פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1510

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בשבט תש"ף, 30.1.2020

עם צרופת הזמנה לערב לספרה של נורית גוברין ב-4.2.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְחַרְחֹרֶף. // עמוס גלבוע: תוכנית המאה – חלום ישראלי. // עקיבא נוף: עומדים עכשיו עירומים בתחתוני הסרת החסינות. // אלוני זמורה: מדינת ישראל מדינה עם גבולות מוגדרים. // מתי דוד: אחדוּת מדינית בוושינגטון! שותפות פוליטית בירושלים? // אורי הייטנר: צרור הערות 29.1.20. // יוסף אורן: מדוע נגזלה הבכורה מסופרי העלייה הראשונה? // חנה סמוכה מושיוב: בתי האחת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "עם אלנבי בכיבוש הארץ" ללואיל תומס וקנת בראון קולינגס, 1938. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.12.1971, לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק אחד-עשר. עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סְחַרְחֹרֶף

הַחַזָּאִים, אִצְטַגְנִינֵי שְׁרִירוּת הָרוּחַ

וְגַחֲמוֹת גַּלֵּי הַחֹם וְהַצִּנָּה

נִבְּאוּ כִּי כָּל שֵׁדֵי הַסַּעַר הַפָּרוּעַ

שֶׁסּוּפָתָם צוֹבֶרֶת עֹז וּמַקְצִינָה

יֵצְאוּ הַלַּיְלָה מִגִּדְרָם בִּמְחוֹל הַזַּעַף

כְּמוֹ הָעֲנָק מִמְּנוֹרָתוֹ שֶׁל אַלָּדִין

וּכְמוֹ לִילִית וְסַמָּאֵל וְרַעַף-רַעַף

יַקִּישׁוּ כָּל גַּגּוֹת הָעִיר כִּבְיוֹם-הַדִּין

שֶׁבּוֹ טוּרֵי שִׁנָּיו שֶׁל כָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

נוֹקְשִׁים בְּפַחַד זֶה לַזֶּה, מֵאֵימָתָם

שֶׁל אֵיתָנֵי הַטֶּבַע הַמַּכִּים בְּהֶלֶם

אֶת הַשָּׁמַיִם הַשּׁוֹפְכִים אֶת חֲמָתָם.

וְהַבְּרָקִים, בְּהֶבְזֵקֵי טֵרוּף זִיג-זָגִי

פּוֹרְמִים בְּאֵשׁ כְּחֻלָּה אֶת רוֹכְסָנֵי הַשְּׁחוֹר

שֶׁל עֲלָטָה שׁוֹתֶתֶת גֶּשֶׁם הַנִּמְזָג עִם

שִׁעוּל הָרַעַם הַצָּרוּד וְהֶעָכוֹר

וְכָל הַלַּח וּשְׁחוּז הַכְּפוֹר מַנְחִית מִגֹּבַהּ

אֶת נִיאָגָרוֹת זַעֲמוֹ שֶׁהֵן בְּרָכָה

לִשְׂדוֹת הַבַּר בָּם הֶעָתִיד יַצְמִיחַ שׂבַע

אֲבָל יוֹשְׁבֵי כְּרַכִּים, עָמֹק בַּחֲשֵׁכָה

צְלוּפַת הַמַּיִם וְהַקֹּר הַזֹּאת חָשִׁים בָּהּ

אֶת זְקִיקוּתָהּ שֶׁל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִׁית

לְחֹם גּוּפוֹ שֶׁל הַזּוּלָת וְגוֹשְׁשִׁים בָּהּ

כִּבְכִי עוֹלָל אֶל אֵם בְּדוּיָה אוֹ מַמָּשִׁית.

וְאַתְּ לְפֶתַע מְקִיצָה לְנַהַם פֶּרֶא

שֶׁל אֵיזֶה רַעַם הַמַּחְרִישׁ אֶת כָּל אֶחָיו

בְּנַהֲמַת הַדֹּב שֶׁלּוֹ הַמְּפַרְפֶּרֶת

אַדְווֹת הֵדִים בִּתְהוֹם שֶׁל לַיְלָה בְּלִי כּוֹכָב

וְאַתְּ זוֹעֶקֶת כְּטוֹבַעַת הַנִּזְרֶקֶת

מִתְּהוֹם יַמָּם שֶׁל מַחְשַׁכִּים סִיּוּטִיִּים

אֶל כְּפוֹר חוֹפָהּ שֶׁל הָעֵרוּת שֶׁאֵין בָּהּ שֶׁקֶט

אוֹ הַרְגָּעָה וְשׁוּם כְּזָבִים פִּיּוּטִיִּים

לֹא יְשַׁכְּכוּ אֶת מַכְאוֹבֵי הַלָּמָּה-לָמָּה

שֶׁל הַלְּבַד-לְבַד הַזֶּה שֶׁלֹּא רָפוּ  

כָּל אַכְזְבֵי וַדָּאוּתוֹ שֶׁלֹּא נֻחָמָה

בִּכְלוּב חַדְרֵךְ הָאַפְלוּלִי וְהַקָּפוּא

כִּבְדִידוּתֵךְ שֶׁהַתִּקְווֹת אוֹזְלוֹת מִמֶּנָּה

כְּגַרְגִּירֵי שְׁעוֹן-הַחוֹל שֶׁהַשְּׁנִיּוֹת

אַט-אַט הוֹפְכוֹת בּוֹ לְשָׁנִים אֶת הָאַל-מֶנַע

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית-עָלְמִין שָׁלֵם שֶׁל אַשְׁלָיוֹת.

וְכָךְ, בַּחֹשֶׁךְ, לִצְלִילָן שֶׁל שִׁמְשׁוֹתַיִךְ

הַנִּרְעָדוֹת מֵאַרְטִילֶרְיַת רְעָמָיו

שֶׁל הַסְּחַרְחֹרֶף הַהוֹלֵם בְּרַקּוֹתַיִךְ

כְּאֵיזֶה דֹפֶק-אַדִּירִים שֶׁנַּהֲמָיו

דָּשִׁים בָּעִיר הַזֹּאת בְּאֶגְרוֹפֵי הַמַּיִם

הַמַּכְפִּילִים בֵּין גִּרְגּוּרֵי הַמַּרְזְבִים

אֶת פִּרְאוּתָם שֶׁל סִיּוּטַיִךְ וְאֵימַיִךְ

וְאֶת יַתְמוּת הַחֲלוֹמוֹת הַנִּכְזָבִים,

אַתְּ לְכוּדָה כְּדַג שָׁכוּחַ בָּאַקְוַרְיוּם

אוֹ אָמוֹדַאי בְּפַעֲמוֹן-זְכוּכִית שָׁקוּף 

בִּמְצוּלוֹת יָם שֶׁלֹּא הֵאִיר אוֹתָן זֶה כְּבָר יוֹם

וְכֻלָּן לַיְלָה, לֵיל-תָּמִיד, שֶׁבּוֹ תָקוּף

לִבֵּךְ הַחַת וְהַנִּפְחָד מִכָּל כְּרִישֶׁיהָ

שֶׁל גַּלְמִידוּת הָעַד-מָתַי הַזֶּה הַמַּר

בְּמַלְתְּעוֹת תּוּגַת-הַבְּלִי וְיֵאוּשֶׁיהָ

וְהַחֲבָל הַזֶּה הַתָּם וְהַנִּכְמָר.

וְאַתְּ הִכַּרְתּ פַּעַם יַלְדָּה אַחַת פּוֹרַחַת

שֶׁשּׁוּם סַגְרִיר עַל שְׁמֵי חַיֶּיהָ לֹא נָחַת

וְהַחַיִּים בָּהֶם הִשְׁקִיפָה כְּאוֹרַחַת

נִרְאוּ לָהּ אָז כְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה אַחַת

וְהֶעָתִיד הָיָה עוּגָה שֶׁל יוֹמֻלֶּדֶת

וְלֹא נֵרוֹת דָּלְקוּ בָּהּ אֶלָּא סִכּוּיִים

אֲשֶׁר כֻּבּוּ לֹא בִּנְשִׁיפָה אַחַת בּוֹדֶדֶת

כִּי אִם אֶחָד-אֶחָד בְּהִמּוּרִים שְׁגוּיִים

וְהַגּוֹרָל שֶׁעֶלְבּוֹנוֹת רַבִּים הֵטִיחַ

גִּלָּה פִּתְאֹם כְּשֶׁהוּא עוֹיֵן וּמְאַיֵּם

שֶׁלֹּא כָּל מִי שֶׁלִּילָדוֹת קְטַנּוֹת מַבְטִיח

שְׁלַל הַבְטָחוֹת יָפוֹת זוֹכֵר גַּם לְקַיֵּם.

וְהִיא שֶׁלֹא יָדְעָה אֶת מַמְרוֹרֵי הַכַּעַס

וְאֶת בְּגִידַת הַזְּמַן חִכְּתָה לַטּוֹב אַט-אַט

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן הִיא לֹא יָדְעָה אָז:

שֶׁהַיַּלְדָּה הַזֹּאת

תְּהֵא אֵי פַּעַם

אַתְּ.

לָכֵן עַכְשָׁיו, כְּשֶׁהַסּוּפָה בַּחוּץ צוֹלֶפֶת

בְּפַרְגּוֹלֶיהָ הַקְּפוּאִים וְהַלַּחִים

וְהָאֵימָה הַיַּלְדוּתִית אֵינָה חוֹלֶפֶת

מִן הָאִשָּׁה שֶׁאַתְּ כָּעֵת – וּכְמוֹ גָחִים

מִקָּטַקוֹמְבּוֹת זִכְרוֹנֵךְ כָּל רְעָדֶיהָ

שֶׁל הַיַּלְדָּה מֵאָז, בַּחֶדֶר הָאָפֵל,

הַהֲלוּמָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת בִּפְחָדֶיהָ

מִקּוֹל הָרַעַם הַשּׁוֹאֵג בָּעֲרָפֶל

וּמִזְדַּעֶקֶת שְׁנוּקַת-בֶּכִי אִמָּא-אִמָּא

רַק שֶׁכַּיּוֹם כְּבָר אֵין שׁוּם אִמָּא, אֵין אֶל מִי

לִקְרֹא לְעֵזֶר וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁבָּךְ פְּנִימָה

עוֹנֶה לַחֹשֶׁךְ הַמֵּימִי וְהַשְּׁמֵימִי

הַמִּשְׁתּוֹלֵל בְּלֵיל הַגֶּשֶׁם הַזֶּה שָׁמָּה

בֵּין שְׁחוֹר עָבֵי הַכְּפוֹר וּכְחוֹל בִּרְקֵי הָאֵשׁ

וְלֹא יוֹעִילוּ יְפִיחוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה

וְקַר, עָקָר וּמְנֻכָּר הוּא כָּל הַיֵּשׁ –

אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדֵּךְ מִבְּלִי לָדַעַת

אִם יֵשׁ לָהּ סוֹף לַטּוּנְדְרָה שֶׁל מִטָּה קָרָה

וְאִם עַל אַף שֶׁהַבְּדִידוּת אֵינָה נִגְדַּעַת

אוּלַי צָפוּי עוֹד אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.

שֶׁכֵּן אוּלַי בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶׁאַתְּ פּוֹגֶשֶׁת

אֶת הַיֵּאוּשׁ הַמְּיַבֵּשׁ אֶת הַדְּמָעוֹת

עוֹבֵר שָׁם אֵיזֶה אַלְמוֹנִי בַּחוּץ, בַּגֶּשֶׁם

מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁאַתְּ כָּאן, קָרוֹב מְאֹד

לִבְדִידוּתוֹ שֶׁכְּבָר שָנִים הוּא מְחַפֵּשׂ בָּהּ

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ שֶׁאֵין אַתְּ מַעֲלָה

עַל דַּעֲתֵךְ שֶׁהוּא עֲדַיִן מְהַדֵּס בָּהּ

בֵּין זָרֻיּוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֵיזֶה שְׁלִיחַ אִינְטֶרְפּוֹל אוֹ שׁוֹטֵר-חֶרֶשׁ

שֶׁבְּלִבּוֹ יֵשׁ קְלַסְתֵּרוֹן שֶׁכָּל פְּרָטָיו

הֵם כָּל פְּרָטַיִךְ, רַק שֶׁלָּךְ, לֹא שֶׁל אַחֶרֶת

אַךְ אַתְּ פָּשׁוּט אֵינֵךְ עוֹלָה עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל עִקְבוֹתַיִךְ

אַךְ בְּנִגּוּד גָּמוּר אֵלַיִךְ הוּא אֵינוֹ

אוֹמֵר נוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא כָּמוֹךְ מִתִּקְווֹתַיִךְ

כִּי כְּמוֹ גוֹזָל שֶׁל קוּקִיָּה אַחַר קִנּוֹ

שֶׁכְּלָל אֵינוֹ קַיָּם הוּא תָר הֵיכָן אַתְּ חֵרֶף

כָּל הֵעָדְרַיִךְ שֶׁנִּלְאוּ מֵהַלְאוֹתוֹ

אַךְ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ וְהוּא חוֹלֵם אוֹתָךְ בְּלִי הֶרֶף

כְּשֵׁם שֶׁאַתְּ עַצְמֵךְ שָׁנִים חָלַמְתְּ אוֹתוֹ

כְּמוֹ הַנָּסִיךְ הַמְּחַפֵּשׂ אֶת סִינְדֶּרֶלָה

כְּשֶׁבְּיָדָיו נִלְפֶּתֶת נַעַל הַזְּכוּכִית

וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא אוֹתָהּ וְלֹא נִרְאֶה לָהּ

גַּם הוּא עַצְמוֹ כְּשֶׁבְּכָל לַיְלָה בּוֹ בָּכִית

עַל חֶסְרוֹנוֹ הַמְּתַסְכֵּל אוֹתָךְ כָּל לַיִל

הוּא מִתְרוֹצֵץ בְּכָל קַצְווֹת הַמַּמְּלָכָה

כְּשֶׁחֶסְרוֹנוֹ אוֹתָךְ וְעֶרְגּוֹנוֹ אֵלַיְךְ

חוֹתְמִים חִפּוּשׂ סִיזִיפִי זֶה בַּאֲנָחָה.

וְאַתְּ אֶת שְׁמוֹ וְאֶת כְּתָבְתּוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִית כָּאן מֵעוֹלָם

אַךְ הוּא מוֹצִיא אוֹתָךְ כָּל לַיְלָה מִן הַדַּעַת

וּבְלִי לָדַעַת שֶׁזֶּה הוּא – הוּא כְּבָר נֶחְלָם

שָׁנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בַּחֹשֶׁךְ הַנָּגוּעַ

בִּרְעַב הָאֵין שֶלָךְ, בַּקֹּר וּבַחֲסָךְ

וְהוּא כְּאֵב וְרִיק פָּעוּר וְגַעֲגוּעַ

שֶׁבְּדָמֵךְ לִבְלִי רַחֵם אַרְסוֹ נִמְסָךְ

וְאַתְּ זְקוּקָה לוֹ וְהוּא לָךְ וְהוּא בָּטוּחַ

שֶׁהַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְמוּרָה הַזֹּאת

שֶׁהַזָּרוּת תְּקוּעָה בָּהּ כְּמֶרְחָק מָתוּחַ

בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבְדִידוּתֵךְ הָאֲחוּזוֹת

בְּאֵיזֶה שְׁבִי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת אֵינָהּ חֹק-טֶבַע,

אֵינָה גְזֵרַת-גּוֹרָל שֶׁאֵין בָּהּ עוֹרְרִים

וְהַתְּמוּרָה שֶׁהִיא הַקּוֹנְטְרָה שֶׁל הַקֶּבַע

כְּמוֹ שֶׁאָבִיב הוּא הִפּוּכָם שֶׁל סַגְרִירִים

עוֹד מְסֻגֶּלֶת לְהָנִיס כִּצְחוֹק שֶׁל יֶלֶד

אֶת כָּל תּוּגַת הָעֲרִירוּת בְּלֵב נֵעוֹר

וְאֶת קַדְרוּת הַפָטָלִיזְם שֶׁל קֹהֶלֶת

בְּאֵיזֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר מְאֹד, שֶׁל אוֹר

וְאַתְּ עֵדָה לִיפִיחָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶׁל הַסּוּפָה בַּחוּץ וְהַיֵּאוּשׁ בִּפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ חֶרְדַּת-הַלֵּב סוֹמֶרֶת

וְאֵיךְ לֵילוֹת הַבְּדוֹד לָךְ עֹרֶף קַר מַפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת גַּם עַד מָה מְתַעֲתַעַת

הִיא אַשְׁלָיַת הַזָּר הַהוּא, הָאַלְמוֹנִי

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן אֵינֵךְ יוֹדַעַת:

שֶׁזֶּה קַיָּם

וְזֶה מַמָּשׁ

וזֶה אֲנִי.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

תוכנית המאה – חלום ישראלי

זאת תוכנית שמרסקת את הפרדיגמה של גבולות 67', ושישראל צריכה תמיד לוותר, ומחזירה את התנועה הלאומית הפלסטינית לנקודת האפס. היא לא "מטפלת בחמאס", וזה לבדו לא מבשר לה טובות.

כמה תובנות על תוכנית המאה:

האחת, מדובר בתוכנית המדינית-ביטחונית הטובה ביותר שהוצגה אי פעם בפני ישראל בנושא הפלסטיני, וישראל צריכה לאמץ אותה על כרעיה וקרביה, ובכלל זה מרכיבים שאולי לא נוחים לנו. זאת תוכנית  שמרסקת את הפרדיגמה  האוניברסאלית שהתקבעה בעולם  מאז שיחות ברק עם ערפאת, ובקרב מה שהיה "השמאל" הישראלי: מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית, ופינוי התנחלויות. זאת תוכנית שזורקת לפח האשפה את גבולות 67', מאפשרת לישראל לקבוע את גבולותיה על בסיס הכרה אמריקאית בצרכי הביטחון של ישראל, מכירה בירושלים המאוחדת, מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות, ובכך מוציאה מהמילון את המושג "הכיבוש". ככזאת, זאת תוכנית שיש לה קונצנזוס רחב בציבוריות הישראלית (למעט הטיפשים והסהרורים בשוליים  הקיצוניים מימין ומשמאל).

השנייה, היא בפועל מחזירה את התנועה הלאומית הפלסטינית לנקודת האפס: אין גבולות 67', אין "זכות שיבה", אין מה שקיבלו ב"מתנות" מברק ומאולמרט (שליטה על כמעט 95 אחוז משטח יהודה ושומרון, פינוי התנחלויות, ירושלים מחולקת,  חזרה "סמלית" של פליטים, שליטה בהר הבית ובאגן הקדוש). אומנם התוכנית מדברת על מדינה פלסטינית אחרי 4 שנים, שבירתה היא מזרח ירושלים (במובן של  הכפרים כמו אבו דיס וקלנדיה), אבל על מנת לזכות בפרס הזה אחרי 4 שנים – על הפלסטינים למלא שורה של תנאים ובראשם הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. מבחינת הפלסטינים זאת כפירה בעיקר, בגידה במהות ובזהות הפלסטינית וסוף חזונה לחסל  את מדינת ישראל. יתר על כן, המדינה תהיה מוגבלת מאוד בריבונות שלה, ובכלל זה לא יהיה לה פיקוח על הגבולות.

כל מה שאמרתי עד כה מזכיר לי מאוד את המורשת שהשאיר יצחק רבין בנאומו בכנסת חודש לפני שנרצח: לא נחזור לגבולות 67', ירושלים תישאר מאוחדת, גושי ההתנחלויות יסופחו, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר תהיה הגבול הביטחוני שלנו. לא תהיה מדינה פלסטינית אלא משהו שפחות ממדינה. רבין בהזדמנות אחרת הדגיש שרצועת עזה חייבת להיות מופרדת מיהודה ושומרון.

וזה מביא אותי לתובנה השלישית והיא רצועת עזה והחמאס. התוכנית מדברת על פירוק החמאס מנשקו,  פרוז הרצועה וחיבורה ליהודה ושומרון במנהרה.  לדעתי, ממש חלום באספמיה. מי יפרק את החמאס? זה לבד, לדעתי, מנבא רעות לתוכנית.

 רביעית, אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית, כדרכה ההיסטורית בקודש – לא רק ידחו את התוכנית אלא ינסו להילחם בה, והאיומים שלהם מרקיעים לשחקים. יש להם שתי בעיות: האחת, אין להם תמיכה של מדינות ערב, שלמעשה נטשו את הפלסטינים. והשנייה, למעט טרור עממי מוגבר, קשה היום לגייס את הרחוב הערבי לאלימות ארוכת טווח.

מי שכן יוכלו להפעיל אלימות  אלו הם החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. האם באופן פאראדוכסלי, תוכנית המאה תייצר אלימות כזאת מרצועת עזה, עד שזה יביא אותנו ל"רגע האמת" לגבי עתיד החמאס ברצועה? – לך ותדע נפלאות המציאות.  

אני רואה שתי סכנות אפשריות נוספות:

קודם כל ומעל לכל בחשש שהפוליטיקאים שלנו לא  יידעו להתעלות לאתגר הגדול שניצב עכשיו בפני המדינה: קטנים היו וכך יישארו?

והסכנה השנייה: שטראמפ לא ייבחר בנובמבר. זה לא בידינו! יש להתפלל שייבחר!

 חמישית, האם לספח עכשיו את בקעת הירדן? לא רצוי. למה להרבות סתם סיכונים.  אם כבר, רצוי לספח את מעלה האדומים או את אחד הגושים. פחות סיכונים ויותר קוצנזוס.

ולסיום, במבט כולל: התוכנית באה שעה שישראל מצויה בעמדת כוח אזורית, מדינות ערב  בצרות צרורות, ארה"ב מצויה בעמדת השפעה באזור שלא היתה לה בעבר. ומעל לכול: לא לשכוח לרגע שהבעייה היא איראן, שם האיום, בצפון! לא להתבלבל.

עמוס גלבוע

* * *

מודעה

מטעם נאמני טינוף נתניהו:

חרף החנינה של ולדימיר פוטין

יש להחזיר מיד את נעמה יששכר לכלא הרוסי

כי שיחרורה הוא רק טריק בחירות מזוהם

של העבריין בנימין נתניהו

כדי לגנוב קולות של "רוסים" שנהגו להצביע

עבור הצדיק המולדובי איווט ליברמן!

* * *

עקיבא נוף

עומדים עכשיו עירומים בתחתוני הסרת החסינות

ההיסטוריה מתדפקת על שערינו, בנימין נתניהו ניכנס בשער הזדמנות המאה, על תוכנה עמל הוא במשך שנים, ובאקט מרהיב של ממלכתיות – מזמין נתניהו את יריבו הפוליטי להיכנס יחד, חזית ישראלית מאוחדת – אבל בני גנץ מחליט לא לנסוע, להעדיף את ניהול הפוליטיקניות הפנימית בוועדת דיוני החסינות על פני הדיון הגורלי לישראל עם נשיא המעצמה האמריקנית.

כמה קטנטני, כמה אפור, כמה עלוב, כמה אנטי-ישראלי.

אחר כך מחליט גנץ לנסוע, כי קיבל הזמנה "מכובדת", כדבריו, ומראה בכך כי לא העניין חשוב בעיניו, אלא כבודו האישי. גנץ, כך מתרץ ה"קוקפיט" – "לא יהיה סטטיסט בהצגה של נתניהו" – ובכך מעידים הם על חוסר אמונם שלהם עצמם, ביכולת של ראש מפלגתם להיות שווה ערך לנתניהו כאשר יהיו שניהם יחד באותו אירוע. מראש, מעידים הם כי בהיות השניים יחד יאפיל נתניהו על גנץ והם עצמם אינם מאמינים כי בשיחה המשולשת עם הנשיא טרמפ, יוכל גנץ להוכיח עצמו כבעל משקל.

גנץ ותומכיו מכירים מראש כי גם כאשר ניתנת לו ההזדמנות להיות נוכח באותו חדר סגלגל, כשווה בין שווים, אין בו את הכוח להתעלות ממעמד של סטטיסט. הזדמנות מופלאה להצגת עמדה ישראלית רחבה, מתואמת – מושלכת ע"י גנץ וחבריו אל פח הפלגנות. גם  אל בור העלבתו של הנשיא האמריקני הידידותי, בהתייחסותו של גנץ האומרת – באתי, שמעתי מה יש לך לומר, אדוני הנשיא, אבל, נידחה את ההמשך, כי כרגע עליי למהר לחזור לירושלים כדי לנהל דיון חשוב יותר, דחיית בקשת החסינות של יריבי המפלגתי.

כל אלה הנתלים בתירוצי "העולם לא ייתן", בצורך, כביכול, לתאם את האינטרסים הישראליים עם דעת "הגורמים הבינלאומיים", אלה המקוננים על "בידודנו המדיני" כביכול, הנה עכשיו, כאשר העולם כן נותן, נסוגים הם אל הנוסחה שנכשלה לכל אורך השנים, נוסחת הכפיפות לתנאי הרשות הפלשתינית במגעים עקרים איתה.

תם נשף המסכות. המתיימרים לטעון כי לדידם ישראל לפני הכול – עומדים עכשיו עירומים בתחתוני הסרת החסינות לפני הכול, מגוחכים עד כדי בכי בעמדתם לפיה הכנסת הנוכחית אינה כשירה לדון ב"הצעת המאה", אבל כן כשירה לקיים משפט שדה בעניין החסינות, שתאריך הגשתה ניכפה על ראש הממשלה נתניהו ע"י לוח הזמנים שקבע היועץ המשפטי.

עקיבא נוף

* * *

אלוני זמורה

מדינת ישראל מדינה עם גבולות מוגדרים

28.1.2020 ב' בשבט תש"ף

עד אתמול מדינת ישראל היתה המדינה היחידה בעולם, שלא ידעה וגם לא העזה להגדיר את גבולותיה. היינו זקוקים לעזרתו של נשיא המעצמה החזקה בעולם, לתמיכה של הנשיא דונלד טראמפ שבאומץ-לב הגדיר מחדש את גבולותיה של מדינת ישראל.

עד אתמול היה פגם בכך, שלא העזנו להגדיר את גבולות מדינתנו והיינו טרף קל למלעיזים מבפנים ומבחוץ. והינה שם בבית הלבן בארצות הברית קמה מחדש הצהרה שהניחה מחדש יסודות בלתי מעורערים של שבות מדינת ישראל: במערב הים התיכון, בצפון הגבול עם לבנון, בצפון-מזרח הגבול עם סוריה, שנקבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, שכולל את כל שטחה של רמת הגולן, ובמזרח הגבול ההיסטורי של נהר הירדן שכולל את כל השטחים ביהודה ושומרון של היישובים היהודיים. עקרון חשוב שנקבע בתוכנית הוא שלא ייעקרו ממקומם יישובים יהודיים וגם לא יישובים ערביים.

אין מדינת ישראל שלמה ללא עיר בירה, שהיא ירושלים בשלמותה. ירושלים על כל חלקיה לא ניתנת לחלוקה והיא כל כולה בירת מדינת ישראל.

כמובן ומובן מאליו שחופש הדת והפולחן לכל הדתות יישמרו בקפדנות.

כל הדברים האלו, שחכמי המדינה הגדולה בעולם ידעו כל כך יפה להגדיר, הם גם כל  הדברים המובנים מאליהם למדינה ריבונית שאנו – כל כך הרבה שנים, 75 שנים, לא העזנו להגדיר.

נותר עוד צירוף של נושאים חשובים שבלעדיהם יהיה קושי רב לקיים את מה שמובן וברור מאליו לקיים – הם בני דודינו הפלסטינים.

הדוד מאמריקה לא שכח אותם. הוא מעניק להם סכום כסף אדיר (50 מיליארד דולר) לשיקומם הכמעט מלא, רק בשל הצהרתם ונכונותם להכיר בריבונות של המדינה היהודית. רצועת עזה תפורז מחבלנים וממרצחים ותשוקם כלכלית, היישובים הערביים ביהודה ובשומרון ישמרו על עצמאותם ויסופחו למדינת פלסטין המפורזת והשואפת לשלום  עם שכנתה היהודית.

נכון לרגעים אלו, כמו תמיד, הם מגיבים בזעם להצעות הנדיבות, בבחינת "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?" – צריך לקוות שהמדינות הערביות השכנות יקשיבו לקולות ההיגיון ויסייעו לממש אותם, אחרת הם ואנחנו ,אנא אנו באים?...

נושא כאוב נוסף אני מבקש להציף: דווקא ביום הגדול וההיסטורי הזה, שייזכר לדורות כמו "הכרזת בלפור" חדשה ומעודכנת, דווקא בתאריך הזה, שראש הממשלה של מדינת ישראל היה שושבין השמחה והקביעה ההיסטורית – בחרה המדינה להוריד את ראשה ל"בירא עמיקתא" ולהגיש נגדו כתבי אישום בתיק פלילי. לא יכלה להמתין יום או יומיים?... לא?...

אלוני זמורה

* * *

זיכרוּ:

בגלל הגוש החוסם בכנסת

שמתקיים בזכות הח"כים

ממפלגותיהם של איווט ליברמן

ואחמד טיבי

הסיר בנימין נתניהו את בקשתו לחסינות –

ועתה יהיה עליו לעמול כעשר שנים

עד לזיכויו הסופי בערעור בבית המשפט העליון!

זו התודה של עם ישראל

לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לו

ושהביא לישראל הישגים היסטוריים כה רבים!

* * *

מתי דוד

אחדות מדינית בוושינגטון!

שותפות פוליטית בירושלים?

 גנץ ונתניהו הצהירו, במעמד הפגישה עם הנשיא טראמפ, על תמיכתם ב"עסקת המאה", ובכך הם הפגינו אחדות מדינית לקידום החזון הציוני. יש לקוות שבהצבעה בכנסת לאישור העיסקה, תהיה אותה הסכמה כמו בוושינגטון. יש לקוות שההסכמה המשותפת של גנץ ונתניהו ל"עיסקת המאה" של טרמפ, תוביל גם לעיסקה פוליטית להקמת ממשלת אחדות בירושלים. בנושא המדיני- ביטחוני אין הבדלים מהותיים בין כחול-לבן לליכוד. תוכניתו של הנשיא טראמפ, חופפת במידה רבה את תוכניתו של יגאל אלון, שגם רבין תמך בה, כפי שהבהיר זאת בנאומו האחרון בכנסת. שניהם תמכו כזכור וכידוע בהפיכת בקעת הירדן לגבול המדיני ביטחוני של ישראל.

יורשיהם הפוליטיים של אלון ורבין, חייבים גם הם לתמוך, הפעם בתוכניתו של טראמפ. העובדה שאבו מאזן זועם, מועצת המתנחלים יש"ע מתנגדת, וגם עיתון "הארץ" מתנגד לעסקת המאה – זה הסימן שהתוכנית טובה לישראל ויש לתמוך בה.

פטריוטיות לאומית גוברת על פטריוטיות מפלגתית, לדעת כל פטריוט ציוני לאומי, עסקת המאה משקפת את דעת רוב תומכי המרכז הפוליטי הלאומי, למעט הימין הדתי הקיצוני והשמאל המדיני הקיצוני.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.1.20

* על מה שאי אפשר לוותר – "לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר." הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התוכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התוכנית התבססה על תוכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתוכנית אלון, הבסיס של תוכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

אלה העקרונות של עסקת המאה של טראמפ. אף שאינה מושלמת, התוכנית אינה הרע במיעוטו, אלא הטוב במירבו. כלומר היא לא רק הרבה יותר טובה מכל תוכנית שהוצגה עד היום, אלא היא טובה בפני עצמה. היא גם מתאימה למורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו. בדבריו הוא דיבר על "ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה" ועל האזורים שמהם אסור לישראל לסגת, והם דומים בהחלט לתוכנית טראמפ.

על ישראל לאמץ את התוכנית. ניתן לגבש סביבה קונצנזוס לאומי. ניתן ליישם אותה בשטח בתיאום עם ארה"ב. אפשר לחלוק על פרטים אלו או אחרים בתוכנית, אך המחשבה שניתן לקבל מתוכה רק את הסיפוח ללא הוויתור היא לא רצינית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות עסקת המאה. נכון להיום אין לכך היתכנות, אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום. עד אז עלינו לאמץ את תוכנית המאה כמות שהיא.

* הסעיף ההזוי בתוכנית – אחרי שהתוכנית התפרסמה, מתברר שהיא פחות טובה מהמידע שהודלף על אודותיה טרם פירסומה. שטח המדינה הפלשתינאית הוא על 70% מיו"ש ולא 60%, ויש חזרה לרעיון העוועים של "חילופי שטחים" שאין להם שום הצדקה. ואף על פי כן, על ישראל לקבל את ההסכם, לפחות באופן עקרוני. סביר להניח שהפלשתינאים ייתרו את הדיון על חילופי השטחים.

* אסטרטג מרחיק ראות – במלאת ארבעים שנה למותו של יגאל אלון, טראמפ החזיר לחיים את תוכניתו. אלון, מדינאי ואסטרטג מרחיק ראות, היטיב לקרוא את המפה, וכבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים הציג את התוכנית, שגם היום היא הטובה ביותר.

* ויתור כואב – מול בית ראש הממשלה נערכה שלשום הפגנה ראשונה נגד תוכנית טראמפ, בהשתתפות מאות מפגינים ובהובלת דניאלה וייס. הם הפגינו נגד קבלת התוכנית, הכוללת ויתור על חלקים ביהודה ושומרון.

עמדתי הפוכה לעמדת המפגינים. בעיניי, ישראל חייבת לקבל את תוכנית טראמפ, כי זו התוכנית הטובה ביותר לאינטרס הישראלי. היא טובה בזכות השטחים שעליהם תוחל ריבונות ישראל. היא טובה גם בזכות השטחים שישראל תוותר עליהם, כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואף על פי כן, אני שמח על ההפגנה הזאת. לא הייתי רוצה שוויתור על חלקים בארץ ישראל יעבור בקלות, ללא מחאה. וחשוב שגם העולם יידע, שכל ויתור כזה הוא ויתור כואב וקשה. וגם לי, שתומך בוויתור הזה – הוא ויתור כואב, כיוון שזיקתי כיהודי וציוני לשטחים שאני תומך בוויתור עליהם, אינה נופלת מזיקתי לשטחים שאני מתנגד לנסיגה מהם ותומך בסיפוחם.

* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגן. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.

חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה בכל מאודי שהוא ייבחר לקדנציה שנייה.

איפה טעיתי?

אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. וסביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.

אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא ייבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה ובהבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.

הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, אולי זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של שלוש שנים בלבד, היא תופעה בלתי נתפסת.

וכעת, נוספת על כך עסקת המאה. בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התוכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. והתוצאה היא לא פחות ממצויינת. הם הבינו את הדקויות, ויצרו תוכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, מגיש תוכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. תוכנית, שקבלתה משרתת את האינטרס הישראלי. יש לקבלה במלואה – הן על הריבונות שבה והן על הוויתורים שבה, כיוון ששני הצדדים הללו משרתים את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. אפשר להתווכח על פרטים אלה או אחרים. למשל, אין כל הצדקה לרעיון של קליטת מיספר סמלי של פליטים, כיוון שיש בכך מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אולם התוכנית בכללותה – ראויה לאימוץ.

כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ ייבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, ייתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.

טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכול יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו אלא התלות באוונגליסטים. ייתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.

(ולצד כל זאת, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות).

* קרקס – תהליך ההדחה לטראמפ בבתי הנבחרים האמריקאים הוא קרקס. הוא קרקס – לא בשל התוצאה הידועה מראש, שהסנאט לא ידיח אותו. הוא קרקס – לא בשל התוצאה שהיתה ידועה מראש, שהקונגרס יתמוך בהדחתו. הוא קרקס, כיוון שבכל אחד מהבתים התוצאה היתה ידועה מראש. וכיוון שאילו היה היום רוב דמוקרטי בסנט, ברור שהוא היה מודח.

אילו היה מדובר בהליך פוליטי גלוי של הצבעת אי אמון בנשיא, הוא היה הליך סביר (למרות שיש בעייה בהדחה בידי הפרלמנט של מי שנבחר בבחירה ישירה). אולם כאשר הליך פוליטי מתחפש להליך משפטי – הוא קרקס. פוליטיקאים אינם שופטים, ואין זה תפקידם להיות שופטים. תפקידם להיות פוליטיקאים. וכפוליטיקאים הם נוהגים כפוליטיקאים גם בהליך כביכול-משפטי של משפט הדחה.

כך גם בישראל. צדק יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כאשר כינה את הדיון על חסינות נתניהו (שבוטל בסופו של דבר אחרי שלמרבה השמחה נתניהו משך את בקשתו) קרקס. הוא טעה כאשר שייך את הכינוי קרקס לעיתוי הדיון – לפני הבחירות. הוא קרקס גם אם הוא היה מתקיים אחרי הבחירות.

הגיע הזמן לשנות את החוק. לבטל את מוסד החסינות הדיונית. יש מקום לחסינות מהותית, כלומר לחסינות על פעולותיו של ח"כ בתוקף תפקידו. אין מקום לחסינות על חשדות לפלילים שאינם במסגרת תפקידו של הח"כ (או השר או רוה"מ). אם הוגש, על סמך ראיות, כתב אישום נגד ח"כ – יבקש נא את יומו בבית המשפט ויגן על חפותו, בדיוק כמו כל אזרח אחר. הכנסת לא נועדה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* חוק יסוד נתניהו – משיכת בקשת החסינות של נתניהו, שמה קץ, כך נראה, למזימתו של ראש הממשלה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. אני מציע לעצמנו לא להיות שאננים. אם חלילה קואליציית החסינות תקבל 61 מנדטים, נתניהו ימציא תעלולים שונים ומשונים כדי להעמיד את עצמו מעל החוק. קודם כל יחוקקו חוק התגברות רדיקלי, על פיו הרוב האוטומטי של 61 ח"כים יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט. וכך יוכלו להשתולל באין מפריע. אולי לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (אך ללא הגבלת הקדנציות כבצרפת), אולי ישנו את חוק החסינות כך שניתן בכנסת הבאה לבקש שוב חסינות. ואולי יפסיקו עם המשחקים, ופשוט יקראו לילד בשמו ויחוקקו חוק יסוד נתניהו, על פיו בנימין נתניהו הוא בלתי חקיר ובלתי שפיט לצמיתות.

* המומחים לדמוקרטיה – הודעת עוצמה כהניסטית: "החסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה. חבל שנתניהו הסיר את בקשת חסינותו." הדבר המשעשע כאן, הוא שכנופייה פאשיסטית גזענית מדברת על... דמוקרטיה. הרי אם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, רבבות אזרחים ייכלאו במחנות ריכוז, רבים יוצאו להורג ברחובות ואלפים "ייעלמו". כך קרה בכל מקום שבו בני דמותם עלו לשלטון.

* סכנה לביטחון המדינה – תעשיית השקרים וההסתה של בלופר ממציאה ביוגרפיה צבאית בדויה על בני גנץ, המופצת בתעלות הביבים, שמציגה את כל הקריירה הצבאית שלו כמסכת של כישלונות סדרתיים. על פי מצג השקר הזה, ניתן לומר שנתניהו, שמינה כלומניק חסר יכולת ופשלונר כזה לתפקיד הרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו הכושלת, הוא אדם חסר אחריות ומופקר, שסיכן ביודעין את ביטחון המדינה, ואסור שיישאר עוד יום אחד בתפקידו.

* גלאי אמת – אם יחברו את נפתלי בנט לפוליגרף וישאלו אותו את מי הוא מעדיף כראש הממשלה – נתניהו או גנץ; אם הוא יאמר נתניהו, הפוליגרף יישרף.

* סחריר זול – פוטין אינו סנטה-קלאוס ששחרר ברוב טובו את נעמה יששכר ממלתעות הכלא הרוסי. הוא דיקטטור של אימפריית רשע, שחטפה את נעמה בת ערובה במשחק פוליטי ציני, ושיחרר אותה בעסקה שבה השיג הישגים מדיניים לארצו. הוא לא נהג כראש מדינה אלא כראש מאפיה.

נעמה יששכר נפלה קורבן לפוליטיקה בינלאומית צינית. היא נדונה לעונש מרושע וחסר פרופורציות, שאין כל קשר בינו לבין העבירה שעליה נשפטה. אולם אין היא אסירת ציון ולא לוחמת שנפלה בשבי האוייב. אין היא גיבורה לאומית, אלא עבריינית קטנה שהחזיקה חשיש באופן בלתי חוקי. לכן, טוב שהיא שוחררה, אך אין כל מקום לפסטיבלים, כאילו מדובר בחילוץ החטופים מאנטבה.

הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו ראויים לשבח על כך שפעלו בכל מאודם למען שיחרורה של נעמה. גם המחיר שישראל שילמה תמורת שחרורה הוא מחיר סביר – לא רק לשיחרורה, אלא לסיום המשבר בין ישראל לרוסיה. אבל ההצגה הפאתטית של נסיעת ראש הממשלה לרוסיה להביא אותה לישראל, היא סחריר בחירות זול.

* שפה משותפת – בהערה שפירסמתי בצרור הקודם, הבעתי שביעות רצון מדברים שאמר יאיר גולן בראיון ל"הארץ" נגד השימוש בטרמינולוגיה של "הכיבוש" והמסרים האוניברסליסטיים במקום מסרים פטריוטיים וכו'. אני רוצה לחדד את עמדתי בנדון.

הרי בפועל, אין הבדל מעשי בין ההצעה האופרטיבית שהוא מציע – נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 (הוא אמנם לא אמר זאת בפירוש, אך כך אני מבין את דבריו) – לבין אותה הצעה מפי אלה שמלהגים על הכיבוש, על גזל וכד'. אז מה אכפת לי? להיפך, אולי עדיף לי שיח "הכיבוש" כי הוא פחות משכנע ומרחיק את הציבור מעמדה שאני מתנגד לה.

זה חשוב לי, כי יש משמעות רבה לשפה, לנימוקים, להשקפה הרחבה. אין לי שפה משותפת עם מי שמלהגים על "הכיבוש" או "אקיבוש", כי רובצת בינינו תהום במובן העמוק ביותר של השקפת העולם. אם אין לעם היהודי זכות על ארץ ישראל, הרי שהוא כובש לא רק בחברון או בשכם, אלא גם בת"א וחיפה. כלומר, שיח "הכיבוש" שומט את הקרקע מעל עצם זכות קיומה של ישראל, כי כולה גזל. אם זהו "כיבוש", צודק גדעון לוי כאשר הוא כותב שאין "ציונות טובה" ו"ציונות רעה" (כלומר... אין ציונות טובה) כי ה"עוול הציוני" החל ב-1920 ונמשך עד 2020.

כאשר אין שפה משותפת, אי אפשר לקיים דיאלוג. כשאין דיאלוג, זה מתכון לקרע בחברה. ברגע שיש הסכמה על הבסיס הציוני, שהוא גם הבסיס של מגילת העצמאות – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ניתן לקיים דיאלוג פורה על השאלה הפרגמטית, מה טוב למדינת ישראל. אני חולק על אלה שמתנגדים לנסיגה מאף שעל, הם חלוקים איתי על נכונותי לפשרה טריטוריאלית, אך זו מחלוקת עם בסיס משותף. כזו מחלוקת יכולה להיות ביני לבין מי שתומך בנסיגה מלאה, וגם בין אנשי ארץ ישראל השלמה למי שתומכים בנסיגה מלאה. בשיח על בסיס משותף, ניתן להקשיב, לשכנע ולהשתכנע.

השיח שהציג גולן, פותח פתח לדיאלוג ישראלי, בדיוק כפי שנאום ה"תהליכים" האומלל שלו חסם אפשרות להידברות.

* או חמצן או חיים – אורי בר יוסף שייך לקומץ סרבני ההתפכחות; אלה שהמילה הקטנה אבל הגדולה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם. והוא מפרסם ב"הארץ" מאמר הזוי, שכותרתו מגמדת את אורוויל: "או הגולן או ביטחון." כן, כן. זה לא האחד באפריל. יש כתבה כזו. סיסמה הגיונית כמו "או חמצן או חיים."

הוא מדקלם את הקונספציה האינפנטילית של אורי שגיא (אם כי, בניגוד לאבי הקונספציה מוסיף לידה "אולי") על כך שאילו מסרנו לסורים את הגולן, כל מה שקורה בסוריה היה נמנע. נו, ברור. אילו ישראל עקרה באכזריות את יישוביה, החריבה את מפעל ההתיישבות הציוני, ומסרה את הגולן ואת חופי הכינרת לאויב הסורי – אסד היה הופך למחרת לדמוקרט ליברלי, 90% מהסורים שדוכאו בידי המיעוט העלאווי היו הופכים למעריציו ומצביעים בעבורו בבחירות הדמוקרטיות שהיו מתקיימות.

איזו אווילות.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאילו מסרה ישראל את הגולן, היום היינו מתמודדים עם התבססות משמרות המהפכה האיראניות בכינרת. ולפני כן – עם דאע"ש. ועם חיזבאללה. סביר להניח, שאילו נסוגונו מהגולן, כבר היינו משחררים אותו במלחמת אין ברירה נוראה, במחיר אלפי חללים וירי טילים על כל רחבי הארץ.

ועם זאת, ראוי לציין שבמאבק שניהלנו על הגולן, החשיבות הביטחונית של הגולן היתה הנימוק השני בחשיבותו. הנימוק העליון היה הציוני. זו ארצנו, ששוחררה במלחמת מגן צודקת מול תוקפנות סורית אינסופית, והקמנו בגולן מפעל התיישבות ציוני לתפארת, והריבונות הישראלית חלה על גולן. חובתה של מדינה לספק ביטחון לכל חלקי מדינתה, לכל יישוביה ואזרחיה, להגן על ריבונותה ועל ייעודה. ולכן, אין שום הבדל בין הגולן, הגליל, הכרמל והנגב.

אך כאמור, גם מי שהעיקר הציוני זר לו, אינו יכול להתעלם מן החשיבות הביטחונית העליונה של ריבונותנו הנצחית על הגולן, אלא אם הוא מתאמץ בכל מאודו להיות עיוור ולרמות את עצמו.

* בחזרה לאמתות הציונות – הקריאה שיצאה ממנהיגי העולם שעלו לרגל לירושלים נגד האנטישמיות על כל גילוייה, ה"ישנים" וה"חדשים", הגלויים והמוסווים כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות", היא חשובה מאוד. חשוב מאוד שהנהגת העולם עלתה דווקא לירושלים, בירת ישראל, כדי למסור את המסר. יש בכך הבנה והכרה של העולם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו ובכך שעניינה בשלומם של היהודים בכל ארצות הגולה, הוא חלק ממהותה. כמובן שאין באחריותה של ישראל לכל יהודי העולם כדי להפחית כהוא זה מאחריותה של כל ממשלה לשלומם של אזרחיה היהודים. אדרבא, קיומה של ישראל ועוצמתה המדינית, ממנפת את יכולתו של העם היהודי לדרוש מן העולם וללחוץ על מדינותיו להבטיח את שלומם של היהודים. לא בכדי, אירוע בינלאומי מסוג זה שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר, לא יכול היה להתקיים בשנות ה-30 של המאה שעברה, ערב השואה.

כפי שאין סתירה בין תפקידה של מדינת ישראל במלחמה נגד האנטישמיות בכל העולם לבין תפקידה של כל מדינה להילחם באנטישמיות שבתוכה, כך גם אין סתירה בין אחריותה של ישראל ליהודי העולם (ולא רק לקיומם הפיסי, אלא יותר מכך לקיומם התרבותי והרוחני כיהודים) לבין הקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל ולהיות אזרחי מדינת ישראל. ומצער מאוד שכבר שנים רבות, בעצם מאז ימי יצחק שמיר, מדינת ישראל והנהגתה אינה קוראת לעליה יהודית.

כמובן שהעלייה לארץ אינה אמורה להיות רק בשל האנטישמיות, אלא בראש ובראשונה כדי לחיות כיהודים במולדתו של העם היהודי וכאזרחים במדינתו, ולהיות שותפים לבניין הארץ והמדינה. אולם בימים אלה של גאות באנטישמיות, מן הראוי לקרוא ליהודי העולם לעלות למדינה היחידה שבה הם הרוב, המדינה היא באמת שלהם והם אינם עלולים למצוא את עצמם נרדפים בשל יהדותם. והיא המקום היחיד המבטיח, שגם ילדיהם, נכדיהם וניניהם יהיו יהודים. 

* בעד הביוש – אני תומך בביוש (שיימינג) שעשה סמוטריץ' לנוסע שתקף נהג אוטובוס. אני יודע, לא זו הדרך לפעול במדינה מסודרת. אני יודע, זה לא מה שמצופה משר בממשלה. אני יודע, הדבר עלול לתת לגיטימציה לתופעת הביוש, שבדרך כלל היא מגונה. הכול נכון. ואף על פי כן, הוא נהג נכון.

תופעת הבריונות הפכה למכת מדינה, ובפרט כלפי משרתי ציבור – נהגי אוטובוס, צוותים רפואיים, עובדי רווחה, מורים וכו'. ולעיתים נכון לפעול מחוץ לקופסה כדי לנער את הבריונים.

אנחנו רואים את העבריינים שמכסים את פניהם בחולצה או בכובע גרב בכניסתם לבית המשפט. כן, חשוב להם שלא יראו אותם. הם מתביישים. ולכן, חשיפתם עשויה בהחלט לזעזע ולהרתיע. אילו היה מדובר בפרסום דיוקנו של חשוד – לא הייתי מצדיק זאת בשום אופן. אולם כיוון שמדובר בתיעוד מעשה הבריונות עצמו – הדבר מוצדק.

* קצ'ה – הלך לעולמו קצ'ה, שמעון כהנר, לוחם ומפקד מיתולוגי, איש יחידה 101 והצנחנים, איש קיבוץ נווה איתן, חקלאי, בוקר ורפתן, איש התיישבות, ידיד הגולן.

אל שמו של קצ'ה התוודעתי כילד, כאשר קראתי בשקיקה את הספרים על יחידה 101 והצנחנים. בנעוריי, כאשר חבריי ואני נסענו לטיולים בגולן, במסגרת התנועה או לבדנו, והמקומות האהובים עלינו היו הזוויתן והיהודיה, התוודענו למושג "החווה של קצ'ה", שהיתה מוכרת לכל טייל ולכל טרמפיסט (כמובן שנסענו אז בטרמפים) – חוות הבקר של נווה איתן סמוך ליהודיה ולזוויתן.

באופן אישי הכרתי את קצ'ה לפני כמעט שלושים שנה, בתקופת המאבק על הגולן. קצ'ה היה שותף פעיל למאבק ולמועצה למען הגולן ובקעת הירדן. ולאחר שנישאתי ליעל, שאביה – אריק שליין, היה אף הוא לוחם ה-101 וחברו של קצ'ה, ההיכרות העמיקה.

קצ'ה היה נוצר מורשת ה-101 והצנחנים והפיץ את בשורתה. הוא היה הפרוייקטור של הקמת אתר הזיכרון של הצנחנים בגבעת התחמושת. זמן קצר לפני פתיחתה הרשמית, הוא הזמין את הנהלת ועד יישובי הגולן לסיור מרתק באתר, בהדרכתו. לפני כשנה, הוא יזם והוביל אירוע לוותיקי יחידה 101, במחנה גדוד הצנחנים 101 בבית ליד. לאירוע הוזמנו מפקדי הגדוד לשיח על מורשת היחידה, בחינת דור לדור יביע אומר. לאירוע הוזמנו אלמנות לוחמי היחידה, וכך יעל ואני השתתפנו על תקן "הנהג של סבתא שלומית", חמותי.

אני זוכר מיספר פגישות חברים שקצ'ה אירח בתחנת הדלק שהקים  ליד קיבוצו. ישבנו סביב תנור ושוחחנו על ענייני השעה. אחת הפגישות הייתה בתחילת מתקפת הטרור המוכרת בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בתחילתה, היא התמקדה עדיין באזורי יש"ע, וכללה בעיקר אירועי ירי. קצ'ה, אז בן 66, יזם הקמת יחידת מתנדבים שתסייר להפגנת נוכחות רכובה ולשמירות בהתיישבות ביש"ע. בסופו של דבר היוזמה לא התממשה.

ביום שישי האחרון קניתי את האוטוביוגרפיה של קצ'ה, שיצאה לאור לאחרונה – "להיות אחד מרבים". הצגתי אותה לשלומית, חמותי, והיא סיפרה לי שקצ'ה חולה מאוד.

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על פטירתו. אל"מ שמעון כהנר – קצ'ה, איש יקר, איש התיישבות וביטחון, אוהב ארץ ישראל, אדם מגויס כל חייו למען מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: שדה יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו?

אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג ועל אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים. והיום – על שדה יצחק.

שדה יצחק הוא מושב עובדים בשרון, מדרום מזרח לחדרה. המושב עלה לקרקע ב-1952,  בידי חלוצים שעלו מפולין. שדה יצחק הוא אחד משלושה יישובים הקרויים על שמו של יצחק שדה.

אלוף יצחק שדה, הידוע בכינוי "הזקן", היה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון. עוד קודם לכן הוא יסד את הפו"ש (פלוגות שדה). הוא האיש שיזם את "היציאה מהגדר" – המעבר מהגנה סטאטית על יישובים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (שמשום מה האקדמיה הישראלית בוחרת להגדיר אותה בנרטיב הערבי "המרד הגדול") – ליוזמה התקפית נגד הכנופיות הערביות. הוא היה ממפקדי פלוגות הלילה המיוחדות שהקים אורד וינגייט.

במלחמת השחרור ייסד שדה את חיל השריון ופיקד על חטיבת השריון הראשונה בצה"ל.

יצחק שדה (1890-1952), איש העלייה השלישית, חבר בגדוד העבודה, היה מחנך, איש רוח וסופר, חבר מפ"ם ואיש השמאל הציוני.

אורי הייטנר

* * *

אם לא תהיה ביקורת –

מה ייעשה במיליארדי הדולארים שמבטיח טראמפ לפלסטינים ב"עסקת המאה"?

חלקם יוזרם לכיסים של מנהיגיהם המושחתים

וחלקם לרכישת אמצעי טרור נוספים נגד ישראל!

ומה עם ירדן כמדינת הפלסטינים, ומרחבי סיני הריקים כפתרון לצפיפות האוכלוסין ברצועת עזה?

על זה כנראה לא מדברים.

* * *

יוסף אורן

מדוע נגזלה הבכורה מסופרי העלייה הראשונה?

   ישראל היא כיום, ללא ספק, המרכז הספרותי הגדול ולמעשה כמעט היחיד של הספרות העברית. רוב הסופרים, רוב הקוראים, כל תעשיית הספר (מול"ים, לקטורים, עורכים, מגיהים, בתי-הדפוס), רוב הפריודיקה הספרותית (עיתונים, כתבי-עת ואתרי אינטרנט) ורוב העורף התומך בפעילות הספרותית (ארכיונים, ספריות ומכוני מחקר) – כל אלה נמצאים כיום בתחומיה של מדינת ישראל.

אך עד לפני כמאה ושלושים שנה, כל זה לא היה קיים כאן, בארץ-ישראל. בשנים של ההתעוררות הלאומית ותחילת חידוש ההתיישבות בציון, שהיו שנות המעבר של הספרות העברית מהמאה התשע-עשרה למאה העשרים ואשר הוגדרו כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית החדשה, היו מרכזיה של הספרות הלאומית הזו מפוזרים בערים הגדולות באירופה. במזרחה של היבשת נודעו המרכזים בוורשה (פולין) ובאודסה (רוסיה) ובמערבה נודעו מרכזיה בברלין (גרמניה) ובלונדון (אנגליה). לימים ילך ויתגבש גם המרכז הספרותי ביבשת הצעירה – באמריקה – על-ידי סופרים שהיגרו אליה מהמרכזים באירופה. מרכזים אלה המשיכו להתקיים עד מלחמת העולם השנייה, אם כי התדלדלו מרוב הסופרים החשובים של הספרות העברית, אחרי שאלה עלו לארץ וחיזקו בעלייתם את המרכז החדש-ישן במולדת.

על עובדות אלה דומני שאין חולק. לעומת זאת עדיין קיימת מחלוקת ביחס לקביעת המועד שבו הוקם המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית. מזה שנים מסמנים את המועד בשנותיה של העלייה השנייה בין השנים 1914-1904 והמהדרין מצביעים אפילו על שנה מסוימת להקמתו של המרכז הארץ-ישראלי והיא שנת עלייתו של יוסף-חיים ברנר לארץ – בשנת 1909. התמונה המצטיירת מקביעה זו היא בערך כזו: בני העלייה הראשונה (1904-1882) חידשו את ההתיישבות והקימו את המושבות הראשונות: פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון, גדרה ורחובות בשפלה, וראש-פינה ויסוד-המעלה בגליל, ואילו בני העלייה השנייה הוסיפו לחידוש ההתיישבות את הצורות הנועזות של התיישבות הקואופרטיבית (הקבוצה, הקיבוץ והמושב השיתופי) ואת חידוש המרכז הספרותי.

הז'אנר הברנרי וממשיכייהו

ומדוע זוכרים כיום מכל הסופרים שעלו במסגרת שנות העלייה השנייה בעיקר את עלייתו לארץ של ברנר ואף מסמנים באירוע זה את הקמת המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית? הכול בגלל מאמר שפירסם ברנר כשנתיים אחרי שעלה – "הז'אנר הארצישראלי וַאֲבִיזְרַיְהוּ" שנדפס ב"הפועל הצעיר" ב-1911 – מאמר שבכותרתו המוזרה כבר הוצפנה הסתייגותו מכל מה שהתפרסם כספרות עברית על-ידי כותבים שעלו לארץ-ישראל במסגרת העלייה הראשונה.

ברנר הפך עד מהרה לסופר היותר מעורב בכל מה שהתרחש בספרות העברית בארץ-ישראל – כי בנוסף לכך שבעצמו כתב ופירסם הרבה, גם עברה דרכו כל התעבורה הספרותית של הכותבים האחרים. ועד שפירסם את "אביזרַיְהו" כבר הספיק לפגוש את רוב הכותבים מסופרי העלייה הראשונה במושבות, שבהן ניסה להשיג עבודה או שאליהן הוזמן להרצות, וגם לקרוא את מה שכתבו ופירסמו סופרי המושבות בבמות הספרותיות שנדפסו בעברית בחו"ל וגם בעיתונות המקומית. והוא, כמובן, לא שבע נחת מיצירותיהם.  

למאמר הזה היה הֵד עצום וגם הדיון בו התמשך שנים רבות. בשקדנות ובבהירות האופייניות למחקריה הספרותיים סיכמה פרופ' נורית גוברין בספרה "מפתחות" (1978), בפרק "בין קסם לרסן", את ההשפעה המעכבת שהיתה למאמרו זה של ברנר על המשך הכתיבה של אחדים מסופרי העלייה הראשונה, שרובם משכו ידם מכתיבת סיפורת אחרי פְּסַק-הטעם שהוציא ברנר על סיפוריהם.

טענתו המרכזית של ברנר ב"אביזרַיְהו" היתה שלמציאות הארצישראלית "עדיין אין קביעות וטיפוסיות", כי היא טרם התגבשה וטרם התייצבה, ולכן לא יוכל המספר הארצישראלי לתאר בסיפוריו "שום תמצית של התגבשות חיים, אלא רק "זיכרונות ורשמים מן 'המצב הדינאמי', המתנועע - - - ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום יהודה, עשיתי טיול הגלילה." מֶמוּארים אלה נכתבים "מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית" כי הם עונים לציפייה מהכותבים ל"ציורים" המייפים את המציאות בשליחות התחיה. כותביהם משתדלים "לעשות רושם של אילוזיה (אשליה) כי ארץ-ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשת הגדולה יש ביתרון-יופי בְּיָם קטן ונחמד זה." מציאות "מתנועעת" כזו, שטרם התייצבה, הניח ברנר, איננה מסוגלת לפרנס ספרות בעלת ערך, ספרות החושפת את האמת על החיים בארץ. והוא אכן האשים את סופרי "הז'אנר הארצישראלי" בהעלמת הקשיים והכישלונות של המתיישבים במושבות החדשות.

אצל חלוצי העלייה השנייה. בעיני החלוצים האלה, שכבר ספגו, לפני עלותם לארץ ישראל, תודעה סוציאליסטית-פרולֶטַרית (מעמדית-פועלית) ברוסיה ובמדינות מזרח-אירופה האחרות, הצטיירו האיכרים במושבות כ"בּוֹעָזים" (בעלי משפחות שבבעלותם בית ונחלה שממנה פרנסתם), גם אם הציעו להם עבודה ולא כל שכן אם לא יכלו להציע להם שום עבודה במשקים שלהם. חלוצים אלה הפיצו את הנאמר במאמרו של ברנר על סופרי המושבות כאמת שאי-אפשר לחלוק עליה.

העובדות כהווייתן

על הנאמר במאמר הזה של ברנר התבססו חוקרי ספרות מאוחרים כאשר קבעו – גם הם במידה רבה ממניעים פוליטיים – שבמושבות שהקימו בני העלייה הראשונה לא התקיימה פעילות ספרותית בעלת משמעות ובעלת ערך, כזו שהיתה יכולה להיחשב כמרכז חדש של הספרות העברית. והיו צריכות לחלוף שנים עד שהמחקר הספרותי הפריך את הקביעה הנמהרת הזו בעזרת העובדות הבאות – חלקן נשכחות וחלקן מושכחות:

1. פעילות ספרותית ענפה למדי התקיימה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה, בהתחשב בגודלה המצומצם של העלייה הזו ובקשיים הכלכליים והחברתיים שהיא התמודדה איתם. יצירתם של רוב הכותבים טרם נחקרה ועדיין לא הוערכה כראוי. ואלמלא מחקריהן של נורית גוברין ויפה ברלוביץ, שתי חוקרות ספרות בכירות וקפדניות, ושל חוקרות נוספות שמחקריהן כבר נעשו בחלקם ממניעים מגדריים, עדיין היינו מחזיקים בקביעה השגויה שדבורה בָּרוֹן, בת העלייה השנייה, היתה הסופרת הפעילה הראשונה שכתבה ביישוב החדש, אחרי שעלתה לארץ ב-1911, וספק אם היינו יודעים את ערך יצירתן של סופרות אחדות מבנות העלייה הראשונה, ובכללן: חמדה בן-יהודה (עלתה ב-1892), נחמה פוחצ'בסקי (עלתה ב-1889) ויהודית הררי (הועלתה כתינוקת לארץ על-ידי הוריה ב-1885). 

2. מיספר הסופרים שפעלו במושבות לא הצטמצם רק בארבעת הנודעים מבני העלייה הראשונה שברנר לועג לכתיבתם ולאביזרַיְהם במאמרו, והם : יהושע ברזילי (עלה ב-1887) זאב יעבץ (שאף הוא עלה לארץ ב-1887, אך חזר לווילנה ב-1897), משה סמילנסקי (עלה ב-1891) ומאיר וילקנסקי (עלה ב-1904). כדי לקבוע את מספר הכותבים האמיתי במושבות, צריך לשנות את ההגדרה של המונח "סופר". כיום כוללים תחת ההגדרה הזו בעיקר כותבי שירה וסיפורת, אך הסוגה הנפוצה בספרות העברית, לפחות כמותית, בתקופות הספרות העברית החדשה (ההשכלה, התחייה והעליות) היתה הסוגה העיונית לצורותיה השונות: המֶמוּאָר (זיכרונות), היומן, הרשימה, המאמר והמסה. ולכן – אם נדגים רק מתוך העוסקים בכתיבה בראשון לציון – גם זלמן-דוד לבונטין, מנשה מאירוביץ, דוד יודילוביץ ודב חביב-לובמן היו סופרים של ממש. ולכן כללתי אותם באנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים", שערכתי בשנת 1989, והדגמתי מיצירתם לא רק סיפורים אלא גם מצורות הסוגה העיונית שפרטתי קודם.

3. הקטע הבא על ראשון לציון ממאמר רב היקף בשם "צמחי ארץ הצבי", שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון "ירושלים" של אברהם משה לונץ, עשוי להדגים שגם הטענה, שסופרי "הז'אנר הארצישראלי" העלימו את האמת על מצבן העגום של המושבות, לא היתה מדויקת. לא רק שמנשה מאירוביץ מפריד בין עובדות מן ההווה במושבה לבין תקוות להתפתחותה בעתיד, אלא גם משקף את החזון של המייסדים, להרחיב את מפעל "היישוב החדש" כדי לחדש את אחיזת העם היהודי בארץ ישראל. במושגי הזמן שבהם נוסח הקטע התקופתי הזה, כל כתיבה המבטאת חזון נחשבה (ואמורה להיחשב גם כיום) לספרות בכל מובן. ובאופן זה אמור קורא בן הזמן הנוכחי לקבוע את ערך הקטע הבא:

"המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה ייבנה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בכל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יקב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני ארץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מליאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לבות איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת ריבויים. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אופני סדר גידולן." 

4. רק בודדים מסופרי המושבות יכלו להוציא לאור יצירות בהיקף שעולה על זה שעיתונים (דוגמת "הצבי" של בן-יהודה ושנתונים כמו "כנסת ישראל" ו"ירושלים" יכלו לקלוט. מוכיח זאת כתב-היד של הרומאן "במדרון" של נפ"ש (נחמה פוחצ'בסקי), שפרסומו התעכב עד שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, גאלו אותו מתוך עיזבונה הספרותי, ודאגו להדפסתו ב-2004. על-פי המקרה הזה אפשר להניח, כי אי-פה אי-שם, אצל צאצאיהם של כותבים שפעלו במושבות אחרות או במוזיאונים של הערים שהתפתחו מהמושבות הללו, גנוזים כתבי-יד שיום אחד יודפסו, יְשָנוּ לחלוטין את התמונה על היקף היצירה שנכתבה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה וגם יערערו את השיפוט המזלזל בחשיבותה, כפי שהשתמע מכותרת מאמרו של ברנר "הז'אנר הארצישראלי ואביזרַיְהו".

5. בזכות הופעת הקובץ "גחלת" – קובץ השירים של עשהאל פוחצ'בסקי, שהיה גנוז בארכיב של המשפחה בראשון לציון עד שנדפס מעיזבונו ב-2012 – נוספה הוכחה נוספת לעובדה הנטענת במאמר זה, כי במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה התקיימה פעילות ספרותית ענפה למדי, יחסית למספר המשפחות בכל מושבה, שלא כולה נחשפה עדיין. עשהאל נולד לאימו נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש) בראשון לציון בשנת 1893 והתחנך במוסדות החינוך העבריים של המושבה (ואשר היו הראשונים בעולם שלימוד כל המקצועות התקיים בהם בשפה העברית המתחדשת). הוא ואיתמר בן-אבי (בנו של אליעזר בן-יהודה) היו הילדים הראשונים מ"בני-הארץ" שהוריהם הקפידו ששפת הדיבור בבית תהיה העברית בלבד. השירים המוקדמים ביותר של עשהאל שנכללו בקובץ זה הם משנת תרע"ג (1913), ורק העובדה שלא פירסם אותם במועד שכתב אותם, העלימה את העובדה שסופרי "הז'אנר הארצישראלי", שברנר כה זלזל בערך כתיבתם, טיפחו במושבות גם כותבים משכבת הצברים הראשונה, כך בראשון לציון וכך גם במושבות האחרות. גילוי כתבי-היד של בנים אלה, שנולדו במושבות "היישוב החדש", בגניזות המשפחתיות או בארכיונים של המושבות הראשונות (שכולן הפכו מאז לערים) יביא גם הוא לשינוי התמונה.

עובדות אלה, מצדיקות לקבוע את המסקנה הבאה: סופרי העלייה הראשונה – ולא סופרי העלייה השנייה – היו מייסדי המרכז הספרותי בארץ ישראל, המרכז שגדל עם כל עלייה נוספת עד שהפך בפועל, אחרי ייסודה של המדינה, למרכז הספרות הבלעדי של הספרות העברית בעולם.

יוסף אורן

אהוד: מרבית דבריך חסרי שחר, מזלזלים בברנר, ומוטים לצד משפחת פוחצ'בסקי, שניניה שוקדים על שינוי ההיסטוריה הספרותית של העלייה הראשונה – שכבר נחקרה ופורסמה במחקרים ובספרים, החל אולי מ"סל ענבים" של גליה ירדני [1967] – וגם לפני כן. אך עד שלא תקרא את ספריי ומחקריי העוסקים בנושא, לא אוכל להתווכח איתך.

בדרך-כלל אתה קורא ורואה רק מה שנוח לך, ולכן קשה להתייחס ברצינות להכללותיך לגבי הספרות העברית בארץ-ישראל לתקופותיה.

פתח-תקווה, שהואלת להזכירה – נוסדה ב-1878, לפני ראשון לציון [1882] של משפחת פוחצ'בסקי – ועל רקעה של פתח-תקווה זו נכתבו רבים מסיפורי העלייה הראשונה, כמו גם השנייה [למשל "עצבים"]. אבל אינני יכול להכריחך לקרוא את ספריי למען תשכיל ותרחיב דעת.

אגב, אסתר ראב נולדה בשנת 1894, צעירה בשנה אחת בלבד מעשהאל פוחצ'בסקי, והיא משוררת של ממש – אבל אינה נחשבת משוררת העלייה הראשונה!

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

חנה סמוכה מושיוב

בתי האחת

במסירות ובאהבה, התגברתי על הקשיים של גידול שני בניי בהפרשי גיל קטנים, היה נפלא לראותם מתפתחים ומשתנים ואת הנפש מרנינים. הצלחתי לעבוד מעט רק כדי להיות בעניינים. הילדים היו במרכז היקום, וכל יום הודיתי לאל, על כל הטוב שבחלקי נופל. ואפילו לרגע לא שכחתי כמה רע הרגישה האישה שקראו לה "עקרה". ליבי נקרע, על כל הנשים, שרוצות להוציא מהחוק את המלה הנוראה "עקרה". ומהמקום הנורא, שממנו יצאתי מנצחת, אני רוצה לשלוח להן מסר, שהן שוות לא פחות ושיאמינו שגם הן יצליחו בעתיד הקרוב לחבק בת או בן, שיאירו את חייהן, וייסורי הנפש יישארו מאחוריהן... אמן!

*

אני במקום שממנו אני מעיזה לחלום גם על בת. מאמינה שתהיה לי בת! נכון שבמקומותינו, הדעה הרווחת, ואפילו בתנ"ך שהבת מקופחת. אך אם תשאלו את אימי, תגיד שצריך משני המינים. יש לי שני בנים מדהימים ואני משתוקקת לבת. כל חיי רציתי ללדת את עצמי מחדש בסביבה אחרת, מעניקה ומתמסרת, בשלווה בחום ובאהבה. כבר בגיל שבע עשרה כתבתי עליה שיר, וידעתי שהיא את חיי תעשיר, וידעתי לתאר איך היא תראה. דמיינתי אותה, בהירה ויפה, שיער זהוב ארוך, עיניים כחולות, כולה טוהר ורוך... רציתי שהיא תהיה התיקון שלי, כלל לא דומה לי, לא במראה ולא באופי. יכולתי לדמיין, איך ייראה האב, שאותו אוהב, שלו היא תדמה.

עד שבניי יגדלו, הריון לא בא בחשבון. הרעיון הוא להשקיע בהם המון, באהבה ובחום, ושלא יגדלו כמוני, בדלות ובקור. אני לוקחת בחשבון, שעשוי להיוולד לנו בן, ואז הרעיון לזכות בבת, יושבַּת!!! אשלים שיהיו לי שלושה בנים, כי מעבר לזה, יהיה קשה... מעדיפה איכות על כמות... לגדל ילדים, זה לגמרי לא פשוט, למרות ההנאה והריגוש...

מוצאי שבת אחת, נסענו להוריי עם הילדים, כפי שעשינו אחת לשבועיים. על השולחן בסלון, ישב לו גיליון של "לאישה", ועליו הופיעה כותרת באותיות קידוש לבנה: "אחרי גיל שלושים פוריות האישה יורדת..." קראתי לבדוק מה זאת אומרת. נדלקה לי נורה אדומה והיא כל הזמן הבהבה, ואותי לא עזבה!!! אני בת שלושים ואחת, עלי למהר להיכנס להריון, לפני שתהיה לי ירידה בפריון, והמשאלה ללדת בת עלולה לרדת לטמיון... אומנם הבנים עדיין קטנים, אך מסתבר, שעלי להזדרז, וזמן יקר אסור לי לבזבז, אחרת את הרכבת אפספס. אני נחושה ואעשה הכול כדי להגשים את המשאלה.

הרעיון לא לוותר על בת, בער בי ולהט. מסבירה לבעלי שהעניין בהול, כי בגיל שלי הפריון בירידה ועלול להיות פספוס, שלא נדע!!! הוא זורם... ממילא אני אותם סוחבת, יולדת ומגדלת והוא אמון על הפרנסה, ותודה לאל אין בעיה של הכנסה. 

ויפה, שכבר ביום ראשון השגתי תור לרופא...

הרופא התייחס אליי, כאל מישהו חדשה, ולא כמי שכבר פעמיים ילדה. שלח אותי לבדיקות, חלקן קשות... כדי לקבוע תור לאחת הבדיקות, אמרו לי לחזור אחרי המחזור. חיכיתי למחזור, אך המחזור לא חזר. ליתר ביטחון, עשיתי בדיקת דם, (כי עדיין לא היתה ערכה לבדיקת הריון) לראות מה קרה שהוא נרדם!!! מסתבר שהוא בכלל לא מתכוון לבוא, כי אני בהיריון! שמחה וששון, שוב קורה לי נס, מסתבר שאין לי בעיה להיריון להיכנס! נחסכו ממני כל הבדיקות הקשות והצפייה הממושכת, שידעתי בהריון הראשון. הייתי צריכה רק לרצות וזה קרה... אני פו‍ֹרָה!

רצתי לרופא שיאשר שזה נכון, הוא מצא שיש דופק לעובר והוא ברחם יושב נהדר. הוא אמר שזה הריון "ספונטני" כמו ההיריון השני... איזה אושר... השם עָנַנִי! קבלתי הריון מתנה ליום ההולדת שלושים ואחת, כמו בראשון. פעמים בימי הולדתי נולדתי מחדש עם שני הריונות... מתנות שלא יסולאו בפז.

אחרי שנעם נולד, עברתי טסט וקיבלתי רישיון נהיגה. התחלנו תהליך של הגשת תוכניות לבניית בית במושב, שבו בעלי נולד, גדל ועבד עם הוריו. קיבלנו את רישיון הבניה, והיתה לנו חווייה לתכנן את ביתנו בהתאם לצרכינו, ואנו לא שוכחים, שצריך חדר נוסף לוולד, שכמעט בטוחים, שהוא יהיה בת, שתהיה זקוקה לחדר משלה לבד, ואני מבטיחה לה, שיהיה לה כל מה שרציתי ולי לא היה. היו לנו הרבה ריצות, היתה תקופה של אינפלציה דוהרת ולכן הקדמנו את קניית החומרים, כי מדי יום המחירים הרקיעו שחקים, וערך הכסף ירד בטירוף.... ואני נסחבת עם הבטן בקיץ החם והמהביל להשלים משימות ולהועיל לפני שאלד ואצטרך להשקיע יותר בילדים.

באותו זמן, עבדתי יומיים בשבוע, חצי משרה. סבתא, שגרה אלינו קרוב, חיכתה לילדים, שישובו מהגן בהסעה, והיה להם מצוין. נתנה להם לאכול וזה לא היה עול גדול להחזיק אותם למשך שעה, עד שאמם הופיעה.  

*

ההיריון הנוכחי היה יותר קשה, כי הוא נמשך לאורך כל חודשי הקיץ החמים והלחים. וכמובן, שלא היה מזגן לא במכונית ולא בבית. רוב הזמן נטפתי זיעה והרגשתי יגעה. הבנים שיחקו ביחד ומהם היתה לי נחת. ואני משוכנעת שיש לי בת, ומדמיינת למי היא תהיה דומה, וזה עושה לי טוב לחשוב, שגם יהיה לה בבית חדר וורוד. ואני נכספת לדעת אם זו באמת בת, או שאני משלה את עצמי בלבד. אני לא רוצה שההיריון יעבור מהר, כי אני חושבת שזה ההיריון האחרון ואני רוצה קצת להתבשם מההרגשה, שאני הרה, ובתוכי גרה עובר/ה...

למרות החום והרגשת העייפות והתשישות, אני בפעילות מלאה כל היום, גם בעבודה וגם בבית, ונהנית מהילדים שכל כך יפה מתקדמים ומייחלת בערגה לתוספת הצפויה.

*

יום חמישי, ליניב, בני הבכור, מלאו ארבע שנים. אפיתי לו עוגה ליום ההולדת בגן, שייערך כמתוכנן, מחר. אני בהיריון שבוע שלושים ותשע. בלילה לפתע, בלי כל אזהרה, ללא צירים וללא חבלים, ירדו לי המים, (כמו בלידה הראשונה) וצריך לנסוע מיד לבית החולים. ברור לי שהלידה מתקרבת, אני נרגשת, משקשקת, חוששת, שיניי נוקשות זו לזו, כולי רועדת, פוחדת מהבאות, מקווה שבלידה לא אמות! מייחלת שנעבור את הלידה כשלעולל ולאימו שלום. האם אזכה בילדה, שלה אני מצפה, בטרם ברחם נוצרה???

בעלי מזעיק את אימו. הוא לא קולט, שאני בקרוב מאוד יולדת, ובטוח שאפשר לחכות ולראות איך היא מתקדמת, ולא מבין שירידת מים מעידה על ראשית הלידה. אין לי סבלנות איתו להתווכח, הוא לא מבין כמה אני במתח. רוצה שיטיס אותי לבית החולים, וישוב לישון עם הילדים.

בלי כל הכנה, התקבלתי מיד לחדר לידה עם מניין נשים, בדיוק מיטה התפנתה וקיבלתי אותה. בחדר הלידה אין מקום לבעלים. יש שיושבים וממתינים שעות עד רגע הלידה, ויש שהולכים הביתה לישון ליד הטלפון, עד שיתבשרו שהלידה עברה בשלום. בעלי החכם הלך הביתה לילדים, ממילא הוא לא יכול להועיל לי ...

אין פתיחה, אין צירים. לוקח שעות עד שצירים מגיעים. נותנים לי זירוז (פיטוצין), אך העובר לא רוצה לזוז, הוא תקוע, ויש משהו לא רגוע. הרופא מגיע, לוחץ לי על הבטן, כדי לדחוף את העובר למטה... מתחילים צירים חזקים. לידי רק מיילדת ולא צוות של רופאים כמו בלידה הראשונה, והיא נותנת לי הוראות מתי לנשום ומתי ללחוץ. מתוך זעקה אחת ארוכה, העוברית החליקה. נולדה לי בת!!! לפתע, המתח ירד, הכאב נשכח. הבת נולדה במשקל (3.530) שלושה קילוגרם וחמש מאות ושלשים גרם. אושר גדול אותי הציף, כעת המשפחה מושלמת, אבא אימא, שני בנים ובת. חלום שלרגע לא פג...

איך שהיא הגיחה מהרחם, השאלה הראשונה שלי היתה: האם יש לה ידיים ורגליים? בתקופת ההיריון, היתה מגפת אדמת, ובניי חלו בה. והשאלה, אם אני נדבקתי וחליתי בה בצורה סמויה? ואולי חלילה התינוקת נפגעה ויש לה איזו שהיא בעייה? אחרי בדיקה, נאמר לי, שהתינוקת מושלמת ובריאה. חייכתי בהנאה...

חיכיתי בקוצר רוח, שבעלי יתבשר ויואיל להגיע, הוא בטח במתח... ולא יודע מה מצפה לו בפתח.... אחרי שקיבל את האות מהאחות, שנולדה לנו בת, היא בא מיד לראות את היצירה המופלאה, שכל כך השתוקקנו לה. הוא היה מאושר. והחיוך מעיניו לרגע לא סר. תודה לאל שהגענו הלום. לבת ולאם שלום!

כמעט מהרגע שבו היא נבראה וידעתי שאני הרה, היה לי שם עבורה. ביום הזיכרון, שיר "הרעות" ברדיו התנגן. ונגע לי בלב. באותו רגע גמלה בליבי החלטה, שאם אלד בת, אקרא לה "רעות". שם יפה לכל הדעות. שם שמבטא אחדות ואחוות לוחמים מיוחדת, שאולי רק בארצנו קיימת. הענקתי לה את השם בעל המשמעות - רֵעוּת, שלא היה נפוץ כמו היום. שם שעליה תפור, ואני מאחלת לה ולכולנו, שהרעות בבתנו לעולם תהיה קיימת, ושהיא תדע להיות רֶעָה ורעייה, וששמה לא יעורר תהייה. גם בעלי אהב את השם, והתרשם שהשם את בתנו הולם.

*

ילדתי ביום חמישי ובשבת כבר רצו לשחרר אותי. סירבתי להשתחרר עם הבת, אמרתי שאני לא נוסעת בשבת! תיארתי לעצמי מה מחכה לי בבית לבד. נחוץ לי עוד לילה לישון, לפני שלמַיִם העמוקים אצלול.

הגענו הביתה. מיטת התינוק שנעם ממנה התפנה, חיכתה לבת בסדין לבן. עד הלידה איש לא ידע שאלד בת, כי עדיין לא היה אולטרא סאונד, (היו נשים "חכמות", שתמיד "ידעו" לנחש את מין הילוד, ולרוב הן טעו!) – וטרם קניתי ציוד ורוד המיועד לבת. התשוקה לוורוד גרמה לי לשלוח את בעלי מיד לקנות סדין ושמיכה בצבע ורוד. וסבתהּ סרגה לבתי סוודר, גרביים ושמיכה לעגלה בוורוד בובתי, צבע שמבטא רוך ואהבה ונשיות ורוגע. צבע משגע!!! שלא ויתרתי עליו אפילו לא לרגע, והוא עזר לי לצבוע את חיי ושמר עליי... ותודה לאל שיש לי בת שמכניסה את הוורוד לחיי. 

התינוקת המתוקה. לא בכתה והייתה שקטה ורגועה, אך הבן האמצעי, שהוא כבר לא "הקטן", רטן: "לא רוצה תינוקת!" הרגיש שהוא גורש מגן העדן, והאחות המיותרת, אותו מאמללת. לא רצה לאכול, בכול בוקר לפני הגן, עשה לי בלגן, הקיא ושילשל ולא פעם "פישל", והיה כבד לי על הלב, ועם זה היה עלי להתמודד... והבן הגדול, שקיבל אחות במתנה לגיל ארבע, שמח, וזה לא קילקל לו את מצב הרוח. הוא לא היה צריך הוכחות שהוא נשאר "הגדול", פיו היה מלא שחוק, ולא היתה לו בעייה, שבבית יש עוד ברייה.

התינוקת שלה חיכיתי כל חיי, נכנסה לליבי מיד ותפסה בו מקום נכבד. היא היתה יפה וברה בוורוד, שהלם אותה מאוד. אעשה הכול כדי שהיא תהיה קרובה אליי, ואני מבטיחה שאהיה הכול בשבילה ואגשים לה כל משאלה. כאם לבת הרגשתי משהו מיוחד. היא היתה בובה טובה ואהובה שכל חיוך שלה, אותי שבה. 

היא ינקה בהנאה, וההנקה כלל לא הציקה, רק שהתינוקת עלתה הרבה פחות במשקל, ועם זה לא היה לי קל. הבנים היו חצי יום בגן, יכולתי להקדיש לה זמן, ואם ניתן, ניסיתי לישון מעט. נהניתי להיות אתה לבד, בלי שהבנים, שהם יותר מבינים, יתבעו את כולי. כשהחזרתי אותם מהגן, רחצתי אותם, נתתי להם לאכול, השכבתי אותם לישון, וכל הבית נם. וגם אני יכולתי מעט לנמנם. כשהם התעוררו, הם ביחד שיחקו ומדי כמה דקות, באו אלי לקבל נשיקות. אביהם הגיע בערב עם חיוך, ועזר לי להאכיל, לרחוץ ולהשכיב. הסתדרתי לא רע. הייתי מאושרת נורא. יש לי בנים נהדרים ובת לתפארה.

*

מאותו הרגע, שהתבשרתי שאני בהריון לראשונה וילדתי בן ועוד בן וגם בת, ותוך ארבע שנים, צמצמתי פערים, הייתי בתקופה של אושר מתמשך. חשתי שלמה, בטוחה בעצמה, ויותר לא רציתי מאומה, התגברתי על כל המהמורות החמורות והעקוב הפך למישור והחיים זרמו בלי כל הפרעה. איזו הנאה!!! היה נהדר לא חסר לי דבר. הרגשתי שאני בפסגת העולם ונפשי הגיעה למנוחה ואני יכולה לנשום לרווחה, התגברתי על הכול ועליי אף אחד לא יכול. נשאתי רק תפילה שילדיי יגדלו בבריאות ויתפתחו יפה ויחייכו.

אחרי העליות באות נפילות. כשהתינוקת המקסימה, הגיעה לגיל חודשיים, חל בחיי מהפך. השמחה והאושר ממני חומקים. מגיעות צרות בצרורות ושמות לאל את כל התקוות. התינוקת היפה והטובה, לאכול סירבה!!! "רעב שבתה." בכתה וצרחה וסירבה לינוק ולא נותרה לי ברירה, הייתי צריכה לנסות בקבוק. ניסיתי "סימילק", אך גם איתו לא הלך לי חלק. היא עמדה בסירובה. ניסיתי להרעיבה, לתת לה לאכול כל שש שעות, אך היא לא אבתה. ניסיתי להאכילה בכפית, לא בלעה. הייתי בצרה לא קטנה. מישהו זומם לקחת ממני את המתנה!!!

הלכתי איתה ל"טיפת חלב", במשך השבוע כמעט לא עלתה במשקל!!! בדקו בעקומת הגדילה, וגילו שהמשקל קל והוא מתחת לעקומה, ואילו הגובה הרבה מעל לנורמה. ואצל השכנה, התינוקת שנולדה כמה ימים לפני רעות, המשקל עלה יפה ובעקביות. השוויתי את המשקל של הבנים בגילים מקבילים, והפערים אומרים שהשמיים אותי מרמים... כל הניסיונות שלי לתת לה לאכול בשיטות שונות, נדונו לכישלון. מחשבות רַעו‍ֹת בראשי מכות. אני בבעיות, לא נרדמת בלילות וכשהתינוקת שלי ישנה, אני ערה, בודקת, שלא יאונה לה רע. אין לי כוונה לוותר, ולתת לה לגווע במקום לשבוע... אין לי ברירה, אני חייבת למצוא את הדרך, כדי להכניע את הקטנה, כדי שתגדל בצורה תקינה.

*

נטשתי הכול וטיפלתי רק בה, לא אתן שהאוצר הענק, ממני יילקח. פחדתי עליה נורא. הסתובבתי עם אבנים בבטן, עם דופק מהיר ועם מחנק, עם כאבי נפש עזים, ולא מצאתי נחמה, גם לא בזה שיש לנו עוד שני בנים נפלאים ולא בזה שאנו במושב בית בונים. לשום דבר לא היה בעיניי ערך. פחדתי שבין רגע, הכול עלול להיות לטרף... כל היום התפללתי עבורה והייתי שרה: "על בתנו התינוקת, שמור נא לי אלי הטוב... אתה הכול יודע, נתת לנו מזון בשפע, אז איך אוכל לראות את תינוקנו ברעב גווע..." והייתי מתבוננת בה ורואה, כמה היא יפה ומתוקה! ורציתי שהעוקץ ייצא כבר מהדבש, שארגיש את הטעם המתוק של גידול תינוק ואת הצחוק ואת כל הטוב שמונח לי ביד, אך העוקץ חדר עמוק והמשיך לעקוץ, ולדבש היה בטעם קוץ.

הבנתי שלבד אני לא מצליחה, אני חייבת לחשוב איך אוכל את הגורל הנורא לשנות. חיפשתי נחמה אצל אימהות, שילדו איתי יחד, אם מישהי נתקלה בבעייה דומה. לוּ שמעתי שיש מקרה דומה, שתינוק יכול לגדול מכלום, אולי הייתי נרגעת... הייתי המומה, שזו בעייה, שאף אימא עליה לא שמעה... פניתי שוב לטיפת חלב, ואמרו לי שאני צריכה פסיכולוג. הלכתי לפסיכולוג והוא לא קלט על מה אני מדברת, וניסה "לחפור" בעברי, ולא העלה חרס. הלכתי לרופאת ילדים, היא לא תפסה על מה אני מדברת... אולי גם היא חשבה שאני לא שפויה. הלכתי לרופא פרטי, בדק את התינוקת וניחם אותי, שהיא מאוד מפותחת ולא מצא שיש בה ליקוי ולא קלט שהיא חיה מכלום... ביקש שארשום מה היא מערה לתוכה בכול ארוחה. הוא הופתע שבסך הכול הכמות קטנה מבקבוק אחד ליום, וגם הוא חשב שזה איום... הציע להרעיבה, אולי אם היא תרעב, אפשר שתינק ברעבון, אך גם זה לא עבד... קלטתי שלבעייה הזו אין פתרון, ובשום עצה לא מצאתי יתרון וכולי עצב כאב וחרון.

למרות שהגשמתי את כל המשאלות והחלומות וחשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, נחלתי מפלה. הרגשתי שהחיים שוב לא האירו לי פנים. ונשארתי עם הקשיים שמכים בי מבפנים. במקום להיות שמחה, שיש לי משפחה נפלאה ותפילתי נענתה, ואני חובקת גם ילדה, הרגשתי אבודה ואומללה. כל השמחה והתודה, ממני ניטלה. הרגשתי שבתי היפה בסכנת מוות נתונה, ואני חייבת לעשות הכול למענה... הרגשתי שהצרות רובצות עלי כמגדל, לא מבינה, איך הבת שלי תגדל. איך אני מוצאת הגנה מפני הסכנה שאורבת לבתי הקטנה? לו רק אכלה עוד מנה!!!

לא ישנתי בלילות, ולא בגלל שהיא בכתה. הייתי מקיצה בלילות בבהלה, נגשת למיטתה, כדי לבדוק כל כמה דקות, אם היא נושמת וחיה! איך היא תחייה עם כל כך מעט חלב, שטפטפתי לה בפה??? סכנת החיים בעיניי היתה מוחשית. הלוואי שאתבדה! פחדתי לדמיין אותה גדלה, לובשת שמלות, עם צמות או קוקיות, שמא לא אזכה זאת לראות...

*

שום גורם לא הצליח לעזור לי למצוא את השיטה, שבאמצעותה אצליח להאכיל אותה. צץ במוחי רעיון, לנסות להאכיל אותה כשהיא ישנה, מתוך הנחה, שמתוך אינסטינקט, היא תינק... וראה זה פלא, היא גמרה בקבוק!!! היה לי סיפוק!!! כך היא תקבל את המעט שהגוף שלה זקוק. מצאתי את הדרך להאכיל אותה! כל אימת שניסיתי לתת לה בקבוק כשהיא ערה, נחלתי מפלה. היא בשלה!

לכאורה מצאתי פטנט, שאף יועץ או רופא לא הצליח לי לתת. הבת שלי תחיה! היא לא תהיה קורבן בידי רופאים שלא מבינים מה פשר הדבר שתינוק לא אוכל דבר! ההזנה שלה תתבצע כשהיא ישנה. עלי לארוב לה שהיא תירדם, ואז לתחוב לה את הבקבוק לפה, כי אם היא ערה, אין מצב שהיא את תוכן הבקבוק מערה. אז תגידו שזה לא יפה, שאני משוגעת, ואולי אני בילדה פוגעת, מערימה עליה ולא מכבדת את רצונה. ואיך אני בכלל מעיזה לדחוף לה אוכל בזמן שהיא יְשֵנָה??? אף אחד לא חושב, מה היה קורה אילו הייתי נוהגת אחרת, ולא הייתי מתרגשת ומנסה לאלתר באיזו דרך אצליח לאפשר לה לאכול קצת יותר, כי כל עוד היא לא נרדמה, היא המשיכה במרייה, ואני לא אשקוט ולא ארפה, ואעשה הכול כדי שהיא תגדל ותפרח ולא משנה במה וכמה לי זה יעלה. מישהו חושב שאם היא תמשיך לא לאכול, היא עלולה למות? זה לא שטויות!!! לזה בשום אופן לא אתן לקרות!

וכשהיא ישנה, בשקט בשקט, בלב הולם, לקחתי אותה לחיקי, וייחלתי והתפללתי, שהיא לא תתעורר, ותתחיל לינוק את תוכן הבקבוק. וכשהיא סיימה, בשקט בשקט הייתי משכיבה אותה במיטתה, שתמשיך לישון, כשכולי רועדת, לוחשת ומתפללת, שלא תקיא. שמה שאכלה יעזור לה לגדול ולצמוח ולצבור כוח ולהיות בריאה. ואם רצה השם, זה עבר בשלום, ואם לא, היא היתה מקיאה, ואת הנשמה לי הוציאה, ולא ידעתי אנה אני באה...

כשהאכלתי את הקטנה. היתה לי בעייה לא קטנה, בבית יש לי עוד שני ילדים מתוקים שנדחקו לפינה, בגלל אחותם שלא מפסיקה להעמיס על אימם דאגות שממוות גרועות. לא הבינו למה אימא פתאום עצובה, וכמו ילדה קטנה בוכה! למה היא מיוסרת נורא, ולא קלטו מה לאימא קרה? למה היא אותם "מפקירה" ומתמסרת רק לתינוקת שאת חייה מררה? ולמה הם חייבים להיות בשקט, כשהתינוקת בשינה אוכלת??? ולמה התינוקת מפרה את החוקים? הם היו כל כך מתוקים, שהודיתי לאל שאלה בניי. כמה חבל שלא נותר לי בשבילם פנאי! את כל זמני השקעתי בתינוקת, בתקווה שהיא תאכל את המעט שיעזור לה לחיות ולשרוד את הרעב, שהיא על עצמה גזרה.

בשעות היום, כשהילדים היו בבית, לאחר שהיא נרדמה, בלב שבור שלחתי את הבנים הקטנים לסבתם שגרה קרוב באותו הרחוב. עזרתי להם לחצות את הכביש, כדי למנוע עסק ביש... והם לא שאלו מדוע הם חייבים ללכת לסבתא כשאימא בבית עם התינוקת??? וסבתם הטובה, השקיעה בהם ושיחקה אתם ונהנתה מאהבתם. ואני בדחילו וּרְחִימוּ, התקרבתי למיטתה של הפעוטה, כשאני מתה מפחד, ושוב ניסיתי להאכיל אותה כשהיא ישנה, והתפללתי רק שהיא לא תקיא את המנה שנתתי לה אחרי כמה שעות של המתנה.

היא היתה ילדה בריאה. אם עלה לה החום, זה היה אחרי חיסון. לפעמים כשהיתה לה נזלת קלה, רצתי אתה מיד לרופא, רק שיראה, שישמע, שהילדה "סרבנית" איומה ולא חסה על עצמה ועל אימה. וממנו לא יצאה לי ישועה. לפעמים, התפללתי שישלח אותי לבית חולים, אולי יזינו אותה באינפוזיה, כדי שתקבל את מנת האוכל המגיעה לה. ככה עברה שנה... ועוד שנה.

הגיע הזמן שאתן לה מרק או פרות. על "גרבר" אין מה לדבר... היא לא אבתה לטעום והייתי מנסה לשים לה טיפה על השפתיים, אולי היא תטעם וזה לחיכה יערב, אבל לא... היא התנגדה בתוקף ולא נכנעה בשום דרך, והיא בשלה... חששתי שיחסרו להתפתחותה אבני בנין, וזה עלול להיות מסוכן. איכשהו הצלחתי לתת לה חצי בננה מעוכה, בזמן שטיילתי אתה בעגלה והסבתי את תשומת לבה לאיזה חתול או כלב, כדי שלא תשים לב ותואיל להכניס לפה. ניסיתי לתת לה במבה, אך גם זה, לא בא לה. הייתי מתה לדעת מדוע שום אוכל לא ערב לחיכָּהּ? האם היא חולמת להיות דקיקה??? 

עד שמלאו לבתי שנתיים, יצאתי לעבודה רק יומיים בשבוע, כדי לנשום אוויר ולקחת חמצן וכדי לברוח מכל הבלגן, גם כשלא הייתי איתה, היא היתה "מחוברת" אליי, ואני תמיד איתה. השארתי אותה עם סבתהּ, שלא הצליחה להאכיל אותה, אפילו לא טיפה. כשהייתי חוזרת, הייתי מייחלת לשמוע, שהיא יפה אכלה, אך במקום לאכול, היא הקיאה ובכתה ורצתה את אימהּ. כשהייתי שבה, הייתי מרוכזת רק בהּ, בניסיון להרדימהּ ולהאכילהּ...

*

בניגוד לכל החששות, ולמרות המתח והחרדה, התינוקת שמרדה, שרדה... ולמרות שלא אכלה כשורה, גדלה והתפתחה, כילדה רגילה. מפותחת מכפי גילה, כולה שמחה וגילה. מבחינה מוטורית היא התפתחה בצורה מטאורית. ובכל העלילה, זו היתה קרן האור באפלה. בגיל חצי שנה היא התיישבה, בגיל עשרה חודשים התחילה ללכת, היא דיברה בגיל מוקדם ובגיל שנה בנתה משפטים ושרה שירים וגם נגמלה מחיתולים... ולך תאמין שהיא גדלה מכלום... רזה וארוכה, זריזה ונבונה, יפה כמו לבנה במילואה, ולמרות הדאגה שלרגע לא פגה, היתה גם הנאה שהקלה על העול הגדול, ויכולתי את הדבש ואת העוקץ לסבול. 

בגיל שנתיים, שלחתי את בתי הקטנטונת השברירית והרזה, לגן. כמובן, שבהתחלה היה לה קשה ממני להיפרד. כל בוקר הקיאה והיתה עצובה, אך עם הזמן היא נכנעה, וברצון הלכה לגן ולאט לאט התחילה לאכול חתיכת לחם עם גבינה.

יום אחד היא חזרה הביתה מהגן ועל השולחן בצלחת היה מונח פלפל ממולָא. לא יאוּמַן, היא טעמה ואכלה, וטעמו עָרַב לחיכהּ. חגיגה גדולה. רגע נדיר, שהייתי חייבת להנציח בצילום, בזמר ובשיר. היא התחילה לאכול אוכל מבושל... לרוב היא לא לעסה והאוכל נותר בפיה שעות ולא בלעה ולפתע היתה חומקת מוציאה מפיה ומפזרת אותו בפינות הבית, וכשהייתי מנקה גיליתי מעין גללים ולא הבנתי איזו חיה מסתובבת חופשייה ומפרישה אותם בכל פינה. לקח לי זמן עד שגיליתי שאין שום חיה, זו בדייה!

למרות שבעיית ההזנה נותרה ללא תקנה, בתי הקטנה צמחה וגדלה כילדה חכמה ושנונה, ובגיל מסוים החלטתי, די! אני יורדת ממנה! שתיקח על עצמה אחריות ותבין שזה עניין של בריאות. הבנתי שהעסק אבוד. 

עמדתי במבחן לגמרי לא קל, רק כדי שהיא תעלה מעט במשקל. זה לא קל בכלל. הגשמתי חלום ישן ויש לי בת, אותה אני אוהבת כמו בבת וכשאני רואה אותה אני מתלהבת ושמחה ומרגישה מבורכה.

מאז ינקותה, מדי פעם נשקפה לה סכנה, לא בגלל שהיא לא אכלה, אלא בגלל חיידק שבה דבק, או תאונה מיותרת, והרשימה ארוכה, והמבחר ממה שהיא עברה רק מוכיח שהיא נִתְנָה לי במתנה וכל פעם לזמן מה, ועלי לדאוג לשלומה.

בגיל חצי שנה, היא עמדה על הכיסא ונחתה על הרצפה. בכתה, היתה עצובה, הקיאה, זעזוע מוח... הלב שלי צנח ולא ידעתי מנוח. הרגשתי אשמה! שוב הבכי והדחי וייסורי הנפש, איך העזתי להסיר את עיניי ממנה? איך לא דמיינתי מה היא מסוגלת לעולל? לא ידעתי אנה אלך... התפללתי, אלי, עשה שהיא תחייך!!! כעבור כמה שעות של מצב רוח רע. הלב שלי נקרע... היא ישנה, חששתי שאיבדה את ההכרה, לשמחתי היא התעוררה, כאילו כלום לא קרה. היה לי מזל, והיא ניצלה. צריך לשים עליה עין ולהרחיק אותה מכל סכנה.

בגיל שנה, קיבלה מסבא משה, בובה גדולה, הולכת ושרה, והיתה מאוד מאושרה. היא רצתה שהבובה תישן לידה במיטה. אך במקום לשכב לידה, היא עמדה על הבובה ונחתה מהמיטה. שוד ושבר! היא בכתה, הקיאה, לא היה לה מצב רוח, אפאטית! על סף אובדן הכרה. הבנו שמשהו רע לה קרה. רצנו אתה לבית חולים. צילום, זעזוע מוח, אשפוז, צריך לבדוק, שמא נגרמה לה פגיעה מוחית! לא, רק סדק בגולגולת... כשהיה ביקור רופאים, הוציאו את כל האימהות החוצה. בתי לא נכנעה, הפכה את המחלקה, צעקה בקול קורע לב, "בואי אימא"! כל המחלקה ממנה נדהמה. רק בת שנה, וכבר יודעת לומר מה היא רוצה. לשמע צעקותיה, לרופאים נשבר הלב, לא יכלו לעמוד בקריאותיה הרמות, שהיא רוצה את אימהּ! וכדי שתירגע, הכניסו אותי פנימה.

כמובן שבבית החולים לא אכלה כלום, וגם קיבלה חום, ועשו לא אמבטיה קרה, והיא ממש הצטמררה וכמעט פירפרה. חטפה דלקת ריאות, והצרות באות בצרורות... החום עלה לארבעים וזה לגמרי לא היה נעים! נתנו לה בכוח אנטיביוטיקה, והיא הקיאה. הייתי לידה יומם והלילה, ותודה לאל, הבריאה.

מזל שאנו גרים קרוב לחמותי, שדאגה לבנים המסכנים, שאימם לא אתם.

לגדל ילדה שכמותה זו משימה לא קלה. רק אלוהים יודע כמה רציתי אותה. כמה חלמתי לקנות לה בובות, להלביש לה שמלות ולעשות לה קוקיות. מסתבר שהכול שטויות, והעיקר, הבריאות...

בגיל שבע וחצי, בלי כל התראה, לאחר מחלת אדמת, היא איבדה את ההכרה לפתע, ולא היה ברור אם היא חיה או מתה! היה יום שרבי, מזל שבעלי בלולים ממטיר על התרנגולות, שלא יסבלו מהחום האיום. קראו לו ומיד הוא בא, לקח אותה על היד למכונית וטסנו אתה לבית החולים, חוצים רמזורים אדומים. היא בלי הכרה ואין לנו מושג, איך זה פתאום קרה!!!

הגענו למחלקה ומיד נבדקה. ההכרה חזרה! הרגשנו שאסון מר נמנע, היא קמה לתחייה. אושפזה במחלקת ילדים. שם דיברתי איתה ולפתע היא שאלה אותי, "מה השעה?" בחדר שהיא שכבה, היה תלוי שעון. אמרתי לה: "תגידי את." הרימה את הראש, ושוב אבדה את ההכרה...

רצנו לקרוא לרופא. מיד נלקחה ל"טיפול נמרץ", הרופאים נחפזו "להרגיע" שכנראה קיצהּ הגיע, ושנתכונן לגרוע מכול, כי גם אם תשרוד, מנכות היא תסבול וזה עוד לא הכול! מדובר בפגיעה של חיידק אלים, ואתמול היה לנו ילד בגילה שנפטר מאותה מחלה... אוי להורים, שזה מה שלהם אומרים! אנו מסרבים להאמין לנבואת הזעם של הרופאים. לא ייתכן, שמחר, אלווה אותה לבית העלמין!!! לא! אני לא אשחרר, אתפלל ואדרוש את עזרת האל. אני גם לא מוכנה שתישאר נכה, בגלל חיידק שפגע במוחה!!! רוצה אותה "קפיצי קפוצי", כזו שכל היום רוקדות ושרה ולרגע לא נחה.

אנו כל הלילה ליד מיטתה. היא בתרדמת (בקו‍ֹמָה) וצורחת "אני רוצה את אימא שלי"! אני לידה. מתבוננת לה בעיניים, ואני עונה לה: "אני פה, רעותי!" היא הופכת את בית החולים, ומתוך חוסר הכרה, היא ממשיכה לצרוח, "אני רוצה את אימא שלי!" עיניה פקוחות, אך היא לא רואה ולא שומעת אותי, ואני לידה אוחזת בידה. מה לעזאזל קורה??? איפה הילדה שלפני רגע לא נחה ולמרות, שהיתה חולה, לא שכבה, אלא קפצה והשתוללה? זו לא אותה בת, מה קרה לעיניה הפקוחות, שפתאום הן לא רואות? מדוע היא לא שומעת שאני עונה לה כשהיא צועקת שהיא רוצה אותי? איך קורה שברגע אחד, כל מה שהיה אבד??? הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב, איך אוכל עם זה להתמודד???

אני לא אשב ואחכה שהיא תמות... הבנתי שהיום הביתה היא לא תשוב. בגדיי רטובים מהמים שעלינו שפכו, כי חשבו שהיא רק התעלפה... אביה נשאר לידה, נסעתי הביתה החלפתי את בגדיי הרטובים. לא אלבש שחורים!!! אשוב ללבוש ורוד, אף שהאופק נראה שחור משחור, לא אאבד את התקווה, למרות מה שהרופא קבע. כולם טועים, בתי ממני לא תיקרע. לא יאונה לה שום רע!

חזרתי לבית החולים, אביה ממנה לרגע לא מש. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה כך ממש. הוא לא מוכן להרפות ולתת לה למות... שומע את צרחותיה המחרישות אוזניים, שהיא רוצה את אימה, ומנסה להרגיע, למרות שהוא הבין שאין שומע... האחות אמרה, לכו הביתה, אין מה לעשות, כשיקרה משהו נודיע לכם... איך נוכל ממנה לזוז ונמתין בבית לבשורה שלא נרצה להאמין...

הבוקר הפציע והיא המשיכה בצרחות, "אני רוצה את אימא שלי!". לפתע, דממה שאותנו הממה... רעות הרימה עיניים ושאלה: "איך זה לחזור מהתחייה?"

מילותיה היו צורבות ומצמררות, ובניגוד לכל הנבואות, הן תקוות בנו מפיחות. היא כנראה, כל הלילה התמודדה עם המוות, וגברה עליו... ואולי בגלל זה צעקה, "אני רוצה את אימא שלי," הרגישה לבד, ורצתה שאעזור לה במאבק. היא חזרה להכרה, כאילו דבר לא קרה... ענתה נכון על שאלות בחשבון. אך בכול פעם שהיא הרימה עיניים, חששתי שהיא שוב תאבד את ההכרה וכל הזמן עקבתי אחריה. החרדה הנוראה מפני אובדן ההכרה, לא מהר עברה...

שבועיים שכבה בטיפול נמרץ, שמא שוב תאבד את ההכרה. ב"טיפול נמרץ" הכירה חברה שאליה נקשרה, שאומרים שהיא סבלה מסוכרת נעורים. קניתי לרעות בובה והיא קראה לה על שמה – "הלנה".

אחרי שהיא חזרה "לתחייה", היא התנהגה כמו גיבורה. לא בכתה מדקירה של מחט, כשעירו לה אנטיביוטיקה לווריד. לא הוציאה הגה, כששאבו לה מוח עצם מחוט השדרה ולא זזה, כי הסבירו לה את הסכנה. היא היתה בבדיקה לבדה, כי לא נתנו לי להיות לידה. אחרי שנלחמה עם "מר המוות" במשך הלילה, אף אחד לא יכול עליה... היא אהבה את האחיות ואת כל הצוות. הרגישה שהיא חיה בסרט...  ודאגה לשיעורים שהיא טרם הכינה.

בחדר לידה שכב תינוק עם תסמונת דאון, שנִטַּש על הוריו והיא אהבה אותו ורצתה שניקח אותו הביתה ונטפל בו. הוא היה חולה מאוד, והאחיות שטיפלו בו יפה, אמרו שהוא לא ישרוד... נשבר הלב על החמוד, שקיבל בבית החולים, את השם, ישראל. אחר כך שמענו שהעולל שלבד לא הצליח להילחם על חייו, מת!!! כי אילו הוריו נלחמו חייו, אולי חייו היו ניצלים... זה נורא שלפעמים גם עוללים למות עלולים...

רעות השתחררה מבית החולים בריאה ובלי שום פגיעה, לא מוטורית ולא מנטלית. הרופאים לא האמינו, למה שקרה לה... חבל שהם הזדרזו לקבוע את גורלה, ולא נטעו בנו שום תקווה. אחרי שהאדמה מתחתינו רעדה, נולדה לנו מחדש הילדה הנפלאה, שאת ליבנו אושר מילאה ואת חיינו  בוורוד צבעה.

חזרנו הביתה מבית החולים אחרי כמעט שלושה שבועות. השארתי אותה אצל סבתה וחזרתי לעבוד. רק הגענו ובאותו היום, עלה לה החום... איך זה קרה לה פתאום? פחדתי שהיא תאבד את ההכרה, ושחייה בסכנה, תסתבר כנכונה! מדוע אלוהים עושה ממני צחוק??? נותן ולוקח, נותן ולוקח, וכל הזמן אני צריכה איתו להתמקח... רק הנחתי את התיק וטסנו איתה חזרה לבית החולים, עשו לה צלום ריאות, הסתבר, שהיא חטפה שם דלקת ריאות. שוב אנטיביוטיקה ושוב אשפוז, רק שהפעם היא בהכרה. סירבתי בתוקף לעשות לה אמבטיה קרה, כדי להוריד את החום, כי זכרתי מה קרה לה כשרחצו אותה במים קרים בגיל שנה בבית החולים... כעבור שלושה ימים, ירד לה החום, חזרנו הביתה, בתקווה שהוא לא יעלה שוב ולבית חולים יותר לא נשוב... הבנים המסכנים, את המחיר משלמים... מזל שיש להם סבתא שמכירה אותם ואנו גרים בשכנות, ובדלית ברירה, לקחה עליהם אחריות, כי כל הימים והלילות ישבתי ליד מיטתה של רעות, לרגע לא ויתרתי על "התענוג", להיות בעניינים ולא להסיר ממנה עיניים, שמא תאבד את ההכרה. הייתי שבה הביתה לשעה קלה, להתקלח ולהחליף בגדים, ולראות לרגע את הילדים החמודים, אביה היה מחליף אותי, והייתי שבה אליה מהר, פן מצוקה תשדר. אחרי שהבריאה, חזרתי ללמד. היא חזרה ללמוד, קיבלה הרבה מכתבים מכל הכיתה והמורה, ומהר מאוד צימצמה את הפער, והיתה אהובה כמו פעם. והיא הלכה וצמחה וגדלה והיתה גבוהה ורזה ויפה ומופלאה.

*

עוד אירוע בחייה שנצרב בנו וטלטל אותנו. היא עמדה להצטלם ליד הטרקטור. מבלי שהנהג שם לב, התניע ונסע, עלה לה על הרגל. בהלה... מיד השלנו מעליה את נעלהּ. רגלהּ התנפחה לממדים מפלצתיים. רצנו אתה לבית חולים. עשו לה צילום. לא היה לה שבר, אך היא לא מזיזה את הרגל... הרופא אמר, עלול להיווצר נמק... צריך לחכות ולראות, ואם כן, תתבצע כריתה!!! איך נשלים עם נכותה? האם יותר היא לא תרקוד, תרכב על אופניים, תקפץ ותתרוצץ? האם על רגלה יקיץ הקץ??? מי ברעתה חפץ? הרגשתי שהשם בי משטה, מה ממני הוא רוצה. פעם נותן לי אותה, ופעם הוא לוקח, גורם לי להישבר, לבכות ולהתייפח. די, יותר אין לי כוח!

למחרת, ביקשתי ממנה שתנסה להזיז את הרגל, היא הצליחה מעט להזיז... רַצְתִי לקרוא לרופא שיבוא ויראה, ויאמר, שסכנת הכריתה, סר ונגמר! הוא אכן התפעל, ואמר שצריך לראות שזה ממשיך להשתפר, ואז מבית החולים היא תשתחרר. התקשרתי לבעלי ולכל המשפחה, והודעתי בשמחה שלא ידעה גבולות, שקרה נס, שלא תהיה כריתה!!! מבית החולים היא שוחררה. עדיין לא מסוגלת לדרוך על הרגל... הזמנו הביתה אורתופד פרטי, שהוא פרופסור, שגר במושב, וגם הוא חשב, שאין שום צורך בכריתה!!! הרגל תחלים והיא אפילו לא תצלע, ולא יישאר בה שום סימן. הרגשנו מצוין! סרה הסכנה ומהאיום לא נותר מאום... שוב קיבלתי את בתי במתנה! ולמרות שזה כמה פעמים, הרופאים ציירו לנו תמונות אימים, למראה החלמתה הם נותרו אילמים... 

זהו מספיק!!! על כל הסכנות היא התגברה, מהר מאוד לעצמה חזרה. עמדנו במבחן, ומכאן אנו מתפללים לשקט, מספיק עם הבלגן!!! ילדת פלאות, צריך רק לקוות, שלא יוסיפו לבוא עליה רַעו‍ֹת, כי כבר לא נותרו בנו כוחות...

סוף דבר

למרות מה שבתנו עברה, היא גדלה כילדה רגילה, בוגרת לגילה, מקסימה, טובה וחכמה, תלמידה מצטיינת, יפה, גבוהה (1.83 מ') וחטובה, ואפילו מצחיקה. איני מטילה עליה שום אשמה על השנים שנאבקתי למענה ועל האכזבה, שרוויה באהבה. בוודאי שגם לה לא היה קל שמפריעים את שנתה ודוחפים לה בקבוק לפה, אך האמנתי שזה יביא לה מרפא... ככל שגדלה נתתי לה מרחב, שבו היא תצמח ותגדל, לא הטלתי עליה חובות, לא השתי עליה מטלות. היה לי חשוב שהיא תהנה מחרות לעשות כרצונה ולבטא את עצמה, ויש לה מה...

מאז שהיא תינוקת יש קשר הדוק ביני לבין בתי האחת, הבת החלומה, שבתוכי נבראה, רציתי שתגשים לי חלום, ללדת את עצמי. רציתי להיות האימא, ששאפתי שתהיה לי. אימא שמעניקה ביטחון, שיודעת לגונן ולעניין, שמטפחת, איתנה, לא מתייפחת, ואסור שהבת תדע מחסור, אתן לה כל מה שהיא תחפוץ. שלא כמוני, תהיה גאה באימהּ ולא תתבייש בה ותרצה להחביאה. רציתי לגעת בלבה, לשדר לה תמיכה וחיבה ואהבה, לדעת כשכואב וכשהיא שמחה או עצובה, שחיק אמה תמיד אותה יחבק ובו היא תוכל לצחוק או לבכות ולהתנחם.

היא גדלה והתבגרה כמו כל נערה. כשלמדה בתיכון, גילתה את האהבה. וכל יום אחרי הלימודים היתה באה לספר לי בשמחה, על תלמיד שמאוהב בה ולא מפסיק אחריה לחזר. שמחתי לראות אותה מלבלבת ואוהבת ולהיות שותפה לנעורים הנפלאים שבה נעורים. חוויתי איתה נעורים בריאים, משוחררים, סוערים, אוהבים ולפעמים גם כואבים. נעורים שלא חוויתי מעולם ורציתי להעניק לה אותם...

זכיתי שבתי אלי מחוברת, יחסים של אם ובת, נעימים ומכבדים, מושלמים כמה שניתן. אני שמחה על כל רגע שהיא מבקשת את קרבתי. ידעתי שזה לא לנצח, שיום אחד היא תבחר את הבחור שילבה בה את האהבה והיא תיתן לו את ליבה. היא משוחררת לצאת לדרך שבה תבחר ללכת, רק אצפה בשקט לדעת שהיא נוגעת באושר ואתפלל שלא יאונה לה רע, ובכול מצב אני לימינה של בתי האחת. וכשהיא ילדה את בתה הבכורה, נכדתי הראשונה, רונה, בצלמה ובדמותה, זכיתי בבת נוספת אוהבת ומרנינה והצבע הוורוד חוגג בכל פינה.

חנה סמוכה מושיוב

* * *

מרבית אזרחי ישראל היהודים

אינם חולים בתשוקה המעוותת

לראות את נתניהו מורשע, מודח

ויושב במעשיהו –

לכן הם הצביעו וגם יצביעו עבורו

בתקווה שימשיך להיות ראש הממשלה!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"עם אלנבי בכיבוש הארץ"

ללואיל תומס וקנת בראון קולינגס

1938

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.12.1971

לפני 49 שנים

בסרט "לורנס איש ערב", לאחר הסצינה שבה כובש לורנס את עקבה, מופיע בעיירה עיתונאי אמריקאי אשר מתלווה מעתה אל לורנס, מצלם אותו ונעשה עד להרפתקאותיו. עיתונאי זה היה לואיל תומס. תומס ראה לראשונה בחטף את לורנס באחת מסימטאות העיר העתיקה בירושלים, לבוש כבדווי. כדי להצטרף אליו היה על תומס להפליג מיפו לפורט-סעיד, משם במסילת-הברזל לקהיר, משם באוניית-קיטור על פני הנילוס עד חרטום, ומשום דרך מדבר מצרים לפורט-סודאן, היכן שירד בספינת-מטען שהפליגה אל חופי ערב.

את הספינה הוא מתאר כך: "ספינה משונה היתה זאת, ומטענה משונה עוד יותר. עתיקת-יומין ומרוסקת-אברים, הואיל ונפגעה פעם על-ידי צוללות האוייב. קברניטה היה אירי-סקוטי בשם רוז, ומלחיה – הודים, יאוואים, סומאלים וכושים. במטען נכללו כבשים סודאניים, פרדות אמריקאיות ואוסטראליות, חמורים חבשיים, שני אווירונים בלים – ותשעים ושמונה ערבים שברחו מן הצבא התורכי." ("עם אלנבי בכיבוש הארץ". עמ' 113).

תומס שלח כתבות על לורנס ופירסמו בעולם. מאוחר יותר גם כתב ספר רב-כמות בשם: "With Lawrence in Arabia" (יצא לאור בהוצאת האצ'ינסון בלונדון). כמה מן התצלומים המצורפים לספר מראים את האונייה שבה נסע תומס לעקבה. בתמונה אחרת הוא נראה יושב באוהל חבוש כאפייה, ליד שולחן עמוס מעדנים ערביים, בחברת הגנרל נורי סעיד, שיח' עודה אבו טאי והאמיר פייסל. זה היה בעת המערכה על מען [מעאן – עיר בדרום ירדן].

ספרו של תומס מלא באותן מעשיות שסייעו להאדרת אגדתו של לורנס. על המעשה באדרעי (דרעה), כאשר המושל התורכי, ואחר-כך חייליו, השפילו את לורנס, מילאו את תאוותם בגופו הלבן, ובכך אולי עשוהו עבד-עולמים בגופו למזרח, כי הוא גילה, לחרדתו, שהוא נהנה – על כך אין תומס יודע, והוא רק מציין שהיכו אז את לורנס עד מוות. לעומת זאת, מספר תומס על פעם אחרת, שבה התחפש לורנס לאישה בדווית לצורכי ריגול. חבורה של חיילים תורכיים החלו עוקבים אחריו ומנסים לפתות אותו ולעגו לו כאשר דחה את הצעותיהם.

קורות פגישתו של תומס עם לורנס מסופרות, בסגנון דומה, גם בספר אחר שלו, שתורגם לעברית: "עם אלנבי בכיבוש הארץ". ואולם עיקרו של ספר זה הוא תיאור קורות המערכה הבריטית על ארץ-ישראל – שחלקן שמע תומס מפי קצין בריטי רב-הרפתקאות בשם טד גילני, ולחלק אחר של המאורעות היה, כנראה, תומס עד ראייה.

ב-18 בינואר 1915 יצא ג'מאל פחה למידבר סיני במטרה לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים. ב-3 בפברואר נערכה ההתקפה הראשונה, והיא נהדפה. ג'מאל פחה ניסה להלהיב את הערבים לקראת המסע נגד "הכופרים". בספרות העברית נותר זכר למסע בסיפורו של יהודה בורלא "בלי כוכב". בורלא היה אז מתורגמן בצבא התורכי, שעלה על תעלת סואץ. [ר' על הספר ב"ספרי דורות קודמים", "תרבות וספרות", "הארץ", 9.6.1970].

תומס מספר על המתרחש מן הצד האנגלי, כלומר המצרי, של התעלה: "רוב החפירות שלנו היו בחוף המערבי של התעלה, ששימשה להגנתן, בדומה לתעלות שהקיפו את הטירות הבצורות בימי ריצ'ארד והצלבנים. התורכים היו צריכים לעבור את התעלה תחת האש הבלתי-אמצעית [הישירה] ממכונות-הירייה שלנו. רוחבה [של התעלה] לא עלה על מאתיים יארד [יארד הוא 0.9144 מטר. 200 יארד הם 182.88 מטר], אולם לשם מאתיים יארד אלה סחבו איתם [התורכים] כל אותן הסירות, שראיתי בבאר-שבע [מן האווירון], דרך מידבר סין [סיני]. התחלתי להאמין, שאני רואה חלום: אין זה אלא חזון-בעתה! אם אנשי-צבא אמורים לשאת סירות בדרך היבשה, במקום שסירות תישאנה ספנים על פני המים, הרי כל מה שחסר, כדי להשלים את תעתועי-הדימיון המטורפים ביותר בדברי ימי עולם, אינן אלא אוניות-מלחמה אחדות בלב המידבר, להטביע בהן את חיל הרגלי... ולכל השדים והרוחות! אף הנה הינן!" (שם, עמ' 15).

המלחמה לא היתה קלה: "מכונות-ירייה טירטרו. רובים רעמו. כל החוף המערבי השתלהב באש. התורכים נושאי הסירות היו אויבינו – ודאי שכן – אבל יש להודות: הם נלחמו כאריות. כדורים הומטרו עליהם כברד הזה. הם נשרו כזבובים. פצועיהם נפלו לתוך התעלה וטבעו – אבל הם הוסיפו להתקדם! הסירות הורדו המימה... בתריסר מקומות... פזורות על פני מרחק של מיל וחצי, כמעט, לאורך התעלה שלנו! [מיל – 1,609.344 מטר]. כיצד נישארו בחיים לאחר כל אותן היריות, אינני יודע, אבל כעת עמדו פנים אל פנים אלינו, ופגיעתם – פגיעת שדים ורוחות. תפסתי את הרובה, עם הכידון הנטוי – ותקעתי את הכידון בחזהו של תורכי רחב-כתפיים, בשעה שכיוון את אקדחו למולי. וטוב, שלא איחרתי את המועד, כדורו עוד הספיק לגרד את לחיי." (שם, עמ' 21).

ובאמת, היו אלה אוניית המלחמה הצרפתית "ריקווים" ואוניית הצי ההודי המלכותי "הארדינג" אשר עצרו בתותחיהן את הפלישה התורכית. הן שטו בתעלה, לאורך החזית, והטביעו את סירות-הצליחה, שאותן סחבו התורכים על גבי גמלים מבאר-שבע.

האוניות הצילו את מצרים, אבל שר המלחמה הבריטי, לורד קיצ'נר, שלח טלגרמה אל סיר ג'ון מאקסוול, מפקד הצבא הבריטי במצרים: "המגן אתה על תעלת סואץ, או שהתעלה מגינה עליך?" – והדיח אותו מן הפיקוד.

סיפורים מסמרי-שיער, כיד דימיונו הטובה של סופר צבאי, יש ללואיל תומס על התקדמות הצבא הבריטי לארץ-ישראל. על טכסיס ההטעייה המוצלח של אלנבי, שכבש את באר-שבע שעה שהתורכים והגרמנים היו בטוחים שהוא מתכונן להתקיף את עזה. אבל הסיפור היפה בספר הוא, ללא ספק,  המעשה בכיבוש ירושלים בתשעה בדצמבר 1917.

לאחר קרב-דמים במדרון נבי סמואיל עמד הצבא הבריטי בשערי ירושלים. הדיביזיה השישים, שחייליה "קוקנים" מלונדון, חנתה מול העיר. עם בוקר שלח המאיור [מייג'ור] ביין את טבחו עם אחד מפועלי המיטבח להביא ביצים לפת-שחרית. שני החיילים נעלמו מן המחנה. הם תעו עד שבאו לדרך רחבה, מרחוק נשקפו אליהם כיפות מסגדיה וכנסיותיה של ירושלים. אך שני ה"קוקנים" לא השגיחו בכך, עניינם היה למצוא ביצים לפת-שחרית של המאיור. והנה באה לקראתם קבוצת אנשים, אחד מהם נשא דגל לבן. השני רכב על סוס, חבוש תרבוש אדום – זה היה ראש-העירייה הערבי של ירושלים. התורכים ברחו מהעיר במשך הלילה, וראש-העירייה יצא למסור את ירושלים עיר-הקודש לצבא של אלנבי. הוא לא ידע דבר בדרגות צבאיות. ומדים בריטיים, בכל דרגה שהיא, היו בעיניו סמל כוחה וגבורתה של בריטניה. הוא נשא, אפוא, נאום נמלץ ומסר בהכנעה את העיר הקדושה בפעם העשרים ושלוש בדברי-ימיה... ליד טבח "קוקני" ואחד מפועליו. כל העניין הזה נעלה משכלו של הטבח. "אנחנו לא רוצים להכניע את העיר הקדושה, אדון," אמר, "מה שאנחנו כן רוצים, זה ביצים בשביל קצין שלנו."

ובזה עדיין לא נסתיים העניין. שני החיילים סיפרו על המקרה למאיור. המאיור הודיע על כך למפקד הבריגאדה, הגנראל ווטסון. כל גנראל שבעולם היה נותן את זרועו הימנית כדי לזכות בכבוד זה של הכנעת העיר הקדושה בכל ערי העולם, והגנראל ווטסון אף הוא לא היה אלא בשר-ודם. מבלי לומר דבר לממונים עליו, שלח את המאיור וטבחו למצוא את ראש-העירייה, כדי לסדר את כל הטקס מחדש – ואז רכב עם קציניו ונושאי-כליו לירושלים. כל תושבי ירושלים יצאו לקבל את פני הגנראל ווטסון. הונפו דגלים. המונים הריעו בעוז, ראש-העירייה נשא עוד נאום נמלץ, הגנראל ווטסון נשא נאום – והפעם התנהל הטקס לפי כל כללי הרשמיות. כך, לפחות, סבר ווטסון, וכך קיווה ראש-העירייה העייף.

אך לא מיניה ולא מקצתיה. הממונה על הדביזייה של ווטסון היה המאיור-גנרל [מייג'ור-גנראל]  סיר ג'ון שי. שי היה אירי, ולא הסכים, שאיזה אנגלי יעקבהו בעורמה. הוא שלח הודעה לראש-העירייה, שהוא יבוא העירה למחרת היום, לקבל את "הכנעתה" של ירושלים, וראש-העירייה נאלץ לחזור שוב על אותו טקס.

רק אז הודיע הגנראל שי על המאורע לאלנבי. המפקד הראשי ביטל כלאחר-יד את כל ה"הכנעות" הקודמות, וקבע את היום שבו ייכנס אל העיר הקדושה. מובן מאליו, שכניסתו של אלנבי היתה היחידה שציינה את כיבוש העיר, אולם ראש-העירייה, לצערו, לא ידע זאת קודם, כי בבוא אלנבי כבר היה ראש-העירייה מוטל בבית-החולים, מחמת דלקת-הריאות. הוא טען שהצטנן, בצאתו פעמים כה תכופות אל מחוץ לעיר, בחורף הקר, כדי למסור אותה לידי הבריטים.

אלנבי נכנס לעיר ברגל. וכששאלו אותו לסיבת הדבר, אמר: "וכי יתואר אחרת, במקום שאחד קדוש הלך ברגל לפניי?"

* לואיל תומס וקנת בראון קולינגס: "עם אלנבי בכיבוש הארץ". תירגם מאנגלית ב. פרידמן. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. התרצ"ח, תל-אביב, 1938. 159 עמ'. ספריית "הזמן".

* * *

כאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יקרא כל בוקר את עיתון "הארץ" ויידע מה עליו לעשות.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק אחד-עשר

עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.  

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא. 

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה  בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."

"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל  ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת. 

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - - 

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.

המשך יבוא

* * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, נדהמתי לקרוא במדורו של 'אהובך' אורי הייטנר ("חדשות בן עזר" 1509) את המידע המסולף הבא הנוגע לספר "האיש שלנו בדמשק", מאת א. בן-חנן: "מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: א. בן חנן הוא שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן-פורת – בעצמם לקחו את השם משם הסרט "האיש שלנו בהוואנה."

אינני יודע מיהו אותו 'מעשיר' דורון ארזי, אבל 'המידע' שהוא מכר להייטנר שגוי, מעוות ומטעה:

א) א. בן-חנן אינו שם עט של בן-פורת ודן, אלא סופר בשר ודם, ששמו המלא אלי בן-חנן. איך אני יודע? אלי ז"ל היה אחי הבכור ואני עצמי הייתי מעורב בעריכת הספר. אגב, חנן היה שמו של אבינו ומכאן בן-חנן.

ב) השם "האיש שלנו בדמשק" הוא קניין רוחני של אחי ושלי, ולא קיבל שום השראה מ"האיש שלנו בהוואנה".

ג) ישעיהו בן-פורת ואורי דן אומנם כתבו ספר על אלי כהן, אך הוא נקרא "המרגל שבא מישראל – פרשת אלי כהן". הספר יצא לאור בהוצאת מסדה, ולמותר לציין שהכותר "האיש שלנו בדמשק" אינו מופיע בשמו. אילו טרח הייטנר לעיין בערך "אלי כהן" בוויקיפדיה, הוא היה חוסך מעצמו ומכולנו את הביזיון.

ד) אם יש עדיין ספק בכך שמדובר בשני ספרים שונים, הנתון הבא יסיר אותו לחלוטין: "האיש שלנו בדמשק" היה הפקה משפחתית של אחי אלי, שלי ושל אח אימנו, מוטקה. ההוצאה לאור המקורית של הספר נקראה אדם, כראשי התיבות של שמותינו הפרטיים (כל הפרטים בגוגל).

אשמח אם תפרסם תיקון טעות, וכמובן, אם אדון הייטנר ימצא מקום במדורו, בין השמצה אחת לשנייה של נתניהו, לפרסם התנצלות.

בברכה

דוד פז

נ.ב.

"האיש שלנו בדמשק" היה בשעתו רב-מכר, ותורגם ללא פחות משש שפות.

* עוד תגובה לשיר של יוסי גמזו, "מִכְתָּב גָּלוּי לְרָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת הַמְּצַיְּנִים בִּירוּשָׁלַיִם 75 שָׁנִים לְשִׁחְרוּר מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה אַוּשְׁוִיץ".

* שלום אהוד, אתה מרשה לי לפרסם  את יצירתו המופלאה של יוסי גמזו  בפייסבוק שלי? – בזמן  ששומעים בטלוויזיה את דבריהם של שועי עולם שבאו וירושלים?

 אם כן ­– ארשום שקיבלתי ממך.

ניצה וולפנזון

אהוד: בהחלט.

* לאהוד היעיל בתקשורת, שלום והערכה! תודה לך ולתקוה וינשטוק על הפרסום הכן אודות הסרט 'קצין ומרגל' בבימויו של רומן פולנסקי. אם אינני טועה ביקורתה של תקוה וינשטוק היא הביקורת החיובית הראשונה בתקשורת על הסרט. מבקרי הקולנוע בתקשורת התעלמו מהעלילה ומהביצוע המדהימים, כנראה מפני שהוא מכפיש את שונאי ישראל. הם התמקדו בעלילות המין של רומן פולנסקי, וכלל לא התייחסו לכך שמחברים ובמאים ישראליים לא הצליחו עד היום להפיק סרט פרו-יהודי ברמת 'הפסנתרן' ו'קצין ומרגל' של רומן פולנסקי, ו'רשימת שינדלר' של סטיבן שפילברג.

בהערכה,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* אהוד היקר, אני מצטרף למברכים את תקוה וינשטוק על קבלת אות יקירת תל-אביב. קראתי את דבריה על הסרט "קצין ומרגל" – שפתיים יישק.

על האנטישמיות של וולטר ידעתי, אבל על כך שיצחק דה פינטו הצטרף לאנטישמיות אנטי-אשכנזית – לא ידעתי.

תודה לנעמן כהן הידען.

בברכה חמה,

משה גרנות

* ויקיפדיה: יצחק דה פינטו (Isaac de Pinto; 1717-1787) היה יהודי הולנדי ממוצא פורטוגזי. הוא היה פילוסוף, חוקר, כלכלן, פוליטיקאי ואיש עסקים, ממבשרי תורת הכלכלה המודרנית. היה אחד המשקיעים העיקריים של חברת הודו המזרחית ההולנדית. הוא חי באמסטרדם, פריז ולונדון, וקיים קשרים עם אישים חשובים של הנאורות האירופית. דה פינטו היה איש רחב אופקים, שקיים קשרי מכתבים עם האנציקלופדיסטים הצרפתיים, בראשם וולטר.

במאמרו "הרהורי ביקורת" הוא יצא להגנת העם היהודי בפני התקפתו של וולטר, בערך "יהודים" ב"מילון הפילוסופי" שלו. במאמר טען דה פינטו שוולטר שגה כשהקיש מתכונות שליליות של פרטים מסוימים על כלל האומה. הוא שיבח את היהודים ממוצא ספרדי ופורטוגלי, אשר רמתם התרבותית גבוהה ותרומתם לארצות שבהן הם שוכנים (בפרט הולנד) רבה, בניגוד לדעת וולטר שהיהודים רק מזיקים לסביבתם. דה פינטו הודה שמצבם של היהודים בפולין ובגרמניה קשה יותר, וחייהם מוגבלים במידה רבה לקיום בסיסי, אך הוא תלה מצב זה באפלייה וברדיפות שהם סובלים מהם, וטען שיש להעריכם על דבקותם במורשתם למרות התנאים הקשים.

במכתב תשובה ששיגר לדה פינטו הודה וולטר כי "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם," והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו-זמנית המשיך לבקר את אבות אבותיו של פינטו: "...כאדם מבני העלייה ודאי לא היית הורג עשרים וארבעה אלף איש רק מפני שנזדווגו עם נשים מדייניות."

* יו"ר כחול לבן בני גנץ הגיב היום (שלישי, 28.1) להחלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשוך את בקשת החסינות שהגיש לכנסת ואמר כי "אף אדם לא יכול לנהל מדינה ולנהל במקביל שלושה תיקים פליליים חמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים."

אהוד: יש לנו חדשות בשבילך, בני גנץ, גם עם שלושה תיקים "פליליים" שהודבקו לו כדי להפלילו ולהפילו – בנימין נתניהו יכול לנהל את המדינה יותר טוב ממך! – אתה, שלכאורה מטעמי אכיפה בררנית טרם הודבק לך תיק, שאם איננו טועים, ועל פי מה שהתפרסם בתקשורת – עלול להיות מדובר בו בקבלת כספים של ממש, ללא מכרז!

* האם זה נכון שבמערכת אחד העיתונים היומיים בארץ הזמינו לחלוקה לעיתונאים הכותבים בו שתי טונות של רעל – כדי לחזק את מאמרי הלגלוג, ההשמצה, ההכחשה, ההכפשה והטינוף – על טרמאפ ונתניהו בעקבות חשיפת ה"הונאה" של עסקת המאה?

* אהוד: לצערנו, כנראה עקב תקלה ברשת walla – עשרות נמענים שלנו המנויים דרך הרשת הזו – חדלו לקבל את המכתב העיתי. אנחנו ממליצים לכל מי שפונה אלינו עקב התקלה, ומבקש להמשיך את המנוי – לבחור לעצמו כתובת אי-מייל חדשה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל