פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1522

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באדר תש"ף, 12.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי מוֹלֶדֶת: תֵּל אָבִיב. על הכרמל. // עמוס גלבוע: משלת מיעוט – צעד הרסני. // יהודה סתיו: לזיכרה של גילה שריר. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ו. The Buck Stops Here

// איתמר פרת: על הקורונה – חושב מחוץ לקופסה. // יצחק שויגר: סיפורי יד ריבה. // מנחם רהט: תרמית המאה. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.3.20. // ד"ר ארנה גולן: מה זה הפסטיבל הזה סביב נעה קירל, הגיוס שלה לצבא ושיריה? (חלק ראשון). // אהוד בן עזר: "בחזרה" לאריך מריה רמרק. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין-תל-אביב תרצ"א [1931]. // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית. [חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // הבלדה על אבשלום פיינברג. מילים: יוסי גמזו.
לחן ושירה: קלוד פרץ. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק תשעה-עשר: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

תֵּל אָבִיב

אֵיכָה אֵבְךְּ וְדִמְעָה אָיִן.

הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּרַגְלֵי מֶרִי

עַל חוֹל אַדְמָתֵךְ  –  אַתְּ.

לֹא גֹּרֶן וְלֹא זַיִת,

עֲרוּגוֹת קְלוֹקְלוֹת

תִּסְחֲטִי כָּאן,

וְאַבְנֵי-מֶלֶט

עַל חָזֵךְ הָרָזֶה.

עֲרָבַיִךְ עוֹד יִזְלְפוּ מָה

מִיץ-כּוֹכָבִים אֶל לַחְלוּחִית-יָם;

אֶדְבַּק עִם עֶרֶב אֶל שׁוּלֵי גִבְעוֹתַיִךְ,

כְּחִלְפָה צְחִיחָה מְיַבֶּבֶת.

1928

עַל הַכַּרְמֶל

כַּאֲבַטִּיחִים בַּמִּקְשָׁה יִשְׁלָיוּ

אוֹרוֹת בַּשָּׁפֶל;

בֵּין יָם לְשָׁמַיִם כּוֹכָב מְטַפֵּס;

אֳנִיּוֹת מֵתוֹת תִּצָּמַדְנָה

אֶל שֶׁמֶן הַמִּפְרָץ;

וְתִמְהוֹן רָקִיעַ מוֹחֵק-יֵשׁוּת

יִשְׁאַג בַּדְּמָמָה עַל רְכָסִים רְחוֹקִים,

מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק יִתְגַּלְגֵּל הֵדוֹ,

וְרוּחִי  –  אָבָק לְגַלְגִּלָיו,

עֲלוֹת אוֹ רֶדֶת?

רַק עוֹד אַחַת לִי

קָרוֹא בְּקוֹל:

בּוֹאָה, הָאָהוּב,

וְהַכְזֵב גַּעְגּוּעֵי אֵין-סוֹף  –  –  –

1928

מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

תחי ממשלת טיבּי

את בּיבּי נזרוק לאשפתות!

* * *

עמוס גלבוע

ממשלת מיעוט – צעד הרסני

משבר הקורונה מחייב ממשלה רחבה. ממשלת מיעוט פירושה אי יציבות שרק תוסיף אסונות למשק הישראלי. בצד המהותי יהיה זה הישג היסטורי ראשון לתנועה הלאומית הפלסטינית במאבקה נגד העם היהודי.

המדינה מצויה במשבר הקורונה, ענפים שונים במשק מצויים במצב של קריסה, ההפסדים הכספיים הישירים והעקיפים הם עצומים. אנחנו מנותקים למעשה מהעולם. העתיד רווי אי ודאות.  מתי זה ייגמר? כמה יחלו וכמה ימותו? ומה יהיה על כלכלת העולם?

וכאשר כל מהדורות החדשות בכל ערוצי הטלוויזיה עוסקים כמעט אך ורק בנגיף הקורונה, עוסקים אצלנו בזירה הפוליטית במאמצים להקים ממשלת מיעוט בראשות "כחול לבן", בתמיכה חיצונית של ליברמן והרשימה המשותפת.

"הקורונה משחקת לטובת 'כחול לבן'," קובעים הפרשנים, "כי בגלל הקורונה יהיה קשה לימין לערוך הפגנות המוניות נגד המהלך הזה של 'כחול לבן'."

אתה שומע את זה, ומתקשה להאמין. יצאנו מדעתנו? אנחנו בבית משוגעים? השכל הישר ממש זועק: דווקא הקורונה מחזקת עוד יותר את הצורך באחדות, בממשלה רחבה. ממשלת מיעוט היא הדבר האחרון שמדינת ישראל זקוקה לו עכשיו, כי פירושו של דבר אי יציבות כרונית, יום יומית. בלי להיות כלכלן אפשר להניח שהכלכלה הישראלית תספוג עוד מהלומות קשות בנוסף למשבר הקורונה. כלומר, האזרחים יסבלו.

אני עובר למישור המהותי של רעיון ממשלת המיעוט. ראשית, אני מבין ומפרש כך את תמונת  חלוקת המנדטים של הבחירות האחרונות: 58 מנדטים של  מצביעים יהודיים הם בעד נתניהו. 47 מנדטים של מצביעים יהודיים הם נגד נתניהו, מסיבות שונות, בכללן סיבות אישיות גרידא. 15 מנדטים של מצביעים ערביים (ומזער יהודיים) הם נגד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ולכן הם גם נגד נתניהו כמייצג הנאמן והטוב ביותר של תפיסת הליבה הציונית הזאת.

אם חלק מהציבור היהודי המתנגד לנתניהו מונע בשל אשמת השחיתות ("לא ניתן מנדט לשחיתות") – דעתי היא שאין  שום קשר בין אשמת השחיתות לבין ההצבעה של הציבור הערבי. ההצבעה שלו היא לאומית! ברור כשמש  שכל המצביעים שהביאו את 15 המנדטים הם אזרחי המדינה, בעלי זכויות אזרחיות מלאות,  משולבים במרקם חיי החברה הישראלית, שמחים לחיות בישראל (על פי כל הסקרים), אבל רובם הגדול (כ-70 אחוזים) לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי! 

על מנת לראות את התמונה הגדולה צריך לחזור לעובדת היסוד בוויכוח המדיני המתנהל מזה שנים בחברה היהודית. גישה אחת, קרויה משיחיסטית, שואפת לספח את כל יהודה ושומרון. גישה זאת, לדעת רבים תביא למדינה אחת דו-לאומית שתהיה לא דמוקרטית, מכיוון שהפלסטינים הרבים לא יקבלו זכויות אזרח.

גישה שנייה מתנגדת נחרצות למדינה דו-לאומית ודוגלת בשתי מדינות, שאחת מהן היא    מדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה רוב יהודי מוצק. למה רוב יהודי מוצק? כדי שהעם היהודי יוכל לממש את ריבונותו  במדינת הלאום שלו על פי מגילת העצמאות. זאת עמדת המרכז, הימין המתון והשמאל הציוני. האם מישהו קם ואמר שזאת גישה גזענית? רק אלה שמתנגדים למדינה יהודית.

ועכשיו מה שקורה הוא זה: רוב הציבור היהודי תומך בנתניהו; מיעוטו מתנגד לו. המיעוט אינו משלים עם זה, מחרים מראש את עמדת רוב הציבור היהודי, ומגייס לצידו 15 קולות ערביים, שזה לגיטימי ומאוד דמוקרטי, אך הרסני במובן הלאומי. מיעוט יהודי שמקבל החלטות יום יומיות במישור הלאומי יהיה נתון לסחטנות תמידית  בתחום הביטחוני והמדיני, וגם הכספי.  אם זה אכן יקרה, זה יהיה הישג היסטורי ראשון  לתנועה הלאומית הפלסטינית במאבקה ארוך השנים בעם היהודי. האם בא לה חמורו של משיח בדמות רמטכ"לים לשעבר בצבא ההגנה של העם היהודי?

נמתין  ונראה.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה סתיו

לזיכרה של גילה שריר

גילה אהובתנו, אני רוצה לספר לך, שהתחלתי להכין לך מתנה, שאתן לך כשתחזרי הביתה מהשיקום בבית-החולים. ספר תמונות מהנסיעה האחרונה שלנו ליוון. ההרפתקה הנהדרת שהיתה לנו, שבוע של צחוקים, עליצות ושמחת חיים.

איך קינאתי בך ובילדים, כשסיפרת לי שכולכם התפקעתם מצחוק לאחר שהתעוררת מהניתוח. רציתי להיות שם. כי זה הדבר המיידי שעולה לנגד עיניי, כשאני הוגה את שמך, גילה. אהבת החיים, אהבת האדם, אופטימיות ואמפתיה, כאחד.

אהבתך ודאגתך הבלתי פוסקים לדוד, ליוני, לריקה, לנטלי ולכל הנכדים – היו בעיני מופת והשראה לכל אימא וסבתא.

כמה סימלי שאנחנו נפרדים ממך ביום האישה. לפלא היה בעיניי איך אף פעם לא התפשרת, עומדת על עקרונותייך, מעניקה ערכים של הומניות, מוסר ואתיקה, הן  לילדים והן לנכדים, תמיד חזקה ונחושה, אך גם רכה, נעימה ומלבבת, מחבקת ואוהבת.

ברוחך, בנשמתך, בהווייתך, היית תמיד גדולה מהחיים. הנחישות שלך, כוחות האיתנים שאצרת בקירבך, העוצמות שגייסת כדי להיאבק וללחום במצבים הכי קשים.

אהבתך הגדולה למוסיקה, לא רק בקונצרטים ובאולמות האופרה – ולא רק בעבודות הבמה של דוד. גם זו שהחזיקה אותך יום יום, במשך חודשים ארוכים, כשחזרת הביתה מבית-החולים ומהשיקום של יוני – והקשבת למוסיקה שחיזקה אותך והטעינה אותך מחדש באנרגיות, שאף פעם לא נגמרו. 

אף פעם לא התלוננת, אף פעם לא קבלת ולא בכית. רק פעם אחת ויחידה ראיתי אותך דומעת. זה היה כשישבנו פעם בקרון רכבת באיטליה ושוחחנו על דאגתך ליוני. לא בכית. רק דיברת על יוני בטון שקט והדמעות זלגו מעצמן. 

גילה אהובה שלי. יחסרו לי הסקרנות שלך לדעת ולהבין כל דבר. השיחות המאלפות שניהלנו אחרי שראינו הצגה או סרט – ואף פעם לא ידעת שחלקן נכנסו לתוך הביקורות שכתבתי. יחסרו לי הסיפורים המרתקים, מלאי הצבע, שהבאת עימך אחרי שחזרת עם דוד ממסעות המוסיקה בפסטיבלים בעולם.

במשך שנים הארת את עינינו בתובנות חדשות ובהיבטים חדשים שנסתרו מעינינו. עשית זאת תמיד בצניעות, בפרשנות מנומקת, בהגיון בריא. יחסרו לי זיק המשובה בעינייך, החיוך הקטן על שפתייך, חוש ההומור הנפלא ויותר מכל צחוקך המתגלגל.

איך הפתעת אותנו בראנדוו האחרון שלך, כשהמלאך בא ואסף אותך אל חיקו. המלאך ששיחרר אותך מכל המחוייבויות שלקחת על עצמך כל חייך. משוחררת מהכעס על חוסר האונים מול המדינה המסתאבת, זו שאהבת אותה עד כלות. משוחררת מהציניות של מימשל מושחת, מהביורוקרטיה חסרת הלב, חופשייה מהניירת והחשבונאות היומיומית, מהדאגה לאמנות של דוד, לאחותך זוהרה ז"ל, לבית, למשפחה, לחברים.

אנחנו נפרדים בגוף, אבל לא ברוח. תודה על הזיכרונות היפים שאת מותירה עימנו, זיכרונות שימשיכו להמתיק את חיינו. וכשאת פוגשת את דינו שלנו, אל תשכחו לפתוח בקבוק שמפניה ולהרים כוס לחיי הילדים והנכדים שכה אוהבים אותך, ולחיי החברים שלעולם לא ישכחו אותך.

יהודה סתיו

[הספד שנקרא בהלווייתה של גילה שריר ז"ל ביום ראשון, 8.3, בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה].

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה, פרק מ"ו

The Buck Stops Here

וירוס הקורונה פרץ במחוז מבודד יחסית בסין. לסינים לא "בער" לרוץ ולספר לשאר העולם שזהו וירוס חדש שתכונותיו נסתרות. הם עשו זאת רק אחרי שהחלה התפשטות מהירה מחוץ למחוז ומשם אל עבר ארצות שכנות, במיוחד דרום-קוריאה ויפן, מה שהעלה במהירות את האפשרות של קונספירציה מכוונת. בשלב זה אין קצה חוט שמאשש זאת אבל סביר להניח שאם היתה יד מכוונת והדבר יתגלה, יהיו לכך השלכות הרות גורל.

אין לי כל מומחיות בנושא הזה ואני מתבסס על הופעות מומחי רפואה ובמיוחד רפואה-ציבורית בתקשורת שלנו ובארה"ב.

כבר עתה ניתן לומר שלמופע הקורונה יש סיכוי לתפקד כ-Game Changer ביותר מהיבט אחד.  במיוחד מדובר במדיניות הטיפול לעצירת-מגפה בדרך הנקוטה ע"י הנשיא טראמפ.

כפי שהבנתי מהמומחים שלנו, אנחנו נמצאים בשלב המוקדם שבו מנסים לחנוק את ההתפרצות בשלב הראשוני בעזרת בידודם של אלפי אנשים ששהו במקומות נגועים, בארץ או בחו"ל. מיספר המבודדים עולה כל יום בצורה גיאומטרית וקרוב לוודאי שלא תהיה ברירה תוך זמן קצר לעבור לשלב הבא של פעולות מניעה שאינן מבוססות על בידודם של מאות אלפי אנשים, קודם כל מכיוון שבידוד רבים כל כך, הנזקקים לסיוע בסיסי בידי בלתי נגועים, מעלה משלב מסויים והלאה, את רמת התחלואה במקום להורידה.

לארה"ב ניסיון רב-ערך בטיפול במגפות, החל מאלה שפרצו בעולם במאה הקודמת כמו אבעבועות שחורות ופוליו ומאוחר יותר איידס, סארס ואבולה. ה"מרכז לבקרת מחלות" - CDC – שמושבו באטלנטה, הוא המקום אליו נשואות עיני העולם למציאת חיסון אפקטיבי במהירות המקסימלית, כמו גם מדיניות רפואה ציבורית מונעת, מעכבת ולבסוף – מחסלת.

לטראמפ היה ברור שעליו לקחת פיקוד, על פי משנתו של הנשיא טרומן הנתונה בכותרת המישנה כנ"ל. יתרה מזו, ובמשמעות גוברת, לארה"ב כמגינת החופש והשלום העולמי אין אפשרות "לבעוט בקופסה הריקה במידרון ההר." מבחינת העומד בראשה: The Buck Stops Here – או במילים אחרות אין לה על מי לסמוך חוץ מעצמה וגם לא לשמוט מידה את האחריות.

כדוגמה מוחשית ניקח את דרום-קוריאה. זו המדינה אליה התפשט בעוצמה נגיף הקורונה ישירות ממקום מכורתו – סין. קבוצת תיירים קוריאנים תמימים ביקרו כאן "בארץ הקודש", שהיא גם ארצה של האימא היהודייה [פולנייה]. היא "זכתה" בפנים זועמות עם יציאתה הביתה. נתיבי טיולה סומנו בקפדנות וכל מי שהיה בקירבתה הוכנס לבידוד מבוקר של 14 יום. גורלה של קבוצת מבקרים קוריאנים חדשה שנחתו בנתב"ג כבר לא כל כך שפר... הם הוטסו חזרה לארצם מבלי שרגלם תיגע באדמת ארץ הקודש. מבחינתנו – "פתרון בית ספר."

לדוגמה מוחשית, הפוכה בתכלית, ניקח את אשר קרה על אדמת דרום-קוריאה. חייל אמריקני על משמרתו נידבק שם בקורונה!!! החייל שייך לאותם 30,000 החיילים שבסיבובי שירות שנתיים מגינים על קוריאה מאז סיום המלחמה העקובה מדם ב-1953. על מה שהתפתח מההדבקה הזו הוטל איפול ביטחוני. לא ידוע מי וכמה מחבריו הוכנסו לבידוד, המחלקה שלו? הפלוגה? הגדוד? החטיבה? אבל דבר אחד לא קרה – ארה"ב לא זנחה כהוא זה את מחוייבותה לשלום דרום-קוריאה. גם לא את מניעת התגרענותה של צפון-קוריאה, גם לא את הסגת הצי השישי מהים התיכון עם נמלי הבית שלו ביוון ובאיטליה – זו הנועלת את 60 מיליון אזרחיה בבידוד ביתי... והאפיפיור משתעל ומקנח ליד חלונו המשקיף בוותיקן על רחבת הקהל הריקה מאדם.

לארה"ב אין את הלוקסוס להגיב על נגיף הקורונה ע"פ מישנתו הסדורה במקצועיות ראויה לציון של משרד הבריאות בישראל. מישהו צריך לשמור על שלום העולם!  ארה"ב, לדוגמה, לא תיטוש את דרום-קוריאה לגורלה מול הנחשול של דוברי שפתה שלה – שעלול בכל יום נתון לממש את "מצפון תיפתח הרעה" – גם אם גדוד שלם מכוחותיה על אדמת דרום-קוריאה יידבק בקורונה. זאת למרות כפיות טובה קולוסאלית מתמשכת. עד היום, במשך 67 שנים, היא הוציאה מכספי מיסי אזרחיה למעלה מ-2 טריליון דולר ואיבדה למעלה מ-50 אלף מבניה עבור מדינה שלא מהססת, עדיין, להתנגד להורדת מכסים במסגרת מו"מ הסחר שלה עם ארה"ב.

עוד לא נרגעתי מה"פיגוע" התקשורתי, אותו חוויתי תוך נסיעה, מיומן חדשות הצהריים שבו שואלת בתמיהה המראיינת את אחד משגרירנו לשעבר בוואשינגטון לפשר התעלמותו של הנשיא טראמפ מאירועי הקורונה בארצו. תגובת השגריר לשעבר החלה בגמגום, וכשחזרה על שאלתה הוא הזכיר לשומעים "כי הם בתקופת בחירות..."

אם נקרתה הזדמנות בידי הייתי מזכה את אוזנו של שגרירנו לשעבר בתשובת הנשיא בכמה הזדמנויות לשאלה הזו בערך כך: כמפקד הכוחות האמריקנים (Commander in Chief) באשר הם, אין מצב שאוכל לשלוח מכתב תנחומים ואת דגל "הכוכבים והפסים" לאלמנה צעירה מקולורדו שאיבדה השבוע את בעלה ושני בניהם שהכירו את אביהם רק מתמונות. מוקש הצד של הטאליבן בהרי אפגניסטאן ביתק את פתיל חייו הצעירים והותיר את חבריו להמשך המשימה בעודי יושב בבידוד כתוצאה מפגישה עם רו"מ אירופי שהתפלא לשמוע שאנחנו עדיין מגינים על הגיזרה המרכזית של אסיה. אותו אירופי בכלל התפלא לשמוע שאני משתמש במילה "אחרי" כאשר קודמי בתפקיד חיסל את משטר קדאפי כשהוא "Is Leading from Behind"  ואלמנת שגרירנו בבנגאזי עדיין מצפה למכתב תנחומים ממנו.

במילים אחרות:  The Buck Stops Hereעל שולחני הבלתי מבודד.

לארה"ב אין את הלוקסוס להגיב על נגיף הקורונה ע"פ מישנתו הסדורה במקצועיות ראויה לציון של נגיד בנק ישראל ומשרד האוצר שלנו. מישהו חייב לשמור על כלכלת העולם מפני פאניקה-מובילת-קריסה.

כ-ו-ל-ם, עיני כל הבנקים והבורסות בעולם, עוקבות בשבע עיניים איך מתנהל שוק ההון בוול-סטריט ובמיוחד אחרי שהשוק הזה השיל כבר כעשרה טריליון דולר מערכו בפחות מחודש אחד. תוכניות החיסכון בבנקים עברו למעשה מן העולם. קריסה של שוק ההון היום תהפוך את "השפל הגדול" (1930) למשחק ילדי גנון. למזלו של העולם הפיננסי נמצאת הכלכלה האמריקנית בשיאה מזה שנות דור והדאו ג'ונס כבר נשק ל-30,000 לפני שהנגיף חצה את שני האוקיאנוסים. הנשיא היה חייב לשמור על קור רוח בניהול המשבר הזה... בשוק המניות הזה מושקעות תוכניות החיסכון, הפנסיה, הביטוח האישי, הרכב והרפואה. ביום ב' השבוע נפל הדאו-ג'ונס ביותר מ-2000 נקודות. ביום ג' הנשיא הכי לא-מבודד נאלץ להציע הקטנת מס העבודה מה שהקפיץ מעלה אתמול את הדאו ב-1200 נקודות. היום כבר בשעות הראשונות לפתיחת המסחר שבו מיידית מדדי המניות לצלול ורק הודעת מזכיר האוצר על הוראת שעה של הנשיא על הלוואות מוגנות לסקטור התחבורה עצרה קמעא את קצב הנפילה החופשית, ברגע כתיבת שורות אלה.

שוק ההון נכנס השבוע לשלב השני והמסוכן של נפילות כתוצאה מכשל חברות ענק הנובע רובו מתגובות  הפאניקה של השלב הראשון שעדיין לא נגמר. את השלב הזה קשה יותר לעצור כי שני השלבים מזינים שלילית אחד את השני. רק שיתוף פעולה מלא של הנשיא עם הקונגרס יביא לבלימת ההידרדרות.

שוק הנפט הגולמי שחווה ירידה חדה בביקוש לדלק מטוסים ותחבורה יבשתית וימית, הגיב בירידת מחיר דרסטית שחנתה קצרות בקידומת 2 גבוהה ועתה – באזור ה-32 דולר לחבית. רוסיה, היצרנית השלישית בעולם (אחרי ארה"ב ראשונה וסעודיה שנייה), מפסידה במחיר הזה בסדר גודל של 50% ממחיר ההפקה והשיווק. היא ניסתה להחיות את אופ"ק החדש ולסכם על הפחתת ייצור משמעותית. למזלה הרע היא מצאה את טראמפ מתפקד ללא בידוד. התוצאה – הגברת הפקה משדות הנפט הסעודים (השדה שנפגע מהטילים האיראניים בשלהי הקיץ האחרון שופץ. הוא מתפקד!)

תזכורת: "השפל הגדול" הוא שדחק בנשיא פרנקלין רוזוולט להיפגש ב-1932 עם מלך סעודיה על אדמתו. הפגישה תלתה את גורל אספקת הנפט לארה"ב בעיקר על צווארה של סעודיה במשך קרוב ל-90 שנה!!! ועתה – The Buck Stops Here.

בצעד ראשון הנשיא מינה את סגנו מייק פנס להוביל כל מהלך ההגנה מפני הווירוס. ניסיונו כמושל אינדיאנה הכשיר את פנס לגייס צוות, חלקו מתוך ה-CDC, ומחוצה לו. הצוות כבר פועל בחוף המערבי שנפגע ראשונה וגם בשאר מדינות האיחוד. אבל הצעד המשמעותי ביותר הוטל כמשימת-על ה-CDC: "נא לפתח חיסון במהירות האפשרית."

לשם כך היה צורך בתקציב של מיליארדים. היה צורך לשכנע את בית הנציגים בקונגרס שבו יש רוב ל-ר.ל.ט (רק לא טראמפ, או באנגלית “Never Trump”). השיטה עבדה כמו במקרה של משימת ההגנה על הכורדים בסוריה. הוא הכריז על הצורך ב-2.5 מיליארד דולר בלבד... לא עברו שעות מעטות וראשי הדמוקרטים העלו "דווקא" הצעת החלטה לתקציב של יותר מפי 3, או 8 מיליארד דולר. וכך קיבל הנשיא תקציב גדול שרובו יוענק למרכז הנ"ל שיפעיל, בין היתר, חברות ציבוריות ופרטיות לפיתוח מהיר של החיסון, כולל בדיקתו לקראת ייצור מאסיבי לחיסון העולם. מבצע כזה הוא חסר תקדים בהיקפו והוא כבר יצא לדרך בסוף השבוע האחרון.

פרט "שולי" משהו – אתמול, למרות הקורונה, התחרו ביידן וסנדרס, די בנחת, על קולות הדמוקרטים בפריימריס של Big Tuesday (להבדיל מ-Super Tuesday שקדם לו). זה התאפשר רק מפני שהנשיא תלה שלט מעל שולחנו: The Buck Stops Here.

חובב טלפז

11 במרץ 2020

* * *

איתמר פרת

על הקורונה – חושב מחוץ לקופסה

יצאתי לכמה דקות מהקופסה. שאלתי את עצמי (כי לא היה את מישהו אחר לשאול):

האם מחלה הגורמת ל-2% תמותה, היא 'מגיפה'? האם היא גורמת לכרסום מוחש באוכלוסייה, או למגזרים מסוימים באוכלוסייה? מדוע המצב בסיומה אינו גרוע מתחילתה?

מדוע כל המגיפות, גם הקטלניות שבהן (דבר, כולרה, מאלריה, שפעת ספרדית, אבולה), נמוגות תוך זמן קצר (שבועות עד חודשים), ועקומת תוחלת החיים/הגיל חוזרת ומתייצבת? מה קרה בעצם? סוף כולנו למות – האומנם זה כל כך קריטי ממה או מתי?

מאֵין עונים, עניתי לעצמי:

התמותה משפעת הקורונה מגיעה ל-2%, קצת יותר מאשר רוב השפעות. אם יש לך 100 מכרים וכולם נגועים, 2 ימותו (אלה שהמערכת החיסונית להם נחלשה בגלל חולי או גיל, או שפעת אחרת). 80% מן הנותרים הם בעלי חסינות לשפעת קורונה (בדוּק!) 18 מן הנותרים אכן יחלו, וכתוצאה מכך ייהפכו או למתים (2%) או לחסינים.

נגיפון של וירוס קורונה חייו קצרים וקשים. הוא מתקיים רק בגוף של נשא אחד (האדם) או בנשורת שלו, כגון אארוסול הנפלט בנשימה, דיבור, שיעול או עיטוש.  תנועה יומיומית וזרמי אוויר המצויים בכל סביבה יביאוהו, באוכלוסייה פתוחה, לכל מקום ואל כל אדם (אז מה טעם 'לבודד'? – אָמרו שצריך).

וירוס קורונה אינו יכול להתקיים על משטחים או חפצים (אז למה מרססים? – אמרו שצריך). אם תוך פחות מתריסר ימים אינו מוצא אדם – הוא מתפרק ונגמר עליו. אם בטעות הוא מנגע אדם חסין – משטרת החסינות של אותו אדם יורדת עליו ונגמר עליו. שיחק מזלו וניגע אדם שאינו חסין – הוא חוגג  כמה ימים (החולה שותה הרבה טה ומתאושש), ואז משטרת החסינות יורדת עליו ונגמר עליו. לאוכלוסייה נתווסף עוד אדם חסין. האוכלוסייה מתחסנת מיספרית, אבל עד מהרה – חזקתית.

מצב הנגיף די נואש. יותר ויותר קשה לו למצוא בני אדם שאינם מתים או חסינים. זמנו אוזל (כ-11 יום). אם תוך תקופה זו לא מצא אכסנייה אצל אדם שאינו חסין – הלך עליו. עד מהרה כמעט כולם חסינים. סוף ה'מגיפה'.

מדוע בכל זאת יש והיו מגיפות? כי קיימים וירוסים שיש להם קיום ארוך מחוץ לגוף אדם, או בחיה שהיא חלק מהאוכלוסייה. יש וירוסים עם פתיל קצר, נכנס – הרג. וירוסים החיים גם במים ועל משטחים וחפצים (והפרשות). וירוסים הפועלים באוכלוסיות סגורות (כפרים נידחים, איים, ספינות). וירוסים המשגעים  את המערכת החיסונית כי הם עוברים מוטציות מהירות – כל אלה אינם ממין וירוס הקורונה.

אז מדוע לבודד? לשגע את התחבורה, התיירות, החינוך, הכלכלה? מדוע לא לתת לקורונה הטיפשה לחסל את עצמה? כמו זחלי ארבה שבקעו ובגרו אחרי שהוריהם כבר חיסלו כל ירוק? מדוע להפריע לאיזון המוטבע בכל מערכת אקולוגית?

ככה. כי אמרו שצריך.

אני חוזר לקופסה. תקנו אותי אם אני טועה.

איתמר פרת

* * *

יצחק שויגר

סיפורי יד ריבה

במסגרת התנדבותי כעורך דין ביד ריבה, המסונפת ליד שרה בסניף רעננה, לטובת קשישים בעיקר וחסרי יכולת כספית, אני נתקל בסיפורים רבים. זה אחד מהם.

קטיה היא אישה לא צעירה, כבת שמונים כיום, עלתה בגפה מרוסיה לפני שנים רבות, לא התחתנה ולא נולדו לה ילדים. הקשר המשפחתי היחידי שלה היה עם בת דודתה, ששמרה עימה קשר כל השנים. ילדיה של בת הדודה גדלו והתחתנו. בת הדודה הלכה לעולמה, וקרובה אחרת של בת הדודה "קיבלה אותה בירושה," והיא מטפלת בה במסירות ראויה לשבח.

לפני שנתיים עברה קטיה ניתוח לב פתוח לתיקון איזה פגם. התיקון הצליח והלב פועם כיאות, אלא שבדרך, בשל ההרדמה, אולי בשל סיבות אחרות, נפגע כושר ההבנה שלה וגם כושר הדיבור נעלם. עד לפני מיספר שנים, עוד בטרם כשלה בריאותה, עבדה בטיפול בקשישים ומזה התפרנסה. באותה עת חברו אליה שני ספק דודנים ספק מכרים וניצלו את תמימותה עד תום. במשך מיספר שנים פעלו בשמה בכל מיני פעילויות. כך למשל שכרו דירות והשכירו אותן למי שהיה לו צורך בכך בעיקר כל מיני "תיירים" ועולים מאוקרינה. המשכירה היתה הגברת קטיה. ניהול הדירות בשמה לא היה ידוע לה ואף לא קיבלה כל שכר עבור השאלת שמה. מעניין שפעילות כזו נעלמה מעיני הרשויות. מכיוון שאיש לא פנה אליה, והפעילות העניפה שהתנהלה בשמה לא היתה ידועה לה, עברו כל העסקאות הללו תחת הרדאר ואיש לא ידע.

אבל לפעמים יש צורך ברישוםץ כך למשל הדודנים האלו קנו רכב על שמה ואף שיעבדו אותו לצורך קבלת ההלוואה לרכישתו. כמובן שהחתימה בשמה היתה ללא ידיעתה. גם צריך לטלפן וצריך גם אינטרנט. וכך גם הטלפון נרכש בשמה והקו ידוע, ואף שולם על ידי המשתמשים.

קשה לחלץ מפיה מה בדיוק היא ידעה. בשיחתי איתה במשרדנו ברעננה, באמצעות הכלה המאמצת, לא הצלחתי להבין מה היא ידעה ומה היא לא ידעה. ברור רק שהטלפון לא ברשותה. והיא מעולם לא עשתה בו שימוש. ואף הרכב, שהוא מעוקל, ובגינו נדרשו תשלומי קנסות וחשבונות, מעולם לא היה ברשותה, אפילו שנרכש על שמה.

הפנייה ליד ריבה נעשתה בבקשה לעזרה בתביעה כספית שהוגשה על ידי הוט מובייל על סכום של 2,585 שקל בגין חשבונות שלא שולמו. הדודנים שהשתמשו בקו הטלפון סיפרו לכלה המאמצת שאכן הקו ברשותם אך הם לא שילמו אותו מפני שלטענתם החשבונות מוגזמים. אני מניח שהחברה תנתק את הקו ובכך יבוא העניין לסיומו, אבל החוב הנתבע, אם לא יסולק, יתגלגל בבתי המשפט, ייפתחו בגינו הליכי הוצל"פ והתיק ייכנס למאגר העצום של תיקי הוצל"פ שאין החייבים מסוגלים לשלם אותם ואף אינם ממש חייבים אותו, לפחות לפי הסיפור שלנו.

ניסיתי לדבר עם עורכי הדין אבל לצערי השיחה לא עלתה יפה והם ביקשו מסמכים להוכחת הטענות. הטיפול המוגבל שלנו, שמסתפק בייעוץ ולא בייצוג, לא יכול להניב הרבה, מפני הצורך להגיש כתב הגנה ולנהל את התיק, וזה אינו בתחום המנדט שקיבלנו מיד ריבה וגם לא בתחום העניין שלי להשתתף ולעזור בתיק. אולי אצליח באמצעות מכתבים לעורכי הדין לגרום למחיקתו של התיק. שמו של החייב האמיתי ידוע גם לי, אבל מטעמי בריאות הציבור לא אחשוף אותו והמבין יבין.

יעצתי כמובן ל"כלה המאמצת" למצוא עורך דין שיגיש כתב הגנה ויגיש תביעה נגד החייב האמיתי, אבל ספק אם כך תעשה – מפני סכום התביעה הנמוך והוצאות עורך דין הצפויות, שאולי לא תמצא מי שיסכים לטפל בתיק ללא תשלום שכר טרחה ראוי. ואולי, מי יודע, תצליח לשכנע את הדודנים לשלם את החשבון. בכל זאת הם השתמשו בקו. נראה לי שמישהו ישלם את החשבון בסופו של דבר משום שהיה ניצול קו הטלפון והחשבון אינו שגוי. מי ישלם? לא ברור.

יצחק שויגר

* * *

מנחם רהט

תרמית המאה

עיוורון מדיני וקוצר ראות הובילו את תנועת ההתנחלות והימין הקשה הישראלי, להריע לתוכנית המאה, פרי הגותם של טראמפ ונתניהו, מבלי לשים לב שמאחוריה הסכמה ישראלית לריבונות פלשתינית על 70% מהשטח.

הבחירות השלישיות כבר מאחורינו, והבחירות הבאות לפנינו, כך שזה בדיוק הזמן לבחון בעין פקוחה ומושכלת, כיצד שיווק הליכוד למצביעי הימין את אסון תוכנית המאה, כהישג מדיני יוצא דופן, שעיקרו החלת הריבונות בהסכמת האמריקאים, על ההתיישבות ביו"ש ועל בקעת הירדן.

נתניהו הוא כידוע איש שיווק מעולה. עד כדי כך שאפילו במהלך קמפיין הליכוד, כשהימין נזקק נואשות לכל קול ימני, מכר הליכוד את התוכנית האסונית, כפי שיובהר להלן, כהישג מדיני חסר תקדים. רק נתניהו מסוגל. אחת הסיסמאות שליוו את קמפיין הליכוד, היתה: "תוכנית המאה או החמצת המאה." ומצביעי הימין קנו את הנכלוליות הזו.

להמחשת היתרונות העצומים של תוכנית המאה, פרי הגותם של טראמפ בהשראת נתניהו, הודפסו כרזות עם תמונת נתניהו לצד המילים 'תכנית המאה', ותמונתו של גנץ לצד 'פיספוס המאה'. להזהירך, שרק נתניהו מסוגל ליישם את תוכנית הפלאים הזו. היה זה מסע מתוחכם של  שטיפת מוח, להסתרת חצי הכוס הריקה מעיני הבוחר בימין.

וכשנשאלו אשפי הלוחמה הפסיכולוגית מבית נתניהו, איך הם מסתדרים עם חצי הכוס הריקה: העובדה שהתוכנית מעניקה 70% מהשטח (!) לפלשתינים ומכניסה למצור פלשתיני עד כדי הפעלת גזר דין של כלייה על חמישה-עשר(!) ישובים: תלם, אדורה, נגוהות, בית חגי, עתניאל, כרמי צור, מעלה עמוס, מיצד, חרמש, מבוא דותן, אלון מורה, איתמר, הר ברכה, יצהר, עטרת – השיבו אשפי הפסיכולוגיה בקריצת עין: 'הרי הפלשתינים מעולם לא קיבלו ולא יקבלו ויתור על זכות השיבה. נקבל בשתי ידיים את התוכנית שמכוחה נכריז ריבונות על שליש מן השטח, ואחר כך על השאר שממילא הערבים לא יקחו."

גאוני.

המפלגה היחידה, אגב, שזיהתה את חצי הכוס הריקה והזהירה מפני השלכותיה הנוראות של תרמית המאה, תוך התחייבות לטרפד אותה, היתה ימינה בראשות בנט ושקד. סליחה, גם עוצמה יהודית. אבל ימינה קיבלה רק 6 מנדטים, ועוצמה אפס. במלים אחרות: תש כוחם של מתנגדי תרמית המאה. 

למה תרמית? האם נתניהו מרמה את ציבור בוחריו?

בואו נראה את העובדות. בפורומים שונים חושפים האמריקאים בשקט, עד כמה נועדה התוכנית להיטיב דווקא עם הפלשתינים. הפובליציסט הוותיק אליקים העצני, יהודי נאמן לארצו בכל נימי נפשו, תושב חברון, קרא את הבהרותיו של השגריר פרידמן כלפי התופינים שיינתנו לישראל ולפלשתינים, ונחרד.

העצני: "אודה ולא אבוש: לא ירדתי לסוף מהותה המתוחכמת של התוכנית הנושאת את טביעת אצבעותיו של נתניהו בכל אות בתוכה, עד שקראתי את נאומו של השגריר פרידמן מ-11.2.20 ('ג'רוזלם סנטר פור פבליק אפרס', מכונו של דורי גולד). לאחר עיון מדוקדק בנאום גלוי הלב, נפקחו עיניי לראות שאנחנו עומדים בתוך פח יקוש."

העצני, בניגוד לרבים אחרים, אינו מתבלבל מחרוזי פלסטיק צבעוניים, שנתניהו ניפנף בהם בקמפיין. היהודי מחברון, הלא כל כך צעיר, אבל עם הגיון ברזל וראיה היסטורית ומדינית, מתחלחל מדבריו של פרידמן, כהאי לישנא: "הפלשתינים קיבלו מתנה... יש להם הזדמנות יותר מאשר להכפיל את טביעת הרגל שיש להם באזורי A  ו-B. יש להם יכולת להרחיב את עזה מעבר לגבולותיה הקיימים, לחבר את עזה ליהודה ושומרון... להכפיל את עזה... ישראל הלכה כברת דרך ארוכה בהסכמתה להקפאת בנייה בשטחים שתוכנית זו מקצה למדינה פלשתינית באזור C. זו התחייבות בעלת משמעות. ...ישראל הסכימה ליותר מאשר הכפלה של הטריטוריה הפלשתינית, ולהקמת מדינה פלשתינית בתנאים נתונים ובמימדים טריטוריאליים נתונים. דבר זה, ידידיי, הוא פריצת דרך כבירה שאף אחד לא חזה אותה ב-52 השנים האחרונות... אני מברך את ממשלת ישראל על אומץ הלב שגילתה להתקדם בעניין הזה."

ועוד אומר פרידמן: "....אומרים לפלשתינים: הביטו, אינכם צריכים לומר כן או לא היום... קחו את הזמן שלכם. תעכלו את זה. לא יענישו אתכם בגלל חלוף הזמן. אם זה ייקח לכם 3 או 4 שנים להגיע לשם, הטריטוריה שהופרשה למענכם תישמר. ישראל מעולם לא הסכימה לפני כן להקפאה של 4 שנים."

העצני מנתח את שאר דבריו של פרידמן, כמו למשל התחייבותו ש"ישראל אמנם תחיל ריבונות על הטריטוריה שסומנה בשבילה בתוך יו"ש... אבל מחוייבת לאמריקנים (ולא לפלשתינים!!!) להשאיר את הטריטוריה האחרת (הפלשתינית) לצורך הסכם עתידי."

הנה דבריו של 'הנציב העליון' פרידמן: "במשך שנים הבעייה הקריטית היתה התלונה הפלשתינית שישראל יוצרת עובדות בשטח שבמשך הזמן, מפחיתות את הסיכוי לפתרון-שתי-מדינות. לנו היה חשוב להקפיא את התהליך הזה, כדי שאם הפלשתינים יבואו לשולחן... הטריטוריה תהיה שם בשבילם... כדי להשאיר בחיים את האופציה למדינה פלשתינית, זה נראה מחיר קטן להכיר בריבונות ישראל על השטחים האלה בתמורה על ההקפאה הזאת. זה אינו משהו שתיווכנו אותו, זה משהו שקבלנו כהתחייבות מישראל."

במילים אחרות: ישראל מוותרת ביודעין לאמריקאים ולפלשתינים על כשני שלישים משטחי יו"ש, שישוריינו לפלשתינים. עד שיתרצו הפלשתינים, יעמדו שטחים אלה בשיממונם. ישראל לא נוגעת בהם, מכוח התחייבות לאמריקנים, שבתמורה לה קיימת גם חצי כוס מלאה – ריבונות על הישובים.

מפרש העצני: "דברי פרידמן מציגים את תכנית נתניהו-טראמפ בכל מערומיה, ומפזרים את האשלייה, שתחילה ניקח את חלקנו (שליש מיו"ש), ואח"כ, באין פרטנר ערבי, ולא יהיה, ירשו לנו האמריקנים לקחת גם את היתר. ההיפך הוא הנכון: פרידמן מדבר בפירוש על הסכמה מחייבת של נתניהו כלפי האמריקנים למדינה פלשתינית ולהקפאת בנייה במחצית שטח C המיועדת לפלשתינים."

ועוד: "פרידמן אינו מתבייש לומר, שמטרת התוכנית היא למנוע מהמתנחלים להמשיך לכרסם בשטח C, באופן שלא יישאר עוד מקום למדינה הפלשתינית. הוא אפילו מתפאר שקנה את ההקפאה הישראלית ל-4 שנים בזול מאוד – תמורת 'החלת חוק' שאינה נותנת לנו יותר ממה שהיה לנו. ההצגה כאלו עיקר התוכנית הוא החלת החוק, היא תרמית. פרידמן חושף שהשגת הסכמת ישראל למדינה פלשתינית ולהקפאת היישובים, זה העיקר!"

כך שמבחינת אנשי הימין האמיתי, באמת לא משנה כלל איזו ממשלה תקום כאן בסופו של דבר. ממשלה בראשות נתניהו או גנץ לא תהיה ממשלת ימין, מפני שהיא תשריין 70% מיו"ש לפלשתינים.

מי שסינדל את ישראל בהתחייבויות טריטוריאליות ומדיניות מרחיקות לכת אלה, הוא כמובן שותפו של טראמפ לתרמית המאה, ראש הממשלה נתניהו, שביצע מהלך מדיני ששום ממשלה לא העזה לגעת בהן. וכל זאת על דעת עצמו בלבד, ללא שום דיון ציבורי, ללא הסכמת וללא ידיעת שום מוסד מפלגתי או ממלכתי. הכול ביוזמת מי ששיווק עצמו למצביעי הימין שדוחים עקרונית כל ויתור טריטוריאלי ביו"ש – כ'ימין חזק'. 

מנחם רהט

* * *

'קבלת שבת' ספרותית בצוותא

מחווה למאיר עוזיאל

יום שישי ב' בניסן תש"פ, 27.03.2020

בשעה 10:30 בבוקר

הערה: לא מדובר באירוע במסגרת "בימת מופעי הספרות" בעריכת מאיר עוזיאל. "קבלת שבת" הוא פרוייקט תרבותי נפרד שמתקיים בצוותא שנים רבות בעריכתה והפקתה של נילי שחור. "קבלת שבת" מוקדשת כל פעם ליוצר או לנושא תרבותי, היסטורי, חברתי. בין היתר לחיים באר, אורי אבנרי, אלי עמיר, ראשי קהילת המודיעין, זוכי פרס אמ"ת, זלדה, מרדכי נאור, מולי שפירא, אהרון אפלפלד ועוד. הפעם "קבלת השבת" היא כמחווה למאיר עוזיאל, לציון יום הולדתו ה-75 שחל בינואר השנה.

מנחה: יואב יפת

משתתפים: ניצה בן דב, מולי שולמן, תמר לבני, אילה זילברמן, איציק גבאי, יהודה אטלס, דורון כהן, ששי קשת, יונה אליאן, ענת עצמון,

חני דינור, האחים צנחני. מאיר עוזיאל.

ניהול מוסיקלי: רמי הראל

על פרשת השבוע: המשורר פרופ' מירון איזקסון

עורכת: נילי שחור

קוד הנחה: 2016 מקנה זכות לכרטיס במחיר 50 ₪ בלבד.

לרכישת כרטיסים: בקופות צוותא 03-6950156

או באתר האינטרנט של צוותא:

https://tzavta.smarticket.co.il/%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A9%D7%91%D7%AA_-_%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%9C/?id=10965

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 11.3.20

* אחריות לאומית – רעיון הנפל של ממשלת מיעוט מקרטעת על כרעי תרנגולת, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבק חיים לכל חי. לא נותר ממנו אלא ריח רע. ומה הלאה? יש לקוות שמנהיגי המפלגות יפסיקו לשחק עם החברה הישראלית בכל מיני תרגילים "מחוכמים", לא ציד עריקים ולא ממשלות מיעוט הזויות, אלא לגלות אחריות ומנהיגות ולהציב את ישראל לפני הכול. עליהם להקים ממשלת אחדות. זה מה שרצוי לעם וזה מה שרוצה העם. זאת המסקנה היחידה משְׁלוש מערכות הבחירות. סיבוב רביעי הוא מעשה טירוף אנטי פטריוטי.

על נתניהו וגנץ להיפגש עוד הלילה, להשתחרר מכל כבלי האגו ולרדת מעצים שונים. נתניהו צריך לוותר על הסינדול בבלוק ועל התביעה האולטימטיבית להיות הראשון. גנץ צריך לוותר גם הוא על התביעה האולטימטיבית להיות הראשון ועל העיקרון של אי ישיבה בממשלה שבראשה עומד נאשם בשחיתות. אמנם זה עיקרון נכון וראוי, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה חייבים להכיר במציאות. כי האלטרנטיבה היא איומה.

יש לקוות שנתניהו לא יגרור את העם לסיבוב רביעי מתוך הנחה שהוא יוכל להיבנות מהפגיעה הקשה באמינות של כחול לבן. גם אם הוא צודק בהערכתו, אסור לו לטלטל את החברה הישראלית לעוד בחירות, בעיצומו של משבר הקורונה, בשל תאוות שלטון ללא שובע. והוא גם אינו יכול להיות בטוח שהערכתו תתגשם. והוא גם לא יודע איזו מפה פוליטית צפויה להתהוות עד הבחירות. צו השעה הוא הקמת ממשלת אחריות לאומית. 

* אנשי המפתח – חברי הכנסת צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי המפתח במשבר הפוליטי. ברגע שהם הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיתנגדו לממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת וילכו על זה עד הסוף תוך נכונות לשלם כל מחיר – הם סיכלו את רעיון העוועים הזה.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

* גיבורי האחדות – יועז הנדל וצביקה האוזר דחו על הסף בהחלטיות את הניסיון לפתות אותם לערוק כדי לאפשר קואליציית חסינות לנתניהו. והם עמדו איתן בלחצים לתת יד לממשלת מיעוט מקרטעת על הקביים האנטי ישראליות של הרשימה המשותפת. יועז וצביקה עשויים להיות גיבורי האחדות הלאומית. הם ראויים לאות המופת האזרחי והפוליטי.

* הנאמנים – בכירים בכחול לבן דרשו מיועז הנדל וצביקה האוזר להתפטר, אם אין בכוונתם להצביע בעד ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. איזו עזות מצח! אלה השניים היחידים שנאמנים לדרך, נאמנים לעקרונות, נאמנים לערכים, נאמנים להתחייבויות הבחירות. שני אנשי מצפון שמתעקשים לא להתקרנף.

* רצון הרוב – בכנסת מכהנים 98 ח"כים שנבחרו מטעם מפלגות שהתחייבו לא להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה מבחוץ. רוב עצום. על פי סקר דיירקט פולס, רק 30% מן הציבור תומכים בממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומה שמעניין וחשוב יותר – למעלה מ-50% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לצעד הזה. הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה המשותפת מנוגדת לרצון העם, מנוגדת לרצון מצביעי כחול לבן ומנוגדת להתחייבויות המפורשות של כל חברי הנהגת כחול לבן. לכן, אי אפשר להגדיר הקמת ממשלה כזו אלא כמחטף.

מהו רצון הרוב? אין לנתניהו רוב של 61 להקמת קואליציית חסינות. אין לו מנדט ולא יכולת להעמיד את עצמו מעל החוק, לברוח מאימת הדין או לבקש שוב חסינות. בשבוע הבא הוא יילך למשפט – יש שופטים בירושלים וחזקה עליהם שישפטו משפט צדק. ההישג של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות היה בקרב הבלימה של קואליציית החסינות. אולם הציבור לא נתן לכחול לבן ניצחון ואין לה אפשרות להקים ממשלה.

סיבוב רביעי הוא טירוף מערכות.

לכן, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן. אין לי ספק שזה רצון הרוב. על פי אותו סקר, למעלה מ-41% ממצביעי כחול לבן רוצים ממשלת אחדות כזו, וכך גם יותר ממחצית מצביעי הליכוד. על הנהגת כחול לבן להתעשת, לחזור בה מיוזמת ממשלת המיעוט (גם אם אינה, כפי שאני מקווה, אלא איזה תמרון טקטי) ולפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות.

* עצם הלגיטימציה – ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת אמרה שהרשימה המשותפת אינה ממהרת לתמוך בממשלה בראשות גנץ. היא תבעה לבטל את חוק השבות.

תאמרו, מן הסתם: "אז היא אמרה. זאת עמדת פתיחה. ברור שזה לא יקרה."

וזה נכון, כמובן. הבעייה היא בעצם הלגיטימציה שניתנת לרשימה שזו גישתה, כלומר שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

* רק לא טיבי!

* הפתרון הראוי – נתניהו יודע שאם רק יפנה את כסאו – בו ביום תקום כאן ממשלת אחדות לאומית. הוא יודע, שהוא כראש האופוזיציה דרש מאולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. הוא יודע שבהחלטה אחת שלו, המציבה את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי, ייפתר המשבר הפוליטי. אבל הוא מאמין בפולחן האישיות של עצמו. הגישה שלו היא "המדינה זה אני." הוא מוכן לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות, בשל האובססיה שלו לשלטון נצחי בכל מחיר.

ולמה למרות זאת אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית אייתו? מתוך הכרה במציאות, שהוא ימשיך להתעקש וחצי-עם ילכו אתו בהתעקשותו. אחרי שלושה סיבובים עובדה זו צריכה להיות ברורה לכולם. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמציאות נתונה צריך לבחור בין חלופות. ובמציאות הנוכחית, כל החלופות לממשלת אחדות עם הליכוד-בראשות-נתניהו גרועות יותר.

סיבוב רביעי יביא להמשך שיתוק מערכות המדינה, בזבוז של מיליארדים, העמקת השסע והקרע וכרסום האמון בדמוקרטיה. סיבוב כזה הוא הרה אסון. ותוצאותיו תהיינה זהות, ותבאנה אותנו לאותה דילמה בדיוק.

היציאה מהמשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה לא תוכל להיעשות באמצעות ממשלת מיעוט. בוודאי לא ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה שהפער האידיאולוגי בין הממשלה לבינה הוא תהומי ואינסופי והיא לא תוכל לתפקד. גם אלה שתומכים בה יודעים זאת. הם משלים את עצמם בפנטזיה שברגע שנתניהו יצא מבלפור הליכוד יבחר מנהיג חדש ותקום ממשלת אחדות לאומית. זה לא יקרה. הם מאמינים שברגע שהרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה כיוון שצה"ל יגיב על ירי רקטות, הימין יתייצב להציל את הממשלה כי הוא לא יתנגד לה בזמן פעולה של צה"ל. זו פנטזיה. המחשבה שתהיה ממשלת מיעוט, הרשימה המשותפת תתמוך בה למעט נושאי חוץ וביטחון והליכוד מהאופוזיציה יילחם בה אבל יתמוך בה באתגרים ביטחוניים היא פנטזיה. המחשבה הכביכול מתוחכמת, שכל הצדדים ישחקו את המשחק שאנחנו מייעדים להם, היא ילדותית. זה פשוט לא יקרה. ממשלת מיעוט כזו תהיה חסרת יכולת משילות והיא תכרסם עוד יותר באמון הציבור בדמוקרטיה. בכל שבוע היא תצטרך לקיים מו"מ קואליציוני עם הרשימה המשותפת על כל הצעת חוק או הצבעה אחרת, שלא לדבר על תקציב המדינה. הממשלה הזאת תיפול אחרי זמן קצר והליכוד ינצח ברוב גדול ועם הרוב המוחלט שלו יבטל את כל החוקים נגד השחיתות שהממשלה תעביר, ויחוקק את החוקים שתיכנן לחוקק אילו היו לו היום 61 ח"כים.

מול שתי החלופות הנוראיות הללו, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית, ברוח מתווה הנשיא, שמדיניות החוץ שלה תתבסס על תוכנית טראמפ, שתתמודד כראוי עם האיום האיראני והטרור העזתי, עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו. יש לשים בצד את האגו, לרדת מהסולמות ולהקים ממשלה כזו לאלתר.

* דמגוגיה זולה ועלובה – ביומן הבוקר של גל"צ ביום שלישי נערך עימות ביני לבין זהבה גלאון על הרעיון של ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. דבריה של גלאון היו דמגוגיה מעוררת פלצות. את ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, היא מציגה כ"גזענות", "מזכיר מקומות אחרים בזמנים אחרים," "עליונות יהודית," "מחיקה של חמישית מאזרחי ישראל" וכו'.

אין כאן שום פסילה של הציבור הערבי, וגם לא של הח"כים הערביים וגם לא של הרשימה המשותפת. היא מייצגת את בוחריה בכנסת ואין עם זה בעייה. אבל כדי להקים קואליציה צריך להיות מכנה משותף מינימלי. היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר, שכאשר הוא אינו קיים, אין אפשרות לחיבור. הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה היא בסיס משותף הכרחי. אי אפשר להקים קואליציה עם מי שמתנגד לעצם זכות ההגנה של ישראל. איך ממשלה שנלחמת ב-BDS יכולה לעשות כן כאשר היא תלויה בתומכי BDS? כאשר צה"ל נלחם בעזה או בלבנון, יש בתוכנו חילוקי דעות, אם נכון לפעול כך או אחרת. אם נכון לתקוף או להכיל או להבליג. אבל זו מחלוקת על האופן שנכון לפעול על פי האינטרס הישראלי. הרשימה המשותפת לא נמצאת במקום הזה. אם יש בתוכה מחלוקת, היא האם נכון לנהוג כך או אחרת מהצד הפלשתינאי. במו"מ על הסכם אוסלו, אחמד טיבי לא ישב בו מטעם ישראל אלא מטעם ערפאת. כך במו"מ וכך בעימות ומלחמה. הצגת ההתנגדות לממשלת מיעוט, שלא תוכל למשול מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, כאשר הקביים שעליהם היא מדדה הם רשימה שזו האידיאולוגיה שלה – כ"גזענות" וכל בליל ההבלים שגלאון השפריצה, זו דמגוגיה זולה, שקרית, עלובה. 

* כל קול שווה – בעימות בין זהבה גלאון לביני היא חזרה פעמיים על האמירה "כל קול שווה." היא צודקת. כל קול שווה. הביטוי לשיוויון הזה הוא בכנסת. הכנסת היא הייצוג היחסי של כל העמדות בציבור. לרשימה המשותפת יש 15 ח"כים בהתאם למספר המצביעים בעדה, בדיוק כמו לכל מפלגה אחרת. הממשלה אינה הגוף המייצג של כל הסיעות, אלא הגורם שנועד להנהיג את המדינה, על בסיס הסכמה. אם, כטענת זהבה גלאון, התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא פסילת קולותיהם של בוחריה – האם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד והרשימות הדתיות היא פסילת קולותיהם של מי שנתנו מנדט ל-58 ח"כים? האם מי שמשרת את בוחריו באופוזיציה אינו נחשב? האופוזיציה אינה נספרת? אינה נחשבת?

זהבה גלאון אינה חייבת להסכים עם התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת כפי שאיני מסכים עם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד. אבל העיוות והשקר, כאילו זו פגיעה בעיקרון של "כל קול שווה" היא דמגוגיה זולה.

* בעד ממשלה עם ערבים – מאות תגובות אני מקבל בימים האחרונים בעקבות פעילותי וכתיבתי בעד ממשלת אחדות לאומית ונגד ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. אחת התגובות היתה: "שתבין. אני לא בעד ממשלה עם ערבים. רק תמיכה מבחוץ." ובכן, בניגוד למגיבה אני דווקא בעד ממשלה עם ערבים. אני מאוד מאוד רוצה ערבים בממשלה. כאשר ראלב מג'אדלה מונה לתפקיד שר בממשלה, השר הערבי הראשון ולמרבה הצער בינתיים האחרון, פרסמתי מאמר שכותרתו: "חג לציונות".

אבל אני נגד תמיכה מבחוץ של המשותפת, בלי קשר לשאלה של יהודים או ערבים. אני נגד קואליציה עם עופר כסיף היהודי, כפי שהמערך מעולם לא הקים קואליציה עם רק"ח, שהיתה הרבה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת גם כאשר בראשה עמד יהודי, מאיר וילנר. אם היתה נציגות בכנסת של "גוש שלום" שרובה יהודים, או של "שוברים שתיקה" שכולה יהודים, הייתי שולל קואליציה איתם באותה מידה (רק ברמה גבוהה של סלידה אישית, שאיני חש כלפי 14 מחברי הרשימה המשותפת, זולת עופר כסיף).

קואליציה היא שותפות פוליטית בין מפלגות שניתן למצוא ביניהן מכנה משותף. מי ששולל ממשלה עם אנשים רק כיוון שהם ערבים, נוקט בעמדה גזענית. אבל מי שעושה דה-לגיטימציה לסירוב להקים קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית רדיקלית בטענה שזאת "פסילת ערבים", בורח מהתמודדות אמת עם הרעיונות שהיא מייצגת.

* המבוגר האחראי – חניכי מכינות קדם צבאיות עורכים הפגנות ליד בתיהם של מנהיגי הליכוד וכחול לבן בקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית. טוב שיש מבוגר אחראי. האם הם מדברים אל הקירות?

* נוצות לא לי – איני נוהג להתהדר בנוצות לא לי. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר פרסמה את שמי ועוד מספר אנשים כמי שעומדים מאחורי ההפגנות של המכינות הקדם צבאיות ליד בתיהם של ח"כים. שניידר עירבבה מין בשאינו מינו, ואני מקווה שלא במזיד. אז הבה נעשה קצת סדר. ההפגנות של חניכי מכינות ליד בתי ח"כים ראויות לשבח. חבריי ואני אינינו קשורים אליהן. קבוצת האנשים, והרשימה ששניידר פירסמה היא חלקית ביותר, היא התארגנות לפירסום גילוי דעת הקורא לשני הבנימינים להקים לאלתר ממשלת אחדות.

ליוזמה הצטרפו ראשי מכינות, ובהן מכינות שחניכיהן הפגינו ויפגינו. פעולה מבורכת מאוד כשלעצמה. בשל ההצטרפות הזאת, אנו יודעים על המהלך המבורך, אך אין לנו קשר אליו. יש לציין, שההפגנות הן ליד בתי ח"כים מהליכוד וכחול לבן, אמנם בערב הראשון, שבעקבותיו צייצה שניידר, היו שתי הפגנות רק ליד בתי כחול לבן (ככל הידוע לי, הפגנה שתוכננה להתקיים ליד ביתו של אחד מבכירי הליכוד לא יצאה לפועל), אך בערב שלמחרת היו הפגנות ליד בתיהם של השרים כץ ולוין. קראתי תגובות על כך שמדובר בהתארגנות של גברים בלבד. בציוץ של שניידר הופיעו 8 גברים, אך זו התארגנות שיש בה גם נשים. הרשימה תפורסם בימים הקרובים.

* ח"כ מצפוני – לפני בחירות 2013, כאשר חילי טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה על מקום בכנסת, כתבתי: "אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי."

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשייה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה יסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים לדתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שיחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא יסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשייה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל. בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שנייה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית. ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

לא הופתעתי כשחילי תרם כליה.

חילי לא נבחר במפלגת העבודה. הוא הצטרף לגנץ בראשית המהלכים הפוליטיים שלו והוא אחד המקורבים לו ביותר. שמחתי לשמוע שגם הוא מתנגד לרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. אני כל כך שמח וגאה. אני שמח שזה כבר לא רק יועז הנדל וצביקה האוזר ה"ימנים" רחמנא לצלן, ה"גיס חמישי של הליכוד" לא עלינו. חילי טרופר, שבא ממפלגת העבודה, הוא איש חוסן לישראל. אם אכן הוא ידבק בדעתו, אין לממשלת המיעוט אפילו 60 ח"כים.

* מזדהה עם האכזבה – אני יכול להזדהות עם האכזבה של מצביעי העבודה-גשר-מרצ מצעדה של אורלי לוי אבוקסיס. היא דומה לאכזבה שלי מצעדם של 30 מתוך 33 חברי הסיעה שאני הצבעתי לה.

* על מה אנו מלינים? – בני גנץ: "במפלגה יכולות להיות מגוון דעות – אבל רק היו"ר מחליט". אז מה אנו מלינים על נתניהו? זאת החלופה שהצגנו?

* טיהורים – סולקתי מקבוצת הווטסאפ "גליל גולן פעילים כחול לבן". הדיקטטור החצוף, שלא יכול לסבול אמירת אמת, הוא מנהל הקבוצה אמיר זיסקינד.

* קמפיין ממלכתי – לכל הטוענים שהבעייה של כחול לבן בבחירות היתה קמפיין "חלבי" או "צמחוני", אני מזכיר, שלאורך כל התקופה כחול לבן ערכה קמפיין ממלכתי והובילה בסקרים. בימים האחרונים היא "הסירה את הכפפות" והתחולל מהפך.

* שבירת הלוחות – בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.  מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים. זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע). כאשר גאולה כהן נפטרה, הכול – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי. כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ייתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים," ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים...

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

* תנועת העבודה וההתיישבות בגולן – בשעה טובה ומוצלחת השלמתי ושלחתי את עבודת התזה שלי, שתזכה אותי בתואר שני בלימודי מדינת ישראל במכון בן-גוריון (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות), בנושא: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

מחקר זו בוחן את המדיניות של תנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בעניין ההתיישבות מעבר לקו הירוק בכלל, ובגולן בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים. מסגרת הזמן של המחקר היא ממלחמת ששת הימים עד פטירתו של לוי אשכול. תקופה זו היתה השלב הראשון במפעל ההתיישבות בגולן, שבו הוקמו שליש מן היישובים עד כה.

השאלה המונחת בבסיס המחקר, היא האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. מקוצר היריעה התמקדה הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן. בחנתי את מדיניות הממשלה בנוגע לגולן – החלטת 19 ביוני 1967, שדיברה על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום וביטולה כעבור חודשים ספורים. בחנתי את הגישות של הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים, מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה בראשית דרכה. בפרק האחרון תיארתי את זיקתם של ראשוני המתיישבים בגולן לתנועת העבודה.

מן המחקר עולה, שבקרב ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה ושל ממשלת ישראל, לא היתה הירתמות למפעל התיישבות רבתי שישנה את החברה הישראלית. דיבור על אפשרות כזו כמעט ולא נשמע, זולת בקיבוץ המאוחד. הנהגת המדינה לא קראה לנוער לעלות להתיישבות, והממשלה לא הובילה מדיניות של תנופת התיישבות גדולה. עם זאת, הממשלה פעלה להתיישבות, על פי עקרונות תוכנית אלון, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כתפיסה מדינית של קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, באופן מדורג ואיטי, ללא הצהרות רמות.

במחקר בחנתי את הפער בין הדיבורים הרמים על מפעל התיישבות גדול, בתנועות ההתיישבות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לבין מיעוט ההתיישבות בפועל. הצבעתי על כך שלא היתה היענות גדולה אפילו בתוך התנועות להגשמה אישית בהתיישבות, ועל כך שלא היתה עלייה גדולה מחו"ל, בעוד כל גלי ההתיישבות הגדולים בתולדות הציונות, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, היו במקביל לגלי עלייה ונעשו בעיקר בידי העולים. שיערתי, שזו אחת הסיבות העיקריות לתוצאה זו. עם זאת, הערכתי שלהתיישבות עצמה, בעיקר בגולן, למרות מיעוטה המספרי, היתה השפעה משמעותית על עיצוב הגבול. היא הביאה להחלת הריבונות על הגולן, שאשתקד הוכרה בידי ארה"ב, והובילה התנגדות ציבורית רחבה ופעילה לנסיגה מהגולן.

* ביד הלשון: יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק – כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תישא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ." האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת,' ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת."

ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות." כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

אורי הייטנר

* * *

האם ייתכן שלא רק רמטכ"ל-לשעבר אחד הוא טיפש חסר-אחריות – אלא שלושה רמטכ"לים-לשעבר הם טיפשים חסרי אחריות?

  * * *

ד"ר ארנה גולן

מה זה הפסטיבל הזה סביב נעה קירל,

הגיוס שלה לצבא ושיריה?

מה יש בהם, בשיריה של  הזמרת הצעירה בת ה-18 נעה קירל, שכך סוחפים ילדים ובני נוער בעוד  המבוגרים מגחכים ואפילו צוחקים? ניסיון בשני המשכים לתשובה, מפתיעה אולי – שתבוא בסוף.

חלק ראשון

א. "הפסטיבל" סביב גיוסה של נעה קירל והצלחת הקליפים שלה.

על מה זה מעיד?

זה עתה רעשה הארץ: נעה קירל התגייסה! היא קיבלה את חבילת  בגדי החאקי ככל הבנות, לבשה אותם, נראתה נפלא, חייכה אל הצלמים ואל קהל המעריצים, ואז לוותה על ידי בן זוגה, הזמר הצעיר והיפה, יונתן מרגי, וכולם התרגשו ואיחלו לה אך טוב. אפילו כשהתברר שהיתה זו הצגה במידה רבה, כי למחרת תיכנן הזוג הצעיר לטוס לנופש לפני הגיוס ללהקות צבאיות (כולם דאגו להם שלא יסעו חס וחלילה כמתוכנן לתאילנד, כי החלו להופיע בה חולי קורונה), ומעניין,  גם אז לא נשמעה ולו מילה אחת של ביקורת.

מה, בעצם, הולך כאן? איך רכשה נעה קירל את מעמדה זה, כאילו היתה מותג מסחרי משובח? והיא לא היחידה, אף שהיא בראש הנערצות. כל הזמרים החדשים היום הם צעירים מאוד, בגיל תיכון ומתגייסים לצבא, ולכל היותר בראשית שנות העשרים שלהם. אפילו המועמדים הסופיים להופיע באירוויזיון בשנה הזו כולם היו בגילים הצעירים הללו. מה קורה כאן? האם הם מבטאים משהו בשירת הפופ שלהם  ומה? ואיך? במילות השירים? בקליפים? במה?

נכון, אני יודעת שרבים מן המאפיינים של הזמרים הללו ושל שיריהם אינם מוגבלים רק אלינו ולמעשה הם היום ממאפייני השירה הבינלאומית. אבל עובדה שעם שיר ייצוגי לז'אנר הזה, השיר Toy  – בביצועה של נטע  ברזילי, זכינו באריווזיון! זאת אומרת שאנחנו מצטיינים בביטוי למאפיינים הללו.

יותר מזה, חלק מאוד נכבד בביסוס מעמדם של השירים הקצביים והזמרים והזמרות  הצעירונים ממלאים כאן הקליפים, סרטוני הווידאו הצבעוניים על תנועות הגוף המהירות ומתגרות, התלבושות המתחלפות במהירות, על האיפור וכמובן על הליווי המוסיקלי וליווי הרקדנים הצעירים, תמונות הרקע המרצדות ונעות במהירות הגוברת אפילו על קצביות המוסיקה הסוערת. ובכל זאת, יש להניח, כי יש תפקיד חשוב גם למילים, שככל שבדקתי וחקרתי המאזינים הצעירים יודעים אותן בעל פה!

 ומי הם המאזינים המעריצים?

הם, כמובן, בני גילם של הזמרים הללו , גם מעט מבוגרים מהם וגם הרבה יותר צעירים מהם. כלומר – הם או בני נוער בתיכון ובצבא, ועד גיל שלושים לערך, וגם ילדים אפילו בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי. ואם כך, למה אנחנו, המבוגרים, מגחכים בשעה שאנחנו שומעים את המילים, בעוד הילדים ובני הנוער מתמכרים בכל ליבם לשירים הללו? ויש להודות, לנו המילים נראות חסרות משמעות, ריקות, חוזרות על עצמן ונקטעות שוב ושוב והן מובאות בניסוח לקוי ובלשון עברית פגומה ואנחנו לא בדיוק מבינים מה הן רוצות לומר. הן ממש מעוררות רצון ללגלג או אפילו לצחוק. אבל אנחנו כנראה טועים במשהו! כי לא ייתכן שכל הצעירים טועים. ואם כך, מה הם מוצאים שם? איך השירים האלה מבטאים אותם?

לבטח  יש כאן משהו. אבל  מה?

נסלק לרגע את חיוך הלעג שלנו, נבדוק מה מקורו ונשתדל להיות אובייקטיביים ולענות על השאלה הפשוטה: מה באים השירים הללו לומר? מהו התפקיד שהם ממלאים? מהו מקור הצלחתם הפנומנלית? וניקח משירי נעה קירל, שמילותיהם נכתבו על ידי דורון מדלי, המלחין והתמלילן המצליח מכולם, כי הוא זה שכתב את המילים והלחן לשיר "טוי", שזכה. ואני מודה, כמעט לא הבנתי מה נאמר שם במה שנראה לי באלגאן לשוני ושירי גדול עם שיבושי לשון כבדים, ורק הבנתי שהדוברת מכריזה שהיא אינה צעצוע והוא, זה שהיא דוברת אליו, חייב להבין את זה. והכול כמובן מלווה בקליפ הנהדר ובביצוע מצויין, ובלי המילים – תענוג לראות. אבל הרי המילים הן הבסיס לכול! כולל השיבושים!

ב. ואם כך, מה זה "להיות גבר"  ומי הוא "חצוף"

ומיהי זו המטיחה את הדברים האלה?

לשם כך  נעיין באחד משיריה האחרונים של קירל , השיר "אם אתה גבר". כתב אותו מדלי עם מלחינים נוספים שהם גם התמלילנים, כנהוג בארה"ב ובמערב לגבי זמרי פופ  פופולריים. השיר ארוך מאוד, אבל מחציתו השנייה היא חזרה כמעט מדוייקת על מילות השיר במחציתו הראשונה ורק לעיתים  בשינוי סדר השורות אך בלא שינוי המשמעות. נביא על כן לשם טעימה ראשונית את המחצית הראשונה:

אם אתה גבר

נועה קירל

מילים: דורון מדלי, ירדן פלג ואיתי שמעוני

לחן: דורון מדלי, ירדן פלג ואיתי שמעוני

סתם ערימה של זיכרונות

של רגעים שלמים צרובים בתוך תמונות

מחולקות אצלי בלב לפי תקופות

חלקן טובות חלקן טיפה פחות

איך כל פעם וואה פה פה פעם

אתה הולך, אתה חותך

מה הטעם וואה הטה טעם

אתה חוזר ומצטער

אמרת ״אני משוגע ואת מהממת״

זרקת אותי לאוויר בקושי נושמת

השארת אותי והלכת מכאן

אם אתה גבר תגמור ת׳עניין

אם אתה גבר תגמור איתי כבר

תגידי לי מה את עושה? על מה את נלחמת?

חצי נמרה חצי מטומטמת

בסוף ת׳חוזר אליי לא מעוניין

אם אתה גבר תגמור ת׳עניין

אם אתה גבר תגמור איתי כבר

אם אתה גבר תגמור ת׳עניין!

בולטים כמובן לעין מיד שיבושי הלשון ורמת הביטוי הנמוכה מבחינה לשונית, כשבעיקרה היא לשון דיבור וסלנג.  כבר המילה הראשונה היא מילת סלנג ("סתם") ואחריה הן באות בשפע (בולטת האמירה "אני משוגע ואת מטומטמת"), ורובן מן הסוג שאיש לא היה מעלה על דעתו בעשורים הקודמים להשמיע אותן.

אפילו שם השיר, שזו האמירה המרכזית בו, היא ביטוי של סלנג. פה ושם אף משובצים קטעי מילים ואף חזרות עליהם, והכל לשם המקצב המוסיקלי שהוא רב חשיבות בקליפ ובזימרה. ישנה, כמובן, גם חריזה אבל היא פשוטה, אינה מורכבת ולרוב היא דקדוקית או מצרפת מילים מאותם שורשים, כי חשובה יותר היא התאמתה ללחן. וכמובן, גם חשיבות מיוחדת לפזמון החוזר ולכלל החזרות שמהוות מוקד מוסיקלי חזק וסוחף.

בעלילה מדובר, כך אנחנו מבינים, בדמות נשית שדוברת אל זו הגברית ותובעת ממנו שיחליט סוף סוף  אם הוא רוצה בה, ש"ויהיה גבר", כלומר – שילמד להחליט ולא יפסח על שני הסעיפים, לא יבוא וילך ויטלטל אותה בין רגשות סותרים של תקווה והתרגשות לבין אכזבה ועצב. ומעל הכול, השיח ביניהם אינו מכבד, ויורד לרמה נמוכה במיוחד במילותיו המעטות של הגבר.

מעניין שגם אין כל ניסיון של אפיון הדמויות, לא מבחינה גילית, לא מבחינת המראה החיצוני או הלבוש (הוא יפה?) ולא מבחינת הזהות או השייכות לארץ מסויימת או לטבע ולאקלים מוגדר. מכל אלה עולה בקליפ סתירה ברורה בין הלחן העליז, הצבעוניות, התנועות הסוחפות, המראות המתחלפים, לבין העצב שהיינו עשויים לייחס לדברים. להבנתי, יש בכך רמז לאופייה של הדמות הנשית. הכיצד?

לכאורה דוברת הדמות הנשית מעמדה של חולשה, שהרי היא תלוייה בו ובהכרעתו, בעוד "אתה הולך, אתה חותך," ואז "חוזר ומצטער" הוא מרים אותה לאוויר מרוב התרגשות אבל שוב משאיר אותה ועוזב. בקיצור – כולה  חולשה ותלות. אלא שבקריאה זהירה יותר המצב נראה שונה. היא כביכול החלשה והנפגעת, האוהבת ומצפה, אבל למעשה היא חזקה, עומדת על שתי רגליה במציאות ותובעת מן הגבר להיות גבר ולהחליט ולעמוד בהחלטתו, והיא בהחלט  מוכנה לשאת בתוצאות ההחלטה. ואם כך,  היא החזקה. הוא  אינו "גבר" בשל הססנותו וגם דובר בצורה ירודה ובנוסף גם אינו יודע להסביר ולבטא את עצמו, במיוחד כשהוא חוזר ומכנה אותה "מטומטמת" שעה שהוא רוצה להביע את עצמו ולטעון שאינה מבינה אותו, ואילו הוא "משוגע". מדוע? לא ברור.

ואולי נוסיף, כי לכאורה נפתח השיר דווקא באמצעי ספרותי, במטאפורה, כי מדובר על "ערימה של זיכרונות" של רגעים "צרובים בתוך תמונות," וכל זה בלב שלה. אבל זו מטאפורה מאוד פשטנית ואין פלא שהיא נעלמת מיד לאחר הבית הראשון, כמו האמירה ש"זרקת אותי לאוויר בקושי נושמת," שנראית כמטאפורה להרמת מצב הרוח, להתרגשות עצומה, אבל למעשה זו לשון סלנג. ומעניין  שהמילה אהבה אינה מופיעה כאן, וודאי על מנת להימנע ממליציות.

אי לכך נביא מאוחר יותר שיר אחר שדווקא כן מופיעה בו המילה המרכזית הזאת אבל במשמעות שאולי לא ציפינו לה. אבל לפני כן נביא קטע משיר שנושאו ממש דומה וקרוב לשיר שראינו. שמו של השיר הוא "חצוף". ולמה הדמות הגברית חצופה? כי "פעם אתה כאן ופעם אתה שם"! והרמה הלשונית להבעת הגינוי לגבר אפילו עוד יותר נמוכה. בואו ונציץ. הנה שני הבתים הראשונים: 

"אוף! איך אתה מזיז אותי בכל הגוף אל תיעלם אל תעוף, / איפה הלכת, איפה הלכת, איפה הלכת חצוף / אל תיעלם אל תעוף, תביא נשיקה לפרצוף / איפה הלכת איפה הלכת / איפה הלכת? / פעם אתה כאן ופעם שם / מסמס: 'ערה?' כשאתה לא נרדם, / 'נו, מה נהיה , את לא עונה / למה כל דבר זה דרמה?'"

אין כל צורך, כמובן, להכביר מילים וניתוחים של לשון הסלנג והדיבור הנמוכה הזו, של שיקוף התקופה עם הטלפונים החכמים, עם הנשיקות ומגע הגוף בגוף. בכלל, לגוף יש מקום חשוב. כך, למשל, אחרי חזרות על הבתים הקודמים, נאמר כך:

"תן לי לגלות לך בסוד / מה גורם לגוף שלי לרקוד / בום! תרים לי עוד, בום! תרים לי עוד / ווליום שמעיף למעלה." וכי למה? כי "האטיטיוד שלך אבוד" ואתה לא נרגע!

אז מה בדיוק הבנו מזה? אני הבנתי שהקצב והתנועה הם עיקר ושהדמות הגברית הפועלת בחוסר עקביות גורמת לנשית בשעה טובה לרקוד וליהנות מגופה ושהיחסים מתנהלים במידה רבה דרך הטלפון החכם, אבל יש לי רושם שהילדים יסבירו לי טוב יותר ממה שאוכל להסביר לעצמי ואולי גם לא בדיוק איפת להם מהי המשמעות של כל משפט ומשפט. מכל מקום, גם כאן אין אפיוני מקום, זהות חברתית או לאומית, טבע, סביבה וכיוצא באלה, רק השניים. וזה בסדר... אבל למה זה מצליח כל כך אצל הצעירים והצעירות? אולי נעיין בשירים אופייניים נוספים וננסה להשוותם לשירים מתקופות אחרות שמתרכזים בנושאים זהים, ואולי נמצא איזה הסבר.

ג. מה זה השיר הזה על פאוץ'? מי שמע "שטות" כזאת?

כשאנחנו שומעים שיש שיר וקליפ מצליח של נעה קירל על פאוץ' (למי שלא יודע, אם יש כזה – הרי זה תיק לכסף ולתעודות שחוגרים על המותן או מן הכתף אל המותן להגנה מפני גניבות או לשיחרור הידיים) – יש להניח, שאנחנו מגחכים וצוחקים. על פאוץ'? באמת? הייתכן? אך הנה, עם הופעת הקליפ, כתבה מיטל שבח ב"מאקו" מיום 24/07/19 כי הוא "הניצחון הענק של נעה קירל," והוסיפה: "מאז שפרצה לחיינו ב-2015, בעודה נערה בת 14, ספגה נעה כל השמצה אפשרית. אבל בשנים שחלפו היא עברה מסע מדהים ומהיר בדרכה להיות נסיכת הפופ של ישראל. המסע הזה מגיע לשיאו בשיר החדש שלה, פאוץ'." עתה, היא מדגישה, שותפים לכתיבת הלחן והטקסט לא רק דורון מדלי אלא קבוצה של אמנים ואף קירל עצמה, שבהופעתה היא מלאת "כריזמה"! ואפילו 200 הפאוצ'ים שהיא מחליפה (היא כנראה מתכוונת גם לפאוצ'ים שהחליפו הרקדנים המלווים) – נראו נהדר.

ואם כן, מה יש בו בשיר?

האמת, לא כל כך הבנתי את המהלך העלילתי והריגשי שבשיר ואפילו לא את הקשר הממשי של הפאוץ' לדוברת. אבל מה זה חשוב? באופן כללי מדובר כאן על דוברת אל נער או גבר שהגיע ולא ברור לה איך אבל היא בטוחה שאין זה מקרה, היא גם מציעה לו שיירגע ולא ישאל כל כך הרבה, כי היא לא דרמטית אז שלא יהיה "דלמטי" כי לא הכול שחור לבן, וזו שבבנק גנבה לה חלוק, אבל היא עם הפאוץ' וכולם עם הפאוץ' וזה בדוק וכך יש לענות לכל מי ששואל.

נו, האם התמליל הזה מובן למישהו? אז אולי בכל זאת נתבונן בבית הראשון:

"בוא בוא, זה אתה שרצית לבוא / אם כבר היגעת לפה (גט טקסי?) / כולן יודעות אני רקסי. / אין לי עצור אין לי ברקסים / נעה קילהkeep it reala  אין לי אקסים."

נו, מובן יותר? לי לא. ברור לי רק דבר אחד. הנערה הדוברת עומדת על שלה, מצהירה הצהרות תקיפות מול הנער המחזר ודוברת בלשון האינטרנט הנמוכה והרדודה אך התקיפה של התגובות או של הטוויטר. יש בשיר כמובן חריזה ומיקצב והכל מותאם לקלים סוער המתנהל בקצב מהיר, והסצינות הצבעוניות שבו מתחלפות במהירות ובהפתעה. ואם כך, ההיגיון המדוייק  שבין המילים אמור להתפרש מן הקליפ והמראות שבו, מתנועות הגוף והריקוד. הטקסט הוא רק חלק מאמצעי המבע והמשמעות. ובכל זאת, לאחר שצפיתי בקליפ, נראה לי שהפאוץ' מסמן כאן גם עצמאות נשית, כשהוא משמש כאביזר קישוטי ועם זאת גם פיננסי כמעיד על אפשרות כלכלית.

מה שברור הוא שהצלחת הקליפ הזה היתה עצומה. ילדות ונערות ידעו מיד את כל מילות השיר הארוך הזה בעל פה ואף שרו אותו, קנו פאוצ'ים ואף ניסו לחקות את תנועות הגוף של הזמרת ומלוויה. על כן ראוי שלא נזלזל בו וגם שנציץ בשיר נוסף, שהפעם נכתב על ידי מלחינים וכותבים אחרים ונשלים את המבט בשיר ששמו כבר מעיד על מהותו: "בא לי אותך."

השיר  לא נכתב על ידי דורון מדלי אלא בידי דולב רם ופן חזות, שכתבו שירים מצליחים בין השאר לעומר אדם ולזמרים צעירים נוספים, והם ממלאים תפקיד רב חשיבות בזמר העכשווי. וכך נפתח השיר:

"בא לי שניקח את זה שלב קדימה / לא איכפת לי מה כולם אומרים / כשאתה איתי הכול מסתדר לי / בלי שאפילו תעיד [תעיר?] לי מלים."

"בא" לה גם שירקוד איתה עד הבוקר למרות שהקצב עולה לה ביוקר והיא מבקשת מכולם להרים את היד ושיהיה חלום שלא נגמר, וכך הלאה. כולה ציפייה שאם הוא שלה, שיבוא הלילה ויחבק אותה וכשהלילה יתחלף עם הזריחה "אל תשכח לבוא עם האמת שלך."

כמובן, אם נתבונן נוכל להבחין שחוט ההיגיון ברור יותר, ואילו הלשון היא דיבורית ורוויית סלנג אבל מעט סדורה יותר, אף שאין בה מטאפורות או דימויים, כלומר אמצעים "ספרותיים" יותר. עם זאת , ברור שהחזרות רבות כיוון שהמיקצב עיקר, החריזה היא דקדוקית לרוב, והצלילים סוערים. הדוברת, שיודעת מה רצונה ומביעה אותו אף שלא ברור כלל אם היא דוברת אליו (בטלפון?) או במחשבותיה – היא גם כאן המרכז. יש לציין כי אין בשיר זה, כמו בקודמיו, ניסיון לאפיין את הגבר האהוב או להעניק לו סימני זהות כלשהם, אפילו יופי או שיער (חס וחלילה לא בלורית...) לבוש מושך וכיו"ב, כשם שהדוברת אינה מאפיינת את עצמה. גם אין מאפייני מקום, טבע, ארץ או תקופה, והשיר יכול להיתרגם לכל שפה ולהתאים לכל מקום. ואולי דווקא משום כך אף השיר הזה קידם וביסס את מעמדה של נעה קירל, שהפכה לזמרת העכשווית הנערצת ביותר (לצד עדן בן זקן המבוגרת ממנה מעט ושגם נישאה כבר).

מה שברור הוא, כאמור לעיל, שהשירים הללו  זכו להצלחה אדירה ולא ייתכן שלמילים לא היה חלק בכך. כמו שנאמר בשיר מאד "עתיק" של אלתרמן: "בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו. לא טוב שהוא לא רע שהוא / אבל כיום זה משהו."

שירו של אלתרמן אף מסתיים לו כך: "ובכל זאת יש בה משהו / כן, משהו בה יש!" – וזאת למרות שנאמר במפורש שאינה יפה אף לא נחמדה ולא חכמה, גם אפה גדול והילוכה "קצת זול שהוא," כלומר – למרות כל הפגמים! ואת השיר הקומי הזה שרו יונה עטרי ואילי גורליצקי והוא אף הוקלט בשנת 1948 וזכה להצלחה אדירה! השיר "השטותי" נכתב שלוש שנים קודם לכן והלחן הוא של משה וילנסקי! לא פחות!  אז מה ההבדל?

ד"ר ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

"בחזרה" לאריך מריה רמרק

אריך מריה רמרק. "בחזרה". תרגום מכתב-יד י. ליכטנבום

שני כרכים. 379 עמ'.

ספריית שטיבל הוצאת ספרים

הוצאת אברהם יוסף שטיבל

ברלין-תל-אביב תרצ"א [1931]

אריך מריה רמרק ידוע בעיקר בזכות ספרו "במערב אין כל חדש" [1929, שתורגם כבר באותה שנה לעברית] – שמבוסס על קורותיו במלחמת העולם הראשונה. פחות ידוע הוא ספר ההמשך שלו, "בחזרה" [1931, שגם הוא תורגם כבר באותה שנה לעברית], ומתאר את תחושותיהם הקשות של חבורת חיילים גרמניים שהשתתפו במלחמת החפירות הנוראה בפלנדריה ואיבדו את מיטב חבריהם במיתות שונות ואכזריות בחזית שטופת הדם והטינופת.

גיבור הספר, ארנסט, חוזר אל בית הוריו בעיר, משפחה שידעה את מצוקות המלחמה האזרחיות אבל לא את נוראותיה בשדות הקרב. הוא גם חוזר, עם כמה מחבריו לנשק, ללמוד בסמינר למורים שאותו עזבו עם גיוסם למלחמה לפני שנים אחדות. המוטיב החוזר בכל הספר הוא – עד כמה אלה שלא השתתפו בקרבות אינם מסוגלים להבין לליבם של החיילים שחזרו הביתה. חיילים שהרעות שהיתה ביניהם בימי הקרבות חזקה יותר מכל מה שהם עומדים בפניו עכשיו בחיים האזרחיים. אבל גם היא הולכת ומתפרדת, הולכת ומתפוררת.

הקטע הבא הוא מעין מוטו של הספר. התרגום משנת 1931 נקרא היום קצת ארכאי.

אנו תיארנו לנו הכול אחרת לגמרי. דמה דמינו כי יתחילו מפכים באקורד אדיר חיים של מרץ ועוז, חיים חדשים מלאי עליזות וגיל. כך אמרנו להתחיל... אך ימים ושבועות נגוזו והתנדפו למגע ידנו, בילינו אותם מתוך מעשים פעוטים, מעשים של מה-בכך, פקחת עיניך – והנה לא פעלת ולא כלום. רגילים היינו לחשוב ולפעול במהירות. רגע של שהייה יתרה – והחמצת הכול. לפיכך נראים לנו חיינו עתה כמתנהלים באיטיות יתרה. הננו משתערים עליהם, אך בטרם ישמיעו קולם, הננו פורשים כבר מהם. ימים ארוכים ביותר היה המוות בן-תחרותנו. משחק זריז ומהיר היה זה וכל רגע היה היקר-מכל-יקר תלוי ב"משקולת". כל זה הוסיף זריזות ומהירות לכל מחשבה ולכל פעולה שלנו, על כן נרגיש עתה ריקנות, כי כאן אין מקום לכך. ריקנות זו גוזלת את מנוחת נפשנו, כי מרגישים אנו שאין מבינים לרוחנו וכי גם האהבה המקיפה אותנו לא תועיל לנו. תהום רבה רובצת בין איש הצבא ובין האיש הציבילי. רק ידנו אנו תושיע לנו. (עמ' 183).

עם סיום לימודיו בסמינר נשלח ארנסט להיות מורה באחד הכפרים, יחד עם חברו שנשלח לכפר שכן. החבר נהנה מכל רגע כי הוא מתגורר בבית משפחה כפרית שמזונות מדהימים עולים על שולחנה, כל מה שהיה יכול רק לחלום עליו בשנות המלחמה, הקרבות והמזון הצבאי העלוב. ואילו ארנסט נשבר. אין הוא יודע כיצד ולקראת מה אפשר לחנך את תלמידיו הצעירים. סובל הוא בלילות מסיוטים נוראיים שבהם הוא מוחזר לנוראות המלחמה. הוא עוזב את הכפר.

חבורת החיילים המשוחררים מחזיקה בקושי מעמד. אחד מתאבד. אחד מגלה שהוא חולה בסיפיליס בגלל בילוי לילה אחד בבריסל. אחד מגלה שאשתו בגדה בו.  אחד רוצח באקדחו את מאהבה של חברתו. מצב של ייאוש והתפוררות, שגם ההתרפקות על החברות מתקופת המלחמה אינה מצליחה להתגבר עליו.

הספר מסתיים בנימה כאילו אופטימית בחייו של ארנסט, המגלה בהתחדשות הטבע איזה לשד של חיים חדשים, חיים שיש בהם תקווה. ואולם, בטיול ביער הוא וחברו פוגשים חבורה של נערים צעירים המתאמנים במשחקי מלחמה וכולם נלהבים. שנת הכתיבה קרובה ל-1931. בספר לא נאמר בפירוש אבל נראה שאלה הם הניצנים הראשונים של תנועת הנוער הנאצית, של המלחמה החדשה שאותה עדיין לא צפה רמרק כאשר כתב את "בחזרה".

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כיצד היית מגדיר את האידאולוגיה הציונית?

ישעיהו ליבוביץ: הציונות אינה אידאולוגיה, אלא היא מכלול הפעולות שנעשו להחזרת העצמאות של עם-ישראל בארצו. קיימות רק אידאולוגיות אנטי-ציוניות האומרות שעם- ישראל אינו עם. אך טועה הוא מי שסבור כי הציונות משמשת כפיתרון לבעיית העם היהודי; אין היא אלא המכלול של אותן הפעולות שהביאו להשגה-מחדש של העצמאות הממלכתית של עם-ישראל בארצו.ואילו הבעיות הגדולות של העם היהודי אינן אלו של הציונות.

אהוד בן עזר: מבחינת יהודית נתאכזבת אפוא מן הציונות?

ישעיהו ליבוביץ: אין לי שום אכזבה מן הציונות, כי מעולם לא עלה על דעתי, כי היא תשמש פיתרון לבעיות העם היהודי. זאת ועוד, הבעיות המהותיות של האדם אינן פוליטיות. כל פיתרון של בעיות חברתיות ופוליטיות אינו פותר אלא את אותן הבעיות שבהן עסק, אך לא את בעיותיו של האדם מבחינת מהותו.

אהוד בן עזר: הנכון להסיק מכך שעיקר עניינך הוא בעם היהודי ובמהותו של האדם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל.

ובאשר לאכזבות, ניקח לדוגמה את הקיבוץ. מי התאכזב ממנו? מי שהקיבוץ לא הביא לו מה שהוא ציפה ממנו – את גאולת האדם. אם לכך ציפה מישהו, הריהו שוטה ואין מה להתווכח עימו. ערכים אפשר להשיג רק במישרין. אם מישהו שואף לתיקון המוסרי של האדם – צריך לעסוק בו במישרין ולא לחשוב שהתיקון יושג על-ידי יצירת משטר חברתי מסויים. הקיבוץ מילא את משימתו: ביצע אותה צורת-התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. ואין חשיבות לדבר אם היתה זאת גם כוונתם המודעת והמקורית של יוצרי הקיבוץ. ברור שלא זו היתה כוונתם המודעת; לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא – לא נתכוונו לכך. רטרוספקטיבית בולט הדבר בבהירות מפתיעה, ואני מודה שבזמנו גם לי לא היה הדבר ברור כפי שהוא ברור היום: היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בצורה של התיישבות כמעט-צבאית, בדומה למושבות שהרומאים היו מקימים שעה שהרפובליקה הרומאית הקטנה השתלטה על איטליה כולה.

מכאן צפה ועולה השאלה, אם גם היום יש עוד זכות-קיום להתיישבות הקיבוצית, או שמא הפכה לגידול פאראזיטי בגוף המדינה והעם? ומכאן הלקח – שאסור לייחס לאיזו תנועה חברתית ומדינית שהיא – תכנים שאינם נובעים מעצם פעילותה. אין חשיבות לשאלה מה חשבו האנשים בעלי הרמה הגבוהה באותה תנועה – אלא מה היתה הפעולה בפועל; במקרה שלנו – הקמת משטר המאפשר שהאדם יהא איכר וחייל גם יחד. היתה מידה רבה של תמימות, הקרובה לשטות, באמונה כי שינוי היחסים החברתיים ישנה גם את מהות האדם. סברה זו הריהי איוולת שאין הדעת סובלתה.

בדומה לכך אנו יכולים לומר, כי בעייתו המהותית של העם היהודי היא בעיית היהדות; ואילו הציונות אינה הפיתרון לבעיית היהדות אלא היא הדבר שהגדרנוהו בתחילה – החזרת העצמאות הממלכתית לעם היהודי.

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך היחס בין מדינת-ישראל לבין העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: העם היהודי בכללותו, כמות-שהוא, לא יתרכז במדינת-ישראל. הוא יכול להתרכז בה רק עקב הגורם היהדותי. אמנם הגורם היהדותי נעשה עתה תלוי במציאותה של המדינה, אך רק תוכן יהודי מהותי יכול להביא את היהודים לכך שיחזרו לארץ-ישראל. הציונות אינה אלא חלק ממכלול רחב יותר – היהדות.

הסיטואציה של העם היהודי כיום היא כזאת, שאצל רובו הגדול הלכה המהות היהודית לאיבוד; ואסור להתעלם מכך שלמעשה העם היהודי כיום הוא כולו עם של שרידים, שהרי אף-על-פי שרובו קיים, עיקרו הושמד. השאלה המרכזית היא באיזו מידה מדינת-ישראל היא אמצעי להביא לידי התחדשות המהות היהודית בין היהודים – ועל-ידי-כך לגרום להם להתרכז בארצם. וזוהי מעין צבת בצבת עשוייה.

למען התחדשות זו לא עשתה המדינה כלום; היא לא תרמה שום תרומה ליהדות. ואני רחוק מכל תמימות הסוברת, כי המדינה תיתן את התשובה לבעיות היהדות; אך כנגד זה ברור לי, כי המדינה היתה צריכה להיות הזירה שבה מתנהל המאבק על היהדות. דומני, כי בכך טמונה כיום האפשרות היחידה היכולה להביא לידי התעוררות יהודית בין יהודים בגולה. לצערנו, המאבק האמיתי על היהדות לא קיים במדינת ישראל. המדינה היא מנגנון ממלכתי-שלטוני ללא כל תוכן.

אהוד בן עזר: האם לא כך הדבר אצל כל מדינה?

ישעיהו ליבוביץ: ייתכן כי זהו תוכנה של כל מדינה – ולגבי מדינות אחרות הדבר אף אפשרי, כי סתם מדינה מזדהית עם העם היושב בה, מה שאין כן במדינת-ישראל, אם אנו רואים אותה מתוך האספקט של מדינת העם היהודי. ראיית המדינה כיישות בפני עצמה, אשר בעיות קיומה והסדר היחסים השלטוניים והממלכתיים בה הם ערכים כשהם-לעצמם – זוהי מהות הכנעניות. ואין חשיבות לדבר אם בני-אדם אינם משתמשים במונח המפורש הזה. ברור כי כל הכוחות והגופים הציבוריים השולטים במדינה ידחו בכל תוקף את שייכותם לכנעניות; רובם אף יעשו זאת מתוך כנות סובייקטיבית גמורה, אך אין זה משנה את העובדה שלמעשה לא העם היהודי, כמיוצג על-ידי ההיסטוריה של שלושת-אלפים שנות קיומו, מצוי לנגד עיניהם – אלא המסגרת הטריטוריאלית השלטונית שהקימונו בדור האחרון. לי עצמי אין שום עניין במסגרת זו כשהיא-לעצמה, ואני רואה את כל הצגתה כערך – כביטוי מובהק של לאומניות ספק-תמימה ספק-ברוטאלית, ואם להשתמש במילה חריפה יותר – כביטוי של מנטאליות פאשיסטית.

אהוד בן עזר: האין קיימת סכנה כי גם האינטרסים האובייקטיביים שהם ממהותה היהודית של המדינה, יביאו לידי גילויים קיצוניים ממין אלו שהזכרת?

ישעיהו ליבוביץ: השאלה היא מה אני רוצה כיהודי, ולא מהם "האינטרסים האובייקטיביים" של העם היהודי. אין אינטרסים אובייקטיביים, שהרי "אינטרסים" אינם אלא הדברים שבעל האינטרסים רוצה בהם. עשינו מלחמה, שפכנו דם, גירשנו עשרות אלפי פליטים מן הארץ; אף אחד מן הדברים האלה אינו משמח. אך זו היתה מלחמתו של העם היהודי. אני יודע, זו אינה הצדקה – שום אדם שאינו יהודי לא יראה בכך הצדקה. אך זו הצדקה בשביל האדם היהודי.

אהוד בן עזר: קיומה של ההצדקה, אפילו מהות יהודית לה, עדיין אינו משנה את תודעת- המצור בה אנו מצויים ואת המחיר הכבד שאנו משלמים, מבחינה נפשית ומוסרית, תמורת הסיטואציה הפוליטית שלנו.

ישעיהו ליבוביץ: תודעת-מצור? להפך, דומני שקיימת הרגשה כללית של "מבסוטיות", של שביעות-רצון עצמית. ואפילו אלה הרואים את הסכנה שבדבר מושפעים מן הנוחות המצויה במצב עד-כדי-כך – שאין ראייתם מביאה אותם לשנות משהו, גם אם הבינו כי המצב ביסודו הוא קאטאסטרופאלי. מצבנו למעשה הוא קאטאסטרופאלי, אך יחד עם זאת אפשר בשעה זו ליהנות ממנו הנאה רבה מאוד, לכן גם המבינים את הקאטאסטרופאליות חסרים את הדחף לעשות משהו לשינוי.

אפשר להביא דוגמה ממערכת-הבחירות האחרונה. השר פנחס ספיר הכריז, כי הפער שלנו יגיע ב-1969 ל-800 מיליון דולר. מה פירושו של הפער? לדעתי הריהו המודד הלאומי של האופי הפאראזיטי של העם במדינת-ישראל, ושל קיומו – כפילגש מוחזקת של אינטרסאנטים בעולם, כגון באנדיטים גרמניים, פוליטיקאנים אמריקניים ויהודים הרוצים להישאר בגולה ולהתבולל בין הגויים.

אך את מי מעניינת העובדה שהפער, שהוא עכשיו בין ארבע לחמש מאות מיליון דולרים – יוכפל תוך ארבע שנים? ולא עוד אלא שהכרת העובדה האיומה הזאת – שפירושה השחתה טוטאלית של העם – אינ מונעת ממר ספיר להמשיך להיות אחד מעמודי-התווך של השלטון והמשטר שהם אחראים למצב האמור?

ודוגמה מתחום אחר: יגאל אלון קבע לפני חמש שנים בפומבי, כי שילוח הטיל הישראלי "שביט 2" היה חבלה באינטרסים של ביטחון המדינה לצורכי תעמולת בחירות של מפלגה מסויימת, אך דבר זה לא מנע ממנו להצטרף אחר כך לממשלה המורכבת, לפי דבריו, מאנשים אשר לא ביטחון המולדת היה בראש דאגתם; ואופייני הדבר, כי הללו לא נמנעו מלשתף עימם בממשלה אדם המאשים אותם בהאשמות כאלו ואף חמורות מהן. ודוגמה אחרונה הוא מבצע סואץ בשנת 1956 – אולי היה בשעה שקדמה למבצע אומלל זה שמץ של סיכוי להידברות בינינו לבין הערבים, ואנו הרסנו זאת למשך תקופה ארוכה משום תאוות השלטון שכיוונה את כל מעשי מנהיגותנו.

אהוד בן עזר: נחזור לשאלה העקרונית האם ה"תוכן היהודי" ומהותה היהודית של המדינה יבטיחו אותנו מפני סכנות אלו?

ישעיהו ליבוביץ: התוכן היהודי מבטיח רק תוכן יהודי ואינו מבטיח שום דבר אחר. כשם שעל-ידי פיתרון בעייה של חוקה לא נפתור שום בעייה רוחנית או מוסרית, כך על-ידי פיתרון בעייה רוחנית או מוסרית לא נפתור בעייה אסטראטגית, ופיתרון האחרונה לא יפתור בעייה כלכלית. רק השארלטאנים סבורים, שיש תשובה לשאלה מסויימת שעל-ידיה נפתרות כל השאלות האחרות. זוהי, למשל, הטעות הנפשית הגדולה המצוייה במארכסיזם. הרעיון, כי פיתרון בעייה חברתית מגלם בקירבו את הפיתרון לכל הקונפליקטים האנושיים – הוא טעות נפשית חמורה.

אהוד בן עזר: "טעות נפשית" ממין זה – שבניין חברה צודקת ומודרנית בארץ-ישראל יקרב אותנו אל הערבים – היתה אחת מאמונותיה של ההשקפה הציונית וחלק בלתי-נפרד מן המיתוס שלה.

ישעיהו ליבוביץ: לא הכול האמינו בכך. וייצמן ובראנדייס ודאי שלא האמינו בזה, ייתכן שא"ד גורדון האמין בדבר – וזה רק מראה שלא עמד על רמה אינטלקטואלית גבוהה. אפשר לומר, ככלל – שהשגת ערך כלשהו גוררת עימה תמיד קונפליקטים חדשים ועזים יותר.

אהוד בן עזר: כלומר, שהציונות לא פתרה את בעיית ביטחון קיומו של העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.

תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך יחסה של הציונות אל השאלה הערבית מראשיתה?

ישעיהו ליבוביץ: כאן ניתן לומר שהיה קיים איזה מיתוס – אשלייה כמעט מיתולוגית בקרב הציונות, אצל הרצל ואפילו ז'בוטינסקי, ואין צורך לומר אצל יוצרי הציונות הסוציאליסטית – שאפשר להביא לידי מיזוג את האינטרס הלאומי של העם היהודי ושל הערבי. ואם השקפה זו נראית בעינינו כיום אבסורדית, הרי זה לא מפני שאנחנו פיקחים יותר מבני הדור הראשון של הציונות, אלא שהללו – מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאוד – לא רצו לראות את האמת ולא הרגישו בכך שהם מרמים את עצמם ואת זולתם.

הקונפליקט היהודי-ערבי לא נוצר על-ידי טאקטיקה בלתי-נכונה או אפילו מדיניות לא-נכונה, אלא הוא מבטא את מהות הטראגיקה של ההיסטוריה של העם היהודי. העובדה שהארץ, שהיא מולדתנו וארצנו, היתה למולדתו ולארצו של עם אחר; ואף אחד משני הצדדים אינו יכול ולא יוכל – ומבחינתו אף אינו רשאי – לוותר על תביעתו. לא בעיית הפליטים עומדת כחיץ בינינו לבינם אלא עצם העובדה שקיומה של מדינת ישראל פירושו פגיעה בנכס היסטורי של האומה הערבית.

ישנם עמים שחיים בקונפליקטים פרמאננטיים עם שכניהם; וייתכן שאנו נצטרך לחיות דורות על גבי דורות בקונפליקט פרמאננטי. כנגד זה ייתכן גם כי תיווצר סיטואציה שבה יתגלו אינטרסים משותפים אשר מפניהם יידחה הניגוד המהותי ההיסטורי. אולי באמצע שנות החמישים – מחמישים-וארבע עד חמישים-ושש – כבר היה רגע ממין זה, ואנחנו החמצנו אותו בזדון. לא הכול נתון בידינו, ולא פיתרון הבעייה המוסרית יפתור את הבעייה המדינית, אך ברור כי אם בינתיים קרה מעשה כמו כפר-קאסם, הריהו מכביד על הדברים הקשים בלא-הכי.

וכן עליי לעשות שתי הבחנות: מבחינה מהותית – ייתכן כי גם השלטון האידיאלי לא היה פותר את הקונפליקט ומשכין שלום. אך שכל מה שנעשה על-ידי השלטון הקיים נוגד את המטרה של השכנת שלום – דבר זה אינו מוטל אצלי בספק. ברור הוא, כי כל הקו שנקטה בו מדינת-ישראל, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מתוך האינטרסים השלטוניים של מנהיגיה, גרם רק להחמרת המצב ולהחרפתו.

אשלייה היא, כי הוויתורים שנעשה למיעוט הערבי יביאו לקירוב-לבבות. אין שום הצדקה לדרוש מהם שלא להיות גיס-חמישי במדינה. ואף-על-פי-כן ברור שהממשל הצבאי רק מוסיף להרגיז ולהקניט. הוא לא נועד לשרת את ביטחון המדינה אלא להבטיח לשליטים בה בחירת ארבעה עד חמישה קוויזלינגים ערביים בכל כנסת וכנסת, שיסייעו להם לקיים רוב, אולי גם נגד רצונם של רוב היהודים.

היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל.

ולדוגמה, מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. כמוה כעובדת מיעוט המים: אין ברירה – לא יכולנו לברור לנו ארץ אחרת שיש בה הרבה מים. וכיוצא בו גם לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.

הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.

אהוד בן עזר: כיצד מצטייר לעיניך, מבחינה אידיאלית, דיוקנה של מדינת-ישראל כמדינה שעיקר תוכנה הוא השאלה של הזהות היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: אינני אומר שהמדינה תיתן תשובה זאת וזאת, אלא שכל הצדקתה (לא מבחינה מוסרית ופוליטית), היתה נובעת מתוך כך שהיא היתה נעשית למסגרת שבה מתנהל המאבק על הזהות היהודית, וכך היתה מעוררת דבר-מה בליבם של אותם יהודים בעולם שיש להם עניין בעובדת היותם יהודים. וטענתי על מחדל זה מכוונת כלפי כל הזרמים הקיימים בקירבנו, למכונה "ימין" ולמכונה "שמאל", למכונה "דתי" ולמכונה "חילוני" כאחד. במקום מאבק על הדת קיימת הסכמה של כל הצדדים שלא יהיה מאבק מהותי על הדת – על-ידי קיום מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית, ועל-ידי קואליציה קלריקאלית-אתיאיסטית – כשם שאין מאבק על שום דבר מהותי אחר. אם מישהו היה מטריח את עצמו לקרוא את כל מצעי המפלגות לקראת הבחירות האחרונות, היה רואה שלולא קריאת הכותרת – לא היה יכול לדעת איזו מפלגה היא זו; ותופעה דומה אנחנו רואים גם אחרי הבחירות: כל צורות הקואליציה אפשריות. אין שום מניעה עקרונית לגבי מפלגה כלשהי להימצא בקואליציה עם כל מפלגה אחרת, ובלבד שתושג הסכמה על המפתח לחלוקת השלטון.

אהוד בן עזר: מהו אם כן המאבק הרצוי?

ישעיהו ליבוביץ: קיים ניגוד תהומי בין תפיסת היהדות לפי מהותה ההיסטורית לבין התפיסה הכנענית. ניקח לדוגמא את פרשת הילד יוסלה וחטיפתו. החוק ובתי-המשפט במדינה, בהתאם למושגי הצדק השולטים בחברתנו, מקבלים את הזכות האלמנטארית של האדם לחנך את ילדו לפי רוחו. לעומת זאת, מבחינת כל מה שמתגלם ביהדות, אין בכלל זכות להורים לחנך את ילדיהם אלא מוטלת עליהם החובה לחנכם לתורה ולמצוות. ובמסורת ההיסטורית של העם היהודי המגלמת את ייחודו, נחשבת קהילת מגנצה לקהילה קדושה בגלל ההורים ששחטו את ילדיהם כדי למנוע שיוצאו לשמד. לפי כל המושגים הרווחים בחברה הקיימת במדינת-ישראל – היה זה מעשה פשע וטירוף. ובין שתי העמדות הללו אי-אפשר לגשר. אילו על כך היה מתנהל הוויכוח, ואילו היתה קיימת יהדות דתית שהיא באופוזיציה למשטר כולו (ולא לקואליציה מקרית מסוימת) – זה היה משווה תוכן למדינה: המאבק בין הערכים של עולם התורה והמצוות לערכים של הצהרת זכויות האדם והאזרח.

עוד לא פס בכל העם היהודי בגולה הרצון להיות חלק מן היהדות. אמנם בחלק גדול הרצון כבר פס, והוא אבוד ליהדות, ובפרט בקיבוצים היהודיים הקטנים אשר ייעלמו על-ידי נישואי-תערובת בעוד דור אחד. אך עדיין קיימת שכבה גדולה בה רצון זה טרם פס, אלא מבקשים למלאותו תוכן יהודי ספציפי שיש להתלבט בו ולהתחבט בו. מדינה יהודית בתור שכזו, בתור ערך לעצמה – אינה מעניינת אותם. כי זה לא מעניין כיום אדם מודרני בעולם המערבי. זה מעניין את הזאמבזים והטאנגאנייקים, ואין הדברים אמורים לגנותם של אלה, אלא שהללו מצויים בתקופת הלאומיות שלהם, אך זה לא מעניין כיום את הצרפתי ואת ההולאנדי המשכילים ודומיהם. הללו ויתרו בקלות על האימפריות שלהם, ושוב אין מפעמת בהם תשוקה שחלק גדול מן העולם יהיה צבוע על גבי המפה בצבע מדינתם. העם היהודי נעשה במערב לעם של משכילים, שהלאומיות אינה מלהיבה אותם; היא מטבעה אינה יכולה לעניין כיום את השכבה הזו של האינטליגנציה במערב אשר עליה נמנית מרבית עמנו.

לפני זמן לא רב נפגשתי לשיחות עם קבוצות של אינטלקטואלים יהודיים צעירים מצרפת, ונוכחתי לדעת עד כמה מרוחק הוא המשכיל היהודי הצעיר – מכל גווני הקשת הפוליטית וההשקפתית – מן הדברים הנראים כאן בארץ כחשובים, ועד כמה מרוחקים הם הנושאים, החשובים בעיניו, מתודעתנו הציבורית.

אין זה מלהיב אותו ששגרירנו יתקבל גם הוא בטקס ממלכתי על-ידי הנשיא דה-גול, ואילו את מה שהוא מחפש, את בעיית ה"זהות היהודית" (Identite' Juive) שלו, לא ימצא בדגלה של מדינת-ישראל. לא זה מה שמעניין אותו. ואם אומרים לו שאנו יוצרים כאן משטר חברתי הוגן (דבר שהוא שקר לעצמו) – אין ההישג המוצהר הזה מעניין אותו, כי דבר זה עשו ועושים גם הרפובליקה הרביעית והחמישית בצרפת, הנשיאים רוזוולט, קנדי וג'ונסון בארה"ב, והלייבור באנגליה, ואין בכך שום עניין יהודי ספציפי. אך אם יש לו הרגשה עמומה שהוא שייך או רוצה להשתייך לעם היהודי, הרי צריך להראות לו כי השייכות לעם היהודי מתבטאת במאבקים על עניינים יהודיים ספציפיים שאינם חלק של המציאות של העולם הלא-יהודי. ואני לא אומר תורה ומצוות כדרך שייכות יחידה ובלעדית, אלא מציאות חברתית ומדינית שבמרכזה המאבק על עניינים יהודיים ספציפיים, מאבק ממש ולא הסכמים קואליציוניים על חיובם או שלילתם של תורה ומצוות.

כי מה הרבותא בנושאים הכלליים שבהם אנו עסוקים? כל התנועה הקיבוצית שלנו עשתה למען הצדק הסוציאלי פחות מהנשיא ג'ונסון, המיליונר מטכסאס. התנועה הקיבוצית היתה הרבה יותר אגואיסטית, ואחד הגורמים שפעלו בה, מדעת ושלא-מדעת – הוא השאיפה להשתמט מאחריות למצבם הריאלי של יהודים בעולם.

ושאלה נכבדה יותר היא, באיזו מידה באה לביטוי בציונות בכלל המגמה (שהיתה בהחלט לא-מודעת) לברוח מן העם היהודי הריאלי, במסווה של לאומיות יהודית. אפילו בהחייאת השפה העברית היה מעורב הגורם של בריחה מן היידיש, אשר היא-היא היתה לשונם של היהודים הריאליים.

אפשר לומר שמר אורי אבנרי, בגישתו האנטי-יהודית והאנטי-דתית הקיצונית – הוא המבטא בפירוש את מה שקיים בנפשם של רוב מנהיגי הציבור שלנו, אלא שהם בחלקם משתדלים לרמות את עצמם מבחינת התרחקותם המוחלטת מההיסטוריה של העם היהודי ומן העם היהודי עצמו, ואילו אחרים מתכוונים לרמות את האחרים מאותה הבחינה – הם יודעים שאין להם שום קשר עם היהדות ועם העם היהודי, אך רוצים לרמות את היהודים בעניין זה. הם מעוניינים במגבית, כתופעה קבועה, שהיא מונעת התקשרות נפשית של יהודי הגולה עם מדינת-ישראל, כי היא מרגיעה את מצפונם במקום לעורר את הפרובלמאטיקה היהודית שלהם.

ואם לחזור לדוגמת הקיבוץ כבריחה מן העם היהודי, הרי הוכח הדבר בצורה בולטת בכך שהקיבוץ אינו מסוגל לקלוט המוני יהודים, שבשבילם הוא נשאר דבר זר לגמרי. כל בר-דעת יכול היה לדעת מראש, כי זו לא תהא צורת-החיים שתפתור את בעיות העם היהודי. אולם אלה שיזמו צורת-חיים זו – יצרו את החומה הזאת, הקיימת עד היום, והם-הם שרצו בכך. ודומני כי אחת הבחינות ממנה יש לדון בזכות קיומו של הקיבוץ היא – שאינו קולט כיום יהודים. מהי אפוא ההצדקה לקיים צורה זו כנכס לאומי לאחר שפסקה לקלוט יהודים?

אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה על ידי הפועל השבדי, הנורבגי, האנגלי, האמריקני, ההולאנדי, השוויצי, בארצות המשטר ה"קאפיטאליסטי", ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להפך – מתגלה שדווקא במשטר קולקטיבי האדם פחות חופשי. ואני חוזר ומדגיש – שום תיקון סוציאלי אין בו תוכן יהודי ספציפי, לכן במה ימשוך אליו את היהודי בגולה?

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך עמדתו של האינטלקטואל היהודי בישראל, היכול הוא להיות במעמד של "זר", של אאוט-סיידר? היש באפשרותו לגבש מהות יהודית אשר תעמוד כאתגר בפני המשכיל היהודי בגולה?

ישעיהו ליבוביץ: פרשת כפר-קאסם יכולה לקרות בכל מקום בעולם; "שפיכות-דמים דזיל" – זוהי תופעה אנושית-כללית היום. אך המחריד הוא, שהציבור שלנו השלים עם זה והאחראים לכך נשארו כולם על מכונם. בכל מדינה מתוקנת היה שר-הביטחון מתפטר מיד אחרי מעשה ממין זה, והרמטכ"ל היה מתפטר, ואף הממונים בדרגים הנמוכים יותר, וכל העם היה מקבל את התפטרות זו, אפילו לא היה מטיל בהם דופי – אלא מפני שהדבר קרה תחת שלטונם. כאן הציבור לא דרש זאת.

יש סימני שפלות באינטליגנציה שלנו יותר מאשר בארצות אחרות. סטאלין יכול היה להשתלט רק על-ידי הוצאת מיליוני אנשים להורג ולמחנות-הסגר, רק כך יכול היה להשתיק את אנשי-הרוח הרוסיים. ואילו אצלנו מספיק האיום שסופר, פרופסור, או חבר-אקדמיה מסוים לא יקבל הזמנה לארוחת-צהריים בבית-הנשיא, או למתן כבוד חגיגי ממין אחר – כדי להביאו לכך שהוא ישתיק את מצפונו ולא יאמר את האמת שבליבו.

אהוד בן עזר: מבחינה פוליטית ומעשית, כיצד נראית לעיניך האפשרות של קיום מדינת-ישראל כמדינה יהודית בעיקרה ובתוכנה.

ישעיהו ליבוביץ: אני משוכנע, כי המגבית דרושה לא כדי לקיים את המדינה אלא כדי לקיימה במשטר מסוים. אין לי ספק כי המגבית ורוב המענקים (חוץ מהעזרה לצרכים ביטחוניים מארה"ב) וכן רוב הכספים מגרמניה – אינם באים לסיפוק צורכי המדינה אלא לסיפוק צרכיה כשהיא נמצאת בשלטון מסוים. לצרכים חיוניים משיגה היום כל מדינה תמיכה; עזרה בפיתוח החקלאות והתעשייה, ואפילו עזרה צבאית. אך אנו מקבלים תמיכה כדי לקיים את רמת-החיים אשר בזכותה יכול השלטון הקיים ליהנות מתמיכת העם. טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-החינם מונע את האפשרות של הבראת המשק, וכהדיוט, הדבר מתקבל על דעתי – שכספי החינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשנייה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו.

ההשפעה השלילית אינה מתמצית בבעיות-פנים אלא הורסת את כלל יחסינו עם העם היהודי בגולה. הנתיב בו אנו מהלכים אינו יוצר את הקשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה לא קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר. זהו הניגוד הגמור לשותפות הגורל.

כמה שבועות אחר מבצע סואץ 56' יצא הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, לביקור מטעם המגבית היהודית בדרום-אפריקה. אפשר להתווכח על נחיצותו של המבצע, אך עובדה היא שנהרגו בו עשרות בחורים יהודים, עשרות קצינים צעירים; ומה תבע הרמטכ"ל הישראלי מיהודי דרום-אפריקה, האם ביקש מהם כך וכך צעירים יהודים במקום אלו שנפלו? לא! הוא ביקש מהם ממון! תרומות נוספות למגבית. זו היתה התביעה!

במקום להמריד את הצעיר היהודי בגולה נגד הוריו, במקום לגרום לו שיעמוד בקונפליקט עימם ועם עצמו ועם זהותו היהודית – אנו באים כמבקשי תרומה אל הוריו ומקבלים את הכסף מהם בדיוק כדי שלא לעשות את כל הדברים העשויים לקומם את בניהם עליהם, לנתקם להביאם ארצה. אלה הנותנים את הכסף יודעים מדוע הם נותנים אותו – כדי לשמור את הנפש, את נפשם של הבנים בגולה. וכך, מתנועה הממרידה בנים נגד הוריהם הפכה הציונות ומדינת-ישראל עימה לתנועה הנסמכת על דור הורים ולוקחת מהם תרומות כדי שלא לעשות את מה שמוטל עליה. המגבית, כביטוי לדרכה של מדינת-ישראל בקרב יהודי הגולה, עומדת בניגוד למהות היהודית של המדינה ובניגוד לאפשרות או לתביעה שמהות זו תוכל אי-פעם למשוך צעירים יהודים לעלות ארצה.

ואילו נשאלתי, מבחינה פוליטית כללית, כיצד היה על מדינת-ישראל להדגיש את עובדת היותה מדינתו של העם היהודי, הייתי אומר – כדי לחדד ולהבליט את ההשקפה – שמראשיתה לא היה עליה להיכנס כחברה בארגון האומות-המאוחדות. שווייץ, דרך-משל, לא הצטרפה לאו"ם בגלל המסורת ההיסטורית-פוליטית של נייטראליות, שנקבעה גם בחוקתה ושמונעת אותה מלהשתתף בהחלטות או בהצבעות שיש בהן משום נקיטת-עמדה בסכסוכים בינלאומיים ומשום הכרעה לצידם של מדינה פלונית או גוש פלוני נגד מדינה אחרת או גוש אחר. עמדה זו של שווייץ זכתה להבנה ולהערכה בעולם כולו, באשר היא מבטאה את המהות ההיסטורית והמדינית המיוחדת של שווייץ, ואין איש מטיל דופי בשווייץ בגלל "בדלנות" או בגלל גישה של "אני את נפשי היצלתי."

אילו היתה למדינת ישראל "תודעה יהודית" אמיתית, אילו ראתה עצמה כמייצגת את העם היהודי ואת גורלו ההיסטורי המיוחד-במינו, אילו היתה קובעת – לעצמה וגם כלפי העולם כולו – שבהתאם לייחוד ההיסטורי-הלאומי הזה היא אינה מדינתם של כל תושביה בלבד אלא רואה עצמה אחראית לגורלם של כלל היהודים בעולם, אפילו של אלה שאינם מכירים בה כמייצגת אותם – היתה מדינת-ישראל מודיעה מיד עם הקמתה שאינו יכולה להצטרף לאו"ם, כדי שלא תיאלץ בהזדמנויות שונות להצביע באופן שעשוי להזיק ליהודים במקום כלשהו.

עמדה כזאת היתה מחזקת את תודעת הייחוד היהודי בקרב היהודים בעולם כולו, והיא היתה זוכה ליחס של הבנה וכבוד גם מצד העולם הגויי, שחש בשעת הקמת המדינה את המיוחד שיש במאורע הזה. גם מבחינת האינטרס הפוליטי של המדינה ושל העם היהודי היה דבר זה מסייע לנו מאוד: כי בהיותנו באו"ם אנו על-כרחנו גרורה של המערב, ואילו היינו נייטראליים מחוץ לאו"ם אפשר שזה היה מרכך את עמדת ברית-המועצות כלפינו וכלפי יהודיה; ייתכן שבתנאים אלה גם היה קל יותר להגיע להתפייסות עם העולם הערבי.

כל האפשרויות הללו הוחמצו וחוסלו מתוך תאוותנו שמדינתנו תהיה מדינה ככל המדינות והעם היושב בה עם טריטוריאלי ככל העמים, ולא מרכזו של העם היהודי ההיסטורי.

ההינתקות מן ההיסטוריה של העם היהודי ומכל שיקול על משמעותה של מדינת-ישראל לגבי ההמשך של היסטוריה זו, מתגלית ביחסינו עם גרמניה. אילו היה שמץ של תחושה יהודית-היסטורית ושל התחשבות בעיצוב התודעה היהודית הלאומית בעתיד – פועל בלב שליטינו, לא היה שום שיקול של רווחיות בשעה זו מביא אותם לקבל אתנן-זונה מגרמניה, לקיים עימה יחסים דיפלומאטיים תקינים בדור הזה ולטהר אותה על-ידי כך לפני האנושות ולפני ההיסטוריה. מדינת ישראל בגדה בהיסטוריה היהודית ובעם היהודי למען טובת-הנאה של שליטיה, המשחדים את תושבי המדינה באמצעים שהם רוכשים על-ידי הבגידה הזו.

אהוד בן עזר: כאיש מדע-הטבע וכיהודי מאמין, מהי עמדתך בין שני העולמות הללו? האין אתה בא לידי סתירות מהותיות בתחומו הפנימי של עולמך – בתור אדם דתי השרוי בתוך-תוכה של עשייה מדעית בתקופתנו?

ישעיהו ליבוביץ: התפיסה האמונתית-דתית של התורה מחסלת את כל הבעייה של הניגוד בין התורה ובין הידיעות וההכרות שרכשנו לנו מן המדע – בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוחי-סרק.

כל העיסוק בעימות (קונפרונטאציה) המדע והאמונה, וכל ההשתדלות לאמת את התורה על פי ההכרות של המחקר המדעי (מדעי-הטבע או המחקר הפילולוגי-היסטורי) ובייחוד ההשתדלות המגוחכת "להציל" (כביכול) את אמיתת התורה על-ידי הטלת ספק בוודאות של תוצאות השימוש במתודה המדעית, או על-ידי ההסברה ש"אמת מדעית" אינה עניין של ודאות אלא של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא מוחלטת – כל אלה הן טעויות גמורות בהבנת מהות המדע, ומשגים חמורים מבחינה דתית-אמונתית.

כל העוסק בעימות הזה מעיד על עצמו, שהוא מתייחס לתורה הקדושה כשם שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, בגיאולוגיה, בביולוגיה וכדומה. זאת אומרת, הוא דן בה מבחינת הערכתה כמקור של אינפורמציה לאדם; ואם הוא אדם המוחזק בעיני עצמו דתי, אין לגביו בין התורה ובין ספר-לימוד מדעי אלא שהאינפורמאציה שהתורה מספקת מהימנה יותר.

לאמיתו של דבר, גישה זו היא חילונית מובהקת, גישה של אדם שאינו מכיר כלל את המשמעות של המושג כתבי-הקודש, שהוא קטגוריה דתית טהורה. כל עניין של אספקת אינפורמאציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי או מימוש ערך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנידון זה אין שום הבדל בין אינפורמאציה על מזג-האוויר, או אינפורמאציה על העולם ומלואו ועל מהותם של הטבע ושל האדם; כשם שמבחינה דתית אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון: מאכל ומשקה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון: ידיעה והשכלה.

עניינה של הדת – הקטגוריה של הקדושה – הוא מעבר לכל אלה, ובמובן ידוע אף זר להם לגמרי, לכל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים. עניינה של התורה ושל כל כתבי-הקודש הוא הכרת מעמדו של האדם לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד") והדרישה היא שהאדם יעבוד את ה' – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה, ואפילו על האדם עצמו.

כשם שמצוות התורה הן התוכנית של עבודת ה', ולא התוכנית של תיקון חברתי, מוסרי או אינטלקטואלי של האדם או של האנושות, כך היגדי התורה אינם תיאורי-טבע או סיפורי-היסטוריה, אלא אחת הצורות המרובות של הביטוי "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; והוא הדין בהלכה ובתורה-שבעל-פה. הסעיף הראשון של "שולחן ערוך, אורח חיים" הוא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה'." לא לעמוד בבוקר כדי להכיר משהו על-אודות העולם, הטבע או האדם. לדעת איך ומתי מתהווה העולם, ואם בכלל נתהווה – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של המחקר המדעי; לדעת את טיבו ואת טבעו של האדם – דבר זה חשוב מבחינת האינטרס של האנתרופולוגיה הפילוסופית; ושתי הידיעות הללו כאחת הן אירלוואנטיות מבחינת האמונה והדת.

מעמדו של האדם לפני ה' אינו מוגדר מצד המציאות הטבעית, וחובת עבודת ה' – והכרת חובה זו – אינן תלויות ואינן מותנות בכך אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא, ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות. השאיפה לדעת דברים אלה היא מן הדאגות של האדם – דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע, ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש "דאגות" אחרות לגמרי – "דאגות" מסוג מה שנוסח באותו סעיף א' של ה"שולחן-ערוך". ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה כדי ללמד את האדם פרק במדעי-הטבע או בהיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר-סיני כדי למלא פונקציה של מורה לפיסיקה, לביולוגיה, לאסטרונומיה וכדומה; וכי השם-יתברך הוא רק פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה אינו מגוחך בלבד אלא יש בו משום חירוף וגידוף.

הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או אינה מספקת), מעיד על עצמו שאין כוונתו לעבוד את ה' אלא שה' (כביכול) יעבוד אותו וישרת את צרכיו מבחינת סיפוק-ידע; לשון אחרת: אדם זה ניגש לתורה ולנותן-התורה לא מבחינת אמונה-לשמה אלא מבחינת אמונה-שלא-שמה, אמונה לצורכי עצמו. האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו מצפה שהתורה תלמד אותו משהו על-אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מתעניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו כדי לברר רותן, עד כמה שהמדע מאפשר לו דבר זה, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השם-יתברך.

מן התורה האדם המאמין מצפה לדבר אחד בלבד: להדרכה בדרכי עבודת ה'. לפיכך הוא מבין, שכל מה שאמרה תורה על-אודות העולם וההיסטוריה – לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – דבר שהוא עניין של חול ולא עניין של קודש – אלא נאמר מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.

השם-יתברך אינו פונקציונר של העולם ולא הדמיורגוס של אפלטון, ואין מקשים ממה שאנו יודעים מן המדע על העולם – על מה שהתורה מצאה לנחוץ להגידו.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לגבי העתיד הנראה לעין אין שלום ערבי-ישראלי נראה כאפשרות ריאלית. אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי-אפשר לדעת מראש – ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון. האלטרנאטיבה שנוהגים להציג בקשר לבעיית השטחים שנכבשו במלחמת 67': שלום (כלומר, ויתור על השטחים) או ביטחון (החזקה בשטחים) – איננה ממצה את כל האפשרויות. הרבה יותר מתקבלת על הדעת האלטרנאטיבה של לא שלום ולא ביטחון.

אנחנו נמצאים במצב של מלחמה לאטנטית, העשוייה בכל יום לקבל ממדים חמורים ביותר. ונידרש לשלם בעד קיומנו באופן מתמיד מחיר בנפש אדם ובוויתור בתחום הכלכלי ובהרבה שטחים אחרים, שאי-אפשר לפתחם אלא על בסיס של כלכלה פורחת. ואין שום ספק שמחיר זה ילך ויעלה משנה לשנה, ואולי אפילו מחודש לחודש. ובסופו של דבר אין ערובה כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בתנאים אלה. אלא שהחלטתנו נחושה וברורה להחזיק מעמד עד קצה גבול יכולתנו.

אהוד בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו – למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה?

ישעיהו ליבוביץ: התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו – זאת אומרת, אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך. ולגבינו הערך הוא העם היהודי ויהדותו.

מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא-יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת – לא תהיה מדינה יהודית, אלא סתם מנגנון שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה לדרגת ערך – זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה – אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.

אהוד בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.

ישעיהו ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו לעשות?

ישעיהו ליבוביץ: מאחר שאין סיכוי להשיג שלום, עלינו להסתלק מיד, עוד הלילה, מן השטחים המיושבים על-ידי מיליון וחצי ערבים, ולהתבצר במדינתנו היהודית, ולהשקיע את כל כוחנו בהחזקה בה. קיימת עוד אפשרות אחת, רחוקה, שיכפו עלינו סידור מטעם המעצמות הגדולות, אמריקה ורוסיה, הוא אולי יגרום לשקט יחסי לתקופה קצרה. מה שיבוא אחריה – אי-אפשר לצפות מראש.

אהוד בן עזר: נקודת המוצא שלך היא דתית. אך יש חוגים דתיים בישראל הרואים את מלחמת ששת הימים, כיבוש הכותל המערבי וירושלים העתיקה, ושאר מקומות קדושים ליהדות – כאקט של תחילת הגאולה. הם רואים את הדת היהודית באור משיחי. נוטים לקדש את הכוח הצבאי. נוטים למתן ערך יהודי-דתי לישראל הגדולה ולשלמות הארץ, כלומר, להשתלטות יהודית על כל השטחים שנכבשו במלחמה האחרונה. [יוני 67'].

ישעיהו ליבוביץ: זוהי השבתאות המודרנית. הגלגול המודרני של נביאי השקר, הפרוסטיטוציה של דת ישראל לאינטרסים של קאניבאליזם לאומני וליצר השלטון. זוהי דתם של אנשים אשר להם הלאום נעשה אלוהים, המולדת – תורה, והריבונות הלאומית, כלומר השלטון – לדבר שבקדושה.

לניצחונות צבאיים ולכיבושים כשהם-לעצמם אין שום משמעות דתית. דין מלחמת ששת הימים כדין מלחמותיו של המלך ירבעם בן יואש, אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה," ודבר זה לא מנע את נביא-ה' מן החזות הקשה שחזה למלך הרשע ולעמו: "בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."

ההשוואה הרווחת של מלחמת ששת הימים למלחמת החשמונאים – שהיתה ביסודה מלחמת-אזרחים בעם היהודי בין שומרי-תורה ובין המתייוונים – היא סילוף גמור: הפעם שוחרר הר-הבית לא בידי החשמונאים אלא בידי המתייוונים.

אשר לחזון המשיחי – הרי הוא חזון שאינו ניתן לאקטואליזאציה. מקרי האקטואליזאציה של המשיחיות הם הנצרות והשבתאות. כשפקעה בועת הסבון השבתאית בשעתה, נפגעה היהדות, שנתפסה ל"בלוף" המשיחי ההוא, ונפצעה פצע אשר ממנו לא נרפאה. וכשתתפוצץ הבועה השבתאית המודרנית – יגרום הדבר למפולת רוחנית ונפשית העשוייה לחסל את היהדות כולה.

אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין ישראל ליהודי התפוצות אחר מלחמת 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לדעתי לא חל שינוי מהותי. ההיגררות של חלקים גדולים של הנוער היהודי אחר השמאל-החדש אינה אלא המשך של תהליך ההתרחקות מן היהדות, ההתבוללות בעולמם של הגויים, וההיגררות אחרי הלכי הרוח והערכים המקובלים שם. תהליך שהתחיל כבר לפני כמה דורות, ואשר מדינת-ישראל מעולם לא הצליחה לעצור אותו. למעשה, העם החי במדינת-ישראל כיום לא היה מעוניין להציל את ההמשכיות של ההיסטוריה של העם היהודי. ולכן המדינה גם לא השפיעה על תהליך ההתמוטטות, ההתפוררות וההתבוללות של העם היהודי.

ההתלהבות של היהודים בחוץ-לארץ ממדינת-ישראל היא כמין חיפוי על המציאות תוך היעדר כל רצון אמיתי לשנות את המציאות של ההתבוללות מעיקרה. מחפים על המציאות באירועים הפגנתיים שאינם משנים את מהותה של המציאות. ההתעוררות הסנטימנטאלית בעקבות המלחמה האחרונה לא הפכה להתעוררות אכסיסטנציאלית, ואין להתפלא על כך, כי מהתעוררות סנטימנטאלית אף פעם לא תוכל לצמוח מהפכה אכסיסטנציאלית.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל?

ישעיהו ליבוביץ: דת אינה קיימת כדי "למלא תפקיד". הדת היהודית – או שהיא תכלית לעצמה או שהיא פסולה. וזוהי ההבחנה שהמחשבה הדתית המסורתית בישראל מבחינה בין תורה-לשמה ובין תורה-שלא-לשמה; וכבר נאמר ש"תורה לשמה נעשית סם-חיים, ואילו תורה שלא-לשמה נעשית סם-המוות." (מסכת תענית, דף ז').

אהוד בן עזר: מה דעתך על החלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי?" – החלטה המבוססת בחלקה הגדול על ההלכה היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: מיהו יהודי? כל הפרשה הזאת היא אי רלוואנטית לחלוטין. מדינת ישראל אינה מייצגת את היהדות ואינה מחליטה על אודות היהדות. שום מדינה בעבר, בהווה או בעתיד לא ייצגה ואינה מייצגת ולא תייצג את היהדות.

לפיכך החלטות הכנסת רלוואנטיות רק לגבי סדרי המדינה ולא לגבי סדרי היהדות. לגבי היהדות רלוואנטית רק העובדה, שאדם אשר מבחינת מושגי-היסוד והקביעות החוקיות של היהדות הוא מפר-ברית, משומד-להכעיס ופושע-ישראל – זכאי במדינת ישראל להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, ולפקד על חיילים יהודים. וזכותו זו היא בלתי-מעורערת מבחינת מהותה של המדינה הזאת, כמוסכם בין דתיים וחילוניים כאחד.

אני אינני יהודי לפי מובן המילה הזאת בחוק של מדינת ישראל. ולכן לא איכפת לי מי נרשם ומי לא נרשם כיהודי בערכאות של המדינה. אין קופירייט על השימוש בשם "יהודי", וכל הרוצה להשתמש בו יכול להשתמש בו כרצונו. המשמעות המהותית של השם הזה ידועה לי ולכל השותפים איתי להשקפה ולדעה, והיא אינה מושפעת מחוקיה או תקנותיה של המדינה.

אם הכנסת תחליט מחר ברוב של שישים ואחד קולות שכל מי שמורח את חוטמו בצבע ירוק נקרא יהודי, זה יהיה חוק של המדינה. אך הוא אינו רלוואנטי בשבילי. מי שמשלים עם דימוקראטיה משלים גם עם האפשרות שאיוולת תתקבל ברוב-דעות.

אהוד בן עזר: מה בעיניך הדמות האידיאלית או האוטופית, של מדינת-ישראל? האם אתה בעד "מדינת הלכה", אילו היתה לך אפשרות לקבוע עובדות?

ישעיהו ליבוביץ: אינני יכול לענות לך על שאלה זו. לא אני קובע את העובדות. רוב העם בישראל נמצא בכיוון אחר לגמרי. זו שאלה היפותיטית, ואי-אפשר לענות עליה.

מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה "מדינת ההלכה". המאבק בין הדת ובין חילוניותה של המדינה הוא נצחי.

אינני סוגד ל"פרה הקדושה" הקרויה "אחדות העם". לא ידוע לי שום דבר בעל ערך שהושג על-ידי אחדות. כל דבר ערך הושג רק על-ידי מאבקים פנימיים קשים ביותר, עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. גם היום דת ישראל זה דבר המפלג את העם. כל דבר בעל ערך מפלג את בני-האדם. על ערכים צריך להיאבק, צריך להילחם, אי-אפשר להתאחד. על שותפות לשלול שלל ולבוז בז – על זה אפשר להתאחד.

אהוד בן עזר: כלומר שההלכה היהודית והמדינה היהודית הן כמו שני קווים מקבילים אשר אינם נפגשים לעולם? שחייב לשרור ביניהן תמיד אנטאגוניזם?

ישעיהו ליבוביץ: לאדם הדתי הדת היא ערך, זאת אומרת – תכלית לעצמה. אך שום מדינה אינה ערך בפני עצמה. למדינה, כפי שאמרתי, יש משמעות אינסטרומנטאלית בלבד. השאלה על משמעותו של העם היהודי לא התעוררה מעולם לפני שקמה הציונות, והעובדה שהיא מתעוררת היום מעוררת ספקות אם יש עוד המשך לעם היהודי. ואם אין המשך, אז המדינה היא לא רק מיותרת אלא אין לה זכות קיום. ואין היא אלא מנגנון של כפייה ואלימות, הקיים לצורך עצמו.

לשם מה ליצור "עם עברי" חדש? – כלומר, גוש בעל כוח ללחום, להרוג, וליהרג? לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על-ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי; אני איני צריך להשתייך לקונסטרוקציה מלאכותית.

היום קיים תהליך של התפוררות, התמוטטות והתבוללות של העם היהודי, תהליך המתקדם בצעדי-ענק. אני חושב שאנחנו הולכים לקראת פילוג בעם היהודי. מהותה של הדת שהיא נגד המדינה, נגד כל מדינה; היא הביקורת הנצחית על המדינה – על הלאומנות, על הריבונות, על השלטון ועל השליטים, ולעולם אין היא מזדהית עם המדינה ועם מוסדותיה. כיום, בישראל, במצב הקיים, בו היהדות הדתית משתלבת במשטר החילוני – אין היהדות הדתית מייצגת שום ערכים, אלא משמשת רק גורם מפריע לערכים שהמדינה החילונית היתה עשויה אולי לפתח אותם.

אהוד בן עזר: אנשים צעירים בישראל כיום, ההולכים לשרת בצבא, מדברים על תחושה של "עקדה חילונית". יש להם הרגשה כי דור ההורים, והמדינה – מקריבים אותם, אך בלא כל פיצוי או ניחומים של אמונה דתית בהישארות הנפש, במשמעותם הנצחית והאלוהית של החיים.

ישעיהו ליבוביץ: עקדה? אני מכיר רק אחת – ניסיונו של אברהם אבינו. עקדה היא ביטול ערכי האדם למען יראת-השם ואהבת-השם. ואילו ה"צעירים" מתכוונים לוויתור על החיים למען ערך אנושי מובהק, אחר, הנקרא פאטריוטיזם. ויתור זה – העדפת אינטרס אנושי אחד על האחר – הוא הניגוד לעקדת יצחק. זו תופעה נפוצה מאוד. גם הנאצים דגלו בדעה שהמולדת והעם עדיפים מחיי האדם, ושהאדם חייב להקריב את חייו למען העם והמולדת. "טוב למות בעד ארצנו" – זאת אינה עקדה. יש אדם הדבק בארצו יותר מאשר בחייו, ויש דבק בחייו יותר מאשר בארצו.

בן-אדם צריך לדעת ללחום כשם שהוא צריך לדעת לעבוד. הגנה על המולדת ולחימה אינן ערך, כשם שגם עבודה אינה ערך. הן רק בגדר של סיפוק צרכים.

אהוד בן עזר: היש לדעתך הבדל בהרגשתו של חייל יהודי חילוני לעומת חייל יהודי דתי, הנמצאים שנים על קו הגבול עם האוייב הערבי ומעמידים את חייהם בסכנה למען קיום המדינה?

ישעיהו ליבוביץ: אין שום הבדל. ההבדל ביניהם הוא בכך שאחד מהם רואה חובה לעצמו לעבוד את השם בחייו, והשני אינו מכיר בחובה זו. לגבי הגנת המולדת שניהם שווים.

ישעיהו ליבוביץ נולד ב-1903 בריגה, לאטביה. אחר מלחמת-העולם הראשונה יצאה משפחתו לגרמניה והוא סיים לימודיו בכימיה באוניברסיטת ברלין ב-1924, וברפואה באוניברסיטת באזל; עבד במחלקה לכימיה של אוניברסיטת ברלין, במכון לכימיה ביולוגית בברלין-דאהלן, ובחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטת קלן. ליבוביץ עלה לארץ-ישראל ב-1934, ומאותה שנה היה מורה באוניברסיטה העברית. משנת 1955 פרופסור-חבר לכימיה ביולוגית, ומ-1961 ועד לפרישתו, פרופסור-מן-המניין וראש המחלקה לכימיה אורגאנית וביולוגית.

פירסם בעברית ובלשונות אחרות מחקרים מתחום הכימיה האורגאנית, הביוכימיה, הפיסיולוגיה והקיברנטיקה, ובעברית מאמרים בענייני השעה, יהדות ובעיות הדת. היה מעורכיה הראשיים של האנציקלופדיה העברית הגדולה, שבהוצאת "מסדה". ממנהיגי תנועת "העובד הדתי" ו"שורת המתנדבים", ונודע כפולמוסן חריף וכאיש מדע והגות רב-גוני. עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות הנחרצות, סגנונו הבוטה והמושחז, יושרו האישי, עקביותו וכוח ראייתו למרחוק את הסכנות האורבות לפתחה של החברה הישראלית – הִקנו לו מתנגדים רבים כמו גם תלמידים ומעריצים, חילוניים ודתיים כאחד, הרואים בו אחד מגדולי החכמים היהודיים בדורנו.

ספריו העבריים: "חינוך ללימוד תורה ולקיום מצוות" (עם א. אלינר) (1943); "התורשה מהי?" (1945); "תורה ומצוות בזמן הזה; הרצאות ומאמרים" (1954); "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (1975).

פרשת הילד יוסלה וחטיפתו, המוזכרת בריאיון, היא פרשת יוסלה שוחמאכר, בן השמונה, שהוסתר בשנת 1960 בידי סבו, ר' נחמן שטארקס, דודו שלום שטארקס, וידידיהם האדוקים הקנאים, מחשש שמא יעזבו הוריו אלתר ואידה שוחמאכר את הארץ ויחזרו עם בתם נינה ובנם יוסלה לברה"מ. כשסירב הזקן לציית להחלטת בית המשפט שציווה עליו לגלות את מקום מחבואו של הילד – הושב במאסר. הפרשה הגיעה לסיומה בשנים 1962-1960; שירות הביטחון הישראלי גילה את הילד בברוקלין והחזירוהו ארצה להוריו.

חלקה הראשון של השיחה "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית" נדפס לראשונה ב"מאזניים", פברואר 1966, ובשלמותה ב- "Unease in Zion" (1974).

* * *

הבלדה על אבשלום פיינברג

מילים: יוסי גמזו
לחן ושירה: קלוד פרץ
עיבוד: פליקס ניסן
https://drive.google.com/file/d/1PaUBdjMqKDxso4YI2QAq0Ev89K6yPHxH/view?usp=sharing

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק תשעה-עשר:

החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה,

עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.

בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

 והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

"פראו..! פראו..."

הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.

עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:

"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

"אתה נשוי?" היא שואלת.

"כן."

"ואיך אתה חי עם אשתך?"

"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."

"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"

"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.

"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.

"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

 "עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"

אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"

"מכרו מגרשים והתעשרו!"

"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"

"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."

"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."

"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

"גם השיר לא נכון!"

"צריך לתקן אותו!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"הוא אוהב ערבים!"

"ולא מכיר אותם!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"

"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"

"והרקיב!"

"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"

"גם אימא שלו חושבת ככה!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"

מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?

"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...

ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:

"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...

(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...

"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...

"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.

אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."

"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.

"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.

 "אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."

"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."

"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."

"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."

"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"

"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.

"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו,  כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."

"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."

אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלי דובדבני: מר בן עזר היקר, אנוכי בערוב ימיי, אני כבן 93 שנים, כיליד הארץ עמלתי שנים רבות להגיע לחקר תולדות משפחת הוריי בפולין. אבי אלתר צבי, בהיותו בן 18, ברח מכפרו גץ' כדי לא להתגייס לצבא הפולני, ודרך וארשה הגיע לארצנו ללא מקצוע אלא כחקלאי בלבד. למד כאן בניין והיה מבוני הקאזינו המפורסם בכיכר הרברט סמואל. לימים למד חייטות ועבד אצל פוליאקוב המפורסם (סבו של פולי). היה חבר ההגנה עם עלייתו ארצה בשנת 1922. בשנת 1931 רכש יחד עם דודי חלקת אדמה בשכונת בורוכוב המורחבת (כיכר נו). שכונה בה סיים את חייו ב-1986.

לפי המסופר הגיעה משפחתו של אבי לעיירה הזאת בתחילת המאה ה-19 ועסקו בחקלאות וכנראה התמחו בגידול דובדבנים ושמם כנראה וישניא (דובדבן בפולנית). הוא עיברת את שמו מיד עם עלייתו במחיר שניים וחצי גרוש מצרי והיה הדובדבני הראשון בארץ ישראל. לדאבוננו רוב משפחתנו נספתה בשואה, פרט לבודדים שהספיקו להגיע בסוף שנות השלושים של המאה שעברה.

גורלה של משפחת אימי לא שפר עליה, בעטייה של השואה. מתי הגיעה המשפחה ללודז' לא ידוע לי, וגם לא מה היו בה שורשיהם. חלקם הצליחו להגיע ארצה ממש ערב כיבוש פולין, כל המשפחה היתה אמידה בתעשיית הטכסטיל המשגשגת של העיר לודז' בשלהי שנות השלושים, והעזיבה לא היתה על הפרק פרט לאימי סימה, שבגיל 16 עלתה בגפה לארץ והכירה כאן את אבי, הם נישאו ב-1926 ואנוכי יליד 1927. כתבתי רבות ויחד עם בן דודי פתחנו אתר בג'יני שבו רשומים היום כ-500 איש ברחבי העולם שרבים מהם איני מכיר כלל.

באשר לקורות משפחתי הקרובה בארצנו, כתבתי קובץ בשם "חיינו" ובו תיאורים מפורטים של מה שעבר עליי, על רעייתי וילדיי, כולל פעילות במשך שלוש שנים בארצות צפון אפריקה מטעם המוסד לעלייה ב'.

שירתי בצה"ל. נפצעתי קשה במלחמת הקוממיות, חזרתי לקרבות, השתתפתי בשש מלחמות, שירתי שנים רבות במילואים בדרג סגן-אלוף. יש לנו שלושה בנים, ארבעה נכדים, כולם קצינים קרביים בדרגות מרב-סרן ועד אלוף משנה. אנוכי, בפועלי למען המדינה בה נולדתי, מבקש באמצעותך, במידת האפשר – להשלים את החלק הקשור בגולה. תולדות חיי הוקלטו ביוזמת תולדות ישראל וברשותי שני דיסקים בנושא.

* הסופר דרור משעני מצטרף בחדווה לשוקניה: "התגובה הפוליטית המתבקשת של כחול-לבן ושל העבודה-גשר-מרצ — אף ואולי דווקא מפני שחלקים בשתיהן הזדהו בעבר עם חשיבות הרוב היהודי – צריכה להיות התנערות מפורשת ממנו על ידי פנייה פומבית לרשימה המשותפת. עליהן לנסות להקים ממשלה שאיימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, יהיה בה שר החינוך." ["הארץ", 16.3].

* שלום רב, נהניתי מאוד לקרוא [במכתב העיתי] משיריה של אסתר ראב. הם רעננים ומרגשים אף כי נכתבו לפני תשעים שנה! חדשנים בצורתם ובהעמדתם, וזאת על אף ועם השפה העשירה הטעונה. לוואי והיו לנו כיום משוררות ברמתה ובשפתה וביכולותיה.

גם סיפורי פתח-תקווה זכורים לי מפי סבי ז"ל (איש העלייה השנייה ומאנשי תל-חי, שהמשיך אח"כ בהתיישבות בעמק יזרעאל). הוא סיפר על פג'ה ואנשיה שהטרידו, ואף התבדח, כיצד השיגו את תמיכת ההורים בגולה, בעזרת האיום, שאם זו לא תגיע במהרה – ילכו לפג'ה!

 [מאוחר יותר:] קיבלתי בהתרגשות, בתודה ובהערכה גדולות את ספר שיריה של אסתר ראב [בקובץ וורד עברי]. התחלתי לקרוא ואני ממש נהנית, מזדהה ונרגשת מהשירים ומאישיותה המתגלה דרכם. כל כך יפה ומרגש ונוגע ללב. למרות שחלקם הגדול נכתבו בשנים בהם נולדה אימי ז"ל, בתל-עדשים. (בתו של איש העלייה השנייה, שניסה את ראשית דרכו החקלאית בעבודה אצל אנשי פתח-תקווה), ואני, בתו של [מיכאל דשא] משורר וחקלאי ומורה, שהיה מאוהבי הארץ, אדמתה מורשתה, שפתה ותכניה, שאותם הנחיל כל חייו כמדריך, מורה ומרצה במסגרות החינוך השונות.

אמשיך להעמיק ולקרוא, כמובן, בהמשך ב"מגילת אסתר" המשפחתית שלכם.

בתודה ובהערכה רבות,

אורית דשא-ינאי-ברנר

* אהוד יקר, לא. לא טעיתי. אכן הזוּן משקר, אבל שמו ניתן לו דווקא על תכונתו האחרת, הארסיות. לכן הוא "משכר" בכ"ף ולא בקו"ף.

דברי ביאליק לאברונין שהוא "עוקר מן  החיטה את הזונין" יפים מאוד. חבל רק שהישראלים כיום אינם יודעים מי היה אברונין, וגם טועים לחשוב שהם יודעים מהו "זון".

תקוה וינשטוק

* מוטי הרכבי: אנשים טובים באמצע הדרך גם פה וגם שם. כבר סיפרתי בכל הזדמנות ובכל האתרים בהם אני כותב על רבי שמעון פרוינדליך, רבה של חב"ד בבייג'ין. רבי שמעון, בניגוד לרוב הישראלים ואני בתוכם, לא ברח, נשאר בבייג'ין לתמוך בקהילה, כמו כן הרבי מחלק מסכות וציוד רפואי לכל מבקש, יהודי ולא יהודי, חינם אין כסף.

אבל מסתבר שגם בצד הסיני יש אנשים עם לב רחב. סיפרתי לחבר סיני באקראי, ללא שום כוונה, שלא ניתן להשיג מסכות בישראל. היום בבוקר קיבלתי מסרון בו מודיע לי החבר שמיספר חברים התארגנו, אספו מסיכות ושלחו לי ב-UPS . אני פשוט המום אז כן גם בצד הסיני יש אנשים עם לב רחב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל