פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1518

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באדר תש"ף, 27.2.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: השירים הראשונים, שפורסמו לפני 98 שנים. // הפואמה "לאחותי באר טוביה" מאת משה סטבסקי. // עמוס גלבוע: "מלכוד 22" נוסח עזה. // יעקב חסדאי: בחירות ללא אשליות. // אבי גולדברג: דיומא. דף מיומנו החילוני של משוטט. 24 בפברואר של מורדים, אריך נאלהנס, כנסיית ציון, שיטוט למיטיבי קרוא. // איליה בר-זאב: שלושה פְּרֶלוּדים (שירים). // משה גרנות: על ספר הילדים של בני דון יחייא "אימא ואבא רוצים לספר לכם משהו". // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר', מארס 2020. // פוצ'ו: הערות בצרור. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.2.20. // מנחם רהט: הוא עושה את זה מהמקפצה. // נעמן כהן: הציונות המעשית. // מרדכי מרטין בובר: ציונות אמיתית וציונות מדומה. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שישה עשר. מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

השירים הראשונים, שפורסמו לפני 98 שנים

בתל-אביב בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, מעל דפי חוברת "הדים" היוצאת לאור בעריכתם של הסופרים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, מתפרסמים שלושת שיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות". ב

*

לְעֵינֶיךָ הָאוֹרוֹת, הַמְלֵאוֹת,

מַה טּוֹב חֲיוֹת;

לְאוֹרָן כָּל אֵבֶר מָתוּחַ

כְּאֶקָלִיפְּטוֹס אַחַר סַעַר אַתָּה:

עָיֵף, אֵיתָן וְנָע עוֹד בָּרוּחַ  –

רֹאשִׁי יַגִּיעַ עַד חָזֶךָ,

וְעֵינֶיךָ מִמַּעַל

חֲמִימוּת עָלַי תִּרְעַפְנָה.

1922

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ  –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

1922

*

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

* * *

הפואמה "לאחותי באר טוביה"

מאת משה סטבסקי

א.

ראשון באתי בגבולותייך וראיתיך בחרפתך, אחותי הנידחת הנכלמה באר-טוביה. אבל שחותי לארץ, השפלתי ראש, ונאלמתי דום.

בירכת שלום הבאתי לך מבניך – מגדרה, מרחובות, עקרון ותל אביב, אשר לשם היתה עליהם יד הגורל להגלותם – את זכרך יזכור, את מכאובייך יכאבו, כמוך כמוהם שותתים דם, שלום יישאו לך, אחותי הנכלמה והמעושקה.

ראשון הייתי אשר לעיניו נגלית בכל חרפתך ובחורבנך – מקצה עד קצה: מבית-אלוהים השרוף – עד רפתך ההרוסה:

מהספרים הקרועים אשר התגוללו תחת רגליי משנאייך – עד ממגורותייך המנותצות. מהמסגרות המחושפות אשר לחלונות ולדלתות – עד קרעי הגווילים אשר לספר התורה.

משריד הקיר ועליו השלט ד"ר איזראלי – עד החלל אשר לא נקבר ימים עשרה, והוא נפל קרבן באהבתו את האדם בין חיתו טרף:

ממגורות הגורן אשר רבצו כמו שלמות באפרן וזעקו זעקת קללה השמיימה על הברכה  הנכזבת – עד השבילים של התירס, דורה וחמניות השפוכים ברחובותייך:

מהבהמות הגולות אשר מרפת אוייב וצר עד יציאת נשמתן געו מרב געגועים עלייך עד בנייך הגולים המתגוללים בבית העם אשר ברחובות, ולא כר להם ולא כותונת להם ולא בית.

מבהמותייך אשר פשטו צווארן למאכלת והתגוללו שחוטות על פני דרכים – עד בנייך גיבורייך אשר שמרו על כבוד אישה וטף והגדילו את שמך ברבים.

מפגר סוסייך אשר התגולל בירכתי רחוב –  עד שלד מחסנך הגדול אשר התנוסס במחאה אלי על  ואת זעקתך העלה השמיימה.

מגוף המת אשר נברך בגווילי התורה ועלה באש – עד הנוצות הצחורות אשר התעופפו על פני חרבך.

את חורבנך בכל אימתו ראיתי, אחותי הנכלמה והעשוקה באר-טוביה לא רוחמה. לארץ שחותי, השפלתי ראש. נאלמתי דום.

ב.

ובעמדי על חורבותייך זכרתי ימים ראשונים בהיגלותך לי בחן פשטותך כי רבה, בקטן בתייך ועצים שונים ליד כל בית, בדל בקרייך לעת ערב מעבר לכפר מזה, ומיעוט צאנך מעבר לכפר מזה, בשחור לחמייך, ידי בנותיייך אפוהו, ידי בניך זרעוהו, פרי אדמתך דלת הברכה, בפני תינוקותייך המלוכלכות בחן.

כי ילד לפני עגל לא ניכר בך, עגלה ראש שמחותייך היתה; לעגלייך קראו שמות משמות החומש: חוה, רחל ומרים, ושמות עיזייך: גילה ורינה וחדווה ודיצה; ואת בנייך לימדת לכוף ראש למען הרים שיבולת נשכחה, פעמיהם תיכנת בקצב עם קצב המחרשה;

ולעיתות פנאי כלי עבודה נתת בידיהם – למלאכת העץ ולמלאכת הברזל לתפירת נעליים, את לחם העניים עם הזית הירוק והבצל המר המתקת לחיכם.

בחן פשטותך ראיתיך ועד ליבי נגעת וארחמך, ואשזור גורלי בגורלך עד אחרון יומי.

ותהי שימחתך לי שימחתך ואהיה פה לתת.

באדיבותו של משה רימר, מהבלוג שלו ''טיול בעיר''

* ניצה וולפנזון: ב"חדשות בן עזר" 1517 (23.2.2020) פורסמה כתבתה המעניינת של עדינה בר-אל "המושבה באר-טוביה-קסטינה 1929-1888". אבי ז"ל שהה במקום כאשר עלה ארצה לכן אני קוראת כל מה שנכתב אודות היישוב הזה. מצורפת פואמה נוגעת ללב שכתב הסופר משה סתוי על באר טוביה.

* ויקיפדיה: בסוף שנת 1911 עלה משה סטבסקי [לימים – סתוי] לארץ ישראל. בארץ עבד כפקיד בגימנסיה העברית "הרצליה" והמשיך בעבודתו הספרותית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה שומר וחקלאי בבאר טוביה, בבן שמן ובפתח תקווה, ובחלק מהשנים אף היה חבר בארגון 'המגן'. בתקופה זו עמד בראש ועד הפועלים בפתח תקווה. ב-1922 הקים רפת בתל אביב, ושימש כרפתן למשך 8 שנים רצופות.

* * *

עמוס גלבוע

"מלכוד 22" נוסח עזה

ישראל  מנהלת הידברות עם חמאס שבמסגרתה החמאס יקבל "מתנות כלכליות" וישמור על שקט. אבל החמאס אינו מוכן לשלם מחיר כבד על מנת לכפות רצונו על הג'יהאד האסלאמי. הג'יהאד הוא הרבה יותר לוחמני מהחמאס וקשור לאיראן. הוא לא נגד "הסדרה". היא אצלו בעדיפות נמוכה ולא בסדר היום הלוחמני שלו. יכולותיו הצבאיות גבוהות.

באורח פאבלובי, ובעיקר נוכח הבחירות שבפתח, האש ברצועת עזה הניעה גל של התקפות, חרפות וגידופים על הממשלה "חדלת האונים", על כך שאיבדה את ההרתעה, על כך ששוב היא מפקירה את ילדי ישראל בעוטף עזה, על כך שכוחה רק בדיבורי רהב.

במקביל התעוררו מחדש המוזות היצירתיות שיש מיד לעקור משורש את הטרור העזתי, שאין ברירה אלא לפתוח במלחמה, והיה אפילו פוליטיקאי בכיר שהבטיח לממשלה כי מפלגתו תתמוך בה אם תצא למלחמה.

הרושם שלי, לפחות, היה שממש מסיתים את נתניהו ובנט לפתוח במלחמה ערב הבחירות.  הפרשנים באולפנים הסבירו לעם ישראל כי הג'יהאד האסלאמי (הפלסטיני) ברצועה פועל על מנת לסכל את "ההסדרה" עם החמאס, ובסך הכול הוא ארגון סורר קטן, שהחמאס יכול לרסנו  אם ירצה.

אני מעוניין להציג כאן את הערכתי לגבי מה שמתחולל ברצועה. נתחיל בישראל. המציאות הבלתי משמחת היא שישראל מצויה "במילכוד 22" נוסח עזה: מצד אחד היא מנהלת הידברות כמעט רצופה עם החמאס, בתיווך מצרי, שבסיומה יקבל החמאס מגוון "מתנות" כלכליות ותשתיתיות (בכלל זה אזורי תעשייה, אך לא נמל או שדה תעופה ) תמורת שקט.

מצד שני ישנו ברצועה ארגון הג'יהאד האסלאמי, שהחמאס אינו רוצה לכפות עליו מרות. במצב זה, כל "הסדרה" עם החמאס היא למעשה "על הקרח", וכל הזמן אנו עדים לפתיחת מעברים, מתן רישיונות לאלפי פועלים, הרחבת אזור הדיג וכדומה – לביטול, וחוזר חלילה.

הסיבה המרכזית לכך נעוצה בהבדלים בין החמאס לג'יהאד האסלאמי וסדרי העדיפויות השונים שלהם.

ראשית, החמאס הוא ללא ספק הגוף הגדול והחזק ביותר ברצועת עזה. אבל, הג'יהאד אינו גוף קיקיוני. הוא אומנם קטן מהחמאס, אך יש לו הרבה יכולות צבאיות והוא מסוגל לירות מאות רקטות ביום, ובכלל זה לתל אביב ולמרכז הארץ. מול החמאס הוא הרבה יותר רדיקאלי ולוחמני.

שנית, הג'יהאד אינו מנותק מהאוכלוסייה האזרחית. הוא דואג לה באמצעות אגודות סיוע וצדקה שונות. איכפת לו ממצבה ומסבלה. אבל, הלוחמנות שלו, גישתו האידיאולוגית הקיצונית, הרצון שלו לבדל עצמו מהחמאס, והקשר ההדוק שלו עם איראן, גורמים לכך שרווחת התושבים היא אצלו בעדיפות נמוכה ולא מרכזית כמו אצל החמאס.

שלישית, לכן, בעוד החמאס נע במסלול של "הסדרה" (קצרת טווח לשנים אחדות בלבד!) המסלול של הג'יהאד הוא מסלול של לוחמנות שוטפת. לא שהוא פועל לסיכול ההסדרה, אלא ששיקולי "ההסדרה" אינם בסדר היום שלו. אם נתבונן בגרף הפיגועים מהרצועה בשנה האחרונה נראה את התמונה הבאה:

במאי 2019 הג'יהאד ירה 691 רקטות, ביוזמתו. נקמה על הריגת 3 פעילים שלו; בנובמבר 2019 הוא שגר 560 רקטות, נקמה על חיסול בכיר שלו, אבו אל עטא. ועכשיו הוא ירה עשרות רקטות כנקמה על הריגת 2 לוחמים שלו. ובין לבין הוא כל הזמן לוחמני: צולף, יורה, משגר רקטה, מנסה לשים מטענים בגדר.

החמאס  מסוגל לרסן חלקית את הג'יהאד. עובדה שהוא עשה זאת במשך 3 שנים  לאחר "צוק איתן"  מול האבידות הרבות וההרס הגדול. אבל קשה לו מאוד עכשיו להתעמת עימו חזיתית על מנת להכניעו, אלא אם יהיה מוכן לשלם מחיר כבד של מלחמת אזרחים פלסטינית, שבה איראן תתמוך בג'יהאד, כמו גם חלק גדול מהאוכלוסייה האזרחית.

אז מה עושים?

לדעתי "צוק איתן" משופר וקצר – שרק אחריו  תבוא "ההסדרה", כאשר לחמאס יהיה קל יותר לכפות מרותו על הג'יהאד.

והערה לסיום: מרבים לתקוף את הממשלה על "הפרוטקשן" שהיא נותנת לחמאס. שקר גס מעולם החידושים במילון שיח הביבים אצלנו. פרוטקשן כמו שכל בר דעת יודע הוא כאשר אני משלם באורח קבוע לאיש אגרוף על מנת שלא יגרום לי נזק ולא יאפשר זאת לאחרים. מונח מעולם הפשע.

אבל, במקרה שלפנינו מי שמשלם זו קטאר, והכסף מיועד למשפחות נזקקות, לעובדים שאבו מאזן לא משלם להם, ולפעולות הומניטאריות שונות.

למה סתם ללכלך?

עמוס גלבוע

אהוד: כל השנים התריעו כאן בארץ על כך שמדינות המפרץ העשירות אינן תומכות בפלסטינים. אבל לאחר שאחת מהן סוף-סוף עושה מה שהיה צריך להתחיל להיעשות כבר לפני שנים רבות, ותומכת בפלסטינים, ולא בטרור שלהם – שונאי ביבי קוראים לכך "פרוטקשן"!

כי בעיני הסכלים הרואים בביבי אדם מושחת, כל מה שהוא יעשה – מושחת. אבל צריך לקוות שהבחירות ביום שני הקרוב תיתנה לו לפחות 61 ח"כים, וכך גם יצליח להדוף את העלילות המשפטיות שנרקמו נגדו, ותתגלה אפסותן.

* * *

יעקב חסדאי

בחירות ללא אשליות

בעוד פחות משבוע תלך מדינת ישראל לבחירות בפעם השלישית במשך שנה אחת. ככל שמתקרב מועד הבחירות לכנסת ה-23 הולך ומתברר כי אלו אינן בחירות אידיאולוגיות בין שתי דרכים ברורות ומנוגדות. אלו בחירות המתמקדות בנושא אחד, מרכזי ובלעדי, ובאדם אחד "כן נתניהו" או "לא נתניהו". כל השאלות האחרות של ביטחון, מדיניות, "תכנית המאה" של נשיא ארה"ב טראמפ, חינוך ותרבות – כל זה לא יוכרע בבחירות אלו.

 יתרה מזאת, בחירות אלו יוצרות בכל מקרה פתרון זמני. מדוע? כי אם לא תהיה הכרעה ברורה בבחירות – לא תורכב ממשלה ונגיע לבחירות בפעם הרביעית. אם תורכב ממשלה היא לא תוכל להתקיים לאורך ימים. מצב בו נתניהו מרכיב ממשלה ובמקביל עומד למשפט לא יכול להתקיים לאורך זמן. מצב בו "כחול-לבן" מרכיבה ממשלה גם היא לא תוכל להתקיים לאורך ימים כי זו אינה מפלגה שהיא גורם יציב בחברה הישראלית. זו מפלגה שהתוכן האמיתי שלה הוא "רק לא ביבי". אפשר לחלוק על כך ולחשוב שבנסיבות אלו זה דבר חיוני אולם זהו המצב.

במובן מסויים "כחול לבן" הינה המשך למפלגות שהכרנו בעבר כמו ד"ש ו"קדימה" – מפלגות שהיה להן אורך חיים זמני בגלל נסיבות קונקרטיות של אותה תקופה. הנסיבות בתקופה זו הן שציבור גדול במדינת ישראל החליט שאינו רוצה את נתניהו כראש ממשלה.

אין ספק שנתניהו הוא איש עם כישרונות מרובים מאוד ובאותה מידה גם ברור שיש לו מידות מגונות מאוד. צירוף זה הוא ייחודי ומעניין. במשך הרבה שנים כישוריו היו הדבר המכריע והחשוב אולם כיום הולך ומתברר כי כישוריו מגוייסים לשרת את המידות הרעות שלו וזהו כבר מצב בלתי נסבל מפני שזה משפיע לא רק עליו אישית. נתניהו יצר מסביבו שיכבה שלמה של עוזרים ויועצים הממלאים תפקיד של "פודלים" או של "רוטוויילרים". חלקם משבחים, מפארים ומהללים את נתניהו בעוד שהאחרים נושכים בחמת זעם את כל היריבים שלו. מצב זה יוצר בעייה לא רק של אדם אחד. זה אומר כי לפנינו "תרבות של כנופייה".

מבחינות אלו המאבק היום הפך לא רק אישית נגד נתניהו והשאלה אינה רק האם נתניהו יישאר ראש-ממשלה או לא יישאר בראשות הממשלה אלא יש כאן מאבק על תרבות פוליטית חדשה ההולכת ומתגבשת ויש לה סימנים ברורים של השחתה תרבותית.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר – www.laor.org.il 

* * *

אבי גולדברג

דיומא

דף מיומנו החילוני של משוטט

24 בפברואר של מורדים, אריך נאלהנס,

כנסיית ציון, שיטוט למיטיבי קרוא

טיסה לברלין באחד מהמעופפים המוזלים היא אתגר לא קטן למי שגובהו למעלה מ-160 ס"מ ועוביו כשל אגודל+. המושב צר ושני מרפקים מתגוששים בקרב על מסעד משותף, הברכיים ננעצות בגב המושב שלפנים ומרגע זה, אם לא הכנת את מעט מטלטליך כראוי, תצטרך להמתין עד לנחיתה ולהיפגש עימם שוב.

הוא אשר אירע לי. אותיות הספר האנגלי, שאמור היה להביא מזור למצוקת תא העינויים המעופף הזה, היטשטשו לחלוטין הואיל ושכחתי לשלוף את העדשות הקוראות והן נותרו סרוחות בתיק שנדחק מתחת למושב עד לנחיתה. [אל הספר עצמו אשוב מיד]. 

ברלין גשומה בבוקר שאחרי המרפקים. נסוגותי אל מתחת משקוף המבואה של בניין, להימנע מזרזיפי  גשם המוצאים דרכם מבעד לצווארון המעיל אל גבי. שלט זיכרון צנוע שהיה צמוד לקיר משך את עיני, שומר את זכרו של אריך נלהאנס. צילום של האיש במעיל עבה נושא דברים בפני קהל בחלקו העליון של השלט. נלהאנס היהודי הצליח להישאר בברלין ושרד את תלאות המשטר הנאצי במחבוא. מיד עם נפילת המשטר נבחר ושימש כראש הקהילה היהודית החדשה בעיר. בשנת 1948 הועמד לדין והפך לעוד קורבן של המשטר הסובייטי שניהל את מדינת הבובות הדכאנית  המזרח גרמנית. הוא נשלח לגלות אל גולאג בסיביר ושם נפטר. יהא זכרו ברוך.

שלט זיכרון Prenzlauer Allee 35 Berlin

מכיוון שאיש לא בא לאסוף אותי, אזרתי מנעליי ופצחתי תחת שמיים שפסקו להמטיר. לאחר כשעה חלפתי על פני המלון המפורסם אדלון ונזכרתי בסופר פי.ג'י. וודהאוז, זה שאמור היה לשעשע אותי במהלך הטיסה באמש המעופף. בעשורים שלפני מלחמת העולם השנייה היה הוא  אחד הסופרים "הכי בריטיים" שהנציחו את חברת המעמדות של הקיסרות הבריטית בהומור משובב לב. כמו אפרים קישון אחריו, בחר וודהאוז שתגמולי ספריו הדשנים לא יפלו לידיו הגסות של גזבר הכתר האנגלי. הוא העתיק מגוריו אל עיר קיט שעל החוף שמנגד לצוקי דובר. אך מה  גדולים היו אכזבתו ומר היה גורלו משפלשו הנאצים גם למקלט המס הצרפתי שלו, וכאזרח מדינת אוייב [אנגליה], נכלא.

בנסיבות לא ברורות הועבר מבור שביו אל ברלין העליזה ושוכן במלון אדלון. משם שידר על גלי האתר, לדרישת פקידיו של יוזף גבלס, כשישה שידורים בעלי אופי הומוריסטי בשפה האנגלית על תנאי כליאתו תחת שפמו של אדולף. השידורים אומנם נועדו לקהל האמריקאי שטרם הצטרף למלחמה, אך הם התקבלו ברוגז רב בלונדון, שמטריות תושביה היו חסרות תועלת תחת מטר פצצות הבליץ ששלחה אליהן ברלין באותה עת יחד עם שידורי הרדיו המצחיקים. כוכבו של וודהאוז כבר לא זהר בתום המלחמה, ובדוחק נמנע מלעמוד לדין על שיתוף פעולה עם הנאצים. הוא כבר לא העז לדרוך על אדמת האי שכה אהב וסיים חייו בגלות יונייטד סטייטס אוף דולר.

ספר טיסה

את המשך השיטוט מערבה עשו  סוליותיי  בדרך החולפת על פני כנסיית ציון. כנסייה זו, בעלת  אופי מרדני, נבנתה על התרוממות קרקע, אולי כדי להמחיש את מקומה של ציון ההררית שלנו. פעל בה הכומר דיטריך בונהופר (Bonhoeffer) מראשית תקופת המשטר הנאצי, בתנועת התנגדות שנודעה בכינוי ״כנסיית הווידוי״. גורלו של בונהופר לא שפר עליו  כגורלו של וודהאוז, הוא לא שיתף פעולה ונעצר באפריל 1943 בחשד שהיה קשור לניסיון ההתנקשות בפיהרר ונתלה באפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה. במרתפי כנסיית ציון זו, הסמוכה לחומה, פעלו צעירים במחתרת ברוח בונהופר להפלת החומה ב-9 בנובמבר 1989.

נאלהנס היהודי , וודהאוז האנגלי ובונהופר הברלינאי ,שלושה גורלות בסיוט הנאצי של ברלין.

כנסיית ציון ברלין

ב-24 בפברואר 1848 התרחשה המרידה בשלטון המלוכני בצרפת, שהתפשטה לכול אירופה כאש ביערות אוסטרליה, וידועה כ"אביב העמים" [אולי מכיוון שמזג האוויר היה נעים אותו חורף]. אולי זה ארכאי להזכיר התקוממויות נגד שלטון שאירעו לפני 172 שנים, אלמלי אירוע שיחול באותו יום, 24 בפברואר 2020. באותו יום יחל המאבק האחרון של המהפכן האנרכיסט המודרני, מאחרוני נושאי דגל חופש העיתונות, ג'וליאן אסאנג, מייסד ויקיליקס, כנגד הסגרתו מלונדון לארצות הברית של אמריקה, המחכה לו בניבים מושחזים כדי לטמון אותו ל-175 שנות מאסר בתא אטום ליד אל צ'אפו ברון הסמים.

השאלה הנשאלת כעת היא האם תכרע-תיכנע מערכת הצדק הבריטית תחת הברית של דונלד -בוריס צהובי הכרבולת, בה  מושך כבחוטי תיאטרון  בובות, הבמאי סטיב בנון מאחורי הקלעים. האם תפעל מערכת הצדק האנגלי הידועה  כמו שפעלה מערכת הצדק הצרפתית בזמנו  כשהשיטה וטמנה את הסרן  אלפרד באי השדים בעוון בגידה שלא היתה. הרבה דיווחים על המשפט החשוב הזה לחופש הפרט והעיתונות שנותרו בעולם המערבי – לא נקבל, מן הסתם, משיירי מערכת העיתונות הישראלית, המעדיפה לדווח אודות ספינת השוטים מוכת נגיף העטרה, ואודות שוטים בכלל . 

אבי גולדברג

פברואר 2020

* * *

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 5 – ברה מז'ור

מהיר מאוד   Allegro molto  

הִזָּהֲרִי!

אָמְנָם זֶה מֵרוֹץ, אַךְ לְלֹא פְּרָסִים,

רוּצִי אֶל שְׁאֵרִיּוֹת הַיְּלָדִים –

הֵם לֹא יָדְעוּ.

חַפְּשִׂי סִימָנֵי חַיִּים בַּתְּעָלוֹת, בֵּין אֲרֻבּוֹת הֶעָשָׁן.

שָׁם,

יְלָדִים שֶׁל אִמָּא.

הִזָּהֲרִי!

הַמַּגְלֵב דַּרְכּוֹ לְזָרֵז, שַׁאֲלִי אֶת הַסּוּסִים הַמִּתְפָּרְעִים

בַּעֲצֵי הַנּוֹי כַּחֲזִירִים מִיַּעַר.

תְּנוּעוֹתַיִךְ קָדִימָה חוֹתְרוֹת אֶל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ,

אֶל הַשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת.

הִשָּׁמְרִי!

שְׁבִיל הַמִּנְהָרָה הוּא הַמֵּרוֹץ הָאַחֲרוֹן לַעֵירֻמִּים.

פְּרֶלוּד מס. 10 – בדו דיאז מינור

מהיר מאודAllegro  molto

רוּחוֹת מַעֲרָב מַלְקוֹת, לַהֲקַת חֲסִידוֹת חוֹלֶפֶת מֵעָלַי,

נָסוֹת בְּטֶרֶם חֲרִיקַת

הָאֲדָנִים.

אֵין תַּיִל דּוֹקְרָנִי בִּשְׁמֵי הַמַּחֲנֶה –

חֲסִידָן וָרֹד מְחוֹלֵל עִם עוֹרְבִים לְבָנִים שְׁחֹרֵי נוֹצוֹת סְבִיב

רֵיחוֹת הַבָּשָׂר, מֵעַל גֶּחָלִים שֶׁכָּבוּ.

סָבָתִי, סָבִי –

אֲנִי מֵמִית וּמְחַיֶּה מִלִּים, מַקְלִיד שׁוּרוֹת שְׁבוּרוֹת,

מְבַקֵּשׁ לָגַעַת בָּכֶם, בַּשֵּׁמוֹת (שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ) –

נוֹדְדִים כְּרִקְמוֹת שְׁאֵרִית-אָדָם אֶל

מַאַגְרֵי הַשֵּׁם, אֶל

זִכָּרוֹן וְעֵדוּת.

פְּרֶלוּד מס. 18– בפה מינור

מהר מאוד   Allegro molto

כָּתֵף... עַל כָּתֵף... עַל כָּתֵף... חֶלְקֵי פָּנִים שֶׁהִרְעִימוּ,

רְקָמוֹת שְׂרוּפוֹת, נְשָׁמוֹת.

הַתִּזְמֹרֶת מַמְשִׁיכָה לְהַנְעִים לַמּוֹשְׁכִים בָּעֹל, לִמְנַקֵי תָּאֵי הַגָּז

"תַּחַת כִּסֵּא  הַכָּבוֹד"*

דַּלְתוֹת "בָּתֵּי הַמֶּרְחָץ" נִנְעָלוֹת בְּרַעַשׁ הַצְּעָקוֹת וְהַמַּגְלֵב –

חַיֵּי אֱנוֹשׁ חֲדֵלִים כַּעֲלֵי שַׁלֶּכֶת שֶׁיָּבְשׁוּ,

כְּחוֹחֵי אֶרֶס.

זִיו עֵינַיִךְ סָבָתִי אֲפִלּוּ ל­א דָּמַע, קָצָר הַמָּוֶת –

קָשֶׁה לַעֲקֹף שַׁעֲרֵי תִּפְאֶרֶת.

גַּלֵּי יָם בָּאִים וְהוֹלְכִים, שִׁמְשִׁיּוֹת מְטִילוֹת כִּתְמֵי צֵל, יְלָדִים 

מְעַצְּבִים חֲלוֹמוֹת –

"טוֹב לֶכֶת בַּחוֹפִים, כִּי לֹא יִבְעָרוּ"**

* שבת קנ"ב.

**" הַקּוֹמֵדְיָה הָאֱלֹהית – התופת", שיר ארבעה עשר – דאנטי אליגיירי (תרגום עמנואל אולסבנגר, הוצאת ספרי תרשיש, ירושלים תש"ד).

הספר החדש "בעקבות הזמן השרוף" שכולו 24 שירים בהשראת 24 פרלודים אופוס 28 (מאיורקה, 1839) יצא לאור בהוצאת "עיתון 77" ונמצא בחנויות הספרים החל מינואר האחרון.

3 פרלודים (שירים) פורסמו בגיליון 1439.

עוד מעט יחול יום הזיכרון לשואה ולגבורה. במחנה ההשמדה בלז'ץ נרצחו כחצי מיליון יהודים ורק עד אחד נותר ומסר עדות בשנת 1946.

* * *

משה גרנות

היפה והמועיל

על ספר הילדים של בני דון יחייא

"אימא ואבא רוצים לספר לכם משהו"

איורים – רונה מור; אחרית דבר ד"ר עדנה כצנלסון

אגם ילדות 2020, לא ממוספר

השילוב שבין הידע המשפטי המקיף מאוד של עו"ד בני דון-יחייא בדיני משפחה, והידע בתחום החינוך ההתפתחותי של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר עדנה כצנלסון – מגיש לקורא הצעיר ספר יפה בצורתו, ומועיל מאוד בתכניו. נושאו של הספר הוא תיאור הרגעים המביכים, ואף הקשים, כאשר הורים נאלצים להודיע לילדיהם על כוונתם להיפרד. מדובר במעמד קשה מאוד למבוגרים ולילדים – באילו מילים לבחור? מהו הרגע הנכון להתוודות? וכמובן, החשש מפני התגובה של הילדים, שלעולם תהיה מרטיטת לב.

הספר מתאר מעמד כזה בשפה קרובה לשפת הילדים, כש"מצוטטים" ההיגדים של ההורים, והרפליקות של הילדים. המעמד מזיל דמעות מעיני ההורים והילדים כאחד. ההורים מוכיחים לילדים כי עשו כל שביכולתם כדי למנוע את הפירוד, כולל ביקורים חוזרים ונשנים אצל יועצת זוגיות ונישואין, אבל הגיעו בסופו של דבר למסקנה שאין מוצא אחר חוץ מהפירוד. הם מדגישים כי הם חדלו לאהוב זה את זו, ולהיפך, אבל שניהם ימשיכו לאהוב את הילדים, וייתכן אפילו שאהבה כלפיהם עוד תתעצם.

הילדים נבוכים, כועסים, אבל לבסוף מבינים שעבורם זהו הפתרון הנכון: המריבות בבית ייפסקו, הם יזכו לבלות בשני בתים, כאשר ההורים מתחייבים להקדיש להם יותר זמן מאשר כאשר חיו ביחד. הפתרון המקובל, והמצוי גם בספר זה: הילדים יישארו אצל אימא, האב יעבור דירה, יבקר אותם מתי שיוכל וירצה, והילדים ייהנו משני העולמות.

הילדים מתלבטים אם לספר לחבריהם על פירוד הוריהם, חוששים כיצד יגיבו החברים, אבל מסתבר שלא מדובר בתופעה יוצאת דופן – עוד ילדים בגן ובבית ספר חוו חוויה דומה. הספר מציע בצדק לא להסתיר דבר, ולדבר בכנות כלפי הילדים, ולהיות כספר הפתוח בפני עובדי ההוראה שילדיהם לומדים אצלם.

יש כל הסיכויים שההלם שחווים הילדים עם בשורת הפירוד יגרום למחלה פיזית, ואולי אף לתגובה אלימה – והספר מזהיר את ההורים מפני הסכנות האלו, ומציע דרך להתמודד. בעיקר מתבשרים הילדים כי יש יתרון בשני בתים, וכי דווקא ההורים בנפרד משקיעים בילדיהם יותר.

הספר שלפנינו נועד בעיקר לילדים שחווים פירוד בין הורים, אבל, כמשתמע, הוא מהווה גם מדריך מצוין עבור ההורים. כל זה, כמובן, אם מדובר בהורים הגיוניים ותרבותיים, ולא כאלה שמחליטים להילחם עד טיפת הכוח האחרונה על משמורת הילדים, כמות הביקורים, חלוקת הרכוש, ועוד אלף סיבות אחרות למריבה הנמשכת לעיתים עשרות שנים, והמערבת את המשטרה ואת בתי המשפט. מה שהחל כאהבה גדולה – מסתיים אצל זוגות אלה בשנאה לוהטת וחורבן ממש.

הספר שלנו, שמציע מתכון לפירוד מהוגן לרווחת ההורים והילדים, איננו מתעלם מהקשיים ומהמתח שהצעד הבלתי נמנע של הפירוד מוביל אליהם, ולכן מדי פעם מופיעה בספר גם נימה של הומור, והמוביל את הנימה הזאת הוא הכלבלב גורי, שהסופר "מתרגם מכלבית"" את מחשבותיו, וחושף אותן לקורא. וכן, גם השיבוש הילדי של הבת הקטנה, ואי הבנתה בהליך שקורה לנגד עיניה – גם הוא מהווה מעין פאוזה קומית.

הוצאת הספרים "אגם" ראויה לכל שבח על התבנית המהודרת של הספר – ממש צורה של אלבום: כריכה קשה, פונטים גדולים ובהירים, ועיקר העיקרים – איורים יפיפיים של רונה מור ואחרית הדבר המלומדת והנוחה לכל של ד"ר עדנה כצנלסון – כל אלה יוצרים הרמוניה בין היפה והמועיל.

ד"ר משה גרנות

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

מארס 2020

  *

עֵטִים בְּיַד הַמְּשׁוֹרֵר

עָטִים כְּמוֹ עֵיטִים

לִשְׁלוֹת מֵהַמְּצוּלוֹת

מִלִּים.

השיר

כְּתוֹב

כְּתוֹב

כְּתוֹב

וּמַהֵר

כָּל מָה שֶׁעָלָה בְּדַעְתְּךָ

בְּלִי לִתְהוֹת!

אַחַר כָּךְ

תּוּכַל לָשֶׁבֶת

וּבְיִשׁוּב הַדַּעַת

לִמְחוֹק

לִמְחוֹק

וְלִמְחוֹק.

  *

הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁכִּיבָה גְּבָרִים

הָיְתָה לִשְׁכִיב מְרַע;

עוֹרֵב שֶׁעָמַד בְּחַלּוֹן חַדְרָהּ

קָרָא: "רַע רַע רַע."

אי-השלמה

עֶדְנָה הַמְּעֻדֶּנֶת

עֲדַיִן טַבָּעוֹת עוֹנֶדֶת

מְנַסָּה לְשַׁדֵּר עֲסָקִים כָּרָגִיל

כְּאִלּוּ הַגִּיל

לֹא עָשָׂה לָהּ תַּרְגִּיל.

במגרש

הַר שֶׁל מְכוֹנִית חֲלוּדוֹת

זוֹ לְיַד זוֹ

זוֹ מֵעַל זוֹ

שֶׁבָּהֶן נָסְעוּ הַבְּרִיּוֹת

הָיוּ לִגְרוּטָאוֹת.

כָּמָּה חָמְדוּ אוֹתָן,

כָּמָּה הִתְמַקְּחוּ עַל מְחִירָן

וְנָסְעוּ בָּהֶן בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה –

עוֹמְדוֹת כָּאן כָּעֵת בְּאֵין חֵפֶץ.

תפילת החולה

שֶׁהַיּוֹם יַעֲבוֹר בְּשָׁלוֹם

שֶׁהַמַּסָּע לַמִּטְבָּח יִהְיֶה מוּצְלָח

שָׁם אוֹכַל מִצַּלַּחַת הַפַּח

אֶת הָאֹכֶל שֶׁאֲנִי אוֹהֵב כָּל כָּךְ!

וְגַם לַחֲזוֹר בְּשָׁלוֹם לְחַדְרִי

שֶׁבּוֹ אֲנִי שׁוֹכֵב עֲרִירִי.

קָשָׁה הפרידה

עַל סַף הַסּוֹף בְּהַגִּיעַ שְׁעָתָהּ

קִבְּלָה הַכַּלְבָּה הַזְּקֵנָה

אֶת לִטּוּפֵינוּ בִּשְׁקִיקָה

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שׂבַע.

החתול נעלם

לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ

יָמִים מִסְפָּר,

חָשַׁב בְּעָלָיו.

קוֹרֶה שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים

אַךְ נֶעֱלָם מִמֶּנִּי מַדּוּעַ

 *

מֶזֶג הָאֲוִיר הַיּוֹם

בְּדֶרֶךְ כְּלָל בָּהִיר,

וְכִמְעַט נָהִיר

שֶׁלֹּא יֵרֵד גֶּשֶׁם.

רַק עָנָן אֶחָד אָפוֹר

מַטִּיל צֵל שֶׁל סָפֵק.

* * *

פוצ'ו

הערות בצרור

(הכותרת ברשותו האדיבה של אורי הייטנר –

אני מקווה)

לאהוד יקירי  כמה הערות בעקבות ההערה שלך:

ההערה הראשונה היא תשובה ל"האשמתך" שהופיעה בגיליון האחרון ובו אני נאשם בזה שלא הזכרתי בטלוויזיה שחמשת כרכי "בחיי" נולדו בהמשכים בחדשות בן עזר. דע לך שאני דווקא חושף את העובדה הזאת בכל הזדמנות, ולא שוכח להודות לך על כך,  אבל מה לעשות כשאין לי שליטה על עורכי התוכנית החותכים ומקצצים כאוות נפשם.

הערה שנייה – אני לא יכול שלא להעריך את היושרה שלך והאומץ לחשוף קבל עם את היותך סופר נידח. נדמה לי ש 99%  מסופרי ישראל חשים מזולזלים על ידי המוסדות, אבל איש לא מנסה להעלות זאת על נס בכל הזדמנות. קצת צניעות אודי.

הערה שלישית – הקובלנה שלך כלפי אקו"ם שלא העניקה לך פרס מפעל חיים מוצדקת בהחלט, הפרס מגיע לך גם בזכות הספרים שלך (ביניהם "המושבה שלי" שעד היום נחשב בעיניי לאחד הספרים הטובים שנכתבו בארץ ועל הארץ) וגם בזכות חב"ע שלך, שאין להן אח ורע בעולם. אבל בשביל זה לדחות את פרס הדירקטוריון? תחשוב על זה שוב ותמשוך בחזרה את הדחייה. תלמד ממורך ורבך נתניהו שלא התבייש למשוך בחזרה את בקשת החסינות ועשה בחוכמה. (או בדלית ברירה).

הערה רביעית – שמחתי לקרוא בחב"ע שאלי רוה זכה בפרס אקו"ם על ספר בעילום-שם  ונזכרתי בשיר מקסים שלו, שהיה תלוי פעם במסדרונות בית הסופר. התוכל לבקשו שידפיסו אצלך? הוא היה אצלי ואבד.

הערה חמישית – מדי פעם אני קורא בחב"ע רשימות  מעניינות של  כל מיני כותבים שאת רובם אני לא מכיר. אני בטוח שלא רק בי מתעוררת סקרנות לראות ולשמוע ולהכיר אותם פנים אל פנים. האם לא הגיע הזמן ליזום מפגש בבית הסופר שבו קוראי וכותבי חב"ע יראו זה את זה, יטעמו משהו , ואח"כ תזמין אותם לבמה ותבקש מהם לספר על עצמם, כל אחד בתורו?

הערה שישית ואחרונה – אני רוצה להודות לכל אלה שטרחו ושלחו לי  ליום הולדתי ברכות  בכתב, או על המסך. ברכתכם חיממה את לבי, ואני מבקש את סליחתם של כל אלה שלא הספקתי להחזיר להם ברכה ותודה.  הוכחתם לי שהיה כדאי לחכות 90 שנה ליום הזה.

שלכם

פוצ'ו

אהוד: דחיתי את פרס הניחומים של דירקטוריון אקו"ם כדי שלא יהיה עליי להשתתף במעמד של חלוקת פרסים שבו אני איני ראוי לפרס של אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית – וזאת לאחר שהשנה, שלא כמנהגי, נעתרתי להפצרת חברים והסכמתי להיות מועמד לפרס הזה, שלזכייה בו הם המליצו עליי. עם דחיית פרס הדירקטוריון הודעתי לאקו"ם לפני כשבוע שאני מוכן לקבל מהם רק את הפרס על מפעל חיים בספרות העברית.

אני אמנם "סופר נידח" אבל אני יודע היטב את ערכי ומקווה כי לפחות אחדים מספריי לא יישכחו – גם אם לא קיבלתי בזכותם עד כה שום פרס ספרותי זולת מלגות ההתפנות לשנת כתיבה ע"ש לוי אשכול ז"ל, שמטעמי מיסוי קרויות "פרס ראש הממשלה" אחרת היו נחשבת למשכורת וחייבות במס הכנסה!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.2.20

* ממשלת אחריות לאומית – כל הסקרים, בכל הערוצים ובכל העיתונים, מראשית מערכת הבחירות ועד עתה, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על תוצאה אחת – גם במערכה הזאת אין הכרעה.

פירוש הדבר, שאם לא יחול שינוי בהתנהלות המפלגות ועמדותיהן אחרי הבחירות, נגזר עלינו להיגרר למערכת בחירות רביעית. ואין שום סיבה להעריך שבסיבוב הרביעי התוצאות תהיינה שונות. האם נגזרו עלינו סיבוב חמישי, שישי, שביעי?

באף סקר אין סיכוי לגוש הליכוד+ימינה+חרדים להגיע ל-61 ח"כים. באף סקר אין סיכוי לכחול לבן+ישראל ביתנו+העבודה-גשר-מרצ להגיע ל-61 ח"כים. הסיכוי שכחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת זהה לסיכוי שהליכוד יקים קואליציה עם הרשימה הזאת, כלומר אפס. ואם מישהו מפנטז על ממשלת מיעוט שתהיה תלויה ברשימה המשותפת, כדאי שיבין שזו אופציה גרועה אפילו יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שהיא תחייב מו"מ קואליציוני עם המשותפת על כל הצבעה, תגדיל את כוח הסחיטה שלה ותשתק את הממשלה (שתיפול לאחר זמן קצר). וגם ההערה הזאת היתה מיותרת, כי לא תקום קואליציה כזאת.

סיבוב רביעי (או יותר) עלול להביא לייאוש הציבור מהדמוקרטיה ולדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אף לאנרכיה.

מה שנדרש מהמערכת הפוליטית בעקבות הבחירות הקרובות זו אחריות. והאחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת אחריות לאומית. ממשלה שמשימתה המרכזית תהיה להביא לפיוס לאומי, כי הקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. ממשלה שהמצע המדיני שלה יתבסס על עקרונות תוכנית טראמפ (ודוק – עקרונות התוכנית, ולא התוכנית בשלמותה, כי יש בה גם צדדים בלתי קבילים בעליל, כמו רעיון העוועים של "חילופי שטחים"). ממשלה שתוביל עם מלוכד להתמודדות עם האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה.

על פי כל הסקרים, כוחן של כחול לבן והליכוד הוא כ-70 מנדטים, מה שמאפשר הקמת ממשלה רחבה ויציבה של שתי הסיעות. על שתי הסיעות לגבש את קווי היסוד של הממשלה, ומפלגות נוספות שתקבלנה את קווי היסוד, תוזמנּה להצטרף.

כדי שהדבר יתאפשר, הן כחול לבן והן הליכוד ייאלצו להתפשר על עקרונות שעמדו עליהם לאחר הסיבובים הקודמים, לא כיוון שהעקרונות אינם חשובים, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר וזהו צו השעה.

* סחריר פאתטי – הניסיון המגושם לגזור גזירה שווה בין פרשיות נתניהו לבין גנץ ופרשת "הממד החמישי" הוא סחריר בחירות פייק-ניוזי פאתטי. בחינה אובייקטיבית של העובדות תעיד עד כמה הניסיון הזה מגוחך. נתניהו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר, על עבירות המוגדרות: פשע. כתב אישום על עבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ושלושה כתבי אישום על עבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. כתבי האישום הם פרי חקירה יסודית ומדוקדקת, אחרי שימוע מקיף שבו פרקליטי נתניהו השמיעו את כל טיעוניהם בפני היועמ"ש, שניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. היועמ"ש הוא שותפו האידיאולוגי, מקורבו ויד ימינו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו והוא נאבק על מינויו ליועמ"ש.

ומה שחמור הרבה יותר מכל כתבי האישום גם יחד – נתניהו מנהל מאז תחילת החקירות מסע הסתה, שקרים ושיימינג נגד מדינת החוק, כל מערכותיה וכל העומדים בראשן. הוא מנהל מסע הסתה אישי ממוקד נגד אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. הוא מפיץ בציבוריות הישראלית תיאוריית קונספירציה מטורללת שבדה מליבו, על פיה כל מוסדות החוק והמשפט בישראל הם מדמנת פשע ושחיתות סססמולנית שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. הוא מנסה בתעלולים שונים להעמיד את עצמו מעל החוק ומחפש כל דרך פחדנית לברוח מאימת הדין, על מנת שלא ייאלץ להתייצב אל מול הראיות.

גנץ כלל אינו חשוד בפרשה שחקירתה רק בחיתוליה. כלל לא ברור האם היא תניב ראיות כלשהן לעבירה כלשהי של החשודים בה ובוודאי שלא של מי שאינם חשודים בה.

ומה שחשוב הרבה יותר מכך, זו העובדה שגנץ הביע אמון מלא במוסדות האכיפה, החוק והמשפט של ישראל, והתחייב בפני עם ישראל שאם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר.

הבדל של יום ולילה.

ומה דעתי בנוגע לפרשת "הממד החמישי"? אני סומך על רשויות החוק בישראל. אם הוחלט על חקירת הפרשה, הרי שיש קצה חוט של חשד בפלילים ולכן ההחלטה לחקור מוצדקת (גם אם אפשר לחלוק על עיתוי ההודעה סמוך לבחירות, דבר שלא נעשה מעולם והוא מנוגד למדיניות הפרקליטות). אני בעד חקירה יסודית ומאומצת, דווקא כיוון שמי שהיה יו"ר הדירקטוריון של "הממד החמישי" הוא מועמד לראשות הממשלה. אני מקווה כמובן שיתברר שלא היה רבב במעשיו של גנץ, אך סבור שיש לחקור את הפרשה ללא פשרות. אם יהיו חשדות נגד גנץ, עליו להיחקר, ללא הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להתפטר בו ביום, במיוחד אם יהיה ראש הממשלה.

אם גנץ יתקוף את רשויות החוק, יתחיל להתבכיין בחמיצות נוסח נתניהו על "רדיפה אישית", "תפירת תיקים" וכו', להעליל עלילות על רשויות האכיפה, להמציא סיפורי מעשיות "דיפ-סטייט" למיניהן וינסה להעמיד את עצמו מעל החוק, לדחוף חוקי מגה-שחיתות או להתחבא מאחורי חסינות, אצא נגדו בכל התוקף ואראה בו אדם שאינו ראוי להיות איש ציבור ולא כל שכן – מנהיג לאומי.

* הביביזם מסוכן מביבי – בראיון לרינה מצליח סיפר אביגדור ליברמן, שידוע לו שפרקליטי נתניהו ופרקליטות המדינה נושאים ונותנים על עסקת טיעון והוא הביע ביטחון שב-16 הימים שבין הבחירות לפתיחת המשפט, תסוכם עסקת הטיעון, שתכלול התפטרות נתניהו תמורת הקלה בכתב האישום.

האם זה נכון? אין לי מושג. ייתכן שיש מגעים, אבל קשה לי להאמין שנתניהו ילך על עסקה כזו. אם תהיה עסקה כזו, ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, שהמדיניות שלה תתבסס על תוכנית טראמפ, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלה, תוזמן להצטרף. זו הממשלה הטובה ביותר שיכולה להיות. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר השלטוני ולפלונטר הפוליטי.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לעסקה כזו. עקרונית אני נגד עסקאות טיעון לנבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר – כך אני מתנגד לכך יותר. האשמות בשחיתות של מנהיגי ציבור חייבות להתברר עד הסוף. קל וחומר במקרה הזה, כאשר אין המדובר רק בנאשם שנאבק על חפותו, אלא באמונה של כמעט חצי עם בתיאוריית קונספירציה על הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים כדי להפיל את המנהיג הנבחר. האמונה הזאת היא אסון לאומי ועלולה להביא לאנרכיה. עסקת טיעון רק תחזק את האמונה הזו, והיא תהיה ה"הוכחה" הניצחת שהמטרה היתה רק הפלתו של נתניהו מהשלטון וברגע שהמטרה הושגה, "מדינת העומק" נסוגה כי היא יודעת שהתיקים תפורים.

חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך הביביזם הוא סכנה גדולה יותר מביבי, ולב הביביזם הוא השנאה והניכור לכל מוסדות מדינת החוק, אי האמון בה, חוסר הלגיטימיות שלה בעיני רבים והנכונות לקנות את שקרי הקונספירציה. חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך חשוב יותר לחולל דה-ביביזציה של החברה הישראלית. אם נתניהו יוחלף אך הביביזם יעמיק – לא עשינו דבר.

(אגב, "התעשיה" כבר מכשירה את הקרקע לעסקת טיעון. הנה דוגמית שכתבה ביביסטית, ומן הסתם זה יהיה הנרטיב של מצדדי עסקה, אם תהיה: "אם נתניהו יעשה עסקת טיעון זה לא כי הוא אשם, אלא מפני שכנופיית שלטון החוק לא תעניק לו משפט הוגן. זו היתה ההמלצה של ויינרוט ז"ל לא כי חשב שנתניהו אשם. דווקא כשיש חשש שמתנכלים פוליטית חייבים עסקה. מערכת שלטון החוק לא אמינה." הבנתם?)

* מולך הרייטינג – הדלפת ביקורו של ראש המוסד בקטאר, בשידור חי, בראיון של ליברמן לערוץ 12, היא הפקרות. זו גם עבירה על החוק וגם פגיעה בביטחון המדינה, מפי מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ. גם מולך הרייטינג אינו מקדש את כל האמצעים.

* ימינה&שמאלה – אני נמצא ברשימת תפוצה של מרצ בראשות פרצ. אחה"צ הגיע אליי מסרון המצטט את השקר של איילת שקד, המצפה שיועז הנדל וצביקה האוזר יערקו לבלוק של נתניהו אחרי הבחירות. היא כמובן יודעת שזה שקר. גם אנשי מרצפרצ יודעים זאת. אבל הם ממחזרים את השקר כפיתיון לציד החוליות החלשות בין מצביעי כחול לבן.

 אני בעד שהעבודה-גשר-מרצ תעבור את אחוז החסימה, כי ארבעת הקולות שלהם חשובים בהמלצה על גנץ.

* תרבות השקר – יועז הנדל וצביקה האוזר הם אנשי מצפון ואמת. צביקה האוזר היה מזכיר הממשלה של נתניהו והנדל היה ראש מערך ההסברה – שני תפקידים עתירי כוח והשפעה. שניהם סיכנו את תפקידיהם כאשר חשפו שחיתות. הם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי – איש סודם של נתניהו ו"הגברת" ונער השליחויות המסריחות והמלוכלכות שלהם – נתן אשל. ואכן, שניהם מצאו את עצמם זמן לא רב לאחר מכן מחוץ ללשכה, כי נתניהו מעדיף טיפוסים מן הזן של אשל.

הטענה המכוערת של שקד, שהיא רואה בהם עריקים פוטנציאליים, היא שקר במודע. בשבוע הבא יש להוריד את תרבות השקר מן השלטון.

* כן לערבים, לא למשותפת – בראיון לרשת ב' שב יעלון והצהיר בפעם האלף שכחול לבן לא תקים קואליציה עם המשותפת ולא קואליציה שנסמכת על המשותפת.

שאלה אסתי פרז: "אבל הערבים הם אזרחי ישראל, 20% מאזרחי ישראל."

כמה אפשר עם הדמגוגיה הזאת? מישהו פוגע בזכות הבחירה של אזרחי ישראל הערבים לכנסת? הכנסת מייצגת את כלל הציבור, על פי תוצאות הבחירות. ממשלה קמה על בסיס הסכמות על דרך משותפת. הרשימה המשותפת אינה פרטנר לשיתוף פעולה קואליציוני – לא כיוון שהיא ערבית בעיקרה, אלא כיוון שעמדותיה מנוגדות לעמדות כחול לבן. שמה של כחול לבן מעיד על מהותה – תנועה ציונית שדגלה הוא דגל הלאום. הרשימה המשותפת היא אויבת של הדגל הזה. כשעופר כסיף היה סטודנט הוא הצית את דגל ישראל בהפגנה של השמאל הרדיקלי באוניברסיטה העברית. באוגוסט האחרון, כבר כח"כ, הוא הפגין בירושלים כשהוא נושא את דגל אש"ף. והוא לא ערבי, אלא נולד לאם יהודייה. האם מישהו אמר שכסיף היהודי הוא פרטנר ושאר הרשימה לא, כי היא ערבית? בעיניי, רשימה שעופר כסיף חבר בה פסולה. האם כאשר מאיר וילנר היהודי עמד בראש חד"ש (שהיתה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת) מפלגה ציונית כלשהי הקימה אתה קואליציה? ניהלה אתה מו"מ קואליציוני? הרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג של ראשי כחול לבן בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שמוגדרים בעיניהם "פושעי מלחמה". אז על איזה בסיס אפשר להקים קואליציה איתם? זה אבסורד.

ואם מישהו חושב שהרשימה המשותפת אינה פסולה לקואליציה, שישמיע את דעתו, שיבקר את כחול לבן, שיסביר מדוע היא טועה – אבל אל יטען את הטיעון הדמגוגי שהיא פוסלת ערבים.

* האיש שרצח את השלום – ב-6 באוקטובר 1981 בוצע במצרים רצח כפול. באותו יום נרצח הנשיא סאדאת ונרצח השלום בין ישראל למצרים. את הנשיא סאדאת רצחו ארבעה פעילי הג'יהאד האיסלמי המצרי, שהוציאו לפועל פתווה – פסק הלכה של איש הדת המוסלמי עומר עבד-אל-רחמן. את השלום עם ישראל רצח סגנו של סאדאת ויורשו – חוסני מובראק.

כנער, התנגדתי לעקירת יישובי סיני ולכן התנגדתי להסכם השלום עם מצרים, אך האמנתי בכנות כוונותיו של סאדאת ובכך שהמחיר הכבד יהיה שלום אמת. סאדאת חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה עם ישראל והחל ליישם אותם. ניתן להמחיש את ההבדל בין סאדאת למובארק בעובדה שבארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו הוא ביקר בישראל חמש פעמים. מובארק, לעומתו, הקפיד לא לבקר בישראל במשך שלושים שנות שלטונו (למעט גיחונת להלוויית רבין).

מובארק הפך את הסכם השלום לאות מתה. הוא לא הפך שלום חם לשלום קר, אלא למלחמה קרה. מצרים הובילה את כל המסעות הדיפלומטיים נגד ישראל. מצרים הובילה את הוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן שהולידה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל וה-BDS. מערכת החינוך המצרים הסיתה נגד ישראל ונגד העם היהודי, הסתה אנטישמית מובהקת. התקשורת במצרים, המודרכת בידי השלטון ומבצעת את רצונו, הובילה הסתה חמורה נגד ישראל והיהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון היו להיט במצרים של מובארק.

לזכותו של מובארק ייאמר, שלאורך כל השנים הקפיד לכבד את הנספח הביטחוני של הסכם השלום – לא הכניס כוחות לסיני ולא הפר אותו בשום דרך. לעומת זאת, השגרירות בישראל היתה בעיניו כלי משחק. כאשר רצה "להעניש" את ישראל על צעד כלשהו הוא החזיר את השגריר למצרים, וכל החזרה כזו היתה למספר שנים, כאשר ישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני כדי שיישלח שוב שגריר לישראל, כאילו לא שילמה מחיר כבד כל כך, על שלום שלא התממש.

מובארק היה דיקטטור, שרדה בעמו במשך שלושים שנה, עד שעמו התקומם נגדו והפיל אותו. עם זאת, הוא עדיף בהרבה על האחים המוסלמים, בראשות מורסי, שהחליפו אותו. רק הפיכה צבאית הצילה את מצרים ואת המזרח התיכון מפני השלטון המוסלמי הקנאי במצרים. א-סיסי מוביל דרך ביניים בין השלום החם של סאדאת לבין המלחמה הקרה של מובארק – שלום קר.

* איך הסתדרנו בלי חוק הלאום – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי את הפרוטוקולים של ועידת היסוד של מפלגת העבודה ב-1968. מה שמעניין יותר מההחלטות זו הרטוריקה. איזה להט ציוני! איזה להט יהודי! ההתייחסות למדינת ישראל כאל כלי שנועד לממש את ייעודו של העם היהודי. הקריאה לעם היהודי בגולה לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה. ההתייחסות למלחמת ששת הימים כניצחונו הגדול של העם היהודי ולתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים כאל איום קיומי על העם היהודי. ועל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כביטוי לשינוי העצום שחוללה הציונות וחוללה תנועת העבודה בעם היהודי. וכן הלאה וכן הלאה, בפי כל הדוברים, ניצים ויונים כאחד.

איך הגענו לכך שמפלגת העבודה ניהלה מלחמת חורמה נגד חוק הלאום, וטענה שהוא חוק "גזעני", ומה שהקפיץ אותה יותר מכל הוא המונח "התיישבות יהודית"? הרי התיישבות יהודית הייתה לחם חוקה של תנועת העבודה.

בפולמוס על חוק הלאום נאמרה הטענה: "בשביל מה צריך את החוק הזה. הסתדרנו שבעים שנה בלעדיו." ההתנגדות לחוק ונימוקיה הם ההסבר המשכנע ביותר מדוע החוק נחוץ היום. אבל קריאת הפרוטוקולים מלפני 52 שנה מסבירים מדוע החוק לא היה נחוץ אז. זה היה כמו לחוקק חוק שלפיו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב.

* מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי."

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם הוטלו מיסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן קלקלן (ספוילר) – בעוד מיספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמֶדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשייה ולהתנדבות.

* ביד הלשון: צור יגאל – בשבועות האחרונים עסקה הפינה ביישובים שמופיע בהם השם יצחק, ומונצחים בהם שמותיהם של אישים שונים, ששמם הפרטי יצחק. אחד מהם הוא צור יצחק, ע"ש יצחק רבין. בשבועות הבאים אציג סדרה של יישובים שמופיעה בשמם המילה צור, בהטיות שונות.

ראשית – מהו צוּר? סלע. היישוב הראשון בסדרה זו (או בעצם השני, אחרי צור יצחק), היום הוא כבר אינו יישוב נפרד – צור יגאל. צור יגאל נוסד ב-1994 כיישוב קהילתי במועצה האזורית דרום השרון, סמוך לקו הירוק באזור קלקיליה, במסגרת תוכנית שבעת הכוכבים שהגה ודחף אריק שרון, בהיותו שר השיכון. היישוב נקרא על שמו של יגאל כהן. יגאל כהן מתל עדשים היה איש התיישבות, פעיל בתנועת המושבים. החל דרכו הפוליטית בצעירי מפא"י וכמו רבים מתנועת המושבים הלך בעקבות בן גוריון והצטרף לרפ"י (רשימת פועלי ישראל). כאשר רפ"י הצטרפה למפלגת העבודה בניגוד לדעתו של בן גוריון, הוא דבק בבן גוריון שהקים את הרשימה הממלכתית. הרשימה הממלכתית הצטרפה כחטיבה לליכוד ויגאל כהן נבחר מטעמה לכנסת השמינית (1973). כהן כיהן בכנסת במשך 14 שנים, עד מותו.

ב-2003 אוחדו היישובים הסמוכים צור יגאל וכוכב יאיר והקימו את המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל.

אורי הייטנר

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

מנחם רהט

הוא עושה את זה מהמקפצה

נתניהו בז לציונות הדתית ומציע להצביע יהדות התורה הלא ציונית. החרדים עדיפים בעיניו מחישוקאי הציונות הדתית. ותודה לפיינשמקרים הסרוגים שהביאונו עד הלום.

למי שעוד היה ספק באמיתות הטענה שהועלתה כאן מספר פעמים, שנתניהו בז ממרומי לשכתו לציבור הדתי לאומי, שתרם לא מעט להימצאותו בלשכתו – בא נתניהו השבוע והוכיח זאת במו פיו.

נתניהו בראיון ל'גלי ישראל' (שמאזיניו באים מהמחנה הדת"ל): "צריך להצביע הליכוד. מי שלא יכול להצביע ליכוד, שיצביע ליהדות התורה." הבנת את זה, ברוך? עדיף שתצביע למפלגה האנטי ציונית מאשר לציונות הדתית. כך נראה נתניהו האמיתי, ללא מסכת פורים. מה הוא עוד צריך לעשות כדי שנבין אותו. והפעם הוא עושה את זה ממש מהמקפצה, אבל המצביע הציוני דתי עדיין חושב שזה גשם. 

הציבור הדתי לאומי נחשב לציבור אינטליגנטי, משכיל, חושב, לאומי. אבל שוב ושוב נופל בפח. לא מעטים משחקים בעיניים בורקות את תפקיד העבד שנהנה ללקק את מגפי אדוניו, את האישה המוכה שממשיכה לאהוב את בעלה האלים, את הנוצרי הטוב שמושיט את הלחי השנייה. הזובור נעשה לעין כל. והפראיירים בשלהם.

זה הציבור היחיד שניתן לשקר לו: להיות בעד מדינת אוייב בין הים לירדן, ובמרחק 1,400 מ' מכפר סבא, לרבות עקירת מתיישבים, וגם לוותר על הגולן ועוד – ולטעון בציניות שזה הימין האמיתי. זה הציבור היחיד שרומסים אותו – למשל באימוץ תוכנית טראמפ-נתניהו, שמאזכרת 159 פעם את המדינה הפלשתינית שתוקם על 70% משטחי יו"ש; יורקים עליו – ע"ע ההתנתקות הנבזית שהליכוד המציא ונתניהו תמך לאורך כל הדרך; שמשפילים אותו – ע"ע התמיכה המוחלטת במנגנוני הפשע שהשתלטו על מערכת שמירת החוק; מבלפים אותו בהבטחות שווא על החלת הריבונות בבקעת הירדן שכבר הושמעו בעבר ונמוגו, כולל אימוץ תוכנית קרי לוויתור על ההתיישבות בבקעת הירדן; שמשטים בו: נתניהו עיכב שנים את הבנייה בגבעת המטוס, שחוצצת בין ירושלים ל'מדינה הפלשתינית', אף שהאמריקאים טוענים שכבר לפני שנה וחצי הסכימו לבניה יהודית בגבעה.

זהו הציבור היחיד שראש הליכוד ממש בז לו. למשל הפקדת מינויי הרבנים והדיינים בידי החרדים, המדירים שיטתית רבנים ודיינים ציוניים-דתיים. הוא דורך עליו, ע"ע ההקפאה המתמשכת; בועט בו – כשהזמין לאחר בחירות 2013 את לפיד וציפי לבני לכהן בממשלתו, תוך התעלמות מהבית היהודי (שנכפה עליו ב'ברית האחים' לפיד-בנט); מועך אותו: ב-2009 הקים עם פרס ממשלה, שהוגדרה בפיו הטובה ביותר שהיתה לו, ללא האיחוד הלאומי; וגונב את דעתו: בהכרזות שווא ערב הבחירות שהוא מייצג את הציונות הדתית, ומזדרז אחריהן להרוס בהתיישבות – מעמונה, דרך בית אל, עד נתיב האבות, אבל מעניק חסינות לחאן אל אחמר ולבניה ערבית פראית; וזה לא הכל.

על אף זאת, רבים בציבור הדתי לאומי סוגדים לו. גם חוטפים סידרתיים של סטירות לחי, וגם נהנים מזה. מזוכיסטים. לא צריך להיות מבין גדול בפסיכולוגיה, כדי להכיר בכך שאחת הסיבות למזוכיזם הזה היא הגישה הפיינשמקרית. הפיינשמקר הדתי לאומי יעניש את מפלגת הבית שלו, אם תסטה במילימטר, בפסיק, בשמינית האחוז, מציפיותיו, אבל יעניק קולו למי שרחוק מהן קילומטר ומעלה. הטהרנות שמגעת עד קוצו של יו"ד, נעלמת כשחומקים מאחריות והולכים לרעות בשדות זרים.

אני מכיר אישית טיפוסים ש"לא יכולים" להצביע בנט/שקד/הרב רפי/סמוטריץ ו/או כל מועמד אחר, אבל לא איכפת להם שברשימה המועדפת עליהם, יושבים טיפוסים שלא היה רוצה לפגוש בסימטה חשוכה באישון לילה. העיקר להעניש את המערכת. כמו זה לנקום באגד באמצעות ריצה אחרי האוטובוס.

על בסיס היגיון מעוות זה קראו רבנים ציוניים להצביע יהדות התורה, למרות שזו השתתפה בממשלת פשע ההתנתקות ולא סיכלה אותה באמצעות פרישה הפגנתית; ורב ציוני אחר קרא להצביע ש"ס, אף שזו איפשרה בהימנעותה את פשע אוסלו; ויש רבנים במחננו שמעודדים הצבעה לעוצמה יהודית, אף שברור שכל קול לעוצמה, לא רק יירד לטימיון, אלא גם יחזק את השמאל, כולל הרשימה הערבית הבוגדנית, תומכת הטרור.

הפיינשמקר שלנו יעדיף כל מפלגה אחרת שאינה מפלגת הבית שלו, אבל ינצל את המפעלים שמפלגתו טרחה להקים למענו: מערכות חינוך מפוארות, תנועות נוער איכותיות, ישיבות הסדר מהוללות, התיישבות ציונית, ארגוני תרבות וספורט ועוד. וכשצצה קובלנה הכי קטנה כלפי אחד המפעלים הברוכים הללו, למי הם רצים להתלונן? כמובן אל המפלגה שלא הצביעו בשבילה.

בדיוק כשם שמצביעי יהדות התורה וש"ס, אפילו לא חולמים להצביע נתניהו רק מטעמי השטות הזו ששמה "לחזק אותו", כך אמור המצביע הסרוג לשמור על נתניהו (כן, לשמור!) – אבל מימין לו: לסכל מדינה פלשתינית במרחק יריקה מכפר סבא ושאר רעיונות עיוועים. רק כך ישיג 3 יעדים קריטיים:

א. להבטיח את המשך כהונת נתניהו.

ב. להפר את המזימה למחוק את הציונות הדתית מן המפה הפוליטית.

ג. והכי הכי הכי חשוב – לחשק את נתניהו חזק מימין, לבל ייגרר, כמנהגו, לזרועות השמאל ההזוי. 

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

הציונות המעשית

בספרה המרתק של אניטה שפירא, "צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ ישראל", ספריית אפקים, עם עובד, 2019. עוקבת שפירא אחרי שלושה צעירים יהודיים רוסיים חברי תנועת ביל"ו. חיים חיסין, יעקב צ'רתוק, וזאב וולף ולדימיר דובנוב. המעקב המרתק שעושה אניטה שפירא הוא בעקבות מכתבים שהעבירו השלושה ביניהם.

מסתבר כי הרעיון הציוני או ליתר דיוק "הציונות המעשית" נהגה כבר 14 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון. זאב וולף ולדימיר דובנוב (1858-1940) היה אחיו הבכור של ההיסטוריון שמעון דובנוב. הוא הצטרף לתנועת ביל"ו ועלה לארץ ב-1883. במכתב לאחיו שמעון דובנוב, שנשלח אחרי עלייתו לארץ הוא כותב לאחיו ההיסטוריון:

"האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי? --- לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria [איטלקית: תוחלת הלב], היא להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזייה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ-ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית-חופשית אפשר לעשות הכול). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגב." (אניטה שפירא, צומת ביל"ו, עמ' 103)

שנתיים אחרי שעלה לארץ ירד וולף זאב ולדימיר דובנוב חזרה לרוסיה, ולא חזר לארץ. הוא מת באופן לא ברור ב-1940.

אחיו, ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהיה אנטי-ציוני ויצר את תורת המרכזים היהודים בהיסטוריה, ודגל באוטונומיה יהודית, נרצח בגטו ריגה.

יעקב צ'רתוק וחיים חיסין ירדו גם  הם לרוסיה, אך שבו לארץ ישראל והיה להם חלק מפעל הציוני. מאוד מעניין לשער, אם הרצל היה עולה לארץ, האם היה גם נשאר בה?

[אהוד: מאוד מעניין שפתח-תקווה, שנוסדה ב-1878 וקדמה לקומץ הביל"ויים, ואשר מאות איכריה ובני משפחותיהם – רובם לא רק שלא ירדו מהארץ אלא נאחזו באדמתה כל ימיהם (אולי ניתן לכנותם "חובבי ציון" המעשית) – פתח-תקווה זו הושכחה לגמרי מתולדות העלייה הראשונה, הנזקפת כולה לזכות קומץ העולים הביל"ויים, שחלקם ירד מן הארץ – אבל כנראה היו להם כבר אז יחסי ציבור טובים יותר.

מרבית מייסדי המושבה, כמו משפחות שטמפפר, ראב, גוטמן, ברנט ואחרים, היו "עולים חדשים", ממבשרי העלייה הראשונה. רק יואל משה סלומון ובני-משפחתו היו ילידי הארץ].

רק דוקטרינת דוריאל

הטקטיקה המתוחכמת של מוחמד יאסר ערפאת היתה להציג את עצמו תמיד כ"פעיל שלום" היוצא נגד הטרור של החמאס, בעוד הוא עצמו לא רק שעודד את הטרור החמאסי, אלא הקים בעצמו את ארגון הטרור הג'האדיסטי של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל אקצה) מיסודו של הג'יהאדיסט מרואן ברגותי.

מוחמד יאסר ערפאת חזר ואמר כי רק שלטון מלא שלו על כל השטח יאפשר לו למנוע את הטרור. חסידיו הישראלים שתמכו בו לחצו להעביר לו את כל השטח והכוח בנימוק כי רק הוא ימנע טרור, בהסתמך על אמרתו של רבין שלערפאת אין בג"ץ ואין בצלם, שימנעו ממנו את המלחמה בטרור של החמאס.

הסיבוב האחרון בעזה הביא לתופעה דומה המבשרת רעות לישראל.

עד עתה ראתה ישראל בחמאס את האחראי לכל פעולת טרור מעזה, מעתה החמאס הוא הבחור הטוב שישראל מנסה להגיע להסדרה עימו בתקווה שימנע את הטרור של הג'יהאד האיסלמי, ואילו הג'יהאד האיסלמי הוא הבחור הרע שרק איתו יש לנהל מלחמה.

המדיניות של נתניהו כלפי עזה נחלה כשלון חרוץ ואחרי התבוסה האחרונה היא מקבלת תפנית שלילית עוד יותר. מדיניות ההסדרה  של נתניהו נכונה עקרונית, אבל היא יכולה להיות ישימה רק לאחר שתאומץ ותופעל דוקטרינת דוריאל.

דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל: כדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר" גיליון 628):

"על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire"" איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מאסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש. כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש. יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה."

רק לאחר אימוץ דוקטרינת דוריאל ניתן יהיה להגיע להסדרה. אסור להמשיך במדיניות הנוכחית. האחראי על המחדל של המדיניות בעזה הוא כמובן בנימין נתניהו, אבל הוא גם הסיכוי הגדול לתיקון המדיניות.

שלושת הגנרלים של כחול לבן בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, ומשה סמולינסקי-יעלון לא גילו שום תוכנית אסטרטגית לפתרון המשבר בעזה מלבד התלהמות קולנית ריקה, והחשוב יותר הם לא יוכלו לבצע את דוקטרינת דוריאל מפני שממשלתם תלויה במפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שמנהיגה האחמדי, איימן עודה, הכריז שהרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) לא תתמוך בשום ממשלה שתתקוף בעזה:

http://hadash.org.il/%D7%97%D7%9B-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%AA-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%9A/

באותה המידה היום, ארבעים שנה למותו של יגאל אלון הנשכח מהציבור, לא תגשים מפלגת הגנרלים כחול-לבן את תוכנית אלון-רבין-טראמפ, ולא תספח את בקעת הירדן המהווה את הגבול הביטחוני של ישראל המבטיח את קיומה, מפני שבנימין גנץ הכריז כי בניגוד לבן גוריון, שסיפח את ירושלים המערבית וקבע אותה כבירת ישראל ללא הסכמה, ובניגוד ללוי אשכול שסיפח את ירושלים העתיקה ללא הסכמה, ובניגוד למנחם בגין שסיפח את רמת הגולן ללא הסכמה, הוא בנימין גנץ לא יספח את בקעת הירדן ללא הסכמה, כלומר לא יספח אותה כלל.

מפלגה התלויה בהסכמת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לא תקבל הסכמה כזו לעולם, ולכן אסור להצביע עבורה.

אירוניה היסטורית. דווקא הליכוד מיסודה של חירות שדגלה ב"ישראל השלימה" היא שאימצה את תוכנית אלון-רבין של פשרה טריטוריאלית, בעוד שמפלגת העבודה, מפלגתם של אלון-רבין אימצה את תוכנית רק"ח ההיסטורית.

הגזען האנטישמי עמירם גולדבלום

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, עמירם גולדבלום התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, גילה את פרצופו האמיתי. עמירם גולדבלום הוא גזען אוטו-אנטישמי הדומה לגזענים האנטישמים הגרועים ביותר בהיסטוריה, וממש כעמיתו, אבא של מאזן, שהאשים את היהודים שהם טמאים ומטמאים.

וכך הוא כתב, בעמוד הפייסבוק שלו: "מסתירים מכם את האמת בגלל הבחירות – הנגיף מתפשט במהירות בישראל מאז שקבוצת קוריאנים ביקרה במערת המכפלה.

"באיטליה חוסמים עיירות וערים כדי למנוע התרחבות ההדבקה. בישראל צריך לחסום את אלעד ובני ברק ומודיעין עילית וביתר עילית ונתיבות ובית שמש וכן שכונות גדולות באשדוד ובירושלים."

בתשובה לשאלת גולשים הוסיף גולדבלום: "אני אומר את זה כמי שמבין מה קורה ומה יכול לקרות עם הנגיף הזה, אני עוסק בתרופות למחלות והקבוצה שלי מתמקדת עכשיו על קורונה, עזבנו כל דבר אחר.

"יש בהחלט מה לדאוג מאוד אם את מתכוונת להיות במערת המכפלה, מה שנראה לי הזוי כשמדובר בך. יש מה לדאוג אם את נכנסת לבתי כנסת בימים האלה – כאשר אוכלוסייה שביקרה במערה מבקרת גם בבתי כנסת."

לדברי הפרופסור, "יש במיוחד לדאוג אם את מתכוונת לטייל באחת מהערים המסוכנות יותר שציינתי (יש גם צפת, המפה קצרה מדי...) אבל גם זה לא נראה לי שיקרה. בקיצור – תתרחקי ממאה שערים ומהצפון של רחוב יפו..."

בפוסט נוסף כתב גולדבלום: "מי שרוצה לשמור על נפשו – לא מתקרב למזוזות, לא מניח תפילין בדוכנים ברחוב, לא נכנס בזמן הקרוב למקומות ציבוריים בשכונות דתיות וחרדיות --- עד שיתברר שהנגיף בישראל חוסל – מומלץ להישמר מכניסה לבתי כנסת, מתנ"סים, אולמי חתונות, וגם...לקלפיות בבתי ספר ומקומות ציבוריים אחרים."

https://www.israelhayom.co.il/article/736263

הגזען האנטישמי עמירם גולדבלום חוזר על הטיעון האנטישמי הישן שהיהודים הם מרעילי בארות ומפיצי המוות השחור, תיאור שאומץ ע"י הנאצים לפיהם היהודים הם מפיצי מחלות בעולם. טיעון שהופץ ע"י גבלס בעולם בסרט שהפיק "היהודי הנצחי der ewige jude"

הנה ראו את הסרט הנאצי היהודי הנצחי וכיצד היהודים כחולדות מפיצים מגפה בעולם כולו.

https://www.youtube.com/watch?v=Oka6fi2g6-U&t=216s

איפה יאיר גולן שצריך אותו? כיצד הוא לא רואה בגזענות האנטישמית של עמירם גולדבלום סימן לשנות השלושים?

גילוי נאות. עמירם גולדבלום כינה אותי "נאצי" אך עקב איום בתביעה הוא מחק את דבריו.

הפתעה – מכתב מהמלכה

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1632-1704) הבדיל בין המושגים possession "חזקה ברכוש" שהתאימה למשטר הפיאודלי, לבין המושג Property   שהוא קניין המוגדר בחוק ע"י המדינה. לוק המייצג את מעמד הבורגנות האנגלי קבע שלכל אדם יש זכות לחיים, לחירות, ולקניין הפרטי.

להפתעתי הרבה קיבלתי מכתב מהמלכה אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור סקסה קובורג גוטה. ליתר דיוק המכתב הגיע מהוד מעלתה HM Revenue & Customs.

במכתב שהגיע במעטפה חומה מרשימה לכתובתי מבקשת ממני המלכה לשלם לה את המיסים המגיעים לה, ומציעה לי באדיבותה להשתמש באתר אינטרנט ייחודי.  

הפתעה. מה לי ולמיסים למלכה?

במכתב חוזר כתבתי למלכה שבקשתה מוזרה לי. הפעם האחרונה שהייתי בממלכתה היתה ב- 1996 ואין לי כל עסק בממלכה המאוחדת. מה פתאום ועל מה עליי לשלם מיסים?

במכתב תשובה ענתה לי המלכה שרשום אצלה שיש לי Property החייב במס.

עניתי לה מיד שתכתוב לי בבקשה איזה Property יש לי? מה רשום על שמי?

עכשיו אני מחכה בקוצר רוח להפתעת חיי. אולי כמו אוליבר טויסט אני אגלה שמוצאי ממשפחת אצולה בעלת רכוש, ואולי המלכה רוצה בכלל לתת לי איזה מבצר או ארמון שהועידה להארי ומייגן הסוררים.

אני ממתין בקוצר רוח להפתעת חיי.

תרשמו, אני ערבי קניבל

בהמשך לדברי המשוררים הקניבלים מחמוד דרוויש, (מכחיש העם הפלישתי "תרשמו אני ערבי ולא פלישתי") ופדואה טוקן המתאווים לאכול בשר יהודים, מכריז שייח' עלי אל-יוסף, איש דת פלסטיני-לבנוני, החבר באיחוד הבינלאומי לתמיכה בירושלים ובפלסטין, בתגובה להריגת הצעיר מוחמד סלמאן אל-חדאד בחברון, בעימות עם חיילי צה"ל: "ניתן לישראל[ים] מכה קטלנית בלב ונתלוש את הכבד והטחול מגופם."

על מצב הפלסטינים בלבנון, אמר: "(גורמים בלבנון) רוצים להכניע אותנו. לא נסכים לאזרוח פליטים פלסטינים בלבנון."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?203_u

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו על אשכנז (1)

איני יודע אם האקטיביסט האנטי-אשכנזי מתי שמואלוף שירד לאשכנז (גרמניה) על מנת להפוך לאשכנזי הצליח בכך, והאם הפך באמת לייֶקֶה, אבל מסתבר שהוא למד שם קצת את לשון אשכנז (גרמנית), והוא כותב משפטים באשכנזית (גרמנית) באותיות עבריות.

בספר שירים דו-לשוני שהוציא מתנאה שמואלוף בעצמו: ""איש בין יודן דיכטר" (כלומר, אני משורר יהודי), אבל כיהודי-ערבי הוא כותב: "איש בין שלאכט יודן, אימיגרנט, פון עיראק." (אני יהודי רע מעיראק) המהגר חוזר בברלין בירת הרייך לשורשי הגירתו כדי לחיות בארץ הגירה. ישראל היא רק איזו תחנת מעבר.

"איש שראייבה הבראיש / איש כותב עברית. / דו פראגסט וארום שרייבה איש הבראיש אין ברלין / אתה שואל למה כותב איש בעברית / ואללה לא יודע." באמת איש לא מבין למה?

שמואלוף מדבר על שלוש ערים החשובות בחייו, בגדד, חיפה וברלין. האם שמואלוף הוא היהודי הקוסמופוליטי שבשביל כסף יעשה הכול, הסטראוטיפ של היהודי לפי היטלר?

 (יותם ראובני, "מלקט את חרוזי ההיסטוריה של אבותיו", "הארץ" ספרים, 21.2.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.4677083

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו על אשכנז (2)

אאוגניקה

אם שמואלוף מתאווה לברלין בירת הרייך בגלל החיים הטובים שבה והבריחה מהתרבות היהודית-ערבית המשתלטת בארץ, תרבות הדוחקת את התרבות היהודית-אשכנזית, הרי המשוררת אמירה הס, בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית) שנישאה לעזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה, מציגה את תורת האאוגניקה:

"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי.

"אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה, ובתי (ניטהרה) לגמרי.  (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה.

"יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון."

(אמירה הס, שיר, אורגזמות מסוגים שונים, "הארץ תרבות וספרות", 28.6.19)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837

השלבים בהשבחת הגזע: ערבי – יהודי ערבי – יהודי אשכנזי – אשכנזי (גרמני) ארי טהור.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו על ציון

מסתבר שיש גם עיראקים מבגדד האוהבים את ציון. סיימתי לאחרונה את ספרו הנפלא של אלי עמיר, "נער האופניים", עם עובד, ת"א 2019.

בספר מתאר עמיר את ייסורי הקליטה של נער עולה, תחילה בקיבוץ של "השומר הצעיר" בחברת הנוער, לאחר מכן במעברה בכפר אוריאל, כפר העיוורים, ולאחר מכן בירושלים המחולקת של תחילת המדינה.

הספר מתאר תמונה רחבה של ישראל בראשיתה. הכול אמנם עם ביקורת על העוני, הקיפוח, החיים הקשים של העולים, אבל הכול עם אהבת ישראל אמיתית.

דרך עיני הנער נורי המקבל עבודה כנער אופניים-שליח במשרד ראש הממשלה נפרשות דמויות רבות. האב שירד ממעמדו בבגדד, האם המטופלת בילדים, הדודה נוני החרדית ומשפחתה שעלו לפני קום המדינה, וגם דמויות של אשכנזים. שרה ניצולת המחנות המוכרת סנדוויצ'ים בכנסת, הזוג שמשכיר לו חדר במלון שאיבד את כל ילדיו בשואה. וכמובן כל המנגנון האשכנזי, טדי קולק, והמנגנון ההסתדרותי בראשות מוישה בְּרֶם (השם היידשאיי בְּרֶם נכתב ביידיש ברעם האות ע היא אם קריאה המציינת E) שבלעדיו לא ניתן לקבל עבודה או קביעות בירושלים.

יותר מכל הספר מתכתב עם הממואר של עמוס קלויזנר-עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך", והוא לא נופל ממנו. אולי להיפך.

הנער נורי מתקנא בנער עמוס עוז כשהוא נתקל בארכיון במכתב שכתב לבן גוריון חליף היהודים בלשונו, ובן גוריון עונה לו במכתב.

הוא מתקנא בשמו העברי היפה עמוס עוז ומחליט לעברת גם הוא את שמו מפואד אליאס נאסח חלסצ'י  בתקווה שאז גם הוא יוכל לכתוב לבן גוריון.

שניהם גם עמוס עוז וגם הנער נורי נקלטו בקיבוץ, אבל נורי רק בחברת הנוער לא כילד חוץ רגיל כפי שנקלט בחולדה הנער האשכנזי עמוס עוז.

שניהם מתרשמים מאוד מחיי הקיבוץ ומהאידיאולוגיה של הקיבוץ. אבל הנער נורי מדגיש תמיד שהמשפחה קודמת לכול. קודם כל המשפחה מעל כל אידיאולוגיה, ולכן גם לא יעלה על הדעת שהנער נורי (בניגוד לנער עמוס)  יגדל ויהפוך לחבר הטוב של הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, ואף ייתן לו את ספרו במתנה.

מעניין כשהנער נורי כותב על עיראק הוא אינו כותב על יחסי יהודים וערבים, אלא על יהודים ומוסלמים. כלומר היהודים אינם עם, אלא רק דת, וגם הערבים שם אינם עם, אלא דת. או שגם היהודים הם ערבים אבל בני הדת היהודית.

לא אאריך בכתיבה על הספר מפני שכבר נכתב עליו רבות. אני ממליץ עליו בכל פה. זהו ספר מרגש עם צחוק ובכי ביחד.

לסיום, המלצתי על הספר לבת של עולים מעיראק, אבל היא אמרה לי שבביתה מחרימים את אלי עמיר מפני שהוא לדבריה אמר דברי בלע על יהודי מוצול. מסתבר שגם לעיראקים רגישויות מקומיות משלהם.

דן שולקיס-שילון תומך בחמאס

בשעה  שבניגוד להיטלר החמאס מצהיר בריש גלי כי מטרתו היא להשמיד את כל היהודים הקופים והחזירים (אמנת החמאס סעיף 7) מצהיר שדר הטלוויזיה לשעבר דן שולקיס-שילון הנפגש עם ריבלין שפגיעת החמאס בחיילי צה"ל היא מבחינתו פעולה לגיטימית.

https://buzznet.co.il/news/local/29983/

אז נכון שבתו של שילון ירדה לגרמניה ונישאה לערבי, אבל חתנו הוא ערבי-נוצרי שגם אותם יש לפי החמאס להרוג.

הבעייה היא שברגע שהחמאס הורג את חיילי צה"ל בפעולה שהיא לגיטימית לדבריו לא יהיו יותר חיילי מגן לאזרחים היהודים שאותם בא החמאס לרצוח.

האם רציחתו של שולקיס-שילון היא לגיטימית בעיניו? מסתבר שכן. כרבים אחרים שולקיס-שילון לוקה חמורות בסינדרום ויינינגר.

נעמן כהן

* * *

דבר אחד חשוב בבחירות הקרובות

רק לא להצביע לליברמן!

כדי להקטין את הנזק

שהצדיק הזה גורם לדמוקרטיה הישראלית!

* * *

מרדכי מרטין בובר

ציונות אמיתית וציונות מדומה

 [החלק הראשון של השיחה מבוסס על סטנוגראמות של שיחות צעירים מקיבוצים עם בובר בשנותיו האחרונות]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

שאלה:  נפגשתי עם צעיר מאנשי חב"ד והוא הכניסני לפרדס החסידות. הייתי בישיבת חב"ד בלוד. היה קשה לי להיות בשבת בישיבה, אך כנראה נדבקתי במשהו. התוודעתי עם "המשפיע" בערב – זה היה דבר מרשים. הושפעתי מהם ומאז אני נמצא איתם בקשר. כשראיתי את אורחותיהם חשבתי על ה"השלכה" לגבי חיי הקיבוץ. חסרה אצלנו הרגשת הקדושה בזמנים מסויימים. אדם לא יכול אולי לחיות תמיד בקדושה, אך לעיתים הוא זקוק לכך. אני מנסה לחפש את הדרך. אמרתי לאנשי חב"ד: "אין לי אמונתכם."

וענו לי: "לא חשוב, תצום ביום הכיפורים."

ניסיתי פעם ופעמיים לצום ואט-אט אני מרגיש שיום זה אומר לי משהו. אני נמצא בסביבה חילונית שאינה מקבלת בעין יפה בני-קיבוץ ההולכים לבית-הכנסת, ואפילו כשזה פעם בשנה – ביום הכיפורים. חסרה לי גם הרגשת השבת, ההפסקה שבזרימת החולין. ישנו צורך בהרגשה שונה בשבת, אך במקום זאת יש כדורסל או כדורגל, ואתה חש ש"זה לא זה". אווירת החברות שבקרב החסידים מעלימה את הזרות שבין אדם לאדם, וגם היא חסרה קצת בקיבוץ.

מרטין בובר: איני מסכים למה שאמר לך שם אותו איש – שאפשר לצום גם בלי אמונה.  

שאלה: לא כך בדיוק אמר לי. אמרתי לו שיש לי חיפושי-דרך וענה לי שאתחיל במעשה – לא לעבוד בשבת וכו'. ומעשה אחד יביא את האחרים בעקבותיו. נוכחתי שהדרך הזאת טובה אך היא נסתמת בפניי בסופו-של-דבר. אדם יכול להיות שלם עם עצמו, אך חשובה הסביבה שיש בה אותם חיפושים.

מרטין בובר: איני בדעה שטוב לקיים מצוות בלי אמונה, זאת אומרת בלי כוונה. לדעתי לא רצוי לעשות משהו בלי כוונה.

שאלה:  כלומר, תחילה צריך להיות הביטחון ב-100%?

מרטין בובר:  "100%" – זה ביטוי שאיני משתמש בו. בדרך-כלל אין דבר כזה בחיי אדם. מה שאני עושה – אני עושה עד כמה שאפשר לי לעשות בכוונה. צריך להיות, לדעתי, משהו משותף לקיבוץ ולחסידות. מה שאדם עושה – יעשה מתוך כוונה.

שאלה: אך איך לממש זאת? אין לי, למשל, אפשרות לחוש את השבת בסביבתי, בתוך החברה בה אני חי.

מרטין בובר: אני מתכוון לדבר כללי יותר, לאו דווקא למצוות מעשיות. חיי אדם ראויים לשם זה אך ורק אם הוא עושה כל שהוא עושה בכוונה יתרה. שהוא עושה מה שהוא עושה – לשם כך, זה לא בהכרח עניין דתי. לדעתי, בקיבוץ, גם בלי עניין דתי אפשר לחיות חיי כוונה.

שאלה: הצד הרוחני הוזנח בקיבוץ.

מרטין בובר: אתה צעיר. אתה צעיר ותוכל להשפיע שנים רבות. לא בדרך התיאוריה אלא בדוגמת החיים. איני מאמין בתיאוריות. אני מאמין בדוגמה אנושית. למרות כל הקשיים, ואני מבין שיש קשיים – צריך שיחיה אדם חיי אמת, כלומר אותה אמת שהוא מאמין בה. לא האמת בתורת אידיאה ולא האמת בתורת דמות אלא האמת בתורת מעשה – היא התפקיד המוטל על היהדות. מטרתה של היהדות היא לא תורה פילוסופית ולא יצירה אמנותית אלא התורה לאמיתה.

שאלה: לקיבוץ יש עקרונות ומוסכמות. אדם לא יכול להיות שלם באמיתו שלו בקיבוץ גדול. אמיתו עשוייה להיות בניגוד לעקרונות הקיבוץ.

מרטין בובר: האם זה אסון שאדם חי בניגוד לעקרונות קיבוצו? יחיה את חייו למרות הכול וזה ישפיע על החברה אט-אט. ההשפעה האמתית היא תמיד איטית, לדעתי, יש שני כוחות מנוגדים, שני מיני השפעה: האחת, השפעה מדומה, והיא כוח עצום, זו ההשפעה הפוליטית, התעמולה. הקצב של התעמולה הוא הטמפו הנחפז, זה של העיתונות, הרדיו, הנאום וכו'. וישנה השפעה אמיתית, החינוך, והיא השפעה איטית. דרך קשה היא, אך היא צריכה להכריע. ההיסטוריה האמיתית היא ההיסטוריה של הקצב האיטי. אלה תולדות הכוח האמיתי. אדם חי ומגשים את מה שהוא מתכוון להורות, יש והוא צריך לתת את כל חייו. אך כדאי לחיות חיים כאלו. כשם שאתה רוצה שיחיו החברים האחרים – כך עליך לחיות.

שאלה: אם אני בתור מדריך, או מורה, רוצה לחנך לדברים שאני נתון בלבטים לגביהם, המותר לי לשתף את חניכיי בהתלבטויותיי? לדוגמה – חינוך לפי ערכי היהדות. היש זכות מוסרית לאדם שאינו מאמין, לחנך לערכים שיש לו זיקה אליהם, אך אינו שלם עימם?

מרטין בובר: אספר לך מה אני עשיתי כשילדיי היו בני שתים-עשרה בערך. בן ובת. קראתי איתם מדי יום ביומו בתנ"ך, בעברית כמובן. ולא אמרתי להם: זוהי אמת גמורה, צריך להאמין במה שכאן. אמרתי להם: חשוב מאוד שתדעו במה האמינו בני-אדם שכתבו את הדברים הכתובים כאן.

ואספר לך עוד דבר. כמה שנים לאחר מכן, כשהיה בני חייל בצבא אוסטריה – הלכתי איתו ביער והוא אמר לי: "זה שאתה לימדת אותנו כך תנ"ך – השפיע עליי מאוד מאוד. ודווקא עכשיו, במצבי בצבא – לא שהייתי יכול להאמין ממש במה שהאמינו אותם אנשים עליהם קראת בפנינו. אבל העובדה שהם האמינו באמונה שלמה וחזקה כזו, זה השפיע עליי ועוד הולך ומשפיע מדי יום ביומו. שאותם אבות אבותיי האמינו בכוח כזה."

שאלה: מה יחסך לביטוייה של היהדות שלאחר התנ"ך – ובמיוחד התלמוד?

מרטין בובר: הזכרתי את התנ"ך, אך אין זה הדבר היחיד. ומהתנ"ך איני מקבל את החוקים והמשפטים. אתה חושב שבדבריי על התנ"ך אני מתכוון למה שכתוב ב"שמות" לאחר עשרת הדיברות?

שאלה: זה הכול אותו תנ"ך.

מרטין בובר:  אך איני מאמין בכולות כזו. נתתי את התנ"ך בפני ילדיי שהם במשך חייהם יקלטו מה שטוב וחשוב בשבילם. איני מכניס דבר בליבם. אני מסייע בידם.

שאלה: שמע מה שאספר לך. היה לנו סמינר, ולאחת השיחות בא רב – אדם שמאמין באלוהים. מדבריו הבנתי שהוא מאמין שכל מאורע ומעשה בחייו בה מלמעלה – יש מי שמכוון את הכול. הכול נגזר מהשמיים ולא בידי האדם להחליט. באתי ושאלתיו: "כל דבר ואף הפעוט, בחייך – אתה מרגיש שהוא מכוון מלמעלה וששום החלטה אינה בידיך?" – והוא ענה: "כן." לא יכולתי לתפוס כיצד אדם רואה את כל מעשיו כגזורים מלמעלה. הנה אני, אני - - - אינני מבין זאת.

מרטין בובר:  אם אתה לא הבנת, אתה רוצה שאני אבין?

שאלה: אני רוצה שתגיד מה אתה חושב.

מרטין בובר:  דבריו מנוגדים אף למה שכתוב בתנ"ך. הנביאים אינם גוזרים אלא מעמידים בפני בררה: "אם תלכו... ואם לא..."

הדוגמה היפה ביותר תמצא בספר יונה. וביטוי לכך אצל כל הנביאים – שלא לשם הגדת עתידות נשלחו, אלא כדי להפגיש את בני-האדם עם הבחירה וההכרעה. לאדם יש רצון והוא יכול לקבוע מה יהיה בשעה הבאה. השאלה היא: האעז את המוכח כבלתי-אפשרי, או אשלים עם הבלתי-נמנע? האעז להיות לאחר ממה שהנני, מתוך אמונה שאכן בתוך-תוכי אחר הנני ורק בדרך זו אוכל לבחון זאת, – או אקבל את קוצר-ידי בהווה כקוצר-ידי לנצח? האם עתידנו מתחדש והולך, או שנגזר עלינו מראש לאין מפלט?

אדם חי, המכיר מתוך ניסיונו האישי את ההכרעה החופשית ואת חלקה בשינוי המצב האובייקטיבי, אינו יכול להיות שרוי במחשבה על התרחשות שהיא נגזרת מראש. ולא תוכל לדעת את מידתו וגבולו של מה שניתן להשיג בכיוון הרצוי עד שלא תלך באותו כיוון. כוחות-הנפש אינם נמדדים אלא בדרך שימושם, ברגעים המכריעים של חיינו לא התכנון בלבד קיים ולא ההפתעה בלבד מושלת אלא עם שאנו מבצעים נאמנה את שתיכננו, אנו נפתעים על-ידי גילויים ותגובות רבי-תעלומה. צריך להניח מקום גם להפתעות מעין אלו. מי שמתכנן כאילו הן מן הנמנעות, עושה אותן לנמנעות. כנראה שאותו רבי לא קרא את התנ"ך.

שאלה: טוב, זו נקודה אחת. עכשיו אכנס יותר עמוק.

מרטין בובר: טוב, היכנס.

שאלה: אנשי אמונה מאמינים במשהו עליון שהוא מקור הדברים. ותראה, יש מי שמאמין כמו הרבי הזה שסיפרתי עליו. ויש מי שמאמין באלוהים בדרך אחרת. ושאלתי היא – כיצד אתה מאמין באלוהים?

מרטין בובר:  שמע נא, על זה אין צורך לדבר בשיחה זו, כיוון שכמעט כל מה שכתבתי – על זה כתבתי. לא נדבר עליי - - -

שאלה:  כשדיברנו עם אותו רבי על השואה, שאלנו אותו – כיצד בני אדם דתיים יכולים להבין את השואה?

מרטין בובר:  שאלה זו נשאלתי כבר אז. כאן יש להבחין בין עניין אנושי ובין אותם הדברים שאיש אינו מבין אותם. שאל אותי בשעתו צעיר שאלה זו וכתבתי לו אז, שאם אדם מאמין באלוהים – הוא מקבל אותו כמו שהוא. ממש כמו איש שמתאהב ומקבל את העצם האהוב כמו שהוא. אלוהים – אי-אפשר לדבר עליו. אפשר רק לדבר אליו. לשם כך אין צורך לדעת עליו כל מה שאפשר לדעת.

דבר זה עניתי פעם לבן-גוריון כשהזמין אותי לפני כמה וכמה שנים. עוד כשעמדתי בדלת – שאל אותי: "למה אתה מאמין באלוהים?"

אמרתי: "אם להאמין באלוהים פירושו לדעת לדבר עליו – איני מאמין באלוהים. אך אם פירושו לדבר אליו – אני מאמין.

"איני יודע אם הבין. הוא יכול להבין, אך אינו רוצה. אני נוטה לדעה שלא רק את השואה אלא גם את כל המלחמות יש להבין מתוך טיבו של המין האנושי. השואה ורקעה – זה צריך להעסיק את הגרמנים מה גרם לזאת. זוהי בעייתם.

שאלה: אבל זה נוגע גם לנו, אנחנו הקורבנות.

מרטין בובר:  אז מה אתה מסיק מזה?

שאלה: שעלינו להיות חזקים יותר. אבל, אם נצפה במדינה שלנו על רקע השואה – היש ערך להגנת היהודים על עצמם?

מרטין בובר:  יש לכך ערך סנטימנטאלי או רוחני. אך לא עובדתי. האם הגנתם תוכל לשנות את דרך ההיסטוריה? מבחינה היסטורית, כלומר מבחינת גורלו של העם – אין הבדל.

שאלה: האם משמעות היותנו מדינה כאן אינה יכולה לשנות הרבה לגבי ההיסטוריה היהודית?

מרטין בובר:  מדינה פירושה ריכוז העם, אך לא לשם שעות א-נורמאליות כאלה. אלא לשם התפתחות אמיתית – בגוף ובנפש. ודאי, אני מעריך מאוד ערכה של המדינה. לפי דעתי רק בעוד שלושה-ארבעה דורות נראה באמת מהו ערכה של מדינה זו. ערכה ילך ויגדל, שעה בה תחלוף הפוליטיזציה, שעכשיו אוכלת חלק גדול של כוחות העם. בעוד שלושה-ארבעה דורות תהיה תועלתה של המדינה גדולה עוד הרבה יותר, היא תהיה פנימית יותר.

שאלה: השאלה היא אם המדינה תוכל לעמוד בפני שעות א-נורמאליות?

מרטין בובר:  אני בעד מלחמה אם יש צורך בכך. איני בעד פאסיביות. אך אינני בעד מלחמה למען ההצלחה. באחד מספריי כתבתי: "אין אני פאציפיסט קיצוני ואין אני גורס שבכל אתר ואתר יש להגיב על אלימות בחוסר-אלימות."

 שאלה: עוד בקשר למדינה. האם עלינו לשאוף להיות מדינה נורמאלית – או שאנו "עם סגולה". ואם אנו עם סגולה, מה הייעוד?

מרטין בובר: אני מאמין שיש משהו מיוחד לנו, אך אין להגדירו. תקוותי היא, כפי שרמזתי כבר, שבעוד שלושה-ארבעה דורות, כשתעבור הפוליטיזציה של עכשיו, ישתנו גם היחסים בינינו לבין הערבים. אני תקווה... אה, קשה שיתגלו אותם כוחות.

שאלה: מנין הם ישאבו?

מרטין בובר: החומר ישנו.

שאלה: אך האמונה איננה.

מרטין בובר: כרגע אין צורך באמונה. האמונה תתגלה כשלא נבזבז כל כוחותינו בעניין הפוליטי. תחול התחדשות, אפילו דתית. לא המשך אלא התחדשות. אך איני יודע באיזו צורות.

שאלה: ספגתי מעט מן האווירה המסורתית בה חי אבי. כמה ממנה אוכל למסור לבניי? ומה ימסרו בניי?

מרטין בובר: ישנן תמיד מהפכות פנימיות-רוחניות, שלא ציפו להן. אתה הרי יודע – בהיסטוריה היה תמיד כך. לא כל מה שמתרחש – הינו עניין של חינוך. חינוך יוכל לעזור אם יש כבר משהו שאינו מבוסס עליו. התקווה אינה מבוססת על חינוך, מסורת וכולי. התקווה מבוססת על עובדה שכיום יש דור חדש של צעירים העוסקים בבעיות אלה ושנכספים להתחדשות. היום אני רואה כיסופים. אמנם אסור עליי להשתמש במלה דת. אסור עליי לומר שאלו כיסופים להתחדשות הדת – אינם רוצים לשמוע מילה זו.

שאלה: היש תוחלת לחינוך, היש בכלל אפשרות לחנך? – חינוך יכול לבוא בשתי דרכים: הטפה ודוגמה אישית...

מרטין בובר:  לא רק דוגמה אישית, אלא גם מגע אמיתי,  אם אתה אדם בודד ואין לך מגע – לא תצליח.

שאלה: דורנו אינו מתוקן.

מרטין בובר: דור מתוקן? היה דבר כזה?

שאלה: דור שאינו מתוקן איך ייתן דוגמה אישית?

מרטין בובר: מה זה דור? דור זה דבר מופשט. אני מכיר רק אישים. איני פרפקציוניסט, איני מאמין בשלמות. אני רוצה לשפר ולתקן את אשר ניתן. אתם – וזה מיוחד לכל הדורות של הצעירים – אומרים: "או – או." או שלמות או אפס. תשפרו ותתקנו את המצב, איש במקומו ואיש כיכולתו. מי ששם לב בכל יום ויום, לא רק להפתעות הרעות, אלא גם להפתעות הטובות – יראה כאילו הכול תלוי בטיבם של בני-אדם ולא של האינסטיטוציות. האינסטיטוציה השלמה ביותר לא תביא פיתרון אם מבצעיה אינם פועלים כראוי. האינסטיטוציה היא רק בחינת תנאי קודם.

שאלה: אבל איך לתקן?

מרטין בובר: אתם רוצים טמפו מהיר. אני מכיר רק טמפו איטי ושמו חינוך. יש לחנך את המחנכים וזה תפקיד קשה. אתם חושבים שאפשר להוציא מן החיים את היסוד הטראגי, וזה בלתי-אפשרי.

שאלו אותי פעם, בהיותי בארה"ב, כיצד אפשר לשנות את החוקה. עניתי לשואלים שלא זה העיקר, אפשר לעשות דברים עם חוקה זו ואפשר עם חוקה אחרת. כל אדם בריאה חדשה הוא ועליו לתקן מידתו בזה העולם. הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אחד ואין כמעט בשום אדם אחר, אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה.

שאלה: איך יוכל האדם לפתח את עצמו?

מרטין בובר: מצד אחד צריך להיות יחס בין אדם לחברו ומצד שני חשוב הדיסטאנס. קיימת "צפיפות" שאינה מאפשרת לאדם להסתכל בחברו, והיא מונעת את ההתייחסות. זוהי גם אחת השאלות העיקריות בחיי הקיבוץ. יש להם צדדים מעשיים שלא כאן המקום לעסוק בהם. אך היסוד נשאר בהתייחסות ההדדית, בפתיחותו של האדם לגבי זולתו.

באחד מספריי כתבתי: "חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להאזין. --- כל אחד מאתנו נתון בתוך שריון, שכמעט אין אנו מרגישים בו עוד מחמת הרגל. יש רק רגעים כהרף-עין שחודרים דרכו ומזרזים את הנפש לקבלו."

הדו-שיחיות בנויה גם על היות האדם פתוח להפתעות. מחר אני עשוי להגיע לידי שיחה אמתית עם אדם שעד היום לא היה לי מגע עימו.

שאלה: כיצד אפשר לחנך ל"דו-שיחיות" וליצור אצל המחנכים אמון ב"פגישה"?

מרטין בובר: קשה שלא להאמין במציאות חיה. בה במידה שתיווצר מציאות דו-שיחית – גם יאמינו בה. אין אני אידיאליסט ואינני יודע אידיאות מהן. אני יודע דברים מוחשיים ומתגשמים.

באחד מספריי כתבתי: "איני יודע שום שפע מלבד שפעה של כל שעת-חלוף על תביעה ואחריות שבה. איני מתיימר כל עיקר שיכולני לה תמיד. אבל יודע אני ועד, שבדרישה אני נדרש ולתביעה לאחריות הריני נתבע." ("סוד שיח", עמ' 122).

שאלה: בעבודה החינוכית קיים מתח ניגודים בין הסכום הגדול של ידיעות לימודיות שמקנים למתחנך, לבין הערכים שצריך לגבש בתוכו: אמון, הדדיות, אהבה, שיתוף וכו'. גם קיים ניגוד בין המחנך ועבודתו לבין הכיוון הניתן בבית-ההורים.

מרטין בובר: קיימת אי-הבחנה בין הסוציאלי ובין הבין-אנושי. קירבה אין משמעה התייחסות. יש לשאוף לשיפור ולא לשלמות. כל סיטואציה היא חדשה וכל ילד – עולם חדש, ועל המחנך ללמוד כל יום מחדש. אין נוסחאות שתפתורנה את הבעיות ואין הדברים נקנים במחיר זול. איני גורס מיתודה – אני מאמין באישים. היחס בין המחנך והחניך הוא יחס מיוחד. אין כאן הדדיות גמורה ולא תיתכן כזו. בעולמנו אין היחס החינוכי מתקיים בין מחנך וחניך אחד, אלא בין מחנך ובין כמה חניכים. ויש לזכור שצריך להיות מדי פעם בפעם יחס אישי אל החניך, ואין להחליפו בשום דבר אחר! משום כך אני בדעה כי מקצועו של המחנך הוא הקשה והנעלה ביותר. אלא שהחברה שלנו (בעולם כולו) עדיין אינה יודעת על כך. משום שמעריכים כל כך את העולם הפוליטי ודוחקים את העולם הפדגוגי. נראה לי שמקומה של המיתודה הינו מצומצם. בלעדיה אי-אפשר, אך העיקר ניתן על-ידי היחס המיוחד אל אותו חניך יחיד, ודווקא אליו ובייחודו.

שאלה: היש אפשרות ליצור בחניכים אמון ב"פגישה" וב"דו-שיח"?

מרטין בובר: איני מתכוון לאמון ב"פגישה", אלא לאמון באיש מסוים זה. אין צורך שאני, כילד בן עשר, אדע משהו על "פגישה" או "זיקת-גומלין בין בני-אדם." אך יש צורך שבקרבת המורה ארגיש שלאיש זה אוכל לספר הכול. העיקר הוא שאתה, המחנך, תהא אותו איש שאפשר להתייחס אליו באמון.

אי אפשר ליטול מן החיים את היסוד הטראגי, לכן אני אומר תמיד: שיפור במקום שהשיפור אפשרי – שיפור ולא שלמות. קשה לא להאמין במציאות חיה. אם תיווצר מציאות דו-שיחית, גם יאמינו בה.

אם הוראה מתכוונת ל"מה" – היא אינה חינוכית. אם היא מתכוונת ל"איך" – היא חינוכית. חינוך אינו עניין של "מה", אלא של "איך": איך אתה מלמד, איך אתה מפגיש. וזה תפקיד קשה ביותר. אפילו בשדה הלימוד הטכני יש "איך" – למרות שדומה כאילו אין כאן מקום לנשמה, למגע חווייתי. כאשר המורה מכניס את התלמיד לעולם הטכניקה, חשוב איך מרגיש התלמיד בכל צעד וצעד, שהעיקר הוא ההומאניזאציה של הטכניקה, שיחסים אמתיים בין בני-אדם יהיו בתוך הטכניקה.

שאלה: הטוב והרע... אני מרגיש שיש בי שני עולמות. ועולם טוב יותר שבתוכי נתון במסווה. ואני מרגיש שאני צריך לבטא אותו.

מרטין בובר: אולי תוכל להדגים?

שאלה: בחברה שלנו אני מקובל כטיפוס שלילי, שאין בו מעלות. ובתוכי אני מרגיש שגלום טוב. אני מקובל כקל-דעת, שאינו קורא וכדומה. אבל אני קורא הרבה וגם כותב לעצמי, אך כשנכנס אדם אני סוגר את הספר...

מרטין בובר:  אין זה שלילי. אין לי עקרונות. יש מה שצריך לעשות עכשיו, וכאן. אין לי עקרונות, יש לי רק כיוון וחושים, פעולה בהתאם לסיטואציה.

שאלה: חיינו בקיבוץ מבוססים על עקרונות.

מרטין בובר: כשאני מחנך צעירים, אני מסביר להם שיש להם דברים שלמענם כדאי לחיות. למחנך אמיתי יש השפעה גם בלי מילים. ודבר שני: ראייה. לראות מדי פעם את הסביבה שלי, התנאים, הנסיבות. איך לחיות עכשיו. אפילו את עשרת הדיברות צריך לתרגם ללשון הנסיבות. אם מצווים עלי לכבד את אבי ואת אמי, מדי פעם בפעם, בנסיבות מסוימות, עליי לפרש כיבוד זה. והוא יהיה שונה, אחרת אי-אפשר.

שאלה: אמרת שאתה נגד עקרונות; גם זה עצמו עיקרון. מהו עיקרון לדעתך?

מרטין בובר: עיקרון הוא שיש תמיד לנהוג כך וכך.

שאלה: "תעזור לחברך" זה עיקרון?

מרטין בובר: אם תעשה זאת עיקרון תטעה. יש מקרים שאי-אפשר לעזור ושאסור לי לעורר בתוכי את הרגש שאני רוצה לעזור לו שכן הוא אינו רוצה בכך. יש בכל פעם לשקול מחדש.

שאלה: יש דברים שאיננו יכולים לוותר עליהם.

מרטין בובר:  עיניים פקוחות – זה מה שאני מציע, ולא עיקרון.

שאלה: ולפי מה אשפוט?

מרטין בובר: לפי ראיית המצב. לא אוכל לתת לך את הדבר בזול יותר. ניסיתי בשלושים השנים האחרונות לעקוב אחר התפתחות צעירים וראיתי שלושה שלבים.

כשעליתי לארץ ב-1938 היה הדבר הבולט ביותר: המפלגתיות. מפלגתיות אמיתית ונמרצת – לא כמו עכשיו. דור שחי חיים של פוליטיזציה מופרזת. אני מבין לנפש הדור הזה, אולם איני מחייב זאת.

אחר-כך בא שלב שני, דור אחר שעניינו היה במה שהם כינו "חיים". באמריקה היו קוראים לזה "קארייריזם". בני דור זה, ואפילו השתייכו למפלגות, היו מעוניינים יותר בעצמם, בעבודתם, היו בכך גם יסוד בריא – חיי-משפחה.

בשנים האחרונות הרגשתי שעולה לאט דור שלישי. הבחנתי במשהו שהפתיע אותי. אותם צעירים אינם יודעים מהו שבליבם. ואם הייתי בא לומר להם, זה דבר כזה וכזה, היו מכחישים זאת. רואים אצלם: א. אי-שביעות רצון – הזהו העולם האנושי? ב. יש גבול לעולם אנושי זה, ומסביבו עולם רחב שאיבד את אנושיותו. בשיחות עם צעירים התרשמתי מאיזו אי-שביעות רצון מן החיים הפוליטיים ומחיי היחיד ומן המשפחה. יש איזו שאיפה, אילו געגועים למשהו, שאין לו שם.

ומכאן תחושת החיפוש שיש עימה חוסר-אונים. זהו השלב השלישי שבו הדור הצעיר נתון עכשיו. עדיין אי אפשר לתאר ולהגדיר דור זה כמו שאפשר היה להגדיר את הראשון כמפלגתי ואת השני כאינדיווידואליסטי. אי-שביעות הרצון של דור זה קל להבין אותה. הם מרגישים שמשהו רקוב, ואין בני-הנוער מצביעים – מה. אבל זה מעיק. גובר אי-הסיפוק. ויש געגועים, געגועים בלי שם. אין בדעתי לבוא בגושפנקה של דת. טיבם של געגועים, שהם ניגוד לגושפנקה. שהרי אם אומר "עשו כה וכה," יאמרו – "אין אתה מתכוון אלא לדת." אלא יש החולמים על משהו. ודאי, שלא יבואו ויאמרו "הגד לנו מהו הדבר." אינם שוטים כאלה. יש השופכים ליבם ומעלים שאלות אישיות יותר. הדברים הם במצב גולמי, אבל משהו כנראה התחיל לצמוח. זה עדיין לא תנועה, רק כיסופים. השינוי המכריע יבוא רק בעוד שניים-שלושה דורות. ובתוך ליבי אני מרגיש עצמי בן-בריתם של הנכדים שלי – ואולי של הנינים שלי...

המשך הפרק יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק שישה עשר

מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה

 וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע  לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.

אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים.

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות"].

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהריים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן.

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...

 "י. למה?"

ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

 "תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"

ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.

יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי.

המשך יבוא

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוזר שנשים שטוענות שהארווי ויינשטיין אנס אותן, אבל הודו שהן המשיכו להזדיין איתו מרצונן גם אחרי כן – שכחו פתאום לאיזו מטרה תועלתית הן המשיכו להזדיין איתו!

בניגוד לעריצות הדעה של התקינות הפוליטית, צריך לומר שצדיקות גדולות – הנאנסות הללו לא היו, ואולי בהמשך היחסים גם סחרו בגופן לשם קידום הקריירות שלהן.

* בקיץ 2022 תימלאנה 100 שנים לפרסום שיריה הראשונים של אסתר ראב. עד לאותו מועד נפרסם מדי גיליון שיר אחד או יותר מהכרך "אסתר ראב / כל השירים" – כרך שכל החפץ בו יכול לקבלו אצלנו בקובץ מחשב.

הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ביקשה את רשותנו להוציא בסדרת "זוטא" המחודשת מיבחר של שירי אסתר ראב, שייערך בידי הלית ישורון, וייצא לאור באביב 2020. כמובן שנענינו מיד ואנחנו כבר מצפים בקוצר רוח להופעת המיבחר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל