| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1514
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בשבט תש"ף, 13.2.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו ז"ל: אֲבִיהוּ יָתוֹם,
בְּאָזְנֵי הַשּוֹפֶטֶת, עַל רֶצַח הַזְּמַן הָאָבוּד. //
אורי הייטנר: "בלי חצוצרות ותוף." //
איליה בר-זאב:
צל מצבות. //
הרצל חקק:
יש אנשים עם לב אדם. יוסי גמזו: הרצל, תחלים. //
עמוס גלבוע:
ספרי הדרכה למורים הפלסטיניים. //
חובב טלפז:
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ו. "עוד ניצחון כזה ולא אבדנו." //
אמיר לוי:
"בעולם הערבי מבינים שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים." //
אורי הייטנר:
צרור הערות 12.2.20. //
מרדכי ניסן:
השמאל וצעדים חד-צדדיים. //
יעקב חסדאי:
עובדות קובעים ולא בהצהרות. //
אמיר לוי:
השבוע בו מנדלבליט קבר את אמון הציבור במערכת
המשפט. //
מנחם רהט:
בחרת נתניהו בחרת בג"ץ. //
מתי דוד: הנאמנות למדינה קודמת לנאמנות למפלגה. //
משה גרנות:
על "בחיי (4), קורות חייו של צבר מצוי" מאת פוצ'ו.
// י"ז: ט"ו בשבט ברחוב
לוינסקי. //
אהוד בן עזר:
מסעותיי עם נשים. פרק ארבעה-עשר: שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי. // ממקורות
הש"י.
* * *
אנחנו אבלים על מותו של יוסי גמזו
וחשים יתומים בלעדיו
ובלעדי טוריו ושיריו
שליוו אותנו שנים כה רבות
* * *
יוסי גמזו
אֲבִיהוּ יָתוֹם, בְּאָזְנֵי הַשּוֹפֶטֶת,
עַל רֶצַח הַזְּמַן הָאָבוּד
גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת,
אֲנִי יוֹדֵעַ, בְּתוֹר מִי שֶלֹּא עָשֹוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע,
שֶאֵין בַּקֵּייס שֶלִּי עִנְיָן לֹא לַצִּבּוּר וְלֹא לַחֹק.
לָמָּה, אִם כָּכָה, אֲנִי מִתְעַקֵּש לְבַלְבֵּל לִכְבוֹדָהּ אֶת הַמֹּחַ
בְּתִיק שֶהִיא בֶּטַח תִּסְגֹּר אוֹתוֹ פִיקְס עוֹד לִפְנֵי שֶאֲפִלּוּ תִפְתַּח?
לָמָּה שֶיֵּש לִי מֻשָֹּג, מַה שֶלָּהּ אוּלַי אֵין, עַל גָּדְלָהּ שֶל הַבָּאסָה
שֶאִי-הָעִנְיָן הַפּוֹשֵעַ הַזֶּה, שֶל הַחֹק, שֶל הַצִּבּוּר וְגַם שֶלָּהּ אִם לֹא אִכְפָּת,
הוּא לֹא רַק אַגַּן-הַשְּפָכִים הַמַּמְאִיר שֶעָלָיו הוּא גָדֵל כְּמוֹ אִינְפֶקְצְיָה
אֶלָּא גַם פַּס-הַיִּצּוּר שֶמַּנְפִּיק
מֻפְרָעִים שֶכָּמוֹנִי
יוֹם-יוֹם.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶעַל זֶה אִיש לֹא כּוֹתֵב בָּעִתּוֹנִים
וְאֶת קוֹמֶדְיַת-הָאַבְּסוּרְד הַזֹּאתִי שוּם תֵּאַטְרוֹנֶטוֹ
לֹא יַעֲלֶה כָּאן עַל שוּם בָּמַת-פְרִינְג וְשוּם חַ"כּ לֹא יַקְדִּיש לָהּ שְאִילְתָּא
עַל סֵדֶר-הַיּוֹם שֶל חֶבְרָה שֶאֻמְּנָה לְטַאטֵא דְבָרִים מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַמַּצְחִין.
אָז לָמָּה בְּכָל זֹאת אֲנִי מְבַלְבֵּל לָהּ תַ'מֹּחַ, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת?
לָמָּה אֲנִי מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנָּה הַיָּקָר עַל עֵדוּת שֶשּוּם אִיש
לֹא מְעֻנְיָן בָּהּ וּבֶטַח לֹא הִיא גַם אִם רֶצַח הוּא רֶצַח הוּא רֶצַח?
לָמָּה שֶרֶצַח יַלְדוּת גַּם הוּא רֶצַח
(וְיֵש לִי קַבָּלוֹת, גְּבִרְתִּי,
מִלְּבַד הַחַבָּלוֹת).
אֲנִי בּוֹגֵר שוֹאָה, גְבִרְתִּי, שוֹאָה פְּרָטִית, מִינוֹרִית
וְהַמִּינוֹר הַזֶּה הוּא כָּל הַסּוֹלוֹ שֶל חַיַּי
וְכָכָה, כָךְ מַמָּש, שֶל עוֹד הַרְבֵּה דְפוּקִים כָּמוֹנִי
שֶאֵין לָהֶם דָּם לְהַגִּיד אֶת זֶה דוּגְרִי וְאֵין גַּם, בְּעֶצֶם, לְמִי.
אַבָּא וְאִמָּא שֶלִּי הִתְכַּוְּנוּ אוּלַי טוֹב אֲבָל טוֹב לֹא יָצָא כָּאן,
שְנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, לְאָן מוֹבִיל כְּבִיש-הָאַגְרָה
שֶמָּרוּחַ בִּמְקוֹם בְּאַסְפַלְט בְּהַרְבֵּה כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת, מַה שֶבָּרוּר לִי
שֶסְּכוּם הָאַגְרָה לֹא כּוֹלֵל אֶקְסִידֶנְטִים, וּמִי שֶכָּאן עוֹמֵד מוּלֵךְ הוּא אֶקְסִידֶנְט כָּפוּל:
פַּעַם אַחַת שֶהוֹרָיו הִתְחַתְּנוּ וּשְנִיָּה שֶעָשֹוּ אוֹתוֹ. אֵין לָךְ
צֵל שֶל מֻשָֹּג אֵיךְ אֲנִי מִצְטָעֵר, בְּעִקָּר עַל הַבְּרוֹךְ הַשֵּנִי.
רָאִית פַּעַם צְמָחִים שֶנִּדּוֹנִים לִגְדֹּל בְּלִי שֶמֶש?
שָמַעְתּ פַּעַם צִיּוּץ שֶל גּוֹזָלִים בְּקֵן הָרוּס?
יֵש אֲחוּזֵי נָכוּת שֶלֹּא רוֹאִים, גְּבִרְתִּי, טוֹפּ סִיקְרֶט,
יֵש צַלָּקוֹת שֶשּוּם טִפּוּל בְּלֵיזֶר לֹא יִמְחֹק.
אָז אֲנִי, תִרְשְמִי לְפָנַיִךְ, גָּדַלְתִּי בְּלִי אַבָּא עֶשְֹרִים שָנָה נֶטוֹ,
נֶטוֹ בְּלִי וֶטוֹ, כִּי אִיש לֹא שוֹאֵל אֶת הָעֵגֶל: לִשְחֹט אוֹ לַחְמֹל?
אִמָּא שֶלִּי, כְּמוֹ אַקְטִימֶל, חִסְּנָה אוֹתִי כָּל בֹּקֶר
מֵהַנָּגִיף הֲכִי אַכְזָר, גְּבִרְתִּי: מֵהָאֱמֶת.
בְּחֹם, בִּדְבֵקוּת, בִּמְסִירוּת אִמָּהִית לְלֹא גְבוּל טִפְטְפָה לִי אִינְפוּזְיָה
יוֹמִית שֶל סַמֵּי הַרְגָעָה: הוּא זָנַח אוֹתְךָ, יֶלֶד, הִפְקִיר, לֹא מַכִּיר,
עֻבְדָּה, הוּא לֹא כּוֹתֵב לְךָ, לֹא מְטַלְפֵּן אֲפִלּוּ,
שוּם מַתָּנָה לַיּוֹמֻלֶּדֶת, שוּם סִימַן-חַיִּים.
עָבַרְתִּי, גְבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, אִמּוּן מִתְקַדֵּם בְּלִשְֹנוֹא, בְּלִרְצֹחַ
כְּמוֹ בְּבֵית-דִּין שֶל שָֹדֶה נֶאֱשָם לֹא נוֹכֵחַ, שֶלֹּא בְּפָנָיו.
לָמָּה? כִּי מַה שֶּהָרוּג לֹא כּוֹאֵב כְּבָר וּמַה שֶּעָקוּר לֹא צוֹמֵחַ
חוּץ מֵהַבָּאסָה הַזֹּאת שֶבִּפְנוֹכוֹ שֶמָּה זֶה גָדְלָה, כְּמוֹ סַרְטָן.
בַּלֵּב, גְּבִרְתִּי, אֵין וָאקוּם, מָה שֶרֵיק, שֶיֵּש בּו מִינוּס,
תָּמִיד מִתְמַלֵּא צִיאַנְקָלִי שֶל זַעַם, סְטְרִיכְנִין שֶל עֶלְבּוֹן-נְטִישָה.
עַד שֶעִם שְנֵי תַּרְמִילָאִים, בְּגִיל עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם,
אֲנִי נוֹחֵת בִּכְּרִיסְמֶס בְּלָה גְוַּארְדִיָּה, נְיוּ-יוֹרְק,
מַצִּיג אֶת הַדַּרְכּוֹן עַל הַדֶּלְפֵּק, מוּל אֵיזֶה יוֹצְמַאךְ
שֶאֵיךְ שֶנּוֹדָע לוֹ הַשֵּם מִשְפָּחָה שֶלִּי כְּבָר הִתְמַלֵּא סַקְרָנוּת:
"אַתָּה הַבֵּן שֶל פְרוֹיְקֶה?" הוּא שוֹאֵל, "מִפַּרְדֵּס-חַנָּה?
תֵכֶף זִהִיתִי. כְּמוֹ שְתֵּי טִפּוֹת מַיִם," כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל בְּעִבְרִית.
מַה מִּתְבָּרֵר? הוּא יוֹרֵד שֶמַּחְלִיף בְּמִקְרֶה אֵיזֶה יֶנְקִי בַּמֶּכֶס,
תֶּרַח מִשְּנַת תַּרְפַּפּ"וּ שֶמַּכִּיר אֶת הָאַבָּא שֶלִּי מִשָּנִים.
טוֹב, אָז חִכִּיתִי בִּנְיוּטְרָל וּבָאתִי בָּעֶרֶב, בְּסוֹף הַמִּשְמֶרֶת
יַחַד אִתּוֹ וְהַ"יֶּל" שֶהָיָה לוֹ בַּיָּד, אֶל הַחֶדֶר, בִּבְּרוֹנְקְס.
הוּא הִדְלִיק אֶת הָאוֹר וְהֶרְאָה לִי תְמוּנָה עַל הַקִּיר, שֶל פַסְפוּס בֶּן שְנָתַיִם,
"כֵּן, זֶה אַתָּה," הוּא אָמַר וּפָתַח לִי בְּקוּל כָּזֶה תִיק שֶל קַרְטוֹן.
בַּתִּיק נִדְחֲסוּ, הֶעֱתֵק עַל גַּבֵּי הֶעֱתֵק, מִכְתָּבִים לַאֲבִיהוּ
מִגִּיל כִּתָּה א' עַד סוֹף הַסָּדִיר. לֹא רָאִיתִי אוֹתָם מֵעוֹלָם.
בֵּין הַדַּפִּים נֶעֱרְמוּ חֶשְבּוֹנוֹת טֶלֶפוֹנִים, נְיוּ-יוֹרְק-פַּרְדֵּס-חַנָּה,
"כָּל הַשִֹּיחוֹת נִטְרְקוּ לוֹ," אָמַר לִי בְּיֹבֶש, "סִפּוּר שֶל שָנִים."
"מָתַי הוּא חוֹזֵר לְכָאן?" לֹא הִתְאַפַּקְתִּי, "אֲנִי אֲחַכֶּה לוֹ, בְּסֵדֶר?"
"לֹא, לֹא בְּסֵדֶר, אַתָּה תִצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת לוֹ הַרְבֵּה, אֲדוֹנִי."
"חִכִּיתִי לוֹ עֶשְֹרִים שָנָה אָז עוֹד קְצָת כְּבָר לֹא מְשַנֶּה לִי."
"כֵּן מְשַנֶּה, כִּי כָּעֵת תִּצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים."
אָז זֶהוּ, גְבִרְתִּי, אָז נִשְאַרְתִּי כְּמוֹ סַאקֶר עִם תִּיק הַקַּרְטוֹן וְהַזּוּבּוּר,
לֹא מְעַכֵּל שֶכָּעֵת הִתְיַתַּמְתִּי שֵנִית וְכָעֵת זֶה סוֹפִי.
מִי שֶהִשְמִיד אֶת מְאוֹת מִכְתָּבָיו שֶל הַמֵּת וְטָרַק טֶלֶפוֹנִים,
מִי שֶעָשָֹה לִי שָנִים שְטִיפוֹת-מֹחַ שֶלֹּא תִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת
אֵיךְ הוּא מֻגְדָּר בְּסִפְרֵי הַחֻקִּים שֶלָּךְ, אֵלֶּה שֶאַתְּ מְדַקְדֶּקֶת
כְּמוֹ עִם פִּינְצֶטָה עַל כָּל תַּת-סָעִיף שֶלָּהֶם, אֵיךְ קוֹרְאִים לָזֶה, אֵיךְ?
הֲרֵי מִישֶּהוּ, גְבֶרֶת, רָצַח פֹּה עֶשְֹרִים שְנוֹת חַיִּים שֶלִּי, רֶצַח זֶה רֶצַח,
לֹא הֲרִיגָה, לֹא טָעוּת וְלֹא פַאשְלָה, הַכֹּל מְתֻכְנָן, גַּם שְקָרִים
הֵם רַעַל, גְּבִרְתִּי. גַם רִשְעוּת הִיא סַכִּין. גַּם הַזְּמַן הַקָּטוּע הוּא גֶדֶם
שֶאֵין לוֹ כִּסֵּא-גַלְגַּלִּים אוֹ פְּרוֹטֶזָה וּבֶטַח שֶלֹּא כַּפָּרָה.
רַק שֶתֵּדְעִי לָךְ: זֶה לֹא רַק אֲנִי, יֵש הַרְבֵּה אִינְוָלִידִים כָּמוֹנִי,
הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מִטֶּלֶנוֹבֶלוֹת כָּאֵלֶּה, יֵש עוֹד
רַק שֶלְּאִיש לֹא אִכְפַּת, לֹא מֵזִיז, לֹא מַפְרִיעַ, הֶסְכֵּם גֶּ'נְטְלְמֶנִי:
לֹא מְדַבְּרִים עַל זֶה, לֹא מִתְפַּלְצִים מִזֶּה, חַם וּמַסְרִיחַ אֲבָל
אִיש לֹא פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְאַוְרֵר וְלֹא פֶּה לְהַזְעִיק וְלֹא עַיִן
לִרְאוֹת אֵיךְ צוֹמֵחַ פֹּה דוֹר שֶל כַּ"ף-לָמֶ"דִים לֹא בַּבָּשָֹר, בַּנְּשָמָה.
אָז לָמָּה אֲנִי מְבַלְבֵּל עִם הַנַּאחְס הַזֶּה לָךְ, דַּוְקָא לָךְ, אֶת הַמֹּחַ.
לָמָּה שֶאַתְּ, דַּוְקָא אַתְּ מִכֻּלָּן, מִיסִיס גַ'סְטִיס,
הָאִמָּא שֶלִּי.
יוסי גמזו
הטור ששלח לנו יוסי גמזו ופירסמנו ימים אחדים לפני נפילתו שהביאה למותו.
* * *
"בלי חצוצרות ותוף"
בראשית שנות האלפיים החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.
עם הגיעו לגולן, נפגשתי איתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".
השיחה עם יוסי היתה מוזרה. היא היתה ארוכה מאוד, מיספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכול מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתוכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התוכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התוכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.
בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עימו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עימו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.
בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, עירני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.
בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.
יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר" – פירסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעיתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעיתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.
מעט על יצירתו של יוסי גמזו:
עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר..."
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות,"
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.
הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.
עמדה בשחורים מול הכותל
אימו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר."
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב."
אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.
גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.
עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד..."
אמר לי: "אינני דומע,"
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים."
את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמיתית של דורנו.
עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים."
את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.
ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970). גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד
---
הוא שב אליי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.
אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשערייך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.
אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.
השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.
וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.
את כותרת המאמר לקחתי מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.
ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!
אורי הייטנר
* * *
צל מצבות
לזיכרו של יוסי גמזו
אַתָּה נִשְׁעָן אֶל מַצֵּבָה
שֶׁל אִישׁ זָר
לַחֲזוֹת בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יָדִיד.
לַעֲמוֹד קָרוֹב כְּכֹל שֶׁאֶפְשָׁר
אֶל עֲרֵמַת הֶעָפָר, לְזֵרֵי הַפְּרָחִים,
לָקַחַת מְעַט שִׁבְרֵי אֲבָנִים
לַעֲשׂוֹת גַּל.
אַתָּה מְחַפֵּשׂ צֵל מַצֵּבוֹת
בְּצָהֳרֵי יוֹם
מִסְתּוֹר בְּיוֹם קַר:
פ"נ – אֵשֶׁת חַיִל, צַדֶּקֶת גְּמוּרָה.
פ"נ – אִישׁ צָעִיר, בְּאֵיזוֹ מִלְחָמָה.
פ"נ בְּלֹא עִתּוֹ...
וְעַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִּישׁ נָדִיר הָיָה בְּדַעֲתוֹ
וְכָעֵת... בְּדִידוּת, גְּשָׁמִּים
וְדִּמְעָה.
* * *
יש אנשים עם לב אדם
בחודש דצמבר 2014 אושפזתי לחודש שלם בבית החולים הדסה. בשל סיבוך מסוים, התארכה השהות בבית החולים. באותה תקופה הייתי אז יושב ראש אגודת הסופרים העברים.
יוסי גמזו צילצל מדי פעם, התעניין בשלומי, כתב לאחי בלפור שוב ושוב. הוא הוטרד מן העובדה שהאשפוז מתמשך, שאיני חוזר לשגרה, איני שב לתפקידי כיושב ראש האגודה. יוסי גמזו היה רגשן ואוהב אדם, הוא ישב וכתב שיר שלם, שיר שיועד לי אישית. את השיר שלו שלח גמזו אישית לבלפור, כדי שיעביר לי למיטתי בבית החולים. לא רק זאת, הוא טרח והפיץ את השיר לחברים.
השיר שכתב לי מיוחד מאוד, שיר מלבב ומרגש. מי שקורא את השיר חש את החרדה שלו, את הדאגה הכנה – במילים שכתב הוא פונה אליי, מבקש ממני להחלים למעני – למען משפחתי – ולמען חבריי הסופרים.
אכן המילים עשו את שלהן, ותפילתו קידמה את ההחלמה.
את זכרו אל יוסי גמזו ננצור כולנו בלבנו, שירתו תישאר לעד בפנתיאון השירה העברית.
יהיה זכרו ברוך.
הרצל חקק
יוסי גמזו
הרצל, תחלים
הֶרְצֶל, תַּחְלִים לָנוּ טוֹב וּמַהֵר
כִּי מִלְּבַד בַּת-זוּגְךָ וִילָדֶיךָ
וִידִידִים שֶלִּבָּם הַדּוֹאֵג לְךָ עֵר
כָּאן רַבִּים מְצַפִּים לְךְ, אֶחָא.
כִּי אֲנַחְנוּ נוֹרָא אֵגוֹאִיסְטִים, אָחִי,
וּשְלוֹמְךָ הוּא שְלוֹמֵנוּ שֶלָּנוּ
וְרוֹצִים שֶתַּבְרִיא וּבַדֶרֶג הֲכִי
מְאֻשָּש וְרָצוּי לְכֻלָּנוּ.
וֶהֱיוֹת שֶהַזְּמַן כְּלָל אֵינֶנּוּ קוֹפֵא
עַל עָמְדוֹ בְּשוּבָה וּבְנַחַת
שְמַע בְּלֵב צַיְתָּנִי לְמִצְווֹת הָרוֹפֵא
וְהָיְתָה בְּרִיאוּתְךָ רַק מֻרְוַחַת.
וּבִכְדֵי שֶשּוּם חֹלִי שוּב לֹא יַטְרִידְךָ
וּבְךָ לֹא יוּכַל כָּאן לִפְגֹּעַ
אַל תַּחְסֹךְ מִגּוּפְךָ הַרְפָּיָה וּמְנוּחָה
יַעַן אֵין הַחְלָמָה בְּלִי מַרְגֹּעַ.
וְהָיָה אִם תַּקְפִּיד לִנְהֹג תַּחַת רָשְמוֹ
שֶל יִעוּץ זֶה, רַק אֹשֶר תֵּדַע,
אֵיךְ אָמַר כְּבָר הָאִיש שֶנִּקְרֵאתָ בִּשְמוֹ:
"אִם תִּרְצוּ – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה..."
22.12.2014
* * *
עמוס גלבוע
ספרי הדרכה למורים הפלסטיניים
מחקר חדש בדק 109 ספרי הדרכה למורים של משרד החינוך הפלסטיני. המימצאים מחרידים ומסבירים מדוע גדל כאן דור פלסטיני פגום, מעוצב ומהונדס לתרבות של שנאה ואלימות שאין בה שלום, בנייה ויצירה.
אחד הטיעונים המרכזיים נגד תוכנית המאה הוא שמדובר בתוכנית חד צדדית, בלי ה"כלה" הפלסטינית. מה שצריך, מבהיר הטיעון, הוא משא ומתן "אמיתי" עם הפלסטינים, משא ומתן של ויתורים ופשרות, מצידנו ומצידם. רק זאת הדרך!
יכול להיות. אבל, ניסיון של אלפי שעות של שיחות עם הפלסטינים הראו כי אינם מוכנים לכל פשרה בנושאי היסוד, גם מול ויתורים ישראלים כבדים.
מה עומד מאחורי זה? מה הן סיבות העומק לכך?
מחקרים שנעשו בעבר ע"י גורמים זרים וישראלים הצביעו על ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית ככאלו המשקפים ערכים שליליים של החברה הפלסטינית לגבי ישראל והיהודים. מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית מציג מחקר חדש ושונה שיצא לא מכבר ע"י ד"ר ארנון גרויס, החוקר מזה 20 שנה את היחס ל"אחר" בתוכניות לימוד במזרח התיכון. זהו מחקר על הספרים שמשרד החינוך של הרשות הפלסטינית מוציא למורים (מבוסס על 109 מדריכי מורים מהשנים 2013-2018). אלו ספרי הדרכה למורים איך וכיצד להקנות את החומר הלימודי, ואיך להנחיל לתלמידים את תפיסות העולם של הרשות הפלסטינית. במילים אחרות, איך להנחיל לתלמיד מראשית דרכו את הנרטיב הפלסטיני. אינדוקטרינציה במיטבה. היא נמצאת בעיקר במדריכי המורים במקצועות השפה הערבית ולימודי חברה, אך גם במדריכי מורים לחינוך לאומי ואסלאמי, מדעים ומתמטיקה, ואפילו אומנות ומלאכה. רק מדריכי מורים לחינוך גופני נעדרו כליל אינדוקטרינציה. להמחשה, שאלה בסטטיסטיקה בכיתה י"א: "מתנחל יורה על מכוניות פלסטיניות. אם המתנחל ירה ב-10 מכוניות והסתברות הפגיעה במכונית בירייה אחת היא 0.7 – מה מספר המכוניות שנפגעו?"
סיכום המימצאים של יסודות האינדוקטרינציה כפי שעלו במדריכי המורים הם:
האחד, דה-לגיטימציה של קיום ישראל ושל עצם נוכחות היהודים בארץ, ודחיית כל זכות שעשויה להיות ליהודים עליה. זאת מול הזכות הבלעדית של הפלסטינים על ארץ ישראל. פלסטין מחליפה את ישראל כמדינה הריבונית באזור. הכלי המתודולוגי העיקרי להמחשה והפנמה הוא המפה. כל המפות שהתלמיד רואה ולומד מהן מגלמות את חזון פלסטין האחת מהירדן ועד לים. ישראל – יוק!
השני, דמוניזציה של מדינת ישראל והיהודים. ישראל היא מקור הרוע, האחראית הבלעדית לסבל הפלסטיני, היא אויבת האסלאם; הפלסטינים הם הקורבנות האולטימטיביים של היהודים הברברים, המושחתים. הדגש ההדרכתי הוא לעורר את התלמידים להביע את רגשותיהם מול זוועות היהודים ולהרבות בדוגמאות על אכזריות כלפי ילדים פלסטינים.
השלישי, קריאה למאבק אלים לשחרור. שלום ודו-קיום עם ישראל אינם אופציה. המאבק האלים מקיף את כל שטח ישראל וניתן לו גם אופי דתי ע"י הצורך לשחרר את מסגד אלאקצא. ג'יהאד ומות קדושים מועלים על נס ויש להם תפקיד חשוב בשחרור פלסטין. חלק בלתי נפרד מהשחרור והמאבק האלים הוא חזרת פליטי 48' לבתיהם המקוריים.
מה אנו לומדים מכל זה? לפנינו רשות פלסטינית שהיא "פושעת מלחמה" בהקשר החינוכי. היא מחנכת ומהנדסת לתרבות של שנאה ואלימות. רשות הכופה על הנוער שלה עתיד שחור של מאבק אין סופי שבו אין שלום ואין פיוס. אינדוקטרינציה בנוסח "חינוך מחדש" בעולם הקומוניסטי. חינוך של קבלת מידע חד צדדי, שאין בו ביקורת. זהו חינוך שאין בו שום ניסיון לגדל דור של חברה יוצרת, בונה. ככה דור פלסטיני שלם, מאז האינתיפאדה השנייה, גדל פגום והלך לאיבוד, ודור חדש הולך בעקבותיו, דור שהוא כלי משחק בידי הרשות הפלסטינית. היא זאת המגלמת ומעצבת את "האני מאמין" של החברה הפלסטינית.
מסקנתי: מי שחרד מהמציאות הזאת, ימשיך אומנם להאמין בשלום כציווי עליון, אך יבין כי דורות רבים לפניו, מי שבז למציאות יעדיף להמשיך לרחף באשליות המתוקות.
עמוס גלבוע
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ו
"עוד ניצחון כזה ולא אבדנו"
עם ניצחונותיו הרבים של טראמפ, לקח לו שעה תמימה להזכירם בכותרת במסגרת נאום "מצב האומה" שנשא בשבוע שעבר. לאור הניצחון האחרון והחשוב מכולם – במשפט ההדחה – הוא יכול להוסיף את ה-ולא למשפטו המפורסם של פירוס המפקד המצליח בדרך כלל.
באסיפות הבחירות בשלבי הפרייימריס, שיימשכו עד תחילת הקיץ, ייתכן גם שתם הצורך להזכיר את האי-אובדן כי לאובדן שלו צפו, הבטיחו ופעלו נמרצות ראשי הדמוקרטים על כל צעד ושעל במשך שלוש שנים וכשלו בכישלון צורב.
באמריקה מכנים כשלון כזה – Shut Down ולכך יש מומנטום, אותו מיטיב טראמפ לנצל. מה שכה צורב לדמוקרטים זו ההליכה במסלול בודד – ללא מסלולים חליפיים. דווקא מסלולים [חליפיים] אלה הובטחו לבוחריהם והם אלה שהביאו לבחירתם. עתה, עם תחילת עונת הבחירות, בסתיו הקרוב, ניצבים אותם דמוקרטים שנבחרו על בסיס מצע שיפורים נרחב, בפני צאן מרעיתם בידיים ריקות!!!
רבים שואלים – מדוע טראמפ לא מנצל את ניצחונותיו עבור איחוד שורות העם?
שאלה נאורה. הסיבה חדה וללא עוררין. הבייס שלו, שמוערך בלמעלה מ-100 מיליון (60 מיליון מהם הצביעו עבורו ב-2016) נפגע ברמה של צוואר-אדום-חשוף-עורקים מהתקפות ה-PC (פוליטיקל קורקט) עליו, 24/7 – והם דורשים במפגיע את עלבונו/עלבונם.
גם חלק משמעותי מהבייס נגדו – אלה שידיחו את נציגיהם שכשלו – ישמחו להניף בפניהם את תמונת הניצחון של טראמפ בעמוד השער של העיתון USA TODAY שבה תמונתו ומעליה באותיות קידוש לבנה: ACQUITTED (זוּכָּה).
מי שחשב שאנחנו הימצאנו את המושג "לחץ על עד-מדינה" מוזמן, לשם דוגמה, לעיין בגוגל בפריט "פול מנפורט" בכדי להפנים את מסקנתו החד משמעית של החוקר מולר, שלא היתה שמץ של קנוניה עם רוסיה, לא לפני שהפעיל על מנפורט לחץ בלתי מתון מגוון להפליא שהוליד "כלום". גם לא שיבוש הליכים בשלב הבא. ובגילגול השלישי – אוקראינה-גייט – הסתיים משפט ההדחה הראשון בהיסטוריה של ארה"ב ברוב מוחלט לזיכוי! אנדרו ג'ונסון זוּכָּה ברוב נגדו שנפל משני שליש רק בקול אחד. ביל קלינטון זוּכָּה בהצבעת תיקו. ניקסון התפטר מהנשיאות כשהתברר לו שרוב מוחץ מעל לשני שליש יסלקו מהבית הלבן.
האמריקנים אימצו מילת מחץ משלנו: "חוצפה" – ועשו בה שימוש (בהוסיפם: בלשון המעטה) ע"מ לתאר את פעולותיה של הספיקר פלוסי 16 שעות לפני שתי הצבעות הזיכוי בסינאט – במהלך נאום "מצב האומה" בפני שני בתי הקונגרס.
את רשימת ההשגים שמנה טראמפ ניתן היה בקלות לחלק בין 4 נשיאים שונים וכ"א מהם היה מקבל תשבחות מרובות על הישגיו הנאים. לדמוקרטים לא היתה עדנה. פלוסי לבשה לבן – צבע המביע ביזוי לנואם – סימן את הלבוש "התואם" לכל הנציגות הדמוקרטיות באולם. מבחינתה ומבחינת חבריה הנציגים בזמן הנאום, היה לטראמפ אות קין משוח על מיצחו "מודח". בסוף הנאום, פלוסי, שלא רשמה הישג ראוי בשנות דור בבית הנציגים, מחליטה לגנוב את אקט הסיום מנאומו של טראמפ – בעוד הקהל מודה לנשיא ב- Standing Ovation על הישגיו ועל נאומו בן ה-90 דקות, קמה הספיקר ממקומה וקרעה במו ידיה, באופן מופגן את עותק הנאום כולו. פורמלית – קריעת מסמך רשמי פדראלי היא עבירה על החוק עם ענישת מאסר בצידה.
אבל זו בטלה בשישים מול מהלכי החקירות ב-3 השנים האחרונות שנוהלו בחסותה החסודה וזאת בניגוד מוחלט לחוקה עליה כ-ו-ל-ם נשבעו להגן בשלוש תובנות "הגנה" שונות מהותית:Protect; Defend; Preserve (מומלץ להיעזר ב-Webster. אשמח לשלוח מאמר שכתבתי בנושא לכל דורש).
גילוי נאות: לאירועי ספורט חשובים או לנאומים כמו "מצב האומה" יצרו צילצול השכמה... כך ראיתי את פלוסי עוקבת בעותק שבידה אחר הנאום בתהליך. הייתי מוכן לשלם הרבה עבור קירעי הנייר שקרעה רק בכדי לראות אם חתכה בדיוק חד את רשימת הישגיו של טראמפ כמו (רשימה מצומצמת):
צימצום משמעותי בגירעון המסחרי מול סין, מול אירופה, ומול דרום אמריקה.
החזרת קרוב ל-6 מיליון "מיואשי חיפוש עבודה" לעבודה סדירה וקבועה. בעידן אובמה נוספו 8 מיליון.
עלייה של 1.5% בשיעור ההשתתפות בעבודה (אחרי רצף של ירידות לאורכו של עידן אובמה).
עלייה משמעותית של השכר במשק (הוכחת מעבדה בכלכלה: "הורדת מס חברות מביאה לעלייה בשכר").
כמעט איפוס הסתננות בלתי חוקית בגבול הדרומי.
בניית מאות מיילים של חומה בגבול ארה"ב-מקסיקו.
סגירת הפער הביטחוני שנוצר בעידן אובמה בהשקעות של יותר משני טריליון דולר.
ביטול הסכם הגרעין הקלוקל עם איראן.
קטילת ראשי הטרור העולמי ובראשם קאסם סולימאני, אבו באכר אל-בגדדי וכיו"ב.
תוכנית המאה שאמורה לסלול שיחות שלום תוך 4 שנים (סיכוי טוב מאוד אם טראמפ ייבחר שנית).
היו כמה אירועי מתן כבוד לאורחים קרואים ביציע, לחלקם הואילה בטובה הספיקר למחוא כפיים. האם הבינה שבקורעה את המיסמך היא ביזתה את קרואי ביתה (הספיקר הוא/היא הממונה הרשמי של בית הקונגרס!).
בהקריאו את רשימת ההישגים ההיסטורית בעוצמתה, טראמפ "חסך" להזכיר לקהל ולמיליוני הצופים בביתם, שזו הושגה תחת משקלות כבדים שהטילו הדמוקרטים על רגליו ועל שכמו בניסיונם להצר רגליו. גם זה תקדים היסטורי.
למחרת הנאום הגיעה תורה של ההצבעה השמית במשפט ההדחה בסינאט. למרות שהתוצאה היתה ידועה מראש יש משהו דמוי החסרת-פעימה כאשר סנאטור(ית) מכריז(ה): Guilty או Not Guilty . לא היו הפתעות למעט אחת, שהזדקרה גבוה ביותר כאשר התקבלה כ"אמא של הצביעות". היה זה הסנאטור הרפובליקני מיט רומני שהצביע בקולו Guilty רק בסעיף אחד – של "ניצול סמכות לרעה". זה היה הסעיף שהאוטוריטה בענייני חוקה – פרופ' אלן דרשוביץ – חתך בהחלטיות ובפסקנות מרשימה בשלב ההגנה במשפט את טענות הדמוקרטים ולא הותיר להם כל תקווה (כל הסטודנטים למשפטים בסמסטר על החוקה או ששמעו את הרצאותיו של דרשוביץ ו/או שקראו וניבחנו על ספריו). רומני בהופעה נדירה ומאולצת בטלוויזיה, נאלץ לשלוף את דתו המורמונית "שלא איפשרה לי להצביע נגד מצפוני"! – לרחם עליו כשנאלץ להתחמק מתשובה לשאלה היכן היה מצפונו כאשר ביקש/התחנן (וגם קיבל) מטראמפ שיביע בו תמיכה פומבית כאשר "רץ" נגד אובמה ב- 2012...
הוא גם התחמק מהשאלה למה לקח את המטוס הראשון מסולט-לייק-סיטי לניו יורק כאשר טראמפ הציע לו לבחון את האפשרות של משרת קבינט גבוהה... בנושא הזה כדאי להזכיר שגם הסנאטור מקיין המנוח נטר לטראמפ איבה כאשר טראמפ הצליח להיבחר נגד הילארי קלינטון בזמן שהוא, הוותיק והמוערך כגיבור לאומי, הובס ע"י סנאטור צעיר חסר ניסיון – ברק חוסיין אובמה ב-2008.
שוב הוכח שאחווה מובסת במבחן הקנאה. כותבי התנ"ך דאגו לכלול בקידמתו את מיטב קריסות האחווה – כבר בספר "בראשית" (ע"ע: קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, ישמעאל ויצחק, ועוד רבים וטובים).
מילוי מצברים
עם הבסת מפעל ההדחה של הדמוקרטים שנמשך 3 שנים בראשותם של אדם שיף, ג'רי נדלר, הספיקר פלוסי וצ'אק שוּמֶר – ניראה שטראמפ יכול קצת לשאוף אויר ולהיערך כנדרש לקראת משימת העל הבאה – הבחירות ב-3 בנובמבר השנה. האג'נדה שלו נשארת עמוסה והוא נחוש להשלימה. לשם כך נחוץ לו ניצחון משולש גדול ללא עוררין (Land Slide):
א. להיבחר כנשיא לקדנציה שנייה.
ב. להגדיל את הרוב הרפובליקני בסינאט.
ג. להשיג רוב רפובליקני בבית הנציגים.
כמו כן הוא בוודאי לא יתנגד גם לקצפת-על-העוגה – תוספת של מושלים רפובליקנים ע"ח אלה הדמוקרטים. ניצחון משולש כזה בתוספת הקצפת הוא נדיר ביותר וקשה להשגה (בבייסבול מכנים נצחון נדיר כזה Perfect Game והפיצ'ר הזוכה נכנס לספרי ההיסטוריה בגובה עיניהם של הגנרלים גרנט ושרמן שהובילו את ניצחון הצפון על הדרום במלחמת האזרחים). לשם כך טראמפ עוסק ב"מילוי מצברים" בחזית רחבה – ברובם עסק קודם, עתה – במשנה מרץ – ומשוחרר מחקירות-לקראת-הדחה.
1. הידוק שליטה על משק האנרגיה העולמי.
במהלך אדיר מימדים, בסתיו 2018, הצליח טראמפ להוריד את מחיר הנפט הגולמי מסוג WTI מ-75 דולר לחבית ל-47 דולר!!! זה היה ריסוק עמוד השידרה של אופ"ק ומאז נעלמו עקבותיו. זה היה שת"פ הדוק עם סעודיה שמחזיק מעמד עד היום (כרגע המחיר הוא 51.45 דולר) ולמרבית הרעים באופ"ק-לשעבר אין כדאיות ייצוא במחיר הזה. מאז מתפקד מחיר הנפט הגולמי בדיוק ע"פ ספרי הכלכלה כמשוחרר מונופול. קשה להמעיט בתרומת המהלך הזה ליציבות הכלכלה האמריקנית וממנה לעולמית, ומכאן לתובנה המדינית: "מאיפה מש... הדג?" – מי שהתכחש לתובנת הדג – שילם ביוקר – איראן.
2. להכניע את איראן.
טראמפ לא צריך את קאטו הזקן שיזכיר לו כפארפראזה על קרטגו "צריך להכניע את איראן" – הוא פועל בנושא הזה ללא לאות, ועם הצלחות מהות. לפני כחצי שנה "הצליחה" איראן לשתק כמחצית מכושר הפקת הנפט הסעודי. טראמפ, שמודע לחוסר יעילות מובנה הכרוך בתגובה צבאית, הידק עליהם את זרועות הסנקציות למצב קדם-חנק והורה במקביל לשחרר את העולם מעונשו של קאסם סולימאני. עם קבלת מילת הצופן – "שוחרר" זעזוע טקטוני לכל הדעות, ולאחר כמה זעזועי-מישנה לא פשוטים – מתקיימת מעין הפוגה שקטה יחסית... האם מופעל בימים אלה ממש ערוץ מו"מ נסתר מעין כול? אין צורך לפרט את התרומה של איראן-לא-גרעינית לשלום ולביטחון העולם. נזכיר רק ברמז את הקשר בין הגרעין האיראני לזה של צפון קוריאה...
3. מו"מ הסחר עם סין.
על פניו נראה שנגיף הקורונה הפך את טראמפ ל"צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים..." את כל הלחץ שטראמפ תיכנן להפעיל על סין בנושא אכיפת השמירה על קניין רוחני – הסעיף המרכזי בשיחות סיבוב מס. 2 שאמורות היו להתחיל לפני כמה שבועות – נידחו מפאת הנגיף לטובת שיחות טלפוניות ברמת Conference Call. התוצאה לא איחרה בא. הודעה סינית לאקונית על הורדת 50% מהמכס הסיני על נפח של 75 מיליארד דולר סחורות. יש לשער שציוותו של טראמפ ביצע ויתור דומה והציע נוספים, אבל הסינים לא ביקשו הכרזה אמריקנית מקבילה על ויתוריה היא. עושה שכל שטראמפ יוותר על רמות מכס תמורת חתימה סינית בראשי תיבות בנושא אכיפת הקניין הרוחני. זה יהיה הסכם היסטורי ואם יושג טרם הבחירות – השמיים הם לא הגבול.
4. שוק המניות בוול-סטריט.
למרות התפרצות נגיף הקורונה מוסיפים שלושת מדדי המניות העיקריים: הדאו ג'ונס, S&P, נאסד"ק – לשבור שיאים היסטוריים. עם כתיבת שורות אלה חצה הדאו את רף ה-29,500. המשמעות העיקרית היא אמון מלא של מחזיקי המניות (50% מהעם) בצמיחה העתידית של הכלכלה. נפח ההון התופח יתדלק בענק את הפריצה לצמיחה מוגברת אחרי הבחירות. הסקטור החקלאי כבר נהנה מזמינות ההון.
לסיום הערה אירגונית.
לאור פניות מקוראי הסידרה, המבקשים פשר למהות שיטת הבחירות בארה"ב החלטתי לייצר שלושה מאמרים בנושא שיופיעו בשבועות הקרובים. לפחות שני המאמרים הראשונים יתבססו במידה משמעותית על הרצאה שצולמה ונערכה ל- YouTube לפני כ-8 שנים. מי שירצה כבר עתה להיכנס לנושא מוזמן לצפות ב-40 הדקות הראשונות של ההרצאה בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=QJYWcRz1Nwg&fmt=22
חובב טלפז
12 בפברואר 2020
* * *
אמיר לוי
"בעולם הערבי מבינים
שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים."
מתוך אתר "מידה", 05/02/2020
ד"ר מרדכי קידר בעקבות פגישת שליט סודאן ורה"מ נתניהו:
"קשר עם ישראל הוא כרטיס כניסה לבית הלבן."
פנחס ענברי: "חלק מברית אזורית מתגבשת נגד איראן וטורקיה."
האם ישראל בדרך לפריצת דרך מדינית היסטורית ביחסים עם סודן? לאחר הפגישה בין בנימין נתניהו למנהיג סודאן עבד אל-פתאח בורהאן, שנערכה במהלך ביקורו של ראש הממשלה באוגנדה השבוע, ד"ר מרדכי קידר סבור שמסתמנת מגמה חיובית ביחס העולם הערבי לישראל:
"זה בהחלט קשור ליכולת של נתניהו להגיע לנשיא טראמפ כפי שהיא נתפסת בעולם הערבי," אומר קידר בשיחה עם 'מידה' ומסביר: "יותר ויותר מנהיגים ערביים מבינים שכשנתניהו מצלצל אז טראמפ באמת מרים את הטלפון, בניגוד למשל למקרה שבו אבו מאזן מצלצל. בשבוע האחרון ובעקבות פרסום 'תוכנית המאה', היה דיון נרחב בתקשורת הערבית על כך שהתוכנית למעשה תפורה על פי מידותיו של נתניהו, ולכן זו הוכחה לכך שהוא "מפעיל" את טראמפ. אז [אם] לנתניהו יש באמת כזו השפעה על הנשיא האמריקני, ברור שקשר עם ישראל יכול להיות מעין כרטיס כניסה לבית הלבן."
איך הבנה ערבית כזו משפיעה על המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון?
"יש התחלה של מהפך מהמצב ששרר בימי הנשיא אובמה. כאשר אובמה החליט לחזק את איראן ולהשקיע ביחסים איתה, כולל החתימה על הסכם הגרעין ב-2015, אנשים הבינו שאם רוצים להגיע לאובמה צריך להיות חברים של איראן. היום המצב מתהפך: אם אתה רוצה להיות חבר של טראמפ אתה צריך להיות גם חבר של נתניהו. כולם רוצים לעלות על הרכבת יחד עם ישראל וזה משאיר את הפלסטינים לבד על הרציף."
מהו מקומה של סודאן בעולם הערבי?
"זאת מדינה שעברה לא מעט מהפכים. בשנות השבעים והשמונים שלט בה ג'עפר נומיירי, שאיפשר למשל לישראל לחלץ מסודאן אלפי יהודים אתיופיים. מטוסים ישראליים נחתו בסודאן במנחתים מאולתרים ושליחי המוסד פעלו בשטח בהסכמה בשתיקה של השלטונות. סודאן אמנם חברה בליגה הערבית אבל הרבה פעמים פועלת נגד הקו הערבי המוביל, ובמשך כל השנים היה מתחת לפני השטח איזשהו קשר עם ישראל."
בשנים האחרונות שמענו על סודאן בעיקר בהקשרים של טרור והשפעה איראנית.
"מדובר במדינה שסבלה מבעיות משילות קשות. השלטון המרכזי היה חלש ולא הצליח להשתלט על קבוצות שבטיות או ארגונים מורדים, כמו שקרה בדארפור או עם ההתפלגות של דרום סודאן. זה כר פורה מאוד לכל מי שרוצה להקים תשתית טרור או בסיס אימונים. בשנים האחרונות מתרחש סוג של שינוי והתחזקות של החברה האזרחית, כמו שראינו בהפגנות שגרמו לשליט הקודם עומר אל-בשיר להתפטר. גם לנשיא החדש אל-בורהאן יש בעיות לגיטימציה ולכן הוא מחפש להתקרב לארה"ב, כשהדרך לשם עוברת מבחינתו גם בירושלים."
אתה רואה מדינות נוספות עושות צעד לקראת נורמליזציה עם ישראל?
"כמו שאמרתי, לישראל יש כיום קשרים ברמה כזו או אחרת עם רוב מדינות ערב. זה יכול להיות ברמה של סיוע צבאי לסעודיה או סיוע רפואי למורדים בסוריה, ועד להסכם ייצוא גז למצרים. ישראל ניצלה היטב את החללים בעולם הערבי ומנסה לענות על צרכים קיימים כדי לקדם אינטרסים אזוריים ומדיניים של כל הצדדים. לאחרונה שמענו דיווחים שמרוקו מחפשת להתקרב לארה"ב ומבקשת סיוע בסוגיית סהרה המערבית, שגם שם איראן בחשה והסתכסכה עם המרוקנים. יכול להיות שזה הכיוון הבא שנראה בו פריצת דרך."
סילוק המכשול הפלסטיני
החוקר פנחס ענברי מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה רואה היבט נוסף בהתחממות אפשרית של היחסים עם סודאן, הקשורה גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"כולם חושבים שהמטרה של תוכנית טראמפ היא לפתור את הבעיה הפלסטינית, אבל המשמעות העיקרית שלה היא סילוק המכשול הפלסטיני מדרכה של הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי." הוא אומר בשיחה עם 'מידה'. לדבריו, "הפלסטינים עושים כרגע בעיות ולא מוכנים לשתף פעולה עם התסריט הזה, אז האמריקנים פשוט אומרים להם שאפשר גם בלעדיהם. העולם הערבי אמנם למראית-עין הביע תמיכה חלקית ומאולצת בפלסטינים בפגישת שרי החוץ האחרונה, אבל מיד אחר כך ראינו שמנהיג סודאן נפגש עם ראש ממשלת ישראל כפתיחה של מהלך לנורמליזציה."
מה המשמעות של זה מבחינה אזורית רחבה יותר?
"ישראל משתייכת כיום לציר המזרח-תיכוני שבו נמצאות גם סעודיה ומצרים, ומולן עומדים האיראנים ושליחיהם. הנוכחות האיראנית בתימן, למשל, מאיימת על כל המדינות באזור, והסכנה הזו דוחפת אותן לגבש סוג של ברית אזורית סביב ים סוף, בדומה לברית המתגבשת בים התיכון בין ישראל, יוון וקפריסין – נגד טורקיה, שבעצמה מנסה להתבסס צבאית עכשיו גם בחוף המזרחי של אפריקה וזה מן הסתם דבר שמצרים וסעודיה לא מעוניינות בו. זאת התכנסות של ברית אזורית נגד אויבים משותפים. תוכנית טראמפ נועדה כאמור להקל על הקמת הברית הזו על ידי הסרת הבעייה הפלסטינית מהשולחן באופן שישראל יכולה לחיות איתו."
האם אתה רואה מהפך בקשרים בין איראן לסודאן, שהיו בעבר קרובים?
"הסעודים היו הראשונים לדחוק את רגלי האיראנים מסודאן כי הבינו את הסכנה שיכולה להיפתח משם, ועכשיו אנחנו באים בעקבותיהם. סודאן אפילו שלחה כוחות צבא כדי לסייע לסעודיה במלחמה מול החות'ים בתימן. מעבר לזה, יש פה עניין סמלי שדווקא המדינה בה נערכה ב-1967 ועידת חרטום, שדחתה כל קשר ומגע עם ישראל, היא זו שרוצה כעת לנרמל את הקשרים איתנו."
איזה חלק בכך היה לשינוי הפנימי בסודאן?
"מה שקרה בסודאן זה שהקצינים הדיחו את שלטון 'האחים המוסלמים', אבל גם לאחר מכן חוסר היציבות נמשך עם מחאות ומהומות שהובילו אנשי השלטון המודח יחד עם ארגונים שונים. בינתיים הכת הצבאית שתפסה את השלטון מצליחה לעמוד במבחן הזה, והיא מנסה לייצב את המדינה ולהצעיד אותה קדימה."
אתה חוזה התקרבות נוספת בין העולם הערבי לישראל?
"באופן כללי, כל המדינות הסוניות ימשיכו בהידוק הקשרים עם ישראל, בין אם בגלוי ובין אם בחשאי, בזמן שהסוגייה הפלסטינית כבר לא עומדת בדרך. אמנם מבחינת דעת קהל הן לא יינטשו לגמרי את הפלסטינים, אבל כולם מבינים שיש חוסר שביעות רצון מצד הערבים כלפי הפלסטינים. הערבים דאגו לפלסטינים כשאלה נלחמו בישראל, אבל כשהעולם הערבי נלחם על חייו – לפלסטינים אכפת רק מעצמם. מרבית הקשרים נעשים כרגע באופן דיסקרטי, אבל אם נפתור את הבעייה הפלסטינית או שתצמח שם הנהגה חדשה, יהיה יותר קל לעשות את זה באופן רשמי."
אמיר לוי, מרדכי קידר, פנחס עינברי
מרדכי ניסן
השמאל וצעדים חד-צדדיים
זה לא נכון שמחנה השמאל תמיד שולל צעדים מדיניים ללא תיאום או הסכמה עם הצד הערבי. הרי ראש ממשלה אהוד ברק החליט על נסיגה חד צדדית מלבנון בשנת 2000 ללא סיכום או הסכם עם כל צד שהוא, לא ממשלת לבנון, לא חיזבאללה, לא עם האו"ם. השמאל גם הצדיק בנחישות וברגישות עוד נסיגה חד-צדדית, זו מרצועת עזה, כלומר גוש קטיף, ב-2005.
בין חברי עבודה-מרץ וכחול לבן כבר משמיעים לאחרונה פוליטיקאים, ימים לפני בחירות מרס, שמגמתם לבצע עוד "התנתקות" ללא הסכם עם הפלשתינים, בשטחי יו"ש. כעת מתרעם השמאל על האפשרות שישראל, על פי החלטת נתניהו וממשלתו, תזרז החלת ריבונות באופן חד צדדי ללא תיאום עם הפלשתינים. צעד חד צדדי ישראלי, אבל הפעם לא לטובת הערבים.
השמאל כעת מטעין את נשק ההתנגדות הערבית והבינלאומית לקראת מאבק נגד כוונת נתניהו לפעול להחלת הריבונות הישראלית על אזורים מסוימים בארצנו. השמאל בוחר לבלום לא רק הסכמה פוליטית רחבה מבית אלא גם הבעת תמיכה מדינית מבחוץ למען העמדה של ממשלת ימין. אם גנץ נגד, למה שמקרון יהיה בעד? אילו ישראל היתה מציגה חזות מדינית מאוחדת, בלי מחלוקת-פנים כלשהי, העולם היה מבין שלשווא יתנגד למהלכי ישראל. הפרצה בחומת ישראל מחלישה את הממשלה, זורעת פירוד בשורות העם, ומזמינה לחץ בינלאומי.
אילו התרחיש היה מבליט את מדינת ישראל כמאוחדת מקיר לקיר, כעם נורמלי ופטריוטי של כולם, היא היתה משדרת מסר חד-משמעי לפלשתינים שאין ולא תהיה להם שום אופציה מלבד זו שמוגשת בהתאם לתוכנית המאה של הנשיא טראמפ. יכול להיות שבלי אופק מדיני חלופי היו הפלשתינים נאלצים להבין, כי אין מקום למיקוח כלשהו או ויתור בעמדה הישראלית. דא עקא, למה שהערבים יגיעו לידי הכרה כזו כל עוד השמאל מעודד אותם להמשיך בקו של סרבנות ומלחמה? השמאל שמדבר על שלום עם הפלשתינים מרחיק אותו ומקשיח את עמדתם לאורך השנים.
אגב צעדים חד צדדיים בתולדות ישראל: כדאי לזכור את החלטת בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה, החלטת אשכול להחיל החוק הישראלי על כל ירושלים, והחלטת בגין להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן. היו אלה צעדים מדיניים נועזים וצודקים. לעומתם, החלטות נסיגה חד צדדיות של ברק ושרון, זרעו הרס והרג בארצנו. ואוסלו, כן אוסלו, דוגמת-על של צעד חד-צדדי במהות, של רבין ופרס, ללא תמורה ממשית מהצד השני.
ועתה בא נתניהו, עם גיבוי של מעצמת-העל ארה"ב, ועם תמיכה של רוב הציבור בארץ, וצועד לקראת החלטה היסטורית של החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן והישובים ביו"ש. זו החלטה ביטחונית ומדינית מהמדרגה הראשונה ומתן חותם ציוני לתפארת מדינת ישראל. ומנגד, אנשי שמאל מפיצים תחזית קודרת שהיא, לפחות באופן חלקי, פרי עמלם-הם.
מרדכי ניסן
* * *
עובדות קובעים ולא בהצהרות
בסוף חודש ינואר 2020, כחודש לפני הבחירות בישראל, פירסם סוף-סוף נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, את תוכנית השלום שלו המוכרת בשם "תוכנית המאה". התוכנית זכתה לתמיכה ולביקורת מכל קצווי הקשת הפוליטית בישראל. על פי התוכנית, בקעת הירדן תהיה שייכת למדינת ישראל. קיבלנו הצהרה ואפשר להגיד תודה. אבל על מה כל המהומה? כבר היו החלטות והצהרות לפניה, היו ויהיו גם אחריה, הערבים מיד התנגדו וזה צפוי. אירופה גם נגד, וגם זה היה צפוי.
אז על מה המהומה? מדוע בישראל היתה התלהבות גדולה מן ההצהרה? ועוד יותר מכך, למה היה צריך להכריז שעכשיו נספח את בקעת הירדן? למה לא הספיקה ההצהרה של טראמפ?
התשובה די פשוטה. מועד ההצהרה והרצון שבא בעקבותיה לספח את בקעת הירדן היו מהלך מובהק של בחירות. זה מלמד אותנו שוב שצרכי היחצנות של הבחירות גוברים לעיתים על האינטרס הלאומי.
האינטרס הלאומי היה שאם מקבלים הצהרה כזו מטראמפ, היא צריכה להתקבל לאחר הבחירות, כאשר יש ממשלה יציבה שיכולה להיערך לקראת סיכונים הכרוכים בהצעה מעין זו. לעשות את הצעדים הנדרשים, לתכנן את התגובות הנדרשות ובוודאי לא כצעד יחצני.
אבל נניח לרגע את עיתוי ההצהרה. מתי אנו פועלים ומשיגים הישגים מכוח הצהרות?
מדינת ישראל לא קמה בגלל הצהרת בלפור אלא בגלל התיישבות של דונם ועוד דונם, עז ועוד עז, שנבנתה במשך 30 שנה. היישובים ביהודה ושומרון לא קמו בגלל איזו שהיא החלטה של מעצמות העולם או של ארצות הברית. זה היה מאמץ בלתי פוסק של "גוש אמונים" ושל הציונות הדתית והוא שהביא לתוצאה הנוכחית.
מבחינות אלו, בקעת הירדן היא כישלון טוטאלי. אם אחרי 50 שנות שלטון בבקעת הירדן יש שם כל כך מעט יישובים ומעט תושבים יהודיים אז מה אנו רוצים? לתקן זאת על-ידי הצהרות?
הפסיקו את ההצהרות. אל תתחייבו להפסקת ההתיישבות, שזו בעצם התוצאה המעשית הראשונה של ההחלטה, ובמקום זאת תתחילו ליישב את בקעת הירדן, כדי שלא יהיה ספק לאחר מכן שהצהרות מאשרות עובדות קיימות ולא יוצרות עובדות חדשות.
* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il
* * *
אמיר לוי
השבוע בו מנדלבליט קבר
את אמון הציבור במערכת המשפט
מתוך אתר "מידה", 07/02/2020
התנהלות היועמ"ש בימים האחרונים הביאה לשיא את המתח מול הממשלה והכנסת: התערבות ללא סמכות, החלטות ממניע אישי ומנטליות גילדה שדוחה כל ביקורת. יוהרה אין קץ על גבול המגלומניה.
שבועיים לא פשוטים עבר על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, והוא מסיים אותם חבול מבחינה תדמיתית וציבורית, יחד עם כל מערכת המשפט אותה הוא מייצג.
זה החל בשבוע שעבר עם ההגשה הנמהרת של כתב האישום נגד ראש הממשלה, בעוד נתניהו נמצא בוושינגטון כדי לקדם מהלך מדיני משמעותי (גם לגביו אמר היועמ"ש כי הוא צריך לבחון אותו ולהחליט), הגשה כה חפוזה עד שנפלו כמה שגיאות מהותיות שעלולות לפגום בכתב האישום כולו. זה נמשך עם החלטת היועמ"ש לאשר את התמודדותה לכנסת של היבא יזבק למרות סדרת התבטאויות בעייתית בשבח מחבלים רוצחים, החלטה שנדחתה בידי ועדת הבחירות וכעת נמצאת בדיונים בבית המשפט העליון.
בראשית השבוע הנוכחי התייצב מנדלבליט סביב שולחן ועדת הכנסת בדיון בבקשת החסינות של השר חיים כץ, שם סיפק הופעה מבולבלת ומהוססת, התקשה לענות לעניין על חלק משאלות המשתתפים ולעיתים נראה אובד עצות ומילים. בסופו של דיון מרתוני סוער, היועמ"ש מצא עצמו שוב בצד המפסיד כאשר ועדת הכנסת החליטה לדחות את עמדתו ולאשר את העברת בקשתו של השר כץ לדיון במליאה, ככל הנראה בדרך למתן חסינות.
השבוע הלא-מוצלח של מנדלבליט נמשך עם החלטת שר המשפטים אמיר אוחנה למנות את דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה, כחלק מן הסאגה המתמשכת של עימות בין השר ליועמ"ש אשר פסל בעבר מועמדים אחרים שהציע אוחנה.
בתחילה, מנדלבליט נטה גם הפעם שלא לאשר את מינוי אלדד בשל "מניעה משפטית" מעורפלת, אך נאלץ לבסוף להתקפל כאשר הבין כי לא נותרו קלפים חדשים לשלוף. במכתב שלא ניתן להגדירו אלא כביזארי, שהעביר ביום רביעי להנהלת פרקליטות המדינה, הסביר מנדלבליט את החלטתו תוך שהוא שולח חיצים עוקצניים בשר המשפטים אשר לדבריו "החליט מטעמיו למנות דווקא מועמד שהסברתי לו בפירוט כי אינו מתאים לתפקיד."
הסברים אלה לא שיכנעו כמה מבכירי הפרקליטות, כולל ליאת בן ארי, שמינוי אלדד כנראה נעשה בניגוד לרוחם, ועל פי הדיווחים עזבו בזעם את קבוצת הווטסאפ המשותפת לאחר שנודע על כך.
היועמ"ש לא חסך במכתבו מילים גם מאלדד עצמו, עימו הוא אמור לעבוד בצמידות, כאשר כתב כי פרקליט המדינה החדש "הסכים לקבל על עצמו את המינוי אף על פי כן" – כדי להדגיש את הנקודה מנדלבליט ירד אף יותר נמוך וסיכם כי הוא סבור שאלדד "שגה בכך שהסכים לקבל על עצמו את התפקיד," והביע צער על כך ש"בחר לפעול כפי שפעל."
נדגיש שוב כי על פי החוק ליועמ"ש אין כלל סמכות בקביעת מינוי פרקליט המדינה, כך שהתערבותו גם במקרה, זה יחד עם ההתקפלות והירידה לפסים אישיים, מעלה שוב התנהלות בעייתית בלשון המעטה, ומראה עד כמה "מניעה משפטית" יכולה להיות מושג גמיש.
ואם כל זה לא הספיק, השבוע הקשה של מנדבליט נחתם בקביעתו כי יש למנוע הקמת ועדת בדיקה ממשלתית למחלקה לחקירות שוטרים על רקע מחאת יוצאי אתיופיה, עליה החליט השר אוחנה.
בנימוקים שפרסם היועמ"ש לקביעה נכתב כי בקשתו של אוחנה "נועדה לצרכי בחירות" ולכן קיימת (שוב) "מניעה משפטית" להקמתה. גם כאן מנדלבליט לא שכח לזרוק עקיצה אישית כאשר ציין כי יו"ר הוועדה המיועד, השופט בדימוס הרן פינשטיין, "הביע בעבר במיספר הזדמנויות את עמדותיו לגבי פרקליטות המדינה אליה שייכת מח"ש," ואף דאג לספק ציטוטים מדף הפייסבוק האישי של השופט כדי לתמוך בטענה שלא ברור מדוע היא רלוונטית כלל לעניין.
התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה בשבועיים האחרונים היא מעין מיקרוקוסמוס של תקופת כהונתו, והביאה לשיא את כל הדוגמאות לבעייתיות היחסים שבין מערכת המשפט לממשלה ולכנסת: יוהרה אין קץ על גבול המגלומניה – בניסיון להתערב בכל צעד ושעל ולהיות הפוסק האחרון גם ללא סמכות בחוק, החלטות המגיעות לעתים קרובות ממניעים אישיים ולא עניינים, קטנוניות מביכה ומנטליות של גילדה סגורה הדוחה כל ניסיון לביקורת או בדיקה, ושימוש בשפה משפטית מעורפלת במכוון כדי לכפות החלטות על נבחרי הציבור.
אם "מניעה משפטית" למינוי פרקליט המדינה יכולה להתהפך תוך מיספר שעות, איזו מניעה היתה שם מלכתחילה?
מה שברור הוא שמושג אחר שאינו מעורפל בכלל הוא אמון הציבור במערכת המשפט, וזה הולך וקורס עם כל שבוע כמו האחרון, בו היא מדגימה לציבור עד כמה היא אינה ראויה לאמון.
אמיר לוי
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 12.2.20
* פגישה שיש עימה קלון – עוד לא פגה תקופת הקלון המשפטית של אולמרט, והוא אץ רץ להמיט על עצמו קלון מדיני, כאשר הוא עולה לחלות פניו של אבו מאזן וליצור עמו חזית אחידה נגד תוכנית אמריקאית פרו-ישראלית. הוא לא יזכיר, כמובן, שכאשר הוא הציע לאבו מאזן נסיגה מוחלטת, הצעתו נדחתה על הסף.
* מהנקודה שבה הופסק – כאשר אבו-מאזן מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבו הופסק, הוא מתכוון למו"מ עם אולמרט, כיוון שמאז הוא סירב לנהל מו"מ. הנקודה שבה נפסק המו"מ של אולמרט, הוא הצעה של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) והסכמה עקרונית "סמלית" לטענת "זכות" השיבה. כמובן שלא היתה הצעה פלשתינאית, כי הרי תפקידם רק לקבל. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, כי אינו מוכן לוותר על ה"זכות" להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.
כשהוא מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק, הוא מתכוון שהצעתו של אולמרט היא הבסיס למו"מ. וכמו בכל מו"מ, תפקידה של ישראל לתת. וכיוון שבצד הטריטוריאלי אולמרט כבר נתן הכול, הוא מצפה לכך שישראל תלך לקראתו בנושא טענת "זכות" השיבה. ההצעה הישראלית, אם לא תהיה קבלה מוחלטת של ה"זכות", תדחה על הסף, אך תהפוך לנקודת המוצא למו"מ הבא, שיפתח מהנקודה שבה הסתיים קודמו.
הגדולה של תוכנית טראמפ היא הפסקת הדינמיקה הזאת. אדרבא, אם הפלשתינאים יסרבו להצעה, ההצעה הבאה תהיה פחות טובה להם.
* עבריין מורשע – אולמרט מכנה את נתניהו "ראש ארגון פשע". אבל נתניהו הוא נאשם שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא עבריין מורשע, שעל פי פסק הדין ברור שהוא נהג כראש ארגון פשע.
* עכשוויזם – אני קורא מודעות המזמנות הפגנה בירושלים שכותרתה: ריבונות עכשיו! זה רציני ובוגר בדיוק כמו שלום עכשיו ומשיח עכשיו. עכשוויזם.
מהות העכשוויזם היא בעייה בדחיית סיפוקים, כמו אצל ילדים. אני רוצה את הצעצוע, וחוץ ממנו אני לא רואה שום דבר.
גם אני רוצה ריבונות עכשיו. אני רוצה גם שלום עכשיו. את המשיח נניח בצד.
אבל אני יודע שריבונות עכשיו, משמעותה – ריבונות תוך עימות עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שהיה לישראל.
את הריבונות יש להחיל בהסכמה עם ארה"ב וליצור סביבה הסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. אבל נדרשת סבלנות. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.
* מתקפה מרושעת – המתקפה המרושעת על יועז הנדל, בעקבות הראיון עימו ב"הארץ", היא דו ראשית. מצד אחד, קנאי הפוליטיקלי קורקט, שתוקפים אותו על כך שאמר את האמת, האסורה להיאמר, על מצב זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הלהט"ב במדינות ערב. אבל הם לפחות תוקפים אותו על מה שאכן אמר. מצד שני, תעשיית השקרים של נתניהו, שסילפה במזיד את דבריו והציגה אותו כמי שהציג את עדות המזרח כנחותים מיוצאי אירופה. הוא לא אמר דבר וחצי דבר ברוח זו, אלא להיפך, דיבר על התרבות הישראלית שנוצרה מהשילוב של אנשים שבאו מתרבויות שונות. אבל תעשיית השקרים היא אפקטיבית וכבר יומיים שהמונים מדקלמים את השקר.
* להיבנות מהשסע והשנאה – יועז הנדל פרסם הקלטות מתוך הראיון המלא שלו ל"הארץ". כל מי שקצת מכיר את יועז ואת השקפת עולמו ואורח חייו אינו מופתע. הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא רוצה להעלים את העדות, יש בזה יופי, אבל אני לא שואל אותך מה העדה שלך, אין לי מושג, ואני לא יודע מה העדה שלו, וזה לא מעסיק אותי. אני יודע שיש כאלה שמטפחים את זה, אבל כשאני מסתכל על הסביבה שלי אני אומר לך זו סביבה מעורבבת, כשאני מסתכל על המשפחה שלי – היא מעורבבת, כשאני מסתכל על השירות הצבאי שלי – הוא מעורבב".
האמירה הזו, כמו רבות אחרות, הושמטה מהריאיון ב"הארץ". אך אין מה להלין לא על "הארץ" ולא על רווית הכט, המראיינת. כאשר אדם מתראיין לעיתון, הוא יודע שלא כל מה שאמר – ייכנס. ושמי שיערוך את הריאיון, לא יערוך אותו, בהכרח, כפי שהמרואיין היה עורך אותו. ומה שנכנס לעיתון, אלה דברים שהוא אכן אמר. אולם הדברים שפורסמו הם ברוח הציטוט הזה, ולא ברוח הסילוף המכוון שלהם. ומי שרצה לסלף ולעוות, היה עושה זאת באותה מידה גם אילו הריאיון היה מתפרסם במלואו.
מי שסילפו ביודעין את הריאיון, חיילי תעשיית השקרים של נתניהו, עשו זאת לא רק כדי להסית נגד הנדל האיש, לא רק כדי להסית נגד כחול לבן כרשימה מתחרה על השלטון. הם עשו זאת כדי לשלהב את הרוחות, להתסיס את היצרים, לעורר מדנים, לחרחר שנאת אחים, לפלג, לשסע, לקרוע את העם, כי נתניהו נבנה מהשנאה והקרע, הוא נבנה מהשד העדתי, ואין לו עכבות ולא גבולות. זו דרכו. מאז ומתמיד זו היתה דרכו. הכול מותר. שא אש להצית. להשאיר אדמה חרוכה. זו דרכו, זו שיטתו וזאת הסיבה העיקרית לכך שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית.
די היה להאזין לתועמלן הראשי שלו, יעקב ברדוגו, כדי להבין את השיטה. במשך דקות ארוכות מול מיקרופון פתוח, הוא נבח ונבח ונבח את דברי השנאה, השטנה, ההסתה והשקרים, שהוא יודע שהם שקרים, ומיחזר את הספין התעמולתי.
ומי שאיכזב יותר מכל היה עופר שלח, שהשתלח בהנדל על דבריו כאחרון הביביסטים, על סמך סילוף הדברים.
* ברדוגו נגד ברדוגו – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו היתה עדין בית מלאכה קטן, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי לחסל את דוד לוי, שהתמודד מולו על ראשות הליכוד. באופן ספציפי, הוא האשים את יעקב ברדוגו, מאנשיו של לוי, באחריות לקלטת, שלא היתה ולא נבראה אלא ספין תעמולתי היתה.
ולא קשה לדמיין את התועמלן הראשי של נתניהו יעקב ברדוגו מודל 2020 משתלח בגסות ובאריכות מעל גלי האתר ביעקב ברדוגו מודל 1993, מסית נגדו ומבצע בו ביוש (שיימינג) רדיופוני.
* לשם מה היהודים יורים בילדים פלשתינאים – דין מיידה בקבוק תבערה כדין יורה ברובה. מדובר בנשק חם שנועד להרוג. מי שמיידה בקבוק תבערה, יש לירות בו על מנת להרוג. ואם הוא נתפס חי, יש להעמיד אותו לדין על ניסיון לרצח. מחבל בן 17 שמיידה בקבוק תבערה, אינו "ילד" אלא מחבל צעיר.
גדעון לוי, המסית השקרן, פירסם פשקוויל הסתה נגד צה"ל ב"הארץ", שבו הוא מעליל עליו שהוא צבא שיורה בילדים פלשתינאים, שמדיניותו היא לירות בילדים פלשתינאים ושחייליו יורים דרך שיגרה בילדים פלשתינאים.
הוא שכח לציין, שהיהודים יורים בילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדם שלהם לצורך ייבוש פירות לט"ו בשבט.
(בתגובה לתגובתי על הפשקוויל, הגיב אחד מתומכיו של לוי, שהזדהה: "אנטי ציונים פשיסטים": "בניית גטו בעזה כמו הנאצים. בצבא משתמשים מלא בגז. משהו מהתוקפן בכל זאת עבר אליכם הציונאצים. כמו שניבא לייבוביץ." – שנבין עם מי יש לנו עסק).
* לא אקטיביזם שיפוטי – החלטת בית המשפט העליון לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק היא החלטה רעה. אולם בניגוד לטענות מבקריה, היא אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אקטיביזם שיפוטי הוא התערבות בית המשפט בהחלטות הכנסת. הצגת ההחלטה כאקטיביסטית, נסמכת על טענה, שהגוף המוסמך לפסול מועמדים הוא ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט התערב בהחלטה והפך אותה.
אין זה נכון. על פי החוק, שאותו חוקקה הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד אמנם שופט בית המשפט העליון, אך היא מורכבת מנציגי סיעות, אינה מוסמכת לפסול מועמדים. המחוקק לא העלה על דעתו את העיוות שנציגי מפלגות יוכלו לפסול מפלגות אחרות, כי כך עלול להיווצר מצב שבו מפלגות הרוב פוסלות את יריבותיהן הפוליטיות. לכן, החוק קובע שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים, מחייבת את אישור בית המשפט העליון. לגבי רשימות – יש להן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון (כלומר, לא מדובר בעתירה נגד החלטה של ו' הבחירות, אלא ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר) על החלטת פסילה. בעיניי, הנוהל המחייב אישור של בית המשפט צריך לחול גם על רשימות (למרות שבפועל אין הבדל, כי כל רשימה שתיפסל – תערער).
וכפי שאני מכבד את כל פסיקות בית המשפט, גם כאשר איני מסכים אתן, כך גם במקרה דנן.
הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית על פסילת מועמדים או רשימות היא לעיתים קרובות פופוליסטית, כדי לקבל מחיאות כפיים מן הבייסים השונים, מתוך הבנה של הנציגים שבית המשפט העליון יוציא להם את הערמונים מן האש ולא יאשר את ההחלטה.
אגב, יזבק אינה המועמדת היחידה שהביעה תמיכה בטרוריסט, ושוועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה ובית המשפט לא אישר את הפסילה. השנייה היא לריסה עמיר טרובובליר, אשתו של רוצח רבין.
* לא מפתיע – אני מתנגד להחלטת בית המשפט לאשר את התמודדותה של יזבק, אך איני מופתע. מי שאישר את מועמדותו של בן גביר, לא יכול לפסול את יזבק.
* הכתובת לשנאה – לפני כ-15 שנה, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הוקדש כנס מנהלים של מחוז הצפון בחברה למתנ"סים למיזם שנקרא "נתיב לכל נראטיב". היה זה מיזם שבו נערכו סיורים משותפים של מדריך ערבי ומדריך יהודי באזורים שונים, כאשר כל מדריך מספר את הנראטיב הלאומי שלו. המטרה היתה, כמובן, לחשוף את המיזם הזה למנהלים, כדי שיזמינו אותו לפעילות במתנ"סים.
מאוד לא אהבתי את הרעיון, בלשון המעטה. אני סולד מהרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו לכאורה אין היסטוריה אלא רק סיפורים זהותיים, ואין עדיפות לסיפור א' על סיפור ב'. אמת ו/או שקר אינם רלוונטיים, כי כל אחד והאמת שלו. בעיקר לא אהבתי זאת, כי אני מכיר את הפוליטיקה שמסתתרת מאחורי הרלטיביזם. תמיד ההצגה היא שיש נרטיב הגמוני, של הממסד המדכא ונרטיב מושתק ולכן מגיעה לו העדפה מתקנת. זוהי פוליטיקה שנועדה לטפטף את הרעל הפוסט ציוני של שקר הנכבה. יתר על כן, הערכתי, שהמדריכים היהודים שמשתתפים במיזם, אינם כאלה שמזדהים באמת עם ה"נרטיב" הציוני, שאותו הם אמורים לייצג, בעוד את הנרטיב הנכבאי יציגו מדריכים ערבים לאומנים.
ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע שאין מקום לכנס כזה, אבל הגעתי להסכמה, שאוכל לגייס מדריכים יהודים שאני סומך עליהם להשתתף ביום הזה. ואכן גייסתי אחדים. הצטרפתי לסיור של אחד מהם, בעצמו איש החברה למתנ"סים באותם ימים, דרור גרינבלום, בגוש חלב. ההפתעה שחוויתי היתה שהמדריך הערבי היה פטריוט ישראלי לא פחות מדרור. והוא הציג בגאווה ובידענות גם את ההיסטוריה היהודית של גוש חלב. התרשמתי מכך שהוא לא כינה את היישוב ג'ש, בערבית, אלא גוש חלב, בעברית. כאשר הוא מדריך בעברית, ובוודאי כאשר הוא מספר את ההיסטוריה, מובן מאליו בעיניו, שהוא יכנה את הכפר בשמו העברי, ההיסטורי. יתר על כן, הוא דיבר על הזיקה העמוקה של עדתו – הנוצרית מרונית, שהיא המרכיב העדתי הגדול באוכלוסיית גוש חלב, למדינת ישראל.
שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת סיור של תוכנית מנהיגות שהובלתי, ערכתי ביקור בגוש חלב. נפגשנו שם עם שאדי חלול, קצין צה"ל במיל', פטריוט ישראלי מובהק, מראשי העדה הארמית בישראל. הוא סיפר על העדה, על רצונה בהשתלבות מקסימלית בישראל ובהתנתקות מן המגזר הערבי הבדלני.
בלילה שבין שני ושלישי השבוע, בוצע פשע שנאה בגוש חלב. צמיגיהם של עשרות כלי רכב בכפר נוקבו, וכתובות נאצה נכתבו על הקירות.
אין בסיפור הרקע על גוש חלב, שמזוהה עם קו מובהק של השתלבות בחברה הישראלית, כדי לרמוז, חלילה, שהפורעים טעו בכתובת ואם יפנו ליישוב שתושביו נוקטים קו הפוך, זה יהיה לגיטימי. הכנסתי את סיפור הרקע, כי חשוב להבין שהשנאה הגזענית הזאת אינה, כפי שבן גביר וחבריו מנסים לכבס אותה, קשורה בצורה זו או אחרת לעניין ביטחוני, לפגיעה במי שפוגעים בנו (כפי שמרמז השם המכובס לפשעי השנאה "תג מחיר"). האמת היא שזאת שנאת גויים באשר הם גויים ובשל היותם גויים. לא בכדי, חלק ניכר מן הטרור של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ה, מופנה כלפי כנסיות נוצריות.
זאת "תורתו" של מורם ורבם "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה. המסר הוא שאין מקום לגויים בישראל. לב משנתו הוא הציווי "לא תחנם" ופרשנותו שארץ ישראל צריכה להיות "נקיה מגויים" ואת טוהר הגזע יש להשיג בכל דרך. וכל עוד הכהניסטים אינם בשלטון ואינם יכולים להעמיס את הגויים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, כל צעד שימרר להם את החיים וימאיס עליהם את הישיבה בארץ, לגיטימי.
לא. הם לא "טעו בכתובת" כאשר פעלו דווקא בגוש חלב. להיפך, זאת הכתובת.
* דיפ-סטייט – גם לסקס-מניאק הנוכל "הרב" ברלנד תופרים תיקים?
* מספיק בריא – הנוכל הסקס-מניאק שוחרר מהכלא בטענה שהוא חולה. הוא היה מספיק חולה כדי להשתחרר מהכלא, אבל מספיק בריא כדי לחזור למעלליו הנפשעים.
* שמחה לאיד – לפעמים, היצר הרע (של שמחה לאיד) דוחף אותי טיפטיפונת לרצות שנתניהו ייבחר שוב. פשוט, כדי לראות בהנאה את גדי יברקן נוכח שנתניהו רימה גם אותו, כשהבטיח לו תפקיד של שר.
* ממשלת הבריאות וממשלת החוץ – משרד הבריאות הוציא אזהרת מסע מפני נסיעות למדינות מזרח אסיה. משרד החוץ יצא נגד אזהרת המסע, הפוגעת ביחסי החוץ של ישראל. תגובת משרד הבריאות היתה שאין זה מעניינו – תפקידו הוא להגן על בריאות הציבור.
זאת שערורייה. ודאי שהאחריות של משרד הבריאות היא על בריאות הציבור ושהאחריות של משרד החוץ היא על יחסי החוץ של ישראל. אבל משרד החוץ אינו יכול להתעלם מנושאי הבריאות. עובדה שהוא הוציא אזהרת מסע לסין. ומשרד הבריאות אינו יכול להתעלם משיקולים נוספים של המדינה. כל משרד צריך לפעול קודם כל למען התחום שבאחריותו, אבל זו ממשלה אחת, והאחריות היא משותפת. החלטות בנושא כמו אזהרות מסע, חייבות להיות בהחלטה משותפת של שני המשרדים. ואם יש מחלוקת ולא מגיעים להסכמה, ניתן להביא את הנושא להכרעת רוה"מ.
ההתנהלות הזאת, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ולהיפך, היא שערורייתית. כך לא מתפקדת ממשלה. אין כאן ממשלת בריאות וממשלת חוץ. יש כאן ממשלת ישראל. או לפחות אמורה להיות.
* משכמה ומעלה – ברכות חמות לכלת פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' ורד נועם! ורד היתה מורה שלי לתלמוד בתואר הראשון באוניברסיטה העברית. ורד אינה רק חוקרת פורצת דרך, אלא גם מורה נפלאה, משכמה ומעלה. בשנות התשעים המוקדמות, אישה תלמידה חכמה היתה תופעה נדירה. ועד היום ורד היא אוונגרד של פמיניזם דתי. כל הכבוד!
* בזכות אלה תחיי – במזמור קכ"ב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, שהלך השבוע לעולמו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשערייך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:
עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.
ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.
משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו - והרי אנחנו כאן!
ציון, הלא תשאלי...
איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.
ציון, הלא תשאלי...
הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.
ציון, הלא תשאלי...
עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום
ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כיתות-חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.
השיר מתכתב עם מזמור קכ"ח, עם מזמור קל"ז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" שהותאם ל"שלום בחורייך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").
לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.
אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.
לכן, העיר שהיתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמייך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.
יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מלמד יתרו, חותן משה, את משה, פרק בהלכות ניהול וארגון. עד אז משה העמיס על עצמו את כל עול הניהול והשיפוט ויתרו לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע." אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.
והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמוד לנגד עינינו בקלפי.
* ביד הלשון: להשריש ולשרש – הפינה מוקדשת הפעם לט"ו בשבט, ונעסוק בשתי מילים הנובעות מאותו שורש, אך משמעותן הפוכה – להשריש ולשרש.
להשריש – להכות שורש, להיאחז בקרקע, להיקלט, להתאקלם, להנחיל.
לשרש – לעקור משורש, לחסל, להשמיד.
* גמזו – לפני שנים אחדות הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" ליוסי גמזו. אני שב ומפרסם אותה לזכרו:
אני קורא בכל גיליון של "חדשות בן עזר" את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.
... ומהו גמזו?
התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.
אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה."
ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הריאיון של זך: גם זו לטובה.
אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.
יוסי גמזו גמז בשירו את ריאיון ההבל של זך.
אורי הייטנר
* * *
בחרת נתניהו בחרת בג"ץ
המחנה הלאומי בוחל בפסיקות הזויות של הבג"ץ המייצגות לפעמים מוסר הוטנטוטי, אבל שוב ושוב מצביע למען מי ששכב על הגדר להגנת המערכת החולה. ולמה מתביישים שופטי הכדורגל?
עם ישראל צריך לבקש סליחה ומחילה מח"כ מוטי יוגב, שהוכפש והושמץ כשטען בעקבות הריסת 24 בתים בבית-אל מכוח צו בג"ץ, למרות שכבר הושגו למענם תב"ע בתוקף והיתרי בנייה, כי "צריך להרים על בג"ץ כף של D-9".
באותה שנה מנע בג"ץ הרס בתי רוצחי יהודים.
לא רק שצדקת, ח"כ יוגב, אלא נקטת לשון אנדרסטייטמנט: לא D-9 אחד יוכל להושיע אותנו מעריצותו של הבג"ץ, אלא פלוגה של טנקים (מטאפורית, כמובן) שתשטח (מטאפורית, כמובן) את מערכת אי הצדק בישראל ותתחיל לבנותה מהתחלה, על בסיס הזדהותה קודם כל עם יהדותה וציוניותה של המדינה.
פעמיים הוכיח השבוע הבג"ץ כי הוא בית משפט פוליטי. למרות שלא נבחר בקלפי, מכהנים בו 15 פוליטיקאים בגלימות, כחולי-דם שמציבים עצמם מעל לחוק על פי כל קנה מידה משפטי ומוסרי. הם כופים על הציבור אג'נדה פרטית, שתמיד נדחית בקלפי ע"י הציבור שמפנה עורף לשמאל הקיצוני. אבל לא העם 'הלא נאור' יקבע לנאורים את ההתנהלות שמשמעותה מחיקת זהותה של היהודית של המדינה והפיכתה למדינת כל פלשתינאיה, מסתנניה ואוייביה.
הפעם האחת היתה, כאשר הכשיר בהחלטה שערורייתית וחרפתית את ח"כ היבא יזבק לבוא בקהל ח"כי הכנסת ה-23, למרות היותה במוצהר מעודדת טרור, ובניגוד לחוק יסוד הכנסת האוסר חברותם בכנסת של טרוריסטים ומעודדי טרור, ובו בזמן פסל את מירוצם של מיכאל בן ארי וברוך מרזל, מכוח אותו סעיף בחוק. כך הפך החוק בבג"ץ לפלסטלינה רכה. ברצותו מרחיב (מחריב?) וברצותו מקצר. מוסר הוטנטוטי, כבר אמרנו?
והפעם השנייה, חמורה לא פחות, היתה כשביטל בשקט את חוק השבות ואת חוק הלאום, כשהחליט לפתוח את שערי הארץ בפני מיליוני אפריקאיות (ובני זוגן), המאויימות בניתוחי FGM (המכונים בעגה העממית מילת נשים), הידועים כמנהג ברברי של התעללות בוטה בנערות ובנשים על לא דבר. שני שופטים אקטביסטיים, דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף, כפו על מדינה שלימה, מדינת היהודים, את דעתם האישית, מבלי ליטול אחריות למחיר הגבוה שהמדינה היהודית תידרש לשלם בעטייה.
והתוצאות עלולות להיות הרות אסון: הצפת המדינה במיליוני פליטות ובני זוגן, בחסות בג"ץ, בטענה כי הן מאויימות בניתוח FGM. על פי ארגון הבריאות העולמי נפלו קורבן לנוהג מזיק זה, שאין בו שום תועלת בריאותית, למעלה מ-200 מיליון נשים. אין שום סיבה שעוד מיליוני נשים לא יטענו שגם הן מאויימות: 30 מיליון נשים מצריות, 84 ו-78 אחוז מנשות סודן ואריתריאה, ועוד מיליוני נשות חוף השנהב ושאר מדינות אפריקה המוסלמיות. תגידו, מישהו שם באמת החליק על השכל?
כאן המקום להניח על השולחן עובדה מדהימה לגבי ההרכב האנושי של בג"ץ: לביהמ"ש הצטרפו בשנים האחרונות לא מעט שופטים חדשים. והינה מסתבר, שכל אותם שמונו ע"י שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני תמכו בפסיקות ההזויות, וכל אלה שמונו ע"י שרת המשפטים לשעבר איילת שקד תמכו בשימור יהדותה וציוניותה של המדינה. לא מקרי בכלל. ומכאן שיידרש המשך לעבודת הקודש של שקד בכנסת ה-23, כדי לקעקע את הרוב הלא מוצדק והלא הגיוני, שחותר שוב ושוב תחת יהדותה וציוניותה של המדינה ומייצג את גישת השמאל האולטרא-קיצוני, נוסח עיתון 'הארץ', שמגלה חיבה יתירה לרעיון ביטול הגבולות והזהויות הלאומיות.
מדהימה העובדה, שמי שהעניק את מלוא הגיבוי לשמאלניות הזו, הוא דווקא ראש המחנה הלאומי בנימין נתניהו. במשך עשר שנות שלטונו, סיכל כל ניסיון לרענן, לאזן, לייהד את שורות הבג"ץ, באופן שיְיָצג את השקפותיו הבסיסיות של העם בישראל.
הנה דוגמית אחת מיני רבות לעידוד ולתמיכה שהעניק דווקא מנהיג המחנה הלאומי למעוז השמאל הקיצוני. באירוע בעליון ב-28.2.12, אמר לשופטים: "נמשיך לפעול כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה לעצמאות בית המשפט... אני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית... מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מיתקפה... [אבל] לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בה. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות ביהמ"ש בישראל אנו נוריד אותו."
כך מעודדים את מעוז השמאל הרדיקלי. ומה מקבלים בתמורה? גם את יזבק בכנסת וגם את פתיחת שערי הארץ בפני מיליוני אפריקאיות ובני זוגם.
מסקנה: בחרת נתניהו בחרת בהמשך עריצות האקטיביזם/אימפריאליזם הבג"צי, נטול גבולות ומיגבלות.
חזרה לבג"ץ: אחד משופטי בג"ץ אמר פעם, שמעליבה אותו ואת חבריו העובדה שגם שופטי הכדורגל קרויים שופטים. איך בכלל אפשר להשוות?
באמת, איך אפשר? שופטי הכדורגל צריכים ממש להיעלב.
מנחם רהט
* * *
מתי דוד
הנאמנות למדינה קודמת לנאמנות למפלגה
כל אלה שנשבעו לסיסמת הבחירות "רק לא ביבי", מעדיפים אותה על פני נאמנות לאינטרס הלאומי העליון בשעה זו, שמשמעותו הקמת ממשלה מתפקדת, לאחר שנה של התפרקות וקיפאון של המערכת האזרחית, בגלל בחירות בלתי פוסקות והיעדר הכרעה. הנאמנות וההשתעבדות הרגשית לסיסמת בחירות חולפת, גרמה לאובדן התבונה והאחריות אצל חלק מהפוליטיקאים.
לכל מנהיג יש מחליף. לכל ממשלה יש חלופה. לכל תהילה יש שקיעה. בפוליטיקה יש רק זמניות, אף פעם לא קביעות. גם נתניהו הוא זמני בר חלוף. ואולם מזה שנה קיים טירוף בכל המערכת הפוליטית ונמשכת "חגיגה דמוקרטית" של אובדן שליטה. הצמרת הפוליטית מסוכסכת. הצמרת המשפטית מבולבלת. ממשלה לא קיימת. פשרה לא מסתמנת.
בתחום המדיני, כחולבן והליכוד קרובים זה לזה. הם ניבדלים רק מהימין הקיצוני ומהשמאל המדיני הקיצוני. כל המפלגות הצהירו על נאמנותם לאינטרס הלאומי העליון "ישראל לפני הכול". האמנם? והלא בפועל הן הוכיחו שהאינטרס העליון שלהן הוא למפלגה לפני המדינה, בליווי הסברים חלולים. המדינה משותקת מבפנים ומאוימת מבחוץ. הפוליטיקאים נבחרו כדי להנהיג המדינה ולא כדי להמשיך את המריבה ביניהם ללא הפסקה. בציבור גוברים הייאוש והאכזבה מהמנהיגות שנבחרה. הנאמנות הפטריוטית למדינה ולצרכיה בעת הזו, גוברת על הפטריוטיות המפלגתית, אצל כל אזרח אחראי. כל תוצאה שתהיה בבחירות, תחייב הקמת ממשלה ציונית של אחדות לאומית בין הליכוד לכחולבן.
מתי דוד
* * *
משה גרנות
בשמות אמיתיים
על "בחיי (4), קורות חייו של צבר מצוי"
מאת פוצ'ו
הוצאת לשון 2020, 284 עמ'
בשלושת הכרכים של "בחיי" שקדמו לכרך הנוכחי הממה אותי העובדה שפוצ'ו איננו בודה תמיד שמות לגיבוריו, אלא מזכיר את שמותיהם האמיתיים. ב"בחיי 3" מופיעות המון בנות זוג לעילוסי מיטה, ספה, מושב אחורי של מכונית, חוף הים וכד' (חיה, דורית, רותיק, מאירה, שרה'לה, נופר, נירה, רחל, שושנה, ננסי, אישה נשואת פנים שמבקשת לדעת אם היא עדיין מושכת גברים, נאוה, אראלה, וכן תלמידות השולחות לו מכתבי אהבה; חלק מהנשים נשואות ואימהות לילדים). כאמור, חלק מהשמות הם אמיתיים לחלוטין.
יבול הכיבושים בכרך שלפנינו הוא הרבה יותר דל – למעשה היה רק כיבוש אחד מוחלט עם מטילדה המכוערת, נכדתו של איזידור רוט, לשעבר איכר יהודי, וב"הווה" זקן סנילי במוסד סיעודי [ר' צרופה ובה תמונתו]. עם שאר הנשים מוזכר כיבוש חלקי: חיה המצפה לחתן עשיר בארה"ב, ושומרת לו את תומתה, עורכת הדין ליי במברגר שהחבר שלה זרק אותה, אחותה פלורה, מאיה הטרמפיסטית במכונית של פוצ'ו, דבורה מהקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס (שמגרשת אותו ממיטתה כשנדמה לה שפוצ'ו מרכל עליה עם חבר, אבל בסוף הספר מצאתי מכתבי אהבה שלה אליו – עמ' 270, 273), דגנית הפסנתרנית שהגיעה עם הוריה לבית ההבראה בחניתה (היא כותבת לו כמה היא נגעלת מבנים שמתגרים מהגוף שלה), חלי שמזכירה לפוצ'ו לילה מטורף שבילו יחד (מתי?)– בסך הכול יבול חלש ביחס למה שקראנו בכרך הקודם.
יש אישה אחת שמפגיזה אותו בעשרות מכתבי אהבה, שפוצ'ו מצטט את כולם, לאישה (נשואה פלוס שניים) קוראים בכרך הזה ובכרך הקודם – נאוה. פוצ'ו איננו ידידותי כלפי הקוראים, ואיננו מזכיר, ולו ברמז, איך הכיר אותה, כי הוא עשה זאת בכרך 3, ומי שלא זוכר – זאת הבעייה שלו! ובכן, זאת היתה גם הבעיה שלי – לא זכרתי את סיפורה, ונאלצתי לעיין שוב בכרך 3 (עמ' 259-243), שם למדתי שנאוה זאת הגיעה לבית ההבראה בחניתה, שם שימש פוצ'ו כ"תרבותניק". היא מזמינה אותו לחדרה לסקס לוהט, ואחר כך לביתה כשבעלה יוצא בתורו לבית ההבראה בחניתה (הם אינם יוצאים יחד מתוך דאגה לילדים), וגם כשהבעל מגיע בהפתעה הביתה, היא מוצאת דרך (מיוחדת!) להסביר לו מה עושה פוצ'ו בביתם. רווח לי לקרוא בעמ' 245 בכרך 3 שנאוה הוא שם בדוי.
המכתבים של נאוה הם מרתקים בתוכנם (אהבה ותשוקה אדירות) ובנוסחם. מסתבר שלאישה הזאת יש יכולת ביטוי משובחת. אביא כאן דוגמית:
"לבעל הלוליטות שלי – שלי?
תן לי להיות רגשנית לרגע קט. תאמין שזה יחלוף אם רצונך בכך, אל תדאג, תן לי לשיר לך מעט עוד פעם על איוושת גלים, ואיך חייכו לי הדגים, ואיך הלב הולם עוד, אחרי לילות של ערפול קסום עם נסיך רדום, ענוג, צמוד ומזליף טיפין טיפין מילות חיבה מרוסנת, וכלום יכולתי לשלול מעצמי אף לילה אחד כזה ולמרות הכול?...קרא לזה קנאה, או קרא מה שתרצה, זה מכאיב, זה פוצע לב לחשוב שממש באותה עת אתה השלי שלי מחזר אחר אחרת..." (עמ' 281).
המכתב הזה נכתב ב-28.9.1960, כאשר האוהבת המיואשת הבינה שלא תצא מפיו של האהוב שום התחייבות, ולאחר שבני משפחתו של פוצ'ו הבהירו לה שלזיווג הזה אין שום סיכוי.
אהבתה של נאוה (נשואה פלוס שניים) לאיש צעיר ממנה, אהבה ללא סיכוי – מזכירה לי את אהבתה של תרזה די מון, בת המאה ה-16, שהתאהבה במורה הצעיר של ילדיה, ועל אהבה בלתי אפשרית זאת כתבה לאה גולדברג 12 סונטות.
רובו של הכרך שלפנינו מתאר את חצי השנה בה בילה פוצ'ו בארצות הברית; תחילתו של הכרך מתאר את ספיחי הקורות אותו בחניתה, שם, כאמור, פעל כ"תרבותניק", וסופו של הכרך מתאר את קורותיו כמדריך נוער בכפר גלים.
שתי מטרות עיקריות לפוצ'ו בארצות הברית: לבקר אצל הקרובים הרבים המפוזרים לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית (אחד מהם – חצקל, חייב כסף לאביו, והכסף הזה מאפשר לפוצ'ו לממן, אמנם בצמצום, את נדודיו באמריקה), ולבקר אצל החוואים היהודיים, נושא שמעניין אותו בהיותו בעל תואר אגרונום.
את הקרובים, את אישיותם ומנהגיהם, מתאר פוצ'ו במידה גדושה של הומור: חצקל ואשתו אנה-ביילה גרים בברונקס בקומה 6 בלי מעלית. פוצ'ו מתאר כיצד הם מצליחים להתפלנטר ברכבות התחתיות ברצותם לנסוע עם פוצ'ו לקרובים אחרים, הלא הם סם והלן בברוקלין. מסתבר שהביקור הזה אצלם מעולם לא התקיים, כי תמיד נכנסו לרכבת הלא נכונה. יש בספר תיאור מעולה של חצקל כבעל-סמרטוט, ושל אנה-ביילה המרשעת.
פוצ'ו קונה מכונית רמבלר מודל 1953, ועם המכונית הזאת הוא נוסע מחוף לחוף. אצל רותי והרלד בעלה (המבוגר ממנה ב-20 שנה), הגרים בוושינגטון, הוא נדהם לשמוע אותם שואלים היכן יישן בלילה, והרי רותי, שרבה עם אימה, גרה אצל הוריו של פוצ'ו במשך שנה שלימה – איך לא התביישה לשאול שאלה כזאת?. הוא מחליט לישון במכונית, אבל חבר טוב, יהודה ניני (לימים פרופסור באוניברסיטת תל-אביב), מארח אותו בביתו.
כאמור, אחת המשימות שהציב פוצ'ו לעצמו היתה לבקר בחוות של חקלאים יהודים, וכאן הוא חווה אכזבה מרה: אחד כבר שנים איננו חקלאי, אלא זקן סנילי, השני מתעלם ממנו וכד', אבל אצל זוג חקלאים יהודים בשם סם ורוזה גלטנר, בעלי מטע אפרסקים מטופח, הוא זוכה לאירוח VIP: ארוחות כיד המלך, מכבסים ומגהצים את בגדיו, מצחצחים את סנדליו, שוטפים את מכוניתו, וגם... מפעילים את המשטרה לרדוף אחריו כדי להחזיר לו את מכונת הגילוח (אותה השאיר בכוונה כדי שתהיה לו סיבה לחזור לבית החם והמעניק הזה).
חווייה יוצאת דופן שחווה פוצ'ו, ולא היה מודע למשמעותה, היתה כאשר נכח בתהלוכה חקלאית בעיר סקרמנטו, שם הופיע הזמר אלוויס פרסלי, ולו עצמו לא היה מושג לגודלו של האירוע אליו נקלע (עמ' 149).
כמו שהאיכרים מתחלקים לאפאטים כלפי האגרונום הישראלי שבא ללמוד מהם, ולמכניסי אורחים (המיעוט), כך גם לגבי קרובי המשפחה הרבים אותם ביקר במסעו מחוף לחוף.
בשיקגו מצטרפים למסע במכונית עובדי הקונסוליה הישראלית – זוג דתי נשוי – אלכס ואלישבע – ובחורה רווקה בשם מאיה מכפר אז"ר, וכך מתחלקות ההוצאות בין הארבעה. הם מתיירים באתרים המופלאים של אמריקה: הר ראשמור עם פני הנשיאים החקוקים בסלע, פארק ציון, הקניון הגדול, עצי הסקויה בפארק יוסמיטי, אולפני ההסרטה "פרמונט", כולל נוכחות בסצינה בת חצי דקה עם ג'רי לואיס שהצריכה עבודה של יום שלם. הם גם ראו את פלאי הקברטים של לאס וגאס, שם נשאר אלכס פעור פה בראותו את הרקדניות המעורטלות. לארבעה מזדמן גם להסיע אישה מבוגרת שיצאה מהקרוואן כדי להתפנות, ובעלה, שלא היה מודע לכך, נסע מהמקום והשאיר אותה בצד הדרך לבושה בחלוק בית וצועקת לרכבים העוברים על פניה "הצילו!"
במסע הזה פוגש פוצ'ו קרובים רבים, חברים מהגימנסיה, ממלחמת השחרור, מהאוניברסיטה, וסתם אמריקאים מוזרים יותר ומוזרים פחות. אזכיר שניים מתוך הרבים, ודווקא ישראלים השוהים באמריקה:
דניאל חנוך, ניצול שואה שעבר שבעה מדורי גיהינום בגטו קובנה, במחנה ההשמדה אושוויץ, בצעדת המוות, ועם קורות מזעזעים כאלה הוא מצליח להתערות בארץ כמו צבר. על הדמות הזאת כתב פוצ'ו בספרו "יוסלה איך זה קרה?" – שם הגיבור נקרא שמעון מוך.
אתרכז בדמות נוספת אחת – שלמה בכר שמתעתד להיות פנטומימאי – עימו נסע פוצ'ו בחזרה לניו-יורק עד שהמנוע של הרמבלר שבק חיים, אך במקום להשתתף להוצאות, הוא לווה מפוצ'ו דולרים על מנת לא להחזיר.
כצפוי בספריו של פוצ'ו נמצא בספר סיטואציות קומיות. אזכיר אחדות מתוך רבות: פוצ'ו מתפלנטר עם האנגלית שלו בדואר. הפקיד מתעצבן עליו, ושואל מאיזו ארץ הוא, ופוצ'ו מציל את כבוד ישראל, ועונה שהוא ממצרים (עמ' 29-28). פוצ'ו מקווה לקנות קקאו חם בבית קפה, אבל אינו יודע איך אומרים את זה באמריקאית, והמוכרת מבינה שהוא מבקש קוק, כלומר קוקה-קולה. לתדהמת האנשים שמסביבו הוא שם בקולה חלב וסוכר (עמ' 36-35).
פוצ'ו מחפש חנייה בוושינגטון, ורואה ליד בית מפואר שורה של מכוניות יוקרתיות, כשביניהן יש רווח שבו הוא מכניס את הרמבלר החבוטה שלו. נהגי מכוניות הפאר והמאבטחים מטיחים בו בכעס רב שזה המקום שהושאר פנוי למכוניתו של הנשיא אייזנהאואר, כי לפוצ'ו לא היה מושג שהוא חונה במקום אסור, בצד האחורי של הבית הלבן.
אלכס ואלישבע סברו שפוצ'ו, הישן איתם באוהל, נרדם, והם החלו להתעלס על-ידו. הוא משחרר את פיית המזרן, והאוויר יוצא החוצה בשריקה (עמ' 126).
הכרך באמת מלא וגדוש באירועים, בדמויות, בסצינות מרתקות, והוא מעורר עניין בכל עמוד ועמוד. ברוב המקרים ההומור הוא הומור עצמי, וזה ההומור המשובח ביותר.
משה גרנות
אהוד: שכחת לציין שפוצ'ו זה לא דוד גרוסמן.
* * *
ט"ו בשבט ברחוב לוינסקי
בחורף 1990, כאשר התקיף סדאם חוסיין בסקאדים את ישראל , ובעיקר את רמת גן עירם של הבגדאדים שברחו לו, הסתיימה כל הפעילות היומית בשעה שלוש אחרי הצהריים והרחובות היו שוממים כמעט לגמרי כבר בשעה הזו.
פתאום היה ט"ו בשבט!
וכהרגלי משנים שנימה נסעתי לדרום תל אביב לקנות פירות יבשים, אגוזי קוקוס, מישמשים, שזיפים מיובשים, ערמונים ושאר ירקות, כמלוא הטנא. וזאת כמובן מחברי-מילדות הלוא הוא פואד בעל החנות לדברים האלה ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב. למדנו יחד בבית הספר היסודי בבגדאד ע"ש "רחל שחמון" והיינו חברים מאוד קרובים. פואד נהג לבוא כל יום לבית הספר ובפיו המשך הסיפור מהיום הקודם אותו דיקלם בפני חבריו שהמתינו במתח. איתם בבית גר דודו המבוגר ממנו, וזה קרא בפניו בהמשכים את סיפורי העלילות של "הגנב החביב" ארסן לופן, גיבור סיפוריו של הסופר הצרפתי מוריס לבלאן, שהיו להיט בימים ההם. בארץ הקודש הפך פואד לסוחר מצליח.
רחוב אלנבי היה ריק מאדם, אך בהתקרבי למקום העסק של פואד כבר צבא שם אשכול גדול של אנשים שעמדו בתור לקבל את מעדני החגיגה, כשהשעה דוחקת בגלל מורא הסקאדים ששילח סדאם חוסיין כל ערב לעברנו.
נופפתי שלום לפואד וענה לי במנוד ראש. נטלתי פיסת נייר ועליה רשימת הפירות שביקשתי לקנות. פואד התפנה לרגע מלקוחותיו ופנה לעברי לשרתני. מיד נשמעה קריאתם של קודמיַי באשכול הממתינים, "סליחה, סליחה, יש כאן תור!"
פואד הרצין ופנה לראשון הקובלים: "תגיד , גם אתה למדת עם סדאם חוסיין באותה כיתה?"
ואז כל הקהל התרחק צעד אחד למין מעגל, והביט בי בהשתאות ובהדרת קודש משל הייתי גיבור היום..
חג שמח!
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
"קבלת שבת" ספרותית בצוותא
יום שישי ב' בניסן תש"פ, 27.03.2020 בשעה 10:30 בבוקר
הפעם "קבלת השבת" היא כמחווה למאיר עוזיאל,
לציון יום הולדתו ה-75 שחל בינואר השנה
מנחה: יואב יפת
משתתפים: ניצה בן דב, מולי שולמן, תמר לבני, אילה זילברמן, איציק גבאי, יהודה אטלס, דורון כהן, ששי קשת, יונה אליאן, ענת עצמון, חני דינור, האחים צנחני. מאיר עוזיאל
ניהול מוסיקלי: רמי הראל
על פרשת השבוע: המשורר פרופ' מירון איזקסון
עורכת: נילי שחור
קוד הנחה: 2016 מקנה זכות לכרטיס במחיר 50 שקל בלבד
לרכישת כרטיסים: בקופות צוותא 03-6950156
או באתר האינטרנט של צוותא:
* * *
מסעותיי עם נשים
רומאן
פרק ארבעה-עשר:
שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.
חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.
הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.
אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.
"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."
טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.
חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.
זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.
הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...
ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.
באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!
כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.
מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.
הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!
חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.
אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.
לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.
האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."
המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.
לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.
בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.
חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.
נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.
אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.
הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.
הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.
בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.
הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.
הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף.
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.
מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.
לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!
מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.
בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.
הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.
ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.
פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.
בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.
שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.
לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.
כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.
חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.
היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).
למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.
בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.
באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.
המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.
כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.
אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!
ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!
וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.
מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.
מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"
הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.
אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.
הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."
לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.
ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"
אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.
אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, (והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.
יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.
התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.
המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.
אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"
ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"
המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ארנה גולן: אני מזועזעת מפטירתו הנוראה של יוסי גמזו!!!
* עצוב עם שאר הקוראים על פטירתו של יוסי גמזו. טורו יחסר לי ולכולם. יעקב וימן.
* כואב לי מאוד על פטירתו של יוסי גמזו. הוא היה מן היחידים בעלי ידע במקורותינו – בתורה שבכתב וגם בזו שעל פה. ובכל רבדי לשוננו. כמו-כן, היה מעודכן בכל ניבי הסלנג – העגות הישראליות, בז'רגון האידישאי ובשפה האנגלית עם כל צירופיה שבשפת הרחוב. חוץ מש"י עגנון, לא הכרתי אדם עם אוצרות ידע כיוסי גמזו עליו השלום. כאן, בטורונטו, קנדה, היו רק יחידי סגולה, שיכולתי לשתף אותם בהעתקי שיריו-חרוזיו, שהדפסתם בעלון השבועי שלכם. רוב חבריי הישראליים המקומיים, ידיעותיהם לצערנו מוגבלות. בכל הוצאה חדשה, ששלחתם אליי, הדבר הראשון לקריאתי היו חרוזיו-שיריו. הוא יחסר לנו – לי מאוד. חבל על דאבדין ולא משתכחין. לכתביו יש ערך של נכסי צאן ברזל ולכן כדאי לכנס את כתביו בפרסומים שהתפרסמו בעלונכם, ולהדפיסם בצירוף פרשנות, כי כפי שכתבתי, אין רבים היכולים להתעמק בכתביו ללא "פרשנות".
בברכה, שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.
אנא העבירו לבתו את כאבי ורגשותיי – אהבתיו. המקום ינחמך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים!
מרוב התרגשות, שכחתי לחתום את שמי.
מוקירכם וקרובכם (עוד מתקופת קומרון, סלובקיה)
יצחק רפאל הכהן דויטש
(מצאצאי משפחת נוימן-הוהנברג מקומרון, סלובקיה, קרובים למשפחת ראאב).
* אהוד ידידי, קראתי בצער רב אודות מותו של יוסי גמזו, מעמודי התווך של הכותבים בעיתונך. דבריו החכמים והשנונים של יוסי, שכמוני, בוודאי נפלו על אוזניים קשובות של כל קוראי העיתון, יחסרו לכולנו.
מקווה שתדע למלא את הריק שהשאיר אחריו.
שלך ידידך,
דני יערי
אהוד: המכתב העיתי ימשיך להתפרסם אבל לטוריו-שיריו של יוסי גמזו ז"ל אין ולא יהיה תחליף. הוא היה גאון השפה והחריזה העברית, והיה אחד ממגיניה ותומכיה הגדולים ביותר של ארץ-ישראל כנגד כל משטיניה.
* אהוד היקר, איתך, ועם כל ישראל המתאבל על מותו של המשורר הנפלא, יוסי גמזו. באמת אבידה לכל עם ישראל, וגם לכתב-העת שלך ששימש לו אכסניה מעולה. אני מאחל לך ולנו שנזכה ליותר שמחות, ופחות אבל ועצב.
שלך
משה גרנות
* אבל על מותו של ידידי הוותיק יוסי גמזו. ידידות רבת-שנים שררה בינינו במשך עשרות שנים.
יהי זכרו ברוך.
יהודה גור-אריה
* השתתפותי בצער בית "חדשות בן עזר" על מותו של חכם החרוז, יוסי גמזו.
עקיבא נוף
* מנחם רהט: תנחומים כנים בהסתלקותו של יוסי גמזו, מבכירי הכותבים ב"חדשות בן עזר", שחסרונו כבר מורגש עכשיו ועוד יורגש ימים רבים.
* אהוד היקר, קראתי בעניין את פירושיהם של יוסי אורן וארנה גולן על השיר "סליחות" של לאה גולדברג. עכשיו נוסף הפירוש המיוחד מאוד של זיוה שמיר – לדעתה, המשוררת מרמזת על אביה שנהג בה ברכות בינקותה, ובשל סופו הטרגי, היא מבקשת שחרור מהסיוטים שמלווים את זיכרו. אולי זה נכון.
אני מצטרף לברכות ליהודית הנהדרת.
בן-ציון יהושע זכה לכבוד גדול במכון בן צבי, ובדברים שנשא שם הוא הוכיח, אם היה צורך, לאילו הישגים כבירים יכולים להגיע בני עניים. הילד בן ציון התמודד עם קשיים שהיו יכולים לשבור את רוחו של האדם החזק ביותר. קראתי את רוב מחקריו ויצירתו, ובאמת הוא ראוי להערכה ולכבוד שלהם הוא זכה. אני מאחל לו המשך הצלחה בבריאות טובה.
בברכה,
משה גרנות
* אהוד שלומות, אהבתי מאד את מאמרה המאלף של זיוה שמיר בגיליון זה [1513].
בן בן-ארי
ניו יורק
* הסמל – חמור, הוא בשל קריקטורה מ-1870 שהציגה את המפלגה [הדמוקרטית] כחמור החי שבועט באריה המת.
אורי הייטנר
* רחלי אברהם-איתן מבקשת לציין כי מאמרו של משה גרנות על ספרו של יצחק גנוז פורסם לראשונה בגיליון "שבילים" , גיליון 19, ינואר 2018, עמ' 84-89.
http://bethasofermodiin.org.il/wp-content/uploads/2018/08/gilion-19-p-1-112.pdf
* גנץ נלחם בשחיתות של נתניהו: "הפנסיה של הרמטכ"ל, לדוגמה, עומדת על כ-60 אלף שקלים בחודש. בני גנץ, שהוא גם חבר כנסת, מקבל בנוסף גם את שכרו כח"כ: 45 אלף שקל לחודש. כלומר, הוא מקבל מקופת המדינה 105 אלף שקלים בחודש – שזה כפול משכרו של ראש הממשלה. לא קצת מופרז?" [נחמיה שטרסלר. "הארץ", 12.2.20].
* לעורך המכתב העיתי אב"ע שלום. תגובה למאמרו של אורי הייטנר "הצבעת אמון". אורי הייטנר מניח שתמיכתם של ציבור גדול, כמחצית מיספר המצביעים לכנסת – בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אינה אלא של עדר חסידים שוטים מהופנט, אשר קל להפעיל עליו בהצלחה מניפולציות ושטיפת מוח. תינוקות שנישבו במהלך 25 שנות טיפוח פולחן אישיות של מנהיג מושחת מסית ומדיח מדרך הישר. במשך 25 שנים חשוכות אלה, אונות מוחם התנוונו ואינם מסוגלים כמו אורי הייטנר המפוכח, אוד מוצל מאותה שטיפת מוח קולקטיבית, לראות את האור. [ע"ע משל המערה של אפלטון].
בכוונה הגזמתי. על מנת שאורי הייטנר, וכל מי שקונה את ניתוחו ההיסטרי, המתנשא והפטרנליסטי – יקרא שנית את סיכום דבריו – יפרוץ בצחוק או פשוט יגחך. הפוסל במומו פוסל.
ויפה העיר העורך שפיו וליבו המגמתיים של הכותב – שווים! – שווים כקליפת השום של פוליטיקאי מצוי – מצוי בניגוד עניינים. הכול איפכא מסתברא.
נ"ב.
בשם היחסיות אורי הייטנר העלה על נס את אישיותו הטרומית של רוני אלשייך, שמונה ע"י ביבי עצמו. אלא שאותו איש ישר-דרך, בעל עבר בשירותים החשאיים, התגלה כמדליפן סדרתי, ולא מצטנע כלל. שמא היינו אומרים דו פרצופי?
ומנדלבליט – אולי גם הוא לא דמות מופתית על פי סרגלו של א. הייטנר. גם הוא התגלה כאיש יצרים, ואולי מוראם של אנשי הפרקליטות, ושי ניצן האמביציוזי בראשם, נפל עליו, ופסק מה שפסק...
עוד נ"ב.
אולי מוטב כבר להפסיק להשתמש בציטוט המסולסל, השאול מן העגה המשפטית – "למלט עצמו מאימת הדין." פשוט מעצבן.
חוה ליבוביץ
רמת גן
ותודה לך העורך על העיתון המעניין והסיפורים העסיסיים בו. סיפורך עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מפוקט לקו-פיפי, מקסים. נהניתי מאוד וצחקתי מהתיאורים העסיסיים והמצחיקים. כתיבה של סופר שיודע לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, ועדיין כותב נפלא.
* שלום, בְּני גלעד שאלני: היש לכם קשר משפחתי עם Domenic Raab , שר החוץ הבריטי? שם אביו Ernst יליד 1932 ושם אימו, Olga Maria Weisz.
ד"ש
יצחק רפאל דויטש
ליצחק רפאל דויטש שלום רב,
לפי הוויקיפדיה: "ראב נולד בבקינגהאמשייר, בן לאב יהודי-צ'כי שהגיע כפליט לבריטניה ב-1938 ולאם פרוטסטנטית אנגלייה. אביו נפטר כשראב היה בן 12."
מאחר שהאב היה יהודי, ייתכן שהיה לו קשר מסויים למשפחות ראב היהודיות בהונגריה ובסלובקיה, אבל לא נראה לי שדומיניק ראב מייחס חשיבות כלשהי למוצאו החצי-יהודי. הוא הרבה יותר קשור לפלסטינים.
בברכה
אהוד בן עזר
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל