פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1519

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באדר תש"ף, 2.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי מוֹלֶדֶת. עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן. // ישראל בר-ניר: א. שקרים שכולם מספרים. ב. אצו רצו גמדים. // ידידיה מאיר: יבוא יום. // אמיר לוי: "בני גנץ פשוט לא מסוגל לקבל החלטות, זה לא אדם יוזם ומנצח." // ההקדמה של פרופ' גור אלרואי לספרו של ד"ר משה מוסק: "הרברט סמואל ומדיניות העלייה: הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית". // יורם אטינגר: רפורמה באיסלאם? אתגר ישראלי! // עו"ד גיא משיח: הזכות להורות. // יעקב חסדאי: המסקנה מזיוף נתוני הגיוס לצה"ל של החרדים. // עקיבא נוף: טופף הגשם על זגוגית. // משה גרנות: על ספרו של דב מגד, "שופט בשר ודם". // אורי הייטנר: צרור הערות 1.3.20. //  אדיר כהן: שני שירים מתוך ספרו החדש "קפה ושיר". // יוסי גמזו ז"ל: שיר אהבה לעמק הירדן. // תקוה וינשטוק: "שם יותר טוב." כפר סלמה. // נעמן כהן: סכנה – ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). // מרדכי מרטין בובר: ציונות אמיתית וציונות מדומה. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. החלק השני והאחרון של השיחה מבוסס על מאמרים של בובר, שנכתבו במשך יובל שנים, ואשר עוסקים בשאלות הציונות והיחס לערבים. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שבעה-עשר. אני פוגש את ג'ני בירושלים, רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר ראב

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.

נֵד הָרִים קָפָא,

שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.

אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.

צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים

וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה

מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,

כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק

נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.

בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים

אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.

וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן

מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר

וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,

כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.

אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים

תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים  –

מַה יָּפִית!

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

ישראל בר-ניר

הגיגים על המצב – מן הים הכללי וטיפה משלי

א. שקרים שכולם מספרים

ברומא, בעת העתיקה, היה נהוג לומר – ההמונים רוצים שירמו אותם (Vulgus Vult Decipi). מעט מאוד השתנה במהלך 2,000 השנים שחלפו. אומנם התופעה היא אוניברסלית, אבל הדיון כאן יעסוק בנעשה במדינת ישראל בלבד. 

ביוון ורומא בעת העתיקה, האמצעי היחיד להשפעה ועיצוב דעת הקהל היה הרטוריקה.  המושג "דמגוגיה" מקורו במשטר הדמוקרטי ששרר באתונה. לדמגוגים היה תפקיד מכריע גם ברומא בתקופת הרפובליקה. בעידן המודרני, התקשורת – הכתובה והמשודרת, ולאחרונה גם הרשתות החברתיות, מספקות כר פעולה נרחב לכל מי שרוצה לתעתע בציבור, ולא חסרים כאלה.     

השינוי העיקרי הוא שבעת החדשה התהפכו היוצרות. ברומא, בעת העתיקה, ה-Vulgus (ה"המונים") היו דלת העם, אנשים בעלי השכלה מינימלית אם בכלל, ציבור שברובו אפילו לא ידע קרוא וכתוב. בימינו, ה"המונים" הם האינטלקטואלים והוגי הדעות באקדמיה ומחוצה לה, מדענים, סופרים ומשוררים, פובליציסטים וכן שורה ארוכה של בעלי השכלה על-תיכונית במגוון רחב של תחומים. במילים אחרות – צמרת האליטה האינטלקטואלית במדינה.  

יש הבדל תהומי בין ה"המונים" ברומא, לבין ה"המונים" בעת החדשה. לאחרונים אין ספק בעליונותם, להם החוכמה ולהם ההבנה, עליהם אי אפשר לעבוד. הם מבינים עניין. אבל למרות כל החוכמה הגלומה בקרב הציבור הזה, אותם הכי קל לרמות. 

דוגמא מהימים האלה: אין סוחר חמוצים אחד בשוק מחנה יהודה שמאמין שהיועמ"ש באמת בדק את השחיתות שנחשפה ע"י מבקר המדינה בפרשת "המימד החמישי" של גנץ, שלא לדבר על חקירה של ממש. אבל ההמונים המנפנפים בסיסמא "רק לא ביבי" – לכאורה כולם אנשים חכמים,  מאמינים שהפרשה נחקרה לעומק ושגנץ יצא מהחקירה נקי כשלג.

דוגמא נוספת, מהעבר הקצת יותר רחוק. עמיר פרץ, כשעמד בראש מפלגת העבודה, הגיע להישג אלקטוראלי מרשים בזכות המסר החברתי שהוא שידר לציבור. כשהצטרף לממשלתו של אולמרט, המסר החברתי נשלח למושב האחורי והוא העדיף לכהן כשר הביטחון. זה לא בדיוק מה שהוא הבטיח לבוחריו.              

במחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מופיע המשפט "בין דברי חכם לבין דברי טיפש, כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש." ואכן, יש הבדל, אבל הוא לא לטובת החכם. את הטיפש לא כל כך קל לרמות.

ההמונים המצטופפים תחת הדגל של כחול לבן בזכות הסיסמא "רק לא ביבי", מאמינים שמאחורי שלוש המילים האלה מסתתר מצע מדיני רחב בתחומי הביטחון, מדיניות החוץ, הכלכלה, הבריאות, החינוך ושאר הנושאים הכרוכים בניהול מדינה.  אף טיפש לא קונה את הלוקש הזה.  ה"חכמים" בולעים את זה, כמו שאומרים באנגלית: Hook, Line and Sinker.    

אפשר למלא ספרים בדוגמאות נוספות. 

בכל מערכת בחירות, הציבור מוצף בהבטחות שווא, הבטחות שאף אחד לא מתכוון לקיים אותן. ובכל זאת פעם אחר פעם נמצאים מספיק פראיירים שמאמינים ומצביעים עבור אלה שמוליכים אותם שולל. המנצח במערכת בחירות הוא זה שמרמה את הציבור בצורה יותר משכנעת.

ב. אצו רצו גמדים

בפני החוק כולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר. נתניהו עוד לא החזיר למקומו את הטלפון בו הודיע לוועדת הכנסת על ביטול בקשתו לחסינות, והיועמ"ש כבר התדפק על דלתות בית המשפט על מנת להגיש כתב אישום נגדו. אצה לו הדרך למנדלבליט. מה בער לו? מדוע לא היה אפשר היה להמתין יום או יומיים עד שתסתיימנה פגישותיו של נתניהו בבית הלבן? 

למנדלבליט היה חשוב שהכותרות המובילות בתקשורת באותו יום תהיינה "בפעם הראשונה הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן," ולא הבשורה על יציאתה לדרך של "תוכנית המאה" של טראמפ. לא כאן המקום לדיון בפרטי "תוכנית המאה". זה נושא למאמר נפרד. אבל מנדלבליט קנה את עולמו.     

דא עקא, החיפזון הוא מהשטן. מנדלבליט רץ כל כך מהר עד שלא נותר לו זמן לבדוק אם כתב האישום עומד בדרישות החוק. לדבריו של אחד מבכירי הפרקליטות, אורי קורב, מי שניהל בהצלחה את התביעה נגד אולמרט, כתב האישום שהוגש נגד נתניהו אינו חוקי, ואין לו כל תוקף.  אני לא מומחה גדול בנושאי חוק ומשפט, אבל אורי קורב כן מבין ויודע. חזקה עליו שהוא לא היה אומר את מה שאמר אם לא היה לזה בסיס חוקי. במצב נורמלי כתב אישום לא חוקי היה נדחה ע"י השופט וזה היה סוף הסיפור. אבל המצב איננו נורמלי. לא קל יהיה למצוא שופט שיעז לפסול כתב אישום שהוכן ע"י צמרת הפרקליטות והוגש לבית המשפט ע"י היועמ"ש בעצמו. 

אז איך בכל זאת? כתב האישום אינו חוקי? אין בעייה. מכריזים שכתב האישום הוא "חוקי לשעתו". תקדים דומה כבר עמד במבחן הבג"ץ.  עד שהשעה תעבור, נתניהו יעמוד למשפט וקרוב לוודאי שיורשע, ושאלת חוקיות כתב האישום כבר לא תהיה רלוונטית. ולתפארת מערכת אכיפת החוק, כל הסיפור מתנהל בחשאי מאחורי מסך סודיות המוטל באמצעות צווי איסור פרסום וחיסיון.   

ואכן כבר נקבע מועד למשפט (מיד אחרי יום הבחירות הבא עלינו לטובה), וכן נקבע צוות השופטים שידון את נתניהו (זאת שאלה טובה מדוע מצאו לנכון לפרסם כבר עכשיו את שמות השופטים. האם זה על מנת לאפשר לתקשורת להתחיל "לעבוד" עליהם על מנת שיבינו מה מצפים מהם?) 

ישנה בעייה אחרת. למיטב ידיעתי אף אחד לא חשב על ניגוד האינטרסים של שופטים העומדים לדון את ראש הממשלה. לפחות לא ראיתי שמי שהוא כתב על זה. למשפטו של נתניהו יש השלכות פוליטיות, ללא כל קשר לשאלה מה הן העבירות המיוחסות לו, ואם יש להן היבט פלילי או לא – לתוצאות המשפט תהיה השפעה מכרעת על העתיד הפוליטי של המדינה. 

המדינה נמצאת כרגע בעיצומה של מערכת בחירות. שלושת השופטים שנבחרו לדון בתיקי נתניהו הם בסופו של דבר בני אדם, וכמו לכל אזרח במדינה, יש להם דעות פוליטיות. בלי לבדוק בציציות, סביר להניח שלפחות אחד מהם, אם לא שלושתם, תומכים במפלגת כחול לבן. הרשעה של נתניהו תבטיח למפלגת כחול לבן את השלטון, בעוד שזיכוי יפגע בה קשות. זה מצב ברור של ניגוד אינטרסים. למעשה אין אף שופט שלא יהיה בניגוד אינטרסים במשפט כזה. שופטים שתומכים בנתניהו (אם יש כאלה) יימצאו בניגוד אינטרסים בכיוון ההפוך. לפי סקרי דעת הקהל, יש סבירות גבוהה שגם מערכת הבחירות הנוכחית תסתיים ללא הכרעה, ויהיה צורך בסיבוב בחירות נוסף. אם אכן זה מה שיקרה, שופטיו של נתניהו יקבעו את תוצאות סיבוב הבחירות הבא. 

מי שמאמין ששופטים, בבואם לגזור דין, אינם מושפעים מהשקפת עולמם הפוליטית הוא אדם שלא רק רוצה שירמו אותו, הוא מרמה את עצמו.   

דיון בבית המשפט לא נועד ולא יכול לפתור בעיות שהן פוליטיות במהותן והוא לפיכך מופרך מיסודו. כל שופט עם מידה מינימלית של יושר אינטלקטואלי חייב לפסול את עצמו.

ישראל בר-ניר

* * *

ידידיה מאיר

יבוא יום

יבוא יום שבו היסטוריונים יחקרו בפליאה את העידן ההוא שבו עם-הספר הפך לכזה טמבל. הם פשוט לא יבינו איך הצליחו להשניא על ההמון את אחד מגדולי המדינאים שקמו לו, לטובת בחור, איך נאמר, מתארגן.

"מה קרה לך? גם אתה הפכת לביביסט?" שאלו אותי במילים כאלה או אחרות כמה קוראים, והרבה כתבו במייל: "למה אתה בכלל נכנס לענייני פוליטיקה ובחירות? אנחנו רגילים שהטור הזה עוסק בעניינים אחרים לגמרי."

אז לא, אני לא ביביסט. העניין הוא הרבה יותר גדול מכן ביבי או לא ביבי, וגם הרבה יותר גדול מפוליטיקה. העניין הוא אמת מול שקר. בשבועות האחרונים אני רואה את הסקרים ונתקף בהלה. לא מהאפשרות שכחול לבן יעלו לשלטון. זה כמובן מאוד יצער אותי, אבל נו, בסוף יהיה בסדר, אני מקווה ואפילו מאמין כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.

הבהלה שלי היא מהקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להנדס את מוחם של מאות אלפי אנשים. מהגילוי שלשקר אולי אין רגליים, אבל יש לו המון פתקים בקלפי.

תראו מה כתב למשל השבוע יאיר לפיד: "תחשבו מה שבא לכם על ביבי, אבל 13 שנה בשלטון זה פשוט יותר מדי זמן. במקום ניסיון מגיעה עייפות. במקום ראייה רחבה, ניתוק מהמציאות. במקום מאמץ לשנות סדרי עדיפויות, שחיתות וחנופה. כל מה שאנחנו רואים היום, כולל התיקים הפליליים, הוא תוצאה של דבר אחד: 13 שנה אותו בנאדם יושב על הכיסא. די. חייבים להתקדם."

הדברים פורסמו אחרי שבוע שבו האיש "העייף" הזה עשה היסטוריה בבית הלבן, נפגש ברוסיה עם פוטין, ואז טס לפסגה החשובה באפריקה עם מנהיגי אוגנדה וסודן.

אני אומר לכם שהמחשבה שמניפסט מקושקש כזה משכנע מישהו להצביע לגנץ במקום לנתניהו מפחידה אותי. ושוב: זה הרבה יותר מפוליטיקה. כי מי יודע איזה עוד שקרים אפשר לשווק ככה לציבור? נהיה ממש מסוכן פה. אם זה יימשך ככה אולי נצטרך ללכת עם מסיכות על הפנים כדי לא לנשום את אדי השקר. יבוא יום שבו היסטוריונים יחקרו בפליאה את העידן ההוא שבו עם-הספר הפך לכזה טמבל. הם פשוט לא יבינו איך הצליחו להשניא על ההמון את אחד מגדולי המדינאים שקמו לו, לטובת בחור, איך נאמר, מתארגן.

"רגע, אבל היו נגדו שלושה כתבי אישום!" יגלה פתאום מישהו בפקולטה להיסטוריה.

"נו באמת," יענה לו חברו, "קראת אותם? זה היה מאוד גבולי. הרי אפילו המשפטנים של אותה תקופה התווכחו ביניהם אם ראוי להעמיד אותו לדין או לא. לא היתה שם שחיתות וסיאוב ברמה כזאת שמסבירה את הורדתו."

ואז יציע סטודנט אחד, בשקט: "יש מצב שזה בגלל שהיתה לו אישה שצרחה על העובדות שלה, ובן עם פה מלוכלך שלא הפסיק להעליב חצי מהעם?"

והפרופסור ישתיק אותו במבט נוזף: "אתה מעלה על דעתך שזאת סיבה להחליף ראש ממשלה מנוסה באדם חתיך?!"

כמה מכם גם כתבו לי השבוע: "מה אתה מזלזל ככה בגנץ? שכחת שהוא היה רמטכ"ל! זה לא מספיק ניסיון בשביל להיות ראש ממשלה?"

אז קודם כול, אני רוצה לגלות לכם סוד: ברמה האישית, אני מחבב את גנץ יותר מאשר את נתניהו. ברצינות. הוא נראה לי איש נחמד כזה. נעים הליכות. מלח הארץ. וצביקה האוזר גם. וחילי טרופר תרם השבוע כליה, ודוד ביטן לא תרם.

נו, אז מה. העניין פה הוא לא האנשים אלא הדרך, הכיוון שאליו לוקחים את המדינה. ובאשר לשאלתכם, בעניין הניסיון שגנץ מביא איתו כרמטכ"ל התשובה החד משמעית שלי היא: לא. זה לא מספיק בשביל להיות ראש ממשלה (אני ממליץ לכם לקרוא את הדברים שפרסם השבוע ארז תדמור, גם על התפקוד של גנץ כרמטכ"ל וגם על הנסיבות שבהן מונה לתפקידו).

וזה ממש לא רק גנץ. מה אומרים לכם השמות הבאים? מוטה גור, רפול, אמנון ליפקין שחק, אהוד ברק, שאול מופז. חמישה רמטכ"לים, שניסו להצליח בפוליטיקה. ניסו.

האם יש מישהו בקוקפיט של כחול לבן שבאמת חושב שגנץ יכול להניע מהלכים היסטוריים כמו עסקת המאה, כמו כינון קשרים עם מדינות עוינות כסודן, ובכלל כמו כל הקשרים עם מנהיגי מעצמות העולם, מהודו ועד רוסיה? והכול בלי לסכן את ביטחון ישראל?

חברים, התרגלנו מהר מדי לכל הטוב המדיני הזה. אני אומר לכם, אם שמעון פרס היה קם מקברו – הוא לא היה מאמין. אשכרה מסתמן כאן מזרח תיכון חדש, רק בלי העניין הקטן הזה של מסירת שטחים תמורת אוטובוסים מתפוצצים.

"נו בחייך," אמרו לי, "אתה באמת מאמין לביבי? זה הכול קומבינות שהוא סוגר עכשיו עם טראמפ ועם מדינות ערב כי הוא לחוץ מהבחירות."

אה, ככה? אז אתם יודעים מה? אם נתניהו כה מקושר עם מנהיגי העולם שהוא יכול לקמבן איתם מהלכים מתי שבא לו, אז אולי אני כן צריך לשקול להתחיל להיות ביביסט?

ידידיה מאיר

* * *

אמיר לוי

"בני גנץ פשוט לא מסוגל לקבל החלטות,

זה לא אדם יוזם ומנצח"

מתוך אתר "מידה", 28/02/2020

בעקבות פרסום דברי היועץ הבכיר לכחול לבן על כך שגנץ "מסוכן לישראל," תא"ל במיל' צביקה פוגל אומר ל'מידה': "רה"מ צריך לקבל הכרעות קשות, גנץ לא כשיר לזה."

 "לא הופתעתי כאשר שמעתי את ההקלטה בה היועץ של גנץ מגדיר אותו כאדם לא אמיץ," כך אומר תא"ל במיל' צביקה פוגל בעקבות הפרסום אמש בחדשות 12 על דבריו של ישראל בכר, היועץ הבכיר ליו"ר 'כחול לבן'. בהקלטה שנחשפה נשמע בכר אומר בין השאר כי גנץ הוא "סכנה גדולה מאוד," ו"אין לו אומץ לתקוף באיראן."

תא"ל פוגל, שהיה בעבר ראש מטה פיקוד הדרום ושירת לצד גנץ במבצעי 'עופרת יצוקה' ו'צוק איתן', אומר בשיחה עם 'מידה' כי חשב כך כבר לפני הבחירות באפריל, כאשר גנץ הציג עצמו לראשונה כמועמד לראשות הממשלה.

"אני מוכרח להדגיש שלא ביליתי עם בני גנץ דקה אחת מחוץ למסגרת הצבאית. הכול נעשה כאשר אנחנו במדים, אני כקצין מילואים בפיקוד דרום וגנץ כרמטכ"ל, ולכן אני יכול לשפוט אותו רק מנקודת המבט הזו שבה פגשתי אותו. אני לא מזוהה עם צד פוליטי כזה או אחר, אבל חשתי חובה אזרחית לקום ולספר על ההיכרות שלי עם האיש כלובש מדים. לכן לא הופתעתי מהדברים שהתפרסמו אתמול, כי זה מה שראיתי בעצמי מקרוב."

ראית אדם הססן?

"מנסים להדביק לגנץ את התואר הססן, אבל אני לא חושב שהוא הססן. הוא פשוט לא מסוגל לקבל החלטות ולא יודע לקבל החלטות. במקומות שבהם אני הייתי לידו והגשנו לו את כל הכלים כדי לקבל החלטה, הכיוון שאליו זה תמיד נגרר היה איך להימנע מלטעות."

אולי הוא פשוט שקול וזהיר?

"זה לא בן אדם שיוזם וחושב מה לעשות כדי לנצח. גנץ תמיד חיפש איך לא לטעות כדי שהתיק לא ייפול עליו. אני לא חושב שזה בן אדם שהייתי רוצה שיוביל את המדינה. ישבתי איתו באישורים של תוכניות מבצעיות ובמשחקי מלחמה לקראת ביצוע מבצעים, ובכל ההכנות ובביצוע של 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. בכל המפגשים האלה, ללא יוצא מן הכלל, לא ראיתי אותו פעם אחת דופק על השולחן ואומר: "זה מה שצריך להשיג, אלה הדברים הנדרשים, אלה התוצאות שאני רוצה."

גנץ לקח לעצמו את הקרדיט על חיסול אחמד ג'עברי, למשל.

"זה הצחיק אותי מאוד כששמעתי אותו אומר את זה, כי אם זה היה תלוי בגנץ ב'עמוד ענן', אחמד ג'עברי היה יכול למות רק מצחוק או מזקנה. גנץ אמנם חתום על הביצוע כרמטכ"ל, אבל האומץ לעשות את זה לא הגיע ממנו אלא מהאלוף טל רוסו וממי שהיה אז ראש השב"כ."

כדוגמה נוספת לחוסר היכולת של גנץ לקבל החלטות מכריעות, תא"ל פוגל מביא את הטיפול במנהרות הטרור של חמאס במהלך מבצע 'צוק איתן'.

"בראשית הלחימה לא היתה כלל התייחסות למנהרות," הוא אומר ומוסיף: "בהמשך, כשגנץ כבר כן התייחס למנהרות, הוא אמר שתוך שבוע גומרים את זה, אבל כולם יודעים שזה לקח הרבה יותר זמן. אחרי זה הוא יצא ואמר שעוד מעט יצמחו הכלניות כי נגמרה המלחמה, אבל היא המשיכה עוד שלושה שבועות. זה לא אירוע חד-פעמי, זה סימפטום. האיש פשוט לא יודע להגיד איפה הוא נמצא בתוך מארג האירועים, וזה האיש שאמור להשפיע ולהחליט. התחושה של פקודיו היתה שמי שייכנס אליו אחרון למשרד, זו תהיה ההחלטה שתתקבל."

איך בכל זאת גנץ הגיע לתפקידים הכי בכירים בצבא?

"בני גנץ לא היה אמור להיות רמטכ"ל. הוא לא היה הבחירה הראשונה לתפקיד, ובצדק, הוא פשוט לא בנוי להיות רמטכ"ל. אם תלך אחורה להיסטוריה ותבדוק איך הוא התמנה להיות מפקד אוגדה ואלוף פיקוד – בכל המקומות זה לא היה מבחירה ראשונה אלא מחוסר ברירה, וגנץ פשוט היה שם בזמן הנכון."

במצבים של הכרעה יהיו סביבו אישים מנוסים אחרים כמו יעלון ואשכנזי.

"הייתי עם גבי אשכנזי תחת אש, הוא איש אמיץ ביותר אבל זה עדיין לא עושה אותו מועמד להיות שר ביטחון טוב, בטח לא כמו שניהל את פרשת הרפז וחתר לכאורה תחת שר הביטחון דאז. אם תהיה החלטה גורלית, אני רואה את גבי אשכנזי ובוגי יעלון יושבים אצל גנץ במשרד, מחזיקים לו את היד ומחליטים בשבילו. הקול יהיה קול בני והידיים ידי אחרים. יכול להיות שבני גנץ הוא חייל אמיץ תחת אש ויסתער מול האוייב, אבל ראש ממשלה לא מסתער. ראש ממשלה צריך לקבל החלטות ששולחות אנשים אחרים להיהרג. בני גנץ לא כשיר לזה."

מה אתה חושב כשאתה רואה את גנץ מגמגם ומתבלבל בראיונות?

"אני לא פסיכולוג, אבל ממה שאני מבין, גנץ  משדר בדיוק את מה שהוא: 'אני גבוה, אני נאה, יש לי עיניים כחולות וזהו. אל תצפו ממני ליותר ממה שאני יכול.' כולנו מגמגמים או מתבלבלים מדי פעם וזה בסדר, אבל זה לא העניין. השאלה היא האם כשאתה מסתכל על גנץ אתה רואה אדם נחוש ומנצח, והתשובה היא לא. אם מחפשים אדם לתפקיד ייצוגי אז יכול להיות שהוא מתאים, אבל אם מחפשים דמות שתשדר סמכות וביטחון, וראש ממשלה שיקרא לסדר את השרים, ברור שגנץ הוא לא האיש. לא נוח לי להגיד דברים כאלה על מועמד לראשות הממשלה, ואם גנץ ייבחר באופן דמוקרטי, לא תשמע ממני מילה אחת עליו. אבל הציבור צריך להבין במי הוא בוחר."

פנינו ל'כחול לבן' בבקשת תגובה והיא תובא מיד עם קבלתה.

אמיר לוי

* * *

ההקדמה של פרופ' גור אלרואי

לספרו של ד"ר משה מוסק

"הרברט סמואל ומדיניות העלייה:

הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית"

ספרו של ד"ר משה מוסק 'הרברט סמואל ומדיניות העלייה: הגישה בריטית, הציונית והפלסטינית' הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו בנושא זה. התזה בבסיסו של הספר היא מהפכנית ופורצת דרך ומבוססת על מקורות ארכיוניים רבים ומגוונים. הטענה המרכזית, כפי שמובאת בין דפי הספר, היא שהרברט סמואל וראשי ההנהלה הציונית היו תמימי דעים בהתנגדותם לעלייה חופשית לארץ ישראל. הם חששו מפני זרם גדול מדי של עולים שהיה עלול להכביד על מוסדות התנועה הציונית מכיוון שהארץ על משאביה הדלים לא היתה ערוכה עדיין לקליטתם. ד"ר מוסק מציג בפני הקורא את מערכת השיקולים שהנחתה את ההנהגה הציונית בעיצוב מדיניות העלייה שלה – מדיניות שהשפיעה על התפתחותו הדמוגרפית והחברתית של היישוב היהודי בארץ ישראל בעשורים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל. 

ההחלטה על הגבלת העלייה לארץ ישראל התקבלה בשעה שעשרות אלפי יהודים נרצחו במהלך מלחמת האזרחים באוקראינה. החלטה זו היא אחת ההחלטות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של התנועה הציונית בכלל ושל מדיניות העלייה לארץ ישראל בפרט. חוקרים והיסטוריונים של היישוב היהודי בארץ ישראל עסקו רבות בגורמים לעלייה לארץ ישראל בעשור הראשון למנדט אבל התעלמו מההקשר ההיסטורי הרחב יותר ומן העמדה הציונית העקרונית שתמכה בעלייה סלקטיבית ושהתנגדה נחרצות לעלייה המונית בלתי מבוקרת. הספר שלפנינו מכניס את הקורא אל לב ליבו של המשא ומתן בין התנועה הציונית לבין ממשלת המנדט על מדיניות העלייה לארץ ישראל ומגלה פרטים חדשים ומפתיעים שלא היו ידועים עד כה.

  ספרו של ד"ר מוסק מבוסס על עבודת דוקטורט שכתב בשנות השבעים והוא תרגום לספרו שיצא לאור בשנת 1978 בהוצאת Frank Cass. אין כל צל של ספק שהספר בגרסתו העברית יזכה לעניין רב כפי שזכה לעניין רב בעת פרסומו באנגלית. למרות פרק הזמן שחלף מאז ראה אור לא נס לחו של הספר והוא עדיין רלוונטי וחשוב בהיותו תרומה משמעותית להיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בתקופת המנדט ושל העליות לארץ ישראל.

פרופ' גור אלרואי

 דיקן מדעי הרוח

החוג ללימודי ישראל

אוניברסיטת חיפה

* * *

יורם אטינגר

רפורמה באיסלאם? אתגר ישראלי!

האם האייתולות באיראן, חמאס וחיזבאללה מונחים, בעיקר, על ידי כמיהה לאיכות חיים משודרגת או ערכי אסלאם קשוחים?

מאבק ארוך שנים מתחולל בין האסלאם הקלאסי, התובע יישום קפדני של הקוראן והשריעה ("חוקי האלוהים"), לבין הרפורמיסטים הקוראים להתאמת האסלאם למאה ה-21 על ידי שינוי עקרונות "מיושנים" של הקוראן והשריעה מהמאה ה-7.

האסכולה הקלאסית מונהגת על ידי אחמד א-טייב, בר הסמכא המוביל באסלאם הסוני, אימאם אוניברסיטת אל-אזהאר בקהיר שנוסדה ב-975 לספירה. משקל רב גם ל"אחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, שנוסד במצרים ב-1928, נתמך על ידי הנשיא הטורקי ארדואן, מאיים על כל משטר ערבי מתון-יחסית.

בין הקוראים למודרניזציה של האסלאם הנשיא המצרי א-סיסי, ונשיא אוניברסיטת קהיר מוחמד אל-חושט (ולפניהם אתאטורק בתחילת המאה ה-20, שהישגיו הדרמטיים הולכים ומתפוגגים בטורקיה של ארדואן). א-סיסי רואה ב"אחים המוסלמים" איום קטלני על שלטונו ושלטון מנהיגים ערבים מתונים, וטוען שריענון האסלאם הוא תנאי לבלימת ההקצנה של הדור הצעיר ולצמצום זעזועי המזרח התיכון.

דומיננטיות האסכולה הקלסית בלטה בינואר 2020 ב"וועידת אל-אזהאר לחדשנות במחשבה האסלאמית", בהשתתפות אישים דתיים ופוליטיים מ-46 מדינות מוסלמיות. הוועידה קיבלה בתשואות את קריאת אימאם אל-אזהאר לחדשנות, אך תוך היצמדות קשיחה לקוראן ולשריעה, והטחת ביקורת קשה ברפורמיסטים. לעומת זאת, היתה תגובה צוננת ושלילית לדברי נשיא אוניברסיטת קהיר שקרא לבטל עקרונות אסלאמיים "מיושנים".

הודעת הסיום של הוועידה מאתגרת מעצבי מדיניות ודעת קהל הנוטים להתעלם מהתפקיד המרכזי של הקוראן והשריעה בעיצוב חזון, חינוך ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", ארדואן, חמאס וגם הרשות הפלסטינית. האם ישויות אלו מונחות, בעיקר, על ידי שקולי כלכלה ורווחה או עקרונות האסלאם?

האוזן הישראלית מתבשמת מהכרזת אימאם אל-אזהאר ש"ג'יהאד אינו שם נרדף למלחמה ונועד להגנה... ושהשריעה אוסרת על עוינות למתנגדי האסלאם..." – אך מתעלמת מההדגשה "שחדשנות האסלאם כפופה לטקסטים בלתי-ניתנים לערעור [קוראן ושריעה]."

קיימת נטייה להקריב את המציאות על מזבח הכמיהה לרגיעה, ולהתעלם מהעובדה שהאסלאם נוסד במאה ה-7 בעיר מכה, התפשט לרחבי חצי האי ערב, המזרח התיכון, תורכיה, צפון אפריקה, ספרד ואזורים נוספים באסיה ואפריקה. ההתפשטות חסרת-התקדים לא היתה בדרכי שלום ולא היתה הגנתית, אלא מונחית-ג'יהאד תוקפני וטרוריסטי.

ב-2020 ניכרת החרפה של תוקפנות מונחית-ג'יהאד, כפי שמבטאת מערכת החינוך באיראן וגם ברשות הפלסטינית. התוקפנות מבוססת על ערכי-יסוד בני 1,400 שנים של הקוראן והשריעה כגון:

האסלאם היא הדת הלגיטימית היחידה שנועדה לשלוט בעולם בצו אלוהי.

על "הכופרים" להשתעבד ל"מאמינים" מרצון או בכוח.

התגייסות לג'יהאד היא שליחות אלוהית המעניקה למתגייס 72 בתולות בגן עדן.

הטרור נועד לקעקע את ביטחון "הכופר" ביכולת ממשלתו להגן מפני האסלאם.

הסכם עם "כופר" הוא הפסקת אש זמנית כצעד להתעצמות והכרעת ה"כופר".

כפל-לשון והטעייה הם אמצעי לחימה ב"כופר", תוך דבקות במשימה להכנעתו.

ערכים אלו נראים לתרבות המערבית כארכאיים, הרסניים, בלתי-הגיוניים ובלתי-מוסריים, אך הם מהווים נכסי צאן ברזל בשכונה המזרח תיכונית.

ביטחון ישראל מחייב הכרה בדומיננטיות האסלאם הקלאסי בעיצוב החזון והטקטיקה של אויבינו. בהבנת התפקיד המרכזי של החינוך-לשנאה בהקצנת הדור הצעיר ובדרבון הטרור. בהבנת ובדחיית הטקטיקה של כפל-לשון. ובהיצמדות למציאות המזרח התיכון ולא להרהורי לב מפתים מבית המדרש המערבי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

עו"ד גיא משיח

הזכות להורות

בהחלטתו ההיסטורית, התקדימית ופורצת הדרך של בג"ץ מסוף השבוע שעבר, ולפיה על המדינה לאפשר גם לזוגות חד מיניים (הומואים ולסביות) ולגברים יחידים ("חד-הוריים") להביא ילדים בהליך פונדקאות בישראל – הגדיר, למעשה בג"ץ את "הזכות להורות" כזכות יסוד חוקתית, וקידם את ישראל בצעד נוסף למשפחת המדינות המתקדמות בעולם ביחס לזכויות להט"ב.

"כמיהתו של גבר, יחיד או חלק מזוג גברים לילדים ולהורות אינה נופלת בעוצמתה או בחשיבותה מכמיהתה של אישה," קובעת הנשיאה אסתר חיות בפסק הדין המכונן, שעושה צדק חברתי וכלכלי עם עשרות אלפי זוגות חד מיניים הכמהים לילדים.

חוק הפונדקאות הנוכחי שמאפשר רק ל"זוגות" המורכבים מ"איש ואישה" לבצע פונדקאות – וכך למעשה מונע מזוגות הומואים וגברים יחידאים לבצע הליך פונדקאות בישראל – מהווה קיפוח, אפלייה ופגיעה בלתי מידתית בזכות לשוויון ולהורות של קבוצות אלו, ולכן אינו חוקתי, קבעו, פה אחד, חמשת שופטי העליון שדנו בעתירה.

עד היום רק גברים בעלי אמצעים יכלו לממש את רצונם להיות הורים, באמצעות ביצוע הליך פונדקאות יקר בחו"ל. לא עוד, קובע בית המשפט העליון, יש למחוק את הכתם הזה מספר החוקים של מדינת ישראל ולבטל את העוול והאפלייה האסורה המהווים פגיעה נוספת, קשה ומשפילה, בכבוד האדם על בסיס מיגדר או נטייה מינית, ולאפשר לגברים, בדיוק כמו לנשים, לממש את זכותם להיות הורים זכות יסוד, החיונית למימוש העצמי של האדם.

פסק הדין מהווה בשורה וניצחון לקהילה הלהט"בית, אך לא רק לה. מדובר בהחלטה היסטורית, המוכיחה שוב את החשיבות של בית המשפט העליון בהפעלת ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה ובשמירה על זכויות יסוד, שנגזלו מהם בשל אילוצים קואליציוניים מצד גורמים פוליטיים דתיים וחרדיים.

כמה סימלי ומרגש גם, שפסק הדין המאפשר גם לחברי הקהילה הגאה לממש את זכותם הבסיסית להיות הורים גאים ומאושרים ולהקים משפחה לתפארת בישראל – בדיוק כמו כולם – התקבל יום בלבד אחרי "יום המשפחה".

ועכשיו, תתארו לעצמכם, שאחרי הבחירות השלישיות, תוקם ממשלת ליכוד-ימין-חרדים, שתעביר את "פסקת ההתגברות", שתשלול את כוחו של בית המשפט העליון לפסול חקיקה של הכנסת. כך ההחלטה האמיצה והצודקת של בג"ץ – תיזרק לפח, יחד עם זכות היסוד להורות ולשוויון. היום, יום שני, אנחנו נכריע, האם נחיה במידה שוויונית וליברלית מתקדמת או במדינה הלכה, שלשופטי בית המשפט העליון שבה – לא תהיה כל יכולת לבקר ולפסול חקיקה שפוגעת בזכויות יסוד בסיסיות. זה תלוי רק בנו. 

עו"ד גיא משיח

* * *

יעקב חסדאי

המסקנה מזיוף נתוני הגיוס לצה"ל של החרדים

צה"ל היה צריך לנהל רישום של גיוס חרדים ולדווח על כך. זה נעשה בצורה מאוד לא מוצלחת ולא אמינה, ובסוף שנת 2019 נחשפה פרשה לפיה נתוני הגיוס לצה"ל של החרדים זויפו כנראה כדי להראות שהצבא עומד במכסות הגיוס אשר קבעה הממשלה. ראש אכ"א אמר שמדובר בפרשנות של "מיהו חרדי" וטען כי אולי יש טעויות אולם בוודאי לא זיוף. הוקמה ועדת חקירה צבאית פנימית, וזו היתה לדעתי טעות כי צריך היה למנות ועדה חיצונית. ועדת בדיקה זו מצאה כי איסוף הנתונים נעשה בצורה שגויה באופן מודע ושיטתי אולם לא מצאה הנחיות למסור דיווחים שיקריים. כלומר, ממצאי הועדה מעידים כי מדובר בתרבות של זיוף ושקרים אולם לא ברור את מי השקרים והטיוח נועדו לשרת.

יכול להיות שבאמת לא היתה מטרה נסתרת מאחורי זיוף הנתונים. ייתכן כי זהו מנגנון מינהלי אשר רוצה לשרת את הממונים עליו ולכן מפרש את הנתונים כדרושים לאותם ממונים בכירים או פוליטיים. לכן המנגנון נוטה לשנות את הנתונים כדי "למצוא חן" בעיני אלו אותם הוא משרת.

מפרשה זו, של זיוף נתוני גיוס החרדים לצה"ל – עולה מסקנה ברורה הרבה יותר.
כל הניסיונות החוקיים והמשפטיים לגייס חרדים – נכשלו! הם נכשלו מסיבה ברורה ושקופה. כמעט בכל התקופה המדוברת החרדים היו חלק מן הקואליציה או כפי שזה מכונה כיום
"ארגז הביטחון של הקואליציה". לכן, כל מהלך מרחיק לכת בתחום חוקי או משפטי נדון מראש לכישלון.

ממצב זה חייבים להוציא מסקנה.

הניסיונות היחידים שהצליחו בנושא גיוס החרדים, אמנם בקנה מידה קטן, היו כאשר יצרו פיתויים כלכליים. אחת הסיבות לכך שהניסיונות בעבר נכשלו היא בגלל ביטול ההטבות ליוצאי צבא שהיו קיימות בעבר ובוטלו בין היתר בהתערבות בג"צ.

אם באמת ובתמים, רוצים לגייס חרדים לצה"ל – ויש לכך חשיבות גדולה, אם לא כולם – לפחות חלקם, אם לא רובם – לפחות חלק משמעותי, הדרך היחידה היא להציג בפניהם אלטרנטיבה. יכולה זאת להיות אלטרנטיבה חיובית בצורת תנאי שירות טובים ומתאימים יותר או שיינתנו הטבות ברורות ומשמעותיות ליוצאי צבא. למדינה יש זכות לעשות זאת ולא רק בגלל החרדים. מסתבר שגם חלק גדול מהציבור החילוני לא כל כך ממהר להתגייס לצה"ל ולא ליחידות הקרביות. כל הסקרים מעידים על כך וגם המחקרים על המוטיבציה לשירות.

לכן, בתנאים אלו ובגלל שלמרבה הצער הכול נמדד אצלנו בכסף, אין מנוס מכך שיוצאי צבא יקבלו הטבה משמעותית, בכסף או בשווה כסף. ממסקנה זו לא ניתן להימנע אם אנו לא רוצים להגיע למצב שבתנאים של שירות חובה לכל האוכלוסייה יתגייסו רק 30%-40% מכלל חייבי הגיוס במדינת ישראל.   

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור", והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

עקיבא נוף

טופף הגשם על זגוגית

טופֵף הגשם על זגוגית

חלון, אשר דרכו אביט

אל  ערוגות שבחצר,

בהן פרחים – זוקפים סנטר

לינוק עָבים נוטְפֵי מָטָר

על ארץ שגֵוָוה ניסער

עֵת גשם על גופה יגְִהָר

ונשיקתו – כִּדְבָש ניגִָרְ

מִנְּחָלִים של יֵין נֶקְטָר.

ושניים, נכְִסָפֵי מָטר –

כמו מיתרים בחֵיק גיטָר,

אז רוטטים, וזה את זה

חובקים –  חזה אל מול חזה.

* * *

משה גרנות

תיק באפילה

על ספרו של דב מגד, "שופט בשר ודם"

ספרי מקור 2020, 175 עמ'

לאנשים הממונים על אכיפת החוק – שוטרים, בלשים, עורכי דין, שופטים – יש אינספור נושאים פיקנטיים שראויים להיות מועלים על הכתב, שכן, כידוע, הספרות הרי נועדה להביא רכילות עסיסית (על הרוב מהוקצעת ומחופשת) אל שולחנו של הקורא, הכמה להתבשם מחוויות שהסופר פורש לפניו, חוויות שעל פי רוב לא יהיו לו סיכויים להתנסות בהן.

הספר שלפנינו שייך לסוגה הזאת: שופט בדימוס מתאר את חוויותיו בשבתו על כס המשפט. הקורא מתוודע אל התלבטויותיו לגבי תיקים שונים: שוטר מחביא בעגלה של סופרמרקט דג סלמון מבלי לשלם. חרדי בן שמונים מואשם על ידי חיילת שנגע בה במשך נסיעה באוטובוס. צעיר שחזר מהודו מגדל קנאביס בעציץ לצריכה עצמית. איש העובד במפעל ביטחוני התפתה לגנוב ממטע 5 ק"ג תפוחים. בכל התיקים האלה פוסק גיבור הספר, השופט עמוס בן חורין, לקולא, מתוך חשש לא להרוס לאנשים את חייהם על עבירה קטנה.

חברו של בן-חורין, השופט יוסף קלדרון, מציע לבן-חורין להחמיר כדי לקיים הרתעה. קלדרון עצמו שופט בתיקים קשים, כשהוא אחד מתוך הרכב של שלושה שופטים, שבראשם השופט שדמי, שפורש בגלל גיל וחולי, ובמקומו ממונה השופטת יונה כהן, אישה קשה המשליטה טרור. השלושה דנים בתיק (הדומה מאוד לתיק דרומי המפורסם) על בעל חוות יחידים שמגדל כבשים, וכל לילה חודרים גנבים למכלאה ומרוקנים אותה. חברות הביטוח מסרבות לבטח, המשטרה לא מצליחה לסייע, הגדר שהקים – נפרצת, כלבי השמירה מורעלים, והגניבות נמשכות. לבסוף בעל החווה מחליט, למרות העבודה הקשה שלו ביום, לשכב במארב בלילה, וכשהגנבים שבים לפרוץ למכלאה, הוא יורה, ואחד מהם נהרג. השופטת יונה כהן, ועמיתה טולדנו, סבורים שיש לזכות את הנאשם כדי ללמד לקח את הגנבים מהחקלאים, אבל קלדרון מתנגד, כי הוכח שכדור הרובה חדר לגבו של הגנב, ולא מלפנים, לכן הטענה להגנה עצמית איננה אפשרית. יונה כהן מעוניינת בפסק דין אחיד של שלושת השופטים בהרכב, ולכן היא מתגוללת על קלדרון בצעקות.

הספר מתפרש על שלוש תקופות בחייו של הגיבור:

א. ימי הילדות והנעורים של עמוס בן-חורין (על כך אדלג, כי דברים אלה אינם תורמים ללוז העלילה).

ב. הימים בהם למד בן-חורין משפטים באוניברסיטה, קשריו עם בנות, ובעיקר עם רות קידר שתהיה בסופו של דבר אשתו, וזיכרון שירותו הצבאי כסמג"ד ביחידה קרבית.

ג. "ההווה" בו מכהן עמוס בן-חורין כשופט, תיאור עבודתו, קשריו עם שופטים אחרים, בעיקר עם יוסף קלדרון, קשריו עם המתמחה מלי סוויסה והקלדנית ציפי.

הספר מדלג בין ימי בחרותו כסטודנט ובין ימי בגרותו כשופט. הגיבור מעיד על עצמו שהוא "בחור יפה" (עמ' 16), ולכן יש לו הצלחה אצל בנות: יעל מאוהבת בו בייאוש, אבל הוא דורש ממנה להפסיק לכתוב לו מכתבי אהבה, כי מבחינתו הקשרים ביניהם הסתיימו (אני מודה שהפרשה הזאת השאירה עליי רושם קשה שמדובר בגיבור ספרותי מנוכר). מוזכרת רעיה, עולה מרוסיה שלימדה אותו מתמטיקה וגם את תענוגות הסקס. ישנה רותי קידר, שכאמור תהיה אשתו, והיא מוקסמת ממנו, ונענית מייד לחיזוריו הכוללים עינוגי המיטה. מוזכרת גם סטודנטית בשם סוזי שמפתה אותו לבוא לחדרה במעונות הסטודנטים, והיא מצליחה לעורר בו את היצר, וממש לא ברור אם הוא עמד בניסיון, שהרי בעת ההיא היה כבר חבר של רותי.

מסתבר שהקשר של עמוס עם רותי מנתב אותו למה שנהוג לכנות "בור שומן": היא בת למשפחה מאוד אמידה, ליד הבית שלהם חונות שלוש מכוניות, והם בעלים של עוד מספר דירות. אביה, מרדכי קידר, הוא עורך-דין מאוד מפורסם, ומסתבר ששתי המשפחות – שלה ושלו – מרוצות מהשידוך. למרות שהכבוד של עמוס איננו מאפשר לו לקבל טובות הנאה מהמשפחה העשירה, הוא בכל זאת נהנה מנסיעה במכונית של רותי, מהמאכלים שהיא מביאה לו למעונות הסטודנטים ומכרטיסים להצגות ולסרטים שהיא רוכשת.

לאחר הנישואין עמוס מעריץ את האדמה שעליה אשתו דורכת (עמ' 40), הגם שבספר מתוארות סצינות שבהן היא נוהגת בו בצורה לא ראויה: היא עושה "ברוגז" כאשר נדמה לה שאחת "שפרה השמנה" משפדת אותו במבטיה (עמ' 16), היא מכנה אותו סמרטוט, ומייד מפייסת אותו (עמ' 50), היא מצהירה שהיתה מתגרשת ממנו כמו דליה, גרושתו של קלדרון, אבל לעמוס לא יהיה כסף לשלם מזונות, כי כמעט כל מה שיש להם הוא מהוריה (עמ'  76, 82). היא גם מציקה לו שבעטייה של עבודתו בשיפוט, הוא איננו מתפקד כבעל וכאב לשלושת ילדיו, וכן היא מתלוננת שיש לה עוזרת רק פעם בשבוע, כשאצל אימה יש עוזרת כל השבוע, והיא הרי רגילה לחיי עושר המאפשרים בזבוזים (עמ' 85).

עניין עיקרי בספר הוא הקשר של השופט בן-חורין עם המתמחה מלי סוויסה: היא אמנם בעלת ידע, ציוניה בלימודי המשפט טובים מאוד, אבל חיצוניותה מרושלת, לבושה מוזנח, ומדיפה ריח לא טוב (עמ' 8-7). הבעיה העיקרית איתה היא הארכנות שלה בהכנת הטיוטות לפסקי הדין, שבעטייה הוא מבזבז זמן, שאין לו, בתיקונים, ואפילו בשכתוב. במקום שהיא תהיה לו לעזר, היא אפילו מכבידה עליו.

בסוף השנה הראשונה השופט מבקש להיפרד ממנה, והבשורה הרעה הזאת גורמת למלי להגיב בצורה קשה – חיוורון ובכי, ובסוף היא גם נוקמת בו ומתלוננת שכביכול נגע בה והציע לה סקס, כשהיה מביא אותה לביתה במושב בערבים ששניהם איחרו בעבודתם המשרדית. בן-חורין נקרא לחקירה במשטרה, נעצר ללילה, והעולם חרב עליו: מחייבים אותו להפקיד את הדרכון, הוא נאלץ להתגונן ולהוכיח את ניקיון כפיו כלפי אשתו וכלפי הוריה והוריו. התקשורת מתנפלת על ידיעה כל כך פיקנטית על שופט שנאשם בהטרדה מינית וכד', המשפט עולה לו כסף רב, הוא מושעה מהעבודה, ועוברות עליו שנתיים של גיהינום. בן-חורין שעסק בתיקים משפטיים רבים של אחרים, נאלץ להתמודד עם תיק אפל שמאיים להרוס את חייו.

בסוף מסתבר שמלי סוויסה היתה מעורערת בנפשה, וייתכן כי משום ייסורי המצפון על מה שעוללה לבוס שלה, היא שמה קץ לחייה בנפילה מעל מגדל המים במושב שבו משפחתה גרה.

כאשר האמת מתגלה, בן-חורין מזוכה, ויש אפילו אפשרות שיתבע את המדינה, שסמכה על עדות של מעורערת בנפשה, והרסה קריירה. בן-חורין מסרב לחזור לכס השיפוט, מקבל את הצעת חותנו לנהל את המשרד שלו, כדי שהחותן עצמו יוכל לפרוש מהעבודה. נראה לי שהיה הכרחי לשבץ רמזים מוכמנים לכך שבן-חורין חש שמלי איננה לגמרי מאוזנת, אבל בתיאור העבודה שלה במשרדו אין לכך זכר, וכשבסוף נודע שהיא מתאבדת משום שהיתה מעורערת בנפשה – ידיעה זאת מגיעה כהפתעה גמורה.

הספר מעניין, ובסופו אפילו מרתק, אבל אילו סופר מיומן היה עורך את הספר היה מונע  מעידות קלות ומיותרות: השיחות בין בן-חורין ובין אשתו, ובין מרדכי קידר ובין אשתו הן דביקות מדי, ולעיתים הרפליקות נועדו לקורא, ולא לנמען, שאמור היה לדעת מכבר את מה שנאמר לו (עמ' 36, 90-84, 116, 118, 138-137, 140).

וכן, על עטיפת הספר מופיע פטיש של שופט, בו נהוג להשליט סדר באולם המשפט, וחמישה מסמרים ארוכים. על הפטיש אין צורך להכביר מילים, אבל המסמרים מרמזים על עבודתו של עמוס בן-חורין בהיותו סטודנט שמקיים את עצמו (משפחתו ענייה) – הוא עבד במפעל לייצור מסמרים, עבודה קשה ומסוכנת בשל אבק המתכת המתפשט האוויר, והנדבק בנשימה, בשיער ובכל הגוף. העבודה במסמרים מזכירה לשופט עמוס בן-חורין שאפילו שופט עמית כמו השופט גזית המזלזל בעבודתו, אין סיכוי שיפוטר כי שופט הוא מסמר בלי ראש (עמ' 72), אבל בן-חורין עצמו היה מסמר "עם ראש", וכאשר הממסד הזה מתנכל לו  על לא עוול בכפו – הוא מסרב להמשיך לשרת בו.

אהוד: אני "הסופר המיומן" שערך את הספר ואינני מקבל את הערותיך. לדעתי הספר ערוך היטב וכתוב היטב, לא היה צריך למחוק בו מילה וגם לא להוסיף מילה. גורם ההפתעה קיים בו בצורה מצויינת. זו ממש הפתעה לגבי אדם שאינו סופר וכתב בגיל מבוגר את ספרו הראשון במקצועיות כה רבה. לכן גם המלצתי על הספר בעטיפה האחורית. השינויים שאתה מציע היו רק מקלקלים את הספר.

* * *

הופיע ונמצא למכירה בחנויות

ספרו של דב מגד

"שופט בשר ודם"

[מתוך הכיתוב על גבי העטיפה האחורית]

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.3.20

* לא אשכנזים – מי שרוצה לדעת מה חושבת "סביבתו של נתניהו" על ה"לא אשכנזים", כדאי שיאזין להקלטה של נער השליחויות המלוכלכות של נתניהו, מקורבו ואיש סודו, המטרידן נתן אשל. בשיח על פי תומו הוא חשף את הציניות והנצלנות של נתניהו. ה"לא אשכנזים" הם בשר התותחים של תעמולת השנאה והשקר הצינית של יאיר נתניהו, אבא שלו והמקורב אליהם ביותר – שליחם לדבר עבירה נתן אשל. הם בזים ל"לא אשכנזים". ל"גולנצ'יקים".

* הקלטת הלוהטת – כאשר נתניהו קיבל קווי אספקה על פי דרישה של סיגרים ושמפניות, הוא לא התחלק אתכם. אבל כאשר נתפס בקלקלתו פתאום הוא משתף אתכם – "רודפים" "אותנו". פתאום אתם שותפים. ואח"כ הוא מסית בגוף ראשון: "קראו לנו צ'חצ'חים... קראו לנו בבונים."

והנה, נתן אשל, האיש המקורב לו ביותר, חשף איך סביבת נתניהו רואה את עדות המזרח. אין להם שם. הם "לא אשכנזים". כלומר כל הזהות שלהם היא מה שהם לא. יש אשכנזים. ויש אחרים שהם פשוט "לא אשכנזים". הם לא "אנחנו". ובציניות מרושעת ומקפיאת דם, הם מגיעים למסקנה שקמפיין שנאה הולך טוב אצל ה"לא אשכנזים".

כשאתם הולכים לקלפי, זכרו היטב היטב את הקלטת הלוהטת של שליחו של נתניהו.

* בדם קר – הטפטוף הפך למבול ובימים האחרונים כל הרשת מלאה בסיפור ההזוי על גנץ הלוקה בנפשו, הדמנטי, החולה, הסוטה-מין – ועל סביבתו חסרת האחריות שמסתירה מעיני הציבור את מצבו האמיתי. ואני מתרשם שרבים מהמדקלמים הידרדרו למצב הפסיכוטי הבלתי הפיך שהם גם מאמינים לשקרים שהם מדקלמים.

פעמים רבות, מול גלי הסתה ושיימינג, כאשר אמרתי שהכול יוצא מתעשיית השקרים של נתניהו, תקפו אותי: "למה אתה אומר שזה ממנו? אין לך הוכחה."

אז הפרשן, שאינו חשוד בעוינות לנתניהו, עמית סגל, אמר זאת בפירוש. כן, זה נתניהו. הוא המקור. זאת טקטיקת הבחירות שלו או אסטרטגיית הבחירות.

והרי זה לא חדש. זו שיטה. ודי בכך כדי שהשרלטן המושחת והשקרן הזה ילך הביתה.

* כיוון שהוא מתמודד –  מה עומד מאחורי רצח האופי לגנץ ולכל סיפורי המעשיות שתעשיית השקרים בודה על אודותיו? רק דבר אחד – הוא מתמודד מול נתניהו. אילו זה היה אדם אחר – הוא היה אותו פסיכופט, אפס מאופס, טמבל, הזוי, עב"ם, ועליו היו צצים סיפורי אהבהבים, וכל ההיסטוריה שלו היתה רצופה כישלונות ופשעים. ע"ע גדעון סער.

הבאים בתור הם שופטי נתניהו. התיקים נגדם כבר נכתבים ויישלפו בידי תעשיית השקרים במועד שיבחרו.

* חסר מעצורים – קראתי רשימה של מישהו שטוען שגנץ לא רוצה להיות ראש הממשלה... תניחו לו... וכו'.

מהיכן נובעת המחשבה שגנץ אינו רוצה להיות ראש הממשלה? מהמודל שמי שרוצה להיות ראש הממשלה חייב להיות אדם חסר מעצורים, ללא קווים אדומים, מטרתו מקדשת את כל האמצעים, אף כלל לא חל עליו, הוא יכול לשקר ככל שיחפוץ במצח נחושה בלי למצמץ, יכול להסית, לשסות, לחרחר שנאת אחים.

אבל זה בדיוק המודל שהגיע הזמן להחליף.

* יועצו ואיש סודו – אפרופו יועצו, מקורבו ואיש סודו... מקורבו, יועצו, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו ונתניהו נאבק למען מינויו ליועץ המשפטי לממשלה, הגיש נגדו כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. זאת לא איזו רכילות בהקלטת סתר מבושלת או לא מבושלת, אלא זו החלטה מקצועית והוגנת המבוססת על ראיות חותכות, פרי חקירה יסודית ועמוקה, ואחרי שימוע שבו פרקליטי נתניהו שטחו את כל טענותיהם.

* היועצים – כאשר נתניהו ממנה אנשים הגונים, ישרים ומקצועיים, כדוגמת מנדלבליט, צביקה האוזר ויועז הנדל, הם חושפים את השחיתות שלו או של חצרו. כאשר הוא ממנה אנשים כלבבו – הם הופכים לעדי מדינה.

* ארדואנוקרטיה – הרעיון כאילו הדמוקרטיה פירושה שהמנהיג שנבחר הוא מעל החוק, הוא החוק, מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה כי כל מה שהוא רוצה זה רצון העם – זו ארדואנוקרטיה. הפופוליזם הארדואני רוכב על תאוריית הקונספירציה המטורפת על אודות מדינת העומק (דיפ-סטייט), כאילו כל מערכות השירות הציבורי, מערכת הביטחון ומערכות החוק והמשפט במדינה הם המושחתים והם בוגדים שמופעלים בידי איזו קרן סודית כדי להפיל את המנהיג הנבחר והאהוב, שאי אפשר להפיל אותו בקלפי, וכל זאת כדי לסכל את "רצון העם" ולכן כל הגופים הללו הם חתרנים. ההסתה והשיסוי נגד כל מי שמעז לבקר את המנהיג – כל אלה הם ארדואנוקרטיה.

* שוחד בחירות – לאחר הבחירות הקודמות, הופץ ספין כאילו כחול לבן הבטיחה לרשימה המשותפת להקפיא את "חוק קמיניץ" תמורת המלצה על גנץ. התקשר אליי מאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים", הפועלת נגד עבריינות הבנייה במגזר הערבי, דיבר איתי על חשיבות החוק והתריע באוזניי על חומרת הדברים. הבטחתי לו שאברר. התקשרתי לצביקה האוזר, חבר צוות המו"מ של כחול לבן, והוא הכחיש נמרצות את הסיפור. ליתר ביטחון ביררתי גם עם בוגי יעלון, ואף הוא הכחיש זאת מכל וכל. חזרתי למאיר, סיפרתי לו על ממצאיי, והתרשמתי שנחה דעתו.

השבוע הליכוד הבטיח להקפיא את חוק קמיניץ, כשוחד בחירות למגזר הערבי. נכון לעכשיו, באתר של "רגבים" – שתיקה.

* האם נתניהו גזען? – מצד אחד, ייאמר לשבחו של נתניהו שממשלתו האחרונה קידמה את המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת בעבר. מצד שני, ייאמר לגנותו, שהוא מסית נגד הערבים, מחרחר שנאה כלפיהם, מציג אותם כגונבי הבחירות והחמור מכל – העניק לגיטימציה לתועבה הגזענית, החיה הכהניסטית.

אז הוא גזען או לא?

נתניהו אינו גזען, והוא סולד מהכהניזם. אבל אין גבולות לתאוות השלטון שלו, ואם הדרך לנצח בבחירות עוברת דרך פופוליזם גזעני והסתה, ואם הוא סומך על המוטציה הכהניסטית שתתמוך בהעמדתו מעל החוק, הוא ירתום בלי למצמץ גם את הגזענות למדיניות האדמה החרוכה שבה הוא נוקט.

* קן הקוקיה – בית ראש הממשלה, בית שרד שאתה ואני מממנים ממיסינו, אמור להיות מופת של העסקה הוגנת. היום הוא התגלמות המושג השפלת עובדים, חילול כבודם האנושי, התעללות בעובדים, העסקה פוגענית, לא אנושית.

* רצון העם – האם גם התעללות אכזרית ומשפילה בעובדים קשי יום היא "רצון העם"?

* יאיר = ביבי – יאיר נתניהו הוא המעי הגס של אבא שלו. את מעט הטינופת שהנאשם עוד נמנע מלומר בקולו, הוא מעביר דרך המעי הגס. כל הרפש שהג'ורה יאיר מטיל – לכל הטינופת הזו אחראי הנאשם.

למי שאומר, בצדק, שיאיר נתניהו הוא הדבר הכי נחות, הכי נמוך, הכי מטונף, הכי זול, הכי עלוב, הכי מרושע, הכי שקרני שהיה כאן, כדאי לזכור: יאיר נתניהו = ביבי נתניהו.

* כך נוהגת כנופיית פשע – לאורי אבנרי, עורך העולם הזה, היו שיטות משלו לעקוף צנזורה. אם, למשל, הצנזורה או כתב איסור פרסום – אסרו פרסום שמו של אדם בנושא מסוים, אבנרי היה מפרסם את הכתבה, והותיר את המקום של שם האדם מחוק בידי הצנזורה. ולצד אותה כתבה, פרסם תמונה גדולה של האיש ששמו נאסר לפרסום במסגרת איזו ידיעה סתמית, לא חשובה. כל הקוראים הבינו.

כך נוהג יאיר נתניהו בתעשיית השיימינג. הוא מצייץ על "המאהבות של גנץ", אח"כ מוסיף תמונה של צעירה שהצטלמה עם גנץ, ואח"כ מעלה את פרופיל הפייסבוק של אותה צעירה ושואל בתמימות אם מישהו יודע מיהי. כך, בהיתממות, סתם התעניין בשמה של מישהי. בניסיונו לפגוע במי שמעז להתמודד נגד אבא שלו, לא אכפת לו להרוס את חייה של בחורה צעירה שאינו מכיר, כי הוא למד מאבא שלו שהמטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים.

ואחרי שהאב של הקורבן גינה אותו על מעשהו השפל והנבזי, יאיר נתניהו תבע אותו. כן יאיר נתניהו, הנבל השרלטן, הגיש תביעת דיבה נגד אבא של הקורבן התמים שהוא רמס ללא כל סיבה. כך נוהגת כנופיית פשע. זאת השיטה של תעשיית השקרים. מעלילים עלילות ושקרים. עושים שיימינג. ואח"כ תובעים את הקורבנות תביעת השתקה, בשיטת מצליח – אולי הם ייבהלו. אני מקווה מאוד שהאבא של הקורבן, שהחוליגן עשה לה שיימינג שקרני אופייני, לא יירתע.

* מרתון הראיונות – צפיתי בעיון רב במרתון הראיונות של ראשי הרשימות אצל רינה מצליח. רינה מצליח הייתה מצוינת. שאלה את כל המרואיינים (למעט אחד – עוד אשוב לכך) את השאלות הקשות ביותר, בלי הנחות, ללא הטיה ולא נתנה להם להתחמק. הרגע המביך ביותר היה מופע האימים הבכייני של בנט ומנוסתו הפחדנית מהאולפן. נתניהו הוכיח שוב את כישרונו הנדיר – היכולת לשקר בלי להניד עפעף. הראיון עם גנץ – ניכרים דברי אמת.

האיש המגעיל ביותר בערב הזה היה עמיר פרץ. מצד אחד הוא התפייט במתק שפתיים ש"אני לא יורה בנגמ"ש." הוא רק הפגיז את הנגמ"ש. הוא שימש כאידיוט השימושי של יאיר נתניהו ואבא שלו, ומדבר על הקמת ממשלת מיעוט כחול-לבן והעבודה-גשר-מרצ שתהיה תלויה בליברמן והרשימה המשותפת. אילו אמר שזאת הצעתו שכחול לבן מתנגדת לה מכל וכל – ניחא. אבל הוא דיבר על כך כאפשרות ריאלית. מה הפלא שנתניהו, שהוא לא פראייר, קפץ כמוצא שלל על המציאה, וציטט את דברי ההבל של פרץ שוב ושוב. ועל כך, אין מה להלין עליו. רק על פרץ.

אחריו הופיע איימן עודה. פרץ לחץ ידיו בחמימות (שזה בסדר גמור) והחל ללקק לו על השותפות היהודית ערבית וכו'. במקום שיקרא לערביי ישראל הרוצים להשתלב במדינת ישראל לא להצביע לרשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. שיקרא להם לתמוך במפלגת העבודה.

באשר לאיימן עודה – הוא היחיד שרינה מצליח נהגה בו בכפפות של משי. לא שאלה אותו את השאלות הקשות. לא שאלה אותו על זכות קיומה של מדינה יהודית. לא שאלה אותו על תביעת "זכות" השיבה. לא שאלה אותו על הטרור. ובכל זאת, היא כן שאלה אותו שאלה אחת – על אפשרות של תקיפה בעזה. הוא אמר בפירוש שממשלה שתתקוף בעזה לא תקבל את תמיכתו. כלומר, בעיניו התפקיד שלנו הוא לספוג רקטות על אזרחי ישראל, אך אסור לישראל להגן על אזרחיה.

ואח"כ מתפלאים על האמירה הברורה, הנחרצת והחד-משמעית של גנץ: לא תקום ממשלה עם המשותפת. לא יהיה מו"מ עם המשותפת. לא תהיה ממשלה בתמיכת המשותפת. לא תהיה ממשלה בהימנעות של המשותפת. ניכרים דברי אמת. אבל... כאשר עמיר פרץ תוקע סכין גב ומסובב...

יש הרבה מאוד רשימות שמתמודדות. לא כולן הוזמנו לראיון. הוזמנו רק הרשימות שיש להן סיכוי ריאלי להיבחר (חוץ מיהדות התורה, שלהערכתי מנהיגהּ לא רצה להתראיין). אז למה הזמינו את מנהיג תועבה כהניסטית בן גביר? הרי לא היה אפילו סקר אחד שבו הוא התקרב לאחוז החסימה. אז למה לתת לו במה? טוב שהיא לא הזמינה את אשת הרוצח.

אבל הוא סיפק מידע מעניין. הוא סיפר, אף שגילה טפח וכיסה טפחיים, על הפיתויים שהורעפו על ראשו מחצרו של נתניהו: שר, שגריר, ג'ובים בקק"ל והרבה הרבה כסף! לידיעתך, מ"מ פרקליט המדינה.

ועמיר פרץ סיפר שנתניהו הציע לו רוטציה על ראשות הממשלה. וליברמן סיפר שנתניהו הציע לו "עד חצי המלכות + 10%" וסביר להניח שגם הוא התכוון לרוטציה. ומן הסתם, שניהם לא האמינו שנתניהו יכבד את הצעתו.

* השר הערבי – עמיר פרץ הודיע שהעבודה-גשר-מרצ תתבע כתנאי להצטרפותה לקואליציה מינוי שר ערבי. מינוי שר ערבי, ובלבד שאינו אנטי ישראלי כמו אנשי הרשימה המשותפת, אלא חותר להשתלבות אמת של ערביי ישראל במדינה, הוא רעיון מבורך. אבל מה פירוש "נדרוש מינוי שר ערבי"? אם עמיר פרץ רוצה למנות שר ערבי, עליו להודיע שאחד מנציגי סיעתו בממשלה, שאליה תצטרף, יהיה ערבי. כלומר, אם יהיו לה שלושה שרים – אחד מהם יהיה ערבי. אם יהיו להם שני שרים – אחד מהם יהיה ערבי. אם יהיה להם שר אחד – הוא יהיה ערבי.

* מדינה יהודית דמוקרטית – אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא תהיה דמוקרטית כמו שכנותיה.

* בנט צודק – אני מזדהה עם מה שבנט כאופוזיציה בתוך הממשלה היה אומר על שר הביטחון בנט.

* על קלפיות נגישות וישראבלוף – על פי החוק, אזרח יכול להצביע רק בקלפי שאליה הוא משויך, על פי מקום מגוריו הרשום במשרד הפנים. אבל יש אנשים שמתקשים בכך בשל בעיית נגישות. לכן במערכות הבחירות האחרונות הוגדרו קלפיות נגישות מיוחדות, שמאפשרות לאזרחים שאינם יכולים להגיע לקלפי שבה הם רשומים להצביע בקלפי אחרת. יש ברחבי הארץ 2,281 קלפיות כאלו.

כך מוגדרת בעיית הנגישות: "אדם שמפאת מצבו הגופני מוגבל בניידות והקלפי שבה הוא רשום אינה מוגדרת כנגישה, רשאי להצביע בכל מקום קלפי שנקבע על ידי ועדת הבחירות המרכזית כקלפי נגישה מיוחדת."

אם מגיע לקלפי נכה על כיסא גלגלים או אדם שמתקשה בהליכה, בעיית הנגישות שלו נראית לעין ומובנת מאליו. ואם היא אינה נראית לעין? "בהצבעה בקלפיות הנגישות המיוחדות יידרש הבוחר, אם מוגבלותו אינה ניכרת לעין או אם אין ברשותו תעודה המעידה על כך שהוא מוגבל בניידות, לחתום בפני מזכיר ועדת הקלפי על הצהרה כי הוא מוגבל בניידות."

מה פירוש מוגבל בניידות? אין הסבר. למשל, סטודנט שמתגורר בנגב ולומד במכללת תל-חי, ואינו רוצה לחצות במיוחד ביום אחד את הארץ לאורכה ובחזרה, יוכל להצביע בגליל העליון? זאת נחשבת בעיית נגישות? סביר להניח שלא לכך התכוון המשורר. מצד שני, הנוהל הוא שמזכיר הקלפי אינו בודק ואינו שואל, אלא מכבד את ההצהרה. אני מכיר משפחה שעברה דירה ממרכז הארץ לפריפריה, ושינתה את כתובתה במשרד הפנים ארבעה ימים אחרי התאריך הקובע למקום ההצבעה. כאשר היא התקשרה לוועדת הבחירות נאמר לה שהיא יכולה להצביע במקום מגוריה החדש, וכל שהיא צריכה לעשות הוא לחתום על ההצהרה בפני מזכיר הקלפי ולא ישאלו אותה שאלות מיותרות.

אז למה באתר של ועדת הקלפי נכתב: "לתשומת לב הבוחרים – הצהרה שקרית היא עבירה פלילית, והיא מעכבת את הצבעתם של בוחרים המוגבלים בניידותם ומקשה עליהם." אם אין הגדרה ברורה מהי בעיית הנגישות, איך יכולה להיות הצהרה שקרית? אם מזכירי הקלפי יכבדו כל חתימה, מדוע נדרשת האזהרה הזאת? מדובר בכסת"ח כלשהו? בישראבלוף? למה לאפשר דבר ולהצהיר שאינו חוקי?

אם המטרה של הקלפיות הנגישות המיוחדות היא לעודד הצבעה ולהגדיל את אחוזי ההצבעה, בכך שאנשים יצביעו בקלפי הנוחה להם – זו מטרה ראויה. אז למה להסתיר אותה מאחורי בעיית נגישות, כביכול, לעודד מצביעים לשקר ולהזהיר אותם שהם עוברים על החוק?

* מ"מ היו"ר – אז איפה אתם מבלים את השבתון הבעל"ט ביום שני הקרוב? אני מוניתי לתפקיד מ"מ יו"ר ועדת הבחירות המחוזית בצפת.

כמו ועדת הבחירות המרכזית, כך בכל מחוז יש ועדה מחוזית. גם הוועדות המחוזיות הן בראשות שופט – שופט שלום, ולצידו נציגי הרשימות השונות. יו"ר הוועדה בצפת הוא כבוד השופט ראיד עומרי. אני אחד מארבעת נציגי כחול לבן בוועדה המחוזית בצפת. מבין חברי הוועדה, שלושה מוגדרים כסגנים – נציג כחול לבן, נציג הליכוד ונציג ש"ס. אני הסגן מטעם כחול לבן. אחד מהסגנים הוא מ"מ, במקרה זה – אני. תפקיד ועדת הבחירות הוא לפקח על ההתנהלות התקינה של הבחירות בקלפיות במחוז ועל טוהר הבחירות.

* ההימור שלי – בדרך כלל, לפני בחירות, אני מקפיד לא להתנבא. הפעם אחרוג ממנהגי. יומיים לפני הבחירות אני מוכן להמר שהשנה יפתחו את סכר דגניה.

* הרהור לפרשת השבוע – גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

 ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון ובכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – היעדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה היתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

 מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

* ביד הלשון: צור משה – צור משה הוא מושב בשרון, במועצה האזורית לב השרון, לא רחוק מנתניה. זהו המושב הגדול ביותר בארץ. המושב עלה לקרקע ב-1937 כיישוב חומה ומגדל, בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בידי חלוצים עולים מיוון ומבולגריה. המושב קרוי על שם משה קופינס, רופא, מנהיג ציוני, מראשי הקהילה היהודית בסלוניקי וציר בפרלמנט היווני. הוא היה ציר בקונגרסים הציונים והיהודי הראשון שכיהן בפרלמנט היווני. נפטר ב-1924 בגיל 53. על פי צוואתו, ארונו הועלה לארץ ישראל והוא נטמן בבית העלמין טרומפלדור בת"א.

קופינס הוא האיש שהגה ויזם את הרעיון של הקמת יישוב של יוצאי יוון בארץ ישראל והחל לאסוף את הכסף לגאולת הקרקע. חזונו הוגשם 13 שנה אחרי מותו בהקמת כפר קופינס, שלימים שינה את שמו לצור משה, כדי ששמו יהיה עברי.

אורי הייטנר

אהוד: אני מניח שאם היו למישהו היסוסים אם להצביע היום, יום שני, עבור ביבי ואם לא, הרי אחרי שקרא את דברי הטינופת, הרפש והג'ורה במהדורת הביבים שלך עליו ועל משפחתו – הוא כנראה לא יהסס ויצביע ביבי!

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

אדיר כהן

שני שירים מתוך ספרו החדש

"קפה ושיר"

בהוצאת אמציה, 2020

בֵּית קָפֶה עַל הַמַּיִם

שִׁלְהֵי קַיִץ, בֵּית קָפֶה

עַל חוֹף יַמָּהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב.

יוֹשֵׁב לְבַדִּי אִתָּךְ,

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי,

אֶצְבְּעוֹתֵינוּ שְׁלוּבוֹת,

עֵינֵינוּ מַפְלִיגוֹת,

שְׁנֵינוּ מִתְבּוֹנְנִים

בַּיָּם הָאוֹסֵף מֵימָיו,

נָסוֹג אָחוֹר לְאַחַר

שֶׁבְּגֵאוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ

לִשְׁטֹף אֶת הַחוֹף וְלָבוֹא עָדֵינוּ.

אָנוּ שׁוֹתְקִים וְנֶאֱסָפִים

אֶל הָאֹפֶק עִם הַמַּיִם הַנְּסוֹגִים.

שׁוֹלֵחַ יָד לְחַבְּקֵךְ בְּמַסָּעֵנוּ לְשָׁם.

אַתְּ אֵינֵךְ לְצִדִּי, רַק גַּעְגּוּעַ,

רַק חֲלוֹם נוֹכֵחַ, רַק אַהֲבָה.

בֵּית קָפֶה עַל הַמַּיִם,

סְפִינָה מַפְלִיגָה לְמֶרְחַקֵּי הַכִּסּוּפִים,

שְׁנֵינוּ מַפְלִיגִים בָּהּ.

בַּקָּפֶה שֶׁל שָׂרָה

בִּקַּרְתִּי בַּקָּפֶה שֶׁל שָׂרָה

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי סְגִירָתוֹ.

רַק אוֹרְחִים מְעַטִּים עוֹד בִּקְּרוּהוּ.

מַרְבִּית הַכִּסְּאוֹת הָיוּ רֵיקִים

וְאֶל הַמִּדְרָכָה נִשְׁפְּכוּ שֻׁלְחָנוֹת

וְכִסְּאוֹת אֲחָדִים, מְנִיפִים דֶּגֶל כְּנִיעָה

בְּרֵיקוּתָם הַנְּסוֹגָה בִּפְנֵי נִצְחוֹן

עֲשַׁן הַמְּכוֹנִיּוֹת הַדּוֹהֲרוֹת לְעֵבֶר הַשְּׂדֵרָה

הַמַּרְכִּינָה רָאשֵׁי עֵצֶיהָ הַגְּבוֹהִים בִּפְרֵדָה

מִבָּתֵּי מְקִימֶיהָ הַמְּפַנִּים מְקוֹמָם

לְמִגְדַּל הָאֲנָשִׁים בִּמְרוֹמֵי מִגְדְּלֵי מָמוֹנָם,

מִתְרַחֲקִים מִן הַקַּרְקַע, חוֹתְמֵי הֶעָבָר.

אִלּוּ יָכְלוּ הַקִּירוֹת לְסַפֵּר זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם,

לִפְתֹּחַ סוֹדוֹתֵיהֶם שֶׁל סוֹפְרִים וְאָמָּנִים,

עִתּוֹנָאִים וְאַנְשֵׁי צָבָא, חוֹלְמִים וְלוֹחֲמִים,

הָיוּ נִפְתָּחִים מְאוֹת סִפּוּרֵי אַהֲבָה

גְּלוּיָה וְנִסְתֶּרֶת, חוֹגֶגֶת וּמִתְכַּנֶּסֶת בִּכְאֵב פְּרֵדָה.

סִפּוּר עֲלִילַת לוֹחֲמֵי פַּלְמָ"ח וָתִיקִים

שֶׁבֵּית הַקָּפֶה הָיָה לָהֶם בַּיִת לְזִכְרוֹנוֹתֵיהֶם,

וְהָיוּ מְסַפְּרִים לְכָל אֹזֶן שׁוֹמַעַת וְלֵב פָּתוּחַ

סִפּוּרֵי אוֹתָם יָמִים שֶׁלְּדִידָם עֲדַיִן חַיִּים וּמַסְעִירִים.

מְנַצֵּחַ עֲלֵיהֶם אֲחִיהֶם הַסּוֹפֵר

שֶׁצָּרַר פָּרָשׁוֹתֵיהֶם לִסְפָרָיו הַמְּחַיִּים אוֹתָן

וְנוֹתְנִים נִיב לַאֲשֶׁר מִלְּאוּ וְהָיוּ חַיֵּיהֶם הָאֲמִתִּיִּים.

הָיוּ חוֹזְרִים וְעוֹלִים וּמִצְטַיְּרִים וְדוֹבְרִים

סִפּוּרֵי הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, פַּרְשִׁיּוֹת מוֹדִיעִין,

תָּכְנִיּוֹת מִלְחָמָה, סִפּוּרֵי מַנְהִיגִים וּמַצְבִּיאִים,

פָּרָשׁוֹת גְּלוּיוֹת וַעֲלוּמוֹת שֶׁנִּלְחֲשׁוּ כָּאן

עַל יְדֵי עִתּוֹנָאִים וְחוֹקְרִים בַּחֲתִירָתָם לְגַלּוֹת

וּלְהַעֲלוֹת הַסִּפּוּרִים שֶׁהָיוּ חַיֵּינוּ וְחַיֵּי מְדִינָתֵנוּ.

וּבְצֵל הַסִּפּוּרִים הַגְּדוֹלִים וְהַהֶרוֹאִיִּים,

הַרְפַּתְקְאוֹת הַיְּחִידִים וַעֲלִילוֹת הָרַבִּים,

הָיְתָה עוֹלָה אַף בַּת קוֹל קְטַנָּה

שֶׁל סִפּוּרַי שֶׁלִּי שֶׁרָקַמְתִּי עִם עוֹרְכַי בָּעִתּוֹן,

הַשִּׂיחַ שֶׁלֹּא פָּסַק עִם עֶזְרָא זוּסְמָן וְאַבְרָהָם שַׁאֲנָן,

הַקֶּשֶׁב הַמְּהֻפְּנָט לֶאֱלִיעֶזֶר שְׁטַיְנְמָן בַּעַל "הַמַּרְתֵּף",

עֶשְׂרוֹת פְּגִישׁוֹת עִם פִּרְחֵי שִׁירָה וְסִפֹּרֶת

שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים הָיוּ לַחֲשׁוּבִים שֶׁבְּיוֹצְרֵינוּ.

לְאַהֲבוֹתַי שֶׁלִּוּוּנִי לִפְגִישׁוֹת קְסוּמוֹת

עִם יוֹצְרִים עֲצוּבֵי עֵינַיִם וְחוֹלְמֵי שִׁיר,

כְּשֶׁבֵּית הַקָּפֶה הוּא לָנוּ בֵּית יוֹם,

שֶׁבּוֹ נִפְרָשִׂים חַיִּים מְלֵאִים וְנִלְבָּטִים,

וְתַחֲנַת מַעֲבָר לַחֲגִיגוֹת לַיְלָה בְּמוֹעֲדוֹנֵי הָעִיר

שֶׁלֹּא יָדְעוּ הַפְסָקָה אַף לְרֶגַע בַּמִּלּוּי הַסּוֹעֵר

שֶׁל כְּמִיהוֹת הַגּוּף, תַּאֲווֹת הַיֵּצֶר וְשִׁיר הַשִּׁירִים

הַחוֹזֵר וּמִתְנַגֵּן, הַחוֹזֵר וּמוּשָׁר, שֶׁל הָאַהֲבָה.

יָשַׁבְתִּי בַּקָּפֶה שֶׁעַל קִירוֹתָיו נִגְזְרָה הַשְּׁתִיקָה,

שֶׁשּׁוּב לֹא יְסַפֵּר סִפּוּרֵנוּ וְלֹא יִהְיֶה הוּא סִפּוּרֵנוּ.

הִמְתַּקְתִּי סוֹד עִם יוֹרָם וְיָאִיר, יוֹנָה וְדַלְיָה,

דָּוִד וּמַקְסִים, אַרְיֵה וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְיוֹתָם,

נָתַן וְיַעֲקֹב, שְׁלֹמֹה וִיחִיאֵל, נָתָן וּפִנְחָס,

שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם כֻּלָּן מַמְשִׁיכוֹת לְרַחֵף

מֵעַל בֵּית הַקָּפֶה הַסּוֹגֵר שְׁעָרָיו

וּפוֹתֵחַ גַּעְגּוּעִים לְמָה שֶׁהָיָה,

לְמָה שֶׁהָיִינוּ, לְמָה שֶׁאָנוּ

בִּרְגָעִים אֵלֶּה שֶׁל הִנָּעֵל שַׁעַר.

אדיר כהן

* * *

שיר אהבה לעמק הירדן
את המילים לשיר כתב יוסי גמזו ז"ל לפני שנים לבקשתה של שרל'ה שרון שרצתה להלחין שיר למילים של יוסי גמזו, יוסי כתב את המילים שהתאימו לאזור מגוריה ולהיסטוריה של מקום מגוריה. לא יודע מה הסיבה, אך בסופו של דבר שרל'ה לא כתבה לחן לשיר.

לפני כשנה יוסי גמזו התקשר אלי וביקש שאלחין את השיר, וזה מה שיצא.

שיר אהבה לעמק הירדן
מילים: יוסי גמזו
לחן ושירה: קלוד פרץ
עיבוד: פליקס ניסן

https://www.youtube.com/watch?v=lEqQnP4ROeg
קלוד 052-2535592

* * *

תקוה וינשטוק

"שם יותר טוב"

חלק מהרשימה הופיע לראשונה ברשימתי

בעיתון "הבוקר" 18.3.1949

 עם קבלת חוק השבות הגיעו למדינה אלפי עולים מאירופה, רובם ניצולי המחנות. 5,500 נפש הגיעו בעלייה ההמונית הראשונה מתימן, "על כנפי נשרים". תוך 18 חודש הוכפל "היישוב" ל-1,300,000 נפש. העולים הראשונים מצאו לעצמם קורת גג בערים בכפרים הנטושים ברחבי הארץ. בבתים, פחונים וצריפים ריקים. כל הקודם זוכה. כשהמקומות הפנויים כבר "נכבשו" והעלייה זרמה עוד ביתר שאת, הוקמו "המחנות" ו"המעברות".

אחד האתרים הנטושים היה סלמה, כפר ערבי גדול (כ-7,000 תושבים במפקד בשנת 1945), על אם הדרך לירושלים, סמוך לשכונת התקווה. עם החלטת האו"מ על חלוקת הארץ החל "צבא ההגנה הערבי", בפיקודו של חסאן סלמה, לירות ולצלוף לעבר השכונות היהודיות בדרום תל אביב. ההתקפות היו קטלניות. היהודים משכונות הספר – התקווה, שכונת עזרא ויד אליהו,  ומהשכונות המעורבות, נמלטו לתל אביב. בתגובה לפיגועים תקפה "ההגנה" את סלמה, ותושביה נטשו אותה. באפריל 1948, בעוד הבריטים שולטים בארץ, פרצו כוחות ההגנה לתוך היישוב הערבי הגדול ומצאוהו ריק מאדם. בשל קירבתו לחג הפסח כונה המבצע "מבצע חמץ."

 ביקרתי בסלמה במרץ 1949. האתר כבר סופח לעיר העברית אך עדיין נראה כעיירה ערבית. כמה כבישים ראשיים של אספלט – וסמטאות של חול. תעלות מים פתוחות. כלבים משוטטים. קוצים ודרדרים. מיבני חימר ולצידם בתי פאר שהקימו עשירי יפו. היתה סלמה א', יישוב של עולים חדשים, וסלמה ב', ותיקים שנמלטו מבתיהם במלחמת תש"ח. היתה  גם סלמה ג', שסופחה לרמת גן.

בסלמה א' התגוררו עולים חדשים מאוד. היתה שעת בוקר ופגשתי בעיקר נשים. הגברים בעבודה או בחיפוש עבודה. בפתח בית קטן עמדה אישה נעימת סבר. ניסיתי לדובב אותה. "עליתי ארצה לפני כחודש," סיפרה לי בעברית כהלכה. את השפה למדה עוד בפולין, בבית ספר "תרבות". עוד מעט תתחיל לעבוד בבית חרושת לאריגה. אין לה  טענות. "איזה טענות יכולות להיות לי כאן, בארץ שלנו, אחרי שעברתי את המלחמה?" – היא אומרת, מתכוונת למלחמה העולמית השנייה.

 עד מהרה הסתבר שהאופטימיות וההסתפקות במועט של אישה זו אינן נחלת הכלל. זקנה שראתה אותי רושמת במחברת, חשבה כנראה שאני מהעירייה, שמא אפילו מהממשלה, משכה בבגדיי וקראה: "אשפה! נמלים!" ושוב: "אשפה! נמלים!" שתי מילים שכבר אימצה בעברית. היא הכניסה אותי למיבנה נמוך עם חלון מכוסה בד במקום שמשה. חדר-מיטה גדולה. גם שולחן וכסאות שנקנו מיד שנייה. ומקרר קרח. חשמל אין ביישוב. לובן המקרר האיר מעט את החדר המשמים. בתה של הזקנה סיפרה לי בערבוביית ערבית-צרפתית-עברית: "אנחנו שישה אנשים בחדר. לחדר נכנס גשם. מטבח בחוץ. הלכתי לסוכנות. שלחתי בקשה לעבור למקום אחר. אמרו לי תבואי בעוד שבועיים. באתי אחרי שבועיים – עוד לא הגיעה הבקשה. באתי אחרי עוד שבועיים. עוד לא הגיעה. זה מפני שאנחנו ספרדים. לאשכנזים תמיד יותר טוב!"

המקצוע שלה – מטפלת. "לא נתנו לי לעבוד. אמרו: אנחנו רוצים גברות משלנו. באיזה שפה מדברות אליי הגברות האלה? ביידיש! צריך לדבר עברית, לא יידיש. לא רוסקי ובולגרסקי. אם נספר מה שעבר עלינו פה ייצא רומן. ביוון אחרי המלחמה היה יותר טוב ממה שיש פה!"

ואיך השכנים?

"מרוקו. לא יודעים כלום. החיים שלהם – לאכול, לישון ושמונה ילדים. פה גם שכנה מרומניה אבל היא מדברת רק עם אנשים 'קולטורים'. אנחנו לא מספיק בשבילה."

בית נוסף. בעלת הבית צעירה אך פניה עייפות מאוד. עלתה באוניית המעפילים "יציאת אירופה". חמישה חודשים בארץ. מהם שלושה בבית חולים.

על אחד מקירות החדר נוזלים מים. "בהתחלה היה פה קיר כפול אבל השכנה פירקה אותו ובנתה לה מטבח מהלבנים," היא מספרת. "ילדתי את התינוק בחודש השביעי והוא נולד מת. אומרים שבג'בלייה טוב. בעכו עוד יותר טוב."

"אבל פה יותר טוב מאשר בבית עולים?" אני שואלת.

"נכון. בוודאי! אבל אין מטבח ולא מים וחשמל ודוחים אותי מהיום למחר..."

על גדר אבן הרוסה ישבו עולות מתוניס. צעירות יפות עין, בכפכפים, משוחחות בערבית.

"אתן לא הולכות ללמוד עברית?"

"אישוֹת (נשים) לא לומדות!" השיבו לי.

הן כבר נשואות. עם משפחה. הבעלים בצבא. הכסף לא מספיק. הילדים בוכים הרבה. "טוב שאפשר לטייל. להתקווה. לתל אביב... שם יותר טוב."

עברתי לסלמה ב', לוותיקים בארץ. המראה –כמו בסלמה א': גלי אשפה. בתים שנשרפו, חושות נעדרות גג וגם בניינים יפים כמעט שלמים, סגורים בחצרות, וכן בתים בלב פרדסים. אבל תושבי ב' שונים מתושבי א'. כשהם אומרים "מלחמה" כוונתם למלחמת העצמאות. רובם גרו בשכונות של קו התפר עם יפו ונמלטו מהן בקרבות תש"ח כשחזרו מצאו את בתיהם הרוסים והתיישבו בסלמה.

"פה אנחנו צריכים להתחיל חיים מחדש," אומר לי אחד המתיישבים. "לתקן את הבתים שנוכל לגור בהם כמו בני אדם, לבנות בתי שימוש ומקלחות, רהיטים. כל המלחמה היינו פליטים. גרנו בחדרי מדרגות ובמרתפים של תל אביב. חלמנו לחזור לבתים ולגינות שלנו ומצאנו חורבות. אנחנו לא כמו העולים," מתלוננים בסלמה ב', "מה זה עוזר שאנחנו מדברים עברית? לעולים החדשים טוב. הסוכנות דואגת להם, מתקנת להם את הבתים... מי דואג לנו?"

תמיד הדשא של השכן ירוק יותר.

עזבתי את היישובים המנסים לצמוח מבין ההריסות. הסתמנו בהם המצוקות העתידות לפקוד את קליטת  העלייה: תנאי מגורים קשים מנשוא, הבדלי עדות, תחושות קיפוח, בירוקרטיה ובעיות תעסוקה.   

 רחוב סלמה המכונה גם דרך סלמה הוא כיום רחוב מרכזי הומה. השער הדרומי של תל אביב. ראשיתו במתחם "נוגה" ביפו וסופו בתחנה המרכזית החדשה (שם עמד בימי המנדט פרדס עם בית באר). השם הרשמי של הדרך הוא "שלמה", על שם ישוב הנזכר בספר מקבים ב'. אבל "שלמה" לא התקבל בציבור. סלמה נשארה סלמה ו"שלמה" נותרה כשם של בגד בלבד.

אדמות סלמה נחלקו בין תל אביב לרמת גן. רמת גן קיבלה כשליש מהקרקע והקימה עליה את הפארק הלאומי רמת גן וישובים חדשים, בהם רמת חן, רמת השקמה ושכונת הבולגרים. העיירה סלמה עצמה עברה לריבונות תל אביב וזכתה לשם חדש – "כפר שלם". למעשה השלמות ממנו והלאה. הכפר לא נחלץ לחלוטין מדמותו הערבית. ההתיישבות במקום היתה פרטיזנית ולא צלחה. אמנם העירייה הקימה בכפר שלם כמה מיבנים ארעיים אך הישוב לא זכה לטיפוח והפך לסלאם. ב-1968 החליטה עיריית תל אביב להפעיל בסלמה את שיטת  הפינוי-בינוי. התושבים התנגדו בתוקף להרס הבתים בהם התגוררו מזה עשרים שנה. הפיצויים שהוצעו להם היו הרבה מתחת לרף תביעותיהם. תושבי כפר שלם פתחו בהפגנות נגד הפינוי. בשנת  1982 ירה שוטר למוות תושב של כפר שלם שהתנגד בכוח להריסת עוד חדר בדירתו. אלה היו הפגנות התושבים האלימות ביותר שידעה תל אביב.

בתחילת שנות התשעים פונו מאות משפחות מבתי סלמה הנושנים הישנים תמורת פיצויים. רבות מהמשפחות השתכנו ברבי הקומות שהוקמו במקום הבתים שנהרסו. השיכונים החדשים נבנו בצפיפות רבה. הדירות קטנות, לא מתאימות למשפחות הגדולות שאיפיינו את כפר שלם. כעשרים אלף נפש מתגוררים כיום ב "כפר שלם" –  ושוב זה סלאם. "סלאמס על עמודים," כדברי התושבים. הערך "כפר שלם" בגוגול מציין כי "לכפר שלם יש קבוצת כדורגל 'הפועל כפר שלם' המשחקת בליגה א' דרום." כל הכבוד! חבל רק שזה השבח היחיד שהשכונה ראויה לו.

רוב בתי סלמה נהרסו. כמה עשרות משפחות הגיעו להסדר עם העירייה. כל שתי משפחות קיבלו מגרש של חצי דונם והמשיכו להתגורר במבנים צמודי קרקע. כ-300 משפחות לא נכללו בהסדר והן נחשבות ל"פולשות" וגרות במתחמים שנועדו להריסה, מזה שנים הן עותרות נגד צווי הפינוי בכל הערכאות  והגיעו עד בית המשפט העליון.

עתה לקראת הקמת "הקו הסגול" של הרכבת הקלה – בין תל אביב ליהוד-מונוסון – התעוררו ענייני כפר שלם מחדש. הקו הסגול עובר בחלקו בכפר שלם ובסמוך לו, התושבים נפגשו כמה פעמים עם שר התחבורה בניסיון להגיע לפשרה. בימים אלה פירסמה רשות מקרקעי ישראל את פרטי הפיצוי לתושבי קריית שלם שיפונו. החלטה הנחשבת לסופית.

המסמך מפורט מאד כולל תמחור מקיף. הפיצוי הגבוה ביותר, כ-1.7 מיליון שקל, יינתן לזוג נשוי עם 3 ילדים ומעלה, כשאחד לפחות מבני הזוג הוא ראש משפחה או בנו/בתו. לזוג נשוי כזה עם ילד אחד – כ-1.5 מיליון שקל. "הפיצוי ישולם רק נגד מסירת החזקה במקרקעין כשהם נקיים מכל אדם או חפץ."

מאות אלפי שקלים מוצעים לקרובי משפחה. למשל נכד או נכדה של ראש משפחה שב- 31.12.15 היה רווק מעל גיל 27 והוא עודנו רווק, יקבל פיצוי בסך 330 אלף שקל. זוג עם ילד אחד, שאחד לפחות מבני הזוג הוא נכד או נכדה כאלה, יהיה זכאי ל-450 אלף שקל. כל ילד נוסף יוסיף לפיצוי כ-100 אלף שקל

ויש גם הוראות פיצוי לגבי זוגות שהתאלמנו, התגרשו או חיים בנפרד. לא יוענק פיצוי נפרד ליחיד מבני הזוג אלא בתא משפחתי. ידועים בציבור יחשבו לזוג נשוי. בעלי עסק יקבלו פיצוי נוסף. החלטה זו מבטלת את כל החלטות הקודמות באשר לכפר שלם. יש תושבים הטוענים כי ההחלטה הזו זורקת אותם לרחוב והם יצאו למאבק. הפינוי נקבע לראשון במארס, יום לפני הבחירות. אך מחשש להפגנות נגד הפינוי, בדומה לאלו שנראו בפינוי גבעת עמל יום לפני הבחירות הקודמות, נדחה הפינוי לארבעה במארס. אז אולי יהיה סוף פסוק לפרשת סלמה-כפר שלם.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

סכנה – ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)

ארמנד-עמיר פרץ, יושב ראש מפלגת העבודה (היושב על כסאו של בן גוריון) הצהיר כי סיכם עם בנימין גנץ על הקמת ממשלת מיעוט לאחר הבחירות, בתמיכה מבחוץ של "ישראל ביתנו", ו"הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)". בנוסף הצהיר כי מפלגתו, "העבודה", מחויבת לביטול חוק הלאום.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5686310,00.htmlhttps://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5686310,00.html

גם אם גם בנימין גנץ, ואיווט-אביגדור לובוביץ ליברמן הכחישו את הסיכום הזה, עצם האפשרות הזו של קיום ממשלה התלויה ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) היא סכנה לעצם קיום מדינת היהודים.

ותיקי "העבודה"

אין גבול לאירוניה. בהזמנה היה כתוב: "חברי ממשלתו ההיסטורית של יצחק רבין ז"ל יתכנסו יחד עם חברי הכנסת והמועמדים של העבודה-גשר-מרצ לכינוס מיוחד תחת הכותרת 'חוזרים לדרך רבין'."

בפינה הירוקה, מתחם אירועים בפארק הירקון, התכנסו ותיקי "העבודה", ודווקא אלו שנטשו את דרך רבין ואימצו את דרך רק"ח. ותיקי העבודה כאופיר פינס, סעיד-רן כהן, מיכה חריש, מיכה גולדמן, היורד לאנגליה מפר האמונים, שמעון שבס, קולט אביטל, עוזי בְּרֶם-ברעם, בייגה שוחט, חריש, חגי וילקומירסקי-מרום, אלי בן מנחם, פיני שומר, יחיאל לקט, יוסי כץ, עמרם מצנע, אבשלום-אבו וילן, ועוד נוטשי דרכו של רבין.

בראש השולחן ישב ארמנד-עמיר פרץ, המתחזה כממשיך דרכו של רבין, המקנא בהם והמקווה להגיע לשלטון יחד עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). וכולם השתתפו בדיון חברי בנוסח הייד פארק. לבסוף התכנסו כולם לצילום משותף (דורון אביטל עשה לניצן הורוביץ קרניים) ויצאו. נפרדו בלחיצת יד, בטפיחת שכם, במסירת ד"ש חמה בבית, עד שהתפזרו כל אחד לרכב שלו. הדממה בחוץ, מלבד הטפטוף הדק של הגשם הדהדה את הזמזום של המוני פעילים, עסקנים ועיתונאים בימים היפים ההם, בכינוסים היצריים בסינרמה ובהיכל התרבות. אז, כשהם היו מלכים. 

(מורן שריר, "ותיקי העבודה התכנסו להיזכר בימים שהצליחו לנצח", "הארץ" 20.2.20)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-MAGAZINE-1.8557913

כמה עלוב וכמה עצוב. איך התדרדרה מפלגת "העבודה" מייסדת היישוב, והמדינה לפח האשפה של ההיסטוריה.

קום ברק ושבה שביך (קולות מהערבים)

דבורה הנביאה הזמינה את ברק לעמוד בראש צבא שבטי נפתלי וזבולון יששכר בנימין אפרים ומנשה היוצא למלחמה בסיסרא.

צבאו נערך בהר תבור, הביס את צבא יבין באזור נחל קישון. "נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון" (שופטים, ה', כ"א). הסערה הפריעה לכנענים עם רכבי הברזל.

כאשר נטש סיסרא את מרכבתו ונמלט ברגליו, הרגה אותו בעורמה יעל אשת חבר הקיני. לאחר מכן היא יצאה לקראת ברק והודיעה לו שאויבו מת.

בעקבות הניצחון, הושרה השירה שכתבה דבורה הנביאה שלפי המסורת היתה אשתו של ברק, "שירת דבורה" (שופטים, ה'), בה בנוסף לתיאור הניצחון היא באה בחשבון עם השבטים ראובן, מנשה, דן ואשר שלא השתתפו במלחמה:

מי כמו משה דיין בן דבורה מנהלל הכיר בהשפעת סיפורי התנ"ך על חייו. כשכתב את "חיי עם התנ"ך".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A

והנה מאותו העמק ומאותו הכפר, ואפילו עם בלורית שיער, קם מנהיג חדש לישראל הנושא שם עברי מפואר רם בן ברק. (מישהו יודע את שמו המקורי?)

רם בן ברק סיים שירות מפואר בצבא, סיירת מטכ"ל, ואחר במוסד, ולאחר שימש כמנכ"ל חברת הדמה "המימד החמישי", גויס לפוליטיקה ע"י יאיר למפל-לפיד, וכעת הוא מטעמו אחד מראשי כחול לבן.

רם בן ברק, שבתארו את בוחרי הליכוד אמר: "הם שחורים אנחנו לבנים" – מבין את הצורך של כחול לבן בתמיכת המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) למרות תביעתה להעמיד לדין את בנימין גנץ, וגבריאל אשכנזי כפושעי מלחמה בהאג, ומנסה לקושש קולות מהערבים.

לצורך זה הוא הצהיר כי יפעל לשינוי חוק הלאום ויוסיף בו שוויון ודמוקרטיה ובסעיף שהתקבל בו נאמר שהממשלה תקדם התיישבות יהודית, הוא ימחק את המילה יהודית, והממשלה תקדם כל התיישבות.

https://www.makorrishon.co.il/news/207583/

https://mobile.twitter.com/Judeoespanol/status/1233347276480925696

לרם בן ברק נעלמו 99 שנות נהלל. לפי רם בן ברק מדינת היהודים אינה יותר מדינה יהודית-ציונית, אלא "מדינת כל אזרחיה", מעתה לדידו מבחינה ערכית נהלל היא כמו מזריב, ובקרוב כפועל יוצא הוא יבטל גם את חוק השבות.

רם בן ברק, שם עברי כל כך יפה, וכניעה כל כך מבישה ומסוכנת לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). האם בבחירות הבאות כדי לקושש קולות הוא יקרא לעצמו ראמי בן ברקה?

טמאים ומטמאים

ההסתה הגזענית של יוסף ורטר

כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-ממוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, וכאדם שמוכן לשרוף את המדינה ובלבד שביבי ייפגע, פרסם העיתונאי יוסף ורטר מאמר הסתה גזעני "בארץ"

בדומה לגזען האנטישמי, אבא של מאזן, שהכריז כי היהודים הם טמאים ומטמאים, כתב יוסף ורטר ב"הארץ" מאמר הסתה נגד בוחרי הליכוד והציגם כטמאים.

"על ראשו של נתניהו מתנוסס היום דגל שחור של אי-לגיטימיות. לא (רק) בגלל כתבי האישום. אם אחרי ספטמבר עוד היה איזשהו מקום לשקול הקמת ממשלת אחדות עימו, הרי שהיום אין להעלות זאת על הדעת. כל שיתוף פעולה קואליציוני עם הליכוד בראשותו הוא הטומאה בהתגלמותה."

(יוסי ורטר, "בשביל עוד מנדט אחד או שניים נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כולה", "הארץ" 28.2.30)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium.highlight-1.8596193

הבנתם? נתניהו ובוחריו לפי ורטר הם הטומאה בהתגלמותה.

יאיר למפל-לפיד קצת יותר עדין. בכל זאת הוא קיבל חינוך טוב בבית. הוא רק מכנה אותם "חארות"... ומתלונן על הסתה נגדו...

https://twitter.com/The1Shark/status/1233447358077292545?s=20

מסר מידיד יהודי או סכנה לעם היהודי?

לאחר שברני סנדרס הרץ לבחירות בארה"ב הכריז כי נתניהו הוא "גזען וריאקציונר (וממילא גם אזרחי ישראל התומכים בו הם כאלו. הנה הכשר לרצח עם) ושהוא ישקול את החזרת השגרירות מירושלים לתל אביב, אצו רצו עמוס שוקן וליאוניד נבזלין וכתבו מיד בעיתונם מאמר מערכת המשבח אותו. ואף קורא לו "ידיד ישראל". וקורא להחליף את נתניהו בבחירות:

("מסר מידיד יהודי", מאמר מערכת הארץ 28.2.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.8595261

שוקן ונבזלין שכחו כמובן שברני סנדרס העליל על ישראל עלילת דם שישראל רצחה יותר מ- 10,000 אזרחים חפים מפשע בעזה ב"צוק איתן", ופושע המלחמה בנימין גנץ הוא שצריך להחליף את נתניהו בשעה שלפי סנדרס הוא צריך ללכת להישפט על פשעי המלחמה שלו בהאג.

יש להסתכל בדאגה אמיתית על סיכויי הצלחתו של סנדרס בבחירות, כי עם ידיד ישראל" כמוהו אין לנו צורך באויבים.

רחמים לא ידע

הנה המקור "רחמים לא ידע" בארץ נהדרת:

https://www.youtube.com/watch?v=X_Zpe5YODYo

בנימין גנץ לא ידע על השחיתות במימד החמישי:

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001319441

משה סמולינסקי-יעלון לא ידע על הצוללות:

https://www.youtube.com/watch?v=EZV6SQ_QpKk&feature=youtu.be

נתניהו בוגד

רונן צור, מנהל הקמפיין של כחול לבן, מודה: האשמנו את ראש הממשלה נתניהו בבגידה במדינה בפרשת הצוללות – רק בגלל מצבנו בסקרים:

https://www.youtube.com/watch?v=keeusMN1IW8&feature=youtu.be

הנה ראו את ההסבר על הצוללות מפי אהוד ולד-יערי:

https://mobile.twitter.com/rami_keren/status/1233081470165639169

זהירות קנאביס

בניסיון לקושש קולות מהשמאל וממצביעי פייגלין לשעבר מנסה נתניהו להתחנף לצרכני הקנאביס ומציע לגליזציה בשימושו.

https://news.walla.co.il/item/3342466

זה פסול. לכל צרכני הקנאביס להנאה (לא רפואי) אני מאחל שיסעו ברכב ציבורי עם נהג מעושן, שיטוסו עם קברניט מעושן, ושיעברו ניתוח אצל רופא מנתח מעושן. החנופה של נתניהו לצרכני הקאנאביס ספק אם תביא לו קולות, אבל מסכנת את כולנו.

מאבק נגד הדמוקרטיה בכיסוי של תמיכה בה

בדומה ליצחק נוסבוים-בן אהרון, שהכריז עם המהפך בבחירות 1977: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה." – מצהיר כתב "הארץ" אורי הורוביץ-משגב כי "ביביסטאן הכריזה עלינו מלחמת שמד, ואנחנו לא ניכנע בלי קרב. גם לנו יש דת: אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, שלטון החוק, צדק, מוסר, ליברליזם, זכויות המיעוט והחלש. לסיבוב הבא אנחנו לא נעלה עם גנץ והאוזר, וגם לא נמתין לו בסבלנות מנומסת. אם הנאשם המופקר והמסית הצליח לכפות כאן עוד תיקו או חלילה ניצחון דחוק, הכפפות יוסרו. איננו מתחייבים לכבד את תוצאות הבחירות. להפך: אני אישית מתחייב לא לכבד אותן, משום שעוד לפני החשש המתמיד והמוצדק לזיופים, אלו בחירות שהוטו בדרכים לא לגיטימיות.

"לדמוקרטיה עומדת הזכות ואף החובה להגן על עצמה בפני מחריביה... מטרת העל הסופית תהיה הפרדת ישראל מיהודה."

(אורי משגב "לא מתכוון לכבד את תוצאות הבחירות", "הארץ" 27.2.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8591045

משגב מתנאה בהיותו דמוקרט בעוד הוא אינו מכבד את הכרעת הדמוקרטיה. איפה יאיר גולן כשצריך אותו? מר משגב הוא סימן מובהק לשנות השלושים.

לא ברורה האווילות של משגב להפריד בין יהודה לישראל, האם הוא עומד להקים גדודי Freikorps; "הגדודים החופשיים" כמו בגרמניה שלחמו להפריד את יהודה מגרמניה, וצעקו עורי גרמניה יהודה התפגרי! – "Juda verrecke und Deutschland erwache"?

אורי הורוביץ-משגב מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

צו קריאה נגד הדמוקרטיה

במודעת בחירות מטעם צוותי אוויר נכתב המשט הבא: "אנחנו 555 לוחמי צוות אוויר במילואים כלוחמי צה"ל התחנכנו על אמירת אמת,... אנו מכירים בזכות החפות העומדת לכל נאשם, אך עד שתוכח חפותו נבצר ממנו לשאת במשרתו."

סתירה מהותית. אם מכירים בזכות החפות – אדם הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו. רק במשטרים טוטליטריים אדם אשם עד שתוכח חפותו.

צוותי האוויר שתומכים בכך מהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולשיטת המשפט שלה.

הנה עוד דוגמא של אנשים שבכסות של הגנה על הדמוקרטיה והמשפט באים להורסם. זהירות מדמגוגים.

גולדה זלטה שניפצקי זהבה גלאון כמאפיונרית

בתגובה לציוץ של יואב יצחק ש"האיראנים השיגו בפריצה סרטונים בהם נראה גנץ מעורטל ומענג עצמו * נמשכו על-ידי האירנים בפריצה למכשיר הנייד בתקופת היותו רמטכ"ל * שיגר סרטונים אלה לידידתו בארה"ב עימה ניהל קשר ממושך * מידע רב נמשך כולל התכתבויות רגישות * משמעות הדבר: גנץ סחיט."

איימה עליו גולדה-זלטה שניפיצקי, זהבה גלאון, הגאונית מווילנה, כי תשלח אליו את ברק כהן... שיטפל בו...

https://twitter.com/zehavagalon/status/1232686277130059778

ברק כהן, שהתגאה באיחולי מוות לאדם מבוגר וחולה כשלדון אדלסון.

ועוד לפני כן תמכה שניפיצקי-גלאון בעזרא נאווי האקטיביסט הפרו-איסלמי שהורשע במעשה סדום בקטין ותועד מסגיר פלסטינים למרתפי העינויים של הרשות, שיעשו להם כדבריו "זובור וגזנגה" כי העזו למכור אדמות ליהודים.

אין מה לומר גולדה זלטה שניפיצקי -היא "מאפיה פרוי" – "יידישע גאנגסטער".

נעמן כהן

* * *

מרדכי מרטין בובר

ציונות אמיתית וציונות מדומה

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

 [החלק השני והאחרון של השיחה מבוסס על מאמרים של בובר, שנכתבו במשך יובל שנים, ואשר עוסקים בשאלות הציונות והיחס לערבים].

שאלה: מה הוא השינוי שעשויה להביא הציונות בלב בני-הנוער? 

מרטין בובר: הדבר שעלינו לשאוף לו, אסור שיהיה פחות משינוי-צורה ממשי של כל החיים בכלל. כלומר, שהחיים הפנימיים המשתנים יתבטאו ויציגו את עצמם בשינוי-הצורה של החיים החיצוניים, חיי-האיש וחיי-הציבור.

אמנם גם להפך, ששינוי סידורם של החיים החיצוניים ישפיע מדי פעם בפעם השפעה מחדשת על החיים הפנימיים. בחשיבותה של פעולת-גומלין כזו לא הכירה עוד כל צורכה תורת הציונות. הפריזו לרוב על כוחו של השינוי החיצוני. אבל כמובן אין גם להעמיד פשוט נגד הפרזה זו את האמונה בכוחה של הרוח. רק מי שמפקיד עצמו בידי הרוח והאדמה גם יחד, הוא בן-בריתו של הנצח.

שאלה: קשה לאנשים כמונו להיעשות מאמינים. לשנות. להשתנות.

מרטין בובר: האדם הטיפוסי של זמננו אינו יכול עוד להאמין באלוהים, אבל גם בעצמותו הוא, בעצמותו שאין לה כן ובסיס, אין הוא יכול להאמין. והוא מחזיק באמונה באני המורחב שלו, בעמו, כבמציאות העליונה שניתנה לו.  ומפני שאין לו יחס אמתי וחיוני לאמת שלמעלה מן העם, למעלה מן העמים, לאמת הדורשת מן העמים להגשימה, הוא עושה את עמו לאליל, הוא מציג את אישיות עמו בבחינת אלוהים, הוא מהפך את השר, מלאך-השרת, לאלוהים. ואם אין דרגה למעלה מן העמים, אם אין בית-דין-של-ערעורים למעלה ממשפטי עם ועם, הסוף הוא שהעמים ושריהם נלחמים זה בזה בכל האמצעים ובלי להירתע משום דבר, עד לכיליון. ואותם הכוחות הסודיים, השרים, עכשיו אינם עוד אלא האידיאולוגיות הלאומיות, אותו המיתוס המדיני, שבו משתמשים מנהיגי העמים ומדיחיהם, כדי לחמם את אנוכיותם בהזיות והשליות של אידיאליזם מדומה. זוהי השעה ששרים שוכחים מי הם ומה תפקידם ומתייהרים וכל אחד מהם מדמה בנפשו שהוא-הוא הריבון. אבל יד ריבונם עליהם.

שאלה: האם אספקט שלילי הוא לציונות, שהיא נעשתה תחליף לאומי לדת אמתית?

מרטין בובר: מראשיתה של הציונות החדשה מצויות בה שתי מגמות-יסוד, המנוגדות זו לזו ניגוד הנוקב ויורד עד לעמקי ההוויה האנושית. זמן רב לא הורגש ניגוד זה אלא בתחום הרעיוני בלבד. אבל עם גידול ממשותו של המצב הפוליטי, והצורך בהכרעות המתעורר על-ידו, היה ניגוד זה הולך ונעשה ריאלי יותר ויותר, עד שהגיע לאקטואליה מדהימה בשנים האחרונות.

יכול אתה לתפוס את שתי המגמות במקורן כשני פירושים שונים למושג התחייה. המגמה האחת בתפיסתו של מושג זה כוונתה היתה לשוב ולקומם את ישראל האמיתי שהרוח והחיים שוב לא יהיו שרויים בו זה בצד זה, כעין תחומים נפרדים שכל אחד מהם כפוף לחוק משלו, כדרך שהיו שרויים בימי מסע המדבר של הגלות, אלא שהרוח תבנה לה את החיים בחינת בית, אף בחינת בשר. תחייה – משמעותה כאן לא סתם קיום מחוסן של העם במקום קיומו הבלתי-מחוסן של עכשיו, אלא הווייה של התגשמות במקום הווייה של עכשיו, שבה אידיאות ערטילאיות מרחפות בחללה של מציאות נטולת אידיאות.

ואילו המגמה האחרת תפסה את מושג התחייה פשוטו כמשמעו: נורמליזאציה. עם "נורמאלי" זקוק לארץ, לשפה ולעצמאות. ובכן אין אלא לשוב ולקנות את הקניינים האלה, וכל השאר יבוא ממילא. איך יחיו הבריות זה עם זה באותה ארץ, מה יגידו האנשים באותה שפה, מה תהא זיקתה של אותה עצמאות אל שאר העולם האנושי? – כל השאלות הללו אינן עניין לפרשת התחייה. היה נורמאלי,  וכבר קמת לתחייה!

מעודנו לא היו הרוח והחיים כה רחוקים זה מזה כמו שהם עכשיו, בתקופה זו של "התחייה". או שמא תכנו בשם "רוח" את האנוכיות הקולקטיבית, שאינה יודעת כל קנה-מידה שלמעלה ממנה ואינה נכנעת לכל צו מגבוה? היכן קובעים צדק ואמת את המעשים, כלפי חוץ וכלפי פנים? (אמרתי "כלפי פנים", שהרי התפרעות כלפי חוץ גוררת בהכרח התפרעות כלפי פנים). "ציונות" זו מחללת את שם ציון. היא אינה עוד אלא אחת מצורות הלאומנות הגסות של ימינו, שאינן מכירות בכל מרות שממעל לאינטרס – המדומה! – של האומה. הווה אומר, שהיא מתגלה כצורה של התבוללות לאומית, שהיא מסוכנת יותר מכל טמיעה פרטית. שהרי זו לא קילקלה אלא את היחידים והמשפחות שנטמעו, ואילו ההתבוללות הלאומית מפוררת את גרעין עצמותו של ישראל.

ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת-ארץ במזרח הקרוב: משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן-השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין-סופית של נפש העם.

שאלה: בן-גוריון אומר שהעבר הרחוק של העם העברי יותר קרוב לדור הצעיר בישראל מן העבר של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, בגלות.

מרטין בובר: נכונים דברי בן-גוריון, שהדור הצעיר בארץ מעוניין יותר בחלקים מסויימים של המקרא, ובמיוחד בסיפורי כיבוש הארץ ובסיפורי המלכים הגיבורים וגם בכמה מדברי הנביאים. אבל בשום פנים אין לראות את מציאות הנביאים בהיסח-הדעת משליחותם זו ההיסטורית, שנשלחים הם אל האנשים התופסים את הגה המדינה, כדי להזמינם לדין אלוהיהם, שהמליכם על-תנאי,

 ומהו בעצם הדבר שהנביאים מותחים עליו ביקורת, כשהם פונים אל המושלים? הם האמצעים שבהם השתמשו הללו לשם השגת מטרתם העליונה, שאין הנביאים חולקים עליה, מטרת גדולי ישראל, משום שהאמצעים סותרים את המטרה. אחד מעיקריה הבלתי-מובעים של הנבואה הוא, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים; אדרבא, האמצעים שמהותם מנוגדת למהות המטרה מחללים אותה ומרעילים אותה והופכי אותה על פיה.

בצדק רואה בן-גוריון בחזון המשיחי את אבן-הפינה השנייה של היהדות החיה. אבל גם כאן רצויה מוחשיות גדולה מזו. לא די להעמיד זו ליד זו את "גאולת העם" ואת "גאולת המין האנושי". בשורתם המשיחית של הנביאים מיוחדת היא בדרישה, שהאל דורש מעמי בני-האדם, לממש את מלכותו ולהשתתף בדרך זו בגאולת העולם. והיא פונה בייחוד לעם ישראל ודורשת ממנו להתחיל התחלה מופתית במעשה מימוש זה, עם שהוא מקיים צדק ואמת הן במוסדותיו והן בפעולותיו. על-כן מוסיף ישעיהו להכרזתו על הגויים, שינהרו אל הר ציון כדי לקבל שם את תורת הר ציון, התורה האוניברסאלית, את הקריאה לבית יעקב ללכת לפניהם באור ה'.

שאלה: לדעת בן-גוריון הפסיד השם "ציונות" את משמעותו העיקרית והמפרה, ואינו אומר עוד לדור היהודי הצעיר, בארץ ובגולה, מה שאמר למייסדי הציונות בשנים שעד הקמת מדינת ישראל. בן-גוריון מעמיד לעומת המונח – "ציונות", את תפקיד "החזון המשיחי בתולדות עם ישראל."

מרטין בובר: מאחורי כל מה שאומר בן-גוריון עומד, כמדומני, הרצון להעמיד את מרותו של היסוד הפוליטי. הריהו אחד ממצדדי אותו סוג של סיקולאריזאציה, המטפח במרץ רב "רעיונות" ו"חזיונות", עד שמרחיקים הם את בני-אדם מקולו של אל חי. וסיקולאריזאציה זו נעשית בצורה של פוליטיזציה מופרזת. הפוליטיזציה של החיים נוגעת כאן ברוח עצמה. הרוח עם כל חזיונותיה משתפלת ונעשית לפונקציה של הפוליטיקה. גם תופעה זו, השוררת כיום בכל העולם כולו, שורשים עתיקי-ימים לה, והרי על כמה מבין מלכי ישראל מסופר שהעסיקו אפילו נביאי-שקר, שנבואתם היתה כולה בחינת פונקציה של המדיניות.

קשורה קשר אמיץ בכל מה שאמרתי היא בעיית הציונות שבימינו. אמר בן-גוריון, שנתרוקנה זו מכל תוכן חיובי וממשי, ושבעיני הדור הישראלי, אשר בן-גוריון מדבר בשמו, נעשתה לאנאכרוניזם אידיאולוגי. ציונות, כך בערך טוען הוא, הרי משמעה שאיפה לציון, ושאיפה זו הרי השיגה את מטרתה, לכן אין עוד תוך וטעם לציונות. אבל אלה שכתבו על דגלם את השם ציון, חובביה תחילה ואחריהם מי שקראו את עצמם בשם ציונים, לא התכוונו לדבר שהוא כבר בנמצא ושאין אלא לרכשו מחדש. עדיין זוכרת נפשי מה שהרגיש במבע שם זה אותו חוג של צעירים ציוניים, שנמניתי עליו לפני כשישים שנה. אילו שאל אותנו אז השואל: "האם שואפים אתם למדינת יהודים בארץ-ישראל?" עונים היינו: "אנו שואפים לציון, וכדי שתקום ציון, אנו רוצים לקנות לעמנו עצמאות בארצנו." ואף בימינו יש עוד כמה וכמה ציונים המרגישים כך, ולא זקנים בלבד, ואפילו מכיר אני כאלה, שעלו ארצה וממשיכים כאן לחלום את החלום שלא נתגשם עד כה, חלום ציון. מקווים הם בכל מאודם, שמדינה זו כמות שהיא מהווה הצעד הראשון בדרך לציון. אותה ציונות מדומה, שלא שאפה אלא למדינה, הגיעה לקצה על שום שהגיעה למטרתה. אולם הציונות האמתית, אהבת ציון, הרצון להקמתה בבחינת "קריית מלך רב" (תהילים מח, ג) שהוא "המלך" (ישעיהו ו, ה) חיה וקיימת. הבה נעורר אותה בלבות שלא ידועה, הן בגולה והן בארץ. כי מצטרכים אנו גם בארץ לתנועה שמטרתה ציון, כלומר שאיפה לכך, שמן החומר הזה שבידינו תעלה ציון הבנויה.

והנה בא בן-גוריון וטוען, שאמנם מת הוא הרעיון הציוני, אבל הרעיון המשיחי חי ויחיה עד לימות-המשיח. ואני עונה לו בשאלה: בכמה לבבות של הדור הזה בארצנו חי הרעיון המשיחי בצורה שונה ממיעוטו הלאומני, המצטמצם בקיבוץ גלויות? רעיון משיחי שנעלמו מקרבו הכמיהה לגאולת האנושות והרצון להשתתף בהגשמתה אינו זהה עוד כל-עיקר עם חזונם המשיחי של נביאי ישראל.

שאלה: אבל איך אפשר להגשים את הרעיון המשיחי הטהור, של נביאי ישראל, במציאות בה אנו נתונים בישראל?

מרטין בובר: אנשי המדיניות סבורים שאין להם אלא לשקוד על מה שהוא לפי דעתם תועלת המדינה באותה שעה. אין הם מתכוונים למרוד במוסר דווקא. אדרבא, אם יבוא מישהו ויאמר להם, שהתנהגותם לא-מוסרית היא, יסתמו את פיו וישיבו לו שדווקא שאיפתם והתנהגותם מצוות המוסר היא, משום שהיא משרתת את חיי האומה; כאילו מוסרית היא אנוכיות הכלל מן האנוכיות של הפרט. כנגדם של אלה עומדים אנשי העקרונות. הם באים בשם הנחות כלליות, הקובעות מהו צדק ומהו עוול, ומסיקים מהנחות אלו מסקנות על המצב של השעה, ואין הם חוזרים ובודקים בכל יום ויום, מה ניתן להגשמה בתנאיו של אותו יום, בלא לגרום נזק לחיי האומה. בדיקה זו צריכה שיתוף של שני גורמים, של מצפון שאין להתעותו ושל מבט מהימן לתוך המציאות.

הפוליטיקאים אין להם כיוון על-פוליטי, שהוא לבדו יכול היה להורותם, מעבר לחשבונותיה הפעוטים של השעה, מהו עניין-החיים האמתי של האומה לדורות הבאים. ואילו הפרינציפיוניים יש להם הכרת הכיוון ואין להם הבחנת המידה והאפשרויות של מה שניתן לעשות ורצוי לעשות בכיוון זה בשעה זו. הם רואים במדינאים מעין עריצים שיכורי שלטון, שאינם יודעים שום צו שהוא למעלה מרצונם; והמדינאים שוב רואים בהם באלה אידיאולוגים עבדי הדיבור הנעלה, שמסוגלים הם לשכון בעננים ולא על האדמה מלאת הסתירות. ובין שני המחנות אובד הסיכוי להגשים בשעה זו אותה מידה של הישר והנכון שהמציאות מניחה להגשימו.

שאלה: כל שנותיך בארץ נודעת כאחד ממנהיגיו של המחנה השוחר שלום בכל כוחו, הפאציפיסטי. כיצד אתה רואה את יחסנו לערבים?

מרטין בובר: בתקופת מפעל-התיישבותנו, שהיה למעשה כיבוש בדרכי שלום, לא התכוונו הטובים שבינינו להישאר זכאים בעיני עצמם במלחמת-קיום לאומית זו שלנו. לפי שבאנו להבטיח מקום לדורותינו הבאים, נאלצים היינו לצמצם את המקום לדורות הבאים של העם הערבי. אלא שהתכוונו שלא לחטוא יותר ממה שהוטל עלינו מטעם משימתנו. אותה שעה שההיסטוריה אילצה אותנו להחליף את שיטת הבררה וההכשרה של העולים בשיטת עליית ההמונים, ואחר-כך לשאוף לביטוחם הבינלאומי, עוד היה סיפק בידי הנהגתנו המדינית להשתתף בהכרעה של צורתו של ביטוח זה. חייבים היינו ליטול ממידת הצדק את המאכסימום שהחיים יכולים לדור עימו בכפיפה אחת (לדבר זה נתכוונו התוכניות של מדינה דו-לאומית ושל פדראציה של המזרח הקרוב). כיוון ששעה זו חלפה בלי שנעשה דבר בכיוון זה, הוכשר הקרקע לשאלת הפליטים, ועל-ידי-כך להתרבות עצומה של אשמתנו האובייקטיבית.

מספרים כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: "שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צידנו!"

אם נכונה אימרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. אנכסימנדרוס היה סבור אפילו, כפי הנראה, כי עצם העובדה של מציאותנו האישית יש בה עוול כלפי הווייתו של "הכול", ושאנו חייבים כפרה עליה לכל שאר הברואים. על-כל-פנים אין חיים בלא השמדת חיים. אם נתבונן היטב, נראה כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את "מרחב מחייתו", וכל אשר ייטיב להתבונן כראוי, לא יוכל עוד לשאת את חייו. היותנו אדם מתחיל בזה שהחל מממדים מסויימים נשווה לנגדנו את תוצאות פעולותינו, ומתוך שיקול זה לא נגזול מברואים אחרים יותר מאשר אנו מוכרחים. מה היא מידת "ההכרח" הזה בכל מקרה ומקרה – זאת לא קל כמובן להכיר, כי כאן מתערבים בכוח-כזב נמרץ יצרים איתנים – יצר הקניין ויצר השלטון; אבל אפשר תמיד לשוב ולהגיע להכרה זו. אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול. אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח. במלים אחרות, אין זה אלא אותו החסד שניתן לנו: להיות אדם.

שאלה: מה ההשקפה הפוליטית והמעשית של המחנה אליו אתה משתייך?

מרטין בובר:  כנגד ההשקפה הפוליטית בלבד של הנהגת המדינה, שהיא על שום כך השקפה פגומה גם מבחינה פוליטית, אנו מעמידים השקפה מוסרית-מדינית. ברם, מעבר לכך קיים במחננו חילוק ניכר. יש בתוכנו שמכריזים על עקרון מוסרי ודורשים את מימושו. מימוש זה, אם נתפוס אותו תפיסה עקיבה, עלינו לקבל על עצמנו, לא רק הפסקת עלייה בלבד, אלא גם גירוש יהודים בשעת הצורך.

כנגדם יש מאיתנו שאינם מתייצבים בפני הקהל כחפים בפני חוטא. אינם מעלים לעיני העם עקרוניות טהורה ואינם דורשים ממנו לציית לה; הם דורשים לתקן מה שניתן לתקן בתנאים הנתונים ולא פחות מזה. תנאים אלה יש לבדקם בדיקה קפדנית, ועל-סמך בדיקה זו יש לעבד תוכנית התיישבות מבוססת יפה, בה יש להבהיר, כמה פליטים אפשר ליישב, אילו סוגים, והיכן ואיך. תוכנית זו עשויה תהיה להתקבל בבחינת פרק אחד, כלומר הפרק שאנו כותבים אותו, בתוך תוכנית כללית לפיתרון שאלת הפליטים. תוכנית כללית כזו לא תוכל לעלות אלא מתוך שיתוף כל הגורמים המעוניינים. ולשיתוף כזה, וקודם כול להתייעצות מכינה, עלינו ליטול את היוזמה בידינו, ולא נוכל לעשות כך אלא אם נחליט להרים את תרומתנו למפעל ונתקין תכנית לשם כך.

מי שאומר לעבוד את הרוח באמת ובלב שלם, מצווה עליו להשתדל לתקן את כל שעיוות עד כאן; מצווה לעמול כדי לחזור ולפנות את הדרך להבנה הדדית עם העם הערבי, דרך שנסתרה לפי-שעה. עתה רבים הסבורים שכל מי שעודו הוגה – וכל-שכן לאור המצב הנוכחי בקרב הערבים עצמם – בהשתתפות יהודית בברית עם הערבים, אינו אלא רועה-רוח; ברם, אפשר שמחר, עם שינוי גורמים בינלאומיים מסויימים שאין לנו שליטה עליהם, אפשרות זו תימצא פתאום חיובית ביותר. שומה עלינו, עד כמה שבנו תלוי הדבר, להכשיר את הקרקע לשעה כזאת. כיום לא ייכון שלום בין יהודים לערבים שאינו כל-עצמו אלא פסיקת המלחמה; לא ייכון אלא שלום שבשיתוף בין שני העמים. עם כל הקשיים הנערמים עלינו במסיבות של היום, עדיין מצוותו של הרוח במקומה עומדת: לסלול את הדרך לשיתוף בין עם לעם.

*

מרדכי מרטין בובר נולד בווינה ב-1878. משנתו השלישית עד גיל ארבע-עשרה התחנך אצל סבו, המלומד היהודי וחוקר המדרשים שלמה בובר בלבוב. למד בגימנסיה פולנית ומ-1896 למד פילוסופיה ותולדות-האמנות באוניברסיטת וינה, וכן למד בליפסיה, ציריך וברלין. ב-1898 הצטרף לתנועה הציונית. כעבור שנה השתתף כציר בקונגרס הציוני השלישי, וב-1901 התמנה על-ידי הרצל לעורך השבועון המרכזי של ההסתדרות הציונית, "די וואלט". בהשפעתו התעמקה ההכרה הציונית על-ידי הדגשת הפעולה התרבותית. היה ממקימי הוצאת-הספרים "יידישער פערלאג" שהוציאה סדרה של ספרים מרובי השפעה על ציונות המערב.

ב-1904 חל מפנה בחייו עם התעמקותו בעולם החסידות. מ-1906 התחילו להופיע בגרמניה ספריו על החסידות. בשנים 1910-1909 נשא בפני אגודת-הסטודנטים הציונית "בר-כוכבא" בפראג את ה"נאומים על היהדות", אשר בהם ביקש להפיח תוכן ועניין בחיי ישראל במערב, שהתרוקנו מתוכנם והועמדו על סמלים חיצוניים בלבד.

מאז נעשה מנהיגה הרוחני ומכוונה של יהדות המערב, בייחוד בתחומי התנועה הלאומית ותנועות-הנוער. ב-1916 יסד את כתב העת "דער יודע" להגות היהודית במערב. ב-1920 חזר לפעילות ציונית פומבית, ובקונגרס השנים-עשר, שהיה הראשון לאחר המלחמה, השתתף כציר והעלה את בעיית היחסים היהודיים-ערביים, תוכנה העמוק של הציונות ודרך הגשמתה.

ב-1925 החל מוציא את התרגום החדש של התנ"ך לגרמנית, כשחברו פראנץ רוזנצוויג שותפו במפעל זה, עד מותו של רוזנצוויג ב-1929, באמצע תרגום ספר ישעיהו. המשך ההוצאה נפסק עם עלות הנאצים לשלטון, והתרגום הסתיים רק ב-1961, בירושלים. במקביל לעבודתו על התרגום החלו יוצאים, בגרמנית ולאחר מכן בעברית, ספריו ומחקריו על התנ"ך. עליית הנאצים לשלטון העבירה אותו מכהונתו כפרופסור למדע-הדת באוניברסיטת פראנקפורט דמיין.

עד עלייתו ארצה, בשנת 1938, ניהל את מפעל החינוך למבוגרים היהודים בגרמניה, בסימנה של התנגדות רוחנית למשטר החדש. באוניברסיטה העברית בירושלים הורה בשנים 1938-1951 סוציולוגיה של התרבות ופילוסופיה של החברה. בארץ-ישראל היה פעיל בחוגים שעשו להתקרבות יהודית-ערבית, כמו "איחוד". בשנותיו האחרונות היה מכוונם של כמה מפעלים מדעיים ספרותיים כגון תרגומים עבריים לספרי-מופת מספרות העולם, האנציקלופדיה החינוכית, ועוד. הוא נפטר בשנת 1965 והובא למנוחות בירושלים.

מבין ספריו העבריים: "תביעת הרוח והמציאות ההיסטורית" (1938); "הרוח והמציאות" (1942); "בעיית האדם; עיונים בתולדותיה" (1943); "גוג ומגוג; מגילת הימים" (1944); "בפרדס החסידות" (1945); "בין עם לארצו" (1945); "משה" (1946); "אור הגנוז; סיפורי חסידים" (1947); "נתיבות באוטופיה" (1947); "במשבר הרוח; שלושה נאומים על היהדות" (1953); "דרכו של אדם על פי תורת החסידות" (1957).

מבחרי מסותיו ומאמריו כונסו בעברית בארבעה כרכים. שניים מכילים את כתביו הפילוסופיים: "בסוד שיח; על האדם ועמידתו נוכח ההוויה" (1959), ובו פרקים שנכתבו ונתפרסמו בתור ספרים בגרמנית: "אני ואתה" (1923), "דו-שיח" (1932), "השאלה שהיחיד נשאל" (1936) ו"על המעשה החינוכי" (1925).

הכרך השני: "פני אדם; בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית" (1962), אף הוא קובץ מסות פילוסופיות המכיל בין השאר את עבודתו החשובה "אשמה ורגשות אשמה".

משני הכרכים "תעודה וייעוד" (1960-1961), מוקדש הכרך הראשון ל"ענייני היהדות", ואילו השני, "עם ועולם", להגותו הציונית של בובר. מאמריו המקובצים בענייני מקרא הופיעו בכרך "דרכו של מקרא" (1964), וכן תורגם ספרו "מלכות שמיים; [עיונים בספרי שופטים ושמואל]" (1965). במלאות שנה למותו הופיע הספר "עוללות". ב-1980 הופיע "מרדכי מרטין בובר – ביבליוגרפיה של כתביו (1897-1978)" בעריכת מרגוט כהן ורפאל בובר.

חלקה הראשון של השיחה עם בובר [שהובא בגיליון הקודם] מבוסס על סטינוגרמות של שיחות עם צעירים מקיבוצים עימו בשנותיו האחרונות. שיחה ראשונה התקיימה בשנת 1961 ונדפסה בכתב-העת "שדמות", בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים, חוברת 8-7, נובמבר 1962; נוסח מלא יותר שלה כלול ב"נתיבות באוטופיה", מהדורה חדשה ומורחבת בעריכת אברהם שפירא, ספריית אופקים, עם עובד, תשמ"ד, 1983, עמ' 235-229.

שיחה נוספת התקיימה בשנת 1963 ולא פורסמה בדפוס. עוד שיחה התקיימה חודשים אחדים לפני פטירתו של בובר, ב-1965. והתפרסמה ב"שדמות", חוברת 20, חורף 1966. החומר הובא כאן ברשותו האדיבה של אברהם שפירא, חבר קבוצת יזרעאל, מייסד ועורך "שדמות" באותה תקופה, שערך אותן פגישות והביאן לדפוס.

חלקה השני של השיחה מבוסס על מאמרים של בובר, שנכתבו במשך יובל שנים, ואשר עוסקים בשאלות הציונות והיחס לערבים. הדברים התפרסמו בספרו "עם ועולם", מאמרים על ענייני השעה ("תעודה וייעוד", כרך שני), בהוצאת הספרייה הציונית, על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"א, 1961; ברשותה האדיבה של הוצאת הספרים הציונית בירושלים.

נוסח השיחה "ציונות אמיתית וציונות מדומה" נדפס לראשונה ב-""Unease in Zion" (1974).

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק שבעה-עשר

אני פוגש את ג'ני בירושלים

רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת-מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה בבית-המלון הירושלמי "מוריה" בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי-כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו "למדה", ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון "הארץ" ובה שמה ושמו ובאמצע למטה "נשואים" ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי "חובקים" כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה על מותו ב"נסיבות טראגיות" ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה"כלה" לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס-אֶמָה וקוּס אֵם-אם-אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!

העבודה במלון "מוריה" הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה "שלום", פאר צי-הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן-באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג'ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג'ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג'ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!

שתויים-במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון "מַי באר", שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי-יין בעוד ג'ני בהירת-העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין-גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל-כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר-האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין-גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל המשגעת המגרה של ג'ני ומתיז ממני אל נעל-העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.

המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת-הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג'ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת-הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג'ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל"מוריה", מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה-קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד"ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח-כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים..."

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג'ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין-גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד"ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי  "... מגדלים בירושלים, ויחזקם... ויחזקם..." – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות-ידיו, השחרחרות-מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג'ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד"ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד  יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת-ביניים של מגדל פיזה –

ד"ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג'ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת "הסבר פניך לתייר!" כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

"זֶ'ה סְוִי לְ'בּוּלָנְזֶ'ר דְ'עין-גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!"  – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.

למחרת, בבואי לעבודה במלון "מוריה", שמעתי שהיתה גניבה. ד"ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד"ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג'ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.

לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:

לקחתי את בתוליה מאחור

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי-רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

"שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם-א-שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני  מוסדות: מסעדת מוריס ו"הנגרייה", ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק  המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם... המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ."

והאם ייתכן כי ג'ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב"נגרייה"?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי שלום! התרגשתי מאוד בקריאת הגיליון האחרון נוכח הנצחת העובדה שהייתי קוטף עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מן הראוי היה לציין שאחרי הגילוי הזה הפכתי להיות הסבל של הארגזים המלאים ואני מתהדר בדיפלומה בסבלות.

יונתן זמיר

* אלי רוה: גם אני ראיתי את התוכנית של פוצו בערוץ 11 והופתעתי שלא הזכיר את העיתון שלך. בהזדמנות זו אני מברך את פוצו בטנא ברכות ואני חש אליו כידיד אמת, ומעביר באהבה את השיר שביקש פוצו ולהנאת כל הקוראים. מצטער ללא ניקוד.

בברכה ובהוקרה לך אהוד על המפעל האדיר שאתה מפעיל.

השיר שלי מתוך הספר 'ים של אהבה' בהוצאת משרד הביטחון. העורך, יורם טהרלב.

מעל הסוללה נפגשו עינינו

גלים לחכו את רגלינו.

רציתי לדוג אהבה

עם צלצל

עם מכמורת

עם חכה

וחזרתי עם רשת ריקה.

* מה אומר אורי משגב, הדמגוג המסית של עיתון "הארץ", המריח כבר כישלון של כחול-לבן בבחירות? "אם הנאשם המופקר והמסית הצליח לכפות כאן עוד תיקו או חלילה ניצחון דחוק, הכפפות יוסרו. איננו מתחייבים לכבד את תוצאות הבחירות. להפך: אני אישית מתחייב לא לכבד אותן, משום שעוד לפני החשש המתמיד והמוצדק לזיופים, אלו בחירות שהוטו בדרכים לא לגיטימיות." ["הארץ" באינטרנט, 27.2].

כן, אלה הם "מגיני הדמוקרטיה שלנו", אלה הם המסיתים נגד נתניהו – שהוא בעיניהם כמו ארדואן ופוטין! לא! – זו לא פובליציסטיקה. זה ביב שופכין פאשיסטי נגד הדמוקרטיה הישראלית הפועלת למופת! – אשר המשוגעים הללו, מהשוקניה, רואים בה שלטון יחיד נוסח ארדואן ופוטין!

* ד"ר גיא בכור: ה"יהודים" הפרוגרסיבים ממשיכים לאשר את הטענה שלנו, על שנאתם החולנית למדינת היהודים, והזקן המבחיל ברני סנדרס ממשיך להוכיח זאת. עכשיו הוא "ישקול להחזיר את השגרירות האמריקנית לתל אביב," כפי שהשיב בעוד דיבייט דמוקרטי מיואש. אך אולי הזקן המבחיל דווקא טוב לנו, ומתעצמת בריחת היהודים ההיסטורית מה"דמוקרטים"? אולי הוא ימחק את המפלגה הנוראה הזו לדור שלם, כקורבין בשעתו? מאות מנהיגי קהילות בארה"ב, מכל הזרמים, הביעו כעס גדול נגדו. האם היהודים בורחים מה"דמוקרטים"? [27.2.2020].

* נועה לימונה: "מחקרים מצאו שפנאי מיטיב עם ילדים יותר מחוגים. לדברי החוקרים, ככל שילדים בילו יותר זמן בפעילויות לא מובְנות, כך הם גילו עצמאות רבה יותר. וגם ההפך היה נכון: ככל שהם בילו יותר זמן בפעילויות מובְנות, כך הם היו מסוגלים פחות להשתמש בתפקודים מוחיים ניהוליים – תהליכי השליטה הקוגניטיביים הגבוהים של האדם, המאפשרים לו לנהל ולכוון את מעשיו בהתאם למטרותיו." ["הארץ", 28.2].

אהוד: מִקורות חיי בילדותי ובנעוריי אני מסכים במאה אחוז עם החוקרים. לולא שיחקתי רוב ילדותי ונעוריי במשחקים ובהמצאות שבדימיון, בעצמי או עם חבר/חברים טובים, ולגן הלכתי לראשונה רק בגיל חמש וחצי – לא הייתי נעשה סופר. אני התחלתי לכתוב שירים בגיל העשרה, לאחר שחדלתי לשחק בשעות הפנאי שלי.

* מורן שריר: "כשלושה חודשים אחרי שזכתה לפרסום עולמי נרחב, כבר הודפסו בעברית שלושה ספרים שונים לילדים ונוער על גרטה תונברג. בכך היא הגיעה להישג מרשים בתור פעילת איכות הסביבה שהביאה לכריתה המאסיבית ביותר של עצי יער בזמן קצר." ["הארץ", 28.2.20].

אהוד: עכשיו יש לה גם חברה מוסלמית עטופת ראש באוקספורד, והיא מצולמת איתה לתקשורת. מעניין מתי תהיה לגרטה תונברג גם חברה פלסטינית? זה יכול לעזור לה כלכלית למסעות הפרסום שלה בעולם – כי הרי עוד מעט יהיה ברור כשמש כי הכיבוש הישראלי בעזה הוא אחת הסיבות להתחממות הגלובאלית.

* אורלי קסטל בלום, דורית רביניאן ופרופ' מירון איזקסון – הם חברי ועדת השיפוט בתחום הספרות, שלא העניקו השנה את פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לאהוד בן עזר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל