פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1513

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בשבט תש"ף, 10.2.2020

עם צרופת ברכה ישנה לט"ו בשבט מאוספו של הדי אור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ישראל בר-ניר: לקראת 2020 (1). // זיוה שמיר: ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה? (פירוש אחר לשיר "סליחות"). // אורי הייטנר: 1. הצבעת אמון. 2. אומרים כן לבקעת הירדן. 3. צרור הערות 9.2.20. // תקוה וינשטוק: צמח חודש שבט: "תחת שובך האלה הגדולה" (שמואל ב', י"ח ט'). בעקבות  מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן וחן שרמן יועצת בוטנית. // משה גרנות: מולדת קונים בייסורים, על ספרו של יצחק גנוז "כיסופים וסער". // בן-ציון יהושע בערב עיון על יצירתו המחקרית והספרותית במכון בן-צבי בירושלים, 4.2.2020. // מוטי הרכבי: מגיפת הקורונה בסין. // אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון". המשך וסיום המבוא. // נעמן כהן: יאיר גולן מצא בהם סימנים – היהודים תמיד אשמים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

ישראל בר-ניר

לקראת 2020 (1)

קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. מאמר ראשון בסדרה שתעסוק בניתוח המצב הפוליטי בארה"ב לקראת בחירות 2020. הסדרה לא תעסוק בתחזיות. את זה אני משאיר למומחים, הפצת שטויות זה התחום שלהם. כאן נסתפק בהצגת היתרונות והחסרונות של כל אחד מהצדדים.

היסטוריה על קצה המזלג מנטליות של מפסידים (Losers’ Mentality)

ההבדל בין מנצח למפסיד הוא לא ההפסד, אלא היכולת להפיק לקחים, ולהמשיך הלאה.

ב-4 לחודש מרץ, שנת 1801, עם זריחת החמה, ג'והן אדמס, נשיאה השני של ארה"ב, יצא מהבית הלבן ועלה על כרכרה שלקחה אותו לביתו במדינת מסצ'וסטס, אליו הוא פרש בעקבות הפסדו בבחירות של 1800. שש שעות לאחר מכן, תומס ג'פרסון הושבע והחל לכהן כנשיא השלישי של ארה"ב. בשינויים קלים, התהליך הזה חוזר על עצמו אחת לארבע שנים. 

ככה זה נמשך למעלה מ-200 שנה. לא תמיד הדברים התנהלו על מי מנוחות. היו לא מעט מערכות בחירות בהן המאבק עלה לטונים גבוהים, אבל תמיד, עם תום מערכת הבחירות, למרות שאף אחד לא אוהב להפסיד, שני הצדדים קיבלו את הדין, השלימו עם התוצאות והחיים חזרו למסלולם התקין. הנשיא שנבחר היה הנשיא של כולם, גם של הצד שהפסיד בבחירות. הצד המפסיד תמיד לקח חלק בשלטון ושיתף פעולה עם הנשיא הנבחר. החריג היחיד היו הבחירות של 1860 בהן ניצח לינקולן – המחלוקת בנושא העבדות הביאה, בעקבות ניסיון הפרישה של מדינות הדרום מהרפובליקה, למלחמת אזרחים עקובה מדם.

אפילו נשיאים שלא הצטיינו במיוחד קיבלו את היחס המגיע למוסד הנשיאות. התקשורת התנהגה באיפוק. למרות שבארה"ב אף פעם לא היתה צנזורה, שורה ארוכה של פרשיות שחיתות בכל הרמות לא הגיעו לידיעת הציבור. הממשל של גרנט (1868-1876), למשל, היה אחד המושחתים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. לא תוכלו לקרוא על זה בעיתונות של התקופה.  התקשורת גם נמנעה מלחדור לחייהם הפרטיים של הנשיאים.

הסדקים הראשונים התגלו במהלך מלחמת וייטנאם. לוועידת המפלגה הדמוקרטית, בה נבחר המועמד לנשיאות לבחירות 1968 (יוברט המפרי), נילווה גל של מהומות והפרות סדר חסרות תקדים. ניקסון הרפובליקני ניצח בקלות, אבל מלחמת וייטנאם המשיכה להשפיע על החיים הפוליטיים. ב-1971, הדלפה של מסמכים סודיים שזכו לכינוי מסמכי הפנטאגון, ופרסומם ע"י הניו יורק טיימס גרמו לסערה ציבורית. ניסיונות של ממשל ניקסון למנוע את הפרסום, לפחות בחלקו, ולהעמיד את המדליפים לדין, עלו בתוהו כשבית המשפט העליון קבע שאין בפרסום משום סכנה לביטחון הלאומי. 

חשיפת מסמכי הפנטאגון התרחשה במועד קרוב מדי לבחירות של 1972 מכדי להשפיע עליהן, וניקסון נבחר לתקופת כהונה שנייה ברוב מוחץ (Land slide – הוא ניצח ב-49 מתוך חמישים המדינות), אבל מעמדו נפגע קשות. למרות שהיו לו הישגים מרשימים – חידוש היחסים הדיפלומטיים עם סין וסיום מלחמת וייטנאם, ניקסון נאלץ להתפטר לפני תום כהונתו בעקבות פרשת ווטרגייט.

בעקבות מלחמת וייטנאם, והמשקעים שהיא הותירה, המערכת הפוליטית בארה"ב שינתה את פניה לחלוטין. 

התקשורת החלה לקחת חלק פעיל בפוליטיקה.  למעשה היא הפכה למעין רשות שלטון נוספת.  רשות הפועלת ללא כל מעצורים (checks and balances), ועובדה זו מנוצלת עד תום. 

הופעת הרשתות החברתיות על הבמה הביאה לשינוי דרמטי במעמדה ובתיפקודה של התקשורת. המונופול שהיה לה על עיצוב דעת הקהל אבד. לציבור יש היום גישה למקורות מידע שבעבר היו פתוחים לתקשורת הממוסדת בלבד. היכולת להגיב, ומיד, השתנתה. בעבר, הדרך היחידה להגיב על ידיעה או מאמר בעיתונות, היתה באמצעות מכתב למערכת. מכתבים כאלה פורסמו רק לעתים רחוקות, וע"פ רוב אחרי "עריכה". היום כל אחד יכול לקחת חלק בשיח הציבורי באמצעות המרשתת (Internet) והדוא"ל (E-mail).  בד בבד, הרשתות החברתיות הן גם מקור בלתי נדלה להפצת שמועות וחדשות מפוברקות (Fake News).

המאפיינים העיקריים של המערכת הפוליטית היום הם ההקצנה והקיטוב. המבנה הדו מפלגתי בארה"ב קיים מיום שהרפובליקה נוסדה, אבל בעבר היתה מידה לא מעטה של חפיפה בין המפלגות, שאיפשרה שיתוף פעולה וניהול מדיניות מוסכמת. זה לא קיים יותר. המבנה השלטוני הנוכחי של ארה"ב הוא שתי מפלגות שהפער ביניהן מונע אפשרות של הסכמה בשום תחום ועל שום נושא. השיקול המכריע של כל מפלגה הוא לא טובת הכלל, וגם לא טובת ציבור הבוחרים שלה. השיקול הקובע הוא למנוע מהמפלגה היריבה לזקוף לזכותה הישג כל שהוא. 

הדמוקרטים מגדירים את זה כ"רזיסטנס" (Resistance), מילה שבדרך כלל שמורה לתיאור התנגדות (ע"פ רוב מזויינת) לכובש זר. המונח ההולם לתיאור חילוקי דעות בתחומי מדיניות הוא "אופוזיציה" (Opposition).  המונח הקיצוני בו משתמשים הדמוקרטים מדבר בעד עצמו – הביטוי המקביל בפוליטיקה הישראלית הוא "לשרוף את המועדון".

"חידוש" נוסף בשיח הפוליטי (אולי זה קצת מוגזם לכנות את זה "שיח") הוא גילויי האלימות, במישור המילולי – מאמרים ומיצגים המכילים הסתה פרועה; במישור הכלכלי – קריאות לחרם ושביתות פראיות, ואלימות פיסית.               

ההקצנה של מערכת היחסים בין המפלגות מעוררת את השאלה כמה זמן זה יוכל להימשך בלי לפגוע באופי הדמוקרטי של המשטר. גם אם טראמפ ינצח בבחירות ב-2020, והמצב הנוכחי יימשך, יהיה לזה סוף ב-2024. מי שיבוא במקומו של טראמפ, אפילו אם הוא יהיה רפובליקני, הוא לא יהיה טראמפ. אם מחליפו של טראמפ ב-2024 יהיה דמוקרט, קרוב לוודאי שהוא ירכז את מאמציו בהחזרת השעון לאחור ומחיקת הישגיו של טראמפ. זה יביא לגל של חקיקה דורסנית שתחתור למחוק את מורשת טראמפ. אך לפחות המורשת של טראמפ בעיצובה מחדש של מערכת השפיטה הפדרלית, תמשיך ללוות את ארה"ב 40 עד 50 שנה אחרי שהוא יירד מהבמה. 

מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת בצילם של מאמצי הדמוקרטים להדיח את טראמפ, ולבטל את תוצאות הבחירות של 2016. מהרגע בו נודעו תוצאות הבחירות, הדמוקרטים החלו לחפש דרכים לבטל אותן. היום, למעלה משלוש שנים בהן טראמפ מכהן כנשיא, כשכבר רואים באופק את מערכת הבחירות הבאה, הם עדיין לא השלימו עם נוכחותו של טראמפ בבית הלבן. למעשה הדמוקרטים ממשיכים לנהל את מערכת הבחירות של 2016 למרות שהיא הסתיימה מזמן.

אחרי שהניסיון הנואל להדיח את טראמפ בשל "קנוניה רוסית" כביכול, נכשל, הדמוקרטים חיפשו ומצאו "סוס חדש" לרתום למאמצי ההדחה – "הקשר האוקראיני". הפעם היתה להם מידה מסוימת של הצלחה. בזכות הרוב שלהם בבית הנבחרים, הם הפיקו כתב אישום (Articles of Impeachment) שהועבר לסנאט על מנת שיצביע על הדחת טראמפ. החלטה על הדחה צריכה להתקבל בסנאט ברוב של שני שלישים, ולדמוקרטים אין שם אפילו רוב פשוט. היה ברור מראש שכל התרגיל הוא ברכה לבטלה, ושכלום לא יצא מזה חוץ משחרור לחץ. האם תוצאות האימפיצ'מנט תצדקנה את מחול השדים? את זה נדע ב-4 בנובמבר.

בהמשך המאמר נסקור את מצבן של שתי המפלגות לקראת הבחירות הקרובות, בין השאר – את ההשלכות של האימפיצ'מנט.

הדמוקרטים – במלכוד הפוליטיקלי קורקט

(The Politically Correct Age)

על הדמוקרטים להתגבר על מספר מכשולים על מנת לנצח בבחירות. הראשון, שהוא אולי הקשה ביותר – עליהם להתמודד מול נשיא מכהן. מאז קבלת התיקון לחוקה המגביל לשתיים את מיספר הכהונות של נשיא, ב-1951, רק שני נשיאים לא נבחרו לתקופת כהונה שניה – קארטר ובוש האב (קנדי נרצח לפני שהשלים תקופת כהונה אחת, ואת פורד אני לא סופר, כי הוא לא נבחר אפילו פעם אחת). אפילו קארטר, שהיה אחד מהנשיאים הפחות מוצלחים בהיסטוריה של ארה"ב, היה קרוב מאוד לזכייה בתקופת כהונה שנייה. 

דרוש משבר רציני ביותר על מנת לגרום שנשיא מכהן לא ייבחר לכהונה שנייה.  נכון לעכשיו, משבר כזה לא נראה באופק.  נחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בסעיפים הבאים.

הבחירות לקונגרס

בבחירות ביניים, בהן הנשיא לא עומד לבחירה, קורה לא פעם שמצביעים מפצלים את קולותיהם בין שתי המפלגות. זה כמעט לא קורה בבחירות בהן הנשיא עומד לבחירה. מתוך 57 נציגים שנבחרו בפעם הראשונה לבית הנבחרים ב-2018, 31 נבחרו במדינות בהן טראמפ ניצח בגדול ב-2016. לא ברור כמה מהם יצליחו להיבחר שנית. הרפובליקנים זקוקים לתוספת נטו של 20 נציגים על מנת שהדמוקרטים יאבדו את הרוב שיש להם בבית הנבחרים. הרוב לו זכו הדמוקרטים ב-2018, היה מהפך משמעותי. אבל למעט תהליך האימפיצ'מנט, אין שום הישג ביצועי עליו הנבחרים הטריים יכולים להצביע.

בין שליש הסנאטורים העומדים לבחירה חוזרת ב-2020 יש יותר רפובליקנים מאשר דמוקרטים. הרוב הרפובליקני בסנאט הוא קטן, ותוספת נטו של 4 נציגים תהפוך את הדמוקרטים לרוב. אם זה אכן יקרה, זה לא יעזור לאימפיצ'מנט, כי זה עדיין רחוק מהרוב של שני שליש לו הם זקוקים על מנת להדיח את הנשיא. הסנאטורים העומדים לבחירה ב-2020, נבחרו ב-2014, כאשר אובאמה עדיין שלט בכיפה. טראמפ עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה. אף אחד לא האמין אז שיש לו סיכוי לזכות במועמדות לנשיאות. האפשרות שהוא יגיע לבית הלבן נראתה כבדיחה. האתגרים בפני הסנאטורים העומדים לבחירה חוזרת השנה, שונים לחלוטין מהמצב ששרר ב-2014.   

הבחירות לקונגרס הן אישיות. כל מועמד חייב לנצח במחוז הבחירות אותו הוא מייצג (במדינה במקרה של סנאטורים). תמיכת המפלגה היא חשובה, בעיקר במימון, אבל המועמד עצמו נושא בעיקר המאמץ. מאחר שניהול מערכת בחירות הוא עסק יקר, שלילת התמיכה של המפלגה היא מכשיר להבטיח שמועמדים לא יגלו יותר מדי עצמאות. חברי קונגרס ותיקים, שביצרו את מעמדם, יכולים להרשות לעצמם לפעמים לסטות מקו המפלגה, אבל לא צריך להגזים. לעיתים יש הפתעות. חברת בית הנבחרים הדמוקרטית הטירונית מניו יורק, AOC, למשל, הדיחה בבחירות המקדימות (primaries) ב-2018, חבר קונגרס וותיק, מהבכירים של המפלגה הדמוקרטית.  

בבחירות המקומיות התוצאות תלויות במועמדים עצמם. אישיותם וטיפול מוצלח בבעיות המקומיות הם גורם מכריע בקביעה אם הם יישארו בתפקידם. משקלם של נושאי חוץ וביטחון ובעיות גלובליות אחרות הוא שולי, במיוחד בבחירות לבית הנבחרים.  משך הזמן העומד לרשותו של חבר בית הנבחרים על מנת להוכיח את עצמו הוא קצר – פחות משנתיים.  לסנאטורים יש שש שנים להוכיח את עצמם. לנציג הרוצה להיבחר שנית חשוב להציג לבוחריו הישגים. כותרות בתקשורת אינן יכולות להזיק, אבל הן אינן תחליף להישגים של ממש. 

העיסוק האובססיבי של הדמוקרטים בניסיונות להדיח את טראמפ, ניסיונות שנכנסו להילוך גבוה מיד עם היוודע תוצאות הבחירות ב-2016 ונמשכים בקצב מלא עד היום, יצרו מצב בו בנובמבר הקרוב, הרוב המכריע מבין חברי הקונגרס הדמוקרטים יתייצב בפני הבוחר עם "תיק הישגים" דל.   

נכון לעכשיו, השנאה לטראמפ, שהגיעה לממדים פתולוגיים בעקבות הטראומה של הכישלון הבלתי צפוי ב-2016, היא הגורם הדומיננטי המשפיע על התנהגותו ותגובותיו של  ציבור מצביעי הדמוקרטים.   

שנאה וחשיבה רציונלית לא הולכות ביחד. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו, לא יהסס לפגוע באינטרסים שלו עצמו, ובלבד שהיריב ייפגע. כשהמטרה היא לתקוע גול בכל מחיר, גם גול עצמי הוא הישג. השנאה לטראמפ עשויה לגרום לאנשים להצביע עבור הדמוקרטים למרות מאזן הישגים חסר תקדים בעליבותו.

במאמר מוסגר, התופעה הזאת מוכרת בישראל בשם "רק לא ביבי."  אבל זה נושא למאמר אחר. 

הדמוקרטים שכנעו את עצמם שבטווח הארוך ההשקעה באימפיצ'מנט תוכיח את עצמה, ושה"היסטוריה" תראה שהם צדקו וטעו המתנגדים.  לכן הם הולכים על כל הקופה בנושא הזה. 

הפסקתי לספור כמה פעמים תחנות הטלוויזיה השונות הראו את ננסי פלוסי מכריזה, כשהיא מנפנפת בפטיש היו"ר, Trump Is Impeached For Ever.  זה היה הרבה יותר ממיספר האצבעות בשתי ידיי.  מעניין יהיה לראות כמה מקום וזמן יוקדשו לסיקור הנושא הזה אחרי ה-3 בנובמבר. 

היה הרבה יותר הגיוני אם במקום לדבר על For Ever, פלוסי היתה חושבת על סיכוייה להמשיך ולהחזיק את פטיש היו"ר אחרי נובמבר.

למעט ג'ורג' וושינגטון, היחסים בין נשיאי ארה"ב והמפלגה היריבה לא היו ידידותיים במיוחד לאורך כל ההיסטוריה.  לא תמיד זה הגיע לרמת השנאה של היום, אבל לא היה חסר הרבה. יחסם של הרפובליקנים לרוזוולט במהלך שתי הקדנציות הראשונות לכהונתו לא היה שונה בהרבה מזה של הדמוקרטים לטראמפ היום. הרפובליקנים אפילו פתחו תיאוריית קונספירציה לפיה רוזוולט לא מנע את ההתקפה על פרל הארבור על מנת להצדיק את כניסת ארה"ב למלחמת העולם. 

חריגה מהסמכויות היתה תופעה של קבע כמעט אצל כל הנשיאים. שליטה של מפלגה העויינת את הנשיא בבית הנבחרים, היתה ג"כ תופעה שכיחה למדי. בכל זאת, בכל ההיסטוריה של ארה"ב, למעט הניסיון להדיח את אנדרו ג'ונסון ב-1868, עד היום לא היה אף מקרה של שימוש באימפיצ'מנט למטרה פוליטית. 

הניסיון של הדמוקרטים להפוך את החריגה מסמכות (Abuse of Power) לעבירה הוא תקדים מסוכן, שהם יתחרטו עליו. היום הם באים בטרוניות על כך שטראמפ ממלא את מערכת המשפט בשופטים שמרנים. זו תוצאה ישירה של שינוי שהם הכניסו כאשר היה להם רוב בסנאט.  הם עדיין לא מבינים שדבר דומה יקרה כשנשיא דמוקרטי יכהן אי פעם בעתיד, אם חריגה מסמכות ע"י הנשיא כעבירה תהפוך לנורמה.   

יתרון אחד שיש לדמוקרטים הוא התמיכה בלתי מסוייגת של התקשורת הממסדית. למעט רשת הטלוויזיה FOX ובמידה מסויימת העיתון וול סטריט ז'ורנל, לא ניתן למצוא אפילו מילה חיובית אחת על טראמפ בתקשורת הכתובה ו/או המשודרת. התקשורת, שכבר ב-2016 תמכה בדמוקרטים, החליטה כנראה ל"העניש" את הציבור על כך שהוא לא ציית לה. ב-2016, העויינות של התקשורת תרמה לא מעט לניצחונו של טראמפ. מעניין יהיה לראות אם זה יחזור על עצמו גם הפעם.    

הבחירות לנשיאות

מי שלא היה סוציאליסט לפני גיל עשרים, אין לו לב. מי שנשאר סוציאליסט אחרי גיל שלושים אין לו שכל.

ברני סנדרס כבר שכח מתי מלאו לו שלושים. את מסע הבחירות שלו הוא בונה על הרעיון של השלטת משטר סוציאליסטי בארה"ב. הוא מאמין שהרעיון הזה יבטיח לו את מועמדות המפלגה, ויותר מזה, הוא בטוח שבעזרת הרעיון הזה הוא לא יתקשה להביס את טראמפ בנובמבר.

בזכות החזון הסוציאליסטי שלו, יש לסנדרס מידה לא מעטה של הצלחה בקרב הדור הצעיר של המפלגה הדמוקרטית, למרות שהוא עבורם דמות מדור אחר. ההצלחה הזאת של סנדרס היא תוצאה ישירה של הפוליטיקלי קורקט שהפך את מערכת החינוך האקדמי למכונה להכשרת בורים ועמי ארצות עם תעודה. הממסד הדמוקרטי אינו מתלהב מהרעיון שסנדרס יהיה מועמד המפלגה.  הם מודעים לעובדה שבציבור הרחב אין הרבה "קונים" לחזון הסוציאליסטי.   

המתחרה העיקרית של סנדרס, אליזבט וורן, איננה משתמשת באותן סיסמאות, אבל חזון העתיד שלה מכיל הרבה מהאלמנטים הפחות חיוביים של הסוציאליזם. שניהם מתחרים בזריקת מיספרים לאוויר, כמו במשחק "פוקר יהודי", בסרט "ארווינקה" של אפרים קישון.  הם נוקבים בטריליונים של דולרים למימון התוכניות שלהם, מה שמעורר את השאלה אם יש להם מושג על המשמעות של המספר טריליון (אני לא בטוח שהם יודעים כמה אפסים יש בטריליון).           

המתחרה השלישי בקבוצת המובילים בין המועמדים הדמוקרטים, ג'ו ביידן, נראה קצת יותר שפוי. בתחילת המירוץ היתה לו תדמית של "המבוגר בחבורה". אדם רציני, מיושב בדעתו, אדם שאיננו מאבד שליטה ואיננו עולה לטונים גבוהים. הוא אומנם קצת מבוגר עבור הדור החדש, אבל ניסיון של שמונה שנים כסגן נשיא, ולפני כן 30 שנה בסנאט, לא הולך ברגל. 

הבעייה הגדולה של ביידן היא למעשה בעייה שיש לכל פוליטיקאי עם עבר.  ככל שהעבר יותר עשיר ב"הישגים", הבעייה יותר חמורה. כל כך למה? כי לחיים יש דינמיקה, ודברים משתנים.  סגנו של הנשיא ניקסון, ספירו אגניו, שנאלץ להתפטר בגלל קבלת שוחד, ניסח את זה בצורה קולעת – הממזרים שינו את כללי המשחק.  

בעידן הפוליטיקלי קורקט, שפיות איננה בהכרח יתרון. יתרה מזאת, רבים מהישגיו של ביידן בתקופה שבה הוא שירת בסנאט, הם "אנטי הישגים" באווירה של היום. במילים אחרות, העבר איננו בהכרח כרטיס כניסה לעתיד. 

לרוע מזלו של ביידן מצבו השתנה באופן דרסטי בעקבות תרגיל האימפיצ'מנט. הדמוקרטים קפצו על סיפור ה"קשר האוקראיני" כמוצאי שלל רב, אחרי שהם אכלו אותה בגדול כשסיפור ה"קשר הרוסי" נמוג בעקבות דו"ח התובע המיוחד. מאוקראינה תבוא הישועה, כך הם האמינו. 

זה לא הגיוני לצפות שאדם האחוז בולמוס של שנאה יחשוב באופן הגיוני. הדמוקרטים היו צריכים להבין שפוטנציאל הפגיעה של הסיפור האוקראיני בביידן עולה על הפגיעה בטראמפ, אבל הם לא הבינו. אם הם כן הבינו, האפשרות לפגוע בטראמפ סינוורה אותם יותר, והם היו מוכנים לשלם את המחיר של פגיעה בביידן. 

אי אפשר לנהל קרקס תקשורתי כמו "חקירת" האימפיצ'מנט בבית הנבחרים בלי שתיחשף המעורבות של ביידן בפרשה, ובמיוחד את העובדה שהוא ומשפחתו הפיקו רווחי עתק מהאוקראינים. אפשר למנוע חקירה מיוחדת, ואפשר למנוע את זימונו של ביידן להעיד, ובעזרת התקשורת אפשר גם להקטין את חלקו של ביידן בפרשה. אבל אי אפשר להעלים מהציבור שמאחורי התדמית של ביידן כזקן חביב ישר ונקי כפיים, מסתתר אדם שניצל את מעמדו כסגן נשיא ארה"ב לקבלת Quid Pro Joe.      

לדמוקרטים יש בעייה אמיתית לקראת הבחירות לנשיאות.  נכון לעכשיו אין להם עדיין מועמד בולט, "כוכב" מוביל. ההשתעבדות לפוליטיקלי קורקט מקשה על התלכדות האגפים השונים במפלגה סביב מצע משותף שיהיה מקובל על כולם. הסקרים מתנדנדים כל הזמן, אבל אף אחד מהמועמדים לא מצליח לפתוח פער של ממש, מה גם שלכל מועמד יש קופה של שרצים שמקשה עליו לקבל תמיכה מכל המגזרים של המפלגה.

לרשימה צריך להוסיף גם את ראש עיריית ניו יורק לשעבר, בלומברג. לפי הסקרים כרגע אין לו יותר מ-5% תמיכה, אבל יש לו הרבה כסף והוא יכול לנהל מערכת בחירות בכוחות עצמו בלי להיעזר במפלגה. העבר שלו נקי יחסית והוא לא מזוהה עם מגזר ספציפי. במצבים דומים בעבר, כאשר המפלגה לא הצליחה לבחור באחד מהמועמדים המובילים, היו סוגרים על מועמד של פשרה, ובלומברג בהחלט עונה על הדרישות. 

מה סיכוייו להביס את טראמפ?  הוא מאמין שהוא יכול, וכמו  שמקובל לומר בארה"ב – He Puts His Money Where His Mouth Is.

לפחות, בניגוד לסנדרס, הוא מבטיח שלא יסטה ממדיניות טראמפ כלפי ישראל. 

ובסוף – הפתעה!

שמועות בתקשורת מרמזות יותר ויותר על כך שהילארי עוד לא אמרה את המילה האחרונה לגבי הגשת מועמדותה. בראיון לתקשורת שהיא נתנה לאחרונה היא "הסבירה" כמה חשוב לעתיד האומה להביס את טראמפ על מנת למזער את הנזק שלדעתה הוא גורם. היא לא אמרה מי לדעתה המועמד שיכול לעשות זאת, אבל היא "שחטה" את ברני סנדרס שלדבריה שירת בקונגרס הרבה שנים, אבל אף אחד לא מחבב אותו, ואף אחד לא מוכן לעבוד איתו.  הוא לא עשה שום דבר  –

 Sanders was in Congress for years, but nobody likes him, and nobody wants to work with him. He got nothing done. 

היא הסבירה למראיין שהיא חשה דחף נפשי (urge) להביס את טראמפ שנית (היא עדיין משוכנעת שהיא ניצחה בבחירות של 2016 ושטראמפ "גנב" את הנשיאות), ושהיא מוצפת בהודעות דוא"ל המפצירות בה להצטרף למרוץ. 

לא נראה לי שטראמפ יצטער אם המפלגה הדמוקרטית תציב את הילארי מולו שנית.

סקירה מפורטת של תעמולת הבחירות והרעיונות של המועמדים השונים תובא במאמר הבא בסדרה. אסתפק כאן בדוגמא אחת: במסגרת המאמץ למנוע את השואה האקלימית לקראתה האנושות צועדת, הדמוקרטים חותרים להפסקת השימוש בפחם כמקור אנרגיה. זה כמובן יגרום לאבטלה במדינות בהן כריית פחם היא מקור התעסוקה העיקרי. לג'ו ביידן יש רעיון מקורי איך לפתור את הבעייה. באסיפת בחירות שהתקיימה לאחרונה בניו המפשייר, הוא הציע לכורי הפחם שיאבדו את מקור פרנסתם לעבור הסבה מקצועית – ללמוד תיכנות (!)

לדעתו של ביידן, אדם שמסוגל לעבוד בעומק של 1,000 מטר מתחת לאדמה, לא יתקשה ללמוד תכנות.  נו טוב, גם מרי אנטואנט, כשאמרו לה שלעניים אין לחם, הציעה להם לאכול עוגות.                  

הרפובליקנים – היגיון בשיגעון

אני מודה לידידי זאב גלילי על הרשות להשתמש בכותרת אתר האינטרנט שלו.

יריביו הדמוקרטים, וכן שאר משמיציו ומבקריו של טראמפ – מרבים לחלק לו "מחמאות" כמו – משוגע, אידיוט, גס רוח, שונא נשים, גזען וכיוצא באלה. לא כאן המקום לניתוח כל חסרונותיו ומעלותיו של טראמפ.  אבל אידיוט הוא לא. בניגוד ל"שחקנים" האחרים במגרש, הוא לא פוליטיקלי קורקט, וזה כשלעצמו מותיר את המונופול על האידיוטיות למתחריו ומבקריו.  בעולם של היום, בו חשיבת עדר היא מאפיין מרכזי של הפוליטיקלי קורקט, זה הרבה. 

נעבור לניתוח המצב לגבי הבחירות הממשמשות ובאות.

לגבי הבחירות לקונגרס, אין הרבה מה לומר, כי רוב מה שנאמר בקטע על הדמוקרטים מתאים גם לרפובליקנים. ה"חידוש" היחיד הוא שהקיטוב הקיים בין המפלגות היום הוא כזה שהאפשרות שאנשים יפצלו את הצבעתם בין הנשיאות והקונגרס היא בלתי מציאותית לחלוטין. אפשר לומר כמעט בוודאות שההצבעה הפעם תהיה "הצבעת חבילה"(package vote) – אותה הצבעה לנשיא ולקונגרס. הבחירות לנשיאות תקבענה לפיכך גם את תוצאות הבחירות לקונגרס. 

לטראמפ יש מיספר יתרונות ברורים.  כנשיא הוא מופיע בחדשות בלי הרף, והרפובליקנים לא צריכים להשקיע הרבה בתעמולת בחירות ברמה הנשיאותית.

אסיפות הבחירות (Town Hall Meetings) של טראמפ גורפות קהל המונים,  והוא לא צריך לעבור את המסלול המתיש של בחירות מקדימות (Primaries) – פורמאלית התהליך יתקיים, אבל לא יהיו לו מתחרים של ממש. הוא יהיה מועמד יחיד. הרקורד של טראמפ כנשיא הוא לגמרי לא רע. הוא לא ביצע את כל מה שהבטיח, אבל אחוז ההצלחות שלו עולה בהרבה על זה של קודמיו (במיוחד זה של האחרון). במיוחד הוא מילא את הציפיות של בוחריו בתחום של מינוי שופטים שמרניים, ועוד ידו נטויה.  חלק מהבטחות הבחירות שלו נמצא עדיין בשלב הבשלה (Work in Progress) – גדר המערכת, הסכמי סחר, רפורמות בנושא ההגירה, אבל בכולם יש התקדמות של ממש ובסופו של דבר, למרות הרזיסטאנס של הדמוקרטים, בצורה כזאת או אחרת, הוא משיג את שלו.

מול היתרונות, טראמפ נאלץ להתמודד מול תקשורת עויינת שהסירה את הכפפות ומנהלת מלחמת חורמה נגדו. התקשורת מתפקדת באופן גלוי ככלי הסברה של המפלגה הדמוקרטית. כמו כן, תמיכת המפלגה ביוזמות השונות שלו איננה בלתי מסוייגת. 

הדמוקרטים נמצאים במצב מביך – למעשה אין להם מה להציע לבוחר. בזכות השגשוג הכלכלי, הבטחות הבחירות הסטנדרטיות – עליית שכר, שיפור במצב התעסוקה, דיור במחיר סביר וכו', כבר סופקו ע"י טראמפ. הם נאלצים לפיכך להפנות את מרצם לנושאים שפחות מדברים אל הציבור הרחב, כמו "שואה אקלימית" המאיימת על המשך קיומה של האנושות, או סכנת המלחמה בגלל "מדיניות הרפתקנית" של הנשיא. 

שאלת מפתח היא מה תהיה השפעת האימפיצ'מנט על הבחירות. קשה להאמין שדמוקרטים יצביעו עבור טראמפ, גם אלה שחושבים שהתהליך לא היה מוצדק ושנעשה לו עוול. באותה מידה ספק אם יהיו רפובליקנים שיצביעו נגד טראמפ גם אם הם חושבים שהתנהגותו הצדיקה את התהליך. המפתח הוא בידי הציבור המכונה "בלתי תלויים" או "מתנדנדים".           

אסיים במיספר מילים על אחד ממכלול הרעיונות והיוזמות המוצעים ע"י המתחרים הדמוקרטיים על המועמדות לנשיאות. נושא שעולה בלי הרף לכותרות, גם בזירה הבינלאומית, הוא שיטת הבחירות. כל המועמדים הדמוקרטיים מאוחדים בדרישה לבטל את קולג' האלקטורים ולעבור לשיטת בחירות בה ספירת הקולות היא ארצית (כמו שמקובל בארץ). 

על מנת להעמיד את הדברים בפרופורציה, כדאי לזכור שעד שעה 8 בערב ביום הבחירות, כשכל העולם היה משוכנע, שלמרות הרוב המסתמן עבור טראמפ, הילארי תזכה בגלל שיטת האלקטורים, אף אחד לא מצא פסול בשיטה. אדרבא, עד לאותה שעה, הדמוקרטים ראו את קולג' האלקטורים כפאר היצירה בין שיטות הבחירות. רק אחרי שזה לא קרה, והילארי נאלצה לבטל את חגיגות הניצחון, הדמוקרטים שינו את עורם, והפכו את קולג' האלקטורים לאם כל חטאת. 

ניצחון בבחירות של מועמד שלא קיבל את רוב הקולות בספירה הארצית איננו דבר חדש. זה קרה שש פעמים בתולדות ארה"ב – 1824, 1876, 1888, 1960, 2000 ו-2016. הפעם הפער היה גדול במיוחד – קרוב לארבעה מיליון קולות, אבל להציג את זה כ"פער ארצי" זה סילוף. זה היה פער נקודתי, פער שכולו מרוכז במדינה אחת – קליפורניה.  אם מוציאים את קליפורניה מהמניין, טראמפ ניצח גם בספירה הארצית בכל שאר 49 המדינות. 

זה בדיוק הרעיון עליו נשען המושג של קולג' האלקטורים – למנוע מצב בו מדינה אחת או שתיים תשלוטנה על כל היתר.  זה בדיוק מה שקרה ב-2016. שיטת קולג' האלקטורים הוכיחה את עצמה. 

כדאי לציין שהבעייה הזאת קיימת בכל שיטת בחירות אזורית. אם בבריטניה, למשל, שיטת הבחירות היתה מבוססת על ספירת קולות ארצית, השמרנים לא היו מנצחים בבחירות האחרונות.  הם היו נשארים המפלגה הגדולה ביותר, אבל לא היה להם רוב והם היו צריכים להקים קואליציה. 

בשיטת בחירות עם ספירה ארצית של הקולות משתלם לכל מיני לפידים, כחלונים וליברמנים להתמודד באופן עצמאי, והתוצאה היא ממשלות קואליציה שאינן יכולות לתפקד או, מה שעומד לקרות כנראה בבחירות הקרובות – מסירת מפתחות השלטון של המדינה היהודית הראשונה בהיסטוריה המודרנית, למפלגת מיעוט ערבית.

ישראל בר-ניר

שאלה לקוראים – מי יודע מדוע הסמל של המפלגה הדמוקרטית הוא החמור?

התשובה לשאלה תשלח בדוא"ל לכל מי שישלח לי את כתובת הדוא"ל שלו.

הדוא"ל שלי: Israelmbn@yahoo.com

* * *

זיוה שמיר

ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה?

(פירוש אחר לשיר "סליחות")

לאה גולדברג (להלן: ל"ג) דיברה כידוע בזכות "האומץ לחולין", כבאחד ממאמריה שכותרתו הוצבה לימים בראש ספר מאמריה ומסותיה. בתוך המושג "חולין" שילבה המשוררת  את השקפת עולמה האָתאיסטית ואת משיכתה אל העבודה היום-יומית האחראית ואל הדברים הקטנים והפשוטים של החיים, שאינם מושכים אל המֶטָפיזי ואל המיסטי. בולט בייחודו הוא  שירהּ "סליחות" (1938), שבתוכו מצוי – בו ובמחזור השירים שבתוכו הוא משולב –  ריבוי בלתי אופייני של שימושי לשון יהודיים מובהקים מסידור התפילה.

ל"ג גדלה כידוע בסביבה סוציאליסטית, שהפכה את האקסיומות הפוליטיות לעיקרי אמונה. דומה שהמשוררת הִטמיעה את מערכת הערכים המרקסיסטית שראתה בדת "אוֹפּיוּם להמונים",  ונראה שלא היו לה יִראת כבוד או מחויבות כלשהי כלפי אובייקטים מקודשים הקשורים לפולחן הדתי. ספק רב הוא אם ביקרה אי-פעם בבית כנסת. הוריה היו מתכנסים עם חבריהם לשוחח על נושאים חברתיים כלל-אנושיים, ללא זיקה ליהדות המסורתית או לשמירת מצווֹת, וכדבריה של המשוררת, בדף של קורות-חיים  שרשמה לקראת ערב הפתיחה של תערוכת ציורים פרי מכחולה, שנערך בירושלים ב"בית האמנים" ביום 13 בדצמבר 1968: "משפחתנו היתה לא מסורתית אלא יהודית-סוציאליסטית [...] לשון הדיבור בבית היתה רוסית".¹

שיר עברי שכותרתו "סליחות" עשוי לעורר בלב קוראיו ציפיות לתמונת אדם מישראל –  בחודש אלול או ב"עשרת-ימי-תשובה" – העומד בהכנעה מול בוראו ומַכֶּה על חֵטא שחָטא. הדוברת בשירהּ של ל"ג "סליחות" פונה אל נמען בלתי-מאופיין, ומתחננת אליו שיניח לה לנפשה, שייתן לה ללכת לדרכה ויאפשר לה להיפטר מרגשי האָשָׁם  המעיקים עליה ביום ובלילה:

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי.

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן,

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן,

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת,

לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

מאז  נדפס שיר זה בשנת 1938 בכתב-העת "טורים" – ביטאונו האוונגרדי של אברהם שלונסקי,² הוא עורר ניחושים אצל קוראיו ומבקריו, שנטו להבין את השיר כשיר פרֵדה מגבר אהוב שאִתו היו לל"ג קשרים אינטימיים והוא שלימדהּ להכיר כל גומחה בגופה ולזהות אל נכון את כל מאווייה ותשוקותיה. היו שזיהו בשיר הדים לפרשת אהבתה של המשוררת לסטודנט הוֹדי שלמד אִיתהּ בגרמניה,³ והיו שטענו שהנמען הוא הצייר אריה נבון, שעבד במחיצתה  במערכת דבר לילדים בשנות השלושים והארבעים.⁴ המשוררת אכן גילתה משיכה אל הצייר, והוא נאלץ להסביר לה למגינת לִבָּהּ שיחסיהם  האקראיים הגיעו למבוי סתום, וכי אפסו הסיכויים לחדשם. אם כן מדוע היא זו המבקשת ממנו סליחה? המכוסה כאן רב על הנגלה.

המבקר יוסף אורן⁵ טען שהכותרת "סליחות" אינה אלא כותרת אירונית, וכי "עֵקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים בעבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה." ואולם אין הטענה הזאת מתרצת את  משאלתה לכרוע על חוף הסליחה, כמו גם את הודאתה הבלתי מנומקת ברגשי האשמה המעיקים עליה ללא הרף.

כדי לנסות לזהוֹת את הנמען וכדי לנסות לתאר את מסכת יחסיו עם הדוברת, מן ראוי להתבונן במחזור כולו. השיר "סליחות" הוא חֵלק ראשון  בלבד של מחזור שירים בן ארבעה חלקים, ובו מתוודה הדוברת על חטאיה ("אָשַׁמְתִּי מְאֹד"). למרבה הפרדוקס, היא גם מסַפּרת לגבר האהוב שסלחה לו סליחה "פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה". שוב לפנינו סתירה התובעת את יישובהּ: אם היא האשֵׁמה, הרי שהיא זו שזקוקה למחילה, היא ולא הגבר הנמען.

ניכּר שמרחקים פיזיים ומרחקים נפשיים מפרידים בין השניים וששוב לא תדע הדוברת את מגע ידו של האיש; ועם זאת נרמז שבסוף הוא חוזר אליה (בהקיץ? בחלום?). מוטיב השִׁיבה המאוחרת מזכיר את הדברים בשירהּ של סולוויג הנאמנה במחזהו של איבּסן פֶּר גינט שבתרגום ל"ג: "תְּבֹרַךְ שֶׁחָזַרְתָּ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ / יְבֹרַךְ בֹּקֶר-חַג שֶׁרָאָה תְּשׁוּבָתְךָ."⁶ חרף תיאורה המרומז של השִׁיבה, כלל לא ברור אם המשוררת מייחלת לשובו של הגבר האהוב, שהרי בסוף השיר הראשון של המחזור היא מבקשת ממנו  שיניח לה וייתן לה ללכת לדרכה באין-מפריע.

התבוננות במחזור כולו, כמו גם בשירי סליחה אחרים של ל"ג, מעצימה את החידה עוד יותר. שירים רבים במכלול שירָתהּ הם שירי סליחות, וכלל לא ברור על אֵילו חטאים הם מכים. בשיר "סתיו" משנת 1952, למשל, הדוברת מבקשת מן הנמען-הגבר:

הַכְנִיסֵנִי דְּווּיָה וְאִלֶּמֶת

תַּחַת כְּנַף סְלִיחָתְךָ הַשְּׁבוּרָה       

כָּל עוֹד בְּלִבֵּנוּ פּוֹעֶמֶת

צִפִּיָּה חֲרִישִׁית לַבְּשׂוֹרָה

הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?

וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב

לְאַחֲרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה.⁷

בשיר "סתיו" לפנינו סליחה מן האב שנשאר כלוא בסנטוריום בעוד אשתו ובתו ברחו מן ההפֵכה. כלולה כאן רמיזה ברורה לשירי השכינה של ביאליק – "הכניסי" ו"לבדי" שבהם מתוארת האֵם-שכינה שבורת הכנף האוספת ברחמים את  בנהּ-יחידהּ האהוב ומנסה לשווא לסוכך עליו, בעודה זקוקה לסיוע ולהגנה ממנו.

זיקה זו לביאליק מעלה על הדעת את האפשרות הפרשנית שלפיה דמות הנמען היא דמותו של הורֶה כושל – לא של אֵם-שכינה, כבשירו של ביאליק, אלא של אב-אֵל כושל ומובס שכבר אינו מסוגל להגֵן על משפחתו. הדוברת, בִּתו של אותו אב-אכזָב שְׁבוּר כנף, מצַפּה לשווא לבשורה ואינה יודעת כלל אם תשוב לראות את האיש האהוב. לִבּהּ עדיין קשוב "לְאַחְרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה" – בציפייה ובתקווה לקבל ממנו אות חיים,  לשמוע בת-קול שתודיע אם יש  סיכוי לראותו ("הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?"). דומה שסיפורו הטרָאגי של האב – אברהם גולדברג – שלא עלה עם אשתו ובִתו ארצה אלא נשאר בליטא ונספה בשואה, מהדהד כאן וגם בשירי סליחה אחרים שכָּתבה המשוררת ערב המלחמה ובעיצומה.

ל"ג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי חייה, ונתנה להם בדרך-כלל ביטוי  מרוּכּך, לאחר שעברו תהליכים של הדחקה. יתר על כן, היא לבשה בדרך-כלל חזוּת  כמו-הרמונית, ולמדה להתחמק ממבע ישיר, אף להסתיר מזולתה את העובדה שהיא מסתירה ממנו את סבך רגשותיה. שיריה הם תכופות מסכה שעל-גבי מסכה – מסווה לכיסוי אותו קרע שלא יתאחה לעולם. שירָתהּ מעידה שהיא  הסתירה רגשי אשמה שהעיקו אליה ולא הִרפו ממנה כל ימיה. ההתחמקות וההסתר היו תכונת יסוד של ל"ג – האישה ויצירתה.

עוד בנעוריה, כשנתבקשה בבחינות הבגרות לכתוב חיבור בעל אופי לאומי על ליטא המתעוררת, היא התחמקה מן המשימה שלא היתה לרוחה, ובמקום תיאור ישיר, היא כתבה על ראשית האביב בנוף הליטאי. כך, בעָרמה מחוכמת, היא מילאה ולא מילאה את המשימה שהוטלה עליה, והשׂבּיעה את רצון בוחניה מבלי להסגיר את הסלידה שעורר בה הנושא הלאומי-הלאומני.⁸

באחת מרשימותיה תיארה כזכור ל"ג כיצד קמה בגרמניה מליל ביעותים, שבּוֹ נאלצה לשרוף ספרים "אסורים" מחשש פן ימצאו אותם הפלוגות הנאציות שצעדו ברחוב. בתום האירוע הטראומטי הזה היא ישבה לכתוב לאִימהּ מִכתב, ובוֹ תיארה לא את חוויות יום אתמול, כי אם את פריחת עץ האפרסק בגינת בית מגוריה.⁹

לפי גדעון טיקוצקי, שיריה מתגלים לא אחת כ"סוסים טרויאניים" שחזוּתם ההרמונית אינה מעידה על הטראגיקה שהולידה אותם,¹⁰ אף אינה מסגירה את המסר החתרני הגלום בהם. מעניין להיווכח שהיא עצמה כתבה באחד מגיליונות דבר לילדים  חרוזים לסדרת ציורים המתארת הכנסת סוס טרויאני למחנה האויב.¹¹

במילים אחרות: שיריה של ל"ג מציגים תכופות עולם הרמוני, יפה ומצוחצח, המסתיר מאחוריו מציאוּת קרועה ושסועה שאינה נחשפת לְעולם במלוא כיעורה. השירים פורשׂים על מציאות קרועה זו מסווה ומסכה, כדי לשדר לזולת ש"הכול בסדר", הגם שמאחורי המסכה מסתתר געש כאוטי. לעתים נדרש הקורא-הפרשן לקרוע את המסכה הפרוּשׂה על פניהם של אחדים משיריה ולחשוף את הכאב שהולידם.

יש היסטוריונים הטוענים כי  השיר "האוּמנם" נכתב על רוז'קה קורצ'אק שנשלחה מטעם אבא קובנר והפרטיזנים לגייס את היישוב לעזרת הקהילות באירופה.¹²  הנחה זו אינה מתיישבת עם הכרונולוגיה הפשוטה: ל"ג לא יכולה היתה לדעת על קורותיה של רוז'קה קורצ'אק לפני הגיעה ארצה בדצמבר 1944, בעוד שהשיר "האוּמנם" נדפס לראשונה בעיתון דבר  מיום  19 בפברואר 1943 ומאוחר יותר נדפס בשני מאספים שהתפרסמו על רקע  הידיעות על התקדמות כוחות צבאו של רומל בצפון אפריקה לעבר ארץ-ישראל ועל רקע הידיעות על השמדת יהודי אירופה.

בשיר אכן  ניתן ביטוי לתחושת היישוב לנוכח הידיעות הקשות הראשונות שהגיעו על היקף השואה, אך בקריאה מרפרפת אין בו כדי להסגיר את עָצמת האימה ששׂררה ביישוב שבעיצומה חוּבּר שיר זה.  לעומת השערתם הפרשנית של ההיסטוריונים, העלה אריאל הירשפלד את ההשערה ששיר נעים זה, הפותח במילים "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד",¹³  משקף חוויה טראומטית משחר ילדותה של המשוררת – חוויה   שחָוותה ל"ג  ב-1919, בשעה שאִמהּ  נאלצה לעָזבהּ שעות ארוכות יחידה בשדה והלכה לבקר את בעלה שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ  הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדוויי והסבל של החיים הבוגרים, כמסוּפּר ברשימתה המֶמוּאריסטית "ילדוּת" (1938).¹⁴

 לפי השערה זו, לפנינו שיר המעבּד חוויה אישית טראומטית, אך כלפי חוץ השיר לובש חזוּת נעימה והרמונית, שאינה מסגירה כלל את רגעי האֵימה הנוראים שהולידו אותו.

לדעתי גם השיר "סליחות" אין תוכו כבָרוֹ. הוא נתפס  כשיר המופנה אל גבר אהוב, שכּן כלולים בו לכאורה רמזים לקִרבה גופנית, אך הקִרבה המתוארת בו יכולה להיות להערכתי גם אותה קִרבת גוף תמימה של אב הרוחץ את בִּתו הרכה באהבה וברוך, ולאו דווקא ביטוי של יחסים אינטימיים ש"בינו לבינה". מועד כתיבתו ופרסומו של השיר  (ערב פרוץ מלחמת העולם) ושימושו באותה מטפוריקה של שיר הבַּלָּהָה המסוּיָט "זֶמר" שנכתב בעיצומה של המלחמה, עשויים לעודד אפשרות פרשנית שונה מן המקובל, ולפיה השיר  מופנה אל האב  הרחוק-הקרוב כדי לבקש ממנו סליחה ומחילה.

לפי אפשרות פרשנית כזאת, הדוברת בעצם מתחננת לפני האב שיַרפֶּה ממנה בסיוטי הלילה  ויניח לה לנהל את חייה בלעדיו. זוהי גם הסיבה שהמחזור כולו ספוג משקעים ממקורות היהדות, הגם שהם מוּצָאים מהקשרם הרגיל ("סְלִיחוֹת", "תְּפִלּוֹתֶיךָ", "רְאֵה וְקַדֵּשׂ", "כָּל נִדְרֵי"), שהרי האב ה"בּוּנדיסט"-הסוציאליסט,  אף-על-פי שלא היה ציוֹני ולא הִקפיד על קיוּם מצווֹת, שמר על יהדותו מכל מִשמר, ואף ניסה לעורר בבִתו גאווה על השתייכותה לעם היהודי.¹⁵

מילים כמו "עינויים" ו"אוח" המשובצות בשיר "סליחות" מרמזות לכך שלפנינו סיפור-סיוטים טרָאגי, אך מִשקעיו הפנטסמגוריים כמעט שאינם ניכּרים שעה שהוא מוּשר כשיר אהבה נעים ורוגֵע.

הסיפור שמאחורי שירי האב קשה לעיכול: אברהם גולדברג, אביה של המשוררת, כלכלן ומומחה לביטוח, נעצר בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלוּתוֹ שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נעצר ונכלא על-ידי משטרת הגבולות בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית-המועצות. עשרה ימים ארוכים הועמד אברהם גולדברג  מִדי יום מול כיתת יורים שביימה את הוצאתו להורג, כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו" נגד "המולדת" ("אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ"), ועינוייו צבעו את חיי בתו, הילדה התמימה, בצבעים קודרים ("מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ"). ריטואל העינויים הזה גרם לאב שדעתו תתבלע ואילצה לימים את אִימהּ של ל"ג לאשפז את בעלה בסנטוריוּם, משהפכו התפרצויותיו הפסיכוטיות את חיי המשפחה לסיוט בלתי נסבל. פרק הילדות של חיי הבת, בלובן תמימותו, הגיע אותה עת לסיומו, ואל מסכֶת חייה נשזרו אותם הפרקים האפלים שללא אושר ושמחה, שטרדו את מנוחתה עד אחרית ימיה.

דומה שהדוברת-המשוררת מזכירה כאן את עינוייו של האב הבאים אליה בסיוטי הלילה ("בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ"), ואת ההפלגה אל האופל שבּוֹ שרוי היה האב שדעתו נטרפה. המילה "וְלָמַדְתִּי" הפותחת את הבית השני עשויה  להיות אמירה אֶליפּטית של "ולמדתי לראשונה מפיך", כי האב הוא שלימד את ילדתו הפעוטה את שמות האצבעות ומנה בילדותה את השִׁניים שנבטו לה.

אִזכּוּרי הגוף החשוף השייכים כביכול לשיר-אהבה בעל נימה אֶרוטית עשויים להעלות כאן  באופן אֶבוֹקטיבי את ניחוחה של הילדוּת המוקדמת שבּהּ טיפּל האב בבִתּוֹ התינוקת, נטל את ציפורניה, מנה כל שן חדשה בפיה וסירק את שְׂעָרָהּ אחרי הרחצה. ריחָם של נופי הילדוּת הרחוקים, שמֵהם נתלשה המחַבּרת מִסיבות שהזמן גרָמָן, מעלה כאן אסוציאטיבית גם את ריח  היערות בצפון-אירופה, עם האורנים והשרף הנוטף מהם ("רֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן").¹⁶

השיר מסתיים בבקשה מהנמען שזִכרו רודף אותה להרפות ממנה –  להניח לה ללכת לדרכה ולמחול לה על העוול: לכרוע על חוף הסליחה. הדוברת מתחננת לפניו שיניח לה להיפטר מן התמונות הרודפות אותה בחלומות הבַּלָּהָה – להיפטר מן ההרהורים המסויטים כעופות הלילה הדורסים  והמפחידים. הפרשנות שלפיה הנמען של השיר "סליחות" הוא האב, ולא אחד מאהוביה האינטימיים של ל"ג, מלַכּדת היטב את חלקי השיר ומסבירה את ההיזכרות בנופי הילדות המיוערים ואת בקשת הסליחה והמחילה שמשמיעה הדוברת בסופו.

ונוסיף הערה בשולי הדברים: השיר  מזכיר "כָּל רִיס וְצִפֹּרֶן [וכל] שַׂעֲרָה", ולא אותם איברים אינטימיים מוצנעים, המתאימים לשירי אהבה חושפניים על יחסים ש"בינו לבינה". אִזכּוּר זה מעמיד סִמליוּת אוקסימורונית עזה, כפולה ומכופלת. מצד אחד, עולה כאן זֵכר הילדוּת וניחוחות יערות ליטא ("וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן, / הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"). מצד שני, אִזכורם של הציפורן והשֵׂער רומז גם לקוצר ימיה של מערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין הדוברת לגבר-הנמען. השֵׂער והציפורניים הן נגזרים ומושלכים לאחר צמיחתם, שאם לא כן הם מכבידים על הגוף. כאן הדוברת מתחננת לפני הנמען שיניח לה לחתוך ולגזור את הקשר בינה לבינו, כדי שתוכל להמשיך את חייה. ואף זאת: השֵׂער והציפורניים ממשיכים לגדול גם אחרי מותו של אדם וטמינתו באדמה. באמצעות אִזכּוּרם עולה כאן באופן אֶבוֹקטיבי מרומז כל מעגל הילדוּת, הצמיחה והמוות.

כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי על אלחנן קרון, גיבור הרומן הגנוז אבדות, שפָּרָשת חייו דומה בהיבטים פסיכולוגיים וביוגרפיים אחדים לפרשת חייה של ל"ג, נאמר: "הספרות היתה זו שגילתה לראשונה את הרחוב היהודי. ואולי אשמת הספרות היתה זו, שהוא, משורר עברי, לא למד עד היום הזה לאהוב את אותו המקום המזוהם, את אותה הסמטה הצרה, אהבה ממש, אהבה של קצה שערה וציפורן,  של דם ורוח, כפי שאהב את כל אשר אהב" (שם, עמ' 174). 

משמע, המילים "וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן, / וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף" אף רומזות לאהבה טוטאלית וחסרת תנאים – אהבה הסוחפת את האוהב עד קצות ציפורניו ועד שורשי שְׂערו. משמע, שיריה של ל"ג הם שירים רב-מערכתיים, מטעים ומתעתעים, שפשטותם היא פשטות מדומה. לא במקרה ראו הקוראים והמבקרים בשיר "סליחות" שיר אהבה אינטימי. קל לטעות ולחשוב שהגבר הנמען בא אל הדוברת בלילה, בעוד שנאמר "בָּאתָ כְּלַיְלָה". השיר זרוּע לכאורה במילים הטעונות כביכול בהשתמעויות אֶרוטיות (כגון המילה "גּוּפְךָ"), אך פרשנות אֶרוטית של שיר זה אינה יכולה להסביר את האווירה המסויטת השׁוֹרה עליו ואת זיכרונות הילדוּת שהוא מעלה בלב הדוברת (איזה גבר עשוי לעורר בה את זיכרונות הילדוּת הרחוקים עם נופיהם הצפוניים חוץ מאביה?)

אם קוראים את השיר כזיכרון ילדוּת רחוק, המבקש סליחה מהאב האהוב-השנוא, שזִכרוֹ מטריד את בתו בסיוטי הלילה, כל הקושיות באות על פתרונן.

נזכיר בהקשר זה שבבגרותה התאהבה ל"ג דרך-קבע בגברים שלא היו מסוגלים להחזיר לה אהבה: מבוגרים מדי, צעירים מדי, נשואים או רווקים מושבעים. ייתכן שהגבר היחיד שהראה לה אותות אהבה של ממש היה אביה.

לעִתים שירת ל"ג מושכת בעת ובעונה אחת לכיווּנים מנוגדים, הסותרים לכאורה זה את זה: כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי נוֹרה, גיבורת הרומן והוא האור, בת דמותה של ל"ג,  חולמת שהגבר האהוב קרֵב אליה בעוד היא מסתרקת מול הראי, אך כשהיא מסתובבת לראותו, אותו ולא את בָּבוּאתו, היא מגלה לתדהמתה שאין זה אלא אביה.¹⁷ 

משמע, ביצירת ל"ג החלומות מאחים דמויות שהקשר ביניהן הוא קשר אסוציאטיבי, כמו דמות האב ודמות האהוב, והשירים המסויטים מְאַחִים גם הם דמויות מנוגדות ובוראים מֵהן דמות היבּרידית אחת. יוצא אפוא שחרף כל האמור לעיל, אם שיר זה מעלה בקורא רושם, או תחושה, שמדובר בו בחוויות בעלות אופי ארוטי, אין הרושם הזה מופרך כל עיקר.

הנמען מגיע אל הדוברת "כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ", כלומר היא גם מייחלת לבואו (הממשי או ההזוי) כאוח המחכה לבוא הלילה, והוא גם טורד את מנוחתה בלילות הנדודים שלה, שבהם אין היא מוצאת לעצמה מנוחה מחמת הסיוטים, והיא כאותם עופות לילה – הינשוף, האוח והתנשמת – שעיניהם פקוחות בחשכה. הנמען מַציב מולה חלון וראי חשוכים, שלמרבה הפָּרָדוקס רק בזכותם ודרכם היא יכולה לראות את התמונות שנשכחו בבהירוּת.

ואגב, תמונת האוח משולבת גם בשיר המסויט "בואי כלה": "בְּיָרֵחַ אָדֹם מוּל הַיָּם / מְפַכֶּה דָּמֵךְ. [...] וְגַלִּים בְּדָכְיָם / זוֹעֲקִים בְּבִכְיָם אֶת שְׁמֵךְ [...] אֵיךְ אֶסְגֹּר אֶת חַלּוֹנִי / וּקְרוֹבָה הַסּוּפָה? [...] וְהָאֹחַ מִלֵּב הַלֵּיל / אֶת שְׁנָתִי קָרַע?" (התקרבות הסוּפה בשירת ל"ג מסמלת תכופות את בוא המלחמה, וייתכן שבסיוטיה היא שומעת את קולו של האב הכלוא הקורא לה בשמהּ מתוך הסערה).

מן הראוי לזכור ולהזכיר: אלמלא אושפז בכפייה בבית-חולים לחולי-נפש ואילו לא הופרד ממשפחתו, הוא לא היה נשאר בימי המלחמה בליטא, אלא עולה ארצה עם אשתו ובתו. גם אם נוכחותו בבית הפכה את החיים לגיהִנֹם, ניתן היה למִצער להעלותו ארצה ולאשפזו במוסד חלופי, הרחק מאֵימֵי המלחמה. ברי, ב-1938 עדיין לא יכולה היתה ל"ג לדעת מה בדיוק יעלה בגורלו של אביה, אך היא יכולה היתה להבין שהוא הופקר לגורל מר מאין כמוהו ושהיא לא תוסיף ככל הנראה לראותו עוד. הרהורים על גורל האב, מלוּוים בייסורי מצפון ובסיוטים, רדפו את ל"ג בשנות המלחמה ואחריה, והם עולים ובוקעים משירים רבים – גם משירים שבהם לכאורה דמות האב אינה נוכחת כל עיקר.

השיר "סליחות" כשיר המופנה אל האב, אף מתלכד עם השיר המסויט "זֶמר" שנכתב בדצמבר 1943, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, ובו השתמשה המשוררת באותה מטפוריקה שבמרכזה עופות לילה מעוררי בעתה, כבשיר "סליחות" שנכתב אמנם בטרם פרצה המלחמה אך חשרת ענניה כבר התחילה להתקדר מעל לאירופה. בחוגי המודרנה התל-אביבית כבר דיברו ב-1938 על המלחמה הקרֵבה וכתבו עליה שירים.

"מוּל חַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הַלַּיְלָה עוֹמֵד. / הַיָּרֵחַ כְּפֶרַח קָמֵל בְּלֹא עֵת. / אַדִּירִים, אַדִּירִים מַחְשַׁכִּים עֲרִירִים, / אֵיךְ אֵשֵׁב לְצִדֵּךְ, / אֵיךְ אָשִׁיר שִׁירִים? // הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת  [...] הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת  [...] בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאֹחַ הֶאֱפִיר / עִם צֵאת הָאַשְׁמרֶת יִתּם הַשּׁיר. / הָעוֹלָם לִקְרַאת הַשַּׁחַר קַשּׁוּב, / דּוּמָם יָצָאנוּ, דּוּמָם נָשׁוּב. / הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת."¹⁸

לפנינו סיוטי לילה של קרעי זיכרונות מן הבית הישן וקינה על מות יושביו. קשה לטעות בנימה האישית והרגשית של שיר זה, המעלה באוב, כמו מחזור שיריו של אלתרמן שמחת עניים, את עיר ההולדת הנצורה, את הבית הישָׁן שחָרַב ואת יושביו שמתו.

 כשכּוּנס השיר "זֶמר" בספר  על הפריחה (1948) נמחקה בו המילה "אוח" (בשורה "בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹחַ הֶאֱפִיר"), ובמקומה נרשמה המילה "אור" ("בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹר הֶאֱפִיר"). ייתכן שהשינוי חל מטעמים פרוזודיים ואפשר שנפלה כאן שגיאת העתקה, אך אפשר גם של"ג ביטלה כאן את מוטיב האוח – עוף הלילה הנקשר לסיוטי הלילה הגיהינומיים שעברו עליה בעקבות ההבנה שאביה נספָּה – כי שילבה כבר את המוטיב הזה בשיר אחר, מוּכּר יותר – הריהו השיר "סליחות" (שנכתב להערכתי על רקע אותה מציאוּת עצמה, שבמרכזה בית הילדוּת שהחיים נטָשוהו והוא נמלא בעופות דורסים וברוחות רפאים הטורדים את מנוחתה ואת שנתה של הבת שנמלטה מן התופת מבעוד מוֹעד והצילה את נפשה).

הרצון האוֹבּסֶסיבי להבקיע במאוחר דרך אל לִבּו של האב המת, לבקש את סליחתו ולהשיג ממנו  את המחילה  הבלתי-מושגת כדי לפתוח דף חדש בחיים וכדי לדבוק בחיים, עולה גם מן  המחזור "משירי הבן האובד", המבוסס על מְשַׁל הבן האובד ("The Prodigal Son") מן האֶוונגליונים (לוקס, ט"ו). המחזור המתאר בן חוטא השב לביתו כדי מבקש סליחה ומחילה מאביו כדי שירווח לו, מסתיים במילים: "לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ, / לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב, / קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ / אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב." הבן האובד מייסר את עצמו על שלעולם לא יזכה לסליחה, אך מנחם את עצמו בידיעה שהכעס והחרון של אביו מקורם באהבת אין-קץ של אב לבניו אחריו, חרף בגידתם בו (בחינת "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" ישעיהו א', ב').¹⁹

נזכיר עוד שבשיר המשוכלל והגבישי "שבחֵי היום"  מתחה ל"ג קו של אָנָלוגיה בין דמותו הנבונה של האב, הדואג לבני ביתו ומלמד את ילדיו לִמנות ולִשקול כל דבר במאזניים דקים ומדויקים, לבין יום החוּלין הצלול החושף כל מום. דומה ששיר זה לא נכתב אלא כדי לתאר את אביה הביולוגי לפני שנתבלעה דעתו, בעודו נושא במִשׂרתו האחראית ודואג לבני ביתו, שעה שלימד את ילדתו להתמודד באומץ עם תביעות החוּלין:

"חָכָם כְּאָב, עֵינוֹ תָּמִיד פְּקוּחָה, / וּשְׂכַר עָמָל וּמַעַל לֹא יָלִין. / צָלוּל כַּחֹק, עוֹמֵד עַל מִפְתָּנְךָ / לַמֵּד אוֹתְךָ אֶת דַּעַת הַחֻלִּין. // לַמֵּד אוֹתְךָ חָכְמַת מִסְפָּר וָאוֹת, / בִּינַת-מִדָּה וְעֵרֶךְ הַמִּשְׁקָל, / לִשְׁקֹל הַצְּחוֹק, לִמְנוֹת אֶת הַדְּמָעוֹת / גַּם לְהַבְדִּיל בֵּין הַכָּבֵד לַקַּל. // אַף לַהֲטוֹ שָׁפוּי הוּא וְלָבָן, / וְכָל שָׁעָה שֶׁבּוֹ – מִצְוַת-עֲשֵׂה, / מִמַּבָּטוֹ לִבְּךָ לֹא תְּכַסֶּה, / וְלֹא נִסְלָח לְךָ אֲשֶׁר יוּבַן."

המילים האחרונות, המופנות אל הבֵּן  ומתרות בו שלא יוכל להסתיר את המתרחש בלִבּוֹ מאביו ושלא יוכל להשיג ממנו מחילה,  מסגירות את שאיפתה חסרת הלֵאוּת של ל"ג להשיג מחילה מאביה על התנהגותהּ כלפּיו בפעמים האחרונות שפגשה בו. לפי מכתבי האם לבִתה ויומנה של הבת, ניכּר כי האב הבין היטב גם את שתיקותיה של בתו ואת התעלמותה הפוגענית ממנו בעת שאיבד את שפיותו והפך לעול מעיק על בני ביתו. הפנטמטר הימבּי הסדור והממושטר של השיר "שבחי היום", המשקף את אחריותו חסרת המנוח של האב כלפי משפחתו, מנסה לשווא לכסות על סערת הנפש העזה שהולידה את השורות האישיות האלה – מלאות ההבנה והתבונה – השורות החומלות והנכמרות ביותר שכּתבה ל"ג על אביה מעודה.

הערות:

1. ראו לאה גולדברג, "תולדות חיים", הארץ מיום 30 בינואר 2007; וכן רשימתו של גדעון טיקוצקי "התוצאות – לא עליי לדון עליהן", הארץ מיום 2 בפברואר 2007.  המסמך חוּבּר  כשנה לפני פטירתה של ל"ג. קטעים מתוכו שולבו בריאיון שערכה תלמה אליגון עם ל"ג (נדפס במעריב, מיום  24.1.1969, עמ' 23).

2. טורים, ב,  חוברת י"א , יוני 1938. באותה עת היתה לאה גולדברג מזכירת מערכת טורים וסגניתו של אברהם שלונסקי, עורכו ומייסדו של כתב-העת.

3. ראו רשימתה של שרה בן-ראובן "מיהו הלילה הבא אל האוח", הארץ (ספרים) מיום 8.10.2010; וראו תגובות על מאמר זה במוסף "ספרים" מיום 15.10.2010, וכן ביום 22.10.2010.

4. ראו רשימתה של רמה זוטא "חייה ויצירתה של לאה גולדברג" במגזין האינטרנטי  אימגו מיום 9.5.2012 ומיום  14.5.2012.

5. ראו רשימתו של יוסי אורן בעיתון האינטרנטי  חדשות בן עזר, גיל' 530 מיום י"ד ניסן תש"ע, 29 במרס 2010; ראו במגזין האינטרנטי  אימגו מיום 3.4.2010.

6. העיר על כך אהוד בן עזר בשוליהם של דברי עדינה בר-אל על שיר זה בעיתון האינטרנטי חדשות בן עזר, גיל' 532, מיום  כ"א ניסן תש"ע, 5 באפריל 2010.

7. ראו גם השיר "סתיו" שהתפרסם לראשונה בכתב-העת  מולד, ח, חוב' 44, כסלו תשי"ב, עמ' 101.

8. ראו חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, ירושלים 2011, עמ' 75 – 76.

9. ראו רשימתה של ל"ג "אילנות וזיכרונות" (בחתימת "עדה גרנט"), על המשמר, דף לספרות, י"ד בניסן תש"ו, 15.4.1946, עמ' 6.

10. ראו בספרו של גדעון טיקוצקי  האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, תל-אביב 2011, עמ' 94.

11. ביולי 1942, בחוברת 44,  התחילה ל"ג לפרסם סיפור בהמשכים בחרוזים על קטינא (בלוויית ציוריו של אריה נבון), ובחוברת 47 תיארו חרוזיה את קטינא המסתנן למחנה האוייב בתוך סוס צעצוע (הציור מראה סוס טרויאני), ומגניב חוט טלפון לחדר המלחמה של האוייב כדי לרגל אחר תכוניותיו.

12. דינה פורת, "בסליחה ובחסד: המפגש בין רוז'קה קורצ'אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944 – 1946", ילקוט מורשת, נ"ב, אפריל 1992, עמ' 9-35.  ראו גם: שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל-אביב 2010, עמ' 29.

13. ראו מאמרו של אריאל הירשפלד, "על משמר הנאיביות", בתוך: פגישות עם משוררת, בעריכת רות קרטון-בלום וענת ויסמן, תל-אביב 2000, עמ' 135-151. ראו מאמרו של גדעון טיקוצקי "ספר שיריה של לאה גולדברג כפָּלימפּסֶסט", דפים למחקר בספרות, 18, חיפה תשע"ב, עמ' 50-51, המלמד שגם שיר כדוגמת "נתיב שדה בסערה" [ב, 115] נבע מאותה חוויה טראומטית עצמה.

14. גם המשוררת עצמה, חרף השקפת עולמה הקוסמופוליטית המתרחקת מכל בידול אתנוצנטרי, ואף-על-פי שלא הרבתה להזכיר את ישראליוּתה, הזכירה לא אחת בגאווה את יהוּדיוּתם של גדולי האמנים והממציאים היהודיים. הערצה לעם היהודי עולה אצל ל"ג במחזה בעלת הארמון, למשל, שבּוֹ אומר זברודסקי:  "תמיד מעריץ הייתי את העם היהודי על שלא הלך אחרי הבל ההבלים של העולם הזה ולא סטה אחרי תהפוכותיו, אלא בדרכו שלו הלך." את עצמה הגדירה ל"ג לא פעם כבעל חוצפה יהודית. במאמרה "מרק שאגאל – צייר העיירה היהודית" ( על המשמר,  מיום 15.6.1951) כתבה ל"ג כי שאגאל הוא "היהודי מכל הציירים היהודיים." לדבריה, הצייר הדגול הבין כי על העיירה היהודית הקִיץ הקֵץ, מכאן הקנוניזציה של הדמויות, שאינן מצוירות כאנשי חולין, אלא תמיד כאנשי שבת –  גם בסבלם ובעוניים. תמונותיהם כמין איקונאות של קדושים. במכתב לחברתה מינה לנדוי מיום 27.7.1933 היא מספרת על בחינות הגמר שלה באוניברסיטה: "כול מה שהשגתי – הכול הודות לחוצפתי היהודית. זוהי הרציפטה שלי!" וראו: נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935, בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, תל-אביב 2009, עמ' 136.

15. הרומן והוא האור פותח במסעהּ ברכבת של נורה קריגר, בת דמותה של ל"ג, החוזרת מגרמניה לביתה בליטא, ובמפגש המחודש שלה עם "ריחם של  יערות ליטא – ריח טחב, אזוב וכבול. וניחוחו הרחוק של האורן; ריח שלכת רטובה [...] גזעי לִבנה באפלת ליל אוגוסט מכוכב" ( שם, מהדורה מחודשת, תל-אביב 2005,  עמ' 9-10). תיאור יערות הילדוּת, החוזר ברומן, רָווּי רמזים ארוטיים כגון תיאורו של אלברט ארין, חברו של אביה של נורה, שבּוֹ היא מתאהבת, ה"אוחז שתי פטריות מבהיקות-ראשים ועל אצבעותיו אדמה שחורה ושרידי אזוב" ( שם, עמ' 77 -78). תיאור זה מזכיר את תיאורו של נח, גיבור "מאחורי הגדר" של ביאליק, שהאילן מפתהו לאכול מן הפרי האסור ("רצועה קטנה ושחורה של עפר תחוח  [...] האילן הושיט לו בראש שרביט אחד [...] שני תפוחים אדומים ובשלים, כמי שאומר: טול שלך הם"), תיאור הרָווּי באֶרוטיקה ובמיניוּת אולי אף יותר מכל תיאור גלוי וליטֶרלי.

16.  והוא האור, מהדורה מחודשת, תל-אביב 2005, עמ' 138.

17. השיר "זֶמר" נדפס לראשונה בעיתון השומר הצעיר מיום  17 בדצמבר  1943. במהדורת שלושת הכרכים (כרך ב, עמ' 70-71)  שונתה המילה "האוח" ל"האור".

18. עקביהו, יצחק,  "הבן האובד: מוטיב נוצרי בגלגולו של שיר עברי", מאסף (לדברי ספרות, ביקורת והגות), א (תש"ך), עמ' 566-570 (נדפס שוב בקובץ לאה גולדברג, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה, בעריכת א"ב יפה, תל-אביב 1980, עמ' 119-128). ראו גם מאמרה של מנוחה גלבוע "מן הברית החדשה אל יצירתה של לאה גולדברג", עט הדעת, גיל' 3 (תש"ס 2000), עמ' 93-102.

זיוה שמיר

* * *

ברכות למסתורית

שיום הולדתה חל אתמול

שתמשיכי להיות כמו שאת –

יוצאת מן הכלל!

ומה היינו עושים בלעדייך?

* * *

אורי הייטנר

1. הצבעת אמון

מה עומד על כף המאזניים בבחירות הקרובות?

לא סוגיות חוץ וביטחון.

בנושא הזה, אין פערים משמעותיים בין שתי המפלגות הגדולות. שתי המפלגות התכנסו סביב תוכנית טראמפ. הליכוד אימץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית. ומולו לא ניצבת עוד מפלגת שמאל הדוגלת בנסיגה מלאה, אלא מפלגת מרכז ניצית, שתפיסתה קרובה לתפיסת תוכנית טראמפ.

גם את הסוגיה האיראנית שתי המפלגות רואות עין בעין, הן בנושא הגרעין האיראני והן בנושא סיכול ההתבססות האיראנית בגבולותינו.

בחירות 2020 אינן עוסקות בגבולות המדינה, אלא במה שבתוך הגבולות; בדמותה הערכית והמוסרית של מדינת ישראל. האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות?

מהי מדינת שחיתות? מדינה שיש בה מושחתים אינה מדינה מושחתת. מדינה שאינה נלחמת בשחיתות אלא מקבלת אותה כנורמה, היא מדינה מושחתת. כבר היו לנו, למרבה הבושה, נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, שר אוצר גנב, רב ראשי נוטל שוחד ועוד מרעין בישין מסוג זה. אולם החברה הישראלית ידעה להוקיע ולהקיא אותם. מפלגותיהם יצאו נגדם ומהר מאוד הראו להם את הדרך החוצה.

ההתגייסות ההמונית לגונן על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הזלזול בהאשמות החמורות נגדו, הניסיון להעמיד אותו מעל החוק ולמלט אותו מאימת הדין – אלה הדברים שעלולים להפוך את ישראל למדינה מושחתת.

מה שחמור יותר מהשחיתות הוא ההשחתה. השחתת הציבור הישראלי, הנורמות בישראל, אך ורק כדי למנוע מנאשם אחד להתמודד בבית המשפט עם הראיות נגדו. והדבר החמור ביותר, שיא ההשחתה, הוא מלחמת החורמה במדינת החוק ומוסדותיה והדה-לגיטימציה הציבורית נגדם.

הבחירות הקרובות הן הצבעת אמון במדינת ישראל.

כאשר ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" ו"בצלם" מעלילים עלילות בזויות על מדינת ישראל ועל צה"ל, מציגות את צה"ל כצבא של פושעי מלחמה, משחירים במזיד את פני המדינה, כל אזרח פטריוט סולד מהם וממעשיהם.

אולם מי שמציגים את ישראל כמדינת משטרה, מכנים את משטרת ישראל "גסטפו", מציגים את הפרקליטות כמאפיה מושחתת שתופרת תיקים להפלת ראש הממשלה, שמציגים את מערכת המשפט המפוארת של ישראל כמדמנת פשע – אינם ארגונים קיקיוניים רדיקליים. את העלילה הזאת על מדינת ישראל בודה ראש הממשלה, והוא מצליח באמצעות ההסתה הזאת לשכנע מיליונים שזאת היא מדינת ישראל. כל זאת, רק כדי לחלץ את עצמו מספסל הנאשמים.

תיאוריית הקונספירציה שהוא מפיץ היא בלתי נתפסת. על פי התאוריה, משטרת ישראל, רשות המיסים, מבקר המדינה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט; אלפי אנשים קשרו קשר, ובמשך שנים רקמו עלילה ותפרו תיקים בדויים נגד ראש הממשלה, כדי להפיל אותו, אחרי שנואשו מהיכולת להפיל אותו בקלפי. והמעניין הוא, שבמשך כל השנים הללו, לא נמצא ולו אדם אחד מתוך אותם אלפים, שהדליף את הקשר; עד כדי כך חזקה ברית הנאמנות החשאית של הקושרים.

זה הרי אבסורד! הרי אף אדם נורמלי לא יאמין לסיפור מופרך כזה. אז איך, ריבון העולמים, רבים כל כך מאמינים לבדייה הזאת? איך כל כך הרבה אנשים חכמים הפכו לחסידים שוטים? זאת תוצאה של שטיפת מוח ממושכת; של 25 שנות פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו במדינת ישראל, סביב דמותו של בנימין נתניהו. אין דבר מופרך שייצא מתעשיית השקרים שלו, שלא יתקבל כאמת מוחלטת.

ניתן לבחון את התיאוריה הזאת דרך שני אנשים – רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מהדמויות המרכזיות בתיאוריית הקונספירציה.

רוני אלשייך, איש הציונות הדתית, מתנחל, איש ימין בדעותיו. האיש חונך על ממלכתיות ועל נאמנות אין קץ למדינת ישראל. כל חייו קודש לביטחון המדינה. הוא שירת כקצין צנחנים מצטיין, לוחם ומפקד מצטיין בשב"כ, שם טיפס בסולם הדרגות עד לתפקיד סגן ראש השב"כ ומכאן היתה סלולה דרכו לתפקיד הנחשק של ראש השב"כ. אולם הוא נקרא לדגל לפקד על משטרת ישראל, שהיתה במשבר עמוק. וכשהמדינה קוראת לו, הוא מצדיע ומתייצב. הוא לקח על עצמו את האתגר.

אבל רוני אלשייך התבלבל. הוא חשב, משום מה, שהוא בפעולה של "בני עקיבא". הוא לא הבין למי הוא צריך להיות נאמן. הוא חשב, משום מה, התמים הזה, שתפקידו לשרת את מדינת ישראל, את הציבור; שנאמנותו היא למדינת ישראל, לחוק, למשטרת ישראל. הוא לא הבין שמצופה ממנו נאמנות אישית למי שאחראי על מינויו. וכאשר הייתה סתירה מובנית בין הנאמנויות, הוא העדיף, משום מה, את הנאמנות לתפקידו.

ובכך הוא הפך לססמולן, למושחת, למי שעומד בראש ארגון פשע שמופעל בידי הקרן החדשה כדי להפיל את ראש הממשלה מהימין, שהוא המחסום האחרון בפני הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה".

זה רציני? איך אפשר להאמין לקשקוש הזה? ואיזה מסע הסתה, שקרים, שיימינג נעשו נגדו לאורך זמן. ואיך הציבור שמתוכו הוא יצא, ושאת הערכים שינק בתוכו הוא הגשים כל חייו – עמד מנגד ואיפשר לשפוך כך את דמו?

אביחי מנדלבליט, בן למשפחה רוויזיוניסטית, להורים אנשי אצ"ל. אף הוא איש הציונות הדתית. אף הוא הקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל, שירת בצה"ל עד תפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. הוא שותף אידיאולוגי של בנימין נתניהו, ולכן הוא מונה לתפקיד מזכיר הממשלה, משרת אמון של נתניהו. הוא היה יד ימינו של נתניהו, המוציא והמביא. לא בכדי, נתניהו ואיילת שקד מינו אותו ליועץ המשפטי לממשלה ואף נאבקו נגד טענת ניגוד האינטרסים שבמינוי אדם קרוב כל כך לראש הממשלה.

הוא עומד בראש מערכת מושחתת שמנסה להפיל את בנימין נתניהו מהשלטון ולהעלות לשלטון את "השמאל"? באמת? איך אדם נורמלי מסוגל להאמין לשקר הזה.

הרי מה שקרה לאלשייך, הוא בדיוק מה שקרה למנדלבליט. גם הוא התבלבל. גם הוא חשב, משום מה, שבתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא צריך להיות נאמן לערכי הממלכתיות עליהם גדל. גם הוא חשב, משום מה, שנאמנותו צריכה להיות למדינת ישראל, לחוקיה, למשפט, לצדק ולאמת. גם הוא לא הבין, שהנאמנות שלו צריכה להיות למי שמינה אותו. וגם הוא, תמים שכמותו, חשב שכאשר יש סתירה בין הנאמנויות הללו, עליו להיות נאמן למדינה ולא לבוס.

מרגע זה הוא מושחת, הוא פושע, הוא היה צריך לשבת מזמן מאחורי סורג ובריח, הוא שקרן, הוא קושר קשר, הוא תופר תיקים. גם הוא, כמו כל קציני משטרת ישראל, כמו כל הפרקליטים, כולם כולם מושחתים, מאפיונרים, כולם ססססמולנים מניאקים שרוצים להרוס את מדינת ישראל, באמצעות הפלתו של האדם היחיד שיודע לשמור על קיומה.

איך נפלנו? איך הגענו למצב שרבים כל כך בתוכנו מסוגלים להאמין לתיאוריית הקונספירציה המטורללת הזאת, חסרת השחר הזאת, ואפילו לא עוצרים רגע לפקפק, להטיל ספק, אולי אלוהי פולחן האישיות הוא לא כזה מושלם?

הבחירות הללו הן הצבעת אמון במדינת ישראל. בבחירות האלה אני אביע אמון במדינת ישראל, במערכת המשפט הישראלית, בחוק הישראלי, בגורמי האכיפה בישראל. אף אחד מהגופים הללו אינו כליל השלמות. בכל גוף כזה יש כשלים, לבטח יש גם אנשים לא ישרים, לא הכל טהור. אך המערכת בכללה, מדינת ישראל, היא מדינת חוק דמוקרטית, והרוב הגדול של משרתיה עושים את מלאכתם נאמנה, מתוך נאמנות למשימותיהם ולתפקידם. מערכות מדינת ישראל אינן מאפיה מושחתת, אנשיה אינם תופרים תיקים, אינם מנסים לבצע "הפיכה שלטונית". מי שאומר זאת הוא שקרן, שמוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, כדי לסכל את משפטו, ובמקרה הרע – להפיל איתו את כל מערכות מדינת ישראל, בחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

[אהוד: בכל המאמר המטורלל והצדקני שלך, שמתיימר להציג את ישראל כמדינה מושחתת אם רוב אזרחיה היהודיים יבחרו בנתניהו להמשיך להיות ראש ממשלתה – אינך מציין גילוי נאות, אפילו במילה אחת – שאתה שייך, באמצעות חבורת תל"ם, לחבורה הקרוייה "כחול לבן", שכל מה שמאחד אותה הוא הסיסמה "רק לא ביבי" – ושאתה גם קיווית להיות בין מועמדיה הריאליים לכנסת].

2. אומרים כן לבקעת הירדן

החלטת מזכירות התנועה הקיבוצית בנושא בקעת הירדן, החזירה אותי שנות דור אחורה, לימי המאבק על הגולן בשנות ה-90. גם אז תנועתנו – אז התק"ם, חיזקה את ידינו והרעיפה שבחים לחברינו שליחינו חלוצינו אלופינו ו... חיזקה את ידי הממשלה בחתירתה לשלום עם סוריה.

מי נגד שלום עם סוריה? ודאי לא אנחנו, היושבים על הגבול. הן סיסמתנו הייתה "שלום עם הגולן". אולם הממשלה נשאה ונתנה אז על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. אנחנו לא רצינו שהתנועה שלנו, שלהגשמת ערכיה ותפיסותיה עלינו לגולן, תשתתף בצערנו, אלא תהיה שותפה למאבקנו. ציפינו לעמדה המתנה כל הסכם שלום בקיום הריבונות הישראלית וההתיישבות הישראלית על הגולן. נכון, התנועה לא הביעה תמיכה בנסיגה ובעקירה, אך גם לא התנגדה להן.

היום, כל ילד מבין שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום משמרות המהפכה האיראניים היו על הכינרת. אבל כנראה שלא למדנו דבר. אותו דפוס של "כן ולא" מופיע גם בהחלטת המזכירות על הבקעה. נכון, המצב שונה. מה שעומד היום על הפרק אינו נסיגה ועקירה, חלילה, אלא להיפך, החלת הריבונות. אך התנועה הקיבוצית שוב מגמגמת ב"כן ולא." ובמקום שבו נדרשים סימני קריאה, מציבה התנועה סימן שאלה.

אין סימן קריאה מובהק יותר מאשר הקמת יישוב. כאשר התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוצים בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, היא עשתה זאת על מנת לעצב את גבולה של ישראל ולסכל נסיגה, חלילה. היישובים לא הוקמו באזורים שהינם קלפים למיקוח, אלא להיפך – באזורים שנתפסו כקלפים למיקוח לא הקמנו יישובים. את יישובינו הקמנו כדי למנוע מיקוח, באזורים שאינם עומדים למיקוח.

והנה, חלפו למעלה מחמישים שנה. ונקרתה סוף סוף ההזדמנות לממש את מטרת ההתיישבות, לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. 52 שנים אחרי הגיית תוכנית אלון וארבעים שנה לאחר פטירתו, קמה לתחייה תפיסתו; הליכוד מקבל את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וארה"ב מכירה ברעיון ומפת תוכנית טראמפ קרובה מאוד למפת תוכנית אלון, עם התאמתה לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מאז נהגתה. במקום שנחגוג ניצחון היסטורי, אנו מקבלים אותו בחמיצות. במקום לתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על הבקעה, אנו אומרים שעתידה יוכרע במשא ומתן.

אחרי שהפלשתינאים דחו שוב ושוב תוכניות ישראליות ואמריקאיות שבהן הוצעה להם נסיגה מהבקעה, אנחנו עוד מצפים לאישורם לריבונותנו על הבקעה? האם לעולם הם לא ישלמו מחיר על סרבנותם?

בקעת הירדן היא אזור דליל באוכלוסייה ערבית שאינו מהווה כל איום דמוגרפי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זהו אזור התיישבות ישראלי, אמנם דל מדי ביישובים ובתושבים, אך פנוי לפיתוח ולהתיישבות ענפה. בקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר (כפי שהגדיר רבין בנאומו הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע), היא הכרח ביטחוני לשלומה של מדינת ישראל, והיא מבטיחה לישראל גבול בר הגנה. רק ריבונות והתיישבות ישראליים בכל רוחב הבקעה, מן הירדן ועד מערבה לכביש אלון, תאפשר לישראל לקיים פשרה טריטוריאלית. כאשר התחזית הדמוגרפית של ישראל לשנת המאה להיווסדה היא שיחיו כאן 20 מיליון ישראלים, ברור שיש צורך בפיתוח השידרה המזרחית, מהגולן והגליל המזרחי עד אילת, ובקעת הירדן היא מרכיב מרכזי בה. לצורך כל אלה – סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח לריבונות ישראל – הכרחי.

הניסוח הראוי לעמדת התנועה הקיבוצית בשאלה הבקעה, היה פותח באותה פתיחה של חיזוק ידי המתיישבים בה, כפי שמופיעה בנוסח שהתקבל. ההמשך הראוי של ההחלטה, צריך להיות זה: "על מדינת ישראל להבטיח שבכל הסדר שלום, בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל. כדי להבטיח זאת, אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח."

כאשר הביא בגין לאישור הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, החליטה סיעת המערך להיעדר מן ההצבעה. שמונה חברי כנסת, ובהם הח"כים מטעם התנועה הקיבוצית – אברהם כץ-עוז (יו"ר לובי הגולן), יעקב צור ונחמן רז, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד החוק. אחד מנימוקיהם היה, שהם הצביעו על פי החלטות מועצת התק"ם. למרבה הצער, יגאל אלון, האיש שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן וניסח את העצומה שקראה לחוקק את חוק הגולן, נפטר שנה קודם לכן, ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו.

מן הראוי שהיום התנועה הקיבוצית תחזור לעצמה ותישא את דגל בקעת הירדן.

3. צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת. הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית. היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסייה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסייה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תוכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעיתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תוכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.       

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תוכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התוכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התוכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פירסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תוכנית המאה. לטענתו, התוכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחת הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה."

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פירסם בשמחה את תוכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'." תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב.

זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה. ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתוכנית קרי, ובתוכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתוכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי...

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתוכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התוכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתוכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, (שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים."

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס," הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון?

"הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה."

מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תוכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והיתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתוכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התוכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסייה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את... הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתוכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתוכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתוכנית טראמפ, מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תוכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה. אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זיעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה היתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת."

כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד איתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ איתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ איתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ איתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ איתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך," כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק. בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתוכנית טראמפ, והתוכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתוכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התוכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסייה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התוכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתוכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה. אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה." הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי-יהודי כבר שיתק את אירופה." לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק. כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח." הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא" – היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל. אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו. לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו היתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עימם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות," הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת."

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החיצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם..."

כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח. אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח. ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים. הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח. הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר. (אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות, והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה היתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין. כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.   

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת –  ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במיספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו היתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היו גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אימו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין, וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת. בבחירות לכנסת השנייה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור היתה בשמינייה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך היתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהיתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר ט"ו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר ט"ו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר ניגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון: דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951."

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כ"ה, פסוק י"א). 

אורי הייטנר

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש שבט: "תחת שובך האלה הגדולה" (שמואל ב', י"ח ט')

בעקבות  מאמר; של ד"ר שרה'לה אורן וחן שרמן יועצת בוטנית.

כצמח חודש שבט בחרה ד"ר שרה'לה אורן בעץ האלה. האלה מופיע פעמים רבות במקרא כסמל לעבודה הזרה. "בכל ראשי ההרים ותחת כל עץ רענן ותחת כל אלה עבותה, מקום אשר נתנו שם ריח ניחוח." הנביא יחזקאל מוכיח את ישראל על פולחן האלילים מתחת לעצים, במיוחד תחת עץ האלה, ודורש מהעם לחזור לדרך האלוהים. גם נביאים אחרים רואים באלה אתר לעבודת האלילים.

יש להניח כי "האלה העבותה" היא אלה אטלנטית, עץ בולט בחורש הים תיכוני, גדול ומרשים. הבולטות של האלה מהווה אווירה ורקע מתאימים לקיום פולחן. מה גם שהשם "אלה" נגזר מהכינוי "אל". ה"אל" קיים גם  בשמו של עץ "האלון" המופיע לרוב כצרוף לאלה: "אלה ואלון".

לאלה האטלנטית – שכמו האלה הארץ-ישראלית הינה ממשפחת האילתיים – גזע עבה, המגיע עד לקוטר של כ-2,5 מטר ועד לגובה 15 מטר ויותר. העץ גדל במהירות. תוך שנים ספורות הוא כבר מרשים בגודלו ובמראהו. האלה האטלנטית מאריכה ימים, מסוגלת להגיע עד למעלה משש מאות שנה. שפע עליה נושר בחורף ומלבלב עם האביב. בשלכת ובלבלוב יש לאלה גוון אדמדם, אדמומית זאת שלטת גם בצבע הפירות המתפתחים של האלה. הנביא ישעיהו השתמש במראה הזוהר והבולט של האלה לתיאור השכבה הגבוהה והעשירה בקרב העם, מעירה  ד"ר אורן. העושר והביטחון שנלווה לו  גרמו לאותה קבוצה לא רק להאמין באלילים – עוון הקשור ליחסים בין העם לאלוהים – אלא גם לחטא כבד בתחום החברתי: היעדר רגישות כלפי עניים ומסכנים בקרב העם. על שלטונו של המלך עוזיהו אומר הנביא ישעיהו (ישעיהו ב', ז'-ח'): "ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו, ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו."

הידע הבוטני מלמד שהאדמומית הבולטת של האלה זמנית בלבד. היא קיימת בעונת הסתיו, כשהקשר של בסיסי העלים לענף נחלש והעלים בשלכת, וכן בלבלוב האביב. אבל אדמדמות העלים מתחלפת חיש מהר לגוון הירקרק האופייני לעץ. בהקבלה לבני ישראל, אומרת אורן, זוהרם והצלחתם של העשירים בולט וברור – אך  חולף ועובר, ממש כפי שהצבע האדום הבולט משתנה בטבע.

עלי האלה מנוצים (דמויי נוצה) ולהם 3-5 זוגות עלעלים. באביב, במרץ אפריל, פורחת האלה בתפרחות צפופות. העץ דו-ביתי, היינו קיימת הפרדה מוחלטת  בין עץ זכרי ועץ נקבי, כל אחד פרט שונה לחלוטין. פרחי עץ הזכר מאובקים ברוח ואלו פרחי הנקבה ערוכים כאשכול דליל והופכים אחר ההפריה לפירות אדומים המשחירים בהדרגה. הפירות הם ענבה עסיסית בעלת זרע גדול יחסית. אחר קלייה הזרעים אכילים ואף משמשים כתבלין.

בענפים ובגזע מצוי שרף אופייני המשמש להכנת טרפנטין ולשימושים רפואיים אחרים. כנימה בשם "כנימה עפצית וורטהיים" עוקצת את ענפי האלה וגורמת להם לגדל עפצים (רקמות בעץ הנוצרות מגידול מהיר) דמויי אלמוג בגודל אגרוף. צבעם הופך בהדרגה לחום-שחור. עפצים אלה מכילים חומרים המוכרים כמכווצי עור והשתמשו בהם לעיבוד עורות.

העצה, בעיקר הגזע, משמש לחרטות עץ, כגון ייצור בורג במסחטה. העצה שימשה גם לעיבוד פסילים ואלילים, והנביאים טענו כלפיהם: "מייצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל... חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו, ויעשהו כתבנית איש, כתפארת אדם... עשהו פסל וגד למו... וישתחו ויתפלל אליו ויאמר: הצילני כי אלי אתה!"(ישעיהו מ"ד ו').

ניתן להשתמש בגזע האלה האטלנטית ככנה לאלת הבוטנה או אלה אמיתית (פיסטוק חלבי).

"בט"ו לחודש שבט חל ראש השנה לאילנות" מועד הבא להזכיר לנו את מקומנו כבני אדם בסביבה וביקום כולו," מסכמת ד"ר שרה'לה אורן את דבריה. "אנו בני האדם בני חלוף, בניגוד לאמונה בנצחיות האל. העולם בו אנו חיים עתיד לשמש גם את ילדינו וגם את אלה שיבואו אחריהם.

"בין שאר הערכים שמועד ט"ו בשבט מביא בגלגוליו לאורך הדורות, מצויה ההוראה לשמירת הסביבה והאפשרות לקיימות בריאה ותקינה," אומרת ד"ר אורן וחוזרת לדברי הנביא ישעיהו על פולחן עצי האלה והשימוש בהם ליצירת פסלים ואלילים. היא מרחיבה את משמעות דבריו להבנת מקומו של האדם ואפסותו בהשוואה לכוחות הטבע והבריאה:

"עיני גבהות של אדם שפל ושח רום אנשים, ונשגב והיה ה' לבדו ביום ההוא" אמר ישעיהו (ישעיהו ב',ט') – כלומר: כולנו חלק מן העולם והטבע. ככל שניטיב להבין כי אנו חלק מן העולם והטבע והם לא נועדו לשליטה ולניצול על ידי האדם – כן נבטיח את קיימות העולם למעננו ובעיקר למען הדורות הבאים."

תקוה וינשטוק

* * *

משה גרנות

מולדת קונים בייסורים

על ספרו של יצחק גנוז "כיסופים וסער"

מודן-משרד הביטחון, 2017 (1985), 292 עמ'

עניינו של "כיסופים וסער" הוא המאבק ההרואי של 4554 המעפילים על האונייה "אקסודוס" בנחתים ובצנחנים הבריטיים שמנעו מהם כניסה לארץ, החזירו אותם לצרפת, ומשם להאמבורג שבגרמניה, חבל ארץ שהיה בשליטת הבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה. הפרשה המקוממת הזאת עוררה הדים בכל העולם, נכתבו עליה מבול של כתבות, ספרים רבים, ואפילו סרט בבימויו של אוטו פרמינגר, בכיכובו של פול ניומן. היתרון של הספר שלפנינו הוא בכך שיצחק גנוז, המחבר, היה ממעפילי "אקסודוס", אליה עלה עם אימו, אחותו ואחיו, ושימש כחבר מזכירות, כמורה ומדריך של קבוצות נערים וילדים.

הספר מתחיל בקטע, שמבחינה כרונולוגית שייך לסוף המסע של המעפילים, כשהם הורדו מהאונייה בהאמבורג, והובלו במשאיות אטומות ומסורגות אל מחנה מגודר שהוקצב להם על ידי הבריטים. במכוון אין בספר סדר כרונולוגי של האירועים – הסיבה: הגיבור הראשי, הוא שרגא (בן דמותו של יצחק גנוז עצמו), מוזכר בדרך כלל בגוף שלישי, ולעיתים, כאשר מצוטט היומן שהוא מנהל, הוא מופיע, כמובן, בגוף ראשון; אבל הוא מנהל שיחות עם חבריו וחניכיו, והסיפורים שהוא שומע מהם, מחזירים את זמן העלילה אחורה לימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, כאשר היהודים נלכדו במלתעות ממלכת המוות והרצח.

האודיסיאה של המעפילים בספר שלפנינו מתחילה בשצ'צ'ין. שרגא הוא מדריך קבוצת הנערים "שלהבת", אותם הוא מלמד עברית ומכין את ליבותיהם לקראת העלייה ארצה. משצ'צ'ין הם עוברים לוורוצלב, ומשם גונבים את הגבול לצ'כיה. חלק מהדרך הם עושים בצפיפות במשאיות, וחלק ברגל בגשם ובבוץ. את הלילות הם מבלים על רצפות בבניינים עזובים. תבוסת הנאצים לא הקהתה את האנטישמיות של הפולנים שמחפשים "סיבות" לשנאתם: היהודים תומכים בבולשביקים, הם צלבו את ישו. מצ'כיה הם מובלים למחנה העקורים באד ריינהאל בגרמניה, ומשם למחנה שהוקצב לנוער בבניין בן שלוש קומות. במקום הזה הם שוהים כל החורף והאביב (1947-1946), ושרגא עושה מאמצים אדירים לקרב את הילדים יוצאי הונגריה, שיודעים רק הונגרית, עם הילדים יוצאי פולין שמדברים יידיש ופולנית. הוא מלמד אותם ספרות עברית (י"ל פרץ, י"ח ברנר, ג' שופמן).

במחנה הזה, וכן בהמשך המסע, פוגש שרגא חברים שלמדו עימו בבית הספר (שרדו רק שלושה מכל הכיתה), ושומע את סיפורי חייהם של חניכיו: חילק, הוא הלל, ברח מהגטו לפני אקציה, אל המנסרה שהיתה שייכת לאביו, והיה עד כיצד גרמני, מלווה בכלב, לוכד ילד ששמו הרצלה שברח גם כן לאותה מנסרה – ויורה בו. אף נוצרי, חבר לעסקים של הורי חילק, איננו מוכן לתת לו חסות. לאחר גלגולים מסמרי שיער הוא מצליח להתחבר לפרטיזנים.

ראובן מספר כיצד ברחה משפחתו לטשקנט, ושם מתו כולם בטיפוס. הוא מספר סיפור קורע לב על שליח מארץ ישראל שהגיע לעיירה בפולין, והרב שניבא את השואה, מבקש מהשליח רשות לחלק את כותנתו לקרעים רבים כדי לחלק ליהודי הקהילה שישמשו במקום עפר מארץ ישראל לשים תחת ראשם לאחר מותם.

יהודית מספרת על היום האחרון באושוויץ, על צעדת המוות ועל ניסיון הגרמנים לטשטש את הזוועות שביצעו.

רבים מהחניכים ברחו עם משפחותיהם לרוסיה, ושם מתו ברעב ובמחלות. ה-נ.ק.וו.ד. אוסר יהודים על פעולות ציוניות ומגלה אותם לסיביר, שם קופאים מקור ונמקים מעבודה קשה ומרעב.

חנקה מספרת איך עמדו הבחורות כמעט ערומות בשלולית שבכיכר העיר, איך היא זחלה משם עם אחותה, אבל נתפסה ונשלחה למיידנק. בדרך קפצה מהרכבת הנוסעת. כאן, במחנה, היא משגיחה על קבוצת ילדים.

היהודים היו לכודים מכל צד – גם אלה שהצליחו לברוח מהגטו מהאקציות, לא מצאו מקלט בשום מקום: הגויים, גם הרחמנים שביניהם, לא היו מוכנים לסכן את עצמם ואת משפחותיהם כדי להציל יהודי, והפרטיזנים הפולנים לא קיבלו אל שורותיהם יהודים, ואף ראו בהם, למרבה אירוניה, מרגלים מטעם הגרמנים... המוצא היחיד – פרטיזנים יהודים, אבל אלה לא קיבלו משפחות, ואפילו לא צעירים אם הגיעו אליהם בלי נשק.

סיפור מטלטל הוא סיפורו של לייבקה (אריה) – הוא ברח עם אימו ואחיו התינוק בזמן אקציה. גויים מוכנים לתת להם קצת אוכל, אבל בשום אופן לא מחסה. פה ושם יש רחמן שמוכן כי ישהו לילה אחד באסם. פולנייה אחת נכמרו רחמיה על התינוק שלא יחזיק מעמד ביער בקור הנורא, והיא מוכנה לאמץ אותו, למרות שהוא נימול. לייבקה עושה מאמצים אדירים להחזיק את אימו בחיים, למרות שהיא כבר מזמן הסכינה עם גורלה. לייבקה חוזר קפוא רגליים אל הגוייה הרחמנייה, וחוזר ממנה עם בקבוק חלב חם (שמתנפץ במגע עם השלג הקפוא) ומעט אוכל להחיות את אימו שנשארה עטופה במעילו ביער. אבל כלום לא מועיל, והאם שובקת חיים. הוא מצטרף לפרטיזנים היהודים, ואז נודע לו כי בהיות הפולנייה הרחומה בכנסייה, הגיע גיסה השוטר וירה בפעוט שהיה בן ארבע במותו.

אירקה וטארק, אח ואחות, שאיבדו את הוריהם באושוויץ, גודלו במנזר, והם עדיין נושאים על צווארם צלב, כי הכמרים טובים, והיהודים, כפי שלמדו שם, אינם טובים. בסוף המסע הופכת אירקה לציונית.

התחנות הבאות במסע המעפילים הם פונק קזרנה במינכן (אנחנו כבר ביוני 1947), משם לצרפת, וביולי 1947 הם מגיעים לבנדול בפרוורי מרסיי. משם הם עולים לאונייה שנועדה לשאת 1000 איש, ועתה מצטופפים בה 4554 איש אישה (ביניהן נשים בהריון) וטף (ביניהם תינוקות ממש). החיים על האונייה הם גיהינום ממש: צפיפות נוראה על הדרגשים, תור לבתי השימוש, לברז השתייה, מקיאים את מעט המזון שמקבלים, חולים רבים בדיזנטריה. ריח מזעזע של קיא, זיעה וצואה, ואף על פי כן, מצליחה ההנהגה (אייק אהרונוביץ' בראשם, שליחי ההגנה, חברי המזכירות) להטמיע סדר ותרבות (כולל הופעה אמנותית!

את האונייה מלוות משחתות בריטיות, ובהתקרבם למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל מתפתח קרב של ממש בין "הכלניות", הצנחנים הבריטים, לבין הנצורים באונייה, שקיבלו אותם בברד של קופסאות שימורים, תפוחי אדמה, שמן רותח  ומוטות ברזל. בקרב הזה נהרגים שלושה, וביניהם ההגאי ביל ברנשטיין. הקרב הוכרע (גז מדמיע, יריות כלפי המעפילים הלוחמים, משחתת נוגחת באונייה, ומים זורמים פנימה), המעפילים המדממים נאלצים להיכנע, ומובלים בכוח אל שלוש אוניות גירוש, לא לפני שמחרימים את רכושם המעט ומרססים אותם בדי די טי.

האנגלים מבטיחים להוביל אותם לקפריסין, אבל במקום זה הם מובילים אותם באוניות, שהן למעשה מכלאות הדומות למחנה ריכוז, אל פורט דה בוק שבצרפת. צרפת מוכנה להעניק להם אזרחות צרפתית, אם ירדו מרצונם, ורק מתי מעט נענים לכך, וזוכים לגידופים מצד שאר המעפילים. צרפת לא היתה מוכנה שהבריטים יורידו את המעפילים בכוח, אשר על כן, מחליטה בריטניה להביא אותם להמבורג, שהיתה באותם ימים תחת שליטה בריטית. העלבון הזה, להחזיר את המעפילים אל ארץ הדמים הזאת שהייה קבר להמוני שלומי אמוני ישראל – היה בלתי נתפס. רבים החליטו שמוטב להם למות מאשר לחזור לאדמת גרמניה. אבל שלום, שליח ההגנה, מציע להם להתנגד פסיבית, בלי אלימות – חבל לאבד עוד אנשים בקרב אבוד. בסוף תגיעו לארץ ישראל, לפחות שתישארו בחיים.

לפני ההורדה מהאונייה, שנתקלה בהתנגדות אלימה, למרות העצה של שלום, הפעילו הבריטים מוזיקת ג'אז, ובוגרי מחנות ההשמדה נזכרו שכך בדיוק נהגו הנאצים לפני הוצאה להורג. המעפילים (חלקם הגדול פצועים) משוכנים בצריפי פח במחנה פפנדורף, המגודר בגדרות תיל, ומסביב מגדלי שמירה עם זקיפים מזוינים.

הספר איננו מזכיר את העובדה שהמעפילים נאלצו לחכות עוד שנה שלימה לפני שעלו ארצה, וכשהם עלו, הארץ היתה באמצעה של מלחמת הקוממיות, ולא מעט מהם השתתפו בלחימה, ביניהם יצחק גנוז, מחבר הספר עצמו.

אינך יכול לקרוא בספר הזה ולא לחשוב על ישראלים שנוטשים היום את המולדת משום שהמצרכים באירופה ובארצות הברית עולים יותר בזול. ההשוואה לאלפים האלה שסבלו סבל בל יתואר כדי להגיע למולדת – ממש מתבקשת. הספר יותר מרומז על האנטישמיות של עמי אירופה לפני השואה, בזמן השואה ולאחריה. מסתבר שהעמים "הנאורים" לא היו יותר טובים: צרפת הסגירה ברצון את היהודים לתליין הנאצי, בריטניה של בווין אטמה ברשעות מבהילה את גבולות הארץ מפני האודים שניצלו מאימי השואה, וארצות הברית סגרה את שעריה בפני היהודים, מעשה שהעניק אור ירוק להיטלר: איש לא יעמוד בפרץ כדי להציל את היהודים מידיו. רק שני עמים הפגינו מוסריות ואצילות אל מול המפלצת: הבולגרים והדנים. אסור לשכוח!

ועוד דבר: אני מודה שאני התגעגעתי לספר כתוב בלשון גבוהה. לדעתי (אולי אני טועה?) קשה מאוד לכתוב משהו עמוק בלשון רזה. לכן כל כך אהבתי את הספר הזה שכתוב רובו (להוציא קטעי יומנים של החניכים ש"צולעים" בעברית) – בלשון גבוהה, לשון של פעם. הרי מספר דוגמאות: "אין דבר חרישי יותר מנשירת עלה ברוח," "שעה ארוכה נתגדשה הדממה, בתוכה חלחולי קולות מאוב," "כותרות השלג על פסגות ההרים מפזזות בבוהק שבטרם נטות היום," "קומתו הארכנית, כמו תירס שנתגבעל יתר על המידה," "מנומרים אניצי השלג, מתקלפים ונושרים בהמיית פלגים המגיעים ממרחקים, נושבת ניחוח אורנים מושקים באור הבוקר," "קומתו הארכנית שחה כחמנייה ברוח."

כאשר משורר כותב את זיכרונותיו מאותם ימים מרים – התוצאה היא ספר מרתק ומרומם נפש.

* * *

בן-ציון יהושע בערב עיון על יצירתו המחקרית והספרותית במכון בן-צבי בירושלים, 4.2.2020

ימי המאורעות. יהודים נורו למוות בחוצות ירושלים. אימי בחודש התשיעי להריונה עליי, חששה שאחי הגדול, ששיחק סטנגה על הכביש, ייפגע מכדור תועה. מי שנפגעה היתה זו אימי שכדור-רגל במרוצתו פגע בבטנה והיה חשש לגורל הוולד. רבקהל'ה המיילדת ממאה שערים באה ליילד את אימא והנה אסון ושבר: נולד תינוק עם שני ראשים. השמועה עברה בשכונה ובירושלים כמו אש בשדה קוצים. נולד ילד בשכונת הבוכרים  עם שני ראשים – מספרים שבברית הגיעו מכל ירושלים לבית הכנסת בבא תמא בשכונת הבוכרים לראות את התינוק בעל שני הראשים. הבריות כבר שמעו על עֶגלה עם שני ראשים, על גדי עם שני ראשים, אבל על תינוק עם שני ראשים עוד לא שמעו ולא ראו – היה ברור: זהו אות לימות המשיח. חלפו כמה שבועות, הנפיחות ירדה ומה שברור לכולנו: משיח לא בא, משיח גם לא צלצל...

כעבור שנים הלכתי לבדוק בעיתונים, מה נכתב ממש ביום הולדתי, בעיצומן של מאורעות הדמים ומה אני מגלה לשמחתי? – במוסף הספרותי של 'דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל' – התפרסם 'שיר ערש לילד במלחמה' מאת שאול טשרניחובסקי – לחן: מרק לברי:

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתַּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;

נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

היתה לי תחושה שאני הוא הילד שנולד באותו יום, שאליו התכוון שאול טשרניחובסקי.

בהיותי ילד של ברירת מחדל שבא לעולם בעקבות ילד שמת מדפטריה, זכיתי לכל הפינוקים האפשריים וגידלו לי לתפארת – תלתלים של שירלי טמפל, או כפי שקראו לתלתלים אז 'בקבוקים'. בגיל 3 נלקחתי בעל כורחי למירון לטקס ה'חלקה'. זכורה לי דמותו של ענק – רבי מגודל זקן שהתקרב אליי עם מספרי גז גדולים ומבלי שהספיק לומר "הללויה" כבר הייתי בלי התלתלים החמודים שלי ונותרתי עם שדה שלף על ראשי ובצדעיים נותרו שני גושי שיער מכוערים, בבחינת לקט, שכחה ופאה.

נולדתי ערב חג השבועות [ה' בסיון תרצ"ו – 26.5.1936 – ימי המאורעות]. מעולם לא חשו הוריי ומשפחתי, שאהבו אותי ופינקו אותי, שהם צריכים לחגוג לי יום הולדת. בחג השבועות ממילא כל השבט התארח אצלנו – אחות אחת עם 10 ילדים ואחות אחרת עם 7 וכמובן עוד נספחים. לנו הילדים זרקו מזרן על הארץ ואימי קנתה סוכריות מחליפות צבעים שצובעות את כל הפה במגוון של צבעים. ילדים של המשפחה ליקקו את השפתיים המתוקות ושרו 'היום יום הולדת לדוד בנצי'. אני הייתי בן 6 וכמה מהם היו בני 12. הייתי דוד צעיר מהדודנים.

'חגיגת' בר מצווה שלי הייתה טראומטית. היא התקיימה ביום שישי לפני כניסת השבת בבית כנסת 'מוסיוף' בשכונת הבוכרים. חילקו לימונדה בטעם פטל ו'לקח'. אני דרשתי בעל-פה שתי מחברות שלא הבנתי במה מדובר ומי נגד מי. היינו עניים מרודים לאחר פציעתו הקשה של אבי בהפגזות על ירושלים. התפילין שלי היו משוחזרות ו'היד' ו'הראש' לא תאמו. הלבישו אותי חליפה ישנה של אחד הדודים, שהיתה גדולה עליי בכמה מיספרים, והמכנסיים נשלפו מהנעל. רק הטלית הייתה חדשה מבד דמוי משי. לזכות הוריי יאמר שהם תיעדו את בר המצווה שלי בתמונה יפה בסטודיו של אדון קובץ' ששכן מעל מטחנת הקפה של בשקביץ בכיכר השבת, בכניסה לשכונת אבן יהושע. כשהרווחתי את לחמי הלכתי למאה שערים וקניתי זוג חדש של תפילין וציצית צמר חדשה. כך גאלתי את עצמי מיסוריי.

בתלמוד תורה בני ציון בשכונת הבוכרים, שהיה מעל השוק ההומה, הייתי ילד חולמני ומשועמם. ישבתי בספסל האחורי והייתי בוחן את קורי העכביש בפינות התקרה. צדתי זבוב טורדני, קשרתי חוט תפירה לרגליו של זבוב ובעיני רוחי ראיתי בו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף. בעודי הוזה ומנותק לחלוטין מהמתרחש בכיתה, נפתחה הדלת וכמדי כל ראש חודש נכנס במלוא הדרו וזקנו הלבן הרב משה פורוש, העומד בראש אגודת ישראל היה אחראי על תלמודי התורה שבהם למדו בני עדות המזרח. הוא בחן את התלמידים כדי להצדיק את המשכורת הדלה שקיבל המלמד הספרדי.

כיסיו של הרב פורוש היו מלאים במטבעות קטנים שאותם העניק לתלמידים מצטיינים. התלמידים קיפצו כתיישים והתחננו: אדוני, אני יודע... ומי שתשובתו נמצאה נכונה קיבל מיל או שניים.

רק הילד החולמני המשיך לחלום ולצפות בעכבישים ולנהל מרכבות פרעה וחילו. הרב פורוש דפק לפתע על הקתדרה ואמר בקול שזעזע את אמות הסיפים: 'אתה הילד היושב בספסל האחורי, גש נא הלום' וזה לא היה חלום.

הרגשתי שליבי מת בקרבי, נוזל מסוים הילך בין ארכובות רגליי כמי השילוח ההולכים לאט. קמתי בצעדים כבדים וניגשתי ללוח, רועד כעלה נידף. נדמה לי שגם המורה חכם יעקב היה חיוור כסיד מחשש שיתגלה תלמיד שהוא בור ועם הארץ, בושות שאין עליהן כפרה ומשרתו של המלמד חכם יעקב תילקח ממנו.

הרב פורוש פתח ושאל: "נער אל תחת ואל תרעד, אמור לי במטותא: איזו מסכת אתם לומדים בגמרא?"

תחילה גמגמתי ומיד התעשתי: "אדוני, אנחנו לומדים בבא מציעא מסכת שניים אוחזין" ודקלמתי בקול צלול: "שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. זה אומר כולה שלי וזה אומר חצייה שלי, האומר כולה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע."

ואני ממשיך ומצטט מפירוש רש"י: דווקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כוח בה יותר מזה שאילו הייתה ביד אחד לבדו וגו'... ואני מצטט מפירוש הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא ומפרשים אחרים שנשכחו ממני.

דממת מוות נפלה על הכיתה. השלומיאל של הכיתה, הפוסטמה גרנדה, פתח סוף סוף את פיו. הרב פורוש הנרעש הוציא מכיס מעילו לא מיל ולא שני מיל, לא חצי גרוש ולא גרוש. הוא הוציא מטבע מבהיק של שילינג עשוי כסף טהור, סכום עצום באותם ימים, והגיש לי תוך ליטוף ראשי הקטן: 'יישר כוח אברך של משי.'

כאשר השמש מורי יחיא צילצל בפעמון שכמותו היו רק למוכר הקרח ולמוכר הנפט. בעוד אני שמח על הפרס שנפל בחלקי, בוצע שוד לאור היום: אחד מילדי בית היתומים בלומנטל שלמדו אתנו בכיתה משך מידי את השילינג ופרץ החוצה כשמאחוריו שובל של יתומים. הם הסתערו על חנות הממתקים של אדון סחלב, הלא הוא יעקב הללי, וקנו לעצמם: לדר, במבליק, טופי פירות ועונג ילדים, אבקת חומוס מתוקה, ובובות שוקולד של בן, כי בבן יש יותר שוקולד, ואני רואה ועיניי כלות. גם אלוהי העכבישים לא עזר לי. מרכבות פרעה וחילו לא באו לעזרתי. אפילו פירור אחד לא הגיע לפי, אבל מעמדי השתפר ללא הכר ומשוטה הכפר הפכתי לחביבו של המורה חכם יעקב ולקנאתם של תלמידים. שנים כאבתי את הגזל שנגזלתי אולם כשבגרתי שמחתי כל כך, שבזכותי נהנו היתומים מממתקים שלא היו להם.

מדי שבת, כשההורים ישנו שנ"ץ, וסיבותיהם עימם, הלכתי לבית-הכנסת האפגני 'ישועה ורחמים' בבית ישראל לשורר תהילים ובתמורה קיבלנו ממתקים ותלוש. חמישים תלושים לאורך חמישים שבתות של חורף ירושלמי וחמסין של קיץ, זיכו אותנו במתנה. שמח וטוב לב הלכתי לחנות הילקוטים ומזוודות הקרטון של גבאי בית הכנסת אבא גול כדי לגבות את המתנה. נתתי לו בדחילו ורחימו את 50 התלושים. הוא ירק על קצות האצבעות שלו ומנה אותם אחד אחד, כמונה לירות שטרלינג, וכתב לי הקדשה באותיות רש"י בראש מחזור 'שלוש רגלים' קטן וזה לשון ההקדשה: 'לבחור הנחמד בן-ציון בתנאי שיתנהג בטובה.'

שנים לאחר מכן המשכתי להתנהג יפה מחשש שאבא גול, גבאי בית הכנסת יבוא לביתי, יתפרץ לביתי, יאשים אותי בהתנהגות בזויה, וייקח ממני את המחזור, שאותו קיבלתי ב-50 שבתות של לימוד תהילים.

אבא היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. מדי שבת בין מנחה לתפילת מעריב של מוצאי שבת, אבא עמד על מדרגת אבן גבוהה מול בית הכנסת בבא תמא וסיפר סיפור בהמשכים, המשך משבוע קודם. כמאה מתושבי השכונה שוויתרו על תה וביסקוויטים חינם בדרשות השבת בבית הכנסת והעדיפו לשמוע סיפור בהמשכים, כי אבא היה מממציאי אופרות הסבון. סיפוריו דמו לעץ עבות עם שורשים, גזע ושלוחות של בדים, ענפים, ציצים ופרחים. בסיפוריו שולבו משלים ופתגמים, מאורעות השעה ודוגמאות מהחיים. במהלך הסיפור הוא גם נתן מענה לשאלות מאזיניו. מאזיניו פצחו גרעיני אבטיח וצחקו או בכו לפי התפתחות העלילה.

כשהערב ירד והסיפור הגיע לשיאו, אבא הכריז: "קהל יקר, שעת מעריב של מוצאי שבת הגיעה... נתראה באותו מקום ובאותה שעה כמדי שבוע."

המאזינים התחננו: "מולא רפאל, רק תאמר מה עלה בגורלם של גיבורי הסיפור" והוא מחייך מאוזן לאוזן ואומר: "ההמשך בשבוע הבא."

אודה ואתוודה, באותם ימים חשבתי שאבא שלי עושה לי בושות עם תיאטרון הרחוב שלו. ברחתי ת"ק פרסות מזרחה, מערבה, צפונה ונגבה ובלבד שלא יזהו אותי כבנו של מספר הסיפורים.

בפרוץ מלחמת העצמאות, אבא הלך למאפיית ברמן במאה שערים כדי להביא למכולת שלו כיכרות לחם שחור שניתנו בקיצוב (170 גרם לנפש ליום). נשים עמדו בתור בפתח החנות כי הגברים היו מגויסים או עבדו בביצורים. הלקוחות ביקשו: "מולא רפאל, תרשום ואחרי המלחמה בעזרת השם ובלי נדר נשלם."

תוך כדי כך, פגז נפל בפתח החנות והרג כמה מהנשים. אבא נפצע קשה ולאחר זמן מת מפצעיו. בני השכונה באו בהמוניהם לנחם אותנו וכל אחד אמר לי: "תראה מי היה אבא שלך... בוא תשמע סיפור ששמעתי מפי אבא שלך."

בתוך השבעה נטלתי מחברת וישבתי לכתוב מפי מאזיניו את הסיפורים של אבא. אבא היה טרובדור שידע לתרגם מוטיבים של גויים והוסיף גם משהו מהמטען האישי שלו. זאת היתה ההתחלה. כך הוצאתי את הקבצים: 'צוואת אב' ו'תפוח מעץ הדעת'. דרך סיפוריו של אבא למדתי להכיר את אבי והתחלתי לגלות עניין בשורשים שלי והתחלתי ללמוד את הנושא. למרבה הפלא, בניגוד למקובל, אבא מעולם לא היכה אותנו אלא סיפר סיפור עם מוסר השכל ולקח לכל החיים. מי יודע אולי הסיפורים של אבא הדביקו בי את חיידק היצירה והעשירו לי את הדמיון.

פציעתו הקשה של אבא, שידע בעברו ימים של עלילות גבורה כמורה-דרך לעולי רגל שהגיעו לזיאהרה כדי להשתטח על קברי קדושים והוא הוביל אותם על סוסים ופרדות, ועכשיו הוא היה שבר כלי. חיי השתנו ללא הכר.

בגיל 12 עברנו לתל-אביב לשנה. שם יצאתי ממעגל הלימודים למעגל העבודה. עבדתי אצל כל המרבה במחיר – עבדתי בבית חרושת למשחת נעליים 'נוגה' שהזכיר לי לימים את מפעל הטבק של 'כרמן' לביזה. עבדתי בצורפות ומהר מאוד עברתי לעבור במפעל למקררי קרח. אני הילד המפונק, פירנסתי את הוריי. בדומה לנוער השכונות הדרומיות בתל-אביב התחלתי לעשן ולראות במוצאי שבת סרט טורקי או הודי בקולנוע זוהר. אימי כססה ציפורניים למראה הילד שלה שאיבד את תום ילדותו ודרשה שנחזור מיד לירושלים לפני שאהיה עם הארץ ופושטק.

"גם אם ניאלץ לחזר על הפתחים, אתה תלך ללמוד ויהי מה."

סירבתי בכל תוקף. להגנתי טענתי שהפסדתי שנת לימודים ואיבדתי את ילדותי ואני לא מוכן ללמוד עם תינוקות שעוד מוצצים אצבע ואני מוצץ סיגריה. ביום פתיחת שנת הלימודים אימי ישבה על המדרגה ה-22 בחצר מוסיוף בשכונת הבוכרים והתחילה לבכות. "בנצי, שתדע לך, אם לא תלך ללמוד, אני אשב כאן ואבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אם אתה רוצה אימא בלי דמעות אז אל תלך ללמוד."

לא העליתי על דעתי אז שיכולה להיות אימא בעולם בלי דמעות ו...הלכתי ללמוד בתלמוד תורה מגן דוד ברחוב דוד ילין, שהיה בית ספר מתקדם מאוד ובין מוריו היה גם שמואל ספראי שלימים היה פרופסור וזכה בפרס ישראל. אפילו למדנו מקצועות ליבה – חשבון, אנגלית ומוסיקה בהדרכת ד"ר צבי טלמון-מונזון, מלחין ומנצח בהיכל שלמה. בזכות דמעותיה של אימא חזרתי לספסל הלימודים. הלכתי ללמוד ועד היום הזה לא חולף יום שאינני לומד, כי תלמיד חכם הוא מי שכל ימיו הוא גם תלמיד.

המשכתי לעזור בפרנסת ההורים. לפני עלות השחר חילקתי ברחביה את עיתוני הבוקר והייתי טרף לכלבי רחוב, משם הלכתי ללמוד ואחר הצהריים חילקתי את עיתון 'הדור' של מפא"י, לאחר מכן הלכתי לספריית בני ברית וישבתי על גרם המדרגות שלא הובילו לשום מקום, מעין סולם יעקב, וקראתי ספרים למורת רוחה של הספרנית שסירבה להחליף לי ספרים בקצב הקריאה שלי.  ד"ר מרדכי רבינזון, חוקר ומבקר ספרות, שצפה מהחלון וראה את אהבתי לספר, נזף בספרנית ומאז הייתי כעש במדף הספרים ומבלי לדלג קראתי ספר אחר ספר והמשכתי בבית לאור עששית נפט שבקושי הפיצה אור. מבלי משים אימצתי לי את שפת הספרים שקראתי ופעם המורה שלי העליב אותי בפני כל הכיתה בטענה שאת החיבורים שלי אני מעתיק מעיתונים. ממש באותו זמן סיפורים ורשימות שלי ראו אור בעיתוני ילדים ונוער.

עם השחרור שלי מצה"ל שלחתי סיפורים שלי למוסף 'הארץ' שנערך אז על-ידי ד"ר יעקב הורביץ ולשמחתי הוא פרסם את סיפוריי. בימי שישי שבהם פורסם סיפור שלי, קניתי בכל הקיוסקים את כל גיליונות 'הארץ'. יום שישי אחד אני פוגש באוטובוס בקו 18 את המורה שלא האמין וחשב שאני מעתיק מעיתונים והגשתי לו את העיתון שבו פורסם סיפור שלי. הזכרתי לו מעשה שהיה כך היה והוא טען שיש לי זיכרון חלש וזה לא יכול להיות.

בתום בית ספר עממי, התקבלתי כנער שליח בהוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית, ולימים הנער השליח היה למנכ"ל הוצאת מאגנס שזכה להוציא לאור בהוצאת מאגנס כאלף ספרי מדע ועיון בשבע שפות ועשה שותפויות מו"ליות עם הרווארד, אוקספורד, פרינסטון, בריל בליידן ועוד ועוד.

בבקרים הייתי נער אופניים וכנער שליח זכיתי לפגוש פנים אל פנים את גדולי הדור: ש"י עגנון (ששאל אותי על משפחתי), פרופ' יוסף קלוזנר, פרופ' מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, פרופ' לאון רות, פרופ' שמחה אסף ועוד רבים וטובים. בערבים למדתי בתיכון 'דעת', שבו למדו נערים עובדים. אני חייב תודה לאליעזר שמואלי, המנכ"ל המיתולוגי של משרד החינוך, שהסדיר לי מלגת לימודים אצל המצנט אליהו אלישר. וראה זה פלא: באותה כיתה ממש למדו בני שכונות, בני עניים במושגים של ימינו, שעבדו בבוקר ולמדו בערב. הנה כמה מהם שהיו לסופרים: דן בניה סרי, אלי עמיר, אורציון ישי, בן-ציון יהושע והשופט מרדכי כליף. על זה בדיוק נאמר במסכת נדרים: 'היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה.' בעיתון הגימנסיה 'דעתון' דן בניה סרי פירסם פואמה בעקבות ביאליק ואני פרסמתי סיפור קצר. עם שובי מצה"ל סיפורים שלי ראו אור במוסף הספרותי של הארץ שבעריכת ד"ר יעקב הורביץ.

באוניברסיטה העברית שבה למדתי ביקשתי לכתוב עבודה על יהודי אפגניסטן. המרצה המכובד דחה אותי ואמר: "תרד מהעניין הזה. אין חומר על יהודי אפגניסטן. קח תעודה מאיטליה בימי הביניים ותכתוב עליה."

לא הבנתי למה אני צריך לכתוב על איטליה ולא על קהילת המוצא שלי. הצעתי לו: "מה דעתך שאכתוב על רב סעדיה גאון?"

אמר: "מצוין, על מה?"

אמרתי: "אכתוב על הפולמוס שלו עם חיווי הבלכי – שנחשב למבקר המקרא ולכופר משום ששאל שאלות (מסאיל) כמו למשל: 'כשאלוהים שואל את אדם "אייכה?" – האם אלוהים היודע הכול, אינו יודע איפה נמצא אדם?' – וכך שאל חיווי את כל שאלותיו הביקורתיות בהשפעת המותעזילה שטענה שהקוראן הוא לא תורה משמיים."

אני שאלתי את עצמי: מי זה חיווי הבלכי? האם באמת נולד בבלך שבאפגניסטן? מי היו יהודי אפגניסטן במאה התשיעית? כך התחלתי את מחקריי. עבודה סמינריונית, שהלכה והתרחבה לספרי רב-היקף "מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן", שיצא בהוצאת מוסד ביאליק. שמו של הספר אינו מקרי. ביקשתי להנציח איש יקר, שאנו נמצאים היום באכסנייה שלו, יצחק בן-צבי, שבניגוד לאווירה ששררה, הוא היה בין הבודדים שיצאו לעזרתם של יהודי המזרח  והיה מחלוצי החוקרים והמתעדים בספרו 'נדחי ישראל'.

ירושלים מככבת בכל יצירותיי. נפשי קשורה בעיר הזאת. מהי ירושלים של מעלה וירושלים של מטה?

לספרי הראשון קראתי 'עיר באופק' ולא בכדי. ירושלים לדידי מתנשאת בין ארץ ושמיים. האופק שלה הוא אופק מיסטי וירטואלי. מכל צד שנגיע לירושלים נראה אותה תלויה באופק. אנו נוסעים אל האופק הזה והאופק מתרחק מאתנו. אנו מנסים להגיע אליו עד מגע יד אך אין אנו משיגים אותו לעולם. לא ביקרתי את ירושלים כעיר. אבות אבותיי חיו בה וחלמו עליה ואני ממשיך אותה שושלת. ירושלים בעיניי היא מקדש מלך, ובהיותה כזאת היא לא שפיטה ולא ניתנת לביקורת על-ידי בית דין צדק של בשר ודם. זאת ירושלים של מעלה. ירושלים של מטה היא עיר ככל הערים בעולם שבה חיים בני אדם מכל זן ומין. אני אוהב לחזור במימד הזמן אל העבר. פעם כשהלכתי במשולש הירושלמי אמרתי שלום לכל עובר ושב. כיום המינוס הוא בחשבון עובר ושב.

הערב הזה עומד בסימן של 'סופרים מן המזרח'. חבר שהוא סופר ידוע אמר לי לא מכבר: "אני סופר ישראלי וכך אני רוצה שיתייחסו אליי."

כל דמות המככבת בספריי, אינה תיאור של אדם מסוים שאני יכול להצביע עליו ברחוב אלא הוא סך כל הדמויות שלמדתי להכיר בחיי. ב'אשתו השנואה' של בורלא היו שזיהו ברחוב את דמויותיו.

אם הייתי מחלק את יצירתי לפי קריטריונים גיאוגרפיים ומשפחתיים, הייתי מעניק את ירושלים שלי, לאימי המיסטיקנית, בכורה יוכבד, ששורשיה הספרדיים הקדומים הם בירושלים במשפחת אלקלעי. דמות האישה הספרדית והמזרחית שואבת מן הסתם מדמותה של אימי. יש בה קורטוב מדמותה של אימי אבל בעיקרה היא סך הכול של  אימהות שפגשתי בחיי. דמות האישה המזרחית תמיד ריתקה אותי. זו אישה העושה למען ביתה ומשפחתה ולא תמיד זוכה לתגמול שהיא ראויה לו. אינני עושה אידיאליזציה מאף דמות. אין בני אדם רעים עד הסוף או טובים עד הסוף. לכולנו חולשות אנוש. לכולנו רגעי חסד וגם רגעי אימה. דמות האם אצלי אינה דמות של קדושה. יש גם את השריטות שלה. באֵם כמו בדמויות אחרות יש צדדים אנושיים חיוביים אך יש בהן גם חולשות אנוש. ההתעסקות בירושלים של אימי מובנית באישיות שלי. בירושלם אני חי  ועל ירושלים אני כותב.

את מחקריי ואת סיפוריי על דרך המשי הקדשתי לאבי רפאל, שנולד יתום לאחר שאביו הסוחר שנדד על חמורו מכפר לכפר באפגניסטן נרצח על-ידי שודדי דרכים. בילדותו חמק אבי מעיר הולדתו והגיע לאחר מסע ארוך בן שנתיים בשיירת גמלים וסוסים לירושלים שעליה שמע ב'מדרש'. אבא נעשה ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל המנדטורית, שהוביל עולי רגל על סוסים ופרדות ל'זיאהרה' בערי הקודש. בשונה ממני, אבא היה רקדן וזמר ושימח חתנים וכלות. היכרות  עם עולמו של אבי ועם שורשיו חייבו אותי לימוד מעמיק כולל לימוד אקדמי, לימוד שפות, היסטוריה ואתנוגרפיה. הלכתי בעקבות השורשים שלי וחקרתי את מחוזותיו של אבי באיראן, באפגאניסטן ובערי בוכרה. הקדשתי הרבה שנים לאיסוף ולמחקר ופרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בקהילות הללו ובראשם ספריי "מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן", שיצא לאור במוסד ביאליק ו"מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני" בהוצאת כרמל וחלקי ספר בוכרה ואפגניסטן במכון בן-צבי.

הלימוד של האזורים האלה לא היה תיאורטי בלבד. גוייסתי על ידי המדינה ויצאתי לחלץ תחת אש יהודים במצוקה במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. במשך כמה שנים הקמתי מרכזי חינוך ותרבות שבהם הנחלנו לאלפי עולים פוטנציאלים את הלשון העברית ואת תרבות ישראל. בהמשך יצאתי גם בשליחות הספרייה הלאומית לפעולת הצלה של אוצרות התרבות והרוח של יהודי בוכרה שאותם העלינו לארץ בדרך לא דרך. מאז ראשית שנות התשעים חייתי באזורים אלה גם כמורה דרך. באמצעות ספריי ומחקריי אני צועד במחוזות שאבות אבותיי צעדו בהם ובמחוזות שסבי מולא מתתיה יצא אליהם כשד"ר מטעם ירושלים כדי להעלות יהודים לארץ ותשעים שנה אחריו יצאתי למשימות דומות.

המחקרים ההיסטוריים והאתנוגרפיים שלי מבוססים על מקורות ועל עבודה אמפירית במסעותיי במרכז אסיה. הסופר שבי לא עמד בפני הפיתוי והפכתי חומרים היסטוריים גם לרומנים, לנובלות ולסיפורים. גייסתי דמויות היסטוריות ופרשיות היסטוריות אל עולם הספרות כיד הדמיון הטובה עליי. בכתיבה הספרותית שלי הרקע מדויק ומבוסס עד לפרט האחרון וכל השאר כיד הדמיון. הוצאתי את הדמויות הפלקטיות מתוך המחקר ההיסטורי והלבשתי להן לבוש ספרותי.  ספרי 'סימורג – ציפור האש', שיצא לאור אשתקד, מבוסס על מחקריי ועם זאת הוא רומן עלילתי. לשמחתי, הספר מעורר עניין ומתורגם בימים אלה לאנגלית וייצא לאור בארצות הברית. צופים לספר אפשרות של סרט קולנוע בנטפליקס. ימים יגידו.

נפשי שסועה בין הסיפורים והרומנים שלי על רקע ירושלים ודרך המשי – לבין המחקרים שלי על יהודי מרכז אסיה – איראן, בוכרה ואפגניסטן. סיפור חיי וסיפור השורשים שלי גנוזים בין השיטין של 15 הספרים שהוצאתי עד כה והמאמרים הרבים שלי. אלמלא דמעותיה של אימי על המדרגה ה-22 בחצר מוסיוף לא הייתי מגיע עד הלום. יום-יום, עד עצם היום הזה, אני לומד. בזכות אימי הייתי לסופר, לחוקר, מנכ"ל הוצאת מאגנס ובעל העיטור יקיר ירושלים, שאותה אני מעלה על ראש שמחתי. עד היום אני מושפע מרוח הסיפורים ששרתה בביתנו בעיקר בלילות החורף הקרים של ירושלים.  אבי מספר לנו סיפורים שחיממו לב לא פחות מתנור הפחמים. באותה עת אימי מנוזלת כתמיד הלכה למטבח בחצר כדי להכין לנו קערות של תה עם קוביות סוכר וסחלב חם שהעלה ריחות טובים של קינמון.

קהל יקר, חברות וחברים, משפחה יקרה, תרשו לי לסיים את דבריי במילות תודה.

אני מבקש לברך בקול גדול את כל מי שעשה להצלחתו של הערב הזה: יבואו על הברכה בעלי האכסניה פרופ' עפרה תירוש-בקר, ראשת מכון בן צבי, והמשנה לראשת המכון ד"ר חנן חריף, בעזרתה המסורה של אפרת אבן וכל צוות יד בן צבי, שהרימו ערב זה והעניקו לו תוכן בנועם וברוחב לב, לפי המסורת הטובה של מכון בן-צבי ויד בן-צבי. רוחם של יצחק בן צבי ורחל ינאית רעייתו נשמתם עדן מרחפת כאן.

תודה מעומק הלב ליוזם הערב הזה פרופ' יוסף יובל טובי, מלומד גדול מאוניברסיטת חיפה ואחד החוקרים הפוריים ביותר, המלווה את יצירתי הספרותית והמחקרית מראשיתה ואף כתב עליה. דבריו כאן פקחו את עיניי.

תודה על דבריו של חברי ורעי המשורר בלפור חקק, שיחד חבשנו את ספסל הלימודים באוניברסיטה לפני למעלה מיובל שנים ומאז האחים המשוררים בלפור והרצל  הולכים אתי יד ביד בשדה הספרות. אחים לא ייפרדו.

תודה לאיש הפולקלור, הקריין והשחקן יהודה עצבה, שבמשך שנים הגיש ברשת אל"ף תוכניות פולקלור ולא אחת הזמין אותי להעלות זיכרונות מילדות בירושלים הישנה. יחד הופענו בפרלמנט הירושלמי בשידור חי בשעה שהמאזינות שלנו בישלו ואפו לשבת. 

תבורך ללה תמר, זמרת ומורה למוסיקה, שהנעימה לנו זמירות מרטיטי לב עם הגיטריסט הנפלא שלה.

ואחרונים חביבים – אתם, קהל יקר, משפחה, חברות וחברים אהובים, הייתי שמח להגיש לכל אחד מבאי הערב ממטבחה של אימא קערה של סחלב חם, עם פירורי קוקוס, שברי שקדים וקינמון כאות תודה על בואכם בערב חורפי זה כדי לחמם את הלב. תודה מעומק הלב שכיבדתם אותי ובאתם.

ולך ירושלים, עיר אהובה, אעלה אותך על ראש שמחתי ואצטט מתהילים פרק קכ"ב:

עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה

כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו

שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ

יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ

לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

לילה טוב.

בן-ציון יהושע

* * *

מוטי הרכבי

מגיפת הקורונה בסין

מאחר שמסתובבים סיפורי זוועה על מה שמתרחש בסין, ואני בקשר יומיומי עם עשרות סינים (כ-50) החלטתי לכתוב כמה מילים כדי להכניס דברים לפרופורציות. ראשית לעובדות: קיימת אפליקציה שמתעדכנת באופן שוטף על מיספר החולים בסין. נכון להיום, 9 בפברואר, שעה 7:30  (13:30 שעון בייגין): חולים שאובחנו בוודאות 37,251. חולים שעדיין לא אובחנו 28,942. מיספר המתים 831. מיספר החולים שנרפאו 2,721. כ70% מכלל החולים ומהמתים נמצאים במחוז HeBei שבירתו WuHan.

ראש ארגון הבריאות העולמית, בהצהרה לתקשורת, לא חסך תשבחות על התנהגות השלטונות הסיניים במשבר זה. אם אצטט, ראש ארגון הבריאות העולמי אמר שאין עוד מדינה בעולם שהיתה מצליחה להתארגן במהירות כזאת ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים כפי שהתארגנו הסינים.

הסינים הקימו בעיר Wuhan ב-10 ימים בית חולים ל-2,000 איש עם כל מערכות המים החשמל והביוב וכל הציוד הרפואי שנדרש (עלות הפרויקט כ-200 מיליון שקל). ראש ארגון הבריאות העולמי סמך שתי ידיו על הדיווחים הסיניים. כך שכל מי שמפיץ סיפורי זוועה וסרטונים מפחידים הוא עוד ״אביר פייק ניוז״ שנהנה מהפחדת אנשים.

אמנם מיספר המתים גבוה, אבל אם נזכור שעד סוף 2019 נפטרו בישראל 9 איש משפעת (ייתכן שמאז נפטרו עוד), ואם נכפיל מיספר זה ב-155 (יחס אוכלוסיות ישראל סין) – 9 אנשים בישראל זה שווה-ערך ל-1,400 סינים, כך התמונה נראית אחרת. עוד פרט קטן שחשוב לציין. בסין נהרגים יום יום כ-200 בני אדם בתאונות דרכים, כך שאם יש לכם כוונה לבקר בסין, היזהרו יותר בחציית הכביש מאשר מהקורונה.

וקצת על  הפן היהודי-ישראלי. בית חב"ד. רבי שמעון פרוינדליך, הרב של בית חב"ד בבייגין, בחר להישאר בביגיין ולא לעזוב כמו הרבה ישראלים ומרבית אנשי משרד החוץ. הרב החליט שבבייגין הוא נחוץ יותר. בימים כתיקונם הרבי מארח בבית חב״ד כל יום שישי בערב וכל יום שבת בצהריים את כל הישראלים והיהודים שגרים בבייגין לארוחות שבת, והכול חינם אין כסף. מאז תחילת המגיפה הרבי נותן וגם שולח, לביתם של אנשים שמפחדים לצאת, מסכות לכל מי שמבקש וגם זה חינם. מאחר ובית חב"ד סגור, כל הישראלים והיהודים שנשארו בבייגין מוזמנים לבית הרב לתפילות שבת. ומהיכרותי את הרב ואת אשתו דיני, אני בטוח שאף אחד לא יוצא רעב משם.

חשוב להזכיר גם את התגייסותם של שני ישראלים, רז גלאור וחברו, לצערי אינני יודע את שמו של החבר, שאספו מאות אלפי פריטי ציוד רפואי כמו מסיכות, כפפות ועוד, ובמאמץ אדיר הצליחו לספק ציוד רפואי להרבה מחוזות כולל HeBei – הרבה חברות ישראליות תרמו למאמץ, והרושם שעשו שני בחורים צעירים על הסינים לא יסולא בפז.

סרטון נוסף שמסתובב ברשתות הסיניות ועושה נפשות הוא סרטון בו מברך ראש הממשלה בנימין נתניהו ומבטיח תמיכה לסין.  בסרטון נראות גם הרבה קבוצות ישראליות  שמברכות את הסינים. גם הסרטון זה מעלה את קרנה של ישראל בסין. שיתפתי את הסרטון עם עשרות סינים וקיבלתי חזרה הרבה אהבה והתלהבות.

אז מה עושים היום הסינים בסין. כל חבריי, למזלי אין לי אף חבר חולה, פשוט יושבים בבית. המגפה התחילה בראש השנה הסינית וממשלת סין פשוט האריכה את החופשה. בתי הספר כרגע סגורים עד ה-17 בפברואר ועד אז יוחלט איך להמשיך. הרבה חברות פשוט נותנים לאנשים לעבוד מהבית. אז איך מסתדרים עם השעמום. רובם מספרים לי שהם קוראים, מבשלים ועושים את כל הדברים שאף פעם לא היה להם זמן לעשות. מצב הרוח של כולם טוב ומרומם וכולם מחכים עד שהסערה תחלוף. הרבה ערים ומחוזות פשוט סגרו את עצמם ולא נותנים ללא מקומיים להיכנס. יש ערים וכפרים שפשוט חסמו את הכניסות. אני מאמין שאמצעים אלה מונעים מהמחלה להתפשט יותר. למרות שרוב הסינים התחילו לאגור מזון, יש מזון בשפע. בתחילה היה מחסור בירקות טריים, אבל עכשיו אין מחסור בכלום.

אני מניח שהמגיפה היא מכה קשה לכלכלה הסינית. אבל כאחד שהיה בסין

בתקופת ה SARS-הייתי אז מופתע באיזו מהירות סין התאוששה. ואם אני מזכיר

 את ה SARS-להערכתי (לא מתיימר להיות מומחה) ה CORONA-הרבה יותר מדבקת, אבל הרבה פחות ״רצחנית״ מה-SARS – זאת הסיבה שהיחס בין חולים למתים נמוך מאוד!

לסיכום אסור לזלזל במגיפה ואין שום ביטחון שהמגיפה לא תגיע גם לישראל. מצד שני אסור להפיץ שמועות שווא לייצר בהלה רק כדי לספק את הצורך ב״לייקים״.

* * *

אהוד בן עזר

"אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מבוא

[נכתב ביוני 1985 למהדורה העברית]

[המשך וסיום]

חיים הזז, בסיפורו "הדרשה" (1946), מביא מפי גיבורו יודקה: " --- אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. על-כל-פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני."

אמנון רובינשטיין, בספרו "להיות עם חופשי" (הוצאת שוקן, 1977), מוסיף ואומר כי "דברים אלה, שנכתבו לפני ארבעים שנה, נשמעים היום רחוקים ותלושים. ההיסטוריה של ישראל מוכיחה אולי את ההיפך הגמור מדרשתו של הזז! – כשישראל אינה יכולה להיות ציונית – במובן המקורי של המילה – היא נעשית יהודית."

לדברים אלה שתי מקבילות היסטוריות מתחום הספרות.

ב-1892 הופיע סיפורו של זאב יעבץ, "ראש השנה לאילנות", המתאר את החיים בכפר יהוד, ליד פתח-תקווה, באותם ימים. יעבץ, שאדם דתי היה, ואחד משני הסופרים העבריים הראשונים שתיארו את החיים המתחדשים במושבות הראשונות בארץ-ישראל, מעמיד את דמותו של הנער הארצישראלי נחמן יזרעאלי (בן-דמותו של השומר האגדי אברהם שפירא מפתח-תקווה, בנעוריו, בתקופה שבה גר עם משפחתו ביהוד) – כאב-טיפוס לדמות הצעיר הישראלי החדש, שהופעתו כבן-חיל, אקטיבי, היא אנטי-תיזה לדמות האברך היהודי הגלותי:

"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' ורפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד." (זאב יעבץ: לקט כתבים, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג, 1943).

וכנגד הערצה תמימה זו של הכוח העברי החדש ושל התממשות חלום השינוי של האדם היהודי בארץ-ישראל המתחדשת, עומדת קליטתו הקודרת של ברנר את מרירות המציאות, ולצורך הבהרתה ניתן להביא קטע מפרקי זיכרונותיו של ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", שנכתבו במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר במאורעות תרפ"א (1921):

"בימי הרצל ובעיתונו של הרצל די וועלט נתפרסם מאמר נחמד, ובקירוב כך נכתב שם, מיום שגלינו מארצנו כל ההיסטוריה שלנו נעשית על ידי אחרים. כל מה שעמים בעלי האכסניה שלנו רוצים לעשות בנו הרי הם עושים. אבל עם יסוד הציונות עושים אנחנו את ההיסטוריה שלנו על ידי עצמנו בידינו ובכוחנו אנו. רעיון זה, קנה לו מיד את ליבותיהם של הציונים עד שנעשה הדבר רווח בפי כל מטיף ציוני, שבציונות שאנו עושים – עושים אנו את ההיסטוריה שלנו. בא ברנר בהרצאתו ואמר, שההיסטוריה שלנו מגוחכת היתה קודם לציונות ומגוחכת היא עם הציונות. מעתה קל להבין כמה צער וכמה עלבון גרם ברנר לאותם שראו את עצמם שותפים למעשה היסטוריה." ("יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות", הקיבוץ המאוחד, מהדורה שנייה, 1971. וכן בקובץ של עגנון "מעצמי אל עצמי", בהוצאת שוקן. הפרסום הראשון היה בגיליון כתב-העת "מולד" משנת 1961).

יעבץ כתב את דבריו בשנות התשעים למאה הקודמת, והיה במבשריו של אותו זרם ספרותי ארצישראלי וציוני שבישר – לרוב בצורה מאוד רומאנטית, תמימה ואוטופית – את בשורת המעבר מיהדות לציונות, מחיוורון פנים לגבורה פיסית, מפאסיביות לאקטיביות; ואף שהיה יעבץ אדם דתי, אין כתיבתו הסיפורית עומדת בניגוד לשאר התחלותיה של הספרות העברית בארץ-ישראל, שרוב-רובם של כותביה היו ציונים ומשכילים, רחוקים בתכלית מן הגישה הדתית החשוכה של יהודים רבים בגולה ובארץ, יהודים שלא היססו אף להשתמש במלשינות אצל התורכים כדי להצר את צעדי היישוב החדש והמושבות הראשונות.

ברנר, שלא ראה בדת היהודית תשועה לנפשו ולדורו, העלה, יותר מכל סופר עברי אחר בתקופתו, את הטראגיות של יהודי חילוני שאינו נמלט מן הגורל היהודי למרות חילוניותו; ודווקא משום קטרוגו הנוקב כנגד דת ישראל וכנגד הציונות גם יחד, ומיודעו שאין פיתרונות קלים, לא הסכים לקבל את התמונה ההארמונית, הפשטנית והאופטימית, שסברה כי בארץ-ישראל מצויה כבר התחלה של היסטוריה יהודית חדשה, "על ידי עצמנו, בידינו ובכוחנו אנו."

אך הכרתו המכאבת בכך שקללת הגלות, ובעיקר האנטישמיות, וכן גם החולאים של החברה היהודית הגלותית, נמשכים גם בארץ-ישראל – לא הביאה אותו לחשוב שבריחה אל חיק הדת תביא איזה שינוי דראסטי במצב; וגם לא לראות אידיאל באיזה מצב פאסיבי, פאטאליסטי, של קיום יהודי נצור מכל צדדיו בארץ-ישראל. להפך, עלינו לעשות ככל אשר לאל ידינו החלשות כדי להמשיך להתקיים מעטים מול רבים, וכוח, כוח נחוץ, ואפילו צבאיות. ודברים אלה נאמרו בתקופה של ראשית המאה [ה-20], כאשר צבאיות נחשבה במידה רבה לשם-גנאי בארץ, מעין ערעור על עצם יכולתה של הציונות לשכנע בצדקתה בדרכי שלום ועבודת-כפיים.

הזז כתב את "הדרשה" בשנות הארבעים, לפני קום המדינה. ובאורח מעט פאראדוכסאלי קרובים דברי יודקה גיבורו לאלה של יעבץ – מאשר לדעתו של ברנר. הציונות עמדה אז על סף ניצחונה, והוא הביטוי האקטיבי ביותר להיסטוריה היהודית החדשה – "המדינה בדרך" והקמת מדינת ישראל; בעוד אשר היהדות, על רקע שנות השלושים המאוחרות, וראשיתה של מלחמת העולם והדי השואה – היתה כעומדת על סף חורבנה וכישלונה הגדול ביותר, פרי ה"פאסיביות". שנים אלו, שנות צמיחת ההשקפה של "העברים הצעירים", "הכנענות", כמו הדגישו את קרבתה של הציונות לשיא כוחה, על חשבון חורבנה של היהדות, של הגולה.

אילו בא מישהו אז ואמר, שניצחונה של הציונות נתאפשר אמנם משום חורבנה של היהדות, וזאת מתוך גלגול דחפים ותהליכים פוליטיים, לאומיים והיסטוריים, שהודגשו בייחוד לאחר השואה – אך כל ניצחונה של הציונות אינו אלא גלגול חדש של הגורל היהודי – היו מתייחסים אליו כאל מתעתע.

הציונות, ומדינת ישראל, השתמשו בגורל היהודי, ובשואה – כטיעון מכריע להצדקת עצם קיומן הן, בעיני עצמן ובעיני העולם, אך את עצמן ראו כחלק מאותה "היסטוריה שלנו הנעשית על ידי עצמנו, בידינו ובכוחנו אנו," כלומר – ההפך הגמור מן הגולה ויהדותה. והיסטוריה אקטיבית חדשה זו, של הקמת מדינת ישראל, נתפסה במושגים חילוניים לגמרי. ולא פלא הוא שדווקא אותן שנים ראשונות למדינה הצמיחו מסות כגון "על העברים הצעירים" מאת ברוך קורצווייל ו"האם עוד יהודים אנחנו?" מאת עקיבא ארנסט סימון, ושתיהן עסקו בכנענות הגלויה ובזו הסמויה-כביכול והרחבה מקודמתה, שהלכה ואיפיינה את חיי הספרות, התרבות, החינוך והמחשבה הלאומית בישראל.

"מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות," כותב קורצווייל במסתו הנזכרת. "זוהי תוצאת הנורמאליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה." ("ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?", הוצאת שוקן, 1959).

מתי חלה ראשיתו של מהפך-החזרה מן הציונות ל"יהדות"? אולי עם הכנסת לימודי "התודעה היהודית" לבית-הספר הממלכתי הכללי בישראל, לימודים שערערו את יסודותיו החילוניים של החינוך הציוני, ולא הביאו במקומו שום תוכן רליגיוזי עמוק וממשי, אלא גרמו לטשטוש-מוחין חינוכי כללי, לסנטימנטאליזאציה של העבר היהודי, ולפשיטת-רגל של כל הערכים, דתיים כחילוניים, וזאת – משום העלמת הניגודים הקוטביים והתהומיים שביניהם.

ביטוי אחר, ומקביל, למהפך, היה התפוררות דמותו של "הצבר האליל", היא דמות הצעיר העברי החדש, האקטיבי. ביטוייה של התפוררות זו באו בספרות העברית, לעיתים תוך התעוררותו של רגש נחיתות מסוים כלפי "היהודי הגלותי" החדש, בן-ימינו, בן תרבות-המערב בעיקר, ששוב אינו נחות וחלש, אלא הוא חי בחברה חופשית, בצורת קיום גמישה ונוחה למדיי, בעל-אמצעים, רב-לשוני ובן-בית בעולם פי כמה מבן-הארץ, ממש כמשל הקנה והאלון בסערה. (עמדתי על כך בשעתו במאמרי: "דמות 'היהודי הנורא' בספרות בני הארץ", אות, חורף 1967. אמנון רובינשטיין הקדיש לנושא זה את הפרק המעניין "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי" בספרו "להיות עם חופשי").

ומאידך גיסא, ובייחוד לאחר מלחמת יוני 67' – חלה התעוררות דתית-לאומית, שמצאה ביטוי סמלי במיתוס הצנחנים הבוכים מול הכותל, ונתגלגלה, לקול תקיעות שופר, באיזו הרגשה כללית, שהחילונים – שהם כידוע אנשים חסרי ערכים ואמונה, אפילו הם יהודים, ישראלים וציונים – גילו את האמונה האמיתית באותה פגישה רוויית-דמעות עם הכותל, ואילך, שהרי כידוע אחד מעיקריה של היהדות הוא שאין כאבנים מקודשות כדי לעורר אמונה בלב בני-אדם.

זאת ועוד: כלום מה שהתרחש לנגד עינינו לא הראה, באותות ובמופתים, שאלוהים שוב אינו אותו אלוהים "יהודי", האחראי לגורל הפאסיבי, הגלותי – אלא הוא אלוהים ישראלי בתכלית, שהוביל את צבאות ישראל לניצחונות לאומיים בעלי משמעות דתית? – אם אלוהים הוא אכן כזה, אמר לעצמו מעתה בגאווה הישראלי-המצוי: כלומר: אם ההשגחה העליונה – בעזרת כמה רבנים, גנראלים ומנהיגים פוליטיים – אכן התאימה עצמה לצרכיה הצבאיים והביטחוניים של מדינת ישראל – (או, לפי הגרסה הדתית-בלבד: צרכיה אלה של ישראל התאימו עצמם לרצון ההשגחה העליונה) – הרי שאפילו מבחינה תועלתית (שלא לומר, צינית) ראוי לנו לתמוך בה, בהשגחה העליונה, שהרי כמה דיוויזיות-לטובתנו יש לחילונות, לתרבות, לסוציאליזם-הדימוקראטי ולהומאניות העולמיים? העולם ברובו הוא ממילא נגדנו.

ובכלל: על מחנה נאמניו ואמוניו של אלוהים אשר כזה, שוב אין זו בושה להשתייך. האדם היהודי החדש בישראל, בייחוד הצעיר הדתי, השתחרר סופית מתסביך החולשה הגלותית, ואמונתו החלה עוטה דמות של הערצת הכוחניות ובוז לרכי-הלב, ההומאניסטיים, המתלבטים ו"יפי הנפש" למיניהם.

זוהי דתיות שהשתעבדה מרצון לקסם האפל של הלאומיות והכוחניות, בלי להציב לעצמה שום סייגים שהם חלק בלתי-נפרד מלאומיות הומאנית, פלוראליסטית-חילונית ודימוקראטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת-האדם האוניברסאלית, שמקורו ביהדות.

חל כאן אפוא מעין היפך מושגים ותפיסות מוזר ומזעזע. הקיצוניות הלאומית והדתית, פרי-באושיה החברתיים והפוליטיים של התקופה שלאחר יוני 1967, החלה משכתבת את תולדות הציונות ומפעל-ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל כמו היו מעיקרם תנועה דתית, תוך העלמת ההתנגדות הדתית העזה שבה נתקלה הציונות מראשיתה.

תקופתה "החילונית-כביכול" של הציונות ותנועת-העבודה הארצישראלית – נתפסה כמין מכשיר בידי ההשגחה העליונה, משל לא היו כל האנשים והתנועות הללו אלא קליפות שכוח-חיותן בא להן רק מניצוצות-הקדושה שהיו צפונים בהם, ורק עתה – ובייחוד לאחר יוני 1967 – באו ונתגלו הניצוצות בדמות ההיסטוריה הקדושה והמחודשת של הציונות, כפי שביארוה לנו היטב אבות הלאומנות הדתית בישראל, שחלקם חיים באווירה ובהשקפה של ערב הופעת משיח חדש ועידן הגאולה השלמה, שיתבטאו, בין היתר, בהקמת הבית השלישי על מקום מסגד כיפת הסלע, וחידוש עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות.

וכך, האדם החילוני, ה"אפיקורס" כפי שכונה בעבר, שוב אינו נתפס בישראל כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים – אלא כיצור תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו.

ואילו האדם הדתי בישראל שוב אינו נתפס כאדם תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו – אלא כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים, כאילו מונח בכיסו חוזה-ביטוח אם הקב"ה.

ואפשר אולי לומר, כי מכמה בחינות, הדתי של היום הוא ה"אפיקורס", החילוני הנהנתן של אתמול, ולהפך. ואין לך ביטוי מובהק יותר לכך מאשר דממתה של היהדות הדתית בתוך הספרות העברית החדשה הנוצרת בארץ-ישראל.

מבוכתו והתלבטותו המוסרית (אולי אפילו ה"רליגיוזית") של ה"צבר" החילוני נתפסה מעתה כהמשך ה"פאסיביות" הגלותי, המשך ההתכחשות, הזרות, ה"תבוסתנות" וה"קוסמופוליטיות" – כל אלו תכונות "יהודיות" טיפוסיות (שונאי-ישראל היו מוסיפים ואומרים, שגם "מתירנותו" של הדור הישראלי החילוני היא תכונה יהודית גלותית טיפוסית).

ואילו את כתר האקטיביזם היהודי הדתי-לאומי (שהוא בעצם הרס היהדות האמיתית) – החלו נושאים מעתה, בהתלהבות משיחית ובאש זרה, "הכנענים החדשים", אנשי "גוש אמונים" ודומיהם במחנות הקרובים לדעתם, שכאבותיהם ה"כנענים" משנות הארבעים והחמישים, הביאו לידי קיצוניות את תהליך הריסתה של היהדות בידי הציונות.

אלא שמגמת פניהם של בעלי הכיפות הסרוגות, נושאי הקאלאצ'ניקובים ולובשי מעילי-הרוח מעל ארבע-כנפות – לא פנתה מבחינה תרבותית לעבר המיתוסים העבריים הקדמונים (ה"כנענים"), אלא נתמקדה מבחינה גיאוגראפית-התנחלותית, כאשר חלק ניכר מן המיתוס שלהם, המתממש בינתיים בדרכים מעשיות מאוד, נבנה והולך על ערש עבודת-האלילים הישראלית: שומרון.

ומאחר שהמושגים נסתלפו מיסודם, נחשבת הבריחה מן היהדות (המונותיאיסטית, בעלת שליחות מוסרית-אוניברסאלית), כשיבה אל ה"יהדות" (ה"כנענית", נוסח "גוש אמונים" ודומיו), ואילו השיבה אל הציונות (החילונית, המקורית), נחשבת כבריחה מן ה"ציונות" המקובלת כיום בחוגים רחבים, ובייחוד בגלגולה הלאומני-קלריקאלי, שצבר תנופה ואף היה אחד הגורמים לעליית "הליכוד" לשלטון, ב-1977.

וכך, כשהישראלי אינו יכול עוד להיות ציוני (כלומר, לשאת בעולו של גורל לאומי יהודי חילוני, נוסח ברנר, ללא רמייה עצמית, וללא ציניות, רפיסות מחשבתית ומיסטיפיקאציות) – הריהו נעשה "יהודי" (כלומר, עובד-אלילים ישראלי מצוי), או כהגדרתו של אמנון רובינשטיין (בספרו הנ"ל), בהיפוך האימרה המקובלת: "היה גוי בביתך ויהודי בצאתך":

"גוי", כלומר יהודי דתי שמהותו נסתלפה למעין עבודת-אלילים שבטית והיעדר מעצורים מוסריים-הומאניים, או יהודי חילוני, שמתוך טמטום ופחדנות מכחיש את חילוניותו הציונית כהשקפת-עולם מחייבת ושוקע באורח-חייו הנוח בבית.

ו"יהודי", כלומר בא בשם היותו דתי או "נרדף" או צאצא לבני-עמו שעלו בעשן, וכל זאת לצורך יצוא, לצדקנות-עצמית ולכפייה דתית, לאומית ותרבותית לסוגיה.

מעתה פתוחה היתה הדרך להתעוררות מחודשת של עבודת-האלילים הישראלית, פרי הייאוש מן היכולת לפגוש פנים-אל-פנים גורל יהודי חילוני בישראל, בלי מיסטיפיקאציות, ומול הערבים, ובמציאות היסטורית שבה האקטיביזם, לכל סוגיו, נעשה לא פעם פאטאליסטי, כוח הפועל באופן סהרורי; הריסתה או שלילתה של הגלות היא גם המשכה, וכל "התחלה חדשה" ישראלית, בין היא עברית-"כנענית" ובין יהודית-דתית, או לאומנות סתם, מביאה לידי הקצנה מסוכנת את התוכן החיובי שהיה לציונות מראשיתה:

הרצון לשינוי ההיסטוריה והחיים היהודיים מעיקרם; שינוי ולא ניתק, שינוי ולא סתגרנות, ולא יבנה ולא מצדה, ועל אחת כמה וכמה – לא שומרון.

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).

האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.

גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":

"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).

מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?

וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.

מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).

ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).

האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:

"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).

אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

עם הופעת קובץ דבריו ומסותיו של גרשם שלום "דברים בגו; פרקי מורשה ותחייה", בעריכת [ידידי] אברהם שפירא [מקיבוץ יזרעאל], רוכזו לראשונה נושאים שהעלה במלוא חריפותם זה שנים, כגון המסות: "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל"; "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו"; "הגלות כיום התרוקנה מניצני הגאולה"; ו"פירושו של מרטין בובר לחסידות".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום:  "את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי].

א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.

ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך ניסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.

זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים. אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.

מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.

לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה – מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."

עד כאן.

תל-אביב, יוני 1985

אהוד בן עזר נולד בשנת 1936 בפתח-תקווה. סבו ואבי-סבו ממייסדיה של המושבה בשנת 1878. את לימודיו סיים ב"תיכון חדש" בתל-אביב. היה חבר קיבוץ עין-גדי ומדריך ומורה ביישובי-עולם. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, משנת 1959, פילוסופיה וקבלה. משנת 1966 הוא מתגורר בתל-אביב.

מספריו: "המחצבה" (1963); "אנשי סדום" (1968); "לא לגיבורים המלחמה" (1971); Unease in Zion"" (1974); "הפרי האסור" (1977); "אפרת" (1978); "השקט הנפשי" (1979); "הנאהבים והנעימים" (1985); וכן ספר הזיכרונות מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" (1980) והאלבום "נחום גוטמן" (1984).

המבוא "מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה" מבוסס על המבוא למהדורה האנגלית של הספר Unease in Zion, משנת 1974, וכן על המאמרים: "שוביניזם ודת" (מן היסוד, 22.7.1965); "בין הצעיר הישראלי ודת ישראל" (מן היסוד, 23.9.1965); "שינוי פניה של ההיסטוריוסופיה היהודית" (עם יובלו ה-70 של פרופ' גרשם שלום. הארץ, 22.12.1967); "דמות 'היהודי הנורא' בספרות בני-הארץ" (אות, חורף 1967); "אלוהים יותר מדי יהודי בשבילנו" (על המשמר, 1.12.1968); "פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה" (קשת, קיץ 1968); "אוטופיסט, אנארכיסט וציוני" (על "דברים בגו" לגרשם שלום. דבר, 6.2.1976); "בשם עומרי מלך ישראל" (לשמשינוי, ספטמבר 1976); "לא 'יבנה' ולא 'מצדה' ולא 'נורמאליות' " (הארץ, 11.2.1977); "עבודת האלילים הישראלית" (הארץ, 5.8.1977); "אנארכיזם דתי-יהודי" (במלאת שמונים לגרשם שלום. על המשמר, 9.12.1977); "המיסיונרים והמומרים ליהדות" (על המשמר, 3.10.1977); "עבודת אלילים יהודית בשומרון" (דבר, 7.11.1979).

המשך "אין שאננים בציון" יבוא

* * *

נעמן כהן

יאיר גולן מצא בהם סימנים –

היהודים תמיד אשמים

ח"כ יאיר גולן (מישהו יודע את שמו המקורי?) – ממרצ, המומחה במציאת "סימנים" בארץ הדומים לשנות השלושים באירופה, מצא "סימן" נוסף.

בדיוק כפי שהיטלר בנאומו המפורסם ברייכסטאג ב-1939 האשים את היהודים באחריות למלחמה: (הנה נאומו המפורסם:)

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

כך גם יאיר גולן ממש כמו היטלר, קבע שהימין הוא האשם בטרור הערבי. ודוק: לא הערבים אשמים בטרור, הימין אשם:

https://rotter.net/forum/scoops1/602349.shtml

ברור. הרי היהודים תמיד אשמים בכל במיוחד במותם. הנה "סימן" מובהק נוסף לדמיון של ישראל שנות השלושים.

והנה צץ קפץ עוד מסמן סימנים. ח"כ עומר ברוצלבסקי-בר-לב, מ"העבודה", גם הוא מאשים את היהודים בטרור הערבי.

https://rotter.net/forum/scoops1/602544.shtml

ועוד סימן לשנות השלושים

אדם נוסף המתמחה במציאת סימנים לדמיון לשנות השלושים הוא רונן צור, היועץ האסטרטגי של בנימין גנץ. ה"עייצס גייבער", רונן צור, כינה את נשיא ארה"ב "רונלד אדולף נשיא פסיכופט."

https://www.mako.co.il/news-politics/2020_q1/Article-73737b6f177ef61026.htm

אי אפשר שלא לקרוא למוצאי הסימנים הללו, שלעולם לא ימצאו סימנים לדמיון אצל הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות, בשם פשוט – "מכחישי שואה".

אפילו מטאטא יורה

דומה שמעולם לא ירד מנהיג ישראלי לשפל כזה. ללא שמץ בושה האקטיביסט הפרו-איסלמי, העבריין, אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, מתעתד לקיים מסיבת עיתונאים משותפת עם אבא של מאזן, בתגובה משותפת נגד תוכנית טראמפ. בתגובה לשאלה, ענה אולמרט: "אבו מאזן אישית ירה? מה קרה? אני לא מבין?"

https://rotter.net/forum/scoops1/602300.shtml

נכון, אולמרט צודק. אבא של מאזן באמת לא ירה אישית. גם היטלר מעולם לא ירה אישית. רק מטאטא יורה.

כדי להשכיח את גועל הנפש מאולמרט הנה הביצוע הנפלא של אריק איינשטין לשירו של איציק מאנגר:

https://www.youtube.com/watch?v=KXQ_XppB8Nc

מה בין "יהודים-ערבים ל"ערבים-יהודים"

פעם אחרי פעם חוזר אורי הייטנר על אי ההבנה שלו את המושגים "יהודי-ערבי" והמושג "ערבי יהודי", ועל אי הבנתו את ההבדלים ביניהם. (אורי הייטנר, "המצאה אנטי-ציונית", "חדשות בן עזר" 1512) הייטנר טועה ומטעה.

הנה מה שכתבתי לו כתגובה על אי הבנתו זו לפני ארבע שנים:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01151.php

הההגדרה הנכונה – "יהודים-ערבים"

במאמר הביקורת שלו על הרצנזיה של דוד זונשיין על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני הארץ" קובע אורי הייטנר: "אין חיה כזאת 'יהודי-ערבי'. זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה." ("חדשות בן עזר" 1149).

אז נכון שהמונח "יהודים-ערבים" נתמך ע"י אקטיביסט פרו-איסלמי, אנטי-ציוני, ואנטי אשכנזי – פרופסור יהודה שהרבני-שנהב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%91

אבל אין בעובדה זו לפסול את המושג. פשוט משום שהוא המושג הנכון. בהינתן שהמונח "אשכנזים" אינו כולל רק את יהודי אשכנז (גרמניה) אלא בהכללה את כל יהודי אירופה, איך נכנה בכינוי משותף את כל היהודים מארצות ערב? מה המשותף בין יהודי מעיראק, תימן ומרוקו?

האם נכנה אותם "ספרדים"? – הכינוי "יהודים ספרדים" כולל למשל יהודי כבנימין זאב הרצל, או סופר כ-י.ל. פרץ, אבל אינו כולל יהודי כעבדאללה-עובדיה יוסף, או סופר כפואד אליאס נאצח ח'לסצ'י (אלי עמיר) העיראקיים.

האם נכנה אותם "מזרחיים"? – הכינוי "יהודי מזרחי" מתאים למשל ליהודי כיוסף טרומפלדור (יליד פיאטגורסק בקווקז) אבל אינו מתאים ליהודי כאריה מכלוף דרעי המוגרבי-מערבי-מרוקאי. (אגב דרעי גם אינו ספרדי. דרעי הוא שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

מכאן, אם המשותף בין יהודי ארצות ערב אינו המרכיב הספרדי ולא המרכיב המזרחי, הדבר המשותף היחיד הוא היותם יהודים מתרבות ערבית-מוסלמית. יהודים שלשונם היתה ערבית (בעגות שונות) ולכן הכינוי המשותף לכולם הוא "יהודים-ערבים".

בהגדרה זו אין שום נתינת תוקף למציאות של יחסים טובים בין יהודים לערבים – שמעולם לא היתה. לכן אין כל פסול בהגדרה הזו, ונהפוך הוא, בפסילת ההגדרה יש אולי שמץ גזענות.

לעומת זאת פסול המונח "ערבי-יהודי".

המונח "ערבי-יהודי" הוא מונח של הלאומנות הגזענית הערבית. מונח המצוי בבסיס האמנה הפלישתינאית המפורסמת (שטרם בוטלה), מונח שאוחזים בו אבא של מאזן, הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), ותומכיהם, כגון מכחיש העם היהודי, הפולני-האוסטרי, האנטישמי, שלמה זנד – הטוענים כי אין כלל עם יהודי. היהודים הם רק דת. לכן היהודים אינם זכאים למדינה.

לפי האמנה הפלישתינאית יש ערבים מוסלמים, נוצרים, דרוזים, ויהודים, כשם שיש פולנים קתולים ופולנים-יהודים. ודוק: לפי הגדרתם אין מדובר ב"יהודים-ערבים", או ב"יהודים-פולנים", אלא ב"ערבים-יהודים", וב"פולנים-יהודים".

לסיכום:

א. המושג "יהודי-ערבי" הוא מושג לגיטימי המכליל את היהודים שחיו במרחב התרבותי הערבי בדיוק כפי שיש יהודים-רוסים, או יהודים אתיופים.

ב. המושג "ערבים-יהודים" הוא מושג שקרי פרי הגזענות האנטישמית (הערבית והקומוניסטית) השוללת את קיומו של העם היהודי ומתייחסת ליהודים אך ורק כדת.

מתן בסתר

אי אפשר שלא להעריך את ח"כ הכנסת יחיאל משה טרופר על תרומתו האצילה, תרומת כליה לחולה שאינו מכיר, ועל כך הוא ראוי לתהילת עולם. יחד עם זה מוטב היה לולא היה המעשה הנאצל הזה נקשר לקמפיין הבחירות שלו לכנסת. לולא היה מארגן לעצמו סרט מצולם בזמן מרוץ הבחירות המפאר את מעשהו. יש ביהדות מושג שנקרא "מתן בסתר". וזה היה המעשה הראוי לעשותו בזמן הזה.

מה בין רעידת האדמה בחיפה לג'נין

השבוע היתה רעידת אדמה חזקה למדי בחיפה. יודעי דבר טענו שרעידת האדמה נבעה מנגיעה עוצמתית של אישה מזרחית שהביאה לפיצוץ את רון מוסא-כחלילי שקבע כי מניסיונו האישי נגיעת מזרחית היא לאין שיעור עוצמתית הרבה יותר מנגיעת אשכנזית.

רון מוסא-כחלילי, הגזען האנטי-אשכנזי והאקטיביסט הפרו-איסלמי האנטי-ציוני תמך גם השבוע בסרט השקרי והאנטישמי של הגזען הערבי-מוסלמי מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין".

https://rotter.net/forum/scoops1/601834.shtml

כל הארץ דגלים דגלים (של אש"פ)

בתגובת נגד לתוכנית טראמפ המציעה לערביי המשולש (רק בהסכמה) להיות תחת כיבוש ערבי במדינת פלסטין, הפגינו כולם רק עם דגלי אש"פ. ללא דגל ישראלי אחד.

סמי אבו שחאדה, מועמד מטעם בל"ד לכנסת, תוקף את איציק שמולי המתנגד לתוכנית טראמפ, ואף משקר שמדובר בטרנספר, אבל בהתייחסו לדגלי פלסטין שהונפו בהפגנה, כתב שמולי כי "יש משהו צורם וצבוע שמפגינים ישראליים שמתנגדים, ובצדק, להיות מסופחים לפלסטין מניפים בגאון את דגליה."

מסביר אבו שחאדה: "הפלסטינים אזרחי ישראל, מניפים אותו ומזדהים איתו. לא בגלל שאיננו תופסים את עצמנו כאזרחי המדינה, אלא בגלל שהדגל הפלסטיני הוא הדגל הלאומי שלנו – סמל להיסטוריה, לחברה ולתרבות שאליה אנחנו גאים להיות שייכים."

(סמי אבו שחאדה, "איציק שמולי אל תעשה סיבוב על הדגל", "הארץ", 5.2.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8498365

מר אבו שחאדה לא מסביר מה מסמל הדגל הערבי. אז הנה ההסבר: הבריטים המציאו את העם העבר-ירדני, הפלסטיני, והעיראקי, והצרפתים את העם הסורי, והלבנוני. והדיפלומט האנגלי מרק סייקס (הידוע מהסכם סייקס פיקו) עיצב לערבים דגל. הדגל הערבי שעיצב מסמל את החליפויות המוסלמיות. השחור את החליפות הראשונה, הירוק את החליפות של השושלת הפטמית, הלבן את החליפות של בית אומיה, והאדום את החליפות של השושלת ההאשמית. זכותם של כל העמים, גם המומצאים לשאת את דגליהם ואת סמליהם שבחרו להם.

לגופו של עניין צודק שמולי. לא ייתכן להעביר את תושבי המשולש בניגוד לרצונם לכיבוש ערבי אלא בהסכמה ומרצונם. מאידך לא ייתכן מצב של גם וגם. לא ייתכן שערביי המשולש יהיו גם אזרחי מדינת ישראל, וגם ייאבקו (עם דגלי האוייב בידיהם) בעד חיסולה של מדינת ישראל. אין מצב של גם וגם. לוגיקה פשוטה. חוק הזהות והסתירה.

תמיהה נוספת היא מדוע זה בכלל מדבר נציג בל"ד לכנסת על הזהות הפלסטינית בשעה שלפי מייסד המפלגה עזמי בשארה היווני-נוצרי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, טוען שאין כלל ועיקר עם פלסטיני, וקיומו היא רק המצאה קולוניאלית:

https://www.youtube.com/watch?v=Myp2Zg05vbw

ח"כ מרב מיכאלי-קסטנר – נתניהו טוב ליהודים לא לישראלים

בתגובה לתוכנית טראמפ המאפשרת בהסכמה את העברת ערביי המשולש לכיבוש ערבי בפלסטין, צייצה ח"כ מרב מיכאלי-קסטנר מ"העבודה" כי העברת המשולש לשטח פלסטיני היא יוזמה של נתניהו שהוא טוב ליהודים, אבל לא טוב לישראלים.

"בבחירות 2015 אמר: הערבים נעים בכמויות. לבחירות. ב-19 א' חוק הלאום בלי שוויון. בסבב ב' מצלמות בישובים הערביים. עכשיו טרנספר לתושבות ותושבי המשולש. נתניהו – הסת ומשול. די."

https://rotter.net/forum/scoops1/601833.shtml

אם להגדרת מיכאלי-קסטנר היהודים אינם ישראלים, האם היא מגדירה את הערבים הקוראים לעצם פלישתים – ומשמם ובהתנשאות רבה היא מכריחה אותם לקרוא לעצמם ישראלים?

ג'וסף בורל – טורקמדה החדש

ממש כתומס דה טורקמדה האינקוויזיטור הגדול של ספרד בשעתו, מתהלך שר החוץ של האיחוד האירופי הספרדי כשהוא מאיים על ישראל שסיפוח ישובים ביו"ש לא יעבור ללא מענה. ולא די בכך, אלא שעוד אמר זאת בחזרה מביקור באיראן, ולאחר שהצהיר בעבר כי "אירופה תצטרך להתרגל לכך שאיראן רוצה להשמיד את ישראל." לדבריו, "אנחנו לא ילדים. יש לנו לקוחות פוטנציאליים, אינטרסים ואסטרטגיה, ואנחנו נמשיך לעבוד עם איראן. הם רוצים למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. נצטרך לחיות עם זה."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5671971,00.html

למזלה של ישראל הוא פירסם את איומו רק על דעת עצמו.

במהלך מדיני ארוך וממושך הצליח נתניהו בפעילות מדינית מבריקה להביא ליחסים הדוקים ואפילו אישיים עם צ'כיה, הונגריה, בולגריה, רומניה, אוסטריה ואיטליה שהתנגדו לפרסום גינוי ברוח זו ע"י האיחוד האירופי. הצלחת נתניהו היא כצנינים בעיני האקטיביסטים הפרו-איסלמים (המכונים בארץ משום מה "שמאל") שקיוו וייחלו לגינוי ולהחרמת ישראל.

דובר משרד החוץ ליאור חייט גינה את דבריו של בורט בייחוד על רקע שובו מאיראן, אבל זה לא מספיק.על נתניהו לומר לו את הדברים הבאים: "סניור בורט, כל ספרד היא שטח הנחשב ע"י הערבים כשטחים כבושים של אדמת ווקף קדושה, לכן מן הראוי שלפני שספרד תדבר על שטחי יו"ש, היא תיתן דוגמה ותשיב לערבים את השטחים שכבשה מהם, ולפחות את חלקם, האי פטרוזיליה הקטן ואת כל אל-אנדלוס שעליהם חולמים הערבים."

"אקיבוש הערבי"

יואל נץ מזכיר ובצדק את "אקיבוש" הערבי של ספרד ("חדשות בן עזר" 1512), ועל כך שהעולם מהלל את הספרדים שסילקו את הכיבוש הערבי ומוקיע את היהודים שעשו דבר דומה, אבל יש לזכור שהכיבוש הערבי היה גדול בהרבה:

פרדוקס הכיבוש

השטחים הכבושים היום ע"י הערבים הם 13 מיליון קמ"ר. יותר מכל אירופה. בעבר השטחים היו גדולים יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, היוונים, האיטלקים, הארמנים, הגיאורגים, הפרסים, האזרים, והישראלים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי. (המצרים והכורדים לא הצליחו).

אם היו היהודים מצליחים לכבוש 13 מיליון קמ"ר והיו בעולם 57 מדינות יהודיות, ורק מדינה מוסלמית אחת. אף אחד בעולם לא היה מדבר על "הכיבוש היהודי".

ה"פַזְעָה" של פרופסור עמירם גולדבלום

פַזְעָה ("אזעקה") הוא מושג בערבית שמשמעו אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם. פעולה זו איפשרה גיוס מהיר וקל של אנשים ונשק, במגבלה של צמידות מקום הקרב לריכוז אוכלוסייה ואי-יכולת לניהול קרב ממושך מאוד או קרב במקום מרוחק. הפזעה היא תופעה מסורתית עתיקת יומין, המונעת מכוח נאמנות למשפחה, לחמולה ולשבט, ממניעים דתיים, לאומיים, ומתאוות שלל.

במלחמת העצמאות היו מספר אירועי פזעה של ערביי ארץ ישראל בפיקודם של מפקדים מקומיים, כמו קרב ג' בשבט, ההתקפה על מחלקת הל"ה וההתקפה על הקסטל (במסגרת קרב הקסטל) במטרה לחלץ את גופתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%96%D7%A2%D7%94

והנה האקטיביסט הפרו-איסלמי, פרופסור עמירם גולדבלום, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – יוצא ב"פַזְעָה" אזעקה, וקורא לערבים להקים מיליציות חמושות ולהילחם נגד מה שהוא מכנה: ה"מתחנבלים" היהודים, וקורא עוד לארגוני זכויות האדם (הערבי) לתמוך באותן מיליציות.

https://rotter.net/forum/scoops1/601887.shtml

מעשה זה אינו תקדים בהיסטוריה. כבר בזמן מאורעות 1936 השתתפה היהודייה-התימנית שמחה צברי, פילגשו של מזכ"ל הפ.ק.פ. רדואן אל חילו, בארגון ובביצוע פעולות חבלה נגד יהודים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%94_%D7%A6%D7%91%D7%A8%D7%99

הסתה לאלימות או לטרור (תיקון מס' 66) תשס"ב-2002:

144ד2. (א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה).

האם מנחם מנדלבליט יורה על הגשת כתב אישים נגד גולדבלום?

לצעוק בוז

המנצח הישראלי לשעבר, מאיר ולבר, עושה קריירה מוסיקלית עולמית. הוא מכהן כמנהל מוסיקלי של הפילהרמונית של הבי.בי.סי. ומנצח על הפילהרמונית של מינכן. את רוב זמנו מבלה ולבר בגרמניה, שם הוא מכהן כמנצח האורח הראשי של הזמפר-אופרה בדרזדן, ומרבה לעבוד עם תזמורת הגוונדהאוז המצוינת בלייפציג. חלק ניכר מזמנו הוא נמצא במילאנו, שם גרות בת זוגו ובתו.

מאיר ולבר מספר על השיטה שלו לנגן מוסיקה מודרנית. "אם אני צריך לנצח על משהו שנחשב קיצוני אני מדבר עם הקהל. שתיים שלוש דקות, בפשטות, בלי הסברים דידקטיים, בעיקר כדי להוריד את מפלס הדריכות, לפרוק את הנשק, להבהיר שזה לא אני נגדכם אלא ניסוי משותף. בדרזדן, שהוא בית אופרה מסורתי ממש, הצלחתי השנה להעלות את האופרה של ליגטי, Le Grand Macabre. עם הסופרן הילה בג'יו שעשתה תפקיד נפלא והעיפה את האולם. קודם כל הקהל בא. אבל כולם לחוצים: 'מוזיקה מודרנית'. אני עולה ומתחילות צעקות בוז מחברי המקהלה שנשתלו בקרב הקהל. מתחילים לנגן את הפתיחה והם ממשיכים לצעוק: 'חרא של מוזיקה.' הקהל מבועת, ואז הוא מבין מה קרה, וצוחק. המתח מתפוגג. כולם נכנסו לאווירה של שיגעון ושל הומור, שהיא בדיוק מה שמייחד את האופרה הזאת. הבינו שגם המנצח משוגע, והכל בסדר. אפשר להירגע וליהנות."

לאחרונה הוציא ולבר ספר, רומן, בגרמניה, שזכה להרבה תשומת לב, וזכה לעשרות ביקורות, וחוזים שנחתמו עם הוצאה איטלקית ועם הוצאה צרפתית. אבל כמובן לא הוצאה ישראלית.

הספר, מבחינה פוליטית, הוא ספר אנטי ציוני. הספר מתחיל ונגמר כשהגיבור הוא בן 118, ניצול השואה המבוגר ביותר בישראל של 2038, מחליט לרדת מהארץ ולחזור לדירה הקטנה של הוריו בהונגריה. הוא מתאר מאורעות מרכזיים בתולדות מדינת ישראל אבל בדרך שונה מהנרטיב הרשמי של המדינה.

(אמיר מנדל, "למה המנצח עומר מאיר ולבר שותל בקהל אנשים שיצעקו בוז", "הארץ", 2.12.2019)

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-1.8201835

אז נלך לשיטתו של המנצח מאיר ולבר ונצעק לו בוז – אבל בוז אמיתי.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נתן מנדל: יישר כוח לחובב טופז. כתב כהוגן.

* אהוד שלום רב. אהבתי את הסיפור שכתבה תמר מחלין "גסיסתו של ואן גוך" [גיליון 1512].

בן בן-ארי

ניו יורק

 * שלום אהוד. לראשונה קראתי היום את פרק 13 בספרך העוסק בשיגול הרומנייה. צרחתי מרוב צחוק וכל כך נהניתי, כבר מזמן לא היה לי טקסט שנון כזה ואני מלא קינאה שלך היתה חווייה שכזאת. 

אשמח אם תוסיפני לניוזלטר – הבלוג האישי שלך.

ברגשי כבוד

נתן רונן

אהוד: הוספתי אותך, ואם תרצה אשלח לך בקובץ וורד עברי את הספר כולו – "מסעותיי עם נשים". אכן, התעייפתי מאוד בכתיבה על שיגול הרומנייה. לא תוכל לתאר לעצמך עד כמה חוויית הכתיבה היתה קשה עליי. מה עוד שחבר שלי, יליד רומניה, אומר שהמילים שקוששתי והבאתי ברומנית – שגויות.

בגלל העומס הרב של משתתפים בגיליון הנוכחי, נידחה פרק ההמשך הפיקנטי מ"מסעותיי עם נשים" לגיליון הבא.

אני לא יודע אם ידוע לך שאני לא נחשב חלק מן הספרות העברית. אחת המבקרות הגדירה את כתיבתי כ"ספרות של בנים" – ואתה בתמימותך שייך כנראה ל"בנים" שנהנים מהכתיבה שלי – שהיא לא-קאנונית ולא תקינה פוליטית. לכן, עצתי לך, כשאתה נמצא בחברה משכילה ותקינה פוליטית – היזהר ואל תגיד שנהנית מ"מסעותיי עם נשים".

* ד"ר משה גרנות – כל התודות! סבא-רבא שלי היה עיתונאי, אבי היה  סופר, בעלי משורר. משהו מהם זלג לנפשי.

תקוה וינשטוק

* לפני עשור הוא [פוצ'ו] הציב לעצמו שתי משימות: "לכתוב אוטוביוגרפיה וללכת לבית זונות," וכפלמ"חניק בדם ובאש הוא ידע שהבטחות צריך לקיים.

"את המשימה הראשונה התחלתי לקיים בזכותו של אהוד בן עזר. הוא הציע לי לכתוב בעיתון האינטרנטי שלו, ומיום שהתחייבתי להגיש שני סיפורים בשבוע אני לא חושב על פיליפינית. המחשב הוא הדיור המוגן שלי והכתיבה שומרת אותי צלול וחד."

[מתוך כתבתה של סמדר שיר: "הילד בן 90" – על פוצ'ו. "ידיעות אחרונות" 6.2.20]

* אהוד: אינני יודע מה קרה לאהוד אולמרט. בשעתו תמכתי בו והיתה לי הרגשה שנעשה לו עוול. עכשיו זה נראה כאילו ירד מן הפסים. אבל הוא לא לבד. גם אהוד ברק מתנהג באופן מוזר.  לפעמים קשה לי להאמין שהאנשים האלה היו ראשי-ממשלה. כאילו מרגע שאדם מסיים תפקיד ממלכתי חשוב, ואפילו בהצלחה – הוא מקבל מכה על הראש ונעשה מוזר, זאת בלשון המעטה.

לעומת זאת, את ביבי, שבשעתו הייתי מאוד ביקורתי כלפיו – הוכיח את עצמו ואני מעריך אותו היום כאחד מראשי הממשלה הטובים והמוצלחים שהיו לנו, ומקווה שימשיך להיות ראש הממשלה גם אחרי הבחירות הקרובות.

* רם פרומן: "...אוי למי שמפר את האיסורים המקוממים הללו. חייל שאכל בשדה סנדוויץ' אישי שהכיל בשר חזיר נשלח לכלא, חייל שבמקרר שלו נמצאה חבילת המבורגרים (כשרים) נידון ל-28 ימי ריתוק, מפקדים שאיפשרו לחייליהם לצרוך מזון אישי לא כשר הודחו מתפקידיהם. טרור הכשרות הצה"לי חצה כבר מזמן את גבול הסביר – של המטבח וחדר האוכל היחידתי –ורודף אחר חיילים חילוניים בכל מקום שבו הם רוצים לאכול כפי דרכם." ["הארץ" באינטרנט. 9.2].

* לאודי שלום רב. בנוגע להערות של אורי הייטנר: מרוז זה לא שם של איש, זה שמו של כפר שישב במרומי הגלבוע ולא חש מאוים על ידי צבאות סיסרא שהיו בעמק. כיום יושב במקום הכפר הערבי מזר.

יעקב המאירי

* לפי סקר הבחירות מיום שישי האחרון, הליכוד אמנם נחלש מעט, אבל לכחול לבן אין אפשרות להקים קואליציה רק עם ליברמן – או רק עם הרשימה המשותפת – אלא רק להקים גוש חוסם יחד עם שניהם, "גוש" הקרוי, בהשפעת הצביעות והשקר של תקשורת שטופה בשנאת ביבי בשם "גוש המרכז-שמאל" – למרות שהוא כולל לפי הסקר 14 חברי כנסת מן הרשימה המשותפת בשנאת ישראל! – כן, ערביי ישראל הם "מרכז-שמאל", איזו בדיחה! איזה שקר!

לכן, יש חשש גדול שאחרי הבחירות, מחנה "רק לא ביבי" יתקע את המדינה לסיבוב בחירות רביעי! – אלא אם כן יסכים למשל ליברמן להפקיד את תיק הביטחון, האוצר או החוץ – בידיו של אחמד טיבי! 

אז לכו וממשו את שנאת ביבי שלכם והצביעו כחול לבן!

* אהוד: לצערנו, כנראה עקב תקלה במרשתת walla – עשרות נמענים שלנו המנויים דרך המרשתת הזו – חדלו לקבל את המכתב העיתי. אנחנו ממליצים אפוא לכל מי שפונה אלינו עקב התקלה, ומבקש להמשיך את המנוי – לבחור לעצמו כתובת אי-מייל חדשה.

* אנחנו מברכים בהחלמה מהירה ושלימה את המשורר יוסי גמזו, שנפל ברחוב ונפצע, ונבצר ממנו להמשיך לכתוב ולשלוח לנו את טוריו המקסימים, ברוכי הכישרון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל