פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1525

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באדר תש"ף, 23.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שני שירים. // אמיר לוי מראיין את עו"ד שמחה רוטמן: בג"ץ חורג מסמכותו בהחלטה להשהות את מעקב חולי הקורונה. // רוֹן גֵּרָא: בִּידוּד. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה – פרק ל"א: עקב אכילס. // חנן גפן: בצל  הקורונה – הדיון המקומם  סביב אישור "האמצעים המיוחדים" לשב"כ. // יעקב חסדאי: ממשלת חרום לאומית – ברכה לבטלה! // עקיבא נוף: מיטת קורונה. // מתי דוד: פנייה לשלושת הרמטכ"לים בני, בוגי וגבי, מנהיגי מפלגת כחול לבן. // אורי הייטנר: 1. א"ב של דמוקרטיה. 2. צרור הערות 22.3.20. // עקיבא ארנסט סימון: השאלה הערבית כשאלה יהודית. [1966]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון, " שיחות על מחיר הציונות". עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // נעמן כהן: אבוי לשירה. מהו יופייה של אישה? // על מגיפה אחרת, הארבֶּה – אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת. // ד"ר ארנה גולן: על "הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

קָהִירָה, קָהִירָה!

זוֹנָה בָּלָה וּפְרוּמָה,

שָׁוְא יְקַטְּרוּ שֵׁיכַיִךְ מֹר,

וּמִמַּחֲבוֹאַיִךְ הָאֲפֵלִים

רֵיחַ הַקַּהֲוָה הַטּוֹבָה

תַּעֲלִי,

בְּצֵל מִסְגָּדַיִךְ-הוֹד

אַלְלָה עָצֵל

קְפוּל-רַגְלָיו יֵשֵׁב,

כְּתֵבַת-זִמְרָה שְׁחוּקָה

חַזָּנֵךְ מֵרָאשֵׂי מִגְדָּלִים יְגַעְגֵּעַ

וּתְפִלָּתוֹ עִם כָּרוֹזִים

בַּשּׁוּק תִּתְעָרֵב.

תַּרְבּוּשִׁים, תַּרְבּוּשִׁים,

בַּרְבָּרִים, כּוּשִׁים,

הַךְ, תַּרַרָח, לִילִי!

תֻּפִּים, חֲלִילִים

אוּלִי אוּלִי, יְלָלוֹת וּצְוָחוֹת

הַמְּקוֹנְנוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת:

הַךְ חָזֶה וִילֵל;

חֲתֻנּוֹת וּמֵתִים בַּסָּךְ יַעַבְרוּ

בְּחוּצוֹת קָהִירָה הַמְקֻשָּׁטָה,

צְוָחוֹת וְהַעֲוָיוֹת

וּשְׁלַל גְּוָנִים

וְרֵיחַ מוּשְׂקְ מַקְהֶה חוּשִׁים...

וְהָיָה כִּי יָצוּפוּ פְּנֵי אָדָם:

עֵינַיִם, מֵצַח  –

וְנִשְּׂאָה הָעַיִן לֵאָה, שִׁכּוֹרָה

חוֹתֶרֶת לַשָּׁוְא בֵּין אֵדִים חַמִּים.

1926

*

נוֹף הַתְּמָרִים

דָּבְקוּ בּוֹ הַצְּעִיפִים

וְאַט בֵּין גְּזָעִים  –

עַמּוּדֵי-הוֹד  –

הֵם מִתְבַּדְּרִים.

כַּעֲנָקֵי פְּרָחִים

עֲלֵי גִּבְעוֹלִים דַּקִּים,

צָפוֹת מִמַּעַל הַצַּמָּרוֹת

כָּרֵי-דֶּשֶׁא, צִיּוּרֵי-הֲזָיָה

תּוֹךְ הָאוֹרוֹת אוֹבְדִים  – 

נוֹף הַחֲלוֹם לְתוֹעֵי-מִדְבָּר

יְאוֹר שָׂב כְּבַד-זְרוֹעַ,

כִּפְלָדָה יְצוּקָה,

בֵּין הַתְּמָרִים

יְלַחֵךְ שֶׁטַח, שֶׁטַח;

וּמִמַּעַל רָקִיעַ,

כְּעֵין קְלֵאוֹפַּטְרָה,

יָרֹק-כֵּהֶה עִם בּוֹא הָעֶרֶב  –

זוֹמֵם.

חילואן, תרפ"ד

1924

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

אמיר לוי מראיין את עו"ד שמחה רוטמן

בג"ץ חורג מסמכותו בהחלטה

להשהות את מעקב חולי הקורונה

מתוך אתר מידה,  20/03/2020

עו"ד שמחה רוטמן על הצו להפסקת המעקב עד להסדרת פיקוח הכנסת: "השופטים עשו סיבוב פוליטי על חשבון המשבר. אין להם יכולת אמיתית להבין את הסכנות וההשלכות. זה לא תפקיד השופטים להתערב בשאלות כאלה."

"בג"ץ חרג מסמכותו בהחלטה להשהות את אמצעי המעקב האלקטרוניים אחרי חולים בקורונה," כך אומר היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, עו"ד שמחה רוטמן, בעקבות הצו שניתן אמש על ידי בית המשפט להפסקת המעקב עד להקמת ועדה מפקחת בכנסת.

בשיחה עם 'מידה' מסביר רוטמן כי "צריך להבדיל בין סמכות במובן המילולי, לבין מה שאנחנו מבינים שצריך להיות תפקידו של בית המשפט. באופן עקרוני, על פי החוק בית המשפט העליון מוסמך לתת כל צו לכל רשות בכל נושא. בפועל, ברור לכולנו ואני מקווה שגם לשופטים, שאם בית המשפט העליון יורה מחר לממשלה להכריז מלחמה על ארה"ב, אז הוא חורג מסמכותו." לדבריו, "זה לא התפקיד של השופטים להתערב בשאלות כאלה. הם צריכים לכל היותר לפקח על פעילות השלטון ובמידה מסוימת על נבחרי הציבור, אבל בוודאי לא לנהל במקומם מצבים כמו המשבר הנוכחי. במובן הזה בג"ץ חורג מסמכותו בשאלת האיכונים הדיגיטליים."

אז מה כן תפקיד בג"ץ בנושא?

"אם השופטים היו באים ואומרים שבזמן מצב חירום, החוק הנוכחי לא מאפשר לממשלה להטיל פיקוח של שב"כ, או דנים בשאלה האם התקנה פורסמה בהתאם לכללים, הייתי יכול להגיד שזה תפקידם ובזה היה מסתיים הדיון. צעד כזה היה מוביל להחלטת ממשלה על תקנות מתאימות לשעת חירום שיכולות לגבור על החוק במקרים מסוימים, כפי שהיא מוסמכת לעשות. אבל כאשר בג"ץ דן בשאלה האם בכלל אנחנו נמצאים במצב חירום – זה מגוחך. כל האמירות על 'סבירות' ו'מידתיות' הן מאוד יפות, אבל לא ייתכן שהן יבטלו את סמכות הממשלה לטפל במשבר כמו מגפת הקורונה."

תפקידה של הכנסת הוא לפקח גם על ניהול משבר.

"אין ספק שנדרש פיקוח פרלמנטרי על אמצעי מעקב, וצריך שיקומו ועדות בכנסת וישתפו פעולה עם הדבר הזה. אבל החיבור שבג"ץ עשה לפיו בלי הכנסת, הממשלה לא תוכל להציל חיים – הוא מסוכן. תדמיין מצב שבו רופא מבצע החייאה במטופל, ואז מגיע שופט ואומר לו שהוא חייב להפסיק עד שתקום ועדה בכנסת. הרופא יצטרך להפקיר אדם למותו רק בגלל שבכנסת יושבים מיקי זוהר ויאיר לפיד ומתקוטטים?"

מדוע נקבע מועד הצו עד ליום שלישי?

"גם השופטים יודעים שביום שני הקרוב הכנסת אמורה להתכנס, וביום שלישי יקומו הוועדות. זה הרי משהו שיקרה עם בג"ץ או בלעדיו. לכן התרגיל שעשו השופטים הוא פופוליסטי. הכנסת תתחיל לעבוד בכל מקרה ותהיה ועדה לפיקוח, ואז ההחלטה שנתנו אתמול חסרת משמעות.

"האפשרות השנייה היא שחס וחלילה הכנסת לא תצליח להתכנס בשל סיבה כלשהי, ואז מה יקרה? השב"כ יפסיק לעבוד? ברור שאז יגיעו נציגי משרד הבריאות ויבקשו להמשיך במעקבים אחרי חולים גם בלי פיקוח של הכנסת."

ומה יגידו אז השופטים?

"אם לשופטים יש שכל הם יפעלו בסמכותם ויאפשרו להמשיך במעקב, או שיפעלו בחוסר סמכות ויורו להפסיק. החלטה כזו תהיה לא הגיונית ולא סבירה, ולא בשביל זה יש לנו בית משפט. בג"ץ פשוט עשה פה סיבוב פוליטי על חשבון הקורונה, כאילו הוא אומר שבלעדיו הכנסת לא היתה מתאספת ובעצם השופטים הצילו את הדמוקרטיה הישראלית. אבל בצו שניתן אין שום נימוקים, וזה רק מראה שוב שלבג"ץ אין יכולת אמיתית לשקול את הסכנות ואת ההשלכות."

אז מדוע התקיים בכלל דיון כזה?

"זאת שאלה טובה, כי ברור שגם הדיון הזה התקיים ללא זכות עמידה. באופן עקרוני, אזרח יכול להגיש עתירה אם הוא מרגיש שהוא נפגע באופן אישי מהמעקב אחריו ובית המשפט היה יכול לתת לו פיצוי בדיעבד. במרבית מדינות העולם בית המשפט לא היה עוסק בכלל בשאלה כזו, וגם אם כן אז רק כחלק מדיון תאורטי ובוודאי שלא בזמן אמת תוך התערבות בניהול המשבר. אני לא מכיר מהעולם סיטואציה כזו של התערבות."

אבל בכל זאת יש כאן סוגיות כבדות משקל של הגנה על פרטיות.

"אין ספק שיש כאן שאלה של פרטיות וצריך לדון בה, והדיון הזה נעשה לעומק רב בתקשורת, ובטח בממשלה ועל ידי הייעוץ המשפטי. בהקשר הזה חשוב לציין את התגייסות אנשי הייעוץ המשפטי בכל הדרגים, שהבינו את חומרת המשבר וסיפקו לממשלה פתרונות מעשיים במהירות. בשעות כאלה חשוב מאוד שיהיה ייעוץ משפטי איכותי, והם עבדו מסביב לשעון כדי לנסח את התקנות ולוודא שהכול נעשה בצורה המשפטית הטובה ביותר. לעומת זאת, אנחנו רואים שבמגדל השן של בג"ץ יושבים משפטנים מסוג אחר לגמרי, שמשחקים משחק פוליטי ולא מבינים את גודל המשבר."

בין השופטים שדנו בעתירה אתמול היה חנן מלצר, אשר לפני כחודשיים עורר סערה כאשר נחשפה הקלטה מכנס בה החמיא לעו"ד שחר בן מאיר הידוע, כאיש שמאל ועותר סדרתי לבג"ץ, והגיש גם את העתירה הנוכחית בנושא הקורונה. מלצר אמר אז כי "מגיעה לו בהחלט הוקרה על פעילותו... אני מאוד הערכתי את זה... היתה לו תרומה מאוד גדולה לדיני הבחירות."

מלצר אף ביקש מהנוכחים למחוא לבן מאיר כפיים, והאחרון אמר: "אז בעצם חלק מזה – אתה (מלצר) הזמנת מבלי שאתה יודע."

על כך עונה לו השופט מלצר: "הטעות היחידה שלך היא 'בלי שאני יודע'."

לדברי עו"ד רוטמן, ישנו טעם לפגם בכך: "העובדה ששחר בן מאיר הוא העותר בדיון בו יושב השפט מלצר ועוד מנהל אותו על פי הציטוטים בצורה תוקפנית נגד המדינה – היא תמוהה מאוד. מלצר היה צריך לפסול את עצמו."

נקודה נוספת אותה מעלה רוטמן היא דחיית בקשתו של כתב המשפט של 'גלובס', אבישי גרינצייג, להעביר את הדיון בשידור חי, בשל מגבלות ההתקהלות שהטיל משרד הבריאות. 'במשך שבע שנים כבר מדברים על הנגשה לציבור של הדיונים בבג"ץ שאמורים על פי החוק להיות פומביים, אבל הם עדיין טוענים שלא השלימו את ההעירכות. זו עוד דוגמה להתנהלות בעייתית של בית המשפט בנושא השקיפות. השופטים מנסים לקבוע באיזה אמצעים ניתן להשתמש כדי לנהל את המשבר מבלי שהם מצליחים להתמודד עם טכנולוגיה פשוטה של שידור מדיון. השחצנות והניתוק מדהימים."

בשנים האחרונות נחשפו גם מעל דפי אתר זה מספר מקרים בהם החזיקה הנהלת בתי המשפט מאגרי מידע בניגוד לחוק, כמו למשל מאגר מידע על אזרחים שהביעו ביקורת ברשתות על שופטים או מאגר פרטים אישיים של שופטים ומועמדים לשפיטה. באותם מקרים נראה היה שבג"ץ פחות מודאג מפגיעה בפרטיות האזרחים, בניגוד לדאגה אותה הפגין לפתע אתמול.

על כך אומר עו"ד רוטמן כי "הציבור כבר יודע בזכות החשיפות של התנועה למשילות, והעבודה החשובה של ארגון 'לביא' – שבית המשפט בעצמו עבר על החוק להגנת הפרטיות, והחזיק מאגרים לא רשומים מסיבות פעוטות הרבה פחות מאשר איום במגפה עולמית. אותם השופטים שלא פעם זילזלו בפרטיות האזרחים, עכשיו בטוחים שבזמן משבר הם צריכים לנהל את המדינה."

לדבריו "יש כאן שוב חוסר הבנה של השאלה כיצד ומדוע פוגעים בזכויות ובשביל מה קיים השלטון. בימי שגרה בוודאי שהזכות לפרטיות היא דבר חשוב, אבל בזמן משבר השלטון צריך לעשות הכול כדי לשמור על חיי האזרחים."

אמיר לוי / שמחה רוטמן

* * *

רוֹן גֵּרָא

בִּידוּד

בְּבִידוּדוֹ

לְבָבוֹ יָשִׂיחַ

עַל חַיָּיו.

עַל אִי הַסֵּדֶר.

עַל שֶׁנָּטַע וְלֹא

קָצָר פֵּרוֹתָיו.

עַל מֵתָיו.

עַל זוֹ שֶׁנִּשְׂרְכָה

עַל אַחֶרֶת שֶׁאָהַב.

עַל הַזְּבוּבִים

הַפַּרְעוֹשִׁים

שֶׁמֵּרְרוּ חַיָּיו.

עַל דְּיוֹקָנוֹ  הֶעָצוּב

הַשָּׁרוּי בַּכְּלוּב.

בָּא אֲבִיב

שָׁמַיִם  אֵין שֶׁמֶשׁ

שַׁלֶּכֶת סְתָו שׁוֹרֶקֶת

מִשָּׁמַיִם נִשְׁמַע הַדִּין.

אֶרֶץ יְרֵאָה

הִלּוּךְ מָתוּן.

הוּא בְּיָד קְטַנָּה

חַמָּה

נֶאֱחַז בַּחַיִּים.

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה

פרק ל"א: עקב אכילס

כשפרצה מגיפת הקורונה בסין בדצמבר 2019, ארה"ב היתה שרויה בשיאה של מערכה שונה בתכלית. המומחים ב"רפואה ציבורית" יאבחנו בדיעבד את מהלכי "הדחת הנשיא טראמפ" בדצמבר ובינואר 2020 שסיכמו מערכה של 3 שנים אינטנסיביות עם כישלון מהדהד כמיפגע תברואתי מהתחום הנפוץ של "הפרעות קשב וריכוז". קשה שלא להסכים עימם.

לסין היה אינטרס עוצמתי ברור וחריף להדחת נשיא אמריקני ראשון מאז "כיכר טיאנמן" (1989) שבכלל מנסה ("בחוצפתו") לחסום את דהירתם לקראת כיבוש ה-  Suplly Chain (שרשרת ההיצע) של סחורות מוגמרות ומוצרי ביניים בדרכם לאמריקה. אבל טראמפ ניצח בסיבוב הראשון בנוקאאוט. בתחילת ההפסקה המוסכמת ביניהם הם עדיין נמצאו שרועים בזירה כשטראמפ "דורך על צווארם" בצורת מכס משמעותי על כ- 250 מיליארד דולר סחורות יבוא מסין! ישועתם צצה להם במהלך שהאמריקנים מכנים: “Saved by the Bell” (צילצול הגונג להפסקת סיבוב איגרוף) – עם הופעת הקורונה במחוז "חובי" בסין. במהלך חודש דצמבר עד ה- 20 בינואר היו דיווחים ספורדיים בקול ענות חלושה מהמחוז שלא דיגדגו את "הקשב" הנ"ל – עקומת מניות הדאו המשיכה לעלות כאשר כל יום כמעט מביא איתו שיא היסטורי. אז (חץ כתום) החלו דיווחים מסין על מספרי מתים יומיים וקצב הדבקות בטור גאומטרי. לקראת סוף ינואר הופיעה הקורונה באיטליה ובדרום-קוריאה (חץ כחול). העליות התחדשו בקצב מוגבר עד ה-12 בפברואר (חץ ירוק) שבו נרשם שיא כל הזמנים: 29,551!  בדיוק למחרת, עם צפייה מרגשת לנגוע ברף ה- 30,000 במועד קרוב, התקבלו דיווחים על כמה מקרים בודדים של חולים שנדבקו בביקורם בחו"ל.

ב-19 לפברואר (חץ אדום) התברר שקבוצה גדולה ששבה הביתה לסיאטל (וואשינגטון), נמצאה רובה ככולה חולה בווירוס הקורונה. הפיזור של הקבוצה ברחבי הסטייט היה קטלני. במקביל הפכה איטליה לנגועה באופן מצמית. הירידה היתה גדולה,  ארוכה, כמעט-קצב-מפולת. ההשוואות למפולות קודמות כמו 2008 (משבר המשכנתאות), 2001 (מגדלי התאומים) ויום השישי השחור (1987) – ריחפו באוויר. שילוב פעולה נמרץ בין טראמפ לנגיד הפדרל ריזרב לתמיכה של 50 מיליארד דולר (חץ סגול) עצרו את הנפילה החופשית בעלייה מרשימה של 1000 נקודות. מכאן ואילך החל מישחק של יו-יו במגמת ירידה תלולה כאשר כל נפילה משמעותית וארוכה נעצרת בהתערבות מחודשת משולבת נשיא-נגיד שעוצרת ליום אחד עם עלייה בסדר גודל של רק כשליש עד מחצית הירידה שקדמה לה. בסיכום, חזר מדד הדאו ג'ונס לנקודת ההתחלה של טראמפ בבית הלבן! – בשלב הזה כבר היה ברור שיש חובה חוקתית להשיג חקיקת בזק לחבילת סיוע מהותית בסדר גודל של לפחות טריליון דולר. ביום ו' האחרון (20 למרץ) אישר בית הנציגים את ה"חבילה" בהצבעה גורפת בעוד הסינאט יאשר אותה אחרי הסופשבוע. כולם יצפו בדריכות שיא בעלייה שתבוא, בגובהה ובאורך הזמן שתיקח, ולבסוף בירידה שתבוא אחריה.

הנפילה הגדולה (יימצא לה שם) מבטאת מפולת של כשליש מנפח המניות בוול סטריט (מדדי הנסדא"ק ואיתו– S&P נפלו גם הם בצורה דומה אם כי פחותה משהו). בכך נחשף עקב אכילס בוהק שניתן לסכמו בנקודות הבאות.

1. מערכות הרפואה המתקדמות ביותר בעולם החופשי כולו נחשפות לנגיף חדש כשהן נטולות ידע בסיסי עקרוני כיצד ניגשים לטיפול בו.

2. מערכות הרפואה הללו ומשרדי הממשלה הנוגעים בדבר הן מועמדות בעלות סיכוי גבוה להצטרף לקבוצה של "מיצעד האיוולת" בסיפרה ההיסטורי של ברברה טוכמן. המערכות הללו היו מודעות למחקר ופיתוח מתקדם בווירוס הקורונה שפוגע בתרנגולות בצורה מצמיתה – בחיסול להקות נגועות. מחקר ופיתוח המוביל לחיסון בקורונת התרנגולות החל כבר לפני 5 שנים ונמצא מספר חודשים ספורים לקראת סיומו המוצלח. שילוב כוחות בין מערכות הווטרינריה והרפואה עשוי היה לקצר משמעותית את פיתוח החיסון והתרופות לווירוס הקורונה.

3. המחיר האנושי והכלכלי הוא כבד ביותר בארה"ב ובשאר העולם ורמתו תלוייה אך ורק במערכות הבריאות הציבורית ובכלל מחד –ובמו"פ פיתוח החיסון והתרופות מאידך, שמתנהל בימים אלה במרבית הארצות המפותחות כולל בישראל.

הערותיו החיוביות-משהו של הנשיא טראמפ לגבי סיכויי מציאת פתרון רפואי נועדו אך ורק למניעת פאניקה בציבור ולמיתון זווית נפילת שערי המניות. כל אחוז נפילה פוגע ישירות בקרנות הפנסיה, הביטוחים למיניהם, ופוגע במנועי הצמיחה במשק. זהו עקב אכילס שמחייב הגנת-על.

פרופ' חובב טלפז

22 במרץ, 2020 

* * *

חנן גפן

בצל  הקורונה – הדיון המקומם

 סביב אישור "האמצעים המיוחדים" לשב"כ

הדיון המתקיים סביב אישור תקנות  חירום להפעלת אמצעים מיוחדים של השב"כ – מקומם. מדינת ישראל נערכת, תוך כדי תנועה, מול איום המתרחש אחת למאה שנים. נדרשים הרבה פתרונות יצירתיים כדי להבטיח שאוכלוסיית המדינה תצלח את המגיפה הזו בשלום. אחד הפתרונות היצירתיים, מלוא הערכה לאלו שהציעו אותו, היה ניצול יכולות קיימות של  הטלפונים הסלולריים לשיחזור מסלולי תנועה, כך ניתן לאתר מקומות שהיה של נשאי וירוס  ולזהות אנשים שהיו בסביבתם לאורך זמן. הטכנולוגיה, מערכות העיבוד, מאפשרות לכסות אלפי משתמשים בעת ובעונה אחת. וכך ניתן יהיה להתריע בפני אותם האנשים כי עליהם להיכנס לבידוד. 

הטכנולוגיה והתשתית נמצאות בידי חברות מסחריות כחלק מובנה ממערכות התקשורת,   ונועדו לתת לנו תקשורת טובה בכל מקום בו אנו נמצאים. חברות התקשורת יודעות בכל רגע נתון  היכן אנחנו נמצאים, הן יודעות מאיזה תאים סלולריים התקשרנו. הדיוק מגיע לכדי עשרות מטרים. אגב אורחא הן מציעות לנו שירותים בהתאם, ועושות רישומים של התנועות שלנו, אלה נשמרים במאות מאגרים פרטיים של חברות מסחריות. 

כל שהממשלה ביקשה זה לקבל נתוני מיקום של נשאי קורונה ולהצליבם עם מיספרי טלפון שהיו בקרבתם לאורך הימים. לטענת אנשי משרד הבריאות נותר חלון זמנים של שבועות בודדים לבלום התפשטות כללית. השב"כ, במקרה הזה, נותן רק שירותי  "מלצרות"  למשרד הבריאות – הוא מקבל את הנתונים מחברות התקשורת, מעבד אותן במערכת שלהערכתי היא מסחרית, ומעביר מיספרי טלפון ששהו ליד מיספר הטלפון של הנשא המזוהה, אליהם ניתן להעביר הודעה מיידית ולוודא כי נכנסו לבידוד.

שירותי מלצרות כאלה נמכרים כבר למדינות העולם על ידי חברות מסחריות:

https://www.themarker.com/technation/1.8685243

ועדת החוץ והביטחון ניסתה מצידה, במהלך כוחני, להפוך את הבקשה הקריטית  הזו לאירוע פוליטי. הוועדה היתה יכולה לאשר את בקשת הממשלה, הנושא פשוט ואיננו דורש דיונים  ארוכים כדי להבינו –  ובמקביל לקבוע הליכי בקרה שיבוצעו על ידי ועדת המשנה למודיעין, בפניה מציגים  ארגוני המודיעין את מלוא התמונה.

במקום זאת החליטה הוועדה  לדחות את בקשת הממשלה, לחכות להקמת ועדה חדשה ואז לקיים את הדיון. מיספר ימי דחייה במקרה הטוב. כמיספר כותרות בעיתונים  במקרה היותר טוב.

האם הוועדה לא הבינה כי מדובר בפיקוח נפש וכי השתהות ביישום הפתרון עלולה לעלות בחיי אדם?

בדיון הזה הדמוקרטיה מצאה עצמה בצד הנלעג. הפוליטיקאים והתקשורת תבעו את עלבונו של "חופש הפרט", ביקשו לדחות ולבטל את הביצוע. אלא שהאזרחים, מנגד, כנראה רצו משהו "לא הגיוני": "תעשו הכול כדי לשמור על חיינו, גם אם נדרשות לכך תקנות חירום."

חנן גפן

שלום אהוד,

בעוונותיי, ושירותי הצבאי, אני מכיר היטב את נושא ההאזנות והמעקב. סיפור ההרשאות לקיים מעקב אחר האזרחים במסגרת המלחמה בקורונה הוא שונה לחלוטין. הניצול שלו על ידי התקשורת והפוליטיקאים מקומם – ממול על כף המאזניים עומדים חיי הרבה מאוד אנשים.
ניסיתי להסביר את אשר הוטל על השב"כ לעשות. אשמח אם תצרף את המאמר לפרסום שלך.

אהוד: לצערנו שונאי נתניהו, הרואים עצמם "מגיני הדמוקרטיה" – עושים ככל יכולתם, כולל הפגנות ודגלים שחורים – כדי לחבל במאבק הממשלה בקורונה, אפילו יעלה הדבר בחיי אדם. אין כניראה גבול למגיפת סכלות הפועלת מתוך תאוות-נקם ורשעות.

* * *

יעקב חסדאי

ממשלת חרום לאומית – ברכה לבטלה!

תוך כדי המשבר הפוליטי בו נתונה מדינת ישראל מזה למעלה משנה פרצה בעולם "מגיפת קורונה" שאין יודעים עליה הרבה, ובוודאי לא איך לטפל בה. המגיפה הגיעה גם לישראל והממשלה הקיימת, ממשלת מעבר ארוכה ללא תקציב מאושר, מנסה להילחם בדרכים שונות במגיפה.

אולם המערכת הפוליטית לא שקטה על שמריה, ותוך כדי המשבר נערכו בחירות לכנסת ה-23. תוצאות הבחירות, שלא הביאו שוב להכרעה חד-משמעית, לא שינו כמעט את סדר היום הציבורי.

משבר הקורונה הוא הנושא המרכזי, זו הדאגה הגדולה של הרוב המכריע של הציבור וזה משפיע על אורחות החיים של כל אחד ואחד מתושבי המדינה. אולם ככל שמקשיבים לדיונים האינסופיים בכל רשתות התקשורת – פחות ופחות אפשר להבין מה הבעיות בפניהן ניצבת מדינת ישראל. ברוב המקרים אומרים המומחים "היום אנו חושבים כך אבל מחר נעשה ישיבה חדשה ואולי נחליט אחרת." אי אפשר לבוא בטענות למומחים כי זהו באמת נושא חדש שלא נתקלנו בדבר דומה לו בשני הדורות האחרונים. אפשר לבוא בטענות לפוליטיקאים שלפעמים מנסים להפגין מנהיגות ולהראות שהם עושים ומטפלים, כאשר בעצם נראה שגם הם הרבה לא יודעים.
מה שהם שומעים מהמומחים הם מנסים לתרגם להחלטות אבל זו אינה הצגת מנהיגות מרשימה.

במסגרת זו עלתה לאחרונה הצעה, רעיון היסטורי, להקים "ממשלת חרום לאומית".
מסורת מקובלת אצלנו שבתנאים של מצוקה מקימים ממשלת חרום או ממשלת אחדות לאומית. ממשלה מסוג זה קמה בעיקר כדי להפגין שהעם עומד מלוכד מול הסכנה. אולם במקרה הקורונה, זה אינו אוייב התוקף אותנו. זוהי מגיפה.

רק החלו לדבר על ממשלת חרום לאומית וזו הפכה לנושא פוליטי שנוי במחלוקת. איך תוקם? מי יבוא למי  ומי יעמוד בראשה?

נראה לי שאין כיום כל הצדקה להקים ממשלת אחדות וגם לא ממשלת חרום לאומית. ממשלה כזו לא תדע טוב יותר מן הממשלה הקיימת מה לעשות. אם מפלגת "כחול-לבן" תקבל את תיק התחבורה או הביטחון, הם לא יוכלו לתרום בנושא זה יותר מן השרים הנמצאים שם כיום.

יש לזכור כי אנו גם בעיצומו של משבר פוליטי עמוק ויש לנו ממשלת מעבר שאינה מתפקדת.

אז מה יש לעשות?

לדעתי יש להשאיר את הממשלה הקיימת כמות שהיא ולאשר אותה בכנסת בהצבעת רוב כאשר האופוזיציה תימנע בהצבעה. בהמשך, לאפשר לממשלה להכין תקציב חרום לתקופת המגיפה ולקבוע כי כל עוד המגיפה נמשכת, האופוזיציה לא תפיל את הממשלה ותיתן לה יד לטפל במשבר. תיגמר מגיפת הקורונה – יתחיל הטיפול במשבר הפוליטי.

אין כיום שום סיבה ושום הצדקה להקים ממשלת חרום לאומית. היא לא תהיה טובה יותר מהממשלה הקיימת כיום, והסכסוכים הפנימיים בתוכה יימשכו. מה שמדינת ישראל צריכה כרגע זהו פסק זמן שבו הממשלה הנוכחית תוכל לטפל במשבר הקורונה והאופוזיציה תמתין לתורה הפוליטי עד תום המשבר.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

עקיבא נוף

מיטת קורונה

לוּ יכולתי להיות בְּבִידוּד

עִם מי שֶצַמְאָה לו נפשי,

וּבַּסֶּגֶר הזה של יִיחוּד

להרגיש כָּלוּא, אבל כל כך חופשי.

לוּ יכולתי להיות בבידוד

בַּיַּחָד של שנֵי הַגּוּפים,

הַדְבֵקים לחיים בְּצִימוּד

במיסתור של בָּתים מוּגָפים.

לוּ יכולתי להיות בבידוד

בזיווּג, שֶהכל בוֹ בִּפְנים,

לחוּש אלכוהול האיחוד

של שניים שְׁטוּפים וקורנים.

אֶכָּנֵס אז אל בֵּית הַהסְגֶר

בְחֶדּוָוה של נדון לחיים,

ואֶשְׂמח כי הזמן יֵיאַגֵּר

בקופה אָטוּמה של זוכים.

* * *

מתי דוד

פנייה לשלושת הרמטכ"לים בני, בוגי וגבי

מנהיגי מפלגת כחול לבן

אימרו כן לאחדות yes we can

אם ישראל הצליחה לשלוח את החללית "בראשית" לירח, עם דגלי כחול לבן, אתם יכולים וצריכים להיות שותפים (אפילו) עם נתניהו, בממשלת חרום ואחדות לאומית, בשעת משבר רפואי כלכלי וחברתי אמיתי. לכו בעקבות סיסמתכם "ישראל לפני הכול!" ותשתחררו הפעם מהרצון הסמוי של – שלטון לפני הכול. זו שעת מבחן המנהיגות האזרחית האמיתית שלכם. אחדות בשעה זו היא נכס מוראלי ולאומי לכולנו. תירמו את מעמדכם ויוקרתכם לעם ולאמון הציבור, כמנהיגות מאחדת ולא מפולגת בשעת חרום בה אנו מצויים.

מתי דוד

רמת אפעל

אהוד: אין שום בעייה ובלבד שיוחלף יו"ר הכנסת ביו"ר מחבורת כחול לבן – יו"ר חדש שיעביר את החוק שימנע מנאשם בפלילים כמו נתניהו לכהן כראש ממשלה, וכל אלה בזכות הרוב שיהיה מושג בכנסת רק בתמיכת הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)! – ובבחירות הרביעיות הרוב היהודי יסלק את חבורת ההבל כחול לבן מחיינו הפוליטיים, ויחזק את נתניהו מעבר ל-61.

* * *

בקשו סליחה מהחקלאות הישראלית

זו המזינה אותנו יום-יום

ואשר טרם הצלחתם להרוס אותה

כמו שהרסתם מתוך קוצר-ראות

חלקים גדולים בתעשייה הישראלית

לטובת הייבוא הזול, בעיקר מסין!

* * *

אורי הייטנר

1. א"ב של דמוקרטיה

קראתי רשומות שכותביהן תקפו בחריפות את בית המשפט העליון על עצם התערבותו בסוגיית מעקבי השב"כ אחרי חולים וצווי החירום. אותן הקלישאות הדמגוגיות על האקטיביזם השיפוטי, על כך ש"שלושה שופטים שאף אחד לא בחר לא יכולים לבטל החלטה של ראש הממשלה הנבחר," על כך שיש להם סמכות בלי אחריות, על כך ש"אם ימותו כאן מאות אנשים זה יהיה באשמתה של אסתר חיות" וכו' וכו' וכו'.

מצער מאוד ש-72 שנה אחרי הקמתה של מדינת ישראל, כל כך הרבה אנשים בורים בא"ב של דמוקרטיה, ואינם מבינים שאין דמוקרטיה ללא הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות.

יש מחלוקת בכל העולם החופשי בין שתי אסכולות משפטיות – זו המכונה "אקטיביסטית" וזו המכונה "שמרנית" (אני לא כל כך אוהב את ההגדרות הללו, אך אשתמש בהן כי הן מוסכמות). האסכולה האקטיביסטית גורסת מעורבות רבה יותר וביקורת שיפוטית הדוקה יותר של בית המשפט על הרשויות האחרות, כמימוש האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות. האסכולה השמרנית בעד צמצום הביקורת הזאת בטענה שעודף התערבות הופכת את בית המשפט העליון לריכוז גדול מדי של עוצמה, הפוגע באיזונים והבלמים ובהפרדת הרשויות.

הנטייה שלי היא יותר לכיוון ה"שמרני". אני מתנגד לכל ריכוז של עוצמת יתר בידי אחת הרשויות. מזה למעלה מעשרים שנה אני יוצא נגד האקטיביזם השיפוטי, והתפיסות של "הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט" וכתבתי על כך עשרות מאמרים. באותה מידה ומאותה סיבה אני יוצא נגד ריכוז יתר של כוח בידי הרשות המבצעת, הממשלה, שהיא מסוכנת מאוד. למרבה הצער, הרשות המחוקקת, הכנסת, היא היום הרשות החלשה ביותר, ולאו דווקא בשל האקטיביזם השיפוטי, אלא בעיקר כיוון שהיא נרמסת בידי הממשלה וראש הממשלה, והיא חסרת עצמאות כמעט כליל. ובכלל, מאותה סיבה שיצאתי נגד בית המשפט, כך אני יוצא היום להגנת בית המשפט – החשש מריכוזיות יתר של עוצמה בידי אחת הרשויות והצורך באיזונים ובלמים.

עיקר המחלוקת בין אקטיביסטים ושמרנים היא בסוגיית הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים. הטענה השמרנית היא שהפרלמנט הוא הנציג הנבחר של הריבון (העם) ותפקידו לחוקק את החוקים ועל בית המשפט לשפוט על פיהם. הטענה האקטיביסטית היא שאין הפרלמנט מוסמך לחוקק חוקים הסותרים את החוקה (בישראל, שבה אין עדיין חוקה, הכוונה היא לחוקי היסוד, הבונים בהדרגה את החוקה). למרות המחלוקת, לעיתים העמוקה, בין הצדדים, היא אינה דיכוטומית, אלא מידתית, על רצף מסוים. גם השמרנים ביותר יסכימו שחוק שיבטל את זכות ההצבעה של ערביי ישראל או של החרדים, או יכפה על דתיים לעבוד בשבת וכו' מחייב התערבות של בית המשפט ופסילתו.

אין מחלוקת בין שמרנים לאקטיביסטים על ההכרח בביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. אין דמוקרטיה בעולם שאין בה ביקורת כזו. ואין אף אסכולה דמוקרטית השוללת ביקורת כזו. גם כאן יש מחלוקת מידתית – במה ועד כמה הממשלה יכולה להתערב. מקובל שאין מקום להתערבות שיפוטית במדיניות הממשלה הנבחרת, כי המדיניות היא ביטוי להכרעת הבוחר. אך יש מחלוקת איפה עובר הגבול. לדוגמה, כאשר השופטת דליה דורנר אסרה על הממשלה לבצע את החלטתה לסגור את האוריינט-האוס, שהיה למעשה משרד אש"ף בירושלים, זו היתה בעיניי התערבות חמורה ביותר, בלתי נסבלת ופגיעה בדמוקרטיה. בעיניי היה עליה לדחות על הסף את העתירה. באותה מידה, אני שולל את עצם הדיון בבית המשפט על עתירות נגד שחרור מחבלים בעסקאות מדיניות, אף שאני מתנגד לעסקאות הללו.

יש דבר אחד, שעליו אין כל מחלוקת – שתפקידו של בית המשפט להגן על זכויות הפרט; זכויות האדם והאזרח. אין דמוקרטיה בעולם, שבה הממשלה יכולה לפגוע בזכויותיהם של אזרחיה, בוודאי בצווי חירום, ללא בקרה שיפוטית. מדינה כזו, לא תיחשב אפילו יום אחד דמוקרטיה. מדינה שבה השליט יכול בצווי חירום לעקוב אחרי אזרחי המדינה ללא ביקורת שיפוטית וללא סמכות של בית המשפט לפסול זאת, היא דיקטטורה.

הטענה שאסור לשופטים להתערב "כי אף אחד לא בחר בהם" בהחלטה של ראש הממשלה שהעם בחר בו ולכן מותר לו להחליט גם על פגיעה בזכויות האדם, היא בורות מוחלטת במושגים הבסיסיים של דמוקרטיה. זאת בעצם ארדואנוקרטיה – הטענה לפיה הדמוקרטיה מתמצית רק בבחירות ומי שנבחר הוא הביטוי ל"רצון העם" וכל מה שהוא עושה מבטא את "רצון העם" וכל מי שמתנגד חותר תחת "רצון העם". הגישה הזו היא היפוכה של דמוקרטיה.

במקרה של ישראל, במצבה הנוכחי, הטענה הזאת אפילו יותר אבסורדית, כי אין בישראל למעשה ממשלה נבחרת. הממשלה הקיימת קיבלה מנדט מהכנסת העשרים, ואנו כבר בכנסת ה-23. זו הכנסת השלישית ברציפות שאין בה ממשלת נבחרת. תוקפה של הממשלה הקיימת נובע מההכרח ברצף שלטוני. טענה שאסור לבית המשפט העליון להתערב בהחלטות חירום הפוגעות בזכויות האדם והאזרח של ממשלה שאינה הממשלה הנבחרת ואינה מייצגת את הכנסת ואת הריבון, מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה של הדמוקרטיה.

אבהיר שאני תומך בצעדים שנקטה הממשלה ואני רואה בהם פגיעה מידתית בזכויות הפרט במצב החירום הרפואי הקיים. ואכן, גם בית המשפט העליון הכיר בכך והתיר זאת, אך התנה את המשך הפעלת הצווים בפיקוח פרלמנטרי, שאף הוא הכרחי בדמוקרטיה עם איזונים ובלמים.

[אהוד: בקשר לארדואן – שאתה בחוכמתך (אחרי שכבר הוכחת עד כמה צדקת בדרכך הפוליטית-המפלגתית בעבר הקרוב מאוד) – טוען שראש הממשלה שלנו הולך בעקבותיו, אולי יעניין אותך הקטע הבא, שמעורר תקווה ["בתוך שלושה שבועות"!] לגבי מה שעוד נכון לך ולנו מנתניהו הנמצא כיום, בלשונך, בעיצומו של תהליך ה"ארדואנוקרטיה":

"בתוכנית טלוויזיה הסבירו חלק מן המומחים (הטורקיים) כי הטורקים מחוסנים באופן טבעי מן הנגיף 'בשל מבנה הדי אן איי שלהם,' ואילו הנשיא רג'פ טייפ ארדואן מבטיח שאם האזרחים יישמעו להוראות הבידוד וישמרו על היגיינה אישית, 'כל הסיפור יסתיים בתוך שלושה שבועות'." (צבי בראל. "הארץ", 20.3.20)].

2. צרור הערות 22.3.20

* המבוגר האחראי – על פי כל הסימנים נתניהו אינו רוצה ממשלת אחדות. גנץ רוצה אבל מחושק על ידי לפיד ויעלון. אבל האינטרס הלאומי מובהק. המדינה אינה שייכת להם אלא לנו, האזרחים. עלינו להשמיע את קולנו ולהפעיל לחץ כבד, כי מישהו במדינה צריך להיות המבוגר האחראי. 

* מבחנו של מנהיג – בני גנץ ניצב בפני מבחן מנהיגות ממדרגה ראשונה. המבחן שבו עומד האינטרס הלאומי מול אינטרסים זרים. האינטרס הלאומי הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. גנץ ביקש וקיבל מנדט לרעיון גדול: ישראל לפני הכול. אני בחרתי בו מתוך אמונה שזה מה שידריך אותו.

על בני גנץ להחליט על ממשלת אחדות לאומית לאלתר. עליו להפעיל את כל כובד משקלו המנהיגותי כדי שכחול לבן בשלמותה תצטרף לממשלת האחדות, אבל ללכת למהלך גם במחיר פילוג בכחול לבן.

* קריאה נרגשת – קריאה נרגשת לשלושת הרמטכ"לים שבחרתי בהם ופעלתי בשליחותם בשלוש מערכות הבחירות האחרונות: חייבים להתקדם לממשלת אחדות לאומית, כי ישראל לפני הכל.

* שביתת נשק – הקמת ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון, ויש לדחוק כל מה שעלול להפריע להשגתו. לכן, על הליכוד וכחול לבן להכריז על שביתת נשק כל עוד מתנהל מו"מ על הקמת ממשלת האחדות. להקים ועדות זמניות של הכנסת על בסיס פריטטי עד הקמת הממשלה. לדחות את בחירת היו"ר עד אחרי הקמת הממשלה. יש צורך ביצירת אמון ולא בהריסתו.

* לה-פמיליה של הביביזם – אני פוגש בפוסטים מתלהמים של אנשים הנוהמים בעורפו של נתניהו ומדרבנים אותו לא להקים ממשלת אחדות אלא להשליך את החברה הישראלי לגלגלי סיבוב בחירות רביעי. יש להם נימוק לאומי מכריע – סקרים שבהם יש לנתניהו רוב בבחירות אילו יתקיימו עכשיו. אלה אנשים שמהותם היא הסיסמה: ישראל אחרי הכול. זאת צורת חשיבה אנטי פטריוטית של אנשים קטנים, עסקנצ'יקים עלובים, אנשי חשבונאות עסקנית עקרה, שצר עולמם כעולמו של נגיף קורונה.

רק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון. שדיאגרמת הסקרים שעליה הם מצביעים עלולה להתהפך עליהם, ואולי דווקא בשל השלכות הקורונה, שעוד איננו יכולים להעריך מה תהיינה. החברה הישראלית זקוקה היום לממשלת אחדות לארבע שנים, שתתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל, כולל משבר הקורונה ואתגרי היציאה ממנו.

* תביעת הסף – תביעת הסף של כחול לבן במו"מ על הקמת ממשלת אחדות צריכה להיות תיק המשפטים בידי כחול לבן לארבע שנים. תמורתו, עליה לוותר על תיק החוץ. אם נתניהו באמת רוצה באחדות, כפי שאמר בנחרצות בראיונות הטלוויזיה, עליו לוותר על תיק המשפטים, ואני מאמין שבכך תיסלל הדרך לאחדות.

בנוסף לכך, על כחול לבן לדרוש את תיק הבריאות. לא כתנאי אולטימטיבי, אך כדרישה במו"מ. זה היום תיק בכיר ביותר, בתקופת ההתמודדות בקורונה. כחול לבן הציגה את המחדל הלאומי במערכת הבריאות לפני הבחירות והתחייבה לחולל בו שינוי משמעותי. גנץ אמר שממשלה בראשותו תשמור בידיה את תיק הבריאות. לכן, כעת עליה לדרוש אותו.

* אמנות האפשרי – יש לי פנטזיה. מחר בבוקר נתניהו יודיע שהוא פורש והולך לעסוק בענייניו המשפטיים, ומיד הליכוד וכחול לבן יקימו ממשלת אחדות לאומית. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. הפוליטיקה המעשית חייבת להיות עם רגליים על הקרקע. אחרי שלושת הסיבובים ברור שזה לא יקרה. ממשלת אחדות, שהיא בעיניי הכרח לאומי, יכולה להיות רק עם נתניהו. בעולם הפנטזיה לא אוותר על הטוב במירבו. בחיים עצמם, לעיתים יש להתפשר על הרע במיעוטו.

* דרושה: מפלגת מרכז – כבר שנים רבות אני כואב את ההתפלגות של החברה הישראלית לשני מחנות – "השמאל" ו"הימין", התהום ההולכת ונפערת בין שני המחנות וההקצנה בתוכם. אחד הביטויים להקצנה, היא ההתגבשות של כל מחנה כאוטומט בעד דברים שעד לפני זמן קצר לא היו עולים על הדעת. לדוגמה, ההתגבשות של מחנה הימין בעד אלאור עזריה, שעשה מעשה שמנוגד בתכלית לערכים, גם של הימין הישראלי. ובאותה תקופה, ההתגבשות של מחנה השמאל בעד דבריו החמורים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבטקס יום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אמירה שעד לפני זמן קצר הייתה תועבה בשמאל הציוני.

וביטוי נוסף הוא הלגיטימציה לקצוות הרדיקליים. הימין, שהחרים את הכהניזם, הפגין נגדו, תמך בהוצאתו מחוץ לחוק, החל לקבל אותו כלגיטימי. השמאל, שתמיד עמד בחוד החנית במלחמה נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, החל לקבל אותו כחלק מן המחנה. כך, למשל, הלגיטימציה לארגון עוין כמו "שוברים שתיקה" שפועל נגד מדינת ישראל והפך ללגיטימי, וכך גם הלגיטימציה לרשימה המשותפת.

כחול לבן נועדה להיות מפלגת מרכז, ובתור שכזו היה עליה להיות הגשר מעל פני התהום, מי שמעצבת ומשקמת את ההסכמה הלאומית הציונית, דמוקרטית, ממלכתית של החברה הישראלית, ומהווה משקל נגד להקצנה של השמאלימין שנגרר אחרי השמאלימין הרדיקלי. והנה, דווקא כחול לבן הולכת להקצנה מטורפת, של העדפת ממשלה שקיומה תלוי ברדיקליות אנטי ציונית, על פני ממשלת אחדות לאומית שתבטא את הסולידריות הישראלית בעת משבר. הצורך במפלגה שתהיה מה שכחול לבן היתה אמורה להיות קיים היום בדיוק כפי שהיה קיים ביום הקמתה. ואני מקווה מאוד ומאמין שמפלגה כזו קום תקום.

* העדפה מתקנת – העובדה שלמעלה מעשירית מחברי כנסת ישראל הם מטעם מפלגה השוללת את קיומה של המדינה, היא איום על הדמוקרטיה. העובדה שרוב מוחלט של ערביי ישראל הצביעו למפלגה אנטי ישראלית, היא איום על המרקם החברתי של ישראל. יש להתמודד עם האיום הזה. התופעה הזו מחייבת את מדינת ישראל לחשבון נפש. האם עשינו את כל הנחוץ כדי שערביי ישראל ירצו להשתלב במדינה ולא יהיו לעומתיים לקיומה? האם באמת כל אלה שמצביעים לרשימה המשותפת תומכים באידיאולוגיה האנטי ישראלית שלה, או שחלקם, רבים מהם, דווקא מעדיפים להשתלב במדינה וניתן לקרב אותם?

כדאי שנשכיל לקבל את תוצאות הבחירות כסימן אזהרה שמחייב אותנו לשינוי. שינוי, באמצעות שילוב ערבים ישראלים בחיים הפוליטיים הנורמטיביים בישראל. בממשלה הבאה, ואני מקווה שהשכל הישר יגבר והיא תהיה ממשלת אחדות לאומית, מן הראוי למנות שר ערבי או שרה ערבית, שאינם שייכים לרשימה המשותפת. הוא יכול להיות שר באחד המשרדים הקיימים, או לעמוד בראש משרד מיוחד לקידום החברה הערבית. מן הראוי שבבחירות הבאות כל מפלגה תשריין לפחות מקום ריאלי אחד למועמדים ערבים. כמו כן, יש לחוקק את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. החוק הזה אינו סותר כהוא זה את חוק הלאום, שכלל אינו עוסק בשאלת השוויון האזרחי וכמובן שאין סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי מלא.

* הסתה – מסע הסתה, דה-לגיטימציה ודיבה נערך בשבועות אלה כלפי ישראלים שסבורים שהרשימה המשותפת אינה פרטנר ראוי לקואליציה או לכך שממשלת ישראל תהיה תלויה בה. לב ההסתה היא האמירה החצופה והשערורייתית, שההתנגדות הזאת היא "גזענות", ושהיא השתקת ציבור המצביעים לאותה רשימה ופגיעה בזכויותיהם ובעקרון השוויון.

הטענה הזאת מבטאת אי הבנה בסיסית במהותם של דמוקרטיה ופרלמנטריזם. בדמוקרטיה יש קואליציה ואופוזיציה. לשבת באופוזיציה זה ייצוג מכובד מאוד לאזרחים שבחרו במפלגה. שמונה פעמים בגין ניסה לנצח בבחירות, נכשל והצהיר: "נשרת את עמנו באופוזיציה." האם העובדה שמפלגה נמצאת באופוזיציה, מבטאת שלילת זכויותיהם של בוחריה? אם אלה שטוענים נגד התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת מתנגדים לקואליציה עם הליכוד – פירוש הדבר שהם שוללים ממצביעי הליכוד את זכויותיהם האזרחיות? הכנסת היא הייצוג של הבוחרים. לא הממשלה. הממשלה מבטאת את ההסכמים בין מפלגות בכנסת. כדי להסכים – יש צורך בבסיס משותף. אני שולל קואליציה עם מי שאין לי שום בסיס משותף אתו. לדוגמה – הכהניסטים. כל בסיס הערכים שלי מנוגד בתכלית הניגוד לכהניסטים. ולכן, לעולם לא אתמוך בקואליציה איתם. הוא הדין ברשימה המשותפת. במקום לכבד את עמדתי, מתייגים אותה בעזות מצח כ"גזענות". כלומר, אם מדובר בערבים, אני חייב להסכים לקואליציה איתם, גם כאשר כל בסיס הערכים שלי מנוגד לערכיהם? למה? בגלל שהם ערבים? הטענה הזו היא סוג של גזענות.

אני שולל קואליציה עם הרשימה המשותפת בשל האידיאולוגיה שלה, כפי שאני שולל קואליציה עם עוצמה כהניסטית בשל האידיאולוגיה שלה. האם אני שולל את הכהניסטים בגלל שהם יהודים? איש לא טוען זאת נגדי. באותה מידה איני שולל את הרשימה המשותפת בגלל שרובה ערבים.

למה אני שולל עקרונית וערכית קואליציה עם הרשימה המשותפת? כי מפלגה שאינה מקבלת את זכות קיומה של מדינת ישראל, אינה יכולה להיות חלק מקואליציה, וממשלה אינה יכולה להיות תלויה בה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אין מדינת ישראל אחרת. הרשימה המשותפת שוללת את זכות הקיום של מדינה יהודית. היא קוראת לביטול חוק השבות. היא קוראת למימוש "זכות" השיבה כלומר להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. היא תומכת באויבי ישראל בכל עימות; כך היה ב"צוק איתן", במלחמת לבנון השנייה וגם ב"סבבים" האחרונים. הם נגד כל פעולה של צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, ורואים בה פשע מלחמה. הם שותפים ל-BDS. הם קוראים להעמיד את מפקדי צה"ל, ובהם שלושת הרמטכ"לים מכחול לבן, בבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה. כאשר הקבינט דן בדרכים שלנו להתמודד עם פיגוע מרמרה, ח"כית מטעם הרשימה המשותפת היתה יחד עם המחבלים על הספינה. כמה אפשר להיתמם?

הטענה החצופה שהתנגדות לקואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית היא "גזענות", אינה אלא  הסתה והוצאת דיבה. האם אני בעד קואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודייה? האם הייתי מוכן לקואליציה עם גדעון לוי ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, אילו היו ח"כים? האם הייתי מוכן לקואליציה עם "שוברים שתיקה" אילו חלילה היו מפלגה בכנסת? כמובן שלא. כמה אפשר לשקר ולהסית? כן, לכנות התנגדות לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית "גזענות" – זו הסתה. הרשימה המשותפת היא רשימה לאומנית קנאית – נגד ישראל. מה משותף לקומוניסטים אתאיסטים אנטי-דתיים ולאיסלאמיסטים קנאים? הרי הם חלוקים בכל תחומי החיים. רק דבר אחד - עמדתם האחידה נגד קיומה של מדינה יהודית.

אפשר לחלוק על עמדה זו, אבל מי שטוען שהיא נובעת מ"גזענות", אינו אלא מסית ומדיח.

* מה אין במצע המשותפת? – במצע של הרשימה המשותפת לא מופיעה בשום מקום המנטרה "שתי מדינות לשני עמים." מדובר שם בנסיגה של ישראל לקווי 4.6.67 ופירוק כל ההתנחלויות, כלומר מקווי 4.6 ומזרחה – מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים, אחרי טיהור אתני אכזרי של יותר ממיליון יהודים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ומזרח ירושלים, כולל כל השכונות שקמו מאז מלחמת ששת הימים. אולם ממערב לקו הזה לא תהיה מדינה יהודית. ממערב לקו הזה יהיה "שוויון לאומי" – כלומר לא שוויון אזרחי לכול במדינת הלאום היהודית, אלא מדינה דו-לאומית. המדינה הדו-לאומית הזאת תבטל את חוק השבות, כלומר תסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליית יהודים, אך תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות השיבה", כדי שתהפוך אף היא למדינה פלשתינאית נוספת.

* הרשות השופטת חיה ונושמת – האם הפסקת פעילות בתי המשפט למעט דיונים דחופים היא באמת פגיעה בדמוקרטיה וביטול הרשות השופטת? אילו כל מערכות המדינה פעלו כסדרן זולת בתי המשפט, היה טעם בטענה הזאת. אבל כל המערכות במדינה פועלות בכפוף להנחיות שנועדו למנוע התקהלות, וכדי למנוע כל פעילות שאינה דחופה, מתוך אחריות לבריאות הציבור. לכן, נכון שכך יהיה גם בבתי המשפט. אילו בג"צ היה מושבת היה טעם בטענה. אולם בג"צ פועל כסדרו ומפעיל באופן מעשי בקרה שיפוטית גם על החלטות החירום, ומטפל באופן מיידי בעתירות שהוגשו נגד חלק מן ההחלטות.

ובאשר למשפט נתניהו. המשפט יתקיים גם יתקיים. אין לו חסינות. אין בכנסת רוב לחקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. וטוב שהוא נדחה, כי באמת בעיצומה של שעת החירום ראש הממשלה לא צריך לבלות שעות בבית המשפט. הקראת כתב האישום נדחתה ותתקיים במאי. דווקא מי שחושב, כמוני, שיש משמעות ציבורית וערכית מן המעלה הראשונה למשפט הזה, צריך לתמוך בדחייתו. חשוב מאוד שהקראת כתבי האישום תיעשה בקשב ציבורי מלא, ולא שתידחֵק לשולי השוליים של סדר היום הציבורי, ותוזכר, אם בכלל, כידיעונת בשולי החדשות.

* משמעות החלטת בג"ץ – המשמעות העיקרית של החלטת בג"ץ הקורונה, היא שהטענה ש"סגרו את הרשות השופטת" ו"אין בקרה שיפוטית" אינה נכונה. נכון, לשם הגנה על בריאות הציבור, גם בתי המשפט, כמו מרבית מוסדות המדינה, סגורים למעט מקרים דחופים. אולם הזרוע המרכזית של הרשות השופטת, בית המשפט העליון, שהיא הזרוע של בקרה שיפוטית על השלטון – עובדת גם עובדת. והבקרה השיפוטית קיימת גם קיימת. וכאשר הוגשו עתירות נגד צווי החירום, בית המשפט דן בהן באופן מיידי. זוהי צפירת הרגעה, למי שנכנסו להיסטריה על "קץ הדמוקרטיה".

שנית, העובדה שהשימוש בטכנולוגיית מעקב בידי שב"כ לא נאסרה, מעידה על כך שבית המשפט העליון נותן גיבוי להחלטה. עם זאת, בצדק הִתנה בית המשפט את המשך השימוש בהם מעבר לחמשת הימים הבאים בפיקוח פרלמנטרי. העובדה שלא הוקמו הוועדות החיוניות של הכנסת שנועדו לבקר את השלטון בשעת חירום היא שערורייה. כעת, יהיה זה האינטרס של הממשלה להבטיח שהכנסת תתפקד.

שלישית, לכל הטוענים שבית המשפט הוא לעומתי לממשלה והוא "פוליטי", הנה הוכח שבית המשפט העליון, שייעודו העליון הוא הגנה על זכויות האדם והאזרח, מאשר פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח, כאשר האינטרס הלאומי מצדיק זאת, ובלבד שיהיה פיקוח פרלמנטרי על הצעד. פסיקת בית המשפט מבהירה את מושגי "הסבירות" ו"המידתיות" המושמצים. בית המשפט קובע שצעד, שבמצב רגיל לא היה עולה על דעתו לאשר אותו, מאושר בסיטואציה הזאת. למה? כי בסיטואציה החריגה הזאת הוא במתחם הסבירות והוא מידתי, ובלבד שתהיה עליו בקרה פרלמנטרית. 

* ראיתיכם בקוצר ידכם – כאשר אני נזכר במסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והשקרים הארסי נגד יולי אדלשטיין בפעם האחרונה שהוא ניסה להיות קצת ממלכתי ולא קפץ דום לתכתיבים של נתניהו; מסע שאותו הוביל בנו של ראש הממשלה, יאיר, והוא דוקלם בידי גדודים של חסידים שוטים, אני יכול להבין למה אדלשטיין מפחד לחזור על ה"טעות" ולנסות שוב להיות ממלכתי. מבין, אבל לא יכול לקבל.

קיומו של פרלמנט פעיל ועובד הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כך בכל מצב וקל וחומר בשעת חירום. ובשעת חירום שבה מבוצעות פעולות בלתי שגרתיות, הפוגעות בזכויות האדם (הגם שבעיניי הן מוצדקות כרע-הכרחי בסיטואציה הזאת) – קיומו של פרלמנט שיפקח על פעילות הממשלה חיוני שבעתיים. תפקידו של יו"ר הכנסת, ראש הרשות המחוקקת, להגן על הכנסת להבטיח את פעילותה, ולא להיות אסקופה נדרסת של ראש הרשות המבצעת הכוחני והדורסני; לא לפחד מזעם ההמון המוסת. אני מעריך מאוד את אדלשטיין, את עברו כאסיר ציון, כח"כ, כיו"ר שדולת הגולן בכנסת וכיו"ר הכנסת, אבל התנהגותו בימים האחרונים מביישת את הביוגרפיה שלו.

גם ההתנהלות של כחול לבן שגויה וחמורה. אנו בשעת חירום, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, והם משחקים בתמרונים פוליטיים עסקניים קטנים, בהתנהלות לעומתית, אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. על כחול לבן והליכוד להגיע להסכמות על ועדות הכנסת החיוניות ולהקים ועדה מיוחדת למלחמה בקורונה. לדחות את בחירת יו"ר הכנסת החדש להקמת הממשלה החדשה, בהסכמה עם הליכוד.

ההתנהגות של המנהיגים הפוליטיים מכל המפלגות מחפירה. אף צד אינו מעמיד את ישראל לפני הכול, אינו פועל על פי האינטרס הלאומי. וכאילו עליהם כתב ביאליק:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

* מי יהיו הארבעה – ב-1984, לאחר מערכת הבחירות שהסתיימה בתיקו, כאשר הקרע בציבור בעקבות מלחמת לבנון היה באחד משיאיו, ארבעה סופרים הדהימו את הציבור הישראלי בגילוי דעת שבו קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית. היו אלה ס' יזהר, חיים גורי, עמוס עוז וא.ב. יהושע. חיים גורי לא הפתיע. הוא היה מהניצים במפלגת העבודה ומי שנשא את דגל האחדות הלאומי והגישור בין חלקי העם. לא בכדי, לימים – הוא היה ממייסדי "הדרך השלישית" ואף נתן לה את שמה. אבל שלושת האחרים היו שומרי החומות של היוניות, אם תרצו – "השמאלנות" במפלגת העבודה ובשמאל הציוני. וכאשר הם, דווקא הם, קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית, הם נתנו למפלגת העבודה ולפרס את הלגיטימציה, שבלעדיה ספק אם הוא היה מעז לעשות את הצעד. מראשית המשבר הנוכחי אני שובר את ראשי בשאלה – מי יהיו הפעם ארבעת הסופרים? בליל שבת, דוד גרוסמן הופיע בחדשות 12 וקרא להקמת ממשלת אחדות לאומית. בצדק הוא הגדיר זאת כרצון העם. אולי אולי, הלוואי, קריאתו תיענה.

* פרישה נוספת – אפשר לפרוש ממפלגה פעמיים? בתחילת השבוע פרשתי מתל"ם. אלמלא עשיתי כן, הייתי פורש ממנה בסוף השבוע, לאחר ציוץ חמור מאוד של יעלון, ש"הזכיר" למ"מ מפכ"ל המשטרה ולשוטרי משטרת ישראל שהם המשטרה של אזרחי ישראל ולא של נתניהו. כל כך חבל שיעלון מאמץ את הדפוסים הביביסטיים, ובמקרה הזה את המתקפה נגד רשויות מדינת החוק וצביעתם בצבע פוליטי. הקריאה שלו אפילו עלולה להתפרש כקריאה להפרת פקודה.

[אהוד: כל הכבוד לטיעון המופרך שלך, שבו אתה מאשים את חבורת ההבל ב"ביביזם" – כלומר, התנהגותה הנלוזה היא באשמתו ובגללה הוא לא ראוי בעיניהם להיות ראש ממשלה!]

* טענות מופרכות – כל הטענות על "הפיכה" ו"התנקשות בדמוקרטיה" מופרכות, ומעידות על משבר האמון הקיצוני, שמחייב הקמת ממשלת אחדות לאומית. אין לי ספק, שאילו היתה היום ממשלת אחדות, אותם צעדים היו ננקטים, אבל בהסכמה רחבה של הציבור ובלי אי האמון והחששות הללו. אני משוכנע שאילו גנץ היה ראש הממשלה, הוא היה נוהג באותה דרך שנתניהו נוהג.

* חיסון האנושות – מוקדם לדעת מה תהיינה ההשפעות של משבר הקורונה על האנושות. אבל אני מקווה שהיא תחסן את החברה האנושית ממגפה אחת – האידיאולוגיה של סרבנות החיסונים והסובלנות כלפי האידיאולוגיה הזאת.

* חל"תניק – כאשר הייתי בטירונות, הגיע למחנה 80 מרכז תנועת הצופים העבריים, וניסה לשכנע אותי לצאת לחל"ת. החל"תניקים היו חיילי נח"ל, חברי גרעינים, שיצאו לשנה של הדרכה בתנועה, לרוב כמרכזי שבטים. ראשי התיבות הרשמיים של החל"ת היו: חופשה ללא תשלום, כלומר חופשה מהצבא. בתנועות הנוער ראשי התיבות הבלתי רשמיים היו: חייל למען תנועה.

לא השתכנעתי ולא יצאתי לחל"ת. והיום, בחלוף 38 שנים, נהייתי חל"תניק. קיבלתי הודעה ממכון שמיר למחקר, על צאתי לחל"ת של 30 יום עם אופציה להארכה. זה אומר שאני נפגע קורונה?

* מוכר – מתוך מאמר ביקורת של חיותה דויטש ב"מקור ראשון" על ספרה החדש של שולמית לפיד "פרפר במחסן": "אחת הסצנות שמשכו את תשומת ליבי בספר החדש של שולמית לפיד 'פרפר במחסן' היא סצנה שבה סופר מבקר בחנות ספרים. כל מי שכתב פעם ספר מכיר את הסיטואציה: מבט גנוב לערמות הספרים: לשאול או לא לשאול? האם אני מוּכָּר (מוכֵר) מספיק כדי שהמוכרת תזהה אותי? אופס... זיהתה!"

אכן, מודה באשמה.

* ביד הלשון: קורונה – המילה קורונה היא כתר בלטינית. היא ניתנה לנְגיף בשל צורתו, הדומה לצורת כתר. בקרב חובבי שפת עבר עולים רעיונות למתן שם עברי לנגיף. האקדמיה ללשון עברית אינה מתלהבת. וכך נכתב באתרהּ: "אל האקדמיה ללשון העברית הגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרווחת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנגיפים."

דעתי שונה מדעת האקדמיה. לדעתי, נכון להחריג את הנגיף קורונה מהמדיניות הנוגעת לשאר מיני חיידקים ונגיפים, בשל התהודה הרבה ואף התבהלה שהוא מעורר, והיותו הנושא המעסיק 24/7 את כולנו. נכון להתייחס לקורונה במדיניות הנהוגה כלפי מחלות, ולתת לה שם עברי במשקל מחלות, כדוגמת ההצעות שהוזכרו כאן. כתרת היא הצעה טובה – היא מתרגמת את שם הנגיף ומטה אותו למשקל מחלות. הצעה יפה נוספת היא של אסף אשתר, שהציע את השם היפה נָזֶרֶת. נזר היא מילה נרדפת לכתר. 

אורי הייטנר

אהוד: אם איני טועה, נעמן כהן מציע פשוט לקרוא לה – עטרה.

* * *

תעשיית הַזְּנוּת בישראל

מבקשת אף היא תמיכה מראש הממשלה

כי אי אפשר לזיין

ממרחק של שני מטר!

* * *

עקיבא ארנסט סימון

השאלה הערבית כשאלה יהודית

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

"Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האמנם איבד לדעתך איש-הרוח בישראל את "זרותו" הפורייה, עקב תודעת האחריות המשתקת אותו, ביודעין ושלא ביודעין, שמא ביקורתו היא לרעת המדינה?

עקיבא ארנסט סימון: אחד הדברים הראשונים אשר הרגיזו אותי כשעליתי ארצה, היה מאמר של ברל כצנלסון ז"ל שכינה את קבוצתנו "ברית שלום" בשם – תלושים. במידה מסוימת צריך לדעתי כל איש-רוח להיות תלוש, כי אם הוא מחובר בכל שורשי נפשו אל המציאות – לא תוכל להיות לו פרספקטיבה, אשר רק המרחק נותנה.

אהוד בן עזר: זו העמדה שבדרך-כלל שייכוה לאינטלקטואל היהודי בגולה.

עקיבא ארנסט סימון: התלישות של אנשי-רוח יהודיים בגולה היתה לעיתים קרובות נוחה יתר על המידה מפני שאיכשהו, אולי בתת-ההכרה, הרגישו כי העניין שבו הם עוסקים אינו לגמרי עניינו של עמם. המרחק ביניהם לבין החברה היה מופרז. כך חשתי בימי נעוריי בגרמניה. דוגמה קלאסית לסיטואציה זו היא גורלו של טרוצקי, שדרכו היתה לא רק טראגדיה אידיאולוגית אלא גם לאומית.

אפשר לומר שמחלת אנשי-רוח יוצאי דופן בארץ, כאנשי "ברית שלום" בשעתו, היתה שהם היו רחקי ראות. שראו דברים נכונים של מחרתיים ודילגו על המחר, ולכן השפעתם לא היתה ממשית. הם ידעו לדבר אך לא ידעו לתרגם את הדיבור ללשון ההתקבלות על דעת הציבור.

אך לעומתם, הטיפוס הממוצע של האינטלקטואל בארץ הוא בדיוק ההפך – קרוב מדיי למציאות, לחלקה המעמדי, הדתי, העדתי או הצבאי – איתם הוא מזדהה. ולא מצאנו עוד די אנשים שעמדתם היא עמדה של הזדהות ביקורתית. בגולה גברה הביקורת על ההזדהות, ובארץ גוברת ההזדהות על הביקורת. צריך לחנך, וזו המטרה של חינוך אזרחי טוב – להביא לידי הזדהות ביקורתית. על עמדותיה הענייניות של הזדהות זו אי-אפשר לתת נוסח קבוע כי הן משתנות בכל רגע ורגע בהתאם למצב הנתון. קח דוגמה למשל את החינוך הצבאי: אין ברירה אלא להכין לקראת יום מחר שמא תהיה מלחמה, אחרת תהא זו התאבדות; אך אי-אפשר שלא להכין גם לקראת יום מחרתיים, לקראת השלום, אחרת גם זו התאבדות. ודבר דומה אמור לגבי המלחמה והעשייה הפוליטית שלנו כיום.

אותה עמדה מאד דיאלקטית של הזדהות ביקורתית אינה קלה, כי ההזדהות באה מ"לשונו (או הגיונו) של הלב" (L'ordre du Coeur, כמאמר פאסקאל), והביקורת – מ"לשונו (או הגיונו) של השכל (L'ordre de la raison). אצל האינטלקטואל שהוא גם פאטריוט – שני הדברים משתלבים, ודווקא אחריותו מביאה אותו לידי התנגדות לדברים שהוא חושבם למזיקים. אחריות מדומה היא זו החושבת שעליה לענות תמיד הן. ואינה יודעת להבחין בין מדינה וממשלה.

אהוד בן עזר: כיצד מתבטאת תופעה זו אצל האינטלקטואל הישראל?

עקיבא ארנסט סימון: דומני כי במעבר קיצוני מקיצוניות לקיצוניות. רק אם יהיו לנו זמן וארכה, ואולי זה מתחיל כבר היום – אפשר שנגיע לשיווי-משקל סביב לערך המרכזי של ההזדהות הביקורתית. תופעות כאלה היו למשל בסיפורי המלחמה הראשונים של ס. יזהר, ואפילו ניתן עוד למוצאן בספרו "ימי צקלג" – אלה עמדות של הזדהות ביקורתית. גם אצל משה שמיר ב"כבשת הרש", הפואנטה היא שהיהודים האמיתיים הם אותם שני הגויים.

אבל למרבית הצער סופרים אלה מתעייפים כנראה אחר זמן לא רב. אין להם התמדה ונשימה ארוכה להישאר באותה עמדה גם בשנים שלאחר מכן, והתמדה זו היא המבחן האמיתי. יש לי הרגשה שהם בוחרים לעצמם לבסוף אחד המרכיבים בלבד של המזיגה: הזדהות נפרזת.

אהוד בן עזר: האין הזדהות נפרזת זו פרייה של הנורמליזאציה וה"בריאות" הישראלית, שעליהן מחנכים את הדוח הצעיר בארץ?

עקיבא ארנסט סימון: הבריאות אסור לה לשמש תכלית בענייני רוח. הבריאות במידה מסויימת היא תנאי, אך לא תכלית. אנו הפכנו אותה לתכלית, והסיבה, מבחינה היסטורית, מובנת – ראינו את הגולה כמחלה היסטורית-חברתית. הפיכת התנאי למטרה היא סימן מובהק של תקופת-מעבר. אלא עכשיו עלינו לראות ולדעת, כי בשביל אלה הגדלים בארץ – תקופת המעבר לא נסתיימה. אך קיימת בתוכנו שמרנות ועוד רבים נוטים לראות את הבריאות כמטרה. זה מביא לידי כך שאנו מוותרים על עמדות שאפשר לציינן כעמדות יהודיות, והתוצאה היא שנוצר מצב פאתולוגי בכך שישנה לעיתים קרובות תודעה שוביניסטית-לאומנית ללא תוכן עממי-היסטורי מיוחד. זו אחת ההגדרות של נוירוזה – כשהתודעה אינה הולמת את ההוויה, וכאן גם אחד ממחיריה של ההוויה.

בובר אומר כי להיות עם זו הוויה; לאומיות היא תודעת ההוויה ולעתים סימן המעיד על איזה דבר חסר באותה הוויה, מעין חום בגופו של העם; ולאומנות היא תודעה מופרזת ההופכת מסימן-מחלה למחלה עצמה.

לכך אני מוסיף את ההבחנה, שעממיות ולאומנות אינן שלבים באותו סולם אלא דברים הסותרים זה את זה. בעממיות יש הבדלים אורגאניים בין עמים שונים, אשר דווקא מפני השוני אין ביניהם תחרות. לעומת זאת הלאומנות היא אוניפורמית ומביאה לידי אגליזאציה. אין שני טיפוסי אדם כל כך דומים זה לזה כחיילי שני צבאות ההורגים זה את זה. לכן אם העממיות היא רב-גוניות שלא בהכרח תביא לידי קונפליקטים – הנה הלאומנות היא אוניפורמיות שדווקא משום כך צריכה להביא לידי התנגשויות, כי רק ממד המקום, בשטח ובגבולות, הוא המפריד ומבדיל אותה לתחומיה.

אהוד בן עזר: הצד הלאומני היה, ודומני שעדיין הוא קיים, כמרכיב שאינו מבוטל בציונות ובהווייתה של מדינת ישראל, אם בכיסוי ואם בגילוי.

עקיבא ארנסט סימון: כאן ההבדל העצום של תפיסת הציונות על-ידי בובר. הוא לא חשב שאפשר לקיים את הייעוד על-ידי הטפה; אלא – הדיבור השותק של האקסיסטנציה עצמה. וזה מה שהביאו לביקורת החריפה של הציונות הפוליטית, מזמן הרצל, וגם לאחר מכן. הוא האמין באמונה דתית ממש כי קיומנו בארץ, סידוריו הפנימיים ויחסי-החוץ שלו – יראו לעולם דוגמה חדשה כיצד בני-אדם צריכים ויכולים לחיות. ובכך ראה קשר היסטורי עמוק מאוד עם העובדה, שהאמין בה, כי בעוד שבפילוסופיה היוונית קנה המוחלט שביתה בכללי, באידיאה – הרי ביהדות המוחלט קונה שביתה בפרט, לרבות הלאומי, כלומר בנבדל דווקא; אנחנו העם היחידי שייעודו הוא מלכתחילה קולקטיבי ושקולקטיביותו היא מלכתחילה ייעודית, ובאותו ייעוד רצה להמשיך.

משום כך יש, לדעתי, להתנגד כל כך לדיבור על "אור לגויים" של בן-גוריון ואחרים, משום שהעמדת מצב שבהווה, שהוא מאוד-מאוד רחוק מייעוד זה, כאילו הוא תחילת ההישג – מחמיץ את כל הסיכויים להגיע או להתקרב אי-פעם אל ההישג המקווה. אם אתה מבטל את הדיסטאנס, את הרַחק, ומטרים שלא כהלכת המציאות את החפיפה בין הרצוי והמצוי – התוצאה תהא שהרצוי יסתתר עד כדי מניעת אפשרות העמדתו במטרה. זו קללתה החינוכית של התעמולה ה"פאטריוטית". בדומה לשבתאות הקיצונית, בה התחליף-לנס (ביטול מצוות מסוימות) וקדושת ההווה הופכים לביטוי של מצב משיחי – כך גם כאן, הקניית מעמד משיחי להווה, הרחוק מייעוד זה, עושה את הייעוד פלסתר.

אהוד בן עזר: למה התכוונת באמרך, בכמה הזדמנויות, כי השאלה הערבית בישראל הפכה לשאלה יהודית פנימית מעיקרה?

עקיבא ארנסט סימון: שאלת האנטישמיות היא בחינת אבן-בוחן לאמת אמונתו של נוצרי אמיתי, ולאמת ההומאניות של הומאניסט חילוני, ובשביל שניהם היא הפכה בתקופה המודרנית לכמין אות כבוד על הגשמת אמונתם או השגתה של האמונה, דוגמת החשיבות שמייחסים לעמדת האפיפיור יוחנן ה-23, או החשמן ביאה (Bea). היחס לאנטישמיות הפך אפוא למבחן של הנוצרי ושל ההומאניסט. זאת ועוד, גם הנצרות וגם ההומאניזם חיים במידה רבה מאוד בחלקם ממקור הנבואה הישראלית, אם בפירוש נוצרי או בסיקולאריזאציה הומאניסטית.

מהו המבחן בפניו אנו עומדים? בראש ובראשונה ירישת אותם רעיונות גדולים של שוויון כל הנברא בצלם, של חזות משיחית, של "ואהבת את הגר", של האגדה בדבר "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (מגילה, י', ב'; סנהדרין ל"ט, ב'). דברים אלה הם בחינת זרם אחד במסורת היהודית לעומת זרם אחר שהוא שוביניסטי ואינו חסר כלל אפילו אצל נביא כנחום, אך הנמתק במידת-מה אצל חז"ל, – והמבחן הוא לאיזה משני הזרמים הללו, המנוגדים בתכלית, ייתן דורנו את ידו.

היהדות איננה שיטה סגורה, ומגמתה אינה חד-משמעית. אפשר להסביר אותה דרך אורי צבי גרינברג, ולמצוא להשקפתו תימוכין במסורת, ואפשר להסביר אותה דרך בובר, וגם לו יש אסמכתאות לרוב. ההסבר הגובר, הכתוב השלישי בין שני הכתובים הסותרים זה את זה – צריכה להיות עמדת הדור, ובכל דור, הלכה למעשה. במתח קוטבי זה חיה היהדות, ובו חייבים היהודים לחיות.

בגולה היה מאוד נוח, לשחות, כביכול, בזרם-נבואי, ובמינוח מארכסיסטי יכולת לומר שהשימוש היתר בתביעות האוניברסאליסטיות היה בחינת בניין-על אידיאולוגי על מצב חברתי-פוליטי של מיעוט. כי הרעיונות המתקדמים והליבראליים הללו, במידה שנתקבלו על-ידי הסביבה הזרה, מחירם שולם על-ידי הרוב הגויי ולא על-ידי המיעוט היהודי שדגל בהם, כדי לנמק את שאיפותיו להטבת מצבו, המעטת קיפוחיו וקירובו לשוויון.

בישראל, בפעם הראשונה בתולדותינו, אנחנו אחראיים על מעשינו ומחדלינו. השגנו לנו אחריות עצמית במידה מרובה מאוד, ואם עכשיו לא נגלה, לגבי האזרחים הערביים, תחילת יחס אוניברסאלי כלל-אנושי – כי אז לא רק בשביל הדור הזה הפסדנו את החזות הנבואית, אלא גם עשינו את דברי הנביאים פלסתר, חלילה.

האימות המוסרי של דברי הנביאים יצא מפיהם ועבר לידינו, ודווקא לידיהם של שבי-ציון. מבחינה זו הפכה השאלה הערבית לשאלה יהודית פנימית, ואפשר לראות את הבעייה הערבית כחלק של בעייה יהודית מעיקרה, ממש כשם שהבעייה היהודית היתה ביסודה בעייה של הנצרות.

המחלה של הערבים בארץ ומחוצה לה מזה, ומחלתנו אנו, מזה – אינה אותה מחלה ממש, אך ייתכן שאין כאן אלא שתי צורות לאותה מחלה. אצל הערבים זו אולי באמת שנאה והרגשת נחיתות עקב המפלות, כמין תהליך של הרעלה-פנימית. ואילו אצלנו זה יותר התנשאות ובוז, עניין של – אני ואפסי עוד. והדבר לא פחות מסוכן: אינני חושב שאנחנו באמת שונאים את הערבים, אנו יותר בזים להם ואיננו מקבלים אותם כבני-אדם שווי-ערך אתנו.

אמנם עליי להודות כי עם הקמת המדינה חשבתי כי נהיה באמת לוקים בפסיכולוגיה מיליטאריסטית בגלל המצב החיצוני. ובזאת דומני שטעיתי. אני מתרשם שהאווירה אצלנו דומה יותר לפסיכולוגיה האנגלית מאשר לזו הגרמנית. קיימת נכונות להילחם אך לא התפתחה פסיכולוגיה מיליטאריסטית.

אהוד בן עזר: העמדה הצינית הישראלית המצויה, בייחוד בקרב הדור הצעיר, אך לא רק אצלו, היא כי – "אילו הייתי ערבי הייתי נוהג בדיוק כך, כלומר מתייצב נגדנו." ומכאן רק כפסע למסקנה שהערבים מבחינתם צודקים.

עקיבא ארנסט סימון: אילו הייתי ערבי הייתי שואף לשלום יהודי-ערבי, ולא להשמדה. עמים שונים, אפילו מתנגדים, כשהם נמצאים באזור אחד – השפעתם ההדדית תהיה כמו בצינורות-שלובים – בכך אני מאמין אולי באופן אירציונאלי. ואילו באותה אמירה רווחת – אם הייתי ערבי הייתי מתייצב נגדנו – ובהתאם לה עיצוב כל הפוליטיקה והעשייה מצדנו – דווקא בכך נחזק את סוג הערבים שרוצים להשמידנו.

כאן אחד הגורמים המתודיים המבדילים מתן טעם לתקופות-עבר ממתן טעם לתקופת-הווה. ההיסטוריוגראפיה אינה יכולה לשנות את העבר, וכבר אמר אריסטו שהעבר אפילו האלים אינם יכולים לשנותו, – לכל היותר היא יכולה לנסות להבין אותו מחדש על-פי מושגי ההווה, אבל את ההווה אתה יכול לשנות על-ידי דעותיך. דעות על ההווה, במידה רבה הרבה יותר מדעות על העבר – הן בעצמן מעשה. אמנם אני מודע על כך שמה שאני אומר אודות ההווה הוא קצת בגדר משאלה (wishful thinking), אך יש הצדקה גם לכך, כי הדבר יכול לקרב את ההווה למה שאני רוצה שהוא יהיה. ההווה עודנו היולי במידה מסוימת ואינו נקבע כולו על-ידי סבל הירושה, ולפיכך אנו מסוגלים לפעול גם מבחינה פוליטית, וחושבני: אף חייבים לפעול.

אהוד בן עזר: אך מה אם לא יבוא שלום בזמן נראה לעין? יש הטוענים כי אם לא נצליח להביא לידי שלום עם הערבים ונישאר נתונים בתנאי מצור צבאי ופוליטי ובידוד רוחני – יגדל לנו דור שחציו פאשיסטים וחציו נוירוטים ומיואשים.

עקיבא ארנסט סימון: מעציב לראות שהדור הציוני הוותיק, שיצא מנקודת השקפה חדשה והגשים מחשבה מתוך אמונה שאידיאה שאוחזים בה עשויה לשנות את המציאות – איבד את אמונתו בכוחה המשנה של האידיאה, ומדביק בכך חלק של הנוער, בשתי דרכים:

א. בדרך הייאוש שאתה מדבר עליו: ההרגשה כי בעיצומו של דבר הכול אבוד ואין לנו אלא חיים בנשימה קצרה, ולפיכך נאכל ונשתה, ונסתפק בתחליף מזויף של "נאהב", כי מחר נמות. אין מסקנה הכרחית כמעט, כשהפרספקטיבה של החיים המצופים מתקצרת במידה דראסטית. זאת אנו רואים בארץ.

ב. בדרך הציניות, משום שהאידיאות הפכו אידיאולוגיות, מערכת מליצות לשם שימוש מפלגתי ללא כיסוי. במידה מסוימת הציניזם של הנוער הוא תשובה לגיטימית לצביעות של המבוגרים ולשימוש תועלתי מחושב במיתוס, של מדינה או דמות-אב, שנשתקף ונתערטל. אך תגובה זו היא מוצדקת לפי הערך רק בחינת תגובת-מעבר; מן הציניזם צריך הנוער להתקדם לקראת חיוב חדש. ואני סבור כי לשם כך על הדור החדש הגדל עכשיו להציב בפני עצמו שלוש מטרות:

המטרה האחת: הגינות פשוטה ביחסים בינאישיים. למשל: לשקר במידת ההכרח הממשי ביותר בלבד; לראות את השני בזכותו היחסית ועל-ידי זה לראות את עצמך רק בזכותך היחסית; להקשיב לשני, לשמוע לא רק את דעותיך בסבלנות אלא גם דעות אחרות; לשמור על תרבות ויכוח, להתווכח עם הנימוק שנגדך ולא עם המניע הפסיכולוגי שאתה מחפש מאחוריו, אפילו אם ישנו כזה. מידות טובות קטנות כגון אלה – חלק רב מהן הלך לאיבוד עקב הקולקטיביזאציה והאידיאולוגיזאציה.

המטרה השנייה: שיתוף פעיל בשיפור מצבה של "ישראל השנייה", שמשברה הממשי יבוא לאחר הסידור הכלכלי הראשון, לכשדאגות הפרנסה תאבדנה את חריפותן וייווצר עודף מסויים של זמן ומרץ המחפש את פורקנו והמחדד את התודעה שהשוויון שהושג עודנו בעיקרו פורמאלי בלבד. לשעת משבר זו עלינו להתכונן ולעשות כל שאפשר לקדמו, ולא במילים בלבד או בעיקר.

והמטרה השלישית: לעשות צעד של ממש לפיוסם של הערבים בישראל. אני אומר "פיוס", מפני שעלינו להודות בכך, כי אוכלוסייה שהפכה משך חצי-דור מרוב למיעוט אינה יכולה ליהנות ממצבה, אפילו אם מבחינה כלכלית, חלק ממנה, ואולי רובה – עלה מעמדו לאין שיעור.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך כיום, מפרספקטיבה היסטורית ואישית, עמדתך שצידדה בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל?

עקיבא ארנסט סימון: יש לי ביקורת עצמית רצינית לגבי האפשרות של הקמת מדינה דו-לאומית, ואני לעיתים מפקפק אם צדקנו, לא רק לאור הדברים שקרו בארץ, אלא על-פי המצב בקפריסין, או אפילו בקנדה בגלל המיעוט הדובר צרפתית. אך אני מחזיק בהחלט ברעיון המרחב. לבובר, למשל, רעיון המרחב היה הרבה יותר חשוב מן הרעיון הדו-לאומי. את הרעיון הדו-לאומי ראה רק כתחליף מקומי, כל זמן שרעיון המרחב אינו תופס. הבעייה אינה ניתנת כלל לפיתרון אלא בתוך האזור. לפיכך יש להתייחס ברצינות רבה מאוד לאנשים כמו בורגיבה ולא לבטלם. מאוד מעציב לקבוע שבדיוק אותם אנשים שטענו תמיד, כי אין ערבי המוכן להכיר ולהודות בקיומה של המדינה, מוכנים לבטל את אלה – המתחילים להתקרב להודאה בקיומה. וכפי שאנו מוכן לשקול מחדש את נכונות הרעיון הדו-לאומי, מן הדין שגם המתנגדים מאתמול יתחשבו במציאויות חדשות בקרב הערבים.

ברור לי עניין אחד – ההיסטוריה נתנה לנו ארכה. איש אינו יכול לדעת כמה זמן תימשך. אבל נוכל לנסח את התנאים המאפשרים את המשכה: התנאי המרכזי – שמשקל האיכות שלנו הוא כוח עדיף מול איכותם הכמותית של מדינות ערב המתנגדות והעוינות לנו, עד שהצד הכמותי שוקל פחות ממנו. תנאי זה אינו יכול להימשך זמן בלתי-מוגבל, כי כאן קיימת דיאלקטיקה פוליטית, טכנולוגית וגם מוסרית: שבהתחרותם של שני עמים אויבים – המפגר יותר בהתפתחותו התעשייתית והחברתית לומד מן המפותח יותר. דרך משל: אנגליה הקימה לעצמה את מחסלי האימפריה, בייחוד בהודו. אלה שידם על העליונה הם המורים היעילים ביותר – אם יאבו אם יסרבו – של אלה שידם על התחתונה, והעשויים לבוא תחתם. זה אחד החוקים ההיסטוריים המועטים שמהם אין מוצא, גם לא על-ידי הכוח האטומי – אם להרתעה, אם חלילה לשימוש. כי השימוש תלוי בעובדות גיאופוליטיות: ארץ מחוסרת תחום-מחייה גדול פגיעה יותר מארצות רחבות-ידיים.

על כן צריך להיות רק קו עקרוני אחד למדיניות החוץ הציונית: שעם סיום אותה ארכה – יהיה שלום. כי אם אחריה לא יהיה שלום – אין לנבא טובות.

אהוד בן עזר: האם נראה בעיניך שהיתה אפשרית לציונות דרך אחרת מראשיתה, אשר בה לא היה מתרחש אותו פער שבין עובדת קיום המדינה לבין אי-אפשרותה להשיג שלום עם שכניה?

עקיבא ארנסט סימון: להתנבא לאחור אינני מוכן, אך אנסה להאיר את השאלה מנקודה אחרת. ד"ר מאגנס ז"ל, בשיחתנו האחרונה בניו-יורק, ימים מועטים לפני הושענא-רבה בשנת 1948, סמוך לפטירתו – סיפר לי על שיחת פרידה עם בן-גוריון. בן-גוריון אמר לו, בערך, דברים אלה:

"ההבדל בינינו אינו כל כך עקרוני כפי שהוא הבדל של סדר המאורעות, של עיתוי. גם אתה מעולם לא רצית להסתפק במשטר המאנדאטורי; גם אתה שאפת לתוספת ממלכתיות. אלא שאתה האמנת במדינה דו-לאומית שתבוא לנו בדרכי שלום, כלומר, הקדמת בסדר העיתים את השלום לאותה מדינה בה חפצת. אני לא יכולתי להאמין באפשרותה של מדינה זו. ואי לזאת הקדמתי את המדינה לשלום. אבל אני מאמין שהמדינה תביא לנו שלום."

מצבנו כיום הוא כך, שלמעשה צדקו שניהם בחלק השלילי של תפיסתם. בן-גוריון צדק בכך, שהשלום לא הביא לנו את המדינה היהודית (וכאן יש להזכיר כי גם לפי דעתו של מאגנס מדינה חד-לאומית לא היתה בגדר הישג שיכולנו להגיע אליו בדרכי שלום), ומאגנס צדק, לפי שעה לפחות, בכך שהמדינה לא הביאה לנו את השלום. עכשיו צריך לעשות מאמץ עליון כדי שבשאלה זו יצדק בן-גוריון.

אהוד בן עזר: בשנת 1951 פרסמת בלוח "הארץ" את המסה "האם עוד יהודים אנחנו?" – שעוררה ועדיין מעוררת הדים רבים. כיום הייתי מנסה להציג בפניך את השאלה בנוסח אחר – האם כבר כנענים אנחנו?

עקיבא ארנסט סימון: המפלה הארגונית של תנועת הכנענים היא סימן של ניצחונה האידיאולוגי. יש לעיתים שאי-אפשר לשמור על מסגרת נבדלת לרעיון שנתפשט מהר מאוד מעבר למסגרתו המקורית, והפך להלך-רוח כל כך מובן מאליו, שכבר אין מנסחים אותו וממילא אין נאבקים עליו. לי נראה שזה המצב לגבי כמה מרעיונות היסוד של הכנענים: הרגשת זרות לגולה, והתנשאות עליה. קידושו של ה"צבר" באשר נולד כאן. ניתוק הרציפות ההיסטורית, ושנאת המסורת, שאמנם הרבה מבאי-כוחה הרשמיים נתנו וממשיכים לתת לה, לאותה שנאה, מזון רב לפרנסה, שלא בטובתם.

למרבה הצער, כל אותם יסודות שליליים שבכנעניות התפשטו בחוגים רחבים, למרות נסיגה-קמעה בשנים האחרונות, בעוד שהעניין החיובי העיקרי שבכנעניות – חיפוש הקרבה הטבעית עם הערבי יליד-הארץ, וזה שבאזור – התפשט הרבה פחות.

אהוד בן עזר: אם נקבל את המגמה הכנענית לא כתכלית רצויה אלא רק כביקורת על המצב הקיים, וחישוף הקרע שאכן קיים בין ישראל לבין יהודי התפוצה – כיצד ניתן לצעוד הלאה מסיטואציה זו וליצור קשר חדש עם יהדות העולם, בלא אותו "טיח תפל" של גישת הציונות הרשמית?

עקיבא ארנסט סימון: קשר בריא אינו יכול להיווצר, אם חלק אחד חושב שהוא נותן את הכול שברוח ומקבל את הכול שבממון. וכך לצערנו המצב מן הצד הישראלי – התנשאות ויוהרה רוחנית שאין לה יסוד, והשפלה כלכלית, שגם היא מוגזמת. יש להגביר את העצמאות הכלכלית כדי להחליש את התלות הכספית. צריך גם להעלות את רמת השליחים. אך מעל לכול יש להשתית את הקשר החדש על יסודות אחרים. צריך לשתף את יהודי התפוצה בבעיותיה האמיתיות של ישראל, תחת לכסות עליהן במלל של מליצה ותעמולה. לאחר שהמיתוס הציוני (אך לא האידיאה הציונית) פשט את הרגל, נשבר, ושוב אין בו אותו קסם, נאיבי או הירואי – הדרך היחידה בה אנו יכולים לחזור ולקנות את אמון היהודים בגולה היא לבוא אליהם עם הפרובלמאטיות שלנו, ולו גם הקשה ביותר, וללא כחל ושרק. רק כך נוכל לחזור ולהיות אתגר לצעיר היהודי בחוץ לישראל, לא פחות מבעיית הכושים, או בעיית וייטנאם, למשל.

הניסיון להציג עצמנו באור "ורוד" וחיובי בלבד – נכשל ולא תהא לו תקומה. עכשיו רק חישוף כן של בעיותינו המהותיות, ולו גם במחיר קלקול-כביכול של הדימוי החיובי אודותינו (שהוא כנראה פרי משאלתנו בלבד) – עשוי לעזור לנו לחזור ולקנות את אמונם של מיטב האינטלקטואלים היהודים בתפוצה, אשר לא מעט מהם סיגלו לעצמם עמדה ביקורתית למדיי כלפי מדינת ישראל בשנים האחרונות, כתוצאת הפער שנחשף לא פעם בין הצהרותיה לבין מעשיה ומחדליה, בין "תדמיתה" התעמולתית-הקולקטיבית ולבין אורחם ומצבם של אלפי ישראלים חיים, ולאו דווקא "יורדים" בלבד.

צריכה גם להיות מצדנו נכונות לא רק ללמד אלא גם ללמוד מיהודי התפוצה, ומאליה עולה השאלה מה נוכל ללמוד מהם.

אולי אפשר להגדיר את המצב בקטיגוריות של הפילוסופיה הסכולאסטית: ישות ומהות. פה בארץ יש לנו יותר ישות, הישות נראית מובטחת יותר ומובנת מאליה, ואי לזאת היא כאילו איננה צריכה הצדקה. היא מצדיקה את עצמה בהיותה קיימת. לעומת זאת הישות בגולה הולכת ונחלשת והיא צריכה הצדקה נוספת ומעמיקה, כלומר מהות. מהות זו מקבלת את החסר הישותי על-ידי הקשר עם ישראל. הישות שלנו, הישראלית, שהיא פחות מדיי פרובלמאטית בתודעתנו, עשויה לקבל אותה הצדקה שהיא צריכה לה אם רצונה להישאר ישות יהודית – ולא להפוך התבוללות ציבורית הבאה תחת התבוללות אינדיווידואלית בגולה – על-ידי חיפושי המהות שישנם במיטב יהודי הגולה, הנמצא אמנם ככל עילית (אליטה), במיעוט זעיר, אך לא מבוטל.

אהוד בן עזר: השפעת המהות היהודית מחוץ לישראל עשויה להתבטא גם בהשפעה דתית. ייתכן כי דווקא בנקודה זו יש מקום ללמוד במובן רוחני ומסגרתי מניסיונה של יהדות ארה"ב, על זרמיה השונים, ואשר דומה שהם עונים לצורך מציאות תקופתנו.

עקיבא ארנסט סימון: למהות היהודית הפזורה יש היתרון הגדול שהיא פלוראליסטית בדרכי הבעתה ואירגונה. קיימים, כידוע, שלושה זרמים דתיים שכל אחד מהם מחפש, ולעתים ברצינות רבה, את הצדקת יהדותו. אצלנו ישנה אוניפורמיות חיצונית והתפוררות פנימית בדת. שקר מוסכם הוא כאילו אין יהודים דתיים בארץ אלא אורתודוכסים פונדמנטליסטים, בעוד שיש לשער שהרוב הגדול של אותם יהודים שיש להם זיקה מסוימת למסורת ישראל עומדים אי-פה באמצע בין אותה אורתודוכסיה לבין האתיאזם ההשקפתי המנוסח, ולאותו רוב אין כל מבע ארגוני ומעט מאוד מבע אידיאי.

אם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" היא המטרה האחרונה של תולדות ישראל, וזו אמנם דעתי, הרי "ממלכת כוהנים" ללא "גוי קדוש" היא המצב שלנו, ושמו בלועזית – קלריקאליזם. בארה"ב אין קלריקאליזם בשל ריבוי הזרמים, ולדוגמה זו עלינו לשאוף גם כאן בארץ.

אהוד בן עזר: האם אי-אפשר לדבר על יהדות-שממילא אצל הדור הצעיר בארץ, הגדל מתוך קרבה וזיקה לנופים תנכ"יים, לארכיאולוגיה, ואשר העברית שפתו?

עקיבא ארנסט סימון: אסתכן ואומר שאפילו ידיעת עברית או הבנת המקרא אינה כולה חיובית. ילד מישראל המגיע לפסוק ביחזקאל א' ורואה שם את המלה "חשמל" (פס' ד') – אזיי ידיעתו את משמעות המילה המודרנית מכבידה עליו להבין את המשמעות המקורית. במקרה זה על המורה להרחיק את הקרוב כדי להסבירו. הגמרא בחגיגה (י"ג, א') מספרת על כך שילד נשרף בדרשו את מלת-הסוד חשמל. היתה זו מילה בעלת הילה מאגית המטילה מורא שמיים עד פחד מוות. כיום זו אחת המלים שהנער לומד בסוף שנתו השנייה לחייו, והיא חולין לגמרי.

הנער הישראלי עומד אפוא כאן בפני אי-הבנה אשר לא תקרה למי שהעברית לא היתה שפת-אימו. במובנה הנבואי מילה זו, המופיעה בצורה זו רק פעם אחת בתנ"ך, היא כינוי לעצם בעל ברק זוהר. מאוחר יותר זוהתה המלה עם ענבר, וכבר השבעים תרגמו אותה בתורת אלקטרון. שימושו של הענבר ביצירת חשמל סטאטי נתן מקום לשימושה המודרני של המילה.

הנער הישראלי צריך לעשות דרך ארוכה חזרה בהיסטוריה של גלגולי המילה כי להגיע להבנה מדויקת של המקור התנ"כי. בטכסטים עתיקים ומקודשים צריך אפוא לעיתים המורה להרחיק את הקרוב כדי לקרב את המשמעות. ואילו מחוץ לישראל – על המורה לקרב את הרחוק; הדיסטאנס בין הווייתה הממשית של הארץ והשפה לבין התנ"ך – נתון מראש, והתפקיד הוא קירוב. כלפי התפוצה עלינו להתגבר על ריחוק-יתר, בעוד אשר הסכנה הרובצת לפתחנו היא קירוב-יתר, שגם הוא עלול לקלקל את השורה.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש מאי 1970]

אהוד בן עזר: האם נשתנתה הערכתך לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר מלחמת יוני 67'?

עקיבא ארנסט סימון: נוצר בי פקפוק אם ההבחנה בין הנכונות להתגונן לבין הצבאיות, הבחנה שנקטתי בה בחלקה הראשון של השיחה, עודנה עומדת בכל תוקפה. הניסיון הצבאי והקרבי הממושך לא יעבור על צעירים רבים בלי להשאיר פצעים וסימנים בנפשם. אפשר שחלק מהם מתקשח ומתרגל לסכנת נפש, ולמצב שהברירה היא בין להרוג לבין ליהרג. שפיכות הדמים הופכת מיוצא-מן-הכלל שהוא בגדר הכרח בל יגונה – למעשה יום-יום כמעט.

גם השימוש המופרז, שהוא לעיתים בכוונה שימוש לרעה, בסיסמה של "ביטחון!" – בכל עניין, לצורך ושלא לצורך – עלול לפגום בדימוקראטיה הישראלית ובאפשרויות של ויכוח חופשי בתוכה.

מלחמת ששת הימים, שאמנם נכפתה עלינו, למיטב ידיעתי והרגשתי, הביאה עימה שינוי מסוכן נוסף – עתה נכנסה השאלה היהודית-ערבית בכל תוקפה אל הזירה העולמית של ההתנגשות הגלובאלית, ולעיתים חוששני שישראל וסביבתה עשויות להיהפך לספרד שלפני מלחמת העולם השלישית.

ייתכן שדווקא החרפת הסכנה, עם כל האפשרויות הטכנולוגיות הטמונות בה, לרבות השימוש בנשק אטומי – תביא את המיעוט הנבון, הנמצא עתה בישראל במצב של שתיקה מרצון ושלא-מרצון, שיוכל להרים את ראשו, ואותו דבר אמור לגבי המיעוט הנבון שנמצא בוודאי גם בארצות-ערב, שנגזר עליו אלם טוטאלי כמעט, ויחד יוכלו להגביר את מעט השפעתם עד כדי הסכם, לאו דווקא בצורה של חוזה שלום חתום, אבל הסכם שיהא בו משום צעד ראשון לקראת הצלת חיי כל העמים הנוגעים בדבר.

אהוד בן עזר: מנקודת השקפתך, כאדם דתי – האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאה בישראל בשנים האחרונות תפקיד חיובי, או שמא היא פונה לפסים מסוכנים, כמו קידוש הכוח הצבאי ולאומיות-קיצונית? אלה מגמות העומדות בסתירה מוחלטת לתקוותיו של אותו "מיעוט נבון" שהזכרת.

עקיבא ארנסט סימון: הדת היהודית הממוסדת, להוציא אולי חוגי מיעוט בתוך המפד"ל, בייחוד בקיבוץ הדתי – השפעתה המדינית כיום היא שוביניסטית וריאקציונית. בשיחתי הפוליטית האחרונה עם בובר, בשנת חייו האחרונה 1965, הבעתי בפניו את החשש – יחד עם מפלגת גח"ל (גוש "חירות"-ליבראלים), שהיא ימנית מן המרכז ושאחד ממנהיגיה הבולטים הוא היהודי-המסורתי בגין, ואשר היא בעלת חברים דתיים לא-מועטים, אם מחוגים זעיר-בורגניים ואם מבני עדות המזרח – יחד עם רובם הגדול של המפלגות הדתיות עצמן – יתחברו למחנה אחד כדי ליצור קואליציה של אלטרנטיבה קיצונית, בעלת מגמה לאומנית-דתית.

בובר ענה: "לא עד כדי כך!"

הסכנה אמנם לא התגשמה בצורה בה חזיתי אותה, אבל היא הובלעה, וקיימת, בתוך ממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים ונמשכת מאז ועד היום, ואותה סכנה משפיעה על כל מעשיה ומחדליה של אותה ממשלה.

אהוד בן עזר: מהם, לדעתך, הגורמים להיווצרות מצב זה?

עקיבא ארנסט סימון  בין הסיבות הגורמות לכך אציין שתיים:

א. האחידות שבין היסודות הלאומיים והדתיים במבנה ההיסטורי של עם ישראל.

ב. העובדה, שמאורעות פוליטיים מובהקים וקאטאסטרופאליים כגון: השואה, הקמת המדינה ומלחמותיה, עשויים להדגיש את המרכיב הלאומי באותה תרכובת של דת ולאומיות, ולהוציא מן המרכיב הדתי את היסוד הנבואי של ביקורת עצמית קולקטיבית.

אהוד בן עזר: האם נראה לך שקיימת כפיית הלכות דתיות באמצעים חילוניים על רוב העם בישראל, שאינו דתי, כמו למשל בהחלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי"?

עקיבא ארנסט סימון: את החלטת רוב הכנסת והממשלה בדבר "מיהו יהודי?" – רואה אני כאחת התוצאות של ברית בלתי-קדושה זו בין לאומניות ודת. דווקא משום שאני נמנה, כיהודי שמרני (קונסרבטיבי) על המחנה הדתי – סולדת נפשי מכל קביעה דתית, כלומר – שהמדינה תכפה על אנשים ונשים, שגילו בכל מהלך חייהם ובתנאים מסוכנים מאוד את הזדהותם עם ישראל – צורות גיור דתיות מובהקות, שעומדת להן קדושה של אמת למאמין בהן, כמוני, אך נהפכות לחילול השם כשקיומן נעשה ללא זיקה פנימית למשמעותן.

מובן לי שעניין הרציפות ההלכתית אינו יכול פתאום להיות בטל ושהרבנים האורתודוכסים אינם בני-חורין להשתחרר מאחריותם לאותה רציפות. אבל שערי הדרוש אינם נעולים, והם גורם חשוב בתולדות ההלכה, גורם שהשפיע על גמישות נושאיה, הפוסקים, ואשר הפעל במיוחד במשברים מדיניים ותורתיים-כלכליים שעברו על העם. דוגמאות לכך הן תקנת הפרוזבול של הלל, וה"היתר-עיסקא".

בשנות העשרים למאה נוכחתי בשיחה בין נשיאתה ומנהיגתה של "ברית הנשים היהודיות בגרמניה", הגברת ברטה פפנהיים המנוחה, ובין כמה מרבני פראנקפורט, על בעיית העגונות. היא תבעה בכל תוקף את עלבונן של נשים אומללות אלה. הרבנים לא הקשו את לבם כלפיהן, אבל משכו בשכמיהם תוך ייאוש.

"מה נעשה? כך הדין."

אז ענתה להם: "כשהמשטר הקפיטאליסטי תבע מקודמיכם, רבותיי, לאפשר לסוחר היהודי להלוות בריבית – מצאתם דרך לעקוף איסור מפורט מן התורה, מפני שהלחץ היה די חזק לשם כך. אמנם לחצן של נשים אומללות כנראה איננו דק חזק!"

במלחמת העולם השנייה כמעט ולא היו עוד עגונות, וכאן יש זכות רבה לאדם, שאני חולק כמעט על כל דעותיו, הרב שלמה גורן, שמיצה את האפשרויות ההלכתיות לפתור שאלה בלתי-פתורה עד אז. לדעתי יש להפעיל לחץ מעין זה בזכותן של אותן נשים, והמדובר הוא בעיקר בנשים שנתלוו על בעליהן היהודים, ולעיתים קרובות הצילו אותם ואת ילדיהם המשותפים – כדי למצוא גם להן פיתרון נאות במסגרת ההלכה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך אותה נטייה הרווחת בחוגים דתיים-לאומיים (ולא בהם בלבד) בישראל – לזהות את הערבים עם עמלק שבתנ"ך, ולראות באור של איבה ניצחת זו את מהות יחסינו עמם?

עקיבא ארנסט סימון: אני מאמין בבחירה ובברית, ומכאן משתמעת התייחסותי לתנ"ך. אולם כיום מצטטים הכול את המקרא כאסמכתה לעמדותיהם הפוליטיות, לרבות אנשים שאינם מאמינים. האחרונים, ככל האחרים משתמשים ברעיונות פוליטיים של עם נבחר, ארץ ההבטחה, וכדומה. זו אליה וקוץ בה: הברית מתפרשת בפי רבים כמגילת זכויות, שאינן קשורות, כביכול, בקיומן של מצוות דתיות. אינני מתאר לעצמי, כי רצונו של הקב"ה הוא שנצא ממהלך ההיסטוריה הכללית, ונגלוש לנתיב שלילי, אגואיסטי, המתבצר בייחודו המסוגר. ההפך הוא הנכון: הייעוד אשר נתייחד לעם ישראל הוא תוספת אחריות וחובות כלפי עצמנו וכלפי חוץ.

הסתייגתי מדוד בן-גוריון שעה שדיבר על ישראל כעל "אור גויים" (ישעיהו מ"ב, ו'; מ"ט, ו'). אינני סבור שאנו בדרך לקראת היותנו לאור גויים. אני בטוח שהמטרה הדתית-לאומית של מדינת ישראל היא לשמש דוגמה ולהדגיש את היבדלותנו מעמים אחרים, לא רק משום שתנאי קיומנו רחוקים מלהיות נורמאליים, אלא כי מחובתנו להיות עם יותר מנורמאלי בתנאים נורמאליים! זוהי, בעצם, אמונתי בגאולה. כמעט בכל גולה היה ה"אתה בחרתנו" קל יתר על המידה, מאחר שהוא התפרש, בעיקר, כתביעה מן הגויים. המקום היחיד בו צריכים אנו לשלם את מחיר הבחירה הוא כאן, במדינת ישראל. מכאן גם תובן ההרגשה אשר אותה אני חש כלפי המיעוט הערבי, וכל יתר התייחסויותיי הקשורות בעניין זה.

האמת ההיסטורית של אותם דברי נביאים בתוך החזון הנבואי, שאנו מרבים לצטט, אחוזה בהתגשמות ההומאניזם הדתי, שראוי לו להיעשות על-ידינו כאן. היהדות ניתנת להתפרש כדת הומאניסטית כמובן של הערכת האדם באשר הוא אדם.

אמת, ביהדות מצויים גם יסודות אנטי-הומאניסטיים, בצורה בולטת יותר במקרא מאשר בתורה שבעל-פה. הכוונה לכיבושים ולחרמות. כיבושי יהושע מתוארים במקרא כקיום מצווה שיצאה מפורשות מפי ה', ואילו חז"ל העזו להמתיק את חומרתה. אלא שאצלנו משתמשים בעת האחרונה בפסוקים הללו במשמעותם המקראית בלבד, וזאת לצורך ויכוח פוליטי-אקטואלי. לעיתים מושמעים אף רמזים גרועים יותר, לאו דווקא בפומבי גדולה, אבל, למשל, במדורי העיתונות המוקדשים למכתבי קוראים מזכירים, אגב-אורחא, את שבעת העממים, שהתורה מצווה להחרימם, כדוגמה שעל-פיה עלינו לכלכל את מעשינו עם תושבי השטחים הערביים שבשליטתנו.

והרי בכגון דא ההלכה ברורה וחד-משמעית. העניין שנוי במחלוקת מפורסמת בין רבן גמליאל ורבי יהושע. רבן גמליאל אסר על אחד יהודה, גר עמוני, "לבוא בקהל ה'," כלומר לשאת אישה ישראלית, ואילו רבי יהושע אמר לו: "מותר אתה." לבסוף הכריע רבי יהודה את הדין בנמקו: "כבר בא סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ידיים ד', ד'; ברכות כ"ח, א'). יוצא ששבעת העממים הנזכרים במקרא שוב אינם קיימים, או כלשון הרמב"ם בנידון – "אנשים אחרים הם," אלה הגרים במקומותיהם הקודמים.

כל המשתעשע כיום במחשבה, שהאוכלוסייה הלא-יהודית בארץ-ישראל דומה באיזו בחינה שהיא לשבעת העממים, הוא בדין האומר על אסור – מותר. יש יהודים אורתודוכסים בישראל המשתמשים באסמכתות מן המקרא לעמדתם הפוליטית בדרך הקראים, בניגוד מפורש לפסיקתו של הרב הראשי נסים, שקבע כי המושג "עמלק" אינו חל כיום לגבי שום עם.

יש לתת גם את הדעת על לימוד התנ"ך בבית-הספר היסודי והתיכון בישראל. את פסוקי התורה, הניתנים להבנה ברוח קראית הייתי משלים באמצעות יסודות ורעיונות מן התורה שבעל-פה, העשויים להמתיק את חודם. פסוקים כמו "לא תחיֶה כל נשמה" אינם תופסים היום ויש להיזהר שעה שמלמדים אותם.

אהוד בן עזר: כיצד אתה רואה את החינוך לערכים הומאניסטיים בישראל בתקופה של מצב מלחמה ממושך?

עקיבא ארנסט סימון: חינוך אף פעם אינו מסתיים. אנו מצווים לחנך גם בימי מלחמה. תפקיד המחנך המוסרי בשעת-חירום הוא להחדיר ערכים מן המורשת היהודית, שאינם אקטואליים ואינם מקובלים על כלי-התקשורת ההמוניים ועל דעת-הקהל בישראל. זו העמדה הנבואית בשיאה. דברים שקשה להאזין להם, אבל הם אבני-היסוד של הנצח.

המלחמה משנה ערכים. רצח והרג נעשים מצוות-עשה. כיהודים – השאלה חדה יותר בעבורנו. במשך כל ההיסטוריה שלנו היינו הנעלבים ולא העולבים. אבל האם נתחזקו כאן בישראל אותן מידות טובות שהיו בנו בגולה?

אני מאמין בגבורה של אמונה בה' אלוקינו, עד לעלייה על המוקד. בגבורת הגיטאות השלמה, הגבורה האקטיבית יחד עם הגבורה הפאסיבית, ששוב אין רוצים לשמוע עליה בישראל, מכיוון שהדור הצעיר כאן מעריך כגבורה רק את המלחמה בשדה-הקרב.

המלחמה היא חטא. מלחמה מעידה באשר היא שם של עולם בלתי-נגאל ועל חברה בלתי-מתוקנת. ובדמוקראטיה כל אזרח שותף לחטא זה.

לדידי כל מלחמה היא חטא, אולם אינני פאציפיסט דוגמאטי. מן המפורסמות הוא שאין צדיק גמור בארץ. כולנו חוטאים. קיומו של האדם כרוך במושג החטא, ואין אפשרות לבטל צמידות זו, אולם קיימת אפשרות לא לעשות מעשה שאינו הכרחי, כלומר לעשות עבירה, בנבדל מחטא, בכך שאנחנו עוברים על קו ההכרח שלא יגונה.

אהוד בן עזר: הדור הצעיר בישראל רואה את כל חייו בפרספקטיבה של מלחמה, ועומד בסכנה של היגררות לפאטאליזם ולאובדן אמונה בחינוך לערכים.

עקיבא ארנסט סימון: אני לא פאטאליסט, אולי בחסד נעוריי, שזכיתי לחיות חמש-עשרה שנים בתקופה של שלום יחסי, שנטע בליבי את החוויה שהמלחמה המתמדת איננה בהכרח חוק בל יעבור של ההיסטוריה החדשה. המצב אותו אנו חיים לאחרונה אינו ממש מצב מלחמה, אבל הוא מצב מלחמתי. לגבי הנוער יש במצב זה משום שיגרה. רציפותם הממושכת של התנאים המוכרים לכולנו הביאה את הנוער לכלל הרגשה, שהוא כאילו חי חיים נורמאליים. אני עודני זוכר ימי שלום, בטרם פרצה מלחמת-העולם הראשונה, ואני מבין את כאבם של צעירים אשר לא ראו עיתות שלום, ואשר זיכרונותיהם וחלק גדול מזיכרונות הוריהם רוויים מוראות שתי מלחמות-עולם, זיכרונות פרעות ורדיפות, בריחות וגירושים.

אהוד בן עזר: "לאנשים נראה יותר פשוט לנצח בכוח. אותו דבר ביחס להפצצות מן האוויר. חשבו שהן ישברו את מצרים. ההיסטוריה מלמדת שהפצצות מביאות לליכוד העם סביב מנהיגו. דומני שזה מה שמתרחש במצרים. הישראלי-המנצח, זו תופעה בה אני נתקל בבית-הספר. המדינה שלנו מיליטאריסטית. בבית-הספר יש אווירה של 'הנה אני הולך להיהרג.' יש בדיחות כמו 'להתראות על לוח הזיכרון.' 'תקנה לך חלקת קבר.' הנה חברי, שיושב כאן, סיפר לי שהוריו קנו לו דירה. ואני שאלתי אותו: 'מכינים לך חדר זיכרון?' – הלך-הרוח הזה מידבק."

דברים אלה נתפרסמו בעיתון "הארץ" מיום ה-30.4.70, מפי נער בן שמונה-עשרה, תלמיד הכיתה האחרונה בבית-הספר התיכון, העומד על סף גיוסו לצבא.

מה דעתך? בזמנו אמרת כי הערבים והיהודים מעצבים אלו את אלו באופן שלילי. כלום אין התהליך מתרחש לנגד עינינו במלוא חומרתו?

עקיבא ארנסט סימון: למען הצלחת המעשה החינוכי על המחנך להציע בפני החניך אופק, או מרווח של זמן, אשר בו יוכל החניך להגשים את הערכים ההומאניים אשר לקראתם הוא מתחנך. החינוך בישראל עומד כיום כולו בצל השירות הצבאי הממושך והמצב המלחמתי הבלתי-פוסק, ונוצר כמין קצר במעשה החינוכי. החניך אינו רואה אופק ומרווח זמן אשר בו יוכל להגשים את עצמו לאור ערכי החינוך שהוא מקבל, על כן הוא מאבד את אמונו בערכים הללו, ונוצר משבר אמון בינו לבין המחנך. המחנך חש כאילו הוא עובד בחלל ריק, כאילו אין קשר בין דבריו לבין המציאות. תוצאותיו של הפער, לגבי המתרחש בנפש הצעירים, עשויות להיות בכך שמתוך חוסר היכולת להודות במציאות האכזרית העומדת לפניהם, בורחים לעבר תופעות של שקיעה בהזיות ובעולם בלתי-ריאלי מצד אחד, או נוטים לייאוש ולציניזם. דבריו של הבחור הם מסימני משברו של החינוך, שאין בידו להציע את מרווח הזמן הדרוש לשם הגשמת הערכים ההומאניסטיים שהוא מתיימר לחנך לקראתם.

אין בכוחו של החינוך לשנות את החברה עד כדי הבאת שלום, אבל, כאשר כוחות חברתיים ופוליטיים ישנו אולי את המצב לטובה – צריך שיהיה הצעיר המחונך היטב מוכן לקבל מיפנה זה ולעשות את הכול להגשמתו, ולא יעמוד בסירובו.

הצד האידיאי לחינוך ולשלום במצב מלחמתי הוא חינוך על שני ממדי זמן באותו זמן. אין בידנו ברירה, אלא לחנך בהווה לקיום בתנאים מלחמתיים, אשר ספק אם ישתנו בקרוב ואשר אליהם צריכים אנו להיות נכונים (וייתכן כי בנידון זה עושים אנו יתר על המידה), אולם אם רוצים אנו לחיות, עלינו לחנך בעת ובעונה אחת – אפילו בצבא – לקראת יום המחרתיים המקווה בו יש להאמין כי ישרור שלום. ועוד: עלינו לשלול כל יסוד וכל פעולה העלולים לפגום בעניין החינוך למחרתיים.

אהוד בן עזר: כיצד ימצא הצעיר האינדיווידואליסטי את מקומו ואת כיוונו בסבך רעיוני מורכב זה?

עקיבא ארנסט סימון: זו שאלה שכל יחיד נשאל באופן אינדיווידואלי, ואי לזאת אין עליה תשובה אחת וכוללת. אך מותר, אולי, לציין כמה ציונים בדרך, העשויים לעזור לכמה יחידים להתמצא באותו סבך. אני, למשל, מצאתי למועיל, לשאול את עצמי מדי ערב, לפי שאירדם, שאלות מעין אלו:

מה עשיתי היום, שהיה בו משום פורקן תוקפני מיותר? מה עשיתי היום, שהיה בו משום פיוס בין יריבים? אילו הזדמנויות החמצתי היום, לקרב הבנה הדדית בין אנשים, או לסייע בידי מישהו הנזקק לעזרתי, ואחת היא אם ביקש אותה במפורש ואם לאו?

"תמרוני נפש" מעין אלה, הידועים בשיטות-מוסר שונות, יהודיות, נוצריות ואסיאתיות, מחזקים בדרך-כלל את התכונות החיוביות הנעוצות בפרט ומרסנים את תכונותיו השליליות.

ברם, יש גבול למיתודה זו של חינוך עצמי. הואיל ויישומה כרוך מן הסתם, בניסיונו היום-יומי של האדם, המסקנות מאותו ניסיון חלות, כרגיל, רק על אותם אנשים, השייכים לחוגו החברתי, או לכל היותר: לחבריו להשקפה, לאמונה ולאומה. כלומר הן מאבדות את תוקפן המעשי דווקא באותו מקום, אשר שם היחסים הבין-אנושיים מגיעים לידי מבחנם החמור ביותר, והוא מבוחן עמידתם התקינה בסיטואציה של סכסוכים ציבוריים על-פרטיים.

כדי לעבור גבול זה בשלום ו"להבריח" מעבר לו לפחות חלק מן המטען המוסרי-התכונתי, שנרכש ונתחזק בבדיקות הלב ערב-ערב, יש לחנך חינוך מתמיד ושיטתי את הכוח המדמה. רק הפאנטאזיה המפותחת והעשירה עשויה להפליג אותנו אל תחומים רחוקים ממחוז מוצאנו וצמיחתנו. אי לזאת: אין מחנך טוב יותר מקריאת ספרות יפה גדולה. לא בלבד שהיא מספקת את הצורך החיוני של הפרט להשתתף בחייו הקצרים בניסיונות אנושיים שלא הספיק וכנראה גם לא יספיק לחיות אותם, רובם ככולם, בעצמו, אלא גם עושה אותו שותף ריגושי לשמחותיהם ולצערם של אנשים בלתי-ידועים ואף זרים לו.

דוגמא מעשית: מי שקרא אחד הספרים הטובים על השואה, שמא לא יבוז עוד ל"יהודי הגלותי", וכשייפגש עם אחד מהם, יהיה, כך יש לקוות, יחסו אליו סובלני יותר ואוהד יותר. ומי שקרא את "חירבת חיזעה" ו"השבוי" של ס. יזהר, יתייחס, אולי, יחס חדש ומשופר אל שכנינו הערבים. "סדנא דארעא חד הוא" אמרו חז"ל, וגם סדן-נפשו של אדם באשר הוא אדם אחד הוא עלי-אדמות; אדם מושכל שלמד זאת, ימשיך להגן על ביתו בשעת-הכרח, ימשיך להתאבל על אחיו, קרוביו, בני-עמו, הנופלים קורבנות במלחמה, אבל לא ימשיך לשמוח על מות אויביו, ומהופך הוא: יתפלל לאותו יום וישתדל לקרבו בנוהגו העכשווי ובמעשיו המושכלים אל ממד העתיד, בו ישרור שלום בארץ ובסביבה.

עקיבא ארנסט סימון נולד בברלין ב-1899, במשפחה מתבוללת אשר ביקשה, בדומה לרבות אחרות, לפתור את שאלת היהודים על-ידי אימוץ גמור של התרבות והלאומיות הגרמנית. במלחמת-העולם הראשונה התנדב לצבא הגרמני בטרם הגיע מועד גיוסו. משנתקל בצבא בגילויי אנטישמיות, הבין כי איננו גרמני, והחל לחפש את שורשיו היהודים. הוא התחיל בלימוד השפה העברית ותולדות האומה, דבק בציונות, במסורת היהודית ובשמירת מצוות. למד באוניברסיטאות ברלין ופראנקפורט דמיין, וסיים לימודיו בהיידלברג ב-1923. הוא הושפע מהרב נובל בפראנקפורט ומבובר ופראנץ רוזנצווייג, נעשה פעיל בתחום התרבות היהודית בגרמניה, והורה בבית ספר בפראנקפורט מ-1924 ועד עלייתו לארץ-ישראל ב-1928. בארץ התמסר לחינוך יהודי, כאשר בראש מעייניו ופעילותו – בניית גשר בין מורשת העם לבין תרבות העמים, בדמות הומאניזם ממקורות ישראל. חזון זה גם השתקף במאבקים ציבוריים שלו, בכתב ובעל-פה, למען הבנה ושלום בין יהודים לערבים, חיזוק הדמוקראטיה הישראלית ושוויון-אמת בין העדות בישראל. סימון שימש מורה רב-השראה ורב-השפעה בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים (בשנים 1934-1933, בתחום החינוך והתרבות היהודיים בפראנקפורט); מ-1939 מרצה ליסודות החינוך, מ-1950 פרופסור-חבר לחינוך ומ-1955 ועד לפרישתו ב-1967 – פרופסור-מן-המניין לפילוסופיה של החינוך בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. על מפעל חייו הוענק לו פרס ישראל (1967).

מראשית צעדיו בארץ היה בפעילי ההתקרבות היהודית-ערבית; חבר ב"ברית שלום" מאז היווסדה, ה"איחוד", "הליגה להתקרבות ושלום יהודי-ערבי" ועוד. מ-1917 החל מפרסם מאמרים, מסות ומחקרים בענייני יהדות, ציונות, חינוך, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות עברות ועוד, בגרמנית; ומאז עלייתו – גם בעברית, השתתף בעיתונות העברית ובכתבי-עת מרובים. היה בעורכי "האנציקלופדיה החינוכית" ובמערכת כתבי-העת "שאיפותינו", "בעיות" ועוד.

ספריו העבריים:  "פסטאלוצי וקורצ'ק" (1949); "משנת פאסטאלוצי" (1955, 1963); "קו התיחום – לאומיות, ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנתו של מ' בובר" (1973). כתביו המקובצים כוללים ארבעה כרכים, מהם ראו אור עד כה שלושה: "האם עוד יהודים אנחנו" (מסות, 1982); "הזכות לחנך, החובה לחנך" (סוגיות בחינוך, 1982); ו"יעדים, צמתים, נתיבים" (הגותו של מרדכי מ' בובר, 1985).

השיחה "השאלה הערבית כשאלה יהודית" נדפסה לראשונה  ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

נעמן כהן

אבוי לשירה

מהו יופייה של אישה?

במסכת נדרים נערך דיון בסוגייה מהו יופייה של אישה? מסופר על אדם שנדר שאשתו לא תיהנה מרכושו עד שתוכל להראות משהו יפה שיש בה.

במאמץ להתיר את הנדר פנה רבי ישמעאל ברבי יוסי לתלמידיו:

"אמר להם: שמא ראשה נאה? אמרו לו – סגלגל.

שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן.

שמא עיניה נאות? טרוטות הן.

שמא אזניה נאות? כפולות הן.

שמא חוטמה נאה? בלום הוא.

שמא שפתותיה נאות? עבות הן.

שמא צווארה נאה? שקוט הוא.

שמא כריסה נאה? צבה הוא.

שמא רגליה נאות? רחבות כשל אווזא.

שמא שמה נאה? לכלוכית שמה.

אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה" ("ושרייה" – והתיר את הנדר). (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ו, עמוד ב')

שייקספיר לועג לתיאורי היופי

בסונטה 130 לועג ויליאם שקספיר למשוררים המחברים שירי אהבה, המתארים בהם את אהובתם בדימויים מופרכים ומוגזמים. הסונטה מסתיימת בהצהרת אהבה של המשורר לאהובתו, כמות שהיא. פרשנים ראו בסונטה זו פרודיה סאטירית של שייקספיר על יצירתם של משוררים בני זמנו, כמו גם על יצירתו של המשורר האיטלקי בן המאה ה-14 פטרארקה. שייקספיר מציג את השירים האחרים כשקריים.

ויליאם שקספיר סונטה 130 (תרגום מאיר ויזלטיר)

עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן שְׁמָשׁוֹת,

שְׂפָתֶיהָ אֲדֻמּוֹת פָּחוֹת מִדָּם,

מוּל צְחוֹר שְׁלָגִים שָׁדָהּ שָׁחוּם מְעַט:

כַּתַּיִל הַשָּׁחֹר שְׂעַר קָּדְקֳדָהּ:

וְרָדִים רָאִיתִי, אֲדֻמִּים, צְחוֹרִים,

אַךְ גּוֹן וְרָדִים לֶחְיָהּ אֵינוֹ שׁוֹזֵף,

וְיֵשׁ בְּשָׁמִים יוֹתֵר נֶהֱדָרִים

מֵרֵיחַ הֶבֶל פִּיהָ הַנוֹדֵף.

קוֹלָהּ אָהוּב עָלַי, אֲבָל אֵדַע

כִּי כִּנּוֹרוֹת צְלִילָם יוֹתֵר עָרֵב:

עֵינִי לֹא רָאֲתָה אֵלָהּ בְּצַעֲדָהּ,

אֲהוּבָתִי דּוֹרֶכֶת עַל עָקַב.

אַף עַל פִּי כֵן, אַהֲבָתִי שְׁלֵמָה,

וְכָל הַהַשְׁוָאוֹת הֵן עַל בְּלִימָה.

ואידך זיל גמור...

ועוד משפח

הגזענית הערבית-מוסלמית, ח"כ היבא יזבק מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שהמליצה על בנימין גנץ לראשות הממשלה והשותפה העתידית לממשלת בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, ומשה סמולינסקי-יעלון –מטרת מפלגתה היא לדבריה "להיאבק בכל הכוח בגזענות, באפרטהייד ובציונות." "אנחנו," היא אומרת, "נלך בכל הכוח בפרוייקט שלנו מדינה של כל אזרחיה. אנחנו הולכים לכנסת גם כדי להשיג זכויות אזרחיות שנוכל לממש. אנחנו עדיין בבל"ד מחזיקים במצפן האיתן שלנו שזה מדינה לכל אזרחיה, התוכנית הזו שמתנגדת ונלחמת בציונות המדינה ודוגלת בפירוק המדינה ממהותה היהודית והציונית, ובה בעת שומרת על זהותנו הלאומית מבלי לוותר על אזרחות מלאה ומבלי לוותר על אזרחות."

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/430782

(ודוק: צודק מנחם רהט שכתב שעצם נכונותם של שלושת הרמטכ"לים בדימוס לשבת בקואליציית מיעוט עם המשותפת, שחרטה על דגלה עיקור יהדותה של המדינה – חוללה מהפכה שהפכה את מדינת ישראל, לפחות מבחינתם, למדינת כל אזרחיה" ("חדשות בן עזר", גיליון 1524), אבל הוא טועה. הם משתמשים בשם הקוד "כל אזרחיה" להטעות. כוונתם האמיתית היא למדינה ערבית-מוסלמית. מטרתם לחסל את מדינת היהודים ולהחליפה במדינה ערבית מוסלמית). והנה הפלא ופלא, בעוד היבא יזבק מצהירה שהיא אינה מכירה בישראל כמדינה יהודית, הרי כבוד השופטים העליונים המכובדים, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, מנחם מזוז וענת ברון קבעו שהיא כן מכירה בישראל כמדינה יהודית ואישרו לה לרוץ לבחירות.

האומנם הרצל החדש?

כבר כתבתי שאפו לאורי הייטנר על שעזב את מפלגתו של משה סמולינסקי-יעלון בגלל תמיכתו בהקמת ממשלה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

https://rotter.net/forum/scoops1/612039.shtml

https://rotter.net/forum/scoops1/612319.shtml

עם זאת לא רק שאורי הייטנר לא ביקש מקוראיו סליחה על שחטא והחטיא, והטעה אותם להאמין במשה סמולינסקי-יעלון, אלא שהוא כותב: "גם היום אני רואה ביעלון מנהיג משכמו ומעלה, המתאים ביותר היום לראשות הממשלה." ואפילו רואה בו הרצל חדש... ("חדשות בן עזר" גיליון???) [לא הצלחתי לזהות מאיזה גיליון הציטוט שלך. נדמה לי מלפני פרישתו של הייטנר מכחול לבן. – אב"ע].

משה סמולינסקי-יעלון כעת הוא אסון למדינת ישראל ולעם ישראל. לא רק שהוא נתן לגיטימציה לגזענות האנטישמית האנטי-ציונית בגין תמיכתו ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), אלא שבגלל הוונדטה האישית שלו בנתניהו הוא מנע במעשיו פשוטו כמשמעו את סיפוח בקעת הירדן לישראל, (וספק אם הדבר עוד יתאפשר). ובכך הפקיר את ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל, ועתידו של העם היהודי. משה סמולינסקי-יעלון אינו הרצל חדש. מסתבר שגם לא ישן. על הייטנר להתנצל על תמיכתו בו עקב הנזק הגדול שהביא.

כחול לבן לא הולכים עם הערבים

בניגוד לקוורטט הקוקפיט המכריז על רצונו להקים ממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מכריזה גברת אשכנזי: "כחול לבן לא הולכים עם ערבים!"

https://rotter.net/forum/scoops1/612897.shtml

מה האמת? האם הולכים איתם, או לא הולכים?

ומה אומר אחמד טיבי על המשפט "לא הולכים עם ערבים!"?

טיבי – "פטריוטית ביטוי לא מוצלח"

לאחר שבנימין גנץ הכריז כי בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל): "אקים ממשלה פטריוטית רחבה," הגיב על כך תומכו אחמד טיבי: ממשלה פטריוטית ביטוי לא מוצלח."

https://rotter.net/forum/scoops1/612235.shtml

ברור, הרי בשביל טיבי "פטריוטית" היא רק ממשלת אבא של מאזן או ממשלת החמאס.

חד''ש : "הציונות היא אידיאולוגיה גזענית ושוביניסטית

ותוצר של האמפריאליזם העולמי"

חבר הוועד המרכזי לשעבר של מפלגת חד"ש לשעבר, היווני-נוצרי-אנטישמי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ד"ר חליל אנדראוס, פירסם מאמר בשבועון "אל-איתיחאד", בטאון המפלגה הקומוניסטית ומפלגת חד"ש שבראשה עומד ח"כ איימן עודה, בו הוא מבטא את עמדת מפלגתו האנטישמית. במאמר נטען כי הציונות היא אידיאולוגיה גזענית ושוביניסטית והיא יצירה של "האימפריאליזם העולמי", וכמובן שהציונות היא "תנועה קולוניאלית", ושלטונו של נתניהו הוא "שלטון של טרור". מסקנתו של אנדראוס: "הציונות סופה בפח ההיסטוריה..."

כדי לקדם את האידיאולוגיה הציונית "ניפחו הציונים את מיתוס האנטישמיות" אך בפועל הציונות היא שגורמת לאנטישמיות נגד יהודים."

(הרי רק בגלל הציונות הכריז מוחמד שיש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים...)

https://rotter.net/forum/scoops1/612923.shtml

יש הטוענים כי בניגוד להיבא יזבק או לבל"ד, איימן עודה וחד"ש אינם גזענים אנטישמים, הנה ההוכחה לכך שאין כל הבדל ביניהם.

הגזענות של מר בריזון

אפרופו סכנת הקורונה למבוגרים, כותב מיכאל בריזון ב"הארץ" מאמר כאילו סאטירי בו הוא ממליץ ש"במקום להרוג את הזקנים, יש להרוג את הצעירים."

"רק סקטור אחד" (מבין הזקנים), כותב בריזון, "יש להחריג מן הסידור החדש. סקטור שהוא רעיל וממאיר בכל גיל. בקירבו מותר להניח לקורונה להשתולל. לא אפרט באיזה סקטור מדובר. השב"כ יודע איפה אני."

 (מיכאל בריזון: חייבים לדלל אוכלוסין? קחו את הצעירים, "הארץ", 17.3.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.8678984

אילו היה בריזון כותב כך על הסקטור הערבי היה מיד מוקע כגזען פשיסט.

כפר מנדא מריע לטרוריסטים

 שני מחבלים ששוחררו לאחר 17 שנה בכלא, התקבלו בכפר מנדא רכובים על סוסים ומלווים במאות אנשים שהריעו להם. חמוד עבדלחלים ומחמד עבד אל חמיד הורשעו במגע עם סוכן חוץ, בקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה ובמתן שרות להתאחדות בלתי מותר. כך יעשה בכפר מנדא, לאלו שרצו ביקרם = אלו שפעלו לרצוח יהודים.

https://rotter.net/forum/scoops1/612147.shtml

אגב, זה אותו כפר שסילק בכוח מסתננים מוסלמים מאפריקה שביקשו להיקלט בו.

נחמה

כמו אנה פרנק אנחנו מסתתרים בבית. כמו אנה פרנק כל יציאה לרחוב היא סכנה. הנחמה היחידה היא שגם הגרמנים באותו מצב.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

* * *

ד"ר ארנה גולן

"הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי

או

מהו באמת הטעם להוספת הפרשה של אשת ראש הוועד היפה בפתח תקווה לאירועים ההיסטוריים המסופרים ב"בלדה על ג'אמל פחה" (חדשות בן עזר, גיליון 1326).

"הבלדה" (זו כמובן לא בדיוק בלדה) התפרסמה לראשונה ב"חדשות בן עזר" באוגוסט 2015. באותה שעה בן עזר אכן הצהיר בכותרת כי נכתבה ופורסמה  "במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה."

ואכן, לשני האירועים ההיסטוריים הללו, הגם שאינם זהים בכובד משקלם ההיסטורי, לרצח העם הארמני על ידי התורכים בשנות השלטון העותמאני גם בארץ ישראל, ולפשיטת הארבה הפתאומית מן המדבר על יבולי המושבות הראשונות סמוך לביקורו בהן של ג'מאל פחה, לכל אלה תפקיד מרכזי במהלך הבלדה.

גם לפירסומה החוזר עתה, בחודש מרץ 2018, יש ללא ספק הסבר ומניע, שהרי הדיון על חובתה של ישראל להכיר בכך שהתורכים אכן ביצעו רצח עם נמשך כל העת ועדיין לא הוכרע.  גם לתאריך הפרסום החוזר יש הסבר, כי הרצח עצמו נמשך עד סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ובנוסף, כקוראיו הנאמנים של ספרי בן עזר ושל עיתונו האינטרנטי, ידוע לנו היטב  העניין המתמיד  שהוא מגלה ומקיים בהיסטוריה המוקדמת של פתח תקווה מיום היווסדה,  שכן כבר  בייסודה השתתפו בני משפחתו, משפחת ראב, שלא לדבר על המפעל הגדול שעשה בכינוס ובהוצאה של שירי דודתו ילידת פתח תקווה, אסתר ראב.

אבל אם כך  עולה השאלה: אם מדובר בהיסטוריה כה כבדת משקל וערך וכה יקרה למחבר, מה עושה כאן התוספת המוצהרת בכותרת ואומרת שהבלדה היא  על ג'מאל פחה  "שתקע לאשת ראש הוועד היפה בתחת"?

כל קורא, גם זה שאינו בקי בפרטי ההיסטוריה של פתח תקווה, ישאל את עצמו: האם זו פרובוקציה? ולשם מה? האם  לשם התגרות בקורא? על מנת למשוך  תשומת לב? לשם שעשוע פרוע ? ואולי באמת קרה משהו כזה ולא פעל כאן רק הרצון להדהים? מה הולך כאן בעצם ? היה או לא היה?

אשר לי, שעיינתי היטב בספריו המאוחרים של בן עזר, אני  שיערתי מראש שסיפור אשת ראש הוועד לא היה ולא נברא, ומטעם הכמוס עימו הוסיף אותו לתפארת הסיפור. השאלה היא רק מהי אותה תפארת. ואכן, קיבלתי ביסוס להשערה זו בספר אחר של בן עזר, שהוא ספר היסטורי למהדרין גם אם נוספו לו תוספות ספרותיות, הלא הוא "ג'דע, סיפורו  של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא בסדרת "ראשונים בארץ" של יד בן צבי ועם עובד בשנת 1993, ומדובר בפרק 13 שכותרתו: "חסן ביי פוגע בכבוד נשות פתח תקווה", ואשר לפי עדות המחבר עצמו "כולו מבוסס על עובדות ותאריכים היסטוריים. העיבוד הספרותי לא פגע בתיעוד ההיסטורי," למרות שבספריו הבידיוניים יש ובן עזר מערבב "אלמנטים דוקומנטריים עם עלילות דמיוניות."

ואמנם, לא רק שחסן ביי הוא שנזכר בכותרת  הפרק שבספר כפוגע בנשות פתח תקווה, אלא שפגיעתו בסיפור היא שולית למדי, שהרי התבטאה בשאלה על יופיין של נשות פתח תקווה וברמזים שהוא וג'מאל פחה חושקים בהן. גם מתברר בסיפור, מה שלא מוסבר בפירוט  בבלדה, שהוא כפוף לג'מאל פחה ונחות ממנו בכוחו ובמעמדו. הוא ערבי, ומשמש כמושל הצבאי של יפו והמחוז . לעומתו, ג'מאל פחה, שאף תפקידו מוגדר בספר ביתר פירוט, הוא "המפקד העליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ ישראל ובסיני ומפקד הצי של תורכיה," כלומר המפקד הצבאי העליון באזור. והנה, דווקא פגיעתו של חסן ביי בכבודן של נשות פתח תקווה היא המודגשת בכותרת הסיפור.

לעומת זאת, בבלדה אמנם עיניו של חסן ביי "נוצצות" שעה שמדובר בנשים אבל ג'מאל פחה הוא הפוגע בממש. הוא האונס ובגסות ואכזריות את אשת ראש הוועד היפה ובלא שיעז איש מנתיניו להפסיקו! כלומר, לא רק שסיפור אשת ראש הוועד לא קיים כלל בסיפור ההיסטורי של בן עזר, אלא שאף נעשתה פנייה בבלדה לכיוון אלים, מיני, גס ומוקצן, ויש שיאמרו – פרובוקטיבי, ובידי השליט העליון.

ובכן מדוע? מה הניע את בן עזר בשנת 2018 לפנות לכיוון זה?

ודומה, כי לשם הבנת המניע טוב יהיה לעיין באופן מפורט יותר ביחס שבין הסיפור לבלדה, ואולי אז נוכל לענות מה הניע את בן עזר לכך.

האומנם רק פרובוקציה? שעשוע? או אולי משהו עמוק יותר?

ובכן, בספר מסופר תחילה על ביקורו של ג'מאל פחה  בראשון לציון.  גם נמסר הסבר היסטורי מפורט על מבנה השלטון העותמני, ומובלטים גילויי אכזריותו ודבריו המתנשאים ומתרברבים ומלאי הזלזול  של ג'מאל פחה, שכולם מחניפים לו מרוב יראה. הוא אף נוטל כל מה שהוא רוצה מנתיניו כשם שהוא  גם מעניק "מתנות" כרצונו, כמו שטחי אדמה גדולים לראשון לציון. חלק זה הושמט מן הבלדה, שכן אינו מהותי לה. לעומת זאת, החלק הראשון של ביקור הגנרל התורכי בפתח תקווה על פי הזמנתו של אברהם שפירא,  נמסר באופן התואם כמעט  בכל פרטיו למסופר בספר. מאידך, מאלפת בבלדה ההשמטה של  התנגדותו הנחרצת של ג'מאל פחה לציונות ולכן לכל גילוי המסמל אותה, אם בהנפת דגלים כחול לבן ואם בתמונות של גדולי הציונות או בסמלים לאומיים, ועל כן גם מושמט בבלדה עניין שלילת הענקת האדמות לפתח תקווה משום שחשפה את זיקתה הציונית ומכאן, לפי הבנתו של הגנרל, גם לצבאות האירופאים הנלחמים אותה שעה בתורכיה.

ומה ממלא את מקומו המובלט של הנושא הלאומי? מתברר שהתיאור המפורט של האונס הגס והאלים של אשת ראש הוועד של המושבה, כלומר העניין המיני, האנושי, הפגיעה האישית וההשפלה. לשם כך מובלטת גם התפארותם של הגנרל ושל  חסן ביי באכזריותם ובתליינותם ומסופר כמו בספר על התעניינותו, הפעם  של ג'מאל פחה,  אם בנות פתח תקווה יפות. אשת ראש הוועד היפה והמשכילה, שחשה בסכנה ושולטת אף היא בצרפתית, מחמיאה לו על הצרפתית היפה שבפיו. על מנת להסיטו מהנושא, אך דווקא בשל כך מתפתח הנושא החדש והאלים שמוצג בכותרת בקלילות בלבד.

ויש לציין גם, כי על מנת להבליט, בנוסף למעמד השלטוני רב הכוח, גם את המימד האישי הפרוע והגס ששום מיגבלה לא חלה עליו, שבהתנהגותו השתלטנית של ג'מאל פחה, נעשו שינויים מעטים בלבד בקבלת הפנים הנערכת בפתח תקווה לג'אמל פחה, תחילה, מקבלים את פניו תלמידי בית הספר בשיר ההמנון התורכי, חבושים ברוב הכנעה תרבושים ושאר סממני השלטון העות'מאני, וכל זאת, למרבה האירוניה, ברחוב חובבי ציון. ואילו הוא מתבונן בהם בזלזול כמו היו עדר כבשים (לשחיטה) נהנה מחנופתם הכנועה.

בקבלת הפנים בבית ראש הוועד מובלטת הסעודה, שהתבשילים שהוכנו בה לכבודו כלל אינם מעניינים את הגנרל או את קציניו, כי הם שקועים בשתיית אלכוהול (האסור, כידוע, על המוסלמים). יותר מזה, כל האירוע מתרחש בשעות של שרב מעיק של טרם אביב, אובך סמיך וכובד באוויר המייצגים את האימה והמתח השוררים בין המארחים, אבל הגנרל נתון בהתפארות על רצח הארמנים ועל קנייתן בזול של ילדות ארמניות ע"י התורכים, ובייחוד על קנייתה של ילדה ע"י תורכי זקן.

אולי כהבנה לבאות כאן גם נמסר פרט (בדוי בוודאי) של התעללות מינית, שהזקן "תחב לה אצבע כדי לבדוק" אם היא בתולה, על מנת להגביר את הסלידה מן המעמד. וכך מתגלגלים הדברים עד שאשת ראש הוועד מחניפה לג'מאל פחה על הצרפתית המשובחת שבפיו, כיוון שבכך היא דווקא מעוררת בו זיכרונות מהווי הזונות של פריז ויצריו מתעוררים. ואז, כשמגלב הרכיבה  המאיים בידו הוא מצווה עליה להראות לו את הדרך ל"בודואר" שלה, כלומר לחדר השינה ושם, כאמור בכותרת, "תקע לה בתחת". אונס אלים ומכוער זה נמסר על ידי בן עזר בתיאור ארוך ומפורט ביותר, לאורך כעמוד ומחצה (ועוד נשאל מדוע) עד שהגנרל מגיע לפורקנו.

אלא שממש ברגע זה, רק על פי הבלדה, מתרחש מפנה מדהים: רחש כבד ממלא את האוויר החם וכמו חשיכה נופלת על הארץ בצהרי היום, ויצורים קטנים, דומים לחגבים קטנים, ממלאים את העולם, פורשים כנפיים בהמוניהם ואז נופלים לארץ ומתחילים לכרסם את כל הצומח. נחילי ארבה הגיעו מן המדבר ואימה גדולה אוחזת באנשי המושבה הם רצים ברחובות, אוחזים בפחים ומקישים עליהם לגרש את הפולשים, אך ללא הועיל.

או אז מתעשת הגנרל, יוצא  מהחדר, אוסף את קציניו ויוצא עימם לכיוון רמלה וירושלים. ביציאתו הוא מרעיף פקודות על חסן ביי וקציניו, אולי יוכלו לגרש את המזיקים, אך גם עתה ללא הועיל. הארבה מכלה הכול, הארץ משחירה והעצים מלבינים כי הענפים התערטלו מקליפתם.

דומה כי עתה טוב היה לה לבלדה שתסתיים. הרשע נאלץ להסתלק. או אולי במאבק בארבה ובסיומו. כלומר, באופן שבו נגמר האירוע האסוני. ואולי אפילו באופן שבו הגיבו אנשי הוועד ובמיוחד ראש הוועד על מה שאירע.

אך לא כך ולא כך אלא באופן די מפתיע. כבר בראשית הופעת הארבה והסתלקותו של הגנרל נמסר כי אשת ראש הועד היפה "כורעת על ברכיה על קערת מים / המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה." והסיום ממשיך מנקודה זו: "ואשת ראש הועד היפה כורעת / על קערת המים המונחת תחתיה / ממשיכה לשטוף את התחת / הצחור שחולל / משיירי זרע הגנרל התורכי / וקצת קקה שלה." ובכך מסתיימת הבלדה!

מה זה? שואל את עצמו הקורא. למה כאן ולמה התיאור "המגעיל" והדוחה הזה? מדוע עם זה הכול מסתיים? מה היה בסוף עם הארבה, עם הגנרל או עם ראש הוועד?

אלא שאין לכך מן הסתם חשיבות בבלדה הזאת בעיני בן עזר. תבנית אידאית אחרת, ולדעתי רבת משמעות וחשיבות, מניעה אותו הפעם, ומה שנראה כ"פרובוקציה" הוא חשוב מבחינת המשמעות. שהרי הבלדה מסתיימת בטיהור הטומאה (המגעילה) שהטיל הגנרל התורכי באישה. כל שאירע מקורו בהתעללות בחלשה ונכנעת מצד הכוח השליט, בגסותו של הגבר בעל הכוח מכל הבחינות,  בתפיסת האישה ככלי הנתון לשימוש הגבר בכל רגע שיחפוץ, ובהחלט גם  כנציגה של נתינים הכפופים לשלטון כ"עדר כבשים". שהרי איש לא הפריע להתעלל! לעומת זאת,  המעטה התרבותי (הצרפתית) אינו אלא כסות לכיעור ולעיוות.

לאור כל זאת, ניתן להבחין כי התפרצות הארבה ההרסני, המביא את המדבר למקום של יישוב  ומכלה את צמיחת היבול, מגיעה למעשה כעונש על חטא, כמין מכה גורלית. עם בואו נופלת על העולם חשיכה, מתרחש כעין מבול סמיך של יצורים הרסניים וכל זאת מיד לאחר האונס הגס והמעוות, שאינו מתחשב כלל בבכייה של האישה-הקורבן. העונש הכבד גם מבריח את החוטאים. אף שכולנו יודעים מן ההיסטוריה שגורלם בארץ נחרץ באותה מלחמה, הרי הבלדה לא  מסתיימת בכישלונם כאן, אלא באקט של טיהור, של רחצה, של סילוק שרידי החטא שרק טיהורם עתיד לאפשר חזרה לחיים חדשים, לצמיחה חדשה.

מה שמניע, איפוא, את בן עזר להבנתי, וכך גם בספריו האחרונים, הוא המאבק למען צדק ונגד ניצול הכוח השלטוני והאישי, למען טוהר, שלטון הוגן והתחשבות בחלש. אמנם הוא ממקד את גילויי הרשע והניצול והעיוות  בתחום המיני, אבל אולי משום שהוא התחום האינטימי והעשוי להיפגע ביותר. ואם כך, לא באמת פרובוקציה סתם כאן, אלא ניסיון לזעזע את הקוראים  ולעורר בהם את חוש הצדק והמיאוס מן הרוע. ואם אפשר לעשות זאת בתיאור ספרותי של תקופות היסטוריות הנחשבות בעיניו – הרי מה טוב.

פורסם בגיליון 1331 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 2.4.2018.

*

אהוד יקר,

שמחתי לראות הבוקר את מה שכתבתי על הבלדה שלך, ומאוד מעניין אותי גם מה אתה חושב וגם מה חושבים קוראים שיגיבו. אני , מכל מקום, ממש משוכנעת שהמסקנה שלי נכונה!

ארנה

לארנה היקרה,

כולי התפעלות מהיכולת שלך להעלות בכמה דרגות כל יצירה שלי שאת עוסקת בה ולהופכה למעין משא מוסרי, כמו שהוכחת במאמרך על "והארץ תרעד", ששם הראית כיצד הגלות קיימת גם בארץ-ישראל, גם בצד האירוטי, עד שנוסדת המושבה החדשה, והיא ההתחלה החדשה, המוסרית והנקייה, אחרי כל החיים הגלותיים, המעוותים והאסוניים, גם בארץ-ישראל, שתוארו קודם. אבל אני מוכרח לומר שבשעת הכתיבה עצמה, של הרומאן וגם של הבלדה, לא חשבתי על "שכר ועונש" ולא על תוכחה מוסרית, אלא היתה לי הרגשה ברורה שביקום ההיסטורי שאני בורא כך צריכים להתנהל הדברים. באופן ההיסטורי-הטבעי ביותר.

אגב, הארבה היה "עונש" נורא לא לג'מאל פאשא אלא למושבות העבריות.

שלך

אהוד

ארנה: זה כל היופי ביצירה, אהוד, שהכותב עצמו לא מתכוון להטיף מוסר ולזעוק, אלא שהכול בא מן התחושה שכך צריך להיות. כך זה לדעתי. אצלך, ובזה אני משוכנעת, רק יש קושי לאנשים לראות את זה כי "הפרובוקציה" המינית כל כך מקפיצה אותם, שזה מה שהם רואים, ולא בשביל מה היא באה. נו, החיים קשים כידוע. האמת היא שגם שמאי היה אומר לא פעם ש..."הפעם הגזמת בתיאורים." אבל זה כי בחרת בתחום מאוד רגיש.

פורסם בגיליון 1332 מיום 5.4.18.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שוב, תודה על השיר היפה והמרגש. אני ממש מתחברת אליה [אל אסתר ראב], ממרחק השנים, הגיל, והתקופה. נהדר ממש. עושה טוב על הלב, בימים טרופים ומטורפים אלה... לוואי והיו לנו עוד כמותה, ברגש, בשפה ובאהבת הארץ.

וכאמרת סבותיי: רק שנהיה בריאים ושאפשר יהיה לצאת וליהנות מהטבע המוריק, המתפרח ומתפרע לו עכשיו, על חמציציו, וכל היתר...

בברכת ישר כוח, לך על פועלך,

בכבוד רב,

אורית

* שלום וברכה והמון תודות על הגיליון החדש [1524] המלא חומר קריאה מרתק במיוחד בזמנים טרופים אלה.

בד"ש מק"ק פרייבורג

ראובן פרנקנשטיין

(בן פתח תקווה, עממי הס, תיכון ברנר)

* שלום למכובדיי ד"ר משה גרנות ולסופר אהוד בן עזר, ולשניכם, ברכה נאמנה לבריאות טובה לכם וליקיריכם!

רבותיי, תיאור העימות הנושן עם ישעיהו ליבוביץ' ע"י ד"ר משה גרנות בחב"ע 1524 הינו מורכב ומופשט, ובהגינותו, נמנע ד"ר גרנות מלתאר את פרופ' ליבוביץ' בקדרות סלידתו מאורח התקומה הציונית, ובעיקר ממאבקו והכפשתו את דוד בן גוריון.

מובנת לי רתיעתו של ד"ר גרנות מהאמונה הדתית בקיומו של אל בורא עולם, ומהנפלאות והניסים המתוארים בתנ"ך, ומשמשים להוכחת קיומו של אל עליון.  כך פרשו חכמים – 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו,' ובימינו, רב ראשי קשר את הרג מיליון וחצי ילדים בשואה עם חטאי הוריהם, ומי יודע אם נשמע כיום קשר בין חטאינו למגיפת הקורונה.

אך הוויכוח על כך עם פרופ' ליבוביץ' העיקש היה חסר ערך. מוטב למלומדים בינינו להתמקד בהערכה ש'ספר הספרים' הינו יצירה מפוארת שנכתבה לפני אלפי שנה על ידי אישים בני עמנו, באורח עשיר וברור, בשפה העברית החיה עד היום, מובנת ומשמשת גם ילדים.

מעל לכל יש לציין בפליאה את העובדה שחבר עבדים שנחלצו משעבוד ממושך במצרים, צועד במדבר ומחבר קובץ חוקים נדירים באותה עת, ולמעשה מהווים עד היום בסיס למערכות החוקים במדינות הנאורות. אמנם, גם בני עמים אחרים כתבו ספרים מורכבים באותם הימים, אך רק יחידי סגולה מסוגלים היום לקרוא בהם ולהבינם.

קטונתי, אך נדהמתי בשעתו, מהמשטמה שהביע פרופ' ליבוביץ' כלפי דוד בן גוריון, ואורחות נאמני הציונות – נוער ובוגרים, ולהבהרת התעלומה נרשמתי לשש הרצאות מטעם פרופ' ליבוביץ' בנושא משנת הרמב"ם. בכל ערב ישב פרופ' ליבוביץ' על הבמה זעוף פנים וחסר סובלנות, מול דוקטורנט צעיר שהשתדל לפרט ולהסביר את משנת הרמב"ם בנושא מסויים.

מיד עם סיום הרצאת הדברים, התפרץ פרופ' ליבוביץ בקריאה: "שטויות, קש וגבבה! אין כלל צורך בהבנת החוקים והציוויים, על היהודי להאמין בקב"ה, ולקיים את מצוותיו באמונה, ללא נבירה בהסברים ובפירושים."

המחזה המבעית הזה, חזר על עצמו בסיום כל הרצאה, כאשר הדוקטורנט הצעיר, שטרח על לימוד ואיסוף מידע ממשנת הרמב"ם, עמד נכלם מול רבו, ומבויש מול קהל המאזינים.  

התופעה היתה מוזרה לי ולא הבינותי כיצד מלומד דתי חותר נגד 'תלמוד תורה' ומטיף לקיום המצוות והתפילות כסדרן, תוך אמונה עיוורת ונבערת.

פתחתי בקריאת מחקרים ושיחות עם פרופ' ליבוביץ', ומצאתי את הפתרון בדברי פרופסור נודע. התברר שעם הקמת המדינה פעל ישעיהו ליבוביץ' בתנועת 'העובד הדתי', שהיתה פלג קטן במפלגת מפא"י ששלטה במדינה. כאשר הוחל בארגון מערכת החינוך הממלכתי, הציע ישעיהו ליבוביץ' את עצמו, במועצת מפא"י, כמנהל מערכת החינוך הדתי-ממלכתי, ובן גוריון פסל את מועמדותו ומינה כמנהל את אחד מרבני תנועת 'המזרחי'. ישעיהו ליבוביץ' נעלב קשות, ולא חדל מלחתור ולהכפיש את בן גוריון ודרכו, והשאר היסטוריה. 

בהערכה,

ברוך תירוש

* שלום והערכה לך אהוד, וברכה לבריאות טובה לך וליקיריך! כרגע סיימתי לקרוא בפליאה ובהתפעלות את מסכת שיחתך עם דוד בן גוריון, וממש התרגשתי מעושר תשובותיו לשאלותיך המנוסחות במדויק. העברית נהירה לי, אך מעודי לא נתקלתי באדם שהיה מסוגל כך להשתמש במכלול התרבות היהודית, ולניסוח תשובות המשולבות בידע רחב, ובחזון לעתיד טוב יותר. קריאת השאלות והתשובות בחב"ע 1524 ריגשה אותי מאוד, ונשאלת השאלה, האם ספרך 'אין שאננים בציון' ניתן להשגה או לקריאה?

באווירה שונה, ובהתייחסות לתיאור פניית משה דיין לאישור פעילות צבאית, וכניסת רעייתו פולה לחדר בבקשה שתלך... אספר לך מקרה דומה בעת פקודה.

באחד הערבים בילינו בקולנוע בתל אביב עם ידידנו יוסקה שיינר, שהיה הממונה מטעם השב"כ על אבטחת בן גוריון. לאחר הסרט הוא ביקש שנעבור ליד בית בן גוריון, לבדיקת המאבטחים. נסענו צפונה ברחוב בן יהודה, ובפנייה שמאלה לשדרה, ראינו את משה דיין (שהכיר אותנו) רובץ על הקרקע בין השיחים.   

עצרנו לידו, והוא זינק לתוך המכונית, וביקש: "אנא הביאו אותי בדחיפות למטכ"ל."

רעייתי ליליאן שאלה: "סליחה, אבל מדוע אתה רובץ בין השיחים ללא הדרגות?"

והסיפור דומה לשלך. "הגעתי," הוא סיפר, "לבית בן גוריון, בכדי להציג לפניו תוכנית לפעולה צבאית מורכבת, ובהנחה שהבירור יהיה ממושך שיחררתי את הנהג עם המקטורן שלי, וביקשתי שיחזור תוך כשעתיים. ישבתי עם בן גוריון והסברתי את התוכנית, ותוך עשר דקות הוא אישר, וביקש מפולה תה עבור שנינו. היא הביאה את התה, ולאחר שסיימתי, היא ממש הוציאה אותי מהבית, נזפה בי על בואי אל הזקן בערב, והתריעה מפני חזרה על כך בעתיד."

כך, ללא קשר ודרגות, הסתתר משה דיין וציפה לנהג, ואני הקטן עוד חשבתי שהמטכ"ל עדיין ברמת גן, אך בנסיעה תיקנתי והבאתי אותו לשער המטכ"ל, שם נכנסנו ללא בעיות כאשר הש"ג זיהה את דיין.

למחרת התברר שהפעולה המורכבת היתה התקפת הצנחנים 'החץ השחור' על מחנה הצבא המצרי בעזה.

ברוך תירוש

אהוד: צרופת הספר "אין שאננים בציון" בקובץ וורד עברי, נשלחה לכתובת המייל שלך.

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את הריאיון שלך עם בן-גוריון (הגם שנדמה לי שכבר קראתי אותו). זכות גדולה נפלה בחלקך לדבר עם הגאון הפוליטי והציוני הגדול הזה. הדברים שלו על הערבים, ועל שנאת הערבים ליהודים (יחיא אפנדי, מוסא עלמי) מרתקים. בסוגייה של "מי הוא יהודי", צחקתי כשתיאר את מעשיה של רות המואבייה, וכן הרצון של בן גוריון לדבר עם צאצא של חלוצי פתח תקווה, למרות הפצרותיה של פולה שיילך לישון.

שלך ,

משה גרנות

אהוד: אכן כבר פירסמתי, אולי יותר מפעם אחת, במכתב העיתי, את הריאיון והפגישה עם בן גוריון אבל עכשיו אני מפרסם פעם נוספת ראיונות מתוך "אין שאננים בציון", ונדמה לי שהריאיון עם בן גוריון התאים מאוד גם לימינו אלה. הקובץ המוקלד של הספר נשלח חינם מיד לכל דורש.

* לאהוד היקר שלום רב. אני מבקש להעביר אליך את תודתי והוקרתי על המכתב [העיתי] הנפלא, שאתה עומד מאחוריו. בשבילי – ובטוחני לרוב העם הציוני, מכתב זה הוא קרן אור בתוך האפלה של התקשורת, או כפי שמכנים אותה, התשקורת. אני שואב עידוד וחיזוק מעמדותיך המסמנות תקווה, ושיש עדיין שפיות במדינתנו האהובה, ולצערי עדיין שסועה, ולא בגלל שנאה, אלא בגלל תמימות וטמטום של אלה שמחזיקים עצמם כחכמים ונאורים.

האוייב לא צלח מולנו במלחמות אבל לדאבוני הוא הצליח במידה לא מעטה לסדוק את התודעה. אני היום עצוב אבל מאחר שאני מטבעי אופטימי בלתי נלאה, אני בטוח שנצא מהשפל הזה מחוזקים.

אהוד אני מאחל לך ולכול עם ישראל בריאות ואריכות ימים.

בברכה,

שבתאי חנין

מושב מבקיעים

אהוד: אין ספק שיש תקווה גדולה לעם ישראל בזכות שלושה הרמטכ"לים-לשעבר וחבריהם ברשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – אף כי נראה שלפחות גנץ מתחיל להתפכח ואולי הוא מוכן לשבת בממשלה בראשות נתניהו, אפילו תוך כדי סיכון של התפוררות חבורת חסרי האחריות שלו – כחול לבן, חבורת ההבל שכנראה רק שנאת נתניהו מלכדת אותה גם בימים אלה, ימי הקורונה.

* אהוד יקר, רק כעת, בעוונותיי, קראתי את סיפור הקרוניות בפרדס שהקדשת לזכר בן דודך עמרם ז"ל בגיליון 1517. אולי שבח לעורך ייראה כחנופה, אבל סיפורך על הקרונית בפרדס באמת נהדר! מרגש! ככה היו הפרדסים האבודים של פתח תקוה, שאני כל כך אוהבת את מראיהם וריחם.

תקוה וינשטוק

אהוד: הסיפור לקוח מתוך הרומאן שלי "ספר הגעגועים" (2008), ולמעשה הוא מתרחש לא בפתח-תקווה אלא בפרדס בקלמניה, האחוזה החקלאית הנהדרת של משה גרידינגר, שאותה תיכנן והקים עבורו דודי ברוך בן עזר (ראבּ), ואשר בה ביליתי כמה משנות ילדותי המאושרות ביותר, כאשר אבי נקרא לנהל אותה.

שלחתי לך את קובץ הוורד העברי של הספר כולו ובו תוכלי לקרוא יותר על אותה תקופה. אמנם, בספר איחדתי את קלמניה ופתח-תקווה למקום אחד, אבל בסופו אני מספר את הרקע האוטוביוגראפי האמיתי.

בכל מקרה אל תגלי בשום חוג ספרותי שנהנית מהספר שלי – כי זה לא פוליטיקלי קורקט. אני נחשב סופר נידח, ואפילו לא הייתי ראוי השנה לקבל את פרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית.

* אהוד יקר, ידעתי שהדבר התרחש בקלמניה. אבל לא רציתי להדגיש את זה – פרדס הוא פרדס הוא פרדס.... קראתי את סיפורך היפהפה על קלמניה וחשבתי על פרדס אטינגון בסגולה. אחד הזיכרונות המקסימים שלי מהילדות (אגב, בשעתו  כתבתי על קלמניה אך אין לי את הרשימה).

ואלו הידרדרותה של הקרונית לתהום הזכירה לי את אחד הרגעים המפחידים בחיי. נהגתי במכוניתי ברחוב הירקון בתל אביב וירדתי לרציף הרברט סמואל. ושם במורד שאחרי הסיבוב, פרצה המכונית במרוצת שיגעון ואני נכנסתי לפחד אימים – או שאני נתקלת בקיר או מידרדרת במורד ומתרסקת. זה הסוף ורק אני גרמתי לו! – הצלחתי לעצור אך כמה דקות, ואולי רק שניות, וחשתי בדיוק אותו פחד מוות שתיארת.

את "פרדס אטינגון", מאה דונם עם משק חי, רכש סבי אלתר אטינגון (בבית הספר נקראתי תקוה אטינגון...) לבקשת קרוב שלו באמריקה, מקס אטינגון, סוחר פרוות עשיר בגרמניה ואחר כך בניו יורק. סבי ניהל את  הפרדס.

בפרדס שאיננו, עדיין מתנוסס מגדל המים עם הכתובת "פרדס אטינגון". כיום השטח מגודר ושייך לעיריית פתח-תקווה. בתוכניתה להקים עליו קריית מוזיאונים, למשל מוזיאון לעבודה ולמלאכה.

קרוב משפחה אחר, אף הוא מקס אטינגון (כתבתי עליו) היה פסיכיאטר בקבוצה ההדוקה שליד פרויד והקים את מכון פרויד בירושלים. אסתרין עגנון היתה ממעריצותיו. באחד ממכתביו שפוענחו, כתב עגנון כי אם יש גבר שהוא חושש מיחסה של  אשתו אליו, הרי זה פרופסור מקס אטינגון...

אהוד היקר, רב הכישרון, הלא נידח עכשיו ולא יהיה נידח גם ברבות השנים,

בתודה רבה על הספר,

תקוה

אהוד: אולי את בכל זאת קצת צודקת כי איזה סופר-עורך עברי אחר נקרא כיום, גם בימי הקורונה – פעמיים בשבוע על ידי אלפי קוראים, נמעני המכתב העיתי?

* "יותר משליש מחולי הקורונה שמשרד הבריאות פירסם את מסלוליהם בסוף השבוע ביקרו בבתי כנסת. מאז אתמול (שישי, 20.3) פורסמו פירוטי התנועות של 95 חולים, שלפחות 32 מהם שהו בבית כנסת, בישיבות או בבתי חב"ד בימים שקדמו לאבחונם כחולים. חלק מהחולים הם בני משפחה. ייתכן שמספר החולים שביקרו בבתי כנסת אף גבוה יותר, שכן לגבי כמה מהחולים האחרונים מתנהלת עדיין חקירה אפידמיולוגית ומסלולם המפורט טרם פורסם." ["הארץ" באינטרנט, 21.3].

אהוד: והייתם מאמינים שפעם האשימו דווקא את היהודים בהפצת המגיפה השחורה, מפני שמנהגי וחוקי הניקיון שלהם היו טובים יותר משאר האוכלוסייה הפרימיטיבית באירופה והם פחות ניזוקו ממנה!!!

ויקיפדיה: המגפה הביאה להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347-1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פירסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, האחת ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספטמבר באותה שנה תחת השם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מההאשמות, ומי שטופל אותם על היהודים הוא "מוּנַע על ידי השקרן, השטן."

אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ולפרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. תוצאת הרדיפות והגירושים היתה שבסוף המאה ה-14 – מערב אירופה התרוקנה מיהודיה (למעט ספרד ופורטוגל), ורובם היגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין.

* אהוד: קטע על המגיפה בצפת מתוך ספרי "והארץ תרעד" (2014):

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה. כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר: "לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח. נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

* מי אמר שהפרסים לא חכמים? "המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, נשא היום [22.3] נאום בטהראן בו הודיע כי איראן סירבה לסיוע של ארה"ב בריסון נגיף הקורונה, והתייחס להאשמות שהשמיעו גורמים רשמיים בממשל בסין על כך שארה"ב היא זו שהפיצה את הווירוס בעולם במעשה מכוון. 'אני לא יודע עד כמה ההאשמות האלה אמיתיות, אבל אחרי שהן הושמעו, מי יהיה מוכן לקבל מכם תרופות?' אמר חמינאי. 'יכול להיות שהתרופות שלכם הן דרך נוספת להפיץ את הנגיף'." ["הארץ" באינטרנט. 22.3].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2220 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל