פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1516

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בשבט תש"ף, 20.2.2020

עם צרופת "שלוש פואמות" מאת יוסי גמזו ז"ל, ובה גם "שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה",  

 ותמונת האגרונום ישראל ויסלר בעיתון אמריקאי, במסע לימודים בארה"ב בשנת 1959.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו ז"ל: שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה. // עמוס גלבוע: פרדוקס התנאים הבלתי קבילים. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה.  פרק מ"ה – "...תוכנית המאה..." // יעקב אחימאיר: פרשת סגל. // מתי דוד: השנאה והמיאוס מנתניהו. // י"ז: ביצים במלחמה. // ד"ר משה מוסק: הרברט סמואל ומדינית העלייה – הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית. // אורי הייטנר:

1. לייבש את הטרור. 2. צרור הערות 19.2.20. // יוסף אורן: אמן הכתיבה האלטרנטיבית – מבט שונה על יצירתו של יובל שמעוני. חלק א' – העלילה המוצפנת ב"מְעוֹף היונה" וב"חדר". // שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים.  [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

שִירִים לְנַעֲרָה עַל גְּדוֹת הַלֶּתֶה

"...אבל בשעה שאין שיוּר וקיוּם לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבּריות, לאחר חוּרבּנם של הדברים, יחידים וענוּגים יותר, אבל גם עזים יותר, רוּחניים יותר, מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הטעם והריח ימים רבּים, וּבדומה לנשמות, הם קוראים זה לזה וּממתינים זה לזה וּמקווים בּתוך חורבות עולמם ונושׂאים על גבּי טיפּה קטנה אחת שאין בה ממש, בניין גדול זה של הזיכרון."

(מארסל פּרוּסט: "עוּגת המַאדלֶן הקטנה", מתוך "חֶפֶשׂ הזמן האבוד", תרגום: עדה צמח)

.I

יֵש מַשֶּ‏הוּ מַזְמִין כָּזֶה, כְּמוֹ חֵיק,

בְּקֹעַר הַמִּפְרָץ לְטוּף הַתְּכֵלֶת

בֵּין שְתֵּי זְרוֹעוֹת הָרִים שֶחִבּוּקָן

מַנִּיחַ לוֹ לַיָּם לְהִתְרַפֵּק.

הַקֶּצֶף הַמֵּטִיחַ תַּלְתַּלֵּי

שֵׂיבָה צְחוֹרָה בַּחוֹל, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

מוֹכִיחַ שֶאֵין גִּיל לֹא לָאַדְוָה הַמִּתְעַרְסֶלֶת

וְלֹא לַזִּכָּרוֹן הַמִּתְדַּפֵּק.

בַּחוֹף עוֹשָׂה הָרוּחַ לַדְּקָלִים

אֶת מַה שֶּמּוֹלְלוּ אֶצְבְּ‏עוֹתֶיהָ

שֶל זֹאת שֶלֹּא נָטְשָה אוֹתְךָ אַף פַּעַם

גַּם כְּשֶנָּטְשָה מְאֹד. שוּרוֹת-שוּרוֹת

חָרְשָה יָדָהּ בִּשְׂעַר-רֹאשְךָ גַלִּים

בָּהֶם טָבְעָה כִּצְרָב אֶת עִקְבוֹתֶיהָ

שֶל אַהֲבָה חוֹתֶכֶת כְּסַכִּין, כְּבֹחַן-לַקְמוּס:

It makes you or it breaks you,

אֵין פְּשָרוֹת.

II.

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַשְכִּיח,

זֶה הַכְּאֵב שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַגְלִיד.

כְּלוּם לֹא דוֹהֶה עִם הַשָּנִים, מִלְּבַד הַמִּיתוֹס

שֶפֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת מְרַפְּאוֹת אֶת הַשּוֹתֵת.

אֵין לֵב שָלֵם כְּמוֹ לֵב שָבוּר, אָמַר בִּרְתֵת

אוֹתוֹ חָסִיד מֻפְלָא, אַךְ הַשָּנִים הֵמִיתוּ

אֶת הַשְּלֵמוּת הַזּאת עֶשְׂרוֹת מִיתוֹת בְּיוֹם, מַה שֶמּוֹכִיחַ

שֶשּוּם סַכִּין כָּזֶה

אֵינֶנּוּ מַחֲלִיד.

וְאִם נִשְאַר דְּבַר-מַה שֶלֹּא חֻלַּל בּוֹ קֹדֶש

זוֹ הַזְּכִירָה שֶמַּעֲלָה אוֹתָהּ בָּאוֹב.

אֵיךְ לְדַיֵּק? הָאִלְמָלֵא, הַגַּעְגּוּעַ, הַמַּכְאוֹב

הֵם פַּעֲמוֹן-אָמוֹדָאִים אַךְ גַּם מַלְכֹּדֶת

שֶקִּירוֹתֶיהָ יְצוּקִים זְכוּכִית שְקוּפָה

וּמְצוּלוֹתָיו שֶל הֶעָבָר נִגְלוֹת בָּהּ חֶרֶש

עַל אַלְמֻגָּיו וְעַל כְּרִישָיו צְמֵאֵי-הַטֶּרֶף

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא יוֹרְדִים בָּהּ עַד סוֹפָהּ

שֶל הָאֱמֶת הַחֲשׂוּפָה מִכָּל מִשְׂחַק-

הַנִּצְנוּצִים הַזֶּה, הַכְּמוֹ-קָלֵידוֹסְקוֹפִּי,

שֶבּוֹ הוֹפְכִים תָּמִיד הַזְּמַן וְהַדִּמְעָה

אֶת הָעֻבְדּוֹת לְאַגָּדוֹת. אֵיךְ לְשַחְזֵר

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּלִי מֵיק-אַפּ, בְּלִי רֶטוּש, אַף לֹא קִמְעָה?

הֲרֵי בְּסַךְ-הַכֹּל כָּל זֵכֶר הוּא רַק קוֹפִּי

וּכְכָּזֶה הוּא לְעוֹלָם בֶּן-עֲרֻבָּה, קָרְבָּן חוֹזֵר

לְסַחְטָנוּת הַכִּסּוּפִים וְהַמֶּרְחָק.

אַנְלֹא יוֹדֵעַ. רַק הַיָּם שֶבִּדְכָיַי

מוֹסִיף לִרְגֹם בִּי, לֹא נִכְנָע וְלֹא סוֹלֵחַ,

גַּלִּים שֶל שָם וְאָז עַל מֵזַח חֵרְשוּתָם

הַמִּתְפּוֹרֶרֶת שֶל הַכָּאן וְהָעַכְשָיו.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי וְאַחֲרֵי, לִפְנֵי חַיַּי

שֶהֵם מִרְדָּף סִיזִיפִי בְּעִקְבוֹת חַיֶּיהָ,

וְאַחֲרֵי מַה שֶּנִּרְצַח אַךְ לֹא נֻצַּח בָּהּ וְלֹא תָם

כָּל עוֹד לֹא תַמְנוּ,

לֹא הַשִּיר

וְלֹא הַשָּר.

III .

הִיא חוֹזֶרֶת עִם רֵעֶיהָ מִמַּסָּע לְוִינֶר-וַאלְד

בְּתַרְמִיל כָּבֵד כָּאֵד הַמִּתְאַבֵּךְ עַל פְּנֵי הַדּוֹנַאוּ

שֶסִּפְלוֹן אֶמַיְל קָלוּף הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַבְזָמוֹ

מִתְחָרֶה בְּלִי הַצְלָחָה בִּצְלִיל צְחוֹקָהּ הָעִנְבָּלִי:

כְּמוֹ הַרְעָשָה אַרְטִילֶרִית שֶל אוֹר,

כְּמוֹ סַיְדֶר-עֲלוּמִים מַקְצִיף,

כְּמוֹ וַאלְס שֶל יוֹהַן שְטְרַאוּס,

חוֹצָה בַּמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים שֶלָּהּ אֶת מֶתֶק

הַבֹּקֶר הָאָפוּי בְּחֹם-אוֹגוּסְט כְּזַאכֶר-טַארְט.

שְלֹש מֵאוֹת מֶטֶר מִשָּם, בְּצִלָּהּ

הָרַךְ וְהַפַּסְטֶלִי שֶל גְּנוֹגֶנֶת מְפֻסְפֶּסֶת

אָדֹם-לָבָן כְּמוֹ תַּפּוּחֵי לֶחְיָהּ וּבְרַק שִנֶּיהָ

יוֹשֵב צָעִיר בְּבֵית-קָפֶה לְצַד אֲרוּסָתוֹ.

עֵינֵי הָאֲרוּסָה צוֹלְחוֹת בְּשֶקֶט, בְּאַקְרַאי

אֶת בֹּהַק הַכִּכָּר, הִיא מְזַהָה אֶת הָעוֹבֶרֶת

בִּקְהַל תַּרְמִילָאֵי הַהֲמֻלָּה שְכוּרַת-הַקַּיִץ

וּמַרְעִימָה אֶת שְמָהּ שֶד"ר פַאוּסְט אֲהֵבוֹ.

זוֹ שֶקָּרְאוּ לָהּ נִתֶּקֶת בִּמְאוֹר

פָּנִים מְיֻזָּעוֹת, מְרֻבָּבוֹת בְּשִׂכֵּי-אֹרֶן

וְאֵיזוֹ נְהָרָה שוֹחֶרֶת-טוֹב, מֵחֲבֵרֶיהָ

וְאָצָה בִּפְתִיעָה אֶל הַקּוֹרֵאת בִּשְמָהּ. מִכָּאן

צוֹבְרוֹת הַמִּיזַנְסְצֶנוֹת אֵיזֶה מֶתַח לֹא צָפוּי,

כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין מִן הַטְּרִיוְיָאלִי לַפָטָאלִי:

 –"תַכִּירוּ," מַצִּיגָה הָאֲרוּסָה אֶת מוֹדָעֶיהָ

הַלֹּא-מְיֻדָּעִים אִיש לְרֵעֵהוּ, זֶה לָזוֹ.

מֵעֵבֶר לַשֻּלְחָן, בַּאֲזוֹרָן שֶל הַנִּגְלוֹת

לוֹחֶצֶת יָד אֶל יָד אֶת הַמְּבוּכָה הַמְּנֻמֶּסֶת,

אֲבָל עָמֹק מִזֶּה, בְּתוֹךְ הַחֹשֶך הָאַרְטֶזִי

שֶבְּנִימֵי הַדָּם הַמִּשְׂתָּרְגִים בָּאֶצְבָּעוֹת

חוֹרֵץ פִּתְאֹם בִּימַאי-הַגּוֹרָלוֹת אֶת פְּסַק-דִּינוֹ

בְּלֵב שָׂדֶה מַגְנֶטִי לֹא-נִרְאֶה שֶל אֵיזֶה דַוְקָא

אַלִּים מְאֹד, עָשוּי תְּשוּקָה, בְּגִידָה, אַשְמָה וָנֹחַם

שֶאִלְמָלֵהוּ לֹא הָיָה הָאִיש אוֹמֵר מִקֵּץ

שָנִים רַבּוֹת, כְּאַתֵּיאִיסְט נִבְעָת מוּל רֶגַע מִיסְטִי:

"בְּרֶגַע זֶה יָדַעְתִּי מִי מֵהֶן תְּהֵא אִשְתִּי..."

IV.

פְּרוֹפֶסוֹר זִיגְמוּנְד פְרוֹיְד, אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, כָּל שָבוּעַ

עוֹרֵךְ סֶמִינַרְיוֹן לְמִתְקַדְּמִים. בְּמוֹ יָדָיו

הוּא מַגִּיש לָהֶם שְטְרוּדְל בֵּיתִי וְקָפֶה אֲרוֹמָטִי מֻשְלָג בִּשְלַאגְזַנֶה

וּמַה שֶחָרִיף וְלוֹהֵט לֹא פָּחוֹת: צִמּוּקִים מִתּוֹצְאוֹת מֶחְקָרָיו.

אֵין הַרְצָאַת רֶפֶרָט מְלֻמָּד זֶה מוֹנַעַת מִכְּבוֹד הַפְּרוֹפֶסוֹר

לִקְלֹט בְּזָוִית מִשְקָפָיו הַבּוֹרְקִים בִּקְרִיצָה גָלִיצָאִית אֶת גּוֹן

סֹמֶק פָּנָיו שֶל הָאִיש הַצָּעִיר כָּל אֵימַת שֶעֵינָיו לוֹחֲכוֹת אֶת

זוֹ הַיּוֹשֶבֶת בִּקְצֵה הַשֻּלְחָן וְעֵינֶיהָ פּוֹגְשוֹת אֶת עֵינָיו.

הַפְּרוֹפֶסוֹר עוֹרֵךְ אֲנָלִיזָה לְעֶצֶם מֻשַּׂג הַ-libido, "יֵש קֶשֶר

אֶטִימוֹלוֹגִי," הוּא סָח, "בְּלָטִינִית בֵּינוֹ וּבֵין libet (מַנְעִים)."

בָּהּ-בַּשָּעָה אֵין עֵינוֹ, עֵין-הַנֵּץ, מַחְמִיצָה גַם מַמָּש אֶת הַהֶפֶךְ,

אֶת מַה שֶּמְאֹד לֹא מַנְעִים וְלֹא libet לְוֶרְתֶר הַהוּא הַצָּעִיר

הַמַּשְפִּיל מַבָּטוֹ הַחוֹזֵר וְנִבְלָם בְּמַחְסוֹם-הַבּוּשָה כְּמוֹ הַדּוֹנַאוּ

שֶכָּל נַחְשוֹלֵי גֵּאוּתוֹ מִתְנַפְּצִים אֶל גְּדוֹתָיו הַסְּלוּעוֹת, לִרְסִיסִים.

אַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא שָׂם לֵב, הַמַּמְזֵר הַזָּקֵן, כִּי גַם הִיא, אוֹתָהּ פְרוֹיְלַיְן

אֵין בָּהּ, שֶלֹּא כְּסַלְעֵי הַנָּהָר, מֵאוֹתָן אֲדִישוּת וּקְשִיחוּת.

לְהֶפֶךְ: חַכְלִיל הַתַּפּוּחַ פּוֹשֶׂה בָּהּ, לִמְחִי מַבָּטָיו שֶל הָעֶלֶם,

כְּאֵש-יְעָרוֹת מִקִּמּוּר לְחָיֶיהָ עַד קְצוֹת עַלְעֲלֵי הַתְּנוּכִים.

זוֹ הַסִּבָּה מִפְּנֵי מַה כְּבָר מַמָּ‏ש בַּשָּבוּעַ הַבָּא וּמִמֶּנּוּ

וָהָלְאָה, בְּחֶסֶד אוֹתָהּ מִקְרִיּוּת מְדֻיֶּקִית שֶל פְרוֹיְד הַקָּשִיש,

מוֹרֶה הַפְּ‏רוֹפֶסוֹר לַיּוּנְגֶרְמַן: "אָנָּא, יָזוּז אֲדוֹנִי קְצָת יָמִינָה"

וְלַאנְגְזָם אַבֶּר זִיכֶר, כְּצַיָּד מַצִּיב מַלְכֹּדֶת

דּוֹחֵק בּוֹ בַּבַּחוּר וּמְקָרְבוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ.

אִם יֶתֶר מְסֻבָּיו שֶל הַשֻּלְחָן זָזִים אַף הֵם

אֵין הַמַּרְצֶה מְמַחֶה בְּיָדָם, לְמָעֵט הָאַחַת, הַנִּכְלֶמֶת:

"לא-לֹא, הִשָּאֲרִי נָא בִּמְקוֹמֵךְ," הוּא מְהַמְהֵם לָהּ

בְּלִי לְפָרֵש דָּבָר, אִם יֵש עוֹד צֹרֶךְ בְּפֵרוּש.

הָעֶלֶם זָז יָמִינָה, כָּל שָבוּעַ עוֹד כִּסֵּא,

מִבְּלִי לָדַעַת כְּלָל כִּי הוּא קָרֵב כָּל פַּעַם שְׂמֹאלָה

(זֹאת שֶבֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִצְטַמְצֵם הַמֶּרְחָק וְתוֹפֵחַ הַמֶּתַח

יָרְתָה, הוּא עֲדַיִן אֵינֶנוּ מוּדָע לְכָךְ, אֵש סוֹצְיָאלִיסְטִית מְאֹד

מֵרוֹבֶה פְּרוֹלֶטָרִי בְּ"קַרְל מַרְכְּס הוֹף", מָעֻזָּהּ הַמּוּבָס שֶל הַ"שוּצְבּוּנְד"

בְּפֶבְּרוּאַר 34 מוּל מִתְקְפוֹתָיו

הָאַרְטִילֶרִיוֹת שֶל דוֹלְפוּס) כָּך נֻצַּח הַחֹפֶש

אַךְ לֹא הָאַהֲבָה שֶגַּם צִבְעָהּ, אוֹמְרִים, אָדֹם.

שְנַיִם-שְלוֹשָה חֳדָשִים נִדְרָשִים לוֹ לָאִיש הַצָּעִיר לְהַגִּיעַ

בְּקֶצֶב מַטְרִיף עֲצַבִּים שֶל כִּסֵּא-לְשָבוּעַ מִקְּצֵה הַשֻּלְחָן

אֶל זֶה שֶמִּנֶּגֶד, שֶבּוֹ רְתוּקָה לִמְקוֹמָהּ בְּמִצְוַת הַפְּרוֹפֶסוֹר,

כְּמוֹ לוֹרֶלַי שֶל הַיְנֶה עַל צוּקָהּ לִגְדוֹת הָרַיְנוּס,

יָפָה אַךְ לֹא בְּלוֹנְדִינִית, בִּשְחוֹמְחוּם שֵׂעָר גּוֹלֵש –

זוֹ שֶחִכְּתָה לוֹ, דוֹמֶה, כָּל חַיֶּיהָ וְלֹא רַק בְּבֹקֶר-הַקַּיִץ

הַהוּא בּוֹ הִגִּיחָה כְּמִין אַיָּלָה פִּתְאוֹמִית וְיָפָה כְּבָרָק

מֵאֹפֶל הַיַּעַר הַגּוֹתִי אֶל תּוֹךְ בְּיֶלוֹרוּסְיוֹת עֵינָיו שֶנִּכְווּ בָּהּ,

מִי שֶחָצְתָה אָז מִלְּבַד אֶת סִמְאוֹן הַכִּכָּר הַהִיא

גַם אֶת חַיָּיו.

V .

שְנָתַיִם אַחַר-מִכֵּן: הֵם נְשׂוּאִים וּשְנֵיהֶם תַּפְרָנִים וּסְטוּדֶנְטִים.

אֵין זוֹ כְּבָר וִינָה שֶל עֶרֶב הָאַנְשְלוּס כִּי אִם אֵיזֶה חוֹר בְּפָּרִיס.

גַּם כָּאן הַזְּמַן הוּא צֶ'ק דָּחוּי, גַּם כָּאן יִפְלֹש הַוֶרְמַכְט

אֶלָּא שֶפֶּסֶק הַזְּמַן הַשָּאוּל מְפַתֶּה צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת

לְהַטִּיל בֵּיצֵיהֶן כְּאוֹתָן קוּקִיּוֹת בְּקִנָּם שֶל זָרִים, אִם בְּיַעַר

בּוּלוֹן הַמַּזְהִיב בַּשַּלֶּכֶת וְאִם בְּזַ'רְדֶן לוּכְּסֶמְבּוּר הַסְּתָוִי.

יֵש לָהּ הָאֹמֶץ, אִם לֹא הַחֻצְפָּה, לְהוֹסִיף לָהּ מִלְּבַד אֶת הָעֹנִי

גַם הֵרָיוֹן אֲבָל גַּם דוֹקְטוֹרָט וּשְנֵיהֶם בְּשָלָב מִתְקַדֵּם.

מִיסְיֶה אֶמִיל הֶרְצוֹג, סוֹפֵר מְהֻלָּל, מְטַלְפֵּן לַסוֹרְבּוֹנָה: נָחוּץ לוֹ

כְּמִין אָסִיסְטֶנְט שֶל מֶחְקָר לְרִקְעָם הַהִיסְטוֹרִי הָרָב שֶל סְפָרָיו.

הוּא יְשַלֵּם לוֹ בְּעַיִן יָפָה, הוּא מַבְטִיחַ, בִּתְנַאי שֶיְּהֵא זֶה

מִישֶּהוּ חַד, מְחֹנָן בְּ-esprit, הַמַּכִּיר אֶת כְּתָבָיו עַל בֻּרְיָם.

– "מִישֶּהוּ אֵין לָנוּ," כָּךְ מַזְכִּירַת הַפָקוּלְטָה אֶל תּוֹךְ הַשְּפוֹפֶרֶת

בְּקוֹל הַמַּסְגִיר שְבִיב חִיּוּךְ פֶמִינִיסְטִי, "אַךְ מִישֶּהִי, elle – דַּוְקָא יֵש.

הִיא גוֹמֶרֶת עַכְשָיו דִיסֶרְטַצְיָה עַל כָּל פְּרִי-עֵטוֹ שֶל כְּבוֹדוֹ, כָּל הַקוֹרְפּוּס."

– "Bien," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "בִּשְמוֹנֶה בַּבֹּקֶר. מָחָר. אִינְטֶרְוְיוּ בְּבֵיתִי."

בִּשְמוֹנֶה בְּדִיּוּק הִיא בַּטְּרַקְלִין שֶלּוֹ, מוּבֶלֶת

בִּידֵי אִיש-הַשָּרֵת הַמּוֹלִיכָהּ לַסִּפְרִיָּה.

–"תֵשֵב מַדְמוּאָזֶל," כָּךְ הַבּוֹס וּמִיָּד מְתַקֵּן לְ"מָדָאם" כִּי הַבֶּטֶן

וּבְרַק הַטַּבַּעַת עַל צְחוֹר אֶצְבָּעָהּ מְסִירִים כָּל סָפֵק בַּנִּדּוֹן...

"המממ," הוּא נָבוֹךְ וְנֶחְפָּז לְהַתִּיק דַּעְתּוֹ מִגּוּפָהּ הַפּוֹרֵחַ

הַיְשֵר לְגוּפוֹ שֶל עִנְיָן וּמַמְחִיש לָהּ אֶת מַה שֶּנִּדְרָש מִמִּשְׂרַת

עוֹזֵר-הַמֶּחְקָר שֶלּוֹ: "כְּמוֹ, לְמָשָל, בְּסִפְרִי זֶה וָזֶה" וּמוֹנֶה לָהּ

כְּמוֹ רוֹטְשִילְד אֶת כָּל מְנָיוֹתָיו שֶבַּבּוּרְסָה:

אֶת כָּל פְּרָטֵי הַפֶּרֶק,

הָעַמּוּד

וְהַפִּסְקָה.

עַכְשָיו תּוֹרָהּ שֶלָּהּ סוֹפְסוֹף לָחוּש שֶלֹּא בְּנוֹחַ,

מַה שֶּמַּסְבִּיר אֶת שִעוּל-הַסְּטָקָטוֹ שֶלָּהּ אֲבָל לֹא אֶת פִּשְרוֹ.

לֹא, זֶה עֲדַיִן לֹא חֹרֶף בַּחוּץ, וּבָרוּר: הִיא אֵינָה מְצֻנֶּנֶת

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הִיא נִשְנֶקֶת לְרֶגַע אָרֹךְ וּפָנֶיהָ כָּאֵש.

"יִסְלַח לִי מִיסְיֶה," הִיא נִבְהֶלֶת לוֹמַר, "אִם דְּבָרַי יִשָּמְעוּ לוֹ חָלִילָה

כְּמִין דִּקְדּוּקֵי-עֲנִיּוּת אוֹ חֻצְפָּה לֹא-נִסְבֶּלֶת, אַךְ מַה שֶפֵּרֵט

כְּבוֹדוֹ רַק הָרֶגַע אֵינֶנּוּ מָצוּי בַּפִּסְקָה, בָּעַמּוּד אוֹ בַּפֶּרֶק

וְצַר לִי מְאד לְהַרְהִיב וְלוֹמַר זֹאת:

אֲפִלּוּ לֹא בַּסֵּפֶר שֶנָּקַב כְּבוֹדוֹ בִּשְמוֹ..."

וְלוֹחֶשֶת (בְּטוּחָה כִּי מִיָּד תִּזָּרֵק מִסִּפּוֹ שֶל הַבַּיִת הַחוּצָה)

אֶת שְמוֹ שֶל אֶחָד מִסְּפָרָיו הָרַבִּים שֶל הָאִיש, אֲבָל סֵפֶר אַחֵר.

הַשֶּקֶט הַנִּפְעָר פִּתְאֹם

שָקוּף וְקַר כַּקֶּרַח

יֵש בּוֹ כְּדֵי לְתָרֵץ שִעוּלֵי מְבוּכָה לֹא מְעַט אוּלָם אֵין

קוֹל וְאֵין הֶגֶה בַּחֶדֶר עֲמוּס-הַסְּפָרִים חוּץ מֵרַחַש רַגְלָיו שֶל

כְּבוֹד הַסּוֹפֵר הַזּוֹנֵק כִּנְשוּךְ-צֶפַע לִמְרוֹם חֲוָקָיו שֶל סֻלַּם

צַר הַשָּעוּן עַל פִּסְגוֹת מַדָּפָיו וְרַק שָם, בִּמְרוֹמֵי הָאוֹלִימְפּוּס,

עָט הוּא עַל כֶּרֶךְ כָּרוּךְ בְּעוֹר-גְּדִי בּוֹ טְבוּעִים שֵם הַסֵּפֶר וּשְמוֹ

בִּכְתָב שֶל זָהָב וּמִשָּם, מִשִּׂיאֵי הַפְּלִיאָה וְהַוֶרְטִיגוֹ יַחַד,

סָח הוּא: "Mon Dieu, אַתְּ צוֹדֶקֶת. Alors,

הַטָּעוּת אָמְנָם שֶלִּי

אַךְ הַמִּשְׂרָה

שֶלָּךְ, מָדָאם..."

VI.

בְּשַנְז אֶלִיזֶה מִתְבַּשֵּׂר חוֹזֵה-רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב כְּמוֹ בְּגִידַת בְּרוּטוּס:

לֹא רַק מוֹכְרֵי-עִתּוֹנִים זוֹעֲקִים אוֹתוֹ, גַם אִלְּמוּתוֹ שֶל הַשְּׂמֹאל.

לַיְלָה בְּלַיְלָה, פָּנֶיהָ לַקִּיר הַקָּפוּא, הִיא בּוֹכָה אֶל הַחֹשֶךְ

דּוֹנַאוּ שָלֵם שֶל דְּמָעוֹת בְּשֵם כָּל מְרוּמָיו שֶל הָאֵל שֶהִכְזִיב.

מִכָּאן הַמַּסְקָנָה הַפָּרָנוֹאִית הַדּוֹחֶקֶת:

חֹרֶף שֶל דָּם מְמַשְמֵש וְקָרֵב וּבַחֹרֶף נָסִים עַל נַפְשָם

כָּל הָעוֹפוֹת – לְמָעֵט יְעֵנִים הַטּוֹמְנִים רָאשֵיהֶם בְּאִילוּזְיוֹת –

אֶל דְּרוֹם הַמִּזְרָח, אֶל אַרְצוֹת הַחַמָּה, אֶל לִפְנֵי-שֶיְּהֵא-מְאֻחָר.

רַק בַּדַּקָּה הַתִּשְעִים, עַל כְּלִי-שַיִט צְבָאִי, בֵּין מְאוֹת לוֹבְשֵי חַאקִי

מַצְלִיחַ אִישָהּ, בְּחַסְדּוֹ שֶל יָדִיד, לְהַפְלִיג מִנְּמָלָהּ שֶל מַרְסֵי

אִתָּהּ וְעִם בְּנָם הַתִּינוֹק וְצִקְלוֹן-נְדוּדִים אֶל חוֹפֵי פַּלֶשְׂתִּינָה,

אֶרֶץ קָשָה שֶשְּׂפָתָהּ חֲצָצִית וְשִמְשָהּ כְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.

אֲבָל אֵין תֵּל-אָבִיב, עִיר שֶל זִיפְזִיף וָחוֹל, מַשְׂכִּילָה לִזְרוֹת חוֹל בְּעֵינֶיהָ

חֵרֶף בָּתֵּי הַבַּאוּהַאוּז וְחוֹף "קֶטֶה דָן", חֵרֶף נֹעַם חִנָּם

שֶל הוּבֶּרְמַן וּגְרוֹנֶמַן, מַכְּס בְּרוֹד וְגֶרְטְרוּד קְרַאוּס:

יָם שֶל אַזְיַאטְן מַשְחִיז סַכִּינִים שֶל עֲלֵיהוּם סְבִיב אִי יְהוּדִי.

הִיא עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ אֶל לִשְכַּת-הַגִּיּוּס שֶל צְבָא הוֹד מַלְכוּתוֹ אַךְ חוֹזֶרֶת:

לֹא מוּסָרִי לְגַדֵּל כָּאן תִּינוֹק כְּשֶאֵירוֹפָּה בּוֹעֶרֶת בָּאֵש

אֲבָל לֹא פָּחוֹת לֹא מוּסָרִי לְנָטְשוֹ אִם יָלַדְתְּ אוֹתוֹ. כַּף-הַקֶּלַע

אֵינָה הָעִנּוּי הַיָּחִיד בְּאוֹתָהּ אִינְקְוִיזִיצְיָה פְּרָטִית שֶלָּהּ, כְּבָר

מַשֶּהוּ זָר וְאָפֵל מְמַלְכֵּד בָּהּ בַּסֵּתֶר פְּצָצָה מְתַקְתֶּקֶת

כְּמוֹ מִתְקַנֵּא בְּיָפְיוֹ שֶל הַגּוּף שֶשּוֹרְקִים אַחֲרָיו בַּכִּכָּר,

זֶה כּוֹסֵס בָּהּ כְּמוֹ כָּל רְסִיסֵי קְרִיסְטָל-נַאכְט, כְּמוֹ גֶסְטַאפּוֹ שָלֵם שֶל טֶרְמִיטִים,

שוּם פּוּרְגָטוֹרְיוֹ דַנְטֶסְקִי אֵינוֹ מִשְתַּוֶּה לְכָךְ, אֵין בְּמִלּוֹן

Larousse הֶעָבֶה שֶלָּהּ לוּא גַם מִלָּה יְחִידָה הָאוֹצֶרֶת בָּהּ שֶמֶץ

ווֹלְטַז'-יִסּוּרִים-וְאֵימָה כְּמוֹ בָּאֵין-לְהַבִּיעַ-הַזֶּה, שֶמֵּעַל

לְכֹשֶר הַשַּוְעָה הָאֱנוֹשִי. הִיא מִתְאַמֶּצֶת

לִדְחֹק אֶת זֶה, נוֹתֶנֶת שִעוּרִים בְּצָרְפָתִית

לְאֶפֶנְדִים מִיָּפוֹ, נְחִיל מְתֻרְבָּש הָעוֹרֵךְ צַלְיָנוּת לִימוּזִינִית

יוֹם אַחַר יוֹם אֶל רְחוֹב מְגוּרֶיהָ שֶיֵּש בּוֹ חוֹלוֹת בִּמְקוֹם כְּבִיש.

בָּעֶרֶב, בִּשְקִידָה טְרוּפָה, עִם יֶקִיוֹת כָּמוֹהָ

בְּזַמֶנְהוֹף, בֵּית-סֵפֶר "הַמֶּרְכָּז", מוּל קַו 5

הִיא שוֹבֶרֶת שִנַּיִם יָפוֹת לְהַלֵּל אֶל סַלְעֵי הָעִבְרִית שֶאוֹמְרִים בָּהּ

כִּי "רַחֲמִים" וְ"רֶחֶם", בַּלְשָנִית, שָרְשָם אֶחָד

אַף כִּי אֵין רֶגַע בּוֹ אֵין הִיא חוֹזָה מִבְּשָׂרָהּ הַנִּטְרָף אֶת הַהֶפֶךְ:

אֶת עֹמֶק רִשְעוּת הָאִירוֹנְיָה

וּתְהוֹם נִבְזוּתוֹ שֶל הַשֶּקֶר הַזֶּה.

בְּ"בֵּילִינְסוֹן", עוֹטָה חֲלוּק-רוֹפְאִים לָבָן, גּוֹהֶרֶת

מֵעַל מִיטָתָהּ חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה מִימֵי וִינָה, אוֹתָהּ אֲרוּסָה-

לְשֶעָבַר שֶל זֶה שֶשָּדְדָה אוֹתוֹ מִמֶּנָּה

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, חֵרֶף כָּל הִגָּיוֹן, הֵן עוֹדָן אֲהוּבוֹת זוֹ עַל זוֹ.

– "מָה לַעֲשוֹת בִּשְבִילֵךְ?" מִתְחַנֶּנֶת הַהִיא, הָרוֹפְאָה, "רַק תַּגִּידִי."

– "רַק אִם תַּבְטִיחִי שֶלֹּא תְסָרְבִי," מַלְחִיתוֹת לָהּ שִׂפְתֵי הַחוֹלָה.

 – "מַבְטִיחָה," מְמַלְמֶלֶת הַדוֹקְטוֹרִית. – "לֹא. תִשָּבְעִי," הִיא עוֹנָה לָהּ. – "נִשְבַּעַת."

– "תְּנִי לִי זְרִיקָה, אַתְּ יוֹדַעַת שֶל מַה." – " זֶה אָסוּר." – "וְלִסְבֹּל כָּךְ מוּתָר?"

הַמַּחַט נִנְעֶצֶת בַּמֶּה שֶּנּוֹתַר בּוֹ, בַּגּוּף, מִן הַכִּימוֹתֶרַפְּיָה.

צֵל שֶל חִיּוּךְ מְעֻנֶּה מְרַפְרֵף עַל פָּנִים שֶנֻּשְּלוּ מִיָּפְיָן.

רַעַל חוֹצֶה אֶת דָּכְיוֹ שֶל הַדָּם כְּמוֹ גַלָּיו שֶל הַלֶתֶה אֶת הַאדֶס,

כְּמוֹ סְטִיכְּס אֶת הַזְּמַן, כְּמוֹ אַיֶּלֶת-הַיַּעַר אֶת וִינָה בְּשֶמֶש אוֹגוּסְט,

כְּמוֹ מֶלַח הַיָּם אֶת מִלְחָם הָאַחֵר, הַזּוֹכֵר, שֶל אַגְמֵי הָעֵינַיִם,

כְּמוֹ חֹד סַכִּינֵי הָעֶרְגָה אֶת הַשֶּקֶט

הַהוּא,

הָרוֹעֵם בִּי מֵאָז.

אמא שלי, ד"ר גְרֶטִי גמזו לבית הַיים, שהיתה תלמידתו של פרויד; נלחמה בנשק ביד עם סטודנטים יהודיים בימי "וינה האדומה" כנגד מישטרתו של הרודן האנטישמי והפּרו-נאצי דוֹלפוּס; היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי הנודע אנדרֶה מוֹרוּאָה (ששמו האמיתי היה אמיל הרצוג ושאחדים מספריו תוּרגמוּ לעברית: "דברי ימי אנגליה", "אקלימים", "שושני סתיו", "ד'ישׂראלי"( נפטרה בייסורי תופת ממחלת הסרטן בהיותה רק בת 32 (ובהיותי כבן 5). שום אדם לא הטבּיע בי חותם עמוק וּמעצֵּב כמו האשה הצעירה, היפה והמיוּסרת הזאת.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

פרדוקס התנאים הבלתי קבילים

בתוכנית טראמפ יש כמה תנאי יסוד שהפלסטינים צריכים למלא על מנת שתוכל לקום מדינה פלסטינית (ויתור מוחלט על "זכות השיבה", הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, פירוק החמאס וכל ארגוני הטרור מנשקם). הפרדוקס הוא שאלו תנאים שהפלסטינים לא יכולים לקבל, אבל אי קבלתם פרושה שאין שלום ואין קץ לסכסוך.

מבין טענות הביקורת על תוכנית טראמפ, בולטת הטענה כי התוכנית מציבה בפני הפלסטינים תנאים כאלו שהם לא יכולים לקבלם בשום אופן. הטענה מושמעת ע"י אותם גורמים הדבקים בכל הכוח בתפיסה של "תהליך מדיני המעניק לפלסטינים אופק מדיני והמחייב את ישראל לוויתורים אמיצים וכואבים."

ולמה כל התהליכים המדיניים נכשלו כל הזמן? כי הפלסטינים לא ויתרו כהוא זה על התנאים שהם אינם יכולים לקבלם!

ואכן לפנינו פרדוקס: תוכנית טראמפ באמת מציבה בפני הפלסטינים כמה תנאי יסוד על מנת שתוקם מדינה פלסטינית, תנאים שקבלתם פירושה ויתור על הנרטיב הפלסטיני, על "האני מאמין" שלו, אבל, מצד שני – אי קבלתם, ושמירה עליהם, פירושה שאין שום סיכוי לשלום ולסיום הסכסוך בדור הנוכחי לפחות, אם לא גם בדורות הבאים, אלא אם כן ישראל החליטה להתאבד.

מה הם התנאים שבתוכנית טראמפ לצורך הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ומה המשמעות המרכזית הנובעת מכך?

התנאי הראשון קשור לבעיית פליטי 1948, מה שהפלסטינים קוראים "זכות השיבה".  התוכנית קובעת קטגורית שאף פליט לא יורשה להיכנס למדינת ישראל ולהתיישב בה. לעומת זאת הם יוכלו להתיישב במדינה הפלסטינית, אך תחת מגבלות חמורות: מיספר החוזרים יהיה מוגבל כך שלא יהווה סכנה ביטחונית לישראל ויהיה מותאם ליכולת הכלכלית של המדינה הפלסטינית. כל מחנות הפליטים שבתחום המדינה הפלסטינית יחוסלו ובמקומם יוקמו מבני קבע. כמו כן נקבעו כללים נוספים לגבי אופציות קליטת פליטים במדינות ערביות ומוסלמיות, ומי לא ייחשב כפליט.

חובה להבין:  נושא "זכות השיבה" עבור הפלסטינים אינו עניין של מילים וחזיונות. הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום יום, מהחינוך, מהתרבות הפוליטית. החל משמירת מפתח הבית, דרך קריאת הרחובות במחנה הפליטים על שם הכפרים שננטשו ב-1948. "צעדות השיבה" ברצועת עזה נתנו לציבור הישראלי מושג מסוים במה מדובר. זכות הקיום של העם הפלסטיני, עתידו ותקוותו –  מושרשים בנרטיב המעשי הזה של השיבה לבתים מ-1948. מי שהשתעשע ואולי עוד משתעשע אצלנו שניתן יהיה להתפשר עם הפלסטינים על מיספרם של הפליטים שיחזרו לישראל, או על חזרה סמלית, חי בעולם של בורות  והזיות.

התנאי השני הוא הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שישראל היא מדינה יהודית. תנאי זה הועלה לראשונה ע"י אולמרט בוועידת אנאפוליס ב-2007 ולאחריו ב-2009 ע"י נתניהו, ביתר תוקף, כשממשל אובמה תומך בכך.

ההתנגדות הפלסטינית היתה מיידית, גורפת וקשוחה: בשום אופן לא! עבורנו ישנה רק "מדינת ישראל", ובישראל יש גם יהודים, גם נוצרים, גם מוסלמים. סיבות ההתנגדות נוגעות לעצם המהות הפלסטינית: אין עם יהודי, יש רק דת יהודית שאינה זכאית להגדרה עצמית; היהודים הקולוניאליסטיים השתלטו על אדמה מוסלמית-ערבית; לעומת זאת יש עם פלסטיני שלו יש את  כל הזכויות על  כל השטח מהירדן ועד הים; הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית פירושה  ויתור על הזכויות, בגידה בערביי מדינת ישראל, בגידה בכל מה שאנו מאמינים. שמעתם פעם את אבו מאזן, או כל בכיר פלסטיני, אומר: "שתי מדינות לשני עמים, העם הפלסטיני והעם היהודי"?  בחיים לא!

התנאי השלישי הוא בתחום המעשיות: לא רק ויתור על טרור וכל דבר הקשור בו, אלא  פירוק החמאס וכל ארגוני הטרור בעזה מנשקם "ע"י הרשות הפלסטינית או כל גוף שמקובל על ישראל."  קל יותר לחזיר לעוף מאשר לבצע משימה זאת, אלא אם ממשלת ישראל תתנדב לשפוך את דם בניה.

מה כל זה אומר?

לדעתי, בדור הנוכחי לפחות, אין שום פתרון. בלב כואב (אצל מי יותר, אצל מי פחות) צריך יהיה לוותר על "תהליך שלום" (וכל מיני רעיונות לפתרון של "נשמות טובות"), ולשים את הדגש על ניהול פרגמאטי זהיר של הסכסוך – תוך יצירת מציאות כלכלית שהפלסטינים יוכלו לחיות עימה.

עמוס גלבוע

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה

 פרק מ"ה – "...תוכנית המאה..."

"תוכנית המאה" פורסמה ב-28 לינואר, 2020 בבית הלבן בנוכחות הנשיא טראמפ ורוה"מ ישראל נתניהו ובנפקדותו של ראש הרשות הפלסטינאית – אבו מאזן. תמיכה נוספת ניתנה לתוכנית בפגישת טראמפ עם ראש המפלגה הגדולה בכנסת בני גנץ. אלא שהתוכנית הזו מהווה רק חלק, בסדר גודל של 50% מתוך התוכנית הכוללת: "...תוכנית המאה..." (להלן: התוכנית) שהחלה קרוב לכניסתו של טראמפ לבית הלבן באביב 2017 וסיומה בלתי צפוי מבחינת הזמן, גם לא ע"פ רמת ההישגים ו/או הכישלונות.

אין בכוונת המאמר הזה לסקור את פרטי "תוכנית המאה" וגם לא להעריך את סיכוייה. המטרה היא לשפוך אור על מרכיבי "...תוכנית המאה..." ע"פ עקרונותיו של טראמפ בניהול מו"מ למימוש עיסקאות מורכבות לאורך זמן. רשימת העקרונות הבאה (חלקית) מבוססת על מהלכיו במלחמת הסחר העולמית ומירכוז המאמץ מול סין ובמידת מה על ספריו בנושאי ניהול מו"מ עיסקי.

1. כל תוכנית דו-צדדית היא ברת ביצוע רק אם צפי ההצלחה לצד שלי (של טראמפ) הוא גבוה בהפרש ניכר מ- 50%.

2. כל תוכנית רב-צדדית היא ברת ביצוע אם צפי ההצלחה לצד שלי הוא גבוה בהפרש ניכר מ- 50% וצפי ההצלחה לצדדים בעלי בריתי הוא גבוה בהרבה מ-50%. לצדדים האחרים צפי הצלחה –  לפחות 51%.

חשוב להפנים. טראמפ הוא לא מהאו"ם ואפילו אינו מתיימר להיות מתווך הוגן. תוכנית "סכום אפס" נדונה לכישלון. רק לתוכניות סכום פלוס-פלוס-...-פלוס יש סיכוי הצלחה.

3. לכל צד יש מסלול התקדמות משלו עם אבני דרך. הגעה לאבן דרך מזכה בפרס. בחירה במסלול התקדמות אחר מרעיפה קנס בעמדת אבן הדרך הבלתי קבילה.

4. כללי ההתקדמות במסלולים אינם שיוויוניים בין הצדדים ואינם מתיימרים להיות כאלה. כל צד יכול להחליט לפרוש מהתוכנית ע"פ ראות עיניו בכל שלב, כולל אי-כניסה לתוכנית שהיא בעצמה אבן דרך  נושאת קנס. בדרך כלל הקנס אינו סופי. לרוב הוא גם נושא ריבית דריבית.

5. קיימת אפשרות להכניס צד חדש בכל שלב בתוכנית. בדרך כלל לצד החדש יש אינטרס משותף עם טראמפ (להלן – כמייצג את ארה"ב).

6. הגעה מהירה מהצפוי לאבן דרך מזכה בבונוס, בנוסף לפרס המוצהר. הגעה לאבן דרך באיחור בלתי סביר עלולה לשלול את הפרס, חלקו או בכללותו מהצד שאיחר ולעיתים הוא ימצא שהפרס הצפוי לו ניתן לצד אחר כתוצאה מהאיחור.

7. במידה וקיימת התקדמות מכל הצדדים ניתן לעצור באבן דרך כלשהי ולנסח במשותף הסכם ביניים מחייב לכל הצדדים. זהו עיקרון חשוב במיוחד כאשר לפחות אחד הצדדים (כולל טראמפ) מייצג משטר דמוקרטי שנמצא במערכת בחירות ואינו יכול להתחייב עבור הממשלה שתבוא.

8. בתוכנית כזו לצד האמריקני יש מעמד הנהגה בכל התחומים כמו: מעצב, מחוקק, שוטר, שופט, סוהר, מו"ל,.. ובמיוחד כשחקן-על יותר גבוה מרב-אמן בינלאומי (ראב"ל) במשחק שחמט סימולטאני. בשחמט סימולטאני הראב"ל משחק נגד כל השאר כ"א לחוד. בתוכנית הרב צדדית, טראמפ מעודד חלק מהשחקנים להפריע לשחקנים אחרים, המתמודדים מולו, תוך כדי המשחק, ובמיוחד להתחרות ביניהם לבין עצמם; ליצור שת"פים כנגד שחקן חזק במיוחד שמאיים לנכס לעצמו את כל הפרסים המצפים להם באבן הדרך הבאה. עבור שחקנים כאלה הוא מפעיל את עיקרון (7) הנ"ל, כלומר חותם איתם הסכם סופי, כאילו-תיקו, שבו הם מקבלים הגנה כוללת מעונשו של "החזק" כאשר הם מתחרים בו ב"חזק" ללא מורא ובנסיעה "במסלול מהיר" המותר רק לאלה "שהמלך רוצה ביקרם" !

במלחמת הסחר העולמית שמתרחשת כבר שנתיים ניתן למצוא את כל העקרונות הנ"ל בביצוע קרוב למושלם ומתמשך. ה"חזק" זו סין. שאר המתמודדים כמו יפן, דרום קוריאה כדוגמה מהמזרח הרחוק; קנדה ומקסיקו הקרובות לבית כבר מימשו את עקרון (7) לאחר שנה ויותר ששיחקו ע"פ העקרונות (1-6). עם שחקן בחוזק "בינוני" – האיחוד האירופי – הוא ניהל מסלול משחקים ייחודי שמטרתו קצרת הטווח היא חלוקתו לגורמים קטנים (במסגרת זו הוא תמך נמרצות והצליח לדחוף את עגלת "הברקזיט" לחוף מבטחים, דהיינו, אנגליה בחוץ). גרמניה – המלט של האיחוד האירופי – בצמיחה אפסית.

התוכנית החלה עוד לפני שטראמפ התרווח בחדר הסגלגל. המשימה – איסוף שחקנים לתוכנית רב-צדדית שתוליד טורניר לטווח של כמה שנים, רצוי 8 או לפחות 4 שנים. הוא הזמין את שני הצדדים היריבים אליו לשיחת היכרות ולבשר להם על האינטרס האמריקני החד-משמעי: יחסי שלום בין שתי המדינות לשני העמים.

טוב, עם ביבי זה לא חוכמה. שניהם כבר בקושי זוכרים שפעם שיחקו בייזבול בסנטראל פארק. ביבי השאיר לו את נאום בר-אילן ואת שני הנאומים בפני שני בתי הקונגרס שהגיש בתוספת כמה טיפים לנאום הראשון של טראמפ על "מצב האומה". את הרעיון המרכזי של ביבי, טראמפ מכיר מזמן וגם שמע חיזוקים משמעותיים לכך מהגוש הענק שבחר בו ב-2016– האוונגליסטים.

עם מחמוד עבאס, שהגיע עם שרידי פמליית אוסלו-עראפת, זה כבר היה משעמם שלא לומר מאכזב מבחינתו של טראמפ. אבל האכזבה הזו הולידה את הצורך המיידי בהוספת שחקנים חשובים – כאלה שפעם ריפדו את כורסתו של אבו מאזן. אלה, הכוללים את סעודיה, נסיכויות המפרץ, מצרים וירדן, עלו בחכתו בסיור הראשון מחוץ לאדמת ארה"ב ובהזדמנויות מיוחדות אחריה.

באבן דרך הראשונה, כרה אבו מאזן בור עמוק לעצמו. הוא פשוט לא הופיע עם תוכנית חדשה, למעט זו של אוסלו-עראפת עם תופיניו הבאושים כמו "זכות השיבה לכל הפליטים" ו"אל-קודס בירת פלסטין".

טראמפ כבר רמז לו מה הוא חושב על כך בפגישתם הראשונה: Non-Starter!!!.

הקנס לפלסטינים הוא הפרס לישראל באבן הדרך הזו: הכרה בירושלים כבירת ישראל!  עבור טראמפ זה 3 ציפורים בירייה אחת: הקנס, הפרס ונשיכת שפתיים בקונגרס העויין אותו ע"י יישום החלטה שהתקבלה 25 שנה קודם לכן ברוב עצום!!! 

אבני הדרך הבאות היו מרשימות גם הן. הפלסטינאים המשיכו את מה שאבא אבן איפיין אותם: "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – לקטוף פרסים באבני הדרך הבאות בקצב של אחת כל כמה חודשים, מה שהניב לישראל את הפרסים העיקריים:

העברת השגרירות לירושלים; קטילת הסכם הגרעין עם איראן לרבות סנקציות חריפות; הכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן; שלילת אי-החוקיות של ההתנחלויות; חיסול כמה מאויבי ישראל כמו קאסם סולימאני, אבו באכר אל-בגדדי וכיו"ב.    

במקביל "זכו" הפלסטינאים בכמה קנסות ברמה היסטורית, ע"פ עיקרון (6) הנ"ל:

חסימת התמיכה הכספית באונר"א; חסימה כמעט מלאה של תמיכה כספית אמריקנית ישירה לרשות; חסימה "על כל המגרש" של תלונותיהם והצעותיהם במועה"ב של האו"ם (שהפך מבחינתנו ל-"שמום");

עד כאן הפירוט החלקי הנוגע לשלושת הנקודות ... – מימין בשם התוכנית (הנ"ל).

ואז, לפני כשלושה שבועות נולדה, לאחר הריון ארוך, "תוכנית המאה" שכוללת בתוכה מסלולים נפרדים עם אבני דרך שאליהן שני הצדדים  אמורים להגיע – לקטוף פרסים או לחטוף קנסות – בהתאמה ע"פ שמונת העקרונות בו להערכתי בצניעות ראויה, פועל טראמפ.

טראמפ כבר השיג את תמיכת ישראל בתוכנית ואפילו הצוות לסימון המפות, המשותף לישראל וארה"ב כבר שקוד על משימתו.

שלוש הנקודות ... משמאל בשם התוכנית (הנ"ל) מסמלות את המסלולים לקראת הסכם שלום עליהם ישקדו הצדדים אם וכאשר יחתמו הצדדים על "תוכנית המאה". אבל בשביל זה על הפלסטינאים להפסיק "להחמיץ".

חובב טלפז

19 בפברואר 2020

* * *

יעקב אחימאיר

פרשת סגל

כמיהה מקננת בקירבם של צרכני תקשורת: הבו לנו עיתונות אובייקטיבית!  והם מייחלים למי שמכונים "עיתונאים אובייקטיביים".

מהי עיתונות המכונה "אובייקטיבית"? במקום להשחית מילים על אובייקטיביות, תופעה שבין כה וכה פסה מן העולם, מוטב להתמקד במה שהורישה לנו העיתונות האובייקטיבית, מימי חייה. סוגייה זו הוצפה ממש בימים אלה לאחר שהוקרנו צילומי המפגש המוסיקאלי בין אראל סגל, עיתונאי בערוץ "כאן" וחברו שמעון ריקלין עם ראש הממשלה נתניהו. הוא ולצידו סגל וריקלין ניראו ונשמעו פורטים על גיטרות והצלילים ליוו את מילות המזמור הנודע "שבחי ירושלים".

כך, כשבועיים לפני מועד הבחירות. מנהליו של סגל בתאגיד השידור הציבורי סברו כי היה במעמד מוסיקאלי זה, מעין השמעת סרנדה באוזני נתניהו [דימוי של הח"מ], כלומר בוצעה עבירה בתחום האתי. סגל הושעה, הבירור עימו צפוי להיערך היום [17.2].

כך וכך ימים לפני בחירות, ועיתונאי מקדם את דמות המנהיג הפוליטי תוך יצירת אוירה קלילה, עממית, העוטפת אותו בעודו מתמודד על עוד כהונה. הנשמע כזאת? בימים עברו, עיתונאי כלל לא היה מעלה בדעתו לערוך מחווה כזו, או דומה לה, לאישיות פוליטית, בכירה או זוטרה ממנה. פעם, ועתה במידה פחותה יותר, נשמעה הזעקה כי לו נעשה כזאת כי אז הפר העיתונאי ברגל גסה את ה"אובייקטיביות" שהיתה ממש מקודשת.

אך על צרכני התקשורת להסתגל לעידן חדש שנפתח בתולדות העיתונות: עיתונאים, רבים מהם, כבר אינם מסתווים במעטפת של חזות נייטראלית, אובייקטיבית. בימים לא רחוקים כל כך, גם אם לא היו מתענגים למשמע צלילים בחברותא עם ראש ממשלה, ספק בכלל אם היו מעלים בדמיונם לביים מין מפגש שכזה. וכמובן, שום ראש ממשלה לא היה נעתר להשתתף בו. איך אמר הרומאי, לפני אלפי שנים: "הו זמנים, הו מנהגים," קינה על אורח חיים שחלף. והיה אם עיתונאים היו מנסים כיום להתחזות כמי שפועלים כשחקנים במגרש הנייטראלי, הרי הטייתם הפוליטית היתה נחשפת מיד.

ישנם עיתונאים המנסים להסתוות: לנהוג כמי שאינם מזוהים בפומביות השידור עם מחנה פוליטי זה או אחר. בתוכניות השיח הפוליטי יוצרים קברניטי התקשורת זוגות, זוגות, המתייצבים מול המצלמות, מול האורח, ללמדך כי אינם מעדיפים צד ריטורי, פוליטי, בשידור. יש המתרשמים מחזות זו, הנגלית במירקע, וסבורים כי אכן נעשה מאמץ כן להפגין נייטראליות. לא כך, לטעמנו. חדי שמיעה יבחינו כי מראיינים/ות יאמצו נימת שאלה שתחשוף מיד את עמדותיהם.

יחד עם זאת, יש לזכור: אפילו עיתונאים אינם בני אלים, למרות שפעם זו היתה תחושתם כאשר הילכו ברחובה של עיר. גם עיתונאים, כמו בעלי מקצועות אחרים, אינם יכולים לגבור על היצר הפוליטי המתעורר דווקא כאשר הוא אמור להיות רדום דווקא בעת המופע הפומבי. חלק מן הציבור, המתבונן, המאזין, וגם בהערותיו המסתייגות, אף הקולניות, מפגין אי נחת מן המחזה הזה המתרחש באולפנים. חלק מן הציבור, שדאגתו נתונה לתדמית של מחנהו הפוליטי, איננו מוכן להשלים עם כל מיני מפגני נייטראליות. הם נראים מלאכותיים, וגם אינם מפגינים כנות.

עמדתו של העיתונאי קשה להמרה. הוא לא יהפוך את עורו ביום אחד. קברניטי התקשורת, לו היו מפעילים את סמכותם, אולי היו מצליחים לחסל, או לפחות להחליש את מגמת ההטייה הפוליטית השוררת במציאות הנוכחית. אבל הכול שוחים עם הזרם, ומסרבים להטותו. וכך הולכת ומעמיקה שורשים הפוליטיזציה בתכני השידור.

אבל האם העיתונאי צריך לשים מחסום שיבלום את הבעת השקפתו? לא ולא! אך כל דבר בעיתו. חושי הציבור הולכים ומתחדדים ככל שקרב מועד ההצבעה. סגל וריקלין היו צריכים להימנע מן המופע המוסיקאלי בצוותא עם ראש הממשלה. ההימנעות לא היתה משנה את מה שידוע וגלוי על עמדתם הפוליטית. הימנעות זו לא היתה הופכת את שני שחקני המופע הנ"ל לנייטראליים. עם מופע בהרכב כזה, או אחר, הסכר נפרץ, שוב: הכול פוליטיקה. יש רק להניח את הפוליטיקה על השולחן, ביושר. למשל, סגל יראיין בהגינות את ח"כ זנדברג, ואמילי עמרוסי, למשל, תנהג בהגינות כאשר תראיין את ח"כ יזבק. עם מעט מאמץ, זה אפשרי. עובדה:  זה אפילו קורה.

יעקב אחימאיר

* * *

מתי דוד

השנאה והמיאוס מנתניהו

 המיאוס והשנאה מנתניהו, מובנת ומוצדקת לדעת רבים, ולא רק מצד יריביו הפוליטיים והאישיים. ואולם לא מובנת ההשתלטות הרגשית על המחשבה הבריאה והנורמטיבית של חלק מהאנשים האלה. כל מעשה ואמירה של נתניהו, בכול נושא וענין רציני או שולי, הופכת את מעשיו ודבריו בעיניהם – להסתה! למזימה! לקנוניה! לתחבולה! לכישלון! לאסון! למחדל! למניפולציה! לספין! לקטסטרופה! לביזוי! לפלילי!

האומנם הכול אצלו שלילי? האין זו היסטריה מוגזמת? תגובות אלה הן סוג של איבוד שליטה רגשית ורציונלית. צריך ואפשר להפריד בין הפרשיות בהן הוא מואשם ויעמוד למשפט, לבין מעשיו והצלחותיו כראש הממשלה לטובת מדינת ישראל.

מתי דוד

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

י"ז

ביצים במלחמה

שלום אדוני העורך,

בעיתונך מיום 30.1.2020 סופר על כיבוש ירושלים על ידי הבריטים מהעות'מנים במלחמת העולם הראשונה ותרשה לי לצטט הקטע:

לאחר קרב-דמים במדרון נבי סמואיל עמד הצבא הבריטי בשערי ירושלים. הדיביזיה השישים, שחייליה "קוקנים" מלונדון, חנתה מול העיר. עם בוקר שלח המאיור [מייג'ור] ביין את טבחו עם אחד מפועלי המיטבח להביא ביצים לפת-שחרית. שני החיילים נעלמו מן המחנה. הם תעו עד שבאו לדרך רחבה, מרחוק נשקפו אליהם כיפות מסגדיה וכנסיותיה של ירושלים. אך שני ה"קוקנים" לא השגיחו בכך, עניינם היה למצוא ביצים לפת-שחרית של המאיור. והנה באה לקראתם קבוצת אנשים, אחד מהם נשא דגל לבן. השני רכב על סוס, חבוש תרבוש אדום – זה היה ראש-העירייה הערבי של ירושלים. התורכים ברחו מהעיר במשך הלילה, וראש-העירייה יצא למסור את ירושלים עיר-הקודש לצבא של אלנבי. הוא לא ידע דבר בדרגות צבאיות. ומדים בריטיים, בכל דרגה שהיא, היו בעיניו סמל כוחה וגבורתה של בריטניה. הוא נשא, אפוא, נאום נמלץ ומסר בהכנעה את העיר הקדושה בפעם העשרים ושלוש בדברי-ימיה... ליד טבח "קוקני" ואחד מפועליו. כל העניין הזה נעלה משכלו של הטבח. "אנחנו לא רוצים להכניע את העיר הקדושה, אדון," אמר, "מה שאנחנו כן רוצים, זה ביצים בשביל קצין שלנו."

גם לנו ברוך השם יש מלחמות בשפע ובמלחמת יום כיפור היה סיפור עם ביצים. הנהו לפניכם:

ביצה בצלחת

באותה המלחמה, ב-1973, גויסו לצבא כל המכוניות שמסוגלות להוביל, כמו משאיות טנדרים ועוד. עקב זה נוצר  מחסור במצרכים בסיסיים שדרשו הובלה מהיצרן לצרכנים, כגון ביצים ועוד מוצרים,  באין הובלה ממשקי הייצור לערים. גם אנו עם שלושת ילדינו הקטנים סבלנו מן המחסור היחסי הזה. בתי שירלי היתה אז בת שנתיים, ילדה עגולה ועם תיאבון מרשים שדרשה את שלה בתוקף. היא ישבה על הרצפה ובידה צלחת פלסטיק וכפית וצעקה "ביצה בצלחת, ביצה בצלחת!" – ואין מושיע. כי לא היו ביצים בחנויות.

את סיפורה המצחיק של התינוקת שלי עם ביטויי המחאה שלה סיפרתי גם במקום עבודתי בבית החולים לקול צחוקם של כולם. (ואגב עד היום הזה כאשר אני פוגש מי מהחברים שלי מאז אני נשאל בחיוך מה שלום אותה ילדה שדפקה בצלחת ודרשה ביצה בצלחת).

הסיפור נפוץ במחלקה בה עבדתי ואחרי יומיים באה אלי אחות אחת לומר ששמעה את הסיפור של הילדה עם הצלחת והכפית והציעה עזרה. היא חיה במושב והם מייצרים גם ביצים בשפע  ויכולה בקלות לספק לי את המחסור. למחרת היום הביאה לי תבנית גדולה של ביצים לשמחת בני משפחתי. הודיתי כמובן בהתאם.

אחרי זמן הוקל המצב והכול חזר לקדמותו והמחסור חלף. אלא שהאחות החמודה, מדי פוגשי בה במקום העבודה, שאלה אותי לוודא "איך הביצים שהבאתי אז בימי המלחמה, האם היו טובות, ומה שלום הילדה שלך?" – וכך אחרי חודשיים ושלושה וגם אחרי חודשים רבים. "איך הביצים שהבאתי לך אז, האם היו בסדר ומה שלום הילדה שלך?"

עברו הרבה שנים בהן הספקתי להחליף מקום עבודה כך שלא יצא לי לפגוש שוב את האחות המיטיבה. והנה לפני כמה שבועות, בעת הרצאה שנתתי במועדון גימלאים ניגשה אליי האחות ההיא, שבינתיים נמלאה שיער שיבה ושאלה את אני זוכר אותה מאז הימים. "כן כמובן נחמד לי לראות אותך, וכו'." והיא: "ואיך היו הביצים שהבאתי אז ומה שלום הילדה שלך?"

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיג'אמות

* * *

ד"ר משה מוסק

"הרברט סמואל ומדינית העלייה –

הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית"

[תקציר: גילויים, מסקנות ותובנות]

ד"ר מוסק על ספרו בשם הזה שהתפרסם החודש בהוצאת סטימצקי

מאז ראשית השלטון הבריטי בא"י היתה שאלת העלייה, הגורם המרכזי במערכת היחסים הפוליטיים בין ממשלת בריטניה לבין ההסתדרות הציונית מזה וההנהגה הפלסטינית מזה. בניתוח פשטני של הדברים עשויה להצטייר תמונה סכמאטית שבה תמיד לחצו הציונים על פתיחת שערי הארץ לרווחה ולעלייה המונית, הפלסטינים דרשו לבטלה לחלוטין או לצמצם מאוד את ממדיה ואילו השלטון הבריטי, הניטראלי כביכול, פעל לבלום לחצים אלה ולנהל מדיניות "הגונה ומאוזנת". תמונה זו רחוקה מלשקף את המציאות הפוליטית בתקופת נציבותו של הרברט סמואל.

הרברט סמואל, המדינאי הבריטי שמילא תפקיד חשוב בפעילות הציונית בלונדון, עוד טרם הצהרת בלפור, ולאחר מכן הפך ליועץ בכיר של ההסתדרות הציונית בנושאי מדיניות וכלכלה, מונה לתפקיד הנציב העליון בא"י בזכות האמון הרב שרחשו לו, הן הבריטים והן הציונים. אולם כבר במהלך שנת כהונתו הראשונה, החל סמואל לאבד את האמון שרחש ליכולתם של הציונים לגייס את המשאבים הדרושים לקליטת עלייה רחבה של עולים חסרי-כל ולעודד עלייה של בני המעמד הבינוני, שבבעלותם הון פרטי. משנוכח בוודאות שאין ביכולתם של הציונים לעמוד בהבטחותיהם ולמלא את המשימות שלקחו על עצמם, הוא הגיע למסקנה שמן ההכרח לצמצם את הסמכויות שניתנו להם בבחירת העולים ובוויסות העלייה ולהעביר אותן במלואן לידי הרשויות הבריטיות, בארץ ובמרכזי העלייה באירופה.

עקרון "יכולת הקליטה הכלכלית", המופיע בספר הלבן של יוני 1922, העניק את החותם הרשמי למדיניות העלייה ושלט למעשה בפועל. "הצהרת העקרונות", שהתפרסמה אף היא בספר הלבן ונתנה פירוש מחודש להצהרת בלפור, פגעה אומנם ביוקרתם של הציונים אך היא לא הגבילה למעשה את פעילותם בא"י.

רגישותו של סמואל להיבטים הפוליטיים של שאלת העלייה ולסיכונים הכרוכים בה, הן למעמדו האישי והן למעמדה של בריטניה, הביאו אותו לנסות להקהות בכל דרך אפשרית את עוקצה הפוליטי של העלייה ולהבטיח שקביעת המדיניות תישאר תמיד בידי הממשלה. בעניין זה הייתה הסכמה מלאה בינו לבין משרד המושבות הבריטי – שהעיקרון הרשמי לכאורה, הפומבי והגלוי, שינחה תמיד את מדיניות העלייה חייב להיות מוצג תמיד אך ורק ככלכלי ולא כפוליטי.

גישתם של הציונים בשאלה העלייה בתקופה הנדונה, היתה סבוכה ובלתי עקבית, לא פחות מזו של הבריטים. תסכולם העיקרי היה, אי-יכולתם לנצל את הזדמנות הפז שנפלה לידיהם בעקבות הצהרת בלפור ומינוי הרברט סמואל היהודי-הציוני, לנציב העליון בא"י. המצוקה הכספית הקשה שאליה נקלעה התנועה לא איפשרה לה לקלוט את מעט העולים  שהגיעו ארצה בשנים הראשונות לכינון הממשל האזרחי. מצוקה, שהובילה אותה למעמד המשפיל שבו היא נאלצה לבקש בחשאי מהבריטים להגביל את העלייה ואף להשעות אותה זמנית ובה בשעה, למחות בזעם ובפומבי על השעייתה.

מדיניות העלייה של ההסתדרות הציונית דגלה בשני עקרונות: הראשון, שהעלייה תהיה סלקטיבית, והשני שסמכויות המיון המלאות ובחירת העולים יהיו בידיה באופן בלעדי. בדרך זו היא האמינה, תהיה לה שליטה מלאה על ויסות העלייה ועל ממדיה. לגבי עיקרון הסלקציה הם הסכימו עם הבריטים, שאין לאפשר בשום מצב 'עלייה חופשית', בעיקר לא בשלבי ההקמה הראשוניים של הבית היהודי וזאת "על מנת להבטיח את מרב התרומה היוצרת לבניין הבית הלאומי."

וייצמן התגלה בדיונים עם הבריטים – עם פקידי משרד המושבות ועם צמרת השלטון הבריטי בלונדון ובירושלים – כאשף המשא ומתן. בכל מפגש עימם הוא הצליח לכבוש את ליבם ולהשיג את הסכמתם למירב דרישותיו. יכולתו לזהות נקודות חולשה אצל בני שיחו, איפשרה לו להעצים את חששותיהם של צ'רצ'יל וקברניטי הממשל הבריטי מהתפשטות רעיונות הקומוניזם במזרח התיכון, העלולים לחדור לאזור באמצעות סוכנים קומוניסטיים, בכסות מהגרים תמימים. הוא ניצל חרדה זו והצליח לקבל את הסכמתם להסמיך את המשרדים הציוניים, המכירים טוב יותר מכולם את המועמדים לעלייה, לבחור את העולים המתאימים ביותר ולמנוע את כניסתם לארץ של 'הלא-רצויים'. כך נשמר מעמד ההסתדרות הציונית כגוף הרשמי והבלעדי לבחירה הסלקטיבית של מרבית העולים.

גישת הפלסטינים לשאלת העלייה היתה פשוטה, עקבית, קיצונית וחסרת פשרות. דרישתם המתמדת להשעות לחלוטין הגירה יהודית, בכל הנסיבות וללא כל יוצא מן הכלל, הותירה בידי הבריטים והציונים מרחב תמרון צר ונוקשה. מאידך, דחייתם הפסקנית והמוחלטת את כל ההצעות הבריטיות לכונן גופים ייצוגיים, אשר עשויים היו להעניק להם אם לא פיקוח מלא לפחות השפעה מסוימת בקביעה מדיניות העלייה, חסמה בפניהם את האפשרות להגביל אותה ובכך היא שיחקה לידי הציונים.

בהתחשב בתלותם של הציונים בבריטים וביכולתם העצמית המוגבלת לקלוט עלייה בהיקף רחב, אפשר שניתן היה להגיע בזמנים מסוימים להסכם ציוני-פלסטיני בשאלת זו. הסכם שהיה מניח את דעתם של הפלסטינים אך מגביל את ממדי העלייה.

דחיית כל הסכם כזה על ידם העניקה לממשל יד חופשית בכל הנוגע לפיקוח על ההגירה. כך התאפשר גל העלייה הגדול בשנות הגאות של העלייה הרביעית וגל גדול עוד יותר – העלייה החמישית, במחצית שנות השלושים.

ד"ר משה מוסק

* * *

אורי הייטנר

1. לייבש את הטרור

שנה וחצי חלפו מאז התקבל  "חוק הקיזוז", שבעקבותיו ישראל מקזזת בכל חודש מכספי המיסים שהיא גובה בעבור הפלשתינאים, סכום המקביל לזה שמעבירה הרש"פ למחבלים האסורים בישראל. לאחרונה יזם שר הביטחון תוספת לחוק זה – קיזוז בגין הכספים המועברים למשפחות המחבלים ההרוגים.

הכיוון של חוקים אלה נכון. לצד המלחמה הצבאית והמדינית בטרור, יש להיאבק בו גם באופן כלכלי, על מנת לייבש את מקורותיו. השאלה היא, האם החוקים האלה ישיגו את מטרתם?

נכון לעכשיו, לא הופחתה העברת המשכורות לאסירים. כל הסכומים שנגרעו מהעברת הכספים לרש"פ, באו על חשבון חינוך, בריאות ורווחה. הציניות של הרש"פ זועקת לשמיים, אך המטרה לשמה נחקק החוק לא הושגה. אדרבא, תוצאות הקיזוז עלולות להתפרש כעונש קולקטיבי, שהיחידים שאינם נפגעים ממנו הם המחבלים, והביקורת תופנה כלפינו. אנו הרי מכירים את האיומים ב"משברים הומניטריים". יתר על כן, כל הכספים המקוזזים נמצאים בידי ישראל, ועל פי החוק, בסמכות שר הביטחון לשחרר אותם מטעמים מדיניים וביטחוניים. סביר להניח שתגיע הסיטואציה המדינית או הביטחונית שבעטיה כל הכספים יועברו לרש"פ, והוא ייצא ממשבר כספי המיסים כשידו על העליונה.

המלחמה הכלכלית בטרור הכרחית, אך יש לחפש כלי אפקטיבי וממוקד יותר, שיפגע ישירות פגיעה אישית קשה בכל שרשרת הפיקוד של פיגועי הטרור, ובכך לייבש את הטרור. ניתן לעשות כן באמצעות תביעות עתק של נפגעי הטרור נגד מבצעי הפיגועים. אדם שנפגע מהטרור, יגיש תביעות אזרחיות גבוהות מאוד נגד המחבל שביצע את הפיגוע, הנהג שהסיע אותו, מי שסיפק לו את התחמושת, מפקד החולייה שלו, חבריו לחולייה, המפקד שמעל מפקד החולייה ושרשרת הפיקוד שמעליו. אם כל נפגע טרור יעשה כן, ונפגעי הטרור הם גם כל אחד ואחד מתושבי עוטף עזה – ניתן בדרך זו לייבש את הטרור.

השאלה היא כיצד יכול אזרח מן השורה להשיג את המודיעין הנדרש כדי להגיש את התביעה. הרי לשם כך יש צורך באמצעים כלכליים, בידע ובכוח אדם מודיעיני שאינם נגישים לאזרח.

חברי הכנסת יעלון והנדל הגישו לאחרונה את הצעת "חוק חילופי מידע בין גופי הביטחון, המודיעין והאכיפה ובין נפגעי טרור," המכונה "החוק לייבוש כספי הטרור." על פי ההצעה, תוקם יחידה מודיעינית מיוחדת שתפעל עם כל גופי המודיעין בישראל, ובאחריותה ובמימונה לספק לכל נפגעי הטרור את המידע הראייתי הנחוץ לתביעה, את התמיכה הנפשית וכן את יכולת הגבייה. הצעת החוק מבוססת על תוכנית שהגה איתן רילוב, מייסד עמותת "מגן נפגעי הטרור" שקידמה את היוזמה. איתן רילוב הלך לפני שבועות אחדים לעולמו, והצעת החוק שהיא מורשתו, היא גם צוואתו.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 19.2.20

* האויב של נתניהו – סיפורו של בנימין נתניהו הוא סיפור טרגי. זהו מקרה מובהק של ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. לד"ר נתניהו, מנהיג ברוך כישרונות לכל הדעות, הישגים רבים בתחומים רבים. מעולם לא הטלתי בהם ספק, וכתבתי הרבה בזכותו וגם בזכות צעדים שלו שהיו שנויים במחלוקת, כמו הנאום בפני בתי הקונגרס נגד עסקת הגרעין ועוד. תקופת שלטונו הניבה לישראל הישגים משמעותיים. הוא היטיב לנווט את הספינה בסערה רבתי שטלטלה את המזה"ת ב"אביב הערבי" ובעקבותיו. בניגוד לנבואות הזעם על "בידוד מדיני" הוא שידרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמתעלם מן ההישגים הללו עושה שקר בנפשו.

היו לד"ר נתניהו גם שגיאות חמורות, כמו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה, ההבלגה על טרור ההצתות ועוד, אך אלו הן שגיאות לגיטימיות, ואף מנהיג אינו חף משגיאות.

הבעייה היא שמיסטר ביבי חתר תחתיו כל הזמן והכשיל אותו. הבעייה העיקרית היא שהוא לא הצליח לגבור על שלושה יצרים שהכשילו אותו – החמדנות, המחשבה שהכול מגיע לו והאובססיה החולנית שלו לתקשורת. ואם נוסיף לכך את העובדה שהוא לא זכה לעזר כנגדו, שתאזן אותו ואת יצריו, ואין לשון המעטה מובהקת מזו – הדברים הללו הכשילו אותו ודרדרו אותו לשחיתות ולעבירות חמורות, שהניבו כתבי אישום חמורים מאוד.

 והבעייה העיקרית היא, שברגע שמיסטר ביבי נתפס בקלקלתו, הוא החל לשרוף את המועדון. כל ההסתה הנוראה שלו נגד מדינת החוק, נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט והנכונות שלו להחריב הכול ובלבד שיעמוד מעל החוק ולא ייאלץ להתמודד במשפט עם הראיות, הפכו אותו לאיום על החברה הישראלית. המטרה הזו קידשה, בעיניו, אמצעים טמאים, כמו הלגיטימציה לכהניזם.

עוד בעייה חמורה שאפיינה אותו מראשית דרכו, היא פולחן האישיות שהוא טיפח. הוא באמת הצליח לגרום להמונים להטמיע את התובנה ש"המדינה זה נתניהו" ושהוא האבא הגדול ששומר עלינו ואין אדם בעולם שמסוגל להחליף אותו. פולחן אישיות כזה הוא תופעה הרסנית בחברה דמוקרטית.

בסופו של דבר, האויב הגדול של נתניהו הוא ביבי. האסון הגדול של נתניהו הוא ביבי.

* שבויים בתיאוריית הקונספירציה המטורללת – חסידי נתניהו מציפים את הרשת ב"מידע" על ה"שחיתות" של בני גנץ, שגנב 50 מיליון שקל בפרשת "הממד החמישי".

כותבים זאת אנשים שסוגדים למנהיג מושחת, שאחרי חקירה יסודית ומקיפה נאשם בשוחד ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. התמזל מזלו, והיועץ המשפטי לממשלה הוא משפטן זהיר מאוד, בית הלל מובהק. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מגיש נגדו כתבי אישום על שוחד גם בפרשות 1,000 ו-2,000 כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.

מכל אלה הם מתעלמים, ומצד שני - מפיצים שמועות ורכילויות.

אותו מבקר המדינה שאותו מצטטים דפי המסרים בנושא "הממד החמישי", קבע בפירוש והוציא הודעה מיוחדת לתקשורת, שאין כל חשד לפלילים בפרשה, ואין כל סיבה לפתוח בחקירה. ומדובר במבקר שלא היסס להמליץ על חקירות ולהעביר פרשיות ליועץ המשפטי לממשלה.

אף על פי כן, היועץ המשפטי החליט, כנראה בשל המשמעות הציבורית של היות גנץ מועמד לראשות הממשלה, לפתוח בבדיקה קדם-חקירה (כמקובל כשמדובר באישי ציבור וכפי שהיה גם בחקירות נתניהו), כדי לבחון אם יש קצה חוט שיצדיק פתיחת חקירה. הוא נהג בצדק, כי חשוב לוודא שמועמד לראשות הממשלה לא עבר על החוק. אם הבדיקה תעלה שיש קצה חוט לפתיחת חקירה, חזקה על היועץ שיורה לחקור, ובצדק. נכון לעכשיו, הבדיקה בעיצומה.

הבעייה בכת מעריצי נתניהו, היא אימוץ תיאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" ו"אכיפה בררנית". וכך, הם מבטלים אוטומטית, בהבל פיהם, את כל הראיות נגד נתניהו, שהביאו להגשת כתבי אישום נגדו, ואם יורשע בדין, הם יתייגו את השופטים כחלק מאותה קונספירציה בדויה של "תפירת תיקים". מצד שני הם מתייחסים לכל שמועה ורכילות שנוגעת ליריביו, כהרשעה חלוטה, שפשוט לא נבדקה בשל "אכיפה בררנית" ושאר השקרים האינפנטיליים שהם מדקלמים.

סביר להניח שעידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית על סף סיומו, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר – לטהר את החברה הישראלית מן הביביזם, ובעיקר מאי האמון במדינת ישראל ומוסדותיה ומן האמונה ההמונית בקונספירציה המטורללת. אני מעריך שתהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יימשך שנים רבות. הצלחתו מותנית בכך שמנהיגי הליכוד והימין יהיו אמיצים דיים להוביל את התהליך הזה.

* כדרכו – יש בכנסת חוקי משחק לא כתובים. אחד מהם הוא הקיזוז. לפני הצבעה, שני ח"כים, משני צידי המתרס, מתקזזים ביניהם, כיוון שנבצר מהם להשתתף בהצבעה, וכך היעדרותם אינה משנה את התוצאה. כך זה עובד מיום הקמתה של הכנסת. הקיזוז מבוסס על קוד של אמון הדדי. של ג'נטלמניות.

לקראת ההצבעה על חסינות שערורייתית לחיים כץ, התקזז נתניהו עם תמר זנדברג, שילדה במז"ט לפני ימים אחדים. בהגיע שעת ההצבעה, הפר נתניהו ברגל גסה את הקיזוז ורץ לתמוך בחסינות.

לתשומת ליבם של ניר ברקת וגדי יברקן, האחרונים שמנסים, משום מה, להאמין שנתניהו יחריג אותם מדרכו, ויקיים את הבטחותיו להם.

* ועדה שערורייתית – יש בישראל בעייה של שיטור-יתר כלפי היהודים יוצאי אתיופיה. המשטרה עצמה מודה בכך ונלחמת בתופעה – הן בגיוס יותר ויותר שוטרים יוצאי אתיופיה והן בהסברה וחינוך. זו בעייה כואבת שיש לבער אותה.

אולם עובדת קיומה של הבעייה, אין משמעותה שכל עימות בין שוטר ליוצא אתיופיה, הוא ביטוי לשיטור-יתר. הבעייה היא כללית, אך כל מקרה הוא נקודתי, ויש לבחון אותו לגופו.

כאשר חוקרי מח"ש חקרו את השוטר שירה בסלמון טקה, הם דנו במקרה פרטי. וחקירתם הביאה אותם למסקנה שהגירסה של השוטר נכונה, שהוא אכן פעל מתוך תחושת סכנה לשלומו ולשלום משפחתו. הביקורת עליו היתה על שיקול דעתו בירי למדרכה ולא באוויר. אני לא בטוח ששיקול דעת שגוי כזה הוא עניין פלילי, כך שאפשר לומר שמח"ש החמירה עם השוטר.

כל זה לא מפריע לנתניהו ואוחנה, בהחלטת בחירות פופוליסטית, שנועדה לקרוץ למצביעים יוצאי אתיופיה, על הקמת ועדת חקירה למח"ש.

כמובן שיש לכך סיבה נוספת. מח"ש מתוארים בתאוריית הקונספירציה החולנית שנתניהו מטפטף בציבור, כחלק מה"דיפ-סטייט" המדומיין, שבו צריך להילחם, כחלק ממסע הנקם שהנאשם מנהל נגד מדינת החוק. הם מספרים שמח"ש היא גוף טיוח, שמועל בתפקידו לחקור את המשטרה.

זה כמובן שקר וכזב. הרי חקירת מח"ש הביאה להדחתם / התפטרותם של שבעה (!) ניצבים שסרחו, שאחד מהם, ניסו שחם, עומד להיכנס לכלא.

חברי הוועדה שהוקמה גילו אחריות, בכך שהבריזו לאוחנה, והחליטו לא להתכנס לפני הבחירות. הם הבינו כנראה מה נדרש מהם, והחליטו לא להיות נערי שליחויות של נער השליחויות. נקווה שאחרי הבחירות תפוזר הוועדה השערורייתית.

* צדק בדיעבד – לקראת בחירות אפריל, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת. לא נבחרתי. התאכזבתי באופן אישי, וגם סברתי, וזו דעתי גם עכשיו, שזו החלטה מוטעית. ברשומה שהעליתי באותו יום, כתבתי מילה כמו "לאכזבתי" או "לצערי" או משהו כזה. והמשכתי הלאה. כמובן שתמיכתי בתל"ם, שהיא אידיאולוגית, לא נפגעה כהוא זה, והמשכתי לפעול כרגיל.

ולמה אני מזכיר זאת? כי התייחסותי לראיון של יצחק אילן במוסף "הארץ", עוברת את מסננת ה"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו." עמדתי במקומו.

יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ, היה מועמד במקום ריאלי ברשימת כחול לבן. לקראת הסיבוב השלישי, גנץ החליט להזיז אותו למקום בלתי ריאלי. אין לי שמץ של מושג מה הסיבה לכך, ולכן אין לי כל דעה על ההחלטה. כיוון שבמקומו הוצבה אישה, יתכן שהסיבה הייתה רצון לקדם נשים, אך באמת שאיני יודע.

מאותו רגע, יצחק אילן נכנס לאובססיה מטורפת. הוא מציף את העיתונאים במיסרוני נאצה ובהם הוא משמיץ את גנץ ואת כחול לבן על העוול שעשו לו. ומה התיאוריה שהוא מפיץ, ואותה הוא סיפר לניר גונטז' במוסף "הארץ" – שכחול לבן הזיזו אותו כמחווה לרשימה המשותפת כדי שתתמוך בהם, בשל היותו סגן ראש השב"כ. כלומר, שלושה רמטכ"לים שלחמו כל חייהם בפלשתינאים, ושהרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בהאג על "פשעי מלחמה", כשרים בעיני המשותפת, וכל מה שהם דרשו הוא להזיז את אילן מהמקום ה-39 למקום ה-45. איזה אבסורד.

הנקמה של אילן, היא להצטרף לקמפיין של תעשיית השקרים על זיקה, כביכול, בין כחול לבן לרשימה המשותפת, תוך שהוא עף על עצמו עם החשיבות העצמית הדמיונית שהוא מייחס לעצמו. ולפתע, כל הסיבות שבעטיין הצטרף לכחול לבן נמוגו, כאשר הוא אישית הוזז ממקומו.

אין לי מושג מה גרם להחלטתו של גנץ, אולם בדיעבד, הוא צדק.

* מודעה מגעילה אך אין מקום לפסילתה – המודעה על "שלום עושים עם אויבים מובסים" שמורידה את האויבים על ברכיהם, היא מודעה מכוערת ומשפילה, יהירה ושחצנית. היא מזכירה לי את קריקטורות הרהב במדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אותי זה מגעיל. זאת לא התרבות שלנו.

עם זאת, המודעה הזאת עומדת בגדרות חופש הביטוי ולא היתה שום הצדקה להחלטתו של רון חולדאי להסיר אותה. חופש הביטוי נמדד דווקא בדברים שמכעיסים אותנו. המודעה ראויה לגינוי, להוקעה, אך היא אינה מצדיקה סתימת פיות. כל מאמר של גדעון לוי ורוגל אלפר מגעילים שבעתיים, וכפי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת אותם, קל וחומר שתסבול את המודעה הזאת.

רון חולדאי נוהג בשנים האחרונות על פי העיקרון: "תל-אביב זה אני." מודעות שאינן מוצאות חן בעיניו, יוסרו מחוצות תל-אביב. כמו בשלטון הארצי, כך גם בשלטון המקומי – שלטון ממושך מדי, גורם לסיאוב.

* נוסחת הריבונות – מדינאי אוהב להשאיר בידיו מרחב רחב של אופציות, והדבר בא לידי ביטוי בניסוחים מעורפלים, המכילים בתוכם מגוון של אפשרויות פעולה. מכאן, שאני יכול להבין את הנוסחה של גנץ בדבר החלת ריבונות על הבקעה בתיאום בינלאומי. מהו תיאום בינלאומי? ספקטרום התשובות נע בין הסכם עם הפלשתינאים לבין תיאום עם ארה"ב.

אני נגד הנוסחה הזאת. בעיניי, יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב. איננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת ללא תיאום עם ארה"ב, בוודאי כאשר מדובר בממשל כל כך ידידותי. אולם אין צורך בשום דבר מעבר לזה. אפשר לנסות להגיע להסכמות שקטות עם מדינות נוספות, אפילו עם ירדן, שלבטח מעדיפה ריבונות ישראלית על הבקעה על פני ריבונות פלשתינאית, אך פומבית חייבת לצאת נגד המהלך. אך על הבנות שקטות אין לדבר בקול רם בפומבי.

יש נושאים שהעמימות יפה להם. בנושא הריבונות על הבקעה יש מקום לבהירות. הנוסחה הבהירה הראויה: ריבונות בתיאום עם ארה"ב.

* האתגר הציוני – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה, ולפני שנתיים היא הוגדרה כך גם בחוק יסוד חשוב, חוק הלאום. בתור שכזו, מדינת ישראל נושאת באחריות לקיומו ועתידו ולאחדותו של העם היהודי.

הפער הנפער, ועלול להידרדר לקרע, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, עלול להיות אסון לאומי. ממשלה ציונית, המחויבת למהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת להציב את איחוי הקרעים במקום מרכזי ביותר בסדר העדיפויות שלה ולראות בכך יעד אסטרטגי. ממשלה שלא תעשה כן, אינה ממשלה ציונית.

ראש הממשלה צריך לראות בכך יעד אסטרטגי ולהקדיש לכך באופן אישי מזמנו וממרצו וכך גם נשיא המדינה. יש לקיים דיאלוג פתוח ומתמיד בינינו לבין יהדות ארה"ב, להכיר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות מדינת ישראל מתנכרת להם, לחזור למתווה הכותל שנתניהו היה כל כך גאה בו, בצדק – ולבסוף הוא לא מימש אותו מתוך כניעה לחרדים.

אם חוק הלאום אינו סתם אות מתה, הוא מחייב אותנו. אם ישראל אינה סתם עוד מדינה של אזרחיה, אלא מדינת לאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה להשתמט מייעודה.

הממשלה החדשה שתקום חייבת לקחת על עצמה את האתגר.

* משימתה של גרמניה בחזונו של גדעון לוי – אחת המדינות הראשונות שהגדירו את BDS כאנטישמיות היא גרמניה. גרמניה מבינה משהו באנטישמיות, היא יודעת להריח אותה. היא יודעת שהאנטישמיות המיטה גם עליה אסון. ולכן, בצדק, היא רוצה לעצור אותה לפני ששריקת הקומקום תהפוך לצפירת רכבות.

מאז אותה החלטה, אין כמעט שבוע שגדעון לוי אינו מפרסם פשקוויל נגדה. בעיניו, מי שיוצא נגד האנטישמיות הוא אוייב.

בשבוע שעבר החליטה גרמניה להתייצב להגנת ישראל מפני התביעה הצבועה והשקרית "לחקור את פשעיה" בהאג. את הפשקוויל נגדה הוא הכתיר: "גרמניה הלא אחרת." הביטוי "גרמניה האחרת," שאותו תבע בן גוריון כשהכריע בעד מו"מ על הסכם השילומים ובהמשך בעד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, משמעותו – שגרמניה אינה עוד גרמניה הנאצית. בא גדעון לוי וטוען שגרמניה היא גרמניה הנאצית. למה? כיוון שהיא נאבקת באנטישמיות. איזה מוח מעוות. איזו אוטו-אנטישמיות.

את הפלשתינאים הוא מגדיר "הקורבנות העקיפים של השואה," קרי הקורבנות של קורבנות השואה, ולכן גרמניה צריכה להיות מחויבת להם. כלומר, מה שהגרמנים עשו ליהודים, היהודים עשו לפלשתינאים. אלמלא השואה, היהודים היו נשארים באירופה וכך היתה נמנעת שואת הפלשתינאים. ולכן, גרמניה שאינה מסייעת לפלשתינאים לממש את חזונם הלאומי, שפירושו השמדת מדינת ישראל, ממשיכה את השואה. על גרמניה לעמוד לצד קורבנות השואה האמיתיים, הפלשתינאים, במלחמתם נגד היהודים שחוללו ומחוללים את שואתם.

* בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – לפני שנים אחדות, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", פירסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ": מכתב למחבל שידקור אותו למוות. הוא שיבח אותו על מעשהו והביע תמיהה על כך שלקח למחבל כל כך הרבה זמן. הוא ביקש סליחה בפני המחבל על היותו בן לעם הכובש.

בתגובה, כתבתי שההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר הוא שוויינינגר לקח את עצמו ברצינות, בעוד אלפר הוא סתם פקה-פקה. ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטו-אנטישמי מובהק. אמנם בגיל 23 הוא התנצר, אך חש שההתנצרות לא גאלה את נפשו מקלקלתה היהודית והוא מימש את רעיונותיו בהתאבדות.

אתמול כתב אלפר ש"לא פעם אני נתקף דחף להפוך את דוכני התפילין של המיסיונרים מחב"ד." ולמה הדחף הזה אינו מתממש? כי בניגוד לוויינינגר אלפר הוא סתם פקה פקה.

* מענה לעוולות של ימינו – את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, אותם קראנו בשבת שעברה, פורטת פרשת השבוע – "משפטים" לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, כשרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

סוגייה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים." 

* קבר הצדיק – למי שאינו מאמין בקברי צדיקים – אי אפשר להתעלם מן העובדות. תמר זנדברג עלתה להשתטח על קברו של ערפאת, התעברה וילדה.

* ביד הלשון: בארות יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שמנציח את יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים, על שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה ועל בית יצחק הקרוי על שמו של יצחק פויירינג.

בארות יצחק הוא קיבוץ דתי במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח ליהוד. הקיבוץ נוסד ב-1943 בצפון מערב הנגב, בידי חלוצים מתנועת "ברית חלוצים דתיים" שעלו לא"י מגרמניה וצ'כוסלובקיה אליהם הצטרפו חלוצים נוספים מארצות שונות ומא"י עוד בתקופת ההכשרה בפרדס חנה, בשנים 1936-1943. במלחמת השחרור ניסו המצרים לכבוש את הקיבוץ והוא ניהל קרבות גבורה קשים ועקובים מדם, לצד כוחות תגבור, והצליח להניס את הפולש. בקרבות איבדו מגיני היישוב 17 איש, 15 נפצעו והקיבוץ חרב כליל. לאחר המלחמה החליטו החברים, לאחר ויכוחים סוערים, לא לחזור לנקודה המקורית ועברו למיקומו הנוכחי.

קיבוץ בארות יצחק מנציח בשמו את הרב יצחק ניסנבוים, דרשן וסופר, מן המנהיגים וההוגים המרכזיים של הציונות הדתית ונשיא המזרחי האחרון לפני השואה. הרב ניסנבוים נספה בשואה, בגטו ורשה.

אורי הייטנר

* * *

יוסף אורן

אמן הכתיבה האלטרנטיבית –

מבט שונה על יצירתו של יובל שמעוני

חלק א' – העלילה המוצפנת ב"מְעוֹף היונה" וב"חדר"

יובל שמעוני היה בן 35 כאשר הופיע ספרו הראשון, "מעוף היונה", ב-1990 במסגרת הסדרה "פרוזה אחרת" של הוצאת עם עובד, סדרה שנועדה ליצירות פרוזה בלתי-שגרתיות, שונות מאלה שההוצאה הועידה אותן לסדרת הפרוזה הוותיקה והפופולארית יותר שלה, "ספריה לעם". במועד החיבור של מסה זו על יצירתו, יובל שמעוני הוא סופר בן 65 שמאחוריו שלושים שנות כתיבה שבהן העמיד על המדף של הסיפורת העברית בדור הנוכחי, דור ייסוד המדינה, את יבולו הכולל שלושה כרכי סיפורת ("מְעוּף היונה", "חדר" ו"קו המלח") ואת ספר המסות "אל העפר". מספר צנוע זה של הכרכים איננו משקף את מיספר העלילות שכלל שמעוני בספרי הפרוזה שלו, וגם לא את היקפן.

תחת כותר הספר "מעוף היונה" נדפסו שתי עלילות קצרות בהיקף הסיפור הקצר-ארוך. הראשונה היא עלילה קומית המתארת את קורותיו של זוג שהגיע מאמריקה לחגוג בפריז את שנת השלושים לנישואיו (להלן: עלילת התיירים), והשנייה היא עלילה טראגית המתארת את התאבדותה של צעירה בקפיצה ממגדל הקתדרלה נוטרֶה-דאם בפריז (להלן: עלילת ההתאבדות). שתי העלילות לא נדפסו זו אחר זו, אלא עמודיהן שולבו במקביל עמוד מול עמוד, באותיות-דפוס שונות וגם בסיפרור שונה (עמודי עלילת המתאבדת נדפסו באות-דפוס מוּטה ולמספרי עמודיה הוצמדה האות א'), ורק כותר הספר חיבר את שתי העלילות זו לזו.

כעבור כתשע שנים הופיע "חדר", ספרו השני של יובל שמעוני, וגם בו היו שתי עלילות, אך הפעם כל אחת בהיקף של רומאן עם כותרת משלה ועם מיסםר עמודים שונה. עלילת "המנורה" משתרעת על 320 עמ', והעלילה של "המגרה" מסתפקת ב-170 עמ'. עשרת העמודים של האגדה "הכס" משלימים את המיספר המרשים של עמודי הכרך הזה (מאחר שנדפס באות-דפוס מוקטנת, שקולים 506 עמודיו של "חדר" לפחות לכרך בן 600 עמ' בגודל האות הרגילה של ספרי הסדרה "ספריה לעם"). עלילת "המנורה" מתארת ניסיון גרוטסקי של חבורת חיילים, רובם מילואימניקים ומקצתם עדיין בשירות סדיר, לצלם סרט הסברה לאחת היחידות של צה"ל, שהיא עלילה פארודית, ועלילת "המגֵרה", המתארת ניסיון יומרני של סטודנט לאמנות לצייר את מראה נשים המבכות את ישו אחר הורדתו מהצלב על-פי ציורו של אמן נודע ומוערך דורות לפניו, שהיא עלילה אירונית.

ייחודן של ארבע העלילות הגלויות

בדיקת העלילות בשני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני בעזרת האבחנה הסוּגתית, הז'אנרית, מלמדת על כישרון נרטיבי מגוון שהתברך בו. אף שארבע העלילות הגלויות שכלל בשני ספריו הראשונים הן ריאליסטיות, הן כתובות בסגנונות שונים: שתיים כתובות כעלילות הומוריסטיות (עלילת התיירים הקומית ב"מעוף היונה" ועלילת "המנורה" הפארודית ב"חדר") ושתיים כעלילות דרמטיות (עלילת ההתאבדות הטראגית  ב"מְעוּף היונה" ועלילת "המגֵרה" האירונית ב"חדר"). כישרון מגוון זה הוא גם מסודות קסמו של הספר "קו המֶלח", שב-970 עמודיו תיזמן יובל שמעוני את הסגנונות הללו בעלילה אחת, עלילה תלת-דורית המשתרעת על רוב שנותיה של המאה הקודמת, ולפיכך יש להבדילו משני ספריו הקודמים ("מעוף היונה ו"חדר") שבכל אחד מהם כלל שתי עלילות המספרות על אירועים שהתרחשו בפרקי-זמן קצרים ביותר.

לא רק היקף הטקסט החריג של "קו המלח" והשימוש הווירטואוזי בסגנונות שונים בעלילתו מצדיקים להבדיל יצירה זו מארבע העלילות בשני ספריו הראשונים ("מעוף היונה" ו"חדר"), אלא גם סיבה מהותית יותר: בארבע העלילות שנכללו בשני ספריו המוקדמים (להלן: העלילות הגלויות)  הסתיר "המספר" שלהן עלילה נוספת, החמישית במספר (להלן: העלילה המוצפנת – ובה תתרכז המסה מכאן ואילך), המספרת על קשר אהבה שרקם "המספר" הישראלי בבחרותו עם צעירה בת גילו מצרפת ומאלו סיבות נפרדו אחרי שהתגוררו כזוג בדירתה במשך כשנה.

מאחר שפרטי העלילה המוצפנת הזו היו מועטים ב"מעוף היונה" וגם משום ששולבו רק בעלילת התיירים (כהבזקי-תוכן אסוציאטיביים של "המספר" בתוך סוגריים), עדיין אי-אפשר היה לקבוע אז את מידת חשיבותה, ורק אחרי ש"חדר" הופיע כעבור תשע שנים והרחיב את המידע על פרשה זו בחייו של "המספר" בשתי עלילות מקבילות ("המנורה" ו"המגרה"), התברר שהיא זו המקשרת את שני הספרים זה לזה ומבדילה אותם כחטיבה ראשונה ונפרדת ביצירתו של יובל שמעוני, ובה-בעת גם מצדיקה לסמן את "קו המלח" כספר ראשון בחטיבה השנייה, תוך ציפייה שבהמשך פעילותו הספרותית יצרף אליו יובל שמעוני את ספריו הבאים.

פרטי העלילה המוצפנת ב"מְעוּף היונה"

כאמור, הבזקי-התוכן ששולבו בעלילת התיירים חשפו ב"מעוף היונה" רק פרטים בסיסיים מהעלילה המוצפנת. מהם לא ברור באיזו ארץ באירופה נחת "המספר" הישראלי בצאתו מהארץ אחרי שסיים את שירות החובה שלו בצבא. וכיצד הניבה ההיכרות שלו עם צעירה מצרפת, על רציף הרכבת אל פריז (עמ' 61), את הזמנתה להצטרף אליה לדירת חדר זעירה וזולה ששכרה בפריז בקומה הרביעית של בית ישן (עמ' 59). בהבזק אחד קיים תיאור של כפר ומוזכר כלב בשם הוסאר, ולכן סביר להניח שמדובר בכפר שבו גדלה הצרפתייה ושממנו עברה להתגורר בפריז (עמ' 63). תיאורה בעירום מעיד שבדירת החדר הזה התפתחה אינטימיות ביניהם (עמ' 62), ולכן לא ברור מה הביא להיפרדותם זה מזה, ורק מן העובדה שהישראלי השליך לפח-האשפה ברחוב את שני העמודים בכתב-ידה, שמסרה לו בעוזבו את דירתה, ואת הצילום היחיד שלהם ביחד, ניתן להסיק שלא נפרדו כידידים אחרי כשנה (עמ' 66-65). 

עלילת ההתאבדות, שהיא השנייה ב"מעוף היונה", משלימה עובדות נוספות. נרמזה בה התנהגות כפייתית של הצרפתייה (עמ' 15 א'), כתוצאה מחינוך קתולי נוקשה שקיבלה בכפר בשנות הילדות (עמ' 36 א' ב"מעוף היונה" ועמ' 418 ב"חדר"), חינוך שהגביל באיסורים שונים את החופש הרוחני שלה כילדה (למשל: 49א' ו-86א' ב"מעוף היונה"), ואשר הניע אותה לשים קץ לחייה בבגרותה.

נתחי העלילה המוצפנת הממשיכים להימסר כהבזקים בעלילות הגלויות ב"חדר" (בסוגרים ב"המנורה" ובין קווי-הפרדה ב"המגירה"), מבססים את הרמזים הללו לסיבת היפרדותם אחרי שהתגוררו כזוג במשך שנה. הצרפתייה יזמה את הפרידה ממנו משום שחששה לנפשה המעורערת מהשפעת חלום היֵעוּד שלו, שחזר ותיאר אותו באוזניה, על עתידו כצייר. בעזרת הפרידה ממנו גוננה על עצמה מפני "תהיותיה הישנות, ונזהרה בכל כוחה שלא להיקלע לנסיבות שיערערו אותה שוב" (עמ' 452) ויקרבו אותה לביצוע ההתאבדות ממגדל הקתדרלה."

מאחר שהעלילה המוצפנת מסופרת ב"מעוף היונה" מהסוף, מתיאור מפורט של התאבדות הצרפתייה כעבור חמש שנים מיום פרידתם, הכרחי לצרף כעת מ"חדר" את המידע על קורותיהם אחרי שהזוגיות שלהם התפרקה כעבור שנה.

אחרי פרידתם לא חזרה הצרפתייה אל בית-הוריה, אלא המשיכה להתגורר בפריז עד שתסיים את הכשרתה לעבוד כאחות בבית-החולים בכפר שלה. ואילו הוא, "המספר", שלא מצא עוד עניין להישאר בצרפת, חזר לישראל. אך כעבור חמש שנים, שבהן התפכח מחלום הייעוד שרקם בטיסתו הראשונה לחו"ל, טס פעם נוספת אל פריז, כדי לחדש את הקשר איתה, אך לפני שהצליח לממש את רצונו זה, הזדמן אל הרחבה שלפני כנסיית נוטרֶה-דאם וצפה שם בהתאבדותה כאחד התיירים.

גם אחרי שהקורא ליקט מההבזקים את נתחי סיפור-המעשה של העלילה המוצפנת מתוך שתי העלילות הגלויות ב"מעוף היונה", לא מצא בהם מספיק מידע על "המספר" כדי לבסס תשובות לשאלות שונות אודותיו, ובמיוחד על שתי השאלות הבאות: האם ייחס לעצמו אשמה כלשהי בסוף הנורא שבחרה הצרפתייה לחייה, ואיך התמודד עם האירוע הטרגי של התאבדותה בהמשך חייו. ולכן הופעת הכרך "חדר", תשע שנים אחרי הופעת "מעוף היונה", הציתה התעניינות מחודשת לא רק בפערים שהותירה העלילה המוצפנת אצל הקורא בסיום "מעוף היונה", אלא גם בחידתיות שלה, כי פתאום גילה ב"חדר" שתי עלילות ארוכות המספרות שתי גרסאות שונות על "המספר" האנונימי, חלקן משלימות וחלקן סותרות.

פרטי העלילה המוצפנת ב"חֶדר"

כאמור, גם ב"חדר" מובלעת העלילה המוצפנת בהבזקי-תוכן המפוזרים בשתי העלילות הגלויות שנדפסו בו. אך מאחר שזהותו של "המספר" היא שונה בשתיהן, באחת הוא מופיע כקולנוען ובשנייה הוא מוצג כצייר, חייב הקורא להחליט תחילה, איזו משתי הגרסאות המספרות עליו מוקדמת מזולתה. 

שתי סיבות תומכות בהשערה, שבניגוד לסדר הדפסתן של שתי הגרסאות בכרך "חדר" כתב יובל שמעוני תחילה את הגירסה של "המגֵרה", ורק אחריה את הגרסה של "המנורה". הסיבה הראשונה – גרסת "המגרה" האירונית-דרמטית מתקשרת טוב יותר אל עלילת ההתאבדות הטראגית ב"מעוף היונה", כי בה הורחב המידע המבליט את המשקל הרב שהיה לחינוך הדתי והעתיר באיסורים שקיבלה הצרפתייה בשנות ילדותה בכפר על החלטתה בהגיעה לבגרות לשים קץ לחייה. והסיבה השנייה – גרסת "המגרה" גם מתקשרת, על-ידי הנושא מהמיתוס הנוצרי שהצייר בחר לסיום לימודיו, המתאר את ישו אחרי הורדתו מהצלב בהמחשה חילונית מובלטת, אל מסקנתו החילונית של יובל שמעוני על החיים הן באגדה "הכס" (המוצבת בסוף הכרך "חדר", 1999) והן במסה "אל העפר" (שהופיעה כספר ב-2007) – שתי היצירות העיוניות שכתב במקביל לכתיבת העלילות של "חדר".

ואשר לגירסת "המנורה" – היא נכתבה, כנראה, אחרי גירסת "המגרה" כדי להשלים בה את קורותיו של "המספר" (המזוהה בה לראשונה בשמו: "נועם שכטר") מאז התאבדותה של הצרפתייה ועד הגיעו לגיל 37. המשך כזה אי-אפשר היה לטוות מסיומה של גרסת "המגרה".    

ולפיכך אני חוזר ומציע את ההצעה שפרסמתי בפרק נפרד על "חדר" בספרי "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002), לקרוא בסדר הבא את ארבע העלילות הגלויות בשני ספריו הראשונים של יובל שמעוני, כדי להפיק מהן את העלילה המוצפנת כעלילה רצופה: תחילה את העלילה של "המגרה" אחר כך את שתי העלילות שנדפסו ב"מעוף היונה" (עלילת התיירים ועלילת ההתאבדות) ולבסוף את עלילת "המנורה". רק בסדר זה של העלילות הגלויות ניתן להצדיק בנימוק נוסף את הכללת שתי הגרסאות של העלילה המוצפנת בכרך "חדר": על-ידי ההבדלים ביניהן הרחיק יובל שמעוני את העדוּת מעצמו, כדי שלא נייחס את סיפור האהבה לצרפתייה לפרשה ביוגרפית בחייו.

תשובה חיובית על ההשערה הזו, על זיקה אפשרית בין הסיפור הבדוי על האהבה של צעיר ישראלי לצרפתייה שהתאבדה לבין תקופה מכרעת בחייו של יובל שמעוני, אפשר לבסס יותר בעזרת התיאֲרוּך של אירועי העלילה המוצפנת בשתי הגרסאות המפותחות (ועם זאת – השונות בפרטים רבים) ב"חדר". התקופה המתוארכת בשתי העלילות של "חדר" מתלכדת באופן מושלם עם תקופה מכריעה בהתגבשות השקפת עולמו החילונית והפוליטית של הסופר שמציין השנה את חלוף 30 שנה מפרסום ספרו הראשון, "מְעוּף היונה".

הרקע התקופתי של העלילה המוצפנת

כמו יובל שמעוני כך גם "נועם שכטר" בעלילת "המנורה" נולד ב-1955, ולפיכך התגייס לצבא ב-1973 (מלחמת יום כיפור). בגמר השירות הסדיר ב-1976 והוא כבר בן 21, ביצע את הנסיעה הראשונה לאירופה וחי כשנה בפריז עם הצרפתייה שפגש באיטליה. אחרי פרידתם, עזב את דירתה ועבר להתגורר במלון תקופה קצרה, ועם ההרגשה שמיצה את פריז, חזר לארץ ב-1977 (שנת המהפך הפוליטי שהתבטא בהקמה של ממשלת הימין בראשות מנחם בגין, ושבהמשכה הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור בישראל, ביקור שהניב כעבור שנה את הסכם השלום עם מצרים).

בשובו מפריז ב-1977, התגורר "נועם שכטר" בכפר אז"ר ולמד באוניברסיטת ת"א בחוג לקולנוע את השנים הדרושות להשגת תואר במסלול בימוי סרטים. כישלון הסרט שצילם לסיום התואר בחוג זה בהקרנתו היחידה (עמ' 187) ניפץ לו את חלום היֵעוּד שהציב לעצמו בתחום בימוי הסרטים.

ב-1982 לחם "נועם שכטר" במלחמת לבנון הראשונה ("מלחמת שלום הגליל"). מיד אחרי שיחרורו משירות המילואים בלבנון החליט לחזור לפריז, ואף שחלפו חמש שנים מאז פרידתו מהצרפתייה קיווה לחדש בנסיעה זו את הקשר איתה. בהגיעו לפריז גילה שאיננה בדירתה בפריז, אלא חזרה אל משפחתה בכפר, תחילה ניאותה להפצרותיו להיפגש איתו, אך אחר כך ביטלה את הפגישה. אחרי שהזדמן לאירוע ההתאבדות של הצרפתייה, הוא נשאר בפריז עוד זמן-מה ומימן את שהותו בעיר כעובד במלון, ואז חזר לארץ והוא כבר בן 27.

 ב"המנורה" מתברר שבשובו לארץ ב-1982 (צה"ל עדיין שוהה בלבנון, המחלוקת בין "גוש אמונים" ל"שלום עכשיו" מציפה בהתמדה את נושאי "הכיבוש" ו"השטחים" שהמעמיקים את היריבות האידיאולוגית בין המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל) – עבד "נועם שכטר" בעבודות שונות, תקופה קצרה כבמאי בטלוויזיה, ואחריה כבמאי לסרטי פרסומת של חברות מסחריות. בהווה, אחרי מלחמת המפרץ, שהתחוללה ב-1991, הוזעק למילואים כדי לביים את סרט ההסברה עבור חיל האוויר. כעת, אחרי 15 שנים שחלפו מאז הכיר את הצרפתייה והתגורר איתה כשנה בפריז, הוא בן 37 ועדיין רווק ללא ילדים, אך עודנו משחזר שוב ושוב את קשר האהבה שנרקם בינו ובינה, בוחן את המחלוקת ביניהם על החיים ועל תכליתם, ומהרהר בסיבות להתאבדותה ובמוות שמצפה לו אי-שם בהמשך חייו.

מאחר ששנות העלילה המוצפנת, שארכה 15 שנים (מ-1976 ועד 1991), היו שנים מכריעות בחייו של "נועם שכטר" וגם בחייו של יובל שמעוני, ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחה שיובל שמעוני ביסס את העלילה המוצפנת בשני ספריו הראשונים ("מעוף היונה" ו"חדר"), במידה כזו או אחרת, על תקופה זו בחייו.

הרובד הרעיוני בעלילה המוצפנת

בשני ספריו הראשונים ביטא יובל שמעוני השקפה חילונית על החיים על-ידי נגיעה עקבית במוטיבים נוצריים הן בעלילה המוצפנת (המתרכזת בצרפתייה) והן בעלילות הגלויות (שבכל אחת מהן משתתפות דמויות-משנה המוסיפות סיפורי-חיים התומכים בעקיפין בהשקפה החילונית על החיים). להלן ההדגמות לקביעה זו:

העלילה המוצפנת מתרכזת בקתדרלה, המעוז של הקתוליות בצרפת. מגדל פעמוניה של הקתדרלה נשקף מחלון דירתה של הצרפתייה, ועל פרט זה התעכבה כבר במהלך נסיעתה עם הישראלי ברכבת אל פריז (עמ' 384), כאשר שאלה אותו: "אם אין כאלה בארץ שלך, מגדלי-פעמונים; וקתדרלות, קתדרלות יש שם? אז אף פעם לא טיפסת על אחת? ולא ראית את העיר כולה מלמעלה? ולרגע, רק לרגע, התחשק לך לעוף או לקפוץ?" (עמ' 383-382).

את חלום היֵעוּד שחלמה בילדותה גיבשה הצרפתייה בצעירותה בכפר, שבו לא היתה קתדרלה, אלא רק כנסייה: "במקום מוזיאונים רצתה אז להגיע לאפריקה ולהודו ולכל המקומות הנידחים האחרים מתוכניות הטבע בטלוויזיה, ולהציל את חלכאי-העולם" (עמ' 464). אך היא לא עמדה בפיתויי פריז, שבין דוכני הקרֶפּ וחנויות היין היא מחטיאה נשים צעירות המגיעות אליה מהכפרים, ואכן עד מהרה ידעה שכבר לא תגשים את חלום היעוד שלה: "מול תוכניות-הטבע בטלוויזיה כבר ידעה שלעולם לא תיסע למקומות המצולמים שם להציל את חלכאי-העולם" (עמ' 483). הכישלון הזה, לשמור אמונים לדת, ערער את נפשה והוליד בה את מחשבת ההתאבדות. ואף שהיתה יכולה להתאבד בדרכים שונות בחדרה (עמ' 464), בחרה לבצע התאבדות מחאתית נגד הדת בפומבי, דווקא בקפיצה מעל המפוארת והמפורסמת מבין הקתדרָלות של פריז ודווקא לעיני קהל גדול של תיירים הנוהגים לגדוש את הרחבה שלפניה.

המחאה החילונית נגד תלישותה של הדת מהחיים הממשיים נשמעת מפי הצרפתייה גם במהלך המחלוקת בינה ובין "המספר". שוב ושוב היא מכריזה באוזניו את השקפתה כי "החיים הם כאן" (בעמ' 408, 411, 419, 444, 452). כלומר : לא בחסות השוכן במרומים, בשמיים, כפי שחוזרות ומספרות הדתות על אלוהים באגדותיהם, אלא בחברת בני-אנוש המתהלכים על האדמה, בעולם הגשמי, מיום לידתם ועד מותם.

מחאה חילונית נגד אחד המיתוסים היותר משפיעים של הנצרות היא גם בחירתו של הצייר ב"המגרה", לסיים את לימודיו באקדמיה לציור בשיחזור נושא כנסייתי, על-ידי בִּיוּם אירוני של המעמד, המראה נשים האבֵלוֹת על ישו משיחם אחרי הורדתו מהצלב, דווקא עם דוגמנים משולי החברה של פריז (קְלוֹשר שיכור, קְלוֹשרית נֵכה וזונת רחוב).

יובל שמעוני מבטא בשני ספריו הראשונים את הסתייגותו החילונית מההנחה המיסטית של הדתות המקובלות, שקיים אלוהים, המוחלט הנצחי, ושהן דוברות בשמו בפנייתן אל האדם שהוא בן-חלוף ואורח זמני ביְקוּם. כל דת לא רק מפיצה את האמונה בקיומו של אלוהים ובהשגחתו על העולם שברא, אלא גם מטפחת אצל המאמינים שלה את האשלייה שיזכו להישארות הנפש בעולם הבא, אחרי היטמנם בעפרו של העולם הגשמי. או במילים אחרות: מנקודת ראות רציונלית וחילונית מבטא יובל שמעוני בעלילות שני ספריו המוקדמים את רעיון הפרידה מהקתדרלות של כל הדתות.

הגיבוי העיוני ב"הכס" וב"אל העפר"

אמנם פעולת החילוּן (שהיא הפוכה לפעולת ההדתה) מוסווית בארבע העלילות הגלויות הללו, אך היא מובלטת בעלילה המוצפנת וגם מְגוּבה בשתי היצירות העיוניות של יובל שמעוני (האגדה "הכס" והמסה "אל העפר").

מהאגדה "הכס" משתמעת המסקנה, שהדת העצימה והשגיבה באגדותיה את אלוהים עד מידה שהתבונה האנושית איננה מסוגלת להדגים את גדולתו ובוודאי שלא להוכיח את קיומו בצורה כלשהי. אחרי שהמלך הטיל על הכוהן לגלף מסלע ההר הגדול פסל של האֵל הוּאַן, ביטל הכהן בעצמו את כל רישומיו לביצוע הפסל עד שנואש מהמשימה הבלתי-אפשרית שהציב לעצמו. אחרים אחריו המשיכו את תוכניתו האחרונה, ללטש כדור מושלם מן הסלע "שראשו בשמיים וכמוהו כגרגר-חול בכפו של הוּאַן". ליטוש במשך דורות הלך וצמצם את קוטרו של הכדור, עד שנינוֹ של הכוהן, אשר מאס כנראה בנטל הירושה, גילף ממנו לבסוף כֵּס (כיסא) – רהיט שימושי המצוי בכל בית – שניתן לקרבו אל אדן החלון כדי לצאת מן החדר (או מוטב: מן הקתדרלה) ולרחף במרחב החופשי מהאל האגדי הוּאַן.

אך במסה "אל העפר" כבר ביטא יובל שמעוני את ההשקפה החילונית בניסוח ממש מפורש. במסה נועזת זו, אירגן מובאות מספרי התנ"ך בסדר המתאר את התפתחות האמונה של העם היהודי, האמונה של העבריוּת, מתפיסה לאומית המייעדת כל יהודי בדורו לתרום בחייו באמצעות זרעו, עד שהוא נאסף אל העפר, להמשכיותה של השושלת של עם ישראל כעם הנבחר, לתפיסה המבטיחה "נצח גם ליחידים" בתחיית המתים, שתתרחש באחרית הימים בביאת המשיח, במועד שבו כל יחיד מעם ישראל יקום מן העפר "אל תוך מלכות העם הנבחר". התפתחות זו מוגדרת בעמודי הפתיחה של "אל העפר" כ"תמונת העולם הקוטבית העולה מסיפור תולדותיו של עם," תמונה אשר "מיטלטלת בין חד-פעמיותם של חיי אדם ובין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם."

ההשקפה החילונית, הסָקוּלָרית, היא בשורה לא חדשה בתולדות הפילוסופיה – מה אם כן חידש פה יובל שמעוני? התשובה על שאלה זו מוצגת באופן מפורש בעמודי הסיום של "אל העפר", שבהם יישם את לקחי הדיון בהתפתחות האגדית של האמונה העברית (ברוח קביעתה של הצרפתייה בעלילה המוצפנת – "החיים הם כאן") על החלום שהעבירו המאמינים מדור לדור בקולקטיב העברי "כמו במרוץ שליחים" ביחס למקום המובטח שבו התחילה עלילתו של עם ישראל: "כיבוש ארץ שליושביה אמונות אחרות ורצונות אחרים. ספקות אין למאמינים האלה, שהרי כבר לפני עידנים הבטיח הסיפור לעמו ערים שלא בנה, בתים מלאים כל טוב שלא הוא מילא, בורות חצובים שלא הוא חצב, כרמים ועצי-זית שלא הוא נטע, ארץ שלמה שצצה בחלום. - - - כיוון שהדברים האלה נכתבים בשעה שבה מאמיני הסיפור העברי נאבקים במאמיני הסיפור המוסלמי ששאל מקודמו לא מעט, והם הורגים אלה את אלה בנחישות קנאית על-פי צווי סיפוריהם – אלה כְּאלה מתנחמים ברצף עמם או אומתם או בשערי גן עדן – מאליו נוטה הלב אל עלילות פשוטות מאלה, או אף אל מה שאינו סיפור אלא הוא הממשות עצמה, ככל שישיגה אדם במגבלותיו. אדמה שאינה מקודשת בבתרי חיות שלפיד מרחף ביניהם, ואף לא ברכיבה על גב בהמה שזנבה זנב טווס; ושמיים שלא יהיו כֵּס שבתו של אֵל או משכן מלאכיו, אלא כאלה שדי במרחביהם ובענניהם המתחלפים בחלון - - - ואותה שמש האירה אותם, את כולם, ואולי תאיר אותם גם מחר."

שושלת הכותבים האלטרנטיביים

יובל שמעוני איננו כותב אלטרנטיבי בזכות השקפתו החילונית ש"החיים הם כאן" וגם לא בזכות עמדתו הפוליטית בנושא הפתרון הרצוי של "הסכסוך" הערבי-יהודי במזרח התיכון, אלא בזכות חדשנותו ככותב פרוזה אחרת מזו המחליקה בקלות אל כרסו של כל קורא. בשונה מרוב הסופרים המצליחים והמוכרים לרבים בדור יסוד המדינה בין תש"ח לבין תשע"ח, שהסתפקו בדרכי הכתיבה המסורתיות (הסתפקות שלעצמה איננה גורעת דבר  מערך כתיבתם), בחר לכתוב כתיבה שהיא אלטרנטיבית, כתיבה בלי אלגוריוּת פוליטית ובלי אירוניוּת צינית, אלא עם מפוּכחוּת ריאליסטית.

אף שכאמור כתיבתו היא ביסודה ריאליסטית ומנדבת הרבה פרטים הממחישים את המציאות (מחוצות פריז ועד החפצים בדירה השכורה של הצרפתייה), הטקסט של יובל שמעוני הוא וירטואוזי ודינמי: מפתח רבדים בעלילה, יוצר בה פערים במקומות שונים, מטפח זיקות אנלוגיות בין סצינות המפוזרות במרחב הטקסט שלה ומשנה בה בטבעיות אסטרטגיות של סיפֵּר. בעלילות ספריו הוא חוסך בהסברת מניעיהן של הדמויות ועל-ידי כך הוא מפעיל את הקורא כמשתתף דינמי המוזמן במהלך הקריאה לארגן את הרציפות של העלילה באופן ליניארי, ולגייס את תבונתו ואת דמיונו להמחשת המציאות המורכבת המתוארת בה כדי להבין את משמעותה ההומאנית כבשורה וכחזון.

לפיכך ממשיך יובל שמעוני, לדעתי, ביצירות שפירסם עד כה, כתיבה אלטרנטיבית של חדשנים גדולים שתרמו להתפתחות הסיפורת העברית מכוחם הלשוני ומדמיונם היוצר. לשושלת כותבים זו משתייכים הסופרים הבאים בשנות המדינה (בתחילת עידן חידוש הריבונות בתולדות הספרות העברית): ס. יזהר ("ימי צקלג"), יהושע קנז ("התגנבות יחידים"), יעקב שבתאי ("זיכרון דברים") וא"ב יהושע ("מסע אל תום האלף"). יובל שמעוני הוא לכן החמישי בשושלת הכותבים האלטרנטיביים בדור הנוכחי.

yoseforen@bezeqint.net

(חלק ב' של המאמר יופיע בגיליון הבא)

* * *

שולמית אלוני

לעבור את תקופת המשבר

מבלי להיות פאנאטיים

 [השיחה נערכה בחודש מאי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית בישראל ממלאה כיום תפקיד חיובי?

שולמית אלוני: הפוליטיזציה של הדת מביאה למצב חמור. למדינת ישראל אין חוקה ואין קביעה ברורה בדבר הסייגים להתערבות הרשות בתחום האמונות והדעות; בו בזמן משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון. אחד מנימוקיו של בן-גוריון נגד קבלת חוקה היה שאינו רוצה במלחמת-תרבות, ומקווה שבעיות-יסוד ביחסי דת ומדינה, כמו שאלת נישואין וגירושין, תידחה הכרעתן. הוא חשב שבאמצעות מאניפולאציות פוליטיות יוכל להקטין את השפעת הדתיים. אך לא כך קרה. כושר-הסחיטה של המפלגות הדתיות עלה מפני שאין נורמות קונסטיטוציוניות ואין מפלגת-רוב היכולה או הרוצה להביא לידי הכרעה. והתוצאה היא שיש בישראל כפייה דתית באמצעות כנסת חילונית. מצב זה יצר תיאבון עצום אצל הציבור הדתי, וגם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי.

ביטוי לתיאבון הכפייה המתגבר אפשר היה לראות בשעתו בניסיונה של הממשלה, בלחץ המפלגות הדתיות, למנוע את פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית בלילות שישי; הניסיון סוכל לאחר פנייה של אזרח ישראלי לבית-הדין הגבוה לצדק. לחצים דומים הופעלו לשם קבלת חוק "מיהו יהודי?" בכנסת. שמירת הכשרות בישראל משמשת אמצעי-פרנסה ל"אנשי שלומנו" מטעם המפלגות הדתיות: הפיקוח על הכשרות כמקור למשרות רבות, והתקנות המוזרות, הפיאודאליות, לפיהן אין אטליז בעיר אחת רשאי למכור בשר משחיטה כשרה בעיר אחרת, משום שכל מועצה דתית עומדת על כך שאישור הכשרות לאזורה יבוא ממנה בלבד, וברור שלא השיקול של ההלכה הדתית קובע כאן.

 אפשר להוסיף על כך את השימוש בתקציב הממלכתי למטרות מפלגתיות על-ידי מינויים של "כלי-קודש" למיניהם בממסד הדתי. העובדה שלמעלה מ-80% של מצביעי המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) הם גם חבריה, אחוז העולה בהרבה על היחס הקיים במפלגות אחרות בין מיספר חברי-המפלגה למיספר הקולות שהיא מקבלת בבחירות, ומוכיח על תלות הבוחר במפלגה. אדם הקונה דירה בשיכון "הפועל-המזרחי", הנבנה על אדמת הלאום ובכספי-ציבור בחלקו הגדול – חייב להביא אישור מרב שהוא אדם דתי, ואישור מן המפד"ל על חברותו במפלגה, וגם לתרום כסף למפלגתו. תופעות אלה הסלידו את הדת על הציבור הרחב.

הצלחותיהם של הדתיים גרמו לכך שגמישותם קטנה ודרישותיהם גדלו. וכך נעשתה הדת בישראל למשהו שאינו קשור ליחסים שבין אדם לאלוהיו או בין אדם לחברו, גם לא לשאלות מוסר – אלא למכלול עניינים פולחניים וממסדיים, כשההקפדה היא על הקליפה ולא על התוך.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי כיום פונה הדת לפסים מסוכנים כמו קידוש הכוח הצבאי ומתן הצדקה אלוהית לקיומה של ישראל הגדולה.

שולמית אלוני: לאחר מלחמת ששת הימים ניסו חוגים דתיים וחילוניים כאחד לנצל את המשקעים הסנטימנטאליים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, וכן את ה"היסטוריה" היהודית, לצורך מתן ביסוס אידיאולוגי לדעות לאומניות קיצוניות. הצלחתם של חוגים אלה התבטאה בעיקר בקרב הציבור המבוגר והנחשל, ופחות בקרב הציבור המשכיל וכן בקרב ציבור ילידי-הארץ הצעירים. וזאת מפני שבני הדור המבוגר גדלו על מסורת יהודית בגולה וחסרה להם תחושה של ביטחון עצמי, ואילו מי שנולד כאן יש לו יותר הרגשת שייכות ופחות הרגשת פחד.

ארבעים אחוז של החינוך היסודי בבתי-הספר שלנו הוא ממלכתי-דתי, ושם יש אינדוקטרינאציה מוחלטת בכל הנוגע לביסוס זכויותינו ההיסטוריות על הארץ על-יסוד הבטחה אלוהית, תוך עוינות לעמי הארץ וליושביה הזרים. אין לך בתוכנית-הלימודים של בתי-ספר אלו יסודות הומאניסטיים כלליים, היכולים לשמש משקל-שכנגד למגמות הלאומניות. אינך מוצא שם אפילו את מגילת העצמאות המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין.

גם בבית-הספר הממלכתי-כללי מלמדים את ספר יהושע, את ההבטחה האלוהית להתנחלות בארץ – מתוך הדגשה רבה יותר מאשר זו המוקדשת לשוויון הזכויות של כל אזרח בארץ, ונוצרת השפעה שלילית. גם הלימודים המספרים על שוויון האדם מנותקים לפעמים ממציאות ריאלית וממוסר השכל המעשי המחייב לגבי כל אדם במציאות שלנו.

כאשר גילה המלך יאשיהו את ספר-התורה, בימי בת ראשון – ביטל את כל הבמות בארץ, ואילו בזמן האחרון אנו עדים לעניין חמור ביותר והוא חידוש הבמות, כמובן לצרכים פוליטיים. קח לדוגמה את מערת-המכפלה בחברון, קבר-רחל בבית-לחם, הדיבורים על בית-אל, השימוש הזה בקדושה ביחס למקומות ולקברים הוא למעשה יצירת במות, תוך פנייה מסוכנת לציבור הפרימיטיבי שהגיע מארצות-האיסלאם, ותוך ניצול אמונות טפלות.

החוק שנתקל בכנסת בפרשת "מיהו יהודי?" קובע כיום שאב וילדיו בישראל, באם האם לא התגיירה – שייכים לשתי קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות שונות, בניגוד לרצונם, להשקפת-עולמם ולאורח-חייהם. האבסורד בחוק, שהוא קובע לך במפורש חובת היזקקות לממסד דתי במדינה דמוקראטית, לצורך הגיור של האם, כדי ליישב את האבסורד ביחסים שבין האב לבנו.

גם נישואי כוהן וגרושה אסורים עד היום בישראל, ואין שום אפשרות לעקוף את האיסור אלא על-ידי נסיעה לחוץ-לארץ לשם נישואים אזרחיים (שאינם קיימים בישראל). ההיזקקות לחליצה קיימת עד היום בתור דין וחוק, אשר אליו כפופה האישה היהודייה בישראל.

אתה רואה כיצד משתמשים בהיסטוריה ובדת היהודית לשם כפיית מצוות פולחניות הגובלות בהתערבות ברשות-היחיד, כמו בשאלות של השבתת עבודה, אפילו חיונית, והשבתת תחבורה – בשבת. ומאידך קיימת התעלמות מוחלטת מכל שאלות המוסר והפילוסופיה שביהדות, שהם אוניברסאליים במהותם, וגם מתעלמים מהלכות-היסוד שנקבעו במגילת העצמאות של המדינה, ברוח חזון הנביאים ועקרונות הדימוקראטיה המערבית.

אהוד בן עזר: מה השפעת התופעות שהזכרת על דיוקנה העתיד של החברה הישראלית?

שולמית אלוני: אנו עומדים על פרשת-דרכים. בעיני ראשוני התנועה הציונית שבאו לארץ, בייחוד הללו שהשתייכו לתנועת-הפועלים, קדמו טיב ומהות החברה שנו עומדים להקים – אפילו לעצם הקמת המדינה. היום חל שינוי, למרות שהערכים הקודמים עדיין ישנם, ויש נהייה באנשים צעירים לחזור אליהם. באיזו מידה תקבל נטייה זו עידוד מספיק, כדי שנוכל לעבור את תקופת המשבר הריאקציוני מבלי להיות פאנאטיים – זו שאלה פתוחה.

אם מנהל בית-ספר תיכון מכובד בתל-אביב אומר לתלמידיו, בתשובה לקושיות המתעוררות אצלם בקשר לבעיית הפליטים, כי הסבל של הערבים הוא הרבה יותר קטן מסבלם ההיסטורי של היהודים, ואם דברים ברוח דומה אומר גם נציג נבחר של הסטודנטים בישראל – מראים דבריהם על התעוררותו של הלך רוח מסוכן. מצער לראות כי דווקא אנו, היהודים, שהיינו תמיד נרדפים ומעונים, אין לנו מספיק עכבות ברגע שאנו חזקים.

בספרו של לורנץ "טבעת המלך שלמה" יש תיאור של עד-ראייה למלחמה אכזרית בין שני זאבים. כאשר מתגבר החזק מביניהם על החלש, ועומד עליו לכלותו, מפנה החלש לעברו את צווארו מצד העורק הראשי – ומול אפשרות קלה זו של חיסול האויב נרתע החזק ומרפה מקורבנו. הסופר, שהוא חוקר חיות, מסכם ומראה כי דווקא לחזקים יש עכבות. הוא ממשיך ומספר על חיות הנחשבות לחלשות ולנטרפות, כמו צבאים, או יונים, שהושמו יחד בכלוב ונלחמו כל אחד בבן-מינו באכזריות שאינה יודעת גבול. ומכאן המסקנה שאולי דווקא לחלשים אין עכבות, מפני היותם רגילים לחיות במצב של נרדפים.

הפסיכולוגיה של היותנו תמיד נרדפים מונעת מאתנו לראות היכן אנו משתמשים בכוח שלא כדין. יש מבינינו התומכים היום ביישוב חברון או שכם בידי יהודים, ולהצדקתם אומרים, שאם דבר זה אסור עלינו – הרי שאסור לנו גם לשבת בערים ערביות-לשעבר כמו לוד או יפו, שננטשו לאחר מלחמת 48'.

אך האמת היא שאם הערבים לא היו בורחים מן הערים הללו – לא היינו מגרשים אותם משם. טיעוננו הוא שהתיישבותנו בערים כמו אלה באה בעקבות המלחמה. תושביהן עזבו בהשפעת מנהיגיהם הערבים, ונעשו פליטים, ואילו אנו שיכנו בהן חלק רב מן הפליטים היהודים שעזבו את מדינות-ערב, והיה כאן חילוף אוכלוסין; אך יותר מכך היו כאן תוצאות ריאליות של מלחמה שאנו לא יזמנו. במלחמת ששת הימים לא ברחו תושבי חברון ושכם.

אלה שאומרים היום שזכותנו להתיישב בליבה של חברון משום שהיא חלק ממולדתנו העתיקה – שוכחים את הזכות של תושביה הגרים בה דורות רבים, ושוכחים את טיעונם שיישוב דו-לאומי יוצר מתח, התנגשויות ושנאת-חינם. קל-וחומר כיום, שעה שכל פצעי המלחמה והאיבה פתוחים.

כך, בסיסמאות ובמליצות, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה סביב לדברים שהם כורח המציאות והמלחמה, ונוטים לעשות אידיאליזאציה של מטרות לאומיות במקום להיות ריאליסטיים. הקריטריונים בהם אנו מודדים את עצמנו נעשים שונים לגמרי מהללו בהם אנו מודדים את הערבים. ולצידוק כל זה אנו נעזרים בהבטחה האלוהית ובסבל הנורא שעבר על יהדות אירופה.

מדוע אינני פסימית? – כל עוד יש בינינו אנשים שמוטרדים בגלל תופעות אלו, ופונים אל הראציו, יש תקווה. השאלה היא איך תפעל מערכת הכוחות, ומה תהא התוצאה. הוויכוח עם החלק הלאומני בציבור קשה מאוד, כי תשובתם אינה עניינית אלא נעשית בשיטת ה"מו!" – כאשר פרופסור מסויים מנסה לדבר דברי היגיון, הוא נאשם בכך שהוא דפיטיסט, ומפסיקים אותו בהפרעות ובנהמה.

ויש גם שיטה של פגיעה מתחת לחגורה. למשל, בעיתון "הארץ", לפני כמה שבועות, נתפרסמה מודעה, בתשלום, האומרת: גם אלה מתנגדים ליישוב חברון – המן, עמלק, בלעם, וכו', רשימת כל שונאי ישראל מן התורה. והחתום: אב ששיכל את שני בניו במלחמה, ושמו המלא. אילו חתם רק את שמו – זוהי מלחמת דעות. תוספת השכול מעבירה את הוויכוח לפסים לא-רציונאליים, ללא-ויכוח. גם הוויכוח עם ד"ר נחום גולדמן, שבא בהצעה להיפגש עם נאצר נשיא מצרים – התנהל לא בצורה עניינית אלא תוך פגיעה אישית במהימנותו מצד ישראלים שעבדו עימו ונתנו בו אמון כל השנים.

אהוד בן עזר: ג'ורג' סטיינר טוען כי שליחותה ובשורתה של היהדות כיום מיוצגות בעמדתנו האוניברסאלית של היהודי במערב, בעוד הישראלים משתקעים יותר ויותר בבעיות של מדינה לאומית. כלום אין גם בכך משום מחיר הציונות?

שולמית אלוני: אם אנחנו נאמנים לרעיונות שזכותו של כל אדם לחיות בחירות בכל מקום בו הוא נמצא – המסקנה שאנחנו יכולים להציע בפני הבחור היהודי-אמריקאי, המוטרד בנגעים בארצו – אינה לברוח ממדינתו ולעלות אלינו, אלא להילחם על מימוש זכויותיו ותיקון החברה במקום בו הוא חי. אם הוא מודע על יהדותו ומוטרד על ידה – אציע לו לבוא לכאן. אם סטיינר חושב שתפקידו לתקן את החברה במקום שם הוא נמצא – איני יכולה לערער על כך ולומר לו – עלה לישראל. אבל נדמה לי כי היהודים כקולקטיב עצמאי, בעת ובמקום שאינם נתונים במצוקה אישית, בשל מעמד של זרים, אלא כשיש להם זהות עצמית, עוגן ונמל-בית משלהם – יכולים לתרום יותר לעצמם ולזולתם.

אני חושבת שהסיבה להערכה השונה של תפקיד היהדות בישראל ובין-גויים נעוצה בעובדה שאצלנו הדת ממוסדת, ובכל מקום בו קיימת פוליטיזציה של הדת – ערכה המוסרי יורד. מאז שיש הפרדה בין דת ומדינה בצרפת, מגיעה שם הקתוליות להישגים בתחום הפילוסופיה הדתית. לכן, איבוד תוכנה האוניברסאלי של היהדות אינו מחיר שנדרש מאיתנו עבור הגשמת הציונות, אלא פשוט מחיר השותפות הפוליטית והכניעה הפוליטית למפלגות הדתיות.

הוויכוח שלי עם סטיינר הוא לא עם רעיונותיו המוסריים הקוסמופוליטיים, שאני מסכימה עימם, אלא אני חושבת שנקודת-מוצא נוחה יותר, חזקה ומשכנעת יותר, למאבק שהוא מציע, ולתפקיד היהודי בעיניו – היא כשיש לי מדינה ריבונית משלי. זו גם הערובה שכוחות רוחניים אלה יוכלו להמשיך ולהתקיים. בעוד שלושה דורות אולי לא תהיה באנגליה תופעה כמו סטיינר היהודי, תיעלם הזרות. מאידך במדינה יהודית, שם הלשון, התרבות ועולם האסוציאציות הם עבריים – אפשר להמשיך ולפתח ערכים אלה. האוניברסיטה העברית היא שצריכה להיות מדגרה לאותם רעיונות אוניברסאליים של ג'ורג' סטיינר.

אהוד בן עזר:  הופעתו של ד"ר נחום גולדמן פוצצה זה לא מכבר דווקא בנסותו לדבר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת-האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בריאיון ב"קול ישראל":

"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצריים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העויינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

הצגת המחזה באוניברסיטה העברית בירושלים פוצצה אף היא באמצעים ברוטאליים. יכולים אולי לומר שהמפגינים והמפריעים באוניברסיטה, בשני המקרים, הם קבוצה קטנה שאופייה לאומני-דתי-קיצוני. אך העובדה שבידם לקבוע עובדות בלב הקאמפוס האוניברסיטאי הגדול במדינה, ואשר אמור להיות, כדברייך, מדגרה לרעיונות האוניברסאליים של סטיינר, – עובדה זו מדאיגה מאוד, כי היא מראה על תחילת תהליך של אי-סובלנות, תהליך העומד בסימן הגבלת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, וליבוי יצרי הרחוב.

שולמית אלוני: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. אם יצליחו ויתחזקו הכוחות הדתיים והכוחות הקיצוניים של "ארץ-ישראל השלמה", אין לי ספק שיותר משנצטרך לעסוק אז בפיתרון בעיותינו כיהודים, נצטרך לעסוק בפיתרון בעיית הערבים, לא כבעייה מוסרית בלבד המעיקה עלינו, אלא שנושא זה יעסיק אותנו יום-יום וייעשה לתכלית חיינו היחידה. יש המדברים גם על כיבוש הגלעד, במקרה שחוסיין ייפול, ויש האומרים כי עלינו לספח את דרום-לבנון, עם התגברות פעולת המחבלים משם. במצב זה תיעשה הבעייה הערבית לא רק שאלה מוסרית בשבילנו אלא הלחם והמים שלנו.

אם נתעשת ונחזור לתפיסה הציונית הקודמת של "עוד דונם ועוד עז" – ונפסיק עם פולחן הבמות והקדושה, ונהיה ריאליסטיים, ונזכור שעלינו לחיות עם וליד הערבים לעד, כפי שהיתה גישתה של מפא"י במשך כל השנים – אז אפשר עדיין להתייחס למשבר שאנו נתונים בו כאל תקופת-מעבר בלבד. אבל אני מסכימה ששאלות של תרבות, מוסר וזיקה לעולם – נדחקות היום הצידה בישראל. והן נדחקות בצורה מדאיגה. והסיבות לכך הן התחזקותם של שני אלמנטים:

הדעה שאנחנו חזקים ונוכל לדאוג לעצמנו בלא עזרת אחרים; והדעה שתמיד שנאו אותנו ואין לנו בכלל מה לסמוך על אחרים. והדעה השנייה חוזרת לנקודה הקודמת של איבוד חוש-המידה.

אהוד בן עזר:  מעמדתך משתמע שאת מאמינה כי בכוחנו לשנות את הסיטואציה בה אנו נתונים. לי יש לעיתים הרגשה פאטאליסטית כי איבדנו את האמונה בקשר אשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו, ונכונותם לכרות עימנו ברית שלום.

שולמית אלוני: אני חושבת שאנחנו יכולנו לכוון הרבה דברים. היום זה הרבה יותר קשה – כי על משגים פוליטיים יש לשלם. אך גם היום אפשר עדיין לעשות ולשנות. הרי כל הדברים שתבענו לעצמנו, או שאנו חוזרים ותובעים באוזני העולם בשם יהודי רוסיה – איננו תובעים מעצמנו.

למשל: הכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית. עלינו להצביע על פתח לפיתרון. דבר דומה אמור בנושא הפליטים. ולא חשוב הוויכוח אם אנחנו אשמים בהיווצרות הבעייה ואם לא. חשובה העובדה כי בעיית הפליטים קיימת כמורסה מלאת מוגלה, והיא עקב אכילס שלנו.

מה הם מעשינו הטובים? – לאמיתו של דבר לא גילינו התחשבות לא במנטאליות הערבית ולא בצורכי הערבים. היום הפלשתינאים הם עם בהתהוות, ואין לנו רבותא עליהם בכך שאנחנו רואים עצמנו כצאצאי עם עתיק. אנחנו גירינו בהם, בעצם נוכחותנו והתעצמותנו כחברה לאומית, את ההתקוממות נגדנו ואת התגבשותם הלאומית. לפני מלחמת יוני 67' יכול להיות שהערבים חשבו שעם עוד דחיפה אחת יצליחו לגרש אותנו. אחרי יוני 67' היה ברור להם שלא ייתכן הדבר. אבל אנחנו לא ניצלנו במידה מספקת את הפסיכולוגיה ואת הטראומה של הרגשתם אחר המפלה, מבחינת טיפולנו וההסברה שלנו, בייחוד לא בתחום התייחסותנו לערביי הגדה והפליטים, שהם-הם סיבת הקונפליקט באזור, ולא כלפי מדינות-ערב השכנות.

אני לא פאטאליסטית. אם יש אחוז אחד של סיכוי, שעל-ידי פעולה אחרת נוכל להגיע לשלום – עלינו להיאחז בו, כי לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו מבחינה מוסרית אם לא נדע יום-יום ושעה-שעה שאנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ביחסנו לערבים, במדיניות הלוחמה שלנו, ובמאמצים הדיפלומאטיים – רק מחוסר ברירה. וכשאני אומרת – יחס לערבים, אני מתכוונת לא למשהו אבסטראקטי אלא לאיש ואישה ובית ועץ ותרבות ורצונות וחלומות של היחיד ושל סביבתו הקבוצתית האתנית.

פניית ראש-הממשלה גולדה מאיר בוועידת-הסופרים האחרונה, לפי כחודש, אל הסופרים שישתייכו לממסד – היא סימפטום מדאיג ומדהים. אפשר לבקש מן הסופרים שלא יהיו, בתקופה כזו שלנו, נגד הממסד, או שיצליפו בו בשבט אוהב, בחסד – אך להשתייך? להיות אומרי-הן בחברה בה אין אופוזיציה ובה אין דיאלוג מפרה בחיים הפוליטיים? למנוע ביקורת מאנשי-רוח וסופרים – זו משאלה מסוכנת.

אהוד בן עזר: נדמה לי כי פניית ראש-הממשלה היתה מיותרת. מרבית הסופרים אליהם פנתה בדבריה בערב פתיחת הוועידה שייכים ממילא לממסד, ולרוב נזעקים להרים את קולם המאורגן רק בנושאים שהם חלק מן המדיניות הממשלתית, וברוח אותה מדיניות. רב חפצם להוכיח כי גם הם מועילים לממשל. חלק גדול מן הסופרים הצעירים או הבלתי-מרוצים לא הראה ממילא את פניו בוועידה. אולי מתוך ייאוש, ומפני חוסר האמונה באפשרות של שינוי. הסכנה היא שתופעה דומה תחזור גם בקרב הדור היותר צעיר.

שולמית אלוני: מזלם של בני הנוער שלנו שהיום אתה לא יכול להחזיק ציבור בבידוד גמור. העולם נעשה קטן בגלל אמצעי-התקשורת, סרטים, תיאטרון וטלוויזיה. אנשים צעירים נוסעים ורואים, והם פתוחים לא רק לאופנת לבוש ושיער ולמוסיקת פופ – אלא גם לרעיונות חדשים. רעיונות אלה מגיעים אצלנו אל בני-נוער, אשר המלה דמוקראטיה היא חלק מן החינוך הבסיסי שלהם, שהרי חוזרים ושונים באוזניהם שאנחנו חברה דמוקראטית שמוסדותיה דמוקראטיים, (לא חשוב מה הגברת גולדה מאיר מבינה במושג זה; החשוב הוא הלגיטימאציה של מושג הדמוקראטיה בישראל). לכן – פתיחות זו מאפשרת לבני-הנוער לקלוט דברים חדשים ולהביע דעתם מתוך חופש. כל עוד "היותנו חברה דמוקראטית" הוא חלק מן הצידוק העצמי שלנו, וחוזרים עליו אפילו האנשים בעלי המגמות האנטי-דמוקראטיות ביותר שבקירבנו – אזי מי שאכפת לו יכול להיאבק ללא-חשש, ויש רבים כאלה.

אהוד בן עזר: נוער יהודי בארצות המערב חדל לראות בישראל אתגר. יש הנוטים אחר השמאל החדש לפלגיו, או בכיוון ראדיקאלי אחר, או להתבוללות. מה יש לנו להציע לצעירים אלו כאתגר ציוני הנוגע לגורלם האישי ולעולמם הרוחני?

שולמית אלוני: אני לא יכולה לפנות לנוער יהודי בתביעה לבוא לכאן רק מפני שביולוגית הוא יהודי. זכותו של כל אדם להשתייך לכל מקום שהוא מרגיש כי הינו שייך אליו, והפסיכולוגיה שלנו כאן – לבוא בתביעה לעלייה, ולבזות את אלה שאינם רוצים לעלות – מקוממת אותי.

אני יכולה לפנות רק אל האדם היהודי המרגיש אי-נחת במקום בו הוא נמצא בשל יהדותו. ובשבילו יש לי אתגר, והוא להשתחרר מאותה אי-נחת ולהפוך אותה למנוף, כי כאן בישראל יש לו הזדמנות להקים חברה חדשה. נפגשתי עם קבוצות מבין ה"היפיס" ואנשי התנועה לשוויון זכויות בארה"ב, והם תמיד אומרים על חברתם – "חברה רקובה". ולדעתי ההזדמנות שלהם לחברה חדשה היא עדיין כאן. סטודנט צעיר הרוצה לתרום מיכולתו ולבנות עצמו במקצועו, יכול להתחיל פה מבראשית. יהודים צעירים שאינם דתיים מוטרדים מעובדת יהדותם, הם אינם יכולים להתכחש לאני הקולקטיבי היוצר בקרבם הרגשת שייכות, אך גם תסביכים רבים, ובישראל הם יכולים למצוא תשובה.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. כיום יש השואלים – במה עדיף גטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על-פני קיום יהודי בפזורה, עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך ללא סכנה פיסית נראית לעין.

שולמית אלוני: נכון שכיום בארה"ב, ואפילו ברוסיה – יש יותר ביטחון פיסי ליהודי. אולם ההערכה נובעת מנקודת-המוצא. אני לא מאמינה שאנו נהיה גטו מזוין תקופה ארוכה. אני חושבת כי שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו. עד מלחמת יוני 67' הבדילו אנגלים או צרפתים בין ישראלים לבין יהודים היושבים בארצותיהם; אל הישראלי התייחסו כאל בן עם וארץ נורמאליים, כאל אירי או איטלקי, ולא כאל ה"יהודי" שלהם, במובן הגלותי.

אהוד בן עזר:  כיום, שלוש שנים לאחר מלחמת יוני 67', קיימת הרגשה כי שוב ניטשטשה בעיני העולם ההבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי". יהודי ישראל משלמים בחייהם את מחיר מלחמת-הקיום היהודית, ואילו יהודי התפוצה מזוהים יותר ויותר עם ישראל ומוחזקים בעיני העולם אחראים למעשיה. בעתות מצוקה, בייחוד ערב מלחמת ששת הימים, נוכחו הישראלים לדעת כי יהודי העולם הם בני בריתם היחידים התומכים בהם בלא כל תנאי.

שולמית אלוני: גם היום לא נכון לומר שהעולם כולו נגדנו. אמנם נכון, כי אפילו הצעירים בישראל אינם מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמנו מבלי ללקות בתסביך האנטישמי. אם יהודי מבקר אותנו – באים עליו בטענות של שנאה עצמית יהודית, ואם גוי – הריהו אנטישמי. גם ידידינו מבין הגויים אומרים כי קשה ביותר להשמיע שאוזנינו דברי ביקורת. והרי אפשר להיות ידידים – ולא להסכים עם כל צעד של ממשלת ישראל.

כאשר גולדה מאיר מזכירה בנאומיה את ימי ילדותה ואת אווירת הפוגרום בעיירה, אין פלא בכך שאינה מגלה אמון בגויים, שהרי היא נושאת עימה את שכבת הפחד ואי-האמון בגוי, ואולי בעולם כולו; וכך בני-דורה, ניצולי הגטאות והשואה. אבל לנו, לדור הצעיר יותר, אין משקעים רגשיים כאלה. וגם העולם לא כך מתייחס אלינו. אני חושבת כי הביקורת הנמתחת על מדיניות ישראל מצד חוגים ומדינות רבים בעולם, היתה נמתחת על מדיניותה של כל מדינה אחרת הנמצאת במצבנו. אני יכולה לא להסכים לביקורת, אך אני יכולה להבין את מניעיה באופן רציונאלי ולא לתלות את הקולר באנטישמיות של העולם.

גם הקונפליקט שלנו עם הערבים אינו על רקע אנטישמי, אלא הוא טראגדיה של התנגשות בין שתי קבוצות אתניות. מלחמה על הקיום אינה ערך אלא כורח (וזאת בתנאי שהיא באמת מלחמה של קיום) – ועל-כן אין למוד אותה בקנה-מידה של ערכים חברתיים ומוסריים. אצל איוב נאמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו." אני רואה בצבא ובמדינה רק כלים ומסגרות העוזרים לפיתוח ערכים. מבחינה זו נתנו אנחנו, באופן עובדתי, תשובה לנושא של הקיום היהודי כערך. פה הקיום היהודי אינו רק מילים וקשר בין אנשים בעלי מוצא משותף, אלא עובדת חיים, השקפת עולם ושפה ותרבות וכל היתר. כאן יש מכלול של חינוך עברי ותרבות ישראלית המאפשר לאנשים לחיות מתוך הרגשה של שלמות ושייכות. יהודי בישראל הוא כאדם בביתו, היכול להסתובב בנעלי-בית, בעוד אשר בכל מקום אחר עליו ללכת תמיד כאילו בהרגשה שעליו לענוד עניבה, ולהסתיר חלק מן האינטימיות שלו.

האינדיקאטור הטוב ביותר להרגשת היהודי בישראל היא לעקוב אחר תגובות של תיירים יהודים הבאים לכאן מארצות אחרות, כעבור כמה שעות הם אומרים: "הלוא אלה אנשים שלנו, אונזרע מענטשן, איך בין אין הוים, אני בבית." סימן שאכן יש בישראל הרגשת שייכות ובית לכל יהודי. אינך צריך להתאמץ ולהסתגף כאן כדי להיות אתה. אתה פשוט אתה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך, מבחינה היסטורית, במבט לאחור, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, אשר בזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם הפאטאליסטי והפסימי, המתכונן לגרוע ביותר, למלחמה, הוכח כצודק ונכון מבחינתנו.

שולמית אלוני: אני מסכימה שלא היינו ערים מספיק לנושא הערבי. חשוב להוסיף שהאנגלים עזרו מאוד לחדד את היחסים בין שני העמים, כמו שעשו גם בהודו. אבל, שוב – אינני מקבלת את הגישה הפאטאליסטית שלך. אחד הדברים שמטרידים מאוד את הערבים, מבחינה מילולית, הוא חוק-השבות הישראלי, המעניק באופן אוטומאטי אזרחות ישראלית לכל יהודי העולה לארץ. זוהי בעצם הריפאטריאציה של העם היהודי לארצו. כמו גישתם של הרוסים לארמנים, או של גרמניה לגרמנים. מכאן הצידוק למדינה יהודית, ויחד עם זאת למתן עצמאות לפלשתינאים והכרה בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהארץ. הישארותנו בגבולות ארץ-ישראל השלמה תחייב אותנו להכיר בשבות הפליטים, או שנקבל על עצמנו כתר כובשים ומנשלים. אין אפשרות לשחרר שטחים כאשר חיים בהם אנשים השייכים לקבוצה אתנית שונה משלנו. כאשר נכיר בכך יבוא הקונפליקט לידי ראשית פיתרון. זה ייקח זמן, אך גם אנו, במדיניות שלנו, לא מקצרים את הזמן. קיימת גם אפשרות אחרת: אולי המעצמות הגדולות תכפינה עלינו הסדר, אשר יחלק שוב את הארץ, וכך תוצא קבוצה אתנית ערבית החיה בגדה המערבית אל מחוץ לשלטון הישראלי, ואולי כפייה כזו תביא לנורמליזאציה.

אין לי ספק שהציונות המדינית לא טעתה בעיקרה. מדינת ישראל מגשימה את הציונות ונותנת את התשובות שחיפשנו מבחינת הקיום האישי והקולקטיבי, למרות מצב המלחמה. עם זאת עשינו הרבה שגיאות, וזה קורה לכל אלה הפועלים בהיסטוריה. כיום עלינו לעשות הכול כדי שגם אם אנו צודקים – לא תיפגענה זכויות הערבים כבני-אדם, וזכותם כקבוצה להגדרה עצמית תינתן להם.

כשם שאירופה עברה את אביב-העמים במאה ה-19, ואנחנו עברנו שלב זה בסוף המאה ההיא ובראשית המאה הנוכחית – כך עוברים הערבים אותו שלב כיום. בכל מעבר מן החברה הפיאודאלית והדתית לחברה לאומית – יש גילויים לאומיים קיצוניים. למזרח התיכון הגיע כל התהליך במאוחר. לכן יש גילויים שוביניסטיים משני הצדדים, כמו באירופה לפני שנים. היום, כאשר לכל אחד מעמי אירופה יש מדינה לאומית משלו – נעשים הצעירים שם בעלי השקפות אוניברסאליות ואומרים שלאומיות היא מלה ריאקציונית.

אם מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית ריבונית – הרי שהיא הצליחה, וישראל אינה צריכה עוד להצדיק את קיומה, היא פשוט קיימת. אבל ויתור על כמה סיסמאות קיצוניות, וחזרה לערכי ראשית הציונות – יכול לעשות הרבה כדי לקרב את השלום עם הערבים.

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי הגניוס היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופיות העשירות. כלום אין מחירה של הציונות קיים גם בסכנת ירידת פוריותו של הגניוס היהודי בישראל, מפני סכנת ההצטמצמות במלחמת הקיום הלאומי? את יכולה לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות כלפי ישראל.

שולמית אלוני: בימי-הביניים, בתקופות בהן היהדות שיבחה את גזעה, צימצמה הנצרות את גזעה. הדרך להשכלה בנצרות היתה מטרתם היחידה, ולאחרים ניתנה ההשכלה רק באמצעות הכנסייה ומוסד הנזירות. ואילו בציבור היהודי היתה קיימת החשבה עצומה של הפעילות הרוחנית ושל הלימוד. את בת העשיר היו משיאים ל"עילוי", ומברכים אותם במצוות "פרו-ורבו". במובן זה אפשר לומר שהיהדות עסקה בהשבחת גזעה. ואילו כיום יש דמוקראטיזאציה של ההשכלה והקידום בכל העולם, ולכל השכבות, וכך המצב גם בחברה הישראלית, וטבעי הדבר שתוך כמה דורות תהיה הגאונות היהודית פחות יוצאת-דופן.

עם זאת כיום, בכל מישורי היצירה האינטלקטואלית והמדעית, שאינם קשורים לפוליטיקה, נשארה יוקרת ישראל ברמה גבוהה.

איפה נוצר הקושי? באותם תחומים של הגות ושל ספרות יפה, תחומי יצירה המושפעים בכל מדינה מן הקונפליקט בין מצבים חברתיים ופוליטיים שונים, וכנראה שהמצוקה הפוליטית של ישראל משפיעה על יכולת סופריה ואנשי-הרוח שלה להשמיע את קולם בעולם. וקיים כמובן הקושי הלשוני של מדינה קטנה. סופר עברי יכול לשאול עצמו – למי אני עמל? אבל בתחום המדע גבוהה יוקרתה של ישראל, דוגמה לכך מכון וייצמן למדע ברחובות, הטכניון בחיפה; יש ייצוא ידע ולמומחים שלנו יש יוקרה רבה בעולם. אותם אינטלקטואלים, בחלקם הגדול יהודים, המתייחסים בביטול לישראל – מבססים את כל טיעוניהם על התחום הפוליטי, שהוא תוצאה מובהקת של מציאות מסוימת בה אנו מצויים עתה.

בתי-המשפט שלנו, מקום בו מתמודדים עם בעייה מוסרית מבלי להיות כבולים על-ידי קבוצות-לחץ פוליטיות – מוכיחים עצמם ועומדים על רמה גבוהה. ובתחום הטכנולוגיה אנחנו מצליחים לאמץ ולסגל המצאות טכניות, לפתח ולשכלל אותן. זוהי פעילותו של הגניוס היהודי בישראל כיום. וכל יתר הדברים שמוטחים נגדנו הם בגדר של ביקורת והערכה פוליטית, שכמובן יש לה השלכות בתחום ההגות והמוסר.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעינייך השפעת מלחמת ששת הימים ושלוש השנים שבאו אחריה על החניך הישראלי, העומד לפני שירותו בצבא, ועל הצעיר הישראלי אשר מצב-המלחמה נעשה אצלו לפרספקטיבה כמעט יחידה של כל חייו?

שולמית אלוני: אני חושבת שהשלטון לא מציע התמודדות עם בעיות רוחניות לצעיר הישראלי. החינוך הוא יותר מדי ממוסד. הדוגמה הקלאסית היתה החתמת תלמידי השמיניות על מכתב עצומה לראש-הממשלה. לפני כחודש ימים שלחה קבוצת תלמידי הכיתה האחרונה בבית-ספר תיכון בירושלים מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, ובו כתבו:

"אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין בררה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש בררה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו, ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום."

המכתב עורר הד שלילי חזק במימסד, ובחלק גדול של הציבור, אשר התקומם בעיקר על הצעירים שהעזו להתנות את יכולתם ונכונותם להילחם – באמונתם במדיניות הממשלה. בתור תשובה החתימו מורים באופן "ספונטאני" מאות תלמידי שמיניות בבתי-ספר רבים בארץ על מכתב עצומה לראש-הממשלה, המוקיעים את מכתבה של קבוצת התלמידים מירושלים, ומצהירים על נאמנותם ועל נכונותם להילחם בכל תנאי. ההחתמה ההמונית המאורגנת הזאת זעזעה אותי. ראש-הממשלה היתה מרוצה והיא אפילו ציטטה בגאווה את העצומות ה"ספונטאניות" הללו בפגישה עם העיתונות.

פרופ' חיים אדלר, מן האוניברסיטה העברית, ערך עבודת-מחקר על החינוך לערכים בבתי-הספר בישראל, ומשרד החינוך גנז את המחקר מפני תוצאותיו המדכאות, שהראו כי בנוער הישראלי יש מגמות שוביניסטיות, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי. וכי קיימת נטייה חזקה לדון את עצמך ואת עמך בקני-מידה אחרים מהללו שבהם אתה דן את עמו של הזולת. לדעתי נמצא החינוך שלנו בסימן לאומני מדי, ויש לשנותו. בילדותנו היה הדגש בלימוד התנ"ך, על דברי הנביאים, כיום – ספר יהושע ותקופת ההתנחלות, והזכויות ההיסטוריות הן העיקר. אני מקווה כי משרד החינוך ער לבעיות האלה, וכי מכינים תכנית רחבה יותר לחינוך לערכים אוניברסאליים.

אהוד בן עזר: האם אין סכנה לצביון הדימוקראטיה הישראלית בתופעה שאנשי-צבא ואנשי-צבא-לשעבר הם הקובעים את גורל המדינה והם המגיעים לעמדות של מנהיגות פוליטית בכירה?

שולמית אלוני: אותם אנשי-צבא שהיום נכנסים לעמדות פוליטיות ומשקיות, רובם הם חניכי תנועות-הנוער הפועליות, ומשקע הערכים הדימוקראטיים שעומד ברקע חינוכם מבדיל אותם מאנשי צבא מקצועיים במובן המקובל בעולם. הטראגדיה שלנו היא אחרת, ומקורה, בכך שהצבא הוכיח עצמו כגורם היעיל ביותר בישראל, שעה שאין בתחום הפוליטי מעוף, עשייה ומחשבה – שישוו לתנופת ההעזה הצבאית. מצב מדאיג הוא שאנשים בעלי-יכולת לא נכנסים לחיים הפוליטיים בגלל המבנה הסגור של המפלגות, המבוצרות על-ידי מנגנונים של אנשים בינוניים. רק הצבא נעשה כמין קרש-קפיצה שעוקף את דרך-הייסורים הארוכה, ומאפשר לקצינים בכירים לעבור מיד לתפקיד פוליטי רם מעלה. אנשים הבאים מן התחום האזרחי נרתעים מלעבור את הדרך הפוליטית הארוכה והאפורה, להיתקל במציאות של קבוצות-לחץ פוליטיות ושל שיטת בחירות יחסיות, בה המינויים נעשים בידי מרכזי המפלגות, ולבוחר אין השפעה על קביעת מועמדיו. בייחוד היום, עם ממשלת הליכוד הלאומי, כשאין בכנסת אופוזיציה ראויה לשמה, קיים מצב מסוכן בו הדיאלוג, במקום שיתנהל בכנסת, מתנהל בין הממסד לבין הרחוב.

אהוד בן עזר: האם את חשה מגבלות כלשהן להתפתחותה של האישה בישראל? האם החרדה אשר במצבנו הקיומי משפיעה באופן מיוחד עליה?

שולמית אלוני: נשים ממוצא מערב-אירופי יודעות לנצל את זכויותיהן. אבל יש אוכלוסייה עצומה של נשים שהגיעו מארצות-המזרח, ארצות בהן האישה היתה במצב נחות, והמסורת והדת טיפחו שמירת מעמד נחות זה. בייחוד בכל הנוגע לחוקים של חיי-משפחה. ברגישות למצב הביטחוני אין כל הבדל בין המינים. בחלק גדול מן המשפחות הצעירות האישה גם היא שירתה בצבא כמו הבעל, והנושא משותף להם במידה שווה. ואילו מבחינת אפשרויות ההתקדמות, המצב כך הוא: בשלבים הגבוהים בסולם הדרגות והמקצועות – כל הדרכים פתוחות בפני האישה. אך במשרות הבינוניות ובשכבות החלשות – התקדמות האישה היא הרבה יותר קשה. מידת החירות של האישה עולה עם מידת האינטליגנציה.

הציפיות של החברה היהודית מן האישה הן קודם כל שתהיה אם ותגדל ילדים. היום, עקב הבעיה הדמוגראפית והמצב הביטחוני – מופנות הדרישות האלה בישראל ביתר שאת אל האישה. לכן אישה שרוצה כיום לבנות לעצמה קאריירה נתונה כולה בסבך של רגשי-אשם. כמו-כן, בשל חוקים דתיים רבים, בייחוד בתחום המשפחה, נשאר יחס דו-ערכי אל האישה. סוף-סוף רבים עדיין מתפללים יום-יום "ברוך שלא עשאני אישה," ובבתי-ספר רבים, דתיים, בהם לומדים "שולחן ערוך", עדיין משננים ש"לא ילך אדם בין שתי נשים, שני כלבים ושני חזירים, ולא ישב ביניהם."

זה ודאי מקשה להכיר בשוויון האישה ובזכויותיה.

*

שולמית אלוני נולדה בתל-אביב ב-1929. במלחמת השחרור שירתה בפלמ"ח והיתה במצור בעיר העתיקה בירושלים. בוגרת בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין והפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1969-1965 היתה חברת הכנסת השישית מטעם מפלגת העבודה, מפא"י, אך לא הוכנסה לכנסת השביעית מפני דעותיה ועמדותיה הנון-קונפורמיסטיות. שבה ב-1974 לכנסת השמינית בראש רשימתה, "התנועה לזכויות האזרח", ואף כיהנה אותה שנה תקופה קצרה כשרה בממשלתו של יצחק רבין. נבחרה גם לכנסת התשיעית, העשירית והאחת-עשרה, וכיהנה כחברה בוועדות חוקה, חוק ומשפט, ביקורת המדינה, חינוך, וכיו"ר ועדת המשנה לחוקי-היסוד.

בראשית פעילותה הציבורית ערכה תוכנית רדיו "מחוץ לשעות הקבלה", שלימים נעשתה טור שבועי בשם זה בעיתון "ידיעות אחרונות", ויסדה את המועצה הישראלית לצרכנות ב-1966. נושאי פעילותה הבולטים הם בתחום החינוך והסיעוד המשפטי, בהגנה על זכויות האזרח ובמאבק עקבי נגד הכפייה הדתית. מ-1973 היא עומדת בראש "התנועה לזכויות האזרח ולשלום" ואף היתה ממקימי המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון. היא מפרסמת מאמרים רבים בענייני חברה ומשפט, בעיתונות הישראלית ובחוץ-לארץ.

ספריה: "אזרח ומדינתו" (1958 ואילך); "זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל" (1964); "ההסדר – ממדינת חוק למדינת הלכה" (1970); "נשים כבני אדם" (1976).

השיחה "לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים" נדפסה לראשונה ב- "Unease in Zion" (1974).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, אם אכן נגיע להוצאת חוברת או ספר על יוסי גמזו אז ראוי להקים קרן מקוראיו ואשמח לתרום את חלקי. 

שלך 

אלי עמיר

אהוד: מסיבות שאני מנוע כעת מלפרט אותן, אך אינן קשורות ביוסי גמזו ז"ל – לא אוכל לקחת על עצמי הוצאת חוברת או ספר שלו. אני גם לא בטוח בידֵי מי מצויות כיום הזכויות של יצירותיו. מכל מקום, לדעתי רצוי להתחיל בהוצאת הכרך של "שלוש פואימות" שלו, שאותן הבאתי, בקובץ ערוך ומוכן לדפוס, בצרופה בגיליון הקודם – וגם בגיליון הנוכחי, זאת כפי ששלח לי אותן בשעתו לפרסום יוסי גמזו עצמו. זה נראה בעיניי כעת חשוב – מבחינת מורשתו הספרותית-האישית, יותר מכינוס הכמות העצומה של השירים-הטורים שפירסם במכתב העיתי.

לפני שנים אחדות, כאשר מצבו הכספי היה קשה ביותר, ערכתי מגבית שקטה עבורו, הזכורה ודאי לקהל הקוראים של המכתב העיתי, שנענה בנפש חפצה גם מבלי שיכולתי לגלות אז למי מיועדת התרומה  – וכך העברתי ליוסי כמה אלפי שקלים. מצבו היה כל כך רעוע, שהיה צורך להעביר לו את הכסף במעטפות במזומן מאחר שגם חשבון הבנק שלו היה תחת עיקול.

אישה בלתי-רגילה, החפצה בעילום שמה, ששמעה על מצבו ממני – נתנה אז הוראה לשלוח לו מדי חודש אלף שקלים, מבלי שהוא ידע כל ימיו מי היא השולחת. ההוראה הזו בוטלה רק לאחר מותו, החודש.

* אהוד היקר, אני שמח להמשיך ולקבל ממך פעמיים בשבוע דרישת שלום חמה מהתנור ומעניינת, בדמות עיתונך האינטרנטי. מכך אני למד שאתה בטוב.

הזדעזעתי, כמו רבים אחרים, ממותו הפתאומי והמיותר כל כך של יוסי גמזו. הכרתי אותו היטב וחיבבתי מאוד אותו ואת שיריו, החכמים והשנונים. אין ספק שהוא יותיר חלל גדול בהיעדרו.

שלך,

משה מוסק

* יוסי, ידידי היקר!

אני הרי מבוגר ממך – למה "נדחפת" לפניי?

יהי זכרך ברוך.

יואל נץ

* אהוד, אשמח שתפרסם ב"חדשות בן עזר", אותן אני קורא מהגיליון הראשון, את ההודעה המנוסחת בלשונך: הספר 'תעלומת החלילן' מאת אלי רוה זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנה זו. וזאת, לאחר שבתחילת השנה נבחרתי ליקיר העיר פתח תקווה. 

בברכה והוקרה,

אלי רוה

אהוד: לאלי היקר, אני מצרף את ברכותיי לקבלתך את פרס אקו"ם ליצירה בעילום שם, וכן להיבחרך ליקיר העיר פתח-תקווה. אני מכיר סופר בן 84 שמעולם לא זכה להיות יקיר העיר פתח-תקווה, גם לא יקיר העיר תל-אביב – וכך אולי נחסכו ממנו שני טקסים ארוכים וקצת מייגעים.

* נתן מנדל: אני מוכרח להגיב על דבריו של אורי הייטנר על בן גביר. בן גביר וחבריו הם בסך הכול קיצוניים מאוד. הם לא מפלצת. אני מאוד מתנגד לדרכם אבל לא רואה בהם מפלצת. אני מתנגד לשימוש בכוח, וכל מי שמשתמש בכוח צריך לבוא על עונשו. יכול מאוד להיות שאלו שהשתמשו בכוח מתחרטים על כך בעתיד. זה לא כתם שאי אפשר לכבס. צריך להיזהר משנאת חינם. יש אמרת כנף ביידיש: "מדארף האבן א שייגעץ." – לפעמים צריך להיעזר בפרחח. 

הפרחח נשאר פרחח.

אני אישית לא הייתי עושה בלגן אם הפרחח היה יושב בכנסת. הוא לא יגרום שום נזק לערבים. הוא במיעוט מוחלט. ואם הוא צורח קצת הוא לא יפחיד אף אחד.

* אהוד: סיימתי את הקריאה של יותר מאלף ומאתיים עמודים בשני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום" בתרגום לאה גולדברג בהוצאת ספריית פועלים [וזאת בפעם השנייה בחיי]. לומר את האמת, את הפרק האחרון, מסה היסטוריוסופית ארוכה ומשעממת, כבר לא היה לי כוח לקרוא בעיון. הסתפקתי בתיאורים המשפחתיים של חיי נטשה ופייר, ילדיהם וקרובי משפחתם, שהם החלק המענג והמסיים של הרומאן הענק הזה. סיום של הפי אנד.

חשבתי גם שההיסטוריוסופיה של טולסטוי נראית קצת נלעגת לנוכח הזוועות של הנאציזם ומלחמת העולם השנייה. אמנם, מפלת הצבא הגרמני לאחר פלישתו המוצלחת לרוסיה ב-1941, מפלה שנגרמה גם בגלל "גנרל חורף" – כמו מוסברת בחלקה כבר בתיאור המערכה של 1812 שבה ניגף הצבא של נפוליאון, בין השאר, בגלל החורף הרוסי. אך במלחמת העולם השנייה לא עזבו הגרמנים את רוסיה כמו הצרפתים, שנסוגו בערב-רב ב-1812 – אלא רק אחר מלחמה ממושכת רבת קרבות אכזריים שהסתיימה בכיבוש ברלין בידי הצבא האדום במאי 1945.

בזכות היו-טיוב אני יכול לבלות שעות בראיית פרקים מהסרט "מלחמה ושלום", כולל הפרק הענק המתאר את קרב בורודינו בשנת 1812.

[ויקיפדיה: "מלחמה ושלום הוא סרט קולנוע סובייטי שהפקתו הסתיימה בשנת 1967 בהתבסס על הרומן מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי. הסרט בוים על ידי סרגיי בונדרצ'וק אשר שיחק בו בתפקיד פייר [אכן, במאי ושחקן גאון. – אב"ע], וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ל-1968].

לפני כן, בחופשה האחרונה ולאחריה, הצלחתי לקרוא ולסיים [וזאת בפעם השלישית בחיי] את שני הכרכים של "הר הקסמים" של תומאס מאן בתרגומו הנהדר של מרדכי אבי-שאול.

* באשר ל"מלחמה ושלום", אני לימדתי את היצירה הזאת במשך שנים – באמת מדובר ביצירת מופת. חבל שטולסטוי החליט להיות גם היסטוריון ופילוסוף (הכוונה למסות ההיסטוריות שהוא משבץ ביצירה).

אתה אוהב להביא תודה והערכה לראשי ממשלה מוכשרים, המיטיבים עם העם והמדינה – כך היה עם יצחק רבין (המכתב שנמצא בארכיון), כך היה עם אהוד אולמרט, שהיה באמת ראש ממשלה טוב, חבל שאיש חכם כמוהו לא עמד בפני הפיתוי להשיג כסף אסור. כך גם עכשיו עם בנימין נתניהו, שגם אויביו מודים שמדובר במנהיג בעל שיעור קומה. ורוב העם מקווה שהוא לא ביצע את מה שכתוב בכתב האישום.

שלך,

משה גרנות

אהוד: מדובר רק בתקוות רוב העם היהודי בישראל, כי אם לוקחים בחשבון גם את מרבית האזרחים הערביים, זאת לפי תוצאות הבחירות שהיו ושתהיינה – הרי שרוב אזרחי ישראל מאמינים כמו בני גנץ ב"רק לא נתניהו" – על פי כתב האישום  (המופרך, וזו לא רק דעתי) – ומפללים למפלת נתניהו ולכליאתו במעשיהו! ראה דוגמת הפובליציסט אורי הייטנר מחבורת כחול לבן.

הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, ממש כמו חבורת כחול לבן – שתיהן למעשה שואפות מטרה משותפת והיא לגרום נזק חמור למדינת ישראל – על ידי הפלת נתניהו באמצעות מערכת משפט שאפתנית, שיכורת-כוח וחסרת אחריות לאומית.

* אהוד היקר, נורית ואני השתתפנו במפגש אזכרה במלאת שבעה למותו של יוסי גמזו אהובנו. באירוע (19.2.2020, בשעות 16.30-14.30) השתתפו לילך עין הבר, בתו של יוסי, בני דודים שלה וכן בני משפחה, והחברים שלו שהגיעו מחיפה. כן השתתף עופר גביש, מי שהלחין משיריו וגם ליווה אותו בשירה ומנגינה במופעים של יוסי. מלחין אחר של שיריו הוא יוסי ואלד.

מאגודת הסופרים השתתפו עדנה מיטווך-מלר (עמוס מלר ז"ל, בעלה, הלחין משיריו) ומאיר עוזיאל. הנחתה, וגם דאגה לכיבוד (אנשים הגיעו ממרחקים), נירה תובל, המנכ"לית בפועל של בית הסופר. כל אחד מהמשתתפים סיפר על היכרותו עם יוסי, שרנו משיריו, ולילך השתתפה בשירה בקולה היפה. למותר לציין עד כמה האירוע היה מרגש.

שלך

משה גרנות

* ההמלצות על גנץ לראשות הממשלה: "בדו"ח המבקר נכתב גם כי 'המימד החמישי' טענה בפני המשטרה כי היא קיימת במשך ארבע שנים, כשבפועל נוסדה רק שנתיים קודם לכן. עוד טענה החברה בפני מינהל הטכנולוגיות במשטרה כי יש בידה מוצר מדף מוכן, אף שהדבר לא היה נכון. בנוסף טענו כי לחברה חמישה לקוחות שכולם גופים ביטחוניים – כשלמעשה לא היה לה אף לקוח באותה עת. גנץ היה יו"ר החברה, שהוקמה ב-2014, ונשיאה היה המשנה לראש המוסד לשעבר רם בן ברק, כיום איש כחול לבן. החברה נסגרה ב-2018 וכל עובדיה פוטרו." ["הארץ" באינטרנט. 19.2].

* מישהו בשם אריה דובנוב פירסם ב"תרבות וספרות" האחרון של "הארץ" [14.2.20] מאמר מקיף על ג'ורג' סטייינר, שהלך לעולמו בראשית החודש הזה בגיל 90 – וזאת מבלי לדעת אפילו במילה אחת על ספר הראיונות שערך אהוד בן עזר בעקבות דבריו הנוקבים של סטיינר על ישראל והגניוס היהודי, זאת בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. שנדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   – ובו בין היתר אחד הראיונות החשובים ביותר, שערך בן עזר עם גרשם שלום.

ואין זו הפעם הראשונה. יש גם מישהו שכותב לעיתים באותו מוסף על גרשם שלום וכנראה מעודו לא קרא את הריאיון עימו בספר "אין שאננים בציון". ריאיון שבכנס אוניברסיטאי בארה"ב הוקדש לו לאחרונה מושב מיוחד.

* שלום אורי [הייטנר], סיימתי לקרוא את ספרך על הביוגרפיה של יהודה הראל ומאד נהניתי, קראתי הספר בנשימה אצורה, הספר כתוב בכישרון רב. הסיפור של יהודה הראל מרתק, פועלו מדהים, כיצד ראה למרחוק ודחף לשינוי פני הקיבוץ. כיצד הצליח לרתום למשימותיו החשובות אפילו את ממשלות ישראל על מנת להפוך את הגולן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

כה לחי,

אריה שטרן

* אהוד: הודיעו לי אתמול מאקו"ם כי זכיתי בפרס הדירקטוריון לשנה זו. לפני חודשים אחדים הסכמתי, לבקשת חברים, שמועמדותי תוגש לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות העברית לשנה זו, אך לאחר שהתברר לי כי לא נמצאתי ראוי לזכּוֹת בפרס הזה – הודעתי אתמול לדירקטוריון אקו"ם שאני מודה להם מאוד על כוונתם הטובה אבל אינני מוכן לקבל מאקו"ם שום פרס – זולת הפרס על מפעל חיים בספרות העברית.

בלשון ברורה, ויתרתי על פרס הדירקטוריון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל