פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1521 בפורים תש"ף

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באדר תש"ף, 9.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי מוֹלֶדֶת. טְבַרְיָה. סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. // אהוד בן עזר: פורים בפתח-תקווה, 1886, לפני 134 שנים. // אמיר לוי: "החלטת בג"ץ למנוע מנתניהו הקמת ממשלה תפגע קשות בדמוקרטיה." // מתי דוד: 1. ממשלת חרום לאומית עכשיו! 2. מכובדיי הרמטכ"לים גנץ יעלון ואשכנזי. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.3.20. // משה גרנות: על הספר "בראי הזמן" מאת אורה עשהאל. // תקוה וינשטוק: מי מתחפש לגרעינים של חיטה? צמח חודש אדר: זוּן מְשכר. // דניה מיכלין עמיחי: ליא קניג – שחקנית שאין לה שיעור. // נעמן כהן: משה סמולינסקי-יעלון – הבגידה הגדולה. // אברהם ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות.  [השיחה נערכה בחודש יוני 1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

טְבַרְיָה

כּוּכִים כְּחֻלִּים

מְסַלְסְלִים עַצֶּבֶת,

עָקְמַת גַּג פּוֹזְלָה

בַּמַּעֲלֶה.

הוֹד זִקְנָה:

דֹּמֶן-דּוֹרוֹת

דָּשֵׁן, מָתוֹק

נִשְׁפָּךְ כִּדְבַשׁ

בְּמִטַּת-סִמְטָא.

שֶׁמֶן, עִטְרָן,

גֶּלְלֵי חֲמוֹר,

פּוֹעֵם רָחוֹק

סַנְדָּל אָדֹם

וּצְמוּק-לֶחִי, צָהֹב

מֵאִיר "בַּעַל הַנֵּס"

וְהָרַמְבַּ"ם

"חֲמִשִּׁיּוֹתֵיהֶם"^*

פּוֹשְׁטִים בִּדְחִילוּ

עַל קְהַל מְזַמְּרִים

בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת;

בַּעֲרוּצִים בֵּין אֲבָנֵי-שְׁחוֹר,

כְּחוֹל וְתֹם מָשְׁחוּ

יְדֵי סַבְתּוֹת צְמוּקוֹת:

כְּבוֹד שַׁבָּת  –

כְּבוֹד שַׁבָּת.  –

1930

­­___________

^* צורת כף-יד פשוקת-אצבעות על פתח הבית לשם סגולה.

*

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:

רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים

עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

רַכּוֹת כְּיָדַיִם

בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;

וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים

טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים

שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;

שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן

לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך

וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם

אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.

וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר

אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ

עלַ הֲגַנָּה וּמִלְחָמָה.

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.

עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי

רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

1930

* * *

אהוד בן עזר

פורים בפתח-תקווה, 1886

לפני 134 שנים

מתוך "פרשים על הירקון", 1989

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו בה כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

*

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.

"מתנפלים עליהם ומכים?"

"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה...

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:

"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."

"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.

"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודיה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב "סולחה" עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

אהוד בן עזר

* * *

באבל כבד על מותה של גילה שריר

אשתו של הצייר דוד שריר

הלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון, 8.3

ב-3.30 אחר-הצהריים

בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה

תנחומינו לכל המשפחה הנהדרת והמיותמת

* * *

אמיר לוי

"החלטת בג"ץ למנוע מנתניהו הקמת ממשלה תפגע קשות בדמוקרטיה"

ציטוט מתוך אתר "מידה", 03/03/2020

פרופ' אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארה"ב, התייחס באירוע בת"א למשבר הפוליטי והמשפטי בישראל:

"האכיפה הבררנית נגד נתניהו יצרה תקדימים מסוכנים."

"החלטה של בג"ץ למנוע מנתניהו הקמת ממשלה תהיה התערבות חמורה בדמוקרטיה ופגיעה קשה בחזקת החפות," כך אמר הבוקר (שלישי, 3.3) פרופ' אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארה"ב, באירוע של הפורום הישראלי למשפט וחירות שנערך באוניברסיטת תל-אביב. בהקשר לעתירה שהוגשה הבוקר לבית המשפט העליון בבקשה לאסור על נתניהו להקים ממשלה בשל כתב האישום נגדו.

דרשוביץ הוסיף ואמר כי "כתב אישום כשלעצמו הוא חסר משמעות. זו רק החלטה להאשים. זו כמו שאני אגיש תלונה אזרחית נגד מישהו ועל סמך זה יקבעו אם הוא רשאי לקבל משרה כלשהי." לדבריו, "כתב אישום הוא לא ראיה לשום דבר, והרעיון להפוך אותו לכלי לפסילה של אדם ושל תוצאות הבחירות יחסל למעשה את חזקת החפות. אני אתנגד נחרצות לכל החלטה של בית המשפט לא לאפשר לנתניהו לשמש כראש ממשלה. זה דבר חמור שיכול לפגוע בכולם ואני מקווה שלא יקרה. היום זה ראש הממשלה ומחר זה יכול להיות אני או אתה או כל אזרח אחר."

בהתייחסו באופן ספציפי לאישומים בתיקי נתניהו, אמר דרשוביץ כי לדעתו האשמה בהפרת אמונים מהווה "עלבון לדמוקרטיה". "אף אחד לא צריך להיתבע על משהו כללי ומעורפל כזה," אמר והסביר: "אם אתה רוצה לתבוע מישהו על זה שלקח סיגרים ושמפניה אז תיצור חוק ברור בעניין. אסור שמשפטן או שופט יהיו מי שמחליטים היכן עובר הסף הזה. זה מה שיוצר את האכיפה הבררנית ולכן אני מתנגד לתיק 1000. המערכת המשפטית בישראל פגומה בכל הקשור לחוק הפלילי, ולדעתי הכנסת צריכה לבטל כליל את סעיף הפרת האמונים."

בנוגע לתיקי 2000 ו-4000, אמר דרשוביץ כי מדינת ישראל היא "הדמוקרטיה היחידה בעולם המערבי שהגדירה 'סיקור אוהד' או ניסיון להימנע מסיקור שלילי כדבר שאפשר לקבל ולהציע כשוחד." לדבריו, "אם הכנסת תחליט מחר לחוקק חוק שקובע שניסיון לקבל סיקור אוהד הוא פלילי, אפילו לא חבר כנסת אחד יצביע בעדו כי אז כולם יהיו אשמים בפלילים. הרעיון לפיו סיקור אוהד הוא פשע – מנוגד לחופש העיתונות ולדמוקרטיה. לדעתי זו טעות חמורה של מנדלבליט להאשים ראש ממשלה באישום תקדימי כזה. תהיה לזה השפעה מסוכנת ואני מתנגד לה נחרצות."

פרופ' דרשוביץ, שידוע בחברותו ארוכת השנים במפלגה הדמוקרטית ובתמיכתו במועמדות הילרי קלינטון לנשיאות, היה לאחרונה חבר בצוות ההגנה הנשיא טראמפ במהלך משפט ההדחה שהתנהל נגדו בסנאט והסתיים בזיכוי. לדברי דרשוביץ, הוא מוצא דמיון גדול בין האישומים נגד ראש הממשלה נתניהו ומשפט ההדחה של טראמפ.

"התנגדתי לטראמפ בבחירות אבל הגעתי לסנאט כדי הגן על החוקה מפני פוליטיזציה. אם היו מדיחים את טראמפ בגלל האשמות מגוחכות כאלה, ההדחה היתה הופכת לנשק פוליטי שמאיים כל נשיא. גם בישראל החוק בנושא ברור, ואם יש ראש ממשלה שלא מוצא חן בעיני הכנסת היא יכולה להדיח אותו באופן דמוקרטי. השימוש שמערכת המשפט בישראל עושה בחוק נגד ראשי ממשלה הוא תוקפני מדי וללא צורך."

דרשוביץ סיפר גם על חלק מחוויותיו האישיות בעקבות החלטתו לסייע משפטית לנשיא טראמפ, למרות היותו חבר במפלגה הדמוקרטית. "הייתי המשפטן היחיד שהסכים לעשות את זה והפכתי למצורע. אנשים הפסיקו להזמין אותנו לארוחות וגם חלק מקרובי המשפחה שלי הפסיקו לדבר איתי. קיבלתי גם איומים על חיי. 500 פרופסורים מהאקדמיה חתמו על עצומה נגדי וקבעו שאני טועה, אבל בסוף הסתבר שכולם טעו ואני צדקתי."

בנוגע לספר שפרסם לפני כשנתיים ובו פרס את הטיעון נגד הדחת טראמפ, אמר דרשוביץ כי כאשר החל לחבר אותו הוא בכלל עסק בהתנגדות להדחה אפשרית של הנשיאה קלינטון. "היה נראה אז שהילרי עומדת להיבחר וחלק מהרפובליקנים כבר דיברו על הכוונה להדיח אותה, ואני כמובן התנגדתי להדחה כזו על בסיס פוליטי בלבד," סיפר. "בסוף יצא שטראמפ נבחר אז הספר נכתב עליו. אם הייתי כותב את אותם דברים בדיוק בזכות קלינטון היו מקימים בוושינגטון פסל לכבודי, אבל כאשר זה היה בעד טראמפ כל המומחים פתאום יצאו נגדי בהתקפות אישיות מבלי להתייחס בכלל לטיעונים שהצגתי. זו צביעות, אבל זה רק נתן לי עוד כוח. גם בישראל הרבה אנשי אקדמיה שמתנגדים לנתניהו היו שמחים לראות איך משתמשים בפלילים כנשק פוליטי."

פרופ' דרשוביץ כיהן במשך שנים ארוכות כמרצה בכיר באוניברסיטת הרווארד, וחיבר ספרים רבים בשלל נושאים החל ממשפט ועד ציונות והמזרח התיכון. באירוע הבוקר הוא דיבר בהרחבה גם על מבנה מערכת המשפט בישראל ועל הסערות הרבות שקמו סביבו בשנים האחרונות.

לדבריו, "אין אפשרות שמערכת המשפט תיקח חלק כה משמעותי בחיי האזרחים מבלי שהאזרחים ידרשו דין וחשבון. אם בג"ץ החליט שהוא מתערב ומשפיע בפועל על חיי האזרחים בישראל, אז הוא צריך להבין שהיחס אליו יהיה בדומה לשאר הרשויות. בית המשפט הוא לא מעל החוק והוא נתון לכל המגבלות הדמוקרטיות כמו כל מוסד אחר. שופטים הם בני אדם ולא צריכים להיות מעל לכל ביקורת."

דרשוביץ הזכיר את המקרה בו בית המשפט העליון בארה"ב התערב בקביעת תוצאות הבחירות בשנת 2000 והורה על ספירה חוזרת. "ביקרתי אז את השופטים באופן חריף," אמר והסביר: "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם בית המשפט נכנס כשחקן פעיל לזירה הפוליטית הוא צריך להיות מוכן לקבל ביקורת. אם שופטים לא מסוגלים לקבל ביקורת, הם לא צריכים להתערב בנושאים כאלה ולהשפיע ככה על חיי האזרחים. אני מבין למה ידידי אהרן ברק החליט שהוא צריך ליצור מערכתית חוקתית שבה בית המשפט משמש איזון לממשלה ולכנסת. זו היתה יכולה להיות גישה טובה אם ישראל היתה מאמצת חוקה ב-1948, אבל במבנה הפוליטי הנוכחי קשה למצוא לגישת ברק ביסוס והיא רק מזמינה עוד קשיים ובעיות."

דובר נוסף באירוע היה שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן אשר התייחס למערכת היחסים בין הכנסת והממשלה לבית המשפט. לדבריו, בישראל קיים מצב ייחודי בו "למרות שאין לנו חוקה, יש לנו משבר חוקתי מתמשך." פרופ' פרידמן יחס בחלקו את המשבר הפוליטי בשנה האחרונה בחלקו למהפכה המשפטית אותה הוביל אהרן ברק, אשר יצרה מצב בו ישנה "מעורבות עמוקה של הממסד המשפטי בזירה הפוליטית."

לדברי פרופ' פרידמן, "בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה הפכו לשחקנים חשובים בזירה הפוליטית, ובמובנים מסוימים שולטים בה. כל הניסיונות שהיו בעבר להגביל את ההתערבות המשפטית הוסרו ובוטלו: הרעיון שלא הכול שפיט נעלם, העובדה שכל אחד יכול לעתור לבג"ץ בכל עניין ציבורי, וכל מינוי בממשלה פתוח לאתגר בפני בית המשפט. גם ההחלטה שאומרת שחוות הדעת של היועמ"ש מחייבת את הממשלה היא מרחיקת לכת."

פרופ' פרידמן התייחס להתפתחות נוספת בייצוג המשפטי, לפיה לממשלה אין זכות להיות מיוצגת בבית המשפט ללא אישור היועמ"ש, והגדיר אותה כ"חוק שמעולם לא שמעתי עליו בשום מדינה בעולם. זה עלבון לכללי ההליך המשפטי ההוגן."

פרופ' פרידמן התייחס גם לאפשרות שבית המשפט ימנע מנתניהו להקים ממשלה למרות ניצחונו בבחירות ואמר כי "החוק במקרה הזה ברור מאוד, אבל מבחינת בג"ץ מדובר בשאלה פתוחה שיכולה להיות נתונה לפרשנות. אמירה כזאת תהיה למעשה קביעה שעבור בית המשפט חזקת החפות לא קיימת יותר, וכתב אישום הוא כבר הנחה מראש שהאדם אשם."

עו"ד ג'וני גרין, מנכ"ל הפורום הישראלי למשפט וחירות, שיזם את האירוע, אמר ל'מידה' כי "הפורום נועד לקדם תפיסת עולם משפטית שמרנית, מתוך עקרונות של ריסון שיפוטי, חירויות פרט, הפרדת רשויות וצמצום מעורבות מדינה. במסגרת מאמצים אלו אנו מקיימים אירועים מעמיקים העוסקים בסוגיות משפטיות מורכבות." לדבריו, "פרופ' דרשוביץ, שאינו חשוד כימני או כשמרן, מזכיר עד כמה מערכת המשפט בישראל התרחקה מנורמות בסיסיות ומקובלות בעולם הדמוקרטי והחופשי. נמשיך לתרום לגיוון השיח המשפטי בישראל, תוך הענקת במה לטיעונים ולתפיסות שלרוב אינן נשמעות במרחב הציבורי."

אמיר לוי

* * *

עד מתי אביגדור ליברמן ימשיך לשגע

את מדינת ישראל?

* * *

מתי דוד

1. ממשלת חרום לאומית עכשיו!

נתניהו, גנץ, ליברמן! אזרחי המדינה יוקיעו אותכם ולא יסלחו לכם, על כי בשעת חרום בה אנו מצויים, אתם ממשיכים במריבות האישיות והמפלגתיות שלכם, כאילו לא קרה כלום. תתנתקו מטרוף המערכות של "החגיגה הדמוקרטית" שאיבדה שליטה בגללכם. תרימו עיניים ותקשיבו מה חושבים ומדברים האזרחים, המצפים להקמת ממשלת חרום, ולו זמנית, כדי להתמודד עם המשבר הדרמטי, הרפואי, הכלכלי, החברתי והשלטוני שמתחולל בתוכנו, ומסביבנו בעולם כולו. הפגינו מנהיגות אמת לטובת כולנו כדי לחיות ולעבור את המשבר בשלום. הקימו ממשלת חרום זמנית בהסכמה ועכשיו.

הנאמנות שלכם למדינה ולנו, האזרחים, קודמת לנאמנות שלכם לסיסמאות ולמפלגות שלכם. נבחרתם כדי להנהיג ולא כדי להמשיך מריבה אישית ומשפטית בלתי פוסקת מי ישלוט עם מי ועל מה. תפגינו אחריות של מנהיגות אמת ותתפשרו עכשיו. כולנו זקוקים לעוז לתמורה לאור הפורענות שמתחוללת בצמרת הפוליטית, שגורמת לשיבוש כל תחומי חיינו, בהיעדר תקציב ומשילות הכרחיים – שאתם מחויבים להם.

[אהוד: מה אתה רוצה מביבי? הלא הם, מתנגדיו, מחרימים אותו ומנסים להדיח אותו באמצעים משפטיים-כביכול ומבלי שתעמוד לו חזקת החפות על כל השטויות שבגינן הוגשו נגדו כתבי האישום!]

2. מכובדיי הרמטכ"לים גנץ יעלון ואשכנזי

האומנם במפלגתכם התחולל מהפך? האם בחרתם בטיבי רק כדי לסלק את ביבי? במקום ביבי הישראלי המושחת – בחרתם בטיבי הצדיק הפלסטיני? האומנם במקום ישראל לפני הכול בממשלת אחדות לאומית – בחרתם בשלטון לפני הכול, בעזרת אחמד טיבי, יועצם של ערפאת ועבאס, יריבינו ואויבינו האמיתיים?!

בשעת חרום בריאותית, כלכלית, חברתית ושלטונית בה אנו מצויים, אינכם מבינים שמחוייבותכם למדינה קודמת מהתחייבותכם לסיסממ של בחירות "רק לא ביבי"? – בעזרת רק טיבי? מה קרה לכם? אני חייב להזכיר לכם מה אמר בזמנו חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, לחבריו בליגה הערבית: "אל תלחמו בישראל כדי להרוס אותה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם במריבות בתוכם."

לאן אתם מובילים?! המדינה זקוקה לריפוי מונע. החברה זקוקה לריפוי בעיסוק. המפלגות זקוקות לריפוי בהלם כדי למנוע החלטות חלם. שלושתכם הייתם מפקדי ומנהיגי צה"ל. היו מעתה גם שותפים ראשיים למנהיגות אזרחית בממשלת אחדות לאומית רחבה.

מתי דוד

רמת אפעל 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה. זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת. אני לא שייך לתל"ם כזאת. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג. כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא איתו. אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות."

* גבולות גיזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים." נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל ליבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתוכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באוייב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודייה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין... ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא. מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף. חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי. חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי  שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכול, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות". אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה. החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קירבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות. ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?)

 כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.  

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכול שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.  הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכול נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך. הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו. התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד?"

סגל השפיל את עיניו במבוכה.

"80 ח"כים לפחות?"

סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו היתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמיתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופייה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמיתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמיתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה."

ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע."

ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמיספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, היתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט. אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה היתה הופכת לסינגפור של המזה"ת, כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמיתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף). סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו. כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המיידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש. מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו. ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחות את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך היתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת היתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האוייב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא היה גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי, שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח...

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב היתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים ולסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית היתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכול כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא היתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפלדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מיגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר... לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות".

בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת ליבה, שהידיעה ב"קונטרס" היתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו היתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו".

סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ----ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב."

היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס איתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום). אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אימצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי, וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים, הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול.

ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים.")

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו."

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו –"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור). אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר. קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית. מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם. האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו," "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו. ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מיספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית. הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל."

הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א. טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה. אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד... זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון: עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%."

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת."

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

עיון במגירות העבר

על הספר "בראי הזמן" מאת אורה עשהאל

הוצאת חדרים 2019, 250 עמ'

חזון נפרץ בימינו אלה: זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה. ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכול נמצא בהם: טלפון, זיכרון של שיחות ומסרונים, דרכים קלות ליצור קשרים חברתיים (דוא"ל, פייסבוק, ואטס אפ, אינסטגרם), שעון ולוח שנה, אמצעי ניווט (וייז), אמצעי נוח להבטיח חנייה (פנגו), אמצעי להשיג מונית (גט טקסי), עיתון (ואללה, YNET וכו'), מצלמה, מסרטה, אלבום תמונות וסרטים, מחשבון, חלון אנציקלופדי (גוגל), יומן, פנס, מאגר של מוסיקה, מאגר משחקים, "חנות" בה ניתן להשיג אינספור יישומים. וברור שלא הזכרתי את כל פלאיו של המכשיר המדהים הזה שהגיע לעולם רק בשנת 2007, כלומר "אתמול".

יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב – הרבה פחות טוב: הסמרטפון מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא אחת לאסונות בקרב הנוער. הסמרטפון מייתר את הצורך לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג'י, והנמען יודע למה התכוונת. היום להביא לנער, או לנערה, ספר כמתנה – המחווה תתקבל כעלבון.

אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם, איך התרגשו מ"כוכבים בחוץ", משירי רחל, מהאידיליות של דויד שמעוני, מ"מלך בשר ודם", איך התחרו הצעירים ביניהם מי קרא את "מלחמה ושלום" או את "יאן כריסטוף". אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר.

כנגד מה נאמרים דבריי בהקדמה הזאת?

כנגד ההחמצה הגדולה של דור הצעירים להתוודע אל קורותיהם של החלוצים בני שלוש העליות הראשונות, שהיו נפילים ממש, ושבזכותם יש לנו היום מדינה פורחת ומשגשגת. כבודן של העליות המאוחרות יותר במקומו מונח, כולל העליות הגדולות שאחרי קום המדינה, אבל לא ניתן להשוות את מפעלן של אלו למפעל האדיר של שלוש העליות הראשונות: קודם כול, שתי הראשונות אירעו בימי השלטון העות'מני, שלטון אלים ומושחת, ושנית מדובר במתי מעט של אידיאליסטים בים של עוינות, כשהם נאלצים לעבוד בעבודות מפרכות שדורות על דורות היהודים לא התנסו בהן, ועוד באקלים הקשה של הארץ שלא דמה כלל לאקלים בארץ המוצא. העלייה השלישית אמנם התרחשה לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים, אבל תנאי חייהם דמו מאוד לתנאי החלוצים של שתי העליות הראשונות, מה עוד שגם בימיה של עלייה זאת טרם הוקם כוח מגן משמעותי ליישוב העברי בארץ. היה לי הכבוד להכיר את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, ואני מעיד מ"מידע אישי", כפי שנהוג לומר, כי מדובר ממש בנפילים שהיו פעם בארץ.

ייתכן שדווקא הטלפון החכם יכול לשמש נתיב שבו הצעירים יכולים להתחבר אל דמויות הנפילים, של החלוצים והבונים. מחנך בעל לב יכול לבקש מחניכיו לחפש בסמרטפון (!) מידע על יואל משה סלומון, מלכה ואפרים פישל אהרונסון, מניה וישראל שוחט, אהרן דויד גורדון, דבורה ושמואל דיין, מרים ויוסף ברץ, יוסף בוסל, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי. מהדמויות המרתקות האלו ניתן להתנתב אל ספרות של הימים הרחוקים ההם, כמו למשל, "במדרון" של נחמה פוחצ'בסקי, חלוצת העלייה הראשונה, ספר שהפיקו ופרסמו שני ניניה – אורה עשהאל ועצמון יניב.

אורה עשהאל זילברשטיין ("עשהאל" הוא שם עט שאימצה על שם סבה שגידל אותה לאחר שאימה נפטרה זמן קצר אחרי הלידה) היא בעלת תואר דוקטור בהוראת מדעים ותקשורת. היא סופרת, משוררת ועורכת, ומקדישה חלק גדול ממפעלה הספרותי לחקר המשפחה, שאחד מענפיה הגיע ארצה בעלייה הראשונה. כאמור, אחת הדמויות שבהן היא מתמקדת היא נחמה פוחצ'בסקי, נפ"ש – איכרה עמוסת עבודה, שהשקיעה את זמנה הלחוץ להתנדבויות רבות – וכתבה רומן מדהים באיכותו. שבו גיבורי העלייה הראשונה מעוצבים ביד אמן.

במגירותיה של אורה עשהאל מצוי שלל כתבים, מכתבים, פתקים, שירים – של אבותיה ואימותיה. איך דואגים שהאוצר הזה לא ילך לטמיון? האם להכין קובץ של תעודות? מי, חוץ מחוקרי התקופה, עשוי לקרוא ספר כזה? האם להכין רומן בדיוני עם שמות בדויים? והרי חשוב שהקורא יעשה הכרה עם דמויות חיות!

המחברת מצאה תחבולה ספרותית מעניינת: במסגרת הספר מסופר על כך שהמחברת, אורה עשהאל, נמצאת בתרדמת לאחר שהיתה מעורבת בתאונה ברמזור אדום. קרוביה המודאגים מבקשים לעורר אותה על ידי כך שיקריאו לה קטעים מתוך המסמכים שבמגירותיה, שהיא היתה כל כך מרוכזת בהם. הקורא מתוודע לעובדה שהתאונה לא אירעה במציאות, וכי המחברת משתמשת בה כבתחבולה: במבוא המחברת מציינת שמדובר ב"תרדמה ספרותית", ולקראת סוף הספר מוזכר "תרחיש מבוים", ושגיא, הנכד שלה, שיש לו תפקיד מרכזי בעלילה, מציין שהתרדמת היא בדייה.

ובכן, אורה עשהאל נמצאת, כביכול, בתרדמת ומאושפזת בבית לווינשטיין, וכל קרוביה-אוהביה באים לסעוד אותה שם, וקוראים ליד מיטתה מהמסמכים שהוצאו ממגירותיה. מאחר שמדובר באנשים עובדים, נבחר הנכד שגיא שיחטט במגירותיה של סבתו.

לשגיא יש בעיות משלו: הוא עומד להתגייס, ובדיוק חברתו לילי נטשה אותו. הוא נכנס לקודש הקודשים של חדר העבודה של סבתו, ומוציא מהמגירות מדי פעם מסמך שלדעתו ראוי כי ייקרא ליד מיטתה של הסבתא, אולי תתעורר. הוא מוציא מהמגירות תעודות שונות, ומעביר לאימו, לסבו (עמי, בעלה של אורה), ולשאר בני המשפחה היושבים ליד מיטתה של אורה, וקוראים את הקטעים ששגיא מעביר אליהם. בחירתו של שגיא למשימה הזאת על ידי המחברת היא בהחלט נכונה, שכן, ברור שממנו לא יהיו לקורא פרטנזיות לרמה ספרותית גבוהה, אלא אדרבה, יש ציפייה שיכתוב בלשון המקובלת על בני הנוער.

שגיא מוציא מסמך אחרי מסמך בסדר אקראי, אבל בסופו של דבר, הקורא מקבל סיפור קורותיהם של דורות חלוצים ובונים, אנשי תרבות וספר, דוברי עברית וכותבי עברית. אנחנו פוגשים את מיכל פוחצ'בסקי, מדריך החקלאות, ואת נחמה פוחצ'בסקי, שכבר בנעוריה כתבה עברית שהרשימה את המשורר י"ל גורדון; אנו פוגשים את עשהאל פוחצ'בסקי ועידה וילסון, סביה של אורה אשר בביתם גדלה לאחר שהאם יונה נפטרה אחרי הלידה (אורה כותבת עליה באהבה גדולה ובצער על הגורל המר שלה), ולימים אביה נשא אישה אחרת. הספר מזכיר את מוראות מלחמת העולם הראשונה, הגיוס לצבא הטורקי המבהיל. וכן את הענף הצפתי של המשפחה, שהגיע ארצה בסוף המאה ה-18; מאורעות תרפ"א, תרפ"ט; הדים ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (המכתבים של עמי זילברשטיין ושל עצמון יניב).

אנו לומדים מהזיכרונות והמכתבים שבספר שהיתה תקופה בה יהודי ארץ ישראל יכלו לשהות בביירות ובדמשק.

הספר מביא שפע של סיפורים, תעודות, מכתבים, קטעי יומנים, וכן תמונותיהן של הדמויות הפועלות. דרך "הדיווח" הזאת מיתרגמת לתבנית של קולאז'. במסגרת המצומצמת של הרצנזיה יהיה ממש בלתי אפשרי לכסות את כל תכניו, לכן ארשה לעצמי להתרכז בעניין אחד – היומן המרתק של עשהאל פוחצ'בסקי, סבא של אורה, ובנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי.

היומן הזה מציע מבט מהימן אל תלאותיהם של אותם ימים: עבודת פרך, אקלים אכזרי, שלטון אלים ומושחת, מחלות מידבקות, מלריה, ויש בכל האזור – מעקרון ועד פתח-תקווה, רק רופא אחד, ד"ר מזא"ה. צעירים מיואשים יורדים מהארץ לאירופה ולארצות הברית. אם מבקשים להגיע מראשון לציון ליפו (שיש בה רק שלושה-ארבעה רחובות מרופשים) שוכרים דליז'אנס הרתום לסוסים תשושים, וזאת רק במקרה המאושר שאין נשדדים בדרך.

והנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ועשהאל הוא בגיל גיוס. הוא אמנם עובר סדרת אימונים בצבא, אבל תמורת כופר של עשרות מטבעות זהב הוא מקבל שחרור לזמן קצוב. את הכופר היקר הזה הוא חייב לחדש כל פעם מחדש. באיזה שהוא שלב השלטון התורכי אינו מסתפק בתשלום כספי (בשל האינפלציה הדוהרת לא היה ערך לכסף התורכי), והוא מבקש בשנות המחסור – תשלום בשקי חיטה. בה בעת מגיעה צרה חדשה: הארבה פשט בארץ וגרם לרעב נורא. הממשלה גוזלת בכוח הזרוע את מעט החיטה מהאיכרים, ובהיעדר מספוא לבהמות – אלו שובקות חיים.

עשהאל מתאר את המצב הקטסטרופלי של המגויסים לצבא התורכי: עבודת פרך בביצורים ובסלילת דרכים, המגויסים מזי רעב, לבושי סחבות, נעליהם קרועות, ורובם סובלים מדיזנטריה ומטיפוס הבהרות בעטיין של הכינים שלא ניתן להיפטר מהן. היישוב היהודי שומע סיפורי זוועה על מה שקורה למגוייסים לצבא התורכי.

 עשהאל מתאר בצורה מרתקת את הדרמה שהתרחשה בראשון לציון כאשר הצבא התורכי צר על המושבה כדי לצוד טעוני גיוס ועריקים. עשהאל היה בטוח שהאישור שבידו יציל אותו מהגורל הנורא של המגויסים, אבל מסתבר שהתורכים פסלו את האישור כי אין עליו תמונה. כשהוא מבין לאיזה גורל הוא עלול להיקלע, הוא מנצל רגע של אי-תשומת לב, ובורח אל תוך בית הכנסת, ומשם דרך החלון הגבוה – אל החצר, ואל חצרות אחרות, תוך שהוא מושך שמלה מחבלי כביסה ומתחפש לאישה. הוא מתאר בפרטי פרטים את הבריחות שלו ממשקפות הצופים התורכיים, את היציאה מהמושבה בתחבולות, ואת האודיסיאה של המעבר ממקום למקום עד הגיעו ללטרון, שם הוא אמור לזכות בחסות ובישועה. הדברים אינם נאמרים במפורש, אבל בבריחות האלו, ובמפגש עם דוברי תורכית, ערבית וצרפתית, מן הסתם מסתבר שעשהאל ידע לדבר בשפות אלו. וכן, חברו של עשהאל, משה, שלא היה לו אומץ לקפוץ מהחלון הגבוה של בית הכנסת, וכשלבסוף קפץ, הוא נלכד על ידי התורכים, והוכה עד שכמעט יצאה נשמתו.

על עוולות התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה ניתן ללמוד מיומנה של אשת עשהאל, עידה, בת למשפחת וילסון, שהיגרה מביאליסטוק לארצות הברית, ומשם לארץ ישראל, כשאביה משמש כקבלן הבונה בתים בתל-אביב. עידה מתארת את גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה מארץ ישראל, וכיצד אביה היה מסכן את נפשו כדי להביא מכתבים למגורשים באלכסנדריה, ומכתבים מהם לקרובים בארץ.

יש בספר גם שירים ומכתבים מכמירי לב שעשהאל כתב לאהובתו-אשתו עידה. יש תיאור של החגיגה המרשימה שערכו תושבי ראשון לציון עם ביקורו במושבה של הברון אדמונד דה רוטשילד, וכן הרהורים נוגים של המחברת על אימה שלא זכתה להכיר – כל אלה ראויים לעיון מיוחד לעצמם, אבל אם אספר הכול – אולי אפגום ברצונו של הקורא הסקרן לקרוא את הספר.

וכן, אני מפנטז על הנערה, או הנער, שמורים יכוונו אותם למצוא בטלפון החכם ערכים כמו "העלייה הראשונה", "נחמה פוחצ'בסקי", ובסופו של דבר יתנתבו אל ספרה של אורה עשהאל המגיש לקורא תעודות מאליפות על התקופה ההיא ועל גיבוריה.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

מי מתחפש לגרעינים של חיטה?

צמח חודש אדר: זוּן מְשכּר

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן אוצרת הגן הבוטני

אומרת ד"ר שרה'לה אורן: "המקור למנהג ההתחפשות בפורים הוא מה שנאמר ב'מגילת אסתר': "הוא (חודש אדר) אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב." (מגילת אסתר ט', כ"ב). מקור אחר  במגילה למנהג ההתחפשות בפורים הינו: "ונהפוך הוא. ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם – ונהפוך הוא: אשר ישלטו המה בהם."

זה לא רק מהפך בגורל עם ישראל מהשמדה מובטחת להצלה שלמה, ממשיכה ד"ר אורן במאמרה המאלף, "זה גם מהפך במעמדם של כמה מגיבורי 'המגילה'. אסתר לא עוד נערה יתומה נחבאת אל הכלים שאינה מגדת את מולדתה ואת עמה, אלא מלכה הלוקחת בידיה את גורלה וגורל עמה. מעבר מרשים עובר גם  מרדכי, שהכעיס את המן בעקשנות שלא להשתחוות לו – עד לתלייה של המן על עץ גבוה, ועד הפיכתו של מרדכי כמשנה למלך: "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי."

מדי שנה, לקראת פורים, פתחת הבוטנאית ד"ר שרה'לה אורן צוהר לתחפושות בעולם הטבע, בעיקר של צמחים. התחפשות הנה עוד מקור להישרדות טבעית. העמדת פנים על מנת להצליח להביא צאצאים ולשמר את ההמשכיות. גם בטבע יש תהפוכות ומהפכות. הפעם בחרה בצמח "זוּן מְשכר" –lolium, שגרעיניו מתחפשים ל...גרגירי חיטה.

[אהוד: לפי ההמשך ניראה לי שהכוונה למְשקר ולא למְשכר].

ל"זון המשכר" גרעינים תפוחים, דומים לזרעי תבואה. וקשה לברור אותם. מבחינה בוטנית נחשבת תכונה זו כהתאמה מוצלחת של הצמח להישרדות בשדות התבואה. היוגב אוסף את גרגירי הזון לאסם יחד עם גרעיני החיטה וזורע אותם מחדש בעונה הבאה. יש מקומות בהם שמו של הזון המשכר הוא false wheat –"חיטה מזוייפת". שמו המדעי של הצמח הוא temuentum liliao. שם זה מופיע בכתבי המשורר הרומי וירגיליוס  שחי במאה הראשונה לפני הספירה. קרל לינאום, בוטנאי ורופא שוודי בן המאה ה-18, השתמש בשם זה במחקריו. לינאום החל במיון עקבי של צמחי חיטה ויצר שיטה לברירת צמחים הקיימת עד היום בשינויים מסוימים ומאפשרת מיון חדשני וסילוק צמחים. עד אז היה הזון המשכר  נפוץ בשדות תבואה. יש הטוענים שהמילה "לואילום" הנה תרגום מיוונית ופירושה רמאי או ערמומי.

הזון המשכר מקיים יחסי שיתוף – סימביוזה – עם סוג של פטרייה החודרת לצמח ולוקחת ממנו חומרי מזון. ובתמורה מייצרת תרכובת אורגנית על בסיס של חנקן בשם "לולין", המשמשת כחומר קוטל חרקים. ה"לולין" מגן על הצמח מחרקים וצאוכלי עשב, צאן ובקר. טחינת גרעיני החיטה לקמח שבתוכו כמות גדולה של זון משכר יוצרת רעל המסכן גם בני אדם.

את השם העברי "זון" העניק לצמח אפרים הראובני, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים". כבר ב-1917 פירסם א. הראובני חוברת,"שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו" – והוא מדבר בו על ה"זון" המופיע במשנה: "מהחיטים והזונין אינם כלאיים זה בזה." (משנת כלאיים א', א').

מקור המילה "זונין" בשורש "זניה", שעניינו לא ללכת בדרך הישר. כפי שמזכיר הקדוש ברוך הוא את בני ישראל אחרי קבלת התורה, בעודם במדבר: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר ט"ו ל"ט). רעיון זה מתקשר לאופיו של הזון המגדל גרעינים דומים להפליא לגרעיני חיטת הלחם אך תוכנם ומטרותיהם שונים בתכלית. בערבית מכונה הצמח "זואן". הצליל  דומה ל"זון". במקרה של מין זה "אביד-זואן" –"זואן לבן." (יש גם זואן שחור – זואן אסווד). בעברית הצמידו לזון את הכינוי "משכר", המעיד על תכונותיו הרעילות.

חיזוק לעניין הזון הנפרד מהחיטה מופיע כמשל בברית החדשה בקשר להפרדה בין טוב לרע. המשפט ביום הדין מבחין בין "בני המלכות", המאמינים באלוהים ובפועלו של ישו כמשיח, לבין "בני השטן" המפנים לו עורף. המשל נקרא גם "משל הדגן והעשב הרע.

המשל נותן  פתרון לבעיית הזון. היה מקובל לאסוף ידנית את  הזונין בעת הקציר – לא לפניו – ואז ליצור הפרדה מבוקרת בין גרגריו לגרגרי התבואה. "מלכות השמיים," אמר ישו, "דומה לאדם אשר זרע טוב בשדהו ויהי בהיות האנשים ישנים ויבוא אויבו ויזרע זונין בין החיטים וילך לו. וכאשר פרח הדשא ויעשם פרי ויראו גם הזונין, ויגשו עבדי בעל הבית ויאמרו אליו: 'אדוננו, מאין לו  הזונין?' ויאמר להם: 'איש אוייב עשה זאת.' ויאמרו אליו העבדים: 'התחפוץ  כי נלך ונלקט אותם?' ויאמר: 'לא, פן תלקטו את הזונין ושרשתם גם את החיטים. הניחו אותם ויגדלו שניהם יחד... והיה בעת הקציר ואמרתי לקוצרים: לקטו לראשונה את הזונין ואגדו אותם לאגודות לשרפם ואת החיטים אספו לאוצר." (מתי י"ג). בהמשך הפרק מובא גם הנמשל: "ויגשו אליו תלמידיו לאמור: 'באר נא לנו את משל זוני השדה!' ויען ויאמר אליהם: 'הטוב הוא בן האדם והשדה הוא העולם והזרע הטוב בני המלכות הם, והזונין בני הרע המה." (מתי י"ג).

זון משכר הוא צמח דגני חד שנתי גבוה יחסית, מגיע עד לגובה של שני מטר. הוא פורח באביב – מרץ יוני, בשדות התבואה ברחבי הארץ. אף שהינו ממשפחת הדגנים, מראה הזונין שונה ממראה צמח החיטה אך גרעיניהם דומים מאוד. בארץ קיימים שישה מיני זון. הנפוץ שבהם הוא זון אשון.

"חג הפורים ומנהג 'נהפוך הוא' פותחים לפנינו צוהר לתחפושות גם בעולם הטבע, ובכללם בקרב הצמחים. זאת תגובת הישרדות טבעית המעמידה פנים על מנת להצליח להביא צאצאים ולשמר את ההמשכיות. עוד דרך יצירתית של הטבע המעוררת התפעלות," מסכמת ד"ר שרה'לה אורן את דבריה על התחפשויות ה"פורימיות" בקרב הצמחים.

תקוה וינשטוק

אהוד: לא הצלחתי לאתר את המקור אבל אני זוכר באחד המקומות ציטוט הקדשה של ביאליק: "לאברונין, העוקר מן החיטה את הזונין."

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ליא קניג – שחקנית שאין לה שיעור

בימים אלה מועלית על במת "הבימה" ההצגה "מקווה", בכיכובה של  ליא קניג, מהשחקניות הוותיקות של הבימה הישראלית, כלת פרס ישראל 1987, ובעלת תואר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

לליא קניג ימלאו השנה תשעים שנה, אבל כמו שכבר אמרו עליה זה מכבר היא אישה ללא גיל.

ב"מקווה" היא מגלמת את דמותה של בלנית במקווה, בעלת דעות חשוכות, שמתנגדת לכל חידוש או חריגה מגבולות ההלכה, ועומדת על שלה בעימותים עם נשים בעלות דעות שונות, קצת או הרבה, משלה. אי אפשר שלא להתרגש מהשחקנית הנפלאה הזו, שמבצעת את תפקידה כאילו מאז ומעולם היתה בלנית והדריכה נשים בהלכות טהרה, בהלכות נישואין ובחינוך ילדים.

  ליא קניג, נולדה בעיר לוד'ז שבפולניה, בבית שנשם תיאטרון, להורים ששניהם היו שחקנים. אחרי מלחמת העולם השנייה עקרה המשפחה לרומניה, וליא למדה משחק בבוקרשט והחלה לשחק בגיל צעיר. לאחר שנישאה לצבי שטולפר, אף הוא שחקן, עלו שניהם בשנת 1961 לישראל ומצאו את דרכם לתיאטרון "הבימה". במשך יותר משישים שנים על הבמה הישראלית, השתתפה ליא במחזות רבים: קלסיקה עולמית ויהודית, מחזות מודרניים, מקוריים, טרגדיות, קומדיות והצגות יחיד. אי אפשר שלא להזכיר כמה מהן כמו "אימא קוראז'" של המחזאי הגרמני ברטולד ברכט, "חתונת הדמים" של המחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, "מירהל'ה אפרת" של מחזאי יהודי אמריקאי, יעקב גורדין, "ביקור הגברת הזקנה" של המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמט, ועוד ועוד רבים אחרים. בחלקם שיחקה ליא לצד בעלה, צבי שטולפר, וכן הופיעו יחד בסדרת מערכונים ביידיש. הוא נפטר לפני כעשרים שנה, היה ונשאר אהבת חייה, שהיא חשה בחסרונו בכל יום עד היום.

לפני עשר שנים ריאיינתי את ליא, בעקבות ההצגה "כל החיים לפניו", על פי ספרו של אמיל אז'אר, בו גילמה את דמותה של רוזה, זונה יהודייה מזדקנת, החיה בפריס ומטפלת בילדים חסרי בית. ליא מתגוררת בגבעתיים בסביבה שקטה בדירה מרווחת ונאה, מקושטת בחפצי נוי, בה נפגשנו לשיחה על תיאטרון, על משחק ובעיקר על ליא קניג.

כיום את אחת מהשחקניות הוותיקות והידועות בארץ, ואת חלק בלתי נפרד מהתיאטרון שלנו, אבל בזמנו היית עולה חדשה. ספרי לי איך היה המעבר שלך מארץ לארץ, משפה לשפה וממנטאליות למנטאליות.

אני עליתי בשנת 1961, זו היתה עלייה גדולה, שהחלה שנים אחדות קודם לכן  והשתלבה מהר מאוד. הצורך ללמוד מהר עברית ולהשתלב פה היה חזק, בניגוד לעלייה הרוסית. אצל העולים מרוסיה יש גאווה של השפה והספרות הרוסית. הם מקפידים ומטפחים את הספרות ודואגים שגם ילדיהם יידעו את השפה. זו עלייה שלא מבקרת בתיאטרון בארץ, העולים הרוסיים טוענים שהם אינם מבינים מספיק טוב עברית. מביאים להם מופעים ברוסית שמושכים קהל רוסי רב. אני יודעת כמה המעבר לתרבות אחרת אינו קל, צריך להבין את זה וצריך לעבור את זה. יש לי רושם שפה אין מספיק מודעות איך צריך להעביר לעולה חדש את התרבות שקיימת היום פה. שמעתי עולה מרוסיה שאמרה – אין לי צורך בזה, יש מופעים ברוסית, יש ספרות ברוסית יש טלוויזיה ברוסית, אני לא זקוקה ללכת לתיאטרון עברי. היא זקוקה לעברית רק בשביל היום יום, לקנות בחנות, או לעבוד. היא גם לא חושבת שתיאטרון ישראלי הוא טוב, כי היא לא יודעת. אנשים לא תופסים שגם אם מבינים שבעים או שמונים אחוז מההצגה, זה מספיק כדי להבין אותה.

אבל כשאני עליתי לישראל עם בעלי, המטרה שלנו היתה להשתלב בתיאטרון העברי. למרות ששנינו שלטנו ביידיש, החלטנו לא להתחיל לשחק בשום שפה אלא אך ורק בעברית. זאת בזכות אימי, שהיתה אישה חכמה ושחקנית מעולה,  שאמרה לנו – אסור לכם להתחיל בשפה אחרת, אתם צריכים להתחיל בעברית ולהוכיח לעצמכם ולאחרים שאתם מסוגלים.

דבר ראשון הלכנו לאולפן במשך חמישה חודשים ואז התחלנו להתקשר עם תיאטרונים. היה לנו מזל והתקבלנו ל'הבימה', כי מי שהיה אז מנהל התיאטרון, שמעון פינקל, הרגיש שאנחנו בעלי ניסיון ומבינים פרק בתיאטרון. היו כמובן קשיים של התחלה אבל בסך הכול התחלנו ברגל ימין. ההצגה הראשונה ששיחקתי בה היתה "בראשית", של אהרן מגד, הצגה שמאוד הצליחה וזו היתה סנסציה, שעולה חדשה משחקת בשפה אנכרוניסטית של התנ"ך.

ואיך קיבלו אתכם השחקנים?

קבלת הפנים שלנו בתוך התיאטרון היתה טובה מאוד, ואני מוכרחה לציין ששחקנים ובמאים מיד התרשמו שיש כאן אלמנט ששייך, שיכול להיות שייך, וכך אני, אני לא דוגמה לבעיות, להיפך, אני דוגמה לצד השני.

ממתי ידעת שאת רוצה להיות שחקנית?

הו, לא, אני בכלל  לא זוכרת את עצמי כמי שרצתה להיות שחקנית.

אבל הרי נולדת למשפחה של שחקנים?

נכון, אבל לא נטעו בי את הרגש הזה. היו לי הורים נבונים שאמרו שמשחק הוא מקצוע לא קל ומי שאין לו את הכישרון המתאים, סוחב את זה כל החיים וסובל. אצלי הכול היה מקרה. כשהכרתי את בעלי הוא פתאום זרק לי את השאלה – למה שלא תהיי שחקנית? ומשם זה לאט לאט התפתח. בתיאטרון בבוקרשט עשו אודישנים, אבל מי שאמר לי "שיש לי את זה" היתה אימא שלי. כמו שאמרתי לך קודם, היא היתה שחקנית מעולה ומיד הרגישה ואמרה לי  "יש לך," אחרת היא לא היתה מסכימה. גדלתי בבית שבו נתנו לי את ההרגשה שלא מוכרחים להיות שחקנית, אפשר גם להיות מורה טובה או תופרת טובה.

מה דעתך על התיאטרון בארץ? הרי אין לו מסורת כמו באנגליה או ברוסיה אבל הוא כבר קופץ לפרינג', איפה את ממקמת אותו?

יש לי רושם שהאוכלוסייה בארץ לא יודעת להעריך עד כמה התנועה התיאטרלית מפותחת פה. בכל מקום יש תיאטרון, ובכל מקום יש מיספר גדול של מנויים. כך בעכו, כך בקריית חיים ובקריית מוצקין, ואני כבר לא מדברת על הערים הגדולות. יש קהל. בארץ שלנו אנשים מבקרים הרבה בתיאטרון, יותר מאשר במשחקי כדורגל, למרות שבכדורגל הרעש הוא גדול. אומנם אנחנו לא אנגליה ולא רוסיה, וגם לא רומניה, שיש לה מסורת בת 300 שנה של תיאטרון, אבל התיאטרון פה הוא מאד עדכני, לכן גם הפרינג' נכנס כאן. החיים שלנו משתנים מהר, ואנחנו בארץ הקטנה שלנו יודעים מה נעשה בעולם הגדול. יש כאן קהל של צעירים, שלוקחים תרמיל וחורשים את כל הארצות, אז הם יודעים ומכירים, ולכן גם לפרינג' יש מקום. צעירים מאוד אוהבים את זה. פתאום רואים דברים אחרים, יש התעניינות וסקרנות לעשות דברים חדשים.

את מופיעה גם ביידיש, זה נשמע כאילו השפה הזו היא חלק ממך.

אני מופיעה ביידיש רק פה ושם, לעומת כעשרים הצגות בחודש בעברית אני יכולה להופיע אחת לשלושה חודשים בהצגה דוברת יידיש. אני אוהבת את היידיש ואני חושבת שעשו לה עוול. אני חושבת שבבתים שמדברים שפות נוספות מלבד עברית ולא מלמדים אותן את הילדים זה ממש פשע. רק הרוסים מקפידים על זה, מתעקשים  ללמד את הילדים רוסית, כי ילד יודע לקלוט שפה. מה רע בלדעת עוד שפה? שפה זה רכוש.

כשהיתה בארץ-ישראל מלחמת השפות, היו מוכרחים להשריש את העברית.

להשריש  את העברית זה דבר אחד ולאסור לדבר שפה נוספת זה דבר שני. בבית שלי, כשהייתי ילדה, שמעתי יידיש, פולנית, רוסית וגם גרמנית ואת כל השפות האלה אני יודעת. כשהגעתי לארץ כבר לא הייתי ילדה, ובכל זאת למדתי עברית. נכון, לא כל מבוגר יכול, יש מבוגרים שקשה להם, זו שפה לא קלה. יש לי עוזרת פולנייה שכבר עשרים שנה בארץ ולא קלטה את העברית. לעומת זאת יש פיליפיניות שמדברות  עברית מצוין.

בואי נחזור לתיאטרון. מי לדעתך במאי טוב, בוודאי לא רק זה ש"מעמיד" הצגה.

אצלי במאי טוב הוא זה, שיש לו קונספציה ברורה על המחזה והוא יודע מה הוא רוצה מכל אחד. אבל הכי חשוב בעיני שיידע להוציא מהשחקן דברים שאינם באים לו בקלות. הוא צריך לשכנע  כל אחד מהשחקנים לעשות את הדברים קצת אחרת, שיוציא מהם דברים שלא עשו אף פעם.

איפה את רואה את תפקידך כשחקנית בין המחזאי והבמאי, האם זו קודם כל את, או הדמות שאת נכנסת אליה?

תראי, בוודאי שיש לי את האישיות שלי, אבל בדרך כלל אני משתדלת דווקא להיכנס למי שאני צריכה להיות על הבמה. כשאנחנו בונים את התפקידים אני אומרת לעצמי, הדמות הזו עברה טראומה, גם אני עברתי, מה דומה בטראומה שלה לטראומה שלי, ואם יש דברים שלא קרו לי, אני לומדת טוב את התפקיד ובונה אותו עם הבמאי. אני משתדלת מאד להכיר את הטיפוס שאני מגלמת  מאלף ועד תו. עכשיו אני משחקת את רוזה ב"כל החיים לפניו". אני לא רוזה, אני לא דומה לרוזה, אני לא עברתי את הטראומות שהיא עברה. אישה שהייתה זונה זה לא פשוט. ואז אני שואלת את עצמי מה יש בה, כאילו היא המציאה את ההומניזם. נכנסים לזה לאט-לאט. היא הייתה נשואה לסרסור, הוא שלח אותה לאושוויץ, האלמנט הזה בי לא היה. לי היה בעל מקסים, אני זונה לא הייתי, אבל אני נכנסת בה. זאת אומרת אני לא לוקחת אותי אליה, אני לא לוקחת אותה אליי, אני הולכת אליה. ובוודאי כשאני גומרת את ההצגה אני לא לוקחת אותה הביתה.

אף אחד את לא לוקחת הביתה?

לא. אני לא. אני באה עייפה, האדרנלין עובד, אבל לסחוב אותה הביתה לא צריך. לפי דעתי לא צריך.

ולמחרת, בהצגה הבאה?

זה בא. אתה נכנס בריכוז הזה. אני כבר בקושי עולה במדרגות, אני לא יכולה לנשום, אני נפרדת מילד קטן שלא אראה אותו יותר וההתרגשות הזו, ותחילת המחלה, ההסתיידות, ורוזה קוראת "ילדים לשולחן," כשאין כבר ילדים. כל האלמנטים האלה אתה מבשל אותם לפני כן ולאט לאט זה נכנס לך לדם. ברגע שאני פותחת את הדלת ואני על הבמה, אני צריכה לשכנע את הקהל שאני רוזה.

את שחקנית כל כך ותיקה, מה הכי מרגש אותך?

מה שמרגש אותי זו היציאה לבמה, שאני מרגישה שיש פה קהל שנושם איתי ביחד, ועליי לשכנע אותם. זה המומנטום של היצירה, זה המומנטום של הריכוז.

את שחקנית קומית וגם דרמטית, מה את יותר אוהבת, לראות דמעות אצל הקהל או להצחיק אותו?

מה שעושה לי זה התפקיד. שיהיה תפקיד. שיהיה תפקיד בעל משמעות, מצחיק או עצוב לא משנה לי.

אם לא היית עולה ארצה איפה היית רואה את עצמך היום?

אני גדלתי בתיאטרון הממלכתי בבוקרשט, הוא היה ביידיש והוא קיים עד היום. לצערי כל השחקנים שהיו בו כבר לא שם. התיאטרון קיים, אבל יותר פיסית מאשר נפשית. כבר אין קהל ברומניה, כולם או שנמצאים פה או שהתפזרו בעולם.

אם לא היית שחקנית מה היית רוצה להיות?

אני חושבת שאם לא הייתי שחקנית הייתי מתעסקת עם שפות, אני מאד אוהבת את זה. הייתי הולכת כנראה לדברים שמסקרנים אותי. אני אוהבת גיאוגרפיה והיסטוריה, את הדברים ההומניים.

יש לך קווים אדומים, איזה תפקיד שלא תסכימי לשחק אותו?

עד עכשיו לא הציעו לי דברים שלא הייתי רוצה. יש תפקידים שלא מעניין אותי לעשות אותם, זאת אומרת שכבר עשיתי. אבל עכשיו יש בעייה, בגיל מסוים זה לא פשוט, כבר לא כל כך כותבים בשביל הגיל הזה, אבל אני בסטטוס ששואלים אותי ומתחשבים בדעתי.

איך את מבלה את זמנך החופשי, אם יש לך כזה?

יש לי חברים, אני הולכת לראות הצגות, לקונצרטים, ואני מאווררת את הראש בדברים פרוזאיים, למשל לבדוק אם הכוסות בבית נקיות, לבדוק את הסכו"ם, לאוורר את המגרות. אני אוהבת שהבית יהיה מסודר כמו שצריך.

איך את מתייחסת לתואר "הגברת הראשונה"? הוא כבד?

הוא לא כבד. פעם שחקן אחד אמר לי את הגברת הראשונה מיספר 5, כי לכל אחת אומרים "גברת ראשונה". מה שיותר מרגש אותי זה כשניגשים אלי ואומרים לי – המשחק שלך מצא חן בעיניי, או – אוי טוב שאת קיימת, שתהיי בריאה, זה מרגש אותי.

ואיך הרגשת כשקיבלת את פרס ישראל?

פרס ישראל היה מרגש מאוד, זה תואר מכובד מאוד, אומרים לך שהמדינה החליטה שאת שווה, אז זה מרגש מאוד. וגם קיבלתי תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל אביב, גם זה היה מרגש מאוד. את רואה את ההערכה. בכל פעם כשאני מקבלת פרס, אפילו אם זה ממועדון קטן, זה מרגש. זה אומר שאנשים חושבים שמגיע לך. אלה הדברים היפים. ואהבת הקהל. אימי זיכרונה לברכה אמרה לי כשהתחלתי לשחק, שהדבר הכי חשוב זה לעבור את הרמפה, זה הקצה של הבמה, אם את עוברת אותו, סימן שעשית משהו במקצוע שלך.

מה את מאחלת לעצמך לעשר השנים הבאות?

קודם כל כמו כל יהודייה טובה – להיות בריאה ושהראש יעבוד הלאה כמו שצריך ושהכול יעמוד במקום.

והנה עברו עשר שנים ומשאלותיה התגשמו במלואן, ראשה עובד כמו שצריך, המשחק שלה, כמו יין טוב, משתבח והולך, היא מקבלת תפקידים ראויים ומגלמת דמויות בכישרון, כמו תמיד. הקהל משיב לה כגמולה, נותן לה להרגיש שהוא אוהב ומעריך אותה. בהצגה "מקווה", משאך עלתה ליא על הבמה, רעש של מחיאות כפיים הרעיד את קירות אולם רובינא. גם בסוף ההצגה, מחיאות הכפיים לא שככו דקות ארוכות.

אם אהיה פה עוד עשר שנים אני מבטיחה לראיין אותה שוב.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

נעמן כהן

משה סמולינסקי-יעלון – הבגידה הגדולה

כל זמן שמשה סמולינסקי-יעלון שימש כשר הביטחון הוא היה ליכודניק נאמן ותומך נתניהו מסור. ככל הליכודניקים, היה סמולינסקי-יעלון בדיוק כמו אלו שיאיר למפל-לפיד כינה "חראים", ויוסף ורטר "טמאים" ואחרים "עדר ברברי". והנה עם החלפתו בתפקיד ע"י איווט אביגדור לובוביץ ליברמן (שהוונדטה האישית שלו נגד נתניהו מטרללת את המדינה לסיבובי בחירות חוזרים ונשנים) – הוא נהפך כמוהו לשונא נתניהו מושבע שכל הפוליטיקה שלו שבויה בכוח השנאה.

כפסע לפני הבחירות ב-25.2.20 הצהיר סמולינסקי-יעלון כי לא יסכים לשבת בממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כי היא לא מכירה בישראל כמדינה יהודית, והיא רוצה לשלוח אותו ואת גנץ להאג כפושעי מלחמה:

https://rotter.net/forum/scoops1/608995.shtml

והנה לאחר הבחירות, כאילו כדי לאשש את האשמות יריביו, הוא אומר כי יתמוך בהקמת ממשלה בתמיכת המפלגה הערבית המשותפת בשנאת ישראל בלי בל"ד. (כאילו "התנועה האיסלמית"-"החמאס" טובה יותר).

על כך לועג לו עודה בשארת, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי: "יעלון מבקש שבל"ד לא תתמוך, בערבית אומרים יעני קבצן ויש לו תנאים..."

https://rotter.net/forum/scoops1/609093.shtml

הבגידה של משה סמולינסקי יעלון בערכיו האישיים והפוליטיים כל כך חריפה עד כי גם חסידו המובהק, אורי הייטנר, יוצא נגדו.

אורי הייטנר (שכעסקן פוליטי פעל בתקווה לקבלת ג'וב כלשהו ממנהיגו), השטין, הכפיש וטינף במשך כל מערכת הבחירות על כל אלו שתמכו בנתניהו והזהירו מהסכנה שגנץ יקים ממשלה בחסות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בטענה שהדבר בלתי אפשרי – נוכח שהאזהרות אכן התממשו. משכך הוא יצא בהודעה (עליה מגיע לו שאפו, וישר כוח):

"בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה. זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשבוגי פרש מן הממשלה והכנסת. אני לא שייך לתל"ם כזאת. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג. (עובדה שכן נ.כ.)

"כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

"היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם בוגי סטה מן התל"ם – אני לא איתו. אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

(הלוואי שבוגי יוציא הודעה המבהירה שזה פייק ניוז. לא יהיה דבר שישמח אותי יותר מאשר למחוק את ההודעה הזאת. אבל מהבירורים שעשיתי עד כה, כנראה שזו אמת)."

https://rotter.net/forum/scoops1/608987.shtml

יש לקרוא למשה סמולינסקי-יעלון, חזור בך! שנאה אישית לנתניהו, ורצון לג'וב אינם שקולים לבגידה בעתיד המדינה. יש לך כעת הזדמנות היסטורית לפרוש מכחול-לבן ולהצטרף לממשלת הליכוד ולהגשים ביחד את חזון אלון-רבין-טראמפ לסיפוח בקעת הירדן כרצועת ביטחון החיונית לביטחון ישראל בעתיד. חלון ההזדמנויות קצר, וייתכן שייעצר עם הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, ולכן עת לעשות. ותר על השנאה וראה את הסיסמה של כחול לבן (הנבובה מבחינתם) כחשובה מבחינתך, "ישראל מעל לכל". כמובן שחשובה יותר משנאת נתניהו.

מפלגת הוונדטה האישית

זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבין מפלגות ה"פיהרר פרינציפ" (מפלגות המנהיג) בארץ קמה מפלגה שתכלית קיומה הוא וונדטה אישית.

כמיטב המסורת של המאפיה, איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן, המומחה בהעלמת עדים, פועל לפי דבריו כדי להעלים את נתניהו בגלל שלדבריו "נתניהו עומד מאחורי 7 תלונות עליי, ועל ילדיי, ואין על זה מחילה אפילו ביום כיפור."

לא חשוב המצע, לא חשוב ביטחון ישראל, העיקר להעלים את נתניהו.

אם בנימין גנץ יצטרף אליו ואל המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הוא ייזכר לדיראון עולם בתולדות ישראל.

האם יתכן שגנץ מאמין שהכשרת המשותפת על ידיו תגרום לה להסיר את תביעתה להעמידו לדין בהאג כפושע מלחמה?

תהליך הפשיזציה – סימנים לשנות השלושים

אין ספק שיאיר גולן צודק כשהוא רואה יותר ויותר סימנים לשנות השלושים בארץ. עשרות אלפי יהודים עברו בארץ תהליך של פשיזציה כשהצטרפו למפלגה הימנית-פשיסטית-גזענית-קלריקאלית – הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הינה רשימה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מייצגת את הקומוניזם (רק"ח) הפשיזם הערבי (בל"ד) הפשיזם האיסלמו-נאצי-האחים המוסלמים החמאס שבמצעם השמדת היהודים (רע"ם תע"ל) כמו גם תמיכה בפוליגמיה, ודיכוי נשים, הדתה מוסלמית, ונגד זכויות הלהט"בים, וכמובן בחיסול מדינת היהודים (זכות השיבה). בכיבוש הערבי של כורדיסטאן ובשלטון הפשיסטי של הקצב מדמשק אסד.

הנה הסימנים המובהקים לשנות השלושים.

נותן הסימנים יאיר גולן רואה בכך דווקא סימנים מעודדים מבחינתו, והוא שואל:

יאיר גולן מה רע במשותפת?

https://rotter.net/forum/scoops1/609051.shtml

ברור שלדידו של גולן סימני שנות השלושים במשותפת אינם רע, כי אם רק טוב.

ברור שגדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי", הגזען האוטו-אנטישמי, מרים על נס את התופעה ורק מצר על כך שמצביעי השמאל עדיין לא השתחררו מכבלי הציונות, שהרי אין עם יהודי, ולכן אין לו זכות למדינה.

(גדעון לוי, "מצביעי השמאל עדיין לא השתחררו מכבלי הציונות", "הארץ" 5.3.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8629243

ובלי בושה רבים מאלו העוברים תהליך פשיזציה מתנאים בכך בפומבי.

כל היהודים המתנאים בפשיסטיותם, כגון יוהנתן צ'רקסקי-גפן, ירון לונדון, גדעון לואי (לוי), ורבים אחרים אינם יכולים שלא להזכיר את אמרתו של היטלר שהתנאה בעצמו באומרו: "אני הומניסט ענק" -  ( Ich bin so colossal human"") 

הנה ערבייה, מצביעת הרשימה הערבית משותפת (בשנאת ישראל), מסבירה את המניע להצבעה שלה: "אנחנו מעצימים את המשבר של מדינת ישראל וזה טוב מבחינתנו":

https://mobile.twitter.com/mcl_bgn/status/1236033516170891265

מטרת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) היא כמובן חיסול מדינת היהודים, וחיסול היהודים  בה, כולל היהודים התומכים בה.

יהודים אלו החולים בתסמונת ויינינגר ודאי מייחלים למותם.

ממליץ לכולם לקרא את מאמרו של ריאד עלי, "בזכות הכוח, הרשימה המשותפת הפסידה בגדול את העם היהודי":

https://www.kan.org.il/Item/?itemId=67577

ערבים או פּלישתים

בהמשך לתקציר של ד"ר משה מוסֵק, "הרברט סמואל ומדיניות העלייה, הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית", והערתו הנכונה של אהוד בן עזר על האנאכרוניזם שלו בשימושו בכינוי "פלסטינים" ("חדשות בן עזר", גיליון 1520):

לאחר שהאנגלים כבשו את שטחי האימפריה העות'מנית ב-1917 הם המציאו מבחינה פוליטית שלוש יישויות לאומיות חדשות, ושלושה עמים מלאכותיים חדשים שמעולם לא היו בהיסטוריה. במספוטמיה את מדינת עיראק ואת העם העיראקי, מדינת עבר הירדן ואת העם העבר-ירדני, ומדינת "פּלשתינה" Palestine. (הצרפתים המציאו מלאכותית את מדינת סוריה והעם הסורי, ואת מדינת לבנון והעם הלבנוני).

מיהו העם הפלסטיני בפלסטין? כשהאנגלים השתמשו בשם "פּלשתינה" Palestine. הם התכוונו על פי הימים ההם ליהודים.

מתי ואיך הומצאה פּלשתינה?

מתי ואיך הומצא העם הפּלשתינאי? והאם הוא בכלל קיים?

מקור השם פּלשתינה בכתבי הרודוטוס (484-425 לפנה"ס). בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפּלישתית" (ביוונית (SYRIA PALESTINA על שם הפּלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה חיפש הקיסר האדריינוס שם חדש לפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה (ברומית JUDEA)–  שם שימחק את זכר היהודים מארצם, והוא החליט לאמץ את השם שנתן הרודוטוס, וקרא לפרובינציה – SYRIA PALESTINA שם שנשאר עד סוף התקופה הביזנטית, ועבר מהלטינית לכל השפות האירופאיות.

בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפּלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.

לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל כינו הערבים את הארץ "ארץ שאם". הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים – צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש – המדינה האיסלמית בעיראק ובשאם).

בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פּלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן.

במאה השביעית לספירה לאחר כיבוש הארץ אימץ שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פּלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.

המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פּלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפּלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:

א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".

ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".

ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פּלישתי" – בערבית "פילסטיני". "היהודים" בתחום פּלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פּלשתינאים".

ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פּלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י" – "פּלשתינה א"י".

גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פּלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, הערבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" ("סוריה אל-גֻ'נוביה") אשר בירתה בדמשק.

עארף אל אערף ממנהיגי הערבים בירושלים ייסד עיתון בשם זה, וטבע את הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות."

עמיתו המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני  שמונה ע"י הבריטים לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה הקים את "הוועד הערבי העליון" כגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט, ועמד בראשו.

ודוק: השם היה "הוועד הערבי העליון", ולא "הוועד הפלסטיני" העליון.

במשך השנים גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, ומבחינה פוליטית החלו ערביי א"י בתחום המנדט לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים". אבל לא כולם.

הנה היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ואפילו שימש מרגל החיזבאללה, עזמי בשארא, מייסד בל"ד, מסביר כי אין בכלל בנמצא עם פלסטיני, זה הכול המצאה קולוניאלית אנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=Myp2Zg05vbw

הגזענות וההסתה האנטי-אשכנזית ממשיכה

היהודים-הערבים, (ואולי הערבים-יהודים) האקטיביסטים האנטי-אשכנזיים, הני זובידה ובני נוריאלי ממשיכים במסע ההסתה שלהם.

כך הם כותבים: "בפתחו של העידן הניאו-מפא"יניקי אנו עדים לניוונו של השיח האשכנזי ההגמוני. מדובר באובדן היכולת לצמצם את הדיון ל'מה שמעניין אותנו, גברים ונשים אשכנזים, משמאל ומימין', ולהציג את הדיון כאילו הוא ענייני. כשמשכיבים את השיח הניאו-מפא"יניקי –לפחות זה שמתנהל עכשיו ב"הארץ" – על ספת הפסיכולוג, נחשפים לפחות לשלושה מאפיינים שמזינים זה את זה: מחיקה לכאורה של האשכנזיות במקביל למחיקת הקטגוריה המתחרה, ה"מזרחיות"; תמיכה, תחת אצטלה של ליברליזם, בקבוצות שלא מתחרות באשכנזים, והבנייה עצמית של קוזקים נגזלים – דווקא מעמדה פריווילגית. אנחנו לא עדה, אומרים הניאו-מפאי"ניקים, אנחנו מהות הקולקטיב ואנחנו קורבנות ולכן מגיע לנו... בעולם האמיתי יוצאי מדינות ערב, שהם הרוב, עדיין לא מוצאים את מקומם במשוואה."

(הני זובידה ובני נוריאלי, "האשכנזים הניאו מפא"יניקים מסרבים להכיר בדיכוי", "הארץ", 3..3.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8616016

אהוד בן עזר מלין שאינו מבין אותם. האמת, גם אני איני מבין. אם הם רואים עצמם קורבנות של האשכנזים, והם שואפים לכיבוש ולשלטון ערבי, מה יותר קל להם מלחזור לארץ מוצאם הערבית (הני זובידה הוא עולה חדש מעיראק) ולחיות שם ללא אשכנזים. ובא להם, ולציון גואל.

שפליטת הפה המביכה של בנימין גנץ תתגשם

לאחר שהצביע בקלפי הכריז בנימין גנץ את אחת האמירות ההזויות שלו: "לצערי, עד הבוקר הזה אנחנו ממשיכים לשמוע שקרים נוראיים מבית היוצר של נתניהו, הקלטות מניפולציות, ורוע, ושיסוי ופיוס..."

https://buzznet.co.il/news/elections/40708/https://buzznet.co.il/news/elections/40708/

רצה גנץ לומר פילוג, ונפלט לו פיוס. יהי רצון שאכן תתגשם פליטת הפה של גנץ והוא ילך לפיוס וייכנס לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו.

מאיר ולד יערי ויעקב חזן מתהפכים בקבר

בכירים ביורשת מפ"ם – מר"צ, כגולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), משה מזרחי-רז, יאיר צבן, אילן ברוך ואלון ליאל, ועוד, שלחו מכתב ברכה לברני סנדרס על החרמתו את איפ"ק, הלובי היהודי.

לדידם הלובי היהודי הוא גזען כי הוא תומך במתווה טראמפ, ואילו סנדרס (שהאשים את ישראל ב"צוק איתן" שרצחה 10,000 ערבים) התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, צודק בהכרזתו כי נתניהו ומרבית העם היהודי היושב בציון התומך בו, (מלבד מר"צ) הם גזענים, בעוד אבא של מאזן וישמעאל הנייה הם הומניסטים רודפי שלום.

https://www.makorrishon.co.il/news/207957/

אין פלא שמר"צ הולכת בצעד בטוח לפח האשפה של ההיסטוריה.

החולה המדומה – Le Malade imaginaire

לא הייתי כלל מודע לכך, אבל מסתבר שלפני שבוע שמתי את נפשי בכפי כאשר הלכתי להצגה "החולה המדומה" של מולייר. רק לאחר שסיפרתי על כך זכיתי לגינוי מקיר לקיר שאסור בימינו ללכת לכל מקום ציבורי. האומנם אני "החולה המדומה"?

זו היתה ההצגה האחרונה של מולייר בה הוא התמוטט על הבמה ומת. יעקב כהן הנפלא, המשחק את ארגן ההיפוכונדר, היה מלא חרדה בהצגה מתוך ההצגה, שיקרה לו את שקרה למולייר על הבמה.

ההצגה מתחילה בסרטון קצר מאיכילוב בו יעקב כהן מתוודה על ביקוריו התכופים בו כהיפוכונדר. מובן שקטעי הסטנד אפ בהצגה כללו הערות על הקורונה, וגררו רעמי צחוק מהקהל.

צוות שחקנים מצוין. בימוי מעולה של אילן רונן, מוסיקה מקורית שמתפרסת על סגנונות רבים אפילו אופרה:

https://www.youtube.com/watch?v=a8yHAor3Kbw

מזמן לא צחקתי כל כך בהצגה. שעה וארבעים וחמש דקות ללא הפסקה שעוברות כלא היו, אין רגע דל.

הצגה נפלאה. למרות הסיכון אני ממליץ על ההצגה בכל פה.

אגב, מה כתוב על הקבר על ההיפוכונדר? "מה אמרתי לכם..."

אמת היסטורית מול אמת משפטית

מהי אמת? אמת היא התאמה בין טיעון למציאות. אבל קיים הבדל בין אמת היסטורית לבין אמת משפטית.

משה סבוראי וכמה מחבריו ללח"י, נעצרו בדירה ברחוב דיזנגוף. סבוראי נפצע מירי בריטי בעת המעצר, ואושפז בבית חולים תחת אבטחה ונכבל למיטתו. באותו הזמן ממש העניקה אשתו, טובה, מסתור למפקדו, שטרן, בדירתם ברחוב מזרחי בשכונת פלורנטין.

במכתבים ששלח לאשתו מבית החולים דרש סבוראי בשלומו של "האורח". החשד של הצנזורה הבריטית, שעיינה במכתבים, גבר, אך בשלב הראשון לא הצליחה לגלות היכן נמצא הבית. ואז, בבוקר 12 בפברואר 1942, עשה סבוראי את מה שהסתמן כטעות חייו, ומסר את כתובתו לאחת המבקרות בבית החולים, כדי שתעביר לאשתו את מכתביו. באותו בוקר פשטה הבולשת הבריטית על דירתו והרגה את שטרן.

סבוראי שהואשם בהסגרת שטרן בפליטת הפה שלו ניהל הליכים משפטיים על ה"אמת ההיסטורית" שלו לטיהור שמו. בשניים הראשונים זכה. השלישי הסתיים בפשרה.

כמה הליכים משפטיים ניהל חבר מחתרת לח"י משה סבוראי על האמת ההיסטורית שלו.

במרכז כולם עמדה מילה אחת שפלט ב-12 בפברואר 1942. מבקריו טענו כי העובדה שהזכיר את הימצאו של "אורח" בביתו, הסגירה לבריטים את מקום המסתור של אברהם שטרן ("יאיר"), מפקד המחתרת והמבוקש מיספר אחת של הבריטים בארץ ישראל, והובילה למותו. סבוראי, מנגד, הצליח לשכנע את בית המשפט לטהר את שמו.

האם היה קשר בין פליטת הפה של סבוראי והפשיטה הבריטית? ב–1994 הצליח סבוראי לשכנע את שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אליהו וינוגרד, כי התשובה שלילית. בתביעת הדיבה שהגיש סבוראי נגד עמיתו ללח"י, אנשל שפילמן, שטען כי לסבוראי "היה מצפון לא נקי" בפרשה, פסק וינוגרד כי שטרן נרצח בחיפוש שגרתי שערכו הבריטים בדירה של סבוראי בשעה 9:30 בבוקר. עוד קבע השופט כי פליטת הפה של סבוראי, שבה מסר את הכתובת של דירת המסתור של שטרן, אירעה בשעה 10:00 – כלומר, חצי שעה לאחר הפשיטה, ומכאן שלא ייתכן שהמידע שמסר הוא שהוביל את הבריטים לדירה.

תביעת דיבה נוספת הגיש סבוראי נגד "מעריב", וגם הפעם זכה. השופט, עדי אזר (שהיה ב-2004 השופט הראשון בישראל שנרצח) אף מתח ביקורת על הניסיון לערער על המקצועיות של וינוגרד, ותקף את העיתון על ש"לא היסס לפרסם דברי ביקורת חסרי שחר וטעם על שופט ותיק ובכיר, ועל פסק דינו המנומק היטב כדרכו."

"הפרשה מוכיחה שהאמת המשפטית עשויה להיות הפוכה מהאמת ההיסטורית," אומר כעת, שמונה שנים אחרי מותו של סבוראי, עו"ד נתן רון, שכותב דוקטורט על משפט והיסטוריה באוניברסיטה העברית.

כדי לחזק את התזה שלו עיין רון מחדש בכל המסמכים והמוצגים ששימשו במשפטים שניהל סבוראי – שתי תביעות דיבה ותביעה נגד ארכיון "ההגנה" – וקרא את אלה שבית המשפט סירב לקבל. "היתה לפני בית המשפט שורה של ראיות שציירו תמונה שונה לחלוטין, ושהיו מובילות לתוצאה שונה לו נבחנו על ידי היסטוריון."

בחינה מאוחרת של העדויות ההיסטוריות מעלה כי קיים סיכוי גבוה ביותר שהן וינוגרד והן אזר שגו בפסיקותיהם. לטענת עו"ד רון השופטים לא בחנו את כלל העובדות ההיסטוריות, ופסלו בנימוקים טכניים שונים ספרות היסטורית, זיכרונות ומסמכים, שהצביעו בבירור על הקשר בין פליטת הפה של סבוראי לגילויו של שטרן.

הקביעה מעלה לדיון סוגיה והיא היכולת של שופטים לנהל תיקים על פרשות היסטוריות בנות עשרות שנים.

(עופר אדרת, "השופט טעה מפקד הלח"י נרצח בעקבות פליטת פה", "הארץ" 21.2.20)

https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8559728

בתגובה לכתבה, התנאתה אילנה צור מתל אביב בידע אישי מהדוד שלה, המאשר את אשמת סבוראי.

הדוד שלה, הבלש הבריטי ברנרד סטמפ, סיפר לה שהיה אחד משני הבלשים שמצאו את שטרן ברחוב מזרחי ב' בפלורנטין.

לדבריו הם קיבלו את הכתובת מסרג'נט דיילי ששמר בבית החולים על סבוראי ויאשקה אליאב, ושמע מהם את הכתובת (הוא ידע עברית) הבלשים רצו לביתו. הם הזעיקו את ג'פרי מורטון שירה בו ללא משפט.

(אילנה צור, "מברשת גילוח רטובה", "הארץ" 28.2.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.8595348

באמת דוד נהדר להתנאות בו.

משה סברנסקי-סבוראי נולד בשנת 1914 באוקראינה, הצעיר בין תשעה ילדים. עלה לארץ ב- 1925. ב-1932 הצטרף לארגון "ההגנה". בנוסף, היה חבר בתנועות ברית הבריונים, בית"ר וצה"ר. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה פעיל במסגרת האצ"ל בחיפה. ב-1939 נעצר וישב בבית הכלא בעכו ביחד עם דוד רזיאל למשך 6 חודשים.

בשנת 1940 הצטרף לקבוצתו של אברהם שטרן (יאיר), ושימש אחראי על המודיעין בארגון. ב-1941 נעצר סבוראי על ידי המשטרה הבריטית בתל אביב ונשלח למחנה המעצר במזרע. כעבור כמה חודשים, ב-27 בנובמבר, הצליח לברוח מהליווי המשטרתי וחזר לפעילות המחתרת כמפקד מחוז תל אביב.

במהלך חודש ינואר עבר מפקד הארגון, אברהם שטרן, לדירתם של משה וטובה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל אביב, ומשם ניהל את פעילות המחתרת.

ב-27 בינואר 1942 שהה סבוראי בדירה ברחוב דיזנגוף 30 שבה נורו ארבעה מחברי הלח"י על ידי אנשי הבולשת הבריטית בראשות הקצין ג'פרי מורטון. כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר נורה אברהם שטרן בדירתו של סבוראי על ידי ג'פרי מורטון ומת. (בדירה נמצא היום מוזיאון הלח"י)

סבוראי נידון למאסר עולם שהומר בהמשך ל-10 שנות מאסר, ממנו ברח בראשית שנת 1948.

לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי בגרימת מותו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו. סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד חברו ללח"י, אנשל שפילמן, נגד עיתון מעריב ונגד ארכיון צה"ל.

לאחר הקמת המדינה התקשה למצוא עבודה כמורה ולכן שימש כנהג בחברת "אגד". בשנת 1957 הוסמך כעורך דין. ב-1981 נמנו משה וטובה סבוראי עם מייסדי היישוב שקד בצפון השומרון.

סבוראי נפטר בביתו בשקד ב-6 בדצמבר 2011 שמו הונצח בקריאת רחוב על שמו ביישוב חוות יאיר שבשומרון. אשתו טובה נפטרה ב-31 במרץ 2013, בגיל 97.

בשירו המפורסם של אברהם שטרן "חיילים אלמונים" (שהיה הימנון האצ"ל ועבר יחד איתו להימנון הלח"י) הוא מבטא את תפיסתו הלאומנית-פשיסטית על חלומו למות בעד ארצנו (בניגוד לטרומפלדור שאמר "יופ טפוי מט, אין דבר אם כבר למות שיהיה למען ארצנו"), ו"משורה משחרר רק המוות" (למות בעד ארצנו).

מסתבר ש"משורה" משחרר גם למען חיים טובים בניו יורק, כפי שעושה בנו יאיר הקרוי ע"ש אברהם שטרן בכינויו המחתרתי. יאיר סבוראי נהפך לגזען אנטישמי-אנטיציוני. המגדיר עצמו "פלישתי גולה".

כתב הארץ, הגזען האנטישמי הנוצרי, עודה בשאראת, (האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי מוסלמי של הארץ) נסע לניו יורק לראיינו וחזר עם כתבה בשם: "אנשים טובים, הנער שממנו למדתי את האמת" (מוסף הארץ 28.7.17)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4298128

וזה מה שכותב בשאראת: "גם בניו יורק מתברר שאין מי שחיים את בעיות הארץ הזאת יותר מאשר פלסטיני גולה וישראלי לשעבר." ודוק: יאיר סבוראי עכשיו הוא "פלסטיני גולה".

אגב הכותב הוא יווני-נוצרי שבגין הכיבוש הערבי איבד את שפתו וזהותו היוונית אך המשיך לשמור על דתו הנוצרית, ובחר לכנות עצמו פלישתי (פלסטיני בערבית). למרות שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר 23 מדינות) היו לפני הכיבוש הערבי נוצריים כעת כמעט לא נותרו בהם כמעט נוצרים ורק תחת הכיבוש היהודי ניתן עוד לנוצרים לחיות, הנוצרי עודה בשאראת נאבק לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

נחזור לכתבה. אותו יאיר מספר שמגיל 16 (ב-1966 לפני "הכיבוש" של 1967) כחניך "השומר הצעיר" בקיבוץ מזרע, הוא הזדהה עם אירועי 1948 והסתכל בבוז על התעמולה הציונית והתובנה שלו היתה: "מה שלא יהיה, תושבים לא מפנים מכפריהם. נקודה."

בשאראת לומד ממנו וכותב בהערצה: " מול תובנה פשוטה זו גם התרגזתי על עצמי, בגלל ניסיוני הפתטי להדוף טענות אלה בתגובות נקודתיות שאינן העיקר. מפני שהעיקר, שבא מפיו של נער בן 16, מסנוור בפשטותו: גם אם הערבים סירבו לחלוקה, גם אם הם נוצחו במלחמה, גם אם הם ירו מכפר זה או אחר, גם אם מדינות ערב פתחו במלחמה, גם אם המופתי הוא זה אשר הגה את 'הפתרון הסופי' ולא היטלר המסכן (כפי שאפשר להבין מדבריו המלומדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וגם עוד אלף 'גם' — כל זה לא מתרץ את הגירוש של משפחתי ושל שאר תושבי כפר מעלול. נקודה, שורה חדשה."

כמה חודשים לאחר מלחמת 1967 נסע יאיר סבוראי לירושלים (המשוחררת מהכיבוש הערבי העבר ירדני) ו"מישהו שם סיפר על מה שהתחולל במה שנקרא אז 'אצבע לטרון', הרס הכפרים עמואס, יאלוּ ובית-נוּבא, וזה דירבן אותו לבקר באזור." שם הם צילמו את חורבות הכפרים. הם נהרסו לגמרי אחרי שהקרבות הסתיימו, בדיוק כמו שקרה ב-1948.

מצויד בצילומים הוא הגיע אל מערכת "העולם הזה" בתל אביב. הוא זוכר היטב שאורי אבנרי, עורך העיתון, לא מצא עניין בסיפור." גל ההתלהבות הלאומי ששטף את הארץ אחרי המלחמה כנראה לא פסח גם עליו. אבל סבוראי לא ויתר. חודש לאחר מכן הוא שלח מכתב למערכת, בליווי אחת התמונות שצולמו בלטרון. דבריו פורסמו במדור המכתבים.

(הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) הגיב על זה שבכל זאת הוא פעל נגד. "הארץ" 2.8.17)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4320249

כמובן שלאור זאת מהבחינה המוסרית החליט "יאיר" סבוראי לרדת מהארץ לאמריקה (שנישלה את האינדיאנים). יאיר סבוראי רואה את הכיבוש של 1967 כהמשך של הנכבה. מפני שהמטרות בשני האירועים הן מה שהוא קורא "החלפת עם", ובמונחים משפטיים זה טיהור אתני שנחשב לאחת העבירות החמורות ביותר על החוק הבינלאומי. והוא רואה בטרוריסטים הערבים לוחמי חופש. כעת, שהוא בפנסיה, הוא כותב ומנסה למשוך את תשומת ליבו של העולם לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני ע"י חיסול מדינת היהודים. ולהיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל. עיקרי התחייה של יאיר (אברהם שטרן) נדחו ע"י עיקרי התחייה (הנהאדה) של הכיבוש הערבי המכונה פלישתי ע"י יאיר סבוראי. בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו פרק א').

נעמן כהן

* * *

אברהם ב. יהושע

סכנת הבגידה בציונות

 [השיחה נערכה בחודש יוני 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כסופר ישראלי ובן למשפחה עתיקה בת חמישה דורות בירושלים, כיצד היית מגדיר את עמדתך כלפי הציונות?

אברהם ב. יהושע: אני סבור כי מטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה. אינני רואה בציונות אידיאולוגיה טוטאלית, אורח-חיים מקיף, או פילוסופיה חברתית מסוימת, אלא בראש ובראשונה אקט היסטורי מסויים שמטרתו הייתה להשכין נורמליזציה כלשהי בבעייה היהודית, על-ידי ריכוז חלק מן העם היהודי באופן טריטוריאלי במדינה משלו. אם לא היינו מסתבכים כפי שהסתבכנו עם הערבים – הציונות באמת היתה מביאה את הנורמליזציה לעם היהודי, ותפקידה העיקרי היה מסתיים כמעט לחלוטין.

אהוד בן עזר: האם אין לך הרגשה שכיום אתה ציוני מתוך חוסר-ברירה? אולי ההסתבכות עם הערבים אינה מניחה לך אפשרות של עמדה אחרת לבד מן הציונות? כיצד אתה יכול אפוא לומר שמטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה?

אברהם ב. יהושע: אתה שואל – באיזה מובן אני ציוני כיום? –  בכך שאני מקבל את הנחיצות ואת הלגיטימיות של כל המפעל הציוני כפי שהתחיל לפני יותר מתשעים שנה, ואת מטרתו – יצירת מקלט לעם היהודי. אני לא רואה את עמדתי במונחים של חוסר-ברירה, אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית – הציונות התפתחה בתור תהליך הכרחי בתוך הדילמה היהודית שהיתה לפני מאה שנה. כיום. אני רואה את התהליך כגמור כמעט, ומקבל אותו כעובדה היסטורית. מאידך, אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה. דווקא היסוד הדתי ביהדות הוא שכנראה מאפשר את הפיזור, ולאחר ניצחונה של הציונות אין הגלות מחרידה אותי כפי שהחרידה את הציונים הראשונים שמרדו בה.

אני רוצה לצמצם את גבולות הציונות בתוך חיינו, גם במובן של אידיאולוגיה, וזאת משום שאינני רוצה לראות בציונות מה שאין בה. הציונות אינה עומדת בפניי כשאלה שעליי להכריע בה כיום: שאהיה ציוני או לא, אלא כעובדה היסטורית.  ואני מתייחס לציונות כמו צרפתי שמדבר על תקופת נפוליאון. אני רואה את ההכרחיות שבה, את הלגיטימיות, ורואה גם היכן כל זה נגמר. ולא משנה לי העובדה שגם כיום אנו עומדים בוויכוח עם זרמים מחוץ לציונות; ויכוח זה נמשך עוד מלפני שבעים שנה, וההכרעה הציונית של אז טובה בעיני גם כיום. הווה אומר, שאני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזאציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו. וכאן אני שם נקודה.

מי שחושב שכל העם היהודי חייב להיות בארץ-ישראל – אצלו הציונות לא נגמרה. מי שאומר שאין פיתרון אחד לעם היהודי אלא במסגרת הציונות – בשבילו הציונות לא נגמרה. בשבילי היא כן נגמרה, כי אינני סבור שכל העם היהודי  חייב לעלות לישראל.

לולא הקונפליקט עם הערבים – היו עובדת קיום מדינה יהודית שלווה, משגשגת ובטוחה, בצד קיום יהודי בתפוצה – נותנים שלווה משגשגת ובטוחה, נותנים בהחלט את הביטחון ברגע של סכנת שואה או פורענות אחרת. לשם כך אין צורך להקדים ולהביא את כל העם היהודי לארץ . גם אינני חושב שקיומו בנפרד של העם היהודי כולו הוא ערך עליון; הקיום בנפרד אינו ערך בני עצמו. אם יהודים רוצים להתקיים כיהודים – צריך לאפשר להם. אך אם הם רוצים לחדול מלהיות יהודים, ולהתבולל – אני לא רואה בכך ערך שלילי או עוול. העובדה שחלק מן העם היהודי יאבד לנו בהתבוללות מתוך רצון ומתוך שמחה, ובהיטמעות מלאה בעולם הגויים – גורמת לי שאצטער על כך אישית ולאומית, אך איני יכול לומר שזה רע אבסולוטי. בתולדות עם ישראל התבוללו לבלתי הר חלקים עצומים של העם. לולא ההתבוללות – סיפר לי ההיסטוריון ד"ר שצמילר – היה מספרנו כיום צריך להיות מאה מיליון. האם אני יכול לומר רע מוחלט ? זו אבדה לנו ורווח לעמים אחרים, אך לא ערך בשבילי. כי הלאומיות אינה למעני קנה-המידה העליון לשיפוט על כל דבר.

אהוד בן עזר: הבה נבדוק מה פירושה של הציונות לאותו חלק מן העם היהודי היושב בישראל. האם אין מסתמנות תופעות של איבוד הרגישות היהודית, חוסר היכולת לראות את החברה שלנו בעין ביקורתית, מתוך עמדה של אאוטסיידר, והצטמצמות מדאיגה, המתבטאת בסולידאריות כמעט מוחלטת עם דעת הרוב, עם עצמנו, כמדינה, כמעט בכל שאלה ?

אברהם ב. יהושע: אתה טוען כי מחיר הציונות לגבי העם היושב בישראל הוא איבוד הרגישות היהודית, התגברות תודעת הרוב, העובדה שעמדה אקסיסטנציאלית של אאוטסיידר כמעט ואינה קיימת עוד, אבדן האופי הקוסמופוליטי, וצמצום מסוים ביניקה מאירופה – ולדעתי, אובדנם של הדברים האלה הוא מחיר קטן מאד ששילמנו עבור הציונות, מחיר זעום בהשוואה להצלת 400,000 יהודים ממשרפות אושוויץ, או הצלתם המוקדמת של יהודי ארצות ערב מבעייה של קונפליקט עם סביבתם. כל הצלה פיסית של יהודים כבני-אדם שקולה בעיניי כנגד כל אובדן של קניינים רוחניים, ואני מודה כי אכן איבדנו כמה קניינים רוחניים.

המחיר הכבד והקשה ביותר של הציונות הוא בהקשרה לקונפליקט הישראלי-ערבי, אך מחיר זה אינו נעוץ אך ורק באשמתה של הציונות. מחיר הקמת המדינה כאן והקונפליקט שנוצר סביבו הוא קשה וכבד, אבל כאן הצטברו הבה גורמים אחרים, שהציונות היא רק אחד מהם. נוצרה למעשה מין אינטראקציה בינינו לבין סביבתנו. ודאי, חלק מאותה אינטראקציה טמון במנטאליות ובאופי שלנו, אבל התופעה בכללותה קשורה למערכת היסטורית הרבה יותר רחבה והיא חלק מן המחיר שעמים משלמים בגלל עצם היותם נתונים במציאות היסטורית מסוימת. בחיים אינך יכול למנוע חיכוכים, הרס וחורבן.

מלכתחילה לא תפסו הערבים את המהות הציונית, את עוצמתה, את החיוניות שלה ואת ההכרחיות שלה, ולכן בהתנגדות המיוחדת שלהם גרמו לקונפליקט כה נורא, אשר מחירו נעשה גבוה מיום ליום. אך קשה לומר כי הציונות אחראית ישירות לאותו המחיר, כי כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה הערבית וגורמים אחרים, של מעצמות ואינטרסים שונים. ההתפתחות באזורנו אינה תוצאה ישירה של גורם אחד. האחריות של הציונות היא רק חלק ממכלול של גורמים ופעולות ותגובות-שכנגד.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מסביר את מכלול התופעות הללו ?

אברהם ב. יהושע: הקונפליקט באזורנו נושא אופי קשה ובעל חריפות מיוחדת במינה. ואין ספק שהאינטראקציה של הערבים איתנו נעשית קשה ונוראה מיום ליום. אמרתי פעם בריאיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסוימים נרתעו מאד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו, אולם ברור לי שלגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו. אנסה להסביר את עצמי.

אולי יש משהו יוצא-דופן בכל המהות היהודית, בכל הסיכון שאנו לוקחים על עצמנו, בכך שאנחנו חיים על סף תהום, ויודעים לחיות כך?

לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסוים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסוים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם. הנה היטלר – בזמן שכוחותיו נסוגו מרוסיה והכל נידרדר במערכותיו – עדיין העסיק פלוגות ס.ס. נבחרות בהשמדת יהודים. והקצה לכך רכבות שהיו נחוצות לו לצורך המאמץ הצבאי – ברור שזה היה מצדו שיגעון, שיגעון שאינו נכנס כלל למסגרת של שיקולים תועלתיים ושל "ריאל-פוליטיק".

כאשר נאצר משעבד את ארצו לסובייטים, הוא עושה זאת מתוך השיגעון שהוא שבוי בתוכו. ההתייחסות של הערבים למדינת ישראל מביאה אותם למעשים שלא היו נעשים בתחום היחסים בין מדינותיהם. אפשר להבין את מניעי ההתערבות המצרית בתימן (אמנם לא להסכים להם), וכן את מלחמת העיראקים והכורדים בעיראק. אבל המלחמה של הערבים איתנו מונעת ברובה על-פי דחפים לא-רציונליים. כך היתה גם החלטתו של נאצר במאי 1967 על סגירת מיצרי טיראן. לפי דעתי עלינו לעשות מאמץ כדי להבין את טיבו ומניעיו של שיגעון זה שהרע לנו כל כך, כשם שניסינו להבין את מניעיה של האנטישמיות המודרנית.

הרי האנטישמיות עשויה להיות מובנת, יכולה למצוא לעצמה הצדקה בתוך המבנה של המדינה המודרנית, שאינה יכולה לסבול ולעכל בתוכה את היהודי כזר. הלוא הבנת מניעי האנטישמיות (לא הצדקתה) היא חלק מן האידיאולוגיה הציונית שלנו כאן. ידענו שהיהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר. רק במדינה שהגיעה לדמוקרטיות אמתית ומלאה,  ולתודעה של פלורליזם ולסובלנות גדולה – עשוי היהודי למצוא שלווה ומעמד. אבל כמה מדינות כאלו יש?

אהוד בן עזר: כיצד יכולה הציונות להמעיט את אותם דחפים אירציונאליים המתעוררים נגדה?

אברהם ב. יהושע: בראש ובראשונה בהגדרה מדויקת של עמדותיה ומטרותיה. לדעתי ציונות פירושה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. ולאו דווקא שיבה למולדת הישנה. מושג המולדת הישנה הוא בניין-על רוחני שללא-ספק היה קשור לשורשי המעשה ציוני. אך חשובה לאין-ערוך ממנו היתה הקמת מקלט בטוח, יצירת מולדת חדשה. בתולדות הציונות קשה תמיד להסביר לנוער את פרשת אוגנדה. כיצד זה יכלו הרצל ומנהיגים אחרים לחשוב ברגע מסוים על הקמת מדינה יהודית באוגנדה? אבל לי מובן בהחלט הרגע של אוגנדה בתולדות התנועה הציונית. החשוב ביותר היה לא לחזור למולדת הישנה, אלא להקים מדינה יהודית, מדינת הצלה. ובשעה שחששו כי בארץ-ישראל אי-אפשר יהיה להתיישב, חיפשו מקום אחר. כמובן שרעיון אוגנדה לא היה יכול לדבר על לב העם, אבל האם הרעיון הציוני של ארץ-ישראל דיבר ללב ההמונים ?

האכזבה הגדול אחרי הצהרת בלפור, באה כאשר יהודים שיכלו לעלות לא באו לארץ-ישראל. הלא הציונות, שהיתה תנועה של מעטים, התגשמה בשעת-הכושר האחרונה  שזימנה לנו ההיסטוריה. אם הרצל היה מתעורר לעניין הציוני עשרים שנה יותר מאוחר – אולי כבר לא היינו מגיעים לכאן. הגענו באותו רגע אחרון, בו הפלשתינאים טרם היו די חזקים כדי להתנגד לנו, אך להוותנו כבר לא היו מספיק חלשים כדי להסכים איתנו. גם את היהודים הסובייטים כיום לא המולדת הישנה מושכת – אלא הרצון לחיות חיים יהודיים במדינה יהודית ועם יהודים.

לכן אינני רואה בציונות תנועה משיחית של תחיית העם ושל מהפכה ושינוי טוטאלי. העם היהודי חי בכל המאות ובכל התקופות. האם העם היהודי בתקופת תור הזהב בספרד היה מת,  או מנוון מבחינה תרבותית? דווקא ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו לכבד את הגילויים הרוחניים העמוקים שלנו בכל הדורות, ולראות את העם כחי ומביע עצמו בכל הדורות. כוחה של הציונות בכך שהיא תנועת הצלה פרוזאית מאוד. כל המיתוס הלאומי, סיסמאות המולדת הישנה, ישראל הגדולה וארץ האבות – לא הביאו לנו יהודים רבים כשם שהיום סיסמאות אלה לא יוצרות עלייה. לולא הצורך הדחוף למצוא מקלט מפני השריפה לא היה בא לכאן איש. אינני מאמין בזכות היסטורית על ארץ-ישראל כהצדקתה היחידה של הציונות. ומשום כך נראה לי עתה עניין ההתיישבות היהודית בחברון כמעשה אנטי-ציוני, כבגידה בציונות. איש לא רץ לחברון או לירושלים בימי ראשית הציונות, ראשוני החלוצים חיפשו טריטוריה, ודווקא ריקה עד כמה שאפשר; בן-גוריון דיבר שנים רבות בעיקר על הנגב, על המקום הריק, הפנוי להתיישבות. זה היה הדבר החשוב ביותר ומכאן נבע כוחה של הציונות. אם היו מתחילים את המפעל הציוני עם חברון וירושלים ועם מקומות מיושבים בצפיפות על-ידי ערבים – לא היה יוצא שום דבר. לכן לא נכון שאנחנו מחפשים בחברון מולדת. גם ביפו לא חיפשנו מולדת. את המולדת חיפשנו בביצות אום-ג'וני.

אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהיה קיים בציונות, מראשיתה, עיוורון לשאלת יחסינו עם הערבים ?

אברהם ב. יהושע: לא נכון שהיה עיוורון. להיפך, ראו את הקשיים וניסו במידת האפשר להיות מודעים אליהם, ולצמצם עד כמה שאפשר את הנזק, אך מבלי לוותר על הפעילות ההתיישבותית. דבר אחר הוא אם אתה מדחיק את תוצאות פעולתך כלפי הערבים, מתעלם מהן, ובאה ההתפרצות של ההדחקה, ואז זה יכול להבעית אותך כסיוט. אבל אם הסתכלת בעין פקוחה על העוול, ידעת את הגבול ואת המטרה – יכולת להגיע לידי אותה מדרגה בה – למרות עיוורון טקטי וזמני, נשאר איזה טוהר מוסרי בכל הכיבוש שלנו. ואני לא נרתע מן המלה כיבוש. לעיתים נדמה לי כאילו דף מאוחר מימי-הביניים התגלגל להיסטוריה החדשה שלנו, או שחוזר בנו מעשה כיבוש ארה"ב מידי יושביה.

אהוד בן עזר: בסיפורך "מול היערות" אתה מספר על יער ישראלי, נטוע על מקום חורבות של כפר ערבי כבוש. היער עולה באש כתוצאה מנקמת פועל ערבי, שהוא תושב הכפר ההרוס. הצעיר הישראלי שנשלח לשמור על היער מפני שרפות, אינו מסוגל להתמודד עם המתיחות הנפשית, האימה והסיוט אשר סובבים אותו, ויש הרגשה כי גם הוא מצפה לשרפה, כמו לפורקן נפשי ולבריחה מן האחריות.

אברהם ב. יהושע: ישנן בחיינו הדחקות חמורות ביותר לגבי הבעיה הישראלית-ערבית, לגבי כל בעיית קיומנו כאן. לספרות יש תפקיד חברתי-נפשי, תפקיד מטהר, והוא טמון בראש ובראשונה בכך שהיא משחררת את הדחקותינו. הוא הדבר המתרחש בסיפורי; ראיתי את הסיפור הזה כאחת מהאפשרויות לשחרר בעייה קיומית (אקסיסטנציאלית) הרובצת עליי. לשחרר את ההדחקות, לראות את המציאות בעין פקוחה, ולהשתחרר מן הסיוט.

נחזור לעניין הכיבוש. הריקוד שיצאנו בו ברחובות ב-29 לנובמבר 1947, כאשר נודע על החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם, היה כן ואמיתי משום שההחלטה הבטיחה לנו מדינה יהודית, ובחלוקת הארץ לא ראינו כלל סתירה לציונות. הפשרה היא שנתנה לנו את היכולת להגיע עד הלום. ברעיונות מכסימליסטיים לא היינו מגיעים רחוק.

היום אנחנו למעשה סותרים את המטרות והמהויות היסודיות של הציונות בדיבורים על שלמות הארץ, ישראל הגדולה, ושיבה למולדת העתיקה. אנחנו כאילו חוזרים לסורנו היהודי. בצורה דומה מתבטא התהליך גם בהגדרה של "מיהו יהודי?" – לפי שנתקבלה השנה בכנסת, כחוק. אנחנו מנסחים עתה אידיאולוגיה ציונית במושגים משיחיים ונותנים לה אספקטים המעמידים אותנו בקונפליקט מלא עם העולם.

אהוד בן עזר: אני חושש פן ההרעה וצורת ההכרעה בשאלת "מיהו יהודי?" בכנסת אינה יכולה להיחשב כניצחונם של היהודים, אלא של הערבים. לולא התישו הערבים את מוחותינו וגרמו לנו להיעשות שונאי-זרים, סתגרנים, סולידאריים עם עצמנו בלבד, גזעניים-למחצה ולאומיים בצורה קיצונית וחסרת ביקורת עצמית – לא היו מצליחים לגרום לנו להעביר בכנסת החלטה המתכחשת לכל ערכיו ההומאניים ומטרותיו החילוניות של החזון הציוני שהביאנו הנה. החלטה זו נתקבלה בלחץ ההיסטריה של מצב מלחמה ומצור, הנמשכים והולכים לאי-קץ.      לא נכון שרוב העם הוא נגד ההחלטה. "הרוב השקט" מסכים עימה, כי לנוכח הסיוט החיצוני אין לו במה להיאחז, אלא בהתלכדות פנימית נואשת.

   אברהם ב. יהושע: אני לא פטליסט כמוך. הציונות, אומר פרופ' גרשם שלום – היתה חזרה אל תוך ההיסטוריה, לאחר שהיהדות חיתה תקופות ארוכות מחוץ להיסטוריה. בציונות היה אקט של ויתור – ויתור על משיחיות, גאולה דתית, על חזון קץ הימים. לכן הניגוד והוויכוח בין יהדות לציונות היה נכון ומהותי. האשימו את הציונות שהיא רוצה אושר ארצי קטן – וזוהי האמת. הוויתור על כל היתר שווה היה בהצלת החיים.

היום, כאשר מנסים לנסח מחדש את מטרות הציונות במונחים יהודיים כמו – מולדת עתיקה, או שיבה לשלמות הארץ, ומשתמשים במושגים של גאולה משיחית – הרי אנחנו מכניסים לציונות אלמנטים ששוב מעמידים אותנו מחוץ להיסטוריה, ובקונפליקט חמור עם העולם. הציונות נהנתה מאהדה עצומה, היא היתה אחת התנועות הלאומיות שזכו במידה הגדולה ביותר של אהדת העולם, בהבדל אחד: סימן-ההיכר שלנו עתה אינן קאפוטות אלא אווירונים. והרי הציונות רצתה להפסיק את הקונפליקט היהודי המסוכן עם העולם כולו.

ואנחנו לא יכולים לומר שאשמים בכך רק הערבים. לא ייתכן שמצב זה, שסובייטים וסינים וערבים עומדים פה להשמידנו – לא ייתכן שחלקנו בכל זה הוא פאסיבי בלבד ולא עשינו דבר להחרפת הניגודים. לא ייתכן כי הכול מוטל עלינו כמו גורל, הלא גם בימי בית שני היינו שנואים על כל אויבינו והסתכסכנו עם כל העמים השכנים בסביבתנו.

אהוד בן עזר: חשוב על כך שאולי ההתקוממות שלך נגד הקונפליקט עם עמים אחרים, המוטל עלינו כגורל, הוא חלק מחוסר יכולתו הנפשית של ה"צבר" להודות בכך כי אין הוא יכול להימלט מן הגורל היהודי, וזאת למרות העובדה שהחינוך הלאומי-חילוני בארץ לימד אותו כל השנים כי עם הגשמת הציונות תיעלמנה הסיבות למצב הקונפליקט המתמיד שבו היה שרוי היהודי בגלות; סיבות שנבעו, לפי ההשקפה הציונית, מאי-הנורמאליות ומן העיוותים של הקיום היהודי בגולה.

אברהם ב. יהושע: אנחנו מדינה בה שניים וחצי מיליון יהודים, הלוחמת ברוסים; אפילו היושב ראש מאו, עם 700 מיליון הסינים שלו, אינו שוכח להזכיר אותנו בנאומיו הנדירים;  כמעט כל אירופה המזרחית נגדנו, שלא לדבר על כל מדינות ערב – לבוא ולומר שמצב זה בו אנו נתונים הוא חלק מן המחיר של פוליטיקה ריאלית – קשה, קשה מאוד. נכון, אין אנחנו עם לבדד ישכון – ותמיד אפשר להסביר מדוע עמים אחרים הגיעו לדרגת שיגעון כזה של קונפליקט איתנו – החל מן המצרים הקדמונים, והאשורים והבבלים והיוונים והרומאים. אך באותה מידה גם אנחנו יצרנו כאן אותה אינטראקציה יהודית, ופעלנו בהתאם להיסטוריה היהודית שלנו, ולא על-פי התחזית הציונית שרצתה להפיג מתיחות זו. ולא עוד אלא שאנו גוררים את כל יהודי העולם לתוך הקונפליקט הגלובאלי שנו מעורבים בו.

אהוד בן עזר: הלוא ההשקפה הציונית המקובלת, שהביאה לייסוד המדינה – מעריכה את התהליכים הללו בצורה הפוכה לזו שלך. ההיסטוריה היהודית פירושה פאסיביות, חולשה, קיום בלתי-בריא בגלות. ואילו ההיסטוריה הציונית-ישראלית פירושה אקטיביות ולקיחת גורלנו בידינו. ואין כמלחמה ביטוי בולט יותר לאקטיביות היסטורית.

אברהם ב. יהושע: אין זה נכון שכל האקטיביות שלנו היא פוליטיקה ריאלית, וכי באמצעותה נכנסנו אל תוך ההיסטוריה. אני חושב שיש כבר באקטיביות שלנו תהליכים חריגים ויוצאי-דופן, והם חזרה של יסודות משיחיים-יהודיים לתוך החיים שלנו.

בציונות היה קיים איזון עדין – מצד אחד שאפה להשאיר את היהודים כיהודים, במדינה שתשמור על אופייה היהודי, יחד עם הקשר ועם הנכונות להציל יהודים אחרים, – אך מצד שני רצתה הציונות להילחם כנגד משהו בטבענו היהודי וליצור סינתיזה חדשה. והיא פעלה כך מתוך הנחה שאפשר לשנות אותנו וכי טבענו היהודי אינו גזרה שאין לגעת בה ולשנותה.

והתוצאה? – למעשה הישראלי הוא גלגול מובהק ביותר של היהודי – הוא המצטיין ביותר, ה"עילוי" – קודם בבית-המדרש, אחר-כך איינשטיין, ועכשיו בחיל-האוויר. איינשטיין היהודי בחיל-האוויר. תמיד הטובים ביותר.

טועה מי שחושב שכאילו הישראלי הוא אחר ואינו בעל תכונות יהודיות טיפוסיות. אני רואה בישראלי הרבה מן התכונות הבסיסיות של התפיסה היהודית. אותו ביטחון עצמי מופרז – בצד החיים על פי תהום. כאן אני מתמלא ייאוש, כי כמו שמדברים על מנטאליות ערבית אפשר לדבר גם על מנטאליות יהודית. והמנטאליות היהודית – אחד מסימניה הוא סוג של התרוממות הרוח והתעלות רוחנית מתוך קונפליקט חמור, על סף קטסטרופה, על פי תהום.

אהוד בן עזר: מרבית סיפוריך, כמו הסיפור "מול היערות", עומדים בסימן תחושה ישראלית טיפוסית דומה. הגיבורים כלואים בתוך עצמם בעולם של מצוקות פנימיות, מתוך ציפייה נואשת לקטסטרופה, וניסיון להימלט ממנה. אך דווקא האסון, השינוי הדראסטי – הוא שכאילו פותר את בעיותיהם, פורק את המתח הנפשי המצטבר, גואל ומשחרר אותם מן החד-גוניות של חייהם הקודמים, ונותן טעם לקיומם. המחזה שלך "לילה במאי" מתרחש ערב מלחמת יוני 67', והמלחמה העומדת לפרוץ כאילו משמשת פורקן למבוי הסתום אליו נקלעים מבחינה נפשית גיבורי המחזה.

אברהם ב. יהושע: אני לא רוצה להיות גזעני ולומר שאהבת האסון היא עניין דטרמיניסטי שמוטל עלינו, אך נדמה לי כי לא מקרית היא ההיצמדות שלנו על סיטואציות של קטסטרופות: אנו ממש נמשכים אליהן, ואז – או שאנו מגיעים למיצוי מלוא עוצמתנו, או שאנו נופלים. אני לא יודע אם את תקופת מסעי הצלב, על פרעותיהם האכזריות ביהודים, לא היה אפשר לעבור בשלום עם הורדת-הראש באופן זמני, ובלי הטבח הנורא. אולי היה אפשר לוותר במשהו כדי לעבור את גל השחיטות וההשמדות. ואילו אנחנו התעקשנו ונוצרה הקטסטרופה. אני לא בטוח שהקונפרונטציות היו הכרחיות ובלתי-נמנעות. גם אינני בטוח כי המרד הקיצוני ברומאים היה הכרח היסטורי שנבע מהרומאים בלבד, ומבלי שאנחנו חידדנו אותו.

דבר דומה אמור לגבי יחסינו עם הרוסים כיום. אנחנו כנראה חלק מן הגורם שיוצר את המצב הזה. ומה היה קורה אילו היינו נסוגים חמישה קילומטרים מתעלת סואץ ומאפשרים לפתוח את התעלה על מנת למנוע את הקונפליקט ואת הקורבנות? אנו, היודעים כמה מקריות יש בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המקריות הנובעת מן המעשים שלנו.

רק השואה שהביא עלינו היטלר, היתה באמת המקרה היחיד בהיסטוריה שלנו בו היינו פאסיביים במאה אחוז. אי-אפשר לומר שבגלל העקשנות שלנו היא נוצרה, וכי היה אפשר לעבור אותה מתוך הורדת-הראש באופן זמני. לכן גם לא יכולנו להוכיח את עצמנו בשואה ולשאוב מתוכה ולהגיע באמצעותה להתעלות רוחנית ולמיצוי כל כוחותינו, אלא נידונו רק לאפרוריות וטבח. ואילו במסעי-הצלב, או כיום במלחמה עם הערבים – מצאנו מקור להתעלות כוחות רוחניים של העם; אמנם, לא של כוחות תרבותיים במיוחד.

לעיתים עונה החרפת הסכנה גם לתחושת המגלומניה היהודית. אתה רואה באיזו הנאה שרים היום הצעירים בישראל את הפזמון הפופולארי: "העולם כולו נגדנו". כאילו נהנים מן ההרגשה שהעולם כולו אנטישמי, ונגדנו, אבל אנחנו נראה להם, לכל העולם. כאשר נודע על כניסת הטייסים הרוסיים למצריים – היו כמה ימי חרדה כאן. אך ראה באיזו מהירות התרגלנו  גם לכך. שבני-תחרותנו הם לא-פחות מאשר הרוסים, שהם מעצמה עולמית. ואני חושב שכל ההרגשות הללו הן אנטי- ציוניות מיסודן, ומנוגדות למטרתה של הציונות.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן מלחמת יוני 67' ערערה את יכולתי להאמין כי קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו. אני מפחד כי כתוצאה מן ההתערערות הזאת נעשיתי, מבלי שארגיש בכך, פטליסט. ככל שמתגברת בי מידת הריאליזם כן אני נעשה יותר פטליסט. והפטליזם שבתוכי נעשה להסכמה-שבשתיקה עם פריחתן האפלה של פסוידו-דתיות לאומנית ופסוידו-לאומיות דתית. הבררה האחרת, והיא העמדה האוטופיסטית, האמונה באפשרות השלום, הכיוון האופטימי, והאמונה ביכולתנו המוסרית והפוליטית לשנות את המצב בו אנו נתונים – פושטת את הרגל לנגד עיניי, מדי מלחמה חדשה.

אני פוחד פן כבר עתה קם דור צעיר חדש, אשר מלחמת יוני 67' אינה נראית בעיניו הכרחית ובלתי-נמנעת; פן גובר בדור החדש משקלן הנפשי של האשמותינו-העצמיות בדבר חוסר-רצוננו להגיע להסדר של שלום עם הערבים. ואני פוחד כי רק מלחמה נוספת תוכיח לצעירים הללו כי שגו. וחוזר חלילה. כשם שמלחמות 48' ו-67' הוכיחו לקודמיהם, כי – אובייקטיבית – נבצר השלום מיכולתנו.

אני פוחד פן "הוכחות" מסוג אלו פירושן – סירוס כל הכוחות הנפשיים הערים והמורדים והחושבים של כל דור צעיר חדש הגדל בישראל. ואני מפחד פן תשובת הצעירים כיום תהא בריחה לסמים ולהזיות, או לטירוף ; וזאת, מפני חוסר היכולת שלהם להכיר את יסוד האמת הפטליסטית אשר במציאותנו, או להשלים עמו לאורך זמן, כפרספקטיבה יחידה של כל חייהם.

אברהם ב. יהושע: אני לא מקבל את דבריך שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים ויחסם אלינו.

אמנם יש בנו סוג של אינטימיות שמקשה על הבנתנו ועל יצירת מגע עמנו, אך אני חושב שלא עשינו דיי כדי להרוס את החלקים המתבדלים והקטסטרופליים הללו שבאופיינו הלאומי.

וזוהי הבגידה בציונות. בציונות היה דבר יפה – הנה היהודים יחיו ביחד בינם לבין עצמם, ושוב לא יעמדו בקונפליקט אם העולם כולו. ובכן, היו לנו כמה שנים כאלה, לפני מלחמת יוני 67' – ומה היה בהן? פרשת לבון, המיתון הכלכלי, הירידה מן הארץ, "בדיחות הזוועה" של סופה המתקרב של המדינה, ועוד ועוד. וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר, כי אנחנו הלוא אמרנו כי הכול יהיה בסדר אם רק ישאירו אותנו לבד. וכי הכוח הרוחני שלנו לא בנוי דווקא על קונפרונטציות עם העולם.

ואני פוחד שהיום חוזרת התיזה הזאת, ושאנחנו עומדים בסכנה שנחזור ונגיע למידת הבידוד בה היה נתון היהודי בימי-הביניים.  והלא בייחוד אחרי השואה אסור לנו להגיע למצב הזה.  כי הסיכון הוא כה איום ושטני, ולא יוסיף ולא ייתן לנו כוח ועצמה רוחנית, כמו שבאו בעקבות מסעי-הצלב. הלוא מן השואה לא יצאה עצמה רוחנית, רק אימה. ולכן אני מפחד מן הקונפרונטציה עם העולם אשר לקראתה אנחנו הולכים ונדחפים.

אהוד בן עזר: אומר לך עוד דבר, אני פוחד פן חדלנו לפחוד. פן קיבלנו את הסיוט כמציאות יחידה. פן השלמנו עם דיבורים של צער, "מצוות אנשים מלומדה", על אודות הקטל היום-יומי בגבולות- כדי לחפות על עומק הייאוש הציני והפטליסטי החונק כל אחד מאיתנו באופן פרטי. אני פוחד פן חדלנו לדבר אמת איש עם רעהו ואל הרבים, משום שליבנו אל פינו אינו מוכן לגלות עד כמה מצבו של כל אחד מאתנו אינו אלא כ"כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואבדן" (כביטויו של פנחס שדה בספרו "מות אבימלך").

אני פוחד פן התקשחנו, אך לא רק כלפי חוץ, אלא כל אחד כלפי עצמו וכלפי גורל האחרים הסובבים אותו. ומפני-כך איבדו חיינו את המימד הריאלי שלהם, ונעשו לסיוט שקט, כל אחד בפינתו. אני פוחד פן הלאומיות הישראלית נעשתה דבר-שבקדושה, ומפני-כך אומרים איש אל רעהו רק מה שסבורים אנו כי ראוי להישמע ברבים. וממילא מדברים אנו, מתוך ריסון עצמי – תחושת אחריות ופחד – רק ברמת הדיבור של המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני פוחד פן מצויים אנשים המנצלים היטב את מצב אי-האמת, שבו מצויים כולנו, כדי לכפות ולשטוף את מוחותינו ב"אמתותיהם" המזויפות והמסוכנות.

אברהם ב. יהושע: בשלב מסוים היתה הנאה באותה סכיזופרניה ישראלית שאיפיינה את דורנו, בעובדה של חיי שלום המתקיימים לעומת חיי המלחמה. העובדה שכל אחד מאיתנו הוא גם חייל, מרבית שנותיו, איש-מילואים שפושט מדיו וחוזר להיות אזרח. התופעה שאנחנו מדינה המצויה במלחמה ויחד עם זאת קשורה למערב ומשתדלת לקחת ממנו את המיטב ואינה מוותרת על הקשר הזה. אותה סכיזופרניה מאוזנת – היתה בה אפילו מידה של גאווה, כי הצבנו אותה לעומת חוסר האתגרים של הנוער במערב, לעומת אחוז המתאבדים הגבוה שם, האלכוהוליסטים, ושטופי הסמים.

נדמה לי כי לאחרונה מתחיל אותו איזון עדין שבסכיזופרניה הישראלי להתערער. ומתערער לצד הרע – של המלחמה שמשתלטת על חיינו. ופתאום אתה מתחיל לתפוס עד כמה את מצוי במצב מסוכן.

הדבר האיום ביותר שקורה לנו היא אי-היכולת לתת משמעות למוות. לכסות אותו במילים, בהסברים, באמונה. והוא הדבר אשר ממנו תצמח רעה גדולה לחיינו ולתרבותנו – אם נדחיק את המוות, ונתחיל להכניס אותו למסגרת סטטיסטית, כמו את תאונות-הדרכים. והלוא תאונות-הדרכים קיימות ממילא, והמוות במלחמה אינו בא במקומן, אלא נוסף עליהן! ובכל-זאת יש המשתמשים בנימוק הזה כדי לתת ממד נורמאלי כלשהו, של הרגל, למציאות חיינו.

אבל אסור לנו לשכוח כי לא המוות, אלא שמירת החיים, היה הערך העמוק ביותר שלנו – איך נוכל למנוע את התהליך המתרחש עכשיו? איך נוכל לעצור בו? אנחנו – שיש לנו חשבון-דמים כה ארוך, וכל טיפה של דם שנשפך היא מיותרת לנו, ואשר איננו יכולים להרשותה לעצמנו אחרי השואה בה נספו שישה מיליוני יהודים. גם לשפיכות הדמים בשואה לא יכולנו לתת הסבר, ובמיוחד לא במסגרת של אמונה דתית. אולי לאדם החילוני, המאמין בסתמיות, קל יותר להסביר לעצמו את השואה. אבל הסתמיות של השואה הלוא היא המערערת איש דתי אמיתי.

היום אנחנו מדדים אחרי המוות ופחות ופחות מצליחים לכסות אותו, להסביר אותו. וכאן אחד הדברים שמחלחלים בתשתית הווייתנו ואשר ישברו לחלוטין את האיזון העדין והשמח של הסכיזופרניה הישראלית, שמצאה לעצמה קיום אחרי מלחמת העצמאות, תקופה של כעשרים שנה. והבעייה חמורה עוד יותר כי לא רק אי מציאת המשמעות למוות המתחולל בקרבנו ספונה בה, אלא שאנו גם לא מוכנים להודות שבהרבה מובנים, פשוט – אין משמעות למוות שלנו ולמוות אשר נגרם לערבים על-ידינו, וכי גם הם וגם אנחנו מתים על שום דבר.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן כולנו חיים במצב סהרורי-למחצה, של סיוט. מצב המפתח בנו ובסביבתנו הלאומית והציבורית תגובות של כניעות, חרדה, תחושת אי-אונים והשלמה, וחוסר יכולת לדבר אמת. אני מפחד פן ניצנים מסוכנים אלה דומים למציאות הקיימת ברוסיה, ובעמיהן של מדינות טוטליטריות-למחצה אחרות. בהבדל אחד – מצבנו טוב ממצבם של הרוסים, וגם גרוע משלהם, משום שהנורא מכול הוא שאצלנו הסיוט הוא ממשי, ואין מתעתעים בנו. אלה הרוצים להשמידנו אכן מתכוונים לכך במלוא הרצינות. הם אינם המצאה שטנית של המנהיגות הישראלית.

מצד שני, הלוא הולך ונוצר מצב אשר בו – מי שאינו מצביא ואיש-צבא ישראלי בכיר, מעטים סיכוייו להגיע לעמדה של מנהיגות והכרעה, ואפילו להיעשות חבר בממשלה. נקל לתאר מצב, שבו מעמד הדרגה ייעשה גם נותן-הסמכות בממשלות הבאות בישראל. והדיבור אל יצרי הרחוב, ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר, יהדק את עניבת ההדדיות השלילית. ושוב לא תיתכן תופעה של מנהיג ישראלי, שאינו איש-צבא-בכיר-לשעבר, אשר יקבע את מדיניותה של ממשלה, וסמכותו המדינית והאישית תהא מעל זו של אנשי-הצבא, כבמתוקנות שבמדינות העולם.

הדילמה שבה אנו נטחנים כולנו, בדרכנו המשותפת, היא הברירה בין עצימת-עיניים מאושרת-כביכול לבין פיקחון-עיניים מייאש. ושניהם מסוכנים באותה מידה. ודרך אחרת אין. כי בין מתוך נפילה פתאומית לתהום המציאות, ובין מתוך הסתגלות ממושכת, המפוררת את האמונה הפנימית – נדחפים כולנו לעמדה של אקטיביזם פטליסטי. של פעילות סהרורית.  ואז – יושרנו נעשה להכרה מפוקחת בחוסר-התקווה ובחוסר-המוצא ובאי-האפשרות של שינוי המצב. הריאליזם והפרגמטיזם, שעליהם תפארתנו – נעשים לפסימיזם עמוק ; כוחנו – למקיז דמנו ונפשנו. והערבים – לתכלית קיומנו היחידה. תכלית שלילית.

מה יהיה הסוף ?

אני פוחד פן התרגלתי גם לשאלה הזאת. פוחד פן כל כך כולנו בספינה אחת מצויים, עד כי איבדנו איש איש את פרצופו הייחודי, את ייעודו האישי, ואת אופק חייו כפרט. פן לחיות אפשר כאן רק כחלק מן העם, ורק למות – כיחיד. לא קשה כל כך להיות פיקח. הרבה יותר קשה לחזור ולהיות טיפש ותמים. הלוואי והיתה לי אמונתי הנאיבית, של פעם, שאכן קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו.

אברהם ב. יהושע: אינני מסכים לקביעה שלך. אני חושב שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו ורצונם בברית שלום עימנו. דווקא היום, כשיש למעלה ממיליון ערבים תחת שלטוננו הישיר, יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, ומכאן צריכה גם לצאת ספרות חדשה, לא נעים, להטיף לכתוב ספרות ולהתייחס לבעיות מוסריות. אבל אני חושב שספרות אמתית ורצינית יכולה גם להתמודד עם שאלות מוסריות ולדון בבעיה הערבית-ישראלית גם מתוך כלים מוסריים, מבלי להיגרף לעמדה פסיבית ופטליסטית;  על הספרות לחזור אל אותה עמדת-מוצא של ס. יזהר, אך מתוך שלל בעיות אחרות לגמרי. כאשר יזהר כתב את ספרו "השבוי" היה אולי שבוי אחד שהוא נתקל בו בכפר ערבי בזמן תחילת הכיבוש הישראלי של מלחמת 48'. עכשיו הבעיות רחבות הרבה יותר. השאלה היא כיצד להתמודד עם בעייה זאת בספרות. וזה יהיה, לדעתי, מבחנה של הספרות, ביכולתה לעבור עכשיו לשלב חדש, כמשחררת הדחקות, כמשחררת דברים רבים שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, וכבעלת כוח להעמיד לנו את האמת מול הפנים. והאמת הזאת בסופו-של-דבר נותנת פירות ריאליים ביותר.

מצד שני, נכון הוא כי מפני שחיינו הרוחניים אינם יכולים כיום שלא להיות סובבים רק סביב השאלות הללו, הרי כשאתה עוסק בזה בלי סוף – אינך יכול להתפנות באופן רוחני לדברים אחרים. וגם לא מסוגל לבצר לעצמך בדידות אמתית שהיא תנאי ליצירה, כורח היצירה, מקורה וכוחה. אלא אתה נתבע כל הזמן לסולידאריות, נתבע מתוך עצמך ולא בכפייה חיצונית, משום שאתה חי ממהדורת חדשות אחת לשנייה, וזו נעשית סולידאריות טכנית, אוטומטית מבחינת התגובה הרגשית, כי אתה כבר כולך בנוי להגיב כך ולחיות בדריכות. התגובות הרגשיות שלך לכל ידיעה על קורבן ישראלי, על מטוס שנפל, הן כבר מותנות מראש. כבר אינך מסוגל לחשוב אם עצם ההפצצה הייתה מוצדקת, אלא פועלים בך מכניזמים היוצרים את הסולידאריות האוטומטית. ומכאן חוסר הבדידות, חוסר היכולת להיות לבד במובן הרוחני, ולהגיע לחיים של יצירה אינטלקטואלית.

אספקט נוסף הגורם לכך שאין לך פרספקטיבה לגבי המאורעות המתרחשים סביבך, הוא שבמלחמת ששת הימים הייתה פתאום הרגשה טובה שהנה אתה צמוד למאורע גדול, לגל היסטורי, שאתה אחד עם התנועה שלו. ואותה הרגשה הייתה נעימה ומרוממת. היום, בגלל חוסר התכליתיות ואי-ראיית סופה של המלחמה – אתה מאבד את תחושת ההינשאות על גבי הגליות של ההיסטוריה, אך גם אינך זוכה בשקט של האדם הדני או הנורווגי, אינך זוכה במנוחה מן ההיסטוריה. ההרגשה של ההיסחפות ושל חוסר הבהירות לגבי העתיד – מונעות ממך את ראיית הדברים בפרספקטיבה כלשהי. ונוצר מצב של תסכול מתמיד כתוצאה מחוסר היכולת לראות מה קורה. אתה חי את הרגע, מבלי פרספקטיבה, אך אינך יכול להשתחרר מן הרגע, לשכוח את הרגע. אינך יכול לנתק את עצמך ושלא לקרוא עיתונים, או לחדול לשמוע חדשות ברדיו במשך כמה שבועות, כמו שהיה אפשר לפני שש-שבע שנים.

מזה גם נובע העניין של התופעות הבולטות יותר על-פני השטח : הצנזורה הפנימית. הלחץ הציבורי. השוביניזם המתגבר. ואותה בגידה בציונות, המתבטאת בגישה הרואה בהתנחלות בכל שטחי ישראל הגדולה ערך משיחי ומקודש, אותה גישה – לא הבטחת קיום העם היהודי, והבאתו לידי נורמליזציה הם עיקר לה – אלא היא רואה את הייעוד במצב של התפשטות והתנחלות טריטוריאלית, ובחיים מתוך קונפליקט מתמיד עם הערבים, ובעקבותיהם עם העולם כולו.

אהוד בן עזר: נדמה לי שאנחנו מצויים בדילמה קשה : אותם ישראלים מביננו שנלחמים על הגנת הגבולות, וכל כוחותיהם מגוייסים למאמץ הצבאי והביטחוני, הכולל את החזקת השטחים הכבושים – אינם מסוגלים לעצור ולחשוב באופן ביקורתי על משמעות עשייתם ועל ההסבר לכל המתרחש פה. ואילו האינטלקטואל הישראלי חי בהרגשה מתמדת כי רק תודות לאותם לוחמים מובטחים עצם שלומו וחייו; ועל-כן גם הוא, המסוגל אולי למחשבה אנאליטית,     חסר בעיניו בסיס של הצדקה מוסרית פנימית כדי להתבונן במציאות באופן ביקורתי רדיקאלי, ולהביע דעתו בלא חשש. מה עוד שבשעה שהוא משרת במילואים (שירות שממדיו גדלים והולכים מדי שנה בשנה) – נעשה הוא עצמו חייל ושותף למאמץ הביטחוני, ונדרש בל מעשיו להזדהות מלאה עם מטרות המדינה. לכן גם באותם חודשים בשנה בהם הוא פנוי משירותו הצבאי – משתקת אותו אווירת המצב המלחמתי המתמשך והולך, והוא נתון בחוסר פרספקטיבה לגבי העתיד, הן באשר לגורלו כפרט, והן בכל הקשור לתנאים הרוחניים המאפשרים את עצם פעילותו היצירתית.

אברהם ב. יהושע: אנחנו היום חיים באווירה יותר ויותר מסוכנת, פחות ופחות אפשר לדבר. בשלבים מסוימים יש איזה מן יד כזו שמחזיקה את הקולר, יד פנימית, לא יד של שלטון, וזה נורא יותר. קיימת אווירה ציבורית בה אי-אפשר לדבר על הכול ולפרוק את הכול. אני חושב שישנה ברכה רבה בפורקן שהספרות נותנת להרגשות הסיוט והמצוקה, להרגשות החרדה, להרגשות העוול ולכל המרקם הזה של הבעייה הישראלית-ערבית, שאנחנו כאמור מדחיקים אותה, ושאין לנו ברירה אלא להדחיק אותה. הספרות מקיימת כאן תפקיד נפשי גדול מבחינת בריאות הנפש שלנו. סיפור כמו "השבוי" של ס. יזהר מילא תפקיד מכריע לגבי היחס לערבים; בפורקן המוסרי-אידיאולוגי שהוא נתן לאותה בעייה היתה ברכה עצומה לגבי הרבה ממעשינו. אסור שיהיה טאבו לגבי ספרות, ואסור שנאסור על עצמנו לדון בבעיה הישראלית-ערבית מאיזו בחינה שהיא.

א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט". אימו של א.ב. יהושע עלתה ממ רוקו בשנת 1932. יהושע שירת ביחידת נח"ל מוצנח. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות עברית ופילוסופיה והמחלקה להכשרת מורים. הוא עבד כמורה בירושלים, כמנהל בית-ספר ישראלי בפאריס, וכמזכיר כללי              של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים  היהודיים  בפאריס, בשנים 1967-1964. בשנים 1972-1967 שימש כדיקאן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עיר מגוריו מאז. והחל מ-1972 הוא מלמד בחוג לספרות השוואתית, באוניברסיטת חיפה.

את סיפוריו החל א.ב. יהושע מפרסם ב-1957, ועד מהרה קנה לעצמו מקום כאחד מחשובי הסופרים העבריים בדורנו. מ-1969, עם הצגת מחזהו "לילה במאי", פנתה כתיבתו גם למסלול מקביל, כמחזאי. ב-1977 התפרסם הרומאן הראשון שלו, "המאהב", וספר מסותיו "בזכות הנורמאליות" הופיע ב-1980 והיה סיכום לעמדותיו בשאלות לאומיות, חברה ופוליטיקה, שאותן הביע במשך שנים תוך לקיחת חלק במאבקים ציבוריים על עיצוב דמותה של החברה הישראלית בכיוון של ציונות שפויה, יונית, ותוך שלילה גוברת והולכת של הגולה ושל תשוקת היהודי לחיות בקרב זרים, אותה הוא מוצא לא רק מעבר לים אלא גם בקרב המתנחלים בגדה וברצועה.

א.ב. יהושע זכה בפרסים ספרותיים רבים; ספריו תורגמו כמעט כולם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ושפות אחרות, וסיפוריו נכללו באנתולוגיות רבות.

ספריו: "מות הזקן" (1962); "מול היערות" (1968); "לילה במאי" (1969); "בתחילת קיץ 1970 (1971); "טיפולים אחרונים" (1974); "עד חורף 1974" (1975); "המאהב" (1977); "בזכות הנורמאליות" (1980); "גירושים מאוחרים" (1982).

השיחה "סכנת הבגידה בציונות" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* 'ערבים' או 'פלסטינים' – תגובה לעורך: העדפתי את השימוש במונח 'פלסטינים' ולא 'ערבים' בספרי "הרברט סמואל" וזאת מכמה סיבות:

ראשית זהו המונח המקובל היום בדיוק לאותו עם. יש אולי כאלה שיגידו שאין בכלל עם כזה אבל איתם אין לי היום כל רצון להתווכח.

שנית, אם בכלל להשתמש במילה ערבים כפי שהיה מקובל בעבר, אז המונח השגור אז היה 'ערביי א"י', שהוא די מסורבל ומיושן.

באותה מידה צריך היה להשתמש אולי במונח 'יהודים' ולא 'ציונים', כפי שמקובל היה באותם ימים. בשני המקרים העדפתי את המונח הפחות כללי ומעורפל. המונח יהודים הוא כללי וציונים הוא מדויק יותר. באותה מידה, המונח ערבים הוא כללי ופלסטינים הוא יותר ספציפי. העדפתי לכן את הכינוי הייחודי.

יהושע פורת, החוקר החלוץ והמוביל בחקר התנועה הלאומית הפלסטינית השתמש במונח 'פּלשתינאים' (כפי שהיה מקובל בימיו) כבר לפני חמישים שנה. אז למה היום הוא לא רלוונטי?

משה מוסק

אהוד: פּלשתינאים היינו גם אנחנו, כל אזרחי המנדאט הבריטי של Palestine או בשמה העברי "פּלשתינה-א"י", כך זה היה גם על גבי הבולים, באנגלית, בעברית וכנראה גם בערבית, ואילו פלסטינים הוא כינוי חדש יחסית שמתאר רק את אויבינו הערבים ואינו זהה לפּלשתינאים. אנחנו, בתקופת המנדאט, מעולם לא היינו "פלסטינים" – היינו רק פּלשתינאים!

* האם גנץ חכם?

 * למר אהוד בן עזר, ברצוני לצטט שני משפטים רלבנטיים לקראת השבעת הכנסת ה-23, בתאריך כ' אדר תש"פ (16/3/20).

שארל אנדרה ז'וזף מאריה דה גול, אשר היה מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה ונשיאה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית בצרפת אמר פעם:

"הפוליטיקה היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי פוליטיקאים."

ידועה ומפורסת תפילתו של רבי אלימך וייסבלום מליז'נסק זצ"ל, אשר היה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות, מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון  בין מבססי התנועה בפולין רבתי ומחשובי הוגיה, מחבר הספר "נועם אלימלך":

"אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם."

בכבוד רב ובברכת פורים שמח,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* לעורך חב"ע הנכבד שלום. אורי הייטנר מפליג בשבחי צביקה האוזר ויועז הנדל, מקורביו לשעבר של ביבי נתניהו, שסיכנו את משרותיהם הבכירות, כאשר בצו מצפונם חשפו פרשת שחיתות. מיד מפלס המתח שלי עלה, בעוד עיניי רצות על פני השורות הצפופות.

באיזו פרשת שחיתות חמורה מדובר? מיד נמלטה מפי אנחת רווחה. מדובר רחמנא ליצלן בחשיפת מטרידן המין הסדרתי המוציא ומביא [עסקונה] של  ביבי נתניהו – נתן אשל. תפקיד די מלוכלך כשלעצמו, שברור שמעצם היותו הנושא בו, איננו שייך ללמ"ד-ו"וניקים.   

אינני יודעת מה התנהל שם מאחורי הקלעים. ואולי החשיפה והדלפתה לתקשורת, יזומה מצידם של האוזר והנדל, והיא הקש האחרון בשורה של אי הבנות ומחלוקות בינם לבין הבוס. ייתכן שכל רצונם היה להכתים אותו, שומו שמיים, בשמץ מפרוורסיותו של נתן אשל. תהייתי היא – שמא ניתן היה לפתור את המבוכה [מבוכה! לא שחיתות!] בדרך אחרת.

בכל מקרה, עצם החשיפה לא מצדיקה ולא מסבירה את עריקתם לשורות "כחול לבן". להיפך. אז צודקת איילת שקד כאשר היא מכנה אותם עריקים.

אורי הייטנר מתייחס באותה דרמטיזציית-יתר לחשיפת השחיתות, כהגדרתם של האוזר והנדל – כמו לכתבי האישום הפעוטים של ראש הממשלה. המשותף לשלושתם הוא ריצתם לפוליטיקה. כל זה אומר דרשני.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* תגובה: אזרחי ישראל, אם יש לכם טענות לכניעה של הליכוד לדתיים ולחרדים, חישבו קודם על ביבי, שאם הליכוד היה מזיז אותו הצידה – תוך חצי שעה היתה קמה ממשלת אחדות, שבה לא היתה כניעה לדתיים, והיינו הופכים למדינה נורמלית.

אז מי אשם בכניעה לדתיים?

חברי הליכוד, ובראשם נתניהו שטובתו האישית חשובה לו יותר מטובת המדינה.

את ההמשך שלך [של אהוד בגיליון 1520] לא אעתיק מפני שאני לא כמוך, ולא אכנה אנשים אחרים "מטומטמים" רק משום שדעותיהם שונות משלי.

בנדלה

אהוד: מי שהצביע כחול לבן, אמת, ליברמן והמשותפת  – בסיסמה "רק לא ביבי", ואחר כך מקים צעקות גוועאלד צדקניות על כך שביבי נכנע לדתיים ולחרדים והם מושלים בנו – מישהו כזה הוא קצת... לא חכם.

שלא לדבר על כך שהוא שולל מביבי, ולמעשה מכל ישראלי שיוגש נגדו כתב-אשמה – את חזקת החפות!

אז זה לא קצת... לא חכם?

ומה בקשר לגנץ הצדיק, שמנסה בקולות הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל ובתמיכתה בטרור נגדנו – להדיח את נתניהו, שקיבל את מרבית הקולות של המצביעים היהודיים בבחירות האחרונות?

אתם, הישראלים הקצת-לא-חכמים, שנשבו בקסמיה המורעלים של הסיסמה "רק לא ביבי!" – ובעקבותיה הצביעו נגד ביבי, אתם אשמים בסחטנות הדתית-חרדית מצד אחד, ובסחטנות של הצדיק אביגדור ליברמן מצד שני.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל