שאלות על חייה, ולבסוף נתן לה לקרוא את עבודתו. ב-7 בספטמבר 1973 היא כותבת אליו מטבעון: "קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך. יש מקומות שמעוררים בי מורת-רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות."

 "חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס"! – הוא מישפט חד-פעמי אצל אסתר ראב, וזקוק לפירושים. כאשר היא נישאת בשלהי שנת 1932 לאריה אלואיל, הצעיר ממנה בשבע שנים, היא מורידה חמש שנים מגילה, ושנת הולדתה מעתה היא 1899 במקום 1894. כאשר מבקש ממנה ראובן שהם לכתוב את פרקי חייה, היא שומרת מפניו בקנאות על סוד גילה, וכמעט בכל הפרקים שעליהם היא מספרת לו – היא צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי, כולל בריחתה לדגניה ב-1913 כאשר היא כביכול נערה בת ארבע-עשרה!

שלושים ושלוש שנים "אמיתיות" מלאו לאסתר כבר בשנת 1927, כשהיא נשואה עדיין לאיזאק גרין ונמצאת בתל-אביב, וככל הניראה נאמנה לבעלה חרף הריחוק. יצחק שנהר אמנם כבר נמצא בעיר, אך אין להניח שהרומאן הקצר והמרוכז ביניהם מתרחש בתקופה זו, שהרי מדובר בו גם על נישואים, והדבר לא ייתכן לפני מות איזאק.

אסתר מוסרת אפוא לראובן שהם את גילה על פי חישובה "המתוקן", היינו שנולדה ב-1899 – וב"ידעתי את ארוס" היא מתכוונת לדבר-מה שהתרחש בשנת 1932, כשהיא למעשה כבר בת שלושים ושמונה. האם הגבר הוא בעלה השני אריה אלואיל, אשר לו היא נישאת בסופה של אותה שנה? או שמא זהו יצחק שנברג באותם שבועיים של חסד בקיץ 1932 בבית-המלון בירושלים?

מדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.

כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.

אהוד בן עזר

* * *

מכתב מניצה וולפנזון

אהוד,

תודה שהזכרת את עקיבא ליברכט [בגיליון 1508].

אני זוכרת את הציטוט הנפלא כאשר קראתי את הספר. זכור לי גם סיפור על פועלים יהודים רעבים שהפריעו למישהו מפתח תקווה בזמן הארוחה המשפחתית, ואולי גם מצאו פתרון דחוק – ולאותה ידיעה (שהיתה לי במחשב) היתה מצורפת תמונה של פרדסן עומד בין עצי ההדר.

עכשיו אני חושבת אולי הפריעו לאותה ישיבת וועד.

הזיכרון כבר לא כמו שהיה...

ניצה וולפנזון

אהוד: אולי את מתכוונת לקטע המצורף מתוך הרומאן הנידח שלי "המושבה שלי". המעשה הזה מיוחס למרדכי סימקין, אביהם של אברשה, יואל ועליזה [לימים שוורצברד-דינס], שהוא, כמו משה גיסין, אחד המרכיבים בדמותו הבידיונית של גרישה ירקוני:

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הכיכרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.  

* * *

נעמן כהן

הצהרת גנץ – והאמת

מיום שנעשה אורי הייטנר עסקן מפלגתי הוא עושה חיל במקצועו החדש כאשר האמת היא ממנו והלאה, ממש כפוליטיקאי עתיר ניסיון. הנה דבריו:

* "התרגלו – גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים, על אודות מחויבות כחול לבן לעתידה של בקעת הירדן הישראלית. מיד החלו התועמלנים לטעון שהוא משקר, שזאת הצגה, שזו לא באמת עמדתו וכו'. ואני לא בא אליהם בטענות. הם התרגלו שמנהיגות היא שקרנות, שאי אפשר להאמין למנהיג וכו'.

"אין ספק שלא מספיק להחליף את נתניהו. צריך לסלק מחיינו את הביביזם." ("חדשות בן עזר" 1508)

בניגוד לדברי הייטנר, האמת היא שבנימין גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאין לו כלל מחויבות ל"בקעת הירדן ישראלית".

"לאחר הבחירות," הצהיר גנץ, "אנחנו נפעל להחלת הריבונות על בקעת הירדן, נעשה זאת במהלך לאומי מוסכם ובתיאום עם הקהילה הבינלאומית."

 מהלך מוסכם עם מי? ובתיאום עם מי? עם אבא של מאזן? מדינות ערב? מדינות אירופה? ואולי עם אחמד טיבי שאיים שללא תמיכתו לא יהיה בנימין גנץ ראש ממשלה?

בנימין גנץ יודע היטב שאין כל סיכוי להסכמה ולתיאום כזה.

הצהרה כזו מראה על תחכום של פוליטיקאי האומר דבר ומתכוון להיפוכו.

תחכום של שני הפוליטיקאים בנימין גנץ, ואורי הייטנר.

איך זה שיאיר גולן לא מוצא סימנים לשנות השלושים?

בקבוצת ווטסאפ של מועמדי תל״ם לכנסת, השתלחו במילים בוטות בח״כ גרמן שאמרה בגל"צ כי מצע הרשימה כולל התנתקות. פעיל בכיר של המפלגה אורי הייטנר, ממקורבי משה סמולינסקי-יעלון, כינה את ההתבטאות ״פיגוע חבלני.״

כשפעיל אחר שאל מה ניתן לעשות? השיב הייטנר: מה העלות של משתיק קול?

https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1219616242237157376?ref_src=twsrc%5Egoogle%7Ctwcamp%5Eserp%7Ctwgr%5Etweet

לא. לא נתרגל.

עסקת המאה

לפי מה שנמסר עד עתה נראה כי "עסקת המאה" שעומד להציע טראמפ היא התגשמות התוכנית המדינית שבסיסה "תוכנית אלון" (ורבין), ואף יותר ממנה.

הישג היסטורי אדיר לעתידה של מדינת ישראל. לא סיפוח של כל יהודה ושומרון וכל האוכלוסייה הערפלישתית, ולא הפקרת ביטחון ישראל ע"י נסיגה לגבולות אושוויץ.

ממש הגשמת המצע ההיסטורי של מפלגת העבודה ההיסטורית.

לבסוף לאחר מספר זיגזוגים, נהג בנימין גנץ בתבונה מדינית כשלא שעה ליועציו במפלגה ותומכו אחמד כמאל אחמד א-טיבי, שלא לנסוע לוושינגטון, ונעתר להזמנתו של נשיא ארה"ב להגיע אליו ולשמוע על העסקה שהוא מציע.

מה שמדאיג הוא שע"פ הצהרתו: "אני מתחייב לצמצמם למינימום את המחלוקת, אך לפעול בכדי שהמתווה יהיה בסיס להתקדמות לעבר הסדר מוסכם מול הפלסטינים ומול מדינות האזור, תוך המשך השותפות האסטרטגית עם ירדן, מצרים ומדינות נוספות באזור." – המראה שכוונתו היא לצמצום המחלוקות עם טיבי שאיים כי בלעדיו לא יהיה ראש ממשלה.

ימים יגידו אם יעמוד בנימין גנץ בלחץ.

משפט וצדק

1. העיתונאי יואב יצחק מעלה את השאלה מדוע איווט לובוביץ ליברמן לא נחקר למרות עדות לשוחד?

הנה קראו את הסיפור:

https://m.news1.co.il/ArticlePage.aspx?docid=138685&subjectid=24

האם ליברמן מאיים על מישהו? או סתם המערכת מושחתת? ומי מאתרג אותו מלבד אברמוביץ?

2. חיים וישניה-רמון, המציג עצמו כגדול מבקרי נתניהו והרוצה לסלקו, כותב על הגישה המשפטית המפלה כלפי נתניהו, והמחדלים בחקירה נגדו.

הנה קראו:

https://www.maariv.co.il/amp/journalists/opinions/Article-743003?__twitter_impression=true

פרוסטטה אצילה

אי אפשר היה שלא להעריץ את ארבעים וחמשה המלכים, הנסיכים, הרוזנים, הדוכסים, הנשיאים, ראשי הממשלות ושאר השועים, כולם גברים בגיל העמידה, שהוכיחו גבורה עילאית כל הטקס הארוך של פורום השואה העולמי לשבעים וחמש שנים לשחרור אושוויץ.

כולם כולם עמדו בגבורה שעות ארוכות מבלי לצאת לשירותים, ואפילו לא רצו לשם מיד עם סיום הטקס.

אני בזמן הזה הלכתי שלוש פעמים.

מה הסוד? כיצד החזיקו מעמד? מהו סוד הפרוסטטה האצילה? הרי לא יעלה על הדעת שהם השתמשו בחיתולים למבוגרים...

וטרנרים אהובים ויקרים

דומה שנשיא המדינה ראובן ריבלין, טעה בפורום אותו בירך. ריבלין  בירך את הבאים לטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר המצור על לנינגרד: "וטרנרים אהובים, וטרנרים יקרים":

https://mobile.twitter.com/noamfed/status/1220643283799564288

אם אלו הווטרנרים, מיהם החיות?

"יד ושם" על היד

"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת." (ישעיהו, נ"ו).

שרת התרבות, מרים סיבוני-רגב, הביאה את המושג "יד ושם" לכדי מימוש במציאות. כדי לזכור את שמו של נשיא ארגנטינה, אלברטו פרננדס, היא רשמה אותו על כף ידה. הנה "יד ושם", היד והשם על ידה של מרים סיבוני-רגב:

https://rotter.net/forum/scoops1/599149.shtml

וולטר – האם דוגמה ראויה?

יוסי גמזו, כתב כך בשירו היפה: "מִכְתָּב גָּלוּי לְרָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת הַמְּצַיְּנִים בִּירוּשָׁלַיִם 75 שָׁנִים לְשִׁחְרוּר מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה אַוּשְׁוִיץ":

חוֹבְכֶם הַמּוּסָרִי כַּיּוֹם מוּל שֶׁצֶף אַנְטִישֵׁמִי

שֶׁכָּל בֶּן יִשְׂרָאֵל כָּאן בְּאַרְצוֹתֵיכֶם חוֹוֶה

הוּא לְמַגֵּר בְּתֹקֶף עַז, לֹא בְּרִפְיוֹן אָנֵמִי

כָּל שֶׁמֶץ אַנְטִישֵׁמִיּוּת הַצָּץ לוֹ בַּהוֹוֶה

בְּשֶׁטַח שִׁפּוּטְכֶם כִּי כְּבָר אָמַר ווֹלְטֵר בְּצֶדֶק

שֶׁאִם כָּל אִישׁ שֶׁבִּתְלוּנוֹת עַל רֶפֶשׁ הוּא בָּקִי

רַק יְנַקֶּה אֶת חֲצֵרוֹ בְּכָל פִּנָּה וָסֶדֶק

כָּל הָעוֹלָם יִהְיֶה סוֹפְסוֹף הַרְבֵּה יוֹתֵר נָקִי.

קצת מוזר לקרא למאבק באנטישמיות, ולהיתלות בוולטר שהיה מגדולי האנטישמים הצרפתיים בהיסטוריה של צרפת (שלא חסרה אנטישמים).

איש "ההשכלה" והנאורות, הוגה הדעות הצרפתי, פרנסואה מארי ארואֶה וולטר (1694-1778), היה אנטישמי מובהק, ודבריו היו מלאי ארס ושנאה ליהודים בזמן התנ"ך ובזמנו.

במילון הפילוסופי שחיבר, בערך "יהודים", הוא מביא ראיה מהתוכחות של נביאי ישראל שכבר היהודים הקדמונים היו אנשים רעים וחטאים, רודפי שלמונים, סרסורים ונושכי נשך, וטוב עשו הרומאים כשהחריבו את מדינת היהודים. לדעתו, משאת נפשם של היהודים בגולה היא להרבות צאצאים ולצבור כסף, רק בכך מתגלים כישרונותיהם, ואין בהם משוררים ציירים או פילוסופים.

בין היתר כתב שם: "אומות גדולות לא יכולות לקחת את חוקיהן ותורתן מאת עם קטן, בלתי-ידוע ומשועבד... האומר שהמצרים הפרסים והיוונים למדו את תורתם מהיהודים משול למי שיגיד שהרומאים למדו את תורתם מאזרחי ברטאני."

בערך "סובלנות" כתב וולטר: "אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ..."

שנאתו ליהודים נבעה בין השאר משנאתו לנצרות. וולטר נלחם כל חייו בדעות החשוכות של הכנסייה הקתולית. את כל מכתביו נהג לסיים באימרה: Écraser l'Infâme – למחוץ את המנוולת! (הכנסייה). מלחמתו בכנסייה הביאה אותו לאנטישמיות, שהרי לתפיסתו ממי קיבלה הנצרות את אמונות ההבל שלה? כמובן מהיהודים. וולטר הגדיל להסיק עוד מהתורה, למשל שהיהודים מקיימים יחסים עם בהמות, שהרי אילולי כן הם לא היו קובעים חוק בתורה שמעשה זה אסור.

הלאה האשכנזים

יהודי פורטוגזי בשם יצחק דה פינטו התפלמס עם וולטר וכתב לו: "מֶסייֶה וולטר, כל מה שכתבת על היהודים נכון. הם באמת בורים ומלוכלכים וחסרי השכלה, אבל אתה התכוונת לאשכנזים בלבד. שהרי היהודים הספרדיים הם תרבותיים ומשכילים..."

במכתב תשובה הודה וולטר כי "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם," והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו זמנית המשיך לבקר את אבות אבותיו של פינטו: "כאדם מבני העלייה ודאי לא היית הורג עשרים וארבעה אלף איש רק מפני שנזדווגו עם נשים מדייניות."

לסיכום: "הטוב שבעולמות האפשריים" לפי וולטר ב"קנדיד", ושכל אחד "Cultiver son jardin" – כלומר ינקה את גנו (או חצרו לפי גמזו) אינו כולל את היהודים.

[אהוד: הנביא עמוס עוז דיבר בשעתו לא על חצר אלא על כפית].

מקרון – יהודים החוצה!

נשיא צרפת עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, נשא נאום יפה מאד בפורום השואה הבינלאומי לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ. יש לציין לזכותו את הגדרת האנטי-ציונות לאנטישמיות, אבל כנראה שלא יכול היה לצאת בלי לרצות במשהו את האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בצרפת.

למרות סיכום מוקדם ששוטר ישראלי ייכנס לכנסיית "חנה הקדושה" המוגדרת משום מה קונסוליה צרפתית, וטריטוריה צרפתית, כשנכנס שוטר ישראלי-יהודי הוא גער בו: יש לכבד את הכללים, (יהודי) החוצה!

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5664448,00.html

מקרון הפך בזה לכוכב בעולם:

https://rotter.net/forum/scoops1/599289.shtml

אגב, אבא של מאזן מגדיר את חנה הקדושה לא יהודייה ולא צרפתייה אלא ערבייה-פלסטינית-מוסלמית. מקרון בגערתו לאנשי הביטחון הישראליים הלך בדרכו של ז'אק רנה שיראק שסיפק כור גרעיני לעיראק כדי לעזור להם למה שהוא כינה "הסכסוך הערבי-ציוני", ושהיה חברו הטוב של מוחמד יאסר ערפאת, (לזכותו ייאמר שהיה הצרפתי הראשון שהכיר באחריות ממשלת צרפת של וישי להשמדת היהודים), לא התאפק בביקורו בישראל  ב-1996, וצעק על השוטרים שליוו אותו בעיר העתיקה ושמרו על ביטחונו, כעושי פרובוקציה, ואיים לקטוע את הביקור לאחר שלטענתו לא נתנו לו לדבר עם התושבים הערבים:

https://www.youtube.com/watch?v=IvXO6sbiN_U

כתנאי להמשך ביקורו בארץ, דרש שיראק התנצלות מראש הממשלה נתניהו שהגיב, "אם הוא רוצה להסתלק, שיילך." (מעניין מה היה מגיב במקרה דומה בנימין גנץ?)

הרש"פ נגד כינוס השואה

ערב כינוס פורום השואה הבינלאומי לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ מהנאצים, בנוכחות עשרות נשיאים, מלכים ומנהיגים מרחבי העולם. פירסם ביטאון הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, מאמר פרי עטו של בכיר בתנועת פת"ח ברצועת עזה ובעל טור ביומון, יחיא רבאח, שבו קרא לפלסטינים לבצע פיגוע כדי לשבש את הכינוס ולהביא לביטולו. לדבריו, "ירייה אחת תשבש את הטקס וגופה אחת תגרום לביטולו."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5164

לאבא של מאזן קל יותר, אין לו צורך בירייה. הוא פשוט מכחיש את השואה. לדידו השואה – יוק.

ומה עם שואת יהודי ערב?

איש הדת הסעודי מוחמד אל-עיסא (עיסא בערבית-מוסלמית ישו), מנכ"ל "ליגת העולם האיסלאמי", ביקר במחנה אושוויץ כחלק מאירועי יום השואה הבינ"ל ו-75 שנה לשחרור אושוויץ ונשא תפילה לזכר הנספים.

https://mobile.twitter.com/kaisos1987/status/1220350291922628608

יש להעריך זאת לנוכח הכחשת השואה המקובלת עדיין אצל ערבים רבים.

דא עקא, גם הכרה בשואת היהודים אצל ערבים רבים היא בעייתית מפני שהם מנצלים הכרה זו לתעמולה פוליטית כאשר הם טוענים כי מה שעשו הנאצים ליהודים, היהודים עושים היום לערבים, ולכן יש לעשות להם שואה שנייה. כלומר, הכרה בשואה היא הצדקה לשואה נוספת.

לו היה מוחמד אל-עיסא בכנות מתנגד לרצח היהודים בשואה היה עולה לרגל לגיא ההריגה באל-מדינה, שם טבח מוחמד את יהודי העיר (עד היום בכל הפגנה אומרים הערבים: "חייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב...") – ומצהיר שם כי הוא רואה את דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

גזענות שאותה הוא מגנה ולא מופת מוסרי. בלי הצהרה כזו אין ערך להצהרה שלו על השואה באושוויץ. ולמרבה הצער הרב היהודי שליווה אותו לאושוויץ, דייוויד האריס, לא יוכל ללוותו לאל-מדינה, כי מאז טבח היהודים שם, אסורה כניסת היהודים לעיר.

להמחשת הצורך הנה ראו. עם התגלות גופתו של הילד קייס אבו רמילה בבור מים בירושלים, צועקים הערבים: "חייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב..."

https://www.kan.org.il/Item/?itemId=65548

(ראו דקה 2)

מיהו האוייב?

ממשלת לבנון הודיעה כי "בעקבות דיווחים ברשתות החברתיות על אדם שהעביר בשידור חי את האירועים בדרום ביירות עבור עיתון 'הארץ', כוחות הביטחון הצליחו לאתר את המתעד לעיתון 'הארץ' שכונה ע"י ממשלת לבנון 'עיתון האויב'."

האיש ניקולס א. אמריקאי בן ה-24 הסביר שהוא פרילנסר, ועובד רק עבור ערוצי תקשורת ערביים, והכחיש כל קשר לכלי תקשורת בישראל.

עיתון "הארץ" מיד יצא בהבהרה ששום עיתונאי לא דיווח עבור עיתון "הארץ" על המחאות האלימות נגד הממשלה בביירות, ושלעיתון אין כל קשר עם העיתונאי האמריקאי שנעצר.

https://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.8422725

האם ממשלת לבנון, ונסראללה בתוכה השתגעו לגמרי? עיתון "הארץ" הוא אוייב לערבים? להגדיר את עיתון "הארץ" "עיתון אוייב לערבים" גובל בטירוף מערכות מוחלט.

נ.ב. במוסף "הארץ" דורג "הארץ" כאוייב הערבים במסגרת המדור "נמוך".

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק עשירי

החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

 בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות  במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

 "די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"לא, יותר טוב להמשיך..."

"לא, לְיֵספר..."

"לא, לְיַמְשיך..."

"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."

"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"

"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"על מה?"

"אין לך משהו על עין-גדי?"

"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."

"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."

"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"

"היא לא היתה?"

"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."

"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."

"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."

"טוב. מספיק."

"התעייפת?"

"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"

"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."

"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"

- - -

"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."

- - -

"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

- - -

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"

"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.

ומצצה.

"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."

""אבל לא לַפְסיק..."

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.

"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."

"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."

"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"

"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"

"ככה דיברו? זה מלוכלך?"

"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."

"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"

"קצת. מהילדוּת."

"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"

"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"

"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"

"אז הם לא מבינים כלום!"

"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."

"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."

"ושכחת כבר את ג'ני?"

"מי זאת ג'ני?"

"האהובה שלך?"

פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"

פיהקתי – ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.

כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תגובות לשיר של יוסי גמזו, "מִכְתָּב גָּלוּי לְרָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת הַמְּצַיְּנִים בִּירוּשָׁלַיִם 75 שָׁנִים לְשִׁחְרוּר מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה אַוּשְׁוִיץ". השיר נשלח תחילה בנפרד, אור ליום 23.1, לאחר שגיליון 1508 כבר נסגר ונשלח לנמענים כרגיל – אחרי חצות אותו לילה.  

* דברי גמזו יפים יפים. 

תודה אהוד

אלי עמיר

* אורי הייטנר: תודה.

* מכובדי, פרופ' יוסי גמזו, הערכה רבה לך על דבריך הנוקבים בפנייה לראשי המדינות שהתכנסו בירושלים, לציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה באושוויץ. אולם לפני פרסום דבריך, הקדים וקפץ עמנואל מקרון, נשיא צרפת, ובעוצמה בוערת – מנע מכמה שוטרים ישראליים להמשיך באבטחתו, גם בשטח הכנסייה 'סנט אנה', שסולטן עות'מני העניקו לשליטה צרפתית.

כך נהג שנים קודם לכן נשיא צרפתי אחר ז'אק שיראק, ובצוותא הזכירו לי השניים את רשעות הקלגסים שהתעללו באלפרד דרייפוס, וצאצאיהם שחטפו באכזריות את דודי העדין,  ישראל זילברברג ז"ל, מדירתו בשדרות BELLE VILLE בפריז, והובילוהו למוות באושוויץ.

ראוי שטוריך יתורגמו גם לצרפתית, ואולי בשל שמו העברי, ישוכנע עמנואל מקרון, ויפעל נמרצות למיגור האנטישמיות הגואה בצרפת, הפיגועים הרצחניים ביהודים, וחילול מאות מצבות וקברים.  

בהערכה, 

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם, בהעפלה ובהבאת נשק המגן.   

* תודה רבה על השיר המדהים שנכתב ממש במקום ובזמן המתאים. חבל שאין לו קוראים גם בשפות אחרות ובתפוצה נרחבת לפחות אצל יהודי העולם.

נעמי שוט

ירושלים הקפואה והנצורה...

* יונתן גורל: יופי!!!

* טובה ברגר: כל הכבוד ליוסי גמזו!

* אהוד היקר! מה שכתבת על הקונצרט ששמעת במוצאי שבת (אני הייתי ביום שני – אותה תוכנית), כל כך נכון ומדויק. היה זה קונצרט  "לזכור  אותו", הפסנתרן, גאון שבגאונים, לנו הוא נתן הדרן אחד ארוך, עדין, כזה שנכנס לנשמה, לנפש...

יומנה של השותפה של פוצ'ו מרתק למרות שאינו קצר. אני מכיר את התרופות שהיא סיפרה עליהם. כל טוב ולהתראות בכנס על פוצו. תודה ולילה טוב.

צבי מושכל

* אנחנו שמחים לברך את תקוה וינשטוק בת ה-94 אשר כפי שנודע לנו – תקבל ביום העצמאות את התואר יקירת תל-אביב. מגיע לה, ועוד איך!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל