פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1511

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בשבט תש"ף, 3.2.2020

עם צרופת תמונתו של פוצ'ו המקושט בחגיגת יום הולדתו ה-90, ולצידו בנו ימי, שהינחה את המופע, שהתקיים  בבית הפלמ"ח ב-31.1.20. צילמה רותי כהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אִלּוּ פֶּה הָיָה לְאַדְמָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל... // בכיר לשעבר בפרקליטות, עו"ד אורי קורב: "האישום נגד נתניהו הוגש בניגוד לחוק." // מנחם רהט: המהפכה השיפוטית: חיסול ממוקד של הדמוקרטיה בישראל. // יצחק הילמן: תוכנית טראמפ היא למעשה תוכנית בלי מדינה פלסטינית. // אמיר לוי עם פרופ' אפרים ענבר: "תוכנית טראמפ משנה את תבנית החשיבה לגבי הסכסוך." //  אורי הייטנר: צרור הערות 2.2.20. // אהוד בן עזר: נאום ליובל ה-90 של פוצ'ו. // ד"ר ארנה גולן: מדוע מבקשת האישה מן הגבר להניח לה ללכת "לכרוע על חוף הסליחה" בשירה של לאה גולדברג?– תגובה למאמרו של יוסף אורן ב"חדשות בן עזר" גיליון 1507. // איציק חנונא: האושר שבא מתוך הכאב. // מיכאל רייך: רוּחַ טְרוֹם בְּחִירוֹת. // משה גרנות: מסובך להיות יהודי. על ספרה של ז'נט סולומון: Jannette Solomon, Tangles – A Memoir. // תקוה וינשטוק: תשעה ימים בלי טלפון, בלי אינטרנט. // הדסה  מור: בין אהבה לחובה – האהבה מנצחת. האופרה "אידומינאו" מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט. // נעמן כהן: המרטיר. // אהוד בן עזר: "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. רומאן. פרק שנים-עשר. בחיפה בבוקר עם מלנכולי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אִלּוּ פֶּה הָיָה לְאַדְמָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל...

אִלּוּ פֶּה הָיָה לְאַדְמָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל

זוֹ שֶׁרַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים קָלְטָה אֵלֶיהָ

כְּמוֹ חֵיקָהּ שֶׁל אֵם אוֹהֶבֶת עַד לְהִתְפָּעֵל

אֶת גּוּפוֹ שֶׁל קַצָ'ה שֶׁשָּׁנִים הֵגֵן עָלֶיהָ,

אִלּוּ רְגָבֶיהָ שֶׁאוֹתָם כָּל-כָּךְ אָהַב

כְּלוֹחֵם וּכְחַקְלַאי בֹּרְכוּ בְּנִיב שְׂפָתַיִם

הֵם הָיוּ אוֹמְרִים אוּלַי בְּצַד "קַדִּישׁ" נִלְהָב

גַּם כַּמָּה מִלִּים שֶׁטֶּרֶם נֶאֱמְרוּ עֲדַיִן.

הֵם הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁכָּל חַיָּיו שֶׁהָיוּ קֹדֶשׁ

לְחֶלְקַת הָאֱלוֹהִים שֶׁלָּנוּ הַקְּטַנָּה

לֹא הִפְרִיחוּ מְלִיצוֹת וְלֹא חָטְאוּ בְּגֹדֶשׁ

מֶלֶל פַּטְרִיוֹטִי שֶׁל טְרוּדִים בְּהַמְתָּנָה

לְמִנּוּי מִינִיסְטֶרְיָלִי שֶׁאֵלָיו נִסְלֶלֶת

דֶּרֶךְ כָּל פּוֹלִיטִיקַאי בְּמַאנְטְרַת הַ-Bon ton:

"רַק טוֹבַת הָעָם וְהַמְּדִינָה אֶצְלְי נִכְלֶלֶת

בִּדְרִישַׁת הַפֹּה-לִי-תִּיק, לֹא הוֹן וְלֹא שִׁלְטוֹן..."    

בְּיָמִים שֶׁרֹב בְּכִירֵינוּ, טַפְסָרֵינוּ וְשָׂרֵינוּ

עַד צַוָּאר מִתְבּוֹסְסִים בְּטַקְטִיקָה וּפְּרַקְטִיקָה

שֶׁבָּהֶן פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה מְחַפָּה עַל כִּסְאוֹלוֹגְיָה

וְחוֹתַם מְשַׁל יוֹתָם מַמְשִׁיךְ מָסֹרֶת עַתִּיקָה

שֶׁל קְרַבְרָב מָכוּר וְצִינִי בְּסִגְנוֹן עָכוּר וּסְפִּינִי

שֶׁבּוֹ טְרִיקִים, פוֹיְלֶע-שְׁטִיקִים וּתְכָכִים מַרְבִּים לַחְגֹג

בִּתְצוּגַת יִחְ"צוּן יוֹקֶדֶת show שֶׁל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת     

הַנִּרְתֶּמֶת לְמִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג –

הָיָה קַצָ'ה זֶה, שִׁמְעוֹן כָּהָנֶר זֶה הַמִּיתוֹלוֹגִי

כְּמוֹ רֵעוֹ מִגִּיל הַגַּן מֵאִיר הַגֶּ'דָע הַר צִיּוֹן

מְמַמֵּשׁ  בְּאֹמֶץ לֹא רָגִיל כָּל צַו אִידֵאוֹלוֹגִי

שֶׁבְּאַהֲבַת מוֹלֶדֶת מִן הַדֶּרֶג הָעֶלְיוֹן

שֶׁאֵינוֹ זָקוּק בְּשׁוּם פָּנִים לְשׁוּם דִּבּוּר בּוֹמְבַּסְטִי

כִּי אֶצְלוֹ בְּהַקְרָבָה תְּמִידִית שֶׁאֵין בָּהּ הִסּוּסִים

גַּם בִּשְׁעַת פְּצִיעוֹת קָשׁוֹת בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב, בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

אֶת מְקוֹם הַדִּבּוּרִים תָּפְסָה גְּבוּרַת הַמַּעֲשִׂים.

וּכְשֹׁךְ הַקְּרָב הֵמִירָה דְּבֵקוּתוֹ זוֹ הַנִּצְמֶדֶת

כְּאִילָן מַעֲמִיק שֹׁרֶשׁ אֶל נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ זֹאת

שֶׁלְּלֹא מִלִּים גְּבוֹהוֹת הָיְתָה בָּהּ אַהֲבַת מוֹלֶדֶת

הַגְּבוֹהָה מִכָּל מִלָּה בִּשְׁתִיקוֹתֶיהָ הָעַזּוֹת

שֶׁהָיָה בָּהֶן יוֹתֵר כִּסּוּי שֶׁל אֲמִינוּת מוּכַחַת

מִבְּכָל הַהַמְחָאוֹת שֶׁל סְטַיְל רֵטוֹרִי מְרֹמָם

שֶׁל כְּדַאיְנִיקִים הַלְּהוּטִים יוֹתֵר מִכֹּל לָקַחַת

וּפָחוֹת מִכָּל לָתֵת לִמְדִינָתָם וּלְעַמָּם.

כַּמָּה צִיוֹנוּת אוֹתֶנְטִית וּצְנוּעָה וּמַמָּשִׁית

יֵשׁ בְּעֵדֶר הַפָּרוֹת בִּנְוֵה אֵיתָן שֶׁהוּא טִפֵּחַ

מוּל אוֹתָן פָּרוֹת בָּשָׁן שֶׁל נוּבוֹרִישִׁיּוּת חָפְשִׁית

מִסְּיָגֵי מוּסָר וָחֹק בְּלֹא מְעַט עֶמְדּוֹת מַפְתֵּחַ.

וְכֵיצַד אוֹתָהּ מוֹרֶשֶׁת הַמֵּאֶה וְעוֹד אַחַת

שֶׁל טוֹבֵי הַלּוֹחֲמִים וְחַקְלָאֵי עָמָל וָיֶזַע

וְאוֹתָהּ דֻּגְמָה אִישִׁית שֶׁל עֹז הֵרוֹאִי לִבְלִי חָת

וּמְסִירוּת אֵין קֵץ לְאֶרֶץ זֹאת הֵן שִׂיא הָאַנְטִיתֵּזָה

לַצִּינִיזְם שֶׁל טוֹבוֹת הַהֲנָאָה (וְהוֹנָאָה)

שֶׁל הַמָּאכֶרִים, הַקְּנָאקֶרִים, שֶׁל דִּילִים וְקוֹמְבִּינוֹת

וּרְוָחִים קַלִּים שֶׁהֵם אָפְנַת הַזְּמַן וְהַשָּׁעָה

בְּחוּגִים בָּהֶם נָהוּג בּוּכְטוֹת שֶׁל כֶּסֶף לְהַלְבִּין עוֹד

וְאֶת פְּנֵי שׁוֹמְרֵי הַיֹּשֶׁר לְהַשְׁחִיר כִּפְרָאיֵרִים

בָּהּ בָּעֵת שֶׁכָּל יִשְׁרְאֵלִי מֵבִין כְּפִי שֶׁהִבְהַרְנוּ

שֶׁמּוֹפֵת חַיָּיו שֶׁל אִישׁ מוֹפֵת כְּקַצָ'ה עוֹד מֵרִים

עֲרָכִים שֶׁהוּא יִצֵּג לְגֹבַהּ רָם מִשֶּׁשִּׁעַרְנוּ.

יוסי גמזו

* * *

בכיר לשעבר בפרקליטות, עו"ד אורי קורב:

"האישום נגד נתניהו הוגש בניגוד לחוק"

Ynet 29.1.2020

עו"ד אורי קורב, לשעבר סגן פרקליט מחוז ירושלים, טוען בריאיון באולפן ynet כי דין כתב אישום שמוגש ללא תעודת חיסיון להימחק: "לא מגישים אישום כשחומר החקירה לא עומד לרשות הנאשם."

על הגשת האישום במקביל לשהות נתניהו בארה"ב: "מנדלבליט חייב הסברים לעם."

עו"ד אורי קורב, לשעבר סגן פרקליט מחוז ירושלים בפרקליטות ומי שהיה התובע במשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, טוען כי אופן הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו היה בעייתי. "אני חושב שכתב האישום הוגש בניגוד לחוק", אמר הבוקר (יום ד', 29.1) עו"ד קורב בריאיון באולפן ynet.

אתמול, במקביל להגשת כתב האישום נגד נתניהו לבית המשפט המחוזי בירושלים, הגישה הפרקליטות בקשה להוצאת תעודת חיסיון על חומרים מודיעיניים – חומרים שאותם מבקשת המדינה שלא למסור בשלב זה לראש הממשלה ולפרקליטיו. עו"ד קורב הסביר בנוגע לבקשת תעודת החיסיון כי "הפרקליטות עשתה פה תקלה, יצאה תחת ידה שגגה לא קלה. אי אפשר להגיש כתב אישום כשחומר החקירה לא עומד לרשותו של הנאשם, ולפי פסיקה של בית המשפט העליון יכול להיות שדינו של כתב האישום להימחק."

אתה מפיל פה פצצה משמעותית. יכול להיות שזה לא מהלך סופי?

"עצם ההגשה נעשתה בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, שקובעת כי מרגע שמוגש כתב אישום כל החומר עומד לרשות ההגנה. בית המשפט פסק בהרבה מקרים שאתה לא יכול להגיש כתב אישום אם אין לך תעודת חיסיון. הפרקליטות יודעת את זה, יש נוהל מאוד מסודר. לא מגישים כתב אישום אלא אם יש סיבה מיוחדת, ולא הייתה כאן שום סיבה."

הפרקליטות תגיד שאולי נפלה כאן טעות.

"היא לא יכולה, כי החומרים חסויים. היא ביקשה ארכה להגשת תעודת חיסיון. בית המשפט העליון קבע שלא מגישים כתב אישום אם תעודת החיסיון לא מוכנה. החוק קובע שכל החומר צריך לעמוד לרשות הנאשם ברגע שהוגש כתב האישום. בוודאות לא תהיה הקראה לפני הבחירות, אי אפשר לפתוח את המשפט בלי לתת לנאשם את החומרים, אי אפשר לקיים את הדבר הזה.

"אני מניח שיהיו טענות קשות של נתניהו ובאי כוחו במובן הבא: העובדה שכתב האישום הוגש בחיפזון היא אולי איזה ניסיון להשפיע על הבחירות או לפגוע בזכויות שלו לבקש חסינות. אם הפרקליטות לא היתה מגישה את כתב האישום בזמן הזה, היה עובר עוד חודש לפחות וזה היה קורה בכנסת הבאה, והוא יכול היה לבקש חסינות מהכנסת הבאה. המהלך מונע ממנו לבקש חסינות, יש סוג של התערבות בבחירות או באפשרות לבקש חסינות."

* * *

כל פעילות מוצלחת של נתניהו מעלה לגבהים חדשים את השינאה כלפיו בקרב אלה שכבר שונאים אותו, ושום דבר לא יעזור. גם לא הידידות של טרמאפ ופוטין לישראל. גם לא שחרור נעמה יששכר. חבל שכפיוּת התודה והטינה החולנית של אזרחי ישראל המפונקים והנהנתנים כלפי נתניהו – כנראה לא תאפשר לו להקים קואליציה

של 61 חכ"ים אחרי הבחירות הקרובות.

* * *

מנחם רהט

המהפכה השיפוטית:

חיסול ממוקד של הדמוקרטיה בישראל

ספרו של עו"ד שמחה רוטמן 'מפלגת הבג"ץ' מתאר בפירוט כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל, וכיצד נכנעה הדמוקרטיה הישראלית תחת עריצותה.

עם מפלגת בג"ץ, מי צריך בחירות? מי זקוק לכנסת וממשלה?

מכירים את משל הצפרדע המתבשלת? הנה תזכורת למי ששכח: צפרדע תמימה קפצה לתוך סיר מים שהתבשל על האש, ונהנתה מחמימותם של המים הנעימים. אלא שככל שחלף הזמן, עלתה טמפרטורת המים. בשלב זה כבר הבינה הצפרדע את מצבה וניסתה להימלט, אבל אז כבר היה מאוחר. היא התבשלה למוות במים הרותחים.

משל הצפרדע משמש את עו"ד שמחה רוטמן, ממייסדי התנועה למשילות ולדמוקרטיה, להבהיר לציבור, בספרו החדש "מפלגת הבג"ץ" (הוצ' סלע מאיר) את מצבו של הציבור הישראלי, שבאופן שיטתי נשדד בידי הבג"ץ שנטל מידיו את זכות ההכרעה בקלפי של אופייה והליכותיה של המדינה, לטובת שלטון האוליגרכיה העריצה של 15 שופטי הבג"ץ, שניכסו לעצמם את הזכות לנהל את המדינה מבלי לשאת בחובה כלשהי.

רוטמן: "כמו במשל הצפרדע המתבשלת, הציבור הישראלי כלל לא הבחין שהמים הולכים ומתחממים ושהסמכות לקבל הכרעות עקרוניות עוברות מידיו ועוברות לבניין הגבוה ברחוב שערי משפט 1 בירושלים." (ע' 228).

האם יש סיכוי לעצור את ההידרדרות במידרון החלקלק שהמציא הבג"ץ לטובת עצמו, כפי שרוטמן מוכיח בספרו?

תשובתו היא שלא הכול אבוד: "מערכת המשפט הישראלית ניתנת לריפוי, אך הדבר תלוי בנחישותם של נבחרי הציבור ובנכונותם להתעמת איתה. רק בהצבת גבולות ברורים, ללא מורא מהתנגשות חזיתית וללא משוא פנים, תוביל לשינוי. כאשר נבחרי ציבור נקטו בקו תקיף כנגד בג"ץ, הם ניצחו. אם ינהגו כך בעתיד, ננצח כולנו."

 מדוע אם כן לא קמים נבחרי הציבור – שהם היחידים שהוסמכו בקלפי לנהל את המדינה והציבור – לעמוד על זכותם וחובתם מול העריצות שהשתלטה עלינו ללא משפט, ובניגוד לחוק?

שתי תשובות בדבר. האחת מכונה בפי רוטמן "מתפרת תיקים", שתפרה תיקים חסרי בשר ותוכן, לכל מי שנתפס בעיניה כמאיים על שיגיונותיה, ע"ע רפאל איתן, אביגדור קהלני, ראובן ריבלין ורבים אחרים – שהקריירות שלהם נעצרו עקב תיקי שווא. למשל עו"ד יעקב נאמן, מועמד לשר המשפטים, שעצם מועמדותו חילצה מפי היועהמ"ש דאז מיכאל בן יאיר את האמירה המרושעת: "אני הולך לתקוע את הפשיסט," והובילה את פרקליטת המחוז רות דוד (המושחתת להחריד), להאשים את נאמן בעדות שקר בגין טעות טכנית בתצהיר שהגיש לביהמ"ש. נאמן לבסוף זוכה מכל וכול, אבל איבד סיכוייו לקבל את תיק המשפטים. 

התשובה השנייה נגזרת מן הראשונה: בשל החשש ממתפרת התיקים של המערכת, מגיבים נבחרי הציבור, ובראשם בנימין נתניהו, ברפיסות ובהתבטלות מול מעלליה.

רוטמן לא נגע בנקודת זו בספרו, אך הרחיב הדיבור עליה בראיון ל'גלובס' לרגל הוצאת ספרו:

"נתניהו הוא אחד הבודדים שזה מגיע לו. לא פלילית. זה מגיע לו, כי הוא לא עשה דבר כשזה קרה במשמרת שלו. כשהם עזרו לו להיפטר מיריבים פוליטיים, אז הוא זרם עם זה. כשיש כתבי אישום תלויים ועומדים מעל שותפים בכירים בקואליציה שלו ש'מוחזקים קצר', זה התאים לו. הוא לא התערב ונתן למערכת המשפט מקום שלא מגיע לה. הוא חיזק אותה, נתן לה עוד ועוד מקום לאורך כל השנים."

וכאן מתבקשת הערה שלנו: בטור זה הבאנו לא פעם ציטוטים ישירים מפי נתניהו, בעיקר בימי מערכות בחירות, שבאמצעותם התפאר נתניהו בטלוויזיה: "כשכולם היו נגד מערכת המשפט, אני חיזקתי אותה." אכן, זו התרפסות וזה שכרה. ומי שיש לו טענות, יכול להאשים רק את עצמו על עשר שנות רפיסותו.

רוטמן, יליד בני ברק ובוגר 'כרם ביבנה', מתווך בספרו, הכתוב בלשון קולחת ולא משפטנית-עבשה, חומר משפטי סבוך ומורכב, לטובת ציבור רחב של ישראלים פעורי פה נוכח השתלטות הבג"ץ על חיינו, שמבקשים להבין איך כל זה קרה. למענו של ציבור זה כתב רוטמן את "מפלגת הבג"ץ", שבו הוא מנסה להוכיח, באמצעות עובדות ופסקי דין בלבד, כיצד הפך הבג"ץ עצמו למפלגה המשחקת במגרש הפוליטי מבלי שאיש בחר בה, כלשון כותרת המשנה של ספרו: "כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל."

ספרו של רוטמן, שהוא ספר חובה למי שמנסה להבין את תעלוליה והתחכמויותיה של מערכת המשפט בדרך לכיבוש השלטון (מה שבעצם מייתר את הבחירות הדמוקרטיות על בזבוז הזמן והכסף הכרוך בכך), מבצע מיקוד פנימי וחיצוני, 'זום אין' ו'זום אאוט', של כמה פרשיות שדרכן ניכסו הבג"ץ בראשות אהרון ברק ("מלוא כל הארץ משפט") והמערכת המשפטית בראשות היועהמ"שים שכיהנו בה, לשדוד את השלטון מן הציבור ולכפות עליו את דעתם 'הנאורה'.

כך למשל בג"ץ הקרקעות שהוכיח כי הבג"ץ נטל לעצמו "סמכות ללא אחריות," והירשה לעצמו "להשתולל ולקבוע למערכת הפוליטיות נורמות ערכיות... ממילא חרב הפיטורין אינה מאיימת על שופטיו אם יתברר שהחלטותיהם היו הרסניות." ואחריו פס"ד מזרחי התקדימי שבו מכר ברק לאזרחי ישראל סיפור שקרי ושמו יש חוקה במדינת ישראל. וכך לאורך שורה של פסקי דין שערורייתיים נוספים, שהניעו את השופט העליון האמריקאי ריצ'ארד פוזנר לכלול את כולם תחת אמירתו ש"פסיקתו של ברק היא תפיסת השלטון בכוח."

יש לברך את עו"ד רוטמן על שעמל להאיר עינינו במשנתו הסדורה והקריאה, המשתרעת על פני 240 עמודי "מפלגת בג"ץ" – ספר חובה לכל שוחר משפט וצדק במדינת ישראל.

מנחם רהט

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

יצחק הילמן

תוכנית טראמפ היא למעשה

תוכנית בלי מדינה פלסטינית

לשם האיזון, כביכול, טראמפ נתן לפלסטינים ארבע שנים, כדי שיצטרפו לתוכנית, כאשר כבר עכשיו ברור שהם לעולם לא יצטרפו אליה. בתוכנית ישנם אילוצים כה קשים מבחינתם, שאין כל סיכוי שאי פעם יסכימו עליה. האילוץ הכי קשה בתוכנית זו לדעתי, הוא האיחוד הנדרש בין הפתח לחמאס ולג'יהאד האיסלמי וארגונים קטנים יותר. הקושי במקביל הוא חוסר האפשרות לפרק את עזה מנשקה.

לשם השוואה, בישראל, עם משטרה וצבא חזקים מאוד, לא מצליחים לפרק ארבעים אלף כלי נשק לא חוקיים, שנמצאים במגזר הערבי. ברצועת עזה ישנם כמאה אלף כלי נשק וביהודה ושומרון מספר דומה. איש לא מסוגל לפרק מאגר עצום זה. קיימת רק דרך אחת לעשות זאת והיא לעבור מבית לבית ולעצור או להרוג עשרות אלפי מחזיקי נשק. המשמעות היא הריסת מרבית המבנים ביהודה, שומרון ועזה והשארת רבבות פלסטינים ללא קורת גג.

זה בדיוק מה שעשה אסאד בסוריה, במחיר חורבנה המוחלט והריגת שש מאות אלף מתנגדים. אסאד עשה זאת גם מהקרקע וגם בהפצצות מהאוויר. ישראל לא תעשה זאת לעולם, כי איש לא ייתן לה לעשות זאת. האמריקאים, שכבשו את עיראק בשבועות ספורים, התגברו אומנם על סאדם חוסיין ומפלגת הבעאת, אבל הפכו את עיראק בו-זמנית למדינת טרור. הצבא העיראקי נעלם ובמקומו הופיעו מיליציות סוניות ושיעיות, מהן התגבשה בין השאר גם דעא"ש. המימסד העיראקי הסוני ירד למחתרת. איש לא מנסה וגם לא יצליח אי פעם לפרק את הנשק המחתרתי הזה בעיראק. הוא יישאר שם לנצח. אותו הדין גם ביהודה, שומרון ועזה. במיוחד עזה, בגלל האיום הרקטי.

אם מישהו ינסה אי פעם לפרז את עזה, כלומר לפרק את ארגוני ההתנגדות בתוכה מנשקם, אין כל סיכוי שהם יסכימו למסור את הנשק מרצונם, ובכוח גם לא ילך. זו משימה בלתי אפשרית אפילו לצה"ל, ובוודאי שחסר היתכנות מבחינת המשטרה הפלסטינית, שהיא גוף מאוד חלש. זה אפשרי אך ורק אם תהיה נכונות להפוך את עזה לעיי חורבות. זאת הסיבה שצה"ל לא כובש את עזה, וסופג בחירוק שיניים גם את הרקטות וגם את הבלונים. את עזה צה"ל מסוגל לכבוש תוך שבוע, אבל לפרוק אותה מנשק, ייקח שנה עד שנתיים, אם בכלל. המחיר יהיה אלפי הרוגים פלסטינים ועשרות ישראליים והרס בקנה מידה קולוסאלי. לכן, את עזה אי אפשר לפרוק מנשקה, ולכן איש לא יעשה זאת. לכן, החלק הפלסטיני בתוכנית טראמפ, שעוסק בפירוז כתנאי להקמת מדינה פלסטינית, איננו מעשי. האמריקאים יודעים זאת וישראל יודעת זאת. ובלי פירוז עזה, כלומר פירוקה מנשקה, ואותו הדבר ביהודה ושומרון, אין בסיס למדינה פלסטינית.

נשאלת השאלה: מדוע בתוכנית נקבעו תנאים כה נוקשים לפלסטינים?

התשובה לכך פשוטה. בכדי שהפלסטינים לא יצליחו לעולם לעמוד בתנאים אלה, ובכך להפיל למעשה את ההיתכנות להקמת מדינה פלסטינית. אם כך, למה באמת נועדה התוכנית?

ובכן, התוכנית נועדה, ככל הנראה, לאפשר את סיפוח היישובים מעבר לקו הירוק למדינת ישראל, כולל סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח, תוך מניעת חיבור יבשתי בין המדינה הפלסטינית, אם תקום, לבין ירדן. משמעות התוכנית היא סיפוח מיידי של שלושים אחוזים מהשטח של יו"ש למדינת ישראל. זה עומד לקרות, ככל הנראה ממש בימים הקרובים. לא שבועות ולא חודשים, בפירוש ימים. כל השאר, פשוט לא יקרה.

נשאלת השאלה מי דחף את התוכנית? התשובה לכך: האוונגליסטים, שהם כמחצית המצביעים של המפלגה הרפובליקנית. בלעדיהם אין לטראמפ כל סיכוי להיבחר בנובמבר. מי ששם לב, נתניהו בנאומו בהצגת התוכנית, דיבר באנגלית על ירושלים, על שילה, על בית אל ועל חברון. נתניהו דיבר אל האוונגליסטים שהקשיבו לו עם טראמפ. סגן הנשיא האמריקאי מייק פאנס הוא בעצמו אוונגליסט. האוונגליסטים מעריצים את התנ"ך ולכן, משיקולי אמונה, תומכים תמיכה עזה בישראל.

לפני אחת עשרה שנים, אחרי נאום נתניהו בבר אילן, כתבתי תוכנית שלום שהופצה גם לשרי הממשלה וגם לעשרות ראשי יישובים ביהודה ושומרון. היא היתה תוכנית כמעט זהה לתוכנית טראמפ, זולת הקצאת שטחי הקרקע בנגב שישראל "מוכנה", כביכול,  לתת לעזתים, אם יקבלו את התוכנית של טראמפ. למעשה, התוכנית של טראמפ עולה על שלי רק בדבר אחד, והוא שמימוש החלק הישראלי שבתוכנית איננו מותנה במימוש החלק הפלסטיני, ושהקמת ה"מדינה" הפלסטינית בתוכנית של טראמפ חסרת היתכנות.

ובכן, אז מה מסתתר מאחורי התוכנית של טראמפ? התשובה היא: אך ורק סיפוח בקעת הירדן ושטחי היישובים הישראליים, כולל הכבישים ביניהם. לכל השאר אין כל סיכוי, כך שגם חמישים מיליארד הדולר, שנמצאים כביכול על המדף, יחזרו לכיסי התורמים. הפלסטינים לא יראו מזה סנט אחד. רק הקטארים ימשיכו לתרום להם כמה עשרות מיליוני דולרים בכל שנה. זה כסף לצדקה. ומה יקרה בהמשך? התשובה לכך: מה שקורה היום. אחרי הסיפוח של היישובים והביקעה, תישאר רק הרשות הפלסטינית, תוך שהיא מעמידה פנים שהיא מתנגדת לתוכנית, בכדי להראות לחמאס ולג'יהאד שהם פטריוטים מסורים. עם זאת יימשכו הניסיונות של הרשות הפלסטינית,  להביא את ישראל לבית הדין בהאג.

היה ברור מראש, שהפלסטינים לא יכולים לחזור ולהשתלט על עזה ושהם לא יקבלו על עצמם תוכנית כלשהי, שתהיה יותר קשה מבחינתם, מהתוכניות שנדונו עם אהוד ברק ואהוד אולמרט. אני צופה, שאי שם בעתיד, גם השטח של הרשות הפלסטינית יסופח בסופו של דבר לישראל. זה לא יקרה בשנים הקרובות. המצב הקיים יכול להימשך חמישים שנה ויותר.

  יצחק הילמן

* * *

אמיר לוי עם פרופ' אפרים ענבר

"תוכנית טראמפ משנה

את תבנית החשיבה לגבי הסכסוך"

מתוך "מידה",  29/01/2020

פרופ' אפרים ענבר, בעקבות פרסום תוכנית השלום האמריקנית: "ארה"ב וחלק מהעולם הערבי לצידנו, והפלסטינים יצטרכו לרדת בדרישות. היחסים עם ירדן יימשכו כרגיל. החשיבות העיקרית של תוכנית טראמפ היא בשינוי החשיבה האמריקנית כלפי הסכסוך," כך אומר פרופ' אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, בשיחה עם 'מידה', בעקבות הצגת תוכנית השלום האמריקנית אמש (שני, 27.1).

לדברי פרופ' ענבר, "אחרי שנים ארוכות, בבית הלבן תובעים מהפלסטינים לרדת מדרישות המקסימום בהן החזיקו בקנאות עד עכשיו. יכול להיות שבמהלך הדרך ייכנס איזשהו מימד של ריאליזם במערכת הפוליטית הפלסטינית, והם יבינו שהדרישות האלה לא מציאותיות ושצריך לקבל עמדה אחרת שהיא לא הכול או כלום. אני לא חושב שזה יקרה בתקופת אבו-מאזן, אבל כנראה שהוא כבר מתקרב לסוף."

איך זה יתבטא מבחינה מדינית?

"אם פעם הפלסטינים רצו את כל ארץ ישראל, אחר כך היו הקווים של תכנית החלוקה ואחריהם גבולות 67', עכשיו ארה"ב מורידה אותם גם מזה. יש כאן צעד חשוב בתהליך חשוב בהתפכחות הפלסטינית. כבר אין יותר הצעות נדיבות בסגנון מתווה קלינטון או מתווה אולמרט שבעבר כולם חשבו שאלו הנוסחאות היחידה להסכם."

נקודה חשובה נוספת בהצגת התוכנית, אותה מציין פרופ' ענבר, היא החיזוק המשמעותי של היחסים בין ישראל לארה"ב ובין מנהיגי שתי המדינות. "ראינו הצגה בלתי רגילה של ידידות כלפי ישראל מצד נשיא אמריקני, וזה דבר שצריך לשמח כל ישראלי," הוא אומר. "ניכר בבירור שהנשיא טראמפ קרוב יותר לעמדות הישראליות מאשר כל נשיא שקדם לו, וזה מאפשר לנו לקדם צעדים שרוב הציבור בישראל היה רוצה לראות."

אלו צעדים מעשיים ישראל צריכה לנקוט כעת?

"יש בקרב הציבור הישראלי קונצנזוס לגבי החלת הריבונות והחוק הישראלי בבקעת הירדן ואולי גם גושי ההתיישבות כמו גוש עציון,  אבל אני לא חושב שקיימת הסכמה רחבה לגבי כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. זו יכולה להיות נקודה בעייתית. אם התוכנית נועדה לעזור לנתניהו בבחירות, אני לא בטוח שהיא תשיג את מטרתה. המפה הפוליטית כרגע פחות או יותר יציבה, ולא נראה שהתוכנית האמריקנית היא מה שיזיז הרבה מצביעים לכיוון הליכוד כדי שיוכל להשיג את המספר של 61 מנדטים."

בינתיים בעולם הערבי היו תגובות מעורבות.

"אני חושב שהתגובות בעולם הערבי צריכות להדאיג את הפלסטינים. רואים בבירור שהעמדה הערבית המאוחדת בעדם כבר לא קיימת, וכי לחלק ממדינות ערב יש עניינים יותר חשובים על סדר היום, כמו הבעיה האיראנית.  זה חלק ממה שדוחק את הסוגייה הפלסטינית לשוליים. העמדה הערבית הזו היא סיבה נוספת לכך שהשיח בנושא הפלסטיני משתנה."

נשמעו בימים האחרונים חששות מהתגובה הירדנית למהלך כמו סיפוח הבקעה.

"אני חושב שמדובר בחששות מוגזמים. ישראל היא השותפה האסטרטגית העיקרית של ירדן ולשתי המדינות יש אויבים ואיומים משותפים, כמו גורמים קיצוניים באסלאם וכמובן ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון. ירדן זקוקה לנו גם בתחומי המים והאנרגיה, וגם לקשרים הישראליים בוושינגטון שעוזרים לה מאוד. הירדנים הרי חתמו איתנו הסכם שלום כאשר ירושלים, שהיא העיר החשובה להם ביותר, נמצאת בריבונות ישראלית, אז עכשיו יבטלו אותו בגלל שטח שלא חשוב להם בבקעה? יכול להיות שיהיו כמה צעדים סמליים כמו החזרה זמנית של השגריר, אבל אני לא סבור שמהות היחסים תשתנה ובירדן יהיו מאוד זהירים."

לא יכולה להיות בעייתיות בצעדים חד-צדדיים?

צעד חד-צדדי זה מונח שכבר לא רלוונטי ברגע שהאמריקנים הם אלה שהביאו התוכנית, ושהצעדים בהם מדובר הם חלק מההצעה שהנשיא טראמפ חתום עליה."

איך אתה רואה את התוכנית מתקדמת? יש סיכוי להקמת מדינה פלסטינית?

"ראש הממשלה נתניהו כבר אמר שהוא מתכוון להעביר החלטה בממשלה ואולי גם בכנסת על החלת החוק הישראלי בבקעה ובישובים היהודיים. מהבחינה הרחבה של הסכסוך נראה שהסטטוס-קוו מתאים כרגע לכולם ולכן האסטרטגיה הישראלית של ניהול המצב תמשיך מכיוון שאני לא רואה מנהיגות פלסטינית שמוכנה להגיע להסכמות. אם מתישהו בעתיד הפלסטינים יצליחו להוכיח את עצמם כשכנים טובים, שיכולים לחיות בשלום לצידנו, אז אני מאמין שרוב הציבור בישראל יהיה מוכן לוויתורים טריטוריאליים."

אמיר לוי עם פרופ' אפרים ענבר

* * *

היש סמלים בוטים יותר של שקר וצביעות?

תמונות של אזרחים ערביים ישראליים מפגינים בוואדי ערה תחת דגלי פלסטין ואש"ף נגד תוכנית המאה של טרמאפ – שהעלתה אפשרות לצרף אותם על יישוביהם למדינת פלסטין, אִם תקום!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.2.20

* נפגשים במרכז – בעשרים השנים האחרונות, לפחות, הלך והעמיק הקרע בין מחנה ה"שמאל" למחנה ה"ימין" בישראל. כל מחנה התיישר אחרי הקיצונים בתוכו. ימין ושמאל – בלי מרכז. רק חול וחול. או בלשון הגשש החיוור: "חול וביצות, כמובן." שני המחנות עמדו על תפיסת "אף שעל". אלה סביב העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, ואף שעל לישראל (ואם שומרים על איזו כבשת רש, יש "לפצות" עליה ב"חילופי שטחים"). ואלה באף שעל לפלשתינאים, כלומר ארץ ישראל השלמה, כולל שליטה על כל הפלשתינאים שביו"ש.

עסקת המאה דוחה את שתי הדרכים הקיצוניות הללו, ומציבה דרך שלישית – חזרה לדרך הפשרה הטריטוריאלית, שאת עקרונותיה הגה יגאל אלון כבר בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, בהתאמה למציאות ההתיישבותית שנוצרה בינתיים. זו הדרך הנכונה.

אנשי "אף שעל" משמאל, טענו כל השנים שאף אחד בעולם לא יסכים שישראל תספח משהו, ובוודאי שלא יהיה לזה פרטנר פלשתינאי. בינתיים כבר נוכחנו שוב ושוב שאין פרטנר פלשתינאי גם לפתרון ה"אף שעל" שלהם, כי אין פרטנר פלשתינאי לפתרון שכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הם אינם מוכנים להסכם שאינו כולל את מימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. והנה, מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם, ידידתנו הגדולה, מציעה הצעה ברוח הפשרה הטריטוריאלית ותומכת בהחלת הריבונות הישראלית על השטחים הישראליים באותה פשרה. ושגרירים ערביים נוכחים באירוע. ומצרים וירדן אינן בועטות.

אנשי "אף שעל" מימין, המסרבים לכל ויתור על חלקים בא"י, חייבים להבין שדרכם עלולה לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות, שהוא הכרחי לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. אני שמח שנתניהו אימץ את דרך המרכז ומקווה ומאמין שחלקים רבים מן הימין ילכו בעקבותיו ויבינו שהליכה עם הראש בקיר על "הכול או לא כלום" עלולה להשאיר אותנו בלא כלום, ויש היום חלון הזדמנויות לפשרה אמיתית, שיש בה ויתור על שטחי א"י, אך יש בה סיפוח של אזורים רבים ושל כל ההתיישבות.

סיסמת הבחירות של תנועת "הדרך השלישית" בבחירות 96', שבהן היא הציגה תכנית דומה מאוד לתכנית טראמפ (אפשר לומר שתוכנית טראמפ היא תכנית "הדרך השלישית מינוס"), היתה: "נפגשים במרכז". "הדרך השלישית" הקדימה את זמנה, אבל הנה, החזון הולך ומתממש לנגד עינינו.

נפגשים במרכז. מעצבים מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ואני מאמין שניתן להקים ממשלת אחדות לאומית, שהבסיס המדיני שלה הוא תכנית טראמפ.

* משאל עם על גבולות הקבע – מדינת ישראל ניצבת בפני אחת ההחלטות החשובות בתולדותיה, ואולי אף החשובה ביותר – החלטה על גבולות הקבע של מדינת ישראל. החדשות הטובות הן, שניתן לגבש את גבולות הקבע בקונצנזוס רחב, בתמיכה של רוב העם.

מן הראוי שהחלטה גורלית כזו תתקבל במשאל עם. החלטה כזו, במשאל עם, תזכה ללגיטימציה הפנימית והבינלאומית הגדולה ביותר.

החוק, שהתקבל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסמיך את הממשלה להחיל את ריבונות ישראל על כל שטח בארץ ישראל (המנדטורית) שתראה לנכון. אבל לא כל מה שהחוק מאפשר – ראוי. יש גם שכל ישר. אין זה ראוי שהחלטה היסטורית כזו תתקבל בידי הממשלה, ובוודאי לא בידי ממשלת מעבר שלא קיבלה את אמון הכנסת, ובוודאי לא ערב בחירות, ובוודאי לא כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. וגם החלטה של הכנסת, בתקופה כזו, ערב בחירות, אינה ראויה.

לא כל מה שלגאלי הוא לגיטימי. והחלטה היסטורית כזו, חייבת לקבל את הלגיטימציה המרבית. ואין לגיטימציה גדולה יותר מאשר למה שייקבע במשאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, כל ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם. מן הראוי שגם סיפוח שטח לריבונות ישראלית יחייב משאל עם.

למרות החשדנות ההדדית, על כחול לבן והליכוד להסכים על קיומו של משאל עם על קביעת גבולות הקבע של ישראל על פי תוכנית טראמפ וסיפוח השטחים הישראליים על פי המתווה, בתוך שלושה חודשים מן הבחירות, בתמיכה משותפת של שתי המפלגות הגדולות. 

ואם הממשלה תחליט בכל זאת להביא את ההחלטה לאישור הכנסת הנוכחית, על כחול לבן להצביע בעד (תוך מחאה על ההליך).

* בתיאום עם ארה"ב – על ישראל לספח לריבונותה את בקעת הירדן רבתי ואת שאר האזוריים הישראלים על פי מפת עסקת המאה. זהו אינטרס לאומי חיוני ביותר. אולם יש לעשותו בתיאום עם ארה"ב.

למה, בעצם? ישראל אינה מדינה עצמאית, ריבונית? ישראל זקוקה לבייביסיטר אמריקאי כדי לקבל את ההחלטות החיוניות לייעודה הלאומי ולביטחונה?

ריבונות ישראל על הגולן הוחלה בידי בגין בניגוד מוחלט לעמדת ארה"ב. בגין שמר על החלטתו בסוד אפילו משרי ממשלתו, והעביר אותה בממשלה ומיד לאחר מכן בשלוש קריאות בכנסת ביום אחד, כדי שלא לחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי.

הנשיא רייגן השתולל. הוא הוביל החלטת גינוי במועצת הביטחון, שהגדירה את המהלך כ"בלתי חוקי" והטיל סנקציות על ישראל. בגין לא נבהל, זימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב סם לואיס ונשא באוזניו נאום ארוך ותקיף, בו דחה את עמדת ארה"ב ואמר: "ישראל איננה מדינת וסאלים. איננו רפובליקת בננות של ארה"ב." הוא אף פירסם את דבריו במלואם בפומבי, בצעד חריג.

בגין צדק. אילו המתין להסכמה אמריקאית, עד היום לא היה נחקק החוק ואולי חלילה היינו מאבדים את הגולן.

אם כך, מדוע אני סבור שהיום יש לנהוג אחרת? מהסיבה, שלראשונה ארה"ב הציגה תוכנית פרו-ישראלית מובהקת, כולל הסכמה לריבונות ישראלית על שטחים ביו"ש. מי היה מאמין? יהיה זה מעשה טיפשי וגול עצמי, לבצע את המהלך הזה ללא תיאום עם ארה"ב. ואני משוכנע שבתיאום עמה, החלת הריבונות בוא תבוא, במהרה.

* הצדדים הבעייתיים בתוכנית – עסקת המאה היא תוכנית טובה. היא מאפשרת ריבונות ישראלית על חלקי ארץ ישראל רחבים. היא מבטיחה לישראל גבולות קבע בני הגנה. היא מקיימת את כל ההתיישבות הישראלית. היא משחררת אותנו מהסכנה הדמוגרפית, של שליטה על מיליוני פלשתינאים, המסכנת את הרוב היהודי. היא משאירה בידינו את ירושלים השלמה. אין בה דרישה לקבלת פליטים בישראל ויש הגבלה משמעותית על קליטת פליטים במדינה הפלשתינאית. וכל זאת בתמיכה אמריקאית, לפחות, ואני מאמין שהתמיכה הבינלאומית בה תלך ותגבר.

אבל יש לבחון את התוכנית בעיניים פקוחות ולראות גם את הצדדים הבעייתיים שבה.

הבעייה הראשונה היא המדינה הפלשתינאית. ברמה האידיאולוגית, אין לי בעייה עם מדינה פלשתינאית מפורזת בשטחים שיועדו לה. הדבר מתאים לעקרון הפשרה הטריטוריאלית שבו אני דוגל. אולם מבחינה מעשית, איני רואה היתכנות לקיומה של מדינה כזו, לא בקווי 4.6.67 ולא כל שכן בקווים מצומצמים אף יותר. מדינה כזו, אם לא תוכל לקיים את עצמה, עלולה להיות מוקד לאי שקט לאורך שנים. בקופסה שבין הירדן והים, אין מקום לשתי מדינות. ולכן, יש לצאת אל מחוץ לקופסה, וליישם את הפשרה הטריטוריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהשטח שלה ביו"ש יהיה מפורז. כיום, כאשר זו התוכנית שהוגשה, יש לקבל אותה. בהנחה שהפלשתינאים ידחו אותה, יש להתחיל במגעים עם ירדן, רצוי בסיוע אמריקאי, על חידוש האופציה הירדנית בקווי תוכנית טראמפ. במסגרת האופציה הזאת, ניתן יהיה להסדיר גם את יישובם של ה"פליטים" הפלשתינאים במדינה הירדנית-פלשתינאית, אך ממזרח לירדן.

הבעיה השנייה, חמורה יותר – סוגיית "חילופי השטחים" ומסירת אזורים ריבוניים מהנגב לידי המדינה הפלשתינאית. אין לכך כל הצדקה. כל שטח שישראל שיחררה במלחמת ששת הימים, שאין מלחמת-מגן מובהקת וצודקת כמותה, הוא שלנו בזכות ובדין. אין כל סיבה לפצות את הפלשתינאים על כך שישראל מספחת שטחים ביו"ש לריבונותה. אין כל הצדקה לוויתור על שטחים בנגב. אדרבא, ראוי ליישב את אותם השטחים ביישובים יהודיים. אם יש צורך להגדיל את שטחי רצועת עזה – גם את זה עדיף לבצע מחוץ לקופסה, בשיתוף עם מצרים, בהעברת שטח מסוים מסיני לידי הפלשתינאים.

ולגבי האפשרות של חילופי שטחים שבהם אזור ואדי ערה יעבור למדינה הפלשתינאית – מבחינה דמוגרפית הדבר טוב לישראל. אבל התושבים בהם הנם אזרחי ישראל, ולכן החלטה כזו תיתכן רק בהסכמתם של התושבים, במשאל עם. אם הם יבחרו להיות חלק מישות פלשתינאית ובכך לממש את מאווייהם הלאומיים תוך המשך ה"צומוד" על אדמתם – מצוין. אם הם יבחרו להישאר במדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית – גם טוב, אך אז הם לא יוכלו להלין על כך שהם "נאלצו" לחיות במדינה יהודית. זו בחירתם. כמובן, שהטענה על  טרנספר היא שקר, כיוון שאין מדובר בעקירתם מאדמתם.

יש חשיבות רבה לעיקרון שאף יהודי ואף פלשתינאי לא יגורש מביתו. עם זאת, יש בעייה בקיומם של יישובים מבודדים כמובלעות בשטח הפלשתינאי. בעניין זה, יש להשאיר את הבחירה בידי כל יישוב. לדעתי, על המדינה להציע לכל יישוב אפשרות של העתקת מיקומו ברצון אל השטח הריבוני הישראלי, תמורת הכפלת היישוב במימון המדינה.

* הדומה והשונה – בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות מופצת רשומה שבה מוצבות זו מול זו המפה של רבין ותוכנית המאה. מעל המפה של רבין נכתב "רבין בוגד" ומעל תכנית המאה – "ביבי גאון".

כדאי, באמת, לבחון את הטענה לעומקה: את הדומה והשונה. אולם לפני כן אומר, שהשימוש במונח "רבין בוגד" הוא דמגוגי, שמנסה להכניס לפיהם של מי שהתנגדו לאוסלו את האמירה הזאת, למרות שרובם הגדול לא חשבו כך ולא טענו כך, ונתניהו עצמו יצא פעמים רבות נגד הקריאה הזאת.

ולגופו של עניין – אכן, יש דמיון רב בין המפות. ובהשוואה ביניהן, המפה של רבין טובה יותר, כי אין בה "חילופי שטחים". הרעיון של חילופי השטחים הוא של יוסי ביילין, בתוכנית "ביילין אבו-מאזן" (שאבו מאזן התכחש אליה, אחרי שסיים להוציא מביילין את הוויתורים, שאח"כ היו הבסיס להצעות ברק בקמפ-דיוויד, שהיו הרבה יותר ותרניות גם משל ביילין) – מבוסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כאילו ישראל צריכה לפצות את הפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש. חילופי השטחים הם החלק השלילי בעסקת המאה. הבדל נוסף בין המפות, הוא שבמפה של רבין גוש קטיף ישראלי ואילו במפה של טראמפ גוש קטיף אינו קיים. בכך, כמובן, אין להאשים את טראמפ. את נתניהו, לעומת זאת, יש להאשים, בשל הצבעותיו בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

אולם בסיטואציה הבסיסית ההבדלים הם דווקא לטובת תוכנית המאה לעומת תוכניתו של רבין. נקודת המוצא שממנה יצא רבין, היתה שכל יו"ש היתה בידי ישראל וכל נסיגה נתפסה כוויתור ישראלי משמעותי. לעומת זאת, נקודת המוצא שממנה יצא טראמפ, היא המציאות שיצר ברק ב-2000, של נכונות ישראלית לחלוקת ירושלים, לנסיגה מהבקעה ולנסיגה כמעט מוחלטת לקווי 4.6.67 ופיצוי הפלשתינאים בחילופי שטחים על מה שישראל לא תיסוג ממנו. חרף הסרבנות הפלשתינאית, הצעות ברק היו עד כה המשחק היחיד מזה עשרים שנה (ואף כורסמו לרעה בידי אולמרט), ולכאורה האפשרויות היו לתמוך או להתנגד למתווה "היחיד ואין בלתו," כלשונו של ברק. מנקודת המוצא הזו, חזרת טראמפ לדרכם של אלון ורבין היא שיפור משמעותי לעומת המצב שקדם לו.

הבדל שני הוא שהקווים האדומים שרבין הציע לא היו מקובלים על האמריקאים, שכמתווכים תמכו בעמדה הפלשתינאית המוצהרת של נסיגה לקווי 4.6.67 (אף שכפי שהוכח, הפלשתינאים אינם מסתפקים בכך). ואילו כאן מדובר לראשונה בתמיכה וגיבוי אמריקאיים לעמדת ישראל, בתוכנית רשמית של ארה"ב.

הבדל שלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שבתוכניתו של רבין לא דובר על ריבונות. סביר להניח שאילו היה נחתם הסכם קבע ברוח תוכניתו, ישראל היתה מחילה את הריבונות. אבל הרי לא היה נחתם הסכם כזה. האם רבין היה מחיל גם כך את הריבונות, באופן חד-צדדי? אם כן, הוא לא נתן לכך כל רמז. ואילו עסקת המאה מאפשרת בהחלט את החלת הריבונות הישראלית, וזהה ההבדל העיקרי.

נכון לעשות השוואות היסטוריות, אבל אם לא מדייקים בהצגתן, חוטאים בדמגוגיה. ועיקר הדמגוגיה – האם אלה שמפיצים את המפות, יצאו נגד תוכניות ברק-קלינטון-אולמרט-קרי וכו', שהן היפוכה של תוכנית רבין? האם הם התנגדו לברק שהפך כל "לאו" של רבין ל"הן"?

אני יכול להעיד אישית, שבכל פעם שציטטתי את נאומו של רבין, שבו פרס את מורשתו המדינית, וכבר 24 שנים איני חדל לצטט אותה, רבים מהם תקפו אותי כ"קיצוני" ו"סרבן שלום".

ומצד שני, לא צריך הרבה דמיון כדי לחזות איך נתניהו היה תוקף בכל הכוח ראש ממשלה אחר שהיה מקבל את התוכנית. אך הוא ראוי לשבח על כך שהוא מוביל חלקים רבים מן הימין להכרה שהדרך הנכונה לישראל היא הפשרה הטריטוריאלית.

* בעד רעיון הגבינה הלבנה – אני שומע אנשים שמתנגדים לרעיון של הזזת גבולה של ישראל מערבה באזור ואדי ערה, בטענה שזה טרנספר. אני לעומת זאת תומך ברעיון כיוון שהוא גבינה לבנה. מה הקשר? הרעיון הזה הוא טרנספר בדיוק כפי שהוא גבינה לבנה. אין שום קשר בינו לבין טרנספר.

טרנספר הוא עקירת אוכלוסייה ממקומה והעברתה בניגוד לרצונה למקום אחר. למשל, ההתנתקות היתה טרנספר ליהודים שחיו בגוש קטיף. אם מישהו היה מציע לעקור את תושבי ואדי ערה ממקומם ולהעביר אותם לרש"פ, זה היה טרנספר.

אפשר לתמוך או להתנגד לרעיון כמות שהוא, בלי להמציא לו כותרות שקריות כמו טרנספר, גבינה לבנה או מיץ עגבניות.

מדובר ברעיון הוגן מאוד, שבו מוצע לערביי ואדי ערה להישאר בבתיהם ועל אדמתם, בלי לגרש מביתו ולנשל מאדמתו ולו אדם אחד, ולהפוך אותם אזרחי מדינת הלאום שלהם. למה הדבר דומה – לסיפוח היישובים היהודיים ביו"ש למדינת ישראל. הם נשארים על מכונם והופכים חלק אורגני ממדינת הלאום שלהם.

אין דבר טבעי יותר מרצון של בני עם מסוים להמשיך לחיות במקומם ולהיות אזרחי מדינת הלאום שלהם. אם ערביי ואדי ערה מעדיפים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי ולא במדינת הלאום של העם הפלשתינאי, זו תופעה יוצאת דופן, וצריך לחשוב מה הסיבה לכך.

אולי הם מבינים, שבמדינת ישראל הדמוקרטית הליברלית, הם אזרחים אמיתיים, נהנים משוויון אזרחי אמיתי, ובמדינה שאינה ישראל הם יהיו "אזרחים" כמו אזרחי כל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל? הרצון שלהם להישאר אזרחי ישראל, הוא סיבה לגאווה בעבור מדינת ישראל. אבל אם זו בחירתם, יואילו נא להשתלב באמת במדינת ישראל, לא להתבכיין על מר גורלם כמיעוט "נרדף", לא לבחור ברוב עצום רשימה אנטי ישראלית קיצונית. עד כמה אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו?

* לא שלילת אזרחות – שקר נוסף על השקר כאילו הרעיון של חילופי שטחים/אוכלוסיות הוא טרנספר, הוא כינוי הצעד כ"שלילת אזרחותם בכפייה של ערביי ואדי ערה." גם זה לא נכון. לא מדובר בשלילת אזרחות בכפייה. שלילת אזרחות, היא אם אום-אל-פחם נשארת במדינת ישראל ושוללים את האזרחות מתושביה. זאת אכן שלילת אזרחות, שהיא מעשה חמור ביותר. אולם החלטה ריבונית של שתי מדינות על מיקום קו הגבול ביניהן, ובכך הפיכת אזרחי מדינה א' לאזרחי מדינה ב', אינה שלילת אזרחות. בפרט אם הם בני הלאום של מדינה ב'.

איני תומך בהצעה הזאת. היא לא טובה לישראל. היא עלולה לנתק את הרצף הטריטוריאלי בין הגליל המזרחי למרכז הארץ, ולבודד יישובים ישראלים באזור.

אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים, כלומר ויתור על אזורים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על כך שישראל משאירה בריבונותה שטחי ארץ ישראל ששיחררה במלחמת מגן צודקת. אבל אם מבצעים חילופי שטחים כאלה, עדיף לסגת משטחים מאוכלסים בערבים, מאשר שטחים פנויים להתיישבות יהודית.

אבל מבחינת תושבי ואדי ערה, זו ההצעה הכי הוגנת שיכולה להיות. וכפי שכבר הצעתי, אני חושב שהחלטה בנושא יכולה להיות רק בהסכמתם של התושבים הערבים בוואדי ערה במשאל עם.

* הראשון שזיהה – ליברמן מתהדר, שהוא אבי הרעיון של חילופי שטחים ואוכלוסיות עם תושבי ואדי ערה. אך הוא טועה. קדם לו השר לשעבר אפרים סנה, חבר מפלגת העבודה, שר בממשלות רבין ופרס ושר מטעם העבודה בממשלת האחדות בראשות שרון.

* הלהיט של תעלות הביבים – נתניהו התרברב שכבר ביום ראשון (היום) הוא יספח את בקעת הירדן ואת היישובים, ונאלץ לשים ברקס. צריך להסביר את הפליק-פלאק הזה. מה  הבעייה?

הלהיט החדש בתעלות הביבים המדלקמות את מסרי תעשיית השקרים של בלופר, הוא שנתניהו סגר עם האמריקאים שהיום (יום ראשון) יסופחו בקעת הירדן וכל היישובים ביו"ש, אבל גנץ הססמולן שיכנע את טראמפ לא לתת לכך את ידם, ולכן יש דחייה בסיפוח. אחד מעובדי האלילים, המדקלמים הסדרתיים, הגדיר זאת, ש"גנץ אשם מלא-מלא בהחמצת ההזדמנות לסיפוח."

זו השיטה הביביסטית הידועה. הרי ידוע שנתניהו אחראי לניצחון הגדול במבצע "צוק איתן", שהביא לשנים השקטות ביותר אי פעם בגבול עזה, אבל יעלון וגנץ אשמים בתבוסה המשפילה במבצע "צוק איתן" שעד היום אנו סובלים מתוצאותיו. נתניהו הפך את ישראל לאחת המעצמות הדמוקרטיות החזקות בעולם שהיא מדינת משטרה שנשלטת בידי כנופיית עבריינים שהשתלטו על המשטרה (=הגסטפו בפיו של בנו הג'ורה), הפרקליטות ובתי המשפט וכו' וכו' וכו'.

* הסנטימנט והרציונל – במסגרת מחקר שאני עורך, חזרתי בימים האחרונים לקרוא את כתביהם של שלושה מראשי הנאבקים למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים – יצחק טבנקין, נתן אלתרמן ומשה שמיר. חשתי יחד איתם את האושר הגדול בעקבות שחרור חבלי ארץ ישראל, וליבי פעם עם ההתפעמות שלהם מגודל השעה. והזדהיתי מאוד עם האמירות שלהם ועם חלק ניכר מן הניתוחים שלהם.

כיצד הם התייחסו לבעיה הדמוגרפית? הם האמינו שבעקבות המלחמה תהיה עליה גדולה של יהדות העולם שתשנה את המאזן הדמוגרפי. ולגבי הערבים ביהודה, שומרון ועזה, הם הקפידו לומר שלא ינושל אף ערבי מאדמתו והציעו לתת להם אזרחות מלאה עם סיפוח השטחים. הם לא העלו על דעתם לא גירוש ולא סיפוח בלי מתן אזרחות.

הם טעו. גם אחרי העלייה הגדולה מבריה"מ, ברור שסיפוח מיליוני פלשתינאים למדינת ישראל הוא איום דמוגרפי על זהותה היהודית. ולכן, הגם שהסנטימנט שלי הוא ארץ ישראל השלמה, אני יודע שמי שצדקו היו דווקא אלה שהציעו פשרה טריטוריאלית. יגאל אלון, שתקף לאורך שנים את בן גוריון על שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור ושכאיש הקיבוץ המאוחד דגל בשלמות הארץ, הבין זאת מיד, והציע את התוכנית הרציונלית ביותר – תוכנית אלון. עסקת המאה, שנתמכת היום בידי רוב הימין הישראלי, מבוססת על הפרמטרים של תכנית אלון.

* אסטרטגיה – האסטרטגיה שאני מציע לכחול לבן: להיאבק בנתניהו ובשחיתות כאילו אין ריבונות ולתמוך בהחלת הריבונות כאילו אין מאבק בנתניהו ובשחיתות.

* מסע נקם – כאשר חסידי פינטו עשו לאפרים ברכה מה שחסידי נתניהו עושים למנדלבליט, זה נגמר רע.

* מנדלבליט טעה – מנדלבליט טועה בעמדתו שאין לפסול את מועמדותה לכנסת של תומכת הטרור ואוהדת המחבלים יזבק, בדיוק כפי שהוא טעה כאשר התנגד לפסילת מועמדותו לכנסת של תומך הטרור ואוהד המחבלים בן גביר. אני מקווה שבניגוד למקרה בן גביר, במקרה זה בית המשפט העליון לא יפסוק על פי עמדתו.

* להיטמע או להיבדל – בהצבעה על פסילת מועמדותה של ח"כ יזבק, סיעת העבודה-גשר-מרצ התפצלה. העבודה הצביעה בעד הפסילה ומרצ נגד. אני שמח על הצבעת העבודה ומקווה שזה סימן לבאות – שמפלגת העבודה אינה מתכוונת להיטמע במרצ, אלא דווקא להיבדל ממנה. למשל, אשמח מאוד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות בראשות כחול לבן. אני מקווה שקווי היסוד של הממשלה הזאת יהיו כאלה שמרצ לא תוכל ולא תרצה להצטרף אליה.

* רדיפה? – מה עושים עניין מקצת טחינה, מתנה לחברים? (וברצינות – חוסר העניין התקשורתי והציבורי ב"מבצע טחינה" המושחת ביחידה 504, מעידה עד כמה אירועי השנים האחרונות הפכו אותנו קהי חושים לשחיתות, אפילו ביחידות העילית של צה"ל).

* סקופ – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: נעמה שלנו מצחצחת שיניים.

* איך עושים שינוי – מכללת "עלמא" בת"א ערכה ערב ספרותי לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". את הערב פתחה מנהלת המכללה ויוזמת הערב ד"ר רות קלדרון. הערב הוקדש לנושא: איך עושים שינוי? הייתי המרצה הראשון, והרציתי על הנושא: הגולן כמיקרוקוסמוס של אוטופיה. אחריי דיברו עורכת הספר מיכל זמיר, ירון לונדון וסיים יהודה הראל. חברי עופר גביש, מוסיקאי וחוקר הזמר העברי, הנעים בין ההרצאות בשירי הגולן.

האולם ב"עלמא" היה צר מלהכיל את הקהל הרב שהגיע לאירוע, וגם אחרי שהוספו כיסאות פלסטיק נוספים, אנשים הצטופפו בעמידה במבואה. שני אנשים ששמחתי במיוחד לראותם, היו אביגדור קהלני ופרופ' אלכס לובוצקי, חבריו של יהודה לסיעת "הדרך השלישית" בכנסת.

היה זה ערב מרתק ומרומם נפש.

* הפוליטיקה לא יכלה להם – ברגע הגיעי ל"עלמא" קיבלתי מסרון ובו נודע לי שיצא לאור הגיליון החדש של כתב העת "קתדרה" ובו מסה על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מאת פרופ' אודי מנור. מתוך המאמר:

"יהיו שיחשדו מראש בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם השתתפו באותם מאבקים פוליטיים לאורך השנים. אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית."

מנור מסיים את המאמר במילים הללו: "מאיר שלו כתב על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם."

אני נוהג לומר שכתבתי את הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על יהודה הראל. אולם על פי 100% ממאמרי הביקורת על הספר וכן על תגובות רבות של קוראים, כנראה שהספר באמת לגמרי לא רע. כך שאני יכול, בלי להצטנע, להמליץ עליו.

* בתי כן היום את צוחקת – במלאת שבעים שנה לקיבוץ גדות, הוסיף הפזמונאי יובב כץ, מחבר השיר "בתי את בוכה או צוחקת", בית נוסף:

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן... כן

נושאת נכדתה על כפים

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב... העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים... במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

בערב לכבוד ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שנערך במכללת "עלמא", שרנו את השיר המקורי. ואז עופר גביש הפתיע כשהוסיף את הבית המרגש הזה.

* ממשלת האחדות האחרונה – מידי יום שישי אני מתמודד עם שאלון הטריוויה במוסף "הארץ". בגיליון האחרון פתרתי 12 שאלות. אבל על פי התשובות ב"הארץ", פתרתי רק 11. הטעות (לשיפוטי) היא בתשובתו של העיתון.

השאלה היתה מי עמד בראש ממשלת האחדות האחרונה, בהשתתפות הליכוד ומפלגת העבודה. התשובה של העיתון היתה שרון, שעמד בראש ממשלת אחדות בתקופת ההתנתקות. התשובה הנכונה היא נתניהו, שעמד בראש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה בראשות ברק בשנת 2009.

עם זאת, אני יכול להבין את התשובה שהעיתון הציג. יתכן שכיוון ש"קדימה" היתה באופוזיציה, זו לא היתה בדיוק ממשלת אחדות, של שתי המפלגות הגדולות. אבל כיוון שהשאלה ציינה בפירוש ממשלה של הליכוד והעבודה, אני סבור שתשובת העיתון שגויה.

* לא רואים עולם – צפיתי במהדורה האחרונה של התוכנית המצוינת "רואים עולם" ב"כאן" 11, שירדה אחרי 32 שנים. התרגשתי לראות את קטעי הארכיון מכל אותן שנים, ומהשיח עם אנשי התוכנית לאורך שנותיה – עמנואל הלפרין, אורן נהרי, דוד ויצטום, שרי רז וכמובן יעקב אחימאיר.

חבל שהתוכנית יורדת. חבל שיעקב אחימאיר מסיים את דרכו בשידור הציבורי.

* הכוכב הבא – הפייבוריט שלי הוא אוהד שרגאי. זמר גדול ויוצר מקורי ומוכשר.

* ביד הלשון: * ניר יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק הקרוי על שמו של יצחק שדה.

גם ניר יצחק קרוי על שמו של מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, אלוף יצחק שדה. ניר יצחק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום חלק מהתק"צ – התנועה הקיבוצית), בצפון הנגב המערבי, במועצה האזורית אשכול, בין חבל אשכול לחבל שלום, באזור "עוטף עזה".

הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, לנקודה הזמנית של קיבוץ נירים באדמות דנגור, לאחר מעבר נירים לנקודת הקבע שלו. הוא נוסד בידי גרעינים ארצישראליים חלוציים של תנועת "השומר הצעיר". בשנות החמישים הצטרפו אליו עולים חלוצים מבולגריה, רומניה וארגנטינה.

שמו הראשון של היישוב היה דנגור. הרב שלום דנגור היה הרב הראשי של העיר סואץ. הרב דנגור גאל את אדמות הסביבה, והן נקראו על שמו אדמות דנגור. הקיבוץ אימץ את השם. ב-1953, לאחר פטירתו של יצחק שדה, החליף הקיבוץ את שמו לניר יצחק. ניר הוא שדה, אך השם שדה יצחק כבר היה תפוס.

* התנצלות – לפינתי "ביד הלשון" שהוקדשה למושג "האיש שלנו ב..." ובה כתבתי על הספר "האיש שלנו בדמשק" – על אלי כהן, הוספתי מידע שקיבלתי מדורון ארזי, איש אשכולות שאני מעריך את ידיעותיו. מסתבר שהפעם דורון טעה, ואני הוטעיתי והטעיתי, ושהדברים המקוריים שכתבתי (ללא התוספת/"תיקון" של דורון) היו המדוייקים. אני מתנצל בפני דוד פז על השגיאה, ושמח שהוא העמיד אותי על טעותי והעשיר את ידיעותיי.

ומוסיף על כך דורון ארזי:

"אוי ואבוי. אני חושש שהכשלתי אותך. אכן הטעות היא שלי והאיש צודק. בעיית זיכרון שלי: אורי דן ובן פורת פרסמו לראשונה את ספרם על אלי כהן בצרפתית, בראשית 1967, אפילו לפני מלחמת ששת הימים, בהוצאת Fayard תחת הכותרת L'espion qui vennait d'Israel ובשם-העט המשותףBen Dan , המורכב כמובן משמותיהם-שלהם. גם באנגלית הוא הופיע כך, בהוצאת Valentine Mitchell.

"היתה אכן הוצאה ישנה של 'מסדה' בעברית כבר ב-1968, שעדיין היתה תחת שם-העט הזה והיא זו שקראתי לראשונה בראשית שנות ה-70, כנער, והיא שנחקקה בזיכרוני. השניים הוציאו כמה שנים אח"כ עוד ספר על המוסד, 'המלחמה החשאית',  גם כן בשם-העט 'בן דן', (ושוב באנגלית ובצרפתית) מטעמי שו-שו לפי המנטאליות ששררה אז, ורק אחרי כמה שנים הופיעו מהדורות עבריות בשמותיהם המלאים.

"אני קראתי את המהדורות בשם-העט כנער והן נחרתו בזיכרוני, קראתי גם את ספרו של בן-חנן, ועכשיו באמת בלבלתי בין השניים. אני רק יכול להצביע על 40 השנים שעברו כנסיבות מקלות  ולהדגיש שוב שאסור לסמוך על הזיכרון אלא תמיד לבדוק. אתה יכול מצידי לשלוח התנצלות זו אל דוד פז או לפרסמה ב"חדשות בן עזר" או בדף הפייסבוק שלך, ככל שתרצה.

"עם זאת אני עדיין חושב, כותב ארזי, שהכותרת 'האיש שלנו בדמשק' היתה בהשראת ספרו של גרהם גרין, אשר, כאמור, יצא בעברית כבר ב-1962. איזה מקור אחר היה יכול להיות לביטוי זה שאינו מצוי בדרך  כלל בעברית, בוודאי בתקופה ההיא, בוודאי בהקשר של ריגול בבירת מדינה זרה?

"כיום דוד פז אינו יכול  לשחזר, אני מניח, את מקורות ההשראה של אחיו המנוח. אבל זו עדיין נשארת השערה, אם כי לדעתי סבירה.

"עוד פעם התנצלותי על שהכשלתי אותך.

"דורון ארזי."

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

נאום ליובל ה-90 של פוצ'ו

[נולד בתל-אביב ב-1 בפברואר 1930]

בכנס לכבודו בבית הפלמ"ח ביום שישי, 31.1.20

עם השקת שני הספרים האוטוביוגרפיים החדשים שלו:

"בחיי [4]" ו"בחיי [5]"

אני מלווה את הכרכים של סדרת ספרי "בחיי" של פוצ'ו החל מן הכרך הראשון. הסיבה לכך היא שהם מתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר" היוצא לאור באינטרנט לאלפי נמענים פעמיים בשבוע החל משנת 2005. לפיכך אני אולי הראשון שקורא פעמיים בשבוע כל פרק חדש של פוצ'ו, הנשלח אליי, וזה בהחלט אחד התענוגות שלי וגם שכרי בעריכת המכתב העיתי, כי פוצ'ו תמיד משעשע וגם מפתיע. ממש מעיין שופע.

סופרים כמו דוסטוייבסקי ובשביס-זינגר, הם ורבים אחרים, היו נוהגים לפרסם את הרומאנים שלהם בהמשכים בעיתונים, ולעיתים היו גם כותבים אותם תוך כדי פרסומם, ואפילו עושים שגיאות ברצף של הסיפור.

סופרים אלה כתבו בעיקר בתקופות שלפני הטלוויזיה, והפרקים היו גם נקראים בציבור, לעיתים ציבור של אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב או שידם לא היתה משגת לקנות את העיתון – וזה היה להם לעיתים הבידור היחיד שבאפשר, זה היה כמו ראיית סדרות הטלוויזיה כיום.

במקרה של בשביס-זינגר, למשל, ידוע שכאשר היה מוציא לבסוף את הרומאן-בהמשכים בספר, היה עובד מחדש על הפרקים, עורך ומגבש אותם, ואילו ספרים שלו שפורסמו אחר מותו ונלקחו ישירות מן ההמשכים שפורסמו בעיתון, ללא העריכה שלו, ספרים אלה לא היו ברמתם של ספריו הקודמים.

סופרי העבר כתבו בהמשכים גם כדי להתפרנס, מה שאין כן פוצ'ו, וממני הוא לא מקבל שום שכר-סופרים על פרסום פרקיו, והוא גם לא זקוק לכך, כי הוא אפילו מימן בכספו את אחד מסרטיו.

פוצ'ו הוא סופר ששום דבר שקרה לו בחייו לא הלך לאיבוד, לא בוזבז, אלא תועד בפרטי-פרטים בסדרת ספריו "בחיי". אינני מכיר עוד סופר שסחט עד כדי כך את לימון-חייו עד שלא נותרה לו אפילו טיפה אחת שלא השתמש בה. מבחינה ספרותית זה נפלא, ולכאורה ולאור דבריי הקודמים גם אני הייתי אמור ליהנות מפרסום כל פרק ופרק מחייו, אך כמו שאומרים: אליָה וקוץ בה.

פוצ'ו כל כך מדייק בפרטי-פרטים, לרוב משעשעים וכתובים בכישרון, פרטים לא רק משל עצמו אלא גם משל כל מי שלקח חלק בחייו, בעיקר הבחורות, הנשים, שעימן, לדבריו, הוא עשה פלאים במשך תשעים שנות חייו, ליתר דיוק מאז שהתבגר מינית.

כאן פוצ'ו, שקרא את הדברים האלה עוד בטרם נאמרו כאן, העיר לי בלשונו כי "אני בשום מקום לא כתבתי שחוללתי פלאים עם נשים. מה שנכון היה לכתוב הוא שלא הסתרתי פרטים פיקנטיים שהיו לי עם נשים שליוו אותי כל תשעים שנות חיי, אבל לחולל פלאים?  – הלוואי!"

עד כאן דברי פוצ'ו. נחזור לנשים. אמנם את כולן הוא מכנה בשמות בדויים, ויש לקוות שזה הבידיון היחיד בסיפור, ולא שעצם הסיפור האירוטי עליהן הוא בידיון – ובכן, פוצ'ו מדייק בפרטים עליהן – עד שלעיתים חששתי, בתור עורך, פן הפרסום יגרום לכך שהוא ואני ניתבע על פי חוק לשון הרע. ומדובר לא רק בנשים אלא גם בגברים שמתוארים בספריו, ולעיתים קרובות הם גם קשורים למשפחתו.

התוצאה היתה שיש פרקים אחדים של ספרֵי "בחיי", פרקים מאוד פיקנטיים ומשעשעים, שבגלל התעקשותי וחששותיי – פרקים אלה לא פורסמו במכתב העיתי שלי, אבל פוצ'ו אמר שאין לו בעייה לפרסם אותם בבוא היום בספר.

פוצ'ו הוא אדם אמיד ואינו חושש מתביעות בעקבות ספריו. למעשה הוא גם הבטיח לשפּוֹת אותי על כל תביעה שתוגש נגדי כעורך בעקבות פרסום אחדים מפרקיו, אבל אני העדפתי ללכת על בטוח ולא לפרסם.

לכן, קהל יקר ונכבד, יש לכם עכשיו סיבה טובה למהר לקנות את הספרים של פוצ'ו ולנסות לנחש איזה פרקים פיקנטיים המופיעים בהם לא פורסמו במכתב העיתי שלי – מפני שהיו רכילותיים מדי והיו עלולים לפגוע בצנעת הפרט של הבחורות והבחורים, של הנשים והגברים, שעליהם כתב, והכול כאמור קושט דברי אמת. הוא לא בדה מאומה מליבו.

תודה רבה.

אהוד

*

והנה הסיפור שאותו הציג לנו פוצ'ו בכישרון מצחיק ומופלא בכנס החגיגי ביום שישי לפני הצהריים בבית הפלמ"ח – (אפשר למצוא את המופע בסיפור חי מפיו אם מחפשים באינטרנט את הקטע "הנהג של גורדיש". לצערנו זה משום-מה נפסק באמצע).

 פוצ'ו: אף אחד לא ידע באיזו שעה הרמטכ"ל יגיע וההכנות לבואו לא פסקו. אם חשבתי שעם כתיבת השיר, שנהפך עם השנים להימנון החטיבה, סיימתי את תפקידי, הרי טעיתי. רס"ר החטיבה בא אלי בריצה ואמר שגורודיש קורא לי. פחדתי שאולי הוא רוצה שאחליף עוד בית, אך היה זה פחד שווא. הוא פשוט היה משועמם, ואחרי שכל הלילה עבד על הנאום החדש רצה עכשיו לדעת אם אני יודע  מה תפקידו של הנהג [זה היה פוצ'ו], כאשר הרמטכ"ל בא אליו לרכב.

אמרתי לו: "להסיע אותו לאן שיגיד."

"ו...? " – הוסיף.

"ולדאוג לכך שיגיע בביטחה ליעדו."

"ו..."

"וזהו."

"לא וזהו. כשהרמטכ"ל מגיע לרכב אתה רץ ומקדים אותו. פותח לפניו את הדלת וסוגר אותה אחרי שהוא נכנס. ברור?"

"לגמרי."

"אז לך ותתאמן."

"סליחה?" 

"לך ותתאמן!" –פקד נחרצות – "איזה סופר אתה שלא מבין עברית!?"  

[אהוד: כאן פוצ'ו הניח את המיקרופון ודילג – כשהוא מתווה בידיו וברגליו, באוויר ועל הבמה בחן-זריזות של רקדנית צעירה – תרגילי הדמייה אחדים של פתיחת דלת מכונית וסגירתה...]

  החבר'ה חשבו שהשתגעתי. ראו אותי נוסע ברחבה, עוצר את המרצדס, יוצא ממנו בריצה ופותח את הדלת שליד הנהג. עם הפתיחה אני  קד קידה ל'אליהו הנביא", סוגר אחריו את הדלת וממהר לרוץ חזרה להגה. חוזר להגה,  נוסע עוד כמה מטרים וחוזר על התרגיל שוב ושוב.

באחת הפעמים שמעתי שניים מדברים. האחד אומר: 

"מה קרה לפוצ'ו? הוא השתגע?"

והשני עונה: "למה לא. כל כך הרבה זמן נהג של גורודיש, איך אתה רוצה שלא ישתגע."

הדברים פגעו בי, אך לא חדלתי להתאמן, כי ידעתי שגורודיש ישאל אותי אם התאמנתי ולא רציתי לקחת סיכון.

אחרי שגמרתי לעשות מעצמי צחוק לפני כל אנשי המטה, הודיע לי הרס"ר שהמפקד שוב קורא לי. נכנסתי ועמדתי דום כראוי. הוא בחן אותי מלמעלה למטה ושאל אם אני מתכונן עם הבגדים המרופטים האלה, לקבל את פני הרמטכ"ל. היו אלה הבגדים היחידים שלי שאיתם ישנתי ונהגתי וניקיתי את הרכב כל תקופת המלחמה.

הסברתי לו שאין לי בגדים טובים יותר. אמר לי ללכת למחסן ולהגיד למחסנאי הראשי שייתן לי את הבגדים הכי טובים שיש לו.

הלכתי למחסן, המחסנאי הצביע על כל המדפים הריקים ושאל אותי אם אני רואה בגד אחד? אמרתי שאני אמנם לא רואה, אבל גורודיש אמר לי להחליף את הבגדים וזאת פקודה. 

אמר לי האפסנאי: "פקודה שמודה. תגיד לגורודיש שהוא יכול לנשק לי בתחת!"

אמרתי לו: "בסדר. אני אגיד לו."

אמר לי: "תגיד לו מה שאתה רוצה. מה אתה חושב שאני מפחד ממנו?"

אחרי עשר דקות חזרתי אליו ואמרתי לו: "גורודיש קורא לך!"

הוא החוויר כסיד ושאל בקול רועד "בשביל מה?"  

אמרתי לו: "אין לי מושג, סך הכול אמרתי לו שאתה מבקש שהוא ינשק לך בתחת, אז אולי הוא רוצה שאביא אותך בשביל זה."  

האפסנאי כמעט רצה להרוג אותי.  

 "אתה השתגעת?!"  – צרח עליי – "באמת אמרת לו את זה? מה אתה מטומטם?"

רק לפני שנכנסנו לחדר, כשחששתי שהאפסנאי עוד מעט יעשה במכנסיים, הרגעתי אותו והודיתי  שלא היה לי אומץ להגיד מה שביקש, אבל אם יהיה צורך, אני לא אתבייש להגיד לו.  

אני לא זוכר אם הקשתי על הדלת, אבל כנראה שהלמות לבו של האפסנאי נשמעה גם מבלי שנקפתי אצבע וגורודיש קרא לנו להיכנס. כשנכנסנו ועמדנו בדום יפה לפניו, הוא פנה לאפסנאי ושאל:  "מה יש לך להגיד?"

"המפקד – " הוא אמר בקול של איש העומד מול חבל התלייה – "המחסן ריק לגמרי. אני מזמין אותו לבוא ולראות אם אפילו יש בו גרב אחת." 

"תתחלפו!" – פקד המח"ט.

"מ... מה?"

 לא אני הייתי זה ששאל "מה" – אני  כבר הספקתי ללמוד את כוונות הבוס שלי והתחלתי להוריד את החולצה. גם האפסנאי התחיל להבין, הלך אחריי  לפינת החדר ושם שאל אותי בלחש אם הוא רוצה שגם את התחתונים להחליף. אמרתי לו: "חס וחלילה!"  – כי לא הייתי בטוח שהפחד לא שינה את צבעם.

כשיצאנו מהחדר, אחרי שהשבענו את רצונו של גורודיש, הייתי לבוש במדים הכי יפים ומגוהצים שהיו לי אי פעם בצבא.

  בזמן הנותר חזרתי למרצדס, ניקיתי אותו שוב ושוב ודאגתי שאף גרגר אבק לא יהיה עליו. רק אחרי שהבדיקה המדוקדקת שלי השביעה את רצוני, נכנסתי לרכב והרשתי לעצמי לחטוף תנומה. בערך בחמש אחרי הצהרים התעוררתי למשמע דלת נפתחת וקולו הצרוד של המח"ט הקורא בהתרגשות: "סע! הוא  מגיע!"

כעשר דקות המתנו באזור מנחת המסוקים, כשעיניו של גורודיש נשואות למזלי לעבר השמיים.  למה למזלי? כי עיניי הבחינו מצדו השני של החלון הקדמי בשתי נקודות זעירות, כנראה פרי תוצרתם של שני זבובים  שנעלמו מעיניי. ברגע שחשבתי לרדת עם סמרטוט כדי לנקות את שתי הנקודות, הבחין המח"ט בנקודה אחרת, הנעה בשמיים הבהירים ואמר לי בהתרגשות: "הנה הוא!"

הסרתי את עיני מהחלון, הסתכלתי לשמיים וראיתי נקודה שחורה ההולכת וגדלה תוך שהיא ומתקרבת ישר לעברנו. כשנעצרה מעלינו אפשר היה לראות שזהו מסוק צבאי בעל שני מנועים. הכלי החל לרדת ארצה, וכשאפשר היה להבחין באיש העומד בפתחו, נטש גורודיש את המרצדס המבהיק ואץ לעבר משטח הנחיתה. גם אני לא שכחתי את תפקידי החשוב ורצתי לעבר הדלת השנייה. עמדתי לצידה במצב הכן וברגע שפתחתי אותה, הסתער עלינו ענן אבק אדיר ונכנס לתוך האוטו. מיהרתי לסגור את הדלת שהאבק לא יצא, ועצמתי את עיניי לבל אתעוור. ברגע שפתחתי אותן ראיתי איך שני גיבורי האומה גחים מתוך הענן וצועדים לעברי במצעד לכת צבאי. בעוד גורודיש מזדרז להיכנס ולשבת על המושב האחורי, מיהרתי אני לפתוח את הדלת הקדמית מימין להגה, וחיכיתי זקוף ומתוח לרמטכ"ל שייכנס, אך הוא לא. הוא נעצר לשנייה ליד הדלת האחורית ואחר פתח אותה בחטף. לבדו פתח. לא נתן לי אפילו להגיע אליו ולפתוח. הוא כנראה לא התאמן, רק אני. מה עושים עכשיו? עמדתי המום, וראיתי איך הוא מרכין את ראשו ושואל את היושב בפנים אם אפשר לשבת לידו. גורודיש המופתע, במקום להסביר לו איפה מקומו של הרמטכ"ל, התבלבל ואמר לו: "לכבוד הוא לי." ממש במילים אלה. כאן רבין לא איבד שנייה אחת ולפני שהבנתי מה קורה, נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת. בעצמו סגר. רואים שהוא לא התאמן אפילו פעם אחת. ניסיתי לפחות לעזור לו לסגור את הדלת האחורית, אבל גם את זה לא הספקתי. הרמטכ"ל הזה חשב כנראה שהוא עוד בפלמ"ח. בדלית ברירה הסתפקתי בסגירת הדלת הקדמית, רצתי לעבר המקום שלי ליד ההגה. נכנסתי, התנעתי את הרכב והפעלתי את המגבים כדי שאראה את הדרך, ואחר כך...

אחר כך  במשך חמש דקות תמימות הייתי הנהג של רב אלוף יצחק רבין. הסעתי אותו ממנחת המסוקים עד במת המסדר, וזאת היתה התקופה היפה בחיי. בחיי...

[מתוך הפרק האחרון בכרך "בחיי 5"]

*

אודי יקירי,

קיבלתי הרבה תגובות חיוביות על השקת "בחיי" ובהן דברי שבח לדבריך. אני התפעלתי מכושר הקריאה הדרמטית שלך ומהטונאציה הנכונה של המשפט: "מפליא לחולל פלאות במיטה? – הלוואי." 

מקווה להמשיך אצלך – אחרי הפסקה קצרה – בכרך השביעי והאחרון של הסידרה, ובו תיאור חיי ההפקר של אלמן צעיר שפתאום בגיל 80 מוצא את עצמו חופשי ופתוח לעולל עלילות ככל העולה על ליבו.

פוצ'ו

ואם לא קשה לך, פרסם בבקשה את המודעה הבאה, אולי היא תעניין מישהו:

מי שמתעקש להשלים

את רכישת 5 כרכי "בחיי" של פוצ'ו תמורת

60  שקל לספר, אין לו ברירה אלא לשלוח אימייל

ל-poochoo@smile.net.il ובו מס' הטלפון

של השולח, אשר יקבל הסבר מפורט איך

ניתן לבצע את המשימה החשובה הזאת.

אהוד: בתחילת  הכנס סיפר יו"ר עמותת הפלמ"ח, האלוף שייקה גביש בן ה-95 – על הפלמ"ח ומלחמות ישראל, ובהמשך הכנס שמענו הרצאה קצרה ומבריקה של אליהו הכהן בן ה-85 – הרצאה בעל-פה מלווה בקטעי שירים שהדגים בקולו, אשר נשלפו כלאחר-יד ממאגר זיכרונו העצום – הרצאה על שירי הצבא האדום שהפלמ"ח ניכס לעצמו ועל השפעת השירים הרוסיים על התחדשות החיים העבריים בארץ-ישראל החל מימי העלייה הראשונה ולאורך כל התקופות בארץ ועד הפלמ"ח. הקהל הנלהב שמילא את האולם היה רובו צעירות וצעירים בני 80 ומעלה.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מדוע מבקשת האישה מן הגבר להניח לה ללכת

"לכרוע על חוף הסליחה" בשירה של לאה גולדברג?

תגובה למאמרו של יוסף אורן ב"חדשות בן עזר" גיליון 1507

מאמרו של יוסף אורן על השיר "סליחות" ללאה גולדברג (הוא מכנה אותו על שם פתיחתו בשם "באת אליי", בהיותו אחד מצמד שירים) הוא פרק מספרו החדש ויש להניח שהוא  בחר בו לפירסום לציון יובל לפטירתה של המשוררת. עם זאת, כיוון שהוא מציג בו קריאה שונה לחלוטין מזו שלי, שאותה פירסמתי ממש בגיליון קודם של "חדשות בן עזר", הריני רואה חובה לעצמי להבהיר את נקודות המחלוקת שבינינו.

 לטענתו של אורן, המוצגת כבר בפתח מאמרו, נפרשת  בשיר "מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת האישה לבין אהוב ליבה," אף שמסכת יחסים זו מובנת לקורא רק בהגיעו לבית השלישי. ולכן, בקריאה לאחור הקורא עתיד להבין כי מי שאמור לבקש סליחה, בניגוד לנטיית הקורא לחשוב שזו האישה, הרי זה דווקא הגבר היודע והמנוסה שאליו היא דוברת, למרות שהעניק לה חווייה מסעירה. ועל כן, לדעתו, הנטייה לראות בכותרת השיר, "סליחות", הפנייה לקריאת הבית השלישי כבקשת סליחה מן הגבר, היא נטייה מוטעית.

לדעתו, קריאה חתרנית תחשוף שכבר בשני הבתים הראשונים, נרמז "יחסו ההפכפך והבוגדני" של הגבר אליה, שאך ב"לילה" הוא בא ולא באור ואינו מעניק לה את נשמתו ולא יחסי קבע גלויים ומהותו לגביה, על כן, היא "אופל". אי לכך הפכה מסכת יחסיהם למסכת "עינויים" בשבילה והיא, שאבד כוחה במסכת יחסים אלה, מתחננת אליו שיניח לה ללכת ממנו. או אז היא  תכרע בחוף אחר ותצפה עד שיפוג כעסה עליו או עד שהוא יבוא ויבקש את סליחתה.

 אני קוראת את השיר, כמובן, אחרת לגמרי, ואפילו תמהה כיצד הגיע אורן לפרשנות זו. יש להניח שהסתמך על אינפורמציה חיצונית לשיר שעניינה בביוגרפיה של המשוררת. ואשר לשיר עצמו, קודם כל, הרי נאמר במפורש ש"העינויים" הפליגו ממנה אליו, ואם כך הוא קלט אותם והיא השתחררה מהם. אבל מה שיותר חשוב ועקרוני הוא שהאישה הדוברת בשיר מכנה את עצמה  במטאפורה "אוח", ומייחסת לעצמה בכך את תכונותיו. והרי האוח הוא מעצם מהותו ציפור של לילה וראייתו קיימת אך בלילה. כלומר – הגבר המנוסה והיודע, בא כמו "לילה", שרק בו האוח מסוגל לראות ועל כן פקח את עיניה והיא החלה "לראות", בדומה לאדם וחוה שנפקחו עיניהם בגן העדן. כלומר, הגבר חשף לה את עינוגי המגע המיני שלא התנסתה בהם קודם, עד שקטני האיברים שבגופה חשו אותו. הרי אף אורן מודה בכך. יותר מזה, היא אמנם אוח נשי, אבל האוח – אם נרצה להרחיק לכת – הוא עוף דורס לילי ובעל כוח ובתרבויות עממיות אחדות באירופה, ויש להניח  שלאה גולדברג הכירה חלק מהן, לעיתים נקשר האוח גם בכוח לבשר רע או גורל אכזר. הוא איננו ציפור חלשה ומנותקת ממהות של אופל. והרי המשוררת  יכלה לבחור בציפור לילה ששמה ניקבי, כמו תנשמת...ולא בחרה! היא בחרה באוח שמימש לראשונה את מהותו, את כוח ראייתו הלילית, ובחרה בו בוודאי לא רק משיקולי החריזה.

ואם כך, מה פשר ההופעה הפתאומית של "מפרשי הלבן" מול "האופל שלך"? גם בלי להזדקק לדיון במקורות מן הספרות הרוסית שהבאתי, הרי ברור שהלבן מסמל טוהר אל מול השחור האפל, ובשיר הזה את הטוהר המיני שקדם ל"אופל" הלילי והמיני שהגבר חשף לה. יותר מזה, יחד עם העינויים שהפליגו אליו והקלו עליה, גם "מפרשה הלבן" נמשך אל האופל שבו, אל המיניות העזה. ועל כך היא מבקשת לפתע סליחה. לפתע העונג המיני שחוותה עימו נתפס לה כחטא. זה אף הטעם לכך  שכותרתו של השיר נטולה ממונח המציין אמירת "סליחות" על חטאים שעשינו ואנחנו מבקשים לכפר עליהם בחודש הסליחות וביום הכיפורים. ויתכן, כי ברקע ההינתקות אכן  פועלת מסכת ערכים דתית.

ואם כך דומה שהמסקנה היא, כי באישה שכה התענגה מכה לפתע תחושת החטא. או אז  היא מתחננת לפני הגבר שירפה ממנה, כי לה אין הכוח לעוזבו, אך מגעם הוא חטא. ומדוע? לא נאמר. אולי משום שכאמור המין עצמו הוא חטא ואולי משום שהגבר נשוי. לא ברור אך גם אולי לא כל כך חשוב. חשוב הוא שהלבן הטהור הוכתם (ובכל זאת מעניין שהאישה דווקא רואה במין חטא....) – ועל כן , היא זו שתכרע על "חוף הסליחה" והיא זו שתצפה שייסלח לה (על ידי האל? על ידי עצמה?) – אכן, שיר יפהפה ומורכב, הישג שירי נדיר למשוררת צעירה יחסית, שפעלה אז בתוך חבורת גברים משוררים. ואולי היה אף בכך גורם לאותו סיום מורכב.

* * *

לאה גולדברג

סליחות

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

* * *

איציק חנונא

האושר שבא מתוך הכאב

באחת ההצגות של 'לא על הלחם' שאל אותי מישהו מהקהל אם אני מאושר.

אמרתי לו שזו שאלה קשה.

אבל השאלה הזו הניעה אותי לחשוב ולשאול את עצמי מה זה להיות מאושר והאם קיים בכלל דבר כזה שנקרא 'אושר' ואם כן במה הוא בא לידי ביטוי.

האם אדם עשיר, שיש לו כסף, מכוניות עסקים ודברים חומריים הוא מאושר מטבעו.

נראה לי שלא, ואם כן זה אושר חיצוני, שטחי ובר חלוף.

מה עוד שרבים מבעלי העסקים או המיליונרים, מסתבכים בחובות ואפילו בפלילים או לחלופין מרגישים ברגע מסויים שהם מיצו את עצמם והם שוקעים בריקנות ובדיכאון.

אם כן מה הוא האושר?

טשרניחובסקי כתב "יחוש אושר יבין כאב."

לדעתי זו התשובה לשאלה, אף שהיא מורכבת ובעלת משמעויות שונות.

אדם שחש את הכאב, שעבר אכזבות ואפילו ייסורים מבין את האושר.

לי עצמי יש דוגמאות רבות של אושר שבא מהכאב.

אני בוחר לספר על אחת התקופות החשובות בחיי – התקופה בה הפכתי גם לחרש.

קודם, עליי להקדים ולומר ששנה לפני שהתחרשתי למדתי בבית הספר תחכמוני בנתניה.

כפי שכתבתי בשירי, כשהייתי רק עיוור, המורים שם היו קשוחים ולא מתחשבים.

שנה לאחר מכן באה ללמד מורה חדשה שאהבה את התלמידים כאילו היו ילדיה והיה להם טוב איתה.

לאחר שהתחרשתי רציתי מאוד ללכת לבית הספר גם כדי להכיר את המורה.

יום אחד לפני היום ראשון ללימודים במוצאי שבת אבא כתב לי שהוא נשבע להגיד לי את כל האמת.

הוא כתב שבגלל עיוורוני וחירשותי ילדים עלולים ללעוג לי ולהציק לי וגם שאין לי מורה מתאים.

אף שאינני מסכים עם הערה זו, באמת לא חשבו על אפשרות לשלב אותי בבית הספר.

למעשה, הייתי מנותק מהעולם.

במשך כל היום ישבתי במיטה וקראתי ספרים.

מבחינה ספרותית, זו היתה אחת התקופות העשירות בחיי.

קראתי את קארל מארקס, את ז'ול ורן, את סטיבנסון, מיין ריד ואפילו אגתה כריסטי.

אלא שזו היתה קריאה מאולצת, חסרת שמחת חיים או התלהבות.

קריאה שבאה מכורח הנסיבות. אף שנהניתי מהספרים, זה לא סיפק אותי.

חשבתי בבירור שמשהו חסר לי.

התגעגעתי לבית הספר.

באוזני ליבי שמעתי את קולותיהם של הילדים המדברים בכיתה.

שמעתי כמה נפלאה היא המורה שבאה ללמד וכמה טוב לילדים.

קינאתי בהם.

כשהלכתי לבית חינוך עיוורים ולאור כל מה שעבר עליי שם, שעליו כבר סיפרתי באחת מרשימותיי – גברו געגועיי לבית הספר.

בכיליון עיניים ציפיתי ליום בו אעזוב את המוסד ואחזר לבית הספר.

אני זוכר את אותו יום בו הסיעו אותי לבית הספר.

הייתי מאושר חד משמעית.

זו לא היתה הליכה שגרתית לבית הספר.

חשתי שניתן לי משהו במתנה.

שעכשיו הדברים אישיים יותר.

שאלמד עם אותה מורה שלאחר כמה שנים הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.

השקעתי מאמץ בלימודים כדי להוכיח את עצמי.

כשהכנתי שיעורים חשתי שמחה לא רגילה.

זו היתה חזרה למשהו במתכונת שונה.

זה לא היה פשוט, היו הרבה קשיים באמצע, מכשולים ודברים מטרידים.

אבל נדמה לי שזהו הסוד של אושר שבא מהכאב שהוא גם מלחמה בקשיים והיכולת לגבור עליהם.

זאת ועוד, יש אנשים ששואלים במה חטאתי שאני גם חירש.

ואני שואל: מנין לכם הביטחון שזה קרה לי כי חטאתי.

איוב סבל אף שהיה איש צדיק.

אין אנו יודעים את חשבונותיו של הקב"ה ואף על פי כן נראה לי שאולי הוא רצה לזכות אותי.

אולי הוא רצה שבעזרת העיוורון והחירשות אפגוש אנשים ומקומות מקסימים כמו 'נא לגעת' ההוסטל וכל החברים הרבים שפגשתי ב'נא לגעת' ובעוד מקומות.

אולי הוא רצה שאחוש את הדברים בצורה שונה, לא שגרתית ושאמלא את השליחות שלמיטב דעתי ממלאים אני וחברי השחקנים להוכיח לכולם שאנו שווים.

אני זוכר שפעם, במסיבת יום הולדת שהיתה ב'נא לגעת', אמרתי שרק כדי להיות במקום הזה היה כדאי לסבול ולעבור את דלקת קרום המוח.

מכאן שאושר כזה שבא מהכאב הוא לא מובן מאליו.

הוא ניתן לנו במתנה ועלינו לשמור עליו.

זה לא פשוט כי יש הרבה אכזבות ותסכולים באמצע הדרך.

לשיטתי, צריך לזכור שני דברים.

ראשית, שגם אם אנחנו בתקופה טובה, יש להשאיר מקום לספק ולהתכונן נפשית שיהיו לנו קשיים שגם איתם נדע להתמודד ונחוש את האושר המיוחד הזה.

שנית, שגם אם אנו חשים שהשגנו מה שרצינו, אל לנו להיתפס לשאננות.

צריך לשאוף להתקדם ולשפר דברים.

אני ב'נא לגעת' בהצגה 'לא על הלחם' וזה נהדר.

אבל אני רוצה להתקדם ולעשות עוד הצגות.

הוצאתי ספר שירים שממלא אותי סיפוק אבל אני מרגיש שזה לא אמור להיות סוף פסוק.

עליי להוציא עוד ספר.

ישנן עוד דוגמאות רבות.

לכן נראה לי שהאושר הבא מתוך הכאב אינו דבר קבוע אלא חתירה בלתי פוסקת לחיים טובים ואפשריים יותר.

כתב: איציק חנונא

* * *

מיכאל רייך

רוּחַ טְרוֹם בְּחִירוֹת

אָדָם יוֹצֵא לָרְחוֹב

וּמָה הוּא רוֹאֶה?

רַמְזוֹר אֶפְשָׁרוּיוֹת.

מַדּוּעַ בַּפְּנִיָּה יְמִינָה, בְּעוֹלָם הַהַזְנָחָה

טֶרֶם הוּצַב שִׁלּוּט מַתְאִים

תַּמְרוּר שֶׁל "אֵין כְּנִיסָה"?

אָדָם יוֹצֵא אֶל הַבֻּסְתָּן

וּמָה הוּא פּוֹגֵשׁ?

אַרְבָּע עוֹנוֹת מְבַלְבְּלוֹת בְּנִיחוֹחֵי בְּשָׂמִים

אַהֲבוֹת רָזוֹת קוֹרְצוֹת בַּסְּתָו

פֵּרוֹת סַגְרִיר בְּשֵׁלִים,

עַכְשָׁו קְצָת מְעֻנָּן פִּתְאֹם,

לִבּוֹ נִמְלָא שַׁלֶּכֶת

בָּרָד נוֹקֵשׁ עַל גַּג לִבּוֹ

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

בְּחֻצְפָּתָהּ זוֹרָה הָרוּחַ 

עָנָן אָבָק מִבְּלִי מֵשִׂים

וּמַאֲשִׁימָה בְּרֵישׁ גְּלֵי

גַּחֲמוֹתָיו שֶׁל הָאַקְלִים

"הָאִם חֶלְקִי לִי בַּנְּעִימִים

אוּלַי בְּעֶצֶם רַע לִי

קָשֶׁה, סוּפָה, קָשֶׁה מְאֹד

לְהִשָּׁאֵר נֵיטְרָאלִי."

* * *

משה גרנות

מסובך להיות יהודי, על ספרה של ז'נט סולומון:

Jannette Solomon, Tangles – A Memoir

Pen Press Publisher Ltd., 2006, 150 pg.

כותרת הרשימה הזאת מתכתבת עם שם המחזה פרי עטו של שלום עליכם "קשה להיות יהודי". הספר שלפנינו מתאר את חייה של משפחה יהודית בימי מלחמת העולם השנייה, והגם שלא חסרים להם קשיים – עיקר תשומת הלב של הקורא נתונה לתסבוכות הרבות בהן היא נקלעת. בכישרון רב מצליחה הכותבת לגרום לקורא להיות מרותק לפניות הרבות ולתסבוכות אליהן הגיבורים נקלעים. שם הספר Tangles ובתרגום חופשי משמעו תסבוכת, או סיבוך, והמחברת מתארת בביוגראפיה הזאת את זיכרונות ילדותה שהיו באמת מסובכים ביותר. את הרעיון להעניק לביוגראפיה את השם הזה קיבלה המחברת מדוד שלה, יוג'י, ששימש לה מעין תחליף אב – כשהדוד ראה כיצד ז'נט הקטנה מסתבכת בהתרת קשר השרוכים בנעליה, וכיצד היא נאבקת עם התלתלים המקורזלים שלה ברצותה להברישם.

להלן תקציר העלילה: ז'נט הקטנה איננה זוכרת את אביה, ועל מראהו היא מתוודעת מצילום בו הוא מחזיק אותה ומחייך בפארק היפהפה של בוקרסט, צ'ישמיג'יו. על האב יש שמועות שעזב את רומניה ב-1940 משום שעצם היותו יהודי ורוסי – חייו בסכנה ברומניה שמצויה בברית עם גרמניה הנאצית. ההסבר כלפי הבריות היה שהוא התגייס לצבא הרומני, אבל באמת מסתבר לאחר שנים שהוא התגייס לצבא הרוסי שנלחם נגד הגרמנים והרומנים שפלשו לברית המועצות.

אחד הזיכרונות הראשונים של ז'נט הוא פגישה עם כומר שמטביל אותה לנצרות בכנסייה, מעניק לה את השם כרמן, ושאימה נותנת לה שרשרת עם צלב, והיא מחייבת אותה לענוד אותה תמיד. מסתבר שרוב בני המשפחה ברחו לרוסיה, אבל אימה, אליאונורה לרנר, סומכת על כך שלא יאונה לה כל רע מהשלטונות האנטישמיים, משום שהיא היגרה מטורקיה, ומשום שהיא דוברת גרמנית. היא באמת ילידת טורקיה, בתו של דויד רוטמן, שברח מבראילה שברומניה בהיותו בן 12, הצליח לצבור הון, ומעניק לילדיו חינוך מעולה (שיעורי נגינה, שפות, השכלה גבוהה), ואליאונורה, שמה של אימה של ז'נט, מקבלת משרה נחשקת, שבמסגרתה נשלחה לתערוכה בבוקרסט. שם היא פוגשת את התכשיטן גרישה לרנר, שמחזר אחריה, ולימים נושא אותה לאישה. אליאונורה היא אישה אינטלקטואלית, יודעת המון שפות, שוחרת קונצרטים ואופרה, לבושה בהידור, ואין לה שום עניין בעבודת הבית, וגם לא בגידול הילדה היחידה שלה. ז'נט נרמזת שאביה הוסת על ידי אחיותיו לעזוב את אימה, כי היא איננה אימא טובה ואיננה עקרת בית, והבריחה שלו לרוסיה קשורה גם בכך שלא שררה אהבה בין בני הזוג. לאחר שגרישה בורח לברית המועצות, חנות התכשיטים שלו מופעלת על ידי אשתו, שאיננה יכולה, וגם לא מוכשרת לטפל בילדתה בינקותה ובילדותה. סימה, אחותו של גרישה, משמשת לתינוקת אם ומטפלת, ומאוחר יותר האם שוכרת מטפלת בשם לילי, שז'נט קשורה אליה עד כדי כך שאיננה מסוגלת לישון אם לילי איננה על ידה.

למרות שמלחמת העולם החלה, וברומניה התחוללו עשרות פוגרומים, שאחד הנוראים ביותר התרחש בבוקרסט בינואר 1941 (ז'נט אמורה להיות בת 4-3), אין לזה כל הד בעלילה. דירתה של האם, אליאונורה, נמצאת במרכז בוקרסט, סמוך לארמון המלך (הילדה מתפעלת מחילופי המשמרות בפתח הארמון), ולאתנאום, אולם הקונצרטים והאופרה, סמוך לשדרות הניצחון  המפוארות. לילי מביאה אותה לפארק צ'ישמיג'יו, קונה לה גרעינים לפזר ליונים, ומלמדת אותה לחתור בסירה מעל האגם שבפארק. לילי הולכת איתה לקולנוע, והאם מבלה הרבה עם הבת במסעדות ובבתי קיט בהרים ועל שפת הים – החיים ככלל נראים חסרי דאגות.

פרשת החינוך של ז'נט יכלה לגרום לתסביכים אצל כל ילד רגיל: ב-1.9.1943 רושמים את ז'נט לבית ספר "נוטר דאם דה סיון", בתנאי פנימייה (כי האם כל היום בחנות). זהו בית ספר דתי נוצרי צרפתי, מאוד מוקפד – מדים, מספר על כל פריט של התלמידה, הקפדה על נימוסין, לימודי דת והכרות עם ישו התינוק וכד'. ז'נט מאושרת שם, בעיקר משום שהמנהלת ("האם") והמורות ("האחיות") מפגינות אהבה כלפי החניכות.

בעטיין של ההפגזות מן האוויר על בוקרסט שגרמו להרס של רחובות שלמים, ז'נט עוברת לגור אצל דודיה בעיירה ג'יורג'יו שעל גדת הדנובה, ולומדת שם פרק זמן. גם לשם מגיעים הדי ההפגזות, ולכן הם מתארחים בכפר טורבאטו (משמעות השם ברומנית – מוכה כלבת...) – כשהמצב נרגע, ז'נט חוזרת לנוטר דאם בבוקרסט עם כל המשתמע: עץ אשוח בכריסטמס, מצג של ישו התינוק, קומוניון.

ובכך לא מסתיימים נדודיה החינוכיים של ז'נט. האם רושמת אותה לבית ספר גרמני קתולי, שם יש משטר פרוסי, וגם ענישה דרקונית: מלמדים שם גרמנית בכתב גותי, שלז'נט קשה להסתגל אליו. בבית ספר זה נהוגים עונשים משפילים, ואף עונשי גוף. מדובר בתיאור מרטיט לב ממש של סבלה של ז'נט והשלתה הנוראה. (ראו עמ' 94-93).

לאחר שהמלך מיכאי מתפטר, והמפלגה הקומוניסטית משליטה ברומניה משטר של טרור, נסגרים בתי הספר הדתיים, וז'נט עוברת לבית ספר ציבורי, שם מלמדים רוסית, ושוב עליה לעבור ללמוד בג'יורג'יו.

מסתבר שבימי המלחמה חיה המשפחה הקטנה הזאת בשקט ובשלווה, להוציא ימי ההפגזות. גם הדודים בג'יורג'יו זוכים לעושר ולכבוד, והדוד יוג'י אף קונה נחלה מחוץ לעיר, ובה עצי פרי, כרם וכוורות דבש. הוא גם בונה שירותים מודרניים ומרתף קירור. דווקא כשהמלחמה מסתיימת, מתחילות הצרות: האם, אליאונורה, נאלצת לסגור את חנות התכשיטים (כדי שלא תיחשב לקפיטליסטית!) – ופותחת משרד של הדפסות ותרגום (היא שולטת במיספר רב של שפות, ודווקא ברומנית השפה שלה די עילגת). זה לא עוזר לה הרבה, כי המשטר הקומוניסטי זוכר את עברה של החנות וקבע לה שומה אסטרונומית, שלעולם לא היתה מסוגלת לשלם, לולא טריק מסוכן שנקטה (על כך בהמשך). אצל הדודה סנדה והדוד יוג'י מהעיר ג'יורג'יו, גם כן חלה הרעה: המשטר דורש שיחלקו את דירתם הגדולה עם משפחתו של קצין רוסי.

בבית הספר החדש, המכוון אל הבשורה הקומוניסטית, התלמידים הטובים, שהוריהם פרולטרים – זוכים להיכלל בנוער הקומוניסטי – "הפיונרים". ז'נט משוכנעת שהיא תידחה מהתנועה היוקרתית הזאת, אבל הדוד יוג'י, שמשמש לה ממש כמו תחליף אב, משכנע את ההנהלה שאביה של ז'נט הוא חייל סובייטי גיבור, ואימה היא למעשה פרולטרית, וז'נט מקבלת את העניבה האדומה ואת סמל הפיונרים, ואף זוכה להגיש פרחים לשר בולגרי שביקר ברומניה.

מלבד בליל השפות שבהן מדברים הגיבורים (רומנית, צרפתית, יידיש, לדינו, גרמנית), הסיפור מתאר את תסבוכת הנדודים של הגיבורים: משפחתה של אליאונורה הגיעה לטורקיה מאודסה, והיא עצמה עברה לרומניה דרך וינה, שם היא למדה מסחר באוניברסיטה. בשנת 1950 היא עולה לארץ, ויורדת אחר כך לטורקיה. הדודים סימה ויעקב נולדו באוקראינה, עברו לפולין, משם למחנה עקורים ליד מינכן שבגרמניה, ומשם עלו לישראל. דודה של אימה, שרול רוטמן, שינה את שמו לאיסי סמית', הוכר כגיבור מלחמה בבריטניה, הודו, רוסיה וצרפת. ילדיו מפוזרים בארצות הברית, צרפת ואוסטרליה. ז'נט עצמה נולדה בבוקרסט שברומניה, עלתה לארץ עם אימה בגיל 12, ירדה לטורקיה, היגרה לקנדה, ובגמלאות חיה בישראל. אלו דוגמאות אחדות לתסבוכת הטופוגרפית שלתוכה נקלעים היהודים במאה העשרים. החיים המסובכים האלה, אליהם נקלעה ז'נט הקטנה, לא הזיקו לנפשה משום שבכל תחנות חייה הרבות, עד הגיעה לגיל 12, פגשה באנשים אמפתיים שהעניקו לה סעד ואהבה. הזכרתי לעיל את המטפלת לילי הטובה, הזכרתי גם את הדוד יוג'י שהשתדל עבורה להיכלל בתנועת הפיונרים, הוא גם גמל אותה מהרטבת לילה, הוא מלמד אותה לקרוא, ומעניק לה פרס כשהיא מצליחה לקרוא את "רובינזון קרוזו", וגם מעניק לה במתנה 5 כרכים של ההיסטוריה הרומנית. הוא מלמד אותה לרכוב על אופניים.

דוד אחר בשם הנרי מבקר את ז'נט בבית הספר הפרוסי, מנחם אותה כשאימה לא באה לבקר אותה שם במצוקתה, דואג שתהיה לה חולצה לבנה לקראת טקס שמתקיים בבית הספר. כיוון שהשלטון החדש אוסר להחזיק עוזרת, אימא מפקידה את ז'נט אצל הזוג הקר – הבעל מלמד אותה  שחמט, ועוזר לה בשיעורי החשבון שבהם היא כל כך מתקשה. האישה מלמדת אותה לתפור במכונת תפירה. איש זקן, המשכיר סירות באגם הקיט של בוקרסט, הראסטראו, מרשה לז'נט לחתור בקאיאק על האגם מבלי לבקש ממנה כסף, והוא גם מנחם אותה ומעודד אותה.

דמותה של האם מעוררת אהדה, למרות שנחשבת לאם לא טובה: היא מצליחה לנווט את משפחתה הקטנה בים של תלאות – קודם בחנות התכשיטים שהשאיר לה בעלה שברח לרוסיה, אחר כך במשרד להדפסות ולתרגומים שפתחה כדי  שהמשטר לא יציק לה. כאשר זה לא עזר, והטילו עליה שומה ענקית, היא מבקשת להתגרש מגרישה לרנר, שזנח אותה במשך עשר שנים (בסוף הספר נודע שהוא התגייס לצבא הרוסי, ומת מדיזנטריה, לפני זה הוא הכניס בחורה להריון, וכך נולד לז'נט אח למחצה). היא חוזרת לשם נעוריה – רוטמן, וכיוון שלאליאונורה רוטמן אין חוב למס ההכנסה, היא מגישה בקשה לעלות ארצה.

כיוון שלא היה קשר בין המשרדים הטריק היצירתי הזה עבד, והיא קיבלה דרכון וויזה. את התכשיטים היא החביאה בדופנות כפולות של ארגזון קרח (ארץ ישראל היא ארץ חמה...) – מעניקה תשר, טבעת יקרה, למוכס, והיא עוברת את הבדיקה ללא שום בעיות. על האונייה, כשרוב הנוסעים מצטופפים בתאים המחניקים, היא שוכרת את התא המרווח ביותר, וטיפ לאחראי חדר האוכל מאפשר לה ולבתה שולחן נפרד. בארץ היא מתעתדת לגור על הכרמל, הנחשב לפינה אירופית בלבנט, משיגה מהסוכנות אולפן לעצמה, ומחנה נוער עם פנימייה עבור ז'נט. המחברת, הלוא היא ז'נט עצמה, מצטטת סיפורים של אימה (עמ' 26-19) ושירים שכתבה לבתה (עמ' 78-77, 143). אין ספק – אישה מיוחדת. צריך לציין פרט חשוב: אחרי שאליאונורה ובתה כבר עלו לארץ, הן מקבלות מכתב בקוד סתרים ממנו נודע להם שהמשטרה חיפשה אותן (מקרה דומה קרה גם לאבי ז"ל – קיבלנו מכתב בארץ ש"הדודה" באה לבקר, ולא מצאה את הדייר בבית – כך הצטייר הבלגן של השלטון החדש כשלא היה שום קשר בין המשרדים).

ז'נט, שחונכה על ישו התינוק, אשוח בכריסטמס, קומוניון וכו', שנושאת על צווארה שרשרת עם צלב – נודע לה בפעם הראשונה מדודה פרידה (שדיברה לדינו ויידיש) שהיא יהודייה (עמ' 90), וכי שמה ניתן לה מסבתה היהודייה ז'נט שיינדל, שדיברה כל ימיה יידיש. כן נודע לז'נט מאותה דודה כי דודה סנדה, אחותו של אביה, הנשואה ליוג'י (בן לאם יהודייה אשכנזייה ואב רומני), הוטבלה לנצרות, אבל לעולם תישאר יהודייה, וכי שמה האמיתי הוא שרה.

דוד יוג'י הטוב נפטר בשנת 1957, ושום עדה לא הסכימה לקבור אותו בבית הקברות שלה – לא היהודים האשכנזים, לא הספרדים, ואפילו לא הכומר. בלית ברירה נאלצה סנדה-שרה לשרוף את הגופה בקרמטוריום. הספר מרתק לכל אורכו, יש בו קטעים מרטיטי לב, וגם ניתן לפגוש בו גם נימה של הומור, למשל כאשר ז'נט מתארת איך בישלה ארוחה לאימה (עמ' 111-109), או כאשר במחנה הנוער בארץ למדה את המילה העברית הראשונה "ספונג'ה" (עמ' 133).

משה גרנות

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

תשעה ימים בלי טלפון, בלי אינטרנט.

יום ראשון בבוקר, 19 בינואר 2020.

מצלצלת למרים שתודיע לי דחוף מה שלום רינה השוכבת בבית החולים. עוברת שעה. אין צלצול. חוזרת לטלפון. לא שומעת את הזמזום הרגיל. בודקת את החיבורים. הכול בסדר, זאת אומרת לא בסדר. לפתע, בלי כל סימני אזהרה, קיבל הטלפון שלי שיתוק!

ניגשת למחשב. אולי שלחה מרים מייל? לא! שולחת לה מייל ובודקת אם הגיע אליה. לא! אין אינטרנט! גם הוא בגד בי! ותמיד חשבתי לתומי שטלפון לחוד ואינטרנט לחוד. הצרות באות בצרורות, לפחות בזוגות...

כולי עצבים, אני תופשת את הנייד הישן-נושן שלי, מצלצלת מיד ל"בזק". עוברת את הטלטול הרגיל מעמדה לעמדה, מגיעה סוף-סוף למענה אנושי. זועקת: "אין לי טלפון! אין אינטרנט!" – ושומעת: "יש תקלה בכל האיזור. ביום שישי יהיה טלפון!"

ביום שישי או עד יום שישי? "ביום שישי!..." היום יום ראשון. קטסטרופה! איך אסתדר? מבקשת להתחשב בגילי המבוגר ובזקנת הנייד.

"נשתדל."

צרת רבים בכלל אינה חצי נחמה. כל הטלפונים באזור מקולקלים. מי יודע מתי יגיע תורי לתיקון. מכל פלאי התקשורת נשאר לי הנייד בלבד. הוא הקשר היחיד שלי עם העולם. נייד פרימיטיבי, פרה-היסטורי. רק שאלות ותשובות. מיועד לכבדי שמיעה כמוני אבל בקושי אני שומעת את צלצולו, ושיחה שמתארכת במקצת, נקטעת. כבר שקלתי לבטל את המנוי עליו... מזל שיש לי אותו. על טלפון חכם אפילו איני חולמת. הילדים נולדים כיום עם "החכם" ביד... אבל אני איני מסתדרת איתו, כמרבית מבנות גילי.

מצלצלת לכמה קרובים וידידים. מודיעה: "אני בסדר. אבל הטלפון והאינטרנט שלי חולים!" – ונותנת את מספר הנייד.

פותחת את התריס. תוהו ובוהו! – הכניסה לחניון הפתוח שלנו נסתמה. שני העצים העבותים שגדלו בחניון הפתוח ממול, קרסו מעל לחומה המפרידה בין שני החניונים והרסו אותה. החניון ממול בנוי על קרקע גבוהה מהחניון שלנו והחומה נועדה למנוע בעד מי הגשמים של החניון ממול מלזרום ולהציף את החניון שלנו. החניון ממול מלא כבלי חשמל קרועים, ברזלים, לוחות-עץ, מכונות שמעולם לא ראיתי. פועלים מטפסים בסולם לענפים הגבוהים שנפלו שם ומבקעים אותם לחתיכות. מנסרים את חלקי הגזעים שעדיין צומחים בקרקע. מפנים את הריסות החומה. שלנו.

עשרות שנים מילאה החומה את תפקידה בכבוד – עד שנפלה חלל במבול האחרון על תל אביב.

"מתחת לקיר שנפל יש קווי טלפון ואנחנו עובדים בזהירות," אומר לי אחד הפועלים. עכשיו ברור מה קרה לרשת האלקטרונית שלי.

ועד הבית מודיע שמקימים קיר חדש. כל דירה תשלם עליו 7000 שקל. אפשר בשני תשלומים... שבעת אלפים שקל. סך הכול קיר! לדברי הוועד העבודה מרובה, דרוש  אפילו טרקטור... הדיירים ממול משלמים עוד יותר – העצים שנפלו הם שלהם. בחישוב מהיר, בסכומים האלה ניתן כבר להקים בית קטן.

הכול בגלל העצים... ובכל זאת קצת צר לי עליהם. הם היו הנוף הירוק שלי. ד"ש מהטבע. ציפורים קיננו בהם, חתולים טיפסו עליהם. במקום שניצבו מתגלה עתה מבנה בטון נושן שהענפים הסתירו את עליבותו. הפועלים מנסרים את הגזעים לפרוסות עבות עגולות. הן צהובות מבפנים ובמרכזן עיגול לבן, מעין חביתת "עין" בהיפוך צבעים. הפרוסות לחות. זה סימן החיים האחרון שלהן.

זה המאזן הפתלתל בין האדם לעץ השדה. נוטעים שתיל רך, מהדקים אותו לאדמה, משקים, מדשנים, מנכשים עשבים. נהנים מגידולו. השתיל מגביה, מתרחב. ואז, כשהנטע הופך לעץ ענף, הוא מתחיל להפריע, מונע מעבר, מסתיר את אור השמש ,שורשיו מאיימים לקעקע את הבית –ואז כורתים אותו...קשה להיות עץ בתל אביב.

יום רביעי.

עצביי מרוטים לגמרי. אני חסרת ישע. אין שיחות עם חברים, לא קובעים פגישות. היעדר האינטרנט גרוע אפילו מהיעדר הטלפון. לאינטרנט אין תחליף. הודעות חשובות לי אינן מגיעות. אי אפשר לשלוח רשימה לעיתון, ומועד תפוגתה כבר קרוב. אני מנושלת מההווה, חוזרת לפרה-היסטוריה שלפני האינטרנט, לטרום המחשב. המרץ שלי אוזל. התיאבון פג. כל אורח החיים השתנה.

בבוקר אני ממשיכה לשכב תחת שמיכת הפוך וקמה מאוחר. כעת אני פנסיונרית ללא משימה. כרגיל, כשרע על הלב, כשמופיע כאב, אני מתיישבת למחשב והבעייה נשכחת. לא כעת... אמנם ה"וורד" פועל, אפשר לכתוב אך בלי להיעזר בגוגול, ובלי אפשרות לשלוח את הכתוב אין לי חשק לכתוב. נכון. זה לא סוף העולם. בסך הכול קיר נפל בחניון. הדירה לא הוצפה כמו דירות רבות בעיר. מאומה בה לא נרטב. לא דומה חלילה, לטרגדיה בחניון ב"התקווה". שום דבר נורא לא קרה. המים זורמים בברזים, החשמל דולק, המזגן פועל. יש רדיו, טלוויזיה, ספרים, עיתון. אבל כל אלה מובנים מאליהם, "מגיעים" לנו. התרגלנו לכל הטוב הזה עד שאיננו שמים לב אליו. רק כשמשהו נעדר מהנוחות הקבועה שלנו. אובד לפתע, אנו חשים כמה הוא חשוב לטעם החיים. כמה אנחנו משועבדים לו...

מצלצלת שוב ושוב לבזק, לתזכורת. בשורה טובה! הטלפון יתוקן ביום שישי בשעה שלוש. לא סתם ביום שלישי. בדיוק בשלוש! המשיח קרוב...

רק  להחזיק  מעמד עוד יומיים!

יום שישי.

היום הגואל הגיע! ברוך השם! השעה שתיים. עוד שעה – שלוש! רק שעה. סבלנות! בלי היסטריה! אולי אספיק לשלוח את הרשימה לעיתון...

 שלוש! לא טלפון לא אינטרנט. לא כלום! ניתן לבזק לאחר רבע שעה אקדמית... שלוש וארבעים! ארבע! ייאוש...

איזה תמימות לבטוח בחברה הזו שעל מעלליה אני קוראת בעיתון. בבזק כבר לא עובדים. מחר שבת, לא יעבדו... הבטיחו? אז הבטיחו... שקרנים! מה איכפת להם ממני ומסבלי? אני לקוח קטן מול מכונה משומנת המתעללת בי כרצונה... שיהיה כבר יום ראשון בבוקר!  מגייסת את ועד הבית לעזרה.

יום ראשון.

משיגה את בזק. צווחת, צורחת בחימה שפוכה. "הבטחתם שישי בשלוש! כבר יום ראשון! כל הטלפונים מסביב תוקנו – ואני כבר שבוע מנותקת מהעולם! בלי קשר בעל-פה ובכתב! אני משתגעת!"

אומרת את שמי והם: "איפה את גרה? מה מיספר הטלפון שלך?" – כאילו שמעו על הקלקול בטלפון שלי בפעם הראשונה, כאילו לא שמעו מעולם את תחינותיי. אני מספרת מחדש על העצים, החומה, הכבלים...

"מה שם  הקבלן שבונה את הקיר?" הם שואלים. "המתיני על הקו... איתרנו  את הקבלן... עשו עבודה לא טובה!"

הינה מצאו את האשם! זה לא הם, חלילה....

"מתי יהיה לי טלפון?"

הפעם הם נזהרים מקביעת מועד. אומרים רק "אנחנו נתקן."

יתקנו כשהמשיח יבוא!

יום שני בבוקר.

 סוף-סוף שלושה פועלים חדשים עובדים על החומה. שניים אחרים מפקחים עליהם. אולי הם מבזק? יוצאת וחוזרת הביתה אחרי שעתיים. אצה לטלפון. יש! איטרנט? יש! הללויה!

כל התקלה תוקנה בצ'יק-צ'ק. בשעתיים. לא משהו מסובך. בגלל תיקון של שעתיים, אולי אפילו פחות, מיררו את חיי תשעה ימים! השאירו אותי, וודאי עוד רבים בגילי, ללא אמצעי הקשר היסודיים לחיים בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת. למה התעמרו בי איני יודעת. הזנחה? שיכחה? עצלות? סתם זלזול בלקוח ותיק?

וזה נקרא "שירות" לאזרח!

תקוה וינשטוק

* * *

הדסה  מור

בין אהבה לחובה – האהבה מנצחת

האופרה "אידומינאו"

מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט

באופרה הזאת אין צבעוניות. היא כמו ציור גאוני המצוייר בצבעי שחור לבן. התלבושות המפוארות של הנשים נראות חיוורות  בגין תאורה עמומה-אפרפרה שכמעט שאינה משתנה בכל שלוש המערכות. גם התפאורה כמו בנויה מאבן אפורה רבדים-רבדים: משטח  מוגבה לרצפת הבמה, ממנו יורדות שלוש מדרגות  לרצפת הבמה. ומלמעלה – ראי גדול בתקרה, שמשקף את הדמויות העומדות על הבמה. רעיון  ייחודי.  כל זה משתלב להפליא  בתוכן ובאווירה של האופרה,  שמושרת באיטלקית ומבוצעת בידי זמרי האופרה של וינה, בניצוחו של מיקלה נמבי ובבימויו של  קספר הולטן.

הכוכב הגדול  של האופרה הזאת הוא כמובן מוצרט. זוהי אחת האופרות הראשונות שכתב, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד. כל כך צעיר ויצירה כל כך בוגרת ומדהימה ביופייה, שמשום מה אינה ידועה כל כך לציבור ואני מודה שלא שמעתי עליה עד עכשיו. כל הקרדיט לאופרה הישראלית שמעלה אותה  עתה לראשונה על בימתה.

כבר מהצליל הראשון אפשר לזהות את סגנונו המדהים ביופיו ובעוצמתו של מוצרט, כשהוא מבטא את  הרגשות והקונפליקטים והדילמות המעיקים  על גיבורי העלילה.

 זהו סיפורו של מלך יוון  ששב לכרתים, שם מתנהלת העלילה, לאחר מלחמת טרויה, כשהוא עטור ניצחון לאחר שהביס אותה. אלא שבדרכו חזרה למולדתו, היה הים סוער (ומסך ענק מקרין בווידאו את הים הסוער), והוא, על סף טביעה בים, נודר נדר, שאם אל הים פוסידון יציל אותו,  הוא יקריב למענו את האדם הראשון אותו הוא יפגוש על היבשה.

המלך אכן ניצל מטביעה אך למרבה אסונו, האדם הראשון אותו פגש על היבשה היה בנו, אידמנטה,  נסיך כרתים. המלך כורע תחת דילמת ענק נוראה: מצד אחד  מחוייבותו לנדרו  וחרדתו מפני זעם האלים אם לא יבצע את  הקרבת הקורבן כפי שנדר, ומצד שני – אהבתו  לבנו ומחוייבותו להעניק לו חיים.

קונפליקט אכזרי לא פחות, מתחולל בפני הנסיכה אילייה, נסיכה טרויאנית שנלקחה כשבויה מטרויה והיא מאוהבת נואשות בבנו של המלך, נסיך  כרתים,  הנסיך אידמנטה. גם הנסיך מאוהב בה אך לגביה אהבה זו היא בבחינת בגידה במולדתה ובאזרחיה של טרויה, שהרי הנסיך היווני החריב והשמיד אותם. 

 תחושת הבגידה לא התפוגגה גם  כאשר  הנסיך הסכים לשחרר שבויים טרויאניים רבים כאות מחווה ורצון טוב. אז איך היא תפתור את הדילמה הזו? מה עוד שמולה עומדת אלקטרה, נסיכה יוונית שאף היא מאוהבת בנסיך אידמנטה, שהמחווה שלו לשחרור השבויים עוררה את רוגזה והתנגדותה, ועוד יותר את קנאתה באילייה.

בסופו של דבר שתי הדילמות באות על פתרונן, בזכות עוצמת האהבה של אילייה לנסיך: כאשר המלך עומד להקריב את בנו כפי שנדר לאלים, לאחר שנוכח לדעת שהאלים אינם  משחררים אותו משבועתו, ובה בעת אהבתו של  אידמנטה  לאילייה מתעצמת נוכח הגילוי שנגזר עליו למות  למען שלום אנשיו – פורצת אילייה בצעד  נואש  של אהבה, ברגע הקריטי של ביצוע הקרבת הקורבן, ומציעה למות במקומו.

ואז הגיע השחרור מן הנדר. האהבה התגלתה ככוח החזק יותר מן החובה  לשבועתו לאלים – מבחינתו של המלך אידומינאו, וגם מן הנאמנות למולדת, מבחינתה של איליה, הנסיכה  הטרויאנית.

הסצינה הזו מוצגת במערכה השלישית, כאשר פסל ענק של אל הים הועמד במרכז הבמה, שלאחר ביטול הנדר נוכח נכונותה של איליה למות במקום הנסיך, הפסל מתנפץ לחלקיו ומתפזר  סביבו. רק הראש נותר תלוי בתקרה.  אז זהו. האהבה מנצחת.

וכל הסיפור הזה מלווה  במוסיקה הנפלאה של גאון בן עשרים וארבע, שמעצימה את הרגשות הסוערים של הדמויות  המתלבטות  בין מחוייבויות הרות גורל, ושמשאירה אותך נתון בתוך   ההתרחשויות  גם לאחר שהאופרה הסתיימה. 

חוויה שחבל להחמיצה.

הדסה מור

* * *

נעמן כהן

המרטיר

אויבי נתניהו אומרים עליו שעתיד המדינה אינו עומד לנגד עיניו. הוא דואג רק לעצמו.

המציאות מראה בדיוק ההיפך. אם היה נתניהו דואג רק לעצמו היה מזמן מתפטר ומיד היה מגיע לעסקת טיעון. (אם היה מתפטר קצת קודם הרי לא היה מקבל כלל כתב אישום נגדו).

במקום להשקיע מיליונים מכיסו להגנה משפטית, יכול היה נתניהו בקלות להיות חופשי ולצאת לעולם הגדול ולעשות מיליונים לביתו.

בניגוד לאינטרס האישי שלו בחר נתניהו להיאבק למען עתיד ישראל. נאחל לו הצלחה.

החלטה היסטורית

בנימין מיליקובסקי-נתניהו עומד ממש כדוד יוסף גרין-בן גוריון על סף הכרעה היסטורית.

בן גוריון ידע שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לארץ כדי לכובשה, וגם למול אזהרתו של ג'ורג' מרשל מזכיר המדינה האמריקאי, ומדינות אחרות לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה, עמד לו כוחו להכריע והוביל את מנהלת העם הממשלה שבדרך, ברוב קטן של 6 מול 4 להכריז על הקמת המדינה.

בעד (6): דוד בן-גוריון (מפא"י), משה שרת (מפא"י), אהרן ציזלינג (מפ"ם), מרדכי בנטוב (מפ"ם), משה שפירא (הפועל המזרחי), פרץ ברנשטיין (הציונים הכלליים).

נגד (4): אליעזר קפלן (מפא"י), דוד רמז (מפא"י), פנחס רוזן (עלייה חדשה), בכור-שלום שטרית (ספרדים ועדות המזרח)).

בנקודת הזמן ההיא לולא נחישותו של בן גוריון, לא היתה קמה המדינה.

האם כוחו של נתניהו יעמוד לו להכריע בהחלטה הגורלית להגשים את גבולות ישראל לפי תוכנית אלון-רבין-טראמפ?

אם יעשה כן, יכנס נתניהו להיסטוריה של עם ישראל, אם יירתע ייזכר בהיסטוריה רק כנאשם בפלילים. ההיסטוריה זוכרת רק את הראשונות במעשה.

הצעה היסטורית

הצעת תוכנית השלום של טראמפ היא הצעה היסטורית. עד היום דרשו מישראל לתת שטחים תמורת מילים, מעכשיו ישראל מקבלת שטחים תמורת מילים.

עד היום דובר על "כיבוש" יהודי של יו"ש, מעתה טראמפ מדבר על "ישראל שהיא אור לגויים, וארץ ישראל היא ההבטחה האלוהית לעם ישראל."

אם היה טראמפ משכיל יותר היה מזכיר גם את ההבטחה האלוהית של אללה-אלוהים הערבי, שהבטיל לעם ישראל את כל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (קוראן סורה 7 פסוק 132).

חוק הזהות והסתירה

בחלק מתוכנית טראמפ המדבר על חילופי השטחים, נאמר שישראל תוכל להעביר אזורים מיושבים, ואזורים לא מיושבים.

לפי התוכנית יש אפשרות שישראל תעביר שטחים בנגב וגם את: "יישובי המשולש כפר קרע, ערערה, בקה אל גרבייה, אום אל פחם, קלנסווה, טייבה, כפר קאסם, טירה, כפר ברא וג'לג'וליה. שבהן תושבים המזהים פלסטינים. כפרי המשולש היו במקור אמורים להיות תחת שליטת ירדן לפי הסכמי שביתת הנשק ב-1949, אבל מסיבות ביטחוניות נותרו בשטח ישראל. תוכנית טראמפ מעלה את האפשרות שבהתאם להסכם בין הצדדים, גבולות ישראל ישורטטו מחדש כך שיישובי המשולש יועברו לשטח פלסטין.

ודוק: מדובר בהעברת המשולש לכיבוש ערבי רק בהסכמה בלבד.

מניה וביה קמה צעקה גדולה של ערביי המשולש. וגם של יהודים היוצאים נגד התוכנית.

העיתונאית הדס שטייף הכריזה: "גם אני תושבת המשולש. טרמפ לא יחליט עלינו, כדברי הילדים. המשולש על תושביו, הם לא רק השכנים שלי. הם החברים שלי. הם תושבי ישראל לכל דבר ועניין. לעד הם יישארו כך. הם ישראלים בזכות. (בניגוד לחזונם נ.כ.) אין קשר לימין ושמאל, יש קשר להיותנו אנשים, בני אדם, שווים. אני עוברת לגור במשולש. יחד איתי יגיעו מאות אלפים. תושבי המשולש הם כולנו. נקודה.

https://rotter.net/forum/scoops1/600396.shtml

ראש מפלגת העבודה, ארמנד-עמיר פרץ, יצא גם הוא נגד העברת ערביי המשולש לפלסטין, וכינה את התוכנית "גזענות".

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5668796,00.html

ודוק: כמובן שאסור להעביר את אזרחי ישראל הערבים לפלסטין אם אין הסכמה לכך מצידם, מאידך על ערביי המשולש להחליט מהו רצונם. אין אפשרות לגם וגם.

אם הם בוחרים להיות אזרחי מדינת ישראל הם אינם יכולים להיאבק לחיסולה של ישראל.

זהו החוק הראשון בלוגיקה, לוגיקה פשוטה. חוק הזהות והסתירה. אי אפשר להיות דבר והיפוכו.

מסורת מסורת מסורת

מקובל לראות את היהודים האפרו-מרוקאים, המוגרבים-מערביים (הקרויים בארץ משום מה "מזרחיים") כאנשי מסורת, "מסורתיים", ואילו את האשכנזים כרחוקים מהמסורת, מנוכרים, ובעלי השקפות ואוניברסאליות-פרו-ערביות. המציאות קצת שונה.

יגאל פייקוביץ-אלון שמשפחתו מצפת, שמר על קשר יהודי רגשי חם לארץ ישראל, ולא עלה על דעתו למסור את ירושלים, חברון, ובקעת הירדן לכיבוש ערבי-מוסלמי.

גם יצחק רוביצוב-רבין שבא ממשפחה חילונית סוציאליסטית מוצהרת, שמר עדיין על הקשר הרגשי החם שלו לארץ ישראל (מלבד הביטחוני) והלך לפי תוכנית אלון.

לעומתם יורשם במפלגת העבודה, האפיגון ארמנד-עמיר פרץ, יליד מרוקו, המתנאה בהיותו "מסורתי" כבני עדתו, מתייחס לארץ ישראל בניכור רגשי ונאבק למן כיבוש ערבי-מוסלמי של כל יהודה ושומרון כולל ירושלים העתיקה.

בפתיחת מסע הבחירות שלו הוא פתח בדברי נאצה על תוכנית טראמפ "הגזענית" לדבריו, תוכנית שהיא היא בעצם הגשמת התוכנית המדינית ההיסטורית של מפלגתו – תוכנית אלון-רבין.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5668796,00.html

אין תימה אפוא שמפלגתו של ארמנד-עמיר פרץ הלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

אהוד ברוג-ברק – התורה הביטחונית

אפיגון נוסף של אלון-רבין במפלגת העבודה היה ראש "העבודה" בעבר, וסוחר הקנאביס בהווה, אהוד ברוג-ברק.

לא מפתיע שאהוד ברוג-ברק, שנטש את תוכנית אלון-רבין והציג תוכנית מופקרת הכוללת נסיגה ל"גבולות אושוויץ", מיהר להגיב לתוכנית טראמפ (שהיא אלון-רבין).

ברוג-ברק טוען שזו תוכנית מסוכנת לישראל: "סיפוח בקעת הירדן היום זו שגיאה ונזק לביטחון ישראל. המציאות הנוכחית עם ירדן היא זאת שמאפשרת לנו פעילות מבצעית, תוכניות מבצעיות ודברים עוד הרבה יותר תובעניים מול איראן. הסיפוח של הבקעה פוגע באופן ישיר ביכולות המבצעיות של חיל האוויר הישראלי. מהבחינה הביטחונית זו הפקרות."

https://rotter.net/forum/scoops1/600932.shtml

הרי לפי תוכנית ברוג-ברק בקעת הירדן אמורה להיות מוגנת ע"י כוח רב לאומי זר. ולכן אין בה צורך.

עמיחי הירש-אילון – התורה הביטחונית של השב"כ?

גם עמיחי הירש-אילון, ראש השב"כ לשעבר, מתנגד נחרצות לתוכנית אלון-רבין-טראמפ, ופורס את תורתו המדינית תוך סיפור: "בטחון," מספר עמיחי הירש-אילון, "הוא מושג מופשט, המתייחס לחרדות שמקורן באירועים ובחוויות שעברנו כיחידים וכקבוצה. מסופר על יהודי זקן, שבעת פוגרום בעיירתו עומד מול חנותו הריקה ומזמין אנשים לקנות את סחורתו. כשעוברי אורח שואלים מה הוא מוכר (שהרי החנות ריקה), האיש משיב: 'אני מוכר ביטחון.' ואמנם, פירוש המלה 'ביטחון' ביידיש הוא 'אמונה'." (עמי אילון, "המלחמה הלא צודקת", "הארץ", 31.1.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8471519

לנמשל עמיחי הירש-אילון יש ביטחון (אמונה) שלמה בערבים. ביטחון (אמונה) שהם יקבלו את תוכניתו.

קצת יותר מתמוה ביותר שאדם שעמד בראש השב"כ כעמיחי הירש-אילון כותב שהדרך לשלום היא בשלב הראשון להוציא "הודעה של ממשלת ישראל שהיא מוכנה להיכנס למו"מ מיידי עם כל מנהיג פלסטיני המקבל את העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים.'"

האם איש השב"כ, הירש-אילון, לא שמע שאבא של מאזן חוזר ומדגיש כי לעולם לא יכיר בקיומה של מדינה יהודית (כי בעצם אין בישראל יהודים), ולעולם לא יוותר על זכות השיבה של צאצאי הפליטים במטרה להפוך את מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית?

תמוה עוד יותר שאיש השב"כ, הירש-אילון, אינו מבין שללא ריבונות בבקעת הירדן לפי תוכנית אלון-רבין-טראמפ אין ביטחון לישראל. שום כוח זר שישב לאורך הירדן, כפי שמציע עמיחי הירש-אילון, לא יגן על ביטחון ישראל.

מוזר (ועצוב) עוד יותר הוא העיוורון המוסרי של עמיחי הירש-אילון, הקובע שהמלחמה למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי היא מלחמה צודקת.

לגופו של עניין, להוכחת דבריו אולי יראה לנו עמיחי הירש-אילון מדינאי ערפלישתי אחד המוכן לקבל את תוכניתו?

מחריד לחשוב שאיש עם הבנה כזו היה מופקד פעם על ביטחוננו.

האיום הספרדי

שר החוץ הספרדי לשעבר, חוסה מנואל גרסייה מרגיו, טען בריאיון לתחנת Radio5 כי בשיחה שקיים עם ראש הממשלה נתניהו ב-2013 הוא איים שארצו תצביע לראשונה בעד הפלסטינים באונסק"ו ותפתח קונסוליה בעזה אם ישראל תסייע לקטלוניה.

https://rotter.net/forum/scoops1/600900.shtml

לא התפרסמה תגובתו של נתניהו, אבל כבנו של היסטוריון שחקר את ספרד חייב היה נתניהו להשיב לשר החוץ הספרדי שבלי קשר להסרת הכיבוש הספרדי מקטלוניה, כל ספרד היא שטח ערבי-מוסלמי כבוש, כיבוש לא חוקי, לכן על ספרד להחזיר מיידית לכיבוש ערבי לפחות את אי פטרוזיליה הקטן שספרד כבשה ממרוקו, ואת כל אל-אנדלוס המוגדרת כאדמת ווקף קדושה.

הלאה הכיבוש הספרדי!

רעידת האדמה בטורקיה

רעידת אדמה יכולה להציל בני אדם או להביא לאסון. בנובלה היפה של היינריך פון קלייסט, רעידת האדמה בצ'ילי, מסופר על זוג נאהבים, ג'רונימו וג'וספה מסנטיאגו בירת צ'ילה, שאהבתם האסורה  מולידה תינוק. הם נאסרים ע"י הכנסייה של צ'ילה ועומדים להיות מוצאים להורג. רעידת אדמה בצ'ילה מצילה את חייהם – אך לא לזמן רב. המון פרוע ומוסת רוצח את שניהם בכנסייה, רק תינוקם מצליח לשרוד. 

והנה הגזען האנטי-אשכנזי רון מוסא-כחלילי הפתיע בתובנה חדשה: "פתאום לא הבנתי מה עשיתי עם אשכנזיות. מה שהמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו. מזרחית ידעה לגעת בי הרבה יותר מכל אשכנזייה שהייתי איתה. זה כמו לעבור למדינה אחרת."

יודעי דבר בקרב היהודים-הערבים טוענים ש"הנגיעה" העוצמתית שקיבל רון מוסא-כחלילי מיהודייה-ערבייה היתה כל כך עזה עד שגרמה לרעידת האדמה בטורקיה.

זכור לכולם השר "המזרחי", (סליחה היהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי) שלמה בן ניזרי, שטען שיחסים הומוסקסואליים בין "מזרחיים" עוצמתם כה גדולה עד שהם גרמו לרעידת האדמה בנפאל.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/699/351.html

מכיוון שרון מוסא-כחלילי הוא גם אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ובחיסולה של מדינת היהודים – ישראל, מעניין מדוע הוא אינו מספר לנו על הניסיון המיני שלו עם ערביות מוסלמיות. מעניין מה גורמת לו "נגיעה" של ערבייה מוסלמית?

אפשר לשער שעבורו תהיה "נגיעה" זו עוצמתית הרבה יותר, ותביא אולי לרצף של רעידות אדמה במֶכָּה.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

"לבד בברלין" של הנס פאלאדה –

עיר של חלאת אדם

עברית: 2012

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן,  אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם. 

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

* הנס פאלאדה: "לבד בברלין". תרגום יוסיפיה סימון. הוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", 2012.

הרשימה הקצרה הזו הוזמנה אצלנו על-ידי העיתונאית עלית קרפ למשאל שערכה בשם המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" לגיליון ערב ראש השנה תשע"ג [2012].

הרשימה לא פורסמה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק שנים-עשר

בחיפה בבוקר עם מלנכולי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מלנכולי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית "אחדות", התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות-ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע-לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת-הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

"אולי קרה אסון?" דאגתי, "יש שם בן חייל?"

"מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת."

 הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר-כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

"ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?" חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

"ועוד איך!" אמרתי, "גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי-הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין-גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!"

"מסכן שלי," דיברה באצבעותיה אל האבר, "זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול-בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!"

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

"כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית..."

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן-דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת "משטרת היישובים העבריים" שנקראה "הנוטרוּת". הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות-הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל-דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי-זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

"בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?"

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב"נוער העובד", היו אומרים: "היא הרשתה לי רק מברשת," או "עשָׂה לה מברשת," או "בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות..."

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו "חברה" שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ-שָׁפְ-שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות-משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו "אחורה פְּנֵה" וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.

כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית "אחדות" קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין-גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין-גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א-רשאיידה בעין-גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:

"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר-כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש סליק ומרכז של ה"הגנה" אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי  ה"הגנה" התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי-ירי, והמשפחות עקרו לקרובי-משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר-הכרמל.

ב"הגנה" החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני-אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר-תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית "אחוזה", (לימים פינת רחוב הנטקה-הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים "מרכז חורב"). עובדי "אחוזה" אפו ביום ועובדי "אחדות" אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

"אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות-הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה-שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח'תיארים מ'אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית-החולים!"

כאשר הגעתי לבית של משפחת ג-ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית-דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות  את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק..."

ופתאום התעוררה: "הי! מה הרטבת אותי כל-כך!"

"אני מצטער," אמרתי, "כנראה השפרצתי בחלום."

"בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?"

"בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!"

"כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל."

"זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה."

"מה זה? באידיש?"

"לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת."

"תגיד, מה זה מברשת... יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר..." קפצה מהמיטה לחדר-האמבטיה, "תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך..." ביקשה. "ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון..."

"מה פתאום... זה היה קרי, קְרִי לילה..."

"תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה... קְרִי... מה קרה לך הקרקור הזה?"

"את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה..."

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית-הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. "כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!"

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

"תן לי את המברשת שלי עם משחה!" ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

"השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?"

"צוּצְקֶלֶה, שיניים לא," אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, "אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני... ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים..."

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית-הספר ה"ריאלי", עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה-שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין-גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של "הנוער העובד" להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, "בשר חדש," כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת-לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית "אחדות" ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: "אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!"

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה-שעתיים שינה לאחר ליל-עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל-אביב, באר-שבע, סדום, עין-גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסנייה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל-אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם "אחדות". לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה-ידיי.

ואולי לעצור בתל-אביב ולגשת למערכת עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד"ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: "הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם." והשני: "וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב, אהוד. לצערי שיבשת את הקטע לפני הכותרת "העובדות כהווייתן", על-ידי השמטת תחילתו. להלן תחילת הקטע, כפי שנשלח אליך:

 "לא במקרה נקלט כה היטב משפטו הקשה של ברנר על יצירתם של סופרי העלייה הראשונה אצל חלוצי העלייה השנייה. בעיני החלוצים האלה - - -" וגו'

 את הנוסח הזה, המלא, תמצא היום באתר "מחלקה ראשונה", אף שהיה בדעתי להעבירו אליהם רק בתחילת השבוע הבא, כדי שלעיתונך ייזקף פרסומו הראשון במשך מיספר ימים.

 על ההערה שהצמדת אל מאמרי זה אינני מוצא צורך להגיב. זכותך להסתייג מתוכן מאמרי זה וכמובן מכל עבודתי המחקרית-ביקורתית במשך 55 שנים.

 בברכה

יוסף אורן

אהוד: פירסמתי את דבריך בדיוק כפי ששלחת לי, ללא שום שיבוש. וזה שאינך מוצא צורך להגיב על ביקורתי עליהם נובע כנראה מכך שקשה לך להגן על הדברים המופרכים שכתבת במחקרך, וזו אינה רק דעתי שלי באשר לדבריך על העלייה הראשונה.

* איך מטנפים על השואה ועל ביבי בנשימה אחת בשוקניה? – "נולדתי שמונה שנים לאחר שנגמרה מלחמת העולם השנייה. שמונה שנים לאחר שנודע לאבי, שכבר היה אז סרג'נט בצבא הבריטי, ששישה מאחיו ואחיותיו וילדיהם, אימו וכל דודיו, עלו באש. עד לביקורי הראשון בברלין נהגתי להחרים את תוצרת גרמניה, כמו הוריי לפניי, ולהוסיף את צמד המילים 'יימח שמם' בכל פעם שהוזכרו גרמנים. משפחתו של אבי הושמדה במחנות ההשמדה שבפולין, וכל הוויכוח הפוליטי על חלקם של הפולנים בשואה נראה לי מטומטם. גם כל פסטיבל השואה שהתקיים בשבוע האחרון בעיקר בירושלים נראה לי עניין מגונה לגמרי. זהו ניצול זול (אם כי יקר בעלותו) ומעליב של הטרגדיה הגדולה של העם היהודי במאה ה-20 לצורך קמפיין בחירות של הנאשם נתניהו. יש רק לשמוח על כך שהנאשם, שיש לו איזו אי בהירות כרונולוגית שאיפשרה לו לטעון ששיחק בילדותו עם חיילים בריטים, לא סיפר במהלך החגיגה הזאת על חלקו בשחרור מחנות ההשמדה.

אני מכירה מישהו שחשב לכתוב דוקטורט על שימושים פוליטיים בשואה, חבל שחזר בו. פסטיבל הגועל נפש בירושלים היה הדוגמה המובהקת ביותר לכך. כמו גם לעובדה שמנוי וגמור מצד מארגניו לא ללמוד משהו מההיסטוריה או לנסות ליישם את לקחי השואה, שהחשוב שביניהם הוא, לדעתי, מלחמת חורמה בגזענות לכל סוגיה וגווניה." [נרי לבנה. "הארץ", 31.1.20].

אהוד: נחשו למי מתכוונת ההיסטוריונית הלא-גועל-נפש והלא-מטומטמת הזו באומרה שצריך לערוך מלחמת חורמה בגזענות?

היא מתכוונת אליי ואליך, הקורא העברי – אני, אתה הגזען ימ"ש!

* לאודי בן עזר שלום, לעניין השורה בשיר של יוסי גמזו:  "שֶׁחִישׁ חִלֵּק לָהֶם מָזוֹן" – רציתי להעיר, שחלוקת המזון לַמּוּזְלְמָנִים, מזי הרעב מוכי הכפן הללו, גרמה למותם. הם שרדו את המלחמה עד השחרור, וצריך היה לְכַלְכֵּל את הזנתם באופן הדרגתי, מה שלא ידעו המשחררים.

אגב, מוזלמן בגרמנית זה מוסלמי.

אסי דגני

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל