פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1520 – י"א באדר

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באדר תש"ף, 5.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת. // אסתר ראב וטרומפלדור: מתוך סיפור חייה: "ימים של לענה ודבש". // אורי הייטנר: טרומפלדור, התלם האחרון. // עמוס גלבוע: למה הצבענו לביבי? // יעקב וימן: דמוקרטיה מתגוננת. תשובה ליעקב חסדאי בנושא זיוף נתוני גיוס החרדים לצה"ל. // ד"ר משה מוסֵק: "הרברט סמואל ומדיניות העלייה הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית" סיכום ומסקנות. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.3.20. // מנחם רהט: מצביעי הציונות הדתית – אייכם? // אהוד בן עזר: "התחייה" ל-ל.נ. טולסטוי // שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שמונה-עשר: עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

אסתר ראב וטרומפלדור

מתוך סיפור חייה: "ימים של לענה ודבש"

מאת אהוד בן עזר

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

* * *

אורי הייטנר

טרומפלדור והתלם האחרון

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו." כך אמר יוסף טרומפלדור, שהשבוע ימלאו מאה שנים לנפילתו בקרב תל-חי, בבואו לתל-חי לקחת את הפיקוד על הגנתה.

ההגנה על תל-חי היתה שנויה במחלוקת. ז'בוטינסקי סבר שאין טעם להתעקש על הנקודה הזאת. לעומתו, ראשי תנועת העבודה, בן גוריון, טבנקין ואחרים היו נחושים שאסור לנטוש אף נקודה.

כאשר נקבע הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית בא"י לבין המנדט הצרפתי להקמת סוריה ולבנון, אצבע הגליל נשארה בידינו, בזכות מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחמרה. התלם האחרון אכן קבע את הגבול.

בחינה היסטורית תוכיח שלא תמיד העיקרון הזה הוכיח את עצמו. כאשר נקבעו גבולות החלוקה, יישובים יהודיים לא מעטים נועדו להישאר במדינה הערבית. בהסכם השלום עם מצרים ישראל עקרה את יישוביה בחבל ימית ובמרחב שלמה, שהקמתם נועדה להבטיח שאזורים אלה יישארו בידי ישראל. בהתנתקות עקרה ישראל באופן חד-צדדי חבל התיישבות שלם, ללא תמורה. בכל המקרים הללו, התלם האחרון לא קבע את הגבול.

האם המסקנה מכך היא שאין עוד להתיישבות השפעה על עיצוב גבולות המדינה?

12 יום לאחר שחרור הגולן, ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים, התכנסו פעילי הקיבוצים במועצה האזורית הגליל העליון במועדון המחורר מירי של קיבוץ גדות, לטכס עצה, מה ניתן לעשות כדי לסכל נסיגה, חלילה, מהגולן וחזרה לסיוט של חיים תחת הגולן הכבוש בידי סוריה. מה שהדריך אותם, בדיוק כפי שהדריך את ממשלת ישראל בדיוניה באותם ימים, היה זכר טראומת הנסיגה מסיני לאחר מלחמת סיני, בשל הלחץ הברוטאלי של המעצמות. מה לעשות כדי שהתקדים לא יחזור גם עתה?

ההחלטה שהם קיבלו, הייתה ליצור בגולן מציאות שונה מזו שהיתה בסיני. בסיני היה רק צבא. צבא זה גלגלים. פקודה בקשר – והצבא נע קדימה. פקודה חדשה – והוא חוזר על עקביו. התיישבות היא שורשים. במקום שבו תחרוש  המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו. כדי לסכל נסיגה, הם לקחו על עצמם את המשימה הדחופה, להקים יישובים בגולן. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, עלו חלוצי המתיישבים לעליקה, והחלו את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. המתיישבים עצמם, התייחסו בביטול לכל המכתבים למערכת, העצומות וההצהרות החגיגיות נגד נסיגה. הם האמינו שמה שיכריע, הוא רק המעשה הציוני ההתיישבותי שהם עושים. מה שיכריע, כתב יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן (כפי שנקרא אז מרום גולן, שעליקה היתה תחנתו הראשונה), אינו הוויכוחים הפוליטיים, אלא הוויכוחים של עשרות החבר'ה היושבים בעליקה בשאלות כמו איזו מדשנת מתאימה למשטר הרוחות בגולן.

האם הם צדקו?

היה להם על מה להסתמך. כפי שההתיישבות היהודית באצבע הגליל הבטיחה שהאזור יהיה בידי ישראל, כך ההתיישבות היהודית בנגב, ובעיקר 11 נקודות ההתיישבות שעלו לקרקע הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, הן שגרמו להכללת הנגב, ברובו, בתחום מדינת ישראל, בגבולות החלוקה. על כך ניתן לקרוא בפירוש בפרוטוקולים וביומנים האישיים של חברי אונסקו"פ, ועדת האו"ם שהמליצה על תוכנית החלוקה. את הגבול הזה קבע התלם האחרון של המחרשה היהודית. נכון, לא בכל מקום השפיעה כך ההתיישבות היהודית. אולם היישובים היהודיים שנועדו להיות בשטח המדינה הערבית, היו באזורים שעיקר ההתיישבות בהם היתה ערבית.

במלחמת השחרור עצמה, כל יישוב היה מוצב מגן. בדגניה נעצר הפולש הסורי, וכך גם בקרבות בנגבה וביד מרדכי. נכון, היו יישובים שנפלו, כמו גוש עציון, בית הערבה, כפר דרום ומשמר הירדן. אך בגדול – חלקם של היישובים במלחמה ובקביעת הגבולות היה משמעותי ביותר.

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים פונו יישובי הגולן. במלחמה כוללת מול כוחות שיריון של צבאות סדירים, בשנות ה-70 של המאה שעברה, לא היה ערך צבאי ליישוב. הטראומה הזאת העלתה סימני שאלה על עקרון התלם האחרון. אולם העובדה היא, שעוד לפני שוך הקרבות, ככל שהתקדם צה"ל בשחרור הגולן, הלכו בעקבותיו המתיישבים וחזרו ליישוביהם. ובהסדר הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, אף יישוב לא ננטש. ויישובי הגולן, פחות מאלף איש, הובילו מאבק אזרחי ארצי נגד נסיגה מהקו הסגול. ישראל אמנם נסוגה מקוניטרה, אך אף יישוב לא נעקר.

לאחר הסכם קמפ-דיוויד וההחלטה על עקירת יישובי סיני, חששו יישובי הגולן לעתידם. לפתע התברר שעקרון התלם האחרון אינו עובד. עובדה, התלם האחרון בסיני לא עצר את הנסיגה. המסקנה של ועד יישובי הגולן היתה שכנראה אין די בציונות המעשית בלבד. כמו בכל תולדות הציונות, הציונות המעשית והציונות המדינית צועדות יחדיו, כשזו מגבה את זו. הם הבינו שיש הכרח בצעד של ציונות מדינית, כדי לחזק את תרומת ההתיישבות לעיצוב הגבול. הם יזמו את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל ופתחו במאבק ציבורי לקידומו. המאבק הזה נחל הצלחה כבירה, כאשר בגין העביר בכנסת את חוק הגולן, ב-1981.

אולם עשור מאוחר יותר התברר שגם השילוב של התיישבות וריבונות אינו תעודת ביטוח מוחלטת. עובדה – ממשלות ישראל נשאו ונתנו ברצינות על נסיגה מהגולן ועקירת ההתיישבות. אולם ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לסורים. עצם קיומה של ההתיישבות, עצם החלתה של הריבונות, שאף היא תוצאה של ההתיישבות והמאבק הציבורי של רוב הציבור הישראלית נגד הנסיגה, שאף הוא היה בהובלת ההתיישבות – סיכלו את האסון הלאומי של נסיגה מהגולן.

הדוגמאות, לכאן ולכאן, מוכיחות שהאמירה של טרומפלדור נכונה בחלקה. לא תמיד התלם האחרון קובע את הגבול, אולם יש לו השפעה מכרעת על קביעת הגבול.

עורמת ההיסטוריה, היא שאולי התרומה הגדולה ביותר לחידוש עקרון התלם האחרון היא דווקא של עקירת גוש קטיף. אילו היה מתגשם חזון הפיכתה של רצועת עזה ל"סינגפור של המזה"ת" אחרי ההתנתקות, היה זה תקדים ל"התנתקויות" נוספות. העובדה, שעל חורבות יישובנו קמו קני טרור וירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, הוכיחה את האבסורד שבעקירת יישובים. עמידתם האיתנה של יישובי "עוטף עזה" היא שמבטיחה שהנגב המערבי לא ייפול. בדיוק כפי שעמידתם של תושבי הגליל והעמקים תחת הגולן לפני מלחמת ששת הימים, הבטיחו שהגליל והעמק יישארו ישראליים.

תוכנית טראמפ נבנתה על בסיס עקרון התלם האחרון. התוכנית אינה מושלמת, יש בה פגמים לא מעטים, אך מעולם לא הוצעה על ידי גורם בינלאומי הצעה טובה ממנה. מה שהשפיע על מפת התוכנית יותר מכל הוא ההתיישבות. התוכנית מוכיחה, שגם היום יש לתלם האחרון השפעה מכרעת על עיצוב גבולה של מדינת ישראל.

טרומפלדור צדק.

אורי הייטנר

* * *

אזרחי ישראל, אם יש לכם טענות ל"כניעה" של הליכוד לדתיים ולחרדים בגוש הימין, חישבו קודם על כחול לבן, שלולא הסיסמה המטומטמת שלהם  "רק לא ביבי!" – יכלו להקים עם הליכוד קואליציה ללא דתיים וחרדים

של כ-68 מנדטים לפחות.

אז מי אשם בכניעה לדתיים ולחרדים?

הטמטום של הנהגת החבורה של כחול לבן!

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

למה הצבענו לביבי?

למרות שאנו לא "ביביסטים", לא מאמינים ב"מלך ישראל",

ובוודאי לא "משיחיסטים" ובהמות עדר.

אני לא "ביביסט" אבל הצבעתי בעדו! אני לא נושק למזוזות, אשתי לא עולה לקברי צדיקים ואנו לא סוגדים "לדויד מלך ישראל". כמו רבים  אנו סולדים  מהתנהלותו  הנהנתנית, של ביבי, אבל הצבענו בעדו. אנחנו ילידי הארץ, בני תנועת העבודה, בני "השבט הלבן", אקדמאים,  מצאנו את עצמנו לפתע מוגדרים חדשות לבקרים, בידי עדת  "רק לא ביבי", כ"גלותיים", "בהמות", "אינדיאנים", "חארות", "מטומטמים", "עדר".

אנחנו לא "משיחיים", לא מנשקים כל רגב מרגבי ארץ ישראל הקדושה, אנחנו לא "ביביסטים", אך הצבענו לנתניהו, כי להבדיל מהרבה מסעי בחירות – הפעם הבחירות היו אך ורק סביב השאלה: אתה בעדו או  נגדו. והרי מקצת הסיבות על קצה המזלג,  למה הצבענו בעד ביבי.

האחת, הגישה הלא רציונאלית שנבעה משנאה עיוורת לאיש ולמשפחתו, וזאת דווקא מהמעמד המשכיל, האינטלקטואלי. הקללות וכינויי הגנאי שספג  היו הציפוי  הלשוני לראיה של מציאות מעוותת לחלוטין, למציאות הזויה שאין בינה לבין החיים האמיתיים ולא כלום.  כינויים כמו "רודן" והשוואתו לדיקטאטורים כמו קים און הקוריאני, ארדוואן התורכי  צ'אוססקו הרומני, הקיסר נירון הרומאי ואפילו להיטלר –  ראו בעינינו כלקוחים מעולם ההזיות. לחרדתנו גילינו שעדת "רק לא ביבי" מאמינה בכינויים הללו. מאמינה שישראל הפכה לדיקטטורה מפחידה. השנאה מעוורת, וכנראה יוצרת בדמיון חזיונות שווא.

אני כותב  "כנראה", כי איני פסיכולוג , והרי לפניכם קטע להמחשה  מכתבה של אחד מבכירי שונאיו של נתניהו: "בינתיים המדינה הולכת פייפן. שמאלנים חוששים לחייהם, עיתונאים נרדפים עד צוואר, המושג 'נאמנות נכרך עם 'תרבות'... לא רק שזה כבר לא מצחיק, זה נהיה מפחיד."

 על פי עדת "רק לא ביבי" – אנחנו מבודדים, מצורעים, הפכנו ונהפוך עוד יותר למדינת הלכה, אנחנו לא שפויים, רוחה רעה באה (מהמדבר? מבלפור?) ומרעילה אותנו, והיא כמדקרות חרב הפוצעת את ארץ ישראל היפה שהיתה לנו פעם לפני מלוך נתניהו הראשון.

אותי זה מפחיד! מפחיד שאנשים יקרים ונבונים ומוכרים לי היטב, אכן מאמינים שלסדום היינו ולעמורה דמינו, ועשן עולה ממחנות המעצר של אנשי התקשורת שהעזו למתוח ביקורת על הרודן.

האם אני ואשתי הם העיוורים? איני חושב!

והסיבה השנייה, היא כל כך פשוטה: ההישגים של נתניהו בתחומים המדיני, הביטחוני, הכלכלי, הטכנולוגי והתשתיתי.  צריך להיות גם עיוור וגם שוטה כדי לא לראות ולהבין שבעשור האחרון נתניהו העלה את ישראל למעמד של מעצמה מחוברת לעולם ומחוזרת על ידו. איני יכול לרגע לשכוח שבמהלך העשור האחרון הילכה עלינו אימים עדת "רק לא ביבי" בנבואותיה על צונאמי מדיני, על התרסקות כלכלית, על עתיד קטסטרופאלי. הכול התבדה. ישראל של 2020 משגשגת!

והסיבה השלישית היא כישוריו ויכולותיו האישיות של נתניהו, בצד חסרונותיו. בעיניי שיעור קומתו ותרומתו למדינה מאפילים על חסרונותיו בתחום המוסר. זאת נקודה לוויכוח ולדעות שונות, וגם התנ"ך דן בה רבות. באשר לשלושת כתבי האישום, איני מפחית מערכם ומהבעייתיות הערכית והמעשית הכרוכה בהם , אבל אני טרם ראיתי (חרף אלפי עמודי הדלפות) דוגמה אחת, אחת בלבד, של כתבת שוחד של סיקור חיובי באתר "וואללה". בכל מקרה, מול יריביו הפוליטיים, נתניהו הוא לדעתי משקל כבד והם משקל זבוב.

ואחרון חביב: נתניהו פירושו יציבות  כלכלית, ומדינית. איני חושב כמו רבים  מעדת "רק לא ביבי", שהעיקר הוא שהוא יסתלק מבלפור, ואם ירצה השם ילך גם לבית סוהר. וכששואלים אותם: ומה ואחריו? הם עונים בנוסח לואי ה-14  – שביבי הושווה גם אליו: אחריי המבול! גישה שזרה לי לחלוטין.

עמוס גלבוע

אהוד: דעתי קרובה מאוד לדעתך. גם "מטומטם" ו"בהמה" כמוני – הצביע לנתניהו. אבל חלק ניכר מידידיי, קרוביי ומקורביי עדיין שונא שינאה תהומית את נתניהו, המושחת בעיניהם ללא תקנה, והם חולמים על בני גנץ כראש הממשלה שיחליף אותו.

חלקם עשוי אולי לשמוח אם גנץ וחבורתו, שעשויים להגיע לרוב בתמיכת הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, יצליחו להעביר בכנסת "חוק" שיאסור על הנאשם נתניהו לכהן כראש ממשלה!

* * *

היכונו! היכונו!

למסיבת הקבורה של מפא"י

בכיכובם של חברי הכנסת עמיר פרץ,

 ניצן הורוביץ ואורלי לוי אבקסיס!

* * *

יעקב וימן

דמוקרטיה מתגוננת

תשובה ליעקב חסדאי

בנושא זיוף נתוני גיוס החרדים לצה"ל

בגיליון 1519 של "חדשות בן  עזר" פורסם מאמרו של יעקב חסדאי בעקבות הגילוי של זיוף נתוני גיוס החרדים לצה"ל. מסקנתו של חסדאי היא הגדלת ההטבות ליוצאי צבא כדי להגביר את מוטיבציית החרדים לשרת בצה"ל.

תשובתי פשוטה: מאוחר מדי. יש לנקוט בצעדים דראסטיים או בלשון אחרת "דמוקרטיה מתגוננת". המושג דמוקרטיה מתגוננת  (מתוך "ויקיפדיה") בפוליטיקה ובמדע המדינה מתייחס למנגנון של חוקים, תקנות ופסקי דין, המגביל חלק מזכויות האדם וזכויות האזרח במדינות דמוקרטיות במצבים שבהם יש סכנה לכאורה לעצם קיום המדינה, לאופייה הדמוקרטי, למרכיבים אחרים באופייה, לחייהן ולזכויותיהן האזרחיות של קבוצות מיעוט באוכלוסייה, וכיוצא באלה. מושג זה מתאר את אחד הקונפליקטים העיקריים העלולים להתגלות במדינה דמוקרטית – בין קיום העקרונות הדמוקרטיים, בעיקר חופש ההתארגנות והזכות להיבחר, לבין מניעת גורמים לא-דמוקרטיים מניצול לרעה של העקרונות האלה

בישראל ממומש עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת, בחוק יסוד הכנסת (סעיף 7 א') שקובע כי
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי או שלילת אופייה הדמוקרטי." האם על פי הגדרה זו רשאיות המפלגות החרדיות להתמודד בבחירות לכנסת?

אם נעיין במטרות המפלגה כפי שנמסרו ופורסמו באתר הרשמי של "רשם המפלגות" נמצא כי מטרתה של מפלגת "אגודת ישראל" היא "לפתור ברוח התורה והמסורה את כל השאלות אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כלל ישראל, בשאיפה לאחד את עם ישראל בארץ ישראל תחת שלטון התורה ולהשליט את התורה על החיים הרוחניים, הכלכליים, האזרחים והמדיניים בארץ ישראל."

ואילו מפלגת ש"ס קובעת: "המפלגה רואה במועצת חכמי התורה בראשות הראשון לציון (מלפנים) מרן הרב הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א את הסמכות התורנית, ההלכתית, רעיונית ופוליטית העליונה בארץ ישראל." כלומר, שתי המפלגות החרדיות במדינת ישראל מצהירות בגלוי כי מטרתן היא "מדינת הלכה".

(במאמר מוסגר אוסיף כי המפלגות הערביות אינן מביעות באופן רשמי, כפי שנמסר ל"רשם המפלגות", התנגדות ל"מדינה יהודית" או תמיכה ב"מדינת כלל אזרחיה").

בעבר היו הטבות ייחודיות ליוצאי צבא. הטבות אלו התבטאו במשכנתאות בריבית מועדפת, בקצבאות ילדים, בקבלה למקומות עבודה ממשלתיים ועוד.

לאחר עליית "הליכוד" לשלטון, ובהסכמים קואליציוניים, הושוו תנאים של יוצאי צבא גם לאוכלוסייה החרדית, בנוסף לפריצת המסגרת של הפטורים משירות צבאי – "תורתם אומנותם".   ובהמשך, לאחר התערבות בג"צ, ניתנו תנאים דומים גם לאוכלוסייה הערבית.

אין ספק כי הטבות אלו, בעיקר התשלומים של קצבת ילדים ותוספות אחרות לכל ילד, ובנוסף תשלומים מיוחדים רק לתלמידי ישיבה (המעוגנים בהסכמים קואליציוניים) – לא מעודדים שירות בצה"ל או לחילופין שירות לאומי כלשהו. יתרה מכך, הם מעודדים ילודה במגזרים אלו ומורידים את המוטיבציה לשרת גם בקרב אלו שבעבר ראו בכך מטרה חשובה. ואכן, מתוך נתוני הלמ"ס עולה כי היישובים עם שיעור הפריון הגבוה ביותר הם היישובים החרדיים, והבדואיים בדרום.

המסקנה היא – מדינת ישראל צועדת בכיוון מסוכן. כוחם האלקטורלי של 2 סקטורים אלו גדל מאוד ועוד ילך ויגדל. אם לא יהיה שינוי חשיבה או משהו דרסטי – לא ניתן לבטל להם את ההטבות ולהיפך, דרישותיהם ילכו ויגדלו.

הפתרון, לדעתי בניגוד לעמדתו של יעקב  חסדאי – אינו במתן הטבות ליוצאי צבא אלא (לצערי !!!!) בביטול זכות הבחירה לאנשים שלא שירתו שירות לאומי, ואז לקצץ בהטבות הרבות שכבר ניתנו. אכן, אפשר לראות זאת "פגיעה בדמוקרטיה" אבל מאידך זוהי "דמוקרטיה מתגוננת".

כעת העלה שר הפנים, אריה דרעי מש"ס, הצעה לקחת ארנונות מרשויות חזקות ולתת לחלשות, כאשר ברור למי כוונתו. משפחות ברוכות ילדים לא משלמות כמעט ארנונה. מוסדות ציבור בערים אלו (קרי: בתי כנסת, כוללים...) פטורים כמעט לחלוטין מארנונה. אז ודאי שאלו יהיו ערים חלשות. (בסקטור הערבי הבעיות אחרות אולם התוצאה דומה).

צעירים רבים מבינים כיום שהם משרתים ועובדים עבור אנשים שלא משתתפים ולא ישתתפו איתם במאמץ לשמור ולקיים את המדינה. הבנה זו, ביחד עם תהליכים גלובליים, גורמת לירידת מוטיבציה לשרת (וזאת ציין גם חסדאי) ואפילו לירידה מהארץ. אם מפלגות חרדיות יכולות לכלול במצע "מדינת הלכה" (שבוודאי אינה דמוקרטיה) אז יכולה וחייבת לקום תנועה שתגן על הדמוקרטיה על ידי צמצום וביטול זכויות למי שלא מקיים חובות שקבעה המדינה. חלק חשוב ברעיון הדמוקרטי הינו הגנה על זכויות המיעוט. במדינת ישראל הגענו למצב בו אנו צריכים להגן על זכויות הרוב אחרת אנו עלולים, לדעתי, למצוא עצמנו חלילה ללא מדינת ישראל.

יעקב וימן

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

ד"ר משה מוסֵק

"הרברט סמואל ומדיניות העלייה

הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית"

סטימצקי – הוצאה לאור 2019, 208 עמ'

סיכום ומסקנות

מאז ראשית השלטון הבריטי בא"י היתה שאלת העלייה הגורם המרכזי במערכת היחסים הפוליטיים בין ממשלת בריטניה לבין ההסתדרות הציונית מזה וההנהגה הפלסטינית מזה. בניתוח פשטני של הדברים עשויה להצטייר תמונה מאוזנת שבה הציונים לחצו על פתיחת שערי הארץ לרווחה לעלייה המונית, הפלסטינים דרשו לבטלה לחלוטין או לצמצם מאוד את ממדיה ואילו השלטון הבריטי, הניטראלי כביכול, פעל לבלום לחצים אלה ולנהל מדיניות "הגונה ומאוזנת". תמונה זאת רחוקה מלשקף את המציאות הפוליטית בחמש שנות נציבותו של סמואל בארץ ישראל.

הגישה המקובלת לגבי מדיניות העלייה, מייחסת חשיבות עליונה להיבטים הפוליטיים שלה ומתעלמת כמעט לחלוטין מקיומם של גורמים אחרים. בחינה מדוקדקת של הנסיבות שבהן מדיניות זו הותוותה, לצד בדיקת השפעתם של גורמים ושיקולים אחרים: כלכליים, חברתיים, ביורוקרטים ופסיכולוגיים, מאפשרים התבוננות רחבה, מעמיקה ומפורטת יותר של הנושא גם מהיבטים נוספים. ההתבססות המרבית על מקורות ראשוניים המצויים בארכיונים ובאוספים פרטיים, כפי שנעשה במחקר זה, מאפשרת תמונה מאוזנת ואמינה יותר של פרשה רגישה ונפיצה זו.

הרברט סמואל, המדינאי הבריטי שמילא תפקיד חשוב בפעילות הציונית בלונדון, עוד טרם הצהרת בלפור ולאחר מכן הפך ליועץ בכיר של ההסתדרות הציונית בנושאי מדיניות וכלכלה, מונה לתפקיד הנציב העליון בא"י בזכות האמון הרב שרחשו לו, הן הבריטים והן הציונים. העיקרון שהנחה אותו בכינון הבית הלאומי היהודי היה, כפי שהוא עצמו הגדירו, "עיקרון ההדרגתיות". עיקרון זה לא נועד להגביל בהכרח את ממדי העלייה אלא להתאים אותה למצב הכלכלי בארץ וליכולתם של הציונים לקלוט את הבאים. הפירוש המעשי של עקרון זה היה, שעל העולים למצוא לעצמם תעסוקה מיד עם הגיעם ארצה ולהשתלב בכלכלתה בלי ליפול לנטל על כתפי הממשל או האוכלוסייה המקומית.

כבר במהלך שנת כהונתו הראשונה, החל סמואל לאבד את האמון שרחש ליכולתם של הציונים לגייס את המשאבים הדרושים לקליטת עלייה רחבה של עולים חסרי-כל ולעודד עלייה של בני המעמד הבינוני, שבבעלותם הון פרטי. משנוכח בוודאות שאין ביכולתם של הציונים לעמוד בהבטחותיהם ולמלא את המשימות שלקחו על עצמם, הוא הגיע למסקנה שמן ההכרח לצמצם את הסמכויות שניתנו להם בבחירת העולים ובוויסות העלייה ולהעביר אותן במלואן לידי הרשויות הבריטיות, בארץ ובמרכזי העלייה באירופה. מבחינה זו, מאורעות מאי [21'] אולי הוסיפו נופך דרמטי לשינוי הדרסטי של המדיניות שבאה בעקבותיהם, אולם הם שימשו רק זרז ליישום ההחלטה הבלתי נמנעת אליה הגיע סמואל, זמן מה קודם לכן.

עקרון "יכולת הקליטה הכלכלית", המופיע בספר הלבן של יוני 1922, העניק את החותם הרשמי למדיניות ההגירה, ששלט למעשה בפועל מאז כינונו של הממשל האזרחי. 'הצהרת העקרונות' שהתפרסמה בספר הלבן, פגעה אומנם ביוקרתם של הציונים אך היא לא נועדה להגביל את פעילותם בא"י. הדבר הוכח בשנת כהונתו האחרונה של סמואל, שהתברכה בשגשוג כלכלי מפתיע, בזרימה חסרת תקדים של רבבות עולים חסרי כל אך גם באלפים מבני המעמד הבינוני שהביאו עימם הון רב, שיצר מקומות עבודה חדשים לעולים.

רגישותו של סמואל להיבטים הפוליטיים של שאלת העלייה ולסיכונים הכרוכים בה, הן למעמדו האישי והן למעמדה של בריטניה, הביאו אותו לנסות להקהות בכל דרך אפשרית את עוקצה הפוליטי של העלייה ולהבטיח שקביעת המדיניות תישאר תמיד בידי הממשלה. הדבר בא לידי ביטוי במעמד הזוטר שניתן למחלקת ההגירה והנסיעות, בתקציב הזעום שלה ובסמכויות המוגבלות שהוענקו לה מחד, ובהימנעותו מלשתף את תושבי הארץ (קרי הפלסטינים) בכל הקשור לפעילותה. לקחי מאורעות מאי [21'] והלחצים שהפעילו עליו הפלסטינים מצד אחד, להגביל ככל האפשר את ממדי העלייה ומאידך להיות שותפים מלאים בהליך התווית מדיניותה, גרמו לו לפעול בנחרצות להקמת גופים ייצוגיים-מייעצים אולם חסרי סמכות ממשית בעיצוב מדיניות העלייה והפקוח עליה. בעניין זה היתה הסכמה מלאה בינו לבין משרד המושבות שהעיקרון הרשמי לכאורה, הפומבי והגלוי, שינחה תמיד את מדיניות העלייה חייב להיות מוצג תמיד אך ורק ככלכלי ולא כפוליטי.

אולם ביצוע המדיניות היה נתון, מדרך הטבע, לפרשנותם של עובדי מחלקת ההגירה ושל הקונסולים הבריטים באירופה ולא פעם, לשרירות ליבם. בעניין זה חלה החמרה משמעותית לאחר מאורעות מאי 1921, עם פרסום תקנות ההגירה החדשות באוגוסט אותה שנה. עפ"י התקנות החדשות, חולקו העולים לשבע קטגוריות, לפי הפרופיל הכלכלי שלהם ומיולי 1922 הופעלה גם שיטת מכסות העובדים – שיטת הסרטיפיקטים. שינויים אלה הערימו קשיים ביורוקרטים רבים, הן על עובדי המחלקה והן על המועמדים לעלייה, בכך שגרמו לעיכובים ארוכים בקבלת האשרות ובדיעבד, לצמצום ממדי העלייה. אולם נראה שסמואל התעלם מההשפעות השליליות של מדיניותו על ממדי העלייה, היות ובראש מעייניו היה הרצון למנוע משבר כלכלי המלווה באבטלה רחבה והנגזרת מהם, אי-שקט פוליטי היכול להתדרדר במהירות להתנגדות פלסטינית אלימה. בעניין זה חלק סמואל על דעת הציונים ואף על דעתו של מייג'ור מוריס, מנהל מחלקת ההגירה, אשר דגלו בהפעלת מנגנון פקוח גמיש יותר, שיאפשר זרימה חלקה ובלתי פוסקת של עולים מכל שדרות העם. אולם היה גם פער מהותי בין הגישות של מוריס והציונים, שדרשו לעצמם באופן בלעדי את הסמכויות למיון המועמדים לעלייה ובחירתם הסופית.

מוריס לעומת הציונים, גרס שהסמכות הסופית לפקוח קפדני על עלייה, חייב להישמר בידי מפקחי ההגירה המוצבים באירופה והכפופים ישירות למחלקה שבנהלו. גם הוא, כמו הציונים, היה מעוניין בהגברת ממדי העלייה אך מסיבותיו האישיות: עלייה המונית היה בה בכדי להעלות את ערכה ואת יוקרתה של המחלקה ועמה את מעמדו האישי בהיררכיה הממשלתית אך לא פחות חשוב, להגדיל את היקף הכנסותיה. הכנסות שיכלו לממן את הרחבת מנגנון הפקוח באירופה, באמצעות מפקחי ההגירה שיוצבו שם.

לחיימסון, מחליפו של מוריס, שהיה בעברו פעיל ציוני וממקורביו של חיים וייצמן, היתה גישה שונה לתפקידו. הן בגלל אופיו הדקדקני והנוקשה והן בגלל היותו יהודי, ששקל בזהירות רבה את צעדיו, הוא ניסה ככל הניתן לרסן את ממדי העלייה ולהקפיד על שמירת נהלי הפיקוח עליה בחומרה יתרה. בניגוד למוריס,  פעל חיימסון לצמצום היקף פעילות המחלקה כדי לחסוך בהוצאותיה ולשמור על תקציבה המאוזן.

גישתם של הציונים בשאלה העלייה בתקופה הנדונה, היתה סבוכה ובלתי עקבית, לא פחות מזו של הבריטים. תיסכולם העיקרי היה אי-יכולתם לנצל את הזדמנות הפז שנפלה לידיהם בעקבות הצהרת בלפור, החלטות סן-רמו ומינוי הרברט סמואל היהודי-הציוני, לנציב העליון בא"י. המצוקה הכספית הקשה שאליה  נקלעה התנועה לא אפשרה לה לקלוט את מעט העולים יחסית שהגיעו ארצה, בשנים הראשונות לכינון הממשל האזרחי. מצוקה זו הובילה אותה למעמד המשפיל, שבו היא נאלצה לעיתים לבקש בחשאי מהבריטים להגביל את העלייה ואף להשעות אותה זמנית, ובה בשעה, למחות בפומבי בזעם על השעייתה. גם כאשר השיק סמואל את שיטת הפיקוח החדשה, שנועדה להתאים את ממדי העלייה ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ ולמשאביה הכספיים של ההסתדרות הציונית, הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד הציונים. בהקשר לכך הוא כתב בראשית 1922 לווייצמן, כממתיק סוד עמו: "לולא הטלתי בחודשים האחרונים הגבלות חמורות למדי, ובכך עוררתי מידה רבה של ביקורת נגדי מצד העולם הציוני, היה על ההסתדרות הציונית לפעול בעצמה באותו הכיוון ולעורר את הביקורת נגדה. אני מקווה שתדע להעריך את שירותי הנאמן!"

מדיניות העלייה של ההסתדרות הציונית דגלה בשני עקרונות:

הראשון, שהעלייה תהיה סלקטיבית

והשני שסמכויות המיון המלאות ובחירת העולים יהיו בידיה, באופן בלעדי.

בדרך זו היא האמינה, שתהיה לה שליטה מלאה על ויסות העלייה וממדיה. לגבי עיקרון הסלקציה הם הסכימו עם הבריטים, שאין לאפשר בשום מצב 'עלייה חופשית', בעיקר לא בשלבי ההקמה הראשוניים של הבית  היהודי וזאת "על מנת להבטיח את מרב התרומה היוצרת לבניין הבית הלאומי". מעבר להסכמה זו, חילוקי הדעות שבין הבריטים לציונים נבעו בעיקר סביב השאלות מי יפקח על העלייה? ומי יקבע את ממדיה?

אך גם בתוך שני המחנות עצמם, הבריטי והציוני, לא היתה תמימות דעים מלאה בנושאים אלה. חילוקי הדעות בקרב המחנה הבריטי, בשני מוקדי המימשל שלו בלונדון ובירושלים, היו משמעותיים במיוחד. הם הושפעו מהלחצים הפוליטיים שהופעלו עליהם בשתי זירות ההתרחשות. משרד המושבות נטה יותר מהמימשל בירושלים ללכת לקראת דרישות הציונים אך גם חשש מאידך, מהביקורת האנטי-ציונית בתקשורת ובדעת הקהל הבריטית, שלא רחשה תמיד אהדה למדיניות הפרו-ציונית של הממשלה.

סמואל והמימשל בארץ לעומת זאת – שהיו חשופים הרבה יותר להתנגדות הפלסטינית התקיפה ועתים אף האלימה, נגד המדיניות הפרו-ציונית של הממשלה ונגד המשך העלייה – נזהרו מאד שלא לעורר מחדש מהומות דמים.

שונה מכך היה יחס הממשל בארץ לציונים, שמהם הם לא חששו באותה מידה. הם כמעט ולא שותפו בהליך התוויית מדיניות העלייה ודרישותיהם להקלות בפיקוח נתקלו עפ"י רוב בסירוב. אף כי מייג'ור מוריס, מנהל מחלקת ההגירה, שיתף איתם פעולה בגלוי ובסתר ותמך במרבית דרישותיהם.

גם חברי ההנהלה הציונית בירושלים לא הגיעו תמיד להסכמה בשאלות הקשורות לעלייה. בראש ההנהלה הציונית עמדו מנהיגים מתונים וריאליסטים יחסית: כגון היו"ר ד"ר דויד אידר ומחליפו בתפקיד, הקולונל פרידריך קיש, הגזבר זיגפריד ון-פריזלנד והיועץ המשפטי הארי סאקר – פעילים ציוניים ממרכז ומערב אירופה, ומולם: מנחם אוסישקין, פרופ' הרמן פיק ויוסף שפרינצק – עסקנים ומנהיגים ציוניים ממזרח אירופה.

השאלה העקרונית שעוררה את מירב חילוקי הדעות בהנהלה היתה הדרך ואופי ההתנגדות למדיניות העלייה של הממשלה ולשיטות הפקוח החמורות שהפעילה בכניסה לארץ; ולחלופין, נכונותה לשיתוף פעולה עם הממשל בנושאים אלה, לדוגמא: האם לתבוע בתוקף מעורבות רבה יותר בהליכי התווית מדיניות העלייה? האם להתנגד באופן פומבי ונחרץ כנגד כל ניסיון להגביל את תנאי הכניסה לארץ, של מיגזר מסוים של עולים או של העלייה בכללותה? והאם לדרוש מעורבות יתר בהליכי הפקוח על כניסת העולים לארץ? ומאידך, האם לדרוש השתתפות בהליכי גירוש העולים מהארץ?

המתונים בהנהלה ישרו קו עם גישתו של מנהיג התנועה, חיים וייצמן ועם ההנהלה הציונית בלונדון, שדגלו בשיתוף פעולה עם המימשל. אך בעת הצורך ידעו גם לצאת למאבק דיפלומטי חריף נגד מדיניות משרד המושבות, לצורך השגת יעדים ריאליים. ואילו האופוזיציה המיליטנטית יותר בהנהלה בירושלים, יצאה תמיד עם דרישות מכסימליסטיות, לא תמיד ריאליות, בזכות עלייה רחבת ממדים שלא תמיד תאמה את יכולת התנועה לקלוט אותה בצורה נאותה ולמנוע אבטלה המונית.

עם זאת, שתי ההנהלות הציוניות, בלונדון ובירושלים, לא דרשו לקבל אחריות מלאה על כניסת העולים לארץ. שתיהן סברו שיש להשאיר את הפסיקה הסופית בנושא זה בידי הממשל. כזכור, הציע צ'רצ'יל לווייצמן לקבל אחריות מלאה לפקוח על העלייה אך זה דחה את הצעתו ללא היסוס והעדיף מצב שבו להסתדרות הציונית יהיה מעמד מועדף ומוסכם, כשותף בלעדי לקביעת מדיניות העלייה והפיקוח עליה.  מעמד כזה היה בו כדי להבטיח להנהגה הציונית עמדה נוחה בקרב אנשיה מכמה היבטים: מצד אחד, ניתן היה להסיט את הביקורת מצד המועמדים לעלייה ומצד העולים הבלתי מרוצים, ממנה לעבר שלטונות ההגירה, ומאידך היא יכלה לעיתים להסתיר מעיניהם את הסכמתה להגבלת העלייה, ככורח הנובע ממצוקתה הכספית.

וייצמן התגלה בכל דיון עם הבריטים, עם פקידי משרד המושבות ועם צמרת השלטון בלונדון ובירושלים, כאשף המשא ומתן. בכל מפגש איתם הוא הצליח לכבוש את לבם ולהשיג את הסכמתם למירב דרישותיו. יכולתו לזהות נקודות חולשה אצל בני שיחו, איפשרה לו בשאלת העלייה להעצים את חששותיהם של צ'רצ'יל וקברניטי הממשל הבריטי מהתפשטות רעיונות הקומוניזם במזרח התיכון, העלולים לחדור לאזור באמצעות סוכנים קומוניסטים, בכסות מהגרים תמימים. וייצמן ניצל חרדה זה והצליח לקבל את הסכמתם להסמיך את המשרדים הציוניים, המכירים טוב יותר מכולם את המועמדים לעלייה, לבחור את העולים המתאימים ביותר ולמנוע את כניסתם לארץ של הלא-רצויים. כך נשמר מעמד ההסתדרות הציונית כגוף הרשמי והבלעדי לבחירה הסלקטיבית של מרבית העולים.

גישת הפלסטינים לשאלת העלייה היתה פשוטה, עקבית, קיצונית וחסרת פשרות. דרישתם המתמדת להשעות לחלוטין הגירה יהודית, בכל הנסיבות וללא כל יוצא מן הכלל, הותירה בידי הבריטים והציונים מרחב תמרון צר ונוקשה. ומאידך, דחייתם הפסקנית והמוחלטת את כל ההצעות הבריטיות לכונן גופים ייצוגיים אשר עשויים היו להעניק להם, אם לא פיקוח מלא לפחות השפעה מסויימת בקביעה מדיניות העלייה, חסמה בפניהם את האפשרות לקחת חלק ולו שולי בקביעת המדיניות, ושיחקה לידי הציונים.

בהתחשב בתלותם של הציונים בבריטים, וביכולתם העצמית המוגבלת לקלוט הגירה בהיקף רחב, אפשר שהיה ניתן להגיע בזמנים מסוימים להסכם ציוני-פלסטיני בשאלת העלייה, הסכם שהיה מגביל במידת מה את מימדיה. דחיית כל הסכם כזה על ידי הפלסטינים, העניקה לממשל יד חופשית בכל הנוגע לפיקוח על ההגירה. כך התאפשר גל העלייה הגדול בשנות הגאות של העלייה הרביעית וגל גדול עוד יותר – העלייה החמישית, במחצית שנות השלושים.

משה מוסק

אהוד: מפריע לי השימוש בכינוי "פלסטינים", הנוטה אחרי התעמולה הפלסטינית בתקופתנו. למיטב ידיעתי הוא לא היה מקובל בתקופה שבה עוסק המחקר. הם נקראו "ערבים", "ערביי ארץ-ישראל" או פלשתינאים – במובן של אזרחי המנדט הבריטי על הארץ ששמה הלועזי היה Palestine – ומבחינה זו היו כל תושבי הארץ, גם היהודים, גם כל בני משפחתי עד מאי 1948, היינו אזרחים "פלשתינאיים". התעמולה הערבית השתמשה בכפל-המשמעות הזה להציג את ה"פלשתינאים" כ"פלסטינים" – הרבה שנים לפני שהערבים בארץ בכלל החלו להשתמש בכינוי הלאומי הזה, כינוי לאומי ל"עם" שכלל במאות ה-19 וה-20 עשרות אלפי מהגרים ערביים מרוב מדינות המזרח התיכון שהיגרו באופן חופשי לפלשתינה-א"י והתיישבו בה!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.3.20

* על מה אני כואב – בין אם יהיו לנתניהו 61 מנדטים ובין אם "רק" 60 או אפילו 59. בין אם נתניהו יוכל להרכיב ממשלה או לא – זה ניצחון גדול שלו.

ואני מאוד כואב זאת. ואיני מתכוון לכאב ההפסד, שקיים תמיד. אני כואב את המשמעות החברתית של ההצבעה. המשמעות היא שלרבים בעם ישראל אין בעייה עם שחיתות. אחרים אולי אינם בעד שחיתות באופן כללי, אבל חושבים שלנתניהו הכול מותר. ואחרים, וזה אולי המסוכן ביותר – מאמינים לתאוריית הקונספירציה המטורפת על "מדינת עומק" ו"תפירת תיקים". זה המסוכן מכל, כיוון שאי האמון הזה של רבים כל כך במדינת החוק ומוסדותיה, עלול לדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אפילו לאנרכיה.

ולכן, בלי קשר לפוליטיקה ולשלטון, החברה הישראלית מחייבת תיקון עמוק.

* אם יהיו לו 60 ומטה – אם התוצאה הסופית תהיה באמת 60 מנדטים ומטה – חובה להקים ממשלת אחריות לאומית, של הליכוד וכחול לבן. ממשלת פיוס לאומי.

* בחירה בין חלופות – אני מכיר היטב את כל הטיעונים נגד הליכת כחול לבן לממשלת אחדות עם נתניהו. כל הטיעונים הללו נכונים. מי שחולק על דעתי המצדדת בממשלה כזו יוכל בנקל לצטט דברים שכתבתי רק לאחרונה נגד האבסורד שבישיבה תחת ראש ממשלה שנאשם בשלושה כתבי אישום חמורים כל כך.

אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ומפלגת פוליטית צריכה להכריע בכל זמן נתון בין אלטרנטיבות, כשטובת המדינה עומדת לנגד עיניה. ואם האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי, המשך שיתוק המדינה ושחיקת אמון הציבור בדמוקרטיה, אני סבור שנכון להתפשר על עקרונות צודקים כדי למנוע זאת. איני מדבר על ממשלת אחדות בכל מחיר, אלא על כניסה למו"מ רציני על ממשלת אחדות מתוך ניסיון כן להגיע להסכמות שתאפשרנה את הקמתה.

* גוש חוסם נגד חקיקה מושחתת –  המשימה החשובה ביותר של כחול לבן בכנסת היא לעשות הכול כדי לסכל כל ניסיון של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. יש למצוא בליכוד ובגוש הימין ח"כים שלא יתנו יד למעשה נבלה כזה. יש לסכל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי. יש לסכל את החוק לחיסול מדינת החוק באמצעות פסקת התגברות ברוב אוטומטי של השליט, כלומר 61 ח"כים. יש לסכל כל ניסיון לשנות את חוקי החסינות ולבטל באמצעות תעלול זה או אחר את המשפט.

אתן דוגמה. איילת שקד אמרה שלא תיתן ידה לחוק צרפתי רטרואקטיבי. בעיניי גם חוק צרפתי לא רטרואקטיבי הוא מגה-שחיתות. יש לזכור שבצרפת, שבה חוק מגה-שחיתות הזה קיים, יש הגבלה של שתי קדנציות. אבל אם היא ואולי ח"כים נוספים יעמדו גם על המעט הזה – חשוב לחשק אותה. במילים אחרות – המשימה היא ליצור גוש חוסם נגד כל חקיקה מושחתת.

* איזו החמצה – לפני פיזור הכנסת ה-22 דחתה כחול לבן הצעה לממשלת אחדות, שבה נתניהו יכהן כראש הממשלה בחמשת החודשים הראשונים ואז יוחלף. כחול לבן דחתה את ההצעה. אילו הסכימה, בעוד ימים אחדים או שבועות אחדים גנץ היה ראש הממשלה וכבר לפני שלושה חודשים היה למדינת ישראל שר משפטים ראוי לשמו ולא סוס טרויאני שמנסה להחריב את המערכת כדי לרצות את אדונו.

למה כחול לבן דחתה את ההצעה? בראש ובראשונה כיוון שמנהיגיה היו משוכנעים שנתניהו מוליך אותם שולל ושזהו תרגיל. לפחות על בוגי יעלון אני יודע, משיחות אישיות, שהוא משוכנע בכך לחלוטין.

אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ואף על פי כן, אני סבור שכחול לבן היתה צריכה לקחת את הסיכון ולהעמיד את נתניהו במבחן. איזו החמצה!

בגישה של הכול או לא-כלום אין הרבה תבונה פוליטית.

* חשבון נפש – בלי קשר לתוצאות הסופיות שעדיין איננו יודעים מה הן ולשאלה איזו ממשלה תקום, אפשר כבר לומר שבשדה הקרב העיקרי של הבחירות, הליכוד נחל ניצחון וכחול לבן נחלה מפלה.

היתה רק דרך אחת לניצחון של כחול לבן – העברת חמישה מנדטים מהליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי היתה אוכלוסיית היעד? אנשי הימין הממלכתי. ליכודניקים שמאסו בשחיתות ובהתנהלות של נתניהו ודוגלים במדינת חוק, במערכת משפט עצמאית וחזקה, כדרכו המקורית של הליכוד. אנשי הציונות הדתית שקצה נפשם מההקצנה וסולדים מהקשר הגורדי בין הציונות הדתית ונתניהו.

מי שהבין היטב שזה שדה המערכה היה נתניהו. הוא מיקד את הקמפיין שלו בקהל היעד הזה, שרבים ממנו "הלכו לים" בסיבוב הקודם. הקמפיין שלו היה אמנם שקרי ונמוך, אבל במבחן התוצאה, הוא היה מבריק.

היו לו שלושה מסרים:

א. אין מרכז. מהותה ומשמעותה של כחול לבן היא היותה מפלגת מרכז. נתניהו הנחיל מסר לפיו קיימת דיכוטומיה, שמאל וימין. אנחנו ימין. מי שאינו איתנו הוא שמאל. ליברמן, ריבלין, בני בגין, יעלון, מנדלבליט, אלשייך, גדעון סער – כולם סמולנים. כחול לבן היא השמאל. ואם תצביעו לכחול לבן – תצביעו לשמאל. אנשי ימין ממלכתי שהיו מצביעים למרכז, לא רצו להצביע לשמאל.

ב. כחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. נתניהו ידע שזהו מסר שקרי, אבל הוא טיפטף וטיפטף וזה עבד. אנשי ימין ממלכתי שאינם רוצים את ביבי, פחדו שבהצבעתם הם יביאו את טיבי.

ג. כולם מושחתים. הקמפיין הציני והנחות של נתניהו שטינף על מנהיגי כחול לבן, נועד להעביר את המסר שכולם מושחתים בצורה זו או אחרת. אנשי ימין שסולדים מנתניהו בשל שחיתותו, היו מוכנים לעבור לאלטרנטיבה של טוהר מידות, לא רצו להחליף מושחת אחד במושחת שני.

נתניהו הצליח להטמיע בקהל היעד את המסרים הללו. ואילו כחול לבן נכשלה בהתמודדות עמם.

כחול לבן חייבת לעשות את חשבון הנפש שלה. איפה טעינו?

כל מנהיגי כחול לבן התחייבו שלא תקום קואליציה עם הרשימה המשותפת ולא ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת. אז למה קהל היעד לא האמין להתחייבות או לפחות פקפק באמינותה?

בגלל דברים שקרו אחרי הסיבוב הקודם. ביום שבו ערך גנץ פגישה מצולמת עם עודה וטיבי, כתבתי לחבריי בתל"ם שהענקנו לנתניהו את תמונת הניצחון. וכך קרה. נכון שלא הוקמה איתם קואליציה. נכון שלא היה איתם מו"מ קואליציוני. אולם הספין של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ, שנועד להפעיל לחץ על הליכוד והבלוק של נתניהו, היה בומרנג שפגע קשות בכחול לבן ובאמינותה.

אם נוסיף לכך הצהרות של ח"כים מכחול לבן, כמו עופר שלח ויעל גרמן נגד סיפוח הבקעה, או של רם בן ברק על שינוי חוק הלאום והורדת המושג התיישבות יהודית (ומדובר בחבר נהלל, שהיא סמל של התיישבות יהודית) וגם תקיעת הסכין בגב מצד עמיר פרץ, שערב הבחירות סיפר סיפור בדים כאילו יש סיכום על ממשלת מיעוט בתמיכת ליברמן והמשותפת – כל אלה הרחיקו את קהל היעד ודחפו אותו לנתניהו.

קמפיין ה"כולם מושחתים" וההשוואה בין נתניהו לראשי כחול לבן מגוחך, אבל... כפי שלשגיאה בעברית של אבשלום קור נתייחס אחרת מלשגיאה של אדם עילג, כך הציפיה מרשימה שקמה על הרעיון של מלחמה בשחיתות, היא להנהגה של אנשי מופת. והדבר לא נבחן רק במישור הפלילי, אלא גם במישור הערכי, הממלכתי. ויש להודות, שלא כל ראשי כחול לבן עומדים ברף הזה. וחבל.

כחול לבן נועדה בהרכבה האידיאולוגי לשמש מודל של אחדות לאומית; של יכולת לגשר בין ניצים ויונים ולהוות חלופה לשסע בין המחנות. זו שליחות חשובה.

ועם זאת, אני תוהה האם המסר עבד? כמה אנשים שרצו לתמוך ביעלון לא יכלו להצביע לרשימה עם עופר שלח ולהיפך? אולי ריצה בשני ראשים היתה מביאה לתוצאות טובות יותר. ראוי לבחון זאת, בתהליך הפקת הלקחים.

* ציד נמושות – אני בעד הקמת ממשלת אחדות לאומית, אך ברור לי שלפחות בשבועות הקרובים נתניהו לא ינהל מו"מ אמיתי על אחדות, כל עוד הוא מאמין שיוכל ללכוד זונות פוליטיות, נמושות וחסרי חוליות מן הזן של יברקן, שתמורת אתנן נאות יצטרפו לניסיונותיו להקים קואליציית חסינות. רק כשייכשל, אופציית האחדות תהיה ריאלית.

* לא למכירה – לפני שנים אחדות היה גל של פרשיות שחיתות ושוחד של ראשי ערים, ונלוו לה דברי פרשנות על הפיתויים שניצבים בפני ראשי רשויות שעובדים מול קבלנים, בעיקר בתחום הבנייה. שאלתי את אלי מלכה, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן, האם אי פעם מישהו ניסה לפתות אותו, להציע לו משהו. והוא השיב שמעולם לא, כי אף אחד אינו מעלה על דעתו שניתן להפיל אותו וכל אחד יודע שאם רק ינסה, הוא מיד ידווח למשטרה.

נזכרתי בכך בעקבות הספקולציות התקשורתיות על פיהן ייעשה ניסיון לצוד את יועז הנדל וצביקה האוזר כעריקים. אני בטוח שאף אחד לא ינסה אפילו. מי שוויתרו על מעמד ועוצמה כבירים בתפקידים בכירים בלשכת ראש הממשלה, כאשר חשפו את העובדה שיועצו הקרוב ואיש סודו נתן אשל הוא מטרידן סדרתי, מציצן וצלם מתחת לחצאיות, לעולם לא יערקו תמורת שום שוחד.

* בשיטות של מאפיה – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו עוד היתה בחיתוליה, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי להפיל את יריבו בפריימריז על הנהגת הליכוד (1993) דוד לוי. הוא כינה אותו "בכיר בליכוד, מוקף בפושעים, הפועל בשיטות של מאפיה."

היום, בפרשת הקלטת הלוהטת 2, כאשר הוכח שבניגוד לשקר הגס שלו במוצ"ש בטלוויזיה הוא עומד מאחורי הפרשה הדוחה של "הרב" שהקליט את בכר, הוא נהג בשיטות של מאפיה.

ואיך הוא הכחיש את הטענה? "מה פתאום". הוא רגיל לשקר במילים האלה.

* השיימינג מתחיל – ב-12 בינואר כתבתי: "היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי 'לא ביבי לא חוקרים' ו'אכיפה בררנית' וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות 'מוטה' שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא היתה 'שקיפות' בבחירת השופטים. או אולי – למה 'העם' לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה."

אז זה מתחיל. תעשיית השקרים לא נחה. נתניהו כבר מתחיל לספר שהשופטים הם "סמולנים". ואם הם "סמולנים" הרי ברור שהם יטו משפט ויצטרפו לקנוניה של תפירת תיקים. נתניהו יעשה הכול כדי להימלט מההכרח להתייצב אל מול הראיות ובמקביל כבר מתחיל במסע הדה-לגיטימציה לשופטיו ולתוצאות המשפט.

את המהלך הזה חייבים לסכל.

* ניצחון פירוס של הרשימה המשותפת – ההישג האלקטורלי והפוליטי של הרשימה המשותפת הוא אדיר. אבל הוא רק יפגע במגזר הערבי. ישראל היתה, הנה ותהיה מדינת הלאום של העם היהודי. ככל שערביי ישראל יהיו לעומתיים למדינה, כך תפגע יכולתם להשתלב בה ולהשפיע בתוכה. אני מניח שהיום הם באופוריה, אך הם רק פוגעים בעצמם. הדרך שלהם להשתלב במדינת ישראל אינה יכולה להיות באמצעות פוליטיקה אנטי ישראלית.

מדינת ישראל צריכה לראות בדאגה את עליית הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זו עלולה להיות פגיעה במרקם החיים בין יהודים לערבים בישראל.

חיים משותפים בין יהודים לערבים הם אינטרס לאומי של מדינת ישראל. על הממשלה שתקום לראות בקירוב ערביי ישראל, קידומם בכל תחומי החיים, יעד חשוב. ועליה לעשות זאת מעל ראשה של הרשימה המשותפת, כי אין מקום לשיתוף פעולה עם רשימה השוללת את קיומה של המדינה.

ולגבי יהודים שהצביעו לרשימה האנטי ישראלית – אין במילון מילים שיכולות לתאר את רמת הבוז והתיעוב שאני רוחש כלפיהם. גם אין לי כלים מקצועיים להגדיר נכון את תופעת השנאה העצמית שלהם, שהיא תופעה חולנית, בתחום בריאות הנפש.

ולכן, אצטט את תגובתו של ברל כצנלסון להצבעתם המופרעת: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה,' ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."                                                      

ברל כצנלסון – מתוך נאום 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים. 

* למה הוא מחנך? - הזדעזעתי לשמוע שראש המכינה הקדם-צבאית ביפו, שימקו אל עמי, מצביע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כתבתי לו: "איך ראש מכינה קדם צבאית יכול לתמוך ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור? למה אתה מחנך את חניכיך? לשירות משמעותי בצה"ל? בחמאס? איפה? אינך ראוי להיות ראש מכינה קדם צבאית. אם אתה תומך ברשימה כזו, מן הראוי שתתפטר."

* מה איכפת להם דמותה של המדינה – גדעון לוי מסביר למה הבחירות לא חשובות. כי "כולם ציונים" חוץ מהרשימה המשותפת. מה חשובה, לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני, דמותה המוסרית של מדינה שהם שוללים את קיומה? "חוק השבות, חוק הלאום, המצור בעזה והכיבוש בגדה  – בנושאי היסוד האלה מתקיים קונסנזוס מקולל."

אוי אוי אוי. חוק השבות... חוק מקולל. "הכול מתכנס אל ההסכמה הלאומית הרחבה, קללתה של ישראל, על מדינה יהודית לא שוויונית עם פריווילגיות יהודיות ועליונות של יהודים... מאיתמר בן גביר ועד עמיר פרץ בואכה ניצן הורוביץ, אין מחלוקת של ממש... כולם בעד היהודית והדמוקרטית, למרות הסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין השתיים והצורך הבלתי נמנע לבחור ביניהן... אם יש שסע רעיוני עמוק הוא אך ורק בין הרשימה המשותפת, לבין כל השאר."

בדבר אחד הוא צודק – אכן, מבחינתו ומבחינת הרשימה שבה הוא תומך, בן גביר וניצן הורביץ הם היינו הך. כולם נגד חיסולה של מדינת ישראל. הוא מבין את מה שעמיר פרץ מתעקש לא להבין – אין גשר ולא יהיה גשר בין ציונים לאנטי-ציונים. בעצם, הוא צודק בעוד דבר. מי ששולל את עצם קיומה של מדינת ישראל, מה איכפת לו אם היא מושחתת? לכן הרשימה המשותפת סייעה לנתניהו למנות את מסרס ביקורת המדינה, כדי למנוע מטייס קרבי, כלומר רוצח ופושע מלחמה, לכהן בתפקיד.

* שיעמום – ערכתי ביום הבחירות סיבוב קלפיות ביישובים בגולן. בכל הקלפיות שבהן ביקרתי, ללא יוצא מן הכלל, לא היתה ולו תקלה קטנה אחת, ולו פעוטה. לא בעיות, לא אי-סדרים, כלום. מצ'עמם.

* יש סיכוי – בבחירות 96' ביליתי את ליל הבחירות באולפן ערוץ 1. הייתי שם כדובר ועד יישובי הגולן, אך בפועל גם כאיש הדרך השלישית. כאשר הגעתי לאולפן, פגש אותי אמנון אברמוביץ'.

"נו," שאלתי אותו, "מה ידוע לך?"

ואמנון כממתין סוד אמר לי: "יש לי חדשות מעודדות בשבילך. יש סיכוי שאתם מגרדים את אחוז החסימה."

אחוז החסימה היה אז שני מנדטים. הדרך השלישית קיבלה ארבעה מנדטים.

* הטייגרים – אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן. אנו מקבלים פניות רבות להנצחה, בעיקר של יחידות שלחמו בגולן במלחמת ששת הימים ועוד יותר במלחמת יום הכיפורים. אנו מנווטים ברגישות בין הרצון להנציח את גיבורי האומה ולא להשיב ריקם את הפניות, לבין הרצון שהגולן שהינו אזור אזרחי, חבל ארץ פורח שהוא בית וחיים, לא יהיה אתר הנצחה אחד גדול. ויש כמובן שיקולים של תחזוקה, של בטיחות, של עלויות וכד'. אני רואה בחברותי בוועדה שליחות של ממש.

החווייה בחברות בוועדה היא המפגש עם הלוחמים הוותיקים. ביום ראשון היתה לנו פגישה מרגשת מאוד עם לוחמי כוח טייגר – שבעה טנקים שהשמידו חטיבת שיריון סורית. השמידו 43 טנקים סוריים והבריחו את השאר, בלי אף פגוע בנפש לכוחותינו ובלי אף טנק פגוע, וזאת בלילה שבין ה-6 וה-7 באוקטובר, מוצאי יום הכיפורים, הלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. מארב הטנקים הזה נלמד בכל בתי הספר לשריון בעולם כמופת של חוכמה צבאית, קריאת השטח, הפתעה, יוזמה ותעוזה. הכוח המשיך להילחם לאורך המלחמה, ויצא ללא פגע מכל הקרבות. היתה זו זכות גדולה להיפגש עם האנשים האלה, שבגיל עשרים ניצבו בין הפולש הסורי לבין מדינת ישראל וניצחו.

* בהלת הקורונה – עם בבידוד ישכון.

* עוצרים את הקורונה – ידיעה (לא מאומתת) מספרת שבצפון קוריאה מוציאים להורג חולי קורונה כדי למנוע את התפשטות הנגיף. אני מקווה שכיתת היורים הצטיידה במסכות.

* יום שלישיט – לפעמים פליטות מקלדת הן דבר מקסים. למשל, מודעה שמתחילה: "יום שלישיט זה קורה!"

שיט... פעמיים קיא טוב.

* למה באמת? –  למה אתם ממשיך לכתוב אצלו, כאשר בשולי מאמרך הוא כותב עליך דברים נוראים כאלה? שואלים אותי שוב ושוב קוראים. ובכן, השליחות שלי היא לומר את האמת ולהבטיח שהאמת תישמע. וכל במה ראויה להשמעת האמת.

כמו כן, מקובלים עליי דברי חז"ל ש"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'."

ולא אזכיר את מה שנאמר על מי שמתכבד בקלון חברו.

* ביד הלשון: גַּלְעֵד – סיימתי את סדרת הפינות שהוקדשו ליישובים הרבים שמופיע בהם השם יצחק, ומסתבר שהרשימה לא הושלמה לגמרי. כלומר, אין עוד יישובים כאלה, אבל יש יישוב ששמו המקורי נשא את השם יצחק. היישוב הוא קיבוץ גלעד. הקיבוץ יושב ברמות מנשה, בין ואדי ערה ליוקנעם עלית. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1945. יסד אותו גרעין של חלוצים בוגרי תנועת "הבונים" ותנועת "החלוץ" מגרמניה, לאחר שש שנות הכשרה בגבעת חיים.

שמו המקורי של היישוב, שניתן לו בידי המוסדות המיישבים, היה אבן יצחק, לזכרו של  יצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה שגאל את אדמות רמות מנשה שעליהן הוקמו גלעד ודליה. אולם התושבים סירבו לקבל את השם. הם רצו להנציח את חבריהם שנספו בשואה, בשם גלעד, לאמור – הקיבוץ החי הוא גלעד לזכר הנספים.

רק בשנת 2000, 55 שנה אחרי היווסדו של הקיבוץ, אישרה ועדת השמות הממשלתית את השם שנקרא בפי כול – גלעד, במקום אבן יצחק. 

אורי הייטנר

אהוד: אורי, הרשה לי לשמוח בצערך הכבד על ניצחונו של נתניהו, כי כמו שאומרים: אין שמחה כשמחה לאיד – ואתה הרווחת ביושר את ניצחונו של נתניהו לאחר כל דברי הטינופת שכתבת עליו ושאותם פירסמתי במלואם במכתב העיתי – וזאת על פי הגישה העקרונית שלי שאינני מצנזר מה שאינו בבחינת הוצאת דיבה ופרסום לשון הרע – ואולי גם מתוך תחושה שלי שכל דבר טינוף נוסף שלך שמתפרסם אצלי – מוסיף מצביעים לנתניהו.

עם זאת גם אני נקעה נפשי מתעלוליו של בנו יאיר. אם הוא סבור שהוא עוזר לאביו, הרי שהוא עושה לו שירות דוב. אולי התביעות הכבדות שהוגשו נגד יאיר נתניהו ירסנו את חוסר-האחריות שלו.

* * *

דעו לכם – כל מי שהצביע עבור בני גנץ נתן ידו למזימה המלוכלכת למנוע בחוק חדש את ראשות הממשלה מבנימין נתניהו – בקולותיה של הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל!

עיתון "הארץ" מלא מאמרים התומכים במזימה.

* * *

מנחם רהט

מצביעי הציונות הדתית – אייכם?

הבחירות השבוע הוכיחו עד כמה רחוק המצביע הציוני דתי ממפלגת האם שלו. האם הציונות הדתית הפוליטית, האידיאולוגית, הגיעה לסוף דרכה?

בדיוק לפני מאה שנה, באביב 1920, חל מהפך במעמדה של ארץ-ישראל. באותו מועד קיבלה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל, ושיגרה ארצה ב-1 ביולי את הנציב העליון הראשון, יהודי בריטי ושמו הרברט סמואל, מקורב לציונות, שסייע רבות להשגת הצהרת בלפור.

נראה היה אז שחלומה המתוק של התנועה הציונית הולך ומתגשם. מה שחסר היה אז, היו יהודים שיעלו ארצה. הצפי היה שהניצחון הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ומינוי נציב עליון יהודי לארץ ישראל, יחולל נחשול של עולים יהודים ארצה. אבל העלייה התמהמהה, הגיעה טיפין טיפין, שהדאיגו את בכיר המנהיגים הציוניים ד"ר חיים וייצמן, אשר זעק מנהמת ליבו: "עם ישראל – אייכה?"

הציונות הדתית איננה כמובן רכיב בלעדי בקרב העם היושב בציון. אבל היא בהחלט רכיב חשוב בו. על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2016, מגדירים עצמם 16% מתושבי ישראל כדתיים לאומיים. אם בבחירות לכנסת ה-23 השבוע הצביעו כ-4.2 מיליון מצביעים, כי אז היו אמורים להצביע, לכאורה, 672 אלף איש לרשימות הציונות הדתית – ימינה ועוצמה יהודית. בואו ננכה מסכום זה את 17,500 מצביעי עוצמה יהודית, שקולותיהם נזרקו לפח (ובעקיפין חיזקו גם את המשותפת), ועדיין נותרו במאגר 654.5 אלף קולות ש'שייכים' מבחינת הגדרתם האישית בסקר 2016, לציונות הדתית.

אילו כל אלה היו מצביעים לרשימת ימינה, שאמורה היתה לכאורה לייצג את כל הקשת הדתית לאומית, מן החרד"ל ועד חובשי כיפת שקל, מה שלא קרה מעולם, כי אז היתה ימינה זוכה הפעם ב-16% מכלל הקולות, שזה אומר 19 מנדטים בכנסת ה-23. בפועל זכתה ימינה רק ב-6 מנדטים, שמשקפים אובדן של מנדט אחד, לעומת ה-7 שהיו לה בכנסת ה-22.

איך ומדוע אבד הקשר עם אותם 13 מנדטים פוטנציאליים שנעלמו? או שמא נתהה ברוח אמירתו האלמותית של וייצמן: ציוני דתי – אייכה?? הבוחר סרוג – אייכה???

בימיה הטובים ביותר זכתה הציונות הדתית, המפד"ל דאז, ב-12 מנדטים (בחמש כנסות: ה-4 וה-5, ה-7, ה-9 וה-19). אבל הציונות הדתית לא הצליחה לשחזר את הצלחת שיא כל הזמנים. להיפך, היו כנסות שבהן ירדה ל-3 מנדטים בלבד (כנסת 18, 2009). גם בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, למרות הזרמת דם חדש לרשימה, כולל נציגות נשית עשירה, לא הצליחה הציונות הדתית להתרומם: בכנסת ה-21 – איחוד מפלגות הימין זכה ב-5 מנדטים (ואילו 'הימין החדש' של בנט ושקד כשל בשל היעדר 1,400 קולות), ובכנסת ה-22 ימינה בראשות איילת שקד, גרפה 7 מנדטים. 

בין לבין עברה הציונות הדתית פוליטית פיצולים אינספור שיקצר המצע מלפרטם.

ההישגים האלקטורליים הדלים של הציונות הדתית, מצביעים על כך שאולי הגיעה הציונות הדתית הפוליטית, לסוף דרכה. במפה הישראלית נותרו כיום שתי מפלגות אידיאולוגיות (מבלי למנות את המפלגות המגזריות, החרדים והערבים): מרצ וימינה, ושתיהן הוכו קשות בשנים האחרונות.

האם הגענו לסוף עידן הפוליטיקה האידיאולוגית, בימין ובשמאל? קץ האידיאולוגיות?

יש לירידה בכוחה של הציונות הדתי מפוטנציאל של 19-20 מנדטים ל-5 בפועל, סיבות רבות.

האחת: הציונות הדתית הינה הגדרה רחבה מאוד לציבור מגוון שהשקפותיו הדתיות, הלאומיות, החברתיות והכלכליות, פרוסות על פני כל הרצף הדתי לאומי, ואין כל אפשרות לאחד את כולן תחת אותה מטריה מפלגתית/פוליטית. הציבור הציוני דתי, שמשתלב לחלוטין בהוויה הישראלית: בצבא, באקדמיה, בתעשיית ההייטק ובעולם התורה, תוהה מדוע לא 'יתפזר' גם בעולם הפוליטי: החל מיהדות התורה (שגרפה הפעם קולות של הציונות הדתית) וש"ס (שמיספר הסרוגים בה רב ובולט), דרך הליכוד (שמיספר הסרוגים בו עולה כנראה על כל מצביעי ימינה או קודמותיה) ועד כחול לבן ואפילו העבודה ומרצ. בניגוד לחרדים, אין לו 'מדים' שיבדלו אותו משאר החברה הישראלית, אין לו 'דעת תֵּיירֶה' כופה, אין לו גורו, ואין לו מחוייבות למסגרת הפוליטית הדתית שנוסדה לראשונה ב-1902. 

השנייה: היותה של מפלגת הציונות לילדת הכאפות של שאר העולם הפוליטי. נתניהו לא חדל מלתקוף אותה, מהמלצתו שלא להצביע למענה ("הצביעו יהדות התורה," אמר לפני שבוע), מול מאמציהם של בנט ושקד שלא להגיב, מה שהתפרש כהסכמה שלהם עם הרעיון שצריך שהליכוד יגדל על חשבון ימינה.

השלישית: המלחמות הפנימיות בתוך הנגמ"ש הציוני דתי. הרב פרץ ואמירותיו השגויות, התנהלותם הבלתי מכובדת של פרץ ובנט כלפי איתמר בן גביר, 'מלחמת האחים' בתוך הרשימה עד לרגע האחרון ממש, והיעדר 'מבוגר אחראי' בעל אוטוריטה מחייבת.

ואחרון לא חביב: התדמית הגרועה שהצמידו אישים חילוניים לציונות הדתית – למשל האיוולת שטענה שהציונות הדתית היא 'גידול סרטני', ודברי ההבל שהשמיע פרופסור ירושלמי הזוי כאילו הציבור הדתי אשם בהפצת הקורונה.

כל אלה יחד, שהפכו את הציונות הדתית לילדת הכאפות של הציבור הישראלי הכללי ושל חלק גדול מהציבור הסרוג – מטילים סימן שאלה גדול על זכות הקיום של מפלגה ציונית דתית אידיאולוגית. ייתכן שגם למפלגה שמאחוריה 118 שנה, יש תאריך תפוגה. אפילו לווייתנים מסתערים לעיתים על החוף, מתוך אובדן ייצר הקיום.

מנחם רהט  

* * *

לאחר התפרקות כחול לבן, שהיא הרשימה המשותפת בשנאת ביבי – יש סיכוי שראש הרשימה המשותפת בשנאת ישראל – איימן עודה, יהיה ראש האופוזיציה בכנסת החדשה!

* * *

אהוד בן עזר

"התחייה" ל-ל.נ. טולסטוי

ל.נ. טולסטוי. "התחייה". תרגום מ.ז. ולפובסקי. שני כרכים.

"ספרית תרבות". הוצאת "מצפה", [תרפ"ט, 1929]

לאחר שסיימתי את קריאת התרגום המחודש של שני כרכי "מלחמה ושלום" בתרגום לאה גולדברג – מצאתי בספרייתי את שני הכרכים של "התחייה" בתרגום ולפובסקי משנת 1929, בעברית הנראית כיום ארכאית למדי.

טולסטוי סיים את כתיבת "התחייה" במוסקבה ב-12 בחודש דצמבר 1889. הקריאה מזכירה במידה מרובה את "מלחמה ושלום" – במיבנה של הרומאן. שם היה זה רומאן אנושי מרתק בצד פרקים הגותיים וקצת משעממים על הגורם המניע את המלחמות בהיסטוריה בכלל, וברוסיה של שנת 1912 בפרט – וכאן גם כן רומאן אנושי מרתק, המתאר את חיי האצולה ברוסיה באותה תקופה, אם הרבה משפטים בצרפתית –וזאת בצד פרקים תיעודיים ארוכים על מצבם הנורא של   האסירים בבתי הכלא הרוסיים תחת שלטון הצאר במחצית השנייה של המאה ה-19.

לא אחזור כאן על סיפורו של בן-האצילים נכליודוב, החש עצמו אשם בהתדרדרותה של נערה שהרתה לו בצעירותו, מסלובה, ולימים נתדרדרה לזנות, ולימים נשפטה על רצח והוא שב והכירה בהיותו אחד השופטים המושבעים במשפטה.

 מתוך רגש עמוק של אשמה וכפרה, נכליודוב, המזכיר קצת במהותו את פייר בזאוחוב –  הולך עימה לצד שיירת האסירים שנשלחת לגלות בסיביר. זה הצד האנושי. ואולם יותר ממחצית הרומאן מוקדשת לתיאור התנאים האכזריים ששררו בבתי-הסוהר הרוסיים במחצית השנייה של המאה ה-19, הן בקרב הפליליים והן בקרב הפוליטיים, גברים ונשים.

וקורע לב גם כיום הוא התיאור הנורא של מצב העם הרוסי הפשוט, בעיקר האיכרים המשועבדים לבעלי-האחוזות, הבורות הכמעט כללית, אי ידיעת קרוא-וכתוב, עוני מחפיר, רעב, מחלות ותנאי קיום בלתי-אנושיים. מה שמביא את הקורא להעריך איזו מהפכה אדירה בעם הזה הביאה רוסיה הסובייטית, על כל נוראותיו של משטרהּ, אבל לפחות המהפכה ביערה לבסוף את הבערות הקשה של מרבית העם הרוסי הפשוט והממש פרימיטיבי.

ומחשבה נוספת, אמנם יהודים כמעט שאינם נזכרים ברומן הזה, ובוודאי שלא תנאי חייהם, בעיקר בתחום המושב, שטולסטוי אינו מתייחס אליו כאן. אבל חרף מצבם הקשה של היהודים באותה תקופה, שהביא מיליונים מהם להגר לארה"ב, ומאות אחדות גם למושבות העלייה הראשונה והשנייה בארץ-ישראל – אינך יכול שלא להשוות את מצבו הנבער של המוז'יק הרוסי לזה של האדם היהודי שמנעוריו נשלח ללמוד קרוא וכתוב, כמו גם עם חפץ ההשכלה האדיר שפיעם בצעיריו וצעירותיו של העם היהודי, והביא אותם להישגים מדהימים בתחומים כה רבים ברוסיה ומחוצה לה בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. מסתבר שבסוף המאה ה-19, אחוז אלה שאינם יודעים קרוא-וכתוב בקרב העם הרוסי הפשוט היה עצום, בעוד שבקרב היהודים ברוסיה שיעורם היה זעום מאוד, אולי בעיקר אצל הנשים שלא זכו בצעירותם ללמוד כמו הגברים.

אהוד בן עזר

* * *

58 מנדטים, בעיקר של אזרחים יהודיים – תומכים בבנימין נתניהו

47 מנדטים, בעיקר של אזרחים יהודיים –

תומכים בבני גנץ [כולל איווט המפוקפק]

היש עדיין ספק עבור מי הצביע

הרוב היהודי בישראל?

* * *

שמואל הוגו ברגמן

סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת

 [חלק זה של השיחה נדפס ב"מאזניים" בחודש מאי 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האין אנו משלמים מחיר רב מדי בעד הגשמת הציונות – מחיר אובדן רגישותנו? אובדן החוש לסאטירה, להומור, אובדן ה"זרות" האינטלקטואלית היהודית, אותה "תלישות" פורייה, אשר איפיינה ומאפיינת את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בגולה?

הוגו ברגמן: אם אתה שואל על ההערכה של מצבנו בגולה, ועל ה"מחיר" ששילמנו, אני מוכרח לומר שאינני מעריך כלל וכלל את תפקידנו כאינטלקטואלים בגולה באותה מידה של הערכה הנשמעת מדבריך.

התפקיד שלנו היה פאראזיטי. לפני עיניי כל אותם היהודים שפעלו בגרמניה לפני מלחמת-העולם הראשונה ובייחוד אחריה, בשנות העשרים; אולי היתה להם, ובוודאי היתה להם, פונקציה מעוררת כלפי העם הגרמני בשעתו, אבל כביטוי של עם, של העם היהודי וכתרומתו לתרבות האנושית – דומני, כי הסיכום הוא שלילי מאוד. תפקידנו אז בגרמניה, וכנראה כיום באמריקה ובאנגליה (אך איני מומחה לכך) – אינו עושה עליי כלל רושם חיובי.

קשה להסביר זאת למי שלא חי באותה תקופה שבאה, בין-היתר, לידי ביטוי בולט בכתב-העת של שווארצשילד "Tagebuch" וב-"Weltbuhne" של זיגפריד יעקובזון – מעל דפיו זרקו היהודים מדי שבוא בשבוע איזו זריקה של שלילה ושל רוגז לתוך דמו של העם הגרמני. הם, היהודים, ראו הרבה, ומתוך מצבם נטול-האחריות יכלו להרשות לעצמם לגלות את כל הצדדים השליליים שבחיי העם הגרמני; והם יכלו לצחוק על הקצין הגרמני, על הבורגני הגרמני ועל הבית הגרמני – ולגלות בהם את כל הצדדים השליליים. הדבר התחיל כבר עם היינה.

ייתכן כי בשביל העם הגרמני היה בזה מין סם מרפא ומחיה על-ידי גרימת כאבים וגם בצורה של הלעגה, אך דומני שאנחנו הציונים, ובצדק, סלדה נפשנו מן התפקיד הזה. מובן שהיו אנשים, גם מבין הגויים, שראו בתפקיד זה שליחות של עם ישראל; אך אם כישרונו מספיק רק לידי-כך – אני מעדיף את התרומה החיובית הקטנה ביותר שאנו תורמים, או מקווים לתרום כאן, על כל הדבר המרעיש הזה.

אבינאריוס, שהיה עורכו של Kunstwort (כתב-עת שמילא תפקיד חשוב גם בהתפתחותו של קאפקא ואשר כעת מרבים להזכירו בביוגראפיה שלו), כתב פעם: "היהודים הם האדמיניסטראטורים של הספרות הגרמנית." וזה היה נכון. חלק גדול מן הספרות הגרמנית היה תלוי ביהודים. בפראג, עיר-מולדתי, היה תיאטרון גרמני שמנהלו היה יהודי (איש בעל השראה בשם אנג'לו נוימן), השחקנים היו בחלקם הגדול יהודים, והקהל היה כמעט כולו יהודי], כי לא היו בעצם בפראג גרמנים רבים שהלכו לתיאטרון; ובעיר היתה רווחת ההלצה: המנהל הוא יהודי, השחקנים יהודים והקהל הוא יהודי – וביחד קוראים לכך "תיאטרון לאומי גרמני".

וההלצה היתה מרה מאוד. בעיני הצ'כים היתה מכאיבה התופעה שתיאטרון גרמני, ודווקא בעל רמה גבוהה, מתקיים בעיר הבירה הצ'כית. היהודים עשו בכך שירות לאומי גרמני, וכמובן שהתכחשו כלפי חוץ וכלפי פנים לעובדה שהם יהודים. התיאטרון, במקרה המסופר כאן – זוהי תרומה חיובית. אך התרומה הכוללת של היהודים היתה תרומה של ביקורת (כמו, כנראה, בספרות האמריקאית כיום) ובעצם היה בכך עניין של פאראזיטיות.

אהוד בן עזר: ההינך סבור אפוא שקיימת אנאלוגיה בין מעמדה התרבותי של יהדות גרמניה וצ'כיה לתפקידה של היהדות בארה"ב כיום?

הוגו ברגמן: עד כמה שאני קורא ומכיר, ושופט על-פי ידיעתי זו – דומני שיש אנאלוגיה רבה. וכאשר אתה שואל אם לא שילמנו מחיר גדול מדיי בכך שוויתרנו בבואנו לארץ-ישראל על תפקידנו זה – אני סבור שמה ששילמנו כשוויתרנו על תפקיד זה של מבקרי הגויים, לא היה כל כך הרבה, אם כי מובן שבעולם נודע בעיקר תפקידנו הקודם, ולא, באותה מידה, עבודתנו כאן בארץ.

מה עוד שאותו "תפקיד" יצר ביהודים של אז (ואיני יודע בבירור אם זה כך גם באמריקה כיום) איזה מין התנשאות, מין רגש של עליונות לגבי הגויים, אף-על-פי שלמעשה אנחנו נהנינו מן העבודה הפיזית והרוחנית שלהם. עובדה שהיתה אז בגרמניה ספרות גרמנית-גויית שהיהודים כלל לא קראו אותה – למרות שהיינו תלויים בלשון זו; היו סופרים שתיארו את חיי האיכרים הגרמניים והדבר כלל לא עניין את היהודים, כך שבעצם היו שתי ספרויות: אחת שהיהודים מעוניינים בה והאחרת שאין הם שמים אליה לב. והבלתי-בריא והמסוכן ביחס הזה בין גרמנים ויהודים היה בכך, שהיהודים היו בעלי העיתונים הגדולים והוצאות-הספרים הגדולות ושלטו באופן זה על הספרות הגרמנית.

אהוד בן עזר: "מחיר הציונות" פירושו, בין היתר, שהדורות האחרונים של ילידי הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה ואשר הקשר עם העולם המערבי בא להם רק אחר מאבק ממושך בשפה ובתרבות זרות – אולי יתקשו לשמור על דיוקן חייה הרוחניים של ישראל. לפני שאלת המחיר הזה לא עמד כלל דורך, משום שמראשיתכם הייתם מעוגנים בשפה ובתרבות מערבית, לכן אולי לא הרגשתם בחומרתו של התהליך?

הוגו ברגמן:  הדברים ודאי נכונים אך מה אפשר לעשות? תפקידנו יחד אתכם, הדור הראשון שחי באווירה היהודית ובשפה העברית בישראל – תפקידנו הוא לתרגם עד כמה שאפשר. ופה ודאי שנגעת בנקודה מכאבת מאוד. אלא שדומני כי זהו תפקיד העומד בפני כל עם קטן.

באוניברסיטה הצ'כית בפראג היה בתחילת המאה פרופסור לגרמנית, יהודי צ'כיה מתבולל בשם ארנושט קראוס (וגם אחריו היה הפרופסור לגרמנית המשורר היהודי אוטוקאר פישר. ומעניין שעד היום היהודים הם בשביל הצ'כים מביאי התרבות הגרמנית, כמו הפרופסור גולדשטיקר המשמש בכהונה זו עתה, והוא ממבשרי תורתו של קאפקא. והיה בשעתו ציר של צ'כיה בישראל).

א. קראוס זה ייסד, בערך ב-1900, מין ברית שהוא קרא לה בשם "בבל" – ברית של עמים קטנים לשם סיוע הדדי, לא-פוליטי. הוא עצמו הגשים את הברית על-ידי-כך שמדי שנה בשנה נסע עם קבוצה של איכרים צ'כים לדניה כדי לקשור קשרים בין שני העמים, ובייחוד כדי ללמד את הצ'כים על בית-הספר העממי הגבוה בדניה מיסודו של גרונטוויג.

 סוונד גרונטוויג (1872-1783) היה הוגה-דעות לאומי דני, פילוסוף ותיאולוג, והוא יסד תנועה שעד היום נשארה בחשיבותה בכל ארצות סקאנדינאביה – תנועה של השכלה למבוגרים. בגיל 20-22 מפסיקים האיכרים את עבודתם בשדה והולכים לתקופות של כמחצית-השנה ללמוד בבית-הספר למבוגרים מסוג זה.

קראוס – ודאי גם מתוך תודעה יהודית עמוקה – ייסד את התנועה של קשר בין שני העמים הקטנים, דניה וצ'כיה. הוא ראה שכל עם קטן מוכרח למצוא לעצמו דרך אל עמים קטנים אחרים, דרך שלא תביא לידי התבוללות אלא להיכרות הדדית, ועל-ידי-כך ייפתח חלון אל העמים האחרים ויגבר הסיכוי להילחם בהצלחה בסכנה של הקרתנות.

חשיבותו של מאסאריק מבחינה תרבותית (והיא עולה על הבחינה הפוליטית) נעוצה בכך שהוא הטיף תמיד למה שהוא קרא בשם: "פתיחת חלונות". ובייחוד פתיחת חלונות לעבר תרבויות שהיו די רחוקות מן הצ'כים, כמו האנגלית והרוסית. הוא עצמו חיבר הרבה ספרים בנושא הזה וגם דירבן לכך את תלמידיו שילכו בדרכו ויקרבו את תרבויות העמים האחרים אל העם הצ'כי.

דומני שעלינו בישראל ללמוד מכך; מה גם שהיום הדברים קלים הרבה יותר למגע עם הרחבת דרכי הקומוניקאציה שהביאה עימה תקופתנו גם בשדה התרבות.        

אהוד בן עזר: האם תיתכן, לדעתך, התחדשות דתית בארץ? כיום ההכרעה אצל אדם חילוני בישראל לקבל על עצמו אורח-חיים דתי כמוה כמעבר למחנה אחר – כה קשוחה החלוקה בין המחנות בארץ. הייתכן כי יש מקום לקבל השפעה מניסיונה של יהדות ארה"ב, על זרמיה הדתיים המרכזיים, כגון: הקונסרבטיבים והריפורמים, העונים לצורך זה של המציאות? ושמא יש ניצנים לתהליך זה כאן בארץ, באתגר שמדע-היהדות, שהוא "חילוני" ברובו – מעמיד בפני היהדות ואף בפני היהדות התורנית. כמו, למשל, התביעה ההיסטוריוסופית לראות את היהדות           כדינאמית ורב-צדדית; האם אפשרי כי השקפות אלה, בצירוף דרישותיה של המציאות – יביאו לתקופה של התחדשות פורייה במחשבה הדתית ובהלכה?

ברנארד לווין כתב בשעתו ב"ניו-סטייטסמן" מסה בשם "האם אני יהודי?" בה הוא מעלה את הדעה, כי כיום ישנן רק שתי אפשרויות לקיום יהודי – קיום יהודי-דתי (בתפוצות) וקיום יהודי (גם חילוני) בישראל. כל היתר, כמוהו – המתבוללים, או בלשונו: אלה שאינם מוצאים כל קשר ליהדות, אינם יכולים עוד לחוש עצמם כיהודים. בכך הוא עומד באופן פאראדוכסאלי בדעה אחת עם אותם "כנענים" השואפים להכחיש את יהדותם (בזהותם יהדות עם דת) ולהתבולל בתוך "ישראליותם" או "עבריותם". האם אחדות-הדעות המתמיהה בין יהודים אלה שם וכאן, מבשרת קץ לבשורתה ולשליחותה של היהדות בתור שכזו בקרב עמנו ובעולם כולו?

הוגו ברגמן: היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל-יד-כך אבר אורגאני של האנושות, חלק מן ההיסטוריה הכוללת של האנושות. ואילו חסרונה וסכנתה היא המתיחות בין האוניברסאליזם ובין הפארטיקולאריזם הלאומי. היתרון הגדול של הדתות הבינלאומיות, כגון הנצרות והאיסלאם, הוא בזה שבתוך הכנסייה בוטלו ההבדלים בין העמים השונים. אולם יתרון זה נקנה על-ידי-כך, שהכנסייה אינה ממשות חברתית מלאה, כדרך העם; שהיא אינה מקיפה את כל מחוזות-החיים; שהיא מנותקת במידה רבה מן המוחשיות והאחריות של החיים ההיסטוריים. ואותה המתיחות בין האוניברסאליים והפארטיקולאריזם הועתקה שם מן הקרקע הלאומי אל הקרקע הדתי על-ידי שקיים שם כעת ההבדל, קיימת התהום, בין "המאמינים" ו"הבלתי-מאמינים". על זה הצביע לפני שנים יצחק היינמן. אך אין זה מענייננו לפרט כאן את ההבדלים, או לשאול את השאלה מה הם התפקידים האקטואליים המוטלים על "התאים" השונים של האנושות ברגע זה לגבי הסכנה המאיימת על האדם ועל ההומאניזם.

רק לגבי יהדותנו חייבים אנו לומר מילה אחת: מאז ומתמיד נאבקות בתוך אמונתנו, בתוך עמנו, שתי השאיפות שהזכרנו, האוניברסאלית והפרטיקולארית. מתיחות זו היא בריאה ופורייה כל עוד קיים שיווי-משקל דינאמי בין שתי השאיפות, ואין זו מחניקה את זו. תולדותינו הקשות בין העמים הביאו פעם בפעם לכך, שהמגמה הפארטיקולאריסטית התגברה במידה מסוכנת. מושגים כמו "גוי", "אדום", "עמלק" השתלטו על נפש היהודי, ואבותינו סלדו מפני עולם הגויים "סלידת פחדים וסלידת כאב" (כמו שכתב בשעתו בנימין תמוז ב"הארץ", י"ט אדר תשט"ז, במאמרו "סיוט").

ברגע שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת-מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. כאן אורבת סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק, אך אל נרים בארצנו את חומות הגיטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א.ד. גורדון בשם עם-אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגראפי, ההיסטורי והנפשי כאן בארץ, בין המזרח והמערב, אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה.

אהוד בן עזר: האם הסינתיזה אפשרית?

הוגו ברגמן:  השאלה היא מה תהיה התפתחותה של דת-ישראל? אם צודקים אלה הרוצים לבנות חומה בינינו לבין העולם, ואם אלו יהיו פניה של דת ישראל – אז כל השאיפות לשבץ את עם ישראל במשפחת העמים תעלינה בתוהו. קראת בחג חנוכה האחרון את מאמרו של ש. שניצר ב"מעריב" בו, בין היתר, הוא יוצא מנקודת הטיעון שהמכבים לא קראו את סופוקלס ואוריפדס, ואם אנו ממשיכים להדליק נרות חנוכה לכבודה של אותה תנועה – עלינו להוציא מסקנות עקיבות.

ואכן זוהי השאלה – האם עם ישראל רוצה להיות "עם לבדד ישכון"? ומהי "בדידות" זו בין העמים, לשם מה אנו מתבודדים, האם התבודדות זו היא אמצעי או מטרה? אני כמובן נגד התבוללות, אבל לצערנו אנו רואים אצלנו תופעה אחרת – רבים הם העושים את האמצעי למטרה. תכליתה של דת ישראל היא להיות דת הומאניסטית ולגאול את האדם – ואנו התבודדנו כדי שנוכל להיות יותר נאמנים לבשורתנו – אך אל לנו לשכוח, כי בשורתנו היא בשורה אנושית-כללית. אמצעיה של דת ישראל אינם מטרה לעצמם אלא אמצעי למטרה נעלה ובעלת משמעות דתית ואנושית מקפת יותר.

כל קיומה של הפרטיקולאריות הדתית בישראל כיום הוא בלתי-אפשרי מעיקרו, מאחר שהיא בכל-זאת קיימת, היא מביאה שלא בטובתה, לידי ריאקציה כנענית. אלא שגם הכנעניות היא פרטיקולאריות, אם כי מסוג אחר.

ואכן, מסוג גרוע יותר, ריק יותר. אינני סבור שבזמננו, כאשר עמים מתקרבים והמרחקים אינם עוד מה שהיו – שבזמן הזה אנו יכולים להתפרנס מבחינה רוחנית מעצמנו בלבד ולראות בכל התרבות של האנושות רק כמין "פרחים", כמאמר יהודה הלוי, "שאינם נותנים פרי."

לצערי, אין אני מכיר את הפרטים אך אינני מתאר לי שהחינוך בישיבות, כשנותנים חמש או שבע שעות ביום לתלמוד – שהחינוך הזה יכול ליצור אדם בריא. זוהי דיספרופורציה בין התרבות האנושית הכללית לתרבותנו שלנו. וכאן הבעייה מאוד קשה: למצוא סינתיזה. כי באופן אחר אנחנו באמת נהיה שני עמים מבחינה תרבותית: אלה שרואים את עיקר הווייתם כהווייה אנושית, ואלה שבזים לתרבות האנושית הכללית. ואין המדינה והשפה העברית המשותפת די חזקים כדי לגשור מעל התהום.

כאן אני רואה את מקומו של בובר בתרבותנו, אם ניתן לקחת את האיש כסמל – איש שהיה מצד אחד כה מושרש בתרבות היהודית, ומן הצד השני היה כולו מושרש באנושות עד-כדי-כך שהביא בשורה לאנושות. אני נוקט בשמו, כי אני רואה כאן את הסמל של השאיפה לסינתיזה. השאלה היא, אם אפשרית סינתיזה כזו. בכך לדעתי תלוי הכול. גילויים שונים אינם מעודדים. ונראה, שבית-הספר הממלכתי שלנו לא הצליח למצוא את הדרך. כל העניין אולי תלוי בבית-הספר אם הוא יכול להקנות לתלמידים את הידיעות הללו. עניין התודעה היהודית, כנראה, לא הצליח. ואולי לא הצליח מטעם מאוד יסודי: לא רק שאין לנו מורים היודעים ללמדה, אלא שאי-אפשר ללמד יהדות כאובייקט, מבלי שהתלמיד יחיה את יהדותו. זו אינה תרבות-יוון שאפשר ללמדה כחומר לילד יהודי, אלא כאן צריך להימצא איזשהו דבר העושה אותה כסובייקט. בלי קיום המצוות אין, כנראה, אפשרות ללמד את תוכנן של המצוות.

מצד שני, אין, כנראה, בית-הספר הממלכתי-דתי מצליח להקנות את הערכים האנושיים, כך ששני טיפוסים אלה של בית-הספר שיש לנו בישראל כבר מכריזים בעצם קיומם על כך שאיננו מצליחים, ואולי אף איננו רוצים להצליח, בסינתיזה זו. והסינתיזה הזאת הרי היא-היא המטרה שמוטלת על הדור שלנו ושלכם, הצעירים, כאחד.

לפני קום המדינה השלינו את עצמנו שרעיון המדינה והציונות הוא הגשר שיגשר על התהום הזאת. ומכאן מידה של אכזבה מייסוד המדינה, המובעת בשאלותיהם ובתהיותיהם של בני-הדור.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי ה"כנעניות" מנצחת בארץ לא רק כתנועה רעיונית אלא בתוך הפריפריה הרחבה של השטחיות והסתמיות. אנשים מתעלמים מעברם ההיסטורי לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני שכך קל יותר. מהי דעתך על הסיכוי שההשקפה הזאת, ביודעין ושלא-ביודעין, בפוליטיקה ובחיי-הרוח – תקנה לעצמה הגמוניה של כיוון התפתחותה העתידה של ישראל?

הוגו ברגמן: קשה לי לתאר כי דבר ממין זה יכול לעמוד בפני איזה מבחן שהוא. אם הכנעניות תצא מנצחת אצלנו – ואני מנסה לתאר לעצמי את שאלתך אך איני חפץ להעלות אפשרות זאת על שפתיי – דומני, שאם נעמוד אי-פעם לפני מבחן צבאי רציני נוסף, לא תוכל ההשקפה הזאת לשמש דבק ממשי לעם. קשה לקוות ולתאר, שמישהו יקריב קורבנות גדולים למען היעדר זיקה תרבותית ממין זה.

אהוד בן עזר: אך טענתה של ההשקפה הכנענית הפוכה היא. על-פי גירסתה נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת-מושגים חדשה, שאינה קשורה עוד בעם היהודי ובעברו ההיסטורי. גישה זו תחייב את העדפת האינטרס הישראלי בכל שטח שהוא על-פי האינטרס היהודי, כמו, למשל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". מכאן שהפטריוטיזם הכנעני עשוי לתבוע לעצמו מעמד של עדיפות על-פי הלאומיות היהודית, שהיא בעיניו "תלושה" וקוסמופוליטית.

הוגו ברגמן: מהי לאומיות כנענית זו – בת שלושים שנה או חצי-מאה שנה? במלחמת-העולם השנייה נכנעו האיכרים הצרפתיים לגרמנים מכיוון שתודעתם הלאומית היתה כה קטנה שאמרו בליבם: מוטב לחיות תחת שלטון הגרמנים מאשר למות כצרפתים. ואז כתב סימונה וייל ספר בשם: "השתרשות", והתיזה של הספר היתה: עלינו ללכת עד השורשים כדי לגלות את הסיבה של מפלתנו. ומכאן היא בנתה תכנית לרפורמה שלמה של חיים צרפתיים. כדאי היה לקחת פעם את הספר ולהשוותו למצבנו אנו.

לי נדמה שברור כאור-היום שאנחנו יכולים לחיות כאן רק אם דת-ישראל תדע להשתחרר מאותם הכבלים של גטואיות, כך שתהיה דת הומאניסטית שתוכל לספוג לתוכה את כל האידיאות של האנושות, וכפי שידעה לעשות זאת בזמן המשנה. ומן הצד השני קיימת התביעה  שאלו הקרויים "חילוניים" יעשו תשובה – אם לומר זאת באופן פשוט. מבחינה זאת אנו עומדים לפני אתגר ענקי. והוא תפקיד גדול לגבינו ולגבי האנושות כולה.

אהוד בן עזר:  אך האם האתגר הזה משמש באמת אתגר לצעיר היהודי בישראל? וכלום יש בו כדי לקסום לצעיר היהודי בגולה? הנה רואה נוער יהודי תוסס ואידיאליסטי בארצות-הברית בהליכה לעזרת הכושים למיסיסיפי משום אתגר, בעוד הציונות, או הדת, דומה שאינם אומרים לו כמעט ולא כלום, לא כאן, וגם לא שם. האתגרים של הציונות ושל דיוקן היהדות בארץ איבדו כנראה את חיוניותם וכוח-משיכתם. ואם אמנם ישנה, ודומה שישנה, התעוררות יהודית או אנושית-כלכלית בקרב יהדות ארצות-הברית וצעיריה – מנין לנו שאפיקה יפנה בכיוון שלנו?

הוגו ברגמן: התפקיד הזה למצוא סינתיזה והתחלה חדשה של חיי הדת בעם ישראל, התפקיד הזה הוא לא פחות מושך מאשר התפקיד לצאת להפגנות לטובת הכושים (האם אין גם אצלנו אפשרויות של "הליכה אל העם", של ההזדהות עם הנדכאים והנעלבים, כמו שהן קיימות בצפון-אמריקה? שאל את יעקב מימון בירושלים ויגיד לך).

אינני יודע באיזו מידה יכולה יהדות אמריקה לעזור לנו בשטח ההתחדשות הדתית – ההתחדשות הדתית על-פי תקדימיה, כפי שהזכרת בשאלה הקודמת. יש לי הרבה סימפאטיות לתנועות הרפורמיות והשמרניות בין יהודי ארצות-הברית, אך התפקידים המוטלים עלינו כאן בישראל הם הרבה יותר קונקרטיים, והבעיות מסכנות הרבה יותר את קיומנו הממשי. שם, אחרי ככלות הכול, אין בכך משום סכנת קיום.

לכן, אילו היינו מצליחים באתגר הזה, במציאת הסינתיזה – היתה הצלחתנו הרבה יותר חשובה, פורייה ומשמעותית, אם גם קשה יותר מאשר אצל יהודים בכל מקום אחר.

אהוד בן עזר: מדינת ישראל, השאלה הערבית וסיכויי השלום כרוכים יחדיו בקשר הנראה חסר-מוצא. כיצד הנך משקיף על הבעיה בכללותה כיום?

הוגו ברגמן:  בהתחשב בקצב המהיר של ההיסטוריה נדמה לי שעלינו להעלות על הדעת כבר היום את האפשרות שבעוד זמן מועט יהיה המזרח, אפילו הרחוק, קרוב מאוד. רוסיה מצוייה כבר באזורנו. ומחר-מחרתיים אולי גם סין. כיום מהלך כאילו החשש, או הסיכוי, שהערבים הם שייהנו מן התהליך הזה. אך האם באמת כך יהיה?

השאלה הביטחונית, עם כל ההשפעות המזיקות שהיא עשויה לגרום וגורמת בחיי-פנים – עדיין נשארת ממילא הראשונית במעלה, ואינני רואה תפישה שהיתה יכולה לשנות זאת.

לגבי העבר – הרי יצירת המדינה היתה מעבר לתקוותיהם של החולמים הקיצוניים ביותר, וזה מראה עד כמה אנו עיוורים לגבי ההיסטוריה. נעשה פה דבר ששום ציוני לא חלם על כך. היו בינינו חילוקי-דעות כאשר "ברית שלום" פעלה – לגבי הערכת הלאומיות הערבית. המנהיגים הציוניים ראו עדיין באותה תקופה את הערבים כאלמנט שאפשר לקנותו. אך איש לא חלם על כך שהערבים יעזבו את הארץ. כל הדברים הללו רק מראים שההיסטוריה אינה נעשית על-ידי בני-האדם בלבד. רק במידה קטנה מאוד יש לבני-האדם השפעה על יצירת העתיד, לכן כה קשה לדבר על העתיד. אנו צריכים לעשות את הכול כאילו העתיד תלוי בנו, אבל יחד עם זאת עלינו לדעת שהעתיד תלוי סוף-כל-סוף בכוחות עליונים. אם תרצה לומר – הקדוש-ברוך-הוא.

לותר אמר פעם מלה על היחס בין תפילה ובין עבודה, והוא אמר בערך כך: אתה חייב לעבוד כאילו לא היה אלוהים בעולם והכול תלוי בעבודתך, ואתה חייב להתפלל כאילו עבודתך לא היתה קיימת כלל. כך גם אנו צריכים לחשוב, להתאמץ ולחשוב על העתיד, אבל יחד עם זאת לנסות לדעת שמחשבתנו בכל-זאת איננה המכריעה.

מובן שכל בנייה של גשרים אל שכנינו היא צו-השעה; ואולי עם הזמן ועם הימשך קיום המדינה – דור חדש של ערבים וישראלים יהיה רחוק יותר מאותו הניצחון שלנו ואותה המפלה שלהם – ואז יהיה קל יותר למצוא את הגשר. אך במידה רבה אנחנו תלויים בכוחות היסטוריים שאינם ברשותנו ובשליטתנו. אני סבור, שאין אנו יכולים לעשות הרבה, אך מה שאפשר לעשות – צריך לעשותו. וקודם-כול, הדבר הפשוט ביותר, לקרב את הערבים שבארץ אל מדינת ישראל. לנקוט פוליטיקה כזאת שהערבים יהיו מוכנים לראות בקיום המדינה גם את עניינם הם. התקווה אינה גדולה אך כל מה שניתן לעשות – צריך להיעשות.

ברור לי שהעניין הביטחוני איננו יכול להיות, לטווח ארוך, הערב לקיומנו. אי-אפשר לבנות קיום של עם קטון על כידונים.

אהוד בן עזר: והרי אחת מטענותיה של הציונות היתה, כי היא מביאה עימה הביטחון של הקיום היהודי.

הוגו ברגמן: הציונות טעתה לגמרי. היא הצילה כמובן אותנו, אותי ואת בני-משפחתי, במידה שעלינו לארץ. אבל בטווח רחב יותר – קיומנו ככלל לא נעשה יותר בטוח. פראנץ רוזנצווייג אמר, שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זאת ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד. ערכה – שהיא מבטיחה את קיומנו לעוד דור. הוא חשב שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו – דור אחר דור, מתוך הפיתרון הספציפי לכל תקופה. אך זו היתה, כמובן, תפישה מאוד לא-ציונית.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין יהודים לערבים לאור המציאות שנוצרה אחר מלחמת יוני 67'?

הוגו ברגמן: אני לא חדלתי להאמין שהיחסים בין יהודים לערבים יהיו פעם יחסים נורמאליים. יתר על כן, יחסים של עזרה הדדית וקואופראציה אמיתית ונאמנה, יחסים כמו שחזו אותם נביאי ישראל לא רק בעבר הרחוק, אלא גם בזמננו. אנו לא באנו אל ארץ-אבותינו כדי להיות בה כובשים ואדונים שולטים, אלא כדי לבנות את עצמנו מתוך נאמנות ליהדות הומאניסטית.

כשהוקמה מדינת ישראל, כתב הוגה הדעות הדתי-נוצרי Van Passen שארץ-ישראל צריכה להיות, ותהיה, מעבדה שבה יפתרו היהודים את הבעיות של חיי שיתוף המעיקות על האנושות כולה. ואילו אצלנו כתב א.ד. גורדון, שאנחנו מחויבים על-ידי ההיסטוריה שלנו להגשים בארץ-ישראל את האידיאל של עם-אדם, היינו שהעמים יחיו ביניהם חיי שיתוף כמו שחיים אותם בני-אדם יחידים.

המלחמה של 1967 לא החלישה בי את האמונה הזאת. די לי להזכיר את ההדים שעוררה המלחמה בליבותיהם של צעירינו ששבו מן המערכה ללא שמץ של שנאה (ראה את הספר "שיח לוחמים" ובו דברי עדות של צעירי-הקיבוצים ששבו מן המלחמה).

ובאשר לשנאת הערבים ליהודים: מי שראה את הערבים מן העיר העתיקה שבירושלים, כשנפתחו השערים, אחרי מלחמת יוני 67', כשהם זורמים לאלפיהם אל העיר המערבית, לראות את שכניהם היהודים, לחבקם ולהתנשק עמהם, אינו יכול להאמין ששורשי השנאה בין שני העמים היו עמוקים.

אנו חייבים להישאר נאמנים לאידיאל של נביאי ישראל. איני רוצה להביא כאן פסוקים זולים, שדופים. אביא רק פסוק אחד: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר בירכו ה' צבאות לאמור ברוך עמי מצרים ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל." (ישעיהו, יט 25-24).

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה, או שמא היא פונה לפסים מסוכנים, כמו – קידוש הכוח הצבאי, "שלמות הארץ", וכפיית הלכות דתיות באמצעים חילוניים על רוב העם שאינו דתי? כמו למשל בקבלת ההחלטה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי?"

הוגו ברגמן: לצערי צדקת בשאלתך. אבל כדי לתת תשובה צודקת ונכונה על השאלה שלך לא די להסתמך על אירועים פוליטיים ועל צירופים של קולות קואליציוניים. קומבינאציות פוליטיות חולפות ועוברות. הסכנה האמיתית האורבת למצב הדתי בישראל היא הניהיליזם הדתי שאינו מאמין בשום דבר ומקבל מן העולם את הנוסחאות הלאומניות כתחליף-לדת; דת שאיבדה את כוחה ואת חיוניותה, שוויתרה על האידיאל המשיחי של אחדות כל בני-האדם, שהוא הרעיון היסודי של התחלת ספר בראשית.

"אם אין אלוהים, אזי הכול מותר" אמר דוסטויבסקי, וזו היא האווירה הצינית שבה אנו מחנכים את הדור הצעיר בישראל, ולא רק בישראל כי אם בעולם כולו. סכנת הציניזם הזה היא הסכנה האמיתית האורבת לאנושות כולה ובייחוד לישראל. בהשוואה עם הסכנה הזאת, הרי מלחמתנו באורתודוכסיה היא דבר חסר-חשיבות, או, על-כל-פנים, חשיבותו היא קטנה. שהרי כאן, כמו שאמרתי כבר, יש לנו עניין בצירופי-מפלגות מקריים וחולפים, אבל אותו הניהיליזם איננו חולף, מכיוון שבן-האדם אינו רואה את הסכנה והוא בולע עם כל נשימה ונשימה, את הרעל אשר עשוי להמיתו.

דרך אגב: רואה אני בכל קשירת קשר בין דת וגזע אנאכרוניזם הסותר את התפתחותו הרוחנית של האדם כיום. אין מכחישים שקשר זה היה מוצדק בזמנים קדומים, אך כיום הוא מתנגד לדרגה רוחנית שאליה הגיע האדם בעלייתו. דבר זה בא לידי גילוי, הברור לעיני כל אדם, בחוקי-הגזע הגרמניים. כל מי שמחזיק, בצורה זו או אחרת, בקשר בין דם ודת, מן ההכרח שיגיע לידי מסקנות חומרניות השמות לאל את החיים הדתיים.

רואה אני את הקשר בין דת ופוליטיקה לאסון גדול מאוד, אסון גדול למדינת ישראל ואסון גדול לדת ישראל. העובדה ששיקולים פוליטיים, שיקולים של קואליציה וכדומה, שואפים לכך (או מסכימים לכך), להנחיל לחוגי-הדת עמדה או פונקציה פוליטית-אדמיניסטראטיבית במדינה, מן-ההכרח שתפלג את העם. התפתחות זו, ההולכת ומתחזקת אצלנו, היא הרת-אסון ליהדות ולמדינתנו. אך אני מדגיש, שכל זה נאמר כאן "דרך-אגב". איני מאמין ב"סכנה" האורבת לנו מן המפלגות הדתיות. הסכנה היא באווירה הניהיליסטית שבה אנו חיים – יחד עם העולם כולו.

שמואל הוגו ברגמן נולד בפראג ב-1883, והיה ידיד נעוריו של פראנץ קאפקא. ברגמן למד באוניברסיטאות פראג וברלין, וקיבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת פראג ב-1905. בשנים 1919-1907 היה ספרן בספריית האוניברסיטה בפראג, ומפעילי תנועת הסטודנטים הציונית "בר-כוכבא" בעיר זו. בובר וא.ד. גורדון השפיעו רבות באותה תקופה על הגותו היהודית והלאומית של ברגמן. ב-1919 עבר ללונדון וניהל שם את מחלקת התרבות של ההסתדרות הציונות. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1920 וניהל את בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים עד 1935. היה חבר "הפועל הצעיר" והשתתף בוועידת ייסוד ההסתדרות. היה ממייסדיה וראשיה של אגודת "ברית שלום" להתקרבות יהודית-ערבי, החל מ-1925. מ-1928 מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1935 ועד לפרישתו ב-1955, פרופסור בחוג לפילוסופיה, וכן כיהן כרקטור הראשון של האוניברסיטה בשנים 1938-1935. במשך יותר משבעים שנה החל מ-1903, פרסם, תחילה בגרמנית ומ-1912 גם בעברית, מאות מאמרים ומחקרים בפילוסופיה, יהדות, ציונות וספרות עברית, וכתב ספרים רבים בתולדות הפילוסופיה המשמשים, יחד עם תרגומיו, נכסי צאן ברזל של הספרות בשפה העברית, והשתתף משך שנים רבות בעיתונות ובבמות ספרותיות שונות בארץ, גם כעורך וכמתרגם. הוא נפטר בירושלים      ב-1975, תשל"ה.

במשך שנים השפיע ש"ה ברגמן בגישתו ההומאניסטית-דתית, הן בתחום התחדשות חיי הדת היהודית בישראל ברוח ערכים הומאניים (כיוון שהתבדה כמעט כליל), והן בדרישתו ליחס מתון וצודק כלפי הערבים. הוא חינך דורות של תלמידים שחלקם נעשו מורים בעקבותיו, והנחיל להם בעיקר ערכי ענווה, שקדנות, בהירות המחשבה ושאיפה ללשון כתיבה והרצאה שוות לכל נפש, שהן ההפך הגמור מן המקצוענות האקדמית המתנשאת, הפרטנית, שפשתה במדעי-הרוח.

מספריו העבריים: "הפילוסופיה של עמנואל קאנט" (1927); "הפילוסופיה של שלמה מימון" (1932, 1967); "הוגי הדור" (1935, 1970); "מבוא לתורת ההכרה" (1940, 1973); "מדע ואמונה" (1945); "מבוא לתורת ההיגיון" (1953); "אלוהים ואדם במחשבה החדישה" (1957); "הוגים ומאמינים" (1959); "תולדות הפילוסופיה החדשה", א' (1970), ב' (1973), ג' (1977); "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר" (1974).

חלקה הראשון של השיחה "סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת" נדפס לראשונה ב"מאזניים", אפריל-מאי 1966, ובשלמותה ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק שמונה-עשר:

עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים,  נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.

מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."

"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.

"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."

לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.

"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"

"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"

"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."

באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...

כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר!  – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.

עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.

שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.

"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."

"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."

היא לא צחקה.

"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"

רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.

טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי  השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.

המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.

פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:

"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"

והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.

"מה?"

"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."

חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.

 לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:

"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"

אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.

ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:

"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:

"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."

 "הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.

על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.

ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.

הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!

באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.

התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"

"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."

וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.

אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.

היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.

 אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.

ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ממכון הסקרים הוותיק והמהימן "ג'וחא את הרשלה" מודיעים כי מאז שהונהגו הפתקיות האדומות-לבנות הקטנות המזהירות מפני עודף שומן, סוכר, נתרן ושאר מרכיבי ה"שׁוֹמֵן טוּז" במצרכי המזון – עלתה פלאים מכירתם של המסומנים הטעימים האלה – כי עכשיו קל יותר לצרכנים לזהותם!

* אהוד יקר, רעיון יפה מאד לפתוח את העיתון בשיר של אסתר ראב. עשרות שנים אתה גומל לה חסד של אמת ושמה של המשוררת הראשונה ילידת הארץ  חי ואינו משתכח.

יישר כוח!

תקוה וינשטוק

אהוד: את הרעיון לפתוח כל גיליון בשיר של אסתר ראב העלה בפניי ידידי משה מוסק, לאחר שלצערנו יוסי גמזו ז"ל כבר אינו פותח את הגיליונות של המכתב העיתי.

לאחר שאחותי לאה שורצמן בן עזר הקלידה את כל השירים ובני בנימין (בן) העתיק את ניקודם, יש בידינו עכשיו קובץ מחשב אחד ושלם של "אסתר ראב / כל השירים" – שגם נשלח חינם במייל לכל דורש.

* ברכה לך אהוד בן עזר, ליום בחירות מוצלח ושמח, והערכה רבה לסבלנותך הברוכה בהענקת חופש פרסום בחב"ע, באורח החושף לטובה את הכפשותיו ההזויות של אורי הייטנר, כפי שציינת בסיפא:

"אהוד: אני מניח שאם היו למישהו היסוסים אם להצביע היום, יום שני, עבור ביבי ואם לא, הרי אחרי שקרא את דברי הטינופת, הרפש והג'ורה במהדורת הביבים שלך [של הייטנר] עליו ועל משפחתו – הוא כנראה לא יהסס ויצביע ביבי!"

אישית, אציין את דעתי שרינה מצליח ראיינה בגסות, תוך הבעת דעותיה המסולפות, ואורי הייטנר אכן נהנה מגסותה בהכפשת נתניהו ובהאדרת גנץ. 

כך לגבי אורי אבנרי בשעתו, שבהתנכרותו הכפיש את ישראל בחומרה, ובאחת מהרצאותיו, כאשר שאלתיו בעקיצה, השיב: "אדוני, שמח לגורלך הטוב כאשר אינני בשלטון. לו הייתי בצמרת, הייתי דואג שאנשים כמוך יאושפזו במחנות לחינוך מחדש..."

בברכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם ובהעפלה

* לעורך שלום, הנדון: שיר אהבה לעמק הירדן, מאת יוסי גמזו וקלוד פרץ. תודה רבה על הבלדה המקסימה – מילים ומנגינה. רק הערה/הצעה קצרה לגבי המנגינה:

וְאֵיךְ הִרְעַמְנוּ עַל פְּלִישַת אוֹיְבֵינוּ:"סוּרִי!"

להבנתי, סימן הקריאה אחרי המילה "סורי"! (כשמקדימה אותו המילה הרעמנו) מצביע על הצורך בקרשנדו (צליל מתגבר), ואילו בפועל המנגינה שם הינה דווקא במצב של דימינואֶנדו (צליל נחלש).

הואל נא להעביר את הערכתי והערתי למחבר המנגינה המוכשר. נעים לדעת שיש עדיין יוצרים

של שירים עבריים בסגנון זה.

בברכה,

עדינה אשל

האם הקול הנוסף – בפזמון החוזר – הוא קולו של יוסי גמזו?

לעדינה תודה רבה!

הקול הנוסף הוא של אותו זמר, פשוט אחרי שגומרים להקליט באולפן את הקול הראשי, עושים הקלטה נוספת שבה אני עושה את הקול השני בשיר, ויש לפעמים, אם צריך, מוסיפים להקלטה קול שלישי באותה צורה,  (זה לא מונע שאדם אחר יעשה את הקול השני).

בברכה,

קלוד

* חרף מגיפת הקורונה, אולמות הנוסעים של נתב"ג מפוצצים ממאות אלפי ישראלים, חלקם צעירים, מבוססים ואמידים, שהבטיחו לעזוב את הארץ אם ביבי ייבחר פעם נוספת לכהן כראש ממשלה.

ברוכים תהיו היוצאים מהדיקטטורה החונקת של ביבי-ארדואן-פוטין! ברלין מחכה לכם! גם פורטוגל! עם אזרחות כלל-אירופית תוכלו להצטרף גם לזרם הפליטים החודר ליוון.

* האם ייתכן שהנשיא החכם שלנו התבטא כלפי מערכת הבחירות האחרונות שהיא "מטונפת"? לא. לא ייתכן. נשיא חכם לא מדבר כך על הדמוקרטיה הישראלית – שהתנהלה פעם נוספת במיטבה בבחירות האחרונות. הזיכרון פשוט קצר לגבי איך ניראו והתנהלו מערכות בחירות בשנים קודמות.

* הייתי מוכן לשלם הרבה בשביל להיות זבוב בחדר של אורי הייטנר כשפירסמו את תוצאות המדגם.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל