פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1527

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בניסן תש"ף, 30.3.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מֵעַל מִרְפֶּסֶת בַּיִת. אַתָּה הָאִישׁ. // זאב לב: בג"ץ כבר לא רק מתעלם מהחוק, אלא פועל במפורש נגדו. // ישראל בר-ניר: סכנה לדמוקרטיה, האומנם? גול עצמי של הרשות השופטת! // מתי דוד: מפלגת העבודה לאן? לאופוזיציה או לממשלה? // משה גרנות: מסעות תלמידים למחנות המוות בפולין. תגובה למאמרו של מתן קפלן "לעולם לא עוד – מספיק ודי! – הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי." // קורא ותיק: לקראת הקמת ממשלת חרום. // שמעון גרובר: הישרדות החזקים. // עקיבא נוף: לנוכח מיטת הקורונה. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.3.20. / מלי טויב (אהרנסון): המלך הוא עירום. // איליה בר-זאב: Deus ex machina. // ד"ר ארנה גולן: עולם שירי מקהלות החובבים. המשך וסיום. שירי מולדת ומסורת יהודית. // נעמן כהן: המממן. // א. עלי: אל תשלח ידך אל הנער! [אוגוסט 1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים ושלושה. בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

מֵעַל מִרְפֶּסֶת בַּיִת

מְחַיְּכָה לִי חֶלְקַת-יָם.

יוֹם-יוֹם טוֹפֵחַ רוּחַ

עַל לְחָיַי בִּידֵי תִּינוֹק תְּפוּחוֹת  –

חֶלְקַת-יָם עַל יָדִי

תָּנוּחַ כְּרֹאשׁ תִּינוֹק טָלוּל, מְסֻלְסָל

וּכְמוֹתוֹ זָר וְעוֹלֶה מִבְּשָׂרִי

לְעֻמָּתִי תְּחַיֵּךְ.

*

אַתָּה הָאִישׁ  –

גַּאֲוָתִי עֵלֶיךָ,

אֲשֶׂר יָדַעְתָּ הַדְבֵּר

כָּל הַתַּנִּינִים פָּעֲרוּ לֹעָם

לְבָלְעֵנִי;

אַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׂר צוּקֵי-סְלָעַי

זָרַעְתָּ חִיּוּךְ,

וּבְדִידוּת כֶּלֶב תּוֹעֶה בַּחֲשֵׁכָה

אִתִּי בִּגְבוּרָה חִלַּקְתָּ.

1923

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

דוד גרוסמן בדורו

כעמוס עוז בדורו

אין נביא בעירו –

ונתניהו לימד את מתנגדיו

מאיפה משתין הדג!

* * *

זאב לב

בג"ץ כבר לא רק מתעלם מהחוק,

אלא פועל במפורש נגדו

ציטוט מתוך "מידה", 26/03/2020

סאגת החלפת יושב ראש הכנסת הביאה לשיא את הבוטות חסרת המעצורים בה בית המשפט העליון רמס את עקרון הפרדת הרשויות

ביום רביעי, ה-25 במרץ 2020, בשעות הערב המאוחרות, הופצה הודעה חתומה על ידי מנהלת הוועדה המסדרת של בית המחוקקים הישראלי, ובה נכתב כי ח"כ עמיר פרץ יכנס בהמשך היום את המליאה "מכוח סמכותו על פי החלטת בית המשפט העליון." המהפכה הושלמה. בית המשפט עבר לנהל בפועל את הכנסת, למנות את העומד בראשה ולקבוע את סדרי הדיון.

בבחינה לאחור של האירועים שהובילו אותנו למצב הנוכחי, קל להבחין בניגוד החריף בין אופן הפעולה המתון והממלכתי של יו"ר הכנסת היוצא יולי אדלשטיין, לבין הבוטות המופגנת וחסרת המעצורים בה רמס בית המשפט את עקרון הפרדת הרשויות. המאמר הבא מתאר את הכרוניקה של שכרון הכוח.

כנסת ישראל פועלת מכוח חוק יסוד הכנסת המסדיר את פעולתה, ומכוח תקנון הכנסת שאושר במליאה. הן חוק היסוד והן התקנון נוסחו והתקבלו לאחר חשיבה מעמיקה, עשרות שעות דיון והתחשבות בצורך לאפשר את עבודת הכנסת אל מול הצורך לייצר הליך חקיקה ופעולה שקול ומקצועי. בהתאם לסעיף 20(א) לתקנון הכנסת, יולי אדלשטיין כיהן כיו"ר מכוח הרציפות, ובהתאם לס' 2(ב) לתקנון, טרם הגיע המועד האחרון לבחירת יושב ראש חדש. במילים אחרות, אדלשטיין עשה שימוש בסמכותו לפי החוק והתקנון כדי להימנע מקביעת עובדות בשטח לפני שמסתיימים המגעים לכינונה של ממשלת אחדות או ממשלה צרה. אפשר לא לאהוב את הפעולות של יו"ר הכנסת, אולם אין ספק שהן נעשו לפי חוק ובסמכות מלאה.

במקום לפעול בהתאם לתקנון או לחילופין לשנותו, מיספר עותרים שאצה להם הדרך להחליף את אדלשטיין העדיפו לפנות לבית המשפט כ"מסלול עוקף כנסת", ולדרוש ממנו לחייב את יושב הראש לכנס את המליאה בניגוד לתקנון. כבר בשלב זה צריך היה בית המשפט לדחות את העתירה על הסף, כיוון שהיא לא העלתה שום סוגייה משפטית. יו"ר הכנסת לא הפר שום חוק, לא פעל בחוסר סמכות ולמעשה גם לא מנע מה"רוב" לממש את רצונו כפי שטענו העותרים. הרי הרוב יכול תמיד לממש את רצונו בהתאם ללוח הזמנים הקבוע בתקנון, שנקבע על ידי רוב חברי הכנסת.

אלא שבית המשפט בחר לצפצף על עקרון הפרדת הרשויות ועל החוק, וחייב את אדלשטיין לכנס את הכנסת בניגוד לתקנון. אם לא די בכך, כאילו כדי להדגיש את הזלזול העמוק בכנסת, בית המשפט הזדרז לפרסם את פסק הדין בתוך חמישים דקות מרגע שנמסרה לו תגובתו המנומקת של יו"ר הכנסת – כאשר ברור שפסק הדין נכתב מראש עוד טרם שהתקבלה התגובה. כאן חשוב להבין שמעבר לאקט המזלזל בכבודו של אדלשטיין, הרי שפסיקה שכזו נוגדת את כללי הצדק הטבעי הבסיסיים ביותר, לפיהם אל לו לשופט לגבש עמדה טרם שמע את הצדדים. התנהלות כזו היתה מביאה לפסילתו של כל פסק דין, בוררות או החלטה מנהלית אחרת אלא שלעליונים, כך מסתבר, מותר הכול.

יולי אדלשטיין, אסיר ציון המאמין בכל נימי נפשו בדמוקרטיה הישראלית, מצא עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד פגיעה בוטה וחריפה מצד בית המשפט בבית המחוקקים הישראלי ובהכרעת הרוב, ומצד שני פסק דין של בג"ץ. בצר לו הודיע אדלשטיין על התפטרותו, שלפי התקנון נכנסת לתוקף בתוך 48 שעות. ההתנהלות הממלכתית של אדלשטיין בולטת על רקע התנהלות העבר במקרים דומים כמו זה בו ממשלת ישראל התעלמה לחלוטין מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין אדמות הכפרים איקרית ובירעם, או כאשר יו"ר הכנסת דב שילנסקי סירב לכנס אותה גם מול שני פסקי דין של בג"ץ. הם הגנו על הדמוקרטיה הישראלית מבלי לחשוש מהפגיעה בממלכתיות.

אך כאן לא תמה הסאגה אמש. במקום לקבל את ניצחונו ולהמתין לכניסת ההתפטרות לתוקף, בית המשפט במלוא שחצנותו דן בבקשה לביזיון נגד אדלשטיין, והורה להכניס לתפקיד את ח"כ עמיר פרץ באופן מיידי – בניגוד גמור להוראות התקנון. פה כבר לא מדובר רק על התעלמות מקיומו של דבר חקיקה מפורש, אלא פעולה מוצהרת נגדו.

כך מצאנו את עצמנו במציאות בה בית המחוקקים הישראלי מכונס מכוח סמכותו של בג"ץ, במקום להיות מכונס מתוקף סמכותו של הציבור הישראלי. בנקודה זו של שפל היסטורי, הלקח העיקרי שצריך להילמד הוא שבמהפכה השיפוטית אי אפשר לטפל בממלכתיות.

כאשר המהפכנים עולים על הכנסת בפטישים, נדרשת הכנסת לעמוד נגדם במלוא הסמכות שהעניקו לה אזרחי ישראל, ולהשיב את הגלגל לאחור. רק שינוי דרמטי בסמכויות בית המשפט העליון יוכל להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית למסלולה.

עו"ד זאב לב הוא מנהל תחום המחקר וחופש המידע בתנועה למשילות ודמוקרטיה.

* * *

איך היינו יכולים להיאבק במגיפת הקורונה

ללא המאמרים הגאוניים של יובל נוח הררי?

שאם איננו טועים טען בשעתו

 כי היהדות לא תרמה מאומה לעולם?

* * *

ישראל בר-ניר

סכנה לדמוקרטיה, האומנם?

גול עצמי של הרשות השופטת!

באחת מהופעותיה הפומביות בשנה האחרונה, אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, תיארה את מעמדן של רשויות השלטון במשטר דמוקרטי כמשולש שווה צלעות. ואכן האיזון בין הרשויות, והפרדת הסמכויות (Separation of Powers) ביניהן, הם אבן הפינה של כל המשטרים הדמוקרטיים בעולם התרבותי.

במדינת ישראל המציאות קצת שונה.  במדינת ישראל, כדברי ג'ורג' אורוול, כולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר. במדינת ישראל, אחת מצלעות המשולש – הרשות השופטת, רואה את עצמה כרשות-על שבסמכותה להכתיב לרשויות האחרות – המחוקקת והמבצעת, דרכי פעולה, נוהלי עבודה, ומה עליהן לעשות.

זו תופעה ייחודית למדינת ישראל.  לא ניתן למצוא דומה לה באף אחת מהדמוקרטיות בארצות העולם התרבותי. הסיבה היא דפוס החשיבה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לפיו המשפט הוא חזות הכול.  לדעתו של ברק, ושל ממשיכי דרכו במערכת המשפט, העולם כולו מצטמצם בין כותלי בית המשפט. כל נושא הוא שפיט – ניתן לדון בו, לפסוק בו ולחרוץ דין ע"פ אמות מידה משפטיות. אמות המידה המשפטיות של ברק וממשיכי דרכו מתבססות על מושגים כמו "מידתיות", "סבירות", "לא יעלה על הדעת", וכיוצא באלה. מושגים שאין להם הגדרה ברורה בחוק, והמשמעות שלהם נקבעת ע"פ צורכי השעה. 

האבסורדיות של הגישה הזאת בולטת במיוחד כאשר בית המשפט מתערב במחלוקות פוליטיות, ופוסק הלכות בתחומי המדיניות והביטחון. אין להתערבות הזאת שום בסיס חוקי.  כפי שניסח זאת פרופ' דניאל פרידמן, בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לחרוג מסמכויות שאין לו. פרופ' רות גביזון, שגם היא חלקה על גישתו של ברק, הזהירה כי אם בית המשפט יתערב במחלוקות פוליטיות, אל לו להתפלא אם ישפטו אותו ע"פ אמות מידה פוליטיות ולא משפטיות.  "כללי המשחק" בזירה הפוליטית שונים באופן מהותי מאלה הנהוגים בזירה המשפטית, והתערבות של בית המשפט בהליכים פוליטיים היא פסולה. 

זה לקח זמן, אבל בסופו של יום התברר שפרופ' גביזון צדקה. אחרי תקופה ארוכה, בה כל ממשלות ישראל נתנו לבית המשפט לתעתע בהן, הגיע הרגע בו למישהו נשבר והוא החליט לומר – דיינו! הגולם קם על יוצרו.

הקש ששבר את גב הגמל ביחסי הגומלין בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, היה החלטת הבג"ץ להורות ליו"ר הכנסת לעשות את מה שהחוק איננו מחייב אותו לעשות,

הכנסת פועלת מכוח חוק יסוד הכנסת המסדיר את פעולתה, ומכוח תקנון הכנסת שאושר במליאה. אין שום סעיף או רמז בחוק או בתקנון על המועד בו היו"ר חייב לכנס את הכנסת על מנת לבחור יו"ר חדש אחרי בחירות.  לא נאמר שם שעליו לעשות זאת עם תום ספירת הקולות, או מיד אחרי שתוצאות הבחירות אושרו סופית, או מיד אחרי השבעת הכנסת החדשה. מה שכן נקבע שם הוא המועד האחרון בו עליו לעשות זאת. 

מיום קום המדינה, המסורת היתה שיו"ר כנסת חדש נבחר או מתמנה עם הקמתה של הממשלה החדשה, ובדרך כלל הוא היה אחד מנציגי המפלגה שהקימה את הממשלה. 

החלטת הבג"ץ להורות ליו"ר הנוכחי לשנות את המסורת ולקצוב מועד בו עליו לעשות זאת, היתה הפרה בוטה של "כללי המשחק" וניתנה ללא כל סמכות. למרות הנאמר ב"פסק הדין" של הבג"ץ, אין לו סמכות להתערב בנוהלי העבודה של הכנסת, על אחת כמה וכמה אין לו סמכות להורות לכנסת ו/או ליו"ר איך עליהם לכלכל את מעשיהם. יתרה מזאת, החלטת הבג"ץ היתה פשוט הונאה. 

יו"ר הכנסת זומן להופיע בפני הבג"ץ על מנת לנמק את החלטתו לדחות את כינוס ישיבת הכנסת. בית המשפט היה אמור לשקול את נימוקי היו"ר לפני הפסיקה. זה היה שקר. החלטת הבג"ץ התקבלה לפני שיו"ר הכנסת אמר מילה אחת, והטקסט הכתוב של ההחלטה (27 עמודים!) – היה מוכן לפני התחלת הדיון.  נשיאת בית המשפט העליון וארבעת חבריה שיקרו במצח נחושה.  הם שיקרו ליו"ר הכנסת, והם שיקרו לציבור. 

חמישה שופטים עליונים לא מתביישים לשקר לאור היום ולא במחשך, וציבור של למעלה ממיליון אזרחים ישראלים (כל מצביעי כחול-לבן) מקבל את זה בהבנה. בדיוק כמו שהיה מקובל לומר ברומא בעת העתיקה – הציבור רוצה שירמו אותו (vulgus vult decipi). 

לאיזה צדק יכול לצפות אדם העומד לדין לפני שופטים, שהשקר הוא נר לרגליהם? 

במאמר מוסגר, המילה vulgus בלטינית משמעותה "אספסוף" – ממנה נגזר המונח "וולגרי".  ההגדרה הזאת הולמת את ציבור מצביעי כחול-לבן שכל מה שיש להם בראש זה "רק לא ביבי". 

קראתי על הפגנה להצלת הדמוקרטיה באינטרנט, בה נטלו חלק חצי מיליון (!) משתתפים שהניפו דגלים שחורים מעל מרפסות דירותיהם.  בטלוויזיה הראו הפגנה בירושלים בה שיירה של מכוניות נושאות דגלים שחורים נעה במיטב המסורת של ה"מצעד על רומא", אותו קיימה המפלגה הפאשיסטית של מוסוליני ב-1922. המפגינים האלה, שהדבר היחיד שיש להם בראש היא הסיסמא רק לא ביבי, ראו באחמד טיבי את המושיע שיציל את הדמוקרטיה. אכן לא אלמן ישראל...  

הטענה העיקרית שהועלתה ע"י מבקריו של יו"ר הכנסת היתה "הוא לא בסדר," "החלטותיו נובעות ממניעים פוליטיים." נו, באמת, החותרים להדיח אותו פעלו ממניעים אלטרואיסטיים?  ואם כבר במניעים עסקינן, החלטת חמשת העליונים שדנו את יו"ר הכנסת ברותחין, לא נבעה ממניעים פוליטיים? 

כשפוליטיקאי פועל ממניעים פוליטיים, זה תקין כי הוא פוליטיקאי. 

כששופט מחליט ו/או פוסק ממניעים פוליטיים – זו הפרת אמונים ומרמה בנסיבות חמורות ביותר.    

ליו"ר הכנסת מגיע צל"ש על כך שהוא העדיף להתפטר על פני ביצוע הוראה שהיא הפרה של חוק יסוד הכנסת.  מותר, ואפילו חובה, לסרב למלא פקודה בלתי חוקית, אפילו כשנותן הפקודה הוא הבג"ץ.

לסיום, בהודעה שהופצה מטעם הוועדה המסדרת של בית המחוקקים, נכתב כי ח"כ עמיר פרץ יכנס בהמשך היום את המליאה "מכוח סמכותו על פי החלטת בית המשפט העליון."

לבית המשפט העליון יש סמכות להסמיך חבר כנסת כלשהו לכנס את המליאה? מי נתן לו את הסמכות הזאת?

ישראל בר-ניר

* * *

מתי דוד

מפלגת העבודה לאן?

לאופוזיציה או לממשלה?

המפלגה התגאתה באופוזיציה לוחמת אבל המפלגה הלכה ודעכה.

המפלגה התגאתה בהיותה במחנה השלום הווירטואלי שהפך לחלום לא ריאלי.

המפלגה התגאתה  בהשתייכותה למחנה השמאל שאיבד את חשיבותו האלקטורלית.

המפלגה איבדה את הניווט הלאומי בגלל הנהגה שאיבדה את האזימוט הפוליטי.

המפלגה נגררה לשמאל ואיבדה כמעט הכול ונותרה עם שלושה נציגים לזיכרון.

זה הזמן לעוז לתמורה ולהצטרף לממשלה, ולא להיות שותפה למר"צ ולמשותפת באופוזיציה עקרה ולוחמת, שבה תיבלע, תישקע ותעלם סופית. מפלגה עם עבר היסטורי מפואר ראוי שתחבור לממשלה במאמץ הלאומי לריפוי ולפיוס פוליטי וחברתי, בנוסף לשיקום הכלכלי. 

מתי דוד

חבר מפלגה וותיק (חבר לשכת המפלגה לשעבר), שהתאכזב מהנהגתה ומדרכה המדינית.

רמת אפעל.

* * *

משה גרנות

מסעות תלמידים למחנות המוות בפולין:

תגובה למאמרו של מתן קפלן "לעולם לא עוד – מספיק ודי! –

דעה: הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי"

גיליון דצמבר 2019 של "קשר עין"

אני מודה שליבי נצבט כאשר קראתי משפטים במאמר הנ"ל, כמו "מדוע אני צריך ללמד את הנערים והנערות מוסר מאירוע בודד שהוא תופעה לא ברורה ומורכבת?"

באמת?! לא ברורה לאחר מיליוני תעודות של הגרמנים עצמם, סרטים דוקומנטריים ומאות אלפים של עדויות של שורדי שואה, ביניהם גם החתום מעלה – עדיין זאת בעיני המחבר תופעה לא ברורה?!

ובהמשך: "...יש בנו התייחסות אובססיבית לשואה, במידה מוגזמת, אנחנו עוסקים בה באופן בלתי פוסק, ולתוכה מעורבבים גם מושגים של קדושה כמו 'החובה לזכור', 'לעולם לא עוד'..."

"התייחסות אובססיבית במידה מוגזמת"?! – האם קרה אי פעם בהיסטוריה האנושית אירוע מזוויע כמו זה שיועד לעמנו בימי מלחמת העולם השנייה? היו בעבר, וגם בהווה, פשעים מבהילים נגד האנושות, אבל מעולם לא הוקמו בעולם מחנות ענקיים מתוחכמים שכל מטרתם הייתה לשמש בתי חרושת למוות. מעולם לא קרה שנרצחו מיליוני בני אדם בגז, ובמיתות משונות אחרות, מתוך אידיאולוגיה שטנית, כשהארצות שבהן התרחשו הזוועות האלו שיתפו פעולה ברצח בהתלהבות, ולמצער – נהגו באדישות – להוציא מכלל זה שני עמים יחידים בכל אירופה: הבולגרים והדנים.

איך "התייחסות מוגזמת"?! הרי כל מה שמבצעים "יד ושם", וכן חוקרים, היסטוריונים, מחנכים, עדים – כל אלה הם רק טיפה בים לעומת האירועים האינסופיים הזוועתיים שהתרחשו אז! לעולם לא נצליח להכיל את הסבל של אם אחת מתוך שישה מיליון הקורבנות שנאלצת לראות איך מנפצים את גולגולתו של תינוקה, או מרעילים את התינוק ב"בית חולים" בגטו – כי ליהודים אסור להביא צאצאים לעולם; כמה שהדמיון שלנו ירחיק לכת לא נוכל להכיל את פחד המוות של המועדים לסלקציה בגטו ההולך ומתרוקן, לעולם לא נוכל להכיל את הרעד שעבר בגופם של הנדרשים להתפשט לפני הכניסה לתאי הגזים. ההתייחסות היא מוגזמת?! הנטייה להתעלם מהעובדות המצמררות – היא המוגזמת!

ובהמשך: "לדעתי, הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי, ואין מטרתה להעלות שאלות קיומיות חשובות."

איך אפשר לומר דברים מופרכים כאלה?! האם יש עם בעולם שאיננו מלמד את ילדיו את ההיסטוריה שלו, על עליותיה וירידותיה? הרי אין כמו דברי הימים של עם כדי למעצב את דמות הדורות הבאים. איך אפשר להתעלם מאירוע כל כך משמעותי בקורות ישראל כשמבקשים להנחיל ערכים לדור הצעיר?

מתוך שלל הנתיבים המצדיקים חינוך הצעירים תוך הנחלת זיכרון השואה  - אזכיר שניים:

א. ב-1800 שנות גלות עמנו הוא הפך ל"שפוט" במעמד דייר משנה אצל עמים אחרים, רובם ככולם עוינים עד כדי שאיפה גלויה לגירושו והשמדתו. בתקופות שונות היתה ארץ ישראל כמעט ריקה לחלוטין, ובכל זאת היהודים העדיפו לחיות בסביבה עויינת, להתנסות בגירושים, בעלילות דם, בפוגרומים נוראים – ובלבד שלא יצטרכו לקחת יוזמה ולחזור למולדת. הם המציאו שבועה משולשת שלפיה אסור לעם ישראל לעלות בחומה (כלומר לעלות ארצה בכוח ובאורח טבעי), לא לדחוק את הקץ (כלומר, לחכות למשיח, שלעולם לא יבוא), ולא למרוד באומות העולם (כלומר, לשאת את ההפלייה, הגירושים, הרציחות של העמים "המארחים", שהרי כידוע, גם הנצרות וגם האיסלאם, דתותיהם של העמים "המארחים", משתיתות את  האמונה על שנאת ישראל.

שלוש השבועות האלו כתובות בתלמוד בבלי, (מסכת כתובות קי"א, ע"א). הגלות עשתה אותנו עם חולה, לא נורמאלי – ואז הגיע האסון הגדול מכולם – השואה, והטיחה בפרצופנו עד כמה הגלות היא כישלון קולוסאלי. כל זה איננו ראוי להנחיל לחניכינו?

ב. נפילי העליות הראשונות עשו מעשה הנוגד לחלוטין את שלוש השבועות הנ"ל – הם עלו ארצה בניגוד לקונצנזוס בחברה היהודית המסורתית, הקימו יישובים בארץ ישראל בסביבה עויינת, באקלים קשה, ובעבודה שלא התנסו בה יהודים במשך דורות על דורות. בעקבותיהם באו עליות נוספות, והיישוב גדל וגדל עד אשר בדם ואש הצליח העם להחזיר לעצמו את העצמאות. אבל צריך להודות שלולא השבר הנורא של השואה, אומות העולם לא היו מחליטות לאשר הקמת מדינה יהודית כפי שקרה בלייק סקסס ב29 בנובמבר 1947. אילו נקראו היום אומות העולם לאשר לנו הקמת מדינה, יש להניח שרוב האומות היו מתנגדות לכך.

ולו רק בזכותו של הנתיב הזה – לא ראויה השואה להילמד ולהיחשב למקור אדיר של חינוך ושל הנחלת מורשת?

ועכשיו יורשה לי לספר חוויה אישית שלי, חוויה הקשורה לנושא הנדון: משפחתי עלתה לארץ מרומניה בפברואר 1951, אחרי הדי די טי והרישום נשלחנו מנמל חיפה באוטובוס מקרטע למעברת באר-שבע, ושם שוכנו באוהל, שהיו בו ארבע מיטות. מסביב, עד כמה שהעין יכלה לראות, היו מאות אוהלים – שום שיח, שום עץ, וכן, ברז מים אחד לעשרה אוהלים. ייאוש נורא! איזה עתיד יכול לצמוח מהמקום הנידח הזה? איך נוכל להתפרנס?

אבא ביקש שאתלווה אליו לשוק של באר-שבע, כקילומטר מהמעברה, ובפתח השוק עמד שוטר במדים שדמו למדי השוטרים הבריטים, שעזבו את הארץ שלוש שנים קודם (מכנסי חאקי קצרים, וגרביים עד הברכיים). אבא ניגש לשוטר, חיבק אותו וקרא לי: "מוני, אתה יכול ללחוץ לו את היד, זה שוטר יהודי!"

הייתי רק בן 12, נער מפוחד, וברגע ההוא פקחתי עיניים נדהמות אל עולם שלא הכרתי: עולם שהשוטר יהודי, והחייל יהודי, והרמטכ"ל יהודי, וראש הממשלה יהודי – זה היה בלתי נתפס עבורי – אני ששהיתי קרוב לשנתיים עם אימא ואחי הגדול בתוך מרתף טחוב, שאבי נלקח בכוח למחנה לעבודות כפייה, ואימי הגיבורה הייתה מסתכנת כדי להביא טרף מועט לשני ילדיה הקטנים. זה היה בלתי נתפס עבורי כי הרי עצם קיומו של לובש מדים סימן סכנת מוות, עבורי – שעד גיל חמש וחצי, כששיחררו אותנו הרוסים, לא ראיתי איך נראים ילדים אחרים – המפגש הזה עם שוטר עברי נתפס אצלי כנס שאנצור אותו כל חיי.

אלא ש-570,000 יורדים המפוזרים בארצות צפון אמריקה ומערב אירופה, שבהן האנטישמיות הקלאסית מרימה את ראשה המכוער, אותם יורדים, כ-8 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל – אינם מכירים בנס הזה, והם חוזרים לחלות במחלה היהודית הישנה נושנה: העדפת הגלות על כל מוראותיה על פני הגאולה בארץ ישראל הקשה. וסיבותיהם עימם: החיים שם יותר נוחים, הביורוקרטיה שם פחותה, המחירים שם יותר קטנים, המילקי שם יותר זול, שם יותר קל להשיג קריירה, מדיניות ישראל בשטחים לא נראית להם.

צר לי, באמת צר לי להודות על כך כי מי שראה באושוויץ את ערימות השיער, המשקפיים, השיניים של הנרצחים, מי שראה את ערימת האפר הענקית במיידנק, כלומר מי שנפגש עם קמצוץ מהאימה הגדולה שהתרחשה שם– איננו יכול להתאפק מלחזור ארצה ולנשק את עפרה. צר לי כי אהבת המולדת, מולדת שהושגה בהמון דם ודמעות, שאהבה זאת היתה צריכה לרתק אליה את בניה ללא שום צורך בטיפול בשוק. והנה...

אני סבור שמתן קפלן, מחבר המאמר הנ"ל, טועה טעות איומה, וצריך לייחל שפירותיה לא יחלחלו לתוך נפשותיהם של חניכיו.

משה גרנות

* * *

נחשו מי יושבים עכשיו

בפח-האשפה הווירטואלי

של הפוליטיקה בישראל?

* * *

קורא ותיק

לקראת הקמת ממשלת חרום

כמה הגיגים לקראת הקמת ממשלת חרום שדבר ראשון תילחם בקורונה ותדאג למשק ולמאות אלפי האנשים שנפגעו כלכלית.

בני גנץ (יחד עם אשכנזי) גילה אחריות לאומית ומנהיגות  שתאפשר לו בעוד שנה וחצי של ניסיון לקחת את המושכות לידיו. נקבע תאריך סיום לכהונת נתניהו, שעשה רבות אך הגיע זמנו לפרוש. הממשלה תהיה מה שהעם רוצה, לא ימין או שמאל אלא ממשלת מרכז שפויה.

הדבר חשוב לכולנו יהודים, ערבים ועוד, ולא פחות חשוב ליחסינו עם יהדות ארה"ב ושתי המפלגות בארצות הברית. לאור "הצלחתו" של טראמפ בטיפול בקורונה – מקבל הדבר חשיבות עליונה.

בזירה הפנימית – ייחלש כוחם של פרץ (רפי), וסמוטריץ. זו גם הזדמנות בלתי חוזרת למפלגת העבודה להתנער מהשותפות עם מר"צ ונספחיה, ולחזור לדרך של ברל כצנלסון בן גוריון ויגאל אלון – ולא יזיק אם יקחו קצת אהבת ארץ ישראל מיעקב חזן.

ולא פחות חשוב לתת כתף ואמצעים לאחד הרמט"כלים הטובים שהיו לצה"ל, שיוכל להתחיל להגשים את תוכנית העבודה ולהאריך מיד את שירותו בשנה נוספת.

אינני רוצה לבזבז מילים על הלוזרים. הם ייעלמו מהמפה הפוליטית.

ולסיום שתי עצות לבני גנץ:

תמנה במכסה שלך שר אחד או שני שרים ערביים מקובלים על הציבור.

ותעגן את הסכם הרוטציה בצורה שלא ניתן יהיה להפר אותו.

בהצלחה לכולנו.

* * *

שמעון גרובר

הישרדות החזקים

אבי לא חוסן בכול 96 שנות חייו. כשהיה נער בן 16 פרצה מגיפת טיפוס בעיירתו. כמחצית מתושבי העיירה חלו בטיפוס, כולל אחד משמונת רופאי העיירה, שנפטר עם עוד עשרות תושבים. רוב-רובם של התושבים הבריאים חששו להושיט עזרה לחולים פן יחלו גם הם. אבי לא חשש. הוא סיפק מזון ותרופות לעשרות חולים, וכאמור, המשיך לחיות עוד 80 שנה.

לפי עניות דעתי, נגיף הקורונה לא ייעלם, אלא ישרוד בקרב החזקים, שלא יחושו כלל בקיומו, ומאידך, החזקים הללו ידביקו את החלשים, שרובם ימותו.

התוצאה הסופית – רק החזקים ישרדו.

* * *

עקיבא נוף

לנוכח מיטת הקורונה

לוּ יכולתי להיות בְּבִידוּד

עִם מי שֶצַמְאָה לו נפשי,

וּבַּסֶּגֶר הזה של יִיחוּד

להרגיש כָּלוּא, אבל כל כך חופשי.

לוּ יכולתי להיות בבידוד

בַּיַּחָד של שנֵי הַגּוּפים,

הַדְבֵקים לחיים בְּצִימוּד

במיסתור של בָּתים מוּגָפים.

לוּ יכולתי להיות בבידוד

בזיווּג, שֶהכול בוֹ בִּפְניםּ,

לחוּש אלכוהול האיחוד

של שניים שְׁטוּפים וקורנים.

אֶכָּנֵס אז אל בֵּית הַהסְגֶר

בְחֶדּוָוה של נדון לחיים,

ואֶשְׂמח כי הזמן יֵיאַגֵּר

בקופה אָטוּמה של זוֹכים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמיתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גווייה פוליטית" – פטריוט אמיתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה. ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גווייה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמיתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות."

אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא היתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעייה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן, שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה. מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי... אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה... הוא יאכל אותך בלי מלח... חייבים לשחק מלוכלך... תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, היתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה היתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב... הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעייה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב היתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והיתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר. אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'.

אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו." או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה ולחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם. אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דיקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט." הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט..." "הפיכה..." "הדמוקרטיה מתה."

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכול בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, יצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא היתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה היתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה. ובתוך מצב החירום הזה, היתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו היתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא היתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת. אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו. נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו. האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר. ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח. לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת. אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל... האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו. חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב... "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אוייב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האוייב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האוייב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו היתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור. אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח. זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה. אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון: בחורינו המצויינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצויינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמתץ"

מה מקור הביטוי "בחורינו המצויינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצויינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצויינים היו מאבטחיו מן השב"כ.

אורי הייטנר

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

המלך הוא עירום

"בגדי המלך החדשים" היא מעשייה קצרה מאת הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן משנת 1837. בדרכו האלגורית מעודד הסיפור חשיבה מקורית ואמירת האמת גם אם היא אינה נוחה לשמיעה. שיאו של הסיפור בצעקתו של הילד "המלך הוא עירום" החושפת את המציאות אשר כולם מתכחשים לה.

נגיף  הקורונה, המטיל חיתתו על עולמנו במאה ה-21, חושף את אזלת ידה של האנושות להילחם כרגע  בנגיף. אני מקווה  שתימצא  במהרה  התרופה  ויגלו את החיסון  בפני נגיפי הקורונה. הידע שהצטבר בעולם הרפואה הוא עצום וכל העוסקים בכל תחומי הרפואה ראויים לכל דברי השבח שנעתיר עליהם.

אבל, עוד לפני עידן הקורונה, הבעייה היתה, לפחות בישראל – בתי החולים שבהם התפתחו זני חיידקים אלימים, עמידים, האופייניים לבתי חולים. פרופ' גליה רהב, מומחית בקנה מידה בינלאומי, יעצה בשעתו לא להתאשפז בבתי חולים בגלל החיידקים האלימים. אני מכירה מקרים של חברים וחברות שאושפזו בבית חולים עקב מחלה או אירוע מסוים ונפטרו מחיידק אלים של בית חולים. 

בתי החולים ניסו להתמודד עם הבעייה באמצעות בידוד. מניסיוני – בבתי חולים קשה לקיים את הבידוד. אוכלוסיית החולים  גדולה ותמיד יש צפיפות בחדרים ובמחלקות. מעבירים מחדר לחדר כסאות כי אף פעם אין מספיק  כסאות. גם אם תולים שלט בידוד בחדר החולה, לוקחים מהמקלחת את כיסא הרחצה של החולה המבודד ומעבירים ממקלחת למקלחת. ועוד ועוד.

 לכן חולים אינם רוצים להתאשפז בבתי חולים, למרות שיש שם את הרופאים והאחיות הכי טובים והמיכשור המשוכלל. גם הרופאים עצמם, המודעים לבעייה, משתדלים לקצר את השהות  של החולה בבית החולים ומעדיפים שימשיך את הטיפול בביתו. יד שרה מפרסמת שהיא משכירה כ-600 מיטות לחולים לביתם – סדר גודל של בית חולים בינוני בארץ.

בעידן הקורונה המצב החמיר. האוכלוסייה של הקשישים נפגעת ביותר מנגיף הקורונה. אישפוז ובידוד בבתי החולים חושף  את המאושפזים עקב הקורונה – לחיידקים העמידים-האלימים של בתי החולים. ייתכן שכבר מזמן היתה צריכה לקום תנועה פוליטית של האוכלוסייה הקשישה בישראל [מגיל 60 ומעלה] שמטרתה לאפשר לאוכלוסייה הקשישה לקבל  את השירות הרפואי המתאים. החל מבנית בתי חולים שיאפשרו אישפוז ללא הצפיפות הקיימת כיום. אפילו לפזר את הבניינים ולא לרכזם במקום אחד. לפתח את אישפוז הבית במקביל לאישפוז בבתי חולים. מכשירים ניידים שישרתו  את כלל האוכלוסייה. מתן תרופות מתאימות  לכל חולה בהתאם לצרכיו – ולא המחזה המביש החוזר בכל שנה, של החלטות ועדת התרופות הקובעת מי יחיה ומי ימות. וכן, לפתח את הרפואה האלטרנטיבית ולהפוך אותה לנגישה לכלל הציבור.

מלי טויב (אהרנסון)

* * *

איליה בר-זאב

Deus ex machina

הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם

לַתָּכְנִית –

תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,

נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,

בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,

תַּפְאוּרָה.

הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –

מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.

מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.

מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –

מָסַךְ  נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,

מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה,

מַמְתִּין.

מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר

מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה

מַתְמֶדֶת –

נְטוּל כְּנָפַיִם.

אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.

בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת

מַעֲרָב פָּרוּע –

דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.

יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.

* * *

נחשו מי יושבים עכשיו

בפח-האשפה הווירטואלי

של הפוליטיקה בישראל?

* * *

ד"ר ארנה גולן

עולם שירי מקהלות החובבים, כמו ריקודי העם,

חי וקיים גם היום, בעת ובעונה אחת עם שירי הזמרים הצעירים! האם יש להם משהו במשותף?

על שיריה של מקהלת נשים חובבות בתל אביב במלאת 30 שנים לפעילותה

המשך שני וסיום

ג. שירי מולדת ומסורת יהודית

במקהלות של פעם, כמו במקהלה ותיקה זו של הנשים חובבות השירה, מילאו תפקיד חשוב ובעל ערך  שירי מולדת, שירי  התיישבות , וכמובן שירים  שמקורם במסורת ובדת היהודית. אפשר גם לציין, כי  עד כמה שידיעתי מגעת, שירי המסורת היוו, במיוחד במקהלות הקיבוצים, חלק מהרפרטואר הקבוע של החגים וזכו גם לעיבודים של התמלילים המקוריים, במטרה לרכך את ההיבט הדתי שבמקור ולהעניק להם משמעות אקטואלית חלוצית. כך נהגו  בייחוד בהגדה של פסח, כששירי המקהלה היו לחלק המרגש והמלכד של ערב החג. ואכן,  שירים "דתיים" או מבוססים על טקסט דתי ,שההיבט הדתי הובלע בהם, זכו לפופולריות כיוון שצירפו ערכי עבר עם אלה של ההווה.

בלטו ביניהם, כמובן, שירים שהושתתו על הטקסט המקראי, כיוון שהובלטה מכוחם חזרת העם היהודי לארצו ההיסטורית. עם זאת, אולי נופתע לגלות כי היו גם שירים או טקסטים חסידיים ו"דתיים" אחרים שזכו לעיבודים חדשים מתוך תחושה של עושר רוחני הטמון במורשת או אולי אפילו התרפקות על שירים מן הבית הדתי שממנו עלו ארצה. אבל עניין זה הוא לחוקרי הזמר, שביניהם בולט כמובן אליהו הכהן. 

  כאן נביא, לצערנו אך מעטים מפאת קוצר המצע – מידגם בלבד, שירים שהמקהלה שרה בשנים האחרונות אף שחוברו לפני כמה עשורים, ונתהה מה היה בהם ששימרם לאורך השנים. ובנוסף נשאל מדוע אין שירים מעין אלו בשירת דור הנכדים אף שהם עצמם משתלבים בחיי המדינה וממלאים את החובות שמוטלים על כל צעיריה, כמו הגיוס לצבא.

1. כמיהה לציון וזיקה מקראית:

"ציון תמתי" מאת מנחם מנדל דוליצקי

יש להניח שרובנו זוכרים היטב את השיר ואת מילותיו אף שנכתבו כבר לפני כמעט 140 שנה, בשנת 1884, והלחן חובר לו כעשרים שנים מאוחר יותר. בזיכרוני הוא עולה בכל עוצמתו כפי ששרה אותו המקהלה בילדותי בקיבוץ מסדה, בעיבודו לכמה קולות  של נשים וגברים, כאשר אימי שרה בסופרן גבוה ועז ואני כילדה צופה בה ברוב גאווה. אבל את תולדותיו לא ידענו.

ובכן, מחברו של השיר, הלא הוא מנחם מנדל דוליצקי, סופר ומשורר נודע בתקופת חיבת ציון, נולד בביאליסטוק בשנת 1856, היה מורה לעברית ועם הצטרפותו הנלהבת ל"חיבת ציון", בהשפעת הפוגרומים של 1882, הפך גם לכתב של העיתון הציוני "המליץ" ופירסם בו כתבות עיתונאיות וגם סיפורים ושירים ברוח הציונות. המפתיע הוא, שחובב ציון כמותו היגר בראשית שנות ה-90 לניו יורק, לאחר שגורשו מרבית  היהודים מבין המעטים שהורשו להתגורר במוסקבה, שבה היה דוליצקי שהתפרסם בכישרונו, למזכירו של ויסוצקי שייסד את חברת התה הנודעת, ויש להניח שלא עלה לארץ משיקולי משפחה ופרנסה. אבל  בארצות הברית לא הכירו אותו והוא לא הוכר כסופר חשוב, וסופו שנפטר נשכח בלוס אנג'לס בשנת 1931 ונקבר דווקא בבית העלמין היהודי בשיקגו.

אבל אצלנו, בארץ כיסופיו, הוא זכור היטב ובמיוחד בזכותו של השיר על ציון. מעניין גם  כי מחברו של הלחן הנפלא לא היה ידוע והמנגינה תוארה עד השנים האחרונות (אפילו בשירונט!) כלחן עממי. מחברו האמיתי, הלא היימן כהן, לא היה מוכר לאיש, עד שבא חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, ומצא כי הוא היה מלחין שנפטר בשנת 1918, לאחר שהיה מורה לזימרה בקהילה היהודית בפילדלפיה, לשם הגיע באופן כלשהו השיר. זה גם השיר היחיד שידוע לנו שהלחין (ראו את הערך "אם אשכחך" דוליצקי, בוויקיפדיה). וכך זכו השניים להנצחה במדינת ישראל עד היום! ולא ייאמן, שאפילו חובר ריקוד-עם על פי השיר על ידי אליהו גמליאל לפני שנים מעטות וחבורות ריקודי עם  עדיין רוקדות אותו!

ועוד יש  להדגיש, כי השיר הקצר הזה בן שני הבתים, זכה להנצחה כזאת למרות שהוא כתוב בהברה אשכנזית, כלומר – כפי שמבטאים את היידיש בהדגשה על ההברה הראשונה (בהטעמת מלעיל), ובנוסף – הוא רצוף מלים וביטויים מקראיים, ולאו דווקא מן השגורים. ואמנם כך היה נהוג בספרות העברית של תקופתו כיוון שאוצר הלשון שהיה בפניה היה הלכתי בעיקרו,  והספרות העברית הציונית החדשה שהחלה להתהוות בחרה בלשון המקראית כמגלמת את הקשר לארץ ישראל. היה זה גם קודם שעברו להברה הספרדית השגורה בפינו. ועם כל זאת, השיר הוא עד היום  אחד משירי המקהלה הפופולריים. למה ומדוע? אין ספק שגם לטקסט יש חשיבות ולא רק למנגינה מושכת הלב, אף שזו זכתה לעיבודים רבים, כמו זה של אריה לבנון, שהיה ראשון, ועד גיל אלדמע. גם מבצעים  שביניהם זמרים נודעים היו לו, כמו יהורם גאון או הגבעטרון. ואם כך נתבונן בו ביתר פירוט. מכל מקום, לדעתי דווקא הלשון המקראית היא שהעניקה שגב לשיר, ואולי גם בזכותה הוא מוסיף למשוך את לב השרים.

ציון תמתי

הגבעטרון

מילים: מנחם מנדל דוליצקי

לחן: עממי

קיימים 3 ביצועים נוספים לשיר זה

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

קודם כל, יש לשים לב לכך שהגבעטרון עדיין אינם יודעים את זהותו של מחבר הלחן. וכן מוזכרים עוד 3 ביצועים ביניהם של יהורם גאון. אך לגופו של עניין, במה יופיו של הטקסט כשלעצמו? מדוע התחבב השיר על חובבי ציון ואנשי העליות הראשונות מיד עם חיבורו?

מבחינה אידאית התשובה כמובן ברורה: השיר מבטא את כיסופי העם היהודי לציון, למולדתו ההיסטורית, ממנה נותק למשך כאלפיים שנה, ולירושלים בירתה, שאליה ואל הכותל המערבי פנה גם ארון הקודש בבית הכנסת והקהל כולו בשעת תפילותיו, אין תימה, שכבר במושבות הראשונות שרו את השיר בהתלהבות.

עם זאת, אין ספק  שהביטוי לכמיהה לציון מקבל בשיר מבע ספרותי עמוק שבזכותו מדבר הטקסט בעוצמה אל כל יודע תפילה ומקרא. כולו בנוי כשיר אהבה לציון, שעל ידי רמיזות לשיר השירים ועל ידי שימוש במילותיו ובפרשנות המסורתית שלו, מוצגות האהבה והכמיהה והנאמנות עד המוות לציון כמו היתה זו אהבה ונאמנות לאישה. כך  מקבל השיר גם מימד אישי  וריגשי, המתקשר למבעים מקראיים לאהבה לציון.

כך למשל השורה, "לך מרחוק נפשי הומייה" מרמזת לנבואת ישעיהו שבה מופיעה המילה "הומייה" כמתארת את ירושלים כעיר מלאת חיים: "תשואות מלאה עיר הומייה, קריה עליזה" (פרק כ"ב, ב'). אין פלא שנפתלי הרץ אימבר, בשירו "תקוותנו", שהפך בשינויי נוסח מעטים  להימנון "התקווה" – כבר ביטא את הכמיהה לציון במילה זו: "כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה." וכיוון ששירו של אימבר התפרסם כבר בשנת 1878, שעה שביקר ברומניה בקהילה היהודית שבעיר יאסי, יתכן שדוליצקי אף הושפע ממנו.

ביטויים  מרכזיים  נוספים הם, כמובן, "אם אשכחך", ו"תשכח ימיני" שכידוע הם לקוחים מתהלים קל"ז פסוקים  ה'-ו', שכן היה זה קטע שהיה משולב בתפילות במשך מאות שנים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני / תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי / אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי."

רמיזות למטאפורת האישה הן, כמובן, לשיר השירים. המילים יונתי ויפתי ותמתי, משובצות בפסוקי אהבה לרעייה האהובה: "אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק: פיתחי לי אחותי, רעייתי יונתי תמתי." (פרק ה' פסוק ב'). ובפסוק נוסף: "ענה דודי ואמר לי: קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך / כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו  ...יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה." ( פרק ב' פסוק י').

מעניין לציין שבפסוק ב'  בפרק הזה אומרת האוהבת כי בצילו של דודי "חמדתי" לשבת, ואולי מכאן נגזר הכינוי לאהובה, "חמדתי". לעומת זאת, קישור האהבה  לציון עד המוות שמובע בשיר בביטוי לא פשוט, "עד תאטר עלי בור קברי", נטול מתהילים, פרק ס"ט פסוק ט"ז: "אל תשטפני שיבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה," כאשר  הבאר והקישור למים הפכו בשיר לקבר ולקשר למוות.

לסיכום: דוליצקי עשה בשירו את האהבה והכמיהה לציון העיר והארץ למבע אישי וחיוני  כשהוא סוחף לביטויי אהבתו קונוטציות מטקסטים המקודשים לעם היהודי כולו ולמסורת.  כך יצר בטקסט קצר שיר בעל עוצמה, המחבר את האישי עם הכללי, את הכמיהה הלאומית לאהבה אישית, ואשר אריכות ימיו הובטחה לו עם חיבורו ללחן עז רושם.

2. זיקה למקור מקראי  אחד: "כד הקמח" מאת נעמי שמר

כד הקמח

מלים ולחן: נעמי שמר

עיבוד: גיל אלדמע

אני קורא בספר מלכים
בפרק השבעה עשר
אני קורא על איש האלוהים
אשר אמר

כד הקמח לא תיכלה
וצפחת השמן לא תחסר
עד אשר יבוא מטר
על פני האדמה.

וכאשר יבשו הנחלים
והמטר בושש לבוא
האיש ההוא חצב את המילים
מלבבו
פזמון...

אולי האיש ההוא ידע מחסור
אולי טעם משורש מר
אולי בהתעטף עליו נפשו
הוא שב ושר
פזמון...

ובימים האלה הקשים
ימי אל טל ואל מטר
תמיד אני חוזר לאיש ההוא
ואז נזכר
פזמון...

 (ומכאן חוזרים לתחילת השיר)

השיר מבוסס על פרק י"ז במלכים א', כפי שאומר הדובר עצמו  במפורש כבר בראשיתו של השיר, והוא מצהיר על כך כיוון שהוא  שואב את הכוח ואת התקווה לעתיד מטקסט זה, לשם כך הוא  מעביר את הטקסט למישור אישי שלו ואף מעניק ל"איש האלוהים", לאליהו הנביא גיבורו של הטקסט המקראי, מימד אישי המאפשר הזדהות אף שאינו נזכר בשמו אלא נקרא "איש האלוהים". לשם כך הוא גם מכנה אותו (כלומר, נעמי שמר מכנה) "האיש ההוא". ואולי שיר אופטימי זה, המבטא תקווה גדולה בשעת מצוקה קשה, מתאים גם לימינו אלה, כשנגיף משבית ומאיים לא רק על חיינו אלא על כל העולם, ולכן הוא ראוי במיוחד לתשומת ליבנו (שהרי לא נסתפק בהבטחה "סתם", בלא רקע נבואי, ש"עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה" שבשירו של אהוד מנור שזכה לביצועה של אילנית ב-1970 והיה ללהיט גם של מקהלות וגם של ציבור).

ואכן, במקור המקראי מסופר על אליהו הנביא, הלא הוא התשבי, שנזף במלך אחאב, שמלך בממלכת ישראל במאה ה-9 לפני הספירה כיוון שלאחר שנשא לאישה, משיקולים מדיניים, את איזבל בת מלך צידון, היא הנהיגה בארץ את פולחן הבעל על קורבנותיו. על כך, על התפשטות האלילות בארץ, התריע אליהו הנביא שוב ושוב בחריפות בפני אחאב ולא נרתע, ועל כן נרדף על ידו. ואז, שעה שגורש, הטיח הנביא במלך נבואה קשה אחרונה והודיע  לו  שיהיה בארץ טל ומטר רק לפי רצון האלוהים.

ואכן, מיד שררה בצורת קשה. או אז ברח אליהו לפי פקודת האל מפני אחאב למדבר, שם האכילוהו העורבים. אלא שאז ציווהו האלוהים ללכת צרפתה, אל העיר צידון, ושם פגש הנביא אלמנה וביקש ממנה מים ולחם. מים היא נתנה אך סירבה לתת לחם, כי, כך סיפרה לו, יש לה בכד רק כף קמח ובצפחת אך מעט שמן. אז הבטיח לה אליהו כי "כד השמן לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" עד שיבוא הגשם. וכך היה. מאוחר יותר הוא גם גמל לה בהחייאת בנה אבל זה כבר סיפור אחר.

ואכן, נעמי שמר כתבה את השיר בשנת בצורת קשה, ב-1986 והשיר זכה להצלחה רבה בתוכניתה של להקת פיקוד צפון ואפילו נכנס למקום נכבד במצעד הפזמונים. ללא ספק תרם לכך גם הלחן אך גם לטקסט חשיבות רבה. ומה יש בו?

כבר בתחילתו מצהיר הדובר, כאמור, על פנייתו לטקסט המקראי שהוא רואה בו בר סמכא ומציין את הסיפור על כד הקמח וצפחת השמן ומציג את הנביא כאדם, אדם שבשעת מצוקה לאומית של בצורת חצב את המלים מנשמתו כאילו בו נגעה הצרה. או אז הוא מעלה השערה כי ייתכן שזה נבע ממחסור שהכיר פעם או "משורש מר", מאיזו צרה קשה שידעה ונפשו והתעטפה עליו בצער כיוון שהזדהה עם הכלל. אי לכך, בימים הקשים הללו הדובר חוזר אליו, נזכר בו ובנבואתו ושואב כוח.

מעניין, כמובן, שנעמי שמר שנאחזת בסיפור נבואה "דתי" לשם מתן תקווה, היא בת קיבוץ. היא נולדה בקיבוץ כנרת למשפחת ספיר והתחנכה בחינוך הקיבוצי  וב"בית החינוך המשותף", (שבו למדתי גם אני מאוחר יותר. וכאן הוענק לנו הבסיס לכך. אנחנו למדנו בבית הספר הזה של קיבוצי עמק הירדן (כמו  כל הקיבוצים) את התנ"ך כטקסט נצחי ואקטואלי, ספרותי ומרתק. טקסט המגלם את הקשר ההיסטורי העמוק לארץ ואת הציונות. הוא היווה תשתית לעולמנו התרבותי, לחגים ולאירועים בחיי היום יום, עם שמות האלוהים וללא סילוקו מן המקרא (כמו בקיבוצי השומר הצעיר).

על כן, הדובר בשיר יכול להיות בהחלט חניך בית ספרנו המעביר את הטקסט הנבואי למישור האישי ומעלה סיבות אפשריות לאמירותיו, כמו שאולי טעם מ"שורש מר". עובדה חשובה היא גם שלהקה צבאית ביצעה אותו עם חידוש הקמתן של הלהקות הללו לזמן לא רב, וגיל אלדמע (1928-2014), שהיה מלחין ומנצח ומעבד מוביל בזמר העברי, היה יליד גבעתיים שלחם ב"הגנה" ובלא רקע דתי.

אבל נעמי שמר הלכה בהמשך השנים עמוק ומרתק יותר והעניקה לנו, ולזמרים ולמקהלות, שירים מופלאים ברוחניותם ובהיקף מקורותיהם, ולסיום נראה אחד מייצג מהם, כוונתי היא לשיר "שירת העשבים", שחובר על ידה, גם אירגון המילים וגם הלחן על פי שלוש אימרות של ר' נחמן מברסלב. היא עיבדה אותן וחיברה להן לחן והשיר הפך למעין תפילה ישראלית חילונית לט"ו בשבט. ואם כך, מה משך אותה לשיר זה ומה הפך אותו למעין תפילה?

שירת העשבים

מלים ולחן מאת נעמי שמר

 עפ"י אימרות של ר' נחמן מברסלב

א. דע לך, שכל רועה ורועה / יש לו ניגון מיוחד / משלו./ דע לך / שכל עשב ועשב/ יש לו שירה מיוחדת / משלו / ומשירת העשבים / נעשה ניגון / של רועה.

ב. כמה יפה/  כמה יפה ונאה / כששומעים השירה / שלהם./ טוב מאוד להתפלל ביניהם / ובשמחה לעבוד / את השם / ומשירת העשבים מתמלא הלב / ומשתוקק.

ג. וכשהלב / מן השירה מתמלא / ומשתוקק / אל ארץ ישראל / אור גדול / אזיי נמשך והולך / מקדושתה של הארץ / עליו / ומשירת העשבים / נעשה ניגון / של הלב.

ואכן, כל בית מקורו באמירה אחרת של ר' נחמן. ונביא אותן על פי סדר הבאתן בשיר:

א.  "וכי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם,  כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכול (....) כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזו בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים  נעשה ניגון של הרועה."

ב.. אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך, בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות , כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם  וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה."

ג. "על כן תיכף כשהאדם נתעורר לילך אל ארץ ישראל, שאזי כפי התעוררותו ותשוקתו לארץ ישראל נמשך עליו הארה."

וכך מפרש ד"ר יואל רפל את המקור, כלומר את אימרותיו של ר' נחמן (זה הוא קטע מדבריו):

לדעת ר' נחמן העשבים מסייעים לאדם להתפלל.. אצל ר' נחמן המרחב הפתוח של השדה הוא חלק מעולמו של המתפלל, של הדבק בעבודת ה'. השדה חיוני לתפילה, ואם הוא חסר – 'והאדמה לא תיתן את יבולה' – אזי חסרה גם תפילתו של המתפלל.

יש כאן אולי הסבר בסיסי לתופעה המוכרת לרבים. חסידי ברסלב, מתאחדים עם הטבע ופונים אל בורא עולם בקול רם ובצעקות, כדי שישתלבו פניותיהם ותפילותיהם עם המתרחש בטבע.
והיכן הוא הרועה? הוא מכיר את הניגון השורה בעולם, ניגון המצוי בין העשבים – ניגונה של הבריאה. עבור הרועה הניגון מחיה את הכול. הוא מבודד ומבדיל את הרוח הטובה – רוח האדם, מן הרוח הרעה – רוח הבהמיות. כשהרועה מתחיל ומתפלל בשדה, אזי הוא ממשיך את אותה חיות, את אותו בירור הרוח. באמצעות הניגון מברר האדם לעצמו את הרוח הטובה, וממנה הוא מגיע אל הניגון שמנגן העולם לבוראו.

ויש להוסיף כי רק כאשר עולה בלב הרועה ההשתוקקות ללכת אל ארץ ישראל  "נמשך עליו הארה", כלומר – הניגון זוכה להשלמתו כמו היתה זו הארה אלוהית. ואמנם, אין ספק בכך, שזיקתו העמוקה של ר' נחמן מברסלב לארץ ישראל היא שהיתה אחד הגורמים המרכזיים למשיכתה של נעמי שמר לאימרותיו. היא מטעימה בשיר את הנושא הזה וכותבת  כי זיקה זו היא  המעניקה את הקדושה לניגון וכי מהשתוקקות זו נובע אור גדול הקורן מקדושתה של ארץ הקודש ומאיר את הלב , ורק וכשאור זה קורן בלב על שירת העשבים שבו, מתהווה הניגון המושלם.

אין תימה, שכל השומע את השיר חש ברוח הקדושה המוענקת לציונות הנושבת בו, וזה כמדומה אחד הגורמים  המסבירים כיצד הפך לשיר שהוא מעין המנון ותפילה בט"ו בשבט. יותר מזה, השיר בוצע שוב ושוב וגם על ידי זמרים מובילים, ואפילו ישנן גירסאות מאוחרות קצביות יותר, ואפילו של זמרת אופרה! וכל זאת אף שלכאורה אופיו דתי ומופיעים בו במפורש ביטויים כמו השם יתברך או לעבוד את השם  ביראה.

 ואיך בכלל הגיעה נעמי שמר (1930-2004) לר' נחמן מברסלב?  שהרי אצלנו בעמק לא עלה על הדעת  לגעת בחומר חסידי, שהיה מלוגלג ודחוי כחסר משמעו רציונלית ומנוסח בלשון עברית עילגת, וזה היחס לחסידות שניטע בנו?

ובכן, השיר הגיע אליה דווקא מידיו של הסופר החשוב ועורך "משמר לילדים" במשך שנים רבות, הסופר שלמה ניצן, שהראה לה את הטקסט המקסים הזה לצורך איזו הצגה שכבר נשכחה ומסר לה אותו בתוכנית לט"ו בשבט והיא נשבתה בקיסמו וחיברה את השיר כבר בשנת 1976. המעניין הוא ששלמה ניצן (אביו של עמרי ניצן) היה איש השומר הצעיר, שמאל ציוני סוציאליסטי מובהק מאנשי הרוח של מפ"ם ודמות בולטת בין הסופרים ואכן, נעמי שמר גמלה לו בכך שהקדישה לו את השיר.

אבל איך מגיע איש שמאל בנוסח של אז לטקסט חסידי מובהק? קודם כל, זו ראייה לרוחב אופקיו (ואשר על כן שמאי ז"ל כיבדו והיה ידידו). וכנראה שהוא מצא את האימרות הללו בספרו של חוקר הפולקלור היהודי יום טוב לוינסקי "ספר המועדים", שלווינסקי ערך למען המחנכים ודור העתיד בארץ. וכידוע, הרוח הציונית של אהבת ארץ ישראל משכה את ליבו בכל מפעליו, שאותם פיתח לאחר עלייתו ארצה בשנת 1935. וכך אוחדו בשיר המסורת הדתית חסידית עם האידאולוגיה הציונית החילונית.

ולכן אין  תימה שאף משכו את ליבה של מנצחת מקהלת הנשים החובבות והמתמידות. ואשר לדור הזמרים הנכדים יש להניח כי הטקסטים הללו לא מושכים את ליבם כיוון, שכפי שכבר אמרנו, המולדת לגביהם היא טבעית וללא כל שאלה, ואילו את חומרי המסורת לדורותיהם, החל במקרא, דרך המישנה והתלמוד והספרות הרבנית והחסידית – הם אינם מכירים כלל. אולי רק את המקרא ואת הפרקים שנדרשו לדעת אותם לבחינות הבגרות. לא אשמתם היא זו. ובנוסף, גם רוח התקופה מחייבת טקסטים שיהלמו קליפים מוסיקליים צבעוניים, קצביים, מהירים, מרצדים בתמונותיהם, וקלים לקליטת האוזן.

 ולסיכום , אולי רומז לנו שיר זה בימים של קורונה, על אפשרות של שיתוף פעולה ואחווה בין אידאולוגיות שונות, על היותנו כולנו רקמת חיים אחת, כולנו יחד אף שכל אחד או קבוצה באמונתה תחייה או בשיריה ובריקודיה. כי אף שאין לכאורה קשר ביו הפלגים והמפלגות, יש לנו בסיס משותף והוא רב היבטים, עמוק ונהדר.

ד"ר ארנה גולן

* * *

נעמן כהן

המממן

מסתבר כי מחאת הדגלים השחורים (בנוסח דגלי דעא"ש), היתה ממומנת בידי "החוקר" המיליונר אהוד בורג-ברק.

https://rotter.net/forum/scoops1/615898.shtml

האם הוא מממן אותה מרווחי מסחר הקנאביס, או מרווחי קרן "המחקר" שקיבל?

אהוד ברוג-ברק הוא אחד מסמלי הניוון של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, מייסדת הישוב והמדינה.

הציטוט באינטרנט: המחאה שהחלה עם סירובו של אדלשטיין לכנס הצבעה על מחליפו, במסגרתה הגיעו נסעו לבירה אזרחים עם דגלים שחורים, מומנה על ידי עמותת "אחריות לאומית" שהקים רה"מ לשעבר. – ספי עובדיה.

פרסום ראשון: עמותת "אחריות לאומית", שהקים ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, היא זו שעומדת מאחורי מחאת "הדגלים השחורים" נגד אי נכונותו של יולי אדלשטיין לכנס את המליאה להצבעה על החלפת יו"ר הכנסת. מראש הממשלה לשעבר אהוד ברק נמסר בתגובה: "מחאת הדגלים השחורים היא מופע מרגש של התעוררות אזרחית ספונטנית נגד ניסיון הפיכה שלטונית. ברק מזדהה בכל ליבו עם היוזמה, הביע תמיכה פומבית בחבורת הצעירים שהובילו אותה, ומצר על כך שהמטרה טרם הושגה. המאבק צריך להימשך, כל היתר לא חשוב".

ממסקנות השירות החשאי

ידוע לכול כי לשירותים החשאיים של ישראל, המוסד והשב"כ, יש מוניטין גדול בעולם, ואין הדבר צריך ראיה, אולם הניסיון מלמד אותנו שייתכן שיש בעייה.

אפרים הלוי, המתנאה בהיותו ראש המוסד ויו"ר המועצה לביטחון לאומי, תומך בהכנסת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לממשלה למרות מדיניותה לחיסול ישראל.

את תמיכתן זו הוא מציג בנימוק הבא:

"מערכת הבריאות בישראל," כותב הלוי, " תלויה כיום, בין היתר, בערבים העובדים בה. אילו קמו אלפי הרופאים, הרוקחים, האחיות ושאר עובדי הבריאות הערבים, והסתגרו בביתם – היתה המערכת קורסת כולה, ולא היה כל סיכוי להצילה מעכשיו לעכשיו.

"הניסיון להפריד בין הציבור הערבי הרחב לבין נציגיו בכנסת נידון לכישלון. מי שפוסל את חברי הכנסת הערבים פוסל גם את תומכיהם, ובכלל זה את הרופאים שעתה מצילים את חייהם של ישראלים – יהודים, ערבים ודרוזים גם יחד. מדובר בחרפה בפני עצמה, ויתרה מזאת: מדובר בו בזמן גם בירייה עצמית ברגל. נשאר מעט מאוד זמן בשביל למנוע שסע גורלי בישראל."

(אפרים הלוי, "ואם הרופאים הערבים ישבו בבית?" "הארץ", 2.3.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8698556

ראשית דבריו הם הבל. אילו הסתגרו הרופאים הערבים בביתם וטיפלו רק בערבים, והרופאים היהודים היו מטפלים רק ביהודים, היה הדבר פוגע הרבה יותר בערבים, אבל למה לדבר רק על רופאים? יש גם פועלי בניין, חקלאים, מסעדנים, מהנדסים וכדומה – ערבים. כולם עושים את עבודתם נאמנה.

מה הקשר בין מקצועם ועבודתם של אזרחים ערבים, העושים עבודתם נאמנה לפרנסתם, לבין תמיכה בהקמת ממשלה עם מפלגה ערבית גזענית-אנטישמית-קלריקלית המצהירה על מטרתה – חיסול מדינת היהודים?

אפרים הלוי נותן בדבריו לגיטימיות למטרת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) –חיסול המדינה.

האם לדעת אפרים הלוי כל הרופאים הערביים המרפאים חולים יהודיים רוצים לחסלם להורגם, יחד עם חיסול מדינתם?

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הינה רשימה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מייצגת את הקומוניזם (רק"ח) הפשיזם הערבי (בל"ד) הפשיזם האיסלמו-נאצי-האחים המוסלמים החמאס שבמצעם השמדת היהודים (רע"ם תע"ל) כמו גם תמיכה בפוליגמיה, ודיכוי נשים, הדתה מוסלמית ונגד זכויות הלהט"בים, וכמובן בחיסול מדינת היהודים (זכות השיבה). תמיכה בטרור הערבי-מוסלמי, בכיבוש הערבי של כורדיסטאן ובשלטון הפשיסטי של הקצב מדמשק אסד, ונסראללה.

האם דעתו של אפרים הלוי כל כך השתבשה עד כדי מתן לגיטימציה למדיניותה, או נכון יותר לתמיכה בכל מטרותיה?

רם בן ברק, המשנה לראש המוסד וראש המשרד לענייני מודיעין, עשה מחקר מודיעיני והגיע למסקנה מהי הסכנה הגדולה לעתידה של ישראל. הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של ישראל מסיק רם ברק היא: "המשך שלטונו של בנימין נתניהו ."

 "המשך שלטונו של בנימין נתניהו," כותב המשנה לראש המוסד, "יותר מסוכן מנגיף הקורונה."

https://rotter.net/forum/scoops1/615860.shtml

ומהי אם כן התקווה של ישראל? כמשנה לראש המוסד קובע רם בן ברק כי התקווה היחידה לישראל היא שלטונו של יאיר למפל-לפיד.

ואם כבר הזכרנו את השירות החשאי הרי, הרי בתקופה ש"כחול לבן" חיזרה אחרי הרשימה המשותפת כחלק מריקוד ה"מה יפית" אל ראשיה, היא סילקה ממועמדיה את סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן, עקב פעילותו בשב"כ במלחמה בטרור ביו"ש ובעזה ובקרב ערביי ישראל.

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/426885

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.8527708

"השדים היהודים"

לפי האיסלם היצורים התבוניים בעולם נחלקים לאינס – המין האנושי ול-ג'ין – הג'ינים.

הג'ינים, המוזכרים בקוראן, הם יצורים על-טבעיים בעלי רצון חופשי ויכולים להיות טובים או רעים. ג'ינים רעים יכולים להוליך שולל בני אדם.

לפי המסורת השיעית, כאשר אמאם זמאן, המהדי, יתגלה הוא יכניס תחת פיקודו את כל השדים.

בנאום בטלוויזיה האיראנית ב-22.3.20 האשים המנהיג העליון עלי ח'אמנאי את ארה"ב בייצור והפצת הקורונה בעולם, תוך שהוא מסביר לציבור כי "השדים מסייעים לאויבים."

 כהוכחה לדבריו הועלו שני סרטונים בהם שני מרצים דתיים, עלי אכבר ראא'פי פור וחוג'ת אל-אסלאם וליאללה נקי פור, אומרים כי מנגנוני הביון הישראלים והאמריקאים משתמשים ב"שדים" כדי לבצע פעולות מודיעיניות נגד איראן ונגד ארגוני ההתנגדות המזוהים איתה.

סרטון המרצה עלי אכבר ראא'פי פור אומר: "המוסד הישראלי משתמש באופן רשמי ובנחישות  בשדים כדי לקרוא את המחשבה הצבאית של הצד שכנגד, לקרוא את תוכניות  המטכ"ל של האויב ולבצע פעולות מודיעיניות."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5211

נראה לי שדווקא לחמינאי עצמו יאה התואר אשמדאי.

האיום של חמאס

תנועת חמאס מאיימת: שיגור רקטות יקבץ את הישראלים במקלטים ויפיץ את הנגיף בקירבם. תנועת חמאס פנתה למצרים ולקטר, וביקשה מהן למסור לישראל, כי רצועת עזה לא תוכל לשאת את ההשלכות הכלכליות של מצב החירום הבריאותי שנגרם כתוצאה מנגיף הקורונה, וכי אם תעוכב העברת הסיוע הכלכלי החודשי מקטר, על רקע הגבלות התנועה במעברי הגבול. "ההתנגדות יכולה להכניס חצי מהחברה הישראלית למקלטים, מה שיגדיל את מספר הנדבקים בנגיף הקורונה, ויגרום למדינת ישראל לאבד את השליטה עליו."

יחד עם איום זה, חמאס גם ביקשה ממצרים ומקטר ללחוץ על ישראל כדי שזו תעביר לרצועת עזה ציוד רפואי הנחוץ להתמודדות עם המשבר.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5210

השבוע כבר החל החמאס בירי רקטות על שדרות.

חוצפת הגזענית הערבייה המוסלמית

אין גבול לחוצפה. בעוד שעזה מחויבת כדבריה לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים, קובעת הערבייה-המוסלמית הגזענית ע'אדה מג'אדלה, ("אזרחית ישראל בכפייה") המתנאה בתואר "מנהלת מחלקת שטחים כבושים בעמותת רופאים לזכויות אדם" (האדם הערבי בלבד) – כי היהודים הם אחראים לבריאותם של אלו הרוצים להשמידם, ועליהם לספק להם על חשבונם אמצעים לשם כך.

https://www.haaretz.co.il/health/corona/.premium-1.8700111

אין גבול לחוצפה ולעזות הפנים של הגזענות הערבית-מוסלמית. ניתן לדבר על סיוע רק אם יחזרו בהם ממאבקם לרצוח את היהודים ויכתתו טיליהם למיטות רפואיות, ומנהרותיהם – למסכות.

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב – ריבית דריבית

מהפך – כל כינויי הגנאי שזכה להם בנימין גנץ על חוסר כישוריו לתפקיד ראש הממשלה מיריביו הפוליטיים לפני הבחירות, אומצו מיד ע"י חסידיו לשעבר, ועוד בריבית דריבית.

משה סמולינסקי-יעלון – סכנה לדמוקרטיה הישראלית

הצהרתו של משה סמולנסקי-יעלון שהוא, בשותפות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – יפעלו להעברת חוק אישי בכנסת שיאסור על נתניהו להתמודד בבחירות, מראה שהוא, משה סמולינסקי-יעלון – מהווה סכנה גדלה ומוחשית לדמוקרטיה הישראלית.

https://rotter.net/forum/scoops1/615034.shtml

ברית הוונדטות האישיות שלו ושל איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, המביאה אותם לברית עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

האם מחלת הפרה המשוגעת?

בעקבות הברית שכרת משה סמולינסקי-יעלון עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ברחו לו כל חברי הכנסת שלו, והוא נשאר לבד רק עם אורלי פרומן. בעבר התנאה סמולינסקי-יעלון במקצועו – רפתן, והכביר מילים על אהבתו את הפרות, ואהבת הפרות אליו. אולי המסקנה למצבו העגום היא שיחזור לרפת? מצד שני פעילותו הפוליטית מעלה את החשד שמעשיו נבעו מהידבקות במחלת הפרה המשוגעת. ספגת המוח של הפרה BSE. אז זה יהיה גם מסוכן לפרות.

בזכות הבזוקה

חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו כי ייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20 כ"ג 29).

ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל באמת הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6).

חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות" (יבמות, נ' ע"א תדע שהרי נביא עומד).

ערב מלחמת המפרץ ב-1991 ניבא ד"ר חיים יעבץ: "הרשה לי להבטיח לך במאה אחוז ולא ב-99 אחוז... כי לא תהיה פגיעה עיראקית כלשהי בישראל... שום סכנה לא נשקפת לנו משם".

עם תחילת משבר הקורונה ניבא פרופ' מייקל לויט: "אני אהיה מאוד מופתע אם בישראל ימותו יותר מעשרה אנשים מהקורונה."

דוד פסיג, הפרופסור לעתידנות, מנבא גם הוא את העתיד: "במגיפת הקורונה ימותו 3,000 מיליון איש. אפס אחוז שיימצא חיסון לקורונה".

https://www.zman.co.il/89434/

את העתיד אין לדעת – בקושי את העבר

היות וההיסטוריה איננה מדע כי אין בה חוקיות, לא ניתן לחזות על פיה את העתיד. לכל היותר יכולים ההיסטוריונים לנמק את הצורך בלימוד ההיסטוריה בהבנת המציאות, ואכן לא ניתן להבין את המציאות ללא ידיעת ההיסטוריה, אך גם בהבנת המציאות אין תמיד יכולת לחזות את העתיד.

פרופסור דוד פסיג, "פרופסור לחקר העתיד" מבר אילן, הוא בוגר אוניברסיטת מיניסוטה בארה"ב תואר שלישי בחקר העתיד. כעתידן מדעי חיבר פרופסור פסיג ספר בשם "2048" – בו הוא נותן את תוצאות מחקריו המדעיים. הספר יצא לאור בישראל בשנת 2010. הספר מציג מבוא מקיף למתודולוגיית "הגישה הגאוגרפית", מתודולוגיה לחיזוי מגמות ביחסים בינלאומיים. העיקרון שעומד בבסיס מתודולוגיית "הגישה הגיאוגרפית" – טוען שמה שמניע סכסוכים בינלאומיים הוא פחד טריטוריאלי. כמו כן מוצגים בספר עשרות תחזיות עתידיות בתחומי היחסים הבינלאומיים, הדמוגרפיה והטכנולוגיה‏.

מהו העתיד לפי הספר: בין שאר העתידות שחזה, קבע פסיג, שהמעצמה העולה ביותר בהתאם לתחזיתו העתידנית היא טורקיה, שתשתלט על כל המזרח התיכון והאזורים המוסלמיים בבלקן. הוא אף הוציא את הספר בגרסה טורקית שיצאה לאור ב-2011 תחת השם "2050" (בטורקית: 2050: IKI BIN ELLI). המעצמה הטורקית תהיה לתחזיתו בת ברית של ארה"ב במלחמתה עם רוסיה, ואחר כך אוייבת שלה. כאשר רוב המדינות הערביות תהיינה תחת השפעת טורקיה, תהיה הזדמנות פז לישראל מפני שישראל תהיה גם בת ברית של טורקיה וגם של ארה"ב. ואז יהיה סיכוי לסיים את הסכסוך הישראלי ערבי. (עמ' 189).

מה אין בספר: אין שום תחזית על האביב הערבי, עליית החליפות-המדינה האיסלאמית והתפוררות מדינות ערב. וכמובן, אין תחזית על קריסת המעצמה הטורקית ואין תחזית על משבר הקורונה...

מסקנה: יש להשאיר את העתידנות לעתידנים של מסטיק בזוקה. בכל מקרה שם העתיד נראה טוב יותר.

נציג היהודים

בבחירות האחרונות החל טרנד של יהודים ליברלים בעיני עצמם (למשל ירון לונדון, יונתן צ'רקסקי-גפן, ואחרים) להצביע לרשימה הגזענית פשיסטית ימנית קלריקלית – הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). לפי הפרשנים, המצביעים היהודיים הביאו לבחירת לפחות חבר כנסת אחד.ומיהו אותו חבר כנסת? מיהו הנציג המובהק של היהודים הליברלים הומניסטיים שוחרי זכויות האדם, הפמיניסטים והלהט"בים, שבחרו ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)?

הנציג הנבחר על ידם הוא ללא ספק מנצור עבאס נציג "האחים המוסלמים"-"החמאס" ברשימה. מנצור עבאס יו"ר רע"ם פורס את משנתו: "אנחנו באים בגישה המוסלמית השמרנית. אנחנו תנועה דתית." על טיפולי המרה (טיפול לשינוי נטייה מינית) לקטינים להט"בים: "רשויות המדינה צריכות לתת את הטיפול. שיטת הטיפול צריכה להיות שיטה מכבדת כי באלימות אין תוצאות." על מצעד הגאווה: "אנחנו לא בעד. לא נושא שאנחנו צריכים להתחיל לקדם אותו כאילו בואו להיות להט"בים." על האפשרות לנישואים אזרחיים בחברה הערבית: "אנחנו לא מרגישים שיש מישהו בחברה המוסלמית – מוסלמי או מוסלמית שרוצה להתחתן שלא במסגרת הדת." על הפולגימיה: "בעד הסדרה חוקית לפוליגמיה. צריך לאמץ את הדין השרעי."

מנצור עבאס הוא בוגר לימודי רפואת שיניים מהאוניברסיטה העברית ובמקביל למד לימודים איסלמיים אצל השייח עבדאללה נימר דריווש מאבי התנועה האיסלמית בישראל.

https://pride.walla.co.il/item/3347928

אז תגידו אתם, איך יש לכנות את היהודים שהביאו לבחירתו? פשיסטים? קלריקלים? הומופובים? מיזוגנים?

וזאת הברכה

בשבת האחרונה ציינו בחברה הערבית, את יום האם. חבר הכנסת הערבי-מוסלמי, סאמי אבו שחאדה, נציג בל"ד ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שיגר ברכה לאימהות המחבלים (על שרצחו יהודים).

https://rotter.net/forum/scoops1/615173.shtml

והנה כאילו להשלים את "הברכה" קיבלה הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) את ראשות העבודה הרווחה והבריאות העוסקת בסוגיות של שיקום נכי צה"ל ומשפחות נפגעי מלחמה וטרור וכן בסוגיית חוקת התשלומים לחיילי צה"ל.

https://www.makorrishon.co.il/news/214741/

ההחלטה למסור להם את ראשות הוועדה היתה לפני הצטרפותו של בנימין גנץ לממשלה. ועתה כשרק יאיר למפל-לפיד, איווט לובוביץ ליברמן, משה סמולינסקי-יעלון, וארמנד-עמיר פרץ תומכים בהם, מן הדין לקחת מהם את ראשות הוועדה. הם אינם יכולים לדאוג גם לטרוריסטים וגם לקורבנותיהם.

תיקון טעות

אהוד: "אם איני טועה, נעמן כהן מציע פשוט לקרוא לה – עטרה." ("חדשות בן עזר" 1525).

תיקון טעות. ההצעה לקרוא לקורונה עטרה אינה שלי. אבל אם כבר הזכרנו את הסכנה מהעטרה (קורונה) אז יש בה סכנה אחרת. סוד הקסם של בית המקדש בירושלים, שמשך את המוני בית ישראל לשם, מעבר למוסיקה של הלוויים והמצגת המרתקת שהראו להם הכוהנים – היה המחזה המופלא של תמונת הפורנו שהתגלתה לעולי הרגל של אותה תקופה, החסרה עדיין אינטרנט: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה."

התמונה שהראו הכוהנים במקדש, תמונת יחסי מין בין שני כרובים, ריתקה את כולם בימים עברו בהם לא היו סרטים או אינטרנט. הכרובים לא היו זכר ונקבה, ואולי היו בכלל סמל לאהבה חד מינית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D

מה זה מעורים זה בזה?

הרמב"ם מסביר: "המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע ואף ע"פ שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערווה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערֶה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים, על הכנסת העטרה הוא החיוב." (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה י')

הנה ראו את הסכנה שבהכנסת העטרה (הקורונה)...

אם אשכחך אל-קודס

איימן עודה האחמדי הגזען אמור לייצג ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) את רק"ח-מק"י-חד"ש-המפלגה הקומוניסטית, אבל בניגוד לקומוניסטים האתאיסטים הרואים בדת "אופיום לעמים" כאמרתו של מרקס, איימן עודה מגדיר את עצמו כדתי המאמין באללה, אלוהים הערבי-מוסלמי, אמנם לא באללה האחמדי המתון, אלא באללה הסוני הקיצוני.

בברכה שפרסם עודה לרגל החג בו עלה לפי המיתוס המוסלמי מוחמד לשמיים, כתב עודה מתחת לצילום של מסגד הקצה (אל-אקצה): "אני מברך את כל בני עמנו לרגל ציון יום האיסרא והמיעראג' ... ברוח ציון יום חגיגי זה, אנו מתחייבים למאבק עד אשר אל-קודס הכבושה מאז שנת 1967, ובכללה תושביה, חומותיה, מסגד אל-אקצה ומקום יום הדין תהיה עיר הבירה של המדינה הפלשתינית."

https://rotter.net/forum/scoops1/614252.shtml

נחשף שקר ההסתה

נהרות של הסתה ושיסוי שפכו שופרות "כחול לבן" (הישנה), העבודה, מרצ, ישראל ביתנו, והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), וגם כותבים בעיתון זה, על הסכנה לדמוקרטיה מביטול פעולת בתי המשפט ע"י נתניהו, ושר המשפטים אמיר אוחנה, והנה נחשף השקר.

הנה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הפריכה את כזבי גוש השמאל בכלל, וגנץ לפיד יעלון אשכנזי וליברמן בפרט, שהפיצו נגד נתניהו-אוחנה. במכתב ששיגרה היא קובעת, כי בתי המשפט פועלים ופתוחים, וכי המגבלות שנקבעו בגלל מגיפת הקורונה, הוטלו על דעתה ועל-פי החלטתה.

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1241465991047102469?cn=ZmxleGlibGVfcmVjc18y&refsrc=email

והם עוד מסיתים נגד הסתה...

נעמן כהן

* * *

א. עלי

אל תשלח ידך אל הנער!

 [השיחה נערכה בחודש אוגוסט 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: עלי, בפואימה שלך "אלה תולדות יעקב" כתבת:

       "כתונת הפסים היא המתנה הנהדרת ביותר

       שיוסף קיבל. מאז הושמה עליו

       איננו יודע מרגוע. הוא מתרוצץ

       כנמר בכלוב, מביט

       בעד סורגיה –"

הדברים נדפסו בספר-שיריך הראשון, שהופיע ב-1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים. עתה אנו מצויים, זה כשנתיים, במלחמת ההתשה. האומנם נתחזקה בך מאז התחושה ש"כתונת הפסים" היא בעצם סורג?

א. עלי: לפני חודשים אחדים ישבתי בכנס ענק של אלפי אנשי שריון. שמענו את דבריו של אלוף מהולל שדיבר על לקחי המלחמה: "לא היינו מוכנים למלחמה ממושכת כזאת, כפי שהיא מתנהלת כבר זמן רב. אנו צריכים להתרגל להכניס את האבידות כסעיף בתיכנון, לתכנן באופן סדיר החלפת קאדרים ומילוי השורות, לדעת מה אחוז הפצועים ומה אחוז ההרוגים ולמלא את החסר..." הוא דיבר בטון יבש ומקצועי כאילו המדובר הוא באיזה תיכנון תעשייתי, בהשבחת להקת עופות ולא בחיי אנשים, כאילו אינו תופס כלל את המשמעות האיומה של דבריו ושל עיסוקו, כאילו שמות אנשים זה דבר טבעי ומובן מאליו.

מובן שהוא צודק – וטוב שיש אנשים כאלה שחושבים על הדברים האלה ושזה מקצועם – בזכותם אנו חיים, בזכות היותם עשויים ללא חת, תקועים כשורשים באדמה ואינם נסוגים או נשברים בכל רוח; מצד שני, אולי דווקא בגלל זה האנושות נראית כפי שהיא נראית, בגלל הביטחון המופרז הזה, בגלל הצדק שאינו מוליך לשום פשרות...

אהוד בן עזר: ואתה?

א. עלי: אספר לך על שיחה שהיתה לי עם חבר-קיבוץ אחד (שהאנושיות העמוקה שלו ידועה לי, ועמדה במבחן במשך שנים רבות) – על מה שקרה לצ'כים ב-1968.

"אין להם זכות קיום בתור עם," הוא אמר, "לאחר שהוכיחו שהם פחדנים ואין להם כבוד. מה היה קורה בעולם אילו אנשים היו משלימים עם כל חזירות ומפחדים על החיים שלהם? מה החיים שלהם היו שווים?"

"אבל הרי לא היה להם שום סיכוי נגד הרוסים," טענתי לעומתו, "פשוט היו נהרגים מאות אלפי אנשים ללא כל תועלת..."

"אז מה? זה היה הכרחי למען העתיד. זה היה מראה את הדרך לאנושות."

כך, בהבל פיו, הרג מיליון איש – בביטחון עצמי מלא...

אהוד בן עזר: ואתה?

א. עלי: קראת ודאי בעיתונים על כינוס חטיבת הראל, מלוחמי מלחמת השחרור. היו שם תיאורים מאד "חיים" על המוות והמלחמה ב-1948, איך שכל אדם שלישי נהרג, איך עמד בתקופה ההיא מפקד אחד, שנודע כ"פוליטרוק" של החטיבה, איך עמד ליד הקברות הפתוחים והלהיב את הצעירים האלה ללכת לקראת המוות. איך הצליח האיש הזה להוציא מילה אחת מפיו – למרות הצדק, למרות האמונה – דבר זה איני מצליח לתפוס.

מה עושה הצדק, מה עושה האמונה, לאנשים שלמענם הם מוכנים לבצע את הדברים הנוראים ביותר כלפי אחרים וכלפי עצמם, בבחינת "קח את בנך את יחידת אשר אהבת..." שהדברים הנוראים ביותר הופכים ליפים, לחינוכיים, מופת לדורות...

והם קמו והלכו, בידיעה שהם ימותו, כולם, וזה רק עניין של תור... מה רבץ על האנשים הצעירים האלה, שהחיים עוד לא התחילו בשבילם... מדוע הסכימו? מה אמרו להם, איזה אמונות גדולות? מה הבטיחו להם, איזה תקוות של עתיד, איזה יופי, איזה דברים נעלים שבעדם כדאי שיוותרו על חייהם?

לשלוח ילדים למוות! מי יכול לעשות דבר כזה? מי יכול לקחת על עצמו? מי יכול להראות משהו שעליו כדאי למות, חוץ מאין-ברירה-איומה-אחת גדולה? מי יכול לקחת על עצמו להחליט שאין ברירה – וקולו לא ירעד?

ואנחנו צריכים להתרגל לזה, ולהסכים, ולתכנן את מילוי השורות בחיילים צעירים, שמחר יהיו בנינו, וכשפורצת המלחמה ננגן להם ברדיו "שירי מולדת" – מצד זה בעברית ומצד שני בערבית – כדי להזכיר להם שיש "בעד מה" להילחם, וכדי שיזרקו את עצמם בהתלהבות מרבית לאבדון...

אהוד בן עזר: ומה התשובה שלך?

א. עלי: אינני בעד הגזמות וקיצוניות – בכל הגזמה יש עוול וסילוף – אבל נדמה לי שאנו צריכים לבחון בחון היטב את כל הערכים והסמלים המקודשים שעליהם ובשמם אנו הולכים. לא אתכסה באצטלה של אובייקטיביות. עמדתי היא פרי של תקופת התפכחות לאחר אמונות מוחלטות לכאורה, שהתגלו במערומיהן ובכזב שלהן.

אהוד בן עזר: למשל?

א. עלי: אספר לך משהו אישי כדי להמחיש את הדבר הזה. בזמן היותי בצבא, בן תשע-עשרה, עמדנו לצאת לפעולת תגמול אחת. אופן הפעולה היה כזה, שהיה ברור לי שלא אחזור. במשך שלושה ימים איומים (כמו הימים שהלך יצחק עם אברהם להר המוריה), נדחתה הפעולה ולבסוף בוטלה. למעשה הייתי צריך למות אז. עדיין זכורה לי היטב אותה תמימות נוראה. מה ידע אותו נער על החיים, על להיות אב, למשל? אולי בגלל המאורע ההוא, המקבל את משמעותו מהראייה שאני רואה אותו היום ממרחק השנים, אינני יכול להשתחרר מהסמל של העקדה.

אהוד בן עזר: עקדה חילונית? בלא אמונה באלוהים? – כיצד אתה מפרש אותה?

א. עלי: "קח את בנך את יחידת אשר אהבת..." אברהם, כשקיבל את הפקודה, ידע שיהיה נס. אחרת לא היה יכול. הוא ידע שיש מישהו עליון שרוצה בטוב, שאיכפת לו, שלא יכול לטעות; ושהסוף – דרך כל הכאבים והייסורים, דרך המצוקה והקורבן – מוכרח להיות טוב. ולמרות זאת – מספרת האגדה – "פער פיו בבכייה וגעה געייה גדולה..."

"באותה שעה," –  ממשיכה האגדה לספר – "עמדו מלאכי השרת שורות-שורות ברקיע והיו צועקים ובוכים ואמרו לריבון העולם: 'ושבועת "כה יהיה זרעך" – מה תהא עליה?' אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל: 'מה אתה עומד – אל תניחהו'." (לפי ספר האגדה, מהדורת ביאליק-רבניצקי).

כלומר, יש מי שאיכפת לו, יש מי שדואג. אבל היום איזו אמונה יש? איזו תקווה לטוב? האם אפשר כיום לעשות מעשים כאלה מתוך אמונה כזאת?

אני מוכרח לקרוא בפניך עוד אגדת אחת:

"'ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם' – מהו אחר? אחר דבריו של שטן. אמר שטן לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, זקן זה (כלומר אברהם) – חננתו למאה שנה פרי-בטן, מכל סעודה שעשה לא הקריב לך תור אחד או גוזל אחד! אמר לו (הקב"ה): כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו: זבח את בנך לפניי, מיד זובחו. אמר לפניו (השטן): נסהו. מיד: 'והאלוהים ניסה את אברהם...'." (לפי ספר האגדה, מהדורת ביאליק-רבניצקי).

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

א. עלי: כשאני קורא את האגדה הזאת יש לי הרגשה שדורות של אדם מתים על איזו התערבות ספורטיבית בין אלוהים והשטן.  כלומר – לא על צורך אובייקטיבי אלא על איזה יצר מוות הטמון אי-שם במעמקי האדם – ובעד המשחק הזה ילדים צריכים למות, צריכים להיות פוגרומים, צריכה להיות שואה... כדי לראות אם האדם בצלם אלוהים יכול לעשות את הקונץ הזה...

אהוד בן עזר: ואז?

א. עלי: אסור שהחיים יהיו משחק של אידיאות או ספורט של צדק ושל כבוד. "אל תשלח ידך אל הנער"! חייו קדושים מכל האידיאות!

הייתי יכול לקבל את האגדה במובן של שותפות גורל, של המשכיות. בנים אינם נולדים בחלל ריק; יש אחריות משותפת בין אבות ובנים ואי-אפשר להתכחש לזה. הבן משלם בעד הכאב של האב, בעד האידיאות שלו ובעד מחדליו, – אבל הכול מתוך הכוחות הנוראים הסוגרים על שניהם, מתוך רצון עז לחיות. ייתכן שכך הוא העולם וכך הם החיים, ייתכן ששום ערך ושום אהבה ושום יופי אינם יכולים לצמוח אם לא מוכנים למות עליהם – גם אמת זו עוד בספק גדול – אבל כל זה רק מאין בררה. האם הערכים שלנו הם יותר יפים, הדגלים שלנו הם יותר אדומים – רק משום שיותר דם נשפך עליהם?

אהוד בן עזר: עלי, מדוע עניין העקדה כה מציק לך? כלום זו המשמעות האחת והיחידה שאתה מוצא ביהדות ובהיסטוריה שלנו?

א. עלי: סמל העקדה איננו סיפור שולי ומקרי ביהדות. זהו סמל שלאורו מתחנך היהודי זה אלפי שנים. סמל העקדה והמשתמע ממנו הוא ביטוי למשמעות החיים לפי תפיסתה של היהדות, ולמעמדו של האדם בעולם – ומכאן אני גם רוצה לחלוק עליו.

למעשה גם היהדות אינה יכולה לקבל את סיפור העקדה המקורי. ותלי-תלים של פירושים ואגדות נכתבו במגמה לרכך ולהקהות את העצם שהקורא צריך לבלוע, והיא עיקר הסיפור: אברהם מקבל צו מאלוהים להעלות את בנו לעולה והוא נכון לבצע את הצו הזה בלי שאלות וויכוחים – וכפרס על כך הוא נעשה לאב-האומה, "אביר האמונה", מופת ודוגמה לבחיר העמים, עם שייחודו באמונה.

בפרשת העקדה, דמותו של אברהם שונה מאד מבשאר הסיפורים האופפים את דמותו, בהם הוא מופיע כאדם שאינו נוטה לקבל אוטוריטה לשמה, ואינו מפחד מוויכוח כשאלוהים אינו נראה לו צודק.

אחת הנקודות המכריעות בסיפור זה היא העובדה שהצו הוא במפורש קאפריזה של אלוהים, שאיננה מבוססת על שום צורך אובייקטיבי, מאותם שאנו רגילים לראות בחיים, שבהם אבות שולחים את יצחקיהם לעקדה מתוך חוסר בררה, מתוך הכוחות הנוראים הסוגרים עליהם, מתוך בנים משלמים בעד מעשי אבות ומחדליהם – אבל הכול מתוך רצון לחיות. ופה, אלוהים מתגשם ומקבל את ערכו אם יישפך דמו של יצחק; כביכול, ללא צבע הדם לא יהיו לו, לאלוהים, צבע וממשות.

אברהם שומע בנפשו את קול המוחלט האלוהי הדורש את חיי בנו. חיי יצחק אינם נחשבים כשלעצמם, אינם מטרה כשלעצמם ואין להם כל ערך, הם רק בבחינת ניסיון. וזו העובדה שמדרשים שונים מנסים לתקן – אבל היא נשארת בגרוני כעצם אשר אינני יכול לבלעה. איזה מוחלט הוא זה שמצווה על מות יצחק? אינני יכול למצוא בתוכי שום אלוהים כזה שיעלה בדעתו להעמיד אדם בניסיון של רצח בנו. בכך הוא כורת ברית שהאידיאה שלה עוברת דרך המוות. במידה שאני יכול להניח מוחלט שהוא – הרי כל כולו מנוגד למוות ומכוון לחיים. מבחינה זו, כפי שאברהם ואלוהיו משתקפים בסיפור זה, לא הייתי רוצה שאברהם יהיה אב אומתי, ושאלוהים כזה יהיה אלוהיי. אלוהים בסיפור זה הוא מולך, ואברהם – בפשטות – עובד אלילים.

אבל נחזור לבעייתיות המרכזית, והיא: האם יש בכלל מוחלט שבשמו מותר לנו להרוג, ואם כן – האם אפשר להכיר אותו ולהבדילו מכל "קופיו"? נדמה לי שאם יש איזה שהוא לקח היסטורי – הוא בזה שהעולם הוא בתנועה ובהתהוות מתמדת – כולל "הערכים המוחלטים" למיניהם. אלים עולים ואלים שוקעים, תפיסות האלוהות משתנות – לא רק מתקופה לתקופה ומעם לעם, אלא גם במשך חייו של האדם עצמו. אינני רואה שום דבר מוחלט – ואילו גם היה, צריך היה להתנהג, לאור הלקח ההיסטורי, כאילו שאין. האם צריך בימינו להוכיח אילו זוועות נעשו "בשם המוחלט" – בשם אלוהי ישראל ובשם אלוהים אחרים? כמה חיים ניטלו משום שאנשים סברו שהם שומעים את קול המוחלט? "המוחלט שלי תמיד יותר צודק מאשר של זולתי" – אמונה הייתה תמיד הצדקה לקטל. היטלר היה אדם מאמין, וגם סטאלין. האם לא הגיע הזמן שאנשים יחדלו להקריב חיים בשם המוחלט?

זאת באשר לאברהם. ומה באשר ליצחק? מה הוא המוחלט של אברהם בשביל יצחק? אברהם הגיע להכרת האלוהות לאחר שנים ארוכות של ניסיון אישי ושל הסתכלות בחיים, כשם שכל אדם מגבש לו חוכמת חיים במרוצת השנים, ומערכת ערכים לפיה הוא בונה את חייו. אבל יצחק הצעיר עדיין אין לו ערכים, הוא מחוץ לערכי אביו, אולי בראשית תהליך הטמעתם. ייתכן שיקבל אותם במשך הזמן, ייתכן שידחם. למות עליהם עכשיו פירוש הדבר בשבילו למות על מילים ריקות, שאין להן כיסוי בתוכו, פירושו למות על אמת לא שלו. מבחינת יצחק – אברהם מנצל את תמימותו של הנער ואת אמון הבן שהוא רוחש לו, כדי לעקדו. לגבי אברהם יש משמעות בקרבן, חייו מאשרים בו את  כיוונם – מנקודת ראותו של יצחק אין כל משמעות במותו.

נדמה לי שאם נהיה ישרים עם עצמנו עלינו לשקול את חיינו ואת חיי זולתנו מנקודת ראותו של יצחק המת. מנקודת ראותם של המתים. זה דורש קצת דמיון ומאמץ – אבל אם נעשה אותם נופתע לגלות שסיסמאות רבות וערכים שנראו לנו הכרחיים "כדי למלא את החיים תוכן," ואשר היינו מוכנים למות עליהם – ייראו לנו פתאום כהבלים (דברי קהלת: "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת..."). נראה לנו שיש לנו כאנשים דרישות גדולות. אבל מול החושך הגדול – מהמעט נראה באמת הכרחי, מה הרבה יותר מקצת אור שמש? אולי אילו היינו מבינים זאת חיינו פחות נותנים את חיינו ופחות נוטלים חיי אחרים בשם ערכים מזויפים ומנופחים.

זה הדבר אותו ניסיתי להסביר בסמל של יצחק ואברהם. האדם הנעמד מול תודעת מותו, או יורד מן העקדה, מוכרח להתחיל לחפש ולשאול למשמעות החיים. אפשרית גם תשובה של "הכול הבל," אך שוב אי-אפשר שלא לשאול.

שמעתי פסיכולוג שכינה שלב זה כ"שאלת אברהם" – זהו שלב של התבגרות בו אתה מתחיל לראות את עצמך כחלק מהחברה, מעם, מאנושות. אך, כאמור, נקודת המוצא הלגיטימית היא זו של חיי היחיד, וכשהיא עומדת בסתירה לחיי הלאום... אין עוד עם שדרכו ההיסטורית רצופה בכל-כך הרבה מוות של יחידים. "עם ישראל חי!" נכון, אך איזו תשובה יש בכך לחברי שנפל?

...ואחרי ככלות הכול, איזו תודעה יהודית היא זו, שהוקנתה לנו? מה שלימדונו היה בגדר כתובים המנותקים מהחיים, חונכנו לאור שלילת הגולה. אז איך אפשר לדרוש שהקיום הלאומי יהיה לאנשים כמונו ערך השוקל באמת כנגד חייהם האישיים, החד-פעמיים?

ועל מה מחנכים אותנו? על מתחנך הילד היהודי זה שלושת-אלפים שנה? על עקדת יצחק, על עקדת האדם לאידיאה, על החיים "למען" – לא חשוב למען מה – אלוהים, סוציאליזם, מולדת – ה"למען" חשוב מהחיים.

ואם יש לי טענה אל היהדות הרי היא זו – בחירתה החופשית, מתוך רצון, בעקדה, במולך. העם היהודי לא היה מתקיים אילו לא היה בוחר בייחוד. אך מה הוא הייחוד הזה? למה הוא הביא את העם? היהדות היא אולי פסגת המין האנושי, אבל תולדותיה הם עצב וכאב וזוועה ללא גבול. היהדות הביאה את בניה אל המוות ולא אל החיים. וכל אמונה הדורשת מאנשים למות – היא עבודת אלילים.

אהוד בן עזר: וכך גם הציונות, לדעתך?

א. עלי: אם הציונות באה כדי להציל חיי אדם – אני מסכים איתה. אבל אם היא באה כדי ליצור עוד אליל אחד, עוד אמונה אחת – אני רואה אותה כתנועה לא מוסרית.

במה עוסק התנ"ך, במה עוסקים הנביאים: אל תעבוד עבודה זרה. ומהי עבודת אלילים? – כאשר מייחסים לדבר מסוים תפקיד של אלוהות. כאשר השמש אינה שמש אלא אלוהים. השמש היא דבר יפה ונחוץ, המדינה היא דבר נחוץ, המאניפסט הקומוניסטי הוא נפלא – אבל אסור לעשות מהם פולחן. ואנו – בהיסטוריה הקצרה שלנו – האם לא עבדנו אלילים? האם הסכנה חלפה לגמרי?

אני מודה: החיים יקרים לי מדיי – חיי וחיי בני – מכדי שאמכור אותם במחיר של עבודת אלילים.

ייתכן שאי-אפשר בלי "ייהרג ולא יעבור". העולם הוא אכזרי מדי. אבל אנו צריכים לחפש ולמצוא את ה"ייהרג ולא יעבור" שלנו, שאנו קבענו אותו – ושלא יהיה אמונה תפלה, ובייחוד – שלא יהיה אמונה של אחרים.

ועכשיו אני רוצה להגיע לנקודה האחרונה: עקדת יצחק בתור סמל לדרכו ההיסטורית של העם היהודי. אין צורך להגזים ולומר שלא צריך בכלל אמונה בחיים. אמונה היא בבחינת כיוון כללי בעולם, אוריינטאציה, התכוונות לעתיד – אבל מאידך, נדמה לי שלא היה כעם ישראל מאמין גדול, המכוון כולו לתפיסת המוחלט ולזיקה אליו. עם ישראל הוא "הנועז בחולמים" – כשירה של נלי זק"ש – "מטפס על סלילי סהר ונופל לתהומות האור" (עולה בעשן...) ומדמו שותת "דם האלוהים". עם ישראל שם את כל קלפיו על האלוהים ובזאת חטא בקיצוניות הרת שואה, פשוטו כמשמעו. האידיאות המוחלטות שלו הובילו אותו אל שואה בלתי-פוסקת. היהדות היא אולי פסגת המין האנושי – אבל היא הביאה את רבבות בניה אל המוות ולא אל החיים.

ואם יש משמעות לאידיאה הציונית זה פירושה: איננו רוצים יותר להיות "דם האלוהים" ודם לאלוהים. איננו רוצים שהאלוהים יתגשם על-ידי דמנו בעולם. אם דרכו של עם ישראל מוכיחה שבעולם הזה הכרת המוחלט והתכוונות לפיו פירושה כליה, והבחירה פירושה מוות – אל תהיה בחירה ואל יהיה אלוהים.

אהוד בן עזר: אני נזכר בשירך "עשב" מתוך ספיר-השירים השני שלך "הר המנוחות", שהופיע ב-1969, שנתיים לאחר המלחמה:

"אויבים חבוקים שוכבים מתחת לעשב הירק,

יד על אדמת כתף, ראש על עפר ראש,

מעליהם הפרגים אדומים ואינם מבדילים

מי צדק בקיץ. באדמה מחלידות המלים.

שורשים נצמדים בשקיקה לגופות הרכים,

עולים בגבעולים מנצחים ומנצחים

צבאות תאווה, גדודי געגועים –

עולים אל האור, אל החם, אל אחרון העלים..."

א. עלי: ההתייחסות הנפשית שלי ב"הר המנוחות" נולדה כאשר קראתי בעיתון, מיספר ימים לאחר המלחמה, שיר של אחד מ"משוררינו הלאומיים", שם הוא מתאר את החללים יושבים בגן-העדן, והמלאכים מחלקים להם סוכריות... הייתי מוצב ברמאללה, ובאותו יום אחר-הצהרים עליתי להר המנוחות, ומי שהיה שם מיד לאחר המלחמה יודע מה שם היה. הרי האנשים האלה, הטובים, היקרים ביותר, "השמנת" (במושגים דתיים הייתי אומר "הצדיקים") – בלעה אותם השאול הנוראה ביותר!

למעשה, לאחר ספרי הראשון, "אלה תולדות יעקב", רציתי לכתוב משהו אחר לגמרי. על יחסי אבות ובנים בקיבוץ. המלחמה באה והסיטה אותי. העולם הפריע...

אהוד בן עזר: כיצד?

א. עלי: מאז המלחמה מצטלצלות בתוכי כל הזמן המון שאלות, משפטים שאני מחפש עליהם תשובה. אלה הם רגשות שקשה לי להשיב עליהם תשובה שתשכנע אותי. אני עומד נדהם מול המוות, מול הנופלים שלנו, מנסה לעכל את הדבר, מנסה להבין, למצוא הצדקה – ואיני מצליח. אולי בגלל שאלה החללים הראשונים מהדור שלנו בעין-שמר (עד עכשיו היה לנו מזל...) ואולי בגלל שהם דווקא אלה. המוות חתך בבת אחת חתיכת חיים, את אמנון, שהיה מעורה בכול, תמצית החיים. כשאתה זוכר את אמנון – ואי-אפשר שלא לזכור אותו, כמעט יום-יום – אתה נתקף בושה על היותך בחיים. כך אתה חי, ולא תעזור פה שום הצדקה שתמצא לעצמך.

מאז המלחמה אני מנסה לענות לעצמי על השאלה: מדוע צריכים בחורים צעירים למות? ולפעמים נעמדת, ממש נדבקת במין משפט כזה: האם לא הייתי מוכן לתת את כל קיום העם היהודי תמורת חיי הנופלים? או: אילו העם היהודי יכול היה להתבולל, להיעלם באחת התחנות בדרך שלו בעבר... או אילו היה נמצא כל פיתרון אחר שיבטיח את החיים לא דרך המוות...

אפשר להגיד: "אבל כל העמים נלחמים על מולדתם, על קיומם הלאומי. אילו אותם יהודים היו מתבוללים במשך הדורות הם היו נהרגים בתור אנגלים, או צרפתים או אמריקאים. לא רק אצלנו יש מלחמות."

אבל העם היהודי, במשך כל ההיסטוריה שלו, מוקף תמיד השמדה, איום על עצם קיומו הפיסי. האם יש עוד עם כזה שנלחם על עצם חייו? ולא שמחר נקום ונלך מכאן, לא זו השאלה. השאלה היא לגבי ההצדקה של המלחמה. במה אדם משכנע את עצמו ללכת לקרב. למה? בעד מה? על מה נופלים? האם אפשר לתת את החיים מבלי לדעת על מה?

אילו הייתי נולד בגולה – ייתכן שהדברים היו הרבה יותר ברורים לי. המבנה הנפשי שלי היה אחר. היו לי תשובות. הישיבה פה בתור מפלט אחרון, פיתרון יחידי לקיום העם – הייתה הופכת אז לחלק מדמי. אבל אני נולדתי פה, ללא התסביך היהודי, ללא אחיזה בתרבות היהודית (כלומר – ללא ההצדקה היהודית). לתוך מציאות שבה כולם שונאים אותי, מוקף בשנאה, ואינני יכול להבין למה, מה אני אשם, למה אני מוקף מוות ומלחמות?

מובן שבאופן שכלי יבש, באופן אידיאולוגי, אני מבין את הטרגדיה של העם היהודי. את החוקיות ההיסטורית של האנטישמיות, את השואה; למדתי בורוכוביזם, אני יודע שאין מקום ליהודים אלא בארץ-ישראל. גם אני יכול לדקלם את זה במקהלה עם כולם – אבל זה לא יושב בי עמוק, זה לא עונה על שאלותיי; לא משכנע אותי.

מצאתי ב"שיח לוחמים" את אותה ההרגשה, כשבחור אחד כותב:

"על מה שוחחנו בשנים הקודמות, שנות ילדות ונעורים? על אהבת מולדת, על המשך חיי העם היהודי בארצו, בארץ האבות; שוחחנו בכל הדרכים: היסטוריה ותנ"ך. גיאוגרפיה וידיעת הארץ, וטיולים וביקורים באתרי התקופות הקודמות, ולא חשתי. חצוי התהלכתי, עכשיו אני יודע, ותשובה על השאלה אין בפי. וכל המורים ומרביצי התורה עוברים לפניי במסדר וכולם מוכיחים: מה השאלה הזאת? ותנ"ך מהו בעיניך? הורדתי עיניי והודיתי: אני יודע, אך התחושה ורגש השייכות לכל אלה היכן הם? שהרי לדעת אין קושי. מהו בעצם החוט הקושר אותי איתם? עם משה ודור המדבר, ויהושע אחריו והעם הנפלא עם מלחמותיו מבחוץ ומבפנים, מימי גדלותו וימי גלותו, עם חזונם של הנביאים? קטן אני מלהשתייך לעם כזה..."

ועל רקע זה אפשר להבין מה שאומרת שם בחורה בשיחה אחרת: היא מדברת על האנשים שכבר היו בכמה מלחמות ויצא להם לבטח להילחם בעוד כמה:

"איך לגדל אנשים ככה? זוהי באמת סתירה עצומה. מתגנב בי לפעמים הרהור, אולי מוטב היה באמת לוותר על הארץ הזאת או לוותר על מלחמה אחת בעולם, על מקום למלחמות..."

וגם אני מהרהר על אותם דברים ורוצה למצוא לעצמי את התשובה. אני מחפש את התשובה הזאת. כי כל מה שהוא הגנה על הנפש, על האנשים, על הבית – את זה אני מרגיש. אבל לא נדבק לי העניין הזה של – להגן על העם היהודי ועל משמעות קיומו המיוחדת. כי אילו אפשר היה להתבולל ולמצוא על-ידי כך פתרון חיים – זה היה מצוין. כנראה שזה בלתי-אפשרי. אבל את זה אני יכול לחוש רק באופן שכלי, אידיאולוגי, בהרבה פחות עצמה מאשר את אובדן החיים הצעירים סביבי.

אהוד בן עזר: אתה הלוא יודע שההתבוללות איננה פיתרון ריאלי, על כל פנים, לא לעם שלם.

א. עלי: בהכרתי אני יודע שאין בה פיתרון. אבל הלב שלי חלוק. אני לא משלים עם הקרבת החיים הזאת, בכל אופן, לא בלי פקפוק. אנו דור של ספקות ופקפוקים. לא נשארו לנו אלא סתירות ואמונות הרוסות. במה נשאר לנו להאמין? פעם האמנו, פעם היינו מרומים – עכשיו איננו מסכימים יותר. לא יוכלו לרמות אותנו. אני רוצה לדעת ולהבין לאן אני הולך ועל מה אני נלחם. אני לא מסכים להיות יצחק נצחי שיעלה על המזבח ולא ישאל למה, לא יבין. כי כל הלקח של ההיסטוריה האנושית הוא הספק, הפקפוק, לא להיות בטוח. לשאול. יותר מדי אנשים חשבו שהם צודקים והלכו למות ולהרוג אחרים. הצדק הוא נשק נורא, וצריך להיזהר כשמשתמשים בו... האם למצרים, ל"פתחים", אומרים תמיד שקרים כדי שיצאו למלחמה, ולנו אומרים תמיד את האמת? האויב תמיד לא צודק ולנו יש מונופול על הצדק?

כבר שמענו איך הוליכו עמים למלחמות.  האם זה לא מחייב לפחות לבדוק? לא להיות כל כך בטוחים? כל כך צודקים? ההיסטוריה הופכת לפעמים ומפריכה את האמיתות המקודשות ביותר, את ההצדקות שנראו ללא פקפוק. יש לה הומור מר מאוד; רק בדבר אחד, רק עוול אחד אי-אפשר לתקן לנצח: להחזיר לאותם אנשים, שנפלו צעירים במלחמות, את חייהם...

אהוד בן עזר: והערבים?

א. עלי: בקשר לבעיית הערבים אני רוצה להגיד רק משפט אחד: לחיות בהרגשה שאולי כל תקומתנו ההיסטורית, החיים היפים ביותר שנקים כאן, הצודקים ביותר – יהיו בנויים על עוול לעם אחר; על זה נחנך לאידיאלים ולצדק, זה יהיה בסיס קיומנו, האדמה שעליה אנו יושבים... לדעת שאנחנו, ואולי גם בנינו הולכים להילחם, למות אולי – על דבר שבנוי אולי על גרימת עוול; הספק, רק הספק הזה הוא בסיס קשה לקיום.

ואני שואל את עצמי: יש לך ספקות – אבל למה להגיד אותם? למה לרפות את הידיים של האחרים? גם על זה אין לי תשובה. אבל, אולי יש גם אחרים בינינו, שייתכן שהם מתלבטים בזה בסתר; ואולי בגלוי, ביחד, נוכל למצוא את התשובה...

אהוד בן עזר: אבל אתה אינך מקבל שום רעיון, שום תביעה בשם אידיאה, בשם אידיאולוגיה כלשהי – בתור תשובה.

א. עלי: היום, כשאנו לא מאמינים בכלום, לא בעתיד האנושות, גם לא ביכולתו של האדם לעשות עולם יותר טוב; כאשר אנחנו יודעים שגם עולם קומוניסטי לא יפתור את בעיית המלחמות – מה נשאר, אם כן, כמסקנה, אם לא הקיום האנושי? מה מקבל ערך עליון אם לא חיי האדם, קצת חייו על האדמה, קשריו עם משפחות, עם הוריו ומכריו...

אז אם להגן על הדברים האלה – על החיים, על הבית, על המשפחות – זה אני מבין. אבל להגן על אידיאות שהיום הן כאלה ומחר אחרות? על משמעות? על ייחוד שהוא יותר קללה מאשר ברכה? מה נתנו לנו שלושת-אלפים שנה של חיפושי המשמעות של העם היהודי? – כמה גאונים ו... מלחמות ומלחמות. הרג והרג...

אילו יכולתי להזדהות עם העם היהודי, להאמין באלוהים, בשליחות – אולי לא היתה נעמדת בפניי השאלה הזו. אבל בצורה שבה אני חושב היום, השאלה היחידה שמעניינת אותי היא: האם הציונות – במצב שאליו הסתבכה היום – מצילה חיים או מאבדת חיים?

אהוד בן עזר: ויש לך תשובה על שאלתך?

א. עלי: אני מחפש. אני רוצה להכיר: מה הוא האני שלנו? מי אנחנו? – לא רק בשלילה, לא רק מתוך ששונאים אותנו אלא בפני עצמנו, בשעת מבחן? מה אנו נושאים בתוכנו בתור בני-אדם? בתור בנים לעם?

יתכן שהיהדות יש לה תשובה מספקת וחיובית על כך – אבל אנו מנותקים ממנה ומתשובותיה. החינוך סמך על כך שערכיה יעברו מעצמם – אבל הם לא עברו. להפך: שנים של חינוך לשלילת הגולה הצליחו לנתק אותנו ממנה ומתרבותה אשר בה היינו מוצאים אולי תשובה לשאלות קיומנו – וכך אנו עומדים כחוליה מדולדלת ופקועה בקצה שרשרת של דורות יהודיים, ואיננו מסוגלים להמשיך אותה ולהנחיל אותה לבנינו.

"הציונות צודקת – אבל לגבינו, שלא ינקנו במישרים מן המסורת היהודית, הציונות היא אידיאולוגיה בלבד, וככל אידיאולוגיה – היא דלה מכדי לתת פורקן לרגשותינו או להאציל משמעות ותוכן לחיינו. ויותר מזה: מפעלה של הציונות יצר את המציאות המעוררת את כל שאלותינו." – דברים אלה אמר אלי שבייד.

אני עומד לפני המבחנים הבאים ללא אמונה, ללא תקוות גדולות וללא תשובות. אנו חיים בסיוט אשר איננו רואים כרגע את המוצא ממנו. אלינו להרכיב לעצמנו, בעולם הקשה הזה, את התשובות שלנו ואת האמיתות שלנו. לחפש באומץ. לא לברוח ולא להתכסות במילים גבוהות, לא לספסר בתקוות וברעיונות שאין להם כיסוי בתוכנו.

כשם שאנו יודעים ללכת לקרב – אנו צריכים ללמוד לעמוד פנים-אל-פנים מול השאלות הנוקבות: לאן הגענו "בשם הערכים ובשם הדת"? מה באמת נשאר לאחר מאורעות המאה העשרים? מה לא למדנו על האדם?

יתכן שהחירות היא חלק מחיי האדם, וטוב כבוד ממוות – אבל מה משמעות היתה לחירות ולכבוד לגבי אותם ילדים רכים שהורגו על קידוש השם? איפה כבוד ואמונה – במוות? האם החיים בצל מלחמות בלתי-פוסקות הם החירות? והאם החירות שלנו כוללת כתנאי-בל-יעבור את הכותל המערבי ומערת המכפלה?

אין לנו שום מנוס מהשאלה: על מה אנו נלחמים?

ויש לי עוד כמה שאלות שאנשים רבים בארץ חושבים שאסור לשאול אותן, אבל הן מעסיקות אותי: מה דחף אותנו למצב הזה? איך הגענו אליו? האם לא הסתבכנו במשהו מיותר? האם לא יהיה גורלנו כגורל הצלבנים? האם ניאלץ כולנו להיות אדונים וכובשים, ובסופו של דבר, עם של לוחמים, כחזונם משובב הנפש של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש?

אדרבה, למי שזה כל כך ברור, שיגיד לי את התשובה.

אהוד בן עזר: הזכרת את אורי צבי גרינברג; אתה יודע שהוא היה היחיד מבין כל אלה שפניתי אליהם לצורך הספר הזה, אשר סירב להתראיין. "אינני יכול למלא בקשתך," אמר במכתבו אליי, "משום שאין ממנהגי להשתתף בסימפוזיונים בעל-פה ולא בכתב. לא בריאיון יחיד ולא במעורבבין. הלוואי ומעטו העטים והלשונות-שבפיות, לכל הפחות כעת, כעת, ולא ידעו האויבים את כל אשר הוגים אצלנו ה'אינטלקטואלים קרי המזג', בעורף בנינו הרובצים בקו האש, שאם חס-ושלום ייפגע הקו המיליטריסטי הזה רק כדי עשרות מטרים, אזי ירגישו גם הם לפתע, מה שמרגיש אני בלי הרף: על איזו אדמה אנו נמצאים, אז תחדל הליטראטיות הנלוזה ותחדל ההתפלספות. יהודים, ישראלים – כמאז ימות עולם, בגורל גדלות ובלהה."

אני חושש מאד שתהיותיך ושאלותיך הן בעיניו בגדר אותה התפלספות מיותרת וליטראטיות נלוזה. האם זה מפליא אותך?

א. עלי: לא.

אהוד בן עזר: מדוע?

א. עלי: כשם שלחיות יש מכשירים כדי לחיות – לאריה יש מלתעות, לציפור כנפיים – המכשיר העיקרי של האדם לקדם את עצמו ולא ללכת לאבדון הוא השכל. אמנם השכל שלנו הוא קצת חלש – אבל זה כל מה שיש לנו. אינני טוען נגד הרגש, כאחד המכשירים בהכוונת האדם – אני טוען נגד איזון בלתי-נכון, כאשר רגשות משתלטים על אדם או אומה. אחד האנשים החכמים היה ללא ספק גאליליי – או יותר נכון ברכט – הקומוניסט, ההומאניסט, הלוחם – שכתב עליו מחזה. איך מכריע גליליי ברגע שחסידיו השוטים מצפים שימות ולא יתכחש לתורתו? הוא מתכחש לה קבל עם ועדה, מוותר להיות גיבור עקר, ואומר את המשפט הנפלא, מלא האנושיות והמחשבה: "אומללה הארץ הזקוקה לגיבורים," המקביל למשפט שלנו: "לא המתים יהללו יה". בסתר הוא ממשיך בחקירותיו.

אהוד בן עזר: זה בעצם "הפיתרון הצ'כי" אותו הזכרת בראשית שיחתנו.

א. עלי: אני רוצה להביא בפניך דוגמה נוספת ממכתב של מי שהיה איש פלמ"ח ב-1948, ונפל במלחמת השחרור:

"...מה שמרתיח אותי בכל העניין הוא לשמוע מפי כל מיני אנשים ש'כבר התרגלנו למיספר גדול כזה של קורבנות ואינני מתרגש מכך.' לפי הרגשתי אף פעם לא אוכל להתרגל לדבר הזה, בכל פעם מעציב הדבר ומדכא מחדש. תתפלא לשמוע זאת ממני, אבל דעתי היא שאילו היה איזה פיתרון-חיים אחר שאיננו מחייב כל כך הרבה דם וקורבנות הייתי מוכן לוותר על הציונות. הצרה היא רק שאינני רואה פיתרון כזה שבחשבון סופי יעלה בפחות קורבנות, ובאין ברירה אני נשאר ציוני נאמן..."

מהי המסקנה מכל הדברים האלה – האם ניהיליזם? האם ייאוש? לא. להפך – המסקנה שלי היא אחריות האדם על גורלו ועל מעשיו, ובדיקה מתמדת ונוקבת לאן הוא הולך. המסקנה אינה התכחשות למטרה האנושית הכללית, לאותו זרם של החיים ומשמעותם, משמעות שאינה מתחילה עם הולדתנו ואינה נגמרת עם מותנו, אלא – אני טוען נגד איזון בלתי-נכון של שני הצדדים האלה בחיי האדם, נגד הסתירה הלא-הכרחית, אשר אינה נובעת מהחיים עצמם, הסתירה שהכניסו האידיאולוגיות המוחלטות לחיים. לפעמים יש לך הרושם שהאדם נוצר לשם הדגל ולא הדגל לשם האדם.

איננו יכולים להתכחש לאידיאות כשלעצמן. הלא האידיאות הן ניסיונות של תקופות שונות להציע פיתרון לבעיית האדם, ואילו הקושי מתעורר בכך שכולן הביאו ומובילות – כאשר מנסים להגשים אותן – לסתירה עם האנושי, האדם נעשה להן מכשיר ואמצעי לשם הגשמתן.

ואולי זוהי הטרגדיה של החיים האנושיים: שלאידיאה היפה והצודקת ביותר אין ערך אלא כשהיא מלווה במעשים – וכל המעשים סופם שמגיעים לעוול ולכיעור.

אהוד בן עזר: אתה כאילו מתרפק כל הזמן על עולם אחר, טוב יותר. מה הוא אותו עולם? חלום שלך? זיכרון ילדות? ניסיון לתשובה דתית, חזרה ליהדות?

א. עלי: ניסיון התשובה שלי הוא אולי זה, שבתוכי אני מרגיש איזה גן-עדן של הילדות. ואולי אנחנו, בני הקיבוץ, אנו באמת מעין "ילדי גן-העדן", כאלה שאינם נתקלים ברע שבחוץ, והעולם שבתוכו הם חיים הוא טוב ומפנק אותם? – עד שבאה עליהם, בפתאומיות, המלחמה, וגם המשבר הוא פתאומי, כאילו הוא הגירוש מגן-העדן.

אני באמת חושב שהעולם שבו חיינו עד למלחמה – הוא העולם הנכון. והמלחמה, עם האבסורד שבה, נוגדת את כל סדרו הטוב. ועל כן איני מסוגל להתנחם על מות אנשים במלחמה, וגם לא להבין זאת.

אמנם השתתפתי והתנסיתי גם במבצע סיני 1956, אבל אז הייתי, כנראה, צעיר מכדי שהמלחמה תשאיר בי רישומים רוחניים. אז טרם הסקתי את המסקנות, והדברים עברו עליי כמין משחק.

אני חושב שכל אדם וכל משורר עוברים את חוויית המוות. זהו הניכוח של האדם עם חידלונו הצפוי, זהו הדבר שרק האדם, מכל היצורים, יודע אותו. התשובה אותה נותן כל אדם לעצמו על ידיעה זו קובעת במידה רבה את יחסו לחיים. מאז המלחמה איני יכול להשתחרר מהחוויה הזו. לא שיירו עלי בהיותי במילואים... לעתים הפחד הדמיוני קשה יותר. אני חושב שאדם, העומד מול החוויה הזאת – כל עולמו משתנה. יצחק שירד מן העקדה, לעולם לא ישוב להיות אותו יצחק התמים, השלו, האביבי, החייכני, זה שמאמין מבלי לשאול. יתכן שהוא יחייך, ייתכן ופצעו יגליד, יעלה עשב ופרחים, אך לעולם זה לא יהיה כבר אותו חיוך. בפנים יישאר המוות הנורא, כשהוא כלוא כמו אבן כבדה מאוד. אפשר ורגע זה של החזרה מן העקדה הוא תחילתו של התהליך הגדול בו יצחק הנער הופך להיות אברהם. הוא מתחיל לשאול ולחפש את התשובות, ותשובה היא כבר כמעט אמונה, ואמונה היא כבר עקדה חדשה. באופן זה הוא בא במגע-של-אמת עם מערכת הערכים של אברהם.

כל מלחמה היא עקדה של צעירים ההולכים למות על אמונות שעדיין לא הפכו לשלהם, על מילים שעדיין לא למדו אותן ב"צבא החיים" וטרם הטמיעו אותן בתוכם, שהן עדיין מילות תוכּי. כי מה משמעות "ציונות" ו"יהדות" לגבי צעירים המנותקים מן העם היהודי? למה צריך למות למען קיומם של עם ושל תרבות שלא קשורים אליהם ואין מבינים את ייחודם ההיסטורי? מלים ואמונות מתמלאות תוכן לגבי אדם רק לאחר ניסיון-חיים מרובה. ייתכן שפגישה כזו עם המוות היא תחילת המעבר של יצחק בדרכו להיות אברהם.

אהוד בן עזר: מדבריך אני מבין כי המלחמה גורמת ליצחק-של-ימינו, לבחור הישראלי הצעיר, לעבור למצבו של אברהם, כלומר – למצב של אחריות היסטורית, לאומית ויהודית. אתה כאילו מנסה לומר שיש חוקיות גורלית במעבר הזה בין להיות-בן ולהיות-אב. הלוא יש בכך כמין "צידוק הדין" למלחמה?

א. עלי: האם אני מנסה למצוא לעצמי אחיזה ב"צידוק הדין"? – צידוק הדין אפשרי אם אתה מאמין במשהו מיטאפיזי, או בעולם אחר, עולם חדש. בעבר היו מוכנים למות אצלנו למען הסוציאליזם. אבל היום אינך יודע מדוע ועל מה... וכי מה היא "ציונות"? – האם בכוחה של המילה הזאת לענות על שאלותינו? להצדיק את הדין? בינתיים היא כמעט בגדר מושג חסר כיסוי. אדם צריך לעבור על בשרו הרבה דברים – גולה, אנטישמיות, חינוך יהודי, עלייה – כדי שזו לא תהיה לגביו "עקדה" נוספת שאין הוא מבין אותה. כדי להגיע לכך שהמושג יתמלא לגביך תוכן חי, שלא בדרך ההתנסות על בשרך אלא בדרך רוחנית-אינטלקטואלית, דרושה מידה גדולה של בגרות, בגרות רוחנית ואנושית.

אנחנו אומרים שתרבות היא התאגדות של בני-אדם. אדם בודד רוצה להגן על עצמו ועושה זאת בדרך של יצירת מסגרת: משפחה, חברה, אומה. המטרה העליונה – יצירת מסגרת אנושית אוניברסאלית – נראית כחלום באספמיה. ובינתיים, בגדרי הלאומיות – אנו נקלעים לפרדוכס: הפרט איננו נחשב ועליו להקריב עצמו למען הכלל, בעוד שמטרתה הראשונית של התרבות הריהי האדם היחיד. כשמגיעים הדברים לכך, הופכת הלאומיות לדבר שאינני יכול לקבלו ואף לא להבינו.

נכון אמנם שאינך יכול להזדהות עם העולם כולו. אדם זקוק למסגרת אליה ישתייך. אבל אם הלאומיות הופכת לדבר שעליי למות למענו, איך אקבל אותה?

יש דוגמה במקרא שאיני יכול להשתחרר ממנה – בשעת המצור הגדול על ירושלים אמר ירמיהו: התמסרו לבבלים. תאמר: הוא היה דה-מורליסט. אבל הפסימיות שלו, בעיניו היא אהבת החיים. הוא רצה להציל חיים, להציל את הארץ מחורבן וממלחמה חסרת סיכוי, ואני,   אם אני כותב על מוות ומצייר הרבה שחור, הרי מתבלט בתוך כל זה ערך אחד: החיים. ואולי זו גם תפיסה אמנותית שבה על רקע השחור והלילה מאיר הכוכב.

החיים אינם משחק של אידיאות. אדם צודק הוא הדבר הנורא ביותר שאני מכיר. הנורא באמונה הוא היותה סוגרת את האדם בפני אמיתות אחרות. זה נורא שאנשים נסגרים בתוך הצדק הנשכני שלהם. הם אינם מכירים בצדקו של האחר, והולכים לטרוף אותו. מה הוא, בסך הכול, הצדק הצודק והמוחלט שלנו – חתיכת אמת קטנה שבשמה אנו שופטים וטורפים את חתיכות האמת האחרות. וזה העולם שלנו, עולם של שינויים, ואין לך בררה אלא להשחיז את שלך.

ובעיניי, כל אידיאה היא חלקית ועל כן גם יש בה מן השקר. היחס האמיתי אל העולם איננו זה של ההסבר הרציונאלי. המשורר, זה שעליו נוהגים לומר ש"אינו יודע איפה הוא חי," דווקא לו יש יחס של נגיעה ישירה בחומרי העולם. תחושת-העולם שלי באה דרך ההרגשה ולא דרך השיטה הפילוסופית. ובעצם, אין כל סתירה. האמנות וגם הפילוסופיה, שתיהן תפיסות חלקיות, וגם לרגשות "ערטילאיים" יש תשתית פילוסופית.

אהוד בן עזר: מה היא, בכל זאת, התשובה המעשית שלך? האם בחרת דרך-חיים חדשה, מונעת על-ידי אותה הרגשה?

א. עלי: הלכתי לאחרונה ללמוד יהדות, בירושלים, מתוך רצון לבוא לידי גיבוש מסוים, לא גיבוש עמדה רציונאלית, אבל העמקה של תפיסותיי והרגשותיי. המעניין הוא איך בחור כמוני, שלא התייחס לתרבות היהודית, צומחים בו המוטיבים התנ"כיים והיהודיים. מאיזה מעמקים באים מוטיבים אלה? באיזה רבדים הם חבויים? ויש לי לגביהם רגשות מעורבים. אני חלק מהיסטוריה הזו, אין לי מפלט מזה. יש צורך בבסיס של ידע מסוים שהוא בבחינת קואורדינאטות להתמצאות בשטח התרבותי, ובעיקר בתרבות עמנו. כל ילד יהודי מגיל שלוש, התחנך על דרך מסוימת המסומלת בעקדת יצחק. בשחר ההיסטוריה היהודית העמיד מי שהעמיד ובחר סמל מסוים שהתגבש ועבר דרך כל העריכות והעמיד עם גאוני ויוצא דופן. בימי בר-כוכבא, למשל, פרץ מרד משום שהרומאים רצו להפוך את בית-המקדש למקדש יופיטר ואסרו על ברית-המילה. במרד נהרגו שש-מאות אלף לוחמים יהודים, מלבד המגפות והרעב וחורבן מוחלט של הארץ. עם אחר היה מתגמש כמו קנה-סוף וחי. אבל היהודי לא יבגוד בעיקרי אמונתו. מה היא האמונה הזו? אני הולך ברעב עצום ללמוד עליה. אני חש רעב עצום לתהות על טיבה של האמונה הזאת, שיהודים היו מוכנים למות למענה במשך דורות. זו עשויה להיות אמונה גאונית ואמת גדולה, או בדיחה איומה וטראגית, ואם כך – אז זו הבדיחה הטראגית ביותר, האווילית ביותר בהיסטוריה האנושית, שבלעה מיליוני אנשים.

אצלי, הרצון לכתוב הוא כמו הרצון להתפלל. כמו שיהודי מאמין מוצא לו את הזמן להתפלל, כך רוצה המשורר למצוא כל יום את הזמן כדי לכתוב. השיחה הזאת עם עצמך, עם אלוהים שלך, עם האמת המסוימת שבתוכך, זהו מאמץ עצום. בשבילי הכתיבה היא מאמץ עליון, היא לידה מתמדת, גילוי מתמיד. שעה שאתה כותב אתה נמצא בין אלף זרועות-שקר של נחמות, של פיתרונות קלים, של נטייה לחזור על דברי אחרים, על נוסחאות שגורות. ובתוך כל זה אתה מחפש. ואז, אם זכית, ובא רגע של אמת – אתה מגלה משהו באופן פתאומי. זה רגע מאושר, והוא קורה רק לעתים רחוקות, בין הרבה כישלונות.

לאנשים אמיתות שונות. לאחד להיות אב טוב זו אמת, לאחר להיות חקלאי טוב.  לא שדרך חיים אחת טובה מהאחרות. כל אחד חייב לעלות על הדרך שלה. אם הוא לא עושה זאת, הרי זה כאילו עבד עבודה זרה. אני חושב שאלוהים של האמן – אלה הם חיים של חיפוש בלתי-נלאה. אין כתיבה קלה. הרגשת האושר בחיים באה כשהאדם ממצה את כל יכולתו, ולמצות את מלוא היכולת זה מאמץ, ויתורים, בכל שטח, אם באהבה או בעבודת-אדמה או בחקירה מדעית. כדי שאברהם ימצא את אמונתו הקריב למעשה את יצחק. האם היהודי שילם מחיר יקר כדי להגיע למיצוי אמונתו.

אני מחפש יחס ישיר אל העולם, אל האמת, אל האלוהים. איני יודע אם יש לכך מובן דתי דווקא, ולא אוכל להגיד לך מהו אלוהים בשבילי. זהו דבר שאיני יכול להגדירו ולהסבירו, והחיפוש המתמיד הוא אחת המשמעויות שלו. אני חש בתוכי יכולת לחיות את הדבר הזה, כמות שאני מרגיש יכולת לחיות את דמויות המקרא, אפילו לשוחח עימן, כאילו הייתי שם. אינני דתי במובן הגורס דת כבריחה וכאופיום של ההמונים. אלוהים שלי עשוי להיות גם ההתנגדות לכל המופשט, לכל מה שהוא למעלה מהחיים, והמחשבה על אלוהיי יכולה להביא גם לאהבת ההוויה הארצית והיצורים הקטנים בני-התמותה.

א. עלי הוא כינויו הספרותי של עלי אלון, משורר וחבר קיבוץ עין-שמר, מקום בו נולד בשנת 1935, דור שני למשפחתו בקיבוץ. שנתיים לאחר סיום שירותו הצבאי לקח חופשה מקיבוצו, שנת-ארכה לחמש שנים, בהן התגלגל במקומות שונים, כולל מסע בטרמפים סביב העולם. המקצוע המקורי שלו – רועה צאן, ואחר-כך לולן. השתתף במלחמת סיני ב-1956, ולחם במלחמת ששת הימים בחטיבת שריון. בשנים האחרונות הוא עובד במפעל התעשיות של קיבוצו. לפני כן שימש בתפקיד מזכיר הקיבוץ הארצי ורכז תרבות וחגים, וכן כעורך וכתב בשבועון הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, "השבוע". הוא משתתף בחוגים הקיבוציים למחשבה יהודית.

ספרי שיריו:  "אלה תולדות יעקב" (1966); "הר המנוחות" (1969); "מדרש הקרפדים" (1978).

לצורך השיחה שולבו קטעים מדבריו של א. עלי בקובץ "בין צעירים, שיחות בצוותא בתנועה הקיבוצית", בהוצאת קבוצת חברים בתנועה הקיבוצית והוצאת "עם עובד", תל-אביב, 1969. כמו-כן הובא מדבריו שנדפסו בכתב-העת "שדמות", במה לתנועה הקיבוצית, היוצא לאור על-ידי מחלקת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים. חוברת ל"ה, סתיו 1969, וחוברת ל"ז, אביב 1970, ברשותה האדיבה של מערכת "שדמות". שני הקטעים שמצטט א. עלי    מ"שיח לוחמים", הם מן הקובץ שהופיע בשנת 1967. הקטע משירו של א. עלי, "אלה תולדות יעקב", לקוח מספרו הנושא שם זה, והשיר "עשב" לקוח מספרו "הר המנוחות", שניהם ברשותה האדיבה של ספריית הפועלים, תל-אביב.

נוסח השיחה "אל תשלח ידך אל הנער!" נדפס לראשונה ב- "Unease in Zion" (1974).

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק עשרים ושלושה

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.

תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.

בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.

באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.

והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.

ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.

בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.

מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.

כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"

פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.

"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."

היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".

קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.

אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.

וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.

כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.

כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.

"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.

"לא."

"אתה יכול להוכיח?"

"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."

"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."

"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."

"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."

לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.

הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!

מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –

היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –

"די!"

"מדוע?"

"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"

"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.

"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית  וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."

השפרצתי  על הסנדלים והתחלתי לבכות.

"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"

הפליקה לי סטירת לחי חזקה.

"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...'  – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"

אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.

אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.

כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.

"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."

"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"

"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הרשימה של מנחם רהט על מיתוס דיר יאסין מעניינת בעיקר משום שהוא מצטט שני לוחמי לח"י שהשתתפו בקרב ההוא: עמוס קינן ושמעון מוניטה, וכמובן מחקריהם של אורי מילשטיין ואליעזר טאובר.

עצה טובה לתקוה וינשטוק: לעולם לא לתרום בשיחת טלפון. חובה לבקש מהמטלפן לשלוח פרוספקט + מעטפה מבוילת, וכשאלה יגיעו למען של התורם הפוטנציאלי, הוא יחליט אם לתרום או לא, וגם אז רק בצ'ק חלוט.

אהוד היקר, אתה נוהג לכנות את "כחול לבן" כחבורת הבל, כטמבלים וכד'. אני מבין שאתה שונא אותם כי הם נאבקים נגד שלטונו של ביבי, הנאשם בפלילים. המאבק שלך נגד צוות הארבעה הוא בהחלט לגיטימי, אבל למה לכנות אותם טמבלים? הרי צריך מידה מינימאלית של שכל כדי להיות רמטכ"ל, כך נדמה לי. ושלושת הרמטכ"לים ב"כחול לבן" מונו בעת כהונתו של ביבי, ובאישוריו, ביבי שאתה מעריץ – מינה רמטכ"לים טמבלים? וגם יאיר לפיד הוא לא בדיוק קוטל קנים, וגם הוא מונה על ידי ביבי לשר האוצר. תיאבק על האמת שלך – אבל המאבק צריך להיות הוגן, ולא מעליב – כך אני חושב.

ועוד דבר: כל מי שנגד ביבי הוא שמאלן שרוצה להפיל ראש ממשלה מכהן? מנדלבליט, שהוא יותר ימני מביבי, שחייב לביבי את כהונתו כמזכיר הממשלה וכיועץ משפטי – איזה עניין "שמאלני" יכול להיות לו להפליל את ביבי לולא היו לו ראיות מפלילות? ובית המשפט העליון – גם הוא שמאלני כשקבע שאדלשטיין צריך לכנס את הכנסת? כולם שמאלנים שמבקשים להרוס את המדינה שמזוהה אך ורק עם ביבי?

אדלשטיין יכול לטעון שבג"ץ טעה, אבל להפר את צו בג"ץ רק כדי לסייע לביבי להימנע ממשפט? לא היה כדבר הזה.

אני מעריץ גדול שלך, אהוד, וחושב שהמפעל הספרותי שלך – אין ערוך לו, אבל הערצה המוחלטת שלך לביבי, מעוררת בי השתאות. רק הוא ראוי, רק הוא צודק?! וכל השאר כפרת ציפורנו הקטנה? בלעדיו המדינה תתמוטט? השלטון מתחלף – זאת דרכה של דמוקרטיה, ושום אסון לא קורה בעקבות כך.

שלך

משה גרנות

אהוד: אני מתפלא עליך. מעולם לא הערצתי ואינני מעריץ את ביבי, וגם אינני שונא את חבורת כחול לבן. אני פשוט חושב, כמוני כמו עשרות ומאות ועשרות אלפים בישראל, ואולי הרוב היהודי בישראל – חושב שביבי ממלא היטב את תפקידו, בייחוד בימים קשים אלה של הקורונה, ואילו חבורת ההבל של כחול לבן עושים הכול, גם בעצם הימים הקשים האלה, כדי להפיל אותו, כדי שלא יוכל לשמש יותר כראש ממשלה. וזאת הם עושים רק תודות לקולות הרשימה המשותפת בשנאת ישראל! האנשים האלה פשוט יצאו מדעתם מרוב שנאת ביבי!

משה גרנות: ב"ידיעות אחרונות" של היום (26.3.20) יש גילוי דעת של למעלה  מ-200 שופטים בדימוס, עורכי דין ופרופסורים למשפט שמוקיעים במילים קשות את ביזוי צו בית המשפט מצידו של יולי אדלשטיין. האם כל אלה שמאלנים ועוכרי ישראל?

אהוד: אינך מבין שהכול מוּנע מרצונם של חוגים אלה ואחרים, חוגים מסויימים מאוד, להיפטר מנתניהו בכל דרך חוקית-כביכול וזאת בניגוד להצבעתם של מרבית הבוחרים היהודיים בישראל שנתנו בו את אמונם?

אני מתפלא על שאינך מבין זאת.

משה גרנות: קשה לי להשתכנע שכל מה שמניע את היועץ המשפטי (איש ימין מובהק שצריך להיות אסיר תודה על מה שביבי עשה למענו), את בית המשפט העליון, ומאתיים שופטים ואנשי משפט - רק שנאה לביבי. אוחנה סגר את בתי המשפט כדי לבטל את הדיון של ביבי בבית המשפט, אדלשטיין ביזה את בית המשפט העליון כדי לדחות ככל האפשר את פתיחת הכנסת – וכל זה נראה לך תקין? בזמנו אתה תמכת ללא עוררין באהוד אולמרט, שהיה באמת ראש ממשלה טוב, אבל לקח שוחד, וישב בכלא. הוא היה יותר הגון מביבי – כשהיה רק חשוד, עוד לא היתה עדות מכרעת נגדו (שולה זקן טרם השתכנעה להעיד נגדו), התפטר מראשות הממשלה, והרשה לזרועות החוק לטפל בתיק שלו. סביב ביבי יש חבורה שלימה של גרופים (חלקם הגדול עבריינים בעצמם), שמנסים בכל דרך עקומה להציל את ביבי מאימת הדין. אני מבין אותם (הם עלולים להפסיד את משרותיהם ואת כל הטובות שהרעיף עליהם ביבי) – אותך קשה לי להבין.

אהוד: ואני לא מבין איך אתה תומך בצעדים של חבורה שכנראה יצאה מדעתה ונעזרת ברשימה ערבית ששואפת לחסל את ישראל כמדינת יהודית – והכול כדי להדיח את נתניהו באמצע ימי מאבקו בקורונה! מה קרה לך? אתה לא רואה עם מי יש לך כאן עסק? וכי כל זה לא היה יכול לקרות לולא הושג רוב של 61 ח"כים בתמיכת שונאי ישראל?

ושהעיתונות המלאה שנאה לנתניהו, שותקת על כך?

ואנשים תמימים כמוך עוד מצדיקים את המהלכים נגדו?

משה גרנות: העובדה שכחול לבן נסמכת על הרשימה המשותפת, למרות ההבטחות בבחירות – בוודאי לא מרנינה לי את הלב, אבל בינינו, מי שגרם לגדילת הרשימה הזאת, והפך אותה לכוח מכריע, הוא ביבי עצמו שלא חדל להזהיר מפניה במערכות הבחירות האחרונות. לא צריך להיות אוהד של כחול לבן כדי להיבהל מהקריאות בימין לא להישמע להוראות הבג"ץ, לעלות על בית המשפט העליון ב-די 9, איך לא להיבהל מהביזוי של אדלשטיין על צו מפורש של בג"ץ, איך לא להיבהל מסגירת בתי המשפט על ידי אוחנה? נכון שהחבירה של כחול לבן למשותפת מעוררת חלחלה, אבל בגוש הימין המצב לא יותר טוב: יש שם חבורה של טפילים ומשתמטים שסוחטים את המדינה, וחבורה של משיחיים כהניסטים שמייחלים למלחמת עולם עם האיסלאם. לא הייתי אומר שכל הטוב והטוהר נמצא בימין.

אני עדיין תמים בעיניך?

אהוד: כן.

[אהוד: בכך הסתיימה חליפת המכתבים האי-מיילית הזו, שהתנהלה ביום חמישי, 26.3, שעות אחדות בטרם בני גנץ התעשת, ומתוך אחריות לאומית – זרק מעליו את הקיצונים אשר סביבו, מבפנים ומבחוץ, וקנה את עולמו בשעה אחת – כאשר הצטרף לנתניהו וגרם לפירוק חבורת ההבל של כחול לבן].

* ארנה גולן: אהוד יקר, אני, כמובן, מזדהה עם הערותיך ועם גישת כותביך האקטואליים, ורק רציתי להוסיף משהו אקטואלי ואולי פרובוקטיבי. ומהו?

שאני רואה ביולי אדלשטיין גיבור, בכך שהודיע שהוא נוהג על פי צו מצפונו (נגד לפיד ונציגיו) ואפילו לא יקיים את צו הבג"ץ. כי אין ראוי ממנו לומר זאת. הוא נהג לפי צו מצפונו בברית המועצות והיה למורה עברי ועבר למוסקבה והתרחק מאביו שהפך לכומר. ובמוסקבה נעצר על שלימד עברית אך לא חדל ונשלח ל-3 שנים לגולאג!!! ושוחרר רק בסיומן רק בשל מאבק בינלאומי לשיחרורו! אז הוא יודע מה זה להיאבק לפי צו המצפון ולהיות מוכן לשלם את המחיר. בעיניי הוא גיבור, גם בלא שאוסיף הסברים. רק אביא בצרופה ציטוט מנאומו במוסקבה כשהגיע לשם לפי הזמנתם, כאורח כבוד, כיושב ראש של כנסת ישראל.

לאחר שיחרורו במאי 1987 עלה לישראל עם משפחתו ביולי אותה שנה. ביוני 2017 ערך אדלשטיין ביקור רשמי ברוסיה, בו חזר אל הבית בו התבצע החיפוש ואל תא המעצר בו נכלא. במהלך הביקור נאם בפני מליאת הבית העליון של הפרלמנט הרוסי, ופתח את נאומו בעברית:

"לפני 33 שנים נאסרתי, כאן במוסקבה, על ידי שלטונות ברית-המועצות בעוון לימוד השפה העברית. נאסרתי, כי לימדתי את השפה שבישרה לעולם את דחיית העריצות ואת שלטון הצדק, את אהבת האדם ואת תקוות הדרור. היום אני עומד כאן לפניכם כיושב-ראש כנסת ישראל, ובאותה השפה שבעוון הוראתה נאסרתי, אני מברך אתכם בברכה היהודית העתיקה – שלום עליכם. גם בחלומותיי הטובים ביותר לא האמנתי שאגיע לרגע הזה. עבורי, זוהי סגירת מעגל כפולה: שלי, יולי אדלשטיין, ושל העם היהודי כולו, שאני עומד כאן כנציגו."

* לעורך חב"ע שלום. נרים כוסית לחיים. אפשר להירגע. כחול לבן כנראה לקראת פירוק. ויאיר לפיד יחזור לממדיו הטבעיים.

שוב הוכח שביבי גאון פוליטי. אך לבדו הוא לא היה מצליח לתמרן את גאוניותו. אלמלא עמד מאחוריו מחנה ימין מלוכד ונלהב באהבת ישראל ובנחישות לביצורה.

ועוד ברצוני לשבח אותך על פרסום שיריה של אסתר ראב במשבצת שנותרה מיותמת בעקבות מותו הפתאומי של פרופ' יוסי גמזו ז"ל. אני מאוד נהנית לקרוא את שיריה. ומתנחמת בכך שאין וואקום, והחלל שנפער מתמלא מחדש בשיריה היפים והמרגשים.

בברכה,

חוה ליבוביץ

רמת גן

אהוד: לחוה ערב טוב, תודה על דברייך. שלחתי לך את הכרך כולו בקובץ וורד עברי. גם אני שותף להערכה לצעדו האמיץ של בני גנץ שהביא לפירוקה של כחול לבן ולהצטרפותו לקואליציה של נתניהו. הוא הוכיח בכך מנהיגות לאומית ויהיה לו זמן להתבשל, בתקופה הקשה הזו, בכל האתגרים הסבוכים העומדים בפני הכנסת והממשלה. 

ועם זאת טורדת אותי המחשבה שאילו ח"כ ממפלגתו של לפיד, מאיר כהן, היה נבחר כיו"ר הכנסת, כפי שהם זממו תחילה, והוא היה זומם וחותר, כפי שהיה כנראה מצופה ממנו – להעביר את החוק נגד נתניהו, חוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה – האם לא עבר חשש בבני גנץ שחוק כזה עלול להיות גם כבומראנג כלפיו, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום פלילי בפרשת "המימד החמישי"?

חוה: שבוע טוב לאהוד, תודה רבה! שימחת אותי מאוד. אני חובבת  שירה. ומוצאת בשיריה של אסתר ראב איזו חושניות וילידיות ייחודית. ואוהבת את השפה התיאורית שלה. מה גם שגדלתי ארבע שנים בנעוריי במוסד עלייה בפתח תקווה. כך שמזומנת לי הנאה בקריאת שיריה שמקובצים כאן.

גם יישר כוח [כּוֹיחַ]  על העבודה הרבה  בהעברת  שיריה  לקובץ  אינטרנטי. אין ספק. המון עבודה.

אגב, המלחינה סטלה לרנר, שאני בקשר איתה, הוציאה דיסק בשנה שעברה בשם "שירת אישה" – שירים אמנותיים. הלחנים שהיא חיברה הם בעיקר לשירי לאה גולדברג, [שתיהן ילידות ליטא ולכן היא מתעניינת בה] והם מבוצעים בידי זמרת הסופרן שרון רוסטוף-זמיר. וחלקם מוקראים על רקע ההלחנה על-ידי מיכל בת אדם. השיר האחרון בדיסק הוא של אסתר ראב ונקרא  איך לא... "שירת אישה".

יפה איך מעגלים נסגרים ונפתחים.

בברכה ובריאות בימי קורונה.

חוה ליבוביץ    

* הטרור היהודי מכה במג"ב: שלושה בקבוקי תבערה הושלכו אמש (חמישי, 26.3) לעבר כלי רכב של משמר הגבול ביציאה מההתנחלות יצהר. מפקד פיקוד המרכז, האלוף נדב פדן, אמר היום כי המשליכים הם "נוער עברייני" מהמאחז קומי אורי הסמוך להתנחלות. לפי הודעת המשטרה, בקבוק אחד פגע ברכב וגרם לו נזק קל, ולא היו נפגעים בתקרית. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר כי התקרית היא "אירוע טרור חמור" וכי יש להעמיד לדין את האחראים לה. את חקירת התקרית מוביל כעת שב"כ. ["הארץ" באינטרנט. 27.3].

* גדי טאוב: "קוראי העברית, הניזונים זה זמן רב מדיאטת רעב תקשורתית, שכמעט כולה באה מתיבת התהודה של המפלגה הדמוקרטית, עשויים עדיין לחשוב שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ באמת רקם איזו עסקה אפלה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כדי לזכות בנשיאות. אולי נדמה להם שרק ההוכחה לכך, משום מה, עדיין לא נמצאה למרות שנים של חקירות. אבל 'המזימה הרוסית', שכביכול היתה לקמפיין של טראמפ, היא לא הסיפור, אלא התירוץ. הסיפור הוא החקירה, וכנראה שהוא עוד יגמֵד את פרשת ווטרגייט. בווטרגייט פעלה רק חבורה קטנה של נאמני ניקסון, בניגוד לחוק, כדי לחדור למטה המפלגה היריבה. כאן התרחש, כך הולך ומתבהר, דבר מסדר גודל אחר: מנגנוני האכיפה והביון של המעצמה האמריקאית גויסו כדי לחדור לקמפיין של מפלגת האופוזיציה [הרפובליקאים] ולחסל את המועמד מטעמה [טרמאפ], ובהמשך את נשיאותו. זוהי, אם כן, מפלגת שלטון [הדמוקרטים של אובמה], שניסתה לנכס לעצמה את המדינה." ["הארץ", 27.3].

* אולי לא שמתם לב אבל אחת מתופעות הלוואי של הקורונה היא שהרבה אנשים לא מבריקים ולא חכמים במיוחד – נעשו פתאום פילוסופים והם כותבים על הקורונה ועל משמעות החיים ועל עצמם – מפרסמים דברי הבל למכביר, וברצינות רבה.

והייתכן גם כי וירוס חדש, וירוס הסִכלות, מכה במוחותיהם של כמה מהכותבים החושבים והחשובים בעיתונות הישראלית?

* משה אטינגר: לאהוד שלום וברכה, אני קורא ותיק של עיתונך. אני מוצא בו גיוון של שירה, פוליטיקה וספרות והוא נותן במה של דעות שונות ורעיונות מגוונים. תבוא עליך ברכה על הרמה וההתמדה של מעל 1500 גיליונות. יישר כוחך!

בתגובה לנושא של הטבח בדיר יאסין: היה או לא היה, שלחתי עותק לחברי עמרם סורסקי. הוא הגיב לי כדלקמן:

בקשר ליום השנה ל״טבח״ בדיר יאסין, אני כותב את דעתי כאן ולא ב"חברה הטובים". אינני רוצה תגובות אידיוטיות ממי שאין לו נימוקים הגיוניים אבל מספר על נכדיו המשרתים ביחידות קרביות , שבאמת כל הכבוד להם אבל הם לא לעניין. קשה לי גם להתווכח עם אלה שיודעים בביטחה מפי הגבורה (עמוס קינן) מה היה שם. זה כאילו להטיל את האחריות לפרוץ מלחמת העולם השנייה על החיילים הרוסיים שאנסו באכזריות נשים גרמניות בברלין במאי 1945.

ועכשיו לענייננו: אפריל 1948. שלוש שנים אחר שחיטת שליש מעם ישראל בתוכנית סדורה מראש. אויבינו הערבים רוצים לחסלנו. הם מצהירים על כך השכם והערב. מנהיגם הוא משת״פ עם הנאצים ועם היטלר עצמו. שמו חאג׳ אמין אל חוסייני. הערבים, כן הערבים – כולם שותפים איתו. רציחות של יהודים הם דבר של יום ביומו. ירושלים עוד מעט נחנקת מצמא ומרעב. ויש מי מאיתנו שאומר ושמאמין שהבעייה היא שלא שמרנו על טוהר הנשק?

שלא תבין אותי לא נכון – אני מתנגד בכל ליבי לרציחות – אבל אני פוסל כל דיון והפיכת אבנים בפרשת דיר יאסין. הערבים בישלו את המלחמה ורצו בה בכל ליבם, כמו שהגרמנים עשו תחת היטלר, וספגו כמה מיליוני הרוגים. שיבואו בטענות רק אל עצמם. והם אכן עושים כך. הערבים אחראים לנאכבה שלהם והם בוכים עד השמיים. אם אנחנו מקבלים על עצמנו פגיעות בערבים שהיו או לא היו – וזאת מבלי שהם לוקחים את כל, אבל כל האחריות – על מלחמת השחרור, אזיי אנחנו מטומטמים.

יש מלחמות  בהן לכל הצדדים יש אחריות לפריצתן כמו מלחמת העולם הראשונה, מלחמת קרים או מלחמת פוקלנד. ואילו מלחמת השחרור או הנאכבה, כלשון אחמד טיבי, עודה, ידידיהם ומשתפי הפעולה עימם – היא על ראש הערבים בלבד. אגב באותה תקופה היו מלחמות עקובות מדם ביוון, ביוגוסלביה, בהודו, בפקיסטן, בווייטנאם ועוד. דם בני אדם נשפך כמים בכל העולם וזה הוסיף על החרדה האיומה לעתידנו – ויש אידיוטים  שמכים על חזם: אוי לנו, לא שמרנו על טוהר נשקנו! הרגנו כמה מאלה שחנקו את ירושלים בלי משפט!

שבוע טוב.

קיבלתי את רשותו של עמרם סורסקי להעביר לעיתון את תגובתו.

בברכה,

משה אטינגר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל