פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1517

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תש"ף, 24.2.2020

עם צרופת "שלוש פואמות" מאת יוסי גמזו ז"ל, ובה גם "Non omnis moriar ". 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו:  Non omnis moriar// אהוד בן עזר: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי. מתוך הרומאן "ספר הגעגועים". דמותו של צבי בפרק הזה  עוצבה לפי בן-דודי עמרם, הצעיר ממני בשנתיים, שהלך לעולמו השבוע. // אורי הייטנר: 1. דרך אלון קמה לתחייה. 2. הפתק שיחולל את המהפך. 3. צרור הערות 23.2.20.  // מלי טויב [אהרנסון]: זילות הבחירות – מדוע אימנע מהצבעה בבחירות הקרובות. // דניה מיכלין עמיחי: ספריית שוקן. // עדינה בר-אל: המושבה באר-טוביה-קסטינה 1888-1929. // תקוה וינשטוק: גם הם בדיור מוגן. א. שני הכלבים. ב. חתול. // נפתלי בלבן-אוברהנד: פגשתי את יוסי. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא, "הבהוב אחד של חסד". // יוסף אורן: יובל שמעוני – אמן הכתיבה האלטרנטיבית. חלק ב' –  סיכום אסונותיה של המאה ה-20 ב"קו המֶלח". //  ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

(1)  Non omnis moriar

1.

"אין זה –  לא  – הגעגוּע לַילדוּת, שאין לי געגוּעים אליה."

(פרננדוֹ פּסוֹאה: "ספר האי-נחת")

אֲנִי זוֹכֵר יֶלֶד קָטָן אֶחָד, בְּגֶבַע,

אָבוּד כָּזֶה, עָמֹק-עָמֹק בִּשְנוֹת הָאַרְבָּעִים:

מֻבְעַת מָמוּטַת צְלָלִיתוֹ הָאֵימְתָנִית, כְּהַת-הַצֶּבַע

שֶל הַגִּלְבֹּעַ בַּלֵּילוֹת, מֻבְעַת פְּחָדִים לֹא נִרְגָּעִים

(Maman, pourquoi t’es morte?).(2)

גָּרוֹן שְנוּק-אֵלֶם. יָד שְבוּרָה, בְּגֶבֶס.

שְׂפָתַיִם נְשוּכוֹת גַּעְגּוּעִים.

חַלְפִי, בְּאֵיזֶה שִיר יָשָן, כּוֹתֵב

בְּעֶצֶב הַמּוּמוֹס שֶלּוֹ, כְּמוֹ אַרְלֶקִין סוּטִינִי:

"גַעְגּוּעִים אֶל מַשֶּהוּ אַחֵר". אֲבָל בְּלֵב

הַיֶּלֶד זֶה אַף פַּעַם לֹא אַחֵר כָּזֶה, תָבִינִי,

תָמִיד, בְּסַךְ-הַכֹּל,

אוֹתוֹ חֲסַךְ-הַכֹּל

וּכְאֵב.

וְדִיזְנְדְרוּק, אוֹ קְלַצְקִין, לֹא זוֹכֵר,

אוֹתוֹ פָּרָדוֹכְּס נִפְלָא, "זִכְרוֹן הֶעָתִיד". הַאִם

זֶה חָל, לְדַעְתֵּךְ, גַּם עַל הַמַּשֶּהוּאַחֵר,

עַל הָעַצְבוּת,

עַל הַגַּעֲגוּעִים?

מַה שֶּבָּרוּר: זוֹ לֹא נוֹסְטַלְגִּיָה. אַף פַּעַם

הוּא לֹא אָהַב אֶת עֲבָרָיו הַכּוֹאֲבִים. תָּמִיד כָּפוּי

הַחֵץ שֶבְּמַצְפֵּן-הָעֶרְגוֹנוֹת שֶלּוֹ לִכְסֹף אֶל

כָּל מַה שֶּלֹּא-הָיָה-עוֹד וְשֶרַק אֵלָיו גּוֹאִים 

גַּלָּיו וּמִשְבָּרָיו, וְשָם, כְּאוֹר בִּקְתָּה בָּאֹפֶל,

כְּסוֹלְוֵיג לְפֶּר גִּינְט, כְּפֶּנֶלוֹפֶּה מוּל מְנוֹר-

אוֹרְגִים בְּחַכּוֹתָהּ לְאוֹדִיסֵיאוּס יוֹם וָלַיִל

עֲדַיִן מְצַפָּה אַתְּ כְּצ'וּפָּר, כִּגְמוּל צָפוּי

עַל כָּל גָּלֻיּוֹתָיו בָּהֶן כֻּדְרַר מִכְּפוֹר לְרַעַם,

מִנֶּכֶר לְזָרוּת, מֵאֶפֶס-חֵיק לְאֶפֶס-אוֹר

בְּטוּנְדְרוֹת שְנוֹת הַבְּדוֹד – כְּחוֹף, כְּעֹגֶן, כִּנְמַל-בַּיִת

בִּקְצֵה חַיָּיו, בִּקְצֵה הֲמוֹן דְּבָרִים לֹא-הֲגוּיִים:

יָפָה, כָּל-כָּךְ יָפָה עַד שֶמַּכְאִיב. כֻּלֵּךְ שְׂפָתַיִם,

שְׂפָתַיִם נְשוּכוֹת גַּעְגּוּעִים.

2.

"..אדם קרוב לךָ מאוד אינו יכול למוּת לחלוּטין."

 (אלכּסנדר סולז'ניצין: "אגף הסרטן")

עַל קְסִילוֹפוֹן גַּגּוֹת הָעִיר מַקִּיש הַגֶּשֶם

אַלְפֵי טְרוֹכֵיאִים שֶל וִדּוּי סוֹעֵר וָלַח.

מַה הִיא קוֹבֶלֶת בּוֹ? עַל מַה כָּל-כָּךְ נִרְגֶּשֶת

הַהֶפְקֵרוּת הַזֹּאת שֶל פֶּרֶא מְשֻלָּח

הָעָט בִּמְחִי שְפֹךְ חֲמַתְךָ שֶל קֹר וָחֹשֶךְ,

שֶל רַעֲמֵי לֵיל עֲבָרוֹת וּפִרְעוֹנָם

שֶל אֵיזֶה עָוֶל לֹא נִסְלָח, שֶל אֵיזֶה עֹשֶק,

שֶל אֵיזֶה מַשֶּהוּ רוֹתֵחַ וְלֹא נָם

שֶמִּזְדָּעֵק חָמָס לֹא רַק מִמְּרוֹם הָעֹמֶק

שֶל שְחוֹר רָקִיעַ שֶחָדַל לִהְיוֹת אִלֵּם

כִּי אִם בְּךָ, בִּמְרִי תוּגָה וּנְהִי תַרְעֹמֶת

שֶכְּמוֹ תוֹבְעִים אֵיזֶה נָקָם, אֵיזֶה שִלֵּם.

שָנִים רַבּוֹת זֶה הִתְחַפֵּר בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת

הַנִּסְתָּרוֹת מִן הַשִּגְרָה וְהַהֶרְגֵּל

אֲבָל תָּמִיד אָרַב בְּשֶקֶט בַּמָּקוֹם בּוֹ

הַחַד לָנֶצַח לֹא יִקְהֶה אוֹ יִתְעַגֵּל

וְקַבָּלַת דִּינוֹ שֶל שֹד יַלְדוּת נִטְרֶפֶת

שוּב לֹא תִצְלַח לְהַשְתִּיקוֹ כָּל עוֹד מַרְעוֹם-

כְּתַב-הַקִּטְרוּג הַהוּא מַמְתִּין לִפְרֹץ-הַנֶּפֶץ

בִּפְקֹעַ פְּתִיל-הַהַשְהָיָה –

כִּי כָּאן, פִּתְאֹם,

מִתּוֹךְ הַטֶּנְטְרוּם הַשּוֹצֵף שֶל מִטְרוֹת-פֶּרֶא,

מִמְחוֹל-שֵדָיו שֶאֵין לוֹ רֶסֶן וּפַלְצוּר

שֶל לֵיל וַלְפּוּרְגִיָּה שוֹקֵק עִוְעִים וָמֶרֶד

וְזִלְעֲפוֹת מַבּוּל פְּרוּק זַעַם לֹא עָצוּר

זֶה שָב לִדְלוֹת כְּמִחֶשְכַת בְּאֵר נִסְתֶּרֶת

אֶת הָאָצוּר בְּךָ הַקָּם עַל הַנָּצוּר.

זֶה קָם כְּמוֹ קַיִן עַל אָחִיו אֲבָל זֶה הֶבֶל

שֶשּוּם סְלִיחָה, שוּם שִכְחָה, שוּם הִתְיַשְּנוּת

לֹא יִצְלְחוּ לְהָמִיתוֹ בְּךָ. הַסֵּבֶל

הוּא מִכְוַת-אֵש שֶאֶת זִכְרָהּ לֹא יְיַשְּנוּ

לֹא הַשָּנִים, לֹא הַמֶּרְחָק וְלֹא קְשִי עֹרֶף

הַנּוֹגְדָנִים הַהֵם שֶל דַּוְקָא וְעַל אַף

קִנֵּי זָרִים בָּהֶם הֻשְלַכְתָּ לְמִשְמֹרֶת

כְּמוֹ כָּל גּוֹזָל שֶל קוּקִיָּה שֶטֶּרֶם עָף

אֶל בַּגְרוּתוֹ אֲשֶר הִבְקִיעָה מִן הָאֵפֶר

וְשֶעָשְׂתָה זֹאת לֹא הוֹדוֹת כִּי אִם לַמְרוֹת

נְסִבּוֹתֶיהָ שֶל יַלְדוּת שֶאֵין עוֹד תֶּפֶר

שֶיְּאַחֶה אֶת חֲתָכֶיהָ וְיִמְרֹט

מִסִּיּוּטֶיהָ אֶת הַבְּדוֹד וּכְלוֹת-הַנֶּפֶש

אֶל גַּן-הָעֵדֶן הָאָבוּד אֲשֶר נִנְצַר

בְּזֵכֶר זֹאת שֶאֶת כֻּלְּךָ הָיְתָה צוֹנֶפֶת

אַף שֶהָיְתָה רַק הַלְוָאָה לִזְמַן קָצָר.

וְשוּב הַכֹּל, כְּמִין קְלִפָּה דַקָּה שֶל קֶרַח

נִבְקָע בִּגְעֹש תַּחְתָּיו הַסְּטִיכְּס בַּחֲרוֹנוֹ,

וְשוּב שָבוֹת לִצְרֹב עַד מָוֶת, בּוֹ-בַּקֶּרַע

כָּל גֶּחָלָיו שֶל הֶעָבָר בְּזִכְרוֹנוֹ

שֶל הַחוֹזֵר כָּעֲבַרְיָן לִמְקוֹם הַפֶּשַע

אֶל הַדִּמּוּם הַלֹּא נִגְלַד וְהַיָּשָן

שֶבּוֹ הֵחֵל הַכֹּל, הַגֶּדֶם וְהָאֵש הַ-

לֹא מְכֻבָּה הַזֹּאת בְּשַן כְּבָר, יֶלֶד, שַן.  

וְזֶה צוֹעֵק עַצְמוֹ בִּילֵל תַּנֵּי הָרוּחַ,

בְּטֵרוּפוֹ כְּחוֹל-הַזִּיגְזָג שֶל הַבָּרָק,

בַּחַיָּתִי

וּבָאַלִּים

וּבַפָּרוּעַ

כְּמוֹ אֵיזֶה אָוֶן שֶלָּעַד לֹא יְמֹרַק

וְזֶה עוֹלֶה בְּךָ בְּאוֹב, וּכְמוֹ בְּכֹרַח

רֶפְלֶקְס פַּבְלוֹבִי שֶל אִינְפוּזְיָה רְעִילָה

שָב לְחַלְחֵל וּלְהַחְזִיר אוֹתְךָ אֲחוֹרָה

אֶל הָאֵימָה הַהִיא קְפוּאַת הָאֲפֵלָה.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַזְּגוּגִית הַמִּצְטַמְרֶרֶת

מִקָּטַפּוּלְטוֹת אוֹתוֹ לֵיל סוּפָה רָחוֹק,

אֶת מִפְלְצוֹת הַבַּלָּהָה שֶאֵין לָהּ חוֹף וְאֵין לָהּ חֹק

בְּגוּר-אָדָם שֶכָּל-כֻּלּוֹ זְוָעָה סוֹמֶרֶת

מוּל שַאֲגוֹת דֻּבֵּי הָרַעַם הַמַּכִּים

בַּחוּץ, מֵעֵבֶר לַשִּמְשָה הַהֲמוּמָה,

עַל אֵינְאוֹנָיו הַמִּשְתַּסְּעִים בְּמַלְתְּעוֹת הַמַּחְשַכִּים

וְהַצּוֹעֵק בְּצָרְפָתִית "!Maman !Maman"(3)

וְזֶה בִּזְמַן שֶעוֹד הָיָה לְמִי לִקְרֹא

וְעוֹד הָיָה מִי שֶאִכְפַּת לוֹ, וּכְחֶתֶף-

קְפִיצַת-מַצִּיל אֶל הַטּוֹבֵעַ בְּלֵב-יָם בְּפַרְפְּרוֹ

בֵּין נַחְשוֹלֵי רִשְעוּת הַסַּחַף וְהַשֶּטֶף

הָיָה זוֹנֵק וּבָא מֵאֵיזֶה חוֹף נִכְסָף

שֶל מִבְטַחִים הַנֶּחְלָצִים לִמְשוֹת מִלֹּעַ

הַבִּעוּתִים הַפּוֹעֲרִים עַצְמָם לִבְלֹעַ

אֶת גּוּף הַיֶּלֶד שֶלְּפֶתַע נֶאֱסָף

מִצִּפָּרְנֵי כֹּחוֹת הַשְּחוֹר וְהַהֶפְקֵר

אֶל מִפְלָטָהּ שֶל הָאַחַת וְאֵין אַחֶרֶת

שֶהִיא מַהוּת הָאִמָּהוּת שֶמִּן הַנֶּפֶש הַזּוֹכֶרֶת

לְעוֹלָם לֹא תִמָּחֶה וְתֵעָקֵר.

מַהוּ הַסּוֹד הַזֶּה שֶל חֵיק וּמַחֲסֶה

שֶהָאִשָּה הַזֹּאת, בַּחֹשֶךְ, בּוֹ בַּלַּיִל

שֶלֹּא נוֹתְרוּ לָהּ בּוֹ כִּי אִם שָנָה-שְנָתַיִם

לִחְיוֹת בִּרְדֹף אוֹתָהּ הַצֵּל הַמְּכַסֶּה

כְּבִפְסִיעוֹת גַּנָּב וּבִמְזִמַּת רוֹצֵחַ

אֶת שְמֵי חַיֶּיהָ, גוֹנְנָה בּוֹ עַל תֻּמְּךָ?

מַהוּ הַסּוֹד הַזֶּה שֶמִּפָּנָיו נִדְחָה

חוּג הָאֵימָה הַהִיא עַל כָּל רוּחוֹת פְּרָצֶיהָ

וְהָאָיֹם פִּתְאֹם חָדַל לִהְיוֹת אָיֹם

בִּזְכוּת קִסְמָם שֶל הַחִבּוּק הַהוּא וְלֶטֶף   

הָאֶצְבָּעוֹת הַהֵן שֶמִּפְּנֵיהֶן נִמְלֶטֶת

הַפַּלָּצוּת וּבְכֹחָן הִיא עַד הַיּוֹם

כְּמוֹ מַטְעִינָה חַשְמַל בְּסוֹלְלוֹת כָּל שְנוֹת-

הַזִּכָּרוֹן-הַלֹּא-נִמְחָק שֶל פְּלִיט-הַפַּחַד

שֶלֹּא יוּכְלוּ מִמֶּנּוּ עַד מוֹתוֹ לָקַחַת

אֶת מַה שֶּגַּם כְּשֶהוּא אֵינֶנּוּ הוּא יֶשְנוֹ?

מַהוּ שִׂיאָהּ שֶל הִתְגַּלְּמוּת הַנָּשִיּוּת

אִם לֹא יִפְעַת הַפָּרָדוֹכְּס הַזֶּה שֶל פֶּרֶץ 

חֻמָּהּ שֶל אֵם שֶכָּל-כֻּלּוֹ מוּחָשִיּוּת

אֲבָל זִכְרוֹ, בְּמִין אַלְכִּימְיָה לֹא מֻסְבֶּרֶת,

הוֹפֵךְ לְרוּחַ שֶהַלֵּב מוֹסִיף לִינֹק

וְשוּם שְנוֹת חֶסֶר לֹא יִתְּנוּ לוֹ כָּאן לִשְכֹּחַ

כִּי עֶדְנָתָהּ אֵינָהּ הַהֶפֶךְ מִן הַכֹּחַ

וְחָסוּתָהּ הִיא כַּן-שִלּוּחַ, לֹא צִינוֹק.

לָמָּה הַוָּאקוּם הַפָּעוּר הַזֶּה כְּכִיב

בַּדֶּאוֹדֶנוּם שֶל הָאָז וְשֶל הַפַּעַם

אֵינוֹ חָדֵל לִרְדֹּף אוֹתְךָ וּלְהַכְאִיב

גַּם עַד הַיּוֹם כְּאֵיזוֹ סְפַּאזְמָה לֹא נִרְגַּעַת?

וְלָמָּה כָּל שְמוּרוֹת הַטֶּבַע שֶל הַטֹּהַר

שֶהוּא פִּרְחָהּ הַלֹּא-מוּגָן שֶל הַיַּלְדוּת

כְּמוֹ נִתְמַצּוּ בָּהּ, בָּאִשָּה יְפַת הַתֹּאַר

הָאֻמְלָלָה הַהִיא, לְזֵכֶר וְעֵדוּת?

הִנֵּה גַּגּוֹת הָעִיר מֵרוּחַ נִסְטָרִים,

הִנֵּה בִּצְלֹף מָטָר אַשְמֹרֶת מִתְלַיֶּלֶת

נֵעוֹר גּוּפְךָ הַלֹּא צָעִיר מִבְּכִי הַיֶּלֶד

שֶהִתְיַפֵּחַ בּוֹ שָנִים בַּמִּסְתָּרִים

וְהוּא מֵטִיחַ בּוֹ, בַּלַּיְלָה, כְּכוֹפֵר

אֶל תּוֹךְ שָמָיו הַמֻּרְעָמִים חֵמָה שוֹאֶגֶת:

זֶה לֹא צוֹדֵק, אֲדוֹן עוֹלָם, לֹא, זֶה לֹא פֵר

לַמְרוֹת שֶפֵר זוֹ אֶצְלְךָ מִלָּה נִלְעֶגֶת.

3.

"...ואחר-כּך חשבתי על המתים האלה וזה בּילבּל אותי.

לא, לא בּילבּל אותי, הביאני לידי כּעס. זה לא צודק, זה.

אלוהים עשׂה הכּל טוב, אבל זה, שיסלח לי, לא עשׂה טוב! יש אנשים שלא צריכים היוּ למוּת לעולם..."

(ניקוֹס קַזַנצַאקיס: "חירוּת או מוות")

זֵיְדֶע גוֹרֵר אוֹתוֹ כְּעֵגֶל לִשְחִיטָה

לְבֵית-הַכְּנֶסֶת שֶבַּצְּרִיף בִּשְכוּנַת בְּרֶנֶר

בֵּין מוֹהְלִיבֶר לְחַסַן בֶּק. זֶה עֶרֶב חֹרֶף

וְתֵל-אָבִיב כְּבָר הֲמוּמָה מִן הַשּוֹאָה.

לֹא, הוּא אֵינוֹ תוֹפֵס, מַמָּש כִּקְשֵה-קְלִיטָה

מַה זֶּה שִשָּה מִילְיוֹן אַךְ הַשְּקִיעָה מֻקְרֶנֶת

בֵּין עָבֵי דָּם, מַה שֶגּוֹרֵם לוֹ לִסְחַרְחֹרֶת

שֶל פַּלָּצוּת הַמְּשַוַּעַת לִישוּעָה.

הוּא בְּעַצְמוֹ הָלוּם, כְּמִי שֶהַתִּקְרָה

קָרְסָה עָלָיו בְּמֶגָטוֹנִים שֶל עוֹפֶרֶת,

מִמּוֹת אִמּוֹ שֶעַל אֵימָיו סִפֵּר לוֹ אַבָּא

לִפְנֵי שָבוּעַ, כְּשֶהוּבָא מִן הַקִּבּוּץ.

אַךְ זֵידֶע, כָּאן, דּוֹחֵק עָלָיו: "תִּקְרָא, תִקְרָא

'הַשֵּם נָתַן, הַשֵּם לָקַח'," עַד שֶמּוּפֶרֶת

אוֹתָהּ אִוְשַת מִתְפַּלְּלִים שֶצְּקוּן-כְּנִיעָה בָּהּ

וְקוֹנְפוֹרְמִיסְט כָּשֵר זוֹכֶה בָּהּ לְשִבּוּץ.

זֶה מִתְפּוֹצֵץ בּוֹ בַּמִּלִּים שֶל רֶבּ אִיּוֹב

עַל שֵם הַשֵּם שֶמְּבֹרָךְ יְהִי לָנֶצַח

בָּהּ-בְּמִדָּה עַל הַ'נָּתַן' וְהַ'לָּקַח'

כְּאִלּוּ אִמָּא זֶה כְּמוֹ אוֹבֶרְדְּרַפְט בַּבַּנְק

שֶמַּחְזִירִים לַ- tellerעִם רִבִּית מַכְאוֹב

שֶלֹּא יַגְלִיד כְּבָר לְעוֹלָם, עָמֹק מִפֶּצַע

וְלֹא יַשְאִיר שוּם בִּיּוֹגְרַפְיָה חֲלָקָה

מֵאוֹתוֹתָיו הַנִּבְזִיִּים שֶל הַחֻרְבָּן.

– "שֶאֲדוֹנָי נָתַן וַאֲדוֹנָי לָקַח

אֲנִי מֵבִין," הוּא מִצְטָעֵק פִּתְאֹם בְּלַהַם

שֶאֵין יוֹשְבָיו שֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת מֻרְגָּלִים בּוֹ

וְקַל וָחֹמֶר לֹא מִפִּי פַסְפוּס טִפְּשִי,

"אֲבָל לוֹמַר לוֹ 'מְבֹרָךְ' עַל הַמַּכָּה

שֶהָרָשָע הַזֶּה הוֹרִיד עָלַי כְּמוֹ רַעַם

שֶהוּא גִבּוֹר עַל חַלָּשִים וְאֻמְלָלִים בּוֹ –

בַּזְּמַן שֶהִיטְלֶר מִשְתּוֹלֵל אֶצְלוֹ חָפְשִי,

אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא יִשְמַע מִמֶּנִּי מִי

שֶהוּא רוֹצֵחַ שֶהָרַג לִי אֶת הָאִמָּא

הֲכִי יָפָה, הֲכִי טוֹבָה, הֲכִי אוֹהֶבֶת

שֶבָּעוֹלָם הַמְּזֻרְגָּג הַזֶּה, בְּשוּם

פָּנִים וָאֹפֶן לֹא!" וּכְבָר, כַּהֲמוּמִים

צוֹוְחִים שוֹמְעֵי אוֹתָהּ טִירָאדָה שֶהִדְהִימָה

בַּחֲצִיפוּת חִלּוּל הַשֵּם שֶבָּהּ אֶת צֶוֶת

מִתְפַּלְּלֵי הַשּוּל(4) בְּטוֹן שֶל כְּתַב-אִשּוּם:

"הֶער זֵיידֶע, שֶעמְט זִיךְ,"(5) מְלַוִּים הֵם אֶת נִשּוּל

הַסָּב מִמְּקוֹם שִבְתּוֹ הַדַּל אַךְ לֹא מִבֹּשֶת-

פָּנִים שֶל סִיד כָּבוּי, הָאָץ וְיַד הַיֶּלֶד

בְּכַף יָדוֹ שֶנִזְדַּקְּנָה פִּתְאֹם פְּלָאִים,

"אוּן נֶעם דַיין שֵייגֶץ אֵיינִיקְל אַרוֹיְס פוּן שוּל!!!"(6)

וְהֵם יוֹצְאִים מִשָּם, שְנֵיהֶם, אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶךְ.

מֵאָז נִשְבֶּרֶת בּוֹ, בַּסָּב, אֵיזוֹ תוֹחֶלֶת,

מֵאָז נֶכְדּוֹ בְּכַּאסַח מַר עִם אֱלוֹהִים.

4.

"הילדים הם חשֵכה  עבוּתה שבּה תועים לבבות הוריהם."

("מעשֹה גנז'י", סיפּוּר יפּאני מן המאה ה-11)

מִי שֶּאוֹמֵר עַזָּה כַּמָּוֶת לֹא מֵבִין

אֶת מְמַדָּיו שֶל הַמִּלְכּוּד, אֶת עִקָּרוֹ:

זֶה חָזָק מֵהַמָּוֶת, זֶה חַי וְנִמְשָךְ עוֹד הַרְבֵּה אַחֲרָיו, זֶה נָגוּעַ

בְּרֹךְ, שֶהוּא הַסַּם הַמְּמַכֵּר מִכֹּל, בִּכְוִי

רִשְעוּת הַהֶעֱדֵּר הַחַד בִּבְשַׂר הַזִּכָּרוֹן  

הַשָּב וּמְאַזְכֵּר כְּמוֹ אֵיזֶה חֶרֶס אִיּוֹבִי

אֶת כָּל רַצְחָנוּתָם שֶל סַכִּינֵי הַגַּעֲגוּעַ.

מִי שֶאוֹמֵר כִּי בְּצִדּוּק-הַדִּין נִרְפָּה לוֹ

הִדּוּק הַחֶנֶק שֶל הַחֹשֶךְ הַתּוֹהֵם

וְשֶהַזְּמַן, כְּמוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה, יִרְפָּא לוֹ

הוּא אוֹ שַקְרָן אוֹ חֲסַר-דַּעַת אוֹ שְנֵיהֶם.

אֵין צִדּוּק-דִּין שֶיֵּש בּוֹ צֶדֶק אוֹ אֲפִלּוּ

קֻרְטוֹב שֶל דִּין. הַזְּמַן אֵינֶנּוּ מְרַפֵּא

אֶת מַכְאוֹבוֹ שֶל שוּם נִחוּש מֶה הָיָה אִלּוּ

הִיא עוֹד הָיְתָה כָּאן. שוּם תֵּרוּץ לֹא יְחַפֶּה

עַל חֵרְשוּתָם הַמַּחְרִידָה שֶל הַשָּמַיִם,

עַל הָאוֹטִיזְם הַגָּמוּר שֶל שְמֵהּ רַבָּא

שֶעֵין הַיֶּלֶד לֹא סוּמָה וַאֲטוּמָה הִיא

מִלְּקוֹלְטָם אַף שֶהוּא יֶלֶד,

אַדְרַבָּא:

הוּא חָש בָּם וְקוֹרֵא לָהּ מִגָּבְהוֹ הַנַּנָּסִי

בַּחֹשֶךְ הַכָּפוּל הַזֶּה, זֶה שֶבְּלֵב הַחֶדֶר

וְזֶה שֶבְּחַדְרֵי הַלֵּב: כַּסִּי אוֹתִי, כַּסִּי,

אַתְּ, אַתְּ הַמְּכֻסָּה בְּכֹבֶד שַיִש וְעָפָר

אַךְ לֹא בִּיוֵן הַשִּכְחָה. אִתִּי, תָמִיד אִתִּי

בִּכְאֵב אוֹתָהּ סְחַרְחֹרֶת הַ-je t’aime(7) הַלֹּא נִכְחֶדֶת,

בְּפֶצַע אַשְלָיוֹת תְּמִימוּת לִבֵּנוּ שֶכָּפַר

בְּאַחְרִיתֵךְ שֶגַּרְזִנָּהּ יִגְדֹּם אֶת יַלְדוּתִי

בְּכָל רֶפֶּרְטוּאָר זְדוֹנָם שֶל כָּל שֵדֵי הַתֹּפֶת

שֶכְּבָר אָרְבוּ לִשְנֵינוּ שָם, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה

כְּעֵדֶר עַנְנֵי סוּפָה צוֹבְאִים עַל קַו הָאֹפֶק

בְּעוֹד אַתְּ מַשְבִּיעָה אֶת כָּל אוֹתוֹת הַסַּכָּנָה

הַמַּמְתִינִים סָבִיב-סָבִיב כְּאַמְבּוּש שְלוּף נִצְרָה

וּמַרְחִיקָה אוֹתָם מִחוּג אָשְרֵנוּ הַהֶרְמֶטִי

בְּשִיר עַרְשׂוֹ שֶל בְּרַהמְס, בַּצְּחוֹק הַיֶּקִי שֶנִּצְרַב

בְּקוֹמְפַּקְט-דִּיסְק-הַזִּכָּרוֹן כְּבִצְרִיבָה מַגְנֶטִית

שֶלֹּא תַרְפֶּה מִמֶּנּוּ כָּל חַיָּיו וְיִסּוּרָיו,

בַּ"הוֹפָּה-הוֹפָּה-רַיְטֶר" שֶהַפַּחַד וְהָאֹפֶל

נָמוֹגוּ מִפָּנָיו אַךְ רַק זְמַנִּית, זְמַנִּית בִּלְבַד,

בַּ-time out הַקְּצַרְצָר שֶלָּנוּ, גְרֶטִי, גְרֶטִי,

עֵת מוּל יָפְיָהּ שֶל גְּרֶטְכֶן שֶנִּבְגַּד וְשֶאָבַד

הִשְחִיז עַצְמוֹ בַּלָּאט צְחוֹקוֹ הַקַּר שֶל מֶפִיסְטוֹפֶל

עַל גּוּש סַלְעוֹ שֶל סִיזִיפוּס שֶעַד יֵאוּש כָּבַד.

5.

"אהבת האֵם זו הבטחה עִם שחר שהחיים אינם מקיימים.

לאחר-מִכּן אתה אוכל כּל חייך מזון קר. עברתָּ ליד המעיין

מוּקדם מאוד ושתיתָ את הכּל. וּכשאתה צמא שנית אתה יכול

להשליך את עצמךָ... אין בּארות, יש רק הזיות."

(רוֹמֶן גָארִי: "הבטחה עם שחר")

בְּכָל פְּרֵדָה, אוֹמְרִים, יֵש קַב מַמְאִיר שֶל מָוֶת

אַךְ הוּא יוֹדֵעַ: לֹא כָּל מָוֶת הוּא פְּרֵדָה

כִּי רֹב שְנוֹתָיו הֲרֵי נִסּוּ עָלָיו לַשָּוְא אֶת

כָּל תַּכְסִיסֵי הַהַשְכָּחָה וְהַבְּגִידָה,

אֲבָל שִנֵּי הַזִּכָּרוֹן לֹא תִתְקַהֶינָה

וְכִנְשִיכַת שָבוּי אֶת סְגוֹר חַבְלֵי כְּבָלָיו

הֵן יְבַתְּקוּ אֶת קַו הַגְּבוּל בֵּין שָם לְהֵנָּה,

בֵּין הַמֵּתִים וְהַחַיִּים, וּמֵאֵלָיו

יֻזְרַם הַחֹם הַמַּחְתַּרְתִּי הַזֶּה, כְּמֹהַל

שֶל אַף-עַל-פִּי וְחֵרֶף וְלַמְרוֹת הַכֹּל

גַּם בְּדָמוֹ הַמִּתְעַקֵּש לִהְיוֹת כָּמוֹהָ,

כְּלוֹמַר רָאוּי לָהּ וְזוֹכֵר תָּמִיד אֶת קוֹל

הָאַהֲבָה שֶגִּפְּפָה אוֹתוֹ בְּקֹצֶר-

רוּחָהּ שֶל מִי שֶכְּמוֹ יָדְעָה שֶאֵין לָהּ זְמַן

מוּל חֶפְזוֹנוֹ וּגְזַר-דִּינוֹ הָאָץ לִנְעֹץ אֶת

גְּרוּרוֹת אַרְסוֹ שֶל הַסָּדִיסְט הַלֹּא מֻזְמָן

אַךְ הַפּוֹשֶׂה כִּצְבָא פּוֹלְשִים בְּעִיר מֻסְגֶּרֶת

לְאֵיזֶה גַיִס חֲמִישִי הַבָּא וְשָב

לַגּוּף הַצַּח וְהַיָּפֶה הַזֶּה כְּוֶרֶד

שֶהַטֶּרְמִיטִים כְּבָר נוֹגְסִים בְּשֳרָשָיו.

כֵּן, הוּא מַכִּיר בִּמְלוֹא הָעַיִן הַנִּפְקַחַת

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת בְּעוֹלָמוֹ שֶל אֱלֹהִים

אַךְ אִיש מֵהֶם, מֵאָז עַד כָּאן, לֹא חַי בּוֹ כָּכָה

כְּמוֹ עוֹר שֵנִי גַם מֵעֶבְרָם שֶל הַחַיִּים

כִּי הִיא צְמוּדָה אֵלָיו כְּמוֹ צֵל, כְּמוֹ אוֹר זָרוּחַ,

כְּמוֹ סוּג דָּמוֹ, כְּמוֹ גוֹן עֵינָיו וּכְמוֹ הַלְמוּת

לִבּוֹ שֶלֹּא שָכַח לְרֶגַע כִּי, בָּרוּחַ,

כָּל עוֹד הוּא חַי גַּם הִיא בְּעֶצֶם לֹא תָמוּת.

וְהוּא חַיָּב לָהּ אֶת הַכֹּל וְהוּא יוֹדֵעַ

שֶאֵש חֻמָּהּ בּוֹ מֵעוֹלָם לֹא נִתְיַשְּנָה,

וְהוּא אַף פַּעַם, גַּם לְבַד, לֹא בִּלְעֲדֶיהָ

כִּי כָּאָמוּר, גַּם כְּשֶאֵינֶנָּה הִיא יֶשְנָהּ.

וּכְמוֹ פִּקֵּחַ הַמּוֹלִיךְ שָנִים בִּזְרוֹעַ

אֶת הַסּוּמָא הַמְּגַשֵּש בָּעֲלָטָה

הִיא עוֹד מַנְחָה אוֹתוֹ בִּשְׂדוֹת מוֹקְשֵי הָרֹעַ

בִּשְלַט-רָחוֹק עַל פְּנֵי מַפַּת-אַהֲבָתָהּ.

6.

"אבל בּשעה שאין שיוּר וקיוּם לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבּריות,

לאחר חוּרבּנם של הדברים, יחידים וענוּגים יותר, אבל גם עזים יותר,

רוּחניים יותר, מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הריח והטעם ימים רבּים,

וּבדומה לַנשמות, הם קוראים זה לזה וּממתינים זה לזה ומקווים בּתוך חרבות עולמם

ונושׂאים על גבּי טיפּה קטנה אחת שאין בּה ממש, בּניין גדול זה של הזיכּרון."

(מרסל פּרוּסט: "עוּגת המאדלֶן הקטנה")

רַק בְּמוֹתוֹ שֶל הַזּוֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש הַזִּכָּרוֹן,

רַק בִּגְוִיעַת זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ

יָמוּת הַמֵּת וְזֶה יְהֵא אָכֵן מוֹתוֹ הָאַחֲרוֹן

שֶל הַזָּכוּר בְּלֵב זוֹכְרוֹ שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ.

אֲבָל עוֹד קֹדֶם, כָּל עוֹד לֹא נִשְבַּר מַטֵּהוּ

שֶל לֵב אָכוּל בְּגַעֲגוּע-אֵין-מַרְפֵּא

אֶל לֵב מֵתוֹ שֶכְּמוֹ עֵיטוֹ שֶל פְּרוֹמֵתֵיאוּס

זִכְרוֹ נוֹקֵר אֶת בְּשַׂר כְּבֵדוֹ בְּאֵין מַרְפֶּה,

בּוֹעֵר זִכְרוֹן הַמֵּת בַּחַי וּכְמוֹ כּוֹפֵר בָּהּ

בַּאַגָּדַת מֻחְלָטוּתָהּ שֶל הֵעָלְמוּת

הַמֵּת בַּתְּהוֹם הַהִיא שֶהַקַּבְּרָן חוֹפֵר בָּהּ

רַק אֶת קָצֶהָ הָעֶלְיוֹן, שֶיֵּש לוֹ דְמוּת

שֶל אֵיזֶה לֹעַ זוֹלֵל-כֹּל שֶשּוּם אֲפֵר בָּהּ

לֹא יְחַפֶּה עַל זַעֲקַת אוֹתָהּ אִלְּמוּת

שֶכְּבָר אוֹבִידְיוּס אֶת שְרִירוּת דִּינָהּ הֵפֵר בָּהּ:

"Non omnis moriar" ("לֹא כָּל-כֻּלִּי אָמוּת").

רַק לַבָּשָׂר הַמִּתְכַּלֶּה וְהַלָּקוּחַ

מִן הֶעָפָר אֶל הֶעָפָר בַּטֶּרְמִינָל

שֶל הָרִמָּה וְהַבְּלִי-מָה יֵש קֵץ רָקוּחַ

מִן הַפִינִיטוֹ הַסּוֹפִי שֶבּוֹ נִנְעָל

גַּם הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן, הַמֵּלַנְכוֹלִי

לְהִנָּצֵל בְּשֵן וָעַיִן מֵאֵימַת

כַּדּוּר-אוֹיֵב אוֹ מִבְּגִידָה שֶל גּוּף שְבוּר-חֹלִי

אוֹ מִזִּקְנַת עֶלְבּוֹן הָעוֹר אֲשֶר קֻמַּט,

שֶאַף מֵהֶם עוֹד אֵין שוּם נֶפֶש שֶעָרְקָה

מִלְּבַד אֶל עוֹד דְּחִיַּת-הַקֵּץ וְעוֹד אַרְכָּה.

אֲבָל אִם מִישֶּהוּ זוֹכֵר עָמֹק כְּפֶצַע

הַחַי תָּמִיד בּוֹ בַּנִּמְנָע וּבַנִּבְצָר

שֶהֶעֱדְרָם שֶל הַמֵּתִים פּוֹעֵר לָנֶצַח

אַף כִּי נִצְחָם שֶל הַזּוֹכְרִים גַּם הוּא קָצָר

עַד חַלְחָלָה, זֶה כְּמִין פֶּלֶא שֶנִּבְדָּה

בַּחֲלוֹמוֹ שֶל אֵיזֶה יֶלֶד דְּמוּעַ-נֶכֶר

הַמְּנַצֵּחַ אֶת הַזְּמַן בִּזְכוּת הַזֵּכֶר

וְאֵיכְשֶהוּ אוּלַי גַם קְצָת אֶת הָאָבְדָן.

וּכְמוֹ נָגְהָם שֶל כּוֹכָבִים מֵתִים, שֶאוֹר

הָאַחַרמָוֶת בָּם שוֹטֵף כִּנְהַר-זָהָב אֶת

עֵינֵי הַיֶּלֶד שֶאֵלָיו מוֹסִיף לִנְהֹר

אוֹרָם הַחַי שֶלֹּא כִּבָּה אוֹתוֹ הַמָּוֶת,

אוֹרָם שֶאַף כִּי תָם לִגְוֹעַ לֹא הוּעַם

בְּרַק נִצְנוּצָיו הַמִּתְעַקְּשִים לִשְׂרֹד, מֵעֵבֶר

לִגְבוּל הַזְּמַן וְהֶחָלָל בְּהַגִּיעָם

כִּמְטַחֲוֵי שְנוֹת-אוֹר, כְּמֵת חוֹלֵף עַל קֶבֶר

חַיָּיו שֶתָּמוּ – כָּךְ מַמָּש גַּם מְמָאֵן

זִכְרוֹן הַמֵּת לְהִקָּבֵר וְחַי לוֹ הַלְאָה

בְּכֹחַ קֶסֶם קִיּוּמוֹ שֶל אֵיזֶה "אֵין"

שֶהוּא בְּעֶצֶם "יֵש" מְאֹד, אִם לֹא לְמַעְלָה

מִזֶּה, וְעוֹד הוּא מְמַלֵּא אֶת לֵב זוֹכְרָיו

וְחַי בָּהֶם כְּנֵר-תָּמִיד שֶל קַשְיוּת-עֹרֶף,

כְּכִיב שֶאֵין עוֹד שִכְחָה, וְלוּא גַם קֹרֶט

שֶתַּגְלִידוֹ מִן הַדִּמּוּם שֶבְּעוֹכְרָיו.   

וְהוּא עוֹבֵר עַל גְּדוֹת הַזְּמַן כְּנֵס מוּאָר

בִּזְכוּת אוֹתָהּ הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל אוֹתוֹ טְוָח בֵּין הַחוֹלֵף וְהַנִּשְאָר,

בֵּין הַיֵּאוּש וּבֵין אוֹתָהּ עֶרְגָּה נִחֶרֶת

שֶהִיא עָבָר שֶהוּא בְּלִי הֶרֶף גַּם הוֹוֶה,

שֶהִיא צִנַּת-אֵימִים שֶאֶת הַכֹּל צוֹנֶפֶת

וּצְבָא רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶלָּהּ גוֹבֶה

בְּאִינְקְוִיזִיצְיַת לֵילוֹתָיו אֶת דַּם-הַנֶּפֶש.

כִּי גַם בַּתְּהוֹם הַהִיא שֶל אֵבֶל וּנְכָאִים  

יֵש אֵיזוֹ סְטָמִינָה עַזָּה וּמְצַמְרֶרֶת,

גַּם אִי-הַכֹּשֶר לְהַשְלִים הוּא אוֹת-חַיִּים

שֶל אֵיזֶה לָאו נְטוּל-פְּשָרוֹת, שֶל אֵיזֶה מֶרֶד

בַּהַכְנָעָה לָעָרִיצוּת הַכָּכָה-זֶה,

לִגְזַר צִדּוּק-הַדִּין, לָאֲדֹנָי נָתַן פֹּה

וָאֲדֹנָי לָקַח (כְּמוֹ לֵב מִן הֶחָזֶה,

כְּמוֹ נְשִימָה מִן הָרֵאוֹת) וְהַשָּׂטָן פֹּה

יָכוֹל לִצְרֹחַ עַד מָחָר מִתְּהִלִּים

"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ", כָּל עוֹד יֶלֶד

קָטָן אֶחָד, דַּל בְּכֹחוֹת וּבְמִלִּים

חָש כִּי גַם הוּא, הַחַי, לָעַד לֹא יְהַלֵּל אֶת

הַ"יָּהּ" הַזֶּה שֶאִם נָתַן – לָמָּה לָקַח?

וְאִם הוּא כָּל-יָכוֹל – מַדּוּעַ הוּא מֵנִיחַ

לְחֶרְמֵשֵי מַלְאַךְ דּוּמָה לִקְצֹר בּוֹ כָּךְ

בְּלִי רַחֲמִים שֶאֶת חַסְדָּם הֲרֵי הִבְטִיחַ?

מַה שֶּכּוֹאֵב נִשְאָר בִּכְלוּב הַזִּכָּרוֹן

אֲבָל עַל תֶּקֶן שֶל חַיָּה לֹא מְבֻיֶּתֶת

וְהִיא נוֹשֶכֶת, הִיא שֹוֹרֶטֶת, הִיא בּוֹעֶטֶת

בְּכָל קוֹלֶקְצְיַת הַשְּלָדִים שֶבָּאָרוֹן

וּכְמוֹ הַרְבֵּה חֵמָה שֶל טֶרֶף מִתְגָּעֵש

הִיא מְשַכְפֶּלֶת אֶת הַמֵּת בַּחַי מִמֶּנּוּ.

רַק בְּמוֹתוֹ שֶל הַזּוֹכֵר תִּכְבֶּה גַם אֵש

זִכְרוֹ שֶל זֶה שֶהוּא יֶשְנוֹ גַם כְּשֶאֵינֶנּוּ...

_______

(1) -  (לטינית): "לֹא כֻּלִּי אָמוּת" (אובידיוּס).

(2) -  (צרפתית): אמא, מדוע מַתּ? 

(3) -  ( " ): אמא, אמא.

(4) -  (יידיש): בּית-כּנסת.

 (5) -  ( " ): מר סבּא, בּוֹש והִכָּלֵם.

(6) -  ( " ): וקח את נֶכדךָ השייגץ החוּצה מבּית-הכּנסת!!!

(7) -  (צרפתית): אני אוהבת אותךָ.

* * *

באבל כבד על מותו של בן-משפחתנו

עמרם זילברוסר

זיכרו ינון בקירבנו כל ימי חיינו

ההלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון, 23.2

בבית העלמין ירקון שער פתח-תקווה

השבעה בבית יובל זילברוסר

צור יגאל, נוף הרים 170

בין השעות 10.00-13.00, 16.00-20.00

* * *

אהוד בן עזר

מסע הקרוניות בפרדסים

סטירת לחי

מעשה שהיה, מתוך הרומאן "ספר הגעגועים", 2008

דמותו של צבי – רק בפרק הזה

 עוצבה לפי בן-דודי עמרם

הצעיר ממני בשנתיים

ששהה אז אצלנו בביקור בקלמניה

והלך לעולמו השבוע

הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.

ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית-הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.

בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית "כּוֹפָה"), מרופדים ביריעות-שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.

לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.

אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות-ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה"גדולה". פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.

זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות-מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.

גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי-אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות-גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי ה"עיניים", כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, "הצפון נגד הדרום" של ז'וּל וֶרְן.

השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.

"מאין אתם באים?"

"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי-אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.

"נעשית גם שקרן, נוסף לכל?"

"לא, מה פתאום?"

"ומי נסע בקרוניות?"

פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.

אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.

"אני."

משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.

"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.

"הייתי עם אוּרי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?

"התקרב הנה, צביקה!"

צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.

"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"

אבא תפס בבדל-אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.

"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"

צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל-אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִיכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.

אהוד בן עזר

הערה: במציאות עמרם נשאר אז כמובן איתנו בביתנו ולא "יצא לביתו" כמתואר לגבי צבי בסיפור. תקופת ההתרחשות היא שנת 1946 לערך. עמרם היה ילד בן 8 ואני בן 10. אבי בנימין ניהל את אחוזת קלמניה של משפחת גרידינגר ואנחנו גרנו שם בשנים 1944-1947.

* * *

לריטה היקרה

איתך באבלך הכבד על מות בתך

מיכל

אחרי מחלה קשה

תנחומינו לכל המשפחה האבלה

* * *

אורי הייטנר

1. דרך אלון קמה לתחייה

 ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, הקליטה, החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) והחוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון, ולפתע – חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תוכנית טראמפ, הקימה לתחייה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות – לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, ובראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תוכנית אלון. תוכנית טראמפ אינה תכונית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתוכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.

לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ-דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תוכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות "חילופי שטחים". למרבה הצער, רעיון העוועים של "חילופי שטחים" מצא את מקומו גם בתוכנית טראמפ, וזה הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר "סרבן". הגדולה של תכנית טראמפ, היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תוכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. ולא בכדי, התוכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תוכנית אלון.

יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים, ובין השאר דחף לשחרור ירושלים והגולן.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה תימרן אלון בין המחויבות האידיאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד – לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעייה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתוכניתו – "תוכנית אלון", אותה פירסם מיד לאחר שוך הקרבות, ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למיספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל והאמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה"מ. את זכותנו על הארץ העמיד בראש תוכניתו, והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.

העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. הוא לא צייר בתוכנית אלון מפות מדויקות, אך הוא הבהיר מאלו שטחים אין לסגת ויש ליישבם, ומאלו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות. אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, שתבע להכלילם בידי ישראל והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות.

בתוך הקיבוץ המאוחד ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתוכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות הקפיד להסביר זאת. "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום היעדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום... מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי... העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאיתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד."

ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נותן לקבל את דבריו כלשונם. אלון חתר במלחמת השחרור להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן, אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה.

גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין, שתוכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.

בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל קוליים והטכנולוגיה המודרנית פחת הצורך בעומק טריטוריאלי.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה," כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט," ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו," כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת," וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים." אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר. 

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהיתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה.

בראיון סמוך למותו, היכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה  "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העלייה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקבה"מ באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

ביולי 1967 אמר אלון בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן." שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73', הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – "אסטרטגיה של שלום", הוא הסביר ש"אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר, ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."

לעומת זאת, ב-1970 הגיש אלון לגולדה מאיר תוכנית מגירה לקראת נסיעתה לארה"ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התוכנית היתה סודית ביותר, ובסופו של דבר אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקאים, והיא נגנזה. ייתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום שבכל מקרה ובכל מחיר אין לזוז ממנו. בתוכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.

אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידיאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו"ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק, ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שאלון האמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, הוא דגל בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תוכנית אלון. ואכן, תוכניתו היתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.

יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן, והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.

אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967 בקוניטרה, שם היתה הנקודה הזמנית של מרום גולן:

"רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל.

"אך אנו נישאר כאן, ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום – נדחתה, ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ. וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.

"שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני ה-5 ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.

"נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים. ואנו רוצים ברמת הגולן."

2. הפתק שיחולל את המהפך

ב-17 במרץ, שבועיים ויום אחרי הבחירות, יישב הנאשם בנימין נתניהו, לצד חבריו הנאשמים, ויאזין לכתב האישום שייקרא באוזניו. כתבי אישום חמורים ביותר: כתב אישום על שוחד ושלושה כתבי אישום על מירמה והפרת אמונים. כתבי האישום הללו הם פרי חקירה יסודית וענפה, ואחרי שימוע ממושך, שבו היועמ"ש האזין בלב פתוח ובנפש חפצה לכל טיעוני הנאשם.

ב-17 במרץ יגיע הרגע אותו ניסה נתניהו לסכל בכל דרך – בניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק או במנוסה פחדנית אל החסינות.

השאלה המרכזית שאשאל את עצמי מאחורי פרגוד הקלפי, הוא האם זה ראש הממשלה הראוי למדינת ישראל? האם זו המנהיגות שמדינתנו ראויה לה?

כתבי האישום אמנם חמורים מאוד, אבל הם הבעייה הקטנה. הבעייה הגדולה, שבעטייה נתניהו אינו ראוי עוד להנהגה לאומית, היא האופן שבו הוא התנהל מאז שנתפס בקלקלתו – מסע הסתה שיטתי נגד כל גורמי מדינת החוק: משטרת ישראל, רשות המיסים, מבקר המדינה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט. מסע הסתה מכוער שנועד לערער את אמון הציבור בחוק ובמשפט של מדינת ישראל. ראש ממשלה שמסית נגד מדינתו, נגד מערכת המשפט שלה, נגד גופי האכיפה שלה, מתוך רצון לערער את אמון הציבור ולהשניא את המערכות על הציבור, הוא אדם מסוכן. מסוכן לחברה הישראלית, מסוכן לתרבות הישראלית מסוכן לעתיד ילדינו.

נתניהו הוא מנהיג ברוך כישרונות ועתיר הישגים בתחומים רבים ובעיקר בתחומי החוץ והביטחון וחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. אולם את כל הטוב שעשה הוא הורס בהתנהלותו המערערת את יסודות המוסר, הערכים והחוק במדינת ישראל.

פולחן האישיות שהוא מטפח לאורך שנים הצליח לגרום למצב שבו ציבור גדול, אנשים חושבים וחכמים, היו לחסידים שוטים שמסוגלים לקנות ללא פקפוק, ללא הרהור, ללא ערעור כל דבר שקר והסתה היוצא מפיו. אנשים, שבחייהם האישיים יודעים להטיל ספק ולחשוב באופן ביקורתי, מאבדים את היכולת הזאת וקונים ומדקלמים את תיאוריות הקונספירציה המטורללות שלו על "תפירת תיקים", על "אכיפה בררנית", את סיסמת השקר הילדותית "לא ביבי לא חוקרים", ולהצטרף למסע הבכיינות החמוצה שלו על איזו מדינת עומק מדומיינת שכל מעייניה לרדוף אותו. בעיניי, פולחן האישיות הזה הוא הדבר המסוכן ביותר. חוסר האמון שהוא הצליח לעורר בקרב רבים כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה הוא סכנה מוחשית להידרדרות מדינת ישראל לאנרכיה.

אני מקווה מאוד ששלטון נתניהו עומד להסתיים, אך יחלפו שנים רבות עד שמדינת ישראל תיטהר מן הנזק; החברה הישראלית זקוקה לתהליך עמוק של דה-ביביזציה. תנאי הכרחי להצלחת התהליך הזה, הוא גילוי אחריות מצד מי שינהיגו את הליכוד אחרי נתניהו – אם יהיו אמיצים דיים להתייצב בפני לציבור שלהם, לומר לו את האמת ולפעול להחזרת אמונם במדינת ישראל ובמערכות המשפט והחוק שלה.

ביום הבחירות הקרוב, המטרה הראשית העומדת לנגד עיניי, היא להחליף את נתניהו ולהתחיל במסע הדה-ביביזציה של החברה הישראלית.

כאשר בוגי יעלון התפטר מן הממשלה ומהכנסת, פרש מהליכוד והודיע שיתמודד על הנהגת המדינה, יצרתי איתו קשר והצטרפתי אליו ולתל"ם. למרות שנוח לי בתל"ם, מפלגה קטנה והדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, תמכתי במהלך שיעלון הוביל – גיבוש כוח פוליטי שיהווה אלטרנטיבה שלטונית, באמצעות חיבור עם גורמי המרכז בישראל. לצערי, מציאות אלקטורלית שבאה לידי ביטוי בסקרים גרמה לכך שהכוונה המקורית, שגוף המרכז המאוחד יהיה סביב תל"ם ובהנהגתו של יעלון, לא התממשה, לעת עתה. אך ההישגים של כחול לבן בשנה שמאז הקמתה כבירים.

כחול לבן הפכה לרשימה הגדולה ביותר בכנסת ולאלטרנטיבה משמעותית לנתניהו ושלטונו. כחול לבן סיכלה את ניסיונו של נתניהו ליצור בלוק חסינות בן 61 ח"כים לפחות, שיעמידו אותו מעל החוק. כחול לבן סיכלה את ניסיונו של נתניהו ליצור ארדואנוקרטיה, מדינה שהמנהיג הנבחר שלה מגלם מעצם בחירתו את "רצון העם" ולכן כל מה שהוא עושה, גם לביתו, גם אם הוא מעשה מושחת ועברייני – מגלם את "רצון העם", וכל פעולה המנוגדת לכך, ובראש ובראשונה חקירות או משפט למנהיג, היא חתירה תחת "רצון העם" ואינה לגיטימית. הגרירה של מדינת ישראל לסיבוב בחירות שלישי בתוך פחות משנה, נובעת מכך שנתניהו לא השלים עם כישלונו, והוא עדין מנסה לגבש רוב שיאפשר לו לעשות כן. בזכות כחול לבן, הסיכוי שהוא יצליח בכך קטן.

כחול לבן יצרה תוכנית פעולה מפורטת לעשר שנים, לקידום נושאי החברה, החינוך, הבריאות, התחבורה, החקלאות, הפריפריה וכל תחומי החיים. לליכוד אין מצע. המצע של הליכוד הוא נתניהו. מה שנתניהו יעשה – נאמר אמן. אבל כדי שתוכניות כחול לבן תצאנה לפועל, על כחול לבן לעלות לשלטון.

הישגי כחול לבן גדולים, אך היא לא הצליחה לנצח בבחירות ולקבל מנדט להנהיג את המדינה. כדי שזה יקרה, יש לעשות כל מאמץ להביא כל מצביע שמאס במצב הקיים לקלפי ביום הבחירות. אין זו שעה להישאר בבית, ללכת לים, לבטא תסכול וייאוש מריבוי מערכות הבחירות באמצעות הימנעות מהצבעה. כל קול חשוב!

למה כחול לבן ולא העבודה-גשר-מרצ?

בין כחול לבן לעבודה-גשר-מרצ יש פער גדול בדרך המדינית. דבקותן של מפלגות השמאל בדרך מדינית שכשלה שוב ושוב, הפך אותן לבלתי רלוונטיות. העובדה שמפלגת העבודה מצאה את מקומה בחיק מרצ הקיצונית, אומרת דרשני. לא בכדי, האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא מפלגת מרכז ניצית.

אמחיש את ההבדל בנושא הקרוב אלינו – הגולן. מצע כחול לבן אומר את האמירה הנחרצת ביותר שנשמעה אי פעם בישראל בנושא הגולן: הגולן ישראלי לעד ואינו עומד למשא ומתן. יש לציין, שגם ממשלות הימין אמרו תמיד שהכול פתוח למו"מ ללא תנאים מוקדמים. כחול לבן הציבה תנאי מוקדם לכל מו"מ – הגולן אינו עומד למו"מ. אחרי יותר מחמישים שנות התיישבות ציונית ואחרי כמעט ארבעים שנות ריבונות, אין עוד על מה לדבר. נקודה.

ח"כ תמר זנדברג ממרצ אמרה ערב הבחירות הקודמות, שאמנם אין היום בר שיח בסוריה, אך עקרונית הגולן הוא שטח סורי שיש לסגת ממנו. מרצ גינתה את טראמפ כשהכיר בריבונות ישראל על הגולן. הראשון שהעלה את נושא ההכרה הבינלאומית בגולן היה ח"כ מכחול לבן צביקה האוזר, עוד בהיותו מזכיר הממשלה. עם פרישתו הוא הקים את היחידה למען הגולן, שהובילה את המהלך. בוגי יעלון ויאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, פירסמו מאמרים משותפים בעיתונות האמריקאית בעד ההכרה בריבונות על הגולן. וכמובן שכחול לבן בירכה על הצהרת טראמפ.

[אהוד: ההצהרה של טראמפ הושגה כידוע בזכותו של בני גנץ והמימד החמישי!]

ההבדל הזה אינו נוגע רק לגולן, אלא גם לבקעת הירדן ולכל מדיניות החוץ והביטחון.

הממשלה הרצויה למדינת ישראל היא ממשלת אחדות לאומית בהובלת כחול לבן. לשם כך יש צורך בפער משמעותי בין כחול לבן לליכוד. הפער הזה תלוי בנו, בכל אזרח אוהב המדינה

3. צרור הערות 23.2.20

* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.

סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתוכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.

הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.

משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והיתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.

וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה, שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?

כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל," אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהיתה שרת המשפטים.

קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.

אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה איתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תוכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים."

והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.

אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל ליבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ."

אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.

ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור. 

אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.

מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמיתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.

אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"

כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהיתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה."

על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל. העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.

הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.

הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית." וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.

אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני... ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך... לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד).

"היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית... ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ... אין עם מי לדבר בצד השני... המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר).

"למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות... עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגייה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו... הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).

מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותוכנית קרי ותוצאות ההתנתקות – הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים. בעקבות דבריו, תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.

במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תוכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תוכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התוכנית לנוער "עלם ועלמה" היתה התוכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.

אחת התוכניות היתה הגירסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה היתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.

בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות. הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי. הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שיכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו היתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.

הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתוכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) – היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכול כדי לא להיות תלויים בה.

על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.

בן 83 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).

אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.

רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב היתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק היתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושבה הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943. ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספרייה העירונית.

אורי הייטנר

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

מלי טויב [אהרנסון]

זילות הבחירות – מדוע אימנע מהצבעה

בבחירות הקרובות

במקצועי עסקתי בחינוך ובהוראת הביולוגיה בתיכון. במקביל לקחתי חלק בחקלאות בה עוסקת משפחתי  בארץ ישראל  משנת 1882. בני הוא דור חמישי לחקלאים בישראל. בכל העולם מיספר העוסקים בחקלאות הוא אחוז קטן מהאוכלוסייה [בארה"ב  כ-3%] אבל כושר הייצור שלהם גדול ביותר. במרבית הארצות המפותחות נעזרים בעובדים זרים מארצות אחרות או שמתפתח מיכון  משוכלל.

לחקלאות בארץ ובעולם הישגים מופלאים בכל התחומים. כיום בארץ הצטמצם מאוד מיספר העוסקים בחקלאות, והגיל הממוצע הוא מעל 60 שנה. הצמצום במיספר החקלאים לא שינה את היקף הייצור בישראל לאורך השנים, אך עליית הגיל הממוצע מצביעה שאין עתיד לחקלאים בישראל. עם היעלמות החקלאים הוותיקים  נעלם איתם מטען אדיר של ידע וניסיון בחקלאות.

בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגת צומת שהתחייבה לפעול למטרה אחת בלבד – למען החקלאים והחקלאות בישראל. היא פעלה זמן קצר ביותר ולא עברה את אחוז החסימה.  [בבחירות ספטמבר זכתה לתמיכה של כ-16,000  מצביעים] – אבל מרבית מצביעיה  היו חברי מרכז  ליכוד לשעבר, שכאות מחאה על מצבם הצביעו צומת. אלו אותם מצביעים שכל כך חסרו לליכוד להקים קואליציה.  

ב-16.02.20 התפרסמה ידיעה מאת יאיר אוריאל בתקשורת [3,787 צפיות] – "מפלגת צומת הסירה את  מועמדותה לכנסת, ותתמוך בליכוד." [הכנסת ה-23].

כיום בטבע רואים בקושי את הזיקית המחליפה צבעיה בהתאם לסביבה אך מסתבר שהן נשמרות טוב מאוד בפוליטיקה בישראל. רב אלוף במיל' רפאל איתן ז"ל [רפול] הקים בשעתו את מפלגת צומת, והמותג נשאר בידי יו"ר מפלגת צומת, משה גרין. בשעתו אורן חזן השתמש במותג צומת ולא עבר את אחוז החסימה. אחריו באו החקלאים ונכשלו, ולאחרונה נהגי המוניות אימצו את המותג צומת. הפעם הם לא יעמדו לבחירה אלא תמורת שיתוף פעולה וסיכום בין הליכוד לצומת  – צומת הסירה את מועמדותה. שלל הבטחות הובטחו בתמורה.

אני אישית כואבת את המהלכים לאורך השנים כלפי קיום החקלאות והחקלאים בישראל. יש מגמה לקחת מהחקלאים את אדמתם. מרבית החקלאות מרוכזת במושבים ובקיבוצים החיים תחת תקנון שחובר בתקופת התורכים. הקרקעות לא שייכות למתיישבים אלא למינהל מקרקעי ישראל. החקלאי הוא בר רשות של האגודה השיתופית בע"מ, שהיא עצמה בת רשות של מינהל מקרקעי ישראל. לכן מהיום למחר ניתן לקחת את הקרקע. ואכן תקנות שונות [כגון הותמ"ל] מאפשרות זאת, וקיימות תוכניות מגירה של  "נערי האוצר"  לגבי הקרקעות החקלאיות.

בניגוד גמור ליחס למגזר ההתיישבותי – המינהל נהג אחרת עם המיגזר העירוני. אותם יישובים  במגזר העירוני [אפילו יישובים מבוססים ביותר] שבהם הקרקע היתה שייכת למינהל מקרקעי ישראל, ניתן לתושבים לפדות בכסף, בסכום סביר, את  הקרקע. אפשרות  כגון זו לא ניתנה למיגזר  ההתיישבותי. גם אם הם יושבים עשרות שנים על הקרקע ומעבדים אותה. מחזיקים בנו כבני ערובה.

זהו שורש הבעייה של המתיישבים במדינת ישראל. דרוש שינוי יסודי בתקנון  ובמעמדם החוקי של המתיישבים. אין עתיד לחקלאים,  ככל שיהיו מוצלחים והחקלאות תהיה משגשגת. אם בעתיד צפוי לקחת מהם הקרקעות. עשרות השנים [אפילו 80, 90 שנה] – שבהן החקלאים מעבדים את הקרקע – לא מקנות  להם זכות עליה. הם תמיד נשארים ברי רשות.

מלי טויב [אהרנסון]

הכתבה עליה התבססתי:

יאיר אריאל: מפלגת צומת הסירה את מועמדותה לכנסת, ותתמוך בליכוד. 16.2.20. ראש הממשלה נתניהו נפגש הבוקר יחד עם שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן עם יו״ר מפלגת צומת, משה גרין. בפגישה סוכם על שיתוף פעולה במסגרתו תסיר צומת את מועמדותה לכנסת ה-23 ותתמוך בליכוד בבחירות הקרובות. בבחירות ספטמבר זכתה צומת לתמיכה של כ-16,000 מצביעים. הסיכום שהושג בין הליכוד לצומת נועד לתת מענה לסוגיות החשובות של ההתיישבות הכפרית בכלל והמושבים בפרט. מדובר בצעד חשוב נוסף בדרך להשגת 61 מנדטים ובמטרה למנוע בזבוז קולות מיותר מגוש הימין.

במסגרת ההסכם התחייבו הצדדים על שיתוף פעולה ועל קידום סדר יום לאומי משותף ועל קידום מדיניות חברתית כלכלית על ידי הממשלה בראשות יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. על פי הסעיפים המופיעים בהסכם יוקם מכון חינוכי היסטורי להנצחת מורשתו של רפאל איתן. תוקם ועדה בין משרדית תוך חודשיים מיום כינון הממשלה החדשה לטיפול בנושא הקרקעות והתיכנון במרחב הכפרי. אותה ועדה בין משרדית אמורה לגבש את המלצותיה באשר להקפאת חוק קמיניץ (תיקון 116). סעיף נוסף המופיע בהסכם בין הליכוד לצומת נוגע להקמת ועדה בין משרדית לבחינת פתרונות לסוגיות שהועלו על ידי נהגי המוניות וההסעים.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ספריית שוקן

באחד מימי השבוע שעבר עלינו ירושלימה במטרה לבקר בספריית שוקן, מיסודו של שלמה זלמן שוקן. ספרייה זו, המעוז לחקר השירה העברית,  שוכנת מול ביתו של ראש הממשלה. את הכניסה לרחוב  הקיפה שרשרת שוטרים שאסרו עלינו להתקרב, עד שהשיירה תצא לדרכה, ומשזו עברה הורשינו להיכנס לרחוב ונקשנו על דלת הכניסה לספרייה. הבחור שפתח את הדלת אמר לנו בהתנצלות כי יש לתאם ביקורים מראש, אבל לאחר שראה את אכזבתנו ושמע שבאנו במיוחד מחוץ לעיר, הסכים לערוך לנו סיור פרטי.

שלמה זלמן שוקן נולד בשנת 1887 בעיירה קטנה בפרוסיה למשפחה ענייה וכל חינוכו הסתכם בלימודים ב"חדר" וארבע כיתות בבית ספר יסודי. בגיל צעיר החל לעבוד כשוליה בבית מסחר, ומשאך החל להרוויח קנה בכספו ספרים, והניח את היסוד לספרייתו. הוא התעניין בנושאים שונים, אך בעיקר ספרי פילוסופיה, כקנט וניטשה, אך יותר מכולם הושפע משפינוזה. שוקן הצעיר קנה ספרים באובססיביות ושקע רובו ככולו בתרבות הגרמנית. בד בבד עם התעניינותו בתרבות הגרמנית התרחק מאורח החיים היהודי.

בתחילת המאה העשרים הצטרף לאחיו בעיר צוויקאו, שם ניהלו השניים בית כל-בו ומשם החל שגשוגו הכלכלי. עד עליית הנאצים היו ברשותו קרוב לעשרים בתי כל-בו בכל רחבי גרמניה. מחד היה סוחר מצליח ומאידך הרחיב את ידיעותיו בתרבות הגרמנית; פילוסופיה, שירה, ספרות ומיסטיקה.

ספרו של מרטין בובר על מעשיותיו של רבי נחמן מברצלב פתח בפניו את עולם המיסטיקה היהודית. הוא הבין שמלבד ההלכה קיימת גם ספרות. הוא החל ללמוד עברית ויחד עם התעניינותו בתרבות הגרמנית החל להתעמק בתרבות היהודית ולצד אוסף ספריו הגרמניים מצאו את דרכם לספרייתו ספרים עבריים. הוא התחבר לתנועה הציונית הגרמנית ושאף לחדש את פני היהדות הגרמנית, לגבש תודעה  יהודית המבוססת על ידיעת היסטוריה יהודית ועל כיבוש מחודש של נכסי הרוח היהודים לדורותיה. לא חזרה אל הדת, כי אם חידוש פני התרבות היהודית. הלכה למעשה הקים שוקן בשנות העשרים בברלין  את המכון לחקר השירה העברית בימי הביניים.

ספרייתו הלכה וגדלה. הוא לא קנה מכל הבא ליד, הוא היה בררן בעל ידע וטעם איכותי, ולא פחות חשוב בעל יכולת. ספרייתו הכילה ספרים נדירים, עותקים ממהדורות ראשונות, כתבי-יד עתיקים, ביניהם ספרים שנדפסו ידנית (אינקונאבולות). הספרייה הכילה עשרות אלפי ספרים מן התרבות הגרמנית ומן התרבות היהודית, כשבראשה השירה והמיסטיקה, הקבלה והחסידות.

בשנת 1915 פגש שוקן את עגנון, ששהה אותן שנים בגרמניה, ובחושו הספרותי (וכנראה גם המסחרי) הבחין שוקן בכישרונו המיוחד של עגנון והחל לתמוך בו ולדאוג לכל מחסורו. בתמורה היה עגנון רוכש עבור שוקן ספרים נדירים, ככל שמצא בשיטוטיו בין חנויות הספרים המשומשים. תחילה בגרמניה ואחר-כך בארץ-ישראל.

בתחילת שנות השלושים הקים שוקן את הוצאת הספרים שלו בברלין וכאשר העביר את ההוצאה לארץ ישראל, הספרים הראשונים שראו בה אור היו ארבעה כרכים של כתבי עגנון.  לימים ערך שוקן עם עגנון חוזה, לפיו הוא מתחייב לשלם לו משכורת חודשית ולדאוג לכל צרכיו ואילו עגנון מצדו התחייב לפרסם את ספריו אך ורק בהוצאת שוקן, וכפי שסיפרה לי בשיחה אישית נכדתו, רחלי אידלמן, מנהלת הוצאת שוקן, היא המשיכה לשלם לעגנון שכר חודשי השווה לשכר של פרופסור בשיא הוותק, ואחרי מותו המשיכה לשלם לאשתו כל ימי חייה. שני הצדדים הרוויחו משיתוף הפעולה ביניהם, עגנון זכה לרווחה כלכלית מאז הקשר בינו לבין זלמן שוקן, והוצאת שוקן ממשיכה להרוויח ממכירת ספריו עד היום.

ההוצאה בברלין הוציאה לאור בשפה הגרמנית מגוון גדול מהעולם התרבותי היהודי ועשתה חיל דווקא בשנים הקשות של עליית הנאצים לשלטון. ההוצאה רכשה את הזכויות של כתבי קפקא, בתווכו של מקס ברוד, אך לאחר שהוצאו שני כרכים וזכו לתהודה ענקית, אסרו הגרמנים את הוצאתם של שאר הכרכים ואלה ראו אור בשפה הגרמנית בארצות הברית.

בשנת 1934 עלה זלמן שוקן לארץ ישראל עם בני משפחתו ועם המכון לחקר השירה העברית, ואילו הוצאת הספרים המשיכה לפעול בגרמניה עוד כמה שנים עד 1938, שאז נסגרה בידי הגרמנים, אך שבה ונפתחה בארץ ישראל.

עם עלותו ארצה בא שוקן בדברים עם האדריכל אריך מנדלסון, שתיכנן עבורו כמה מבתי המסחר שלו בגרמניה, ועלה לארץ ישראל כשנה לפניו. מנדלסון היה אדריכל שטבע את חותמו באדריכלות העילית הארץ-ישראלית. לזכותו נזקפים, בין השאר, תכנון ביתו של הנשיא וייצמן ברחובות ובית-החולים "הדסה" בהר הצופים. שוקן ביקש אפוא ממנדלסון לתכנן את ביתו בשכונת רחביה בירושלים ואת הספרייה הגדולה שתכיל את אוספיו (מלבד ספרים היו לשוקן אוספי עתיקות וחפצי חן).

הבית, שהוקם בשנת 1936, נועד להיות ספרייה למחקר בה פעלו מכוני מחקר  לחקר הקבלה ולחקר השירה העברית  ושימשו בית לחוקרים, כמו חיים שירמן מהחוקרים החשובים של שירת ימי הביניים.

נכנסנו אל בניין הספרייה והחלנו את סיורנו. עלינו  על גרם מדרגות מרווח שקירותיו מעוטרות בתמונות ונכנסנו לאולם הספרייה רחב הידיים שאת קירותיו מכסים ארונות ספרים עם דלתות זכוכית ששומרים על נכסי הרוח המצויים בהם, לבל יינזקו.

הספרים השמורים כאן הינם חלק קטן מהספרייה הגדולה של שוקן, חלקה הארי של הספרייה הגרמנית, נמכר עשרות שנים קודם לכן, לאחר מותו של שוקן בשנת 1959, כשלא היה לאל ידה של המשפחה לדאוג לשימורם של ספרים כה יקרים וכה רבים. אבל העיקרון שעמד בבסיס איסוף הספרים והנחה את שוקן נשמר גם פה, כאז כן עתה, דאג שוקן לא רק לטיב הספרים ולתוכנם אלא לאסתטיקה שלהם. גם עיצובו של חדר הספרייה הוא שילוב של צורה ותוכן, כשהאחד משרת את השני. החדר מואר באור חלש המגיע מן החלונות הצפוניים, ובאור גדול יותר מהחלונות הדרומיים. מרפסת עגולה הכלואה בחלונות זכוכית מכל צדדיה מפיצה אור רך. כל זאת, כפי שהסביר לנו המדריך, אפקט רמברנדטי שנועד לשמור על הספרים, מה שנקרא פונקציה ואסתטיקה. חדר הספרייה לא נועד להיות חדר קריאה, אלא מקום בו האקדמאים היו עורכים אירועים. 

כשנכנסים לחדר, נשלחות העיניים כמו מאליהן אל הספרים המקיפים אותו, וכשקרבים לספרים, מתבוננים בהם, מאחורי מחיצת הזגוגיות, כמו באובייקטים במוזיאון.  לאורך הקיר, ליד המרפסת העגולה, ניצבים זה לצד זה שולחנות בעלי זכוכית עליונה, דרכם אפשר להביט על שכיות החמדה המוצגות בהם; דוגמאות מהשלבים המוקדמים של האוסף: ספרים עתיקים, כתבי יד של שירת ימי הביניים, קבלה וחסידות. מגע ידו של שוקן עולה מכל  הספרים. המעצבת הגרפית של ההוצאה, פרנצ'סקה ברוך, שעיצבה בין השאר גם את סמל העיר ירושלים, עמלה כחמש עשרה שנים על עיצובה של אות שוקן, המבוססת על הדפוס העברי בתחילתו. את התוצאה ניתן לראות מספרי הוצאת שוקן מאז ועד היום.

שקט שרר בחדר ואף המדריך דיבר בקול חלוש, עד כדי לחישה. היתה תחושה של קודש, כאילו נכנסת אל לב ליבה של הספרות העברית.

לצערנו הסיור תם הרבה לפני שאנחנו רצינו לסיים אותו.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

עדינה בר-אל

המושבה באר-טוביה-קסטינה 1888-1929

השנה, בתאריך י"א באדר, יחגוג מושב באר-טוביה 90 שנה להיווסדו. לא הכול יודעים שהוא הוקם בשנת תר"ץ, 1930, על חורבות יישוב, שנהרס כליל במאורעות תרפ"ט, 1929. להלן סיפורה של המושבה  באר-טוביה-קסטינה.

בשנת 1888 נוסדה מושבה בשם באר-טוביה-קסטינה. היוזמה להקמתה היתה של קבוצת משפחות מבסרביה. המושבה היתה תחת חסותו של הברון רוטשילד, כמו מושבות אחרות בתקופה זו. אך קשיים רבים – ביניהם מחסור במים, שיטות עבודה מיושנות, בידוד, התנכלויות מצד התושבים הערביים ביישובים הסמוכים – גרמו לנטישת המושבה.

בשנת 1896 אנשי תנועת "חובבי ציון" הקימו מחדש את המושבה כ"מושבה לדוגמא". בעשור הראשון של המאה ה-20 היה משבר כלכלי קשה, ורבים מהתושבים ירדו לאוסטרליה. כדי לחזק את המושבה יזם ד"ר ארתור רופין הבאת פועלים מאנשי העלייה השנייה, שיפעלו כקבוצה עצמאית במושבה.

בואם אכן שינה את פני המושבה. המתיישבים החדשים הכניסו לשימוש עקרונות של חקלאות מודרנית, כגון מחזור זרעים, והביאו מחרשת ברזל אירופאית. הם דרשו הקמת ועד נבחר, ואירגנו את בני הנוער לקבוצה של צופים חקלאים.

למושבה הגיע ד"ר חיים יזרעאלי – שהיה רופא מחוזי מטעם המנדט הבריטי. הוא התיישב עם משפחתו במושבה והקים בה מרפאה לשירותים רפואיים. במושבה הקטנה פעלו בית כנסת, בית ספר ובו שמונה כיתות עם מורה אחד, וכן תזמורת כלי פריטה. בתים החלו להיבנות ונוספו משקים משפחתיים חדשים. זה היה שיא צמיחתה של המושבה.

ואז פרצו מאורעות תרפ"ט. מאות פלחים מן האזור התנפלו על המושבה. מאה ושלושים תושבים התבצרו בבניין אבן של הרפת שהותאם להתגוננות, בהנהגתו של ד"ר יזרעאלי. בידיהם היו שישה רובים ברישיון ותחמושת דלה. וכך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים. במהלכם נהרגו ד"ר יזרעאלי וחבר המושבה צבי רוזין. רק ביום השלישי שלחו השלטונות הבריטים מטוס סיור, שפיזר את הפורעים. אולם הפורעים הספיקו לשרוף את כל בתי המושבה עד היסוד. נאמר אז שהלהבות נראו עד רחובות. בעיתון "בוסתנאי" של אותם ימים כונתה באר-טוביה "תל-חי של הדרום".

כעבור חצי שנה, בי"א באדר תר"ץ, 1930, עלו על הקרקע חברי המושב החדש באר-טוביה.

עדינה בר-אל

* פורסם לראשונה ב"קו למושב" 1121, 20.2.2020

* * *

תקוה וינשטוק

גם הם בדיור מוגן

א. שני הכלבים

ביקרתי בבית המוגן ברחוב ויצמן בתל אביב ומה רואות עיניי? דיירת עומדת במסדרון ולידה רובצים שני כלבים, האחד אפור, גדול, והשנייה פקינזית קטנה מתולתלת, כעין צעצוע חמוד.

מהפך! במשך שנים היו הולכי על ארבע טאבו מוחלט בבתים המוגנים. הם נובחים, מייללים שורטים ונושכים חלילה – מה לא קיטרגו עליהם הנהלות הדיור המוגן? והנה השתנו העיתים בעלי החי נעשו דיירים רשמיים.

לפי הסטטיסטיקות, אחוז הקשישים בארץ הולך וגדל. חלקם הניכר מעוניין בדיור מוגן אבל לא בלי חיית המחמד האהובה. כשבעים אלף כלבים רשומים כיום בעיר ללא הפסקה, ומיספר חתולי הבית דומה. חלק ניכר מבעליהם הם בגיל השלישי. הנהלות הבתים המוגנים כבר אינן מוכנות לוותר על פלח הלקוחות הזה, מה גם שמיספר הבתים המוגנים מתרבה והתחרות גדלה. כלבים וחתולים אינם נחשבים יותר למפרי מנוחת הדיירים. הם קיבלו לגיטימציה. גברת מ. מחזיקה בדיור מוגן לא כלב אחד בלבד. אפילו שניים!

לא רק תנאי הקבלה השתנו. גם עצם השם. הוא התחיל ב"מוישב זקנים" באידיש, על כל משמעויותיו  העלובות והמדכאות. המשיך, בתנאים משופרים, כ"בית אבות" אף שרוב הדיירים היו דווקא אימהות ואחר כך היה ל "בית הורים" כשחלק מהדיירים כלל אינם הורים של אף אחד וכיום זה "בית [דיור] מוגן" שם כוללני מכובס, נעים לאוזן ומלא מחמדים.

 הכלב נחשב לידידו הטוב של האדם אך כחיית מחמד נעשה רק מזה כמאתיים-שלוש מאות שנים. עד אז נועדו הכלבים בעיקר לשמירה ולהתקפה והתגוררו בחצר. בימינו, עם הנהירה לערים, תפקידו העיקרי של הכלב הוא לארח לחברה לבעליו. מי שמגדל כלב כבר אינו בודד. הכלב חי עימנו בדירה, משעשע אותנו בתגובותיו, נעים לליטוף, מחזיר שפע אהבה.

אמנם יש הרואים פן אחר של המחמדות. חיית מחמד, בפרט כלב, מספקת יצר של השתלטות מוחלטת, יצר שכבר אינו מוסרי לגבי בני האדם. הכלב תלוי בנו תלות גמורה. הכלב והחתול הם יונקים כמונו, אפשר להזדהות איתם. במידה מסוימת ניתן לאמור כי הקשר הרגשי לבעל החי מזיק ליחס  עם בני אנוש. תחליף לקשר עם ילד או עם בן/בת זוג. למעשה, הקשר לחיה אפילו מתגמל יותר. יחסים עם בני אדם עלולים לאכזב, ילדים שבגרו עוזבים את הבית. הכלב לא יעזוב, לא יתווכח, לא ימרוד. תמיד יישאר בבעלותנו, ילד שלא יתבגר.

גברת מ. אינה מוטרדת מהשגות כאלה. אני שואלת כיצד הצליחה להכניס שני כלבים לבית המוגן?

"פשוט מאוד," היא משיבה. "אמרתי: 'אתם  מקבלים אותי עם הכלבים – או שלא אגיע בכלל!' הכלבים שלי מחונכים, לא נבחנים. הם קיבלו את שלושתנו. הבית המוגן הוא דבר נפלא."

מ. ילידת הארץ, סוכנת נסיעות בגמלאות, לא הקימה משפחה. אין לה קרובים. היא באה מבית אוהב כלבים. "אימא עלתה מפולניה ומיד קנתה זוג גורי כלבים. תמיד היה אצלנו זוג. גור אחד גנבו לאימא כשישבה איתו על שפת הים. הגנב ברח לרחוב והיא, בבגד ים, לא יכלה לרדוף אחריו. הצער היה גדול. ואז הביאה לה חברה במתנה את הכלב שלה, ענוד בסרט קטיפה. לחברה כבר היה קשה לטפל בו. הכלב היה מגזע סיצו, כלב המחמד הנפוץ ביותר בארץ. שמו היה זיגי. כשמת, קנינו כלב מאותו גזע – תראי, זה הכלב האפור – וגם לו קראנו זיגי. זה כבר הזיגי השלישי שקניתי. חיי כלב קצרים מחיי אדם. הזיגי הזה חכם מאוד," מצביעה גברת מ. בגאווה על זיגי השוכב מנומנם. הוא מסופר למשעי, שערו אפור, הצוואר, החזה וכפות הרגליים לבנים. עיניו וזנבו עטורים בציציות שיער ואוזניו הארוכות תלויות לו משני צדדיו כאלו היו מטליות.

"הוא בן שבע. תמיד צועד בראש כולם. יודע לאן אנחנו צריכים ללכת. אם אני סוטה מהמסלול הרגיל הוא נעצר ומביט עליי, כאילו שואל: 'לאן אנחנו הולכים?' הזיגי הקודם היה מטומטם. כשהייתי אומרת שהוא מטומטם היו מגיבים 'אבל הוא יפהפה!'"

  את הכלב השני, הפקינזית, לא קנתה. מצאה. "היא הסתובבה ברחוב בלי רצועה והתחילה ללכת אחריי. לא רואים  ברחוב כלבים כאלה לא קשורים. לקחתי אותה על הידיים והלכתי מבית לבית בסביבה לשאול אם היא שלהם. היא לא היתה של אף אחד ולקחתי אותה הביתה. קראתי לה קאלה."

יש שלושה גדלים של פקינזים, מעירה גברת מ. – קאלה היא בגודל הקטן ביותר. בת חמש. שערה לבן צח ועיניה השחורות מסתתרות בין תלתליה. היא מושיטה לעומתי לשון קטנה, מתוקה. אי אפשר שלא ללטף אותה..  גבירתה מעידה עליה שהיא מאד דעתנית. שני הכלבים מסתדרים יפה ביניהם. הם חברים טובים, משחקים יחד בכדור. ישנים יחד במיטה אחת – מין קערה גדולה עם מזרן – אולם בלי כל יחסים אינטימיים. הוא מסורס. היא מעוקרת.

 "הם תמיד קשורים. אני מחזיקה ביד את שתי הרצועות. שלו חומה, שלה אדומה, לוקחת את שניהם ביחד גם למספרה, שיספרו אותם יפה ואחרי זה גם עושים להם אמבטיה. טיפול של ארבע-חמש שעות, כמו בילדים... יש הרבה עבודה סביבם אבל כדאי! לכלבים יש חושים שאנחנו כבר איבדנו. הם נותנים לי המון הנאה וכיון שהם שניים יש להם חברה והם לא משתעממים ולא מנדנדים לי. כל הזמן אני חושבת מה הם חושבים, מה יש להם שם בראש?"

ומה אומרים דיירי הבית?

"הכלבים לא מפריעים להם. להפך, באים לראות אותם. הם שקטים, התרגלו למקום, מרגישים שהם במשפחה גדולה. הרבה אנשים מסביב אבל הם לא נגשים לזר."

הכלבים מסופרים ומטופחים אך נראים מנומנמים, שקועים בעצלות. כל זמן השיחה שכבו פרקדן, כמעט ללא תנועה.

"טוב להם יחד," אומרת מ. "לגדל כלב? רק בזוג! אחרת הכלב אומלל. אני זוכרת כמה כעסתי על הוריי שאני בת יחידה..."

בית מוגן ב': חתול

"כשהחלטתי לעבור לבית מוגן בדקתי אם אפשר להביא חתול," מספרת תמר. "ההנהלה הסכימה, גם נתנה לי אישור בכתב. אני אסירת תודה להם. בתחילה הדיירים קצת עיקמו את הפרצוף. מה פתאום? אחר כך כולם בקשו את קרבת החתול, הזמינו אותו לדירתם... כיום, כבר יש בבניין המוגן שלי שלוש דיירות שמחזיקות בעלי חי. שתיים מגדלות כלב, לאחת שני חתולים משני דורות. אבל לי כבר אין חתול. הוא מת."

את שמה אומרת תמר מיד, ברצון, אך מה היה שמו של החתול המנוח אינה מגלה. "זה שם מיוחד. לא מוקי ולא בוקי. אם אגלה את השם מיד ידעו מה שם משפחתי ואת זה איני רוצה. נקרא לו מיסטר איקס."

"מתי אימצת את מיסטר איקס?" אני שואלת.

"הוא גר חמש שנים איתי בדירתי הפרטית לפני שנכנסנו לבית המוגן," משיבה תמר. "אבל הוא זה שאימץ אותי, לא אני אותו. ערב אחד שמעתי קולות מהגינה וראיתי את ילדי השכנים משחקים עם חתלתול. בלילה פתחתי את דלת הדירה שלי שיהיה אוויר והחתול היה בחדר המדרגות, על  יד הדלת שלי, ומיד רץ אליי. הוא חיפש בית. לא רציתי לקחת חתול," מודה תמר. "אם כבר, היתה לי אוריינטציה על כלב. בבית הוריי תמיד היו לנו כלבים. שבע שנים גידלתי כלב. אבל החתול היה כל כך מקסים... נראה בן שלושה-ארבעה חודשים, רזה, לא גבוה, פרווה קטיפתית בצבע עשן, לבן-אפור. לפני ארבעים שנה החליטו המדענים שחתול מסוג זה נחשב גזעי. ביקשתי שיעבור עיקור."

חתול, שלא ככלב, הוא יצור מאוד טריטוריאלי. מיד כשהגיע קפץ לי על כל המדפים. גם הגבוהים ביותר, להכיר מה שם. כשהגענו לדיור המוגן שמתי רשת על דלת הכניסה, שלא יברח כשהדלת נפתחת. רישתתי גם את החלון שבחדד, שתהיה לו עמדת תצפית. בדירה שלי שלפני הדיור המוגן היו לו חמש עמדות תצפית. אבל גם מהחלון היחיד ראה את כל הסביבה – חתולים, פרפרים, כלבים, בעלי כנף. זוג ציפורי מאיינה היה מתיישב על החלון... מיסטר איקס ניהל תקשורת עם שכניו. לא היה בודד.

תמר מודה כי בהתחלה התקשתה מאד ליצור יחס לחתול. "הייתי רגילה לכלבים... התייעצתי עם חברה שמגדלת כמה חתולים. 'דברי איתו!' יעצה לי, 'הוא יבין אותך!' – דיברתי, ונוכחתי שהוא באמת מבין ונוצרה בינינו קומוניקציה גדולה.

"הוא היה מאוד פדנט. הקפיד לעשות את צרכיו בקופסא המיוחדת לחתולים שקניתי לו. הצגתי אותה בפינה וניקיתי אותה יומיום. לא היה שום ריח חתולים בחדר. מי שנכנס לא האמין שיש בחדר חתול. בפרוזדור גידלתי צמחים שחתולים משתמשים בהם לניקוי של גופם. מיסטר איקס לא היה גרגרן. לא עלה על השולחן. נתתי לו רק אוכל חתולים יבש. יום אחד ישבתי עם חברה ואכלנו טונה מפחית. 'תני לו קצת,' הציעה. נתתי ומאז נעשה משוגע על טונה פיש.

"הייתי מוציאה אותו לצרכים ולהפעלה בחצות לילה, כדי שאנשים לא ייתקלו בו. הייתי מטיילת איתו עם רצועה, כמו כלב... פעם כשיצאנו הוא התחיל למשוך אותי אחורה בחזרה לבית. משך ומשך עד שנדלקה לי נורה אדומה. חזרנו הביתה וראיתי שדלת אחד החדרים פתוחה ומחוץ לחדר יוצא זוג רגליים של אישה. הבנתי שהאישה נפלה כשרצתה לצאת מדירתה. החתול ראה מה שאני לא ראיתי... עזרתי לה לקום. אם לא החתול הייתה שוכבת כך כל הלילה, בקור. גם חתול יכול להציל. לא רק כלב."

"יום אחד ראיתי רטיבות על יד הארגז שלו. עקבתי אחריו וראיתי שהוא אינו יכול לעלות לארגז וברח לו. הבנתי שהתחיל אצלו תהליך של נסיגה רצינית. שלושה ימים היה בגסיסה. שכב על הרצפה, רבץ וילל. היה נורא. מסרתי אותו לווטרינר שישרוף אותו.

"קראתי בחוברת כי לאנשים בגיל השלישי, שחיים בבתים מוגנים, מומלץ לגדל בעל חיים. זה משקיט את הנפש. ליטוף הפרווה מכניס שמחה ורוגע. לדעתי חתולים מתאימים במיוחד לבית מוגן. הם אינם מרעישים. כלבים, אם אינם מגזע פסיבי ושקט, נובחים ומפריעים. איתם צריך לצאת כמה פעמים ביום לצרכים ולהפעלה.

"יצרתי תקדים בבית המוגן הזה. התחילה בו פתיחות לבעלי חיים. אבל עדיין לא מספיק."

האם תאמץ שוב חתול או כלב?

"לא!" אומרת תמר בפסקנות. "אני כבר בגיל שאין לדעת מה יילד יום. אני רואה איך בעלי חיים נזרקים לרחוב אחרי מות בעליהם. אינני רוצה שבעל החיים שאני אוהבת ילך לאיבוד ויסבול."

תקוה וינשטוק

* * *

נפתלי בלבן-אוברהנד

פגשתי את יוסי

פגשתי את יוסי גמזו כמעט במקרה לפני כ-10 שנים. היתה השקה של ספר שירים שנכתב על-ידי מישהי בשם שרה. קיבלתי הודעה במייל על האירוע והתייצבתי במועדון נעמ"ת בכרמל. המקום היה מלא וגדוש בנשים, והיו בו גם מעט גברים.

המשוררת קראה משיריה, ולקראת סיום הודיעה כי יש לה הפתעה: "בין הנוכחים נמצא המשורר המהולל פרופ' יוסי גמזו."

ההודעה עוררה התרגשות רבה בקרב הקהל. לחשושים עברו משורה לשורה באולם. הבחנתי באדם נעים הליכות, החבוש בכובע (הנצחי) שלו. הוא אמר דברים אחדים, והאירוע הסתיים. ניגשתי אליו ומסרתי לו את ספר השירים הראשון שלי, שיצא לאור באותה תקופה. יוסי עלעל בספר וקרא שיר אחד מתוכו. הוא חייך ואמר משפט אחד: "המשך לכתוב!"

במהלך שנות היכרותנו לאחר מכן שמעתיו אומר משפט זה פעמים רבות, כאשר מסרו לו יצירה כלשהי כדי שיקרא ויחווה את דעתו, תמיד עודד את הכותבים וחזר על אותו משפט. השנים חלפו, וכל המידע על יוסי היה שהוא מתגורר בקצרין אשר ברמת הגולן.

פעם אחת אף התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש איתו. הוא היה קשוב, גילה עניין והציע שאבוא עם כמה חברים ונקיים ערב משוררים בבית-קפה בקצרין. התוכנית לא יצאה לפועל.

באחד הימים נודע לי ולחבריי המשוררים כי יוסי גמזו נמצא בחיפה. הסתבר שיוסי נפל ונחבל ברגליו בצורה קשה. הוא הועבר לבית-החולים רמב"ם לניתוח ולשיקום ארוך. מאחר והתקשה בהליכה ולא יכול היה לעלות במדרגות, לא היה מסוגל יותר להתגורר בקצרין בדירה שהיתה ממוקמת בקומה השלישית. אמנם פרנסי העיר הבטיחו לו דיור חלופי, אך מאז חלפו שנים רבות ולא נמצאה דירה חלופית למענו. התברר שיוסי התגורר בקריית אליעזר בחיפה בבית שהיה של דודו, וזאת באדיבותה של בת-דודו שדאגה לו במשך כל השנים.

כאשר נודע לי שיוסי נמצא בחיפה, השגתי את מיספר הטלפון שלו וקבענו מיד להיפגש. יוסי ציין לפניי שקשה לו להתקיים, והתמלוגים שהוא מקבל מאקו"ם אינם מספיקים למחייתו. הוא היה מאוכזב מאוד מהתוצאות של משפטי הגירושים הקשים שחווה, שרוששו אותו לדבריו.

הזמנתי אותו להתארח בערב המשוררים "השראה צפונית" המתקיים אחת לחודש באחד מבתי הקפה בחיפה, באווירה קברטית.

הוא ענה לי: "תבין, ישנם מקומות רבים אליהם אני מוזמן, איני יכול להרשות זאת לעצמי. אם ברצונך לעזור לי, תשיג לי עבודה במתנ"סים ובחוגי ספרות."

עניתי לו שאשתדל לעשות זאת, אך ביקשתי ממנו שיבוא רק פעם אחת לבקר במפגש הקרוב שלנו. הוא נעתר לבקשתי. באתי לקחת אותו ממקום מגוריו. הוא התקשה מאוד להיכנס ולצאת מהרכב ואף לעלות במדרגות לבית הקפה.

באותה פגישה יוסי הציץ ונפגע. הוא התקבל בחום ובאהבה על-ידי הנוכחים, הקשיב קשב רב לדברים שנאמרו, כולל השקת ספרים חדשים וקריאת שירים שנכתבו על-ידי חברים בקבוצה. הוא האזין לשיריו המיוחדים של האדריכל צבי שקולניק, המחבר שירים ומנגינות, שר במספר שפות ומלווה את עצמו בגיטרה. מיד התפתחה ידידות עמוקה בין יוסי לצבי. החל באותה פגישה מוצלחת, יוסי הפך לאורח קבוע ובן-בית במפגשים בחיפה והסביבה. לקראת סיום הערב הגיעה גולת הכותרת – פואמה מדהימה בחרוזים אותה יוסי כתב וקרא, העוסקת באירועי התקופה וחודרת לנימי הלב. יוסי וצבי הופיעו במרכזים קהילתיים. יוסי הכין הרצאות מיוחדות על משוררי ישראל לדורותיהם כמו אלכסנדר פן ונתן אלתרמן. צבי תמיד הסיע את יוסי וליווה אותו בגיטרה. יוסי עלה על דרך המלך.

ברצוני להזכיר בהזדמנות זו חבר ילדות שלי, החבר הראשון שהיה לי כאשר עליתי עם בני משפחתי בגיל 9 לישראל והתגוררנו במעברת אחוזה בכרמל. סיני גרוסמן, איש אשכולות, תושב חוזר מארה"ב אותו לא ראיתי כ-60 שנה, הופיע פתאום בחיפה והתחיל להשתתף בחוג היוצרים שלנו ואף הוא הצטרף לחוג חבריו הקרובים של יוסי. בתור מהנדס ומנהל מפעלים לשעבר, סיני היה מעשי מאוד. הוא לקח את יוסי תחת חסותו, הסיע אותו לעורכי דין ולמשרדי ממשלה והשיג עבורו דמי נכות ותשלומים אחרים שהיו כה חסרים ליוסי היקר שלנו.

הסופרת צביה פורר, חברתנו המסורה והכישרונית בקבוצת "השראה צפונית", יחד עם בעלה צבי, דאגו להשגת ארוחות שהובאו לביתו באופן קבוע מדי יום והקלו עליו מאוד בתרומתם זו.

בשנים האחרונות הייתה ליוסי עדנה. הוא חידש ספר שירים על מדינת ישראל אותו לא הצליח להוציא לאור. הוא החל לכתוב רומן גדול והיה במהלך הכתיבה. הוא אמר לי תמיד שהוא מנתק את הטלפון בזמן הכתיבה על-מנת שלא יפריעו לו. הוא כתב שירים עבור העיתון הלילי של אהוד בן עזר וכן את שיר הפתיחה של תוכנית הרדיו "שישי אישי" של משה טימור.

קשה לדבר על יוסי בלשון עבר. הוא היה אדם מיוחד, בעל כישרון יוצא דופן שדבר לא נעלם מעיניו וממילותיו. חבר יקר ואהוב על המדינה, אך בעיקר על קבוצת המשוררים החיפאית "השראה צפונית", שהיתה עבורו כמו קומונה של ידידות והערצה. יהי זכרו ברוך!

נכתב ביום בו יוסי גמזו הובא למנוחת עולמים, ה-13.2.2020, ערב יום הולדתו ה-82.

נפתלי בלבן-אוברהנד הוא סופר ישראלי טל' 052-2666178 מייל: tolek2@gmail.com

* * *

ד"ר ארנה גולן

חשיפה אמיצה של קיום פיסי ונפשי מיוסר –

ופרדוקס שירי מקסים

על ספרו החדש של רון גרא, "הבהוב אחד של חסד", שירים חדשים ומבחר, הוצאת צבעונים, 2020, ציור העטיפה – נורית צדרבוים, 445 עמ'.

ספר שיריו  החדש של רון גרא, "הבהוב אחד של חסד", שהופיע זה עתה, מהווה תצוגה מרהיבה של כלל יצירתו. אין זה ספר שירים חדשים בלבד, שכן בצד שירים חדשים מן השנים האחרונות, מובא בו מבחר מכל ספרי השירה שלו, שנים עשר במספר, מאז 1982, אז הופיע ספרו הראשון, "אפלולית".

אין ספק, השירים החדשים, שרבים בהם מפנים מבט אל העבר, מעמיקים את ראייתו, מעשירים את תובנותיו ומגבירים את כוחו השירי. המאלף הוא שכל התהליך הזה מתרחש דווקא במקביל לתהליך מחמיר בחייו האישיים, כלומר – בקיומו הפיסי והנפשי המיוסר, שהוא חושף אותו באמירות נועזות ואמיצות  עד כדי לעורר השתאות. וכיוון שלא נוכל לדון  בכל השפע הזה, נתמקד בהיבט אחד, בתופעה המרכזית והמרתקת, לפיה דווקא השירים טעוני הכאב והחשופים עד "עירום" הנפש, שירים שעולמם הוא של ייסורים, סבל וכישלון ולבסוף אפילו תחושה של הקץ המתקרב, שירים שכמעט אין בהם מרחב של נחת או תקווה, מרתקים את הקורא בכוחם הפיוטי ו"מקסימים" אותו.

הכיצד? נכון מקובל ונהוג להניח כהנחת יסוד כי השירה מעצם טיבעה נובעת ממצוקה וכאב התובעים את ביטויים ולא מאושר ונחת המשקיעים אדם בתנוחת הנאה וסיפוק. אלא שהפעם  לפנינו  מקרה קיצוני ומרתק במיוחד. שירה שבסיסה בחשיפה אישית עמוקה ואמיצה שלא זכורה לי כמוה ובכל היבטי החיים: זוגיות שנקטעה, אובדן הקשר עם הילדים, מחלות קשות שהלכו והחמירו וגרמו במשך השנים לקריסת הגוף והגבריות, בדידות והיעדר אהבה וזוגיות, משפחת המוצא המורכבת והאח האפילפטי, בקיצור – קיום מיוסר ובודד שאין בכוחו לפרוץ אותו.

אז במה כוח שירתו?

למעשה, כבר שמות ספריו מעידים על העולם המובע בהם, כגון, "נעלי גירושין" (1983), "פשרות" (2004), "איוושה" (2005), "יראה" (2010) ועוד.  וכל זאת,  בלא להזכיר כלל את שפע הישגיו של המשורר בחייו המקצועיים כאיש חינוך, כמורה, כמנהל בית ספר וכמרצה לחינוך, כלומר – בלא נחמה כלל. אפשר היה להגיד על דרך החידוד כי עולמו השירי עומד בסתירה אירונית לשמו, לא "רון" בו ולא גבורת אהוד בן גרא. "גרינר" היה שם משפחתו לפני שאביו עיברת אותו, והתאים לו ללא ספק יותר, ולא משום שפריחה "ירוקה" ושמחה בשיריו, כתרגום השם, אלא משום שהמטפוריקה בשירים  שאובה לרוב  מן הטבע הקרוב, ולא כמטפוריקה היוצרת דימוי בין שתי מהויות אלא כמו נתאחדו מהות האדם והצומח.

ואפשר גם להוסיף כי  המטאפורות משקעות את "האני" בשירים גם  בקיום היום יומי (כמו הדימוי החזק, אני מתבלה כבגד) וגם בכך טמון חלק מקיסמה של שירתו. אבל כל זאת בלא התיימרות יתירה ובלא תחבולות שירה מורכבות על מנת להרשים. ואף על פי כן היצירה השירית עצמה, במין פרדוקס מתמיה כמעט, מרשימה ודוברת  בכוח שירי מיוחד. הכיצד?

דומה, כי התשובה מצוייה  בראש וראשונה באדם הנתון במצוקות הללו, בהיקף ראייתו, בשפע התובנות שהוא חושף באומץ, ובמיוחד בפרדוקס הקיומי המובע בשירים ובתבניתם. כי לנקודת תצפיתו מצטרף המבנה הפרדוקסלי של שירים רבים בעצמם, שרבים מהם נבנים גם מן הניגודיות הפנימית הקיימת באדם הכותב, כמו גם מתחבולות של מיקצב וחריזה קלילים לכאורה ועל כן מצויות ביחס פרדוקסלי, של סתירה פנימית,  למובע בהן.

 כבר על כריכת הספר האחורית נמצא את  השיר דמוי המיכתם שכולו פרדוקס כאוב ועמוק: "עכשיו כשהאהבה מתדפקת / על דלתי / אני אינני" (השיר בעמ' 52 ). כשסוף סוף, אחרי חיים רצופי בדידות, עולה סיכוי לאהבה, הוא עצמו, פיסית ונפשית, "גמור".

גם השיר הראשון, המדהים ועז הביטוי, הפותח את מדור השירים החדשים, מדור  ששמו עצמו כבר כולל פרדוקס, "חשיכה בקיץ" או כך: "הלילה את מותי / חלמתי / הבוקר המית את חלומי." כלומר, דווקא הקימה הלא צפוייה שלו לחיים היא כמוות  לחלום המיתה! 

גם  שמו של הספר הוא תקווה והקלה אבל אינו אלא רק הבהוב אחד שגם נעלם, ולפי השירים הרי הופיע במאוחר (כשאני אינני...) אין תימה אפוא שהשם לקוח מן השיר הקרוי "אוקטבת הסיום" (156 ). כמובן – לא מוסיקה כאן ולא שמחה אלא אוקטבה אחרונה של חיים לפני קיצם כשעננה ואור צונן עוטפים אותה. "הזמן  מתקתק חרש / עמוק בפנים גולשת /שעת הדמדומים," הוא מתוודה. תחושת העולם הופכת פנימית ושעת הדמדומים מורגשת לו כאובייקט גולש  בנשמה ומסיים את החיים.

איזה שיר טראגי! אלא שבאורח פרדוקסלי ניצבת לה תבנית השיר והיא קלה, קיצבית כמעט ריקודית, משקפת את "המוסיקה" שהאוקטבה דיברה עליה. גם רימזי החריזה מגבירים את הקיצביות (חרש-גולשת, חסד-שקט, אמש-עוטפת), והכול נמסר בטון רך ההולם הבהוב  ולא אור של ממש והכול ללא זעקה.

גם המטפוריקה אינה מכוונת להדהים  אך היא מפתיעה. לא רווי מוסיקה הוא החלק הזה אלא כאמור תחושת הקץ ההולך וקרב ואשר הוא מקבלו בלא זעקה, בצניעות ואפילו בלא התרסה. כל שהוא חש הוא בכאב טהור על שנפל בחלקו. מתברר כי עם השנים העמיקה הקדרות, העמיקו הייסורים, נוספו מחלות קשות, וכל מה שאיפיין את שירתו מראשיתה התעצם והפך לשירה עזה כיוון שפרדוקס הקיום הזה, של חיים ומוות, חיצוני ופנימי, גוף ונפש, כאוב אך שקט, והכל בעת ובעונה אחת, הוא היוצר את "הפרדוקס המקסים".

בשירים החדשים מעמיקה גם התבוננותו בדמויות של הזולת, היבט שאיפיין מדי פעם את כלל שירתו, אלא שהפעם, בשירים הללו המכונסים במדור "קווי אנוש", קולט רון גרא בחריפות ובעמקות בעיקר את בני דמותו,  אלה  השרויים בעליבות ובבדידות, נתונים בכמיהות ללא סיפוק, סובלים ממין מתוסכל, וכל זה מחריף לעיתים את הטון האירוני. כך, למשל, בשיר על זה  שאיבד את "אונו" אך לא את "הונו".

בספרו הקודם, "בשעה הזרה", כתב גרא בשיר עז ביטוי ונדיר ביופיו – למה הוא כותב שירה. וכך אמר: "אני כותב שירה מפחד החיות / השוכנות בי / הלביאים המשתקפים מתוכי. / הרי יש גבול לצפייה במראות / השבויים בי. / אני כותב כדי להרגיש את קול הציפור החולף דרכי" (445).

כלומר –  הכאבים והייסורים, שהיו כחיות שואגות ועזות כוח, עוררו בו פחד עצום ודחפו אותו למבע ולבריחה מהתבוננות בעצמו. או אז התקווה למעוף של ציפור, של חיים ושירה, פיעמה בו והולידה את שירתו כתקווה לחיים אחרים שעוד היתה בו. אלא שכוחו הולך ודל בשירים האחרונים, ובמקביל מעמיקה ההתבוננות העצמית. "בכל יום" הוא מייחל לצילצול מאדם או מילדיו שנותק מהם או מנכדיו שחודש הקשר עימם כפי שניתן להבין משירים אחדים שרימזי אושר בהם. אבל הצלצול אינו מגיע, "ורק אני ושירי / רוקדים בעירום / בגן בו עצבות עמוקה / מחלחלת" (153). רק הריקוד השירי בעירום נפשי בקיום רווי עצבות  מאפשר לחיות ולמצוא בחיים בכל זאת שמחה.

בראש המבחר מובא ציטוט משירו של אפולינר, שאינו יכול לשער חיים בלא אישה עם תבונה, חתול בחדר עם ספרים וחבורת רעים. ומתברר, כי גרא חווה כזה. ובנוסף, כמבוגר הוא  גם מתבונן אחורה וחושף בשיריו את ילדותו המורכבת, את מות הוריו בגיל צעיר ואת סיבלו של אחיו הבכור האפילפטי, שלא לדבר על פרשת נישואין ופירוקם בעקבות בגידות האישה ואי יכולתו לבנות זוגיות חדשה. כל שיר וסיפור עמוק בו, או איזה תהליך נפשי משמעותי והכל הופך לשירה מרתקת.

כך, למשל, הוא השיר המפתיע על בגידתו של אביו באימו. מבנהו אירוני חריף או אף פרדוקסלי, ונדמה לקורא שהוא בנוי על אלוזיה למקרא. אבל לא. מתברר ששמות הוריו הם אמיתיים בתכלית כמו גם שמה של המאהבת, המציאות זימנה את  האירוניה והבן שקלט את האלוזיה האירונית למקרא הפך את המציאות, המובאת ברמזים,  לפרדוקס.

וכך נאמר בשיר: "אבי יעקב. / אימי רחל. / יקירת ליבו / לאה. אימי ללא ששון. / אבי מצא מנוחה / בזרועות לאה. / לאה דיברה בלשון אבי / יידיש טהורה. / אימי התבוססה בכאבה / כידוני קינאה הכאיבו ללבבה. / שתקה, כינתה את לאה 'פירדה' / ולא יספה. ימים בימים נמהלו / אימי נפטרה באיבה. / אבי נותר כקונכייה ריקה" (76).

לא רחל היתה אהובת ליבו של אביו כפי שהכתיב התנ"ך. אבל כשרחל נפטרה רק הובן עד כמה היא היתה חיונית לחיי האב.

והוא עצמו? אפילו בגן הילדים הוא חש עצמו "כשה לעולה", ואשתו? במדור "כתם גדול ביניהם" הוא חושף ברמזים מכלילים ובדחיסות של ביטוי את פרשת בגידותיה של רעייתו, נושא שעלה גם בספריו הקודמים, כמו בשיר הבא:

"בראשית היינו אחד / אך כבר אז דבקת בבשרים לוהטים / של גברים אחרים." (64). ובמהלך נישואיהם? "היא אדונית / רוכלת / לעצמה עם עצמה" הוא אומר ברמיזה לסיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" – לשם העצמת אפקט הפיתוי שהיא מפעילה ואכזריותה,  כשהיא רוכלת בגופה – "קטועת חיבה / איזדרכת רעילה. / נדלקת עם זרים / כתם גדול ביניהם" (57). עתה יש בו כבר היכולת להטיח בה, כי בעודה כאיזדרכת פורחת באדום, ציבעה רעיל והכתים את נישואיהם. גם שמלת החתונה, שהיתה "שמלת קצפת אמריקאית", אך שימשה קודם לחתונה אחרת, גורלה לכן נחרץ, והיא התפוגגה ל"קצף".

וכאן קשה להימנע מהתהייה: וכי איך לא אגר המשורר כוחות במשך השנים לזוגיות חדשה ונותר שקוע בכאבו?

 ועל כך עונה גרא בעקיפין בשיר יוצא דופן שבו הוא מונה בעצמו את נושאי ייסוריו וכתיבתו: "רושם ביומני / זיכרונות פגומים / שבויים בפנימיותי / על הוריי שנפטרו צעירים / ובחלום מושיטים אליי את ידם. / על אחי האפילפטי  / שגווע אל מול עיניי / על נעורים שנשברו / על ידיים שהיגשתי אל האל / והתמקחתי / על קולי שהשתנק / על אהבות שהשאירו משקען / על בגידתן."

רק בסוף עולה קצה של תקווה, רמז כמו בשירים רבים: ילדיו הם המעוררים אותה הפעם, ו"אליהם אני שולח חיוך / בהיר מלא תקווה." בשירים אחרים הוא מרמז שלא מצא אהבה טהורה אחרת, שנואש, שקיווה אך התאכזב, וכאמור על העטיפה, כשהאהבה כבר דפקה על דלתו – הוא, כוחו ונפשו – כבר היו דלים מדי.

ולסיום וכיוון שנגעתי אך בקצה קצהו של השפע המכונס בספר, אולי נסיים בשיר המצויין ורב המשמעות הלקוח דווקא מספרו הקודם, "בשעה הזרה", שכתבתי עליו. במבחר השירים מן הספר הזה הוא מופיע ראשון, מבטא את כמיהתו המשמעותית שלא לחשוף את צפונותיו, שלא החשיפה הכאובה תהווה את עולם שיריו, אך אינו יכול, והכמיהה נמסרת במבע עז.

"אילו יכולתי להתאפר / להחליף פנים / לשנות לבלי הכר / לחפות על תוגה המשוקעת / בעיניי / כדי שאיש לא ירחם / ולא ילעג למסכת חיי," הוא אומר, אילו יכול. ואף שהוא יודע שזו אשלייה הוא מעצים אותה באורח פרדוקסלי ומבטיח כי "באביב אלבש עלווה חדשה / עניבה ומקטורן," וכאדם המתלכד עם חוקיות הטבע הבריאה, זו של הצמיחה מחדש, הוא שואב כוח למרות החולשה כאשר  שירתו היא הכוח  המחייה אותו, היא בת שיחו המפקיעה אותו מבדידותו ומכאביו הפיסיים והנפשיים, היא שתצמיח את כוחותיו.

על כן הוא פונה לאל בשיר אחר, ככוח היחיד שנותר לפנות אליו, שהרי הוא יודע "להשיל רמזים צפונים" להבין את צפונותיו, כמו גם את "מנוסת כוכביי", ובשיר מרשים הוא מבקשו: "עשה שאתפלל אליך / בחיוך / ובידיים קלות." מלא את בקשתי הפרדוקסלית שלא אזעק מכאב אלא אשלים בחיוך ובסליחה.

אכן, ספר שירים ייחודי, מרגש ורב משמעות, שעשוי להעניק לכל קורא חוויה שירית לא שכיחה ורבת עניין.

ד"ר ארנה גולן

* * *

יוסף אורן

יובל שמעוני – אמן הכתיבה האלטרנטיבית

חלק ב' – מסקנה פציפיסטית

ברומאן "קו המלח"  

בהופעה נדירה בפני קהל, באירוע שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן ב-2019 לרגל הופעת "נער האופניים", הרומאן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הקדיש יובל שמעוני את דבריו לסופרים ששילבו בעלילות ספריהם דמות שלקתה בעיוורון. בין סופרים אלה מנה גם את "העיוורון" הבא של סבו, המשורר דוד שמעוני: "מעיניו נסתרו תופעות שצופן העתיד."

קביעה זו נתמכת היטב בפרקי הספר שכתב סבו בשלהי חייו, "פרקי זיכרונות" (הוצאת אגודת הסופרים העברים במסגרת הוצאת "דביר", 1953), שבהם דימה ל"עיוורון" את אי-הוודאות שהיא מנת חלקו של האדם במרחב השנים של חייו, השנים שבין הלידה למוות.

באחד מפרקי ספרו זה סיפר דוד שמעוני כי ב-1906, והוא אז צעיר בן עשרים, היה פעיל ברוסיה במחתרת והחזיק מטעמה אקדח ברשותו. בתקופה המהפכנית הזו בחייו ניסח כרוזים בלתי-חוקיים נגד המשטר של הצאר, ובאחד הלילות גם השתלט עם חבריו על בית-דפוס של יהודי והדפיס כמות גדולה של עותקים מאחד הכרוזים שחיבר, וגם העביר בעצמו חלק מהכמות שהדפיסו באותו לילה אל דירה בקצה האחר של העיר. בפעולה הזו כמעט ונלכד, אך ניצל מגירוש לסיביר רק בזכות קור-רוחו, כאשר התעלם מקריאתו של שוטר, שהורה לו לעצור לבדיקה, והלה בחר שלא לרדוף אחריו. (עמ' 128).

מה למד סבא שמעוני מסערות חייו?

הפרק המהפכני בחיי דוד שמעוני לא היה ממושך, אך גם אחריו, אחרי שהתפרסם כמשורר בולט בשירת הדור, עבר טלטלות רבות בחייו: עלה לארץ ב-1909, ואחרי שנה עזב ונסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטאות של ברלין, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, ורק אחרי שהצליח להיחלץ משם עלה ב-1921 שוב לארץ ונשאר בה לצמיתות. וכאן כתב את האידיליות שלו על החלוצים מהעלייה השנייה (המפורסמות מביניהן היו: "יובל העגלונים" ו"מצבה"), שלימים כונסו ב"ספר האידיליות" שאותו הקדיש לזכרו של יוסף חיים ברנר. 

עוד לפני שעלה לארץ ספג דוד שמעוני ביקורת ברוח הזמן, אחרי שפירסם במהלך מלחמת העולם הראשונה (1917-1916) את האידיליה הראשונה שלו "כרמית", שבה ביטא "לא להטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטריפים, כי אם רק שלווה שבאור ואור שבשלווה." אחדים ממבקרי הספרות של התקופה גינו אותו אז על כך "שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדימיון והרצון - - - שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים."

רק אחרי הרבה שנים השיב שמעוני למבקריו בספר זיכרונותיו את הדברים הבאים: "כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומוות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו: אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית." (עמ' 162).

המילים המודגשות בציטוט זה מופיעות כך במקור, ולפיכך חשוב לבאר את התוכן המשתמע מהן. צירוף המילים "הוויה אינסופית" מגדיר את המציאות כפשוטה, את ממשות החיים שזרימתם היא דינמית, נצחית ואין-סופית (בדומה לזרימת הרוח, עמ' 57-56, והחול, עמ' 72-70, ב"מעוף היונה"). ורק בני-אנוש, שהם בני-חלוף ואשר חוו מלידתם ועד מותם רק קטע מאינסופיותם של החיים – כגון: פילוסופים, היסטוריונים, סופרים וכותבי זיכרונות – מציעים בעצם רק גירסאות להסבר ההפָכים המתרחשים בממשות החיים בה-בעת, כפי שתכנים שונים ומנוגדים מוטבעים בשני צדדיו של מטבע.

 ואכן, מנה דוד שמעוני, בפרק נוסף בספר זיכרונותיו, הפכים שנתגלו בה-בעת בתגובת יהודים כלפי אירועי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, אחרי מהפכת קאֶראֶנסקי משנת 1917 בפטרוגרד ואחרי מהפכת השבעה-עשר באוקטובר (מהפכת לנין) באותה שנה במוסקבה: "אלה היו סימפוניות עצומות בהן צילצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שיכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממוות," או בלשון הדימוי בציטוט הקודם: כל הצדדים המנוגדים של מטבעות התקופה (עמ' 167).

מסקנה חילונית מול עולם כמרקחה

בשיר "בין השמשות", שהתפרסם בתרס"ד (1904), אם כי נכתב כשנתיים קודם לכן (והוא אז רק בן שש-עשרה), תיאר דוד שמעוני חלום שחלם בשעת השקיעה של יום חורף. השיר מסתיים בשתי השורות הבאות: "וְצָפוּן בַּדְּמִי: שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת / אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהַּ." החיים והמוות הם צמד שאין להפריד ביניהם, וחוק הקיום הוא שלחייו הסואנים של  האדם צפוי מועד סיום, המועד שבו אש החיים הסואנים שלו תכבה, בעוד שאש המוות תמשיך לבעור לנצח בדממה.

השיר מעיד שכבר בשלב מוקדם בחייו, בתחילת המאה העשרים הסוערת ובטרם השלים את שנות העֵשְׂרה שלו, היה סבו של יובל שמעוני צעיר מפוכח וחף מאשליות, עלם שהבין באופן עמוק יותר מאחרים בגילו, כי "שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת." זהו שיר חילוני לחלוטין במסקנתו על הדואליות הקיימת בממשות: בעוד נשמעים הרעשים הזמניים של החולף, של האדם, נמשכת בדממה גם הוודאות הנצחית של "ההוויה האינסופית". אלה הם שני צדדיו של המטבע. גם יובל שמעוני, הנכד, הגיע אל המסקנה החילונית הזו של סבו בספרים שפירסם עד כה.

אך לפני שייאמר משהו על ההשקפה החילונית של יובל שמעוני, כדאי לעיין בעוד שיר של סבו, שבו בחרתי להדגים את חדירתה של המוֹדֶרנה לשירה העברית בתחילת המאה העשרים, בספרי "מוֹקְדים חדשים בשירה העברית" (2015). בשיר "וְלֹא אֵדַע", שנכתב ב-1917 (אחרי האידיליה "כרמית", ואולי כמענה סמוי לתגובה המסתייגת של מבקרי התקופה מתוכנה), הוא מתאר "אני" המקיץ מתוך שינה ממושכת ובעודו לָפוּת בין שינה ובין עֵרוּת, הוא מתקשה לקבוע את טיבה של הממשות, האם היא לפני זריחה או לפני שקיעה: "וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי: הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?"   

הניגודים בהגותו של הסבא

רמז לפרק המהפכני בחיי סבו של "נועם שכטר" כלל יובל שמעוני ב"המנורה", הראשון מבין שתי העלילות בספר "חדר". במהלך בימוי סרט הסברה לטירוני אחת מיחידות חיל-האוויר, נזכר המילואימניק "נועם שכטר" בן ה-37 באירועים שונים משנות ילדותו וביניהם את שקידת אביו לספר לו על התקופה בחייו של  סבו כמהפכן בתחילת המאה העשרים ברוסיה, כאשר עדיין "חשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה" ("קו המלח" עמ' 308), ולפני שנואש מהמהפכה ונמלט מרוסיה.

ובמיוחד הבליט אביו של "נועם שכטר", בסיפוריו על אותה תקופה סוערת ברוסיה ובחיי סבו, את אומץ-לבו של פנחס רוטנברג, שבינואר 1905, הציל בפטרבורג את מנהיגו, כומר שהנהיג הפגנה נגד הצאר ניקולאי השני, הפגנה שנכשלה, ע"י שגזז לכומר את זקנו, הלביש אותו בבגדי אישה וחילץ אותו מידי החיילים של הצאר. "קסם גדול קסם רוטנברג לאביו בשל המעשה הנועז הזה וגם בשל המעשה שעשה לאותו כומר באחריתו, כשנתגלה שבגד באנשיו" ("חדר" עמ' 88 וגם ב"קו המלח" עמ' 226). ואשר לסבו של שכטר, הוא אכן הגיע לארץ שנה לפני רוטנברג, אך נואש גם מהנעשה בארץ ועזב עוד לפני שרוטנברג הקים את תחנת-החשמל בנהריים ("חדר" עמ' 100), כדי לחזור אליה פעם נוספת ב-1921, והפעם לצמיתות.

אין ספק שעל-פי קורותיו של סבו, דוד שמעוני, שהגדיר את החיים כ"הוויה אינסופית" ונצחית, שכל הגילויים הסותרים מתרחשים בה בה-בעת, ושהיא תמיד הוויה של אי-ודאות לבן-אנוש שזמן חייו בה קצוב, גילף יובל שמעוני את דמות המהפכן הראשון המתואר ברומאן "קו המלח", איליה פוליאקוב.

בתולדותיו של איליה פוליאקוב אכן כלולה פעולה בנסיבות דומות לפעולת הנקם שביצע רוטנברג נגד הכומר שבגד בחבריו מהמחתרת נגד הצאר: אף שהמשימה לרצוח חבר מחתרת שנחשד בבגידה בחבריו לא הוטלה עליו, גרם איליה למותו של הבוגד מפליטת כדור מאקדחו. מאחר שידע כי מנהיגי המחתרת לא יסלחו לו על המעשה שיזם על דעת עצמו ועל תוצאותיו, נמלט איליה לא אל אחת מבירות מערב אירופה, אלא עלה על רכבת שנסעה למזרח היבשת, הרחק מהישג ידם של מפקדיו, ובה הגיע עד לרגלי ההימלָאיה בהודו, ושם הסתפח למשימה הפוכה לחלוטין מאותן שביצע כחבר במחתרת ברוסיה – סייע לווטרינר מאנגליה לנקום את נקמתו מאיטלקי שגנב ממנו את אשתו. אלה הם משיגיונותיה של כל תקופה בהיסטוריה: "להט הצדק" לכלל בצד אחד של המטבע ו"שכרון הנקמה" הפרטית בצידו האחר, כך בחייה של חברה וכך גם ביחסי יחיד מול יריבו.

המקורות לעלילת "קו המלח"

כאשר נמלט איליה מרוסיה ועלה על רכבת במסלול הפוך לזה שהיה מצופה שיבחר לנוס בו, רכבת שדהרה לעומק מזרחה של היבשת, לא ידע שזו שלא הספיק להיפרד ממנה, צעירה נאת-מראה, הרתה מליל האהבה היחיד שלהם, ושמרחמה יגיח כעבור תשעה חודשים בן מזרעו. ושכעבור שנים אחדות היא תעלה עם בנה לפלסטינה-א"י, ארץ שהוא לא שקל מעולם להימנות עם חלוציה, ושבמשך כל חייו ינבור הבן הזה בעיתונות העברית של תחילת המאה וינסה לדלות מהם מידע על אביו המהפכן, כדי לבסס את ההערצה לדמותו.

העיוורון של איליה היה כפול. עד יום מותו לא שיער כלל שבן נולד לו מליל האהבה הנשכח ההוא, וכמובן שלא העלה כלל על דעתו שגם נכד ייוולד לו בארצם של החלוצים, שבניגוד לאביו לא נבר בעיתונים עבריים נושנים כדי למצוא בהם מידע על סבו המהפכן, אלא יצא למסע במסלול המשוער של סבו, איליה פוליאקוב, וגם סיים את חיים במקום שבו סיים סבו זה את חייו, בכוך התבודדות של מנזר בשיפולי ההימלָאיה ההודיים, שבו גאל סבו את עצמו מייסורי מצפונו. 

בפואמה "ממדבר למדבר" שהשלים בתרפ"א (1921), בשנת עלייתו השנייה לארץ (שירי מסע ביוגרפיים המתארים את אירועי חייו בין שנותיו במדבר אירופה עד הגיעו ל"מדבר יהודה" בא"י), שילב דוד שמעוני שיר לירי המספר על נטישת עלמה אחרי ליל אהבה יחיד – אירוע הממשיך לצער אותו גם אחרי שנים: "בּוּזוּ לִי! נַעֲרָה גְדוֹלַת-עֵינַיִם וּגְדוֹלַת-חֲלוֹמוֹת עָזַבְתִי שָׁם - - - וַאֲנִי עֲזַבְתִּיהָ גַּם מִבְלִי קַחַת בְּרָכָה מִמֶּנָה - - -  לִפְנֵי הִפָּרְדִי מִמֶּנָּה לָנֶצַח."

עדות זו משירתו הלירית של דוד שמעוני, סבו של יובל שמעוני, מחזקת גם היא את ההנחה שסיפורי החיים של שלושת הגברים ברומאן "קו המלח" – הפרק המהפכני בחייו של איליה ברוסיה, הפרק הארץ-ישראלי של בנו נחמן ששילב בחייו חרב וחרט, והמסע בהודו של נכדו הישראלי אמנון במסלול של סבו המיתולוגי – מבוססים במידה כזו או אחרת על אירועים שהתרחשו בממשות לגברים משלושה דורות במשפחת שמעוני.

נחמן ב"קו המלח"

מיום שעמד על דעתו אסף נחמן מידע על אביו איליה פוליאקוב. ומאחר שאימו מאשה סירבה לגלות לו פרטים על אביו, כי לא סלחה לו על כך שנטש אותה במינסק ולא חזר מפטרבורג להינשא לה, "היה יכול לצייר לו את דמותו כרצונו, להגדיל ולהאדיר אותו כמין יֵשוּת נאצלת" (עמ' 225), "כאדם שביצע מעשי גבורה" (עמ' 295-294). במשך כל שנותיו המשיך בכך: "בילדותו ובנעוריו קשר אותו (את אביו) למופלאות בעלילות ששמע, ובבגרותו, בשנים שהיה איש אקדמיה והתמתן, נמצאו לו תחומי עניין אחרים, אבל בזיקנותו שבה ועלתה כמיהתו הישנה לעלילות מופלאות, והפעם בלי כל סייג. - - - בבת-אחת התחדשה בכל תוקפה משאלתו הישנה: אם לא שיחזור, לפחות שיהיה (אביו) דמות מופתית, משכמו ומעלה." (295-294).

מאחר שלא קיבל עד הגיעו לבגרות מענה על השאלה שהטרידה אותו, "מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אימו ואותו" (עמ' 317), בחר נחמן ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה והתכוון להתרכז באירועים ברוסיה בתקופת שלטונם של שני הצארים שמהפכנים רצחו אותם – אלכסנדר השלישי (1894-1881) וניקולאי השני (1917-1894) – ושבתקופתם השתייך גם אביו למחתרת מהפכנים כלשהי.

בשנת 1943 התגייס נחמן לבריגדה. תחילה לחם באפריקה (עמ' 276) ואח"כ באירופה (עמ' 295). אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיקם אחרי שהצטרף להגנה (עמ' 500). אחר-כך לחם במלחמת השחרור ואחרי סיומה חידש את לימודיו באוניברסיטה (עמ' 392). אף שהצטיין בלימודיו, הבין שעקב תככים בחוג להיסטוריה לא יקודם בו למעמד מרצה, ולכן עזב, שרף את מחקרו הגמור על יחס הדתות לזמן ולמוות (עמ' 397-392), ועבר לעבוד בעיתון "דבר" (עמ' 460) כמגיה קפדן שהיה אימת כל הכתבים ונושא קבוע לבדיחותיהם. ואחרי פרישתו לגמלאות ישב בספרייה וחקר את עברו של אביו איליה.

פרטים אלה על נחמן, בנו של איליה פוליאקוב, מושתתים במידה זו או אחרת על דמות אביו של יובל, שמואל שמעוני, כפי שאפשר להיווכח ממסכת חייו: שמואל שמעוני נולד ברחובות ב-1921 (השנה שבה עלה דוד שמעוני בשנית לא"י) ולימים נודע במשך 20 שנה כמנהל המיתולוגי וחמור-הסבר של תיכון חדש בת"א. בסיום לימודיו בגימנסיה הרצליה בת"א (יסודי ותיכון), יצא להכשרה בקיבוצים גבע ורמת יוחנן, במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בבריגדה היהודית, אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה ומקרא. לימודיו באוניברסיטה נקטעו בפרוץ מלחמת השחרור, שבה היה לוחם בגדוד מכמש ובגדוד בית-חורון, אך הוא השלים אותם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

שמואל שמעוני אכן היה איש החרב והחרט, כרבים מבני דורו, וכמו נחמן פוליאקוב ב"קו המלח", שהפך את איסוף המידע על אביו איליה למפעל חייו, גם שמואל שמעוני שקד לדלות חומרים מהעיזבון של אביו, המשורר דוד שמעוני, ופירסם מהם ב-2002 את מכתבי הוריו מהשנים 1920-1910 בספרו "עשר שנים, אהבת דינה ודוד".

דינה, סבתו של יובל, היתה בתו של ברוך פפירמייסטר – המוזכר ב"קו המלח" כצעיר שבניגוד לבני גילו שנסעו למערב אירופה, הוא התייחד בכך "שנסע מעיירתו ברוסיה למזרח וחי שם שנים לפני שעלה לא"י" (עמ' 457). כאשר עלתה משפחת פפירמייסטר ב-1892 לא"י היתה דינה תינוקת בת שנה. תחילה התגוררה משפחת פפירמייסטר בראשון לציון ומ-1920 עברה לרחובות, שהיתה תחנתו הראשונה של דוד שמעוני בארץ בעלייתו השנייה אליה ב-1921.

אמנון ב"קו המלח"

גם הפרטים על אמנון (שכבר מזמן שינה את שם-המשפחה שלו מפוליאקוב לפּוֹלֵג), שרוכזו ב"קו המלח" (בעמ' 831-818) ופוזרו בו במקומות נוספים, חופפים בחלקם לאלה שניתן היה ללקט מהעלילה המוצפנת בשתי העלילות הגלויות ב"חדר". התקופה המשפיעה ביותר בחייו של "נועם שכטר", תקופת שירותו במלחמת לבנון, היא גם התקופה שהשפיעה על אמנון לעזוב את העיסוק בעיתונות ואת נעמי, זוגתו במשך ארבע שנים, כדי להתפנות למסע בעקבות איליה פוליאקוב סבו. לפיכך "המספר" ו"נועם שכטר", גיבורי העלילה המוצפנת בשני הרומאנים הקודמים של יובל שמעוני (ב"מעוף היונה" וב"חדר"), מתלכדים באופן מושלם עם אמנון "ב"קו המלח", ושלושתם מבוססים במידה זו או אחרת על חייו של יובל שמעוני בתקופה זו.

על השפעתה של תקופת השירות במלחמת לבנון על אמנון ניתן ללמוד מהקטע הבא ב"קו המלח": "יצא בזמנו למלחמת לבנון, ומין אובססיה תקפה אותו אחריה, ומבעד לכל מאורע ומאורע חיפש תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום. אלה היו האשמות נוראות, תיאוריות קונספירציה שרק מוח מעוות יכול להגות אותן - - - שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת." (513).

אחרי שהשתחרר משירותו בלבנון עזב אמנון את הארץ וטס אל אנגליה לפגוש את בנו של הרופא מיקנזי בתקווה לדלות ממנו פרטים על איליה פוליאקוב. אחרי שלא הפיק ממנו שום מידע בעל ערך על סבו, לא חזר אמנון מאנגליה אל נעמי ואל ילדיה אלא טס אל הודו "כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים לחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם." (עמ' 308).

אמנון ביסס במידה רבה את קביעתו זו על ההיסטוריה על תיאור מפורט של תקופת המילואים שלו במלחמת לבנון הראשונה (בעמ' 865-832) ובמוקדה האירוע ששבר את לבו: כישלונו להציל את עַלי מטביעה בים, ילד רך בשנים שאך זה התייתם בהפגזה מהוריו. 

סיכום עצוב של המאה העשרים

הרומאן "ים המלח" הוא סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית. וכדי להקיף את מֵאת שנותיה היה יובל שמעוני זקוק לשלוש דמויות שיְיצגו ביחד את רצחנותה ואת האסונות שהמיטה על האנשים שכל-כך ציפו שתשנה את פני ההיסטוריה מכפי שהיתה במאות הקודמות. את האכזבה הזו מהמאה העשרים ביטא יובל שמעוני ברומאן הזה בכל העוצמה שפציפיסט כמוהו, שוחר שלום שגם לחם להשלטתה על "ההוויה הנמשכת" כבר בדורו, יכול היה לבטא אותה באמצעות משפטם הקשה על ההיסטוריה של שלושה מגיבורי עלילת "קו המלח". 

איליה פוליאקוב פעל כיהודי סוציאליסט בתחילת המאה כדי למוטט את עריצות הצאר ונכשל כי גילה שהמהפכה מחליפה רודנות אלימה אחת, זו של הצאר, ברודנות אלימה ממנה שנייה, של מנהיגים כוחניים מן העם הרוסי שאילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. כאשר עזב את מינסק בלי שנפרד ממאשה (מרים) הרהר איליה שאולי השאיר את מאשה בהריון, אך דחה מחשבה זו בו-במקום: "כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו. - - - ולמה יצא (התינוק מרחם אימו) אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג" (עמ' 177). ומאחר שמצפונו ייסר אותו על המעשים שביצע בפטרבורג בשליחות המחתרת, ביטא בקול את אכזבתו מההיסטוריה: "הייתי מספיק רע - - - אנשים נהרגו בגללי" (עמ' 662-661).

נחמן פוליאקוב, בנו של איליה, פעל באמצע המאה וכלוחם מן השורה של הציונות לחם בבריגדה, לחם במלחמת השחרור והיה בין קולטיה בארץ של שארית הפליטה משואת אירופה וגם של המוני הפליטים מקהילות יהודיות במדינות ערב. ועד מהרה נוכח שהצלחתה של הציונות להגשים את מטרתה המרכזית, ההקמה של "מדינת היהודים" בא"י, יצרה סכסוך מתמשך עם עמֵי ערב – סכסוך שבו נאלצים בני-אנוש שוב לבחור בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. במועדו, בהגיעו לזיקנה מופלגת ואחרי שחקר במשך שנים רבות את מה שאירע לאביו בשנות המהפכה, ניסח נחמן מסקנה כוללת ואוניברסאלית יותר מזו של אביו על ההיסטוריה: "עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סֵעוּדית, רק העולם קשיש ממנה" (עמ' 513-512 ברומאן).

אמנון פּוֹלֵג, נכדו של איליה, פעל בשלהי המאה, וגם הוא לחם הן בסדיר והן במילואים במלחמות הממוחזרות שיזמו מדינות ערב נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ-ישראל – לחם והתאכזב, ולכן יצא למסע בעקבות סבו לסיים את חייו בכוך המתבודדים בצפונה של הודו שגם סבו בחר לשים שם קץ לחייו אחרי שנואש מתיקון העולם במהפכה. ואת משפטו על ההיסטוריה כבר ציטטנו קודם: "פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם" (עמ' 308). 

סיכום אופטימי על יצירתו של יובל שמעוני

כאמור, ב"קו מלח", שהוא רומאן פציפיסטי המגיש סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית, סקר יובל שמעני את המאה העשרים באמצעות קורות-חייהם של שלושה גברים (איליה, נחמן ואמנון), שאמנם היה ביניהם קשר גנטי, אך כל אחד מהם היה בן תקופתו וגם חי באינטנסיביות את אירועי תקופתו, ולכן סיכם כל אחד מהם בדרכו את משפטה של ההיסטוריה. באמצעות אכזבתם המשותפת מן האיוולת של האנושות במשך דורות ביטא יובל שמעוני את הרעיון העמוק על אותה "הווייה אינסופית" ורבת הסתירות שעליה דיבר סבו, דוד שמעוני.

אך כישרונו המיוחד של יובל שמעוני כמספר איננו מתבטא רק בהבלטת השקפתם זו של השִמְעונים לדורותיהם בעלילות ספריו על כישלונות התנהלותה של ההיסטוריה, אלא ב"פיקשין" (FICTION), בבידוי המפתיע שהעניק לגיבוריו, בידוי המעיד על דמיונו העשיר כיוצר ועל יכולת הסיפור הנדירה שלו, שהיא כתיבה אלטרנטיבית לזו המקובלת שהורגלנו אליה גם ביצירותיהם של הטובים מבין סופרי הדור.

יתר על כן: בעוד שבשני הספרים של החטיבה הראשונה, ב"מְעוּף היונה" וב"חדר", עסק יובל שמעוני בעיקר בנושא מצומצם וכמעט פרטי של "ההווייה האינסופית" (באהבת צעיר ישראלי לצרפתייה בת-גילו, שניהם גיבורי העלילה המוצפנת, ובסיפורי-חיים של דמויות-המשנה בעלילות הגלויות), הוא פתח ב"קו המלח" חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על נפשו של הפרט ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד.

- - - - -

ביבליוגרפיה: הפרק על "מעוף היונה" כלול בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991, הפרק על "חדר" (ביחד עם פירוש לאגדה "הכס") כלול בספרי "הקול הגברי בסיפורת הישראלית", 2002, והפרק על הרומאן "קו המלח" כלול בספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", 2018.

יוסף אורן

yoseforen@bezeqint.net

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מחידושיו של עמוס הנביא

הרצאה שביעית בסדרה לשנת תש"ף

המרצה – ד"ר משה גרנות

ההבדלים שבין הנבואה הקדומה (נביאים ראשונים) לנבואה הקלאסית (ישעיה, ירמיה, יחזקאל, תרי-עשר), חידושיו של עמוס בתחום המוסר החברתי. יחסו של עמוס לבחירת ישראל, ואל כיבושיו של המלך ירבעם בן יואש.

 טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א' 1.3.2020  בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קלוד פרץ: האימא של יוסי גמזו נפטרה ממחלה קשה כשיוסי היה בן חמש בלבד, וכשייצא לנו להיות ביחד או לנסוע להופעה ביחד תמיד תמיד הזכיר אותה בערגה...

למרות שהאימא של יוסי נפטרה כשיוסי היה רק בגיל חמש, היתה לי הרגשה שיוסי חילק את חייו לשניים – התקופה עם האימא והתקופה בלעדיה!

יוסי גמזו הענק, יהי זכרו ברוך.   

* אודי שלום, תודה מאד על שאתה מביא את יוסי גמזו חי כל-כך ומרגש. בתוך האין, נתברך ב-יש.

אורי בית אור

* המשטרה פיזרה בגז מדמיע ובאלות הפגנה גדולה שהתקיימה השבוע בכיכר רבין בתל אביב ובה מחו עשרות אלפי אנשים על כך שאהוד בן עזר לא זכה השנה בפרס אקו"ם על מפעל חיים.

* אהוד: לאחר שסיימתי את כ-1300 העמודים של שני כרכי "מלחמה ושלום" – קשה לי לנתק את עצמי מה"יו-טיוב" שבו אני יכול לבלות שעות בראיית פרקים מהסרט "מלחמה ושלום", סרט קולנוע סובייטי שהפקתו הסתיימה בשנת 1967, בהתבסס על הרומן של לב טולסטוי, ואשר בוים על ידי סרגיי בונדרצ'וק שגם שיחק בו מצויין בתפקיד פייר בזאוחוב. הסרט המדהים זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ל-1968. ואני אומר לעצמי שזהו חסד מיוחד שאפילו טולסטוי עצמו לא זכה בו – לראות, אחרי קריאת הרומן, כאשר כל פרקיו טריים עדיין בזיכרון – את המחשתם בסרט הענק הזה, הנאמן בכול לתקופתו ההיסטורית.

* נהנינו מאוד לראות את הכתבה על פוצ'ו בן ה-90 בטלוויזיה במוצ"ש האחרון, חבל רק ששכח להזכיר היכן התפרסמו בהמשכים פעמיים בשבוע מאות הפרקים של חמשת כרכי ספרו האוטוביוגראפי "בחיי".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל