| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1524
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באדר תש"ף, 19.3.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי מוֹלֶדֶת. שִׁיבָה. // עמוס גלבוע: צביעות של תקשורת!!! // להחליף את אדלשטיין ולמנוע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה, וזאת ברוב שיושג בכנסת רק בעזרת הרשימה המשותפת בשנאת ישראל!!! // מתי דוד: רק בישראל!!! // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ל'. The Philosophy Changer: Coronavirus // אורי הייטנר: 1. פרישה מתל"ם. 2. צרור הערות 18.3.20. // מוּקֵי אֶלְדָּד: שלושה שירי קורונה. // מנחם רהט: הקוקפיט חולל הפיכה שקטה: מדינת היהודים הפכה מדינת כל אזרחיה!!! // ד"ר משה גרנות: עימות נושן עם ישעיהו ליבוביץ'. // ההומור של דוסטוייבסקי ב"שדים", בתרגומו של ש. הרברג [1930), המספר מאפיין את הסופר קרמזינוב. // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם [1966], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. // שיר ליום ההולדת השבעים למדינת ישראל. מילים: יוסי גמזו. לחן ושירה: קלוד פרץ. עיבוד: פליקס ניסן. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ואחד. ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.
* * *
אסתר רַאבּ
שִׁירֵי מוֹלֶדֶת
שִׁיבָה
עַתָּה אֶשְׁלֶה כָּאן,
אָטִיל רֹאשִׁי בְּחֵיק שְׁקִיעוֹת-חֹרֶף
עוֹמְמוֹת,
אֶשְׁאַף בְּחִיל רֵיחַ צֶבַע חָדָשׁ
תּוֹךְ בַּיִת צָחוֹר שֶׁהוּקַם עַתָּה;
;אֶל כָּל שְׁתִיל אֹרֶן
מַבְקִיעַ חוֹלוֹת
אֶאֱרַח,
כָּל כָּתֵף צְעִירָה
לִי קְשׁוּרָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת אָח
בְּיוֹם זְוָעָה
וּבְיוֹם שָׁלוֹם – לְנֶחָמָה;
שַׁבָּתוֹת עַתִּיקוֹת וִיקָרוֹת
נוֹגְנוֹת בַּחֲדָרִים
רְפוּדֵי לֹבֶן
בְּלֵילוֹת שִׁשִּׁי
וְ"צַפְרִירוֹת" וְ"יִגְאָלִים"
רְווּיֵי חָלָב וְתַפּוּחֵי-זָהָב
הַבָּתִּים הַלְּבָנִים יְמַלֵּאוּ.
1925
מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)
* * *
צביעות של תקשורת!!!
על אורלי לוי היא מתנפלת כרדופת שדים, ואילו על השקר הגדול היזום המתוכנן של כחול לבן בעניין הרשימה המשותפת, אינה אומרת מילה. להיפך, תומכת בחום בהסברי השקר של כחול לבן!
"אל תתייראי מן הפרושים (מבחינה חברתית-כלכלית: המעמדות הנמוכים והעניים) ולא ממי שאינם פרושים," אמר אלכסנדר ינאי, גדול מלכי החשמונאים וכהן גדול, לאשתו שלום-ציון ערב מותו, "אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס."
והפרשנות המקובלת היא: הצבועים עושים מעשים נקלים אך מעמידים פנים שעושים מעשים נעלים ועוד מבקשים על כך שכר.
דעתי היא שבמקרה של כחול לבן והרשימה המשותפת הגיעה התקשורת שלנו (ברובה) לשיא של צביעות, תוך שיתוף פעולה הדוק וצמוד עם התעמולה של כחול לבן, כאילו היתה חלק ממנה.
מה לא אמרו על ח"כ אורלי לוי "הבוגדת"? כל אוצרות הקללות שמצויות במילוני הביבים. ומה אמרה התקשורת על הבגידה הגדולה של כחול לבן בעניין הרשימה המשותפת? לא קיללה, לא גינתה, רק נתנה את ההסבר הרשמי של כחול לבן: היו לנו שתי הבטחות: האחת להפיל את ביבי, השנייה לא להסתייע בשום דרך בקולות של הרשימה המשותפת. היינו צריכים להפר הבטחה אחת והחלטנו להפר את ההבטחה השנייה. פשוט עניין של שיקול פוליטי.
דעתי היא שזהו הסבר שקרי לגבי שקר אחר, ענק ממדים, מושחת.
מדוע?
כי לא היו שתי הבטחות – היתה הבטחה אחת ברורה לגבי "ביבי הביתה" ומולה שקר יזום, מתוכנן וזדוני, שהיה נחלת הצמרת של כחול לבן, בעניין הרשימה המשותפת.
למה שקר ולא הבטחה? כי היה ברור לכל מי שרואה סקרים ומבין את המציאות הפוליטית כי לעולם כחול לבן לא תוכל לסלק את נתניהו בלי הקולות של הרשימה המשותפת. כבר בגן יודעים שאחת ועוד אחת לא יכול להיות חמש! כלומר, השבועות "בנקיטת חפץ" של ראשי כחול לבן שבשום תנאי וצורה לא יסתייעו בקולות המפלגה המשותפת לא היו כלל בגדר הבטחה, אלא שקר גס וענק, זאת שעה שמראש הם תיכננו להישען על הרשימה המשותפת ופעלו בחשאי לשם כך .
ועכשיו, כחלק מהשקר הגדול, היינו עדים ל"נקודות הסברה" אחידות בתקשורת, שמטרתן ליפות את הרשימה המשותפת ולהקהות את חומרת ההתחברות למפלגה שכל מרכיביה מתנגדים לעצם קיומה של המדינה כמדינה יהודית.
האחת, ההשתלבות היפה של ערביי ישראל במערך הרפואה והבריאות של ישראל מחייבת גם את השתלבותם במערך קבלת ההחלטות השלטוני, וזאת ע"י "המשותפת" המייצגת אותם.
טיעון שגוי לחלוטין. קיים דיסוננס חריף בין העמדות הלאומיות הקיצוניות של כל חברי "המשותפת" לבין העמדות המתונות של חלק גדול מערביי ישראל. בהקשר זה ראיתי פרשנות הבאה לטעון "שהאג'נדה הלאומית הפלסטינית של 'המשותפת' נחלשת ונדחקת לטובת המאמץ להשתלב בישראל." לא דובים ולא יער. דומה הדבר לאמירה שהחרדים מתחילים להאמין פחות בתורה – לטובת גיוס לצבא,
השנייה: גם ביבי הסתייע ב"משותפת" לשם פיזור הכנסת, ובמפלגות ערביות בכנסת לצרכים שונים. כחול לבן עושה אותו הדבר, אז למה לכעוס עליה?
זאת השוואה כמו בין חתול לעכבר, ולהגיד שהשווה ביניהם הוא שהם הולכים על ארבע. מדוע? כי כל הפעמים שנתניהו הסתייע במפלגות ערביות וב"משותפת", היו לצרכים פרלמנטרים חד-פעמיים, בבחינת השתמש וזרוק. עכשיו מדובר במשהו אחר לגמרי שהוא לא חד פעמי, שהוא קשור בקבלת החלטות במישור הלאומי-ביטחוני, שהוא מקנה ל"משותפת" זכות וטו על החלטות מדיניות וביטחוניות שונות. בהקשר זה הקביעה של לפיד כי ההצבעה של ה"משותפת " תהיה רק פעם אחת, ובמשתמע לא נצטרך אותה יותר, היא פשוט קשקוש מארץ הקשקושים. אז איך תתקיים ממשלת המיעוט? יצביעו עבורה מהשמיים? אילו ביבי היה אומר דבר הבל כזה, התקשורת כבר היתה בטרוף, ובמקרה דנן? בקושי הרמת גבה.
השלישית: גם החרדים אינם מפלגה ציונית, וגם ה"משותפת" אינה ציונית. אז למה שלא ישתפו אותה בממשלה כמו את החרדים?
שוב, השוואה נואלת. מספיק שנגיד שדגל התורה תמכה ב"חוק הלאום". אם כבר, אז את "נטורי קרתא" הייתי יכול להשוות ל"משותפת".
קשה, קשה להכשיר "פסולי חיתון"!
עמוס גלבוע
אהוד: לרוע מזלנו, למנהיגים הטמבלים חסרי האחריות הפוליטית של כחול לבן לא איכפת שהדמוקרטיה שלנו תיהרס – ובלבד ששנאתם החולנית לביבי תתממש. וכך גם המגמה של מרבית התקשורת, ועיתון "הארץ" בראשה. שטיבי והצדיק ליברמן יקבעו את גורלנו! וכל זאת בעת שראש הממשלה וכל צוות ההנהגה האחראית בישראל נאבקים קשות במגיפת הקורונה!
* * *
[רצונם להחליף את אדלשטיין ולמנוע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה, וזאת ברוב שיושג בכנסת רק בעזרת הרשימה המשותפת בשנאת ישראל!]
יהונתן ליס, ב"הארץ": בכחול לבן אומרים שראש הממשלה בנימין נתניהו, רתם את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לשתק את המליאה והוועדות, כדי לחסום שני מהלכים: בחירת יו"ר כנסת אחר שיחליף את אדלשטיין, וחקיקה שתמנע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה. "כרגע המוסד היחיד שפועל במדינה הוא ממשלת מעבר בלתי נבחרת, עם ראש ממשלה שהפסיד בבחירות," אמר ח"כ יאיר לפיד. לדבריו, "היות שאין לו רוב בכנסת, הוא סגר את הכנסת. היות שהיה צריך לעמוד למשפט, הוא סגר את בית המשפט." יו"ר כחול לבן, בני גנץ, שוחח עם אדלשטיין ודחק בו לאפשר את התנהלותה התקינה של הכנסת. "זה מצב מסוכן שבו מנסים לבטל את הרשות המחוקקת ולהשאיר רק את הרשות המבצעת," הזהיר גנץ קודם לכן והוסיף, "הליכוד, בשליחות נתניהו ואדלשטיין, מנסים בכל מחיר למנוע את עבודת הכנסת." ח"כ משה יעלון תקף גם הוא בחריפות את נתניהו. "למי שעדיין לא קולט, זו הפעם השלישית שנתניהו מנסה להגיע ל-61 מנדטים, כדי להימלט ממשפט ולשלוט כדיקטטור," אמר יעלון, "הוא שוב נכשל, אך אינו משלים עם תוצאות הבחירות. לכן, הוא משתמש בחוסר אחריות באיום הקורונה, מנטרל את בית המשפט ופוגע במכוון בפיקוח הפרלמנטרי הדמוקרטי של הכנסת". [18.3].
* * *
מתי דוד
רק בישראל!!!
רק בישראל האופוזיציה מאשימה את ראש הממשלה "בניצול" המשבר הרפואי והכלכלי החמור לצרכיו הפוליטיים האישיים! אשמת כזב מקוממת. רק בישראל אופוזיציה לא אחראית, שאין בה כלום חוץ משנאה לראש הממשלה – שמנהל את המאבק למיגור המגיפה הנוראה – מפיצה עליו עלילה שקרית! בכל המדינות שגם בהן משתוללת המגפה, ראשי הממשלות שחובתם ואחריותם להתמודד עם המצב – מופיעים בטלוויזיה, מדווחים לציבור ומנחים כיצד לנהוג. ואולם בכל אחת ממדינות אלה, שהתקשורת מדווחת על מה שקורה בהן, האופוזיציה לא ניהלה ביקורת נבזית על ראשי ממשלתן כפי שהאופוזיציה הישראלית ניהלה. בשעת החרום בה אנו מצויים, האופוזיציה בישראל מסוחררת מעצמה ואיבדה תבונה ואחריות. מלחמות היהודים, לאסוננו, מתנהלות גם בימים אלה. מלחמות שמזכירות טראומות טראגיות בתולדות עמנו בימים היסטוריים רחוקים.
מזעזע ומקומם.
מתי דוד
רמת אפעל
אהוד: אל תדאג. בני גנץ הוא איש חכם. רק יצליח להרכיב ממשלה עם 61 ח"כים בעזרת הרשימה המשותפת בשנאת ישראל, רשימה אשר לה הוא מלקק את התחת – ומגיפת הקורונה בישראל תיפסק, וזאת לאחר שנתניהו יעבור להיות ראש האופוזיציה, ומשם כבר לא תהיה לו אפשרות להפיץ את המגיפה בהופעותיו בטלוויזיה!
* * *
האם ייתכן שלא רק רמטכ"ל-לשעבר אחד הוא טמבל חסר-אחריות – אלא שלושה רמטכ"לים-לשעבר הם טמבלים חסרי אחריות?
* * *
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ל'
The Philosophy Changer: Coronavirus
מי חשב שלרצף RNA מסויים יש יכולות איום על אושיות חברה חופשית מתקדמת בעלת חזית המדע במיטבו וניסיונו? בינתיים, הנגיף בעל הרצף הזה – הקורונה – מאתגר בהצלחה אימתנית את הכלכלה החזקה בעולם, ממוטט את שוק ההון בתוך מבצרו תוך דילוג כלאחר יד מעל החומה (Wall) אל רחובותיו (Street). מי שיער שתאבון הרצף הזה הוא כה רב שתוך חודש ימים הוא בלע סכום מטורף שווה-ערך לשנה תמימה של התוצר הגולמי המקומי (תמ"ג) של אוכלוסיה בת 340 מיליון, של המעצמה היחידה בעולם, ובמקביל גימד רבות מכלכלות העולם על כל יבשותיו. כל זאת קורה כאשר שיא האתגר ("תיאבון הרצף") עדיין רחוק – בין חודש או חודשיים לפנינו!
מלפני כמאה שנים, בצר לו, מחפש העולם החופשי מזור מאמריקה. הפעם – אין בנמצא. חמור מכך, עד שלא יפותח חיסון לנגיף (עובדים על זה חזק בכל יבשות התבל ברמה של 24/7) בעוד כשנה בתסריט ורוד, מרבית אורחות החיים הבלתי חיוניות מתקרבות לשיתוק חסר תקדים היסטורי המתבטא בבידוד ביתי למעט הצטיידות במזון, לימודים מקוונים, ועבודה מהבית למי שלא פוטר מעבודתו או עצמאים שנותר ביקוש לחדוות יצירתם. הנזק הכלכלי והפגיעה הנפשית מרקיעים שחקים.
מעצמה חיונית לעולם החופשי אמורה לספק לו שני עוגנים: צבאי/ביטחוני, וכלכלי. עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן היה העוגן הצבאי רעוע, מיושן ובסימן שאלה בוהק מול הדרישות לביצוע משימותיו ברחבי העולם – פרי מדיניותו של קודמו – הנשיא אובמה. בתפקידו כמפקד העליון טראמפ הוציא לפועל השקעת ענק של למעלה מ-2 טריליון דולר במשך 3 שנים שמשכה למערכת הצבאית את מיטב הכוחות וחידשה פיתוח נשק מתקדם ומתוחכם. עם כך, הוא הצליח לכונן זרוע חדשה לכוחות המזויינים – זרוע החלל, שסתמה פירצה רצינית מול עוצמה מתקדמת בתחום הזה מצידה של סין.
לא כך קרה בתחום הכלכלי. חקירות הדמוקרטים נוהלו נגדו ללא עילה מוכחת במשך שלושת השנים הראשונות לכהונתו בכמה חזיתות והובילו למשפט הדחה בקונגרס שהסתיים בזיכוי מוחלט, אך מנעו ממנו את התקציבים הדרושים לחידוש תשתיות מתפרקות והזנק מחודש של תשתיות מדעיות בכלל ובנושאים רפואיים בפרט.
יתרה מזו, תעשיות חיוניות בסקטורים שונים רבים שנסגרו בארה"ב עשו דרכן אל עבר זרועותיה הפתוחות של סין המציעה שכר עבודה מיזערי.
הידיעה הראשונה על קיומה של מחלת ריאות נשימתית – קורונה הנגרמת ע"י וירוס, מצאה את כבל העוגן הכלכלי של ארה"ב מנותק מבסיסו! מוצרי היסוד המשמשים לייצור תרופות וחיסונים, כמו גם מוצרים סופיים בשרשרת הכלכלה – נמצאים בידי סין!!! ההיסטוריה עוד תשפוט את האחראים למצב שבו המעצמה הכניסה את ראשה עד צווארה ללוע הארי הסיני. הכול נעשה באופן "חוקי", הסינים גנבו/העתיקו/שילמו בפרוטות (אין מיותר למחוק) עבור הקניין הרוחני (פטנטים), והפכו ליצרנים והספקים הבלעדיים של התרופות והחיסונים עבור ארה"ב – "לנוחיותה". התהליך הכה מסוכן של מעבר הייצור לסין מצא את הנשיא אובמה באזור הנוחות שלו – שבו המובטלים וחסרי העבודה בארה"ב "נהנים" מידו הנדיבה המעניקה להם תלושי מזון ומענקי קיצבאות (מעניין עבור מה).
הקורונה מאתגרת את יסודות העולם החופשי-דמוקרטי עם המשוואה הבאה, או אי-השוויון הבולט. באוגוסט 1945 הורה הנשיא טרומן להטיל פצצת אטום על הירושימה. בשבוע הראשון עלה מיספר הקורבנות למעלה מ-100 אלף. הקיסר היפני, פושע-המלחמה, הירוהיטו – לא נכנע. כעבור מיספר ימים הורה טרומן להטיל פצצה שנייה על נגסאקי. סדר גודל הקורבנות היה דומה. אז כבר חתם הירוהיטו על כתב הכניעה-ללא-תנאי. מיספרי קורבנות של כ-300 אלף (בתוספת מותם של פצועי כוויות ורדיואקטיביות) הכניעו בסופו של דבר את המדינה המיליטאנטית ביותר שצעדה בעיניים עצומות אחרי הקיסר.
לעומת זאת, השבוע העריך היועץ המדעי הראשי בנושאי מחלות זיהומיות (מגפות) במימשל טראמפ, ד"ר פאוצ'י, שמיספר הקורבנות בארה"ב של מגפת הקורונה הנוכחית יהיה בין 200 אלף במקרה הטוב לבין 1.4 מיליון, או בערך ביניים של כ-800 אלף!!!
אם נוסיף לכך את הנזק הכלכלי הנ"ל במונחי תמ"ג (20 טריליון דולר) או אז נשאלת האימא של כל השאלות: מי בכלל צריך נשק גרעיני בכדי לכופף מעצמה עולמית אם אפשר לייצר וירוס חדש בעל יכולות הקורונה ולהפיצו בעולם עם שני תריסרי שאהידים מעונבים, מטענם בריאותיהם הנושאות נגיפים, המוטסים במחלקת עסקים למדינות שאיזה קיסר, אייתולה או ראיס של אירגון טרור מאוד מאוד לא רוצה ביקרן?
לווירוס הקורונה שפוגע בבני אדם קיים בן-דוד עתיר שנים: קורונת התרנגולות (Chicken Corona). יש דימיון מסויים בין שני הבני-דודים. שניהם "ניחנים" בעתירות הדבקה גבוהה ברדיוס קירבה נמוך יחסית, ושניהם בעלי תוחלת תמותה נמוכה יחסית. "למזלו" של הגזע האנושי שתי התכונות הנ"ל הן הרסניות מסיבות כלכליות עבור התרנגולות (גם אותן מגדלים בקבוצות של 10... בהבדל קטן – אחרי ה-10 מופיעים עוד 3 אפסים). ירידה משמעותית בביצועים של התרנגולות, הנמדדת בקצב הגידול לגבי ענף הפיטום, או בירידה בהטלה בענף המטילות, היא סיבה מספקת והכרחית לחיסול מוקדם של הלהקה, למניעת הפסד כלכלי משמעותי. מכאן שמוסדות ווטרינרים ברחבי העולם מנסים, זה שנים, לפתח חיסון לתרנגולות. חברת "מיגל" מקריית שמונה, שהחלה בפיתוח חיסון לתרנגולות לפני 4.5 שנים, קרובה מאד לסיום מוצלח. עכשיו נותר לקוות שהדמיון הגנטי בין שתי הקורונות יישמר במה שנוגע לתכונות החיסון שלהן למרות ש"קהל היעד" שונה בתכלית, כי אז יתקצר זמן הפיתוח לווירוס הקורונה.
אין ספק, הפתרון האולטימטיבי הוא חיסון. המרוץ לפיתוח חיסון נפתח והוא חובק עולם. כל מעבדה שמגישה תוכנית פעולה בארה"ב עוברת בדיקת היתכנות מזורזת ומקבלת מימון פדראלי בהתאם למסקנות הבדיקה. כדוגמה, בשיחת טלפון שניהלתי אתמול שמעתי על מעבדה רצינית בסנט לואיס שעובדת על הזרקת וירוס הקורונה לעכברים, אלה מפתחים התנגדות במערכת החיסונית שלהם. מהעכברים האלה מפיקים לאחר עיבוד ראשוני מרכיבי חיסון שנבדקים על קבוצת מתנדבים אמיצים. התוצאות הראשוניות יתקבלו בקרוב. אם תהיה הצלחה ראשונית, אז יופעל הליך אישור ארוך ומורכב שסיומו החיובי צפוי בעוד שנה לערך. אם לאו, ינסו בדרך אחרת. במקביל פועלות קבוצות נוספות. בינתיים שם המשחק כולל מניעת הידבקות, חסימת חולי קשה, והחלמה. מה שמחייב את הצעדים החריפים הגובלים ב"עוצר בית" זו רמת הידע הכה נמוכה על התנהגות הנגיף.
הזמן לסיכומים, הפקת לקחים, ומסקנות מתבקשות עדיין רחוק מאוד וממש לא נראה באופק. מה שכבר בוהק מעבר לאופק הוא מהפך ברמה פילוסופית עבור ארה"ב – שבו ייגזרו לשבט רעיונות הגלובליזציה החופשית ואיחוד מדינות בעלות תרבויות, שפות, היסטוריה ואינטרסים מנוגדים. ייגזרו לחסד שמירה על מרכיב מקומי גבוה של שרשרות מזון מאובטחות, שרשרות של יצור תרופות וחיסונים, אבטחת אספקת אנרגיה, פיתוח מדעי בסיסי ומעבר לייצור מקומי ככל האפשר, כולל שיקומו של הייצור התעשייתי בכל הרמות. הוא זה שהגדיר את מנוע הצמיחה המרכזי של ארה"ב במאה הקודמת.
כהכנה למהפך הפילוסופי, טוב יעשו אם ילמדו היטב את מהלכיה הפוריים של ארה"ב עם סיום מלחמת העולם השנייה, זאת כדי להעלות את רף נקודת המוצא. לא יהיה אפשר לעשות זאת שנית עם פילוסופיה של: "ישחקו הסינים לפניי."
כדאי מאוד לשים לב לכותרת מאיימת במאמר קצר חד וחריף שפורסם רק ביום ו' שעבר בפירסום רשמי של המימשל הדיקטטורי בבייג'ין:
China Hints it May Deny Life-Saving Virus Drugs From the US
By Jeffrey Rodack
Friday, 13 March 2020 09:02 AM (Assoc. Press)
המאמר הזה (חיפוש בגוגל – עם הכותרת), יחד עם דומיו, חיזק הרבה תאוריות קונספירציה שמתרוצצות בעולם לגבי מקורו של הווירוס – סין – ומהלכי ההתפשטות שלו ממנה והלאה.
חובב טלפז
18 במרץ 2020
* * *
אורי הייטנר
1. פרישה מתל"ם
15.03.2020
י"ט באדר תש"ף
לכבוד
בוגי יעלון,
שלום רב!
הנדון – פרישה מתל"ם
לאורך שנים אני מודאג מן הקרע בעם והשנאה בין שמאל וימין, שאחד מביטוייה היא היגררות כל אחד מן המחנות אחרי השוליים הקיצוניים שלו, שעד לאחרונה לא היו לגיטימיים; הכהניזם מימין והשמאל הרדיקלי האנטי ציוני משמאל. התרעתי על כך מעל כל במה, בכתב ובע"פ. בכל אותה תקופה, לא מצאתי מפלגה שתשבור את המחנאות הזאת, שתנסח ותעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי והממלכתי, כחלופה להקצנה הזאת.
עם פרישתך מן הממשלה והליכוד והודעתך על כוונתך להתמודד על הנהגת המדינה, ראיתי בכך הזדמנות להקמת המפלגה שתוביל את המהלך הלאומי החשוב. ראיתי בך את המנהיג שיכול להוביל את המהלך הזה ואף להגיע עם המסר הזה להנהגת המדינה. ראיתי בך מנהיג של מצפן ולא של שבשבת, שמגלם אידיאולוגיה ציונית ניצית ואקטיביסטית לצד ממלכתיות, כיבוד שלטון החוק ובית המשפט, מלחמה בשחיתות ודבקות בערכים של מוסר לחימה. אני מלא הערכה לעמידתך המנהיגותית האיתנה על עמדתך נגד עקירת גוש קטיף כרמטכ"ל ועל ערכיו של צה"ל בפרשת אלאור אזריה כשר הביטחון, ונכונותך לשלם על כך מחיר אישי כבד.
מיד עם פרישתך יצרתי איתך קשר וחברתי למסע הפוליטי שיצאת אליו. ראיתי בתל"ם את הכלי להגשמת אמונותיי וחלומותיי לעתיד מדינת ישראל ובך – מנהיג תל"ם, האיש הנכון להוביל את המהלך.
הסכמתי עם הרעיון של גיבוש כוח משותף של המרכז הישראלי שיתמודד על השלטון. אני מודה, שלא תמיד שבעתי נחת מכחול לבן, ולא הסתרתי ממך את ביקורתי. עם זאת, תמיד ראיתי בתל"ם אי של לאומיות ממלכתית מוצקה, שעליה אני יכול לסמוך ואוכל לסמוך גם בעתיד, במסגרת כחול לבן או מחוצה לה.
כידוע לך, השקעתי רבות בשלושת מסעות הבחירות בשנה האחרונה, בתקווה להביא להצלחת כחול לבן.
לצערי, נחלתי בשבוע וחצי האחרונים מפח נפש מהכיוונים שאתה מוביל, ושלמיטב הכרתי מנוגדים לערכיה של תל"ם ולדרכה:
א. הנכונות להקמת ממשלת מיעוט מקרטעת שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית.
ב. השלילה המוחלטת של היענות לצו השעה הלאומי – הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, לאחר שהחברה הישראלית היטלטלה בשלוש מערכות בחירות קשות ומכוערות ללא הכרעה.
ג. חוסר הנכונות להתעלות לגודל שעת החירום אליה נקלעה המדינה עם משבר הקורונה, כדי להקים ממשלת חירום שבמרכזה הליכוד וכחול לבן, והעדפת תעלולים עסקניים על האינטרס הלאומי.
ד. התנהלות כוחנית בכנסת, על פי השיטות הביביסטיות שאותן גינינו כארדואנוקרטיה – התפיסה על פיה "רצון הרוב" הוא חזות הכול בדמוקרטיה ומי שיש לו רוב, יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כולל פגיעה בכללי המשחק, חקיקה פרסונלית וכו'. כחול לבן הולכת למקום קיצוני, משסע, רע – ובמקום שתל"ם תחזיר את כחול לבן למסילה, דווקא אתה מוביל את הקו הקיצוני והבדלני ביותר, בעיצומה של שעת חירום חמורה.
הצטרפתי לתל"ם כתנועה לאומית ממלכתית. לצערי, תל"ם היום אינה תנועה – כיוון שאין בה מוסדות או לפחות הנהלה שתתווה את דרכה ותנחה את שליחיה. נכונותה לקואליציה בתמיכת עופר כסיף וחבורתו אינה הדרך הלאומית בה אני דוגל וסירובה לממשלת אחדות אינה הדרך הממלכתית בה אני מאמין.
מתוך דבקות בדרך שבשמה הצטרפתי לתל"ם, איני יכול לעשות שקר בנפשי ולהישאר חבר בתנועה. לצערי, תל"ם עזבה אותי.
בברכה,
אורי הייטנר
[לאורי היקר והתמים,
אתה היית חסיד שוטה של יעלון, וראית בו, מעל דפי המכתב העיתי – את המועמד הטוב ביותר להיות ראש הממשלה. אתה פשוט שכחת כיצד סגדת לו תוך טינוף שיטתי של נתניהו. אבל קוראי המכתב העיתי לא שכחו.
אני לא "עובד אלילים" של נתניהו – כפי שאתה היית "עובד אלילים" של יעלון ושל החבורה חסרת האחריות המנהיגה את כחול לבן ומאוחדת רק בשנאת נתניהו. בשעתו הייתי ממבקריו החריפים של נתניהו, אבל הוא הוכיח עצמו כראש ממשלה מצויין, ולכן, לטובתה של ישראל, אני תומך בו, ומקבל בחילה מחבורת המנהיגים הטמבלים שלך, של כחול לבן, שעבורם הצבעת – אלה שמנסים להדיח את נתניהו בקולות הרשימה המשותפת בשנאת ישראל – ואינם חדלים מלקק לה את התחת.
נדמה לי שראוי לך לבקש סליחה ולהתנצל בפני קוראי המכתב העיתי על המילים הרבות שכתבת כאן – ובהן סגדת לבוגי יעלון, רצית להיות ברשימת חבורתו לכנסת, ביקשת מהציבור להצביע כחול לבן וטינפת את נתניהו – שאולי, אולי בלי תועמלנים מפיצי שנאה ומטְעים כמוך וכמו הדומים לך – היה זוכה בעוד שניים-שלושה מנדטים בכנסת, והיה נמנע מאיתנו המשבר הפוליטי הנוכחי, בעיצומה של מגיפת הקורונה.
אגב, מה מנהיגך-לשעבר יעלון ענה לך על מכתבך?
אהוד]
2. צרור הערות 18.3.20
* דמוקרטיה בשעת חירום – שעת חירום, בין אם זו מלחמה, אסון טבע או מגפה, מחייבת ניהול ריכוזי יותר מאשר בימי שגרה, ולעיתים אף נקיטת צעדי חירום שאינם מקובלים בדמוקרטיה.
גם אם מדובר בצעדים נכונים והכרחיים, יש בהם סכנה והם עלולים לגלוש למקומות בעייתיים. לכן, הדמוקרטיה חייבת להפעיל איזונים ובלמים, דווקא לעת הזאת. לכן, יש לכנס מיד את הכנסת לעבודתה הפרלמנטרית, ועליה להתפנות מיד לפיקוח פרלמנטרי על פעילות הממשלה. יש להקים מיד, לפני כל ועדה אחרת, ועדה מיוחדת לנושא משבר הקורונה, בהשתתפות כל סיעות הבית. שנית, יש להפעיל בקרה של בית המשפט העליון, על צעדי החירום. שלישית, יש להקים לאלתר ממשלה, כדי שהמשבר לא ינוהל בידי ממשלת מעבר, שלא קיבלה את אמון הכנסת. ומן הראוי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הסיעות הפטריוטיות בכנסת, שתתגייסנה למאמץ הלאומי.
* תנאי לגיבוי ציבורי – המחלוקת הציבורית בנושא הפעלת השב"כ למעקב טכנולוגי אחרי חולים, הביקורת הציבורית על הצעד ואי האמון במקבל(י) ההחלטות, מעידים עד כמה חיונית ממשלת אחדות לאומית. מצב חירום מחייב החלטות קשות והן מחייבות גיבוי ציבורי, שכרוך באמון הציבור. החלטות חירום של ממשלת אחדות לאומית רחבה, תתקבלנה באמון ובגיבוי ציבורי. וגם אם תקום ממשלת אחדות יהיה צורך בפיקוח פרלמנטרי ובפיקוח של בית המשפט העליון על ההחלטות.
כשלעצמי, אין לי שמץ של חשד בנתניהו כאילו הצעדים הללו נועדו לפגוע בחירות הפרט בחסות הקורונה. ראשית, כיוון שנתניהו מעולם לא ניסה לפגוע בחירות הפרט (הוא עשה צעדים חמורים ולא דמוקרטיים אחרים – כמו ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק וההסתה נגד מוסדות החוק והמשפט) ולבטח אין הוא מנצל את הקורונה לשם כך. אבל עליו לעשות חשבון נפש, איך הוא הגיע לחוסר האמון הקיצוני כל כך בכל דבריו ומעשיו.
* איזו ממשלת אחדות – בימים האחרונים אני פעיל ביוזמה שדוחפת להקמת ממשלת אחדות לאומית, ואני קורא מעל כל במה אפשרית להקמת ממשלה כזו.
שאלו אותי מספר אנשים איזו ממשלת אחדות אני רוצה?
תשובתי היא, שכל הסכמה שנתניהו וגנץ יגיעו אליה, מקובלת עליי. אולם אני הייתי מצפה לממשלה במתכונת הבאה: תהיה זו ממשלה פריטטית ורוטציונית לארבע שנים. פריטטית – מחצית משרי הממשלה יהיו מטעם הליכוד והגוש המזוהה עימו (ימינה, יהדות התורה וש"ס) ומחציתם מטעם כחול לבן והגוש המזוהה עמה (ישראל ביתנו, העבודה-מרצ). למרות עמדתי העקרונית שאדם שיש נגדו שלושה כתבי אישום חמורים אינו ראוי להיות ראש הממשלה – לאור תוצאות שלושה סיבובי בחירות, לנוכח העובדה שאין לנתניהו חסינות והוא איני יכול לחמוק מן המשפט ובעיקר כדי למנוע זעזוע בעיצומו של משבר הקורונה, אני סבור שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה בשנה הראשונה. אחריו – גנץ למשך שנתיים. ובשנה האחרונה – מנהיג הליכוד. אם נתניהו יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ ואם יורשע – הליכוד יבחר אדם אחר. המטרה העליונה של הממשלה עם הקמתה היא ניהול משבר הקורונה. בתחום החוץ והביטחון, תאמץ הממשלה את עקרונות תוכנית טראמפ, תמשיך את מדיניות הממשלה הנוכחית בנושא האיראני ותבחן מחדש את דרכי ההתמודדות עם הטרור העזתי. לא תהיה כל חקיקה בנושאים משפטיים ללא הסכמה של הליכוד וכחול לבן. תיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי כחול לבן.
[אהוד: ולמה לא לתת את התיקים האלה בידי אחמד טיבי ועופר כסיף? הרי רק בזכותם יש לגנץ רוב בכנסת! אחרת היה יושב בכיסא ראש האופוזיציה!]
* משחקים בקקי – נתניהו וגנץ ממשיכים עם משחקי ההאשמות ופינג פונג של הודעות לתקשורת, במקום להיפגש מיד ולפתוח במו"מ מואץ להקמת ממשלת אחדות לאלתר. אם הם אינם עושים זאת, מן הראוי שנשיא המדינה יתווך ביניהם ויישב עימם עד שייצא עשן לבן.
גם ראשי הסיעות משחקים בקקי. מה זה החרם של ראשי "הבלוק" על גנץ והסירוב להיפגש איתו? ישראל בשעת חירום. במקום שכולם יירתמו לקדם הקמת ממשלת אחדות, הם מתבצרים במשחקי ברוגז אינפנטיליים.
* ממשלה פטריוטית – בנאומו לאחר קבלת המנדט מריבלין להרכבת ממשלה, התחייב גנץ להקים בתוך ימים ספורים "ממשלה לאומית פטריוטית רחבה ככל האפשר".
מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. ממשלה רחבה ככל האפשר, כלומר לא ממשלת מיעוט ולא ממשלה צרה, אלא ממשלת אחדות לאומית. פטריוטית, הכוונה פטריוטית של מדינת ישראל, כלומר לא רשימתו של עופר כסיף, שבהיותו סטודנט הצית את דגל ישראל ולפני שבועות אחדים צעד בירושלים כשהוא מניף את דגל אש"ף.
על הליכוד וכחול לבן להתכנס למו"מ אינטנסיבי ולהגיע להסכמות. יש לציין, שבעל המנדט להרכיב את הממשלה אינו חייב להיות ראש הממשלה. ב-1961 הטיל הנשיא על לוי אשכול את הרכבת הממשלה, והוא הרכיב ממשלה בראשות בן גוריון. כלומר, שאלת הרוטציה והסדר פתוחה למו"מ בין שני הצדדים.
לטעמי, בשעת החירום הנוכחית לא נכון להחליף את ראש הממשלה ולכן נתניהו צריך להיות ראשון. כמה? חצי שנה? שנה? שנתיים? על כך יש להסכים במו"מ. בתמורה על הוויתור חייבת כחול לבן לעמוד על כך שתיק המשפטים יהיה בידיה.
* צעד בונה אמון – את מאיר כהן אני מכיר היטב כבר 35 שנים. שירתנו יחד שנים רבות במילואים, באותה פלוגה בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאיר הוא אדם מקסים, חבר טוב וחייל ומפקד מצוין. והוא חכם מאוד, פטריוט מחויב. לאורך השנים פגשתי תלמידים רבים שלו, והם רואים בו מורה, מחנך ומנהל נערץ, משכמו ומעלה. הוא היה ראש עיר שקידם מאוד את דימונה. הוא ח"כ ותיק ומצוין, אדם ממלכתי, בעל סמכות לצד היותו נעים הליכות, בעל ניסיון רב כסגן יו"ר הכנסת. אין לי ספק שהוא יכול להיות יו"ר כנסת מצוין.
אבל לא ככה. ישראל לפני הכול! והמטרה הלאומית העליונה כרגע היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה לא זמן לצעדים הורסי אמון, ובחירה לעומתית של היו"ר עכשיו, היא תמרון פוליטי פרלמנטרי לעומתי. מן הראוי שבני גנץ יתעלה לגודל השעה, ועם הטלת המנדט עליו, יכריז על צעד בונה אמון – השעיית התמרונים של בחירת היו"ר והחקיקה הפרסונלית.
הכנסת צריכה להתמקד היום בנושא אחד – משבר הקורונה. הקמת ועדה מיוחדת למעקב אחרי פעולות הממשלה וחקיקה שתבטיח פיצוי לעסקים ועובדים שנפגעים מהמצב.
* דגל האחדות – יוזמת "אחדות עכשיו" כוללת אנשי ימין מרכז ושמאל, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, יהודים וגם מעט (מדי) ערבים. בעקבות היוזמה שיצאה להניף את דגל ישראל כביטוי ציבורי של תמיכה בממשלת אחדות, כבר תויגתי בפוסט של מישהי שיצאה נגד היוזמה, וראתה בה "הוכחה" שזאת יוזמה של אנשי "ימין", כי אנו קוראים להנפת דגל ישראל, והרי הקורונה פוגעת ללא הבחנה בין יהודים וערבים. היא הציגה את שמי לצד מספר אנשים נוספים כהוכחה שזאת יוזמה של "ימין". יש כאלה שבעיניהם אני "שמאל" כיוון שמי שאינו סוגד לנתניהו הוא "שמאל". אם דגל ישראל הפך מוקצה בקרב חלק ממחנה ה"שמאל", זו אולי ההוכחה לאן הידרדרה החברה הישראלית במחנאות הפלגנית. בעיניי הקמת ממשלת אחדות היא יעד לאומי לא בגלל נגע הקורונה, אלא בשל נגע הפלגנות, הקרע והשסע. ואם בתוכי חשתי שהקריאה להנפת הדגל עכשיו היא אולי גימיק, שלא הייתי בטוח שהוא נכון, כעת ברור לי שהדבר הנכון ביותר הוא הנפת הדגל, כסמל לקונצנזוס שאותו עלינו להחיות. ולגביי – איני מגדיר את עצמי במונחי "שמאל" ו"ימין". האידיאולוגיה שלי היא הציונות. אני לא שמאלני ולא ימני. אני ציוני.
* כישלון לשני הצדדים – אני שומע את משחקי ההאשמות של כחול לבן והליכוד על השאלה מי מכשיל את ממשלת האחדות – ושני הצדדים צודקים. ואני מאחל כישלון לשני הצדדים.
כישלונם הוא הכרה בהכרח להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר. לו היה הדבר בידי, הייתי כופה בידוד של שני הבנימינים, שישבו עד שייצא עדן לבן ותקום ממשלת אחדות. זו תהיה ההצלחה של מדינת ישראל.
* האצבע בסכר – אחריות לאומית כבדה מוטלת על כתפיהם של חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. הם האצבע בסכר, שעשוי לסכל את הניסיונות הנואלים של שני מנהיגים ושתי מפלגות שמעמידים אינטרסים זרים מעל האינטרס הלאומי.
אם בני גנץ יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יתמכו בממשלת מיעוט, לא ימנעו בהצבעה ולא יתפטרו לפניה, אלא יישארו בכנסת ויצביעו נגד; אם נתניהו יבין שמה שלא יהיה, בכל מקרה ומתוך נכונות לשלם כל מחיר – הם לא יערקו ולא יתנו את ידם, בתמיכה, בהימנעות או בהיעדרות לממשלה צרה בראשותו אלא יצביעו נגדה; רק כאשר שניהם ישתכנעו שאין שום סיכוי לתמרוניהם המבישים, הם יתעשתו ויקימו את ממשלת האחדות הנחוצה כל כך.
* יש שופטים בירושלים – תרגיעו. משפט נתניהו יתנהל כסדרו, גם אם פתיחתו נדחתה בחודשיים. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות. אין לנתניהו חסינות ואין לו רוב לשינוי חוקים שיחלצו אותו מהמשפט. בוודאי שאם תקום ממשלת אחדות לאומית זה יהיה אחד העקרונות שעליהם תקום הממשלה. ומי שפוחד מביטול המשפט צריך להבין, שהדבר היחיד שיכול להוביל לכך, הוא התעקשות לא להקים ממשלת אחדות ולהגיע לסיבוב רביעי, שבו הציבור יעניש את מי שגרם לכך ונתניהו יזכה לרוב שיאפשר לו את כל תעלולי החקיקה למיניהם.
* דינה לחתכה – רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו היתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: " חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים.' וכדי לדחותם מעליו אמר כן."
מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים."
הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם."
בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעומדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו.
"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה." מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.
ומה המשל לענייננו? מספרים לי שכל הסיפור של ממשלת מיעוט אינו אלא טקטיקה כדי להגיע בעמדה טובה יותר למו"מ על ממשלת אחדות. ייתכן. אבל יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כטקטיקה, כמנוף לחץ.
* אכזבה מרה – אני מתקשה לבטא במילים את אכזבתי המרה מבוגי יעלון, המנהיג בו האמנתי ובו בטחתי.
יעלון הקים את תל"ם – תנועה לאומית ממלכתית, ובשעה של מבחן עליון – מכל הפוליטיקאים בישראל, דווקא הוא נוהג באופן הכי פחות לאומי והכי פחות ממלכתי. ממנו, יותר מאשר מכל אחד אחר, ציפיתי למנהיגות אחרת. יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.
* אדם בן חורין – אני ותל"ם כבר לא. פרשתי מתל"ם בעקבות התנגדותי החריפה לצעדים שיעלון מוביל בשבועות האחרונים. יש בהחלטתי משהו הרבה יותר עמוק מהתנגדות לצעדים אלה או אחרים של יעלון. יש כאן סלידה עמוקה מפולחן המנהיג ומהתופעה של סגידה למנהיגים. לכל מנהיג, באשר הוא. כאשר אני רואה אנשים הסוגדים למנהיג, שמבטלים את מחשבתם מפני מחשבתו, שמריעים לו כאשר הוא אומר לבן וכאשר הוא אומר למחרת שחור, שתומכים בו גם אם הוא סרח, הבוז שאני רוחש להם עמוק מיני ים. אני רואה בהם אנשים מחוקים; כאלה שמחקו את האישיות שלהם, והפכו מוטציה של האליל שלהם.
חלק מהסיבות לכך שהייתי בכחול לבן ובתל"ם היו התוצאות ההרסניות של פולחן האישיות של נתניהו. ראיתי ואני רואה בבעתה את התוצאות של פולחן האישיות הזה. נכונות להשלים עם שחיתות, עם שקרנות, להאמין לכל תאוריית קונספירציה המופרעת והחולנית ביותר, אם המנהיג אמר אותה והיא משרתת את צרכיו. את הנכונות לבטל את האינטרסים הלאומיים למען אינטרס של אדם אחד, של המנהיג.
כאשר אני תומך במנהיג, אני בוחן את עצמי מדי יום ביומו אם לא הידרדרתי חלילה למצב צבירה נפשי שבו אני מעריץ אותו. כי הערצת מנהיג היא תחילת המדרון החלקלק המוביל לסגידה למנהיג ולפולחן אישיות. כשאני תומך במנהיג, אני תומך בו כל עוד הוא מוביל בדרך שאני תומך בה, אל המטרות שאני דוגל בהן. וגם כאשר הוא מוביל לדרך שאני תומך בה, אני בוחן אותו על כל צעד ושעל, ולא מסכים עם כל פעולה או אמירה שלו, ולא מסתיר את ביקורתי. וכאשר אני מתנגד לדרכו, הוא חדל להיות המנהיג שלי, גם אם תמכתי בו יום קודם. הרי במה מותר האדם מן הבהמה, אם לא בכך שיש לו יכולת מחשבה עצמית ובחירה חופשית?
גם היום, אחרי שפרשתי מתל"ם ואיני תומך עוד בבוגי יעלון, אני מעריך אותו, את יכולותיו ורבות מתכונותיו. אבל כאשר הן משמשות לקידום דרך שאיני מאמין בה, לא אלך בה ולא אתמוך בו. זו מהותי כאדם בן חורין.
* איני יכול אחרת – "למה לא נשארת בתל"ם כדי להיאבק מבפנים על דרכך ולתת גיבוי בתוך תל"ם ליועז הנדל וצביקה האוזר?" שאלה שרבים שאלו אותי.
במשך שבוע וחצי התהפכתי על משכבי בלילות, בחיבוטי קבר, בדיוק סביב השאלה הזו. מה האפשרויות שהיו בידי?
להתקרנף, להישאר בתל"ם ולשתוק לא יכולתי, כי אז לא יכולתי להביט בפניי במראה.
להישאר חבר מפלגה ולתקוף אותה ואת פעולותיה – זה לא אתי.
אילו תל"ם היתה תנועה חיה ומסודרת, עם מוסדות שמוסמכים לקבל החלטות מחייבות שעל פיהן על נציגי תל"ם לפעול, הייתי נשאר כדי להיאבק מבפנים, אך אין מוסדות כאלה בתל"ם. לכן, לא הייתה לי ברירה. או כדבריו של מרטין לותר – "כאן אני עומד. איני יכול אחרת."
כאשר יהודה הראל פרש ממפלגת העבודה בשל המו"מ שניהל רבין על נסיגה מהגולן, הוא צייר קריקטורה, שאותה פירסמתי בביטאון ועד יישובי הגולן שאותו ערכתי – "הרי גולן", בה נראה דגיגון שוחה אל תוך לועו של כריש ומכריז: "אני הולך להשפיע מבפנים."
* פוסט מורטם – כאשר אני בוחן את פעילותי וכתיבתי בתקופת שלוש מערכות הבחירות, מסקנותיי הן: א. צדקתי בכל מילה שכתבתי על נתניהו. ב. טעיתי כמעט בכל מה שכתבתי על כחול לבן.
* דרך ארוכה קצרה – כה כתב בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": "הבעיה עם המיעוט הערבי בישראל מתחדדת בעיקר לאור ההתעוררות הלאומית בקרבם. הדבר בא לידי ביטוי בארבעה מסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שוגים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל. במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה, יש קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי מדינת ישראל היהודים מוגדרים כקולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ. כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל...
"בקביעת מערכת היחסים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ושל הרוב היהודי בה עם המיעוט של ערביי ישראל, צריכה להיאמר אמירה ברורה: הערבים יזכו לזכויות אזרחיות, לחופש תרבות ודת, אך לא יקבלו שום הכרה בזכויות לאומיות. אמירה ברורה זו צריכה להיות מלווה במדיניות ובמעשים אשר יבהירו את מהותה לערביי ישראל. כאשר ממשלת ישראל ומוסדות אכיפת החוק התעלמו מהתופעה שבה ערבי ישראלי (אחמד טיבי) שימש כיועץ לראש גוף מדיני יריב (ערפאת), יצרנו בלבול בקרב האוכלוסייה הערבית. כך גם קרה כאשר בית המשפט העליון בחר שלא לנקוט שום צעד נגד מי שכיהן אז כחבר כנסת, עזמי בשארה, שתקף בנאומיו את עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. טשטוש גבולות זה מבלבל את הציבור הערבי החי בארץ, ובתוכו רבים (המהווים, לדעתי, את 'הרוב הדומם') שמעדיפים לחיות במדינה היהודית כמיעוט ולהיות נאמנים לה...
"כרמטכ"ל הגעתי לניחום אבלים של משפחות מכל עדות המיעוטים. באחד מביקוריי אלה, אצל משפחה ערבית-מוסלמית שבנה נהרג במלחמה נגד הטרור הפלשתיני בעזה, נשא אבי המשפחה דברים, ובין היתר אמר: 'שלחתי את בני לשרת בצה"ל, כי החלטתי שמכל האפשרויות אני מעדיף לחיות במדינת ישראל ולהיות נאמן לה.' אני מאמין שדברים אלה מבטאים את השקפתם של רבים, אך בגלל האווירה שנוצרה, רק מעטים יעזו לאומרם בגלוי. והאחריות לכך מוטלת גם, ואולי בעיקר, על הרוב היהודי: אי-הצבת גבולות ברורים לזרמים הקוראים תיגר על המדינה היהודית, בין אם אלה זרמים ערביים-לאומיים ובין אם איסלאמיים, מבלבלת את כלל האוכלוסייה...
"על מדינת ישראל להציב גבולות אלה בחוקים ובמעשים, שיביעו באופן חד-משמעי אמירה ברורה: סולם ערכינו, כמי שדוגלים במדינה יהודית ודמוקרטית, מצווה עלינו לחבק את המיעוטים ('הגר והתושב'), החיים בתוכנו, כל עוד הם נאמנים למדינה ואינם מאיימים עלינו."
גם אם יעלון סטה מן הדרך הארוכה קצרה, אני ממשיך לצעוד בה.
* סבב ראיונות – התראיינתי השבוע בתחנות רדיו רבות. המראיינים רצו למקד את הריאיון בפרישתי מתל"ם. אני השתדלתי להסיט אותו בעיקר לקריאה להקמת ממשלת אחדות. בראיון לתוכניתו של שרון גל, המשודרת בשלוש תחנות רדיו, השתתף כאיש צוות התועמלן יעקב ברדוגו. מצאתי את עצמי יותר כמאזין מאשר כמרואיין, כי כדרכו הבריונית הוא משתלט על השיחה, צועק ומדבר ללא הפסקה, חוזר שלוש ארבע וחמש פעמים על אותן מנטרות. הוא נגד ממשלת אחדות. בשלב מסוים הצלחתי לקטוע אותו ולהעביר את המסרים שלי. אמרתי שהצו הלאומי העליון כעת הוא ממשלת אחדות לאומית, וכל מי שמתנגד לה, בין אם הוא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אנטי ביבי קיצוני או פרו ביבי קיצוני, נוקט עמדה אנטי פטריוטית.
* דוגמה אישית – בשל הנחיות משרד הבריאות השבעת הכנסת נעשתה בשלשות. בזו אחר זו עלו שלישיות של ח"כים, על פי הא"ב, ונעמדו להישבע אמונים במרחק של פחות מחצי מטר זה מזה.
* אסיפה מרחוק – לראשונה בתולדות אורטל ערכנו "אסיפה מרחוק" ללא קהל, ששודרה בשידור חי בפייסבוק, בנושא: התמודדות עם אתגרי הקורונה. חבריי למטה קורונה ואני הצגנו את מדיניות המטה והחלטותיו. ראשי המכלולים השונים בכל תחומי החיים – בריאות, רווחה, משאבי אנוש, משק, לוגיסטיקה, תרבות ודוברות הציגו את התמודדותם. השבנו על שאלות והצעות החברים. טוב שיש היום טכנולוגיה כזו, אך אנו מייחלים לכך שנחזור במהרה לאסיפות של חברים שנפגשים פנים אל פנים.
* למידה מרחוק – איני יודע אם כך זה בכל מקום, אבל לפחות בבית הספר "עינות ירדן", שבו לומדת בתי, הלימוד מרחוק עובד היטב. פלאי הטכנולוגיה. אולי, בעצם, כל הלמידה יכולה להיות בימינו מרחוק? ייתכן. אבל בעיניי בית הספר נועד לא פחות מהלמידה, למפגש החברתי, מפגש של חבר עם חבר, התנהלות של חבר בקבוצה, אינטראקציה בין אישית וגם רומנטיקה ואהבות ראשונות. את כל אלה לא ניתן להשיג בלמידה מרחוק.
* לא מבקר – אני נענה לפנייתו של בנט, וגם בימי חירום אלה לא אבקר את סבא וסבתא שלי.
*ביד הלשון: חזק וברוך – בשבוע שעבר כתבתי (בהקשר של פרשת "כי תשא") על הברכה "יישר כוח" הנהוגה אצל אחינו האשכנזים. מקבילתה המזרחית היא "חזק וברוך!"
כבר מהמאה ה-12 יש לנו עדויות, מאירופה דווקא, של ברכת "חזק!" הנאמרת לקורא בתורה. העדות העתיקה ביותר שבידינו לצירוף "חזק וברוך" היא מן המאה ה-17 בטורקיה. בספרו של ר' חיים בנבנישתי "כנסת הגדולה" נכתב: "כיוצא מזה מנהגנו לומר אחר שיקרא 'חזק וברוך', והקורא משיב: 'חזקו ואמצו'." ועדות מתימן, של רבי יחיא צאלח, "פסקי המהרי"ץ": נהגו כשמסיים לקרות בתורה אומר לו החזן 'חזק'... גם נהגו שהחזן אומר לו 'ברוך תהיה'... לכן אומרים לו 'חזק וברוך תהיה'."
העדות הראשונה לברכה כזו לא רק לקורא בתורה אלא גם לחזן היא מן המאה ה-18 באיטליה. ר' יחיאל ב"ר יקותיאל בספרו "תניא רבתי": "גם לחזן הכנסת שאומרים לו 'חזק וברוך תהיה'."
אורי הייטנר
* * *
אם תוקם ממשלת אחדות, על הרמטכ"ל-לשעבר ח"כ בני גנץ לכהן בה כשר הבריאות ולהיות אחראי למלחמה בקורונה – וכך תיפסקנה השמועות הזדוניות על הרס הדמוקרטיה בגלל הקורונה. ראש הממשלה ימשיך להיות בנימין נתניהו. אך מאחר שממשלה ספק אם תקום, ולאחר שח"כ בני גנץ יחזיר לנשיא את המנדט להרכבתה וזה יועבר לנתניהו, עליו להציג ממשלת מיעוט בת 58 ח"כים, בדומה למתכונתה הנוכחית, ונראה מי יעז להצביע נגדה –מקרב הח"כים הכזבנים של כחול לבן, שכוחם הפרלמנטרי בא להם רק מהרשימה המשותפת בשנאת ישראל!
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
שלושה שירי קורונה
מוֹרָא
הִתְכַּנְּסוּת בְּמִרְוָחִים
שֶׁל מֶטְרִים.
מֵעַל
זוֹרְחִים דְּמוּיֵי כּוֹכָבִים
בֶּחָלָל שֶׁל עֶצֶב
אֶרֶץ הוֹלֶכֶת וְנִפְעֶרֶת
קוֹלוֹת מִן הַתְּהוֹם.
לֹא חוֹוִים עוֹד אוֹן.
מוֹרָא אוֹחֵז בְּפֻרְעָנוּת
נִמְשֶׁכֶת
כְּאֵב תָּשׁוּשׁ עוֹמֵד
לְלֹא מַעֲקֶה.
מַמְתִּין בְּלִי הֶרֶף
לַמַּרְפֵּא.
בִּמְחוֹז קוֹרוֹנָה
במחוז קוֹרוֹנָה
אֵין דֶּרֶךְ רְקוּמָה בְּתַחֲרָה
אָבִיב לֹא פּוֹרֵחַ בָּהּ.
צְלָלִים נוֹטִים לְהַשְׁחִיר
פָּנִים.
קוֹלוֹת מֶטֶר עַז
מִתְעַרְבְּבִים
עִם חֶבְיוֹנוֹת מִפְּנֵי
יוֹם הַדִּין.
מָחָר
חֲצוֹצְרַת הַשֶּׁמֶשׁ
תִּפְרֹץ דֶּרֶךְ
לִגְאֻלָּה.
עֵץ הַשָּׁקֵד
יִתְמַלֵּא
בַּפְּרִיחָה
אַהֲבָה בְּצל קוֹרוֹנָה
תִּכְנְנָה לָגוּר עִמּוֹ.
בָּנְתָה
שִׁפְּצָה
הִזְמִינָה רָהִיטִים
צִפְּתָה לְבֹקֶר אֲבִיב
שׁוּם צֵל לֹא יַחְסֹם צַעֲדֵיהֶם.
עֵינֶיהָ בְּקֶשֶׁת שֶׁל צְבָעִים
צוֹבֵאת אֵלָיו.
אִי שֶׁקֶט
קוֹרוֹנָה גְּדֵלָה
בְּחוֹף מִבְטַחֶיהָ
מְצִלָּה וּמִשְׁתַּפֶּלֶת
בְּגַבּוֹת עֵינֶיהָ.
הִיא מַמְשִׁיכָה לַחְלֹם.
* * *
הקוקפיט חולל הפיכה שקטה:
מדינת היהודים הפכה מדינת כל אזרחיה!!!
עצם נכונותם של שלושת הרמטכ"לים בדימוס לשבת בקואליציית מיעוט עם המשותפת, שחרטה על דגלה עיקור יהדותה של המדינה – חוללה מהפכה שהפכה את מדינת ישראל, לפחות מבחינתם, למדינת כל אזרחיה. הפתרון למשבר הפוליטי: פיצול כחול לבן כבמשפט שלמה: לימין-מרכז ולשמאל-מרכז.
בשקט בשקט, בלי שנרגיש, התחוללה מהפכה בקנה מידה כמעט תנ"כי במדינת ישראל: שלושה רמטכ"לים בדימוס הסכימו שמדינת ישראל כבר אינה מדינה יהודית, מולדתו הנצחית של העם היהודי מאז ולעולם – מבחינתם הפכה מדינת ישראל להיות מדינת כל אזרחיה וערבייהָ. בהבל פה הם הפכו את המדינה היהודית על ראשה, ועיקרו ממנה את מחוייבותה לעם היהודי. מאז נעילת הקלפיות הם פעלו להקמת ממשלה צרה, תלויה לחלוטין בחסדיה של הסיעה המשותפת, האנטי ציונית ואוהדת הטרור והשאהידים, שהצהירה כי מטרתה היא לנטרל ולשלול את יהדותה של מדינת היהודים.
השבוע נפתחו אמנם דיונים בין כחול לבן לליכוד על ממשלת אחדות, אך עצם הסכמת הרמטכ"לים להישען על מפלגה שחותרת לרסק את המפעל הציוני, מטילה על הרמטכ"לים ורשימתם כתם בל יימחה (למעט הח"כים האוזר והנדל, ומיספר פעילים, כמו למשל אורי הייטנר מהגולן, שהביעו שאט נפש מן המהלך האנטי ציוני של כחו"ל).
סיבוב הפרסה שביצעו שלושת הרמטכ"לים מנוגד לחלוטין לכל מה שהתחייבו לו בנקיטת חפץ עד נעילת הקלפיות. הרי רק שלושה ימים לפני הבחירות, כשנשאל אם יפקירו את ביטחון ישראל בידי הסיעה הערבית מעודדת השאהידים, אמר רא"ל (מיל') בוגי יעלון: "שקר. הכול שקר. אתה מתאר לעצמך ששלושה רמטכ"לים לשעבר ייעזרו בנבחרי הרשימה המשותפת, שבהם אוהדי טרור ושוחרי חיסול המדינה היהודית?"
ועמיתו בני גנץ אמר: "תקראו את השפתיים שלי. לא נשב עם המשותפת ולא נישען עליהם מבחוץ."
אמירות שאין מפורשות מהן.
ומשחלפו הבחירות הסיר יעלון את המסכה ואמר ב-12 במארס 2020 לגל"צ: "נקים כל ממשלה שתביא לזה שנתניהו לא יישב על הכיסא... תוצאות הבחירות מחייבות אותנו לעמוד בפני דילמה: איזו הבטחת בחירות להפר. במצב הזה הזזת נתניהו היא מטרת על. אין לנו ברירה אלא להיתמך על-ידי המשותפת."
משמע, מדובר בשני יעלונים – זה שלפני הבחירות וזה שאחריהן.
ולא שנתניהו הוא כליל השלימות. ממש רחוק מזה. אבל כשהברירה היא בינו לבין המשותפת, ברור שאין כל ספק שנתניהו, למרות הכול, עדיף.
מה, אפוא הפתרון? במצב הנוכחי, כשבחירות חדשות אינן אופציה (שבהן על פי סקרי השבוע האחרון יזכה גוש הימין ביותר מ-61 מנדטים), לא יהיה מנוס מפירוק כחו"ל למרכיביה, ולגזור אותה, כמו במשפט שלמה, לשניים: אלה שטובת המדינה עולה בקירבם על שנאת נתניהו; ואלה שהתיעוב האובססיבי שלהם מעוות את שיקול דעתם ואת ציוניותם. למשל, בוגי יעלון שתיעובו מסמא את תבונתו.
ההסתייגות המוחלטת מתמיכת המשותפת, אינה מבטאת חלילה שנאה לערבים בשל עצם היותם ערבים. אין לנו דבר נגד האזרחים הערבים המכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית בממשלת ישראל. ההסתייגות היא מן המדיניות שהם מובילים: עוינות מוחלטת למדינה היהודית עד כדי חתירה תחת יסודותיה באמצעות תמיכה בטרור ובשאהידים, ותקווה בלתי מוסתרת לאובדנה. לא ערביותם הופכת אותם למוקצים מחמת מיאוס, למצורעים פוליטיים, אלא האידיאולוגיה השמדת המדינה שאותה אין הם טורחים כלל להסתיר.
הבולט בשלושת הרמטכ"לים באיבתו לנתניהו הוא בוגי יעלון. זה האיש שהתאונן ב-2012 על "הנזק שעושים לנו בחוץ גורמים כאלה, שלהיטותם להפיל את ממשלת נתניהו מעבירה אותם על דעתם. הם מקריבים אינטרסים לאומיים לטובת אינטרסים פוליטיים."
היום התהפך יעלון. בוגי חי ונושם, אוכל ושותה, אך ורק איבה לנתניהו. השנאה מעבירה אותו על דעתו עד כדי אובדן עקרונותיו הבסיסיים. הרמטכ"ל לשעבר, שחילק לקציני המטכ"ל את שירו המתריע של נתן אלתרמן, "אז אמר השטן," שתוכנו מדבר על חוכמת השטן שהצליח לבלבל את דעתם של מנהיגי המדינה היהודית בכך נטל מהם את אמונתם בצדקת הדרך והמפעל הציוני – הוא זה שמוכן להישען היום על ח"כי המשותפת שכל האידיאולוגיה שלהם מערערת על עצם קיומה של המדינה היהודית.
מי היה מאמין שלעת זיקנותו יאבד יעלון את אמונתו ברעיון הציוני שהיה נר לרגליו, ויוביל את המהפכה להגדרת המדינה היהודית כמדינת כל אזרחיה, כולל אוהדי הטרור ומעודדי השוהאדא? נכון שהוא לא הצהיר מעולם שזה היעד, אבל זה מה שעלול היה לקרות בפועל, אילו הלכה כחו"ל בדרכו. עד כדי כך הסיטה אותו שנאתו האובססיבית לנתניהו.
פעם החזיק יעלון באידיאולוגיה אחרת. זוהי תעודת הזהות האידיאולוגית שהיתה לו, כפי שהודפסה בהסכמתו על הכריכה האחורית של ספרו 'דרך ארוכה קצרה': "מחזיק בעמדות ימניות-ניציות מבחינה מדינית וביטחונית ואינו רואה סיכוי להסדר קבע בעתיד הנראה לעין".
ובספר עצמו תוקף יעלון את "ארבעת המסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שונים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל. במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה, יש קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי ישראל היהודים מוגדרים קולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ. כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל."
איש ימין, אז, ללא ספק.
כל זה התהפך בגין איבת נתניהו. מכוחה הוא מוכן להישען על אחמד טיבי שאמר ליומון הפלשתיני אל-קודס (17 מאי 2011): "אנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני, אנו נושאים את תקוותיו וחלומותיו" ולזכות בתמיכת הסיעה שבה פעל חכל"ש טאלב אל-צאנע, אשר מחה בהופיעו באוניברסיטה בג'נין ב-11 אפריל 2011, על "גזענות כלפי הערבים בישראל והניסיון למחוק את הנראטיב הפלשתיני לטובת הנראטיב הציוני... חוקי גרמניה הנאצית מאושרים היום בישראל ברוב קולות, כמו חוק איסור ציון יום הנכבה ומחיקתו מתוכניות הלימודים. זוהי מדינה גזענית המקימה ערים מיוחדות ליהודים כמו הערים שהוקמו בדרום אפריקה לתושבים הלבנים בתקופת האפרטהייד."
הרשימה המשותפת אינה מנסה גם היום, במגעים שקיימה עם קוקפיט הרמטכ"לים, 'להלבין' את עמדותיה. ראשה איימן עודה הגדיר ב-10 במארס 2020, את דרישות הסף של מפלגתו לטובת מה שכינה "העם שלנו", לאמור: הפלשתינים – "העם שלנו רוצה משהו מסוים מאוד: משוואה מדוייקת בין הדאגה היומיומית והעמדה המדינית... לכן אנחנו לא יכולים לומר: בטל את קמיניץ ולך תפציץ בעזה או לך על עסקת המאה. יש לנו דרישות מדיניות ברורות: להפסיק, ולהכריז על הפסקה, של כל התוכניות החד-צדדיות."
כמה צדקו חז"ל כשאמרו ש"כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים ס"ו, ב'). וכמה צדקו היוונים כשאמרו: "יופיטר אתה כועס? סימן שאינך צודק."
מנחם רהט
* * *
ד"ר משה גרנות
עימות נושן עם ישעיהו ליבוביץ'
בעקבות רב-שיח בהנחיית בן-עמי פיינגולד בבית הסופר בתל-אביב (21.6.1992) פירסמתי מאמר ב"מאזניים" (אוגוסט 1992, עמ' 61-60) בשם "ספרות, דת ופוליטיקה". בבסיס המאמר ניצבה הנחה שבלוז הכתיבה הספרותית מצוי הדחף הבלתי ניתן לריסון לחשוף תהומות אמת, ואילו בלוז העשייה הדתית והפוליטית מצוי הצורך הבלתי ניתן לריסון לכסות על שקרים.
אדלג כאן על השקרים הפוליטיים ואזכיר כאן רק את שקרי הדת: קיומו של אל בורא עולם, מפעילו ומשגיח עליו, הוא פרי הדמיון האנושי. אין הרי כל אפשרות מדעית או הגיונית לאשש את קיומו של האל. אדרבה עובדות החיים מוכיחות שמדובר בעורבא פרח: העולם לא נברא, בוודאי לא בשישה ימים, ואין שום ראיה לצדק האלוהי המובטח – אנשים נספים ברעידות אדמה, בצונמי, במלחמות במחלות ובתאונות ללא שום קשר להתנהגותם הדתית. אבל כתבי הקודש מלאים בניסים ונפלאות "המאמתים" את התערבותו של האל. ומכיוון שעובדות החיים מכחישות את הטענות של מעצבי האמונה – הם ממציאים קורות היסטוריות "משופצות" – וזה ממש פועל אצל האדם המיתי, כאשר טרם נוסד התיעוד ההיסטורי. כאשר המלכים החלו לתעד את קורותיהם – פתאום "הצדק האלוהי" מקרטע, ואז מעצבי האמונה יוצרים שקרים נוספים: הצדק יופיע אחרי המוות – תהיה תחיית המתים, יהיה משפט נשמות, תהיה הישארות הנפש וכד'. המאמין משכנע את עצמו שלא מדובר בשקרים, והוא מוכן לכוף את ראשו ולמלא מצוות אבסורדיות כדי לזכות באותו גמול שמעצבי האמונה מבטיחים.
ואז כתבתי פסקה כדלקמן:
"אני מכיר רק מאמין אחד הרואה בקיום חובת האדם כלפי האל את כל האמונה כולה, ועוד מדגיש כי החובה הזאת מקורה בהכרעה אנושית, והוא כמובן ישעיהו ליבוביץ', שהוא אוניקיום בעניין הזה. שאר המאמינים מאמינים במקור על-טבעי למצוות ובהבטחות האל כלפי האדם, הבטחות שאמורות להתממש בבוא הזמן... הדת יודעת להסביר איך נברא העולם, מדוע גלה עם ישראל מארצו, באיזה תנאי הוא ישוב אליה, מדוע נכחד שליש מהעם במלחמת העולם השנייה, כיצד הקמת ישיבות תבטיח את ביטחון ישראל בארצו – דברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר".
הפיסקה הזאת הקפיצה את ישעיהו ליבוביץ', והוא שלח את תגובתו ל"מאזניים" (ספטמבר-אוקטובר 1992, ע' 17). אני מביא חלק מדבריו כלשונם:
"משה גרנות משתדל (שוב בתמימות או בהיתממות) להסביר את התופעה של ההכרעה הדתית של המאמינים – שאינה מובנת לו כלל – על ידי העמדתה על אמונה בהישארות הנפש, בעולם הבא וכד', ועל כל פנים בהבטחה אלוהית. אין הוא שם לב לעובדה (או מתעלם ממנה בכוונה) שלא בתורה ולא בנביאים, ולא ב'שמונה-עשרה' (שהיא עבודת ה' היום-יומית של היהודי המאמין), ולא ב'נעילה' של יום הכיפורים (שהיא הביטוי העילאי של מודעות האדם למעמדו לפני האל) אין זכר ואין רמז להישארות הנפש או לעולם הבא. משה גרנות מזהה בזדון את האמונה הדתית עם פולקלור דתי. ואשר ל'הבטחה האלוהית' – משה גרנות אינו מכיר (ואילו הכיר לא היה מסוגל להבין) את ההערה העמוקה של התוספות (דווקא מקור 'תלמודי-רבני'!): 'אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות' וד"ל.
"אם משה גרנות מציג אותי כאוניקום בעניין זה (האמונה) – הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר כלל את המושג תורה לשמה, שממנה מתגלגלים המושגים של האמונה לשמה ושל קיום המצוות לשמן, שהם כאלפיים שנה מן התכנים המרכזיים של עולם ההגות האמונית ביהדות.
"יופיטר, אתה כועס? סימן שאינך צודק!"
"מאזניים" נתנו לי את זכות התגובה, וכך כתבתי ("מאזניים", נובמבר 1992, עמ' 63):
ישעיהו ליבוביץ' מאשים אותי בהיתממות, בחוסר הבנה ואף בזדון לב באשר להבחנתי את גישתו אל אמונת ישראל בכלל, ואל אמונתו בפרט. מאחר שקראתי את כל כתביו של ליבוביץ' בתחום האמונות והדעות – אני מתיימר לא רק להבין את אשר הוא כתב, אלא אף לציין כי כעסו עליי נובע מכך שגיליתי במאמרי על "ספרות, דת ופוליטיקה" את האמת המרה על אמונתו של ליבוביץ', והיא אשר הכעיסה אותו עד כדי שיגדפני. האמת היא שהוא אוניקום בצורת אמונתו. קראתי, כאמור, את כל כתביו, ולא מצאתי בהם אף איזכור של מאמין שהוא יכול לסמוך על השקפת עולמו האמונית (לאמור, שהוא מאמין במובהק "לשמה"), חוץ מהרמב"ם, "המאמין הגדול" (שגם הוא, למגינת ליבו של ליבוביץ', מכליל את המשיח ביסודות האמונה ואף קובע תאריך לגאולה, ולא רק זאת, אלא – שומו שמיים! – הוא מבאר ב-20 פרקים מ"מורה נבוכים" את מצוות התורה ביאור רציונליסטי מתוך אוריינטציה תועלתית!), וחוץ מר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חוכמה". מאמינים כמו ר' יהודה הלוי (ב"הכוזרי"), המקובלים והחסידים, מהר"ל והרב קוק קרובים בעיניו יותר לאלילות מאשר לאמונה "לשמה".
ליבוביץ' אינו מחדש לי דבר בכך שהוא מזכיר כי התורה והנביאים אינם מבטיחים עולם הבא. זה אמנם נכון (ועל כך כתבתי בפירוט בספרי "המוות והנצח", תשל"ז), אך התורה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה והשגחה צמודה לעם ישראל בכלל, ולמאמינים כפרטים, בתוכם אף לאברהם ואיוב. ליבוביץ' מצטט מה שנוח לו, אך הוא מתעלם מן השכר שהובטח וניתן לפי הכתובים הן לאברהם והן לאיוב כשכר על עמידתם בניסיון... וכי צריך אני להזכיר לישעיהו ליבוביץ' את הברכה והקללה בספר ויקרא ובספר דברים, ואת כל תורת הגמול האבסורדית שבמקרא, שאיננה מצביעה דווקא על "אמונה לשמה".
ובאשר למקורות האמונה שאחרי המקרא, הרי אלה כבולים להאמין בשכר ועונש בעולם הזה ובגאולה לעתיד לבוא. ליבוביץ' חשב מן הסתם שאני כאתיאיסט מנוע מלקרוא את הכתוב בסנהדרין (צ' ע"א), שם מצוין מפורשות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה..."
ובתפילת "שמונה עשרה" כתוב לאמור: "אתה גיבור לעולם אדוניי מחיה מתים אתה רב להושיע... ונאמן אתה להחיות מתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים."
האם אני מזהה את האמונה הדתית בזדון ליבי עם "פולקלור דתי", או שהוא טבוע בכל מקור ממקורות הדת?
ובאשר לעבודת יום הכיפורים, המסתיימת בהכרזה האדירה "ה' הוא האלוהים" – הרי מקורה של הכרזה זאת במלכים א' י"ח 39, שם מכריז אותה העם לאחר שאליהו הצליח "לשכנע" את האל בתפילתו להוריד אש מן השמיים על העולה ועל המים ששפך עליה, כלומר, לאחר שאליהו דרש מהקב"ה לשמש פונקציה למאוויי האדם.
ובכן, אני הוא זה שמוצא עיקר בפולקלור, או שמא ליבוביץ' מאמין באמת באמונה מיוחדת שאין לה בסיס במקורות ישראל, חוץ מאשר ברסיסי פסוקים, וגם זאת לאחר מדרש המשנה את הכתוב.
בעקבות העימות הזה כתבתי את הספר "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ' " (מודן 1993), בו אני מתעמת עם מכלול משנתו. אני מניח שהתכוון להגיב על הספר, אלא שזמן מועט אחר כך הלך לעולמו (18.8.1993).
הקורא המעוניין ימצא את מאמרי הפולמוס במלואם בנספח לספר הנ"ל.
משה גרנות
* * *
ההומור של דוסטוייבסקי ב"שדים"
בתרגומו של ש. הרברג
הוצאת ספרים "מצפה"
ירושלים תל-אביב תר"ץ [1930)
המספר מאפיין את הסופר קרמזינוב:
...את קרמזינוב ["הסופר הגדול"] הייתי קורא מימי ילדותי, הנובילות והסיפורים שלו ידועים לכל בני הדור הקודם וגם לדורנו אנו; אני קראתי אותם בצימאון; הם היו תענוג ימי נעוריי וימי בחרותי. אחר כך נעשיתי אדיש במקצת לפרי עטו; הנובילות המגמתיות, שכתב בזמן האחרון, כבר לא היו טובות בעיניי כיצירותיו הראשונות, שהיתה בהן כל כך הרבה פיוטיות בלתי אמצעית; ויצירותיו מהזמן האחרון-אחרון לא היו יפות בעיניי כלל.
בדרך כלל, – אם ארהיב עוז בנפשי להביע גם את דעתי אני בעניין עדין שכזה, – הרי כל האדונים הללו בעלי הכישרון הבינוני, שבחייהם ייחשבו כמעט גאונים, כיוון שמתו – יֵצאו פתאום, וללא השאיר כל זכר, מלב בני האדם, ולא עוד אלא שיש אשר גם בחייהם, אך גדל וקם דור חדש, המשנה את צורת החיים שבה היו הללו פועלים, – יישכחו מלב כל ויזולזלו במהירות שאין לשער. במין פתאומיות יתרחש הדבר אצלנו, ממש כשינוי התפאורה בתיאטרון. הו, כאן כלל וכלל לא כעניין הפושקינים, הגוגולים, המוליירים, הוולטרים וכל אותם אנשים רבי-המעש שבאו להגיד מילה חדשה! כמו כן עובדה היא, שאדונים אלו בעלי הכישרון הבינוני, כיוון שהגיעו אל סף הזיקנה ייפסק לרוב מעיינם בצורה עלובה מאוד בלי שירגישו בזה כלל. לעיתים לא רחוקות מתברר הדבר, כי סופר, אשר ימים ארוכים היו רואים בו עמקות רעיונות ושהיו מקווים, כי השפעתו על תנועת חיי הציבור תהיה בלתי רגילה וכבדת משקל – מגלה לבסוף את כל הקלישות והפעוטיות שברעיונו היסודי, עד אשר איש לא יצטער עוד כלל, שעניינו פסק על כך מהר. אך הישישים בעלי השיבה לא ירגישו בזה, והם כועסים. אהבת-עצמם תגיע דווקא עם גמר מסלולם למידה כזאת, שיש בה כדי להתמיה. אלוהים היודע, מה הם נעשים בעיני עצמם, – לכל הפחות, בני-אלים. (עמ' 90-91).
[לפני שנים הוציאה "עם עובד" בכרך אחד מהדורה מחודשת לתרגום ש. הרברג ל"שדים"].
* * *
דוד בן-גוריון
באין חזון ייפרע עם
חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: לפני שנים אחדות אמרת:
במונח "ציונות" חלו גלגולים ותמורות בתוקף השינויים והחליפות שחלו בתולדות העם היהודי במחצית המאה האחרונה; ומאז טביעת המונח, לפי הולדת הציונות המדינית של הרצל ועד אחרי קום מדינת ישראל, – הפסיד השם "ציונות" משמעותו העיקרית והמפרה, נתרוקן מכל תוכן מחייב וממשי, ואינו אומר עוד לדורנו הצעיר בארץ (וגם בגולה) מה שאמר לממציאיו ולנושאיו לפני שישים שנה ועד קום המדינה. "באין חזון ייפרע עם". בספרותנו לא נתמצה עדיין מלוא הערך והתפקיד של החזון המשיחי בתולדות עם ישראל, למן הימים הקדומים ועד ימינו אלה. ודאי שחוקי הטבע, החוקים הפיסיים, הביולוגיים (והסוציאליים, אם ישנם כאלה) חלים עלינו בדיוק כמו כל עם אחר. אך כשם שאין אדם בעולם המשוחרר מהחוקים הטבעיים החלים על כל המין האנושי, ואף-על-פי-כן אין אדם אחד דומה לחברו, וכוחם האינטולקטואלי המוסרי של הלל הזקן והגאון מווילנה, ליאונרדו דא-וינצ'י, ניוטון ואיינשטיין – הם יחידים במינם, כך גם עמים מצטיינים בתקופות ידועות או לאורך כל חייהם בתכונות ובסגולות שאינן מצויות ברוב העמים האחרים. ... יהודי תימן, מארוקו ובבל – עלו ארצה מתוך תודעה היסטורית וחזון משיחי, ולא מתוך אידאולוגיה "ציונית". ברור שפעלה כאן המצוקה הגלותית, אך לא אידאולוגיה ציונית. הם לא קנו שקל ולא שמעו נאומים "ציוניים" ולא קראו קונטרסים "ציוניים". ... העבר הרחוק יותר קרוב מהעבר של אלפיים השנים האחרונות, ולא רק של 60 השנים של קיום המונח "ציונות". אברהם אבינו, בנו ונכדו; משה ואהרן; דוד המלך וצאצאיו; נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמר רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו, ובזמן החדש – כל "האידאולוגים" הציונים. יש קפיצה בהיסטוריה: אנו יושבים במולדת, וכל חפירה בבית שערים בחצור – מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת.
ועוד, דומני, אמרת בהזדמנות אחרת, כי הציונות היא פרי מצוקה נוראה ותקווה משיחית.
האם חדלה, לדעתך, הציונות מלהתקיים?
דוד בן-גוריון: אי-אפשר לברר שום שאלה הכרוכה במונח "ציונות" מבלי לברר ולהבהיר תחילה המשמעויות השונות שמונח זה קיבל בפיות ובזמנים שונים. מונח זה הומצא על-ידי בירנבוים (שכינה עצמו "מתתיהו אחר") כחמישים שנים לפני הופעת מחברתו של ד"ר הרצל בשם "מדינת היהודים" ויצירת ההסתדרות הציונית. הרצל נתן למונח זה הגדה ברורה ונכונה: "העם היהודי בדרך", כי בשנים הראשונות לפעולתו הציונית המדינית האמין, או קיווה, להשיג מעין צ'ארטר על ארץ-ישראל ולהעביר שמה רוב יהודי אירופה, שהיו אז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.
בשביל רוב הציונים בימים ההם פירושה של "ציונות" היה – חברות ועסקנות בהסתדרות הציונית וב"עבודת ההווה" – כלומר טיפול בצורכי היהודים בארצות מושבם באירופה, בעיקר באירופה המזרחית והדרומית. היה רק מיעוט קטן שבשבילו פירושה של ציונות היה – צורך ורצון אישי לעלות לארץ ולהקדיש חייו לבניינה ולפיתוחה המשקי, התרבותי והמדיני של הארץ.
לפני קום המדינה היה הבדל אחד בין ציונים מכל המינים ובין לא-ציונים או אנטי-ציונים. כמעט כל הציונים רצו בהקמת מדינה יהודית. רובם של הלא-ציונים התנגדו לכך. לאחר הקמת המדינה נתבטל הבדל זה. מלבד מיעוט מבוטל היו כמעט כל היהודים, ציונים ולא-ציונים, חובבי המדינה היהודית.
אולם חל שינוי גדול עוד לפני הקמת המדינה, והשינוי חל בגורל העם היהודי. במחצית הראשונה למאה העשרים חלו שתי תמורות טראגיות בחיי העם היהודי באירופה, שנשא בליבו חלום המדינה היהודית וגם הניח יסודותיה הראשונים. לפני גמר מלחמת-העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מהפכה שנייה, המהפכה הבולשביסטית, שהביא בשנים אחדות לידי ניתוק יהדות רוסיה (כשלושה מיליון יהודים) מיהדות העולם ומארץ-ישראל וגם מחינוך יהודי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה השמידה גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודי אירופה. נחרבו מרכזי היהדות שפירנסו במאה ה-19 את כל היהדות העולמית: בקרב יהדות אירופה נוצרה תנועת-ההשכלה, הספרות העברית החדשה והספרות האידית, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית, התנועה החלוצית – שרק היא הניחה היסודות למדינה היהודית. השואה הנאצית החריבה כל זה.
המרכז הכמותי והאיכותי של יהדות התפוצות עבר מאירופה לאמריקה. בארצות-הברית של אמריקה הצפונית הוקם המרכז היהודי הגדול שלא היה כמותו אף פעם בגולה: לא בכמותו, לא בעושרו החומרי והרוחני, לא במעמדו והשפעתו וכוחו המדיני.
אהוד בן עזר: אני מבין שאתה מבחין בין אידאולוגיה ציונית לבין גאולה לאומית.
דוד בן-גוריון: האידאולוגיה הציונית, כפי שנוסחה על-ידי שלושת ההוגים הראשונים במאה התשע-עשרה – משה הס ב"רומא וירושלים", ד"ר ליאון פינסקר ב"אבטואמאנציפאציה" וד"ר הרצל ב"מדינת היהודים" – היתה פרי המציאות האירופאית ופרי תנאי-החיים של יהודי אירופה. אני מבחין בין האידאולוגיה הציונית – ילידת המאה ה-19 באירופה – ובין הכיסופים המשיחיים של העם יהודי לגאולה לאומית בארץ האבות, שהם פרי נביאי ישראל והיו בעם היהודי כל השנים.
באירופה היו מדינות היסטוריות בעלות לאום אחד ומדינות בעלות לאומים מרובים, כגון צרפת, איטליה ובריטניה מצד אחד, אוסטריה-הונגריה ורוסיה מצד שני. היהודים בארצות אלה, בין שהיו שווי-זכויות על הנייר בין לא – לא נחשבו בכל הארצות האירופאיות כבני העמים השליטים, ביחידות או בצוותא. כל עמי אירופה היתה להם היסטוריה מדינית ותרבותית למעלה מאלף שנים, והיהודים לא נחשבו אף פעם כבני העמים האלה, אלא כזרים, נסבלים או שנואים. כוחה של האנטישמיות היה גדול וחזק ברוב ארצות אירופה, ובכמה ארצות היו היהודים גם משוללי זכויות שוות אפילו על הנייר.
בשנות השמונים של המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודי אירופה, ורובה הגדול של ההגירה זרם לארצות-הברית – וארץ זו מונה עכשיו קרוב לשישה מיליונים יהודים. התנועה הציונית אמנם חדרה לארצות-הברית מראשית היותה, אבל האידאולוגיה הציונית שנולדה באירופה לא הלמה את המציאות האמריקנית. מדינה זו – של ארצות-הברית – היתה שונה ביסודה מכל מדינות אירופה. לא יישובה הוותיק הרבה מאות ואולי אלפי שנים הטביע חותמו ועיצב דמותו של העם האמריקני, אלא מהגרים חדשים שהיגרו לאמריקה במאות השנים האחרונות, ובעיקר במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים עד מלחמת-העולם השנייה – הם שקבעו דמותה של אמריקה.
ככל בני העם האמריקני – פרט לאינדיאנים המקוריים תושבי אמריקה מאז ומעולם, שהשפעתם באמריקה לא ניכרה כלל, לא בלשונה, לא בתרבותה ולא בחייה המדיניים והכלכליים – היו גם יהודי-אמריקה מהגרים, או בני מהגרים ובני-בניהם של מהגרים. נשיא אמריקה, קנדי המנוח, היה נכדו של מהגר אירלאנדי. כשאר המהגרים ובני המהגרים מהולאנד, מגרמניה, מאיטליה, משוודיה, מפולין ומשאר הארצות, החליפו גם המהגרים היהודים, או בניהם, שפת-דיבורם, שהביאו איתם מארץ-מוצאם, ללשון האנגלית, שנעשתה להלכה ולמעשה לשון העם האמריקני.
לא נעדרה לגמרי אנטישמיות באמריקה (אמריקה כאן פירושה – ארצות-הברית), אבל היו בה גם תנועות עוינות לגזעים לא-יהודיים. היסוד שהונח בחוקה האמריקנית – שוויון-זכויות לכל האזרחים, חל גם על היהודים. התקיימה גם אפלייה חברתית, אבל זו לא פגעה במעמדם הכלכלי והמדיני של יהודי אמריקה. והתנועה הציונית, שחדרה גם לאמריקה, היתה מלכתחילה רק תנועת עזרה ליהדות אירופה וליהדות שאר הארצות שמחוץ לארצות-הברית. ורק יחידי-סגולה, כד"ר י.ל. מאגנס והנרייטה סולד, היו ציונים להלכה ולמעשה ועלו ארצה.
לאחר הקמת המדינה כמעט שאין כל הבדל רעיוני בארצות-הברית בין ציוני ובין לא-ציוני. כאלה כן גם אלה אינם מתכוונים לעלות לארץ, וכאלה כן אלה הם חובבי המדינה היהודית ומסייעים לפיתוחה ולמעמדה בעמים. השם ציוני עכשיו משמש לדברים שונים שאין ביניהם כל קשר, וכל דיבור על ציונות סתם – אין בו שום תוכן ממשי.
אהוד בן עזר: יש הטוענים, כי עמדתך מביאה בסופו-של-דבר להתנשאות הצעיר הישראלי (ה"צבר") על-פני היהודי הגלותי, על כל התוצאות החמורות הנובעות מכך. מצד שני, כלום אין לראות סימפטום מדאיג בכך, שהאינטלקטואל היהודי בפזורה מתחיל לאבד את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות בפני מדינת ישראל – ונוקט לשון הפוכה עד כדי הטלת ספק בערכה ובדוגמתה המוסרית של מדינת היהודית – כמו, למשל, בגינוי שחוזר ונשנה בשעתו מפי אינטלקטואלים יהודיים בעולם כלפי מבצע סואץ 56', ויתר הערכותיהם הביקורתיות לגבי המדינה. מצויים לא מעט אינטלקטואלים יהודיים במערב, המביטים עלינו כעל "נורמאליים"-לגנאי ושומרים לעצמם את כל מידת הרגישות, השליחות וה"בשורה" של היהודי בעולם כיום, את "חוסר השקט". מה יכולה להיות תשובתנו למגמה זו המביטה אלינו מגבוה, בביטול, ושופטת אותנו לצד החומרה? כיצד אתה רואה את היחסים בין יהודים בישראל ובתפוצה בדו זה?
דוד בן-גוריון: יש זיקה בל-תינתק בין היהדות הישראלית ובין יהדות התפוצות, ויש בין שתיהן גם הבדל יסודי. יהודי התפוצות בארצות שונות שונים זה מזה. לא כיהדות אמריקה – יהדות צרפת, יהדות מארוקו, יהדות דרום-אמריקה או דרום-אפריקה, לא בהווייתם, לא בתנאי חייהם ולא בצביונם היהודי. אבל בהשוואה ליהדות ישראל יש הבדל יסודי אחד המאפיין את כל יהדות התפוצה, ללא הבדל בין ארץ לארץ. יהודִי התפוצות, בין שהוא מכיר ובין שאינו מכיר בכך, הוא אישיות מפוצלת. בחלקו הוא יהודי (ובחלק זה יש הבדלים רבים ועמוקים בין יהודים שונים באותה הארץ ובארצות שונות), ובחלקו הוא משתייך לגמרי לסביבה הבלתי-יהודית שבתוכה הוא גר. יש ארצות שהשתייכות זו לסביבה הבלתי-יהודית היא גדולה מאוד ומקיפה כמעט כל חיי היהודי והרגשתו, ויש ארצות שהשתייכות זו היא פחותה. גם באותה הארץ יש הבדלים בהשתייכות זו בקרב יהודים שונים. בלשון, במעשי יום-יום, בחיים הכלכליים, המדיניים וכמעט בכל החיים התרבותיים – היהודי דומה לשאר האזרחים (המדובר הוא בארצות שאין בהן אפלייה חוקית).
בישראל – היהודי הוא במאה אחוזים יהודי ובמאה אחוזים בן-אדם, כלומר בן המין האנושי, כי הוא בן לעם עצמאי שהוא חבר שווה-זכויות במשפחת העמים. בקרב יהודי ישראל יש הבדלים בתפיסה "דתית", במעמד הכלכלי, בחינוך, בהשקפות-עולם – כהבדלים שישנם בכל עם עצמאי ובן-חורין. אבל אין הבדלים אלה נובעים מסביבה זרה. ביהודי התפוצות יש קרע – לאו דווקא סתירה – בין היהודי שבהם ובין האזרח שבהם, כל עוד לא התבולל לגמרי והסתלק מיהדותו. בישראל הסתלקות זו לא תיתכן. אפילו לפי ההלכה היהודית – "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא."
אהוד בן עזר: האם ההתבוללות היא גזרה בלתי-נמנעת?
דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:
אל"ף – הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.
בי"ת – הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.
גימ"ל – הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.
אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?
דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.
היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.
ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.
ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).
היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.
אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?
דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."
אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.
עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."
כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.
אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?
ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?
דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.
"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.
נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.
יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.
ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:
"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."
אהוד בן עזר: מהי עמדתך לגבי ה"כנעניות"? אחר דבריך על הקפיצה בהיסטוריה היהודית והגדרתך את עצמת שאינך ציוני – יש הרואים בעמדתך עמדה "כנענית" מובהקת. האם גם אתה סבור שייתכן שיקום דור יהודי בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן שלא יהא בעתיד כל קשר בין האינטלקטואל (וכמעט כל יהודי) בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים? האם ניתן לומר, כי נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת מושגים חדשה שאינה קשורה עוד עם העם היהודי? דרך-משל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, ובהעדפה חוזרת ונשנית של האינטרס הישראלי בכל מקום, על-פני האינטרס של יהודי התפוצה? שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". האם מוליכה, לדעתך, התפתחות החיים בישראל בכיוון זה?
דוד בן-גוריון: לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג הערכים העליונים, היהודיים והכלל אנושיים (כי אין להפריד ביניהם בישראל) של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים יבואו. ואין עכשיו כוח שיגביר ויעמיק זיקת יהודי התפוצות למורשה ההיסטורית היהודית ולישראל – כישראל המחודשת; ולזאת יש להוסיף: ישראל המחודשת ספק אם תתקיים ותמלא ייעודה ההיסטורי מבלי שתעמיק ותחזק את קשריה עם העם היהודי באשר הוא. איש לא הגדיר ביתר אמונה, ביתר הבנה וביתר ראייה מעמיקה את ייעודה של ישראל כישעיהו הנביא באמרו: "אני ה' – קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו פרק מ"ב, פסוק 6).
שני הייעודים הללו, התלויים זה בזה, להיות ל"ברית עם" ו"לאור גויים" הם ייעודים הקובעים את עתידה של מדינת ישראל המחודשת.
אנו עומדים בפני שתי סכנות, ורק מוכה-סנוורים לא רואה אותן: יהדות התפוצות עומדת בפני סכנה חמורה ומחמירה של התבוללות וטמיעה בקרב העמים בתוכם היא שוכנת. וארץ קטנה זו – מוקפת מכל עבריה שונאים הזוממים לכלותה, ואנו כמו בימי-קדם הננו "המעט מכל העמים"; ובלי שנהיה ל"ברית עם" – בלי שנעמיק הקשרים בין ישראל ליהדות התפוצות על-ידי משיכת העידית הדגולה שביהדות הגולה לארץ, ובלי העמקת הזיקה ההדדית של ישראל ליהדות והיהדות לישראל, תלך סכנת ההתבוללות ותגדל. ומבלי שישראל תגביר את עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית עד שיא יכולתה, ותהיה על-ידי-כך "לאור גויים", לא נבטיח שלומנו, קיומנו ומעמדנו במשפחת העמים. כאמור, בכוח בלבד לא נעשה זאת.
כמעט כל העמים שישבו איתנו יחד בחלק זה של העולם, שקוראים לו עכשיו המזרח התיכון – נכחדו ונעלמו מעל-פני האדמה; ואם העם היהודי, שעצמאותו נעשקה ונמחתה זה כאלפיים שנה, ארצו היתה לזרים, הוא בעצמו נדד מארץ לארץ שנוא ונרדף בכל ארץ וארץ, שמר למרות הכול על אמונתו, מורשתו, תוחלתו; ואחרי שנות אלפיים הצליח לשוב לארצו העזובה וההרוסה והקים מחדש עצמאותו וריבונותו, למרות ניסיונות שכניו להכחיד המדינה הצעירה והקטנה, – אין זאת אלא באשר עלה בידו לשמור כבימי-קדם ובכל מאות שנות גלותו על עליונותו הרוחנית.
אולם לא הגענו עדיין אל המנוחה והנחלה. ועלינו לדעת ולזכור כי אנו רחוקים מאוד משתי אלה, גם מהמנוחה וגם מהנחלה. בשמונה-עשרה שנות קיומה של מדינת ישראל קמו בעולם – כמעט בכל היבשות – עשרות מדינת חדשות, ורבות מהן גדולות מאיתנו פי עשרה ופי מאה ויותר, ואף אחת מהן לא הצליחה לעשות מה שעשינו אנחנו בתקופה קצרה זו. עמדנו בגבורה מעטים מול מרובים; הפכנו אבק-אדם, שנתקבץ מכל רחבי תבל, לאומה עצמאית וריבונית התופסת מקום מכובד במשפחת העמים; הקנינו למאות אלפים בלילי-שפה מכל הארצות ששבו למולדתם ההיסטורית, את לשונם הלאומית; הבטחנו חינוך יסודי חינם לכל נער ונערה בישראל מגיל שש עד גיל ארבע-עשרה; הקימונו צבא שאינו רק מבטח-עוז לשלום העם וריבונותו אלא גם בית-היוצר לחלוצי אומה ומכשיר למיזוג גלויות; בנינו בזמן קצר מאות כפרים ועשרות ערים ועיירות-פיתוח; הפכנו הארץ העזובה והמפגרת מאות בשנים לאחד ממרכזי החוכמה והמדע והמחקר הראשונים בעולם; ואומה קטנה ודלה זו היתה לעזר רב ומבורך לעמים חדשים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית – ועשינו כל אלה אך ורק בעליונות-הרוח הגנוזה בתוכנו, ורק אם נדע גם להבא לצרף גבורה וצדק, עוז ואמת ונגביר ונעלה, בלי הרף, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, נהיה לעם-סגולה, למשען נאמן לתפוצה, דוגמה מחנכת לעמים ושותף רצוי לשכנינו על בסיס של שיתוף-פעולה למען פיתוח המזרח התיכון כולו והגברת השלום באזור ובעולם.
אהוד בן עזר: עלית לארץ-ישראל ב-1906. האם שינתה עלייתך לארץ את גישתך לציונות?
דוד בן גוריון: עלייתי לארץ שינתה את כל תפיסתי בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבנתי שכל מה שחשבתי שזה ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשבתי כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ואי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט. וכאן, רק כאן, הבינותי את משמעותה של הציונות. אם בכלל צריך להשתמש בביטוי הזה, ציונות, כי הלוא בימי עזרא ונחמיה עלו לארץ בלי המילה ציונות. ורק פה הבנתי את התנ"ך, וראיתי שכל מה שאני דוגל בו ומאמין בו נמצא בביטויו העמוק ביותר בתנ"ך.
אהוד בן עזר: אמרת, "יחסים עם הערבים". מתי התחלת לעמוד על טיבם של יחסים אלה ועל סכנתם?
דוד בן גוריון: הבנתי הבעייה הערבית לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבדתי כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1907-1909, ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. יצאנו למקום וראינו כתמי-דם. ידענו, שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.
ידענו, שאחד מאיתנו ייפול. נזהרנו. לא התרחקנו מסג'רה. הלכנו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"
ידענו: הערבים נקמו, לא ידענו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.
כשבאנו למעלה ראינו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ואני רצנו לקראתם. צעקו לנו: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"
התחלנו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור ישר בלב. והבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה.
בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי מאוחר יותר, באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם יצחק בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על עניינים יהודיים. היה לי חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, בירושלים. הינו ידידים – בלי פוליטיקה.
חזרנו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – של בן-צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותומאנית.
נאסרנו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתנו בנעימות, ובשעות-היום הירשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה, (בנייני הממשלה, שכללו גם בית-סוהר). בימים היינו מתהלכים חופשיים בחצר הסראייה, ובלילות היו סוגרים אותנו.
יום אחד אני הולך בסראייה והנה אני רואה את ידידי יחיא אפנדי.
"מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו.
"יש לי עניינים עם הממשלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.
"יש לממשלה עניינים איתי," – אני משיב. ומספר לו, כי אנחנו אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שנינו, (את בן-צבי ואותי), מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."
ואז הוא ענה לי: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי – אני שמח."
ואני יודע ששני הדברים היו כנים. אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק חזק.
כשחזרתי לכאן מארה"ב, לשם הגעתי בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפשתי את יחיא אפנדי. חיפשתי אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרקתי כל רחוב, שאלתי הרבה ערבים. לא מצאתי אותו.
כאשר נבחרתי להנהלה הציונית ב-1933, אמרתי שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. חילקתי את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החלטתי לא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפשתי נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד משרה, וגם אינו שונא-ישראל. גילו את אוזני שיש כזה. שמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. את השיחה הראשונה קיימתי עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת (אז קראו לו עוד שרתוק) בירושלים.
אני התחלתי בפזמון הישן שהכנתי לי: "תראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת," וכל הסיפור הזה.
הערבי הפסיק אותי: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון, אני בוחר שתהיה פה שממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים, עד שאנחנו נוכל להפריח אותה ולגאול אותה."
ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת. והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, נראו לי מגוחכים מתמיד.
[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]
אהוד בן עזר: מה הם לדעתך סיכויי השלום בין ישראל לערבים?
דוד בן גוריון: השלום בינינו ובין הערבים לא יבוא במהרה. שני גורמים יביאו לדעתי את השלום. הגורם הראשון – תוספת של שישה עד שבעה מיליוני יהודים לארץ-ישראל. והגורם השני – עמידת האינטליגנציה המצרית על צורכי העם המצרי. רוב העם המצרי הם פלאחים, ומצבם הולך ורע משנה לשנה. העוני הולך וגדל. החינוך לא משתפר. הבריאות של רוב העם היא לא בסדר. ולא ייתכן כי לפחות חלק של האינטליגנציה המצרית לא יעמוד במשך שמונה עד שתים-עשרה השנים הקרובות, על הצרכים החיוניים של עמם, ולא יתמכר לשכלול מצבו של רוב העם. ובלי שלום לא יוכלו לעשות זאת.
אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה?
דוד בן גוריון: הסכנה אינה כל כך באנשי-הדת – אלא בהתנוונות המפלגות. רוב העם אינו אדוק ואינו רוצה בשלטון הדת. הסכנה היא הסתאבות השלטון, והאפאראט של השלטון ההולך ורע משנה לשנה.
אהוד בן עזר: אולם כאשר החליטה הכנסת כי יהדותו של אדם בישראל תיקבע על-פי ההלכה היהודית, זו היתה לא רק הכרעה מפלגתית, אלא גם קבלת עול ההלכה היהודית על-ידי מדינה חילונית.
דוד בן גוריון: לא פעם הוכרז בכנסת, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת ההלכה. יש בלי ספק לכבד כל יהודי שהוא נאמן להלכה, אבל אין ההלכה מחייבת כל יהודי. ורק מי שלא למד בעיון בספרות ההלכה, אינו יודע שההלכה היתה משתנה לפי רוח הזמנים. בספר התורה נאמר "עין תחת עין", וברור מאוד, ללא כל ספק, מה משמעות עין תחת עין. אבל בתקופה מאוחרת באו החכמים לידי מסקנה, ומסקנה נכונה, שיש אכזריות בעין תחת עין ואמרו "עין תחת עין זה ממון" (מסכת בבא קמא, עמ' פ"ג). וכל מי שמעיין בפרק זה רואה כיצד החכמים התחבטו בחמישה-שישה עמודים, להתאים פירוש זה למקור שבתורה; כי בתורה נאמר בפירוש "כאשר ייתן מום באדם – כן יינתן בו" (ויקרא, כ"ד). ובמקור שני נאמר: "ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (דברים, י"ט). ואין כל ספק במובן שיש לדברים בספר התורה. אבל התנאים עמדו על האכזריות שבעונש זה, ואמרו: "עין תחת עין – זה ממון," כאילו זה שכתב את התורה, אם כוונתו היתה לעונש כספי, – לא ידע להגיד זאת בעברית.
אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.
דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.
אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?
דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.
יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.
בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.
אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?
דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?
והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?
למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?
אהוד בן עזר: אולי חששו כי מבלי הקריטריון ההלכתי יתבוללו בעם היהודי יסודות בלתי-יהודים. והשם "יהודי" יאבד את הוראתו היהודית, ממש כשם ש"ישראלי" אינו בהכרח יהודי, כיום במדינת ישראל.
דוד בן גוריון: על הכרזת המדינה, בחודש מאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, ופה אחד הוחלט כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." באותה הכרזה אמרנו גם כי המדינה "תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," וכל אזרח במדינה זו הוא אזרח ישראלי, אבל לא כל אזרח "ישראלי" הוא דווקא יהודי. אזרח ישראלי, יכול להיות ערבי (מוסלמי או נוצרי) או בן עם אחר שהשתקע כאזרח בארץ. ומטעם זה פקפקו אז חברים אחדים של "מועצת-המדינה הזמנית" אם אין צורך לתת למדינה בלשונות אחרות שם אחר ולא "ישראל", באשר "ישראלי" אפשר לפרש כשם נרדף של "יהודי". אולם מועצת-המדינה החליטה להשאיר את התואר "ישראלי" לכל אזרח, בין יהודי ובין לא-יהודי. והחליטה שהמדינה תיקרא בכל הלשונות "ישראל". ומכאן ברור שישראלי אינו מחוייב להיות יהודי, ואין משמעותו יהודי, כי ההכרזה נתקבלה פה אחד. ואיני מניח שמישהו בישראל רוצה לשנות ולבטל הפסוק רב-המשמעות בהכרזה, כי המדינה "תקיים שיוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע מין," וכן שהיא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל נתיניה; ולכן אזרח ישראלי אינו מוכרח להיות זהה ואינו יכול להיות זהה בישראל דווקא עם יהודי: כי גם נוצרי, מוסלמי או בודהיסט, שיהיה אזרח במדינה היהודית – הוא ישראלי. ואין "ישראלי" לפי ההכרזה זהה עם השם "יהודי".
אבל בוודאי שההכרזה לא התכוונה למעט על-ידי-כך את היות המדינה – "מדינה יהודית", כמו שבריטניה היא מדינה בריטית לא רק לאנגלים אלא גם לסקוטים, לוולשים, לאירלאנדים, ליהודים או לאזרחים אחרים, בלי לחדול להיות על-ידי-כך מדינה בריטית. כל המפלגות בכנסת אחראיות להכרזה זו וחתמו עליה, ובה נאמר באופן מיוחד: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – ( היום היינו אומרים "זה שנים") – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על-יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל-יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."
דוד בן-גוריון נולד בפלונסק, פולין, ב-1886. התחנך ב"חדר" תוך שקידה על לימודי חול ולשונות. היה בפעילי "פועלי-ציון" בעירו. עלה לארץ-ישראל בשנת 1906. עבד תחילה בפתח-תקוה ובראשית 1908 עבר לסג'רה, שם עבד בחקלאות ובשמירה. ב-1910 נקרא לעבוד במערכת העיתון "האחדות" בירושלים. ב-1912 נסע לסלוניקי ולקושטא ללמוד משפטים. ב-1914 חזר לארץ-ישראל. גורש מהארץ בראשית המלחמה ויצא לארצות-הברית. היה שם במארגני "החלוץ" ושאר פעולות הקשורות בארץ-ישראל ובציונות. יחד עם יצחק בן-צבי ארגן את ההתנדבות לגדודים העבריים ואיתם הגיע ארצה, דרך אנגליה. ב-1919 הוקמה בפתח-תקווה מפלגת "אחדות העבודה" שהיה ממנהיגיה הרעיוניים. מ-1921 עד 1935 כיהן כמזכיר כללי של ההסתדרות. ב-1933 נבחר כחבר הנהלת הסוכנות, ומ-1935 עמד בראשה עד לקום המדינה. היה הרוח החיה בקבלת "החלטת בילטמור" (1942) בדבר הקמת מדינה יהודית. מאז הקמת מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י) בשנת 1930 היה מראשי מנהיגיה ומכווני דרכה. מייסד מדינת ישראל, ראש ממשלתה ושר הביטחון בכל הממשלות מ-1948 ועד 1963, מחוץ לתקופת פרישה קצרה בשנים 1954-1953, בה ישב בשדה-בוקר. עם פרישתו הסופית מן הממשלה חזר להתגורר בשדה-בוקר ובתל-אביב חליפות. עמד בראש רשימת רפ"י לבחירות לכנסת השישית. בשנת 1970 פרש גם מחברותו בכנסת, ומאז הקדיש כל זמנו לכתיבת ספרי היסטוריה וזיכרונות מתקופת פעולתו הציבורית. עמדתו הפוליטית המתונה בשאלות סיפוח הגדה והרצועה, אחרי 67', וגישתו התקיפה בשאלות הפרדת הדת והמדינה, החזירו לו בשנותיו האחרונות חלק מאהדת הציבור הישראלי, שאותה קיפח לא-במעט בעקבות "פרשת לבון" משנות 1961-1960, פרשה שזירזה את פרישתו מן השלטון. הוא נפטר ב-1973. מאז מותו שבה והתגדלה דמותו, כצפוי, לכדי דמות היסטורית של מייסד המדינה, מנהיגה הראשון ובעל הסמכות הלאומית והאחריות הממלכתית.
מבין ספריו: "אנחנו ושכנינו" (1931); "ממעמד לעם" (1933); "במערכה" (1946); "בהילחם ישראל" (1950); "חזון ודרך" (1951); "מערכת סיני" (1959); "נצח ישראל" (1964); "דברים כהווייתם" (1965); "פגישות עם מנהיגים ערביים" (1967); "במדינת ישראל המחודשת" (1969); "זיכרונות" (1971 ואילך); "אגרות" (1972); "יומן המלחמה (תש"ח)" (1982);
הציטוטים מדברי דוד בן-גוריון בפתיחת השיחה הם מתוך מאמרו "מונחים וערכים" שנתפרסם בקובץ "חזות", ג, תשי"ז, 1957, עמ' 8, 10; וכן ממכתבו לנתן רוטנשטרייך, מתאריך ה-9.1.1957, שנדפס אף הוא בקובץ (שם, עמ' 17).
להשלמת סיפורו של דוד בן-גוריון על פגישותיו עם מנהיגים ערביים, כי שסופרו לי בזמנו מפיו – נעזרתי בקטעים מתוך ספרו "פגישות עם מנהיגים ערביים" שהופיע בהוצאת "עם עובד", תל-אביב 1967.
חלקה הראשון של השיחה "באין חזון ייפרע שם" נדפס לראשונה ב"מאזניים", נובמבר 1966, ובשלמותה ב- "Unease in Zion" (1974).
* * *
אהוד בן עזר
ערב עם דוד בן גוריון, 1966
[בעקבות פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]
ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.
הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.
שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.
אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.
הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.
תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.
כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.
שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.
על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.
לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.
על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.
כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.
בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"
הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.
כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"
הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."
בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.
הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.
הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.
יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.
"מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.
"יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.
"יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."
ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."
"ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."
לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.
בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.
באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:
"אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."
לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.
שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.
באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.
כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.
"הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.
בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."
אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...
וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.
העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"
"טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."
וחוזר חלילה.
אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."
החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.
על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.
אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].
בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.
השיחה היתה די משעשעת.
בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."
פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"
וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."
לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"
אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."
"אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"
אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."
אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."
פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.
כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.
סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.
את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.
בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."
מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."
ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."
תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!
מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.
כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.
אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.
על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.
ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.
יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.
המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.
דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"
פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.
בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.
לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.
* * *
שיר ליום ההולדת השבעים למדינת ישראל
מילים: יוסי גמזו
לחן ושירה: קלוד פרץ
עיבוד: פליקס ניסן
https://www.youtube.com/watch?v=Z344nUYDzEg
* * *
מסעותיי עם נשים
רומאן
פרק עשרים ואחד
ההזרעה של אגנה וגנר
בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.
באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.
מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.
כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.
השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.
מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.
חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.
האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.
היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.
לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.
שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.
הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")
הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.
ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?
השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.
קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.
לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.
לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.
פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.
ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.
הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס הראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מסכים איתך בהחלט שההשפעה של עגנון על הסופרים שבאו אחריו רק הזיקה. על כך כתבתי בהרחבה בספרי "עגנון ללא מסווה" (1991). באמתחתי מיספר מאמרים בנדון.
צביקה שטרוסברג מביע אהדה לרבנים המתכוונים להתפלל למיגור הקורונה. מתי בדיוק התפילות הועילו? בימי נבוכדנצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס? בגירוש היהודים מאנגליה? בגירוש ספרד? בגזירות מגנצה? בעלילות הדם? ב"סופות בנגב"? בפרעות פטלורה? בשואה? – מסתבר שהמציאות היא מחוץ לתחום עבור אנשים מאמינים.
אורי הייטנר ריגש אותי בניתוח שירי ירושלים של יוסי גמזו.
אני זוכר היטב את השחקנית דינה דורון, ושמחתי על כך שתקוה וינשטוק הזכירה את קורותיה ברשימתה המלבבת.
שלך,
משה גרנות
* אהוד יקר, יש להניח שבימים אלה יותר קוראים את המכתב העיתי, כי הרי אין לאן ללכת. ושאלת כמה פעמים בגיליון האחרון, אמנם שאלה רטורית – אם לא רק רמטכ"ל אחד הוא טמבל וחסר אחריות, אז אני עניתי לך, כמובן בליבי, מיד: לא, שלושה הם הרמטכ"לים המטומטמים, חסרי המוסר וחסרי האחריות. ובידי אנשים כאלה היה מופקד גורלנו הביטחוני הרבה שנים! אוי לנו.
והעיקר שהמכתב העיתי שלך ממשיך להופיע ורוב הכותבים הם אנשים שפויים ומביעים את דעתי בצורה זו או אחרת (לא הייטנר...)
אז שתהיו בריאים כי זה העיקר, וכל טוב,
ארנה
אהוד: כפי שתיראי, הייטנר מיעלון כבר התפכח – אבל את נתניהו, המושחת לדעתו – הוא ממשיך לתקוף.
אם אני מבין נכון את היגיון התקפותיו של הייטנר, הוא מאשים את ביבי בכך שה"ביביזם" שלו הוא כה נורא – עד שהוא מחלחל ומשחית את הפוליטיקה הישראלית וגם את מנהיגי חבורת כחול לבן – הכול באשמת נתניהו!
* שלום לאהוד. אינני מחובבי השירה (תודות למוריי בתיכון בשאלתם למה התכוון המשורר במילה או בשורה זו או אחרת) – ושירת אסתר ראב לא מוכרת לי.
אך למקרא שירה "לאב", שהעביר בי צמרמורת, אין לי ספק ואני בטוח במאה אחוז שקנתה לה בשיר זה מקום של כבוד בגן העדן.
תודה שאתה קיים.
יוסף אתר
גימלאי מאושר
אהוד: בתשובה שלחתי לך במייל את קובץ הוורד העברי המנוקד של הכרך שאזל: "אסתר ראב / כל השירים". כל נמען שיפנה אלינו – יקבל את הקובץ, חינם.
* שלום רב. שאלה לנעמן כהן: מדי פעם אתה מציין שלפי הקוראן ארץ ישראל על שתי גדותיה שייכת לעם ישראל כנאמר בסורה 7 פסוק 32 (במקום אחד כתבת 132). ובכן בדקתי גם את פסוק 32 וגם את 132 ולא היא.
פסוק 32:
Say, "Who has forbidden the adornment of Allah which He has produced for His servants and the good [lawful] things of provision?" Say, "They are for those who believe during the worldly life [but] exclusively for them on the Day of Resurrection." Thus do We detail the verses for a people who know.
פסוק 132:
And they said, "No matter what sign you bring us with which to bewitch us, we will not be believers in you."
אייהו הפסוק המדובר?
בתודה מראש,
יריב מקסימוב
* נעמן כהן: הנה מתוך הקוראן בתרגום של יוסף ריבלין:
https://benyehuda.org/read/10569
קלב וַנִּקַּח מֵהֶם נָקָם וַנְּטַבַּע אוֹתָם בַּיָּם עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ וְלֹא שָׁתוּ לִבָּם אֲלֵיהֶם: קלג וַנַּנְחֵל אֶת הָעָם אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לְחַלָּשִׁים אֶת מִזְרַח הָאָרֶץ אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהּ אֶת הַבְּרָכָה וְאֶת מַעֲרָבָהּ:434 וַיָּבֹא כְתֻמּוֹ דְבַר אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עֵקֶב הַאֲרִיכָם רוּחָם, וַנַּהֲרֹס אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פַּרְעֹה וְעַמּוֹ וְאֵת אֲשֶׁר הֵקִימוּ: קלד וַנַּעֲבֵר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, וַיָּבוֹאוּ אֶל עַם נֶּעְצָרִים לִפְנֵי פְּסִילִים אֲשֶׁר לָהֶם, וַיֹּאמְרוּ: משֶׁה, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים כָּאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לָהֶם.
434. הכוונה לפי המפרשים הערבים לארץ הצפון, כלומר ארץ-ישראל ואגפיה, שמלכו בה בני ישראל אחרי בית-פרעה והעמלקים, הארץ הפורייה המחייה.
מעניין אם הנשיא, בנו של יוסף ריבלין, אמר זאת לנציגי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – שבעצתם הוא הטיל את ראשות הממשלה על גנץ, למרות שהם שוללים את הזכות של עם ישראל לארצו, למרות דברי אללה אלוהיהם בקוראן.
אהוד בן עזר שלום. בהמשך לבקשתך, אני מוסיף לך ידנית את נוסח התרגום של אורי רובין, לכן הוא ללא ניקוד:
קוראן תרגום אורי רובין: "הנחלנו לבני העם שנרדפו (עם בני ישראל נ.כ.) את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נתנו ברכתנו בה, והתקיים במלואו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל." (סורה 7 פסוק 137)
(משה אומר לעם ישראל): "בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו לאחור פן תלכו לאבדון". (סורה 5 פסוק (20).
מהפסוקים הללו משתמע בבירור ששם הארץ הוא "ארץ בני ישראל" (המקור יהושע י"א, כ"ב) ודוק: לפי הקוראן אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) לא העניק את הארץ לערבים, ולא לפלישתים שכלל אינם מוזכרים בשמם בקוראן (מוזכר רק גוליית), ומכאן גם שם הארץ איננו "פלשת" (פלסטין), "יבוסיה", או "ערביה", אלא "ארץ בני ישראל".
יריב מקסימוב: תודה רבה על התגובה המהירה. מעתה אמור סורה 7 פסוק 137.
* טראמפ מתקשר לגנץ ואומר לו: "בתי ביקשה להגיד לך שמוכרים לגוי רק את החמץ, ולא את כל המדינה."
* מאיר עוזיאל: שלום, אני מודה לכל מי שהתעתד להגיע ל"קבלת שבת" הספרותית שעמדה להתקיים בצוותא ביום שישי, ה-27 במרס. אני מניח שברור לכולכם שהאירוע נדחה. הווירוס עוד ישלם על זה, אבל בינתיים אתם ואני נתאכזב ונחכה.
* אם חששתם שמא נחמיה שטרסלר החל כותב דברי אמת, הנה הוכחה שהוא התאושש וחזר לחיקה הבזוי של השוקניה: "נתניהו הוא ראש הממשלה היחיד בתבל שרתם את הקורונה לצרכיו האישיים. במו עיניי ראיתי אנשים, שלאחר 'נאום המוות' הראשון שלו, ביום חמישי, פניהם הפכו אפורים כשק ובעיניהם ניצנץ פחד. הנה שוב, אמן ההפחדה והמוות מצליח במלאכתו הבזויה. הוא הכניס את הציבור כולו לחרדה קיומית ולפאניקה מלאכותית, שנועדו לשרת רק את טובתו האישית. אין אף מנהיג בעולם שהשתמש בקורונה כדי להפחיד את בני עמו. בעולם הגדול דיברו עליה מנהיגים באחריות, באמפתיה ומתוך תקווה למציאת פתרון – ההיפך מנתניהו." [נחמיה שטרסלר: "המטרה מאחורי נאומי המוות של נתניהו". "הארץ" באינטרנט. 17.3].
* ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר הערב (רביעי, 18.3) כי הסיבה שלא הוקמו היום ועדות כנסת שנועדו לפקח את עבודת הממשלה סביב הקורונה, היא שהאופוזיציה נוהגת ב"קטנוניות" ועוסקת ב"פוליטיקה קטנה". בדבריו לחדשות 12, הוסיף נתניהו כי הוא אינו פוגע בדמוקרטיה בצל משבר הקורונה אלא "עומד על המשמר" מולו, בעוד האופוזיציה עוסקת ב"איך להפיל את ראש הממשלה." ["הארץ" באינטרנט, 18.3].
נתניהו צודק במאה אחוז! חבורת כחול לבן עוזרת בסכלותה ובהסתמכה על הרשימה המשותפת בשנאת ישראל – לבצע את התוכנית הפלסטינית לערער בשלבים את מדינת ישראל!
* במה אני מעסיק את עצמי בשעות הפנאי שלי, כאשר מסביב משתוללת מגיפת הקורונה, והטמבלים של כחול לבן מנסים להרוס את המדינה? – אני חוזר וקורא בפעם השלישית או הרביעית בחיי את "שדים" של דוסטוייבסקי בתרגום ש. הרברג – הרומאן הגאוני ביותר שנכתב אי-פעם, ואני לא משתעמם אף רגע.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל