הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1523

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באדר תש"ף, 16.3.2020

עם צרופת הצילום שעשה נעמן כהן בשנת 2016 ליד קאזה רוזטה בבואנוס איירס, בהפגנה של אימהות הנעלמים.

 אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי מוֹלֶדֶת: פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה. לָאָב. // אברהם דיסקין: הצעת החוק של כחול לבן וליברמן היא עוד מסמר בארון הדמוקרטיה. // יורם אטינגר: "2020-1620" – 400 שנות קשר ייחודי ישראל-ארה"ב. // אמיר לוי: בני גנץ הוכיח סופית: אצל 'כחול לבן' ישראל היא אחרי הכול. // אורי הייטנר: 1. בזכות אלה תחיי. שלושים למותו של יוסי גמזו. 2. צרור הערות 15.3.20. // מתי דוד: מלחמת הקורונה. // יעקב חסדאי: איך הפכה "הרשימה המשותפת" לשון המאזניים? // מוּקֵי אֶלְדָּד: שלושה שירים. // ד"ר ארנה גולן: על שיריה של נעה קירל. מה יש בהם בשיריה של נעה קירל הצעירה שכך סוחפים צעירים, בני נוער וילדים בעוד המבוגרים תוהים ומגחכים? חלק שני ואחרון. // תקוה וינשטוק: דינה דורון אלדד. // "המפגש הזה מסקרן אותי" – משה גרנות מראיין את אברהם ב' יהושע. (חיפה, 2000). // נעמן כהן: כחול לבן: שפל המדרגה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים: המשך על גג מגדל שלום עם טיה, בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

 

*

פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ כְּחָלָב

עַל פְּנֵי אֲדָמָה;

וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵּק יָרֵחַ

צַלְּחוֹת חָלָב נָעוֹת

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

וַעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,

יִטְבְּלוּ בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ

פּוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,

וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים

יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ

וִימַלְאוּ כְּרֵסָם

חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים

בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשׁ לְבָנוֹת;

סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ

בַּל יִכָּבֵשׁ גַּם הַחוֹל;

רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל

וְרֵיחַ קִמּוֹשׁ חָרִיף מִזְדַּקֵּר  –

זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים

וּמִלְאוּ רַחֲבֵי חַמְרָה

שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ.

 

 

לָאָב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים  –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

 

1929

 

מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

 

 

* * *

אברהם דיסקין

הצעת החוק של כחול לבן וליברמן

היא עוד מסמר בארון הדמוקרטיה

מתוך אתר "מידה",  11/03/2020

הניסיון החצוף והצבוע לשינוי כללי המשחק הבסיסיים של שלטון החוק רק בגלל שהעם "טעה" הוא דבר פסול ומגונה

הכול מרבים לדבר על כך שאין חשוב יותר בחיים הציבוריים מאשר השמירה על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק. בהנחה שהתקיימו בחירות חופשיות ותקינות, ההכרה בתוצאות הבחירות היא התנאי הבסיסי לקיומה של דמוקרטיה. בהנחה שלשון החוק ברורה, הנאמנות למה שנאמר בו במפורש היא התנאי הבסיסי לשמירה על שלטון החוק.

למרבה הצער, מזה שנים רבות רבים מאלה שרוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בגרונם רומסים את שני העקרונות הללו ברגל גסה.

מיד לאחר שנודעו תוצאות הבחירות במהפך של 1977 היו מי שערערו על התוצאות ודרשו "להחליף את העם". אמירות פרועות ומסוכנות כאלו חזרו ונשנו והיו עתה לעניין שבשגרה. מאז שנות התשעים שלטת בישראל ההשקפה כי דבקות בכתוב בחוקי הכנסת היא בבחינת "פורמאליזם עקר". נטען שוב ושוב כי את החוק יש לפרש מדי פעם באופן הפוך לכתוב בו במפורש או אפילו לפסול אותו. ברור שהזלזול החוזר ונשנה בחוקי הכנסת הנבחרת מהווה לא רק פגיעה במובן הבסיסי ביותר של שלטון החוק אלא גם פגיעה אנושה ביסודות הדמוקרטיה.

בימים אלה, אנו עדים לשיא חסר תקדים של המאבק כנגד הדמוקרטיה ושלטון החוק. שלוש פעמים הלכנו לקלפי. יש מי שיטען כי הבוחר הישראלי קרא שלוש פעמים להקמתה של ממשלת אחדות. אך עתה מועלה ביתר שאת רעיון העוועים של השלכת תוצאות הבחירות לפח באמצעות שינוי בחוק שימנע מראש הממשלה המכהן, להרכיב ממשלה חדשה.

נסווה את נוסח ההצעה כאשר נסווה, ברור כי מדובר בחקיקה שנועדה "לתקן" את רצון הבוחרים. לא רק ערעור על תוצאות הבחירות יש כאן אלא גם ניסיון לחקיקה פרסונאלית ורטרואקטיבית שמקומה לא יכירנה במדינה מתוקנת. לא בכדי גררה הכוונה הזאת התנגדויות עזות גם מצד רבים הידועים כמבקרים חריפים של ראש הממשלה וממשלתו.

החוק הקיים מאפשר באופן שאינו משתמע לשתי פנים לחבר כנסת, שטרם התקבלה הכרעה (עם קלון) במשפטו, להיות מועמד לתפקיד הרכבת הממשלה. בדיונים על קבלת העיקרון הזה הודגש שיש למנוע אפשרות של פוטש פוליטי באמצעות הגשת כתב אישום. הסכנה הזאת מתממשת בעצם הימים הללו לנגד עינינו.

לנשיא המדינה שמורה הזכות להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על חבר כנסת כלשהו. רצוי כמובן שמקבל התפקיד יהיה בעל סיכוי אמיתי לממשו. הניסיון החצוף, הצבוע והאלים לשינוי כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה ושלטון החוק משום שהעם "טעה" אסור בתכלית האיסור. חקיקה מהסוג המוצע היא בבחינת נעיצת מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה ושלטון החוק. להוותנו לא יהיה זה המסמר הראשון שננעץ על ידי המתיימרים להגן על "עקרונות היסוד של השיטה".

 

* פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. הוא שימש בעבר בתפקידים בולטים במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל, ופירסם כמאתיים מאמרים אקדמיים וכעשרים ספרים.

 

 

* * *

האם ייתכן שלא רק רמטכ"ל-לשעבר אחד הוא טמבל חסר-אחריות – אלא שלושה רמטכ"לים-לשעבר הם טמבלים חסרי אחריות?

 

* * *

יורם אטינגר

"2020-1620" –

 400 שנות קשר ייחודי ישראל-ארה"ב

13 מרץ 2020

 

שורשי הקשר הייחודי של ארה"ב לישראל קדמו להקמת ארה"ב וישראל ב-1776 ו-1948, חורגים מהמערכת הפוליטית בארה"ב, ועמוקים מהיחסים המדיניים והביטחוניים  בין השתיים.

שורשי הקשר המיוחד נשתלו בשנת 1620 כאשר הספינה "מייפלאואר" הגיעה מבריטניה עם 102 המתיישבים הראשונים ל"עולם החדש" (ארה"ב). הם ראו את עצמם כ"עם הברית המודרני",  בריטניה – "מצרים המודרנית", ההפלגה באוקיינוס האטלנטי – "חציית ים סוף המודרנית" והיעד – "הארץ המובטחת המודרנית".

מכאן השמות התנ"כיים של כ-1,000 ערים, עיירות, הרים, מדבריות ופארקים לאומיים: 18 ירושלים, 32 שלם (השם המקורי של ירושלים), 83 שילה, 34 בית אל, וכו'.

ב-2020 יש יותר מ-200 אנדרטאות משה רבנו ולוחות הברית – באולם בית הנבחרים הפדרלי, אולמות בית המשפט העליון, ספריית הקונגרס, משרד המשפטים וברחבי ארה"ב.

הזיקה לשפה העברית איפיינה את המשכילים בין המתיישבים הראשונים, כולל עשרת האוניברסיטאות הראשונות שלימדו עברית. נשיא אוניברסיטת ייל בסוף המאה ה-18, עזרא סטיילס, שלט בעברית והמליץ לבוגרים לשנן את פסוקי תהילים בעברית, "כי מלאכי גן עדן מצפים לכך."  ב-2020 – הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל הוא "אורים ותומים" בעברית, וכך גם סמלי אוניברסיטת קולומביה – "יהוה" ו"אוריאל", ודרטמות' – "אל שדי".

מורשת התנ"ך תרמה לעיצוב החברה, המשפט והממשל בארה"ב. לדוגמא, פעמון החירות נושא ציטוט של ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק 10: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", שהוא ליבת שנת היובל – סמל החירות בעיני האבות המייסדים של ארה"ב. ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי של ארה"ב שהיה התורם המרכזי לחוקת ארה"ב הכריז: "עתידנו תלוי ביכולת להתנהל לפי עשרת הדיברות..."

התמיכה בהקמת מדינה יהודית מהווה חלק בלתי נפרד של הלך הרוח בארה"ב לפחות מתקופת הנשיא השני, ג'והן אדאמס: "אני מייחל לחידוש עצמאות האומה היהודית ביהודה."

 

ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, חתמו כ-420 אישים ובהם שופטי בית המשפט העליון, מנהיגי הקונגרס, מושלי מדינות וראשי ערים – על "עצומת בלאקסטון", שקראה להקמת בית יהודי בארץ ישראל. ב-1922 תמכו שני בתי הקונגרס והנשיא בהחלטה שקראה לשיקום בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

ב-1968 קיימו שלושת האסטרונאוטים של החללית "אפולו 8" – הראשונה להקיף את הירח – שידור ישיר לציבור האמריקאי, והקריאו את עשרת הפסוקים הראשונים של "ספר בראשית" על בריאת העולם.

על עומק השפעת התנ"ך על עיצוב החברה והמשפט בארה"ב אפשר ללמוד מנאום נשיא בית המשפט העליון שקבע ב-2005 שאנדרטת לוחות הברית במדשאת בנין הקונגרס בטקסס אינה מפירה את הפרדת דת ממדינה: "מ-1897 ניצב פסל משה רבנו  בספריית הקונגרס... פסל משה ניצב באולם בית הנבחרים... מ-1935 ניצבים פסלי משה ולוחות הברית באולמות בית המשפט העליון... משה היה מנהיג משפטי ודתי, ולעשרת הדיברות חשיבות היסטורית נעלה..."

השורשים בני 400 השנים עיצבו את תפישת העולם של רוב הבוחרים בארה"ב, הרואים במורשת התנ"ך – ולכן במדינה היהודית – חלק חיובי מהווייתם. תפישת העולם של רוב הבוחרים מהווה נידבך עיקרי של ההתייחסות החיובית של רוב הנבחרים בשני בתי הקונגרס וב"בית הלבן" למדינה היהודית, ישראל.

יורם אטינגר

 

* * *

אמיר לוי

בני גנץ הוכיח סופית: אצל 'כחול לבן'

ישראל היא אחרי הכול

מתוך אתר "מידה", 12/03/2020

משבר הקורונה העניק לגנץ הזדמנות לגלות בפעם הראשונה מנהיגות לאומית אמיתית, אך גם אותה הוא הצליח לבזבז בחוסר אחריות משווע

אפילו במשחק ההפכפך והמלוכלך של הפוליטיקה הישראלית, לעיתים רחוקות יוצא לך להיתקל במהלך שגורם לך להתרגז ממש – כעס אמיתי וזועם. הודעתו של יו"ר 'כחול לבן' בני גנץ מהערב, על כך שיהיה מוכן לדון בהקמת ממשלת חירום לאומית רחבה רק אם תכלול "נציגות של כל חלקי הבית," כלומר גם את נציגי המפלגות הערביות, היא אחד המקרים הנדירים האלה בו הזעם עולה במהירות ובעוצמה.

הציוץ של גנץ הגיע שעה קלה לאחר הצהרה רשמית של ראש הממשלה נתניהו על סגירת כל מוסדות החינוך לתקופה הקרובה בשל החשש מהתפשטות נגיף הקורונה, הצהרה שהגיעה לאחר שורה ארוכה של צעדי מניעה משמעותיים בשבוע האחרון. באותה הזדמנות נתניהו קרא גם להקמת ממשלת חירום לאומית על מנת להתמודד עם המשבר הבריאותי המאיים, כזו אשר לדבריו תוכל "להציל ביחד את חייהם של רבבות אזרחים." נתניהו הזמין בהמשך את גנץ לפגישה כדי לדון ביוזמה, עליה בירך נשיא המדינה, בטרם הגיב גנץ בדרישתו לכלול בה את הרשימה המשותפת, צעד שברור שבגוש הימין לא יוכלו להסכים לו כמו גם חלקים מגוש השמאל.

על פי עמית סגל, הדרישה שהציב גנץ בפני נתניהו להכניס גם את המשותפת לממשלה בשם מצב החירום, הגיעה במטרה "לעקר לאחר מכן את הטיעון של הליכוד על ממשלה של גנץ עם המשותפת." ואם אכן נכון הדבר, הרי שזהו חוסר אחריות ברמה שגובלת בשערורייה לאומית. כל זה מגיע בסופו של שבוע בו התברר לכלל הציבור בישראל כי ב'כחול לבן' חושבים ברצינות על הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות, לאחר שבמשך חודשים ארוכים הבטיחו גנץ, לפיד ושאר ראשי המפלגה כי לא יעשו זאת בשום מצב.

במילים אחרות, אם לפני הבחירות הדגישו הרמטכ"לים-לשעבר של 'כחול לבן' שוב ושוב כי לא ישבו בשום מצב עם עודה וטיבי, כעת הם מתעקשים כי ישבו רק עם עודה וטיבי. אם לפני הבחירות הם הטיפו על "ממלכתיות" ו"ישראל לפני הכול" וטענו כי נתניהו "דואג רק לעצמו" –כעת כל הסיסמאות היפות הושלכו סופית לפח האשפה ונותרו רק נקמנות אישית ופוליטיקה קטנונית. כזו שהודגמה היטב בשבוע בו ראש הממשלה נאבק כדי להילחם במגפה עולמית בעוד גנץ ואנשיו רוקמים ממשלת מיעוט ורוקחים חוקים להדחתו.

מצבי חירום כמו זה מולו עומדת כעת ישראל מחייבים הנהגה לאומית אחראית, הממוקדת בקבלת ההחלטות השקולות ומציאת הפתרונות הנכונים, והפיקוח על יישומן היעיל בשטח. בזמנים כאלה מנהיגים אחראים מסוגלים לגלות בגרות ולהניח בצד לכמה רגעים את הפוליטיקה הפלגנית והטינה האישית, עמוקה ככל שתהיה, ולהתגייס ביחד למען המטרה העליונה של הצלת חיים ומאבק במגפה למען כל אזרחי המדינה.

אך כעת מסתבר כי גם מול משבר עולמי כמעט חסר תקדים, מול איום כלכלי ובריאותי במימדים מפחידים, וכשמדינות אחרות בעולם קורסות בגלל הכנה לקויה או טיפול רשלני במצב, אפילו עכשיו לא מסוגלים ראשי 'כחול לבן' לגלות מינימום של אחריות ולנסות לשלב כוחות כדי להיחלץ מהמשבר.

ואולי, כאשר נזכרים כיצד חוברה לה יחדיו רשמית 'כחול לבן' בעירוב מוזר של מפלגות ורעיונות שאת כולם מאגד רק הרצון להפיל את ממשלת הימין בראשות נתניהו, אפשר אולי להבין את המהלך הפזיז והמסוכן של בני גנץ הערב. כאשר כל מהותך במשך יותר משנה היא "רק לא ביבי", אתה כנראה לא מסוגל להשתחרר מהדיבוק גם כאשר המדינה כולה ניצבת בפני סכנה ברורה ומיידית, וממשיך מכורח ההרגל בספינים ובמשחקים פוליטיים. לבני גנץ ניתנה הערב הזדמנות לגלות בפעם הראשונה מנהיגות אמיתית ולפעול לאחדות (אפילו זמנית) – אך גם אותה הוא הצליח לבזבז בחוסר אחריות משווע וללא מחשבה על ההשלכות הצפויות. אם לא עכשיו, אז מתי?

אמיר לוי

 

* * *

אורי הייטנר

1. בזכות אלה תחיי

שלושים למותו של יוסי גמזו

למחרת פטירתו של המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו, התקשר דימי אפרצב, ראש המועצה המקומית קצרין, למשפחת גמזו, והציע לקבור את יוסי בקצרין, על חשבון המועצה. הדבר לא יצא לפועל, כיוון שיוסי גמזו ביקש להיטמן לצד קבר אימו, שנפטרה בהיותו בן 5.

במשך כעשור וחצי חי יוסי בקצרין, אליה הגיע כמרצה באוהלו. הוא היה דמות מרכזית בקצרין ובגולן. תלמידי בתי הספר היסודיים בקצרין ערכו לכבודו מופע הוקרה שבו הציגו את סיפור חייו דרך שיריו. הוא נטל חלק באופן קבוע בחוג היוצרים בעט. הוא השתתף בערב שירי לוחמים של חבורת הזמר קצרין וסיפר על שיריו. הוא השתתף בחגיגת ט"ו בשבט בקצרין, לצד אבי טולדנו, לו כתב את שירו "זוהי יפו". חבורת הזמר "קול ברמה" הופיעה בתוכנית שלימה משיריו, בהשתתפותו. הוא השתתף באופן קבוע בתוכנית לענייני תרבות ברדיו כינרת. יוסי גמזו עזב את קצרין עקב ההידרדרות במצבו הבריאותי ועבר לגור אצל קרובי משפחתו בחיפה.

במאמרי "בלי חצוצרות ותוף", שפרסמתי בטור זה עם מותו של יוסי גמזו, הקדשתי חלק ניכר ממנו לשירו האלמותי של גמזו, "הכותל". זהו שיר המשלב את האהבה הגדולה לירושלים, האושר על שחרורה, עם היגון הכבד על הנופלים בקרב וכמיהה לשלום. כל אלה באים לידי ביטוי בשני השירים עליהם אכתוב היום: "בשערייך ירושלים" ו"ירושלים האחרת".

 

במזמור קכ"ב בתהלים נאמר:

 

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ  

בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה 

כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

 

בהשראת מזמור זה, כתב יוסי גמזו את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשערייך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

 

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,

ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.

ורק דמעות הגאווה שבעיניים

נוטפות דומם, על המדים והחגור.

 

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי

למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך

בדמנו חיי, בדמנו חיי.

 

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,

היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:

"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"

אך לא שכחנו - והרי אנחנו כאן!

 

ציון, הלא תשאלי...

 

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל

ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,

כי לא נישק נערותינו על שפתיים

עד אם נישק לכותל המערבי.

 

ציון, הלא תשאלי...

 

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית

ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!

ירושלים, כוהנייך ולווייך

בדם בונים בך את הבית השלישי.

 

ציון, הלא תשאלי...

 

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,

פעמוני הזמן קמים בך להלום:

את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל

ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

 

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.

למנצח מזמור על כיתות-חרבות בשערייך

בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

 

השיר מתכתב עם מזמור קכ"ח, עם מזמור קל"ז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" שהותאם ל"שלום בחורייך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהיתה מחולקת בגבול ובתיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי," הן "בדמייך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות. 

 

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של מזמור קכ"ב:

 

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם   

יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ   

שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי  

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.

לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ  

אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

 

השיר השני הוא "ירושלים האחרת", שאותו הלחין עמוס מלר. הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה, קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד. 

 

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,

פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים

קשה קשה שלא להיות בך נביאים,

או לפחות משוררים ירושלים.

אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,

את המלכות ואת הדם ואת החרב

אני רוצה להיות הילד הראשון,

שיתעורר בירושלים האחרת.

 

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

 

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,

ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב

את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,

חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.

ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,

עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת

כשהעתיד על החשבון פורע חוב,

במפרעה לירושלים האחרת.

 

ירושלים, ירושלים...

 

אהובתי אבני הכותל החמות,

משננות אחרי אלפי פתקים של צער

את מעופן של היונים על החומות,

עם המחר המתהלך בך צעד צעד.

ומול מגדל דוד שבים האוהבים,

ימין משה ואבו טור אט אט וחרש

פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,

אז לילה טוב לירושלים האחרת.

 

ירושלים, ירושלים...

 

יהי זכרו ברוך!

 

 

2. צרור הערות 15.3.20

 

* אחדות עכשיו!

 

* לא רוצים אחדות? – יודעים מה? לא מתאים לכם ממשלת אחדות? אוקיי. שיהיה ממשלת חירום.

 

* הסולם – מאז תוצאות הסיבוב השני של הבחירות, אני תומך וקורא להקמת ממשלת אחדות לאומית. מאז תוצאות הסיבוב השלישי, אני רואה בממשלת האחדות הכרח קיומי, לא פחות. לא הייתי זקוק לשם כך לקורונה. המשבר החברתי והפוליטי הביאו את ישראל למצב חירום גם בלי הקורונה, שרק החריפה אותו. אבל אם צריך היה את הקורונה כסולם להוריד את המנהיגים מצמרת האגו – גם זו לטובה.

 

* מבזבזים את זמננו – מדינת ישראל נמצאת במצב חירום ומנהיגי הליכוד וכחול לבן מבזבזים את זמננו על תעלולים פוליטיים, על משחקי האשמות וענייני אגו, במקום לקדם את האינטרס הלאומי העליון – הקמת ממשלת אחדות לאלתר.

נתניהו עשה כאילו, והזמין את כחול לבן ל"ממשלת חירום" שאינה ממשלת אחדות אלא צירוף עלה תאנה לממשלתו. גנץ מסנדל את עצמו בבלוק, מציג דרישה אבסורדית לכלול בממשלה את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (לא שמעתי על כך רשמית, ולכן אני מקווה שיתברר שזה פייק ניוז). והוא ממשיך עם המהלכים העסקניים של החלפת יו"ר הכנסת וקידום החוק הפרסונלי.

מנהיגינו אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל הפטריוטים, לא נהיה האידיוטים השימושיים של תעלוליהם, ולא נדברר את ההאשמות ההדדיות שהם משליכים זה על זה. אנו האזרחים, חייבים להפעיל לחץ חזק על ההנהגה לגלות אחריות ולהקים מיד ממשלת אחדות לאומית.

 

* ממשלת הליכוד הלאומי – בנאומו לאומה הזכיר נתניהו את ממשלת החירום הלאומי שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים. אז היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי. זה היה המינוח למה שאנו קוראים היום ממשלת אחדות. כך כונתה בעברית גם ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה. אבל לאחר הקמת הליכוד, היה צורך לשנות את המינוח, ולכן ממשלת הליכוד והמערך ב-1984 נקראה ממשלת אחדות לאומית.

לממשלת הליכוד הלאומי ערב ששת הימים הצטרף משה דיין מרפ"י כשר הביטחון. ממפלגת האופוזיציה הראשית – גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) צורפו מנהיגי תנועת החירות והמפלגה הליברלית, מנחם בגין ויוסף ספיר (בהתאמה) כשרים בלי תיק.

אני מקווה מאוד, שכאשר נתניהו הזכיר את ממשלת 1967, אין כוונתו למודל כזה. כי אם כן, הוא עושה צחוק מהעבודה...

 

* להרים את הכפפה – ברגע שנתניהו קרא להקמת ממשלת חירום, היה על גנץ לפרסם מיד הודעה שהוא מרים את הכפפה והיה עליהם להיפגש בו בלילה להקים את הממשלה.

אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר המנהיגים מסנדלים את עצמם בבלוק. הבלוק שנתניהו סינדל בו את עצמו, הכשיל את הקמת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השני. עכשיו גנץ מחקה את התעלול הזה? הוא צריך לקבל רשות מליברמן, פרץ וניצן הורביץ?

הרעיון של הכללת הרשימה המשותפת בממשלת החירום הוא רעיון סרק הזוי. נכון, יש הבדל בין השתתפותה בממשלה רחבה, לבין ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע. אך גם בממשלה רחבה אין לכך מקום. מי ששולל את עצם קיומה של מדינת ישראל אינו יכול להיות בממשלת ישראל. אדרבא, שיתמכו בממשלת האחדות מבחוץ.

בעיצומו של משבר הקורונה, היה ביום חמישי צבע אדום בעוטף עזה. מסתבר שהיתה זו התרעת שווא. אולם היתה זו תזכורת חשובה – גם בשעת חירום רפואית, ביטחון המדינה אינו יוצא לחל"ת, והמחבלים אינם יוצאים לנבצרות. ולכן, ברור שאין מקום לרשימה המשותפת בממשלה.

 

* עמית או טורף – כאשר התקרבה ספינת הטרור מרמרה לחופי ישראל, ישב הקבינט של ישראל ודן בדרכי התגובה של ישראל. מן הסתם נשמעו שם דעות שונות, אולי היו מחלוקות עמוקות. אולם היו אלו מחלוקות בין ישראלים שדנים באופן שבה ישראל צריכה לפעול כלפי פעולת אוייב. באותה שעה, חברת כנסת מן הרשימה המשותפת היתה על המרמרה, בין המחבלים. תזכורת למי שאינו מסוגל להבין למה הרעיון של ממשלה התלויה ברשימה זו הוא רעיון עוועים.

 

* אביב הגיע עלילה באה – חג הפסח קרב, ועימו – עונת עלילות הדם האנטישמיות. ח"כ תומא סלימן צייצה עלילת דם אנטישמית המאשימה את ישראל ב"עוד זוועה של הכיבוש בחסות הקורונה – ריססו פלשתינאים במחסום קלקיליה בחומר לא ידוע." הרעיון שהלאומנות הקנאית האנטי ישראלית הזאת תיוצג בממשלה הוא רעיון עוועים הזוי. אגב, הנ"ל שייכת לחד"ש, הגורם הכי "מתון" ברשימה המשותפת.

 

* שר ערבי – בממשלת האחריות והחירום הלאומית שאני מקווה מאוד שתקום, ראוי למנות שר ערבי. ראשית, כי אין זה ראוי שלציבור הערבי הגדול, המונה כחמישית מאזרחי ישראל, לא יהיה ייצוג בממשלה. שנית, כי חשוב מאוד לקדם ולקרב ערבים הרוצים להשתלב במדינת ישראל, מתוך הכרה שהנם מיעוט במדינה יהודית ולהרחיק את אלה שאינם מכירים בזכות קיומה. שלישית, כי חשוב לקדם ולחזק את האוכלוסייה הערבית ואת הכלכלה במגזר הערבי ושהדבר יעשה מעל לראשם וללא השתתפותם של חברי הרשימה המשותפת, כדי שהציבור הערבי ידע שהדרך לקידומו עוברת בהשתלבות ולא בלעומתיות והתרסה. רביעית, כדי להפריך את העלילה הבזויה, כאילו מי ששולל קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית עושה זאת כי הוא פוסל ערבים. טענת הכזב הזאת היא הסתת הציבור הערבי נגד רוב אזרחי המדינה.

 

* ערבי מחמד – לקריאתי למנות שר ערבי בממשלה, שאינו חבר במפלגה אנטי ישראלית, הגיב מישהו באמירה שאני רוצה למנות "ערבי מחמד". איזו גישה גזענית ומתנשאת. גישה על פיה כל ערבי חייב לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ולחשוב שזכות זו מוקנית לכל עם בעולם זולת העם היהודי, אחרת הוא "מחמד". טוב שהוא לא כינה אותו "בוגד". מעניין איך יהודים שבזים ללאומיות של עמם, מאמצים לאומנות קנאית נגד עמם.

אני לא מתכוון לבחון כליות ולב ולראות אם השר הערבי רוצה מלכתחילה בקיומה של ישראל. די לי שהוא משלים בדיעבד עם עובדת קיומה, והוא מאמין שטובת ערביי ישראל היא להשתלב בה ולא להחליף אותה ביישות חלופית.

 

* מילה זו מילה – האם ליברמן תומך במהלך של הקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת? עד כה הוא לא ביטא בקולו ולו ברמז נכונות לשקול אפשרות כזו, ולו להרף עין. עם זאת, בכל חישוב של ממשלה כזו, הכול סופרים את ישראל ביתנו.

אני מפרש כך את התנהגותו. הוא שותף מלא למהלך, ולכן סופרים אותו בצדק. אבל הוא מקפיד לא לבטא תמיכה פומבית בו. אם המהלך יצלח, הוא יצטרף אליו וימצא את ההסברים (מניעת סיבוב רביעי, שלב זמני בדרך ל... וכו'). אם המהלך לא יצלח, מה שמסתמן כנראה, הוא יספר שעמד על עקרונותיו ולא הקים רשימה בתמיכה מלפנים או מאחור, מלמעלה או מלמטה של "הגיס החמישי" ויתקוף את כחול לבן. 

 

* מה קרה לבוגי – רבים שואלים אותי "מה קרה לבוגי"? מניחים שיש לי תשובה לשאלה. ולכולם אני משיב שאיני יודע.

ובכל זאת אנסה להסביר את מהלכיו, על פי היכרותי אותו. יעלון הוא אדם חזק ונחוש. יש לו דרך והוא דבק בה. אני משוכנע שהאידיאולוגיה שלו ועמדותיו הפוליטיות לא השתנו, הוא לא עבר שום "המרה". יש לו שתי מנטרות שמבטאות את תפיסתו. האחת – מנהיגות היא מצפן ולא שבשבת. והשנייה, שהדרך הארוכה היא לעיתים הקצרה. הוא יודע לאן הוא חותר, ואם הוא סוטה מן התלם לדרכים עקלקלות, זה לא מתוך אובדן אוריינטציה, אלא כי הוא רואה במעקף הזה ירידה לצורך עלייה, בדרך אל המטרה.

יעלון רואה בנתניהו אבן נגף בדרך למימוש היעדים האסטרטגיים של מדינת ישראל, בשל השחיתות והמלחמה שלו במדינת החוק. בראש ובראשונה, הוא משוכנע בכל ליבו שנתניהו מעורב עד מעל הראש בפרשת 3000 שבה הוא רואה את פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות ישראל, שפגעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל, למען אינטרסים זרים. איני נכנס כאן לשאלה אם הוא צודק בהערכתו, אבל משיחות רבות איתו, אני יודע שהוא משוכנע בכך באמת ובתמים, ומאמין שהפרשה טויחה. לכן, הוא רוצה קודם כל להעביר אותו מתפקידו, גם במחיר קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, שעקרונית הוא רואה אותה כמו הקיצונים במתנגדי התהליך.

הוא משוכנע, שברגע שנתניהו יסיים את תפקידו, הליכוד יבחר מנהיג אחר ובתוך זמן קצר תקום ממשלת אחדות לאומית רחבה וטובה. הוא רואה בממשלת המיעוט ירידה לצורך עלייה.

את דעתי אמרתי וכתבתי פעמים רבות, אישית לבוגי ובפומבי – אני שולל את המהלך הזה מכל וכל, קודם כל ברמה העקרונית, האידיאולוגית. אך גם ברמה הטקטית – זאת בעיניי פנטזיה שאין שום סיכוי שהיא תביא לתוצאות שתומכיה מייחלים להן, והיא תפיל את כחול לבן. אך אני בטוח שמה שמוליך את יעלון זו אמונה שהמהלך טוב למדינת ישראל.

איך אני רואה את יעלון, לנוכח המהלך שאני כה שולל? כמו ששוללי תוכנית אוגנדה ראו את הרצל. הם לא פקפקו בגדולתו כמנהיג, אך נלחמו בכל כוחם במהלך שהוביל. הם נאבקו בכל מאודם במהלך, אך ידעו שליבו של הרצל במקום הנכון, עיניו נשואות לציון והוא רואה בתוכנית אוגנדה מהלך טקטי בדרך להשגת המטרה.

גם היום אני רואה ביעלון מנהיג משכמו ומעלה, המתאים ביותר היום לראשות הממשלה. אולם אין דבר שמעורר בי סלידה יותר מחסידים שוטים של מנהיג ומ"יסמנים" ציניים, שאומרים אמן על כל מה שהמנהיג אומר ועושה. כאשר אני מתנגד היום או אתנגד בעתיד לפעולות של יעלון, או של כל מנהיג שאתמוך בו, לא אהסס לצאת נגדו.

 

* שורש הפארסה – לאחר האיחוד בין תל"ם לחוסן לישראל, עמדה בפני האיחוד הזה הברירה בין צירוף גשר בראשות אורלי לוי אבוקסיס – לצירוף "יש עתיד" לגוש הגדול. אי אפשר היה לחבר את שני הגופים, כיוון שאורלי לוי נחשבה לח"כית מורדת, כי פרשה מישראל ביתנו, ולכן היא לא יכלה לרוץ ברשימה שכבר קיימת בכנסת, ויש עתיד כבר כיהנה בכנסת.

אני סברתי שיש לחבור לגשר. רציתי לחזק את הצד הניצי בתחום המדיני ואת הצד החברתי של החיבור החדש. לצערי, החיבור היה דווקא ליש עתיד, ובמחיר שאסור היה לשלמו – רוטציה.

אני מאמין, שריצה של המרכז בשני ראשים, היתה מוסיפה לו קולות רבים. יש מן הסתם רבים בדעותיהם של יועז הנדל וצביקה האוזר שלא הצביעו לכחול לבן בגלל עופר שלח ולהיפך. ואולי הצעד הזה היה תחילתה של הדרך שהובילה לפארסה של הרפתקת ממשלת המיעוט בחסות עופר כסיף ושות'.

 

* אגדה שהייתה באמת – גל השנאה והנאצות (שאינה חפה ממיזוגינות וגזענות עדתית) כלפי אורלי לוי אבוקסיס מחריד. ובין השאר תוקפים אותה על אי הלויאליות האישית שלה כלפי עמיר פרץ, שהתאבד בשבילה, נשא אותה על גבו והיא כך עקצה אותו... ורבים השתמשו במשל הצפרדע והעקרב...

אפרופו צפרדע ועקרב, נזכרתי באגדה שהיתה באמת. היה היה ח"כ במפלגת העבודה שקראו לו עמיר פרץ. פרץ שהיה יו"ר ההסתדרות, פרש ממפלגת העבודה והקים מפלגה שנקראה "עם אחד". למגינת ליבו, "עם אחד" לא תפסה גובה ובשלוש מערכות הבחירות בהן השתתפה, לא חצתה את תקרת שלושה המנדטים. וכיוון שהאמביציות של פרץ לא התאימו למפלגה קטנה, הוא החליט לחזור למפלגת העבודה, עם מפלגתו. אלא שרבים במוסדות מפלגת העבודה התנגדו לכך בתוקף. יו"ר המפלגה שמעון פרס, התאבד למענו, הטיל את כל יוקרתו ואת כל כובד משקלו וכמעט כפה על מפלגתו לקבל בחזרה את עמיר פרץ. ופרס הצליח, מפלגת העבודה קיבלה את פרץ. פרץ חזר למפלגת העבודה ומיד יצא להתמודדות נגד שמעון פרס וניצח אותו. צפרדע ועקרב כבר אמרנו?

במפלגת העבודה, כידוע, מחליפים מנהיגים כמו גרביים. וגם פרץ הפסיד, לאהוד ברק. כעבור שנים אחדות הוא התמודד שוב על ראשות המפלגה והפסיד לשלי יחימוביץ'. הוא לא יכול לשאת ההפסד, ולאחר זמן קצר הודיע על פרישתו ממפלגת העבודה וחבירתו למפלגת "התנועה" של ציפי לבני. הוא הסביר את פרישתו בכך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. הוא טען שבכוונתה לחבור לנתניהו והוא אינו יכול לתת לכך את ידו. לאחר הבחירות שלי יחימוביץ' היתה ראש האופוזיציה, למרות שנתניהו הציע לה את תיק האוצר. ואילו פרץ הצטרף לממשלת נתניהו, כשר מטעם התנועה.

 

* עיר רפאים – נסעתי לדרום הרחוק, לתל-אביב, לישיבה של מטה הפעולה להקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר. מעולם לא ראיתי כך את תל-אביב. עיר רפאים. מראה מדכא. הייתי שם בשיאה של סופת הרוח והחול, ונזכרתי במראות הסרט "קלרה הקדושה".

 

* מטה קורונה – כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל, ידיי בימים אלו עמוסות עבודה. אנו יושבים בצח"י הרחב, במטה צח"י ובמטה הקורונה שהקמנו וכן בפורום חינוך (שאני היו"ר שלו), מקבלים החלטות ותפקידי ליידע את הציבור בהחלטות ולהעביר לו את המסרים. באף תרגיל של צח"י לא חזינו סוג כזה של אירוע. זה גם אירוע החירום המשמעותי ביותר שעימו התמודדנו עד כה, והוא צפוי להיות ממושך.

 

* החולייה החלשה – בכל מצב חירום ומשבר, החולייה החלשה, הנפגעת ביותר, היא אוכלוסיית המצוקה, השכבות המוחלשות. בוודאי במצב חירום ממושך, כפי שצפוי להיות המצב הנוכחי. בתקווה שתקום ממשלת אחריות לאומית, הדאגה לאוכלוסיות אלו חייבת להיות על ראש שמחתה.

 

* רגע לפני העוצר – לשמחתנו הרבה, אסף יצא שבת, וכך הרווחנו אותו לקראת עוצר היציאות הצפוי. ועדת צעירים ציידה את כל החיילים שיצאו שבת בערימות צ'ופרים לקראת השבועות הבאים.

 

* קורונה מבורכת – יכול להיות שיש גם כמה צדדים בעייתיים בקורונה, אבל יש בה צד חיובי בולט – עליה תלולה במפלס ההומור.

 

[אהוד: למשל, כמו הפרקליטוּת-שלך-מן-השטן כשאתה מגן על יעלון!]

 

* ביד הלשון: לך לעזה – בספרו "המתריע" – שיחות עם עמוס גלעד, כותב שמעון שיפר: "צמד המילים 'לך לעזה' מבטא שאט נפש כלפי מי שאנו חפצים ברעתו. זה לא מקרי שדווקא עזה הפכה שם נרדף לקללה שמטיח אדם בזולתו."

יתכן ששיפר צודק בתיאור הסנטימנט לעיר עזה העולה בראשנו כשאנו משתמשים היום בביטוי, אולם במקורו מדובר בקיצור של "לך לעזאזל", המקושר אסוציאטיבית-פונטית גם לעיר עזה. לך לעזאזל הוא קריאה של כעס ודחייה. רוביק רוזנטל מציג בערך הזה, בספרו "מילון הצירופים" שימוש בביטוי כבר במאה ה-17, בשו"ת חוות יאיר.

מהו עזאזל? מקור המילה הוא מקראי, ספר ויקרא. מסופר שם שבטקס יום הכיפורים בבית המקדש היו מוגרלות שתי עזים. אחת היתה נלקחת למזבח ועולה קורבן לה' והשנייה היתה צריכה "ללכת לעזאזל." "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה."

אולם העז, או שעיר העזים, שנשלח לעזאזל, לא נשלח כנראה לחופשי, אלא הושלך אל גורלו מצוק במדבר יהודה שנקרא עזאזל.

יוסי גמזו כתב ללהקת פיקוד דרום שיר שנקרא "לך לעזה". השיר מדבר על שמשון שעקר את שערי העיר עזה והשווה אותו לממשיכי דרכו, חיילי צה"ל שכבשו את עזה במלחמת ששת הימים.

שי להב כתב את הספר "לך לעזה", בו הוא מספר את חוויותיו כלוחם הנח"ל המוצנח ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. על בסיס הספר העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה "ע' 17".

אורי הייטנר

 

* * *

מתי דוד

מלחמת הקורונה

 מלחמת הווירוס המפתיעה, ללא הכרזת מלחמה. מלחמה ללא חיילים, נשק, ואמצעי לחימה מודרניים מוכרים להשמדה. מגיפה של השמדה שקטה, ללא חזית, עורף או כתובת. אין מסיתי מלחמה ואין לוחמי שלום. מועצת הביטחון לא מתכנסת. אין את מי לגנות או להזהיר. אין עם מי לדבר. אין תוכניות של מומחי השלום. תעשיית השלום ממש מובטלת. לקורונה הלא מוכרת ניתנה הגדרה – "קורונליזם". אבל להילחם בקורונליזם החדש, אי אפשר להילחם כמו בפשיזם, בנאציזם או בקומוניזם. המעצמות הגדולות, סין, ארה"ב, רוסיה – אינן יכולות להתערב ולהסדיר שביתת נשק. אין מה לעשות נגד האוייב הנעלם בגוף האדם ונחשף רק במעבדות. ממש אין מה לעשות נגד האוייב הווירטואלי בכוח צבאי. יש דאגה להתפשטות הסכנה של הקורונה האיומה בתבל, וכולם מצפים מהמדענים לגלות תרופה שמצילה את האנושות.

דבר אחד חיובי גרמה הקורונה, שיתוף פעולה בינלאומי, למרות כל המלחמות והעימותים המתחוללים בעולם.

מתי דוד

רמת אפעל

 

 

 

* * *

יעקב חסדאי

איך הפכה "הרשימה המשותפת"

לשון המאזניים?

תוצאות הבחירות לכנסת ה-23 הגדילו את כוחה של הרשימה הערבית המשותפת (איחוד של 4 מפלגות) לכדי 15 מנדטים. הצהרות של ראשי מפלגות שונות שלא יילכו עם צד זה או אחר הביאו לכך שרשימה זו הפכה ללשון מאזניים בניסיון להקים ממשלה בישראל. אולם מה שמתחולל כיום אינו אירוע רגעי אלא תוצאה של תהליך שנמשך שנים.

הרשימה המשותפת של ערביי ישראל הינה רשימה לא-ציונית וגם אנטי-ציונית, ללא כל ספק. יש בתוך רשימה זו קבוצות שונות. יש תומכי טרור ויש לכך הוכחות, יש סימפטיים יותר ויש שפחות סימפטיים, אולם בסופו של דבר במשך שנים רבות הן נחשבו מוקצה בזירה הפוליטית.

לאחרונה אנו עדים לתופעה שמחפשים את קרבתם. מי מחפש אותם ולמה – כל זה קשור להתפתחויות במערכת הפוליטית וכדאי להבין זאת. העובדה היא ש"הרשימה המשותפת" הפכה לגורם שבלעדיו לא ניתן להקים ממשלה, או ליתר דיוק  גורם שאיתו אולי אפשר להקים ממשלה. במובן מסויים "הרשימה המשותפת" היא לשון מאזניים בעלת חשיבות מכרעת בפוליטיקה הישראלית. יש המגנים את התופעה הזו ויש המנסים לנצל אותה אבל כדאי להבין איך זה קרה.

ראשית יש לזכור כי לא תמיד האזרחים הערביים במדינת ישראל הצביעו למפלגות ערביות. היו נציגים ערביים במפלגת העבודה, במר"צ ומועמדים דרוזים היו גם ב"ליכוד". אז כיצד זה קרה שרוב מכריע של האוכלוסייה הערבית מתלכד סביב רשימות אנטי-ציוניות?

הנתון הראשון שיש לזכור הוא אחוז החסימה בבחירות. כאשר אחוז החסימה היה בעבר נמוך, יכולים היו המצביעים הערבים למצוא גוונים שונים במפלגות כדי להצביע עבורן. אולם אז השר אביגדור ליברמן, שאין לו חשבונות משל עצמו, דאג להעלות את אחוז החסימה.

ברגע שאחוז החסימה הועלה (הוא עומד כיום על 3.25%) החלו הערבים להצביע עבור הרשימה הערבית היחידה המייצגת אותם וזו גדלה באופן מרשים.

בעבר היו אלו המפלגות החרדיות והדתיות "לשון המאזניים" והן "הקימו ממשלה" פעם עם הליכוד ופעם עם מפלגת העבודה. בכללי המשחק בתוך קבוצת המצביעים היהודיים מפלגות אלו  נתפסו כלשון המאזניים. אולם אז ראש הממשלה בנימין נתניהו, "בחוכמתו הפוליטית הגדולה," הקים את "הבלוק הימני" והכניס את הדתיים והחרדים לבלוק זה. מאותו רגע המפלגות הדתיות והחרדיות אינן יותר "לשון מאזניים" אלא חלק מהבלוק. מי שנשאר בתור "לשון מאזניים" אחרונה אפשרית זו "הרשימה המשותפת".

כך הגענו למצב ש"הרשימה הערבית המשותפת" היא שתקבע, בסבירות גבוהה, איזו ממשלה תקום במדינת ישראל.

 

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

 

 

* * *

האם ייתכן שלא רק רמטכ"ל-לשעבר אחד הוא טמבּל חסר-אחריות – אלא שלושה רמטכ"לים-לשעבר הם טמבלים חסרי אחריות?

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

שלושה שירים

 

קוֹרוֹנָה

 

צִמְחִיַּת חַדְרִי מוֹרִיקָה

מוּל עֵינַי.

בְּצַל יָפְיָהּ

צֵל גּוֹרָל.

מְנוּסַת חַיִּים

בְּאָפֹר מְעֻרְפָּל.

 

עַד בֵּין שְׁתֵּי סְתִירוֹת

קַו נִקְשַׁר.

בֵּין מְסִלּוֹת הַזְּמַן.

 

 

לְקַדֵּשׁ חַיִּים

 

בְּתוֹכֵנוּ  מְאַוִּים

אַלִּימִים.

אָמַר אַפּוֹלִינֵר.

 

עַתָּה

נִשְׁבָּעִים אֱמוּנִים

בִּרְאוּת אֶת זִנּוּק

מִסְפָּר הַנִּדְבָּקִים.

בֶּהָלָה.

בִּידוּדִים.

עוֹלָמוֹת פְּנִימִיִּים

שֶׁל אֲנָשִׁים

הַשּׁוֹקְעִים בְּקֶשֶׁב רַב.

אֲנָשִׁים  מְקַדְּשִׁים

חַיִּים.

 

 

אֶל הַלֹּא נוֹדַע

 

אֲנָשִׁים שֶׁצָּחֲקוּ צִחְקוּקֵי

פֶּרֶא

נָשִׁים

בִּזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת

אֲשֶׁר

לְרַגְלֵיהֶם הִתְגַּלְגְּלוּ

כְּסָפִים

מוֹתְרוֹת

יַיִן שֶׁנִּשְׁפַּךְ.

אֲנָשִׁים שֶׁדָּמָם לַהַט.

שֶׁלֶּהָבָה הִבְעִירָה

אֶת מוֹחָם.

 

עַתָּה

רִכְבֵי הַפְּאֵר

גּוֹעִים מִפַּחַד.

הַלַּיְלָה אֵין שְׁנַת

אֵין חַג.

הַנֶּפֶשׁ יוֹצֶקֶת

חֲרָדָה הַמּוֹלִיכָה

אֶל הַלֹּא נוֹדַע.

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

על שיריה של נעה קירל

מה יש בהם בשיריה של נעה קירל הצעירה

שכך סוחפים צעירים, בני נוער וילדים

בעוד המבוגרים תוהים ומגחכים?

חלק שני ואחרון

 

ד. במה בכל זאת שונים  ה"פזמונים" שנכתבו בשנים קודמות מהטקסטים בשיריה של קירל? מפזמון קליל אל שיר אהבה למולדת.

מתברר, אפוא, כי אנשים רציניים ובעלי שם ומקום מרכזי בתרבות הישראלית המתהווה של אז, נטלו חלק בכתיבת הפזמון הקליל והקומי של אלתרמן ובהופעה לצליליו. ואם כך, מהו בכל זאת ההבדל?

להבנתי, ההבדל הוא  בכך שאלתרמן בכישרונו הסאטירי והקומי הנודע, כתב במכוון שיר קומי ומשעשע לשמח לבב אנוש ולא שיר בעל משמעויות שמעבר ובעל מטען רציני של יחסי זוגיות. אף על פי כן, הלשון בפזמונו אינה משובשת והחריזה כולה מלאת שעשוע המשרת את המסר. ובסופו של דבר נאמר במפורש כי יש בה משהו למרות כל פגמיה וחסרונותיה! אין כאן כל התרכזות באגו של הדוברים ואף בהחלט מתוארים מאפייניה של זו המדוברת בו.

אך אפשר כאן לטעון כי גם בעשורים קודמים, בשירים שונים, לא שלטה בהם בדיוק עברית תיקנית ומהודרת. ניקח, למשל, את השיר  המפורסם של אתי לנקרי, "לך תתרגל איתה" – שזה עתה היא חוגגת 30 שנה ליציאתו לאור בביצועה, זה הביצוע  שהיקנה לה את הפרסום הרב ואת ראשית מעמדה והיא גאה בו למרות שחזרה בתשובה. ומה כולל השיר? הוא נפתח במילים הקיצביות "דן דין נא טרקדו נא נא" והטקסט חוזר עליהן שוב ושוב, ואז מתחילות חזרות על "הוא אמר לי / ואני אמרתי לו" כרוצה להדגיש את ריקנות הדיאלוג, וכך עד לשיא – "לך תתרגל איתה / לך תכבה איתה כל דבר בוער / אני כבר אשתגע עם מישהו אחר." או אז הכול חוזר על עצמו עד לפרטים כלכליים שהיא מזכירה שיהיו לו ולהיא, ושוב – "תתרגל איתה" היא זורקת לו.  אלא שאז באה ההפתעה בסוף, כשהיא שואלת נדהמת, " מה אתה הולך?" – וכל ההתגרות מתגלה בפואנטה הזאת כניסיון להחזירו אליה וניסיון להביאו להתפכחות.

ואם כך, מה ההבדל לעומת שיריה של נעה קירל?

קודם כל, אכן יש דמיון בעומק ההתגרות הלשונית, בחזרות המרובות, בסלנג, בדיבור הנמוך בדמות האוהבת הצעירה המתגרה, המטיחה דברים, אף שהיא מתגלה לבסוף בחולשתה. לכן גם משך השיר כל כך הרבה תשומת לב בשעתו.

ובכל זאת, קודם כל, השיר באמת היה יוצא דופן ועל כן משך תשומת לב רבה כל כך, והיום לנקרי מציינת אותו במיוחד. גם השפה אינה עד כדי כך משובשת ואילו החזרות באות לומר עד כמה ריקני וחלול היה השיח בין השניים, ואפילו המלים הריקות, כמו "דין דין נא", באו לגלם ולהלעיג על ריקנות השיח. יש איזה רציונל שמעבר לחזרות ולשיבושים, והמאזינים בהחלט קלטו את זה, שזה אינו מאפיין של אישיות הדוברת, והגיבו בחיוב. השיר גם לא לווה בתנועות גוף סוערות ובליווי של להקה וצילומי קליפ  מתחלפים שיגבירו את קטיעותו ואף נוצרה עלילה יותר מובהקת שיש בה היגיון.

 ואם הזכרנו קודם את אלתרמן, הרי הוא כתב, כידוע לכל, שירי אהבה נפלאים, אבל בפזמונים (כך קראו אז לשירים מסוג זה) ידע "להשתובב". ובכל זאת,  בין השאר יש לו דווקא פזמון רציני בהחלט וכבד-משקל על אהבה מיוחדת ואותו שרנו אנחנו, ילידי שנות ה-30 וה-40 באירועים. בחגים ובטקסים וברוב התלהבות.

כי מי היתה אהובתנו, שנקדיש לה את כל כוחנו?  אנחנו ואלתרמן וכל החלוצים אהבנו כמובן את... המולדת! השיר הוא  "שיר בוקר", הולחן על ידי דניאל סמבורסקי בשנת 1932 וראשיתו היא כך: "בהרים כבר השמש מלהטת / ובעמק עוד נוצץ הטל / אני אוהבים אותך מולדת / בשמחה, בשיר ובעמל." והבית השני ממשיך: "ממורדות הלבנון עד ים המלח / נעבוד אותך במחרשות / מה עוד לא נתנו וניתן לך / מה עוד לא נתנו וניתן."

בהמשכו של השיר, המולדת אף מוצגת ביתר בירור כדמות נשית, שאנחנו, הרבים, ולא אני הפרט, נעשה הכןל עבורה ונייפה אותה ונעבוד אותה. אפילו "נלבישך שמלת בטון ומלט," שהרי הכרח לסלול כבישים ולבנות בתים, ו"נפרוש לך מרבדי גנים," כנסיכה נערצת נלבישך ונעבדך ונייפה אותך וניבנה לך משטחי אדמה נהדרים! ומעל הכול, למען דמות מלכותית כזו גם אם הדרך תהיה "קשה ובוגדת," וגם אם יפלו חללים, לא ניסוג, כי "עד עולם נאהב אותך מולדת"!

אלה היו הערכים שהתחנכנו עליהם אז ויש להודות כי משהו מזה תקף אף היום, אולי בשל מצבה האסטרטגי המיוחד של הארץ הזאת, גם אם הצעירים לא יכריזו על כך בקול רם שמא יישמעו פתטיים. נקל אף לראות כי גם מבחינה פרוזודית השיר בנוי לתלפיות, החריזה עשירה ומתוחכמת והמיקצב מותאם לשיר לכת. מובן מאליו שהלשון היא תיקנית, כיאה לדיבור אל נסיכה ולשבועת אמונים לנצח. גם המטאפורות הנשיות והאחרות מחוכמות, והן משולבות  בשרטוט נופי הארץ וגבולותיה. וכמובן, אין זו כלל התכנסות בעולם הפרט, הכול מוקדש לאהובה. יש גם לזכור, שלקצב השיר הזה צעדנו בקבוצות גדולות כילדים קטנים ורקדנו אפילו הורה כחבורה מלוכדת.

וכאן המקום לציין הבדל רב משמעות: שהרי בצעירותנו רקדנו "ריקודי עם", שמשמעותם היתה למעשה ריקוד בחבורה (ההורה  זו רק דוגמה אחת) או ריקודי זוגות. לעומת זאת, בקליפים של נעה קירל ושאר זמרי הפופ הצעירים של ההווה – כל אחד מן הלהקה הסוערת רוקד לבדו ועם עצמו, שהרי למרות שהוא רוקד בקבוצה לעולם לא ייתן יד לזולת וכולו שקוע בביצוע מושלם ואינדיבידואלי אף שהוא  מתואם עם האחרים (בשיר "אם אתה גבר" קירל מופיעה עם רקדן בודד, אבל הם מנוכרים זה לזה).

 

ה. ומה עם שירים שמדובר בהם במפורש על אהבה?

 ואם כך, מה קורה בנושא האהבה בשיריה של נועה קירל, שהרי היא  מהווה מופת לדור שלה בכך שהתגייסה לשירות הצבאי ולא ניסתה להתחמק למען הקריירה, אף שתתרום בו כזמרת מכישרונה הייחודי, והיא גם מצהירה בדיבור על אהבתה למולדת (אבל לא בשיר, כמובן)?

בשיר אחר שלה כן נמצא מודעות שאהבה היא משהו של "שניים" וכדאי לשאול: האם תהיה  יציאה קלה מן האגו הפרטי. כוונתי לשיר "יש בי אהבה". מילותיו לא נכתבו הפעם על ידי דורון מדלי, המטעים בדרך כלל את ה"אני" ואת שאר המאפיינים שכבר ציינו, אלא על ידי דולב רם ופן חזות, שכתבו, בין השאר, גם שירים לזמר הצעיר המצליח גם הוא באופן פנומנלי מאז היותו בתיכון, עומר אדם.

לשיר 3 בתים. שניים מהם בני 6 שורות והשלישי בן 8 שורות, ואילו הפזמון חוזר גם הוא 3 פעמים ודווקא כפול באורכו! כלומר, אין מגמה להאריך בטקסט המרכזי אלא דווקא לחזרת ערכיות גבוהה, אם מבחינת הקצב ההולם קליפ ואם מבחינת הלחן עצמו.

עניינו של השיר אף כאן אינו בשמחה ובמימוש של אהבה אלא בדוברת שנזנחה ומתרסקת וכואבת, משתוקקת לאהובה אך משתדלת להחזיק מעמד.

"מתרסקת על מיטה קרה / כל בוקר מול אותה תיקרה / אולי בכלל אני חולמת / שלוש בלילה אין לי אף אחד / האושר פה עובר מיד ליד / ורק אני צוחקת ובוכה."

כך נמשכים הדברים אך בפזמון נאמר בין השאר כי ליבה מתהפך ומסתבך והיא לבד , וכל זאת למרות ש"יש בי אהבה שתספיק אפילו גם לשניים / עד שיגידו השמיים / יש בי אהבה שתחזיק בי  מעמד בינתיים / עד שאפול מן הרגליים."

כמובן לשון הסלנג הדיבורית שלטת אף כאן ואין ניסיונות של איפיון מי מהשניים, אבל אין שיבושים לשוניים ממש צורמים. מאידך, האהבה היא לא של "השניים", אלא רק בה, בדוברת, יש בה כל כך הרבה אהבה שדי בה לשניים לכן היא משתוקקת אליו גם בלילה במיטה הריקה – מה שלא היו מעזים לומר פעם. עם זאת, יש בה רצון תקיף ומודעות עצמית: "וגם השמש מעליי היא לא יודעת לשקר / אני שלך."

עם שמיעת השיר עלו מיד בזיכרוני שני שירים נודעים מפעם. האחד הוא שירה של אילנית, "אהבה היא שיר לשניים", שנכתב על ידי עדנה פלג, הולחן על ידי אלדד שרים ונבחר לייצג את ישראל באירוויזיון של שנת 1977, ומעניין לציין כי נינט ורן דנקר חידשו את ביצוע השיר הזה עצמו בלא שינוי בטקסט בראשית העשור הקודם.

השיר  השני הוא שירו של אריק איינשטיין ,"יש בי אהבה והיא תנצח", שמילותיו כמו גם הלחן שלו נכתבו על ידי ארקדי דוכין והשיר זכה להצלחה כל כך גדולה שיש לו עוד 7 ביצועים!

שירה של אילנית מתאפיין, מלבד הרוגע והנעימות שבביצוע, בכך שכובד המשקל מוטל על הקול, הלחן והמילים – ולא על תנועות הגוף המעטות וקלות והלהקה המלווה. וכך נשמע הטקסט:

"כן, כן, זה שוב מתנגן / זמר שיר ישן נושן / שנכתב מחדש בשבילך / אשיר אותו לך."

אין התיימרות למצב של סבל ויסורי אהבה. היפוכו של דבר, חידוש הזמר הישן, העתיק, הכלל אנושי הוא המעניק ערך לזמר. הלשון פשוטה, כמובן, שיהיה מובן באירוע, אבל "ישירו השמיים / אהבה היא שיר לשניים / העולם כולו צוחק ושר / כמה טוב כמה טוב!" – העולם כולן שותף למימוש האהבה, והשיר הוא כהענקת מתנה לאהוב. לכן, גם אין כל סתירה, שאופיינית לשיריה של נעה קירל – בין המילים העגומות לקליפ הסוער והקופצני.

שירו של איינשטיין, המבוסס על הטקסט של דוכין, חותר כבר לרמה מופשטת, כמעט פילוסופית, במגמה לתאר את מקומה הנשגב של האהבה בחיי האדם, ואף מבליט את המסתורין שבה. וכי למה? כי מתוך המסתורין הקיומי ואי הבהירות והסבל והכאב המאיימים בקיום האנושי בכללו, יש תקווה באהבה, יש הצלה, ואף ביטחון שתבוא ותנצח.

"יש בי אהבה / והיא תתעורר ותיגע / יש בי אהבה והיא תנצח." אך היכן הוא מצוי עתה? "בין אופל ונסתר / כעולמנו המר / אומרים שיש עוד תקווה / קוראים לזה אהבה / ומצפים לבואה."

וכך מצפים גם בין האתמול למחר, בין האוצר לתחתית, בין הבלבול לאסון ואפילו בין הזיוף לאמת! כל הגורמים המאיימים על קיומו של אדם יובסו בכוח האהבה של השניים. נכון, גם כאן זה  כך באופן אוניברסלי, ולא תוך התמקדות ב"אני הפרטי" בלבד. אבל מה הפלא שהשיר הצליח כל כך ודיבר אל כל אדם?  (כמובן, מעבר לביצוע הנהדר של איינשטיין ).

 

ו. סיכום ומסקנות: שיריה של נעה קירל, כשיריהם של זמרים צעירים נוספים, מבטאים מרד נעורים כנגד התקופה תוך שימוש מתוחכם בכליה של התקופה עצמה

ואם כך, לאחר כל הדיון, מה יש בשיריה של נעה קירל – שכך מסחרר את בני הנוער  והילדים ועשה את גיוסה לצבא לאירוע לאומי?

מעיון בשירים הללו ובאחרים עלתה בי המסקנה כי כל התופעות הלשוניות, הפרוזודיות והערכיות, כמו גם ההתמקדות בתחום הזוגיות מנקודת מבטה של הדמות הנשית ומצוקתה, הבעתה בליווי של מוסיקה קליטה וסוערת ובתנועות גוף וריקוד ובקליפים מרהיבים ומתחלפים בקצב נלהב – כל אלה משקפים באופן מפתיע את מרד הנעורים של הדור הצעיר, שצמח והתבגר על רקע ההתפתחות הטכנולוגית המהירה והגיע לבגרות ולצבא כשהוא מחוייב להשתלב בחברה הבוגרת. אין זה דומה למרד של הצעירים  בשנות ה-60 למאה שעברה, למשל, שבו מרדו הצעירים בכל היבטי החיים של החברה הבוגרת וערכיה והוציאו את עצמם מן המסלול הקיומי של המבוגרים. עתה זה מרד הנעשה בכליה הטכנולוגיים של התקופה עצמה, שפיתחו המבוגרים, ותוך השתלבות וניצול חכם של אפשרויות שבה. הכיצד?

ובכן, להבנתי השירים הללו, המפתיעים אותנו, המבוגרים, בלשונם ובתבניתם הרדודה (אף שהם נכתבים על ידי כותבים ומלחינים מבוגרים המבינים את רוח התקופה הצעירה וראייה, שבזמן האחרון גם קירל עצמה משתתפת בכתיבה) – כל אלה מהווים מרד  בשפע הידע הלשוני והמדעי והספרותי הווירטואלי ובכל תחום שנרצה באינטרנט, ועל כן יש ציפיות מן המתבגרים, השולטים בהפעלתו, שישלטו גם בידע  במידה רבה יותר מאיתנו. שהרי היום  ניתן להשיגו בלחיצת כפתור על המקלדת ולמצוא כל שנרצה בוויקיפדיה או באתרים ייעודיים, ואין צורך כמו בזמננו לפנות, למשל, לאנציקלופדיה. הם בטוחים, וגם צודקים, כי ברגע שיזדקקו לידע הוא בהישג ידם, אך הם נדרשים בבית הספר לדעת עוד ועוד בשעה שבית הספר עצמו אינו מעניק להם כלים מרתקים.

וכך, בשעה שאנחנו נזקקנו לאסוף ידע באנציקלופדיות ובספרי עזר ומחקר כבדי משקל וידע שהלך והתיישן, הם מגיעים לכול ואינם מבינים מדוע יש ללמוד כל כך הרבה אם ביכולתם להגיע לכול באופן עצמאי ומהיר ורק במה שיבחרו. הרי הם מכירים הרבה יותר טוב מאיתנו, וגם מהמורים שלהם, את העולם הטכנולוגי-וירטואלי הזה – בעוד שעולם המבוגרים, שבו הם אמורים להשתלב, כלל וכלל אינו מלהיב אותם. וכי מה מלהיב בו? הלא לפניהם פרושים במחשב הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר ועוד אתרים ייעודיים, והטלפון החכם גורם להם להתמכרות אך מאידך גם ולהתמצאות מהירה בעולם ובידע רב יותר מזה שלנו . גם היו-טיוב הטיק-טוק פותחים  בפניהם עולם מוסיקלי תוסס ורב גוונים והם מנצלים את כל הכלים האלה, שפותחו על ידי הדור הקודם, לצרכיהם. מתברר שזה דור חכם ובוגר. היודע לנצל את העולם האינטרנטי וגם את הלשון המשובשת, כמתריסים בפנינו, המבוגרים. ובשירים עושים בה שימוש כאומרים: כך אנחנו רוצים, ביטוי עצמי פשוט, אולי רדוד אבל קיצבי ושמח למרות הכול. הם לא רוצים את העולם המבוגר ובעיותיו ושנאותיו ופילוגיו, הם רוצים ליהנות מצעירותם, לשיר ולרקוד ולהיות קלילים.

בארץ גם קיימת המוסכמה של ההשתלבות החברתית על ידי גיוס לצבא והמודעות והאחריות שלהם למצב הלאומי, וזה בהחלט מביא את רובם לשותפות בנטל, אף כי שיריהם מתרכזים ב"אני". הם בהחלט "ילדים טובים", תלמידים "בסדר", אוהבי המולדת, הטבע והאנושות. עם זאת, בה בעת הם גם מנצלים את האפשרויות של היום בהופעות ובהשגת רווחים כספיים והם מודעים כבר מגיל צעיר להיבטים הכלכליים. והמצליחים שבהם מודעים להיותם גם מותג כלכלי. ובנוסף, הם הרי מסתייעים במבוגרים ובכישרונם ובהבנת המציאות לשם השגת הפירסום וההערצה והמימוש העצמי.

לסיכום: נעה קירל ואחרים הם דור מרתק, נבון, בוגר, בקי בעולם הטכנולוגי, הכלכלי והחברתי  של הרגע הזה ומעודכן בכול, יודע לאחוז ב"מקל" משני קצותיו, וגם רב כישרונות. אין פלא שהוא מעניק חוויה בידורית ואף נעשה לכלי ביטוי של הצעירים, בני הנוער והילדים היותר בוגרים.

מעבר לכך יש  עוד היבט חשוב בשיריה של נעה קירל , כמו גם באלו המעטים של נטע ברזילי ואחרות, ואפילו בשירים של בני המין השני. כוונתי היא למרד בדמות הנשית של זמננו אנו, זו הטובה, הנענית, המקריבה עצמה, השמחה בשניים, הממלאת אחר צווי החברה והלאום.

בשיריה של קירל ניכרת התחזקותה של הדמות הנשית, זו המתריסה, התובעת, הדורשת דרישות מהגבר שיהיה "גבר", ואף מרמזת ללא כל בושה על המגע הגופני. וכל זאת  אף שממבט ראשון היא כביכול  במצב מוחלש.

לא סתם נעה קירל ואחרים התבגרו לתוך הזמן של תנועתme too . לכאורה, בחלק ניכר משיריה היא דוברת מפיה של דמות נשית שנזנחה, או שבן זוגה בא והולך או אינו מבהיר את רצונו כראוי בעוד היא כמהה אליו. אבל זו רק הפתיחה. בפועל היא מציגה אותו כחסר יכולת הכרעה ואפילו כמגוחך ולא בשל וברמה נמוכה. לעומתו היא יודעת מה היא מרגישה ורוצה ותובעת את זה. ואם לא, כך אנחנו מבינים, היא כבר תעבור הלאה. זה באמת חידוש ולדעתי בהשפעת רוח התקופה וניצולה לגיבוש התודעה הצעירה.

ישנם כמובן גם היבטים נוספים, אבל כאן נסתפק בשניים המרכזיים הללו, ובשעה שאנחנו מחייכים ואולי אפילו צוחקים בקול רם ברוב גיחוך, נזכור גם להעריך את הדור הצעיר שעומד על הרגליים ואפשר להתגאות בו.

ד"ר ארנה גולן

 

* * *

תקוה וינשטוק

דינה דורון אלדד

בעקבות רשימתי ב"מעריב", 1960

"דינה דורון" – זוכרים את השחקנית הישראלית  שגילמה את "אנה פרנק" בהוליווד? הדור הקשיש ודאי זוכר. היא הייתה השחקנית הישראלית הראשונה בתפקיד ראשי על במת ברודווי. 

ראיינתי אותה ב-1960. דורון חזרה אז זה לא מכבר ארצה אחרי שש שנות לימוד ומשחק בארצות הברית. בואה עורר סקרנות רבה.

עד מהרה הופיעה בהצגת ה"קאמרי "הערב אימפרוביזציה" של לואיג'י פירנדלו בתפקיד הראשי – מומינה.

כמו מיספר ניכר של פרחי-משחק ישראליים, למדה דינה דורון אצל לי שטרסברג, למדה גם בבית הספר neighborhood playhouse בהנהלת סנפורד מייזנר, לדעתה, בית הספר למשחק בה"א הידיעה. השתלמה בסטודיו של אוטו ובאולפניהם של סטלה אדלר ושל אוטה האגן. למדה אף ריקוד – אהבתה השנייה אחרי המשחק, אצל מרתה גרהם. "קיבלתי ממנה הרבה, במובן המשחק דווקא," העירה דורון.

ל"הערב אימפרוביזציה" הביאה את שיטת מייזנר, שלא היתה מוכרת בארץ, שיטה התובעת טכניקה פנימית וגם חיצונית. על השחקן להיכנס לאט-לאט לתפקיד שהוא מגלם. לא להאיץ בעצמו ולא להחיש את התהליך. דורון עשתה את החזרות לתפקיד מימי ב"הערב אימפרוביזציה" בשיטה, בתוכנית ובזהירות. באה מוקדם על מנת ללבוש את תלבושתה במחזה, לשוטט בה בנחת, להרהר בתפקיד ולשחרר לקראתו את כל הגוף והנפש.

מומינה של דורון זכתה לתשואות הקהל והביקורת, ותיאטרון "הבימה" הזמין אותה לשחק בהצגתו החדשה "העצים מתים זקופים" של אלמנדרו קסונה.

מאז שיחקה בשורת מחזות  ב"הבימה". היתה נורה ב"בית הבובות", לינדה ב"מותו של סוכן" וג'יג'י במחזמר הבינלאומי "אירמה לה דוס". על משחקה ב"אירמה לה דוס" – לצידו של אריק איינשטין – זכתה דורון בפרס "כינור דוד"  לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1962.

דורון נולדה ב-1940 בעפולה כדינה פסקין (את "פסקין" עיברתה ל"דורון") וגדלה בשכונת בורוכוב. שם ניהלה אימה, צביה, בית ילדים. האם, שהיתה שחקנית ברוסיה, ביימה הצגות לילדי הבית. דינה הקטנה, היפה והמוכשרת, היתה כמובן"הפרימדונה" בהצגות. מגיל צעיר מאד חלמה להיות שחקנית. בת שמונה כבר הופיעה כחתול ב"תיאטרון הגננות". שיחקה ב"הבימה" כילדה רקדנית ב"חלום ליל קיץ", ובגיל 18 השתתפה בסרט הישראלי "קרייה נאמנה", הסרט הישראלי הארוך הראשון באנגלית.

הסרט הופץ בעולם על ידי חברת ר.סי.אי וזכה להצלחה. מיד אחריו יצאה דינה עם משפחתה לאמריקה בתקווה לקריירה בינלאומית. הופיעה במוסדות יהודיים. מילצרה. ימים קשים... אך היו גם הצלחות קטנות. קיבלה מילגה ללמוד משחק. כדבריה: "מסוכן שיש לך כישרון ואינך יודעת מה לעשות אתו."

היא נבחרה, מתוך אלפי מועמדות, לשחק כמחליפה של סוזן שטרסברג ב"יומנה של אנה פרנק". "אבל מחליפה היא רק שחקנית מליגה בי"ת," אומרת דורון בגילוי לב. "כשסוזן שטרסברג הודיעה על פרישה מהתפקיד, התחילו לחפש ברחבי עולם אנה פרנק חדשה. עליי, על המחליפה, פסחו. יום-יום ראיתי עשרות ילדות מגיעות לאולפן והתפללתי שלא תיבחרנה!"

התפילה התקבלה. "פתאום חלתה סוזן ואני עליתי על הבמה במקומה – והקהל, הביקורת ובייחוד השחקנים התפעלו – ואני התקבלתי כאנה פרנק. תפקיד קדוש, לומר את המילים שאנה פרנק השאירה לעולם."

שישה חודשים שיחקה את אנה פרנק. כשההצגה ירדה, הוצע לה לשחק ב"תיאטרון השקספירי האמריקאי". עם הלהקה סובבה ברחבי ארצות הברית. הופיעה בין היתר כג'סיקה ב"הסוחר מוונציה" וכהירו ב"רוב מהומה על לא מאומה". שיחקה בפסטיבל סטרטפורד לצד כוכבת הסרטים הגדולה קטרין הפבורן. "אישיות רבת מרץ ויופי פנימי" מכנה אותה דורון. "קיץ שלם קמנו שתינו כל בוקר בשש וקפצנו ראשית כל לבריכה."

דינה המשיכה לקבל הצעות למשחק בתיאטראות אבל החליטה לחזור הביתה. "המשחק גרם לי סיפוק רב," אמרה לי, "אבל זה לא תיאטרון בבית שלך. שחקן אמריקאי – היום הוא כוכב, מחר נשכח... שחקן בארץ בונה תפקיד והקהל זוכר לו איך צמח וגדל."

באיזה תפקיד במיוחד הייתה רוצה לשחק?

"ככל שאני מתבגרת יותר קשה לי לענות על זה," השיבה,, אך מה אין ברצונה לשחק ידעה יפה: לא רוצה להיות מומחית בלשחק ילדות. לא רוצה שיחששו למסור לה תפקידים בוגרים, בייחוד שקומתה קטנה והיא "במהדורת 'כיס'."

בארצות הברית הוצע  לה תפקיד דומה לאנה פרנק. דורון העדיפה לשחק דמות פחות חשובה אבל יותר בוגרת. מאוד שמחה לשחק את מימי ב"הערב אימפרוביזציה". לא להופיע שוב בתפקידי ילדות.

 

לאחרונה עלעלתי באלבום הרשימות הישן שלי ונתקלתי בראיון עם דינה דורון וחשבתי: מעניין  מה אתה כעת, היכן היא?

את התשובה קיבלתי מצד מאוד בלתי צפוי. לאחרונה התמנה עורך הדין דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה במקום שי ניצן. תפקיד רגיש מאד בימים אלה. חיפשתי פרטים אודותיו בוויקיפדיה ומסתבר שאלדד הוא בנם של הבמאי דן אלדד והשחקנית דינה דורון.

ואז חיפשתי בוויקיפדיה את האימא, דינה דורון.

היא בת שמונים כיום וזיקנותה לא רק שאינה מביישת את נעוריה – היא עוד מוסיפה להם. מסתבר שבעשרות השנים מאז ראיינתי אותה הנה פעילה בכל ענפי המשחק – תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, דיבוב. הופיעה בכל התיאטראות וההפקות בארץ – הבימה,  הקאמרי, בית ליסין, תיאטרון גודיק ועוד. שיחקה בעשרות תפקידי תיאטרון, שיחקה בשלל סרטים בארץ – ביניהם "חתונה מאוחרת", ובארצות הברית, למשל בסרט הטלוויזיה "משה" לצד ברט לנקסטר. ואשתקד, ב"סיפור על אהבה וחושך" לפי ספרו של עמוס עוז, שביימה נטלי פורטמן (דינה הנה גברת קלאוזנר).

שיחקה בסדרות טלוויזיה כגון "סברי מרנן". הופיעה מעל אלף פעם בהצגת יחיד "מיטה-מטבח-מיטה" שביים דן אלדד, בעלה מזה חמישים שנה ואבי שני ילדיה, דן ותמר (שלמדה עיצוב תפאורה). מאז שנת 2014 היא מופיעה בפרויקט נמל קיסריה לקידום התיירות הבינלאומית (תפקידה – אימה של חנה סנש). עשרים שנה היא מנהלת אולפן למשחק והופעה בצילומים ומנחה סדנאות משחק. זכתה בפרס אמ"י  ו"פרס אריק אינשטין".

אז כיצד, עם כל הרזומה הזה, כמעט שלא הבחנתי בדינה דורון במרוצת השנים?

כנראה משום ששמה כבר אינו מופיע ב"אותיות הגדולות" של כוכבי ההצגות אלא בשורות הצפופות הקטנות של שמות השחקנים שאותן רואים כבר בדרך ליציאה מהאולם. היא ממשיכה לשחק, אפילו הרבה – אולם כרגיל בתפקידים משניים. הגיל עושה את שלו. היא בתפקיד האם של גיבור הדרמה, לעיתים החותנת, החמות, הסבתא שלו. פעם הביעה חשש להיתקע בתפקידי נערות מתבגרות. סכנה זו חלפה.

המשחק חייב להימשך. בימים אלה מופיעה דינה דורון בתיאטרון באר שבע. ובעוד בנה דן אלדד עולה על במת המשפטים בתפקידו החדש כממלא מקום פרקליט המדינה, עולה אימו על במת ההצגה החדשה "הדירה של רוזה" ומגלמת בת שמונים הממאנת להיכנס לבית אבות.

תקוה וינשטוק

 

* * *

"המפגש הזה מסקרן אותי"

משה גרנות מראיין את אברהם ב' יהושע

(חיפה, 8.3.2000)

 

בחדר המגורים המהודר של משפחת יהושע אתה מרגיש מייד נינוחות וחמימות השופעת מהמארח. עוד לא הספקת להסיר את המעיל, ובולי שואל אותך: "מה תשתה? מה תאכל?". וכשאתה מבקש רק תה "חיוור" ללא סוכר וללא ממתיק, אתה רואה על פניו את האכזבה הגדולה, הדומה להפליא לאכזבתם של הורים מודאגים לנוכח סרבנותם של ילדיהם בני העשרה להלעיט עצמם באוכל "מזין ובריא". "אולי תשתה משהו חריף? ויסקי? ראיתי לאחרונה סרט על פי המחזה של אלבי, 'מי מפחד מווירג'יניה וולף?', ושם הוויסקי זורם כמו מים, ובלעדיו לא היתה שום אפשרות להגיע לשום קונפליקט רוחני או פסיכולוגי."

אני, שרק מריח אלכוהול מקבל סחרחורת, שוב מתנצל, לדאבון לב המארח.

בתום הריאיון הביט בולי על אוזני ההמן והעוגיות שהיו על שולחן הזכוכית (המרשים מאוד בצורתו וגודלו), ושלא נגעתי בהן, ושוב מפציר: "מה להכין לך? משהו לאכול? לשתות?"

"אני נראה כל כך מורעב?"שאלתי, והוא ענה לי: "האמת היא שכן...

את שאלות הריאיון ניסחתי מיספר פעמים, שיניתי את סדרן, ושוב שיניתי – אני מודה שהיתה בי יראה, הגם שאני מכיר את בולי היכרות אישית מזה שנים רבות; אבל הרי מדובר לא רק בבולי, האיש המלבב היושב בכורסה מולך ועושה שמות ברעמת תלתליו, חותך את האוויר בידיו, מחייך, מתרגש, שופע טוב וחמימות – אלא באל"ף בי"ת יהושע, שהוא לא רק הסופר המוביל בספרות העברית, אלא – תופעה ייחודית בספרות העולמית. הצעתי מיספר כללים לראיון, וכצפוי, קיבל את כולם ללא הסתייגות. בעיקר היה חשוב לי שיסכים לאורכן של השאלות, שכפי שיסתבר להלן, נזקקו ל"תמיכה ראייתית" מתוך כתביו ומכתביהם ודבריהם של אחרים. כאמור, את המשוכה הזאת עברתי בקלות.

 

מ.ג.: קראתי מאמר מעניין של דורית זילברמן על ספרך "מסע אל תום האלף" (מאזניים מאי 1997), שם היא מציעה לראות באסתר-מינה מעין פמיניסטית מן הסוג הראשוני, זאת שנאבקת במגרש הגברי (אין לה רעלה, מתפללת בבית כנסת של נשים שבו יש חזנית), ואילו באשתו השנייה של בן-עטר היא רואה מעין פמיניסטית מן הסוג הנועז יותר: היא אינה מבקשת להגביל את הגבר, אלא היא מבקשת שוויון מיני – כמו שמקובל שלגבר תהיינה שתי נשים, כך היא רוצה שיהיה מקובל שלאישה יהיו שני גברים. רעיון כזה הוא, לדעת זילברמן, קשה לעיכול אצל הגברים, המתוכנתים להבטיח לעצמם את הידיעה מי הם הצאצאים שלהם. על כן א"ב יהושע היה "מוכרח" להרוג את האישה השנייה. "מגיע" לה עונש מוות על עצם המחשבה על גבר שני. כך נוהגת הספרות הגברית מאז ומעולם, ולראיה מביאה זילברמן את אנה קרנינה שטולסטוי קבע לה "עונש מוות" על העזתה לחתור לגבר שני, וזה היה גם גורלה של מאדאם בובארי מידי פלובר.

האמנם גזרת על האישה השנייה עונש מוות מן הטעמים שזילברמן מביאה?

 

א.ב.י.: זה מאוד מעניין, וזה גם לא יכול להיות לגמרי לא נכון. אך נראה לי כי ההכרעה בעניין זה אינה יכולה להיות אינטלקטואלית, אלא קיומית. בן-עטר, הגיבור של ספרי, לא היה יכול להסכין עם ההתרסה שמה שהוא עושה איננו נכון. האישה השנייה עצמה חשה שבגלל דבריה הובסו בעלה ומשפחתה, היא חשה אשמה, שבעקבותיה באה מעין ענישה עצמית. בן-עטר לוחם למען הכרה בו ובמה שהוא מאמין, וזה בלתי נתפס עבורו שנרתעים ממנו, שהוא נחשב לנחות מבחינה מוסרית. על כן, ייתכן כי בגלל שהבין לאחר הצלחת המשפט הראשון, שהוא בכל זאת לא יצליח להחזיר את אסתר-מינה מרתיעתה, ושהיא מוכנה אפילו להתגרש מאבולעפיה ורק לא לקיים איתו קשרים, הוא מסכים להמשיך במסע הקשה והמסוכן אל תוך לב אירופה, לא כל כך בגלל שהוא באמת מאמין ששם בוורמייזא ייחרץ משפט לטובתו, אלא שאולי בלא מודע שלו הוא קיווה שאיך-שהוא במהלך המשפט תנשור ממנו אחת הנשים, ובדרך אחרת הוא ישיב את הלגיטימציה לעצמו. בעקבות המסע והאסון נרקמת מעין הבנה ביני ובין הקורא שבן-עטר שוב לא ייקח אישה אחרת. הוא מטמיע את האישה השנייה בראשונה ועובר תהליך אל המונוגמיה. האישה הראשונה מעבירה אותו בסוף הספר את תהליך החניכה הכואב עבורו אל המונוגמיה.

 

מ.ג.: ומה בדבר טענתה של דורית זילברמן שבשל היות ספרך "ספרות גברית", אין בידך ברירה אלא "להרוג" את האישה המבקשת שוויון, כמו שעשה טולסטוי...

 

א.ב.י.: ב"אנה קרנינה" המסר הוא לגמרי אחר, הוא קשור במוסד הנישואין – הספר מציג שני מודלים שונים של חיי אהבה. אהבה ללא מסגרת הנישואים, זאת אהבה בין אנה וורונסקי, ואהבה שמסגרת הנישואים סוככת עליה – אהבתו של הזוג השני ברומאן – לווין וקיטי. אנה קרנינה קוראת תגר על מוסד הנישואים. היא לא מאמינה בו. להיפך, היא חושבת שהוא משחרר את האהבה מן הצורך להתאמץ ולהוכיח את עצמה יום יום. אנה קרנינה אינה מוכנה להינשא לוורונסקי, למרות שהיתה לה אפשרות כאשר קרנין היה מוכן לתת לה גט. זה המרד הגדול של אנה, מרד במוסד הנישואין, ולכן הרומאן הזה עדיין רלוונטי לאחר מאה ושלושים שנה מאז פרסומו, והוא יהיה נצחי גם בעתיד, כי הוא נוגע בשאלות יסוד. ההכרעה של טולסטוי, לפחות ברומאן, היא ברורה, והיא נגדה, למרות ההבנה והאמפתיה למעשה הטראגי שלה. בלא מסגרת נישואין חיי האהבה הזוגיים הולכים אט אט ומורעלים מתוך עצמם. אין כל סיבה להתאבדותה של אנה. ורונסקי לא בגד בה, ואהבתו אליה היתה גדולה ועצומה (בסוף הרומאן הוא בעצם הולך אף הוא להתאבדות), ובכל זאת חיי האהבה שלהם לא החזיקו מעמד.

 

מ.ג.: באותו המאמר טוענת דורית זילברמן שב"מסע אל תום האלף" רצית לגבור על "המחיקון האשכנזי" (מונח של סמי שלום שטרית, המתריס על קיפוח מכוון של התרבות המזרחית), ועל כן חיברת נאראטיב ספרדי. האם היא צודקת?

 

א.ב.י.: הנושא מופיע בחלק גדול של ספריי: "מר מאני", "מולכו", "המאהב", "גירושים מאוחרים". מה שמעסיק אותי זה המפגש בין מזרח למערב. המפגש הזה מסקרן אותי. לי אישית יש תרבות מערבית, מה שמכונה תרבות נוצרית, להבדיל מתרבות מוסלמית. הכוונה ליהודים שתרבותם צמחה בתוך סביבה נוצרית, בתוך זה גם יהודים בולגרים, ספרדים הולנדים וספרדים אנגלים. יש ואריאציות בין מזרח אירופה למערבה, אך בגדול מדובר על תרבות נוצרית מול מוסלמית. לפני השואה חיו 95% מהיהודים באירופה, ורק 5% בארצות האיסלאם. הציונות התייחסה אל המזרח כאל מיעוט, כאל "עדה". באה השואה והשמידה 6 מיליון יהודים "מערביים" (ואין זה חשוב לצורך העניין אם הם גרו במזרח אירופה – התרבות היתה מערבית-נוצרית). הוסף לכך שרוב היהודים המערביים לא עלו ארצה, ואילו רוב היהודים שחיו בארצות האיסלאם כן עלו לארץ, והרי לך מצב שנוצר, בו האוכלוסייה במדינה בנויה חצי חצי. לכך נוסף העניין הפלסטיני, והרי לך מפגש, דיאלוג, סימביוזה, קונפליקט – שמהלכם מעסיק אותי. אין פה נאראטיב ספרדי. אני כותב על דיאלוג, על מפגש מסקרן. "מסע אל תום האלף" הוא לא רק סיפורו של בן-עטר, אלא גם סיפורה של אסתר-מינה  נכון שהסיפור עוסק בתקופה הפוכה מזו שבה היינו לפני השואה. לפני אלף שנה אירופה הייתה מפגרת וברברית, ורוב היהודים, 95%, חיו בארצות האיסלאם, ורק 5% חיו באירופה הנוצרית. הדמוגרפיה התהפכה מאז. קשה להגיד עליי שאני מגויס לנאראטיב ספרדי, אלא למוטיב הדיאלוג והקונפליקט בין מזרח למערב.

 

מ.ג.: אחת הסיבות שששתי לראיון הזה, מלבד עצם העונג לשמוע את דבריך, היתה הכוונה לשאול אותך שאלה שמנקרת במוחי הרבה שנים, ולמרות שאנו מכירים לא מהיום, מעולם לא העזתי להעלות אותה על דל שפתיי. אתה סופר מאוד מעורב בתחום החברתי והפוליטי, ורבים רואים בך את הסמן המוסרי של עולם הרוח הישראלי – איך זה שמעולם לא התקוממת נגד ההכפשות האנטישמיות ממש שהוטחו באשכנזים. אני אזכיר בקצרה את הגלים העכורים ששטפו את המדינה: אחרי משפט אהרון אבו-חצירא קראו מאוכזבי המשפט, ביניהם משפחת השר עצמו, להקים מדינה ספרדית "נקייה" מאשכנזים, שלמה צדוק קרא לירות באשכנזים ברחובות, נחום מנחם קרא לנשל את האשכנזים מרכושם ולחלקו למי שמגיע להם "בדין". על קירות האוניברסיטה היה מרוח "אשכנאצים!" – על קירות התיאטרון היה כתוב "אשכנזים לבוכנוואלד!" – על האנדרטה לראשוני תל אביב בשדרות רוטשילד היה כתוב "מוות לאשכנזים!"

מה שהדהים היה שאיש מאנשי הרוח המזרחיים או הספרדים לא מחה על הזוועה הזאת. אדרבה, אמנון שמוש אמר באותה הזדמנות ש"המילה 'אשכנזי' היא סינונים לחרדי מגעיל, קיצוני ומעורר סלידה," ארז ביטון כתב אז את השירים על הקיפוח ועל הנתק מתרבות דיזנגוף (המשורר "המקופח" הזה היה לימים יו"ר אגודת הסופרים, גר בטירה ומכוניתו יקרה מדירתי). השר אוזן מינה את שלמה צדוק (שאיים ברצח אשכנזים) למשרה רמה במשרדו. מוני יקים טען שיש לו "קופירייט" על גידוף הזוועה "אשכנאצים", כוכבי שמש טען שהאשכנזים הם טטרים ומונגולים והציע לאנשי אש"ף לפגוע בקיבוצים, שם יש אשכנזים, ולא בעיירות הפיתוח, שם יש מזרחים. כוכבי שמש דרש להפסיק את העלייה מרוסיה המדכאה את המזרחים. סמי מיכאל, דמות בעלת השפעה אדירה, תיאר את האשכנזי ב"שוווים ושווים יותר" כמפלצת והעניק לו את השם ז'ידוביץ. זו ממש אנטישמיות.

אני מודה ומתוודה שציפיתי כי תתערב, כי תעמוד בפרץ, אך אתה לא השמעת את קולך, כאילו לא מדובר במכה נוראה שנחתה על החברה הישראלית. כקורא ספרות כפייתי ניסיתי למצוא הסבר לשתיקתך זאת בכתביך, ואני מודה שמה שמצאתי, צבט לי את הלב: ב"מר מאני" הגיבור מתחלחל לאפשרות ליהפך לאשכנזי, ב"מסע אל תום האלף" מודגש שהאשכנזים הם צאצאי הוויקינגים או הסאכסונים (ע' 65, 95). באחד הראיונות שלך ל"ידיעות אחרונות" ציינת שאביך ראה בהצלחה שלך נקמה. במי צריך היה לנקום? ועל מה?

 

א.ב.י.: אל"ף, אתה רוצה להתהפך לספרדי? לא. אז למה שאברהם מאני ירצה להתהפך לאשכנזי? אבל לאברהם מאני היתה גם סיבה טובה מאוד לא להתהפך לאשכנזי. האשכנזים שהוא מדבר עליהם ב-1848 בירושלים הם חבורת היישוב הישן שחיה על החלוקה. זאת היתה עדה מנוונת ביותר, ובשביל אברהם מאני זאת היתה ירידה והשפלה להצטרף אליהם, רק כדי להישאר בירושלים לאחר שכספו נגמר. זאת, כמובן, הסיבה הגלויה. הסיבה הסמויה היא שהוא פחד להישאר עם כלתו, שאיתה הקים לו זרע במקום בנו, ושהחלה מתאהבת בו. אשר לחשדו של בן-עטר שיש דם זר באשכנזים, זה עניין שלו, לא שלי. בקונפליקט שלו עם אסתר-מינה הוא רוצה להכתים אותה בדם זר. עבורי דם זר בעמנו הוא רק ברכה. יש ודאי דם זר בעדה הספרדית. אז מה? בכלל הטעות לייחס את דברי הגיבורים ומחשבותיהם למחבר היא טעות גדולה. כל הערך והתענוג של הכתיבה הוא ליצור אנשים שחושבים ומרגישים אחרת ממני. אילו הייתי רוצה שכולם יביעו את דעותיי ברומאנים שאני כותב, מוטב היה לי לכתוב רק מאמרים, זה היה בהיר ומועיל יותר.

אשר לכל האמירות הקשות, התקיפות והאבסורדיות לגמרי נגד האשכנזים, שנאמרו על ידי אנשים שונים, אני ראיתי אותם כמשהו שולי ולא מייצג את עמדת הרוב המכריע של בני העדה המזרחית...

 

מ.ג.: גם "אשכנזים לבוכנוואלד!" לא מביא אותך למעמד המרשה לך לנזוף? כשבעולם מכחישים את השואה, או ממזערים אותה, אנחנו מתקוממים – אבל אצלנו מותר: בבית ספר "קדמה" של סמי שטרית בתל אביב עשו את זה בפרהסיה, ואנשי הרוח שלנו שתקו!

 

א.ב.י: רובם המכריע של בני עדות המזרח הם מצביעי הליכוד והם נתנו כבוד מוחלט לכל הסמלים הלאומיים שלנו, ובוודאי שמצביעי הליכוד היו האחרונים שיגידו משפט כמו "האשכנזים לבוכנוואלד." אתה יודע כמה חשובה השואה במחשבה הלאומית, שבגין היה המבטא המובהק שלה. אני צריך להגיב על כל מה שאיזה מטורף כותב על קיר של בית כנסת או אנדרטה? גם אלו שכתבו "המתנחלים פאשיסטים ונאצים" לא היו ראויים לתגובה. גם אלו שכתבו "מוות לערבים." אני ראיתי חובה לעסוק בעניינים שעומדים במרכז הוויכוח הלאומי, ולא בהתבטאויות מטורפות ושוליות. אבל כל זה לא צריך להשכיח שהיתה גם אפליה ברורה, סוציולוגית וכלכלית, במיוחד בשנות החמישים, נגד יוצאי ארצות ערב, אפלייה שעליה ביקשה תנועת העבודה סליחה, אפלייה שתועדה בספרי הסוציולוגים החשובים ביותר שלנו.

 

מ.ג.: אני מבקש לדעת איך אני, שחייתי במעברה ואכלתי קש כמו כולם, גרמתי לקיפוח  שבגללו אני צריך לשאת עוינות כזאת... למה צריך לשפוך עליי טונות של שנאה? אחרי משפט דרעי הגיע כתב הטלוויזיה ציון נאנוס לאור-יהודה, וכל הקהל ברחוב אמר לו שיש מזל שהוא מזרחי, אחרת לא היו נותנים לו להיכנס לעיר – וכל זאת לעיני כל ישראל בטלוויזיה...

 

א.ב.י.: דרעי וש"ס זה כבר עניין אחר, לא בגלל התבטאויותיהם, אלא בגלל עצם התופעה הפוליטית הרגרסיבית מאוד בעיניי, שבה מפלגה פוליטית מתארגנת על בסיס אתני בלבד, נשלטת על ידי רב, בלי מתן ייצוג הולם לנשים, שמבקשת ליצור לה אחוזה נפרדת בתוך מדינת ישראל. קבוצה אנטי ממלכתית, שמעניינים אותה רק ההטבות לאנשי שלומם. נגד התופעה הזאת יצאתי כמה פעמים, ועדיין אני מאמין שטוב היה למדינת ישראל אם ברק והליכוד היו מקימים יחדיו קואליציה אחרי הבחירות האחרונות כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-ערבי, להעמיד חוקה למדינת ישראל, להפריד טוב יותר את הדת מן המדינה, לגייס את בחורי הישיבות, לחזק את הזהות הישראלית ולדאוג דאגה אמיתית ובעלת תוקף לצמצום הפער הכלכלי.

 

מ.ג.: כשנדברנו על פגישה לצורך הריאיון אמרת לי: "אם אני אחיה, ואתה תחיה, והמדינה תחיה – ניפגש ב-8.3.2000". אני התחלחלתי: ברור שחיינו קצרים, והסוף יכול להפתיע בכל רגע, אבל אני ממש לא מסוגל לדמות בנפשי את האפשרות שהמדינה לא תתקיים לאורך ימים. כשסוקרים את היצירה שלך קשה שלא להתרשם שדבריך הנ"ל אינם מן השפה ולחוץ – יש שם רמזים רבים לארעיות בכלל, ולארעיות המעשה הציוני בפרט: ב"מול היערות" הישראלי עצמו מאפשר את שריפת היער "הציוני" כדי שיתגלה הכפר הערבי ההרוס. ב"המאהב" נחשבת ודוצ'ה ארמוזו (שגילה כגיל הציונות!) למתה כבר ב-1948, הסיפור מתחיל בזה שהיא מצויה בתרדמת, וכשהיא נמצאת בקרבתו של נעים, הנער הערבי החיוני – היא מתה. המנוע של המוריס של גבריאל המאהב הוא משנת 1947, והוא רקוב לגמרי. גבריאל עצמו מוצא מפלט  מן ההוויה הישראלית הצבאית ב"מיני-גלות", אצל החרדים במאה שערים. הוא בוחר בחיי לילה (אותם חיים נברוטיים שחיים הזז נתן להם איפיון בסיפורו "הדרשה"). אדם נתקע במכונית משנת 1947 ליד הגבול עם נעים, הנער הערבי, זה ששכב עם בתו, על הקונוטציות שמעשה זה מעורר. יש, כמובן, סיפורי אובדן אחרים, כמו "מסע הערב של יתיר" ו"גאות הים". בחלק מיצירותיך יש, כאמור, תחושה שאסון מרחף על המעשה הציוני. אתה באמת חושש שהציונות היא כל כך פגיעה?

 

א.ב.י.: יצירות ספרותיות מטבען חותרות אחר החרדות, בודקות אופציות שמעבר למציאות הנגלית. במשאל שעשו בין מבקרי ספרות נבחר הרומאן של עגנון "תמול שלשום" כרומאן של המאה הזאת. הרומאן הזה נגמר בכך שהגיבור, יצחק קומר, מתחתן במאה שערים, ולבסוף ננשך על ידי כלב, ומת בייסורים קשים. מין חזון אפוקליפטי נורא לגבי סופה של הציונות. האם זה מה שעגנון חשב באמת על הציונות? בוודאי שלא, אבל הוא סימן באופן קיצוני ביותר גם את האופציות הקשות, וביטא חרדות עמוקות. יצירות ספרותיות אינן מצעי מפלגות, אינן ניתוחים היסטוריים מהימנים, או סקרים סוציולוגיים של עמדות ודעת קהל. יצירות ספרותיות מנסות בדרכן המיוחדת להיכנס לכמה מחילות נסתרות בתוך ההוויה ולראות מה הרעל המצוי בתוכן. והנה, למרות שמצבנו היום מכל הבחינות – כלכלית וצבאית, וגם מבחינת ההתקדמות אל עבר השלום – הוא לאין ערוך יותר טוב ממה שהיה בעבר, עדיין אנחנו מלאים חששות ופחדים, בעיקר סביב היכולת שלנו לגבש באמת זהות לאומית שיהיה לה ציר משותף, ושיהיו הסכמות אמיתיות לגבי ערכי יסוד נכונים. זאת הבעייה היום, והיא קטנה הרבה יותר מן הבעיות הקיומיות שהתמודדנו איתן בעבר. הציונות הצליחה במשימה העיקרית שלה – להקים מדינה עצמאית לעם שכל ההיסטוריה שלו פחד לחזור לארצו והעדיף את הקיום בגולה, לא מפני שהוא נראה לו טוב ונכון, אלא משום שפחד להיות רק עם עצמו. והנה, השואה הכריחה אותנו להבין את הסכנה הקיומית הנוראה בפיזור בין האומות, ואת החובה המוסרית ליטול את גורלנו בידינו. אנחנו עשינו כבר דרך חשובה וארוכה. עכשיו צריך להפנות את המבט פנימה, אל תוך החברה, וזה כבר במסגרת הבעיות של כל עם ומדינה, ואין שום סיבה שניכשל בזה. אתה מדבר על "מול היערות", "מול היערות" הוא סיפור המדבר על כוחה ההרסני של ההדחקה, לאומית או אישית. הגיבור המסית את הערבי לשרוף את היער כדי להתנקם על כישלונו האישי, משתמש בהדחקה הלאומית האומרת: לא היה כאן מעולם כפר ערבי, והיער של קק"ל הוא טבעי. כן היה כפר ערבי שנהרס בצדק, או שלא בצדק, במלחמת השחרור. עכשיו נטוע עליו יער. אם ישרפו את היער, הכפר לא ייבנה מחדש, אבל צריך להיות מודעים לעבר ולנהל איתו דיאלוג מפייס, חדש. בכלל הגיעה השעה שניפרד מן המיתוסים שהדריכו את זהותנו במשך אלפי שנים, ונקנה לעצמנו תודעה היסטורית שהיא תמיד מעוגנת בזמן ובמקום, ומדברת על דברים יחסיים, ולא אבסולוטיים, ופועלת יותר בתוך קונטקסט רחב יותר של היסטוריה כללית של עמים אחרים. כך נקבל מבט יותר מפוכח, יותר מדויק, על עצמנו, ולא נתלהם כל הזמן ביצירת מיתוסים, ובניתוצם.

 

מ.ג.: בהקשר הזה, מה דעתך על העיבוד שעשו בטלוויזיה ל"מול היערות"?

 

א.ב.י.: העיבוד ממש איננו קשור לסיפור שלי. עיבוד לסרט הוא תמיד פרובלמטי. העיבוד היחיד שממש הלכתי איתו היה העיבוד של רמי לוי ל"מר מאני". הרגשתי שזה מתאים לציפיות שלי. היתה בעייה עם השפות השונות שהכבידה על הקליטה.

 

מ.ג.: חלק חשוב של היצירה שלך בנוי בצורה של מונולוגים, או מעין מונולוגים. אני מתכוון ל"המאהב", "גירושים מאוחרים", "מר מאני". על פניה נראית "תחבולה ספרותית" זו "לא טבעית". לא סביר שמתקיים מין שיח כזה, ואף על פי כן, זה תפס את הקורא. יש פה בוודאי איזה סוד שלא עמדתי על טיבו.

 

א.ב.י.: המורה של זרם התודעה היה ג'יימס ג'ויס ב"יוליסס". מונולוגים פנימיים יש ביצירות רבות. ב"המאהב" יש מונולוג פנימי ללא נמען, וזה לא זרם התודעה, זה דומה יותר לסיפור בגוף ראשון. דרך זאת תמצא אצל פוקנר, זו לא המצאה שלי. קל להזדהות עם דובר כזה, זה ישיר ומהיר, זה לא מסובך מבחינה ספרותית. אין כאן שום סוד, זה מצליח לרבים. ב"מר מאני" אין מונולוג, אלא דיאלוג חסר, ועל זה, נדמה לי, אני יכול לרשום פטנט. לא מצאתי דרך זאת בספרות העולם. את הצד השני הקורא צריך לנחש. האמת היא שמאוד חששתי. ניסיתי קודם דרך זאת בפרק אחד ב"גירושים מאוחרים", וזה עבד. על פי הדגם הזה בניתי את "מר מאני". השיטה מפעילה את הקורא, ומסתבר שהקורא מוכן לעבוד. כדאי לכתוב למען הקורא הטוב.

 

ג.מ.: מעולם לא הסתרת את הערצתך לעגנון ואת השפעתו עליך. בספר "השיבה מהודו" היה לי הרושם שאתה מנתב את הקורא אל עגנון: בנג'י עומד ליד ביתה של דורי, אלמנתו של לזר, ו"ידיו מרחפות על כפות המנעול" (כמו ידיו של הירשל ב"סיפור פשוט"). הסיפור עוסק באישה אסורה על הגיבור, וכמו עגנון ב"שירה", גם אתה כמחבר "לומד" מקצוע "רחוק" (ב"שירה" הרבסט חוקר קברים נוצריים מתקופת הביזנץ, ב"השיבה…" בנג'י רופא מרדים). לבתו של בנג'י קוראים שיבה על שם האל שיווה, וגם כאן יש לפחות דמיון בצליל לשירה (שידה) נציגת השטן ברומן של עגנון. אני תמיד כואב כשאני נתקל בשאיבה מודעת כזאת מעגנון – מדוע אתה החלטת לנקוט קו כזה?

 

א.ב.י.: אני מכיר את היחס העויין שלך ליצירת עגנון. בשבילי עגנון מאוד משמעותי. דוסטוייבסקי אמר בזמנו: "כולנו יצאנו מתחת האדרת של גוגול." גם אנחנו, כל הדור שלי הושפע מאוד מעגנון – אני מתכוון לעמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, אפלפלד, אורפז. היחיד שהוא "נקי" מעגנון הוא ס' יזהר. הדור החדש כבר מקבל מכלי שני את עגנון. עגנון הוא ענק. פעם התייחסו להזז ולעגנון כאל שני מובילים בספרות העברית. איפה עגנון ואיפה הזז! כמו שהרוסים היום, למרות כל התמורות, מושפעים מהספרות הרוסית הקלאסית, וכמו שהצרפתים מושפעים מפרוסט, כך הספרות העברית מושפעת מעגנון. אלי שבייד אמר שכל הסופרים עברו דרך ההר הזה שנקרא עגנון, אך כל אחד פנה לכיוון שונה. אצלי ההשפעה מוטמעת במחזור הדם, כמו שפוקנר מוטמע בי. ובאשר ל"על כפות המנעול", הרי אתה יודע שזה לקוח משיר השירים. "מסע אל תום האלף" יצא בסגנון אחר, זה סיפור בעל סגנון "בלי אבא". עכשיו אני כותב דבר חדש, ואני אינני יודע היכן אני שם מבחינת הסגנון. אני לא התביישתי מעולם לחשוף את ההשפעות, להן אני נתון: פוקנר, קפקא, קאמי, עגנון. אנחנו כותבים בתוך מסורת ארוכה של ספרות. אף אחד מאיתנו לא המציא את הגלגל בעצמו.

 

מ.ג.: הגם שאינך שש לדבר על הסמלים ביצירתך, אין מנוס מלהזכיר את העניין: ב"מולכו" יש תחושה של גודש בסמלים (מולכו – מולך, שלמה מולכו;  הגיבור נקלע ל"אורפאוס" במקום ל"דון ג'ובני"; יש שם ארבע נשים, כמו ארבע אימהות, להן נזקק האנטי גיבור; הביקורים במרתפי בירה; המרתף בו מאוחסן הארון, הציון של מולכו על האחסון – "טוב מאוד" מזכיר את הכתוב בתורתו של ר' מאיר – "טוב מות"; נטישת פאריס, מקומם של שדות גן העדן, ונסיעה לברלין – מקומו של האדס, שם הוא אינו חדל לבקר במאוזולאום ובמרתפים, הנעל שנופלת ליועצת המס, כמו לסינדרלה וכו'). ואף על פי כן, הגודש הזה  עובר די חלק, אולי מפני שאין להם השתמעות פוליטית. הספר מאוד כובש, למרות שמדובר בדמות מאוד אפורה. יש פה איזה סוד, שאולי תגלה לי.

 

א.ב.י.: ב"מולכו" מדובר על עבודת-אבל שלא נגמרה. הגיבור איננו משתחרר מאשתו המתה (איננו מצליח לראות את "דון ג'ובני"), הוא קבוע בהאדס כמו אורפאוס – כאילו נאמר לו שלא יוכל לקבל אישה חדשה עד אשר יגמור באמת את עבודת השחרור האמיתי מהמתה. יש הרואים ב"מולכו" את היצירה הכי טובה שכתבתי. פרופסור אחד, שאשתו נפטרה מסרטן, ציין באוזניי, שכשקרא את הספר חש כאילו שכבתי מתחת למיטתו וקלטתי את מחשבותיו. ובאשר לסמלים, הם לגמרי פרי דמיונך, ואיני חושב שהם קיימים ביצירה, אבל אותו חלק שהוא קיים, בדרך כלל, אני אינני מודע לו. אני בעצמי לא הבנתי מדוע מולכו איננו מסוגל להתחבר אל אישה אחרת. הרי אני ממש הבאתי אותו אל המיטה, ובאמת לא נזקק למאמץ מיוחד לשם כך – עד שקראתי את דבריה של מבקרת (שהיתה בעצמה חולת סרטן) שקלעה לדעתי בול: מולכו לא יכול לעשות את זה משום שאשתו בתוכו, הוא בלע אותה! זאת הארה מדויקת, זה הסביר לי מה עשיתי. יצירה ספרותית היא תהליך. היוצר איננו יודע מראש מה יקרה בה. אני לא ידעתי שמולכו יחזיר את האישה אל תוך השאול (בניגוד לאורפאוס). מה שאמרת על סינדרלה לא נדבק לי. גם נושא ארבע אימהות לא נדבק – הרי בין הנשים יש גם ילדה קוצ'ינית. ברור שמולכו מבקש לעשות את בת זוגו לחולה. היא אומרת לו: "אתה הֵמַתָ אותה" (כלומר, מולכו המית את אשתו). מולכו מסוגל להתחבר אל אישה דרך מחלה. הרבה דברים מתבררים לי אחרי הכתיבה, זה לא שאני מכין סמלים ומפזר אותם. בלא מודע של האדם יש גם סמלים, והם צפים.

 

מ.ג.: כל אצן מצטיין, כל צ'מפיון, מושך אחריו שובל של רצים. במידה מסוימת, אפשר לומר שללא שובל זה – אין לו קיום כמצטיין...

 

א.ב.י.: למה אתה חותר?

 

מ.ג.: אני כבר מגיע: המצטיין והשובל המשתרך אחריו רצים על אותו מסלול – כך הם הכללים. צורה אחרת של תחרות קשה להעלות על הדעת. מדוע, אם כן, בספרות האצים המצטיינים רצים במסלול נפרד? מדוע, למשל, אתה, מאיר שלו, עמוס עוז אינכם חברים באגודת הסופרים? פעם זה לא היה כך – גדולי הסופרים לקחו חלק בעשייה "הארגונית" הזאת: ביאליק היה הנשיא הראשון של אגודת הסופרים, גדולי הספרות היו מעסקניה העיקריים ותרמו את חלקם. איך אתה מסביר את העובדה שהמובילים בשדה הספרות היום הם במקרה הטוב אדישים לכל הנעשה באגודה?

 

א.ב.י.: אני חבר באגודת הסופרים, וגם באיגוד, אבל זו חברות פורמלית. מבחינה מעשית, אין לי מה לעשות שם. כשחזרתי מפאריס, בה שהיתי בשנים 1967-1963, הרגשתי שאני צריך להילחם על הזהות שלי, הרגשתי שאני חייב להיאבק על תכני הזהות שלי כדי שלא תהיה עוד מלחמה. אגודת הסופרים איננה המקום שאפשר לעשות זאת. אם לדבר, אם להיאבק – צריך לעשות זאת במקום שזה משפיע, בתוך תנועה פוליטית. באגודה יכולים לדבר, ואחר כך להצביע ולהחליט החלטה, וזו, על הרוב, תהיה החלטה הנוגדת את הקו שלי. באותם ימים היו רוב הסופרים בעלי קו מדיני ימני-ניצי – כך היה ברטוב, מגד, שמיר, הזז, אלתרמן. לא ראיתי את הזירה הזאת רלוונטית למאבק העיקרי. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשאתי הרצאה בפני אגודת הסופרים, ואף פרסמתי אותה. אני פשוט לא מצאתי את עצמי שם. אגב, גם עגנון לא ראה עצמו משויך לאגודת הסופרים.

 

מ.ג.: כך היה אז, ומה לגבי היום?

 

א.ב.י.: היום נראה לי שאני עוד פחות קשור. מזמינים אותי לאלף הרצאות, ויש לי פחות ופחות אנרגיה לעניינים ציבוריים. אני עמוס עבודה, אינני רואה איך אני מועיל למישהו שם. אם צריך לחתום על עצומה לטובת הסופר (פנסיה, תנאים סוציאליים), אני מיד אירתם. אבל אני באמת אינני טוב כמו אהוד בן עזר, למשל, שיודע ומוכשר לכך. אתה מצביע על ביאליק, ובכן, לביאליק לא היו ילדים, וכשהגיע לארץ הוא באמת כמעט לא יצר, ואולי באמת למשוררים יש יותר זמן...

 

מ.ג.: לאחר כל ריאיון נשאר המרואיין כשמחצית תאוותו בידו. אני מניח שיש שאלה שקיווית כי אשאל, ולא שאלתי. אם יש כזאת – אנא, שאל וענה.

 

א.ב.י.: הריאיון בכללותו נראה לי רלוונטי. אפשר היה לשאול שאלות קטנות יותר, טכניות יותר, אבל גם בשאלות הגדולות שלך ניתן לי כר לענות על מה שרציתי.

 

משה גרנות

 

אהוד: נדמה לי, שבניגוד לדבריו הנחרצים של א"ב יהושע – לפחות הסופרים פנחס שדה, יהושע קנז ועוד סופר נידח אחד – לא הושפעו כלל מעגנון, והדבר כלל לא הזיק ליצירתם. אולי דווקא – להיפך. אחד הסופרים, שכתיבתו הושפעה מאוד מעגנון – התוודה פעם באוזניי שאלמלא גילו המבוגר היה כותב את כל ספריו מחדש.

 

* * *

ההומור של דוסטוייבסקי ב"שדים"

בתרגומו של ש. הרברג

הוצאת ספרים "מצפה"

ירושלים תל-אביב תר"ץ [1930)

המספר מתאר את הפואימה של הסופר סטיפן טרופימוביץ וְיֶרְכוֹבֶנְסְקִי:

 

לספר את הסיוז'ט הנני מתקשה, כי לאמיתו של דבר אינני מבין בו ולא כלום. הרי זו מין אליגוריה בצורת לירית-דרמטית, ומזכירה היא את החלק השני של פאוסט. המחזה נפתח במקהלת נשים, אחריה באה מקהלה של גברים, אחר כך של מיני כוחות, וכתום כל אלה – מקהלת נפשות שלא חיו עדיין, אלא שמאוד מאוד יתאוו תאווה לראות חיים בעולם. כל המקהלות הללו שרות על מין דבר בלתי ברור עד מאוד, לרוב – על קללתו של מי-שהוא, אך עם גוון של הומור נעלה. אלא שהמחזה משתנה פתאום, ומתחיל מין "חג חיים", בו יתנו קולם בשיר גם רמשים; מופיע צב ובפיו מיני אמרי-קודש לטיניים, גם, – אם אזכור כמו, – אחד המינירלים הגיד שירו על מה שהוא, – לאמור, דבר שאין בו רוח חיים כל עיקר ועיקר. בדרך כלל עומדים הכול ושרים ללא הפסק, וכשהם משוחחים, הרי הם מחרפים מיני חרפות סתומות, אך גם זה במין גון של חשיבות נעלה. לבסוף משתנה המחזה שוב ומופיע מקום שומם, ובין סלעים משוטט איש צעיר בן-תרבות, התולש ומוצץ מיני עשבים, ועל שאלת הקוסמת: למה זה ימוץ עשבים אלו? הריהו עונה, כי בהרגישו בקירבו שפעת חיים יתירה, הוא מבקש לו נשייה ומוצא אותה בעסיסם של עשבים אלו, אך אדיר חפצו הוא – לאבד במהרה את שכלו (חפץ, שהוא, אולי, מיותר). אחר רוכב ובא פתאום על סוס שחור עלם שאין לתאר את יפי מראהו, ואחריו ינהה המון גויים איום ונורא, העלם הוא סמל המוות, וכל הגויים משתוקקים אליו. ובסוף, באחרון כל המחזות, מופיע פתאום מגדל בבל, ומיני אתיליטים משלימים סוף סוף את בניינו בשיר תקווה חדשה, ולאחר שהם משלימים כבר את בניינו עד מרום קיצו יקום מישהו, נניח, אדוני האולימפוס ויברח בריחה מעוררת צחוק, והאנושיות שהרגישה בכך כובשת את מקומה ומתחילה מיד לחיות חיים חדשים, עם תפיסת עולם חדשה.

["שדים", עמ' 8-9].

 

* * *

האם ייתכן שלא רק רמטכ"ל-לשעבר אחד הוא טמבל חסר-אחריות – אלא שלושה רמטכ"לים-לשעבר הם טמבלים חסרי אחריות?

 

 

* * *

נעמן כהן

כחול לבן: שפל המדרגה

מכחיש השואה, הגזען האנטישמי, אבא של מאזן, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, הגדיר את היהודים "טמאים" ומטמאים את הר הבית. (לאחרונה הגדירו הערבים את כל הר הבית כמסגד הקצה, אל-אקצא). ותבע לאסור על היהודים הטמאים לטמא את הר הבית ע"י הפיכת הר הבית ל"יודןריין".

כתנאי לתמיכה בממשלת בנימין גנץ תובעת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) למנוע מיהודים לטמא את הר הבית, ולהפוך את הר הבית ל"יודןריין", עצם הנכונות של בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד אפילו לדון בכך, מהווה שפל מוסרי. מעולם בהיסטוריה היהודית לא הגיעו מנהיגים יהודים לשפל מוסרי כזה של כניעה לגזענות אנטישמית.

 

מדמשק לארגנטינה ולארץ ישראל – מסע משפחתי

לפני שנים למדתי באוניברסיטת חיפה קורס מרתק על "הכנסייה הקתולית בימי הביניים". המרצה (בחסד יש לומר, אחת הטובות שהכרתי), גברת סופיה מנשה, היתה עולה חדשה מארגנטינה. כמרצה היא הקפידה מאד שנקרא לה "גברת מנשה". לנו הצברים זה נראה מוזר.

תלמידה בקורס מקריית שמונה, גם היא עולה מארגנטינה סיפרה לנו כבר בשיעור הראשון על עושרה הרב. לאבא שלה, היא סיפרה, יש כמה רחובות בבואנוס איירס.

 סופיה מנשה סיימה דוקטורט בהיסטוריה אצל פרופסור יהושע פראוור בהצלחה יתרה (בלי להיכנס למיטתו)  קיבלה פרופסורה, ועשתה קריירה אקדמית מפוארת.

הכרתי את הוריה. אימהּ, שרה כפטריוטית ארגנטינאית אף ניסתה פעם ללמד אותי טנגו. (היא לא הצליחה בגלל ה"צילייגעריות" שלי).

(לה קומפורסיטה מאת הצרפתי-ארגנטינאי שארל רומולד גארס-קרלוס גרדל):

https://www.youtube.com/watch?v=C0yzvOO8GZE

באותה עת היא ואחותה שעלו לארץ ב-1967 היו עסוקות בטרגדיה האיומה של המשפחה. אחיה קיקֶה נחטף ונעלם בארגנטינה ע"י שלטון הגנרלים הרצחני של חורחה רפאל וידלה הנשיא ה-43 של ארגנטינה, במה שנקרא "המלחמה המלוכלכת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%AA

בין עשרות אלפי הנעלמים היו גם כאלף וחמש מאות יהודים.

למדינת ישראל היו אז קשרים הדוקים עם המשטר בארגנטינה. והיא ואחותה בקשו לנצל זאת ובקשו פגישה עם ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ יגאל אלון. שר החוץ יגאל אלון קיבל אותן. הוא היה קורקטי, אך לא גילה אמפטיה, ואמר שמה שקורה ליהודים בארגנטינה אינו מעניינה של ממשלת ישראל, ודאי לא באופן רשמי.

לאחר זמן מה, לפני יציאתו של יצחק רבין לארגנטינה בהזמנת הפיקוד העליון של הצבא הארגנטיני, שהיה בקשר הדוק עם ישראל, נפגשו היא ואחותה עימו, יחד עם עוד משפחות של נעדרים מארגנטינה.

לאחר שחזר הודיע להם יצחק רבין שלא הצליח להעלות את הנושא בפגישותיו. האינטרס הפוליטי עלה על ההומניטארי.

עם המהפך הן כתבו מכתב לראש הממשלה החדש בגין שענה להן תוך שבועיים.  ביוני 1977 הן זומנו לפגישה במצודת זאב. בגין קיבל אותן בנשיקת ידיהן ע"פ מיטב המסורת הפולנית. בגין מיד הכתיב מכתב לשגריר ישראל שיטפל בעניינן. הן נסעו לבואנוס איירס עם המכתב מבגין ונפגשו עם רם נירגד השגריר.

השגריר נירגד אמר להן שלמרות האנטישמיות, היהודים בארגנטינה לא נרדפים בשל דתם ומוצאם, אלא משום מעורבותם בתנועות מחתרת שהחונטה גמרה אומר לחסל.

"אבל אחי לא היה מעורב בשום תנועת מחתרת הוא גר בבית עם ההורים ועבד קשה במפעל השטיחים. האם זה נראה לך התנהגות של איש מחתרת?" ענו לו.

נירגד, שהיה עסוק בטיפוח הקשרים עם ההנהגה הארגנטינית, לא עשה דבר למרות שנפגש אישית עם וידלה במשרדו.

שנה אחר כך קיבלו טלפון מקדישאי מזכירו של בגין כי אחיהן ישחרר בקרוב, והוא בגין, יבוא לקבלו בשדה התעופה.

קיקֶה מעולם לא הופיע.

האב רפאל שילם מיליון דולר לעסקן בקהילה שהבטיח להביא לשחרור בנו.

האב רפאל אף נסע לנתיבות לרב המקובל עושה הניסים ישראל אבו חצירא (אבי המחצלת) הבאבא סאלי, הרים לו תרומה נכבדה, והרב הבטיח לו שבנו חי וישוב הביתה.

מדיום הולנדי אליהם פנו  ענה שהוא רואה נחשולי ימים גדולים. בניגוד לאחרים הוא לא לקח תשלום.

אחת הדרכים להעלמת עצורים היתה באמצעות טיסות המוות. מעלים את העצורים למטוס ומשליכים אותם לים.

לפני שנה הוציאה פרופסור סופיה מנשה רומן תקופתי היסטורי המתאר את תולדות משפחתה:

 

סופיה מנשה, מדמשק לבואנוס איירס, מסע משפחתי עלום,

 ירושלים, 2019

https://carmelph.co.il/book/from-damascus-to-buenos-aires/

לא ברור למה נקרא המסע המשפחתי "עלום". ברומן ההיסטורי מתוארת המשפחה בשלושה דורות. הסבתא אמאל חסן שהיגרה מדמשק לארגנטינה, הבת שרה שנולדה בארגנטינה, והאח קיקֶה שנחטף ונעלם. שני החלקים הראשונים נכתבו בגוף ראשון מעין ממואר, והחלק השלישי בגוף שלישי. מכיוון שהמחברת היא היסטוריונית, לעיתים קרובות הסיפור הופך מממואר להרצאה היסטורית. זה פוגם באמינות הדמות מבחינה ספרותית, אבל נותן לקורא ידע על ההיסטוריה של ארגנטינה בכלל, ועל תולדות היהודים בה בפרט.

 

אמאל חסן (1900-1988)

אמאל חסן, נערה בת 14 מדמשק, נשלחה לבדה לארגנטינה ערב מלחמת העולם הראשונה. אחיהּ אליהו ברח לארגנטינה מאימת שירות צבאי בצבא הטורקי, והיא נשלחה בעקבותיו. משפחתה גם שידכה לה בעל (בלי שהכירה אותו) שחי בבואנוס איירס.

המסע הארוך מתואר על כל תלאותיו. בעגלה מדמשק לביירות, באונייה מביירות למרסיי בצרפת, וממרסיי לנמל דקר, ומשם לבואנוס איירס, אליה הגיעה ב-31 דצמבר 1913.

האח אליהו לא נמצא. כאילו בלעה אותו האדמה, הבעל המיועד התחתן בינתיים עם אחרת. הנערה הצעירה נשארה לבד במלחמת הקיום הקשה. קרובי משפחה דמשקאיים משדכים לה בעל, מוסא סווֶיד, רוכל, סוחר זעיר, והם מולידים שמונה ילדים.

אמאל חסן, מעתה בספרדית אמיליה סווֶיד, היא עקרת בית הנאבקת להאכיל את משפחתה. היא משמשת כל השנים עוגן למשפחתה העניפה, וגם עוזרת בפרנסתה. היא הביאה מדמשק את אמנות הריפוי העממי ע"י רקיחת עשבים, מסג' ריפוי כאבי גב, נקע בקרסול, ובמיוחד נגד עין הרע.

תיאור חייה של אמיליה מפיה בגוף ראשון גולש לעיתים קרובות להרצאה היסטורית על ארגנטינה, הרצאה הגורעת מאמינות הדמות של נערה ואישה אנאלפבתית חסרת השכלה הדוברת בקושי ספרדית, אך כאמור דרכה יכול הקורא ללמוד על ההיסטוריה של ארגנטינה בכלל, וההיסטוריה של הקהילה הדמשקאית בפרט. אבל זה מביא גם להגדרות אנאכרוניסטיות.

המהגרים מדמשק והמהגרים מחלב קיימו בארגנטינה קהילות נפרדות עם בתי כנסת נפרדים ובתי קברות נפרדים. אמאל-אמיליה מגדירה עצמה "שאמית" וקוראת לדמשק "אלשאם" ולעומת זאת קוראת לחלב "טורקיה" (עמ' 25).

הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים. צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש – המדינה האיסלמית בעיראק ובשאם).

(בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד, אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן).

 

שרה – פטריוטית ארגנטינאית 1924-1995

שריתה היא הבת הרביעית של אמיליה ומוסא סווֶיד. ילידת ארגנטינה הרואה עצמה תמיד פטריוטית ארגנטינאית. ואפילו נוטה לנצרות הקתולית. סיימה בית ספר יסודי ספרדי, והחלה בעזרה לפרנסת המשפחה כפועלת בבית חרושת לממתקים.

במסיבת תחפושות שאירגנה הכירה צעיר והזמינה אותו לרקוד טנגו, הוא סירב אבל נענה לבסוף. לאחר כמה שנים ב-1946 נישאו.

הבעל  רפאל מואדד בא גם הוא ממשפחה דמשקאית ענייה בת עשרה ילדים. סוחר זעיר שעשה חייל בעסקים ונהפך עם השנים למולטי מיליונר בעל עסקים רבים, ומנהל בנק של יוצאי דמשק, ואפילו זכה בפיס הארגנטינאי ב-30 אלף פזות, סכום גדול בזמן הזכייה.

גם אצלה גולש הכאילו-ממואר להרצאות היסטוריות מקיפות, למשל על קולונל חואן דומינגו פרון, ועל מריה אווה דוארטה-אוויטה, אותה היא העריצה. אבל שוב נותן תמונה על התנועות האנטישמיות בארגנטינה.

ב-1947 נולדה הבת הבכורה סופיה מרתה (סופיה ע"ש הסבתא מצד האב בערבית שפיאה). לידת בת במקום בן הביאה לאכזבה גדולה מצד האב שקיווה לברית מפוארת. הוא נטש בזעם את היולדת והתינוקת לכמה ימים. אפילו שקל להחליף את התינוקת בבן שנולד לשכנה בבית החולים. עד שנתרצה.

לאחר הולדת בת נוספת אמיליה ביאטריס, (אמיליה ע"ש הסבתא), שכונתה קטי, הגיע סוף סוף הרגע הגדול. נולד בן – נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ, והברית המפוארת שלו נחגגה בסעודה מפוארת עם רקדניות בטן, כמיטב המסורת הדמשקאית, כך גם בר המצווה שלו.

ב-1967 נישאה סופיה מרתה לחבר שהכירה בתנועת הנוער "החלוץ למרחב" ריקרדו (ע"ש ריצ'רד לב ארי) מנשה, שנקרא בתנועה רחמיאל, ובארץ רמי, שהיה ממשפחה חלבית.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים השניים עולים לארץ כחלוצים לקיבוץ נאות מרדכי. האב רפאל מתעניין אם אפשר לקנות להם מכונית בקיבוץ, אך נענה כמובן בשלילה, אך לאחר כמה חודשים כחלוצים בקיבוץ הם עוזבים את הקיבוץ לחיפה, והוא רוכש להם דירה ומכונית.

הבת השנייה נישאה בארגנטינה לאוסקר (בארץ אשר) קורנבלאו, גם הוא חבר בתנועה, אבל אשכנזי-פולני ממשפחה ענייה. נולדו להם שני בנים. רפאל ע"ש הסבא, ווולטר (בארץ גיורא), וכל המשפחה עולה לארץ בעקבות האחות הבוגרת.

שרה ורפאל נשארים עם בן הזקונים. נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ.

ב-8 במאי 1976 חזרו הביתה שרה רפאל והבן קיקֶה ממסעדה מפוארת. בפתח הבית חיכה השוער עם שלושה אנשים באזרחית ללא מדים שלא טרחו להזדהות, ואסרו את קיקֶה. רפאל התרוצץ בין תחנות המשטרה. באף אחת מהם לא היה צו מעצר. לאחר שעה ארוכה חזרו אותם אנשים עם נשק, ודחפו את שרה ורפאל למכונית וכיסו את עיניהם. הנסיעה ארכה יותר משעה. דחפו אותם למרתף. שם פגשו את קיקה מטושטש ללא יכולת דיבור והסבר מה קורה. שלושתם שכבו על הרצפה. קיקֶה סיפר שעינו אותו במכות חשמל.

אחד הסוהרים שאל את שרה: "גברת האם גם את חברה בתנועה המהפכנית של העם."

 "לא אדוני'" השיבה. "אני יהודייה."

"חבל, לא נוכל להסתדר, אני מוסלמי," ענה לה, תוך כדי הנאה מהבעיטות שבעט בקיקה אשר שכב לידה.

"אני לא מזיין אותך, כי את גם יהודייה וגם זקנה." הוסיף בפרץ צחוק לעגני. "הפרדי מבעלך, אנחנו מוציאים אותו להורג."

הסוהרים לקחו את רפאל וירו כמה פעמים באוויר ובצחוק פרוע דחפו אותו שוב לרצפה.

המילים האחרונות ששמה מקיקֶה היו בערבית: "אנא בח'אף" אני מפחד.

הצעיר שהרגיע את המוסלמי אמר: "עוד מעט נשחרר אתכם הביתה."

שרה ורפאל קמו מיד. קיקֶהֶ התעכב לרגע ושאל: "אדוני, אם יתקשרו אליי מהצבא המהפכני, מה עליי לומר?"

"חכה רגע בחורצ'יק, אבדוק עם הממונים."

כשחזר הודיע לנו: "גברת נשקי את בנך, עלינו לשאול אותו כמה שאלות נוספות ואחר כך נחזיר אותו הביתה בשלוםץ"

ואז נעלם.

כשעיניהם מכוסות דחפו אותם לאחר שלושה ימים ושיחררו אותם ליד מכוניתם. כשחזרו גילו כי עם החטיפה שדדו גם את כל דברי הערך, התכשיטים, והכסף המזומן שהיו בדירה.

שרה נפטרה בארץ בחיפה ב-1995 בת 71. רפאל מת ונקבר לידה ב-2013. עד סוף ימיהם לא ידעו במה הואשם וקיוו לשובו.

 

נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ.

הנסיך הקטן, או הכוכב שאכזב 1957-1976

לאחר ארבעים שנה, מחקר ממושך, וגביית עדויות רבות  הגיעה סופיה מנשה לחקר האמת.

הבן זכר היחיד במשפחה. היה בן יקיר לי אפרים. נסיך מלידתו שזכה לכל הפינוקים שכסף יכול לקנות.

בתיכון קנה לו אביו מכונית ספורט מהודרת. אבל ליבו של הנער היה נתון לסבלם של בני העניים בארגנטינה, ובעולם כולו, והזדהה עם כאב העולם. ה"וולט שמרץ". Weltschmerz

כנער הלך בתחילה לתנועת הנוער הציונית "בדרך" שיוחדה לנערי יהדות-ערב, אחר כך עבר ל"שומר הצעיר", אבל זה לא סיפק אותו, והוא הלך והקצין. אולי גם כמרד נעורים נגד הסמכותיות הדומיננטית של אביו. הוא נשבה כליל בקסם הרומנטי של אהרנסטו (צ'ה) גווארה, שדמותו קסמה לנוער. הוא הזניח את לימודיו בתיכון וסיים אותו ללא בגרות, עזב את התנועה הציונית והצטרף בסודיות גמורה בלי לספר להוריו או לאחיותיו – ל"תנועת הנוער הגוואריסטי", תנועת נוער מחתרתית שהגדירה עצמה "ארגון לאומי מרקסיסטי-לניניסטי, אשר ייעודו ההיסטורי הוא לכוון את הנוער למלחמה מהפכנית ואנטי קפיטליסטית בהשראת 'האדם החדש' של צ'ה גווארה."

אהרנסטו (צ'ה) גווארה היה רוצח המונים, סדיסט, ששימש כשופט ותליין.

לאחר שפידל אלחנדרו קסטרו רוס השתלט על קובה ב-1959, מונה ארנסטו (צ'ה) גווארה למפקד המשטרה של 'לה-קאבאנה', מצודה שהפכה לכלא. ולשופט הראשי של "בית דין המהפכה", אליו הובלו אנשים שכיהנו תחת משטר פולחניו של בטיסטה די סאלדיבר. עיתונאים אנשי עסקים סוחרים וכו'. צ'ה גווארה היה השופט המענה והתליין ושידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה.

גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. ממצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע." בנאום שנשא התנאה צ'ה בהוצאות להורג: "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות."

ב-1960 העתיק גווארה מבריה"מ את שיטת מחנות הכפייה אליהם נשלחו בגין "התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית, שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות השלטון, עצלות, השמעת מוסיקה מערבית, והומוסקסואלים."

הרציחות הנתעבות של חורחה רפאל וידלה לא היו גרועות יותר מאלו של ארנסטו (צ'ה) גווארה, אבל ברוח הימים ההם, אצל חוגים מסוימים בארגנטינה, הרציחות של ארנסטו (צ'ה) גווארה, נחשבו מוסריות יותר, שהרי כבר למדנו אצל פרופסור ישעיהו ליבוביץ שהערבים הם סובייקטיביים ויחסיים. ("טרומפלדור אמר: "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב? למות בעד ארצנו, או קוקה קולה?)

ומעבר לכך הנה עוד הוכחה למתנגדים לטענת מרקס שהוויה קובעת את התודעה.

כל בני המשפחה הגדולה והעניפה התפרנסו ממסחר, ברובו זעיר. ניצחון המהפכה עד כמה שהוא נשמע רומנטי היה ממיט אסון על המשפחה כולה, לא רק על המשפחה הגרעינית. אבל הרי מי שאינו סוציאליסט בנעוריו סימן שאין לו לב.

מנהיגיו במחתרת הגווארדיסטית שידעו לדאוג לעצמם ודאגו למלט את עצמם, סיבכו אותו בכך שהטילו עליו להתגייס למשטרה כדי שיוכל מתוכה לדלות ידיעות. כשבישר על כך להוריו ולאחיותיו כי ברצונו להתגייס למשטרה בגלל תנאי הפנסיה הטובים שלה קיבלו זאת בתימהון. מה לצעיר יהודי עשיר ולמשטרה. במשטרה דחו את בקשתו אך כתובתו נשמרה.

בשנת 2016 ביקרתי בבואנוס איירס. ליד קאזה רוזטה עדיין היתה הפגנה של אימהות הנעלמים במלחמה המלוכלכת. שלחתי להם את התמונה. (ראו למעלה בקובץ המצורף).

את הספר מסיימת סופיה מנשה במכתב האחרון שכתב לה. ברוח כמעט נבואית ציטט מספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי, על היעלמותו של הנסיך הקטן. וכותבת: זו גם בקשתי תפילתי: אם מישהו מבין קוראי יראה את קיקה אחרי ה-8 במאי 1976 או שמע דבר אודותיו, "עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ...

https://benyehuda.org/read/4041

 (ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, כותב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) את ספרו המפורסם "הנסיך הקטן" ומקדישו לידידו היהודי לאון וורת, המצוי בסכנה תחת שלטון וישי.

"הנסיך הקטן", גיבור ספרו הנפלא של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) מתייאש מהמבוגרים-בני האדם, ומאהבה נכזבת ומחליט להתאבד בנכישת נחש).

"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94

לסיכום ספר מרגש ומלמד שכדאי לקראו.

 

[אהוד: בשעתו סיפר לי חבר, ששימש בשליחות יהודית בבואנוס-איירס באותה תקופה, כי היתה השתדלות ישראלית להציל את הבחורים היהודיים שנאסרו ועונו. בתגובה נציגי המשטר הודיעו לנציגים הישראליים – כי כל צעיר יהודי שיתחייב לעזוב לצמיתות את ארגנטינה ולעלות לישראל, ישוחרר מיד ויישלח ארצה. ואולם הצעירים היהודיים, שהיו רובם שמאלנים קיצוניים, כנראה מעריצי צ'ה גווארה, סירבו להצלה הישראלית, והעדיפו להישאר כלואים בבואנוס-איירס – ולימים הושלכו כנראה ממטוסים לים וכך מצאו את מותם ההירואי במקום להגיע אלינו. אז אולי כדאי לא להאשים את ישראל במותם!]

 

התנצלות

בהמשך למכתבו של אלי דובדבני ("חדשות בן עזר" 1522) ברצוני להתנצל בפניו על שלא הצלחתי במאמציי להנציח את חללי צה"ל שנפלו ע"י האצ"ל בפרשת אלטלנה, ובהם פיקודיו:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

למרבה הצער נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין מסרב להנצחה מטעמים פוליטיים, ואילו כאן יוסף גיסנביץ-אחימאיר הכחיש בכלל את הריגתם.

נמשיך לנסות ובינתיים נאחל לו איחולי בריאות טובה ואריכות ימים.

 

הקמת ממשלה

הגזען הערבי-מוסלמי אחמד טיבי קבע ש"ארץ ישראל" הוא מושג קולוניאליסטי.

https://twitter.com/radio103fm/status/1236919697444143106

כוונתו של טיבי היא כמובן חיסול מדינת ישראל והמת מדינה ערבית-מוסלמית בשם פלסטין במקומה. האירוניה היא שטיבי רק מוכיח את פיליסטיניותו, שהרי אללה אלוהים הערבי לא הכיר כלל את השם פלשת או פלסטין, וקבע ש"ארץ בני ישראל" שייכת רק לעם ישראל על שתי גדות הירדן. (קוראן סורה 7 פסוק 132) .

ואיתו, עם טיבי – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.

ח"כ מרק"ח, תומא סלימאן, הגזענית היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, תובעת לבטל את חוק השבות כי אין בו יותר צורך:

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/429605

ואיתה, בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.

מנכ"ל חד"ש, הגזען האנטישמי, "המייחד" (דרוזי הוא כינוי גנאי מוסלמי), המרגל הסורי, מוחמד נפעא, קבע כי הברית בין הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לבין כחול לבן דומה לברית שעשה סטלין עם מעצמות המערב במלחה בהיטלר:

https://www.makorrishon.co.il/news/211979/

היטלר הוא – למי שלא מבין נתניהו.

אגב נפאע קבע בזמנו כדרוזי כי הזיהוי של נבי שועייב עם יתרו הוא רק תעמולה ציונית.

ואיתו – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.

הגזען הערבי-מוסלמי, פרופסור מרואן דוירי, מרצה לחינוך, ויו"ר עדאלה, כתב בביטאון הקומוניסטי "אלאתיחאד": "ניאבק לעקירת השם ישראל, לביטול חוק השבות, לריקון הכרזת העצמאות מתוכנה. אנחנו רוצים להיאחז באזרחות כמו עצם בגרון המדינה. האזרחות היא כלי לשם ניצול הסתירות בתוך החברה הישראלית וכריתת בריתות עם קבוצות אחרות בתוך החברה הזאת, ותוך שימוש בהשפעה של כוחות ומאזנים בינלאומיים."

למשל, ניצול מאבק הכוח בין נתניהו ליריביו, והתסכול העצום של תנועת העבודה לנוכח תבוסתה.

https://news.xoox.co.il/item_3607327.htm

ואיתו – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, יאיר למפל-לפיד, וארמנד-עמיר פרץ מהעבודה רוצים להקים ממשלה.

 

משטרת ישראל לוחמת בפשע

היה מזעזע לראות בתוכניתה של אדווה דדון את ניצולת השואה בת התשעים נעקצת ע"י "המטפלת" שלה, נגזלת מרכושה, והמשטרה לא מתייחסת:

https://www.mako.co.il/news-law/2020_q1/Article-0ea3ee6dce0c071026.htm

משטרת ישראל הרי אינה פנויה לטפל בפשע. היא עסוקה הרי רק בטיפול בפושע אחד הגדול מכולם. בנימין נתניהו.

 

שוחד עבור תקשורת עוינת

עמיתתי רחלה קומלוש אומרת שאם תובעים את נתניהו על מתן שוחד עבור תקשורת אוהדת – יש לתבוע את בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד עבור מתן שוחד לתקשורת עוינת.

נעמן כהן

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק עשרים

המשך על גג מגדל שלום עם טיה

בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ.

 

לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.

 

והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן "מאדאם בובארי", שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו...

עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל-אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.

 

חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי  וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג'ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג'ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת-החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי...

טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב"מוס" שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:

"אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל-אביב."

אחר-כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.

האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת "ממזר רציני," כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.

כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:

"טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה."

"מה?"

"את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?"

"אני בת כך וכך," ענתה. "ותודה על המחמאה."

"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "

"מרגישים שאני שופעת פוריות..." חייכה.

"כן."

ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי-חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.

"טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?"

"לא. מה?" עשתה עצמה כלא זוכרת.

"כל כך התרגשתי, עד ש..."

"מה? עד כדי כך גיריתי אותך?" קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. "פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?"

"ממה?"

"שלא אהיה מושכת כמו אז?"

"לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב."

"והיא חזרה?"

"כן," שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות-בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.

"תרדי קצת," ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג'ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.

ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:

"שוב עשית במכנסיים?"

אך היא אמרה:

"אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר."

והיתה נירגשת וגאה. "כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?"

"יא אללה, הרטבתי..." צחקה. "אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?"

"אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו..."

"אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה..."

"אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה..."

"באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?"

"אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא."

"ואני מזכירה לך את ג'ני?"

"איך את יודעת?"

"בטח גם היא היתה בלונדית. "תכתוב סיפור. תקרא לו בשם 'ג'ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים'!"

"כבר כתבתי."

"אני לא רוצה שתתאהב בי."

"אל תדאגי."

"באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש."

וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:

"ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה 'ריענון תחושת הנישואים' (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!"

"ידידים בדגדגנים!" היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.

ונפרדנו ליד דלת דירתי.

 

למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי-סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם "מוס" השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.

טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.

בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.

סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם...

ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.

עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.

היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר-כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט-לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.

הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.

אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה  לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג'ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:

 

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"

 

היא נבהלה וביקשה: "חיימקה, חיימקל'ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!"

"כמו בגידה בישראל!" – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.

הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר-כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת-ערב במצב-רוח טוב.

לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.

כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, "רק מאחורנית, שזה לא נקרא." ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.

"היו לי מורות טובות" – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר-כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.

היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: "ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור..."

 

היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.

 

אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא "חדירה אמיתית", נתנה לה מעין "אליבי", שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש "בגדה" בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.

 

*

"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."

"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פנחס עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."

"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"

"לא. את זה פנחס שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני.  כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."

"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"

עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."

"איך אתה יודע?"

"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"

"ומה זה בארדים?"

"פרדים. בערבית."

"אבל פרדים הרי לא..."

"די, לא חשוב..."

נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פנחס. הסטודנטית הצעירה שאהב, שׂ. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

"כאן, איפה שאנחנו יושבים."

הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

 "ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

 "לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מ-ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.

הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

 "הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. שׂ. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

 

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.

"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.

"ואולי בכל זאת..." אמרתי.

"אז אנחנו..."

"נתחתן!"

ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.

"אני לעולם לא אקפוץ..."

"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."

"כי יש לי אחריות..."

"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."

כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.

שתקנו.

"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."

"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."

"ומה היה הסוף שלו?"

"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."

ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.

"טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."

בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.

הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.

"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."

"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."

"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.

"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"

"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."

"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"

"נכון."

"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.

וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

קולות הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) הם שהביאו את הנשיא ריבלין להטיל על גנץ את הרכבת הממשלה הבאה (61 מנדאטים)  – בניגוד להצבעתם הברורה (58 מנדאטים) של רוב האזרחים היהודיים במדינת ישראל התומכים בנתניהו!

איזו איוולת!

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* למר אהוד בן עזר, בעקבות משבר הקורונה, אשר תופס תאוצה, אני קורא ליו"ר מפלגת "כחול לבן" רא"ל (מיל.) ח"כ בני גנץ, ולכל המפלגות בכנסת ה-23, ללא שיוכן הפוליטי, להצטרף לממשלת חירום לאומית בראשותו של רה"מ בנימין נתניהו.

זו הקפאה של המצב, בלי הסכמים בנושא המדיני, למשך שישה חודשים. לפי דעתי ובוודאי לדעתם של רבים זהו צו השעה!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

אהוד: אתה שוכח שהתנאי של הח"כ החכם בני גנץ להצטרף לממשלת חירום לאומית היה שתיכלל בה גם הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, וכי היום, יום שני, אם אכן תתקיים במלואה ישיבת הכנסת, הם ינסו במהלכה להדיח את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כדי שיוכלו לחוקק את החוק שימנע מנתניהו את האפשרות להרכיב ממשלה – ויקרב לתקוותם את כליאתו במעשיהו.

כן, זה מה שמעסיק את חבורת הטמבלים כחול לבן בימי קורונה אלו! – חבורה הזוכה לעידוד רב מעיתון "הארץ", שחלומו על הרס הציונות באמצעות מדינת כל אזרחיה – הולך כנראה ומתגשם.

וזו כפיות-התודה של הדמוקרטיה הישראלית כלפי אחד מראש הממשלה המוצלחים ביותר שהיו לנו, המתפקד היטב גם בשעה זו!

 

* מדברי המנהיג דמוי הרצל-של אוגנדה, אלילו של אורי הייטנר, הגאון משה בוגי יעלון: ח"כ יעלון תקף את נתניהו וכתב לאחר הצהרת רה"מ: "כל מי שביקר אותנו כשהזהרנו מפני הפיכתנו לתורכיה של ארדואן, שיעכל ויפנים את הניצול הציני של משבר הקורונה, לצרכים פוליטיים אישיים, של נאשם לפני משפט." ["הארץ", 15.3].

טמבל כבר אמרנו?

 

 * למר אהוד בן עזר, בעקבות מגיפת הקורונה עלינו בעם ישראל להצטרף לתפילתו של הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול לערעורים הרב דוד ברוך לאו שליט"א: "מחרב משבי ומדבר ומגפה ומכל צרה ויגון הצילנו כי לך קיוינו... ראה בצרותינו ושמע קול תפילתנו, כי אתה שומע תפילה."

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

* מוטי הרכבי: למה שלא נלמד משהו מהסינים. אינני מתיימר להיות מומחה, יש לי אפילו הרבה ספקות כמה מומחים הם אלה שכן מציגים את עצמם כ״מומחים״, אבל אולי נציץ ונראה מה קורה בסין. היום, יום שישי 13 במרץ, התגלו בעיר Wuhan רק 5 חולים חדשים (לפני כחודש היו   ב-Wuhan אלפי חולים חדשים יום יום). היום בסין כולה 8 חולים חדשים כולל ה-5 שהזכרתי! להזכירכם בישראל היו היום 17 חולים חדשים.

אז איך הצליחו הסינים להתגבר על המגיפה? – מסכות! בידוד! ותקשורת מגויסת וממוקדת לטיפול בבעייה ולטובת העם הסיני!

תקשורת: אז תקשורת ממוקדת ומגויסת לטובת עם ישראל – זה לא יקרה. אני מניח שהמשיח יגיע הרבה לפני שהתקשורת תבין את גודל השעה. הם כל כך שקועים ב'פייק ניוז' שידיעה אמיתית פשוט מבלבלת אותם.

בידוד: הסינים לא חיכו שיגידו להם להתבודד, הסינים שהיו לימודי ה-SARS הכניסו עצמם להסגר בלי שמישהו ינחה אותם. אף אחד לא יוצא אלא אם כן הוא חייב. כל מתחם מגורים סגור ואף אדם מבחוץ לא יכול להיכנס. כולם מבינים שלהסתובב בחוץ מסוכן! וכמובן ישנן נקודות בדיקת חום רבות בהן בודקים לך חום, אם תרצה או לא.

מסיכות: זה המקום בו אנחנו יכולים וחייבים להשתפר. חייבים לחבוש מסיכה! וכל מי שמספר לי שלא צריך מסיכה, אני שואל אותו, אם כך מדוע הרופאים חובשים מסיכה?!

אז אנא בודדו את עצמכם, חיבשו מסיכה והימנעו מערוצי התקשורת שחושבים שתפקידם העיקרי זה לעשות רע למוראל העם.

אגב, הסיבה שאחוז התמותה מקורונה באיראן נמוך כל כך, היא שהמדענים האיראניים גילו שמי שמקבל כדור בראש – לא מדביק, לא זקוק לבידוד והעיקר לא מת מקורונה.

 

* נחמיה שטרסלר: ממשלת חירום. בני גנץ אמר השבוע, ש"ישראל צריכה ממשלה מתפקדת שתטפל במשבר הקורונה." אחרים אומרים, שיש להקים "ממשלת חירום שתטפל בקורונה," ומתכוונים לממשלת אחדות – הליכוד וכחול לבן.

אז ראשית, ממשלת המעבר הנוכחית מתפקדת לא רע במשבר הקורונה. היא החלה די מוקדם לנקוט צעדים חריפים, ומאז היא רק הולכת ומחמירה אותם. התוצאה היא שהתפרצות המחלה בישראל נמצאת בשליטה. גם יעקב ליצמן, שר הבריאות, מתפקד די בסדר. האוצר מצידו מספק מאות מיליונים למערכת הבריאות, ואף הקים קרן למתן הלוואות לעסקים שנפגעו. ["הארץ", 13.3].

 

אהוד: מה קרה לך, שטרסלר? – וזאת אחרי שכבר נעשית לאחרונה בכתיבתך לאחד מנרצעי השוקניה? הלא אם תמשיך בכיוון הזה – יפטרו אותך ממערכת "הארץ"!

 

* חרף מגיפת הקורונה שכבר משתוללת גם בצרפת – אלפי מפגינים צהובי-אפודים ואחרים הפגינו בשבת, בגשם, ברחובות פאריס – כשהם צמודים איש לזולתו ונושמים את אדי נשימתו – ומולם מאות שוטרים עם אלות ומגיני פלסטיק שקופים, קצת מבליגים וקצת מגיבים בדחיפות ובמכות וברימוני גז מדמיע, מפילים למדרכה אפילו בחורה בלונדית ואוזקים את ידיה מאחור. מראות המחאה הזכירו לנו את הבריקדות של "עלובי החיים" על הבמה ובסרט – ועל כל אלה אין אפילו רמז בתקשורת הישראלית, לא בעיתונות, ולא בטלוויזיה!

היחיד שמדווח על כך הוא גיא בכור באתר שלו, וכן אפשר לעקוב ביו-טיוב בשידור חי אחר המהומות. שעה וחצי היינו מרותקים בשבת למפגן הטיפשות והאווילות של הצרפתים! איך הם מחריבים את עצמם!

 ואצלנו, המפונקים – עוד באים בטענות על סדרי השלטון!

 

* אזרחי צרפת מצביעים היום [15.3] בבחירות מקומיות לאחר שהממשלה החליטה לקיים את ההצבעה כמתוכנן למרות התפשטות נגיף הקורונה במדינה. המצביעים בקלפיות יבחרו יותר מ-35 אלף ראשי ערים וכחצי מיליון חברי מועצות ערים. ראש הממשלה אדואר פיליפ הורה אתמול על סגירת רוב החנויות, מסעדות, בתי קולנוע ובתי עסק לא חיוניים בצל הקורונה וקרא לתושבים, בייחוד בני 70 ומעלה, להישאר בבית ולהימנע מנסיעות בתחבורה הציבורית. זאת לאחר שמיספר הנדבקים במדינה הוכפל בתוך 72 שעות ועומד על 4,500 ומיספר המתים עלה ל-91. 300 מהנדבקים בקורונה מאושפזים בטיפול נמרץ. ["הארץ" באינטרנט, 15.3].

 

* איך זה שגרטה תונברג טרם האשימה את ישראל בכך שהמצור שצה"ל מטיל על רצועת עזה הוא אחד הגורמים העיקריים להתחממות הגלובאלית?

 

* מזל טוב! עכשיו ממשלה בלי ביבי ועם טיבי, החדשות יעניקו מצב רוח נהדר אפילו אם נורא.

מוטי בן חורין

בסביון

 

* אהוד היקר, אהבתי את הרשימה של ארנה גולן על שיריה של נועה קירל (ניתוח מדוקדק של העגה, וגם פירגון), והתרשמתי מאוד מהריאיון שלך עם ישעיהו ליבוביץ. על משנתו של ליבוביץ כתבתי ספר בשם "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (מודן 1993). אם אתה מעוניין, אני יכול לשלוח לך רשימה בה אני מסכם את העימות שהיה לי איתו מעל דפי "מאזניים" (אוגוסט-אוקטובר 1992), וכן רשימה שנושאה – הגוי על פי משנתו של ליבוביץ'.

שלך

משה גרנות

 

* אהוד יקר, השיחה שלך עם ליבוביץ' מרתקת. בינתיים איחולי בריאות לך ולכל סביבתך. 

מאיר עוזיאל

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל