הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1512

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בשבט תש"ף, 6.2.2020

עם צרופת "שנה טובה" של היברו פאבלישינג מיספר 61, פתח תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבִיהוּ יָתוֹם, בְּאָזְנֵי הַשּוֹפֶטֶת, עַל רֶצַח הַזְּמַן הָאָבוּד. // מיכל סנונית: לאה גולדברג. // עמוס גלבוע: שקר טרנספר כפרי המשולש. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ה. One Big Step for Trump, One Giant Leap for the USA Constitution.  // יורם אטינגר: "תוכנית טראמפ" והמזרח התיכון. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [144]. // אורי הייטנר: 1. הפשרה הטריטוריאלית קמה לתחייה. 2. צרור הערות 5.2.20. // מתי דוד: הקבוע והזמני בפוליטיקה. // "קהלת על פי הנדלזץ". // מנחם רהט: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח": מיתוס או אמת היסטורית? // משה גרנות: באין מוצא. על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // הדי אור: חברת "היברו פאבלישינג" (publishing Hebrew) – מארה"ב! // תמר מחלין: גסיסתו של ואן גוך. // אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל." [עמוס ו', א']. על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה. מבוא. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שלושה-עשר. עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

אֲבִיהוּ יָתוֹם, בְּאָזְנֵי הַשּוֹפֶטֶת,

עַל רֶצַח הַזְּמַן הָאָבוּד

 

גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת,

אֲנִי יוֹדֵעַ, בְּתוֹר מִי שֶלֹּא עָשֹוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע,

שֶאֵין בַּקֵּייס שֶלִּי עִנְיָן לֹא לַצִּבּוּר וְלֹא לַחֹק.

לָמָּה, אִם כָּכָה, אֲנִי מִתְעַקֵּש לְבַלְבֵּל לִכְבוֹדָהּ אֶת הַמֹּחַ

בְּתִיק שֶהִיא בֶּטַח תִּסְגֹּר אוֹתוֹ פִיקְס עוֹד לִפְנֵי שֶאֲפִלּוּ תִפְתַּח?

לָמָּה שֶיֵּש לִי מֻשָֹּג, מַה שֶלָּהּ אוּלַי אֵין, עַל גָּדְלָהּ שֶל הַבָּאסָה

שֶאִי-הָעִנְיָן הַפּוֹשֵעַ הַזֶּה, שֶל הַחֹק, שֶל הַצִּבּוּר וְגַם שֶלָּהּ אִם לֹא אִכְפָּת,

הוּא לֹא רַק אַגַּן-הַשְּפָכִים הַמַּמְאִיר שֶעָלָיו הוּא גָדֵל כְּמוֹ אִינְפֶקְצְיָה

אֶלָּא גַם פַּס-הַיִּצּוּר שֶמַּנְפִּיק

מֻפְרָעִים שֶכָּמוֹנִי

יוֹם-יוֹם.

 

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶעַל זֶה אִיש לֹא כּוֹתֵב בָּעִתּוֹנִים

וְאֶת קוֹמֶדְיַת-הָאַבְּסוּרְד הַזֹּאתִי שוּם תֵּאַטְרוֹנֶטוֹ

לֹא יַעֲלֶה כָּאן עַל שוּם בָּמַת-פְרִינְג וְשוּם חַ"כּ לֹא יַקְדִּיש לָהּ שְאִילְתָּא

עַל סֵדֶר-הַיּוֹם שֶל חֶבְרָה שֶאֻמְּנָה לְטַאטֵא דְבָרִים מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַמַּצְחִין.

אָז לָמָּה בְּכָל זֹאת אֲנִי מְבַלְבֵּל לָהּ תַ'מֹּחַ, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת?

לָמָּה אֲנִי מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנָּה הַיָּקָר עַל עֵדוּת שֶשּוּם אִיש

לֹא מְעֻנְיָן בָּהּ וּבֶטַח לֹא הִיא גַם אִם רֶצַח הוּא רֶצַח הוּא רֶצַח?

לָמָּה שֶרֶצַח יַלְדוּת גַּם הוּא רֶצַח

(וְיֵש לִי קַבָּלוֹת, גְּבִרְתִּי,

מִלְּבַד הַחַבָּלוֹת).

 

אֲנִי בּוֹגֵר שוֹאָה, גְבִרְתִּי, שוֹאָה פְּרָטִית, מִינוֹרִית

וְהַמִּינוֹר הַזֶּה הוּא כָּל הַסּוֹלוֹ שֶל חַיַּי

וְכָכָה, כָךְ מַמָּש, שֶל עוֹד הַרְבֵּה דְפוּקִים כָּמוֹנִי

שֶאֵין לָהֶם דָּם לְהַגִּיד אֶת זֶה דוּגְרִי וְאֵין גַּם, בְּעֶצֶם, לְמִי.

אַבָּא וְאִמָּא שֶלִּי הִתְכַּוְּנוּ אוּלַי טוֹב אֲבָל טוֹב לֹא יָצָא כָּאן,

שְנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, לְאָן מוֹבִיל כְּבִיש-הָאַגְרָה

שֶמָּרוּחַ בִּמְקוֹם בְּאַסְפַלְט בְּהַרְבֵּה כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת, מַה שֶבָּרוּר לִי

שֶסְּכוּם הָאַגְרָה לֹא כּוֹלֵל אֶקְסִידֶנְטִים, וּמִי שֶכָּאן עוֹמֵד מוּלֵךְ הוּא אֶקְסִידֶנְט כָּפוּל:

פַּעַם אַחַת שֶהוֹרָיו הִתְחַתְּנוּ וּשְנִיָּה שֶעָשֹוּ אוֹתוֹ. אֵין לָךְ

צֵל שֶל מֻשָֹּג אֵיךְ אֲנִי מִצְטָעֵר, בְּעִקָּר עַל הַבְּרוֹךְ הַשֵּנִי.

 

רָאִית פַּעַם צְמָחִים שֶנִּדּוֹנִים לִגְדֹּל בְּלִי שֶמֶש?

שָמַעְתּ פַּעַם צִיּוּץ שֶל גּוֹזָלִים בְּקֵן הָרוּס?

יֵש אֲחוּזֵי נָכוּת שֶלֹּא רוֹאִים, גְּבִרְתִּי, טוֹפּ סִיקְרֶט,

יֵש צַלָּקוֹת שֶשּוּם טִפּוּל בְּלֵיזֶר לֹא יִמְחֹק.

אָז אֲנִי, תִרְשְמִי לְפָנַיִךְ, גָּדַלְתִּי בְּלִי אַבָּא עֶשְֹרִים שָנָה נֶטוֹ,

נֶטוֹ בְּלִי וֶטוֹ, כִּי אִיש לֹא שוֹאֵל אֶת הָעֵגֶל: לִשְחֹט אוֹ לַחְמֹל?

אִמָּא שֶלִּי, כְּמוֹ אַקְטִימֶל, חִסְּנָה אוֹתִי כָּל בֹּקֶר

מֵהַנָּגִיף הֲכִי אַכְזָר, גְּבִרְתִּי: מֵהָאֱמֶת.

בְּחֹם, בִּדְבֵקוּת, בִּמְסִירוּת אִמָּהִית לְלֹא גְבוּל טִפְטְפָה לִי אִינְפוּזְיָה

יוֹמִית שֶל סַמֵּי הַרְגָעָה: הוּא זָנַח אוֹתְךָ, יֶלֶד, הִפְקִיר, לֹא מַכִּיר,

עֻבְדָּה, הוּא לֹא כּוֹתֵב לְךָ, לֹא מְטַלְפֵּן אֲפִלּוּ,

שוּם מַתָּנָה לַיּוֹמֻלֶּדֶת, שוּם סִימַן-חַיִּים.

עָבַרְתִּי, גְבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, אִמּוּן מִתְקַדֵּם בְּלִשְֹנוֹא, בְּלִרְצֹחַ

כְּמוֹ בְּבֵית-דִּין שֶל שָֹדֶה נֶאֱשָם לֹא נוֹכֵחַ, שֶלֹּא בְּפָנָיו.

לָמָּה? כִּי מַה שֶּהָרוּג לֹא כּוֹאֵב כְּבָר וּמַה שֶּעָקוּר לֹא צוֹמֵחַ

חוּץ מֵהַבָּאסָה הַזֹּאת שֶבִּפְנוֹכוֹ שֶמָּה זֶה גָדְלָה, כְּמוֹ סַרְטָן.

בַּלֵּב, גְּבִרְתִּי, אֵין וָאקוּם, מָה שֶרֵיק, שֶיֵּש בּו מִינוּס,

תָּמִיד מִתְמַלֵּא צִיאַנְקָלִי שֶל זַעַם, סְטְרִיכְנִין שֶל עֶלְבּוֹן-נְטִישָה.

 

עַד שֶעִם שְנֵי תַּרְמִילָאִים, בְּגִיל עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם,

אֲנִי נוֹחֵת בִּכְּרִיסְמֶס בְּלָה גְוַּארְדִיָּה, נְיוּ-יוֹרְק,

מַצִּיג אֶת הַדַּרְכּוֹן עַל הַדֶּלְפֵּק, מוּל אֵיזֶה יוֹצְמַאךְ

שֶאֵיךְ שֶנּוֹדָע לוֹ הַשֵּם מִשְפָּחָה שֶלִּי כְּבָר הִתְמַלֵּא סַקְרָנוּת:

"אַתָּה הַבֵּן שֶל פְרוֹיְקֶה?" הוּא שוֹאֵל, "מִפַּרְדֵּס-חַנָּה?

תֵכֶף זִהִיתִי. כְּמוֹ שְתֵּי טִפּוֹת מַיִם," כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל בְּעִבְרִית.

מַה מִּתְבָּרֵר? הוּא יוֹרֵד שֶמַּחְלִיף בְּמִקְרֶה אֵיזֶה יֶנְקִי בַּמֶּכֶס,

תֶּרַח מִשְּנַת תַּרְפַּפּ"וּ שֶמַּכִּיר אֶת הָאַבָּא שֶלִּי מִשָּנִים.

טוֹב, אָז חִכִּיתִי בִּנְיוּטְרָל וּבָאתִי בָּעֶרֶב, בְּסוֹף הַמִּשְמֶרֶת

יַחַד אִתּוֹ וְהַ"יֶּל" שֶהָיָה לוֹ בַּיָּד, אֶל הַחֶדֶר, בִּבְּרוֹנְקְס.

הוּא הִדְלִיק אֶת הָאוֹר וְהֶרְאָה לִי תְמוּנָה עַל הַקִּיר, שֶל פַסְפוּס בֶּן שְנָתַיִם,

"כֵּן, זֶה אַתָּה," הוּא אָמַר וּפָתַח לִי בְּקוּל כָּזֶה תִיק שֶל קַרְטוֹן.

בַּתִּיק נִדְחֲסוּ, הֶעֱתֵק עַל גַּבֵּי הֶעֱתֵק, מִכְתָּבִים לַאֲבִיהוּ

מִגִּיל כִּתָּה א' עַד סוֹף הַסָּדִיר. לֹא רָאִיתִי אוֹתָם מֵעוֹלָם.

בֵּין הַדַּפִּים נֶעֱרְמוּ חֶשְבּוֹנוֹת טֶלֶפוֹנִים, נְיוּ-יוֹרְק-פַּרְדֵּס-חַנָּה,

"כָּל הַשִֹּיחוֹת נִטְרְקוּ לוֹ," אָמַר לִי בְּיֹבֶש, "סִפּוּר שֶל שָנִים."

"מָתַי הוּא חוֹזֵר לְכָאן?" לֹא הִתְאַפַּקְתִּי, "אֲנִי אֲחַכֶּה לוֹ, בְּסֵדֶר?"

"לֹא, לֹא בְּסֵדֶר, אַתָּה תִצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת לוֹ הַרְבֵּה, אֲדוֹנִי."

"חִכִּיתִי לוֹ עֶשְֹרִים שָנָה אָז עוֹד קְצָת כְּבָר לֹא מְשַנֶּה לִי."

"כֵּן מְשַנֶּה, כִּי כָּעֵת תִּצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים."

 

אָז זֶהוּ, גְבִרְתִּי, אָז נִשְאַרְתִּי כְּמוֹ סַאקֶר עִם תִּיק הַקַּרְטוֹן וְהַזּוּבּוּר,

לֹא מְעַכֵּל שֶכָּעֵת הִתְיַתַּמְתִּי שֵנִית וְכָעֵת זֶה סוֹפִי.

מִי שֶהִשְמִיד אֶת מְאוֹת מִכְתָּבָיו שֶל הַמֵּת וְטָרַק טֶלֶפוֹנִים,

מִי שֶעָשָֹה לִי שָנִים שְטִיפוֹת-מֹחַ שֶלֹּא תִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת

אֵיךְ הוּא מֻגְדָּר בְּסִפְרֵי הַחֻקִּים שֶלָּךְ, אֵלֶּה שֶאַתְּ מְדַקְדֶּקֶת

כְּמוֹ עִם פִּינְצֶטָה עַל כָּל תַּת-סָעִיף שֶלָּהֶם, אֵיךְ קוֹרְאִים לָזֶה, אֵיךְ?

הֲרֵי מִישֶּהוּ, גְבֶרֶת, רָצַח פֹּה עֶשְֹרִים שְנוֹת חַיִּים שֶלִּי, רֶצַח זֶה רֶצַח,

לֹא הֲרִיגָה, לֹא טָעוּת וְלֹא פַאשְלָה, הַכֹּל מְתֻכְנָן, גַּם שְקָרִים

הֵם רַעַל, גְּבִרְתִּי. גַם רִשְעוּת הִיא סַכִּין. גַּם הַזְּמַן הַקָּטוּע הוּא גֶדֶם

שֶאֵין לוֹ כִּסֵּא-גַלְגַּלִּים אוֹ פְּרוֹטֶזָה וּבֶטַח שֶלֹּא כַּפָּרָה.

רַק שֶתֵּדְעִי לָךְ: זֶה לֹא רַק אֲנִי, יֵש הַרְבֵּה אִינְוָלִידִים כָּמוֹנִי,

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מִטֶּלֶנוֹבֶלוֹת כָּאֵלֶּה, יֵש עוֹד

רַק שֶלְּאִיש לֹא אִכְפַּת, לֹא מֵזִיז, לֹא מַפְרִיעַ, הֶסְכֵּם גֶּ'נְטְלְמֶנִי:

לֹא מְדַבְּרִים עַל זֶה, לֹא מִתְפַּלְצִים מִזֶּה, חַם וּמַסְרִיחַ אֲבָל

אִיש לֹא פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְאַוְרֵר וְלֹא פֶּה לְהַזְעִיק וְלֹא עַיִן

לִרְאוֹת אֵיךְ צוֹמֵחַ פֹּה דוֹר שֶל כַּ"ף-לָמֶ"דִים לֹא בַּבָּשָֹר, בַּנְּשָמָה.

אָז לָמָּה אֲנִי מְבַלְבֵּל עִם הַנַּאחְס הַזֶּה לָךְ, דַּוְקָא לָךְ, אֶת הַמֹּחַ.

לָמָּה שֶאַתְּ, דַּוְקָא אַתְּ מִכֻּלָּן, מִיסִיס גַ'סְטִיס,

הָאִמָּא שֶלִּי.

יוסי גמזו

 

* * *

מיכל סנונית

אהוד ידידי,

עקבתי בעניין אחר הדיון על "סליחות" של לאה גולדברג. בעיקרון אינני עוסקת בביקורות, ובכל זאת נראה לי שבחירתה של לאה גולדברג היתה בדימוי האוח, בעיקר כי הוא מתחרז עם עיניי לפקוח. ככה זה עם השראה, יוצאים דברים קצת משונים. עכשיו אפשר לנתח איך שרוצים. לעיתים כל הצדדים צודקים. זיוה שמיר כתבה בשעתו שבקשת הסליחה היא מהאב שנותר מאחור ולא עלה איתה ועם אימה ארצה. הכול אפשרי. לאה גולדברג היתה מתאהבת בכל ליבה כל יומיים. למן ילדותה (ראה ביומניה מגיל 12) ועד אחריתה. משוררת נפלאה, מאוד אישית ונוגעת ואולי לכן כה אהובה גם לא על קוראי שירה. המנגינות תורמות והמילים זורמות... מכיוון שאני חוזרת וקוראת שוב ושוב בספר השירים הגנוזים שלה שראה אור לאחרונה בספרית הפועלים בעריכת גדעון טיקוצקי, מסירה את הכובע בפניו, וכתבתי לפתע פתאום את השיר הבא, ואולי הוא זורע אור מעט על אישיותה?

 

 

לאה גולדברג

 

שִׁירֵי לֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג טְיוּטוֹת אַחֲרוֹנוֹת

עָצוּב לִי מְאוֹד וַאֲנִי בּוֹכָה.

בְּבֵית הַקָּפֶה הַשִּׂיחוֹת אִילְּמוֹת

הָרַדְיוֹ נוֹגֵן בְּחוֹסֶר מְנוּחָה.

 

בּוֹהָה בַּחַלּוֹן, אֶרֶץ זָרָה,

עוֹד רֶגַע אָקוּם וְאֶפְסַע לְבֵיתִי.

צִפּוֹר מְנַתֶּרֶת, עָלֶה בִּמְקוֹרָהּ

הִיא יוֹדַעַת יוֹתֵר מִשֶּׁיּוֹדַעַת אֲנִי.

 

לֹא אֶשְׁאַל אֶת שְׁתִיקַת הַשָּׁעוֹת הַקָּרוֹת

אִם צוֹפִים בִּי אִמִּי וְאָבִי,

כִּי מָה טָעַם לַחֲקוֹר בְּנִבְכֵּי נִסְתָּרוֹת

לֹא אֶשְׁאַל גַּם אוֹתְךָ אֲהוּבִי.

 

הָעֶרֶב יוֹרֵד. בְּצַעַד רָפֶה

מִדְרָכָה וְאִשָּׁה צוֹעֲדוֹת יַחְדָּיו,

עַד מָחָר יְחַכּוּ לָהּ בְּבֵית הַקָּפֶה

כָּל מָה שֶׁהָיָה לָהּ כָּל מָה שֶׁעַכְשָׁיו.

מיכל סנונית

 

 

 

* * *

עמוס גלבוע

שקר טרנספר כפרי המשולש

בתוכנית המאה מועלית האפשרות שבהסכמת ישראל והרשות הפלסטינית, יעברו כפרי המשולש לריבונות המדינה הפלסטינית.  מיד בקעה הזעקה של טרנספר, מפי כל מתנגדי התוכנית, כאילו עוקרים בכפייה את אוכלוסיית המשולש מאדמתה ומעבירים אותה לרשות הפלסטינית. שקר זדוני המכוון להבאיש את ריחה של כל התוכנית.

עניינו של מאמר זה הוא בשתי נקודות המתייחסות ל"גבולות" בתוכנית המאה של טראמפ.

הראשונה נוגעת לכפרי "המשולש".  מה נאמר על כך בתוכנית? מכיוון שעשרת הישובים, מכפר קאסם בדרום ועד אום אל פחם בצפון, הם בני הלאום הפלסטיני, הרי "החזון של התוכנית צופה את האפשרות, הכפופה להסכמת שני הצדדים (ישראל והרשות הפלסטינית) שהגבול הישראלי ישורטט מחדש כך שכפרי המשולש יהפכו לחלק של המדינה הפלסטינית. בהסכם זה (על שינוי הגבול) הזכויות האזרחיות של אזרחי המשולש יהיו כפופות לחוקי המדינה הפלסטינית."

זהו! כל אדם סביר, שלמד לקרוא, מבין בצורה הכי ברורה שמדובר כאן באפשרות  שחייבת לקבל את הסכמת ישראל והרשות הפלסטינית. שאין כאן שום כפייה, שאין כאן שום גזילת זכויות, שלא עוקרים עשרות אלפי אזרחים מבתיהם ואדמותיהם, שלא מנשלים אף אחד, שלא "מעבירים" את כפרי המשולש לרשות הפלסטינית.

 לדעתי לא היה צריך בכלל לעלות את האפשרות הזאת, אך היא עלתה, כנראה מתוך נקודת המוצא המקובלת בעולם שמדובר בהסכמה של שתי מדינות, מה עוד ומדובר בבני אותו לאום העוברים לריבונות מדינת הלאום שלהם.

והנה, נפתחו ארובות השמיים  ובקעה הזעקה: "טרנספר!" – היא באה מפי ערביי ישראל ומפי כל אלו שמתנגדים לתוכנית בכללותה, בכללם מפלגת העבודה ומרץ.

שקר גס! – שאחת מהשתיים: או שהאומרים אותו משקרים בזדון, או שלא קראו את נוסח התוכנית והשקר הוא מתוך בורות. בכל מקרה הכוונה היא להבאיש את ריחה של כל התוכנית. המושג טרנספר משמעו העברת אוכלוסייה ממקום אחד למקום אחר, בדרך כלל בכפייה. אצלנו המושג קיבל משמעות שלילית במיוחד כאשר בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הרב כהנא הטיף לטרנספר של כל ערביי ישראל למדינות ערב. לכן, כאשר זועקים "טרנספר" על הנאמר בתוכנית טראמפ, יוצרים מיד דימוי שלילי, אכזרי, תמונה של עקירת אנשים מבתיהם. תמונה שהיא שקרית בעליל.

לא רק זאת, שקר מוליד שקר. בלהט זעקות השבר, כבר קובעים כעובדה שישראל "ויתרה" על אזרחיה הערביים לצורך חילופי שטחים.

התופעה המעניינת היא שערביי המשולש שהפגינו נגד "הטרנספר", והביעו את רצונם להישאר אזרחי מדינת ישראל ולא מדינת פלסטין – הניפו דגלי פלסטין! מדוע?  לדעתי, כי על פי תפיסתם וחזונם תהיה בסוף מדינה אחת מהירדן ועד לים – מדינת פלסטין.

לנקודה השנייה – הגבול בירושלים. התוכנית קובעת שגדר ההפרדה (גדר הביטחון) העוברת בירושלים תהיה הגבול בין הבירה הישראלית לבין הבירה הפלסטינית. הגדר חופפת את הגבול המוניציפאלי של ירושלים, למעט בשני מקומות הנמצאים מחוצה לו (צפונית ומזרחית) והשייכים מוניציפאלית לעיריית ירושלים: כפר עקב הצפוני והחלק המזרחי של שועפאת, כולל מחנה הפליטים. זה אומר שבערך עד כ-100 אלף פלסטינים  בשני המקומות הללו עוברים מעיריית ירושלים וממדינת ישראל למדינה הפלסטינית העתידית. לדעתי, זאת הזדמנות  "להיפטר" מהם, ולהתחיל  מהר בצעדים ממשיים על מנת לממש הלכה למעשה את הוצאתם משטח מדינת ישראל ועיריית ירושלים. כאן אנו לא "מספחים" לריבונות שלנו אלא להיפך: "מספחים" לריבונות פלסטינית. יש בזה רווח דמוגרפי ורווח גדול לביטוח הלאומי.

ונקודה לסיום על מנת למנוע בלבולים. כאשר התוכנית מדברת בהכללה על בירה פלסטינית ב"מזרח ירושלים" – אין הכוונה לשיח' ג'ראח או העיר העתיקה, למשל, אלא לכל השטח הנמצא ממזרח לגדר ההפרדה. ספציפית הכוונה  לעיירה אבו דיס כמקום הבירה של המדינה הפלסטינית, אם וכאשר תקום.

עמוס גלבוע

 

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ה

One Big Step for Trump, One Giant Leap for the USA Constitution

 

כאשר ניל ארמסטרונג האגדי דרך על קרקע הירח (20 ביולי 1969) וחרט על דברי ימי המין האנושי את המשפט האלמותי – הוא קיבל קונצנזוס גלובאלי מיידי. על הוואריאציה בכותרת המישנה הנ"ל, כמייצגת את אירועי שלושת השבועות האחרונים בסינאט ארה"ב, יש ויהיו חילוקי דעות קוטביים המשקפים בחדות את השסע העמוק בו שרוייה ארה"ב מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיאות בנובמבר 2016.

מבין עשרות מיליוני המצביעים למפלגה הדמוקרטית – כנראה הרוב – רואים ומכנים עצמם "פרוגרסיבים". את "ההתקדמות" הם מייחסים להשקפת עולמם שרואה בחוקה האמריקנית ערך ישן ומיושן המצריך תיקונים רבים, אם לא ניסוח חדש למהדרין. אם ניקח בחשבון שניצני התנועה הנצו בתחילת העשור השני של המאה הקודמת הרי שלפנינו תנועה גדולה המשוועת לחידושים. אלא מאי, "האבות המייסדים" חזו בדייקנות את התופעה מראש. ניהלו חקירה היסטורית פילוסופית החל ממשה רבנו, דרך היוונים, הרומאים ועד לזמנם הם בדמותו של אייזיק ניוטון. לפחות שני עשורים הוקדשו ללימוד הפילוסופיה הדינמית כשניגשו לרקום את החוקה. סיומה המוצלח של מלחמת השחרור הקשה מול האימפריה הבריטית סיפק את הרקע הנוח, אבל 4 שנים נוספות של כאוס מאיים ומתפתח חייב את כינוס ועידת החוקה ללא דיחוי. ועידת החוקה שהתכנסה בפילדלפיה בקיץ 1787 הניבה פרי הילולים רב מימדים. מאז נוספו עשרות תיקונים בעלי חשיבות קריטית.

המייסדים עמלו רבות על מיסוד יסודות מוצקים שיגָבּוּ בעוצמה משילות המושתתת על העם כריבון ועל שלושת הרשויות: המבצעת, המחוקקת, והשיפוטית. על הפרדה ברורה בין הרשויות  ללא יכולת השתלטות של אף אחת מהן על חברותיה, לחוד או ביחד. ריבונות העם מושתתת על מימוש זכותו לבחור את מרכיבי הרשות המחוקקת (בשני בתים נפרדים) ובמקביל את בחירת ראש הרשות המבצעת – הנשיא. רק הרשות השיפוטית הפדרלית לא נבחרת ישירות ע"י העם אלא בשילוב בין המבצעת – הנשיא שממנה שופטים בכפוף לאישרור הרשות המחוקקת – הסינאט בהצבעה לרוב רגיל. המייסדים היו ערים לחוקי הטבע (בכל ההתכתבויות ביניהם נמצא הצירוף "Natural Laws" בתדירות גבוהה) שמגלים בחי, בצומח, ובמיוחד אצל האדם. האדם מציב בראש ההיררכיה של המטרות אותן הוא (הם) מבקש להשיא בטבע את המטרה להשיא שליטה!

החשש הגדול היה שנשיא המקבל סמכויות נרחבות ביותר במסגרת Article II Sections 1 & 2 של החוקה ינצל אותן להגברת כוחו, מה שיאפשר לו רודנות לקראת מלכות/קיסרות/דיקטטורה-רחמנא ליצלן.

מכאן, שורה של מיגבלות הוטלו על הנשיא ובראשן תיחום פעולותיו למסגרת החוקה ומערכת החוקים בחקיקת הרשות המחוקקת. מיגבלה נוספת מחייבות את הנשיא לפעול רק במסגרת הקצבות כספיות שהוקצבו ע"י הרשות המחוקקת ואושרו בחתימתו שלו. אם יחרוג מהמגבלות הללו או יפשע חמורות, צפוי הנשיא לעמוד בפני חקירות שעלולות להביא להדחתו (Impeachment) ע"י בית הנציגים, וסילוקו (Removal) ע"י הסינאט.

מדיניות הנשיא אובמה החלישה את כוחה הצבאי של ארה"ב (במיוחד לטווח הרחוק – ע"י הקטנת תקציב הביטחון בלמעלה מרבע), נקטה מיסוי גבוה של פעילות החָבַרוֹת, ירידה מתמשכת של שיעור ההשתתפות בעבודה, תיקצוב ממשלתי של חיי הבלתי מועסקים, ותוכנית בריאות לכל ללא היתכנות כלכלית.

במצטבר הביאה מדיניות זו להחלשה משמעותית בכוחה הכלכלי של ארה"ב, לדוגמה: להכפלת החוב הלאומי תוך 7 וחצי שנים. אבל תופעה נילווית פתחה פתח לתנועה הפרוגרסיבית שבינתיים מיקמה עצמה בלב המפלגה הדמוקרטית. חסרי העבודה שנפלטו מהחברות שנסגרו ועברו "מזרחה" (לסין בעיקר), בתוספת גבול פתוח בבחינת "פירצה קוראת לגנבי גבול", יצרה אוכלוסיית מיליונים (60 מיליון לפחות) החיים מקיצבאות הממשלה – "אוכלוסייה שבוייה" בידי המאכיל ומספק צרכיה. אוכלוסייה זו מממשת בקנאות את אימרתו של ג'ורג' ברנרד שאו: "ממשלה שגוזלת מפיטר בכדי לשלם לפול סומכת על קולו של פול [בקלפי]". אובמה הרחיק לכת כאשר נקט בשינוי, קליל לכאורה: "...גוזלת מנכדיו וניניו של פיטר..."!!! – בוודאות פיטר כועס שגוזלים ממנו, אז הבה נדפיס כסף בצורת אג"ח ל-30 שנה וניתן לנכדיו וניניו של פיטר להחזיר את החוב. פיטר מרוצה – לא מעלים לו את סעיף המיסים בתלוש המשכורת, גם לא מנדבים לו מידע שממילא מתפרסם רק במוסף הכלכלי (הוא צופה סידרתי בערוצי הספורט).

מכאן, הדפסת טריליון דולר לשנה בשלוש שנים מהקדנציה השנייה של אובמה שהיו דרושים, בין היתר, לשלם את מחסוריו של פול ועמיתיו שאוכלוסייתם גדלה באופן מבהיל – עברו מעליהם ללא מיצמוץ עין, בעודם הופכים לשוברי-שיוויון-תמידי שיבטיחו את בחירתם של הדמוקרטים/פרוגרסיבים לדורות. אין בכוחה של שיטת האלקטוראל קולג' לגדוע את התהליך הזה. בחירתו של נשיא "פרוגרסיבי" אחד אחרי מישנהו היתה מובטחת. "היתה דמוקרטיה ?"!!!  – את "המנוע שהחבר'ה לקחו" (הגששים) ביקש טראמפ להחזיר.

מה שהעיר את טראמפ מרבצו ב-2015 היתה משימת-על – לעצור את תהליך הידרדרותה של ארה"ב אל אובדנה הבלתי-עציר!!!  אלא שאז קרה הבלתי צפוי. ב-9 בנובמבר 2016, כנגד כל הסיכויים בעיניי הפרוגרסיבים, טראמפ נבחר לנשיא! כל האורות האדומים נידלקו במקומותיהם והחל מסע של גיוס כל הכוחות במפלגה הדמוקרטית לעצור את מי שניבחר (טראמפ), שוב בעטייה של שיטת האלקטוראל קולג' (אסביר במאמר מיוחד) ועוד עם 3 מיליון קולות פחות משיקבלה יריבתו הילארי קלינטון!!!

 הפרוגרסיבים חרטו בסלע:"Enough is Enough"! הגיוס הגדול החל עוד לפני הבחירות של 2016 עם ראש ה-FBI – קוֹמִי לפינוי מהמורות שבנתה קלינטון וחסמו את דרכה שלה עצמה. קוֹמִי העלים עין מתפירת תיק (dossier) חובק יבשות "הקנוניה: טראמפ-רוסיה". כשקוֹמִי פוּטָר ע"י טראמפ נולדה עילה "מהסרטים" למנוי השופט–חוקר (מוּלֶר) בעל סמכויות-על הניתנות ביד רחבה ע"י החוקה. כשהוא ניתמך ע"י ראשי ועדות בית הנציגים (המודיעין והשיפוטית), עם סוללת 18 עו"ד מנוסים (דמוקרטים-כמובן) שגייס, עם 41 חוקרי FBI בעלי ניסיון מוכח בחקירות נוקבות (מוּלֶר בעברו כיהן כראש ה-FBI, כשהוא סוחב שק מלא תיקולים אישיים נגד טראמפ).

כעבור קרוב לשנתיים של חקירות, 500 עדים ועשרות אלפי דפי חקירות, 32 מיליון דולר הוצאות... פוסק מוּלֶר "אין ולא היתה קנונייה – לא ע"י טראמפ, לא מי ממשפחתו, לא מאנשי קמפיין הבחירות שלו ולא ע"י אמריקני כלשהו" – יום כיפור מס. 1 של הדמוקרטים בבית הנציגים. 

מה עושים? שואלת הספיקר פלוסי "...נותנים לראש הוועדה המשפטית, גֵ'רי נָדלר, לחפש בדו"ח עב הכרס של מולר "שיבוש הליכי חקירה." – "אבל נדלר עוד יגנוב לי את ההצגה," אומר לעצמו ראש ועדת המודיעין – אדם שיף... (ראש שוחרי "השליטה" הנ"ל). כך, לפתע, ביום קיץ חמים – אחרי פגישת טראמפ עם נשיא אוקראינה זלנסקי – מופיע לפתע שיף ובידו חפץ עטור זרי ניצחון בדמותו של דו"ח סודי. הדו"ח שנכתב ע"י "חושף שחיתויות" עלום שם שהסתובב בבית הלבן, חושף את טראמפ שעיכב העברת סיוע של 391 מיליון דולר (מכספי משלמי המיסים האמריקנים) לאוקראינה "הנלחמת על חייה" כנגד רוסיה הגדולה. העיכוב, ע"פ הדו"ח, נועד ללחוץ על הנשיא זלנסקי לחקור את בנו של ג'ו ביידן שמקבל 600 אלף דולר לשנה תמורת חברותו בדירקטוריון של המושחתת ביותר מבין החברות באוקראינה – חברת "בוריסמה"! – אלא מה, ג'ו ביידן עצמו רץ לבחירות 2020!!!

 עם חיוך של ניצחון ["יש מניע פסול מאחורי הלחץ של טראמפ על זלנסקי"] משכנע אדם שיף (אורטור בעל יכולות-על) את הספיקר פלוסי להפסיק את מהלך ההדחה בראשות נדלר ולהעביר את לפיד ההדחה אליו– יום כיפור מס. 2.

הספיקר פלוסי נעתרת לו ואדם שיף מתחיל בהליך הדחה מיספר 3 כאשר הוא מחביא את זהותו של "החושף" ע"י גביית עדות חסוייה בבונקר בגיבעת הקפיטול – חף מפני נציגים רפובליקנים.  מייסדי החוקה התמימים קבעו במפגיע בחוקה שהליך ההדחה חייב להתבצע באופן דו-מפלגתי אף לא העלו בדעתם שחקירות המחייבות דלתיים-סגורות יתנהלו באופן חד-מפלגתי. אלא שמיסטר שיף חייב להציג מיסמך מישפטי מיקצועי לדוגמה שיצדיק את הפסקת נדלר משימוש בדו"ח של מולר, שהתברר שגם אותו כתבו עוה"ד המקצוענים בציוותו. נותרה רק בעייה "קטנה". איך נכתב דו"ח משפטי מיקצועי למהדרין מתחרה למולר ע"י מי שחייבת להיות לו השכלה משפטית הגבוהה ביותר והוא בעל ניסיון מיקצועי, בעוד "החושף" עצמו חסר השכלה משפטית ולא יודע לאיית את המילה Impeachment, בלי להיעזר בגוגל ???

71 ימי חקירות-הדחה בראשותו של אדם שיף נוהלו כולן כנגד רוח החוקה ובוודאי מנוגדות לעקרונות של שני המייסדים שכתבו את הפרקים האלה בחוקה – המילטון ומדיסון. בתום החקירות, שנוהלו באופן מביש ע"י אדם שיף הוא מתייצב בפני מליאת בית הנציגים ומשלים את אחד מנאומיו חוצבי הלהבות בו הוא קובע שטראמפ הוא:

Guilty as Charged… Overwhelmingly.

ההצבעה בוועדה ומשם למליאת בית הנציגים, עוברת ע"י הרוב הדמוקרטי – ללא רפובליקני בודד לרפואה... בניגוד מפורש לחוקה. אדם שיף מציע (מעשית "מורה") לספיקר הנבוכה להחזיק אצלה את מסמכי החלטת הבית ולא להעבירם כנדרש לסינאט (עד להודעה ממנו?) – וזה לקח 33 ימים (נוגדי-חוקה) עד שקיבלה הספיקר את האור הירוק ממר שיף להגיש את התוצאות הרשמיות. למה הוא חיכה?  האם היתה זו הודעה פומבית של ג'ון בולטון שבה "התנדב" להיחקר במשפט ההדחה בסינאט אם יזומן? – ערב יום כיפור מס. 3.

משפט ההדחה המתנהל בסנאט (שבו רוב לרפובליקנים) הזכיר הצגה שייקספירית דרמטית בשינוי קל ויחיד – הפעם שני הצדדים באו מוכנים והציגו את טיעוניהם באופן מקצועי.  בסוף החוקה ניצחה! ההצבעה המכרעת נערכה ביום שישי האחרון, והצעת התביעה להזמנת עדים נוספים נדחתה ברוב של 51 נגד 49. ובעקבות הניצחון הזה יזוכה פורמלית הנשיא טראמפ היום.

מה פשר הדחייה?

א) כמו בספורט – אחרי שהושגה הכרעה עוברים ל-Garbage Time שבו השחקנים הראשיים נחים על הספסל, המנצחים מתחבקים בדמעות שמחה, המפסידים בדמעות תוגה.

ביום הראשון עד להצבעה הפורמלית, יום שבו כולם היו מרותקים לסופרבול, התנהל שלב שאלות סופי של הסנאטורים.

ב) ביום ג' – נאום הנשיא על "מצב האומה" בפני שני בתי הקונגרס. יום שיוקדש ל"סגירת שרוכי נעלים" במליאת הסנאט לפני התייצבות הסנאטורים לנאום הנשיא עליו הוא וצוות כותבי הנאומים עמלו כמה חודשים.

בנאום הזה מתנהלת סטטיסטיקה רבת שנים – גם היא אופיינית לאירועי ספורט. סופרים בדקדקנות: 1) כמה אירועי מחיאות כפיים בישיבה; 2) כמה אירועים כאלה בעמידה, אלה היותר חשובים. נשיא מצליח – צריך להגיע ל-20 מהסוג השני, אם עבר את ה-30 הוא נחשב מצליח ביותר. שני האירועים חרוטים בלוח השנה.

 

את משפט ההדחה בסינאט אפשר לסכם בשתי גישות:

מוקד גישת התביעה (להדחה): טראמפ עיכב העברת סיוע צבאי חיוני לאוקראינה כתנאי הכרחי לחקירה ממשלתית לשחיתות בחברת "בוריסמה" האוקראינית שבדירקטוריון שלה חבר האנטר ביידן, שאין בכישוריו ובניסיונו האפסי להצדיק משכורת כה שמנה שניתנה לו.  המניע הפסול מצידו של טראמפ: פגיעה אנושה במועמדותו של אביו של האנטר – ג'ו ביידן שהכריז על מועמדותו לנשיאות בבחירות נובמבר 2020.

מוקד גישת ההגנה (לזיכוי מוחלט): הנשיא חייב לוודא שכל סיוע אמריקני המוענק לישות חיצונית ישמש אך ורק למטרות המוסכמות בין ארה"ב לישות החיצונית, ובוודאי שלא ייפול בידיים מושחתות. עדות המחץ של פרופ' אלן דרשקוביץ – האוטוריטה מס. 1 בנושאי חוקה – ניתנה בקיצור נמרץ: "אפילו אם התביעה תוכיח את טענתה הנ"ל לעיכוב משלוח הסיוע, לא מתקיימת עילה להדחה כל עוד קיים חשד סביר לשחיתות מצידה של היישות אותה מתקיימת מחוייבות לשלול לפני מתן הסיוע.

הטיעון הזה שבר את שידרת היסוסם של מרבית מתלבטי הרפובליקנים (חוץ מאחד?). נאום הנשיא על "מצב האומה" הצפוי הלילה, אמור להיות מרשים ביותר מה שיגרום לכמה סנאטורים דמוקרטים להתלבט וייתכן אף להצביע עבור זיכוי! ההצבעה הסופית מחר ה-5 בפברואר 2020. התוצאה הצפוייה: לפחות 52:48 עבור זיכוי מוחלט. יהיה מעניין.

הניסיון החד-מפלגתי בבית הנציגים לכופף את הסנאט, ומשם בכוחות שלובים של הרשות המחוקקת כולה, לכופף את הרשות המבצעת נחל כישלון חרוץ.

המחמאות למייסדים הצעירים שלפני קרוב לרבע מילניום חזו את כל הפרצות שהתגלו עתה וסתמו אותן בדייקנות אחת לאחת.

חובב טלפז

4 בפברואר 2020

 

* * *

יורם אטינגר

"תוכנית טראמפ" והמזרח התיכון

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 3 בפברואר 2020

"תוכנית טראמפ" מבטאת הסתייגות מנייטראליות מלאכותית ומסלפת מציאות, הפוגעת באינטרס ארה"ב. טראמפ לא רואה בעניין הפלסטיני את מוקד האזור, בבת-עין ערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא מתייחס לישראל כבעלת-ברית התורמת לאינטרס הביטחוני והכלכלי של ארה"ב. הוא גם דבק בפעולה מדינית עצמאית של ארה"ב, גם אם אינה לרוחם של האו"מ, אירופה והעולם השלישי.

אבל, טראמפ יכהן עד ינואר 2021 או 2025, והתוכנית מהווה "החלטה נשיאותית" שהיא בלתי-מחייבת, ניתנת לשינוי ואף לביטול. כל נשיא שיחליף את טראמפ לא יהיה מחוייב לתוכנית, וודאי לא לפרשנויות על המחוייבויות הפלסטיניות. נשיא דמוקרטי יפעל למחיקת מורשת טראמפ, ויפגין הבנה וסלחנות-יתר כלפי הפלסטינים.

קידום התוכנית מחייב הבנה שערכים מערביים – כגון דמוקרטיה, משא ומתן, כיבוד הסכמים ודו-קיום בשלום – זרים לנורמות המעצבות מציאות בינערבית מאז המאה ה-7: טרור, חתרנות, אי-סובלנות, אלימות, הפכפכות, אי-וודאות, פיצול דתי ואתני, משטרי מיעוט עריצים וארעיים (וכך גם מדיניותם והסכמיהם), "על מילים אין משלמים מכס," מרכזיות האסלאם, שלילת ריבונות "כופר" ב"בית האסלאם", חינוך לשנאת "הכופר" והיעדר דו-קיום בשלום בינערבי.

על התוכנית להכיר בעובדה שהסכם עם "כופר" הוא הפסקת-אש בלתי-מחייבת (הודנה, סולח), עד לצבירת עוצמה המאפשרת התגברות על "הכופר". על "המאמינים" להשתמש בשקר ובהטעייה (טאקייה) לקידום היעד המרכזי, שהוא ניצחון על "הכופר" ולא שידרוג רמת החיים. מחווה וויתור נתפשים כחולשה המוסיפה שמן למדורת האלימות. לכן, המזרח התיכון מחייב ביטחון כפול ומכופל, שיעמוד בפני תרחיש שלילי ולא רק חיובי.

על תוכנית טראמפ להכיר בהתאמה בין התרחבות הסמכות הפלסטינית לבין התרחבות הטרור הפלסטיני. לדוגמא, הרחבת סמכויות הפלסטינים בירדן ב-1968 הציתה מלחמת אזרחים ב-1970. הרחבת הסמכויות בלבנון בשנות ה-70' גרמה לסדרה של מלחמות אזרחים. הענקת זכויות מפליגות לפלסטינים בכווית לא מנעה שיתוף פעולה עם פלישת עיראק לכווית, שהביאה לשתי מלחמות המפרץ ב-1991 ו-2003. ב-1993 שידרגה ישראל את מעמד הפלסטינים באופן חסר-תקדים והביאה לטרור והסתה חסרי-תקדים. ב-2005 העניקה ישראל עצמאות לפלסטינים בעזה והציתה מתקפה-רבתי נגד ישראל. מערכת החינוך הפלסטינית מעידה שהחזון הפלסטיני אינו לצמצם את גודל – אלא למחוק את – היישות היהודית.

האם אדריכלי התוכנית ערים לפער בין המלל הנדיב שממטירים הערבים על הפלסטינים לבין המעש השלילי, כתוצאה מתקדימי טרור פלסטיני במדינות ערב? באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי צבא ירדן את מפקדי צה"ל שהסכם עם הפלסטינים הנחתם בבוקר מופר בערב. ב-1980 הבהירו נשיאי מצרים, סאדאת ומובראק, שאינם מעוניינים – כמו גם מנהיגי ירדן, סעודיה והאמירויות – בהקמת מדינה פלסטינית ("לא עוד מלחמה", אליהו בן אלישר, עמ' 196, 207, 209).

עצמאות ההחלטה המדינית הייתה נר לרגלי בן גוריון ב-1949, כאשר החיל ריבונות על מערב ירושלים וחלקים נרחבים בנגב, בגליל ובשפלה, למרות התנגדות עזה של ארה"ב. כך גם נהגו אשכול (איחוד ירושלים ב-1967) ובגין (החלת החוק הישראלי בגולן) – חרף איומים ועונשים מצד ארה"ב. ב-1981 תקף בגין את הכור הגרעיני בעיראק והתעלם מאזהרה קשה של ארה"ב. קריאות התיגר על ארה"ב גרמו למתיחויות קצרות טווח אך להערכה ארוכת טווח, והפכה את ישראל למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.

ב-2020 על ישראל לקדם ריבונות מערבית לירדן תוך העדפת מדיניות מונחית עצמאות ההחלטה – המאפיינת גם את טראמפ – על פני מדיניות מונחית נוחיות, הכוללת את עקרון המדינה הפלסטינית. כמו בעבר, גם הפעם, המהלך יגרור, אולי, מתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב בטווח הקצר, אך ישדרג את הערכת ארה"ב לעוצמה הישראלית בטווח הארוך.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

 

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [144]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

טוב ליהודים

  מבלי להכניס את ראשי לעצם התגובות והפרשנויות והשיקולים לגבי יישום "תוכנית המאה" של טראמפ: החלת הריבונות בשטחי ההתנחלויות ביו"ש, שליטה ביטחונית בבקעת הירדן, ובעצם בכל שטח הגדה המערבית, תוך השארת שטחים מאוכלסים בצפיפות בידי הפלשתינים, שיוכרז כ"מדינת פלסטין" – הרי עצם העובדה שהפלסטינים  מתנגדים לכך בכל הכוח, מלמדת שתוכנית זו "טובה ליהודים". אמנם כל שרי החוץ של מדינות-ערב התייצבו לימינו של אבו-מאזן בהתנגדותו, וזה עניין לא פשוט, ויש לקחת את זה בחשבון, בעתיד הקרוב, לאחר הבחירות וכינונה של ממשלה יציבה [אם זה יצליח הפעם]. אנשי הממשל החדש [או הישן] יצטרכו לנווט בין הדילמות הקשות, במים סוערים, ובמדורות הצמיגים וההפגנות, על גבול אינתיפאדה חדשה.

אך בסיכום: זה טוב ליהודים. זה נראה אולי פשוט ופשטני, אך לא חסר-היגיון. לא צריך לכך פילפולים תלמודיים מעמיקים. טוב [כנראה] ליהודים.

 

אבו-מאזן – תגובה אותנטית

תגובתו הראשונית לפירסום תוכניתו של טראמפ להסדר בין ישראל לפלסטינים הייתה צפויה: כלב בן-כלב!

    וכבר למדנו מניסיון חיינו: אם אתה מקלל, מגדף, מעליב, סימן שאין לך נימוקים הגיוניים-לוגיים בוויכוח/מיקוח מול היריב.

    חבטת-פתיחה  – הישר לרשת.

 

יזבק  – פֶּה  לשולחיה

היבָּא יזבק, המכהנת כח"כ במסגרת הרשימה הערבית המשותפת מטעם מפלגת בל"ד, התבטאה התבטאות מקוממת, מתועבת, מסלידה, על הזדהותה עם הרוצח הנתעב סמיר קונטאר, הרוצח של משפחת  הרן בנהריה ושני ילדיהם הקטנים, בשנת 1979. יזבק כינתה אותו "שאהיד", תוך הזדהות עימו והביעה שנאה תהומית לישראל, מדינת היהודים.

בצדק פסלה ועדת הבחירות את השתתפותה בבחירות הבאות, כמועמדת להיות ח"כ. אך מה שמדאיג ומקומם ומעורר חשש הוא, שאישה חדורת-שנאה זו נשלחה לכנסת ע"י מאות אלפים אזרחים ישראלים, ערבים-פלסטינים, והיא משמשת להם פה. שליחה נאמנה.

            

שיעור במיחזור [א]

צריך להיות בעל לב של אבן, שלא להתרגש ולא להזדהות עם אושרה של נעמה יששכר ומשפחתה, בצאתה מן הכלא הרוסי וחזרתה הביתה, למולדת. כלי התקשורת נערכו ופעלו בקדחתנות, כדי להביא לקהל הצופה, כל פרט וכל בדל-ידיעה – מצולם-מוקלט-מונצח לעולם ועד, את רגעי האושר של נעמה כאמור. שוב-ושוב-ושוב חזרו ושודרו הקטעים המצולמים של נעמה ואימה במטוס של ראש-הממשלה,  כשהיא מתחבקת עם ביבי, ומתנשקת עם שרה. אלף  מילים לא ישתוו לאלף צילומים, שבים וחוזרים שוב ושוב, במעין מיחזור הולך ונמשך לאורך כל הערב [וגם למחרת...]

צריך להיות בעל לב של אבן, שלא להגיב בשיעמום עמוק לקטעים החוזרים שוב ושוב, בכל ערוצי הטלוויזיה, תוך שֶהיד נשלחת אל השלט, לזפזפ בין מאות הערוצים האחרים. לא ברור מדוע עורכי מהדורות החדשות החליטו לשדר שוב ושוב את החומר הממוחזר עד זרא, תוך התעלמות ממדד הרייטינג, שוודאי צלל כמו ירידה בבורסה. החלטה מינהלית גורלית.

כל פרח-עיתונאי לומד למן השיעור הראשון בקורס, חוק בל-יעבור בתקשורת: בקיצור ולעניין! דווֵח, ספר, צלם, הקלט  –  בקיצור ולעניין. אך כאשר פרח-עיתונאי זה הופך עם הזמן לעיתונאי בכיר, לעורך מהדורת החדשות [וכן גם לפאנלים האין-סופיים באולפן], חוק ראשוני זה מופר ביד חזקה ובזרוע נטויה. מיחזור – כלומר הבאת אותו האייטם שוב ושוב, חזור וממחזר.

     יש להפנות את העורכים הבכירים האלה שיחזרו ללמוד את הקורס הראשון בתקשורת, ואת החוק: בקיצור ולעניין!     

 

שיעור במיחזור [ב]

עוברים-ושבים בדרום ת"א, ליד משרדי מחוז המרכז של משרד החינוך, נדהמו לראות מכולַת-זבל והיא מלאה טפסים ויומני מורה ומסמכים אחרים, הישר מן הדפוס, שלא נעשה בהם כל שימוש, והם נזרקו לסל האשפה, למיחזור כביכול. עמל פקידותי למופת.

לפי הבנתו הדלה של כותב שורות אלה בענייני ניהול משרד ממשלתי כלשהו, כאשר אצל פקיד בכיר במשרד כלשהו מתעורר הצורך להצטייד בטפסים כאלה או אחרים, הוא נותן הוראה לפקיד שמתחתיו, שכותב ומנסח את ההזמנה לדפוס, והגזבר או החשב או השלָם משלם את עלות ההדפסה למדפיס הממשלתי, בסכום זניח של 75,000 ש"ח מכספי המשרד, כלומר מכספי הציבור. ולאחר שכל האופרציה הפקידותית-בירוקרטית נשלמת, [ומשולמת] על הצד הטוב ביותר, אותו פקיד בכיר נוכח שאין כל צורך בטפסים חדשים אלה, ודינם  – לפח האשפה.

ואני שואל לתומי: הפקיד הבכיר הזה, יש לו שם, ויש לו תואר ויש לו דרגה, ויש לו סמכות [אך לא אחריות], אז אולי המשרד שבו מועסק אותו פקיד, יואיל ויפרסם את שמו של הפקיד החרוץ הזה לדוגמה,  בבחינת הבו לנו את שמו ונֵדעו.

ומנגד, כ"הסברת" הפקיד-העמית של הראשון, בא הפקיד השני ו"מסביר" שהוא היה זה שהחליט ש"מלכתחילה היה החומר מיועד למיחזור" – גם פקיד זה נושא באחריות להחלטות אידיוטיות אלה, גם לפקיד זה יש לו שם ותואר ותפקיד. הבו לנו את שמו ונדעו.

ובסיכומה של פרשה זו, שיש לה כמה וכמה הגדרות וכינויים [לא מחמיאים], מן הראוי ששני הפקידים האלמונים הללו יכניסו את ידם לכיסיהם [הפרטיים] וישַפו [יחזירו – בלשון המשפטנים] את הכסף הציבורי שביזבזו לריק. 75,000 ש"ח.

ואולי יישלחו [יושלכו] פקידים אלה ודומיהם  – לפח המיחזור.

 

כספי השורדים

הסטטיסטיקה היבשה קובעת שבימים אלה חיים בישראל 192,000 ניצולי-שואה, ומיספר זה הולך ופוחת כל יום.

ומעניין לדעת: מה קורה עם הכספים שיועדו לאנשים, שזה-עתה נפטרו? כספי פיצויים ורנטה מגרמניה, תמלוגים לפי סעיף 2 של הסכם הפיצויים מלפני שנים, מענק חודשי קטן של משרד האוצר. לאן הולכים כספים אלה של הנפטרים?

לפי דעתי, מן הראוי היה להפנות כספים אלה לרווחתם של השורדים הישישים, להבטיח להם זיקנה מכובדת וחיים [כמה שעוד נותר להם] ברווחה יחסית. מגיע להם.

 

תיקו – תיקו

ומה אם שוב ייצא תיקו בין שני הגושים? תיקו – תיקו...

יהודה גור-אריה

 

* * *

אורי הייטנר

1. הפשרה הטריטוריאלית קמה לתחייה

עסקת המאה של טראמפ הקימה לתחייה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית. מי שקבר את הרעיון, היה אהוד ברק, בפסגת קמפ-דיוויד. ברק הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד אז, דרך הפשרה הטריטוריאלית. הוא הציע נסיגה כמעט מלאה (עם חילופי שטחים זעירים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. את השלום הוא לא קירב. הפלשתינאים אינם מוכנים לשום פשרה שאינה כוללת את מימוש "זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. אבל המשוואה שלו הפכה ל"משחק היחיד בעיר", כביכול – המתווה שאין בלתו, ויש לקבלו או לדחותו, ומי שדוחה אותו נחשב "סרבן". על בסיס תוכניתו הוצג מתווה קלינטון, ואולמרט לקח אותו למקום עוד יותר קיצוני – אך כולם נדחו בידי הפלשתינאים.

טראמפ שבר את הפרדיגמה הזו ושינה בכך את כללי המשחק של עשרים השנים האחרונות. הוא לא אימץ את חזון ארץ ישראל השלמה, אלא חזר לדרך הפשרה הטריטוריאלית המפוכחת, המאוזנת, המורכבת.

הראשון שהציג תוכנית מובנית של פשרה טריטוריאלית היה יגאל אלון, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הבסיס של תוכניתו הוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל וזכותה של ישראל לריבונות והתיישבות באזורים ששיחררה במלחמת מגן צודקת. הבסיס השני הוא ההכרח בגבולות בני הגנה, המחייבים שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. היסוד השלישי הוא הבטחת דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית באמצעות רוב יהודי מוצק לדורות, וכדי להבטיח זאת על ישראל לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. אם נשווה את נאומו לתכנית טראמפ, נמצא דמיון רב ביניהם.

באמצע שנות התשעים, הציגה תנועת "הדרך השלישית" תוכנית, שהתבססה על עקרונות תוכנית אלון והוסיפה עליה את ההתיישבות היהודית ששינתה את מפת יהודה ושומרון ויצרה מציאות חדשה. עסקת המאה דומה מאוד לתוכנית "הדרך השלישית".

תוכנית טראמפ על כל חלקיה – הן אזורי הריבונות הישראלית והן אזורי הוויתורים הישראליים, היא התוכנית הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל. יש להתייחס אליה כאל הזדמנות חד פעמית, שחובה לנצל. אפשר לחלוק על  נקודות אלו או אחרות בתוכה, ובמיוחד על רעיון חילופי השטחים, שאין לו כל הצדקה, אך בקווים הכלליים על ישראל לקבל אותה, ולשקם סביבה את הקונצנזוס הלאומי.

כאשר הוצגה, לפני 24 שנים, תוכנית הדרך השלישית, צורף אליה, כמוטו, טקסט קצר של בנימין גלאי: "לוותר על מה שאי אפשר שלא לוותר. לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר."

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

 

 

2. צרור הערות 5.2.20

 

* שיקוף מצב פוליטי – כחול לבן והליכוד מאמצים את עסקת המאה. מרצ, שלום עכשיו וארגוני שמאל מפגינים נגד התוכנית, כיוון שהיא פרו-ישראלית מדי. עמיר פרץ, שמתיישר עם מרץ, מגנה בראיון רדיו את גנץ על אימוץ תוכנית המאה. בימין זועמים על נתניהו בשל הוויתורים הכרוכים בתוכנית. כחול לבן והליכוד מגנים את אבו מאזן על דברי הבלע שלו. העבודה-גשר-מרצ מגנה את ממשלת ישראל שליכדה את העולם הערבי נגד ישראל (כידוע, מאז 1948 הליגה הערבית היא ארגון פרו-ציוני ידוע).

כך הולכת ומתגבשת המפה הפוליטית החדשה, העדכנית. מחנה מרכז גדול, שבמרכזו כחול לבן והליכוד, תומך בעקרונות עסקת המאה. מימין ומשמאל לו מחנות השמאל והימין הקטנים והקיצונים, שאומרים לא לעסקת המאה.

כך עשויה להיראות המערכת הפוליטית בשנים הבאות – ממשלת אחדות לאומית עם אופוזיציה מימין ומשמאל.

 

* למה גדעון לוי מעדיף את נתניהו על גנץ – היעד התורן למתקפה של גדעון לוי הוא בית הדין בהאג. על מה ולמה הוא משתלח בבית הדין בהאג? כי הוא דחה עתירה להעמיד לדין את פושעי המלחמה, רוצחי ההמונים בני גנץ ואמיר אשל. כמובן שהוא גם התייחס לכך שבאותו יום שהתקיים בו הדיון בהאג גנץ ואשל נפגשו עם טראמפ, והוא תוקף אותם על כך שקיבלו את התוכנית הזאת. הרי זו תוכנית פרו-ישראלית, וכמובן שבעבור שונא ישראל כזה היא איום כבד. לוי תקף את אנשי השמאל שמעדיפים את גנץ על נתניהו ומזכיר להם שעל ידיו של גנץ יש הרבה יותר דם מאשר על ידיו של נתניהו. הוא מתמלא חלחלה מעצם המחשבה על גנץ כראש הממשלה שלבטח ימנה את שותפו לפשעי המלחמה אמיר אשל ליועצו.

 

* שונאי ישראל בהיסטריה – בפשקוויל נגד תוכנית טראמפ, השתלח רוגל אלפר בעולם, שמשלים עם כוחנות אלימה של החזק שקובע עובדות, ובכך הוא מעדיף את הכוח על הצדק. הוכחה לכך היא השלמת העולם עם קיומה של מדינת ישראל, שקבעה את גבולותיה ב1947-1948- באמצעות טיהור אתני.

 

* נאום השקרים – נאומו של אבו מאזן במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית, היה רצוף שקרים, כיאה למכחיש שואה, שה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה.

על פי תוכנית טראמפ, בירת פלשתין אמורה להיות על חלק ממזרח ירושלים. אבו מאזן אמר שהוא לעולם לא יוותר על ירושלים. האם כוונתו לכך שלא יוותר על מזרח ירושלים, כלומר יסכים לחלוקת ירושלים כפי שהיתה ערב מלחמת ששת הימים? כזכור ברק ואולמרט הציעו הסכם כזה, כולל חלוקת העיר העתיקה, והפלשתינאים דחו את ההצעות.

 

* אנטישמי – אבו מאזן תקף בנאומו את טראמפ על כך שיועציו הם יהודים ולכן הוא מוטֶה. לידיעת מנהיגי העולם שהתחייבו להילחם באנטישמיות, בכנס פורום השואה בירושלים.

 

* תלמידו המובהק – האם אבו מאזן הוא תלמידו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף?

 

* מפה רעיונית – בראיון לטלוויזיה המצרית אמר ג'ארד קושנר, יועצו של הנשיא טראמפ ומי שהוביל את עיצוב עסקת המאה: "המפה המצורפת לתוכנית היא לא מפה מדעית אלא רעיונית. אם הפלשתינאים לא אוהבים היכן ששורטט הקו, שיבואו ויגידו לנו היכן הם רוצים לשרטט אותו."

אה, זאת רק מפה רעיונית? יופי. כי גם לנו יש השגות. יש להעביר מהשטח המיועד לפלשתינאים לשטח הישראלי שטחים במזרח גוש עציון ובדרום הר חברון, שאינם צפופים באוכלוסייה פלשתינאית ואין הצדקה לסגת משם ולהפוך את יישובינו שם למובלעות. והשינוי החשוב ביותר – לבטל לגמרי את הרעיון ההזוי של "חילופי שטחים", שאין לו כל הצדקה. אין צורך לפצות את הפלשתינאים על האזורים שיסופחו לישראל, כי רעיון העיוועים הבייליני הזה יוצא מנקודת מוצא של קווי 4.6.67. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67. אין מקום לתקדים של דיון אפילו, על האזורים הריבוניים של מדינת ישראל, שבידינו מאז מלחמת השחרור.

 

* הנאים השכנים בעיניי? – כל אימת שאני מצטט מהחלטות כחול לבן, מהמצע של כחול לבן או התבטאויות של מנהיגי כחול לבן, ובעיקר תל"ם, בתחום המדיני, אני מקבל תגובות בנוסח: "סיפרת את זה לעופר שלח ויעל גרמן?" (אני מעדיף ציטוט כזה, ולא לצטט תגובות מתלהמות וגסות). המסר הוא – תפסיק לבלבל את המוח. מה זה חשוב מה אומר איזה גנץ או יעלון, או מה שכתוב על איזה נייר חסר חשיבות שנקרא מצע. מה שחשוב הוא רק עמדתם של עופר שלח ויעל גרמן, שהיא הקובעת את דמותה האמיתית של כחול לבן. ועל פי אותו נרטיב, שלח וגרמן ממוקמים איפה שהוא בין זועבי ליזבק.

אסביר כיצד אני רואה את סוגיית שלח וגרמן. מדובר בשני אנשים שאני מעריך ומכבד, ואנו חלוקים בסוגיות המדיניות. את שלח אני מכיר עוד משנות ה-90, עד שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה והוא היה עיתונאי ופרשן שהתמחה בתחום המדיני ביטחוני. את גרמן איני מכיר אישית. אני רואה חשיבות לאומית בכך שאנשים כמו שלח וגרמן מצד אחד, ואנשים כמו יעלון, הנדל והאוזר (וגם אני) מצד שני, נמצאים באותו חיבור-מפלגות (איננו באותה מפלגה. אנו בתל"ם והם ב"יש עתיד", ואגב, הם אינם באותה דעה פוליטית כמו יאיר לפיד ורוב חברי "יש עתיד").

הבעייה הקשה ביותר בחברה הישראלית, שעליה אני מתריע כבר שנים רבות, היא הקרע ההולך ונפער בין ימין לשמאל, שהולכים ומקצינים ונגררים אחרי שוליהם הקנאיים. גישור על הקרע ופיוס לאומי, הם מטרה לאומית ראשונה במעלה, כמעט קיומית. לשם כך, יש צורך במרכז גדול וחזק, שעשוי להיות הגשר בין הקצוות ולשקם את האתוס הציוני, הממלכתי הדמוקרטי ואת המיינסטרים הישראלי. כחול לבן היא המרכז הזה, וזו שליחותה ההיסטורית.

כמפלגת שלטון גדולה (או לפחות מתחרה על השלטון) אך טבעי שהיא תהיה מגוונת ורחבה. כך היו בעבר המערך והליכוד. הפער בין גאולה כהן ושלמה להט בליכוד היה גדול לאין ערוך יותר מאשר הפער בין יועז הנדל ועפר שלח, שלא לדבר על הפער בין יצחק טבנקין ומאיר יערי (ואיני מזכיר את האופוזיציה השמאלנית במפ"ם, שיצאה נגד יערי) במערך, או בדור שאחריהם – הפער בין מרדכי בן פורת ליוסי שריד. כך גם, למשל, הפערים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקאית בארה"ב, בלייבור ובמפלגה השמרנית בבריטניה וכד'. העובדה שהיום הליכוד כולו בצבע אחד היא טעות אופטית. הליכוד בנוי היום על אידיאולוגיה של ציות למנהיג. אין לליכוד מצע. המצע של הליכוד הוא נתניהו. מה שהוא אומר ועושה, כל המפלגה מחויבת להתיישר, ואוי למי שיעז לציית, ראו מסע השיימינג וההסתה נגד סער ואדלשטיין.

היפה בכחול לבן, הוא ההצלחה של המגוון לאמץ מצע אחד, ולא מצע אמורפי ורדוד אלא מצע מפורט ומעשי. ומה שיפה עוד יותר, הוא שמי שניסחו את המצע המדיני היו יועז הנדל ועפר שלח. יועז אמר לאחר מכן, שהיו ביניהם הסכמות על 90% מהנושאים והם הגיעו לניסוחים משותפים גם ב-10% שבמחלוקת. ראשית, לא היתה ביניהם מחלוקת על תמונת המצב, שאין לישראל היום פרטנר פלשתינאי להסכם כלשהו, כפי שנוכחנו בתגובתם להצעות ברק ואולמרט. והמחלוקות ביניהם נגעו בעיקר להסדר הקבע, שאינו נראה באופק.

מצע כחול לבן אינו מצע תל"ם. זה לא המצע שאני הייתי מנסח לבדי. אבל אם עופר שלח ויעל גרמן חתומים על מצע המתחייב לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן, לגושי ההתיישבות (ולא הוגדר "הגושים הגדולים" כמו בתוכניות "חילופי השטחים", אלא הניסוח פתוח יותר), להתנגדות לנסיגות חד צדדיות ולהודאה בכך שההתנתקות היתה טעות, ועל כך שהגולן לעולם לא יהיה נתון למו"מ (מה שמעולם לא היה עמדה של אף ממשלה ישראלית, מימין ומשמאל, שדבקו בנוסחה שהכול פתוח למו"מ ללא תנאים מוקדמים) זה בעיניי דבר חשוב מאוד. הם לא היו מגיעים לכך לולא הדינמיקה של מפלגת מרכז משותפת. ועצם הבחירה שלהם להיות חלק ממפלגת מרכז גדולה, מעידה עליהם שהם מבינים את הצורך בהסכמה לאומית רחבה. הם עומדים על עקרון ההפרדה בין העמים, ובעצם כל אנשי תל"ם גם שותפים לכך, גם אם לא רואים עין בעין את אופן ביצוע ההפרדה.

ההסכמות בתוך כחול לבן הן מיקרוקוסמוס של אתגר יצירת ההסכמה הלאומית הרחבה, שהוא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר. וכפי שעסקת המאה של טראמפ אומצה בידי כחול לבן, כך היא עשויה להיות הבסיס להסכמה לאומית רחבה ולממשלת אחדות בשנים הבאות.

אז נכון, לעיתים אני כועס עליהם, בעיקר על שלח שיש לו נטייה להציג את עמדותיו האישיות כאילו היו עמדת כחול לבן (וכשהוא עושה זאת, אי אפשר להלין על הליכוד שממנף זאת לתעמולת הבחירות שלו), אבל בסך הכל נאים השותפים בעיניי.

 

* המצאה אנטי-ציונית – שוב יצא לי לקרוא את הביטוי השקרי "יהודים ערבים". הפעם מישראלי יהודי ציוני לעילא ולעילא, כלומר מי שלבטח אינו מאמץ את הנרטיב, וזה מדאיג. זה מדאיג, כי הדבר מוכיח עד כמה מחלחל השיח האנטי ציוני לתוכנו, ואנשים משתמשים בביטויים אנטי ציוניים כחלק מהשפה. כאשר מאמצים את השפה האנטי ציונית, זהו ניצחון לאידיאולוגיה האנטי ציונית.

אין חיה כזאת "יהודים ערבים" או "ערבים יהודים". זו המצאה של שמאל רדיקלי אנטי ציוני, שנועדה לשלול את קיומו של העם היהודי. לכאורה, אין עם יהודי, אלא היהדות היא רק דת, והלאומיות של אותם "ערבים יהודים" היא ערבית. יש ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים יהודים, כלומר בני הלאום הערבי שדתם יהודית. מה הרעיון שעומד מאחורי הנרטיב המזוויע הזה? שלילת זכות קיומה של ישראל. אם אין עם יהודי, הוא אינו ראוי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית משלו.

אלה שהמציאו את המושג השקרי הזה, קוראים לביטולה של מדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית, והקמת מדינה לא יהודית, או בלשונם המכובסת "מדינת כל אזרחיה", תחתיה. אנחנו קודם כל לאום יהודי, וככאלה אנו, או הורינו, או סבינו הננו יהודים יוצאי תימן, או יוצאי מרוקו, או יוצאי עיראק, או יוצאי פולין, או יוצאי רוסיה. אל נאמץ בלי משים את הלהג האנטי ציוני והאנטי ישראלי הזה.

לשמחתי, גם ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" או "מזרחי" הולכות והופכות בלתי רלוונטיות. הציונות מכה את הגלותיות דרך האהבה והמשפחה, דרך חדר המיטות. בעוד דור, כשישאלו ילד את השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי" הוא יצטרך לשלוף את מה שיחליף אז את הסמרטפון, כדי לחשב כמה אחוזים ממוצאו הם ממזרח אירופה וכמה אחוזים הם מארצות ערב.

 

* איך שגלגל מסתובב – בשנותיה הראשונות של המדינה, הגה בן-גוריון תפיסה מדינית להתמודדות עם הבידוד של ישראל, המוקפת במדינות אויב עוינות החותרות להשמדתה – ברית בין ישראל לבין המעצמות האזוריות המוסלמיות שאינן ערביות, איראן וטורקיה. ואכן, איראן היתה ידידה גדולה של ישראל וגם עם טורקיה היו יחסים סבירים של שיתוף פעולה.

בינתיים חלו שינויים דרמטיים במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו למדינות איסלמיסטיות קנאיות – שיעית וסונית (בהתאמה). הן נותרו מעצמות אזוריות, אלא שהן האויבות העוינות ביותר לישראל. אולם אותן מדינות, בעלות שאיפות אימפריאליסטיות, היו לאיום ממשי גם על המדינות הערביות במזה"ת. בכך הן יצרו ברית אינטרסים בין מדינות ערב לישראל. לא, מדינות ערב הללו לא התפקדו להסתדרות הציונית, וגם הגדרתן "מתונות" רחוקה מהמציאות. אולם האינטרס שלהן הוא יצירת קשרים הדוקים, רובם חשאיים ומיעוטם גלויים, עם ישראל, המעצמה האזורית השפויה ושוחרת השלום.

איך שגלגל מסתובב.

 

* פתק לבן – מי שמחרימים את הבחירות, כאילו הצביעו לבן גביר & יזבק.

 

* נימוק בעד – לעתים אני חוכך ביני לביני, שמא טעתה כחול לבן כשלא הלכה למתווה של ממשלת אחדות שבה נתניהו מכהן בחמשת החודשים הראשונים כראש הממשלה. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. אחד הנימוקים המשמעותיים בעד הליכה באותו מתווה, הוא שכך, כבר שלושה חודשים היה למדינת ישראל שר משפטים ראוי לשמו.

 

* תנאי המכרז – איני מכיר את דן אלדד, המינוי של אוחנה למ"מ פרקליט המדינה, ואיני יכול לחוות עליו דעה מטוב ועד רע. אבל ברור לי מדוע הוא נבחר. כיוון שהוא לא היה בין שבעת המומלצים של היועמ"ש. אילו הוא היה המועמד השמיני של מנדלבליט, הוא לא היה נבחר. שיקוליו של הסוס הטרויאני במשרד המשפטים אינם ענייניים.

 

* אכזבתם אותי – החלטת ועדת הכנסת לאשר את בקשת החסינות של חיים כץ מאכזבת, ובמיוחד מאכזבת הימנעותם של שני חברי כחול לבן. עם כל הערכתי הרבה לצביקה האוזר ומיכאל ביטון, שהיא הערכה אישית, לפני שנוסדה כחול לבן ומעבר להיותם אנשי כחול לבן – במקרה הזה הם כשלו.

אם חיים כץ מאמין בחפותו, עליו להתייצב כמו כל אזרח בבית המשפט ולהגן שם על חפותו. הכנסת אינה בית משפט והמחוקקים אינם שופטים. אם ח"כים נוהגים כגילדה הדואגת לזכויות היתר של חבריה, הכנסת תהפוך עיר מקלט למושחתים. בוודאי שחברי כחול לבן אינם צריכים לתת יד ללגיטימציה להסתתרות ח"כים מאחורי החסינות, ולדה-לגיטימציה ליועמ"ש.

 

* דמות מופת – ח"כ חילי טרופר תרם כליה לאדם שאינו מכיר, כדי להציל חיי אדם. אני לא מופתע. אני מכיר את חילי עוד מאז שהקים את "במעגלי צדק", ומאז אני עוקב אחריו ואחרי עשייתו החברתית והחינוכית. חילי טרופר הוא דמות מופת.

 

* תעשיית השקרים מידרדרת – תעשיית השקרים וההסתה יורדת לעתים לשפל שגם כשנדמה לנו שכבר ראינו הכול, אנו עוד מופתעים ממנה. כך היה במתקפת הסתה נגד חילי טרופר, בעקבות תרומת הכליה שלו לאדם שאינו מכיר. שעות אחדות לאחר שהדבר התפרסם, כבר קראתי דקלמנים מתעלות הביבים שכתבו על ה"תרומה המצולמת" לצרכי בחירות. איזה אנשים דוחים.

ציטוט לדוגמה של אחד הביביסטים המנוולים והנאלחים: "ורק במקרה זה חודש לפני הבחירות... לתהומות שלא היו קודם הצלחתם לרדת." כלומר חלאת המין האנושי הזה, דקלמן עלוב של דפי המסרים של תעשיית השקרים, מאשים את חילי (!)שהוא (!) ירד לתהומות בכך שתרם את כלייתו לאדם שאינו מכיר, "למען הבחירות." אלמלא לא היה רק שקרן ומנוול אלא גם בור, הוא היה יודע שתורמי כליה נאלצים לעתים להמתין שנים, עד שנמצא חולה מתאים, וכאשר  נמצא חולה כזה, ההשתלה היא מיידית, לשם הצלת חיים. איזה אנשים דוחים ומעוררי גועל וסלידה. אבל למה אפשר לצפות מאדם שסוגד למנהיג שדורש ומקבל אספקה של "מתנות" וטובות הנאה, בדמות מוצרי נהנתנות מושחתים במאות אלפי שקלים מטייקונים במסגרת יד רוחצת יד. מה הפלא שמעריציו בזים למנהיגים שתורמים לזולת בצורה האלטרואיסטית ביותר שניתן לדמיין.

 

* אורו ארור – בשבת הקרובה, "שבת שירה", נקרא בהפטרה את שירת דבורה. ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו (שיימינג בלשון ימינו). ועל כך כותב "ערוך השולחן"[?]: "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שתופעת ההשתמטות הארורה מצה"ל קיימת בתוכנו עד היום.

 

* אף אחד לא עזב את האולם – שירת דבורה היא שירתה של השופטת, המנהיגה, הנביאה והמצביאה – דבורה הנביאה, לאחר ניצחון ישראל על סיסרא, שר צבאו של יכין, מלך חצור. מעניין להיווכח, שלפני 3,000 שנה עם ישראל העמיד בראשו אישה, ולא זו בלבד שהיא היתה מקובלת כמנהיגה, כשופטת וכמצביאה, מותר היה לה אפילו ... לשיר. וראו זה פלא, כאשר דבורה שרה, איש לא קם ועזב את האולם, בטענה שקול באישה ערווה. ואפילו לא הדירו את שירתה של דבורה מן התנ"ך.

 

* ביד הלשון: משאבי שדה – במסגרת סדרת הפינות שהוקדשו ליישובים המנציחים אישים ששמם יצחק, הזכרנו את שדה יצחק וניר יצחק, שנקראים על שמו של אלוף יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון.

ביישוב שלישי המנציח את שמו של יצחק שדה, השם יצחק אינו מופיע. היישוב השלישי הוא משאבי שדה. יצחק שדה מוזכר בו בשם המשפחה שלו.

משאבי שדה הוא קיבוץ, המשתייך לתנועה הקיבוצית ובמקור השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הוא נמצא בנגב, מדרום לבאר שבע, באזור שכחייל חרשתי אותו ברגליי לילה לילה ויום יום במשך חודשים, בטירונות ובאימון המתקדם.

משאבי שדה הוא קיבוץ של הפלמ"ח, שנוסד בנובמבר 1947 בחולות חלוצה, בידי שלושה גרעינים של הפלמ"ח. ב-1949 הוא עלה לקרקע בנקודת הקבע שלו. כיוון שהקיבוץ היה קיים זמן רב עד המעבר לנקודת הקבע, מייסדיו הגדירו את טקס המעבר טקס השתרשות, ולא טקס עלייה לקרקע.

שמו המקורי של הקיבוץ היה משאבים, אך חבריו נעתרו לבקשתו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, להוסיף לשמם את שמו של יצחק שדה ולהנציח את זכרו.

אורי הייטנר

 

* * *

מתי דוד

הקבוע והזמני בפוליטיקה

לכל מנהיג יש מחליף!

לכל ממשלה יש חלופה!

לכל תהילה יש שקיעה!

בפוליטיקה יש רק זמניות, אף פעם לא קביעות.

גם נתניהו וממשלתו הם זמניים, כי כאלה הם החיים גם ב-2020.  

ישנן שתי חזיתות סירוב!

האחת מתפוררת, השנייה מתחזקת:

א. חזית הסירוב לעסקת המאה מתחזקת וכוללת את הפלסטינים, ערביי ישראל, הימין והשמאל הקיצוניים בישראל,  ארדואן, אחמדיניג'אד, והשמאל הקיצוני העולמי האנטי ישראלי.

ב. חזית הסירוב הערבית האנטי ישראלית (חרטום) מתפוררת וכוללת את סודאן, סעודיה, אומן, דובאי, המפרציות, מצרים, ירדן. (בסתר ובגלוי). 

חלק ממדינות-ערב באיזור מתפוררות (עיראק. סוריה. לבנון.) כל המזרח התיכון בתהליך מואץ של שינויים מבניים ושלטוניים.

 מתי דוד

פברואר 2020

 

* * *

הופיע ויצא לאור

"קהלת על פי הנדלזץ"

מאת מיכאל הנדלזץ

עורך: ראובן מירן. בהוצאת נהר ספרים. בנימינה. 2020. 92 עמ'.

ציטוט מן העטיפה מאחור: "קהלת עומד מחוץ או מעל לזמן. הוא אינו מדבר על מה שהיה, ולא על מה שיהיה, ולא רק מפני שמה שהיה הוא שיהיה, הוא מדבר על ההווה, על מה שיש מתחת לשמש, על הארץ שלעולם עומדת. באותו הווה יש – כמו שהוא אומר לליבו השומע – עת לכל חפץ, דבר דבור על אופניו, העניין הנכון ברגע הנכון." [מתוך פתח הדבר].

מיכאל הנדלזלץ, בשנינות חדה ומתוחכמת אך נגישה לכול, מתבונן בראייה עכשווית ביצירתו האלמותית של החכם באדם ומעניק לנו מחרוזת פנינים של תרבות, ידע, לשון ומעל הכול – של חוכמת חיים.

מתוך הספר: "כאן אולי מן הראוי שאומר משהו על עצמי: נולדתי בפולין, כך שהעברית – שידיעתה היא שער הכניסה הפתוח בפני כל דובריה אל אותו טקסט בן 2,500 שנים – היא עבורי שפה שאותה למדתי עם עלייתי לישראל ב-1957. ייתכן שמשהו ממנה נשאתי בגנים, שכן סבי, ישראל אליהו הנדלזלץ, היה סופר ומתרגם ומורה לעברית ולתנ"ך בפולין שבין שתי מלחמות העולם (הוא נספה ב-1941), ובין היתר תרגם לעברית את החלקים הכתובים בארמית בספרים דניאל ועזרא.

"כתוצר אופייני של מערכת החינוך הישראלית של שנות השישים של המאה הקודמת, לפני עידן ההדתה המסיבית של ימינו, למדתי תנ"ך ותושב"ע כחלק ממקצועות הלימוד. על ידיעתי בהן נבחנתי לבגרות. אלא שמאז תום ימי התיכון כל עיסוקי היה בתרבות חילונית למהדרין – תיאטרון וספרות, עיתונות ותרבות – שבהם היה לתנ"ך ועולמו חלק מזערי, אם בכלל."

(עמ' 12-13).

 

* * *

מנחם רהט

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח": מיתוס או אמת היסטורית?

סיפור יציאת מצרים, המתועד בתורה, וייקרא בשבת הקרובה, שבת שירה,

בבתי הכנסת, אינו מקובל כאמת היסטורית על כל החוקרים.

המחלוקת בין המינימליסטים למקסימליסטים עודנה בעיצומה

בשבת הקרובה, שבת שירה, יקראו בבתי הכנסת את תיאורו של המעמד המרטיט שאין שני לו: עם ישראל נחלץ בהנהגת משה רבנו ממלתעות האימפריה האדירה של אותם ימים, וחוצה בביטחה את ים סוף בדרכו מבית עבדים לארץ המובטחת, בעוד חיל פרעה ורכבו שועטים בעקבותיו. 

יהודים מאמינים בני מאמינים, אינם מטילים ספק באותנטיות של הסיפור המקראי. סיפור יציאת מצרים, שהתרחש כנראה בשנת 1250 לפנה"ס, הוא מיסודות האמונה הישראלית. אבל זה מכבר קמו באקדמיה, בארץ ובעולם, חוקרים הטוענים שהסיפור המכונן הזה, אינו אלא אגדת עם פולקלוריסטית, סוג של מיתוס שהומצא על מנת לגבש סביבו את עם ישראל, שלטענתם צמח בכלל מקרב הכנענים יושבי הארץ, ונזקק לפייק-אגדה שתהווה את בסיס הזיכרון הלאומי.

בשבועות שבהם נקראו בבתי הכנסת סיפורי שיעבוד מצרים, בספר שמות, ירדנו למצרים בלוויית חוקר המקרא והאגיפטולוג ד"ר דוד שפירא, שחקר במשך שנים את התרבות המצרית העתיקה, ומכיר לעומק את נבכי המיתולוגיה המצרית העתיקה. ביקרנו עימו באתרים קדומים ברחבי מצרים התחתונה והעליונה, כדי לגלות מה נותר מן האימפריה הפרעונית, 3,270 שנה אחר שבני ישראל יצאו ממנה ביד רמה.

שפירא השקיע את מיטב שנותיו לבחינה מדוקדקת של טענות ה'מינימליסטים' – כך נקראים שוללי אמיתות הסיפור המקראי – והגיע למסקנה, שהסיפור המקראי לגבי גאולת מצרים משקף אמת היסטורית צרופה, שאירעה בימי שלטונו של רעמסס השני, מגדולי מלכי מצרים, כפי שמתועד בפרשות שמות-בשלח.

בספרו המרתק 'יכין ובועז' (הוצ' סטימצקי, 2018), הוא מסכם את המחלוקת סביב אמיתותה של יציאת מצרים  במילים אלה: "הסיפור המקראי משתלב היטב בהיסטוריה המצרית ובמציאות המצרית באותה עת."

אחת הטענות שבפי 'המינימליסטים' היא, שלא נמצאו מימצאים ארכיאולוגיים ולא כתובות מצריות המאששות את הסיפור התנכ"י.

שפירא דוחה טענה זו. לא ראינו אינה ראייה.

אבל יש הוכחות אחרות, נסיבתיות. למשל העובדה שספר שמות, המתעד את השיעבוד והגאולה, מכיל מונחים מצריים שאינם קיימים בשום ספר מקראי אחר. גם מנהגים שנהגו רק במצרים העתיקה, מופיעים בספר שמות.

הנה מקצת מהמנהגים המצריים שאימצו בני ישראל במצרים: חניטה (יעקב ויוסף), שימוש באָבנָיים לצרכי לידה, אימוץ שמות מצריים (פנחס, מרים, מררי ועוד), איזכור הערים פיתום ורעמסס, שנהרסו והושמו, אך שמותיהן היו מוכרים למחבר ספר שמות. המנהגים והשמות המצריים הללו מונצחים בתחריטים או בתבליטים בשפת ההירוגליפים על קירות המקדשים במצרים, וגלויים לכל מבקר, עד עצם היום הזה.

ויתירה מזו: ספר שמות מציין מקומות שלא היו קיימים באלף הראשון לפנה"ס ואף לא הוזכרו בכתובות עתיקות, ולכן לא יכול היה כותב הסיפור להכירם, אלא אם כן נכח במצרים. למשל, הנילוס, שאוזכר בכתבי המאה הראשונה לפנה"ס, כוּנה רק בפי המצרים הקדמונים בשם יאור, וזה בדיוק שמו בתורה. כך גם קני הסוף שבספר שמות, ששמם שאול מן המצרית העתיקה. תיבת הגומא – כנ"ל. הזפת גם היא מילה מצרית. מדובר ב-26 מלים מצריות המופיעות בתיאור השיעבוד והגאולה, שאינן יכולות להיות מוכרות, אלא למי שחי באותה תקופה במצרים.

אין זה סביר שמחבר סיפור יציאת מצרים ישתמש במילים מצריות, מבלי שתהא לו היכרות קרובה עם השפה והמציאות במצרים. עובדה היא שמילים מצריות לא חדרו לשפות העתיקות האחרות. רק 4 מלים מצריות חדרו לשפת אוגרית, שתיים לארמית העתיקה, אחת לפיניקית, ואפס למואבית, עמונית ואדומית.

ועוד נמצא, כי מרבית המלים המצריות שחדרו למקרא, היו שמישות בתקופה בה שהו בני ישראל במצרים, כלומר תקופת שלטונו של המלך האדיר רעמסס השני (1279-1213 לפנה"ס), הוא כנראה פרעה המקראי, משעבדם של בני ישראל.

לא שזה משפיע על אמונתו או כפירתו של איש. אבל ראוי שנדע, דווקא ערב קריאתה השבוע של פרשת בשלח, שיש דעות לכאן ולכאן; וצדיק – או מכחיש – באמונתו יחיה.

מנחם רהט

 

* * *

משה גרנות

באין מוצא

על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה

מגרמנית – יוסיפיה סימון

ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.

הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.

אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין.

אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אם על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176). במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה.

למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד.

למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.

מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).

בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).

המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך את מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.

הסופר אינו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה קירבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).

הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו. אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר. משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.

לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים. הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה. אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.

הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו, הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, 574). והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטינה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.

דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).

כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.

בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

משה גרנות

 

* * *

קבלת שבת בצוותא

מוקדשת ל"מסע דילוגים"

 ספרו של חיים באר

שישי 14/2 בשעה 1030
 משתתפים:
אמונה אלון, אפרים הלוי, גדעון טיקוצקי, דני קרמן, זרח רוזנבלום, חיים באר
קטעי קריאה: יהויכין פרידלנדר
שירה: תמר גלעדי, פסנתר: ניזאר אלכטאר

פרשת השבוע "ויתרו" – מירון איזקסון  
מנחה: ציפי גון גרוס
מנהל מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל
עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסי הנחה בקופות טל. 03-6950156

ובאתר צוותא

 

* * *

הדי אור

חברת "היברו פאבלישינג" (Hebrew publishing) – מארה"ב!

בתמונה שבצרופה "שנה טובה" היברו פאבלישינג מספר 61 פתח תקווה

 

אחד האוספים החשובים שלי הוא של "שנות טובות" – כרטיסי ברכה לשנה החדשה. כמה מחבריי אומרים לי, שבעברית תקנית יש לומר "שנים טובות". אני מאחל לאותם חברים שיזכו לשנים ארוכות וטובות, בהן יראו כיצד האוסף של שנות טובות שלי ממשיך להתפתח.

אילו הייתי חי באמריקה בשנות העשרה של המאה הקודמת הייתי יכול לקנות בעבור סנט אחד גלויית ברכה צבעונית של שנה טובה מתוצרת "היברו פאבלישינג". תמורת דולר שלם הייתי יכול לקנות את כל הסדרה שכללה 116 גלויות, וליהנות מחיסכון של 16 סנט! מצד אחד חבל שלא חייתי אז ולא עשיתי זאת, אך מצד שני אילו הייתי חי אז מן הסתם לא הייתי חי היום. דילמה!

חברת "היברו פאבלישינג" הוקמה כבית דפוס ובית הוצאה לאור בשנת 1900 על ידי שלושה מהגרים יהודים מאירופה: מ. חינסקי, יהודה קאצענעלענבאגען ודוד ווערבעלאיוסקי. רק על האחרון הצלחתי למצוא מעט מידע ביוגרפי. ווערבעלאיוסקי (או בכתיב המקובל היום – ורבלובסקי) נולד בליטא בשנת 1854, היגר לארצות הברית בשנת 1884 ונפטר בברוקלין ביוני 1919 בגיל 65. הוא עבד כמוכר ספרים וכמוציא לאור במשך מיספר שנים לפני שהקים את "היברו פאבלישינג".

כאמור, "היברו פאבלישינג" הוקמה בשנת 1900. בית הדפוס היה ממוקם ברחוב קאנאל בלואר איסט סייד של מנהטן, באזור שבו השתקעו מהגרים יהודים רבים באותה תקופה. החברה הדפיסה ספרים, גלויות ושאר דברי דפוס בעלי זיקה לדת היהודית ולמסורת.

החברה היתה הוצאת הספרים הגדולה ביותר ביידיש באותה תקופה. במשך עשרות שנים היתה להם חנות קמעונאית (גם כן בלואר איסט סייד של ניו יורק) שהיתה עמוסה בכל טוב. מלבד תוצרי בית הדפוס החנות מכרה גם מוצרי דת שונים כגון טליתות, ספרי דת, חפצי יודאיקה ועוד.

בחגיגות החמישים לחייה הפיקה חברת "היברו פאבלישינג" קטלוג של פרסומיה, שהכיל כ-200 עמודים, הקטלוג מציג מלאי נרחב (כולל מחירים, החל משנת 1951) של ספרים וחוברות ביידיש, עברית ואנגלית. בצד ספריהם של סופרי היידיש הקלאסיים – שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, וי. ל. פרץ. החברה פרסמה גם תרגומים ליידיש של סופרים פופולאריים כגון טולסטוי וז'ול ורן, וכן  תרגום ליידיש של הרומן האוטופי של תיאודור הרצל "אלטנוילנד". הקטלוג כולל גם ספרי לימוד ביידיש, אבל עיקרו הוא ספרי תפילה ודת.

בשנת 1960 כנראה נסגרה ההוצאה לאור, והחברה המשיכה לעבוד כבית דפוס בלבד. החברה נקנתה על ידי צ'ארלס ליבר מספנסרטאון, ניו יורק, בשנת 1980 – וכנראה נסגרה סופית בשנת 2000 (אשמח לכל אינפורמציה נוספת בנושא).

קהל הלקוחות של "היברו פאבלישינג" היה יהדות ארצות הברית, אשר מנתה באותם ימים (ראשית המאה העשרים) כשלושה מיליון איש, אשר רבים מהם נמלטו מגלי אנטישמיות והפוגרומים של ארצות מזרח אירופה. הם חיפשו חיים חדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יצרו קהילה חדשה ואימצו גם כמה מנהגים חדשים. אחד מהם הוא משלוח שנות טובות, מנהג שהחל בסוף המאה התשע עשרה, והפך תוך שנים ספורות לפופולארי מאוד.

יהודים נהגו לברך איש את רעהו לכבוד השנה העברית החדשה מאז ומעולם, אך משלוח כרטיסי ברכה צבעוניים ומיוחדים היה מנהג חדש אשר הועתק מהעולם הנוצרי.

חברת "היברו פאבלישינג", שהייתה קשובה לצרכיו של קהל לקוחותיה, הנפיקה סדרה של 116 גלויות, שרובן הגדול הוא שנות טובות. הציורים מציגים את העולם היהודי: סיפורי התנ"ך, נופים של ארץ ישראל (כפי שהאמן ראה בדמיונו), חגים ומועדים וחיי היום יום בבית ומחוצה לו.

כיום ניתן ללמוד מגלויות אלה כיצד נראה אז בית יהודי, וכיצד נהגו האנשים אז להתלבש. חלק מהציורים מנציח את המפגש בין המהגרים ה"טריים" שהגיעו מאירופה בלבוש מסורתי שהם נושאים חבילות ובהן רכוש דל לבין יהודי ארה"ב ה"ותיקים" שכבר התבססו בארץ החדשה והם לבושים בהידור. כמו כן יש מיספר גלויות עם אימרות ביידיש המפגינות את ההומור יהודי.

הגלויות צוירו על ידי מיספר מעצבים/ציירים מבלי ציון שמם. בחלק מהמקרים ניתן לומר כי הרמה האמנותית של הציור היא נמוכה, כך שהאלמוניות של האמן היא בהחלט מוצדקת... עד כה הצלחתי לאתר רק אמן אחד – ג'ייקוב קלר, שהיה אחראי למיספר רב של גלויות שצוירו בשנת 1909/10. אני יכול לקבוע כי המוטיב היהודי ביצירתו חזק במיוחד, אך מעבר לכך לא מצאתי כל מידע אודותיו.

ציינתי כבר שסדרת הגלויות של "היברו פאבלישינג" כוללת 116 גלויות. למעשה, יצאו מיספר סדרות של גלויות כאלה, כאשר על גבי צידה האחורי של הגלויה מצוין מיספר הסדרה וכן המיספר של הגלויה בתוך הסדרה. יוצאת דופן מכלל זה היא הסדרה הראשונה, שהיא בלתי ממוספרת. באופן כללי ניתן לומר כי עיצוב נתון מופיע עם אותו מיספר סודר בכל הסדרות, אלא שלעיתים נרשמו "תזוזות" במיספרים או שנכנסו עיצובים חדשים, כל זה מתוך כוונה ברורה וזדונית להקשות על חייו של האספן המסור העתידי.

ברור שהסדרה הנחשקת ביותר היא הסדרה הראשונה, וכיום ידוע לי רק על אספן אחד בחו"ל שברשותו כל הסדרה הזו. יש גם אספן אחד בארץ המתקרב בצעדי ענק להשלים אותה, ותתפלאו לשמוע שזה לא אני. מאחר שאני אספן של שנות טובות ולא של גלויות באופן כללי, נמנעתי לאורך השנים מלחפש את הגלויות של "היברו פאבלישינג" שאינן שנות טובות. בדיעבד זו היתה טעות, ולאחרונה החלטתי לנסות להשיג את כל הסדרה (וספק אם אצליח במשימה זו).

הערת אגב אין קשר בין מיספור הגלויות בצידה האחורי למיספור במאמר זה וכן תודה לחבריי משה רימר, אריק שוורץ ויורם ל.

אז בברכת שנה טובה לכולנו אסיים ומקווה שתיהנו.

 

* * *

תמר מחלין

גסיסתו של ואן גוך

(סיפור דמיוני – בהשראת תערוכה שהתקיימה בפריז של ציורי ואן גוך

לצד ציורי הירושיגה היפני. קטע מספר שעומד לצאת לאור בקרוב)

 

 הפצע החל להזדהם, חום גופו של וינסנט עלה, הוא הניע את ראשו בתנועות פראיות, מלמולים מבולבלים נשמעו בתוך החשכה שהחלה להתגנב אל החדר. "הירושיגה, איפה אתה? לאן ברחת ממני?" עיניו ההוזות התמקדו בחלון, כמו תרות אחר דמות שנעלמה באיזו נקודה לא ברורה בצד השני של הרחוב, או אולי מעל הבתים שממול, או אולי מעבר להם, הרחק משם. "הירושיגה, מדוע עזבת אותי? מדוע?" זעק וינסנט כשהוא מנסה לשווא להתרומם.

יום קודם לכן הוזעק רופאו בדחיפות.  גם אחיו תיאו הוזעק מפריז. בעל הבית מצא אותו שרוע ליד הכניסה, העלה אותו לחדרו שבקומה העליונה והשכיב אותו על מיטתו. הפצוע הגיע למקום בכוחותיו האחרונים, והתמוטט על המדרכה, מדמם מפצע בבטן. זאת היתה תעלומה. ד"ר פול גאשה לא הצליח להוציא את הכדור שנשאר בעומק גופו המיוזע של הגבר הצעיר. אחיו לא הצליח להציל מפיו פרטים על נסיבות פציעתו. כן הציור ופלטת הצבעים נמצאו זרוקים על הקרקע, בשדה קרוב. גם כובע הקש שלו, מעט קרוע, נמצא בסביבה, במקום שהרוח העיפה אותו, בין שיחים קוצניים. כלי נשק לא נמצא בשטח, רק כתמי דם יבשים היו לעדים אילמים, מסמנים על השביל, את דרך הייסורים שלו אל הכפר.

שני הגברים עמדו רכונים מעליו והצמידו מחדש את כתפיו אל המזרן. הם החליפו מבטים של צער וייאוש. ד"ר גאשה בדק שוב את הפצע, ניקה אותו וביקש מבעל-הבית להביא לו פיסת בד נקייה ספוגה במים קרים, כדי לצנן את מצחו הקודח של הפצוע. תיאו דיבר ברכות, מדמה שיש לקולו את הכוח להיטיב עם אחיו. "וינסנט, עליך לנוח..." ידו הימנית ליטפה את שערותיו הפרועות של הפצוע. למרות שווינסנט היה בוגר ממנו, הוא חש כלפיו אחריות כאילו היה בנו. "השינה תרגיע את רוחך."

תיאו התבונן בקירות מקולפי הטיח, הבחין ברהיטי החדר שזעקו עזובה. עיניו פגשו באחד הציורים שאחיו צייר לאחרונה, בעודו מאושפז בסן רמי. בביקורו הקודם הראה לו וינסנט את העבודה הזאת והעיר במרירות, "אתה רואה, תיאו, זה אדם זקן בסבלו." האח התבונן בתמונה, ליבו מתכווץ בכאב, הוא השלים במוחו את המשפט, "זה אדם שמתקרב אל סופו." הוא שב עתה להתבונן בציור, גוף של גבר ישוב על כיסא פשוט, רכון קדימה, מרפקיו שעונים על רגליו וידיו המאוגרפות מכסות את פניו. אדם מובס.

אלוהים אדירים, תיאו בכה בשקט וצעק ללא קול, אחי היקר, כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה בדידות!

הרופא הניח יד מנחמת על שכמו של תיאו, וכמו ניחש את מחשבותיו, אמר לו בשקט, כמצטדק, "כל כך השתדלתי לעזור לו..." הוא נענע את ראשו ונאנח, מחשבה איומה נשכה בנפשו. הוא העלה השערות, האם וינסנט ירה בעצמו בעקבות הזייה מחרידה, אולי נשאב אל תוך חור שחור של ייאוש, או שמא נורה בשגגה על ידי אלמוני. אין לדעת.

תיאו החל לפסוע הלוך ושוב בתוך החדר, בצעדים איטיים, ראשו המושפל נתון בין ידיו הלוחצות את רקתו. שאלות וספקות כרסמו בנשמתו.

האם עשיתי די?

האם פעלתי נכון בכך שלא הכרחתי אותו להישאר בפריז, תחת השגחתי?

האם הזנחתי אותו בגלל נישואיי?

האם השתדלתי מספיק למכור את ציוריו?

מחשבותיו הפכו לשדים שרוקדים ברשעות וצועקים לעברו האשמות מכאיבות.

 

"הירושיגה, בוא! אני צריך לדבר איתך,"  צעק וינסנט.

"הוא שוב הוזה. החום עלה," פסק ד"ר גאשה. דמותו הממוסגרת של הרופא, המונחת בפינת החדר, החזירה לו מבט עגום. זאת התמונה שהצייר הבטיח לו ונדמה לרופא שהיא מבריקה במיוחד, כאילו צבע השמן נותר עדיין לח, כאילו דמעות של עצב נספגו בתוך הבד וסירבו להתייבש. הרופא הרהר במרירות על חוסר האונים שלו, חש איך ידיו חסרות ערך מול החולה הדועך לנגד עיניו. אני חייב להציל אותו! ציווה על עצמו, אך בליבו ידע שהדבר לא יעלה בידיו.

תיאו תהה לשנייה מה פשר קריאתו הנואשת של אחיו. הוא נזכר בזיגפריד בינג, הסוחר הגרמני בעל הגלריה, שנהג מזה שנים לייבא חפצי אומנות מיפן. זה היה כשווינסנט הגיע לפריז צמא לחידושים, מחפש לפתח צורת הבעה שונה, ייחודית משלו. בגלריית בינג הוא גילה את הדפסיו של אוטגואה הירושיגה, הצייר היפני שכבש את ליבו. ימים ארוכים בילה מול העבודות המפתיעות אותו בסגנונן, הוא התבונן בהן מרותק, והן כמו הפנטו אותו. וינסנט שיתף את אחיו בהתרגשות שסחפה אותו, כאילו התחוללה בו רעידת אדמה.

הפצוע דיבר עכשיו כמו מתוך שינה, בעיניים עצומות. "תיאו, בבקשה, תביא לי את הציור."

אחיו רכן לעברו, "איזה ציור, יקירי?"

"את 'עץ השזיף הפורח', שציירתי פעם, בפריז."

"הוא נשאר אצלי בדירה, אינך זוכר? בפעם הבאה שאגיע לכאן אביא לך אותו." הבטחתו נאמרה בטון בוטח, בעוד בתוכו זועק הספק, האם תהיה בכלל הזדמנות נוספת? הדבר אירע בפריז, בזמנים שבהם וינסנט החל לצייר בקדחתנות. אז הוא צייר את התמונה היפהפייה ההיא, על פי ההדפס 'גן השזיפים בקאמידו' של הירושיגה. וכך קרה שנפשו הסוערת והשסועה של הצייר הצעיר, החי בלב פריז, נקשרה בנפשו של הצייר ההוא, שמזה שלושים שנה היה לאפר בבירה העתיקה של יפן.

"תיאו," התחנן וינסנט, "לך תקרא להירושיגה."

"אחי, הוא לא פה."

"אבל אני פגשתי אותו."

"איפה ?"

"שם, בשדות של ארל. והוא גם ביקר אצלי בבית, אחרי שפול עזב."

הדיבור שלו הפך למלמולים שנחלשו והלכו. "נעשינו ידידים, ידידים טובים." רק תקתוק השעון ענה לו. תיאו ראה את אחיו דרך וילון הדמעות שכיסה את עיניו. "אתה לא מאמין? הוא הבטיח לי לבוא היום." במאמץ רב עלה בידו להמשיך לדבר. "הוא הבטיח לקחת אותי ליפן. תיאו, בבקשה, תחפש אותו, תביא אותו. הוא הבטיח..." דיבורו הפך ליבבה, כמו של גור כלבים נטוש.  אחיו הפנה את פניו לקיר והצטרף לבכי.

 

וינסנט עצם את עיניו. גל של מראות נוף מטושטשים הציף את מוחו ועורר בו געגועים. המראות התחדדו מדי פעם, זהרו, ושוב התערבלו. שדות פרובאנס גליים, נדלקים בצבעים עזים מתחת לשמש בוערת, כפריים שעוסקים בבציר בין כרמים אדומים הנראים כעולים באש, אגמים תכולים עם הר מושלג ברקע, גשרי עץ מתעגלים על פני נהרות, אנשים קטנים כפופי גב מתחת למטחי גשם. אלה התערבבו באלה, המראות הנסערים והמראות השלווים. זעקת נפשו המדממת של וינסנט נאחזה בהתבוננות הרוגעת של הירושיגה.

הוא הביט לעבר החלון, מצפה בכל רגע לבואו של ידידו היפני. "הוא הבטיח לקחת אותי לשם, תיאו,"  נשם, חרחר, "אני ביקשתי ממנו שיראה לי את הנופים שבדרך, שייקח  אותי אל האנשים שהולכים ברגל מאדו עד לקיוטו, אל הכפרים שלהם, אל העצים שלהם..."

הרופא הניח עוד רטייה קרה על מצחו של הפצוע וזה נרגע לרגע אך מיד חזר לקריאות המתחננות. "הירושיגה, הבטחת לתת לי חלק משלוותך. הבטחת לסלק ממני את הצער," הוא השתעל, נחנק, נאנק, "לסלק ממני את הבדידות."

 

שעות אחדות חלפו, ונדמה היה שגופו מתחיל להתגבר על הזיהום, שנשימתו הופכת סדירה יותר. וינסנט פקח את עיניו ולחש, "שלום, ידידי. לא הספקת להגיע."

תיאו וד"ר גאשה נרעדו. האח הנהן וקונן, "וכל כך מעט הוא טעם מהחיים..." והרופא מלמל, "אדם חולם חלומות, ובן רגע מאבד אותם."

וינסנט נאנח, חזהו עלה וירד, נלחם על כל טיפת אוויר, נחנק. הוא מילמל, "העצב כבר יישאר אצלי לנצח." נשימתו האחרונה של הצייר כמו הרעידה מיתרים רחוקים.

תיאו וד"ר גאשה שמעו צלילים של צ'לו מתאבל, שניגן אי שם את סבלו של האדם. אחר כך הכול החריש, התרוקן מחלומות. תעלומת מותו נותרה לנצח ללא פתרון, כמו עקבות של אדם שמוחבאות מתחת לשכבה עבה של שלג.

תמר מחלין

 

* * *

אהוד בן עזר

"אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'

 

"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון

נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל"

[עמוס ו', א']

 

אהוד בן עזר

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מבוא

[נכתב ביוני 1985 למהדורה העברית]

 

ראשיתו של הספר בסדרת-שיחות בשם "מחיר הציונות" שפתחתי בירחון "מאזניים" בשלהי שנת 1965. גירוי, או אתגר לשיחות הללו היה, בין היתר, מאמרו של ג'ורג' סטיינר "מעין ניצול", שתרגומו העברי נדפס חודשים אחדים לפני-כן, בחוברת פברואר-מרס (ט"ז, שבט-אדר תשכ"ה, 1965) של הדו-ירחון "אמות", שעשרים חוברותיו הופיעו אותן שנים בעריכתו המעולה של שלמה גרודזנסקי.

סטיינר נולד ב-1929, בפאריס, להורים יהודים ממוצא אוסטרי, שהיגרו איתו לארצות-הברית ב-1940. את הדוקטוראט שלו עשה באוניברסיטת אוכספורד באנגליה. גדל עם שלוש שפות-אם – גרמנית, צרפתית ואנגלית, והוא מחלק זמנו בין אוניברסיטת ג'נבה וקמברידג'. מבין ספריו: "טולסטוי או דוסטוייבסקי", "מות הטראגדיה", ו"אחרי בבל".

סטיינר עצמו דובר קוסמופוליטי ואכס-טריטוריאלי מובהק של המצב היהודי. באותו מאמר כתב [זאת לפני מלחמת יוני 67'!]:

"הלאומיות היא ארס תקופתנו. היא שגררה את אירופה אל סף האבדון. היא שמטלטלת עד שיגעון את המדינות החדשות באסיה ובאפריקה. כשהאדם מכריז על עצמו שהוא גנאי, ניקאראגוֹאִי, או מאלטזי, הריהו חוסך לעצמו רוגז. אינו צריך לחטט ולמצוא מה הוא, מה האנושיות שבו. הוא הופך לאחד בתוך כנופייה מלוכדת, מזויינת. כל יצר אספסופי שבמדיניות המודרנית, כל מזימה טוטאליטארית, ניזונים מן הלאומיות, מסם השנאה המביא אנשים לידי כך, שיחרקו שן אל מעבר לחומה, אל מעבר לעשרה מטרים של אדמת-בור. אפילו בעל-כורחו, על אף עייפותו, עשוי היהודי – או יהודים מסויימים, לפחות – למלא תפקיד לדוגמא: להראות, שאם לעצים יש שורשים, הרי לאנשים יש רגליים והם אורחים זה אצל זה. על-מנת שלא יושמד הפוטנציאל של הציביליזאציה צריך שנפתח רגשי-נאמנות מורכבים יותר, ארעיים יותר.

"יש בגידות, כפי שלימד סוקראטס, הדרושות כדי לעשות את העיר חופשית יותר ופתוחה יותר לאדם. אפילו חברה גדולה היא דבר מוגבל ובן-חלוף בהשוואה למשחק החופשי ולמשמעת האנארכית של חלומותיו. היהודי המתייצב נגד אותה צרות-אופק וברוטאליות, שבה מתגלגלת הלאומיות כל-כך בנקל (ובהכרח), פורע חוב ישן. אירוניה אכזרית ועמוקה של ההיסטוריה היא שהמושג של עם-בחירה, של אומה נעלה על יתר האומות בתוקף ייעודה המיוחד, צמח דווקא בישראל."

לא ניכנס כאן לוויכוח עם השערתו של סטינר, כי באוצר המילים של הנאצים היו יסודות של פארודיה נקמנית על טענת הבחירה היהודית, ונתרכז בעיקר טיעונו.

"היהודי," קובע סטיינר, "מעוגן לא במקום אלא בזמן, בחוש המפותח שלו להיסטוריה בחינת קונטקסט אישי. ששת אלפי שנים של תודעה עצמית הם מולדת." ומשום כך: "כוחה של ישראל אמנם חודר עמוק לתודעתו של כל יהודי וקיומו של העם היהודי כולו אולי תלוי בה, אבל מדינת הלאום המצחצחת חרבות היא שריד מר, תופעה אבסורדית בתקופה של המון-אדם מצופף. והיא זרה לכמה מן היסודות הראדיקאליים ביותר, האנושיים ביותר שברוח היהדות."

 

לימים שב סטיינר והעלה ביתר חריפות את דעותיו אלו, בהרצאתו שהושמעה בדו-שיח האמריקאי-ישראלי, שנערך במכון וייצמן ברחובות, בחודש יולי 1968, ואשר עיקרה התפרסם בגיליון א' (60) של הדו-ירחון למחשבת היהדות, "פתחים", בעריכת יוסף בנטואיץ, מחודש תשרי תשכ"ט.

אמר אז סטיינר [זאת אחרי מלחמת יוני 67'!]: "בן עירם של טרוצקי ופרויד אנוכי, בן ארצם של קאפקא ורומאן יעקובסון, ונחוצה לי ויזה כמו זו של לוי שטראוס. --- אם ניקח בחשבון את כל מה שהשיגה הגאונות היהודית בתפוצה האירופית, ומה שהיא משיגה עתה באמריקה, ואם נאמין בכל ליבנו שהמדינה הלאומית היא תבנית מיושנת בשביל התקשרות כלכלית, פוליטית ומוסרית – תיראה אז ישראל כפתרון שהוא לפחות בחלקו בלתי רלבאנטי ואולי אפילו מתנגד לקני-המידה ולהתחייבויות של ההומאניזם היהודי. מה לו לשאר-בשרם של שפינוזה והיינה ולדגלים, מה לו ולשבועות לנאמנות לאומית?"

לכן, לדעתו, על יהודי כמוהו "לעמול בעת ובעונה אחת למען מדינת ישראל ונגדה, או ליתר דיוק נגד כל אותן צורות של יחסי כוחות ושל רגשות לאומיים הכופים את מדינת ישראל להיות מדינה חמושת-נשק, סתם אומה בין כל האומות. כי עדיין יש בי די יומרות וחלומות להאמין כי אנו היהודים נועדנו למשהו יותר בלי רגיל."

[אני מעיד על עצמי כי גם כיום, בחודש יוני 2011, בהקלידי, אחרי 25 שנה – דברים אלה מהספר למטרת פרסומם במכתב העיתי, אני, שמקורי מפתח-תקווה, מצטמרר לנוכח דברי ההתנשאות והאיוולת של סטיינר, שאמנם לפני שנים אחדות גם חזר בו מחלק מהם והצהיר שבכל מקרה הוא רואה בישראל מקלט ליום סגריר שאי אפשר לו ולצאצאיו בלעדיו. – אב"ע].

 השאלות המכינות, הזהות, ששלחתי לבני-שיחי לפני כל שיחה הקיפו כתריסר נושאים שנראו לי כרוכים ומבטאים את מחיר הציונות: רגישות, "תלישות" ו"זרות" פוריות של האינטלקטואל היהודי במערב, ומעמדו כמין סייסמוגראף לבריאותה של החברה, ליציבותה – מול תודעת המצור [מדוּבר בשנת 1965 ואילך. – אב"ע] האטימות וההכרח להזדהות עם עמדת הרוב, של האינטלקטואל היהודי בישראל. הסכנה שבעיצוב טיפוס אדם ישראלי חדש שכל כוחותיו וחושיו מגוייסים למשימה האחת: הבטחת הקיום הפיסי, הלאומי, וכנגד האוייב – ושום בעייה מוסרית, או אוניברסאלית, אינה נוגעת לו. חוסר יכולתה של הציונות להיות אתגר לנוער יהודי אידיאליסטי ומחפש דרכו במערב.

היש עתיד ל"חוכמת ישראל" בישראל? האם האפשרות למחקר מדעי היסטורי בעל גוון לא-אפולוגטי, בלתי-תלוי בדעת זרים, לא תתגלגל כאן בקשיים חדשים של חשיפת והבנת עברנו, כגון ניתוק רוחני, לאומנות, התגמדות והתמקצעות? האומנם נכון לומר שלמעשה בישראל נוצר עם חדש, "עברי" בלשון ה"כנענים" – אשר קיומו ומעשיו הביאו למערכת ערכים ופעולות שאינם קשורים עוד בהכרח בעם היהודי, בגורלו ובטובתו?

התיתכן התחדשות דתית בארץ בנוסח של הומאניזם יהודי וריפורמה, שיתאימו לזיקתם הרליגיוזית או המסורתית של אותם ישראלים הרואים עצמם, בטעות, כחילונים גמורים, מאחר שמאסה נפשם בזיהוי הדת היהודית עם האורתודוכסיה בישראל? היש עדיין ייעוד רוחני לישראל, בנוסח המרכז הרוחני של אחד-העם? האם הגניוס היהודי ותרומתו לתרבות העולם – מקורם היה ועודנו במפגש הפורה עם התרבויות האירופיות העשירות, בחומר וברוח, אך הוא נידון לשקיעה וצמצום דווקא בישראל? – וסימפטום לכך: יחס הביטול והעליונות הגובר והולך של אינטלקטואלים יהודים במערב כלפי ישראל, מרכזיותה, מוסריותה ובשורתה?

האם אכן הביאה עימה הציונות את ביטחון הקיום היהודי, או שמא הקימה עוד גיטו, מזויין וחזק, במזרח התיכון, מוקף שנאת שכניו? ובמה קיום לאומי שכזה עדיף על-פני המשך הקיום בפזורה, שיהודיה אינם חייבים לשלם מחיר כה כבד, בנפש, ברוח ובהתנהגות המוסרית?

האם גישתה של הציונות לשאלה הערבית עומדת מראשיתה בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? מדוע מחלחלת הזדהות מאזוכיסטית עם הגורל הצלבני, ביצירות של סופרים עבריים ילידי הארץ?

הצריכה מדינת ישראל אידאולוגיה לשם קיומה, או שקיומה כבר טבעי, ככל מדינה אחרת, ושמא ההסתמכות על "טבעיות" זו אינה אלא עיוורן ובריחה מן המציאות? ולסיכום: האם, במבט לאחור, נראה לך כדאי מחירה של הציונות?

 

סדרת-השיחות התפרסמה לסירוגין ב"מאזניים" במשך שנה, מנובמבר 1965 ועד נובמבר 1966; השתתפו בה, לפי סדר הופעתן של השיחות: נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון – והיא עוררה הד רב ותגובות פולמוסיות בעיתונות. פסילת השיחה עם בועז עברון, על-ידי עורך "מאזניים" דאז, עזריאל אוכמני, הביא מצידי להפסקת הסדרה כולה. רק חלקה של השיחה הגנוזה פורסם, לאחר זמן, בדו-שבועון "אתגר" (13.4.1967).

מאמרו של רוברט אלטר "Zionism for the 70's" ("ציונות לשנות ה-70"), שהתפרסם בירחון האמריקאי "קומנטרי" (פברואר, 1970), פתח במובאה מהדיאלוג הישראלי-אמריקאי משנת 1968, איזכור הוויכוח עם ג'ורג' סטיינר; ובהמשך – התייחס בהרחבה גם לסדרת-השיחות "מחיר הציונות" להדים שעוררה, עמד על מידת ההעזה שהיתה בשאלותיה ובתשובותיה, ואף סיפר על סיבת הפסקתה.

בעקבות מאמרו של רוברט אלטר, פנתה אליי הוצאת קוואדראנגל (שהיתה הוצאה-בת של הניו-יורק טיימס), מסניפה בשיקאגו, והעורך, יוסף אפשטיין, ביקש שאשלים את השיחות בהיבטים שנוספו בינתיים, אחרי מלחמת יוני 67', ואוסיף לפי הבנתי משתתפים לקובץ שיופיע באנגלית.

ואכן, על השיחות והשלמותיהן, שנערכו עם ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון, הוספתי את שיחות בני-הקיבוצים עם בובר, ושיחות עם שולמית אלוני, א.ב. יהושע, ע"א סימון, א. עלי, יונתן רטוש, פנחס שדה וגרשם שלום.

וכך הספר "Unease in Zion", שתחילתו למעשה היתה ב-1965, הופיע ב-1974, כשנה לאחר מלחמת אוקטובר 73', ומאמרו של רוברט אלטר פותח בו מבוא לקורא האמריקאי.

במקביל, ומלכתחילה, נוסחו העברי המקורי של הספר היה מוכן לקורא הישראלי כבר באמצע קיץ 1970, אך לא מצאתי הוצאת ספרים בארץ שתסכים להוציאו לאור, ותוכנו נדע לקורא העברי רק מבעד לתרגומו האנגלי, ובאמצעות שיחות בודדות מתוכו שהתפרסמו במרוצת השנים בעיתונות העברית.

במה נתאפיינו המשוחחים שבחרתי? – א. עלי [עלי אלון], אז – משורר צעיר, ראה בהכרח המלחמה עם הערבים, שאליה צפוי להישלח במרוצת חייו כמעט כל צעיר בישראל, ביטוי לעקדה החוזרת ומתרחשת בתקופתו. הוא לא הסכים למצוא בנפשו אלוהים המעלה בדעתו להעמיד אדם בניסיון של רצח בנו. זוהי ברית שהאידיאה שלה עוברת דרך המוות. מנקודת-ראותו של יצחק אין כל משמעות למותו. ואם דרכו של עם ישראל בעולם, בתור העם הנבחר, מוליכה אותו למוות, אמר א. עלי שהוא מוותר על הבחירה ועל האמונה באלוהים גם יחד.

בהיעדר אמונה, או סוג של צייתנות עיוורת – נעשים העקדה, ההכרח להקריב עצמו, להרג חסר-משמעות בעיני הצעיר הישראלי, פרי תסבוכת של מה שנראה בעיניו כאינטרסים פוליטיים ולאומיים. הציונות כאילו הבטיחה גאולה לנפשו של האדם היהודי החדש בישראל. הבטיחה קיום נורמאלי. והנה מתברר, לדברי ע"א סימון, כי "השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית פנימית, כחלק של בעייה יהודית מעיקרה, ממש כשם שהבעייה היהודית היתה ביסודה בעייה של הנצרות." מבחינת המאבק על הבטחת הקיום היהודי עדיין לא הגיעה הציונות לחוף-מבטחים. וכלום יש בכלל חוף בטוח כזה? העקדה, הקורבן, אין עימם כל תשועה לנפש, שום משמעות שמעבר למלחמה על הקיום הלאומי. את המצוקה ואי-הנחת של גיבוריה נוטה הספרות העברית לראות לרוב בביטוייהם הלאומיים והחברתיים.

אמנם, פנחס שדה יוצא-דופן בדברו רק על מצבו של האדם בבדידותו התהומית, המיטאפיסית; גישתו של שדה היא דתית – "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות." אך בעיניו מצוי האלוהים מעבר לטוב ולרע, ומשום כך קשה, אולי בלתי-אפשרי, לאדם למצוא באלוהים שכזה תשועה לנפש.

היש בדת ובאמונה היהודית אפשרות של תשובה למצוקתו הקיומית של הצעיר הישראלי? – קבעה שולמית אלוני בצער, כבר אז, כי בישראל משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון, ודבר זה גורם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי. האנטאגוניזם בין דתיים לחילוניים בישראל גרם לראשונים להסתגר בשמרנותם, במסגרת ערכים קפואה ואנאכרוניסטית, או לפזז על הגבעות ולעבוד עצים ואבנים בהתלהבות של משיחיות-שקר.

ואילו היהודים החילוניים, שהם הרוב, זונחים את ערכיה החיוביים של היהדות, משום שהיא נראית להם, יותר ויותר, על-פי צידה הכפייתי, האנטי-הומאני ואנטי-דמוקראטי. וכך נעשה שם אלוהים מכשיר לצידוק נטיות קיצוניות, המקדשות את היעשותה של ישראל, בגבולותיה הרחבים, למדינה דו-לאומית, בשלטון יהודי, או, בחוגים אחרים – שוללות את קיומה של המדינה הציונית, בדרגה זו או אחרת של קיצוניות. ובפני דמות-אלוהים שכזו, שמציירים בפנינו מאמיניו, קשה לאדם היחיד לדובב את ליבו ולהימצא בדיאלוג אמיתי, כפי שמציע בובר. במסגרת דת יהודית משיחית-שימושית שכזו, אנתרופוצנטרית וכסנופובית, קשה למצוא את הסינתיזה הישראלית שבין הומאניזם ודת, שבה האמין הוגו ברגמן.

דווקא מדברי דוד בן-גוריון, ראש-ממשלתה הראשון של ישראל, עלתה הסכנה שהמדינה תיעשה לערך יחיד ועליון, "באין חזון ייפרע עם". אסור שהציונות תחדל להיות אידיאל של תחייה רוחנית ותרד לדרגת האנוכיות הקולקטיבית של מדינת ישראל, של תושביה היהודיים. ועל כך כבר הזהיר בשעתו בובר באמרו: "ציון – זה משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. ציון היא תעודתה האי-סופית של נפש העם."

א.ב. יהושע ביקש לראות בציונות את התגשמות השלווה המובטחת, את הרגיעה מן ההימצאות המתמדת במצב של קונפליקט בין היהודים לזולתם. אבל, פאראדוכס – הישראלים מגיעים למיצוי מיטב יכולתם דווקא בתקופות הירואיות, בעת מלחמה וסכנה לקיום, ואילו בתקופות של רגיעה חיצונית יש נפילה פנימית, מעין שקיעה בהרעלה עצמית. אכזבתו זו של יהושע מדרך הגשמת הציונות, שאינה מניחה לנו להיות עם עצמנו בלבד, משמשת מפתח להבנת רבים מסיפוריו, בהם ראה מעין ערך תיראפויטי; לימים חידד עמדתו זו: בזכות הנורמאליות וכנגד הפיתרון היהודי הנברוטי, המחפש דווקא במצב של גולה מתמדת, של אהבת הגלות ובריחה מהתמודדות, מוצא לקונפליקט המתקיים בין המערכת הדתית ללאומית בהגשמת הציונות.

האם נופל האינטלקטואל בישראל, מבחינת מעמדו הביקורתי-הפורה, כאאוטסיידר, מעמיתו היהודי מעבר לים? בועז עברון עמד על תופעת ההשתעבדות הנפשית של האינטלקטואל הציוני לאנשי-המעשה. מבחינה היסטורית, האינטלקטואל היהודי בארץ ראה עצמו כחלק מן המחלה אשר אותה יצאה הציונות לרפא, ולפיכך שם עצמו במעמד משרת של הפעילות הלאומית.

האנוכיות הקולקטיבית והסכנה שבעלייתה של המדינה לדרגת ערך עליון בחיי היחיד והעם, מקרבים אותנו להשקפה הקרויה "כנענית". יונתן רטוש, שנחשב האידאולוג המובהק של השקפה זו, קבע בשעתי כי בארץ-ישראל קמה אומה עברית חדשה, חילונית, השואפת לנתק עצמה מן השיעבוד לרציפות של ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה. הוא העלה את הפרימאט של הטריטוריה על-פני העם לתפוצותיו ולדורותיו. תולדותינו בעיניו הן תולדות כברת-ארץ זו, ארץ-הפרת, ולא תולדות אלפי שנות יהדות וגולה. אם ישתחררו הערבים מאיסלאמיותם ומפאן-ערביותם, והישראלים ישתחררו מיהדותם ומציונותם, תקום, כך קיווה רטוש, מעצמה פלוראליסטית גדולה אחת בכל ארץ-הפרת, דוגמת ארצות-הברית.

לעומתו טוען ישעיהו ליבוביץ, מתוך גישה דתית קיצונית, כי המדינה אינה מעניינת אותו אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי; שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראיית המסגרת הטריטוריאלית והשלטונית בישראל כערך עליון היא מהות הכנעניות, ביטוי מובהק של לאומניות ושל מנטאליות פאשיסטית. לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? – הוא שואל, "ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי."

בין הגישות הקיצוניות הללו משמשת השקפתו של גרשם שלום מעין מצע כולל, ואולי גם מורה-דרך. שלום מאמין כי היהדות היא תופעה חיה, שאיננה ניתנת להגדרות דוגמאטיות. הגדרה דוגמאטית פירושה קיפאון. ואילו התפתחותה של היהדות היא בדיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור מעצב לעצמו מחדש את הכרת יהדותו, ומבחינה זו הציונות, גם בחילוניותה, היא חלק אימאננטי בתוך התפתחותה הרצופה של היהדות. היהדות כוללת אספקטים אוטופיים שעדיין לא נתגלו בה: הן לגבי העבר שטרם נחשף כולו, מסיבות של אפולוגטיקה היסטורית ושל קנאות לאומית ודתית, והן כלפי העתיד אשר אולי צופן לנו תופעות יהודיות חדשות שכיום איננו מסוגלים להכירן ואפילו לשערן.

את השקפתו של ג'ורג' סטיינר מבטל שלום באמרו, כי הנושא אינו מחיר הציונות אלא מחיר הגלות ומחיר המשיחיות – שהיו חמורים וטראגיים לאין שיעור בתולדות עמנו, וזהו המבחן ההיסטורי האמיתי, ולא הישגיו האישיים של אינטלקטואל יהודי זה או אחר, תהא תרומתו לתרבות המערב גדולה ככל שתהיה.

המשך המבוא יבוא

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק שלושה-עשר

עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן.

אני נזכר באִילוֹנָה.

 

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.

"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."

"ומלנכולי?"

"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."

"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."

"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."

"מה?"

"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."

"מה?"

"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"

"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."

"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"

"כן."

"מסכן. אולי  תלך תישוֹן קצת."

"אני כבר אישון באוטובוס."

"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"

"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן.  נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?" קראה את מחשבותיי.

"מה נותנה?"

"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."

"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"

"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"  

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"

"מה זה דראגה?"

"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."

"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."

"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."

"מה זאת פּוּלֶה?"

"שמוק רומנישְׁטִי."

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה,  ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."

"מה זה פוּנְדוּל?"

"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.                                                       

"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"

"זה גם כן פוּנְדוּל?"

"לא! את לא יודע מה זה?"

"לא."

"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."

"מה, את מציצה להם?"

"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.

"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

 היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"

"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא?  כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.

ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..." 

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"

"מה זה?"

"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"

"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."

"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

 מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"

סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

 

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

 

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

 

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] –  "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד",  וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.

"קה סה?"

"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."

"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."

"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"

"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"

"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"

"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

 

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

 

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

 

אני חוזר לחיפה.

דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים.  הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...

ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –

"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."

אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...

"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'

"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'

"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'

"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.

"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'

"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.

"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'

"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.

"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.

"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."

שתקנו.

הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.

השתיקה נמשכה.

כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –

היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –

התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

 

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.

ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ  חיימקה] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך],  פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"

"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"

"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"

היכתה אותי על הראש במטאטא.

"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"

"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"

שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"

"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."

ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...

אבא חורג?

אפריים...

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.

 

ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, אני קורא בהנאה רבה את "בחיי 4" של פוצ'ו, ואני מבין שגם פירסמת את הפרקים במכתב העיתי שלך, וגם ערכת את הספר.

אהבתי מאוד את דבריה של ארנה גולן על השיר "סליחות", וכן תשובתה ליוסף אורן. ארנה יודעת לקרוא שיר על מכמניו, ומנסחת בבהירות את ממצאיה.

תקוה וינשטוק מספרת על תלאותיה בעקבות הסערה שפקדה את הארץ (אין טלפון נייד, אין אינטרנט, הוצאות אדירות על תיקון הנזקים), אבל היא עושה זאת בכישרון כזה  שלא נותר לקורא, לא רק להזדהות, אלא גם להתפעל.

שלך

משה גרנות

 

אהוד: את ספרו של פוצ'ו לא ערכתי במובן המקובל אלא ערכתי כרגיל כל פרק ופרק ממנו שפורסמו אצלי במכתב העיתי, וכך הצטבר כתב-היד הערוך של מרבית הספרים. אבל ישנם בספרי "בחיי" פרקים אחדים שלא התפרסמו קודם אצלי במכתב העיתי בגלל החשש שלי מפגיעת חוק לשון הרע באנשים שעליהם מסופר.

 

* תודה גדולה לארנה גולן, על הניתוח הנפלא לשיר "סליחות" של לאה גולדברג. ימים רבים תמהתי על הצירופים בשיר זה, ואני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף כוונתה. אני אסירת תודה לארנה גולן על הסבריה, צעד אחר צעד. לא פשוט השיר הזה, לא פשוט. הניתוח, האיר את מורכבותו.

עירית אמינוף

 

* לאליהו היקר שלום, בעקבות הרצאתך הקצרה והנפלאה מאתמול [31.1], בחגיגה במלאת 90 לפוצ'ו – פנו אליי אנשים ושאלו – אז מי הם בכל זאת הצבעונים?

אז אולי תוכל להאיר את עינינו?

ואפרסם אצלי במכתב העיתי.

ד"ש לדליה.

שלך

אהוד

 

אהוד שלום.

לשאלתך, הצבעונים בשיר 'צבעונים אחינו צבעונים' אינם פרחי הצבעוני.

בשירונים אחדים ייחסו את השיר בטעות ללוין קיפניס, וזמן מה גם אקו"ם ואתרי אינטרנט הלכו בעקבותיהם.

הטעות נבעה מכך שבילבלו שיר זה עם השיר 'מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים' שחיבר לוין קיפניס ללחן מתוך חמישיית דג השמך של שוברט.

ככל הידוע לי הצבעונים היו חיילים רוסיים שנשאו כומתה צבעונית, (כדוגמת חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי ששירתו בארץ בשנות הארבעים, שחבשו כומתה אדומה ובשל כך כונו 'כלניות'). החיילים הרוסיים חבשו כומתה שהיתה צבעונית בגלל הכוכב האדום שהיה עליה, וגם על החזה הם נשאו סמלים צבעוניים.

אליהו הכהן

 

צִבְעוֹנִים, אַחַי הַצִבְעוֹנִים!
 בַּכֹּל אֲשֵׁמָה הַחֶבְרַיָּה
 אִבַּדְנוּ כָּל אֲשֶׁר יָקָר הָיָה
 וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

 אִמָּא אָמְרָה לְוַנְיָה:
 וַנְיָה, בְּנִי הַיָּקָר.
 חֲדַל לְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹבוֹת
 וּבַחוּרוֹת אֲדֻמּוֹת לֶאֱהֹב.

 וַנְיָה, הוֹי וַנְיָה, אַחִי הַיָּקָר
 קַח אוֹתִי לַמִּלְחָמָה
 אַתָּה תִּהְיֶה שָׁם קוֹמִיסָר אָדֹם
 וַאֲנִי אֶהְיֶה אָחוֹת רַחְמָנִיָּה.

 

* אהוד, אני מזדהה ממש עם ההערות הפוליטיות החדות והחריפות שלך, כי אף פעם לא אבין את השינאה המטורפת כלפי נתניהו ודווקא מצד אלה שנהנו מ"שלטונו". וטוב שהבאת את דברי אורי קורב.

כל טוב,

ארנה גולן

 

* אקיבוש – למדנו בהיסטוריה כי במאה ה-7 פרצו שבטים מחצי האי ערב ופשטו על אפריקה ועל אירופה, כבשו את ארצות צפון אפריקה ואת ספרד, כפו על עמיהם את דת האסלם ואת השפה הערבית. העם הספרדי קם, גבר על הפולשים וגירש אותם מארצו. העולם הנאור מריע לספרדים הגיבורים.

גם היהודים בארץ ישראל התקוממו כנגד הפולשים, אלא שאין דין יהודים כדין הספרדים הגיבורים. היהודים הם מי שלעולם הם כובשים נאלחים, ואחד דינם – משרפות אושוויץ.

יואל נץ

 

* למערכת שלומות. הנדון: תקשורת. לעניות דעתי, הפעם התעלתה התקשורת על עצמה והגיעה לשיאים חדשים בברברת ובקשקשת המטופשת בכתב ובעל פה – זאת בכל הנוגע  לסיקור  "הילדה של כולנו" [נעמה יששכר]. לא נותר בלתי אם להכתירה לפחות כאסירת ציון, גיבורת האומה ויחד עם חדשות מזג האוויר היומיות להציב כתב מיוחד שיעקב ויספר לנו מדי יום על קצב "התרגלותה" למגורים בבית הוריה. ובאשר לאימה, לפחות גיבורת האומה, ולאור קשריה ההדוקים עם ולדימיר פוטין (זה שכל מתנגדיו נעלמים מתחת לרקיע כמו בימי סטאלין) שתשרת כשגרירה שלנו במוסקווה. 

ראובן שיפריס

פתח תקווה

 

* צביה רוטמן: "הכתבה על ספרו של שמחה רוטמן "מפלגת הבגץ" מייצגת בגדול את השאלה: הקשקשת וגם קוששת??? – כי כל הכתבה מבוססת על הנחות שקריות המובילות למסקנות שקר וכזב. גם בארה"ב בעלת הדמוקרטיה החזקה והשורשית קיים בית משפט עליון לחוקה הפוסל כל חוק של שני בתי הנבחרים החורג ולו בפסיק מהחוקה. הכלל שם שרק ברוב של 80 אחוז ניתן לפגוע בחוקה. ו... שימו לב – בזכויות האדם לא ניתן לגעת כלל משום שהן טבעיות ומלידה ואין לגעת בהן בשום רוב גם של 100 אחוז.

קצת פחות בורות והסתה במסווה אקדמי נחוצה מאוד בימי שלטון הפייק החשוכים. ברוב המדינות הדמוקרטיות יש בית משפט עליון השומר על החוקה ועל זכויות האדם מפני חקיקה לא חוקית בבתי הנבחרים. זה בדיוק תפקיד בגץ אצלנו. ומי שמציג ששופטי בגץ רוצים להשתלט על המדינה ולשלוט בה כדיקטטור – הוא או אוויל משריש או שקרן מקצועי.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל