הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1515

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בשבט תש"ף, 17.2.2020

עם צרופת "שלוש פואמות" מאת יוסי גמזו ז"ל, ובה גם "פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם" משנת 1972;

 ותמונת האגרונום ישראל ויסלר בעיתון אמריקאי, במסע לימודים בארה"ב בשנת 1959.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: יוסי גמזו. // יוסי גמזו ז"ל: פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם. 1972. // מוטי הרכבי: הסיפור של נעמה יששכר והבגידה בנתניהו – זהו הסיפור של השמאל בישראל. // יעקב חסדאי: מה השמחה הזאת לכם? // אמיר לוי: הופעת פרידה: אולמרט ועבאס במפגן אחרון של ניתוק וחוסר רלוונטיות. // יורם אטינגר: תוכנית שכולה ניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. // משה גרנות: פוצ'ו שובר לפיקאסו את המילה. על ספרו של פוצ'ו "בחיי (5), קורות חייו של צבר מצוי". // הברכה ליצחק רבין, ותשובתו, 1974 .// עדינה בר-אל: הכול מתחיל משתיל. // הדסה  מור: על סרטים ישראליים וסדרות טורקיות. ביקורת הסרט "היום שאחרי לכתי". //  תקוה וינשטוק: "זורבה היווני" – תיאטרון הבימה ותיאטרון באר שבע. // נעמן כהן: איימן עודה הכופר האחמדי, והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק חמישה-עשר: הסיפור "הטיטניק בא" של שלום אילתי, שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי אחימאיר

יוסי גמזו

אהוד שלום רב,

את שתיקתי אליך אני מפר 

כי עד עתה לא נרגעתי ממותו של יוסי גמזו, בביתו החיפאי, בבדידותו...

תמיד פתח את הגיליון המקוון שלך.

תמיד חיכינו לכל גיליון וקודם כל בגלל גמזו.

 

כישרון אדיר חדל בפתע מלהתקיים.

כישרון שהסב הנאה לאוהבי שירה ולאוהבי זמר...

 

הוא גילם בכתיבתו את הישראליות במיטבה, שהעלתה חיוך על הפנים

גם כשנושא השיר היה עגום וטעון בעצב.

במיוחד ידע לכבד בשורותיו המחורזות

אישים יקרים שהלכו לעולמם.

 

הוא היה מעיין מפכה של מילים עבריות,

שזיכה את הקוראים בחרוזים נפלאים,

שקלחו בקלילות ובשובבות ישראלית, עם טעם של עוד...

 

בהרבה מובנים הזכירו טוריו את הטור השביעי של נתן אלתרמן,

ששיריו היומיים ב"דבר" ראו אור בחמישה כרכים ב"הקיבוץ המאוחד".'

 

יוסי היה רב מילים אך דל באמצעים,

חייו לא היו קלים, את חרוזיו נתן או מכר בזול.

לדאבון הלב, לא זכה להכרה מספקת, גם לא לאחר מותו.

לא ראיתי שפורסמה אף לא מודעת אבל אחת.

 

היתה לך, אהוד, זכות לפרסם אותו פעמיים בשבוע, 

להנאת קוראי "חדשות בן עזר",

ועתה מוטלת עליך-עלינו חובה: 

לקבץ את טורי יוסי גמזו שפורסמו אצלך כל השנים

ולהוציאם בקובץ שיציב יד זיכרון לאיש ולכישרונו היוצא-דופן.

כך הם יענגו אותנו לאורך ימים ושנים, וכך ייזכר לעד...

יוסי אחימאיר

 

* * *

יוסי גמזו: פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם

סיפּורו המִסתורי של הנזיר

אַנְדְּרֵיאַס אַנְגֶ'לוֹ דוֹנָאטִי מן המאה הי"ח

אנדריאס אנג'לו דונאטי, אח בַּמִסדר הפרנצ'סקאני שליד כּנסיית-הבּיקוּר (ה-"Visitation") בעין-כּרם, היה נזיר-מן-המִניין (ויש אומרים: יהודי מוּמר) שחי אי-שם בשלהי המאה ה-18. בּשל חטא שפִּשרו עלוּם, ובגזירת אבות המִסדר ברומא, ערך גלוּת לארץ-הקודש, בה מצא את מותו מקץ שנים ספוּרות. חייו בעין-כּרם, כפעמונר-מִגדל-הכנסייה וכרושם-רשוּמות-המִנזר לעת מצוא, לוּטים עד כה, ומן-הסתם אף להבּא, בערפל כבד. אבל שנים לאחר מותו, בשעת בּדק-בּית בצריח-הפעמונים, נמצא דפתר ישן שבּדפּו האחרון נרשם, כבמין "תוכן עניינים", מִניינן הסידוּרי של 13 סונֵטות, כּתוּבות לטינית, בכתב-ידו המעוּקל של המנוח.

 

את הסיפור הזה, שמיד צִלצל בי בפעמון פנימי כּמוּס, שמעתי מפּי הנזירה מרגרטה, שנִהלה לפני שנים את בית-ההארחה הצנוע "נוֹטְר דָאם דָה סִיוֹן" ("גבירתנו מִצִּיּוֹן") המוּכּר לישֹראלים רבּים, ללא הבדל לאום, גזע או דת. כך נולד בי מחזור-סונטות זה, שיכול היה להיוולד בּמִילְיֶה יהוּדי, מוּסלמי או בּוּדהיסטי (כי הכּאב – המְּעָרֶה עצמו באינפוּזיה תרפּוֹיטית ללשון השיר – הוא, כידוע לכוּלנוּ, האספרנטו המשוּתף לכל לִבּות אנוש).

 

 

* * *

.I

 

"לַמְּנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהֹוָה לְדָוִד

אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהֹוָה אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת

 בְּיוֹם הִצִּיל-יְהֹוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו

 וּמִיַּד שָׁאוּל"

(תהלים י"ח, 1)

 

בִּשְׁנַת הָרִיב, בְּחֹדֶשׁ הָעֵצָה,

בִּצְרִיחַ זֶה שֶׁדִּמְיוֹנוֹ כְּחֶדֶר,

אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, נֶפֶשׁ רְצוּצָה,

אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, שֶׂה אֹבְדָה מֵעֵדֶר,

 

הַרְחֵק מֵעִיר-וּמְתִים וְקוֹל-הָמוֹן,

בִּהְיוֹת הַדְּמִי בִּגְרוֹן-הַבְּכִי כְּעֶצֶם,

בְּעוֹד יָדִי מַכָּה בַּפַּעֲמוֹן

וּבִי עַצְמִי מַכֶּה עִנְבַּל-הָעֶצֶב,

 

אָמַרְתִּי שִׁיר, מֻצָּל מִכַּף דָּכְיָם

שֶׁל נַחְשׁוֹלֵי הַדַּעַת הַנִּטְרֶפֶת,

שֶׁל גּוֹמְלֵי רַע עַל חֶסֶד, בַּעֲיָם

 

אֵיבַת-חִנָּם מָרָה וּמִתְאַנֶּפֶת.

וְהַמַּמְתִּיק לַתְּהוֹם אֶת מֵי-הַיָּם

הוּא יְסּוּרַי יַמְתִּיק לִתְהוֹם-הַנֶּפֶשׁ.

 

 

II.

 

"...וְאַל-תַּשְׁלִיכוּ פְּנִינֵיכֶם לִפְנֵי

הַחֲזִירִים פֶּן-יִרְמְסוּם בְּרַגְלֵיהֶם

וּפָנוּ וְטָרְפוּ אֶתְכֶם"

(הבּשׂורה עפּ"י מתי ז', 6)

 

הַשִּׂנְאָה, צָרוּת-הָעַיִן, סַף-הָרַעַל.

אַפְסוּתָם. חֻדֵּי דְּבָרִים לַאֲשׁוּרָם:

עַד עוֹלָם לֹא תִסָּלַח יַשְׁרוּת-הַדַּעַת

שֶׁאֵינָה מִן הַזְּקוּקִים לְהֶכְשֵׁרָם.

 

וְיוֹתֵר מֵהֵמָה, בְּנִי, קַשְׁיוּת-הָעֹרֶף

וְיוֹתֵר מֵהֵמָה הַחֻצְפָּה לִזְכּוֹת.

כָּךְ נוֹטְרוֹת לִמְרֻשָּׁעִין סוּפוֹת-הַחֹרֶף

לְעַזּוּת-מִצְחוֹ שֶׁל בְּרוֹש: בְּצַלָּקוֹת.

 

כָּךְ שׂוֹטְמָה, בְּצִפָּרְנֵי-אָזְלַת-יָדֶיהָ,

עֲקָרָה אֶת הַיּוֹלֶדֶת. הֲדוּקִים

הַקְּצָווֹת. כָּךְ תִּפָּרַע מִכָּל מוֹרְדֶיהָ

 

הַבְלוּתָם שֶׁל הַפּוֹחֵז וְהָרֵיקִים.

כִּי צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת? מִי יוֹדֵעַ.

אֲבָל לֹא מִטִּינָתָם שֶׁל הַצְּדוּקִים.

 

 

III.

 

"...אַל-יֹאמְרוּ בְּלִבָּם הֶאָח...

אַל-יֹאמְרוּ בִּלַעֲנוּהוּ"

(תהלים ל"ה, 25)

 

עֲשֵׂה אוֹתִי, עֲשֵׂה אוֹתִי חָזָק

לְבַל יִפְקַע מֵיתָר, לְבַל יָרֹעוּ

פְּלִשְׁתִּים בְּגַת-הַגְּנוּת-וְהַכָּזָב

וַעֲרֵלִים בְּאַשְׁקְלוֹן-הָרֹעַ.

 

וּבֹקֶר-בֹּקֶר, נֶגֶד צוֹרְרַי,

עֲרֹךְ שֻׁלְחָן, וּבוֹ אַךְ פַּת וּמַיִם

וּשְׂחוֹק בִּתִּי, שֶׁהִיא – כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם –

חַפָּה מִמְּרִי, בּוּרָה מִיִּסּוּרַי.

 

הֲלֹא תִרְאֵם: כְּעֵדֶר הַתַּנִּים

לְנִבְלָתִי אוֹרְבִים, אֲנִי יוֹדֵע.

כָּךְ מַלְעִיטָה בְּרִיתְךָ אֶת גַּלְמוּדֶיהָ

 

חֲמַת-עַכְשׁוּב וְתַרְעֵלַת-פְּתָנִים

לְבַל יֻשְׁלֶה הַלֵּב כִּי לֹא יֻזַּק.

אֲבָל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה אוֹתִי חָזָק.

 

 

IV.

 

"...וַיֹּאמַר: הַנִּיחוּ לַילָדִים לָבוֹא אֵלַי

וְאַל-תִּמְנָעוּם כִּי לְאֵלֶּה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים"

(הבּשׂורה עפּ"י לוּקס י"ח, 16)

 

אִצְטְרֻבַּל-גַּעֲגוּעַי לִמְרָאשׁוֹתַיִךְ,

מַחְרוֹזוֹת-תְּפִלָּה שֶׁלִּי לְצַוָּארֵךְ,

צוֹם-חַיַּי אֲשֶׁר כַּמַּיִם עֲבָרֵךְ,

לְחָשַׁי, קְמֵעוֹת שֶׁלִּי. עַל עַפְעַפַּיִךְ

 

וָלֶנְטִינוּס, פַּטְרוֹנָם שֶׁל אוֹהֲבִים,

מַאֲהִיל, דְּבַר-לֵיל-בְּלֵיל, בִּשְׁתֵּי יָדַי.

פַּעֲמוֹן-צְחוֹקֵךְ בַּדּוֹמוֹ(1) שֶׁל פְּחָדַי

שְׂכַר-עָנְיִי שֶׁלִּי, חֶלְקִי בַּכּוֹכָבִים.

 

וְשַׁבֵּחַ אָנֹכִי אֶת הַנּוֹשֶׁכֶת,

לְבִיאַת-הַדָּם חַדַּת-הַמַּלְתָּעוֹת,

הַחִימֶרָה(2) הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבִּי, אוֹנִי

 

הַצּוֹפֵן לְמַרְחִיקַי מִמֵּךְ תְּלָאוֹת.

הֲנָקֵל לִקְרֹעַ זְרוֹעַ מִן הַשֶּׁכֶם

מִּלִּקְרֹעַ אֶת שְׂחוֹקֵךְ מֵעִצְבוֹנִי.

______

(1) – (לטינית: Domus) – בית-יראה, כנסייה, היכל.

(2) – (יוונית: (Chimeira – מפלצת מיתולוגית בעלת ראש אריה, גוף תיש וזנב נחש, היורקת אש.

 

               

V.

 

"...אֲנִי אָמַרְתִּי בְּחָפְזִי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב"

(תהלים קט"ז, 11)

         

אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.

אַל תַּאֲמִין. הֵם לְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת

בְּיוֹם-חֵילְךָ יַכְתִּירוּ, כֶּחָשִׁים,

וְיִבְגְדוּךָ – כִּי תִירַט הַדֶרֶךְ.

 

אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.

אַל תִּפַּתֶּה. הֵם חֲרָמִים וָרֶשֶׁת

בְּלֵיל-גְּנוּסְיָה, וְאֹזֶן-הַחֵרְשִׁים

בִּקְרֹא, בַּצַּר, הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹאֶשֶׁת.

 

אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.

לֹא בְּחָפְזִי אָמַרְתִּי כִּי כּוֹזְבִים הֵם.

אֲבָל לְאַט-לְאַט. מַעֲקַשִּׁים.

 

אֲבָל לְבַד-לְבַד. גַּם כִּי עוֹזְבִים הֵם

כִּכְלוֹת הַכֹּל: קְטַנִּים וַאֲנוּשִׁים.

אַל תְּצַפֶּה הַרְבֵּה מֵאֲנָשִׁים.

 

 

VI.

 

"...הֵן הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה

וְהַבָּשָׂר רָפֶה"

 (הבּשׂורה עפּ"י מרקוּס י"ד, 38)

 

הַמַּבְעֶה, וְהַמַּבְעִיר, וְהַקָּרוּעַ,

הַשּׁוֹתֵת הַמְּמָאֵן לְהֵרָפֵא.

הַחֶרְפָּה, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, כִּי הָרוּחַ

חֲפֵצָה הָיְתָה – וְהַבָּשָׂר רָפֶה.

 

תוֹעֵבוֹת, שֶׁחֲלָצֶיךָ שֶׁזְּכָרוּהָ

לֹא גִלּוּן, פְּרוּעוֹת, לַלֵּב. לֹא לֵב לְפֶה.

הַצִּינוֹק, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, כִּי הָרוּחַ

חֲפֵצָה הָיְתָה – וְהַבָּשָׂר רָפֶה.

 

וְאַשְׁמֹרֶת-בַּלָּהוֹת, בְּהִפָּקַח

בְּאֵרוֹת-הַדָּם הַמֻּרְעָלוֹת, בִּדְמִי,

אֶל קִמְרוֹן-הַתָּא כְּאֶל יֵשׁוּת נִצֶּבֶת

 

וְשׁוֹפֶטֶת: צוֹם. מַלְקוֹת. סַךְ כָּךְ וְכָךְ.

וּקְרִי-לַיְלָה, כִּשְׂרַף-אֹרֶן דְּבִיק עֲצֶבֶת,

כִּדְמָעוֹת חַמּוֹת, כִּבְכִי, כְּנִחוּמִים.

 

 

VII.

 

"...הִנֵּה... שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן"

(תהלים קכ"ז, 3)

 

אִם חֵטְא הוּא זֶה, וְנֹחַם, וּשְׁגָגָה,

וְאַתְּ פִּרְיָם הַלִּבְלוּבִי שֶל אֵלֶּה,

מַה צִּדְקוֹתַי אִם לֹא צְחִיחוּת נוֹאֶלֶת –

שֶׁכָּךְ יָפוּ הַחֵטְא וְהַמְּשׁוּגָה?

 

וְאִם בִּכְיֵךְ סוּגָר לְנַפְתּוּלַי,

וְאִם חִנֵּךְ עַל צַוָארִי רֵיחַיִם,

מַה גְּמוּל נָכוֹן לִי תַחַת הַשָּׁמַיִם

אִם לֹא חֵרוּת צְחוֹקֵךְ, שֶׁהִיא כְּבָלַי?

 

אֲנִי שׁוֹמְעֵךְ יוֹם-יוֹם עַל הַמִּפְתָּן:

טְפִיפָה קַלָּה וְאַנְקוֹרִית, אוֹ שְׁתַּיִם,

וְ"אַבָּא! אַבָּא!" הַנֶחְרָז לִשְמִי

 

בְּלִי דַעַת מַה צָּדַקְתְּ... כָּאן הַנְּחֻשְׁתַּיִם

וְכָאן הָאֵשׁ וְהָעֵצִים אִתָּן,

בִּתִּי שֶׁלִּי. זַרְעִי שֶׁלִּי. דָמִי.

 

 

VIII.

 

"...וְלֹא אָבָה לְתִתָּה לְחֶרְפָּה"

(הבּשׂורה עפ"י מתי א', 19)

 

בְּשָׁעוֹת גְּנוּבוֹת שֶׁל אֹשֶר דְּמוּעַ-עַיִן,

בֵּין צִלְצוּל-פַּעֲמוֹנִים לַבָּא-בַּתּוֹר,

בַּחֲשַׁאי, בִּכְסוּת-עֵינַיִם, בַּמִּסְתּוֹר:

אַסְקוּפָּה דְרוּסָה, הֲדוֹם לְכַפּוֹתַיִךְ.

 

וְלוֹטְפוֹת יָדַי, עַל לוּחַ-הַצִּפְחָה,

אֶת כַּפֵּךְ בְּגִמְגּוּמֵי הָאַלְפָא-בֵּיתָא.

חִין שְׁגִיאוֹת-הַכְּתִיב שֶׁלָּךְ, שְׁתִיקוֹת-הַפֶּתַע

וְצִינוֹק-חָזִי כּוֹבֵשׁ אֶת הַיִּפְחָה.

 

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת: "בִּי, הָאַב אַנְדְּרֵיאַס, מַהִי

הַשְׁאָרַת-הַנֶּפֶשׁ?" וַאֲנִי לוֹעֵז

בְּלָשׁוֹן נִשְׁבֶּרֶת: "מוֹת אָבִיךְ הַטּוֹב..."

 

– "וְאָבִי הֵיכָן?" – "קָרוֹב, בִּתִּי, קָרוֹב."

אַתְּ נוֹשֵׂאת מַבָּט תּוֹהֶה אֶל הַשָּׁמַיִם

וַאֲנִי – שֵׂאתוֹ אֵלַיִךְ לֹא אָעֵז.

 

 

IX.

 

"...וּרְאֵה אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי

וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם"

(תהלים קל"ט, 24)

 

רַק לֹא הַקֶּצֶף, לֹא מִלְחֵי-הַמְּרִי

שֶׁיִּוָּתְרוּ עַל קַרְקָעִית הַפֶּלֶג.

סַקֵּס אוֹתִי כְּזַיִת הֲרָרִי

אַךְ לֹא כְּלַעֲנַת-מִדְבָּר מֻשְפֶּלֶת.

 

וְאַל תַּנַּח לְפִי שֶׁיִּתְעַוֵּת

בְּמַשְׂטֵמָה. לֹא, לוּא גַם בַּמּוּבֶנֶת-

מִכֹּל. נָזִיר אַף מִצְּדָקָה. כַּוֵּן אֶת

עֵינַי לַחַם, לַתָּם וְלַנּוֹבֵט.

 

שֶׁאִם לֹא כֵן, מַה בֶּצַע בַּצְּדָקָה אִם

הַלֵּב סָרִיס בָּהּ, זָר-לֹא-יְנֻחַם,

מִשְּׂחוֹק, מִפֶּרַח, מֵחֶמְדּוֹת-הַקַּיִץ?

 

כַּסֶּלַע תְּנֵנִי. מַה לוֹ כָּל כֹּחָם

שֶׁל פַּרְגּוֹלֵי הַסַּחַף וְהַמַּיִם –

אִם הֵם, גַּם הֵם, מֵרְקוּהוּ עַל כָּרְחָם?

 

 

X.

 

"...לַשּׁוּעָלִים יֵשׁ-חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם קִנִּים

וּבֶן-הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ"

(הבּשׂורה עפ"י מתי ח', 20)

 

עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ מִתְבּוֹסֶסֶת בִּצְלָלֶיהָ

וְהָרוּחַ בַּבִּקְעָה כַּחֲלִילִים.

כָּאן הַשַּׁיִשׁ הַיָּשִׁישׁ וְהַסּוֹלֵחַ

בִּזְרִימַת צִנַּת עוֹרְקָיו הַחַכְלִילִים

 

מִצְחֲךָ בֵּין כַּפּוֹתָיו שֶׁלּוֹ יַרְגִּיעַ.

יִרְמְיָה וּמְלוֹן-אוֹרְחָיו. צְלָמִים. שֵׁמוֹת.

זֶה יָבוֹא, הָאָח אַנְדְּרֵיאַס, זֶה יַגִּיעַ.

תֵּן לַשֶּׁקֶט לַעֲשׂוֹת בְּךָ שַׁמּוֹת.

 

וְטַפְטֵף, לְאַט, עִם שְׂרַף-פִּצְעֵי-הָאֹרֶן.

וֶאֱזֹל. וְהִתְאַדֶּה מִן הַסִּיגִים.

עִיר-מִקְלָט הַלֵּב. לֹא הֵם וַהֲמוֹנָם.

 

רַק צְרִיחִים מֻכֵּי עֶרְגַּת פַּעֲמוֹנָם.

רָחֲקוּ פַּרְסוֹת-רוֹדֵף, אַנְדְּרֵיאַס. סְגֹר אֶת

עַפְעַפֶּיךָ. רָחֲקוּ. לֹא מַשִּׂיגִים.

 

 

XI.

 

"...יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה"

(תהלים קי"ט, 77)

 

פַּעֲמוֹנִים. פַּעֲמוֹנֵי עֵין-כָּרֶם.

נִטְפֵי-נְחֹשֶׁת. אִצְטְרֻבְּלֵי-זָהָב

נִגּוּנִיִּים, חַמִּים, נוֹשְׁרִים בִּסְתָיו

נִצְחִי וָרַךְ, הַרְחֵק מִמְּרוֹמֵי-קָרֶת

 

אֲבָל קָרוֹב לַלֵּב הַחַי. כָּזֶהוּ.

פִּרְחֵי-הַנֶּפֶשׁ נִפְקָחִים. כֻּלָּם.

אָדָם צָרִיךְ לָצֵאת מִן הָעוֹלָם

בִּכְדֵי לִמְצֹא אוֹתוֹ בְּתוֹךְ חָזֵהוּ.

 

אוּלַי יַמְצִיא גַם לָנוּ כִּפּוּרִים

בָּעֵמֶק סְגוּף-הַקִּמְשׁוֹנִים, גַּם לָנוּ,

בֵּין אֲבָנִים כְּבֵדוֹת כַּאֲנָחוֹת?

 

מָתַי, אֵלִי, לָאַחְרוֹנָה שָׁמַעְנוּ

אוֹתְךָ מַזְכִּיר, כָּל בֹּקֶר, נִשְׁכָּחוֹת

בִּשְׂפַת-הַטַּל וּשְׂפַת-הַצִּפֳּרִים?

 

 

XII.

 

"...הִתְבּוֹנְנוּ אֶל-הַשּׁוֹשַׁנִּים הַצֹּמְחוֹת

וְאֵינָן אוֹרְגוֹת וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם גַּם-שְׁלֹמֹה

בְּכָל-הֲדָרוֹ לֹא-הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה"

(הבּשֹוֹרה עפ"י לוּקס י"ב, 27)

 

לְבוֹנַת-יַסְמִין וּקְטֹרֶת-אֹרֶן.

קָתֶדְרָלוֹת יְרֻקּוֹת שֶׁל עֳפָאִים.

רְפָאִים כָּבִים פְּחָדֶיךָ, רְפָאִים,

וְיֵינִי, יֵינִי הַשֶּׁקֶט עַד סְחַרְחֹרֶת.

 

וְסָמוּךְ, בְּלִי יֵרָאֶה אֲבָל בְּחוּשׁ:

צַלְיָנֵי-הַזְּמָן עוֹבְרִים. גְּלִימוֹת-הָרוּחַ

נֶחְבָּטוֹת אֶל הַבְּרוֹשִׁים, זְקָנָם פָּרוּעַ

וּמְבֻשָּׂם אֵוַנְגֶּלְיוֹנִים שֶׁל רִשְׁרוּשׁ.

 

וְלֹא כָּל שֶׁנֶּאֱמַר גַּם יְדֻבַּר,

וְלֹא כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם קֹרָא בִּשְׁמוֹ.

רַק נוֹטְפִים, מָתוּן-מָתוּן, וְלֹא מִדֹּנַג

 

פָּמוֹטֵי-הַחֹרֶשׁ שְׂרַף-דִּמְעוֹת-עִנְבָּר.

רַק הַהֵלֶךְ שֶׁאָבַד, לוֹ לְעַצְמוֹ,

וּמָצָא אוֹתוֹ – יִמְצָא אוֹתָךְ, מָדוֹנָה.

 

 

XIII.

 

"...לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"

(תהלים ס"ה, 2)

 

בִּשְׁנַת הָרִיב, בְּחֹדֶשׁ הָעֵצָה,

בִּצְרִיחַ זֶה שֶׁדִּמְיוֹנוֹ כְּחֶדֶר,

אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, נֶפֶשׁ רְצוּצָה,

אֲנִי אַנְדְּרֵיאַס, שֶׂה אֹבְדָה מֵעֵדֶר,

 

הַרְחֵק מֵעִיר-וּמְתִים וְקוֹל-הָמוֹן

אֲבָל קָרוֹב יוֹתֵר אוּלַי מִפַּעַם

כַּאֲמוֹדַאי שָׁבוּי בְּפַעֲמוֹן-

הַצּוֹלְלִים – אֶל תַּחְתִּיּוֹת-הַדַּעַת,

 

אָמַרְתִּי שִׁיר. אִם רוּחַ תִּשָּׂאֵם

אֶל הֶהָרִים אֶת הֶעָלִים הָאֵלֶּה

שֶׁהָעַצְבוּת הָיְתָה לָהֶם כְּאֵם

 

וְהַסִּגּוּף כְּאָב יְדוּעַ-אֵלֶם,

תְּהֵא נַפְשִׁי לִפְנֵי קוֹנִי גְלוּיָה

כַּעֲפָרִי הַמַּר. הַלְלוּיָה.

יוסי גמזו

1972

 

 

* * *

מוטי הרכבי

הסיפור של נעמה יששכר והבגידה בנתניהו –

זהו הסיפור של השמאל בישראל

מהרגע שנחתה והיתה בטוחה שאינה חוזרת, מיד הסתובבה ובעטה במי ששיחרר אותה מהכלא הרוסי – בראש הממשלה. 

ממש כך גם השמאל, יושבים בביטחה בבתיהם, ספונים בלוקסוס עד צוואר. מנהיגי השמאל טובלים בים של שמנת, מכסף שלקחו ״חוקית״ מקופת המדינה ומהקרנות (משכורת של הפקידות הגבוהה שמחליטה על הכול אבל בלי שום אחריות – היא 75,000-100,000 שקל בחודש). וכך הם יושבים מדושנים ובועטים במי שדאג להם לכל השפע הזה. 

לנעמה זה הצליח. מהרגע שבעטה בראש הממשלה חזרה להיות הילדה של כולנו. יומיים לפני היא היתה פושעת מסוכנת, צורכת סמים, סוחרת סמים, פושעת שמגיע במטוסו של פושע, והנה בעיטה בכיוון הנכון ושוב היא הילדה של כולנו. 

אבל אם השמאל יצליח ומפלגת בג״צ, פרקליטות ותקשורת, המפלגה ששמה בראשה בובות חסרות שדרה ויכולת, מפלגה זו תקים ממשלה עם טיבי, עודה ויזבק תומכי המחבלים והשאהידים –  כולנו, ממש כולנו נשלם. לדידם אין הבדל בין ביבי לשופטי בג"צ. כולם יהודים ומוחמד כבר אמר מה צריך לעשות ליהודים!  

העובדה ששופטי בג"צ הכשירו למיליארד נשים מוסלמיות להגיע לישראל מחמת ״מילת נשים״ או פרונקל בישבן, לא תעזור – וכמו שהנאצים מצאו מיהו יהודי ומי לא כך גם השאהידים ימצאו!

מוטי הרכבי

 

* * *

יעקב חסדאי

מה השמחה הזאת לכם?

רדיפת פרסום ויחצנות הם תופעה מקובלת בעולמנו המודרני והם מקבלים מימד רחב יותר כאשר מתקרבות בחירות. אולם לעיתים הם משבשים את האמת ויוצרים ראיה שקרית של המציאות.

הנה למשל מעצמה גדולה החלה להתנהג כמו כנופייה, כנופיית שודדים. חטפה ילדה וביקשה כופר נפש. למרבה המזל, או אולי באופן מקרי, ראש הכנופייה הוא חבר של ראש ממשלה מסוים ולכן הסכים לשחרר את הילדה תמורת כופר-נפש די גבוה, ואכן היא שוחררה. או אז קמה שמחה גדולה והילולה תקשורתית על ההישג וההצלחה בשחרור הילדה. את שמחת המשפחה על כך שהילדה חזרה לחיקם, אפשר להבין. אבל על כך שנכנענו לסחיטה  ושילמנו כופר נפש לכנופייה, מה השמחה? איזה הישג יש בכך? 

מותר לאנשים לשמוח אולם הצרה היא שלעיתים שמחה זו משבשת את האמת.
במקום לראות את העובדות כמות שהן, שישראל נכנעה לרוסיה ושילמה כופר עבור שיחרורה
של נעמה יששכר באירוע מובהק של סחטנות, זה אינו דבר שיש לשמוח עליו ובוודאי לא דבר שיש להתפאר בו.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

 

 

* * *

אמיר לוי

הופעת פרידה: אולמרט ועבאס במפגן אחרון

 של ניתוק וחוסר רלוונטיות

מתוך אתר "מידה", 12/02/2020

פגישת השניים בניו-יורק הייתה מפגן יח"צנות חלול בין אנשים שמסרבים להבין שהעולם סביבם השתנה והתקדם, ומתעקשים להיאחז ברעיונות אבודים מן העבר.

הפעם גם התפאורה היתה מתאימה. שני גברים, אחד בעשור השמיני לחייו והשני כבר נכנס מזמן אל העשור התשיעי, ישובים בפנים חתומות לשולחן שנראה שנערך בחופזה בפינה צדדית של חדר, מפה מאולתרת עם מיקרופונים בודדים עליה, ומאחוריהם קיר בטון אפור עליו הוטלו צלליהם. הדוברים נראו חיוורים ועייפים, השמיעו בקצרה שורת סיסמאות שכבר שמענו פעמים כה רבות בעבר, והאירוע כולו הרגיש מביך כמו פגישת מחזור שהמשתתפים בה לא באמת רוצים להיות שם.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, שבאותו בוקר כשל במהלך מדיני שניסה להוביל באו"ם נגד ישראל, הכריז כי "ידו מושטת לשלום" אך בידו השנייה דחה בתוקף את תוכנית השלום שהציע הנשיא טראמפ. לצידו ישב אהוד אולמרט, שנאלץ להתפטר מתפקידו הציבורי האחרון לפי כעשור ומאז בילה בעיקר בתאי מאסר, וטען כי עבאס הוא "הפרטנר היחיד שמייצג את העם הפלסטיני," למרות שהפעם האחרונה בה עמד אבו מאזן לבחירות היתה בשנת 2005 וכיום הוא ברווז צולע במיוחד, שנמצא בעיצומו של מאבק ירושה אכזרי.

במילים אחרות, מדובר בשני אנשים שמעולם לא היו רלוונטיים או משפיעים פחות, כל אחד בתחומו, שיאם הפוליטי נמצא הרחק מאחוריהם, הם אינם מחזיקים בשום כוח אמיתי או זכאים לדבר בשם ציבור אנשים כלשהו, ונואשים לעוד קצת תשומת לב תקשורתית. בהתאם, גם המנטרות השחוקות שהשמיעו למצלמות היו מפגן של סילוף העבר, ניתוק מההווה וחוסר הבנה של העתיד.

כך למשל, עבאס תומך הטרור ומכחיש השואה שמכריז בקביעות כי לעולם לא יוותר על "זכות השיבה", טען אתמול כי "אנחנו לא מאמינים באלימות ונאבקים בטרור," והדגיש את "חשיבות הגעה לשלום באמצעות משא ומתן" כאילו חמישים שנה של סרבנות ותוקפנות ערבית מעולם לא קרו.

אולמרט עצמו חזר כמו רובוט על הצורך "לנהל משא ומתן", כאילו שכח שהאיש שיושב לצידו הוא זה שדחה על הסף את הצעתו מרחיקת הלכת לנסיגה מ-95% מהשטחים, ויתור על המקומות הקדושים והסכמה לחזרת ה"פליטים". גם ההכרזה לפיה עבאס הוא "היחיד שמייצג את העם הפלסטיני והוכיח שהוא מוכן למשא ומתן" נשמעת כמו כזו של אדם שלא קרא עיתונים בשנים האחרונות.

בסיכומו של דבר, ובדומה למפגשים קודמים דומים בין השניים, גם ההפקה האחרונה של אולמרט ועבאס היתה מפגן יחסי ציבור חלול וחסר תועלת בין שני אנשים שמסרבים להבין שהעולם סביבם השתנה והתקדם, ומתעקשים להיאחז בעבר וברעיונות אבודים שספק אם אי-פעם היו מציאותיים. בשם אותו "תהליך שלום" מדומיין עם "פרטנר" שלא קיים הם מוכנים לסלף עובדות היסטורית ולברוא מציאות אלטרנטיבית, כאשר בפועל הם עושים הכול כדי לחבל בסיכוי ששלום כזה יקרה אי פעם.

ואולי הפגישה המוזרה בניו-יורק מסמלת יותר מכול את סיומו של עידן אוסלו האומלל והתפיסות האסוניות שהובילו אליו, ופתיחתו של עידן חדש בו העולם מבין שימי הנסיגות הישראליות תמו – וכעת הפלסטינים הם אלו שלראשונה יצטרכו לוותר אם ברצונם באמת בשלום. במובן הזה, שניים מהשחקנים הראשיים באותה הצגה מדממת ערכו אתמול את הופעת הפרידה.

אמיר לוי

 

* * *

יורם אטינגר

תוכנית שכולה ניתוק מהמציאות המזרח תיכונית

ראיון ל"ריבונות", כתב עת מדיני, 14 פברואר 2020

את הדיל של טראמפ רואה יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר בוושינגטון, כהוכחה מדאיגה מאוד לנתק בין רוקמי התוכנית למציאות הים-תיכונית, וכשהנתק הזה מתערבב עם יחס מקל מדי להתנהלות הפלשתינית מאז שנות החמישים, התוצאה עלולה להיות טראגית.

"ההנחה שמדינה פלשתינית יכולה להיות מפורזת ומנותקת מטרור ומחינוך לשנאה, מחד, והמציאות במזרח התיכון, מאידך, הם דבר והיפוכו," אומר אטינגר, המונה אחת לאחת את מגרעות התוכנית, ונדמה שכל אחת מהן אמורה להוות פרוז'קטור אזהרה למדינאי ישראל.

"ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וככזו היא חייבת לשמור לעצמה את עצמאות ההחלטה המדינית והצבאית, כמו שעשה בן גוריון במהלך מלחמת השחרור כשעמד מול לחצים אמריקאיים ובינלאומיים אדירים. למרות הלחצים הללו הוא סיפח את מערב ירושלים למדינה היהודית ולא הסכים לפנות שטחים בנגב ובגליל שהעולם ראה בהם ככבושים," הוא אומר ומזכיר גם את צעדיו של לוי אשכול בעת איחוד ירושלים והבנייה בה בניגוד ללחצים מוושינגטון.

"בדצמבר 81' בגין הכריז על החלת החוק בגולן. הנשיא רייגן, שהיה אוהד ישראל, הודיע לו שהוא משעה הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני שהיה המתקדם ביותר בין המדינות, ומקפיא אספקת מערכות נשק לישראל. בגין הגיב לכך ואמר ששום איום ועונש לא ירתיעו אותו מסיפוח רמת הגולן. היום המצב הרבה יותר נוח לישראל. הסיבה לכך היא ששליטת ישראל בבקעת הירדן וביו"ש מקדמת את ההרתעה הישראלית ובכך היא תורמת למעמדה של ישראל כמכפילת כוח עבור האמריקאים."

אטינגר קובע כי "ישראל חזקה ביו"ש ובבקעה היא תעודת ביטוח לבית המלוכה ההאשמי ולמדינות הפרו אמריקאיות במפרץ הפרסי."

אטינגר מעגן את טיעוניו גם בניסיונו הדיפלומטי ובהיכרות עם המדינאות האמריקאית. את הבטחותיו של טראמפ לערבות אמריקאית שתמנע התחמשות טרוריסטית של היישות הפלשתינית שתוקם, הוא מציע להכניס לפרופורציות המותאמות לחוקה האמריקאית. "צריך לברך על ערבויות והתחייבויות אמריקאיות, אבל לא ליפול למלכודת שסבורה שהבטחה של טראמפ תחייב גם את ממשיכו. החוקה האמריקאית מבהירה באופן ברור שהבטחה נשיאותית ללא גיבוי של שני שליש מהסנאט לא מחייבת אף נשיא שבא אחרי הנשיא המתחייב, וגם הנשיא המתחייב עצמו יכול לחזור בו בהתאם לסיטואציה המשתנה."

לביטול התחייבויות מהסוג הזה, מציין אטינגר, יש לא מעט תקדימים. אחד מהם, מימיו של ג'ימי קרטר ,שביטל באבחה אחת הסכם חתום עם טיוואן לאחר שהגיע למסקנה שכדאי להעדיף את האינטרס הסיני על פני ההסכם החתום. תקדים נוסף נוגע לנו:

"בן גוריון נסוג מסיני לאחר התחייבות אמריקאית שאם מצרים תפר את הפירוז ותטיל סגר על מצרי טיראן – ארה"ב תפעל להסרת הסגר והחזרת הפירוז," מזכיר אטינגר ומוסיף את סופה של ההתחייבות הזו כאשר בימים שטרם מלחמת ששת הימים נסגרו מיצרי טיראן.

"לוי אשכול פנה לג'ונסון והראה את ההתחייבות של אייזנהאואר והתשובה היתה שמדובר בהחלטה נשיאותית שניתן לבטלה. בלשונו הציורים הוסיף ג'ונסון ש'זה לא שווה גם מטבע של עשרה סנט.' מסתבר שבן גוריון ויועציו לא ידעו את המבוך של הממשל האמריקאי והחוקה האמריקאית.

"מעבר לכך," מזכיר אטינגר למי שבמקרה שכח, "טראמפ אינו נשיא לעד. במקרה הטוב ביותר הוא יהיה נשיא עד 2025, ובמקרה הפחות טוב עד 2021. אם אכן טראמפ לא יהיה בבית הלבן ב-2021 הוא יוחלף בנשיא דמוקרטי שהדבר החשוב ביותר בעיניו יהיה לנתץ כל דבר שיש עליו טביעות אצבע של טראמפ. אני יכול לראות בעיני רוחי שיחה בין נשיא דמוקרטי, שתפיסתו יונית מאוד ואולטרה אולטרה ליבראלית, ולא חסרים מועמדים כאלה, עם ראש ממשלת ישראל בעתיד שישאל למה ארה"ב לא מגיבה למחסני נשק במדינה הפלשתינית העתידה לקום ומתעלמת מההסתה שנמשכת. הנשיא ישיב לו שהוא לא טראמפ. הוא דווקא מבין את רצונם של הפלשתינים שאיש לא מצפה שיהפכו ביעף למלאכים."

בעתיד, מזהיר אטינגר, אם חלילה תקום כאן מדינה פלשתינית, איש בעולם לא יקבל את שלילת זכותה כמדינה ריבונית לחימוש כוחות הביטחון שלה. "מעבר לכך, איש לא יודע מה תהיינה התוצאות בבחירות הקרובות בישראל, אבל בהחלט יש אפשרות שתקום כאן ממשלת שמאל. האם מישהו מעלה על דעתו שהפרשנות של ראש ממשלה משמאל לדבקות פלשתינית בהתחייבויות היא חרוטה בסלע? בשום פנים.

בסקירה היסטורית שהוא מבצע על פני המזרח התיכון מוכיח יורם אטינגר כי ככל שניתן לפלשתינים יותר חופש כך עלה רף הטרור שהם יצרו. כך היה בירדן לפני ספטמבר השחור, כך היה בהמשך גם בלבנון כשהפלשתינים, שהמלך הירדני גירש מארצו, הציתו שם מלחמות אזרחים והיו גם אחראים לפלישה הסורית ללבנון. עוד הוא מזכיר את 400 אלף הפלשתינים שנקלטו מאז שנות החמישים בכווית, שם קיבלו מרחב פעולה פיננסי, חברתי ופוליטי אך בתמורה העניקו סיוע צבאי ומודיעיני לפלישה של סאדאם חוסיין למדינה.

"גם אצלנו הם קיבלו מה שלא ניתן להם בשום מקום. הבאנו לכאן מאה אלף מהם מטוניס, הבטחנו להם רווחה וחופש וקיבלנו חינוך לשנאה חסרת תקדים וטרור חסר תקדים."

ברוח זו משוכנע אטינגר כי המחוות הכלכליות שמבטיח טראמפ לפלשתינים והאמונה שלו בכך שבכוחן יהיה למתן אותם – הן הוכחה לניתוק מהמציאות המזרח תיכונית. "אני לא אומר בביטחון מלא שזה יתממש כך, אבל במזרח התיכון חשוב מאוד להכיר את הזירה של 1,400 השנים האחרונות מאז הופעת האיסלאם. התרחיש הטוב ביותר לא קיים במזרח התיכון. זה אזור של תרחישים גרועים ורעים. זה אולי נעים לשמוע תרחישים טובים על התמערבות והשתלבות הפלשתינים בהלך הרוח המתקדם, אבל ישראל חייבת להכין את עצמה לתרחיש הרע ביותר ולא לטוב ביותר."

אטינגר אינו מתעלם מיכולותיה הצבאיות של ישראל, ועם זאת הוא מטיל ספק ביכולת הישראלית לעמוד מול תרחישים קשים שעשויים להתגלגל לפתחה. "כדי להבין את הצפוי ביהודה ושומרון מספיק להחמיר את התרחש בעזה פי כמה וכמה. מטרת הטרור היא לא להרוג ישראלים אלא לפגוע במורל ובכוח העמידה, לייצר פסימיות לגבי העתיד, מה שעלול לגרור הגירה מהארץ. אם לא ניתן יהיה לנסוע בכביש שש או בכביש אחד ובכבישים אחרים באופן בטוח, ובנוסף הדברים ילוו בתרחישים עזתיים בשפלה, קיים חשש של ממש שחלקים נרחבים בציבור יאבדו את אמונם בהנהגה וביכולת העמידה ויעזבו."

לנוכח כל אלה סבור אטינגר כי "ישראל חייבת לספח את בקעת הירדן ובשום פנים ואופן לא כחלק מעסקת חבילה שיש בה מדינה פלשתינית. זו עסקה שעלולה להיות הדבר שיעביר את תהליך אוסלו מהילוך ראשון או שני להילוך חמישי."

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.2.20

 

* פרשננו לענייני ליזול – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מנסה לתפוס כותרות בפוזה של מדינאי, לקראת הקמבק שהוא מתכנן. תפקידנו – אזרחים שטוהר המידות וניקיון הכפיים של החברה הישראלית הוא נר לרגליהם – להזכיר זאת בכל הזדמנות: אהוד אולמרט אינו אלא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. אילו היתה לו טיפת כבוד עצמי, הוא לא היה מציג את פרצופו מחוץ לביתו, מפאת הבושה. הוא ראוי, במקרה הטוב, להיות פרשננו לענייני ליזול.

 

* כן, אבל – בנאומה במועצת הביטחון של האו"ם, קראה שגרירת ארה"ב באו"ם קלי קרפט לפלשתינאים לבוא לשולחן המו"מ, והבהירה שעסקת המאה אינה תוכנית סגורה אלא בסיס לשינויים. טוב, הפלשתינאים לא יבואו. אבל עצם האמירה שהתוכנית היא בסיס לשינויים, היא הזדמנות בעבור ישראל.

תוכנית טראמפ היא ההצעה הטובה ביותר שאי פעם הוצעה לישראל בידי ממשל אמריקאי כלשהו. אבל יש בה בעיות רבות ובראש ובראשונה רעיון העוועים של "חילופי שטחים" בנגב ובמשולש. גם המפה ביו"ש אינה אידיאלית ובעיקר בכך שישראל אמורה לוותר על מזרח גוש עציון וחלקים ממדבר יהודה.

כיוון שהתוכנית היא בסיס לשינויים, על ישראל להשיב עליה: כן, אבל. זו תוכנית טובה שעליה יש להתבסס, ואף ליישם חלקים ממנה ובראשם החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בתיאום עם ארה"ב. אולם אין לקבל אותה כמות שהיא, אלא לדון עליה במגמה לתקן אותה.

הסירוב הפלשתינאי לדון על התוכנית, מעניק לישראל חופש פעולה להשפיע על התוכנית ולתקן את פגמיה. הרי אין היגיון בכך שתוכנית שנדחתה על הסף תהפוך לקדושה, ואסור יהיה לגעת בה. אם הם מסרבים, עליהם לשלם מחיר. המחיר הוא שיפור התוכנית ותיקון ליקוייה.

 

* האבסורד שבחילופי השטחים – כאשר קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה, ובה מדינונת יהודית פצפונת, ללא רצף טריטוריאלי של ממש ובתוכה אחוז גבוה של ערבים; ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, ללא הגליל המערבי, ללא חלקים נרחבים בנגב – היהודים  קיבלו אותה בריקודים ברחובות. הערבים דחו אותה בהתקפת דמים על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל הקמת מדינה יהודית. ביום קום המדינה, בהכרזת העצמאות, הושיטה מדינת ישראל ידה לשלום לערביי ישראל ולמדינות ערב. היד נענתה בפלישה רצחנית של מדינות ערב למדינה בת יומה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היהודים בדם. ישראל ניצחה במלחמה והרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. כיוון שהיא הותקפה ובמלחמת מגן צודקת שיחררה חבלי ארץ ישראל, היתה הצדקה מוחלטת לסיפוח השטחים ששיחררה לישראל, ולא היתה שום הצדקה לתביעה לחזור לגבולות החלוקה.

ישראל היתה מוכנה להסתפק בקווי שביתת הנשק הבעייתיים מאוד, הקורצים לאויב לתקוף אותה ו"לזרוק את היהודים לים" כפי שהתפארו מנהיגי מדינות ערב, והיתה מוכנה לקבל אותם כגבולות הקבע שלה. הערבים לא היו מוכנים להכיר בה באותם גבולות. הגורם למלחמת ששת הימים היה התוקפנות הערבית נגד מדינת ישראל והרצון להשמידה. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת בדיוק כמו מלחמת השחרור. במלחמה זו הרחיבה ישראל את גבולותיה, ושיחררה חלקים נוספים מארץ ישראל. לכן, אין שום הצדקה לדרוש מישראל לוותר על שטחים שהם פירות הניצחון של מלחמה זו.

אין זה אומר שישראל אינה יכולה לוותר מרצונה על חלק מאותם שטחים – משיקולים דמוגרפיים או למען השלום. אבל נקודת המוצא לכל ויתור היא זכותה של ישראל על ארץ ישראל וזכותה לחבלי ארץ ששוחררו במלחמת מגן צודקת.

האבסורד ברעיון ההזוי של "חילופי שטחים", הוא העיקרון שנקודת המוצא להסדר הוא קווי 4.6.67. על פי אותו עיקרון, אם ישראל מספחת שטחים ביהודה ושומרון, עליה לפצות את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה. את העיקרון הזה יש לדחות מכל וכל.

אגב, גם אני בעד קווי 67'. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67, סיום מלחמת ששת הימים. ולכן, אין שום מקום לפיצוי כלשהו על ויתורים ישראל. יש לזכור שישראל נסוגה מיותר מ-90% מהשטחים. היא נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא נסוגה מכל רצועת עזה עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא ויתרה בהסכמי אוסלו על כל השטחים שבריבונות הרש"פ. ובהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא נסוגה מקוניטרה.

כל ויתור של ישראל, מתוך כבשת הרש שנותרה בידיה, הוא ויתור נדיב ביותר, שאין כל היגיון וצדק בדרישה לפצות עליו. רעיון חילופי השטחים הוא פרי מוחו של יוסי ביילין, כאשר הבין, למגינת ליבו, שיש ביהודה ושומרון גושי התיישבות צפופים שאי אפשר לעקור ואי אפשר לשכנע את הציבור הישראלי לוותר עליהם. הוא חיפש דרך יצירתית לממש את פרדיגמת הנסיגה לקווי 4.6.67 והגה את רעיון "חילופי השטחים". אין המדובר בחילופי שטחים, אלא בנסיגה מחבלי ארץ ריבוניים ששוחררו במלחמת השחרור. יש להסיר מסדר היום את הרעיון הזה.

רבים, ואני בתוכם, העלו על נס את העובדה שתוכנית טראמפ הקימה לתחייה את עקרונות תוכנית אלון ומורשתו המדינית של רבין. אכן, המפה ביהודה ושומרון היא ברוח תוכניות אלו, אולם אלון ורבין לא הציעו חילופי שטחים ולא העלו על דעתם שיש לפצות את הפלשתינאים על שטחים שיישארו בידינו.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות את תוכנית טראמפ, שהיא הטובה ביותר שאי פעם הציע גורם בינלאומי. אך היא גם אינה יכולה לקבל אותו כמות שהוא. על ישראל לומר שהיא מקבלת את התוכנית כבסיס לדיון, ולפעול לשינוייה, ולמחיקת הרעיון של חילופי השטחים.

 

* מעשה בבלונים – בכתבה ב"וואלה" דווח על מידע מפי תצפיתניות בגבול עזה ולוחמים מיחידת "כפיר", על מקרים שבהם זוהו חוליות משגרי בלונים בשעת היערכות להפרחת בלונים, וניתנה הוראה לא לפתוח באש לעברם כדי לסכל את הפיגוע.

זה דבר נורא ואיום. יכולתי לכתוב משהו על איך נראה "ערך הניצחון", שעליו מדבר הרמטכ"ל כוכבי. אבל אם אכתוב כך, זה יהיה בלתי הוגן, כמו הכותרת הבלתי הוגנת ב"וואלה": "מפקדים מונעים ירי במשגרי הבלונים בצה"ל."

מצאו את האשמים. "המפקדים". אין שר ביטחון. אין ראש ממשלה. אין קבינט. אין ממשלה. מי קובע את המדיניות?

מתוך רצון לא לחמם את הגזרה ולא להפריע להסדרה, מדרדרים את צה"ל לשפל של איסור לירות על מנת לסכל פיגועי טרור.

משמעות הדבר, היא מסר לחמאס שאם הוא משגר רקטות או פצמ"רים צה"ל מגיב, אבל בלוני נפץ – זה מותר. על כך לא מגיבים. ולא רק לא מגיבים – גם לא מסכלים.

הרי כך החלה ההסלמה בגבול עזה לפני קרוב לשנתיים, בתום שלוש וחצי שנות שקט מאז "צוק איתן". אז היו אלה "עפיפונים" בכיבוסית ובעברית מדויקת – טרור ההצתות. במקום לפעול על פי העיקרון שדין הצתה כדין רקטה, ובכך לשים קץ לתופעה בתוך ימים, נתנו לאויב רישיון להצית. והרישיון הזה הביא להסלמה, לחידוש ירי הרקטות, ל"סבבים".

העיקרון צריך להיות ברור – כל הפרת ריבונות של ישראל תענה בתגובה חריפה. 

 

* יתנו יקבלו – חמאס מגביר את טרור הבלונים. בתגובה, ישראל מרחיבה את אזור הדיג ברצועת עזה. ההסבר – חמאס העביר מסרים על הפסקת השיגורים.

אז אני רק הצעה. אולי בתגובה על העברת המסרים של חמאס על הפסקת השיגורים, ישראל תעביר לחמאס מסרים על הרחבת תחום הדיג.

 

* מיתוס "כיפת ברזל" – הנכס הפוליטי הגדול ביותר של עמיר פרץ הוא "כיפת ברזל". הוא מרבה לנופף בו ולנכס אותו, וכאשר הוא מציג תוכנית חברתית, הוא מכנה אותה "כיפת ברזל חברתית".

הנראטיב שלו הוא כזה: היתה מחלוקת בנוגע לכיפת ברזל. רוב המומחים ואנשי הצבא התנגדו. ודווקא הוא, שר הביטחון האזרח, ההוא עם המשקפת, היה חכם מכולם, הכריע. ובזכות הכרעתו, יש לישראל יכולת יירוט לא מבוטלת, שהוכיחה את עצמה וממשיכה להוכיח את עצמה בעימותים בגבול עזה, הצילה את אזרחי ישראל מפגיעות קשות ועקובות מדם ואיפשרה לצה"ל חופש פעולה ויתרון משמעותי על האוייב.

שתי עובדות בנרטיב הזה נכונות. האחת, היא שעמיר פרץ הכריע בוויכוח במערכת הביטחון והחליט על "כיפת ברזל". השנייה היא, שכיפת ברזל הוכיחה את עצמה במידה רבה.

אולם בניגוד לנרטיב, לא היתה מחלוקת על הצורך בהגנה מפני טילים, אלא בשאלה באיזו מערכת לבחור. מול כיפת ברזל הוצגה מערכת לייזר כימי – סקייגארד. ותומכי חלופת הלייזר משוכנעים שהחלופה שלהם יעילה לאין ערוך וזולה לאין ערוך.

איני איש מקצוע וכמובן איני יכול לפסוק מי צודק במחלוקת. אך ככל שאני קורא ושומע את העמדה המצדדת במערכת הלייזר, אני הולך ומשתכנע שהיא נכונה.

בערב שבת התפרסם מאמר בנושא ב"הארץ", מאת מבקר מערכת הביטחון לשעבר אלוף (מיל') יצחק בריק והפיסיקאי פרופ' אבשלום אליצור, שמציגים עמדה זו באופן חד משמעי. לטענתם, "כיפת ברזל" חסרת יעילות מול ירי מאסיבי של אלפי טילים ורקטות מזירות שונות, והם מתארים תרחיש אפוקליפטי כזה באופן מאיים ומפחיד. לעומת זאת, הם טוענים, מערכת הלייזר שפיתוחה הופסק, נותנת מענה של 100% בעלות נמוכה הרבה יותר.

כמה ציטוטים מן המאמר: "איזו הגנה יש לצה"ל מפני איומים אלה? אין דרך קלה לומר זאת: מעט מאוד הגנה ובשעת מבחן – פשוט כלום. זהו המחיר של קיבעון היירוט הקינטי, שעליו נעולה מערכת הביטחון מזה שני עשורים: טילים מדוייקים? נשגר נגדם טילים מדוייקים עוד יותר, שאמורים לדלוק ולפגוע במטרה זעירה הנעה מעלינו במהירות שיא. 'כיפת ברזל' שעליה משליכה כיום המדינה את יהבה, ודומותיה הנושאות שמות מלאי רהב, מציגות אמנם טכנולוגיה מרשימה מול טילים בודדים, שבהם אמור האוייב להסתפק ברוב טובו. אבל אם לא יגלה האוייב התחשבות כזאת, תהיה ההכרעה בידי המספרים: אחרי שיגור המטחים הראשונים יאזל מלאי טילי הנגד של ישראל תוך ימים ספורים. נזכיר עוד כי מחירו של טיל יירוט יכול להגיע למיליוני דולרים, לעומת זה המיוצר בעלות אפסית על ידי ארגוני טרור קיקיוניים. כמה רקטות וטילים ישוגרו עלינו אם תתלקח מלחמה? ההערכה של צה"ל מדברת על 1,500-4,000 מדי יום... קרן לייזר אינה נזקקת לחישוב מסלול הטיל ששוגר ו'מעופה' מהיר מזה של כל טיל יירוט: מהירות האור לעומת מהירות הקול. אין לה טווח מינימום כמו ל'כיפת ברזל'."

הכותבים מסיימים את המאמר ב"דרישה בלתי מתפשרת: השיבו לאלתר את המשך פיתוח הסקייגארד להגנה על ישראל."

אשוב ואבהיר – איני בקיא בתחום ולא מתיימר לפסוק בו. מה שחשוב בעיניי הוא הצורך להטיל ספק; לא ללכת בעיניים עצומות אחרי הנרטיב שהחלופות היו כיפת ברזל או לא-כלום, להטיל ספק במיתוס ולהיות פתוח לרעיונות נוספים. וכפי שציינתי, ככל שאני נחשף יותר לעמדה המצדדת בחלופת הלייזר היא נשמעת באוזניי יותר ויותר משכנעת.

 

* אומץ – לנוכח מסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והביזוי שעברו על אלשייך, שי ניצן ומנדלבליט, אני מעריך מאוד את אומץ לבם של השופטים שהסכימו לקחת על עצמם את המשימה של חברות בהרכב שישפוט את נתניהו.

 

* היכונו לביאת השיימינג – נבחרו השופטים שישפטו את נתניהו. מהר מאוד יתחיל השיימינג של תעשיית השקרים על כל אחד ואחד מהשופטים, ויספרו לנו שבחרו דווקא את השופטים שיבטיחו שהמשחק יהיה מכור.

 

* הדיל המסריח – מי שפועל במרץ כדי לסייע למפלגה גזענית תומכת טרור, החיה הכהניסטית, להיכנס לכנסת, אינו ראוי להנהגה לאומית. לא, נתניהו אינו כהניסט חלילה. אני בטוח שהוא סולד מהחיה הכהניסטית בכל מאודו. אבל אין לו קווים אדומים. הוא רוצה בכל מחיר 61 קולות בעד העמדתו, בתעלול זה או אחר, מעל החוק. הכול כשר בעיניו כדי להימלט מאימת הדין; מהצורך להתמודד עם הראיות שבכתבי האישום החמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. כולל הכשרת שרץ הגזענות הנתעב.

הדיל המסריח, על פיו נתניהו יסייע לחיה הכהניסטית להיכנס לכנסת תמורת תמיכתה בהעמדתו מעל החוק, ותמורת התחייבות לא לרוץ בסיבוב הרביעי, מעידה על כוונותיו האפלות של נתניהו. הוא ממשיך להחזיק את ישראל בת ערובה להימלטותו הפחדנית בכל מחיר מספסל הנאשמים. משמעות הדיל המסריח, היא שאם בסיבוב השלישי לא יהיו לו 61 תומכים בתעלולי ההימלטות, הוא יגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי. וחמישי. ושישי.

השרלטן הזה מוכן להרוס כאן הכול, כדי לא להתמודד עם הראיות.

 

[אהוד: אין לך בושה? – "השרלטן" הזה הוא אחד מראשי הממשלה הטובים והמוצלחים ביותר שהיו לישראל מימיה!]

 

* פשע שנאה – נתניהו גינה את פשע השנאה בגוש חלב. יפה מאוד. ובאותו יום הוא רקם דיל מסריח עם המפלגה, שמחוללי פשע השנאה מימשו את תורתה הגזענית.

 

* לאה צמל של המחבלים היהודים – בתוכנית "עובדה", שהוקדשה לחקירת הטבח בדומא, הושמעה הקלטה של שיחה שקיימה אשת הנאשם בהצתת התינוק והוריו, עם ראש הישיבה שבה הנאשם למד. היא ניסתה לקבל ממנו הכשר הלכתי בדיעבד לפשע הנורא, שביצע ("לכאורה") בעלה. היא לא הצליחה. הרב גינה והוקיע את המעשה באופן חד משמעי. והיא ניסתה בעוד ועוד טיעונים להוציא ממנו את ההכשר – לשווא. ואז היא אמרה, שיש רבנים אחרים שאומרים שהמעשה מותר. הרב שלל זאת ואמר שאין רבנים כאלה. היא התעקשה והוא שאל – תני לי שם של רב כזה. תשובתה: "הרב" כהנא.

על כך כבר לא היתה לו תשובה. הרי הוא יודע שהיא צודקת, שזאת דרכו של כהנא. ולכן, כדרך מילוט, הוא שאל אותה אם ידוע לה שכהנא עשה מעשים כאלה? כלומר, האם הוא בעצמו עשה כמעשה תלמידיו, הטיל בעצמו בקבוק תבערה ושרף תינוק ערבי. הרי הוא לא יכול להכחיש שזאת "תורתו" של כהנא.

ועם המפלגה הכהניסטית הזאת, עם תלמידיו המובהקים של אבי אבות הטומאה, עשה נתניהו דיל מסריח, כדי לחלץ את עצמו ממשפט. הוא הכשיר את התועבה הזאת, בראשות איתמר בן גביר – לאה צמל של המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות.

 

* ברית עם השטן – מי שעושה דיל עם בן גביר, עושה דיל עם ברוך גולדשטיין.

 

* לעצור את הציונות – גדעון לוי פרסם פשקוויל המשתלח בכחול לבן "הגזענית" על סירובה לכלול את הרשימה המשותפת בקואליציה, למרות הצעד מרחיק הלכת של המלצתה על "פושע המלחמה" גנץ בפני הנשיא בסיבוב הקודם. כמובן, שהסיבה לכך אינה עמדותיה, אלא היותה ערבית. הוא קורא לערביי ישראל לא לתת קולם לרשימות ציוניות אלא רק למשותפת, וכך הוא כותב: "רק מפגן כוח בבחירות יוכל לציונות. רק מפגן כוח יעצור את הגזענות."

הרי כאן נעוצה הבעייה. הוא מסביר שהרשימה המשותפת קיימת כדי לעצור את הציונות, שאותה הוא מכנה גזענות. אבל הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. הציונות היא זכות קיומה של מדינת ישראל. שלילת הציונות היא שלילת זכות קיומה של ישראל. יותר ויותר מדינות במערב אימצו את ההגדרה המדויקת, שאנטי ציונות היא אנטישמיות. לא זו בלבד שגדעון לוי תומך ברשימה אנטי ציונית, אלא הוא קורא לכל הערבים לבדלנות ולתמיכה ברשימה שייחודה הוא היותה אנטי ציונית (ובתוכה, הנקלה והבזוי ביותר דווקא נולד לאם יהודייה – עופר כסיף).

והרי מה שהופך את הרשימה המשותפת לבלתי לגיטימית לקואליציה, הוא בדיוק העובדה הזאת – היותה אנטי ציונית. יהודים וערבים שהנם אנטי ציונים אינה כשירים לקואליציה כי אין שום מכנה משותף אידיאולוגי ופוליטי אתם. אם הערבים רוצים להשתלב באמת בחברה, עליהם להצביע למפלגות כלל ישראליות או להקים מפלגה ערבית אחרת, שרוצה להשתלב במדינה ולא להילחם בה ולהרוס אותה.

 

* על מה עלצו בשוקניה? – חגיגה ב"הארץ". המועצה האנטישמית המתקראת משהו של "זכויות האדם", פירסמה רשימה שחורה של חברות הפעילות ביהודה ושומרון ובגולן. נשיא המדינה היטיב להגדיר את הרשימה האנטישמית הזאת: "יוזמה מבישה שמזכירה לנו תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו."

אבל השוקניה, שהיא בי.די.אסית מובהקת, תומכת ללא סייג ביוזמה המבישה הזאת. פשקוויל המערכת שלהּ השתלח במי שתקפו את ההחלטה הזאת. קודם כל בנשיא המדינה. אח"כ בכחול לבן, בשל דבריהם החריפים של גנץ ולפיד נגד ההחלטה. אבל לזה אנו רגילים – דבוקת שוקן מנהלת מלחמת חורמה נגד כחול לבן, שהפכה מטרת דמות בעיני תועמלניה. הנה, באותו עמוד מופיע פשקוויל של רווית הכט נגד כחול לבן הימנית שמסרבת להציע אלטרנטיבה לחרפת הכיבוש, שמתלהבת מתוכנית טראמפ ושהינה רשימה "גזענית" כיוון שגנץ הכריז שהרשימה המשותפת לא תהיה שותפה קואליציונית. רווית הכט מכנה את ההחלטה הזאת "חרפה גזענית". פשקוויל המערכת משתלח גם בעבודה-גשר-מרצ בשל הביקורת שעמיר פרץ מתח על ההחלטה. מאמר ברוח זו, כתבה גם נועה לנדאו באותו גיליון.

אמנם המערכת לא קראה בבירור להצביע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך ברור שזה המסר הפוליטי של הפשקוויל. היא היחידה שאינה "חיקוי מיותר של שלטון הימין" כמו מרצ, למשל.

הפשקוויל האנטישמי הבוטה ביותר, אף הוא באותו עמוד, הוא של קרולינה לנדסמן. היא מגנה את הממשל האמריקאי על כך שהוא מלא ביהודים חובשי כיפה. היא טוענת שבכך ארה"ב פוסלת את עצמה מלהיות מתווך בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. בנוקדנות אנטישמית שיטתית, היא סופרת יהודים בממשל האמריקאי. "החדר מלא בחובשי כיפות" היא כותבת ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", והיא מציינת את יהדותם של חתנו של הנשיא, של שגריר ארה"ב בישראל ושל אחרים. וכמובן, אך אפשר בלי הכסף היהודי? היא מזכירה יהודים שתורמים לממשל טראמפ.

 

* אין הצדקה להשעייה – ארא"ל סגל הושעה משידור ב"כאן 11" כיוון שהוקלט שר יחד עם נתניהו את "שבחי ירושלים". בעיניי, זו טהרנות יתר. אילו היינו חיים בתקופה שבה שדרי הרדיו והטלוויזיה היו נמנעים מהבעת דעה פוליטית, ניתן היה לראות בכך בעייה, כי השדר הסגיר את העדפתו הפוליטית. אבל כאשר השדרנים הם פובליציסטים מאחורי המיקרופון ומול המצלמה, העמדות הפוליטיות של רובם הגדול ידועות וחלקם מביעים אותן בצורה מובהקת ובוטה (ארא"ל סגל, ברדוגו, אברמוביץ' ואחרים) – אין שום בעייה בהקלטה הזו ולכן אין כל הצדקה להשעייה.

 

* להעמיד לדין – אם בני גנץ הוא הדמות שאותה מציירת תעשיית השקרים ומופצת בתעלות הביבים – צריך להעמיד את נתניהו לדין על בגידה, בכך שמינה אדם כזה לרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו.

 

* להגן על אבא – מסע ההגחכה, הגימוד וסילוף עמדותיו הפוליטיות של גנץ, בתעמולה של  תעשיית השקרים, זהה למסע ההגחכה, הגימוד ועיוות עמדותיו הפוליטיות של סער, כשהתמודד. ובדיוק אותו מסע היה נערך כלפי כל מי שהיה מעז להתמודד נגד נתניהו בליכוד, ונגד כל מי שהיה עומד בראש מפלגה שהיתה מתמודדת על השלטון נגד נתניהו.

ואלה שמפיצים את זה, לפחות חלקם הגדול, באמת מאמינים לזה. הגישה שלהם אל נתניהו אינה כשל אזרח התומך במנהיג לראשות הממשלה, אלא כשל ילד שמגן על אבא שלו. הרי על תפקיד האבא אין התמודדות. אנשים הפנימו את פולחן האישיות של "המדינה זה אני" (ממליץ להקשיב לראיון של נתניהו לברדוגו ווילנסקי. תופעה מדהימה), שנתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים, שכל אדם אחר שיחליף אותו אי פעם, הוא אפס מאופס, רשע מרושע, ססססמולני רדיקלי שחותר לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, פושע מושחת. הם מאמינים שקיומה של מדינת ישראל מותנית בחיי נצח לנתניהו, כי היא לא תשרוד בבוקר שלמחרת (אלא אם כן יאיר נתניהו...)

 

* פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: "הצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת." אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך "באוצר". הוא יכול לשכוח מהאוצר.

 

[אהוד: ואתה שוב ושוב משכיח מהקוראים את העובדה שאינך פובליציסט חסר-פניות אלא תועמלן של חבורת כחול לבן, שקיווית להיות אחד ממועמדיה לכנסת מטעם חבורת תל"ם].

 

* ביד הלשון: בית יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה.

בית יצחק הוא כפר שעלה לקרקע ב-1939 בעמק חפר שבשרון, בקרבת נתניה. תושביו היו עולים מגרמניה. היישוב מנציח את שמו של הבנקאי והמנהיג הציוני יצחק פויירינג, שעלה מגרמניה ב-1935, הקים בירושלים את "הבנק המסחרי הכללי" והמשיך בפעילותו הציונית. פויירינג נפטר ב-1937, שנתיים קודם להקמת היישוב.

 ב-1943 התאחד בית יצחק עם היישוב שער חפר (שהוא עצמו איחוד של גן חפר ומושב נירה). בשלב זה האיחוד היה כלכלי, אך לא מוניציפלי. עד 1963, בית יצחק היה מועצה מקומית עצמאית ושער חפר היה יישוב במועצה האזורית עמק חפר.

ב-1963 התמזגו שני היישוב ליישוב אחד, השייך למועצה האזורית עמק חפר ושמו בישראל: בית יצחק-שער חפר.

אורי הייטנר

 

* * *

משה גרנות

פוצ'ו שובר לפיקאסו את המילה

על ספרו של פוצ'ו "בחיי (5),

קורות חייו של צבר מצוי"

הוצאת לשון, 2020, 293 עמ'

מייחסים לפיקאסו את האימרה לפיה האמנות אינה מציגה אמת, אלא מציגה בדייה, שבעדה נחשפת האמת, והנה, בא פוצ'ו המלבב והופך את הקערה על פיה: הוא מתחייב להביא בסדרה האוטוביוגרפית שלו "בחיי" (עד כה 5 כרכים) רק אמת, בלי להסתיר, ובלי סינון, ובכל זאת הקורא מרגיש שלפניו לוויית החן של האמנות בתוספת נימה הומוריסטית שמרנינה את הלב.

הכרך שלפנינו מתאר את קורות חייו של פוצ'ו מהימים האחרונים בכפר גלים, ועד לימים בהם גויס כנהג של גורודיש במלחמת ששת הימים.

שני ניסיונות חשובים התנסה פוצ'ו בתקופה הזאת: הפקת הסרטים "חבורה שכזאת" ו"אולי תרדו שם". בהפקה הראשונה היה קורבן לנכלוליו של בומבה צור, שלקח לעצמו לא רק את הקרדיט, אלא גם את התמלוגים שפוצ'ו היה בטוח שמגיעים לו. בומבה צור רכש בכסף שהשיג וילה בהרצליה, ואילו פוצ'ו נותר עם הרבה מפח נפש. בומבה היה האיש שיזם את ההפקה – קודם חשב על מחזה, אחר כך על סרט, והוא מטרטר את פוצ'ו שיכתוב תסריט, אחר כך שישנה אותו אינספור פעמים בעקבות עיון בתסריט על ידי "מביני דבר". הוא גורם לפוצ'ו שיתפטר מעבודתו בכפר גלים כדי שיוכל להתמסר כולו לסרט. בומבה ממנה את עצמו לעסקן העיקרי של הסרט כשהוא מנטרל את פוצ'ו מהפגישות שלו עם אולפני הסרטה (נבון – "גבע", מרגוט קלאוזנר –  "הרצליה"). הוא מגייס במאי, דורש מפוצ'ו לצלם 10 עותקים של התסריט כדי למסור אותם למבקרים, לווה מפוצ'ו כסף כדי לשלם עבור זכויות להוצאת מסדה שהפיקה את הספר "חבורה שכזאת", ספר שעליו מושתת הסרט.

כשההסרטה מתחילה בסופו של דבר בקיבוץ פלמחים, ומגויסים השחקנים גילה אלמגור, בומבה צור, יוסי בנאי, אילי גורליצקי, אבנר חזקיהו ועודד תאומי, בומבה "שוכח" להזמין את פוצ'ו להסרטה, בה היה אמור לקבל תפקיד קטן בסוף הסרט.

כאמור, בומבה צור מרמה את פוצ'ו בתמלוגים שהגיעו לו מהסרט, והוא דאג לעגן את העושק בסעיפים שבחוזה. לבורר, פיטר פריי, לא נותר אלא להצדיק את העושק. הנחמה של פוצ'ו היתה בכך שבעקבות הסרט היתה הצלחה גדולה לספר שנמכר במהדורות רבות.

בניסיון השני של פוצ'ו להפקת הסרט "אולי תרדו שם" הוא משתדל להימנע מהשגיאות שלו בסרט הראשון – הוא לוקח על עצמו את מימון ההפקה (כל חסכונותיו שלו, כסף מפדיון דירה שמכר אביו, ועוד כסף שלווה עבור פרסום בעיתונים). הוא מגייס את השחקנים אורי זוהר, אריק אינשטיין, פופיק, עודד קוטלר, יהודה פוקס ודבורה קידר, שמקבלים סכומים זעומים עבור כל יום הסרטה. שמואל שי לוקח על עצמו את יחסי הציבור (ללא הצלחה), עמנואל בר-קדמא וטלילה בן-זכאי מביאים את דבר הסרט לידיעת קוראי ידיעות אחרונות ומעריב, ומוטקה נאור דואג לפרסום ב"במחנה נח"ל". פוצ'ו מחבר את שיר הנושא "אולי תרדו שם", דובי זלצר מלחין, ובני אמדורסקי שר.

הבעייה הגדולה היתה למצוא אולם קולנוע שיהיה מוכן להקרין את הסרט, וכשנמצא לבסוף אולם קולנוע, לאחר דחייה של שלושה חודשים, הסרט נחל כישלון, והנחמה היחידה היתה שהשיר של פוצ'ו, דובי זלצר ובני אמדורסקי – "אולי תרדו שם", הפך ללהיט ברדיו.

פוצ'ו חש אחראי על הפסד הכסף של אביו שהשקיע בסרט, החל לעבוד בשלוש עבודות כדי להחזיר לאט לאט את החוב, הגם שאביו לא דרש זאת: פוצ'ו עבד בבית החרושת לפלסטיק של חותנו, בנימין מאיר, כתב סיפור בהמשכים ב"הארץ שלנו" וערך סאת פר הגימנסיה הרצליה תחת עינו הפקוחה של המנהל ד"ר ברוך בן-יהודה.

וכן, מקום נכבד בספר תופסות הנשים: נאוה (הידועה לנו מ"בחיי 3" ו"בחיי 4") מצליחה לקבל יום עבודה בתל-אביב כדי לגנוב יחד עם פוצ'ו רגעי התעלסות. פוצ'ו עדיין חולם על חלי, בתו של מנהל כפר גלים, שב"הווה" משרתת בצה"ל בבסיס בטבריה, אבל זה לא מונע ממנו  להתעלס עם תלמידת בית ספר בת 17 בשם הילה (פוצ'ו בן 30). בימי ג' פוצ'ו מתייחד עם נאוה, ובשאר הימים עם הילה. היא מאבדת את תומתה עם פוצ'ו בבקתה בחוף אשקלון. אימה של הילה מצליחה להפריד בין השניים, ולהועיד להילה רופא, ש"הוא יותר טוב במיטה" מפוצ'ו. זה לא מפריע לה כעבור שנים להביע צער על כך שלא נישאה דווקא לפוצ'ו.

בסופו של דבר פוצ'ו מתחתן עם בחורה בשם דיצה, בת למשפחה אמידה, ונכדה של שלום מאיר, שמגדל שלום נקרא על שמו. פוצ'ו מספר לנאוה על החתונה, והיא מבקשת לנצל את הזמן הקצר שנותר להתייחדות עימו ("חבל על כל רגע!")

החתונה מתקיימת ברוב פאר בחצר ביתו של הדוד מרדכי (אחיו של בנימין), כשכל ההוצאות, כולל החליפה המהודרת של פוצ'ו, הם על חשבון האחים מאיר, ופוצ'ו נכנס בלבושו המפואר לבריכה שבחצר – אחרי דוד מרדכי.

לפוצ'ו יש לא מעט רגעי חרטה על נישואיו לדיצה: היא מפונקת מאוד, מחפשת סיבות להיות ברוגז. ירח הדבש באילת היה בעיניה "זיפת!" כי בדרך דרומה הוא דיבר כל הדרך עם שתי טרמפיסטיות שלקח למכונית. היא עשויה להעיר אותו בלילה כדי שיביא לה מים, או שיקנה לה בלילה סיגריות, ולטעון כלפי אביה שפוצ'ו אגואיסט. השניים לומדים קולנוע בלונדון, וכשפוצ'ו מבקש להיות פחות פלמ"חניק, ויותר אירופי על ידי כך שהוא מגלח את השפם המיתולוגי שלו – דיצה מטיחה בפניו שבלי שפם הוא אפס!

אחרי שדיצה יולדת את עדנה, ולאחר שלוש שנים את אורי, היא מפגינה חוסר עניין בעינוגי המין, ופוצ'ו מוצא פיצוי אצל כרמלה, שמזמינה אותו לאחר עשר בלילה, ואצל אנבל  (שתי הנשים נשואות, ושני השמות שלהן בדויים, ברוך השם!) וכן אצל ג'ינג'ית אחת (שיש לה חולשה כלפי עובד ערבי חתיך), שמבקרת את פוצ'ו בזיכרון יעקב כשהוא מבלה שם בחדר במלון מטעם אגודת הסופרים במסגרת התפנות לכתיבה. וכן, אנבל נכנסת להריון (בעלה עקר!) – ופוצ'ו דואג להפלה אצל גיניקולוג שהיה חבר שלו מהגימנסיה.

אני מודה שהתכווצה לי הבטן כשקראתי על כל הנאפופים האלה של פוצ'ו ושל השותפות שלו, שלפי התיאורים בספר, מדובר בהווי כללי: בומבה צור גונב את אשתו של טייס, המח"ט גורודיש מפעיל אקרובאטיקה שלימה כדי להתייחד עם מזכירה וכו'

וכן, כצפוי, הספר גדוש בהומור: "אליף" (= תלמיד כיתה ראשונה בתיכון של אותם ימים) מנצח בתחרות חליבה את הג'מיל (= תלמיד כיתה שלישית) בחליבה, והסוד: הרשה לפרה להשתין קצת בדלי החלב (עמ' 13-12).

דן אלמגור כותב לאפרים קישון, כביכול בשמו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שיצרף לכתיבה את המשורר ש. שלום, מעשה חסר שחר שגורם לכעס אצל קישון (עמ' 44).

חיים טופול מזמין את פוצ'ו לביתו, אבל מחליף את השלט על הדלת, וגורם לפוצ'ו להתרוצץ חסר נשימה בכל השכונה כדי למצוא להיכן עברו לגור גליה וחיים טופול (עמ' 97-96).

גיזלה, אימא של דיצה, רואה זבוב מעל שולחן הסדר, ומיד מרססת בפליט, מעשה שגורם לבנימין בעלה להתפלץ (עמ' 172).

במסגרת עבודתו של פוצ'ו בעריכת ספר הגימנסיה הוא מוצא בפרוטוקולים של ישיבות המורים הערות כלפי תלמידים שלימים יהיו אושיות התרבות והמדע של ישראל: מי שלימים יהיה פרופסור ושופט עליון, יצחק זמיר – מפריע בשיעורים; מי שלימים יהיה פרופ' מנחם אמיר, חתן פרס ישראל – הוא תלמיד חצוף, ובעל תיק במשטרה; נתן אלתרמן חלש בתלמוד; גדעון האוזנר חלש בזמרה, נתן דונביץ' תלמיד רע מאוד (עמ' 202-201).

המורה צדק קורא לפוצ'ו לביתו כדי להבטיח שבהלוויה שלו יבואו תלמידים, ולא כמו בהלוויה של המורה ליפשיץ, שלא הגיע אליה אף תלמיד לשעבר. הדיון הזה גורם בסופו של דבר לריב בינו לבין אשתו – מי ימות קודם, ומי ידאג להלווייתו של האחר  (עמ' 259).

והשיא בספר: הדרך שבה המח"ט גורודיש מאמן את נהגו, פוצ'ו, איך להקביל את פניו של יצחק רבין הרמטכ"ל, וכיצד עליו לפתוח בפניו את הדלת. וכן, כיוון שלא היו מדים נקיים באפסנאות, גורודיש דורש שהמחסנאי ייתן לפוצ'ו את מדיו, וילבש את מדיו המזוהמים.

יש עוד הרבה סיטואציות קומיות בספר, אבל אסתפק בזה, אחרת לא תהיה סיבה לקורא הסקרן לקרוא את הספר המלא והגדוש הזה, שמעורר הרבה אמוציות, וגם לא מעט תמיהות. אני מבטיח לקרוא גם את הכרכים הבאים.

משה גרנות

 

* * *

הברכה ליצחק רבין ותשובתו, 1974

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

רח' פרופ' שור 8

תל-אביב

22.4.1974

מר יצחק רבין היקר,

דומני כי בתור המיועד לראשות הממשלה (ואני מקווה כי תיבחר הערב) לא יכולת למצוא לעצמך ממליץ טוב יותר מן האלוף (מיל.) עזר ויצמן. תזכירו של מר ויצמן מביאנו למסקנה כי ניצחון מלחמת ששת הימים, והכוננות שלפניה, הושגו, בין היתר, בזכות העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון [לוי אשכול], והרמטכ"ל דאז [יצחק רבין] – נתקפו בחרדה עמוקה, כלומר, העריכו נכון את המציאות.

רק כפסע מכאן להרהור שמא ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים, והעיוורון שלפניה, נבעו,  בין השאר, מכך שראש הממשלה [גולדה מאיר], שר הביטחון [משה דיין] והרמטכ"ל [דוד אלעזר] לקו בשאננות יתר ובביטחון עצמו מופרז.

אשרי אדם מפחד תמיד. טובתה של מדינת ישראל מחייבת שאדם כמוך, שחושיו רגישים דיים כדי לקלוט את מלוא מרירות המציאות ולחוש חרדה אמיתית בשעה של סכנה לישראל – יעמוד בראשה.

אני מאחל לך שתמזג בתכונותיך את החוש ההיסטורי הנדיר ואת חזונו של בן-גוריון, את מידת הפשרנות, אהבת-האדם והזהירות של אשכול, את התבונה, העורמה והכושר האנאליטי של קיסינג'ר, ואת הכוח, ההקרבה והענווה ואהבת המולדת של דור מנהיגים מבני הארץ, ה"צברים".

שלך בברכה,

 

 

ירושלים, ח' באייר תשל"ד

30 באפריל 1974

לכבוד

מר אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב

 

מר בן עזר הנכבד,

 

תודה לך על איחוליך וכן על פרסום המכתב למערכות העיתונים.

 

אני מקווה שיעלה בידי לממש את התקוות אשר תולים בי, ושאוכל גם בעתיד לתרום לביטחונה, שלומה וטיפוחה של מדינת ישראל.

בברכה,

יצחק רבין

 

תודה לצביצחק קופלר מארכיון המדינה

ששלח לנו את התכתובת הזו.

 

* * *

עדינה בר-אל

הכול מתחיל משתיל

כל מי שיוצא עם מאיר פרנק לשוטט קצת בסביבה או לסיור ארוך בארץ, מתעשר בידע רב בבוטניקה. כי מאיר יודע לזהות צמחים ועצים, ולנקוב בשמותיהם העבריים ו/או הלטיניים. כל זה תוצאה של לימודים, קריאה מרובה, ניסיון של עשרות שנים, ואהבת הארץ והטבע שבה. "לדעתי הפרחת הארץ היא ציונות." הוא אומר.

 

ילדות ונעורים – ילד טבע בעיר

 מאיר, חבר מושב עין ורד בגוש תל מונד שבשרון, נולד בעיר גבעתיים. סבו מצד אימו עלה ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. מצד אביו מאיר הוא דור חמישי בארץ.

כאשר מאיר נשאל מתי הגיעה משפחתו לארץ, הוא עונה: "באמצע המאה ה-19, בדיוק בזמן בו התגלה זן השמוטי ביפו, באבו כביר, בפרדס של אנטון איוב." ומיד מקבל השומע שפע של מידע על תפוז זה. איך מפרי באלאדי קטן ורב גרעינים נוצרה מוטציה טבעית והתקבל  תפוז אליפטי, ללא גרעינים ונוח לקילוף.

מאיר למד בבית הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים, והיה ילד די שובב. אבל כבר אז נמשך אל הטבע והחקלאות. מספר מאיר: "שיעורי החקלאות התקיימו בחלקה ליד בית הספר. בהדרכתו של המורה שלום גור אריה, (שהיה גם צייר), גידלנו צנוניות, עגבניות ועוד ירקות. בט"ו-בשבט שתלנו עצים בסביבות בית הספר וברחבי היישוב גבעתיים הצעירה. ומאוד אהבתי את שיעורי המולדת. אני זוכר שלמדנו על מקומות בארץ, כמו נחל התנינים שנראה לי אז רחוק, כמו מעבר להרי החושך. למדנו על אישים – על יהושע חנקין שרכש אדמות. וגם ביקרנו בכפר יהושע שהוקם על שמו."

לאחר סיום בית הספר היסודי, בהמלצתו של מורה לטבע בשם ברוך, החל מאיר ללמוד ב"בית הספר לגננות ושתלנות" בפתח תקווה. ארבע השנים בבית הספר הקנו לו יסודות חשובים מאוד בתחום זה. הוא מציין לטובה את המורים גיסיה סולקיס המורה לבוטניקה, דוד זיידנברג  שלימד צמחי נוי, פרופ' גינדל שלימד יערנות, ומנהלת בית הספר המיתולוגית רבקה ברייזמן, ועוד מורים רבים וטובים. ולאחר ארבע שנות הלימוד היה  ברור למאיר שזה יהיה מקצועו בעתיד.

 

שירות צבאי ירוק

לאחר סיום הלימודים התגייס מאיר לצבא, והתנדב לשירות בנח"ל. הוא וחבריו לגרעין "שקמה" מקן בורוכוב בגבעתיים, יועדו להשלים את קיבוץ ארז. בתחילה הגיעו חברי הגרעין להכשרה בנחל עוז למשך חצי שנה. מאיר יצא ללמוד בקורס מטעים במדרשה החקלאית של הנח"ל, שהיתה אז במחנה 80 ליד פרדס חנה. לאחר מכן עבר עם חבריו להיאחזות "גרופית" בערבה, (שהפכה לקיבוץ לאחר ההתאזרחות). בהיאחזות על הגבעה הצחיחה כמעט לגמרי חיו חברי הגרעין הצעירים יחד עם סגל מפקדים צעיר גם הוא. מאיר עבד בגן הנוי ואחד הפרויקטים היה שתילת עצי תמר. שנים רבות לאחר מכן יכלו הנוסעים בכביש לאילת לראות את עצי התמר הללו על הגבעה.

כאן יש לציין את רעיה, חברתו של מאיר ולימים אשתו. רעיה היתה חברת גרעין "בזק" ששירת גם הוא בהיאחזות, אבל בצפון. ומאיר היה נוסע בכל חופשה באוטובוסים ובטרמפים מקצה הארץ בדרום, מהיאחזות גרופית, אל קצה הארץ בצפון, להיאחזות אלמגור.

המשך השירות הצבאי היה בקיבוץ ארז בדרום. וגם שם תרם מאיר מכישרונו בתחום הנוי. לימים קיבוץ ארז (אשר בעוטף עזה) הקים בשותפות עם הקיבוצים אור-הנר וברור-חיל את "מטעי השקמה", אשר מגדלים פרדסים ומטעי אבוקדו במקצועיות רבה עד קו הגבול. ומאיר מעיד: "עבורי זוהי סגירת מעגל. כמובן שיש לי סנטימנטים אליהם, ואני שמח לספק להם שתילים מן המשתלה שלי."

 

בעין ורד

עם השחרור מהצבא בשנת 1966, (בתקופת המיתון), החל מאיר לעבוד כפועל במשתלת פרחים במושב משמרת. הוא היה לן בעין ורד אצל דודתו זהבה ז"ל, והיה נוסע בכל יום לעבודתו במשמרת באופניים. תוך כדי עבודה זו הוא נבחן מטעם משרד העבודה וקיבל תעודה של "גנן מוסמך". אגב, על תעודה זו חתם שר העבודה דאז, יגאל אלון ז"ל.

בשנת 1968 מאיר רכש משק בעין ורד, ונישא לרעיה. שם נולדו שלושת ילדיהם: רותי, שעובדת עתה בחברת "חלל תקשורת". ענבל שעובדת בבית ניהול השקעות. ואופיר, שהוא בן ממשיך ועובד עם אביו במשק. רעיה נפטרה לפני כשבע שנים ממחלה. שלושת ילדיהם חיים עם בני משפחותיהם בעין ורד, ליד מאיר. ואופיר, כאמור, מנהל יחד עימו את המשתלה. אופיר גם מגדל אננס באופן עצמאי, עם חבר שותף מהמושב.

 

תולדות המשתלה

המשתלה בעין ורד הוקמה בשנת 1968. מאיר עבד בה עם רעיה, שנולדה בשדמות דבורה והיתה בתו של שתלן. מאיר מספר ש"רעיה היתה שתלנית מעולה, עם ידיים טובות להרכבות עצים וטיפול בשתילים במיומנות ובמהירות." בתחילה היו להם במשתלה מאות זנים של ורדים לנוי. ומהר מאוד הם עברו להיות משתלת הדרים. במשך השנים התפתחה המשתלה והתרחבה. הם החלו להיעזר בשני פועלים – האחד מעזה והשני מתאילנד. עתה מאיר מעסיק חמישה פועלים.

כל שתיל במשך תהליך ייצורו במשתלה, זוכה ל-20 עד 25 טיפולים. לפיכך יש צורך בימי עבודה רבים מאוד במשתלה. לדברי מאיר "אין די הקצאות של עובדים. יש לציין שהעובדים התאילנדים רוכשים מיומנות רבה, והם מתאימים לעבודה במשתלה. אבל לצערי, זמן השהות שלהם בארץ מוגבל על ידי השלטונות. ויש צורך לפחות שנה, כדי להכשיר פועל חדש ומיומן."

מוסיף מאיר: "בשנות השבעים של המאה העשרים היו עשרות משתלות הדרים בארץ, ומשתלות גוש תל מונד  נחשבו לאיכותיות ומקצועיות במיוחד. ואכן הן שרדו עד היום."

בתקופת השיא של הפרדסנות, בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, היו כ-420,000 דונם הדרים. גידלו בהם מה שנקרא 'זני נפח', בעיקר שמוטי (תפוזי יפו, Jaffa); ולנסיה, קצת טבוריים, קצת אשכוליות. כיום יש בארץ כ-170.000 דונם פרדס, שעיקרם זני קליפים ייחודיים. הבולט ביניהם הוא הזן 'אור'. זן זה פותח במכון וולקני על ידי ד"ר עליזה ורדי ז"ל, שהיתה מומחית בהשבחה ובפיתוח זנים ע"י הכלאות והשראת מוטציות. כיום עובדים על פיתוח זנים רבים נוספים, על מנת להתאימם לדרישות השוק – ארומה, מיציות של הפרי, צבע הפרי, קילוף, חוסר זרעים בפרי, עונת קטיף ועוד."

מאיר ובנו אופיר מגדלים גם שתילי אבוקדו.

 

תהליך ייצור השתילים

במשתלה של פרנק מכינים שתילים לפי הזמנת הפרדסנים ובהמלצת מדריכי שה"ם, (שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות). מכינים כנות מזרעים  רב-עובריים כגון חושחש, וולקה, C35, טרוייר ועוד. לכנות יש השפעה על טיב פרי, גודלו, ההבכרה, עמידות למחלות ועוד פרמטרים רבים. לפיהם בוחרים את הכנה המתאימה לאזור, לטיב הקרקע, לאקלים וכו'. אז מרכיבים את הזן הרצוי בהתאם להמלצות. 

לדברי מאיר "המדריכים של שה"ם מעולים, יש היום חילופי דורות, ומדריכים חדשים צעירים, בעלי ידע רב, הצטרפו לצוותי ההדרכה." יש לציין שייצור שתילים ומכירתם דורש רישיון משתלה מסודר מטעם "השירותים להגנת הצומח". על משתלת ההדרים לעמוד בקריטריונים, ביניהם בית רשת סגור, מוגן בפני חרקים (רשת 50 מש). מי שנתן את הצו לגדל בבית רשת סגור היה שר החקלאות בשנות השמונים אריאל שרון ז"ל.

חומר הריבוי לצורך הרכבה מתקבל מ"בית הגרעין" הנמצא בגילת בדרום, עליו אחראית "מועצת הצמחים – ענף ההדרים"  בראשותו של טל עמית. כמו כן "מועצת הצמחים – ענף ההדרים"  אחראית על המכון להדברה ביולוגית בבית דגן. שם מבצעים מחקרים בתחום האנטימולוגיה ומאקלמים חרקים מועילים להדברה ביולוגית, וכן היא אחראית גם להדברת זבוב הפירות.

כל "עין" (ניצן) שמרכיבים מקורו רק בגילת. שם נמצאים עצי אֵם הנקיים מווירוסים ווירואידים. על השתלנים חובה להרכיב חומר מאושר בלבד. עם לקיחת הרכב לצורך הרכבה מתקבל אישור רשמי של "הגנת הצומח".

השתילים המורכבים גדלים במשתלה במשך כשנתיים בתוך עציץ נקוב, כדי שהשתיל "יראה" את הקרקע. (הם נפקדים במשתלה לפני ט"ו באב, 45 ימים לפני ראש השנה), וכך השתילים שנמכרים לפרדסנים נחשבים כבני שנתיים לצורך מניין שנות העורלה עם נטיעתם בשטח. יש להתחשב בהלכה גם בנושא שנת השמיטה. השנה הבאה, שנת תשפ"א, תהיה שנת שמיטה. בשנת השמיטה, כידוע, לא ניתן לזרוע ולייצר שתילים, אלא רק לטפל באופן מינימלי בשתילים שנוצרו בשנה הקודמת. לפיכך, כמובן, לא ניתן לשווק שתילים לנטיעה בשנה זו.

 

גאווה – הפרחת הארץ היא ציונות

השתילים מן המשתלה של פרנק נטועים בפרדסים ממטולה בצפון ועד יהל בדרום. ומאיר מסיים בנימה אישית: "אני חש שאני עוסק במלאכת יצירה. העץ מתחיל בזרע, ממנו יוצא נבט, והוא מורכב ומטופח במשתלתי עד שנוצר שתיל מוגמר עבור הפרדס. הגאווה שלי היא לראות פרדס מניב בשפע של פירות איכותיים במקומות שונים בארץ – בעוטף עזה, בעמק החולה, בערבה ובשאר חלקי הארץ. זה הסיפוק שלי. אין תחליף לזה. לדעתי הפרחת הארץ היא ציונות."

עדינה בר-אל

* פורסם לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1120, 13 בפברואר 2020.

 

 

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

 

* * *

הדסה  מור

על סרטים ישראליים וסדרות טורקיות

ביקורת הסרט "היום שאחרי לכתי"

אינני יודעת בכמה תחומים  מדינת ישראל עולה ברמתה על  טורקיה. אני מניחה שיש כמה   תחומים  שהטורקים אינם  יכולים עדיין להתחרות בנו. אך  אני  משוכנעת  שביכולתי לקבוע  בביטחה שבתחום חשוב מאוד,  טורקיה עולה באלפי מונים על ישראל – תחום תעשיית הסרטים ובעיקר סדרות הטלוויזיה שהיא מפיקה. פער של שנות דור  באיכות,  במשחק, ביצירתיות, ובעיקר בתוכן. בתסריטים. עליבות ישראלית מול מצויינות טורקית. פיגור מול  כמעט גאונות.

תמהני איך זה קורה, שאחרי שבעים שנות יצירה קולנועית בארץ, עוד לא הופק סרט אחד ראוי לשמו ברמה הבינלאומית. גם אלה שגמרו עליהם את ההלל, לא הגיעו לקצות אצבעות רגליהם של יוצרי הקולנוע הטורקיים. אני מודה, שלא ראיתי הרבה סרטים ישראליים, כי אחרי כל סרט שבכל זאת ראיתי, גמרתי בליבי שיותר לא אלך לראות סרט ישראלי נוסף. 

והנה לאחרונה קיבלתי הזמנה לצפות בטרום בכורה של הסרט החדש שזה עתה יצא לאקרנים,  "היום שאחרי לכתי". התפתיתי ללכת לצפות בו בעיקר משום ששם הסרט נשמע מבטיח איכות ועניין. ואכן, סצינת הפתיחה היתה מעודדת: צוות וטרינרים מגן החיות מעלה יגואר גדול ומרהיב על שולחן הניתוחים כשהוא מורדם, כמובן, והווטרינר הראשי של גן החיות, יורם גולן, אותו מגלם השחקן מנשה נוי, מנתח אותו בעזרת שני עוזריו.

סצינה יפה. אך זהו. מכאן ואילך מתחיל השיממון, לאחר שהוריד מעל פניו את מסיכת המנתח הלבנה, הופך הווטרינר מנשה נוי להיות דמות מיוסרת של אב "חד-הורי", שהתאלמן רק לפני שנה, הדואג לבתו בת השבע-עשרה, שנעדרת מהבית מזה יומיים. מאחר שהבת כבר ניסתה בעבר להיעדר ולנסות להתאבד,  האב משהה את פנייתו  למשטרה אך בסופו של דבר, באמצעות עובדת ידידה שלו, השחקנית שרון הכהן בר, הוא  פונה למשטרה להודיע על היעדרות  בתו. כעבור יומיים, כשהבת רוני חוזרת הביתה, מסתבר שהיא ניסתה להתאבד. 

וזהו. סביב הנושא הזה מתנהל כל הסרט עד לעייפה. את התסריט שלו כתב נמרוד גלעד,  הבמאי היה  גם כן נמרוד גלעד. ומי הפיק את הסרט? כן, נמרוד גלעד, שהוא הבעלים של "קבוצת  קולנוע בע"מ". השתתפו בהפקת הסרט הזה עוד רבים ונכבדים, כמו  חברת ספירו סרטים, משה וליאון אדרי מחברת  יונייטד קינג, ותמיכת קרן הקולנוע הישראלית, קרן סם שפיגל,  ומפעל הפיס.

ואני שואלת – מהם הקריטריונים לפיהם מעניקים כל הגופים הנכבדים הללו תמיכה? האם מספיק להיות בעלים של קבוצת קולנוע בשם נמרוד גלעד, שזהו לו הסרט הראשון שעשה אי פעם, לאחר שחשקה נפשו לעשות סרט?

לא היה בכך כל פגם אילו הוא היה מממן את כל ההפקה בעצמו ומוציא סרט פרטי מתחת ידיו, לטוב או לרע. אך  משום מה הוא הצליח לגייס את כל הגופים האפשריים להפיק יחד איתו את סרט הביכורים שלו. לצורך כך הוא ישב וכתב תסריט עלוב, שטחי, לא אלגנטי ולא אינטליגנטי,  ובנה את דמות האב (שמשום מה הוא מכונה "חד הורי" כאשר בסך הכול רק שנה אחת הוא לבד עם בתו) – על   כתפיו  של השחקן מנשה נוי, שלפני כעשר שנים היה חתיך בעל כריזמה ומפגין נוכחות מרשימה, אך עם השנים הפך לגבר בגיל העמידה, מסורבל ודובי, עם פנים מעניינות ועוצמתיות, אך למרבה הדאבה והאכזבה, הבעתן אינה משתנה כמעט לאורך כל הסרט. והוא מופיע בכל הסצינות שבסרט, ללא יוצא מן הכלל. מנשה נוי כוכב עליון. אפילו ריצ'רד גיר לא זוכה לפריבילגיה כזאת...

תמהני איך נתנו לשחקן, שרוצה לשחק בתפקיד ראשי בסרט, לגדל כרס כזו, שממש מביך לצפות בה, גם  אם מדובר בתפקיד אב לבת ולא של בעל או מאהב. אבל לנמרוד אלדד הבמאי הדבר כלל לא הפריע, והוא מעמיד את מנשה נוי לאורך כל הסצינות  בכל מיני פוזות, כאילו היה לפחות בראד פיט. אבל מה לעשות שמנשה נוי אינו בראד פיט? נוי גם לא מוצג כשחקן אופי, כי אין בסרט התפתחות באופיין של הדמויות. נוי מוצג בעיקר כשהוא בוהה למרחקים ושותק. מה הצופה אמור להבין משתיקותיו? שהוא "עושה חשבון נפש עם עצמו ועם העולם?" – לא, לא מבחינים לא בחשבון ולא בנפש. הוא אמור להפגין אדם עצור רגשות, כפי שהבמאי הורה לו. ואליבא  דאלדד הבמאי אדם עצור רגשות הוא אדם שותק. שלא מביע שום רגש. לא חרדה, לא חרטה, לא אהבה, לא חום, לא כעס, אז מה זה מעניין?  מה עוד  שהשתיקות ארוכות ומייגעות,  על סף פקיעת סבלנותו של הצופה.

גם בתו רוני, (השחקנית זוהר מידן), שמואילה לחזור הביתה לאחר ניסיון ההתאבדות שלה, בעיקר שותקת. וגם בוכה. זוהר מידן בכלל לא משחקת. לא ידוע לי אם היא שיחקה היכן שהוא בעבר. היא לא יפה, דיבור לא ברור, הבכי שלה מאולץ ומלאכותי, דמות לא מעניינת, אין שום הסבר פסיכולוגי לניסיונות ההתאבדות שלה. ומה עם העלילה? אין עלילה בסרט הזה.

על מנת להציג עצמו כאב שמנסה לתהות היכן הוא טעה בקשר לבתו, האב ובתו יוצאים למסע  התקרבות ביניהם, בסביבות ים המלח, ליישוב קטן שבקושי עומד על רגליו, שם מתגוררת משפחת אימה של הבת. ומה רואים  בסרט מנופי ים המלח? – שדות קוצים, גבעות באופק והים נראה  במרחק כשלולית מים עכורה.  כביכול ליצור אסוציאציה   בין ניסיון למות לים המוות, וזה גם גורם לשעמום מוות.

הבמאי או הצלם לא טרחו למצוא נופים יותר מעניינים? לא מכבר קיבלתי מצגת במייל על ים המלח. צילומים מדהימים ביופיים, צבעים מרהיבים, מצבורי המלח, הבולענים, הים  עצמו, ממש מרתק.  ופה – צילום עלוב של  "נוף" שומם ומשעמם. ששני השחקנים האב ובתו יושבים במכונית מולו על מנת להבין  מה קורה ביניהם ולנסות להתקרב האחד לשני. אבל השניים בקושי מדברים,  הבכי של הבת מעושה לא טבעי, והאב הגמלוני לא מחבק, לא מביע חום וחרטה טבעיים. אין פה  דרמה, וברגעים שנעשה ניסיון דרמטי כלשהו, התוצאה נראית דלה ומלאכותית ולא משכנעת.

נעשה קצת ניסיון להציג דימויים מעניינים באמצעות המסע הזה. הבולענים, כסמל להתאבדות, ים המלח, סמל המוות. אבל אין שום התפתחות שתמלא את הדימויים האלה בתוכן ריגשי. 

ובעניין אחר, אודה שלא הבנתי הרבה ממעט הדיבורים שהתנהלו בסרט כי השחקנים דיברו בשקט ומהר ובבליעת מילים. התסריטאי-הבמאי אלדד רצה להראות שהוא אינו סתם איזה וולגרי. אז הוא יצר מעין אנטיתיזה להתנהגות השחקנים הקולניים בסרטי הבורקס המוקדמים של תעשיית הקולנוע. אז במקום הצעקנות, באו הלחישות. האיפוק, כביכול. בלי נפנוף בידיים. לא שאהבתי את סרטי הבורקס, אך יחסית ל"איפוק" המעצבן בסרט הזה, סרטי הבורקס עדיפים...

פרט לאב ולבת, מופיעים בסרט, בשתי סצינות נפרדות, מסובים לשולחן נמוך, בני משפחת האם, והם מדברים. מחליטים שיש להפנות את הבת  לטיפול פסיכולוגי. (לי  נדמה שהאב הוא זה הזקוק לפסיכולוג). ומאחר שאי אפשר בלי פוליטיקה בסרט ישראלי, הם גם מביעים דעות קדומות ושחוקות בנדון. שיהיה. ביניהם אפשר להבחין בשחקנים  כמו  אלון נוימן, שרית וינו אלעד, מירי אלוני ועוד, שהיטיבו לדבר, בעיקר  אלון נוימן ומירי אלוני בתפקיד הסבתא, שמתגלה יותר ויותר  כשחקנית טובה. לא רק כזמרת.

בקיצור, זהו סרט שטחי, חסר מעוף, משעמם, מביך, מאכזב  ובעיקר – מיותר.

אחת הסיבות היא הפקה מינימליסטית. המפיקים משקיעים בסרטים המיותרים הללו את הסכומים המינימליסטיים ומקווים שייעשה כאן סרט גאוני בתקציב נמוך. אבל כמה סרטים כאלה נעשו בעולם? סרט טוב דורש השקעה כספית נכבדה. אילו המפיקים היו נמנעים מלהשקיע בסרטים שמלכתחילה אין להם סיכוי להצליח, סרטי דיכאון אני קוראת להם, שאנשים חסרי כישרון כתיבה כתבו אותם ובמאים חסרי ניסיון ביימו אותם, להזנת האגו שלהם – והיו בוחרים להשקיע בתסריט כתוב היטב המבוסס על יצירה ספרותית מעניינית, היינו אט אט עולים על דרך המלך.

ממש לא ברור, מכעיס ומקומם, על סמך מה קיבל נמרוד אלדד מימון לסרט סתמי ומעצבן כמו זה מקרן הקולנוע הישראלי, קרן סם שפיגל ואחרים.  כנראה שיש לו קשרים טובים וסמויים. הוא גם היה מספיק חכם לרשום חברה לקולנוע על שמו.

תמהני כמה עוד מיליוני שקלים יתבזבזו,  בנוסף למאות המיליונים שכבר התבזבזו, עד שסוף סוף תוציא  תעשיית הקולנוע  מתחת ידה סרט ראוי, מהנה, מבדר ומעניין. עד שהדבר יתרחש,  נצטרך רק להביט בקנאה, כמוני, בתעשיית הסרטים הטורקית בכלל ובהפקת סדרות הטלוויזיה בפרט. אינני מאמינה שבתוך זמן  קצר של פחות משנה,  ממש התמכרתי לסדרות הטורקיות שרובן דרמות משפחתיות, והתחלתי להעריך ולהעריץ את רמתן, הן מבחינת איכות התסריט, התוכן, המשחק, הבימוי, הצילום,  הכול על רמה גבוהה ביותר, כאשר גם  כשאתה צופה בסצינות קשות של אלימות, בכי, עצב,  שקרים ותככים – אתה נהנה.

  פעם היינו אומרים בביטול – "כמו סרט טורקי". היום אנחנו יכולים לומר בקנאה, הלוואי ונגיע לרמה של הסרט הטורקי.  זה התחיל בסדרה "הכלה  מאיסטנבול" וממשיך בסדרה "אישה" שממש מעוררת התפעלות ממשחק מצוין, מילד מקסים  ומעלילה מרתקת שבנויה לתלפיות עם סוף מפתיע ומדהים.

ועכשיו סדרה חדשה עם אותו שחקן נהדר ומקסים  אדז'ואן דניז, בשם  "חלק ממני". בהתחלה חשבתי לזנוח את צפייתה כששמעתי שוב בעל אומר לאשתו "חיים שלי" ושוב ראש משפחה  שמשתוקק שייוולד לו בן  ולאשתו נכד, אלא אשתו עקרה ואינה מסוגלת ללדת. אך כשחזרתי בטעות אליה,  נשביתי בעלילה מקסימה ומלאת תהפוכות, שבמרכזה שחקנית יפהפייה המשמשת להם אם פונדקאית... כל השחקנים יפים ומוכשרים, מציגים אנשים אינטליגנטיים, נבונים, חמים.                             ומה שחשוב לציין,  אין בסרטים שלהם שום איזכור של דת או פוליטיקה או אמונה דתית או נטייה פוליטית  או ביקורת מדינית כלשהי.  נושאים שהפכו כבר לעוסים  ומאוסים עד דכא. הכול רק על  טהרת היחסים בין בני אדם בתוך המשפחה או מחוצה לה, על  כל בעיותיהם הכלכליות, העיסקיות והרגשיות שמתפתחות לנגד עינינו והם מלאים הפתעות ותפניות, ובנוסף – צילומים מדהימים ביופיים ובאיכותם של  נופיה היפהפיים של טורקיה.

  אז כן. יש לנו מה ללמוד מהטורקים ולא להתנשא עליהם. באמצעות הסדרות הללו התחלתי להעריך אותם. הלוואי שנגיע פעם לרמתם, בכל הנוגע להפקות קולנועיות וטלוויזיוניות.

הדסה מור

 

* * *

תקוה וינשטוק

"זורבה היווני"

תיאטרון הבימה ותיאטרון באר שבע

עיבוד למחזה: שחר פנקס ומשה קפטן

מי שקרא את הספר "זורבה היוני" או ראה  את הסרט – וגם מי שלא שמע על הסופר היווני הגדול ניקוס קאזאנצאקיס, כדאי שיצפה ב"זורבה היוני". הצגה חדשה של התיאטרון הלאומי הבימה בשיתוף עם תיאטרון באר שבע. מההצגה הזו יוצאים בהרגשה שזכינו לשעה וחצי של תיאטרון טוב.

הסיפור: בזיל (תום אבני) בן 35, ממוצא יווני, מרצה באוניברסיטה שפוטר, סופר מתוסכל, פותח פרק חדש בחיים: הוא נוסע לאי כרתים להפעיל מכרה פחם שירש מאביו. בזיל מתיידד עם אלכסיס זורבה (נורמן עיסא) בן ה-75, כורה לשעבר, תוסס חיים, אוהב ריקודים, יין ובייחוד נשים, משוטט לו חופשי בעולם. גבוה, רחב כתפיים. זרועותיו פרושות תמיד לריקוד ולאהבת אדם, הוא מחבב ונותן כבוד גם לבובולינה היצאנית הבלה, הנלעגת, שבזיל שכר חדר במלונה.

לעומתו בזיל מופיע בהצגה כדמות אפרורית, רבע עוף, מכונס בעצמו, שפוף ברוחו. הוא שואף להיטיב עם פועליו במכרה אך לדברי זורבה אינו מבין לרוחם של הפועלים וגם אין לו דעה משלו, הוא רק מצטט מה שקרא בספרים.

אבל אין לך אדם – בפרט שחקן – שאין לו שעה. שעתו הגדולה של בזיל-אבני כשהוא מקבל מכתב מזורבה, המטייל באחד האיים. בובולינה, לא יודעת קרוא וכתוב, שואלת אם זורבה מזכיר אותה במכתב. בזיל מבין שבובולינה מאוהבת בזורבה. ליבו נפתח אליה והוא בודה ברכת שלום שזורבה שלח לה כביכול. ומה עוד כתב? מתחננת הזקנה, כולה כבר זוהרת. בזיל מנדב מילות חיבה. היא אינה מסתפקת בהן: מה עוד כתב? מה עוד?

ובזיל, איש המילים, ממטיר עליה את האינוונטר של מילות האהבה שהוא מכיר בזה אחר זה, בשטף של מכונת ירייה, ומגיע עד לטבעת נישואין ש"קנה" לה זורבה... זה חלום חייה של הבובולינה. "כבר הייתי הכול," היא מתוודה, "הייתי זמרת (היא משמיעה זמר צורמני). הייתי רקדנית, בדרנית, אהובת הקהל, בעלת מלון – רק כלה לא הייתי..."

זורבה חוזר ממסעו, שומע מה עולל לו בזיל אך מרחם על הזקנה וממשיך במשחק. היא רוצה את הטבעת. הוא ממציא תירוצים, אינו מוכן לקשר מחייב עם אישה, ודאי לא עם בובולינה העלובה. אולם כשבובולינה שוכבת על ערש דווי, מעניק לה זורבה חיבוק גדול ומציע לה טבעת ו"חתונה".

בובולינה עוטה לראשונה שמלת כלה צחורה, בזיל "משיא" את בני הזוג ו"הכלה" נכנסת באושר לעולם שכולו טוב. הקטעים בהם מככבת בובולינה עם בזיל ועם זורבה הם המרשימים ביותר בהצגה. סנדרה שדה הצליחה להפוך את תפקידה למרכזי ובלתי נשכח. אפשר לכנות את סצינת המוות כמלודרמטית, הוליבודית, סוחטת דמעות, עוד אגדה על זונה תמימה – אבל היא מרטיטה ומכמירת לב. הצגת "זורבה היווני" מהדהדת לעיתים כמחזה יווני עתיק, לעיתים היא תמונה מימינו: רציף הנמל בכרתים ההומה מתיירים וממקומיים המושכים אותם בשרווליהם לאכסניות שלהם. לעיתים זה סיפור על חוכמת חיים וחברות של גברים.

שיא שזכה להרבה מחיאות כפיים באמצע ההצגה – ריקוד הסירטקי היווני המסורתי, שמבצע נורמן עיסא-זורבה במיטבו, בלוליינות מדהימה.

המחזה "זורבה היווני" מבוסס על ספרו של הסופר ניקוס קאזאנצאקיס (1883-1957) שהיה מועמד לפרס נובל (גבר עליו בקול אחד הסופר אלבר קאמי). "זורבה היווני", ספרו הנודע ביותר, תורגם עוד בחייו ל-49 שפות. לעברית תורגם פעמיים. "זורבה" אינו רומן בידיוני. הוא נכתב בהשראת דמותו של שותפו לעסקים וידידו של קאזאנצאקיס, עימו יצא לטיול ממושך בעולם. שמו היה גיאוגריוס זורבאס.

הצגת "זורבה היווני" גרמה לי הפתעה נעימה גם מבחינה טכנית-אקוסטית. השחקנים, בעיקר השלישייה הראשית – נורמן עיסא, סנדרה שדה ותום אבני – מבטאים את המילים בצורה ברורה ומובנת. זה לא רגיל ולא מובן מאליו בתיאטרון שלנו. חלפו הימים שהיה כבוד למילה, וכל דיבור היה צלול, בר שמיעה. יותר מדי שחקנים מדברים במהירות של מי שכפאם שד, מכניסים את הצופים לריצת מרתון אחרי המילים האבודות. מכשירי השמע שמנפק התיאטרון אמנם מגביהים את הווליום אך אינם מנמיכים את המהירות הבאה מהשטן.

לכן אני מבקרת רק בהצגות המסומנות באות ע'. הצגות בעלות כתוביות ה"מתרגמות" עברית לעברית, מעבירות לכתב את הנאמר על הבמה ומסייעות לכבדי שמיעה ולמתקשים בעברית. הכתוביות נקטעות מפעם לפעם אך מאפשרות להבין את מהלך ההצגה. ואני מקפידה לשבת בשורות הראשונות. (אם כי היעדר השמיעה מועיל לפרקים. לא שומעים, למשל, את ההבלים המטומטמים של הצגת "יש רופא באולם").

להצגת "זורבה הייוני"(ע') היה מקום רק  בשורה 7, כיסא 1. די רחוק מהבמה, אבל השתוקקתי לראות את ההצגה והשלמתי עם המושב. לשמחתי שמעתי כמעט כל מילה במכשיר השמע של התיאטרון, ובעצם לא נזקקתי לכתוביות. ולא שאוזניי חזרו בנס לנעוריהן. פשוט, השחקנים דיברו כפי ששחקנים אמורים לדבר, בהיגוי ברור, בהדגשת המילים, בכוונה שכל מילה תגיע לקהל. שפתיים יישקו.

ביציאה במעלית עמדה לידי  חבורת נוער, תיכוניסטים, שבלטו בקהל שרובו היה קשיש למדי.

"קראתם את הספר?" שאלתי.

לא  קראו.

"שמעתם על קאזאנצאקיס?"

לא שמעו. קיבלו כרטיסים בזול והלכו להצגה. לשעה וחצי (אין הפסקה) וויתרו על הווסטאפ. גם זו לטובה.

 

[הבימוי והעריכה מוזיקלית של ההצגה – נתן דטנר. תפאורה (שורת דלתות לכניסה-יציאה של השחקנים) – אולה שבצוב. הכוריאוגרפיה – אריאל נ. וולף. שחקנים: נורמן עיסא, תום אבני, ידידיה ויטל, אמיר קריאף, דב רייזר, אורי הוכמן, סנדרה שדה, נדיר אלדד, יובל שלומוביץ, אמנון וולף, גיל אור כהן, יובל לבני, שיר מאור, דניאל מנוחין, ספיר מנור, דניאל סבג, תאי קידר, אלמוג רוזנו].

 

פייסבוק לנצח

דליה א. היתה הקופאית בהתנדבות בבית התנ"ך, אגודה לידע התנ"ך וכן  לידע על תל אביב. את הכרטיסים להרצאות הציעה בחיוך ולרוב גם בתוספת מילה טובה. בלי לדעת מאומה עליה, חיבבתי אותה.

בית התנ"ך נועד לשכון ב"בית דיזנגוף" בשדרות רוטשילד. כשהוחלט לשפץ את המיבנה הנושן עבר בית התנ"ך לבית בן  גוריון, בשדרה הנקראת על שמו. אך אחת לשנה, ב-ז' תשרי, יום פטירתו של מאיר דיזנגוף, חזר בית התנ"ך לבית דיזנגוף המשתפץ וקיים טכס זיכרון כללי לאבי העיר העברית. הטכס נערך ב"היכל העצמאות" שבו הוכרזה מדינת ישראל. ה"היכל" ניצב בקומת הקרקע של הבניין וגרם מעלות מוליך אליו. גרם נטול מעקה. לא נגיש לנכים ולקשישים.

עמדתי ליד המדרגות תוהה איך לרדת. דליה, שהיתה באולם – בעצמה אישה לא צעירה – מיהרה לקראתי, הושיטה לי יד ושתינו הגענו ליעדנו בכי טוב.

כשהופיע שמה בין שמות החברים בפייסבוק שלי עם הצעה לחברות, נעניתי מיד, אף שכבר החלטתי להפסיק לתקשר עם חברים חדשים. נעשינו חברות, לפחות על גבי הנייר.

יום אחד באתי לשמוע דברי תנ"ך וליד הקופה יושבת אישה אחרת. "איפה דליה?" – "היא נפטרה," אמרה. חשתי דקירה קטנה בלב.

היא נפטרה אך שמה ממשיך להופיע בפייסבוק כאילו עודה בחיים. כך חודש, חודשיים, שנה. שנתיים. אפשר עוד להתקשר אליה, לברך אותה ליום ההולדת. פעם פייסבוק – לנצח פייסבוק, עד תחיית המתים.

שמה המתנוסס נראה לי כביזיון המת. בני משפחתה כנראה אינם חברים בפייסבוק הזה ואינם רואים את שמה הנישא לשווא. אולי אינם יודעים איך מתקשרים להנהלת פייסבוק. אילו ידעתי הייתי מתקשרת בעצמי ומבקשת  כי יניחו למנוחה ויסירו סוף סוף את שמה.

 מה אלין על הפייסבוק? הרי אינו אלא רובוט. אוטומט. רשת חברתית היודעת רק את המידע שבו הזינו אותה – אבל הוא טבוע בה עד סוף כל הדורות, לטוב ולרע. ואם המידע שנידבנו לרשת כבר אינו תקף או אינו רצוי – הרשת אינה מודעת לכך. היא אינה טורחת לברר מה נאמר בה. לא אכפת לה אם אנחנו חיים או מתים.

אם אין מקפידים לשלוף מהר מהפייסבוק שלנו חומר שהפך לא רלוונטי או בלתי רצוי, הוא יישאר ברשת עד כלות, יחד עם סודותינו. הגולם הזה, לכאורה חביב וחברתי, עשוי עוד לגרום לנו הרבה צער, אפילו נזק.

 

אהוד: זו הסיבה שאין לי כל קשר לפייסבוק או לכל רשת חברתית אחרת באינטרנט ובסמארטפון – זולת האינטרנט עצמו, המרשתת, המשגר לי ומקבל ממני אי-מיילים, עליהם יש לי שליטה בקבלה, במחיקה ובמשלוח – ברמה גבוהה ביותר של עריכה עברית.

אחד הדברים המזעזעים אותי כשמראים לי בסמארטפון קטעים מהפייסבוק הוא לא רק הטמטום של חלק ניכר מן הכותבים אלא גם העברית העילגת והנוראה שלהם.

 

* * *

נעמן כהן

איימן עודה הכופר האחמדי

והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)

בשעה שאיימן עודה ראש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) עומד להיות דמות אקטיבית או פסיבית מהותית בממשלתו של בנימין גנץ מעניין לדעת מהו מקורו ובית גידולו.

הדת האחמדית נוסדה במדינת פנג'אב שבהודו הבריטית על ידי מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני (1908-1835) ונקראת על שמו. בהיותו כבן 40 הכריז ע'ולאם אחמד כי אללה הטיל עליו לחדש פני הדת המוסלמית ולהשליט בעולם צדק ויושר. תומכיו התכנסו בעיר לודהיאנה ב-23 במרץ 1889 ונשבעו לו אמונים (בייעה), תאריך זה נחשב כתאריך בו נוסדה הדת האחמדית.

האחמדים מאמינים כי ישו לא מת על הצלב ולא עלה לשמיים. הוא ניצל, ומאמיניו הסתירו אותו, והוא הוברח לגליל, ומשם הגיע עם מרים אימו להודו ושם מת בגיל 120. קברו נמצא בעיר סירינגר בחבל קשמיר.

ע'ולאם אחמד, מבשר הדת, היה לפי דבריו גלגול של קרישנה, ישו ומוחמד גם יחד. הוא "אל-מועוד" – המובטח (מילה המקבילה במשמעותה למהדי). בניגוד לתפישה האיסלמית המקובלת לפיה מוחמד הוא "חותם הנביאים", האחמדים מאמינים שלאחר מותו לא חדלה הנבואה והיא עברה לע'ולאם אחמד ולתלמידיו אחריו.

אחרי פטירת מייסד הדת בחרו בני העדה לתפקיד החליף (מחליף) את מאזאלנא נור אל דין, ואחריו ירשוהו חליפים אחרים.

בניגוד לאיסלם הסוני והשיעי, שוללת התורה האחמדית אלימות במסגרת הג'יהאד, והיא מחייבת את מאמיניה להיות נאמנים למדינה בה הם חיים. בן הכת חייב במצוות הקוראן כדי להגיע לעולם הבא ואסור לו לעבור על חוקי ממשלת מדינתו, כדי שיחיה בשלום בעולם הזה.

במהלך המאבק ההודי לעצמאות מבריטניה לא תמכו אנשי האחמדיה במאבק והעדיפו שלטון זר ששומר על זכויות המיעוטים על פני שלטון הינדי שעלול לדכא אותם, זה השתלב בגישתם לציות לחוק (בעוד שאנשי הקונגרס הלאומי ההודי פעלו נגד החוק הקיים בשאיפתם לעצמאות).

למותר לציין כי האחמדים הוגדרו ככופרים בני מוות ע"י החליף החדש של האיסלם הסוני, אבו בכר הבגדדי, החליף של דעאש.

האחמדים מונים כיום לדבריהם כ-15-20 מיליון מאמינים, כאחוז אחד מהמוסלמים בעולם. כרבע מהם נמצאים בפקיסטן, אך עקב הרדיפות מרכז העדה שוכן כיום בלונדון, שם יושב הח'ליף, הדמות הרוחנית הגבוהה ביותר בקרב האחמדים, יש להם בלונדון מרכז תקשורת המשדר את ערוץ הטלוויזיה האחמדי לעולם.

 

האחמדים בארץ

ב-1924 הגיעה לארץ משלחת בראשות הח'ליף השני של העדה האחמדית. חבריה הגיעו לפורט סעיד, משם ברכבת ליפו, ביקרו בירושלים, בבית לחם וחברון, ואז ברכבת צפונה לחיפה.

אחרי לילה אחד בעיר הכרמל הם המשיכו לסוריה. משם הפליגו ללונדון, לכבוד פתיחת המסגד הראשון בלונדון.

כשהמשלחת חזרה להודו, ביקש הח'ליף מאחד משליחיו, ג'לאל אל דין שאמס, להשתקע בדמשק עם הבשורה האחמדית. אבל הוא נתקל שם בעוינות, דקרו אותו והוא כמעט מת. הצרפתים אמרו שהם לא יכולים להגן עליו, אז הוא הגיע לחיפה.

אבי הכפר, עודה, הגיע לכבביר בסביבות שנת 1850 מהכפר נעלין בשומרון. לראשונה גר במערה גדולה ששימשה גם מקום מגורים לעיזים ולבהמות.

ב-1928 כשהגיע לכבאביר שליח הדת ג'אלאל אל דין שמס מהודו דרך דמשק, ונפגש עם הצעירים המוסלמים בכפר החליטו התושבים להתחמד (להפוך לאחמדים). בשנת 1934 נחנך המסגד האחמדי הראשון הקרוי "אדוננו מחמוד", על שם החליף השני של הכת. הוא בנוי כמבנה מתומן לפי מתכונת כיפת הסלע בירושלים.

לאחמדים ירחון הקרוי "אלבושרא אלאסלאמיה אלאחמדיה" – "הבשורה המוסלמית האחמדית", אשר מופיע מאז שנת 1932. כבר בגיליונו הראשון פנה ליהודים בהצעה להתאסלם, והם אף מיהרו לתרגם לצורך זה את הקוראן ליידיש.

האחמדים עורכים מסיבה לזיכרון תרגום הקוראן ליידיש:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1809242

כיום קיימים בישראל, ביו"ש וברצועת עזה, כ־2,500 אחמדים, וכ-1,500 מתגוררים בשכונת כבאביר בחיפה.

למותר לציין כי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר, האחמדים נחשבים לא לגיטימיים, וקיומם אסור. מסגד אחמדי קיים רק תחת ה"כיבוש" היהודי:

הנה רשימת כל המסגדים האחמדים בעולם:

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_Ahmadiyya_buildings_and_structures

אימאם העדה האחמדית בישראל כיום הוא מוחמד שריף עודה, והוא כפוף לח'ליף מירזא מסרור אחמד, שמושבו בלונדון.

בראיון לכתב "מקור ראשון" אריאל שנבל מסביר עודה כי "המהות האחמדית היא איסלם בדרכי שלום. אין באיסלם "דין מוחמד בסייף". אין במסורת האסלאמית או בקוראן את המילה 'סיף'. שיח' אמין אל חוסייני ועז-א-דין אל קאסם המציאו את זה. עניין השלום הוא חלק מהאמונה. כל מי שעושה משהו בניגוד לשלום פועל בניגוד לדבר אללה*.

"שמו של האל בקוראן הוא 'המלך הגדול השלום'. ואם האל הוא שלום, הוא גם רוצה שיהיה שלום בבריאה שברא. הוא ברא את האדם בצלמו. לפי אמונתנו, הכעבה במכה נוסדה כבית ספר לשלום וביטחון."

(אריאל שנבל, "אסלאם בדרכי שלום", מקור ראשון, 22.11.2019)

https://www.makorrishon.co.il/judaism/186011/

 * קביעתו של עודה שלא מוחמד, אלא אמין אל-חוסייני, ואל-קאסם הם שהמציאו את הטרור המוסלמי ואת המלחמה בכופרים קצת מוזרה לאור מעשיו של מוחמד עצמו, ומלחמתו בכופרים, ולאור העובדה שהמוסלמים הקובעים ש"הטרור מן האיסלאם, ומי שמכחיש זאת – כופר." (אירהב בערבית – טרור, הטלת אימה ומורא) מסתמכים על הכתוב בקוראן: "אני אטיל מורא בלב הכופרים ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר." (סורה 8 פסוק 12) ועל פסוקים רבים אחרים מהקוראן והחדית'.

לזכותו ייאמר שהוא יוצא נגד החינוך של ערביי ישראל: "בכיתה ו' ו-ח' מלמדים על אלימות. חינוך שמוציא תלמידים דעאשים בהבנה שלהם. מלמדים אותם משפטים כמו – 'ציוויתי להילחם בלא מוסלמים עד שיתאסלמו' או 'מי שאינו מתפלל דינו מיתה.'

"דיברתי על כך עם נפתלי בנט כשהיה שר חינוך. אמרתי לו, איך אתם מרשים דברים כאלה. מה הם לומדים מטקסטים כאלה. החינוך הדתי הוא חינוך מסוכן. במקום לחנך לערכים, מוסר, אהבת אדם ונאמנות למדינה, מלמדים את הדברים הללו. אני בעד חינוך דתי, אבל לא כפי שהוא היום.

"אני אחראי על הצד הדתי. בכל מקום אנשים צריכים להיות נאמנים לשלטון. הישראלים והפלשתינים עלו על הסולם של אוסלו, ואז הפלשתינים זרקו את הסולם ואמרו שהוא טמא. עשיתם הסכם, תעמדו בו. אל תשחקו."

האימאם עודה, המגדיר עצמו "ערבי-פלשתיני-מוסלמי", מייחל למדינה אחת בדרך שלום. אם בקנדה גרים יהודים וערבים יחד, למה פה לא?

האימאם עודה הוא קרוב משפחה רחוק של איימן עודה יו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)."הוא מהחמולה," האימאם מסביר. "גדל בעדה האחמדית, בשכונת כבאביר, ומבחינתי הוא אחמדי. האם הוא פעיל, לא? מגיע למסגד? לא. מי שנולד בבית אחמדי הוא אחמדי. שומר מצוות או לא, זה כבר משהו אחר."

בכל מקרה איימן עודה, האחמדי הקומוניסט, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) למרות עקרונות דתו, השלום והנאמנות למדינה, הוא אינו יכול להשתחרר מגזענותו הערבית-המוסלמית, כשהכריז ש"ערבי שמצביע למפלגה שיש בה יהודי, מזהם את קולו."

למרבה הצער עד עתה סירב גם איימן עודה לראות את דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים גזענות ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

חבל גם שעודה, מנהיג האחמדים, לא נשאל בראיון מה דעתו על כך. כמובן שעקב גזענותו האנטישמית הוא תומך בשלטון הקצב מדמשק בשאר אל אסד ובחיזבאללה מפני שהם אויבי ישראל. [הכוונה כאן לאיימן או לאימאם?]

 

האוחזים בחרם, בחרם יאבדו

בהמשך לרשימת החרם של נציבות אי-זכויות האדם של האו"ם, הכריז משה מזרחי-רז, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, כי מפלגתו מרצ, "תומכת מבחינה מוסרית בהחרמת המוצרים בהתנחלויות שהם חלק מכלכלת הכיבוש".

משה מזרחי רז מרצ תומכת בחרם:

https://rotter.net/forum/scoops1/603706.shtml

קשה להאמין שמרץ היא ממשיכת מפ"ם, ומשה מזרחי-רז הוא ממשיך מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן, ולא של הפ.ק.פ.

למשה מזרחי-רז, למר"צ ולשאר המחרימים נאמר: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא! והאוחזים בחרם, בחרם יאבדו!

 

יאיר גולן – יהודי גלותי

יאיר גולן ממר"צ, "נותן הסימנים" לשנות השלושים, הבריק השבוע כשניסה לחקות את בן גוריון שאמר "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים."

"מה זה רקטות מעזה – פחות מפוגרום; מה זה בלוני נפץ – שטויות, זה לא ממש גזירה. 'סופות בנגב' – זה מוכר לנו, התרגלנו – תרבות השטייטל חזרה ובגדול. ביבי והליכוד, בסיוע מפלגות הימין והחרדים, יסדו את הגלות כאן בארץ. אפשר לצאת מהגלות לארץ ישראל, אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהאנשים."

יאיר גולן: הימין גלותי:

https://rotter.net/forum/scoops1/603940.shtml

מעניין שבשביל "נותן הסימנים" ריקוד "מה יפית" לאבא של מאזן נחשב לייצוג הישראליות הצברית.

 

מי רצח את השלום?

צוותא "לתרבות מתקדמת" מקיימת דיון בשאלה מי רצח את השלום?

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=6081

הנואם העיקרי הוא העבריין, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שרקד לאחרונה "מה יפית" לאבא של מאזן, המאשים כמובן את נתניהו ברצח השלום.

לעומתו אבא של מאזן מאשים דווקא את אולמרט ברצח השלום. בראיון עימו הוא מתוודה: "קיבלתי מאולמרט את כל ירושלים. אולמרט אמר לי ירושלים שלכם ואני אתן לך יותר מגבולות 67' כדי שתאמר לעם שלך שקיבלת יותר מזה..."

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=602891&forum=scoops1&viewmode=all&keywords=%E0%E1%E5%20%EE%E0%E6%EF

זה לא הספיק לאבא של מאזן הוא רצה עוד. למשל חזרת צאצאי הפליטים.

פרדוקס השלום הוא שאם היה אבא של מאזן מסכים וחותם על הסכם שלום (מה שלא יקרה לעולם) וצה"ל היה נסוג מיו"ש ,הוא היה מיד נזרק ע"י החמאס מגגות רמאללה, ואין יותר הסכם. כי ללא צה"ל אין אבא של מאזן, ועם צה"ל – אין שלום איתו.

 

קרמניצר תומך טרור

כתב "הארץ", המשפטן הבכיין, (בכה עם קבלת חוק הלאום) מרדכי קרמניצר האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי – יצא עם תובנה חדשה. בביקורת על נשיאת בית המשפט העליון, שהתנגדה לתומכת הטרור היבא יזבק, אמר כי "הנשיאה חוזרת על קביעתה שלפיה 'טרור ודמוקרטיה משולים לאש ומים ואין הם יכולים לדור בכפיפה אחת.' קביעה זו מתעלמת מכך שהטרור הפלסטיני שאינו שייך לחמאס (למשל הג'יהאד האיסלמי, השהידים של הקצה של הפת"ח ודומיהם) אינו מכוון נגד הדמוקרטיה הישראלית אלא להיפך נגד משטר כיבוש שאין בו אין זכויות אזרחיות."

https://mobile.twitter.com/amit_segal/status/1226919190549975041

הבנתם? קרמניצר תומך טרור. לפי בית המשפט העליון יכול היה לרוץ לכנסת.

 

המאבק נגד נתניהו מאיים להרוס את מערכת המשפט

120 פרופסורים גמורים פנו לנשיא ריבלין בבקשה שימנע מנתניהו להקים ממשלה בשל כתב האישום נגדו.

הגדילה לעשות פרופסור רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת באר שבע לשעבר, שטענה: "אדם חייב להוכיח את חפותו בבית המשפט. ברגע שיש כתב אישום," מסבירה פרופסור כרמי, "חובתו של הנאשם להוכיח שהוא אכן חף מפשע."

https://mobile.twitter.com/radio103fm/status/1227523613462536193

https://rotter.net/forum/scoops1/603547.shtml

הבנתם? אליבא דכרמי אין יותר חזקת חפות. האדם אינו זכאי עד שתוכח אשמתו, כנהוג בשיטת המשפט הישראלית הדמוקרטית – אלא הוא אשם עד שיוכיח את חפותו, ע"פ מיטב שיטות המשפט בדיקטטורות החשוכות ביותר.

איך זה שיאיר גולן לא מוצא אצל כרמי סימנים לשנות השלושים אירופה?

הנה דבר ממש מפחיד – בניגוד לטענה שנתניהו הורס את המערכת המשפטית, דווקא מובילי המאבק נגד נתניהו הם-הם המובילים את המדינה להרס הדמוקרטיה הישראלית ולהרס שיטת המשפט שלה.

 

"ניאו מפא"י" והגזענות האנטי אשכנזית

הגזענים האנטי-אשכנזים, הני זובידה ובני נוריאל, המגדירים עצמם יהודים-ערבים, ואקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, פיתחו תיאוריה סוציולוגית חדשה – עליית "התנועה הניאו-מפא"יניקית".

"מדוע 'ניאו', ולא סתם מפא"יניקים? הואיל ומדובר באשכנזים, בעיקר גברים, שמעדכנים אידיאולוגיה ישנה בהקשר כלכלי-פוליטי חדש. מפא"יניקים כגון עמוס עוז, יוסי שריד, ירון לונדון ואחרים הסתפקו במשך שנים בטיפוח נוסטלגיה לימי מפא"י, לעומתם, הניאו-מפא"יניקים מתמקדים בהגנה אקטיבית על הנוסטלגיה באמצעות תיווך בין העבר להווה."

ניצחון הליכוד אומרים זבידה ונוריאל הביא לקרע בין האליטה הפוליטית לאליטה הצבאית בית המשפט והתקשורת.

הפרויקט הפוליטי של נתניהו – קידום של דתיים ומזרחים לאומנים, שאינם מתעניינים בגורל של קבוצות מוחלשות, וקיבלו את סמכות האב האשכנזי – היה לצנינים בעיני הניאו-מפא"יניקים. הם רוצים "להחזיר עטרה ליושנה."

הניאו מפא"ינקים קובעים זבידה ונוריאל, "מספקים רמזים לעתיד הלא אשכנזים במדינה:  בני גנץ מהלל את דוד בן-גוריון, מאתרג את מנהיגי מלחמת 1967 ומציג את ה'ערס' כישראלי הלא-ראוי (ביטוי שהשתמש בו פעם כדי להדגים איך חבר כנסת אינו צריך להתנהג).

"גבי אשכנזי מבקש להעלות את ישראל על דרך השפיות באמצעות חיזוק ערכי כור ההיתוך והנאמנות לצבא – כל זאת נגד הביקורת של הרוב המודר, החותר לביטול הפערים בין מיעוט אשכנזי פריווילגי לכל השאר.

"יאיר לפיד שולל לגיטימציה מפלסטינים שמותחים ביקורת ('הזועביז') ותוקף מזרחים שמותחים ביקורת על כור ההיתוך.

"משה יעלון חולם לפגוש את בן-גוריון ומבטא תחושה של דחייה עמוקה מההתנגדות של מירי רגב לכור ההיתוך, כפי שהוא מגולם במונופול ההיסטורי-האשכנזי בגלי צה"ל, ואילו אלעזר שטרן המיזוגן תייג את רגב כאישה לא מהוגנת.

"הניאו-מפא"יניקים מהשורה השנייה." מוסיפים שבידה ונוריאל, "מתבטאים בצורה חופשית יותר באמצעי התקשורת. הם אלה שמובילים את השיח החדש-ישן. בשונה מאבותיהם הרוחניים, הם נאלצים להתמודד עם העליונות האינטלקטואלית והמחקרית של השיח המזרחי. לכן ההגנה שלהם על הנוסטלגיה מתנסחת בשיטת 'כן, אבל,' כשהם מנתקים את הקשר הסיבתי בין הגזענות המפא"יניקית לפרקטיקות שמוזילות את ערך החיים של הלא-אשכנזים בישראל. מטרתם היא להעניק לגיטימציה למלחמות האליטה האשכנזית הוותיקה בקורבנותיה הלא-אשכנזיים, תוך כדי הטלת מום באחרונים. הם מפרשים זאת כניסיון לייצר קולקטיב חדש, טוב יותר. זוהי ה'ממלכתיות' החדשה. מוביליה הם הבנים הממשיכים של האחוס"לים יועז הנדל ורביב דרוקר.

"למרות מודעותו להיסטוריית הדיכוי של מפא"י, הנדל טוען שצריך לפאר את זיכרון העבר משום שלשיטתו לא היתה ברירה. כבן ממשיך של מורשת בן-גוריון, הוא תוקף את הטענה, שיש קשר סיבתי בין כור ההיתוך לדיכוי המזרחים. 'הטעות שלנו היתה שלא המשכנו את תפישת כור ההיתוך של בן־גוריון,' טעות שצריך לתקן באמצעי כפייה. בספרו 'שיחות על תקווה ישראלית' (הוצאת ידיעות אחרונות, 2018) אומר הנדל: 'נכפה את כור ההיתוך... לא נוותר.' הוא מתייג את הביקורת המזרחית כ'שד שצריך למות. הוא בוגד ברעיון הציוני.' בהתאם לכך, הוא תומך בהטלת סנקציות כלכליות על יצרני השיח המזרחי.

"רואים, שבשביל הנדל 'ממלכתיות' היא, בין היתר, יצירה מחדש של מגף, שנועד לרמוס את המזרחים שמאתגרים את הלגיטימציה המוסרית של האליטה האחוס"לית – ובראשה כור ההיתוך."

לנוכח הסכנה הצפויה מצד האשכנזים, זבידה ונוריאל מזהירים את האשכנזים:

"בשנים הבאות, החורף הממלכתי, הצבאי והניאו-ליברלי יחייב את הקבוצות הלא-אשכנזיות בישראל – התרבויות הערביות (המוסלמיות, היהודיות והנוצריות) שבמדינה, ומסביבה. מדובר בניסיון לחשב מסלול מחדש, ובצורה עצמאית. לא יהיה לאשכנזים המונופול על כור ההיתוך.

"חושפי ההיסטוריה האפלה של החברה בישראל ובמי שדורשים לחולל שינוי בדמות הישראלי ובתרבות של המדינה.

"באמצעות התהליך הכפול של האדרה והעלמה אגרסיווית מעוניינים זקיפי משלט הנוסטלגיה להחזיר את ה'ממלכתיות' – כלומר, המונופול על ייצוג המדינה, ייצוג שמסמן-העל שלו הוא 'כור ההיתוך', מושג שביסודו עומדות חרדה וטינה עמוקה כלפי התרבויות הערביות (המוסלמיות, היהודיות והנוצריות) שבמדינה ומסביבה. מדובר בניסיון לבצע סיכול ממוקד בחושפי ההיסטוריה האפלה של החברה בישראל ובמי שדורשים לחולל שינוי בדמות הישראלי ובתרבות של המדינה."

 (הני זובידה ובני נוריאל, "עלייתם של האשכנזים המתוסכלים", "הארץ", 7.1.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8355700

להחליף אשכנזים ביהודים – והנה יש לנו מאמר מתאים ל"דער שטירמער".

לאור הגזענות האנטי-אשכנזית שהתפרצה בגינויו של יועז הנדל, שתיאר מצב וקרא לאיחוד, כמה עלובה היא ההתקפה עליו מחברו למפלגה עופר שלח שניסה לקושש מנדטים מגזענים אנטי-אשכנזים.

נעמן כהן

 

אהוד: לומר את האמת, את הקטע האחרון לא כל כך הבנתי.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק חמישה-עשר:

הסיפור "הטיטניק בא" של שלום אילתי

שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני

 

בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג'ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.

חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין-גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.

 

 

שלום אילתי

הטיטניק בא

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

 

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

 

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* העיתון המקוון מהיום "חדשות בן עזר" 1514 הינו יוצא דופן מכל בחינה. חווייה. העברתי לכמה ממכותביי. אני עדיין נרגש מקריאת העיתון במשך 3 שעות. קטונתי במילים להביע את הערכתי לגיליון הזה ומה גם שאני בוכה על האסון שאירע בפטירתו של יוסי גמזו.

מוטי בן-חורין  

 

* קלוד פרץ: יוסי גמזו יקירנו אתה תחסר לנו מאוד!

 

* אהוד: מאחר שיוסי גמזו ז"ל היה סתם משורר ופזמונאי עברי עם ניצוץ של גאונות, ולא נביא זעם ותוכחה תקשורתי כמו יבדל"א דוד גרוסמן – הוא לא קיבל את פרס ישראל וגם לא היה מקבל אותו אילו האריך ימים.

 

* בקרוב יחל משפטה של פאטו בנסודה, התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג, הנאשמת בפשעים נגד האנושות – זאת לאחר שבשנת 1998 מינה אותה הנשיא-הדיקטטור האכזר יחיא ג'אמה, השליט של גמביה, לשרת המשפטים ולתובעת הכללית שלו – תפקיד שבו התמחתה כנראה, מבחינה "מוסרית"-פרקטית – בהליכים משפטיים מושחתים שלימים הקלו עליה להאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות.

 

* זעקת הנאנסות התמימות: "כתב האישום מתבסס על העדויות של שתי נשים: מרים (מימי) היילי, עוזרת הפקה לשעבר ב'פרויקט מסלול', שסיפרה כי ויינשטיין ביצע בה מין אוראלי כפייה בדירתו בטרייבקה ב-2006, וג'סיקה מאן, שחקנית מתחילה שסיפרה כי המפיק אנס אותה בחדר המלון שלו במנהטן ב-2013. שתיהן הודו במהלך המשפט שלא רק ששמרו על קשרי ידידות עם ויינשטיין אחרי התקיפות-לכאורה, אלא קיימו איתו בהמשך יחסי מין בהסכמה." ["הארץ" באינטרנט. 16.2].

 

* עורך חדשות בן עזר שלום. קראתי זה עתה בשקיקה ובהנאה את גיליון מספר 1514. לא ברור לי כיצד זה הגיע לכתובתי אבל משהגיע, שמחתי לקרוא. אינני מסכים עם הרבה מהדעות שהובעו, אבל לפחות הן מנוסחות בצורה הגיונית ומרשימה ומעוררת מחשבה.

מאחר שאני בגיל של כמה מהכותבים, בייחוד אלה שכתבו על חיפה ותל אביב של שנות המנדט האחרונות, צללתי לזיכרונות העבר בהנאה.

בתקווה לקבל גיליונות נוספים.

מירון מדזיני

(יליד 1932) 

 

* אהוד: בלילות החורף הארוכים אני קורא עכשיו מחדש את שני הכרכים של "מלחמה ושלום" לטולסטוי, בתירגומה של לאה גולדברג, בהוצאת ספריית פועלים, מהדורה חדשה ומתוקנת, הביא לדפוס חיים פלג, 1977 – יותר משש מאות עמודים כל כרך, ואני כבר במחצית השנייה של הכרך השני. שריפת מוסקבה ב-1812 לאחר שנכבשה בידי צבאו של נפוליאון, ואני כבר חולם על כך בלילות. איזה סופר ענק היה טולסטוי! כולנו גמדים לעומתו.

אמנם, לומר את האמת, אני קצת מתקשה בהבנת חלק מן המילים העבריות שבתרגום. יש בו עשרות מושגים, שמות וחפצים בעברית – שאין לי מושג מה הם.

דווקא בתרגומה העברי הנפלא של לאה גולדברג ל"פר גינט" הבנתי כל מילה.

 

* הי אהוד, בפתיח לעיתונך, אנחנו חסרים ביותר את פניני כתיבתו של יוסי גמזו וחבל על דאבדין ולא משתכחים. ולבני סביבת ה-80 לזכור: אין להשתמש במדרגות ללא מעקה או לטפס על סולם. ובהליכה על מדרכה מישנה זהירות ממרצפות רעועות, מאופניים וקורקינטים חשמליים ושאר מרעין בישין – למען נאריך ימים.

אני שייך לאלה המגנים בכתב ובעל פה את האסיר המורשע ראש הממשלה לשעבר אולמרט על תחילת עיסוקו הפוליטיים ובמיוחד עם אבו מאזן, וכן את התופעה בה האסיר המורשע שר הפנים לשעבר דרעי חוזר עם שיחרורו מהכלא לתפקד שוב כשר הפנים כתוצאה ממערכת פוליטית עכורה!!!

אהבתי מאוד את הכתבה על האופה מגרעין מתיישבי עין גדי, את המק האדום שהחליק לתעלה ואת סיפור הסירה שהיתה הקשר היחיד עם הצפון  ו... ובאשר לעין גדי, חלק מחברי ההכשרה אליה אני השתייכתי בזמנו, נטלו חלק עם השחרור מהפלמ"ח והשתתפו במבצע "סולל" שהחל בסלילת השביל מדרום בואכה עין גדי.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

 

אהוד: ה"כתבה" על "האופה מגרעין מתיישבי עין גדי" היא פרק מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים". הפרטים התיעודיים ברומאן הם בדרך-כלל נכונים.

 

* באור עקיבא הסמוכה לקיסריה התגלה קיוסקאי יהודי-פולני קשיש בן 80 שהיה מקבל למכירה את הסיגרים שביבי לא הספיק לעשן ואת השמפניה ששרה לא הספיקה לשתות. אם היהודי-הפולני מאור עקיבא יאריך ימים עד גיל 90 הוא יהיה העד ה-334 במשפטו של ראש הממשלה העבריין (או "השרלטן", ככינויו בפי הפובליציסט המוסרי אורי הייטנר) – בנימין נתניהו.

 

* אהוד שלום. מקווה ששלומך טוב ואני מברך אותך על הבמה שנתת במשך השנים ליוסי גמזו, ולפוצ'ו ייבדל לחיים ארוכים, שסיפוריו חביבים עליי. נתבקשתי על ידי ידידי ד"ר יהודה שנהב לברך אותך על נאומך המרגש בחגיגה שזומנה לכבודו של פוצ'ו, שלא נוכחתי בה, אבל הוא נוכח והוא ביקש ממני לברכך על הנאום. אז כך עשיתי וגם כך אני דורש בשלומך באותה הזדמנות שתזכה לשנים רבות ובריאות.

בידידות

בכבוד רב 

יצחק שויגר

 

* האם נערך אי-פעם מחקר או מידגם בנושא המיתאם, הקורלציה – בין מיספר הנשים והגברים, גם מהשכבות המבוססות והמשכילות ביותר בישראל, המאמינים כי נתניהו אשם, לבין אותו מיספר גברים ונשים, גם מהשכבות המבוססות והמשכילות ביותר בישראל – המאמינים שחטיפת ילדי תימן איננה עלילת דם בזוייה ומרושעת על היישוב העברי – שקלט את העלייה התימנית בשנים שלאחר מלחמת השחרור. התוצאות עלולות להפתיע, זאת בלשון המעטה.

 

* חולצה כמשל. לד"ר משה גרנות שלום. משה יקר, תודה על מילותיך החמות. בדבריי בערב שהוקדש במכון בן-צבי ליצירתי הספרותית והמחקרית ביקשתי לייצג דור של בני שכונות שמלחמת העצמאות פגשה אותם בנעוריהם והורידה את הוריהם מנכסיהם, הם חיו מן היד אל הפה ונטלו את גורלם בידם. במאמץ רב פילסו לעצמם צעירים אלה דרך בחיים, לא יללו ולא בכו על מר גורלם, לא הושיטו יד לנדבה, לא בזו לכל פרנסה המכבדת את בעליה ובעיקר למדו, השכילו והרחיבו דעת – חלוצים אקדמאיים במשפחתם. הם הצניעו את רגעי הכאב בליבם פנימה ופניהם אל השמש העולה.

בהיותי עדיין נער שליח, הגעתי לעבודה לבוש בחולצה שחוקה עד מוות, גדולה עליי בשני מיספרים, ולעיני מכובדים שנכחו בחדר הצביע הממונה עליי בגאווה ואמר: "אתם רואים עליו את החולצה הזאת – את זאת אני נתתי לו."

ביקשתי לקבור את עצמי שבע אמות באדמה מרוב עלבון. לא פציתי פה כי ידעתי ש'יעיפו' אותי מהעבודה. ובליבי אמרתי: "חכו חכו, יום יבוא ואני אהיה המנהל ואנהג אחרת עם העובדים." עוד באותו יום קרעתי את החולצה לקרעים וזרקתי אותה לפח האשפה ואז רווח לי.

לימים הייתי המנכ"ל והעורך הראשי של הוצאת מאגנס וחולצות קניתי בכספי שלי ולפי בחירתי. אני מביט סביבי ורואה בגאווה את משפחתי: קצינים בכירים בצה"ל, חמושים בתואר שלישי, מרצים באוניברסיטה, מהנדסים ומדענים, סטודנטים לרפואה ולמדעים ועוד היד נטויה.  

ולמה אני מספר זאת? כי בדבריי רציתי לקיים את הפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור," כדי שהדורות הבאים יידעו ויעבירו הלאה, שההתחלה היתה אחרת ובכוח הרצון וההתמדה אפשר לפרוץ את תקרת הזכוכית.

ושוב תודה למשה גרנות.

בכבוד,

בן-ציון יהושע

 

* אהוד: מומלץ לקרוא את כל פרקי "שלוש פואמות" של יוסי גמזו שבצרופה כי הם נותנים תמונה שירית קשה, אדירה ומזעזעת על תולדות חייו שלו-עצמו ועל הסבל שרדף אותו כל ימיו.

 

* אברהם כץ עוז: "בלונים. לדעתי הדרך הנכונה לטפל בבלונים או בעפיפונים היא בדיוק הדרך שהפלשתינאים משתמשים בה. לא צריך בשביל זה להרים מטוסים וטנקים, בסך הכול בלונים של ילדים. לא  צריך כוח, צריך שכל. אני מציע להעמיד ספינת משמר במרחק של 2-4 קילומטר מהחוף מול עזה. להציב  שם חבורה  של תלמידי תיכון שער הנגב, שינפחו בלונים, וחיל ההנדסה יחבר להם פצצות תבערה מתאימות, ולשלוח כל יום 40-50 בלונים עם פצצות תבערה, שיפלו באקראי בעזה ובמחנות הפליטים סביב העיר. תראו שלמחרת הבלונים מעזה ייפסקו על ידי התושבים עצמם.

 

* מלאו שנתיים לפרידתנו מאורה, ונעלה לקברה ביום ו' 28.2.20 בשעה 11 בבית העלמין צור שלום בקריית ביאליק.

יונתן זמיר

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2220 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל