פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1528

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בניסן תש"ף, 2.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה. כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ. // יעקב אחימאיר: זיקנה. // עמוס גלבוע: הכרעת גנץ – כורח המציאות. // שושנה ויג: תחושות. // בן בן-ארי: כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת לְבַד. // יונתן גורל: שני שירים חדשים. // עקיבא נוף: הנה ימים באים. // חיימקה שפינוזה: עם ישראל חי. // אורי הייטנר: 1. נכשל "במבחן ארדואן". 2. צרור הערות 1.4.20. // דורון גיסין, אהוד בן עזר: מכתב משפחתי, ולתולדות אהרון. // מנחם רהט: אמרנו לכם! // משה גרנות: בכותל המזרח, על ספר שיריו של יעקב ברזילי "גבורות". // ד"ר ארנה גולן: הם ניבאו בשיריהם את בואה של המגיפה. // תקוה וינשטוק: "ברגמן" – המוזיאון ההיסטורי למכונות תפירה. // ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. השיחה נערכה בחודש יוני 1966. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", עם עובד 1986. השיחה נדפסה לראשונה ב"הארץ", 7.9.1983. // אסי דגני: חֲדַר מִיּוּן. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק עשרים וארבעה. תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה,

שְׁטוּחָה כְּכָרֵי דֶּשֶׁא רְווּיִים,

בְּיָד קְטַנָּה שְׁמֵנָה אוֹבִיל חַיַּי

אֶל הָרַחֲמִים וְאֶל הַיְלָדִים.

הַיּוֹם יִקְרַב אֵלַי

כָּל זָר וְכָל כּוֹאֵב,

כְּגֶשֶׁם סְבִיבַי יִשְׁתַּקְשְׁקוּ

מַתְּנוֹת-לְבָבִי הַקְּטַנּוֹת

וְהַמָּחָר כְּבָר אֲנִי נוֹשֵׂאת  –

כֹּבֶד סָגוּר

וּמְזַנֵּק שׁוּב

אֶל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.

*

כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ,

אֶל מְעַט הָאוֹרָה

אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ,

וְאַתָּה  –  שִׁנֶּיךָ לוֹטֵשׁ

אֶל רֹךְ-בְּשָׂרִי הַצָּהֹב;

וְלוּ בָּשָׂר זֶה עַל פְנֵי שָׂדֶה יֻשְׁלַךְ

וְעַיִט חָג מִמַּעַל לוֹ  –

עוֹד כַּפַּי נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ,

אֶל מְעַט הָאוֹרָה

אֲשֶׂר עוֹד לִי בְּעֵינֶיךָ.

1926

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

יעקב אחימאיר

זיקנה

ימי המגיפה חשפו הירהורים נוגים מאוד השוררים בחברה. דומה כי לא ניתנה תשומת הלב הראויה לדעות מיעוט המושמעות ברבים, החושפות היעדר רגשות חמלה כלפי קהיליית הקשישים, הזקנים, אצלנו. לא אחת, כאילו בחטף, כמעט בהיחבא, מסתננת אל השיח הפומבי על המגפה הנימה כי הזקנים הם לטורח על חלק נכבד באוכלוסייה אצלנו. הנה, ראו: הם "תופסים" את מיטותיהם של מאושפזים שטובים סיכוייהם להחלמה, אפילו לאריכות ימים. הרי נשמעה הדעה כי כדי להציל, לרפא, את בני שכבת הגיל הצעירה, מן הראוי "להקריב" את שכבת הזקנים. אולי הכוונה לבני 60 או 70, ויותר?

אכן, סוגייה מאוד מסובכת, קשה לפיתרון: מה לעשות באותו פלח אוכלוסייה, אשר מצבם של גופו ונפשו אינו כמצב השכבה הצעירה יותר? קשה להשתחרר מן המחשבה המציקה מאוד, כי הקריאה להיפטר מן הקשישים, נשמעת בקול ענות חלושה, אבל נשמעת.

פרופ' אבינועם רכס, לשעבר יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, מנמק את היעדר המחאה הבוטה נגד נטישת חייהם של הזקנים, בעיסוק הרצוף של הרופאים במאבק בקורונה. אך מה באשר לעתיד? אומר לנו פרופ' רכס: "אם תתקבל הדעה של רופאים המצדדים בהפחתת הטיפול כדי לזרז את מותם של זקנים, ייווצר מעגל קסמים שראשיתו בהמתת זקנים והמשכו בצעירים, כי אולי גם עליהם תוכל החברה לוותר." והוא מזהיר: "הוויתור על הזקנים, כמוהו כחריגה מערך קדושת החיים. מי שהטיף לרעיון נואל זה הוא, מן הסתם, רופא חסר עכבות."

וכיצד הם רואים את המדרון המשופע, שידרדר את הקשיש אלי קבר? כבר נמצאה הדרך החוקית להיעתר למשאלותיהם של חולים  חשוכי מרפא, לקצר את ימיהם, ובכך לחסוך גם מבני משפחותיהם את הסבל המתמשך. אם זו תהא משאלתם, כי אז תגיע השעה שבה תנותק להם הזרמת החמצן.

ומה יהא על קשישים, אלה שטובים סיכוייהם לאריכות ימים? הלוא הם ממש מפריעים, כביכול. הם תופסים את מקומותיהם של צעירים הנזקקים לטיפול רפואי. והם, לא לקו במחלה חשוכת מרפא. אולי ייאמר בחיוך מר: אם מדובר באוכלוסיית קשישים המאכלסת את צפון מערב ארה"ב הפתרון קל יותר, כי המרחק מאיזור זה למדינת הקרח, אלסקה, אינו כה גדול. כך גם קנדה. פתרון זה של הגליית הקשישים אל מותם בערבות הקרח, אינו ישים כאן בישראל. ישנן כמובן דרכים אחרות לסיים חיים.

הח"מ שכבר חצה את גיל 80, אינו מהרהר בסוגיה מוסרית זו בקרירות מפוכחת. מי שאמורים להרהר בסוגייה זו, של חריצת הפסק לחיים או למוות לאוכלוסיית הקשישים, הרופאים ואנשי ציבור, עדיין לא מרימים קול של מחאה. הסיבה, עיסוקם ללא הרף בבלימת הנגיף. אבל עת המחאה היא ממש עכשיו, כאשר הנושא "חם". ייתכן מאד כי הנושא עוד ממש יבער, כאשר יגדל מספרם של החולים, וייחשף החוסר במכונות הנשמה. ייתכן כי בנסיבות נוראות כאלה, תזדקר לה בפני הרופאים הדילמה האיומה שלא ניצבה בעוצמה כזאת בעבר: מי לחיים, ומי למוות.

לכן, בימים אלה טובים הסיכויים שנחוצה מחאה שתיפול על אוזניים כרויות. מחאה כזאת יכולה להישמע במרוצת הדיונים האין סופיים באולפנים. אגב, כבר היה משטר שרופאיו מיינו בני אדם, זקנים כצעירים, מי לחיים ומי למיתה. המיון ההוא נעשה, כידוע, ללא כל עכבות מוסריות. ולהבדיל: גם המחאה הנוכחית צריכה להישמע בקול, וללא עכבות.

יעקב אחימאיר

[הרשימה נדפסה לראשונה ב-29 במרס ב"ישראל היום"].

* * *

עמוס גלבוע

הכרעת גנץ – כורח המציאות

התוצר הטוב ביותר של הכרעה זאת, מעבר להקמת ממשלה סוף סוף, הוא סיום הסיוט של השותפות של רשימה ציונית עם רשימה לאומנית קיצונית פלסטינית  החותרת לקעקע את המדינה כמדינה יהודית – הרשימה המשותפת.

כל מי שעיניו בראשו הבין חיש מהרה שגנץ לא יוכל להרכיב ממשלה ולממש לבוחריו את ההבטחה הגדולה: לא יהיו בחירות רביעיות ובלי ביבי בבלפור.

הכל מתחיל מהעובדה הפשוטה (שניסו להשכיחה) שכחול לבן הפסידה ב-3 מנדטים בהתמודדות מול הליכוד, ונגמר בכך שהתחילה מלחמת עולם. בתחילה ניסו לייחסה לספין של ביבי, אך המציאות ניצחה. בנוסח – TO BE OR NOT TO BE ודומני ששאלות היסוד שעמדו במצב זה בפני גנץ ומפלגתו היו כאלו:

האם השנאה לאיש חשובה או שטובת המדינה חשובה יותר? האם הפרת הבטחת בחירות חשובה יותר מאשר הוצאת המדינה מהמשבר האיום בו היא נתונה, המפלג את העם ללא תקנה? האם בזמן מלחמה  ממשיכים בקרבות של עסקנים פוליטיים קטנים ומשאירים את המדינה ללא תקציב? האם מרבית הציבור ואלו שבחרו בי מתעניינים עכשיו בכתבי האישום של נתניהו ומשפטו, או בקיומם הפיזי והכלכלי? היכן אתרום יותר למדינה: בהיותי בתוך הממשלה, או מחוצה לה? מתי הסיכוי שלי להיות ראש ממשלה, ולהביא להוצאת נתניהו מבלפור גדול יותר: כשיש לי הסכם מובטח על כך, או כשאני ממשיך בקרבות פוליטיים והאפשרויות שאצליח להיות ראש ממשלה הן בחיק האלים?

אודה, כאשר גנץ הכריע, והקללות המסורתיות מילאו את האוויר, ישנתי טוב בלילה, לאחר לילות רבים של דאגה, מה עוד שבבוקר גיליתי שהדמוקרטיה שלנו לא מתה היא חיה ותוססת, סוף סוף כנראה תהיה לנו  ממשלה, אחרי 3 מערכות בחירות. למה היא צריכה להיות כזאת מנופחת? טירוף! אבל לפחות  יש ממשלה רחבה, שתרכיב קבינט למלחמה מתואמת בקורונה, עם מטה מקצועי שיגייס את כל משאבי המדינה למלחמה הזאת.

לדעתי התוצר החשוב ביותר של הכרעת גנץ (מעבר לעצם הקמת ממשלה) הוא שבאחת תם שיתוף הפעולה של מפלגה ציונית עם רשימה אנטי ישראלית, אנטישמית, לאומנית פלסטינאית קיצונית – שיעודה הוא לקעקע את מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמדינת העם היהודי. רעיון העיוועים של ממשלת מיעוט התלויה  ברשימה כזאת – ירד לחלוטין מהפרק. 

מעניין שגם כאשר היה די ברור שאין מספיק קולות אפילו לממשלת מיעוט, "המשותפת" היתה הכלי העיקרי של "כחול לבן" ליצירת רוב של 61 על מנת "לכבוש" את הכנסת, ולנסות להעביר חוקים שיזרקו לפח האשפה את רצונם של מיליוני בוחרים. עכשיו הם יהיו באופוזיציה, וצחוק הגורל – גם עם ליברמן.

ולעניין זה של אופוזיציה. במסגרת הניסיון "להלבין" חטאי "המשותפת" – הועלה הטיעון "המנצח": זאת גזענות להתנגד לשותפות עם "הרשימה". היא מייצגת 20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה והם זכאים לקחת חלק במערכות השלטון במדינה. בהתנגדות הגזענית להשתתפות ה"משותפת" בקואליציה מבחוץ, אתם שוללים את זכויותיהם האזרחיות של אותם אזרחים ערביים ומדכאים אותם.

זה הטיעון, והוא שגוי מיסודו. למה? האם  מפלגת העבודה היהודית, כאשר היא היתה שנים רבות באופוזיציה, ולא בקואליציה, האם נשללו הזכויות האזרחיות של מצביעיה? בוודאי שלא. אז למה נשמע הטיעון האבסורדי הזה לגבי "המשותפת" כשהיא באופוזיציה?

ולא רק זאת: לקואליציה לא נכנסת מפלגה שיעדה הוא לא להשתלב במדינה יהודית. אדרבא, תקום מפלגה ערבית שתחרוט על דגלה את המטרה: להשתלב במדינה יהודית תוך שמירה על תרבותנו ודתנו! זאת מפלגה שצריך לעודד הקמתה. לה בהחלט יהיה מקום בקואליציה, כמו גם מקום, בממשלה שתקום – לשר ערבי שאינו משתייך למפלגות "הרשימה".

עמוס גלבוע

* * *

שושנה ויג

תחושות

הַמִּלִּים חֲנוּקוֹת בִּקְנֵה הַוֶּשֶׁט

כְּמוֹ הַדְּמָעוֹת שֶׁסּוֹתְמוֹת אֶת אֲרֻבּוֹת הָעֵינַיִם

וְאוֹמְרִים שֶׁאֵלֶּה שֶׁנִּדְבָּקִים

מְאַבְּדִים אֶת חוּשׁ הַטַּעַם וְהֵרִיחַ

וְהָעוֹלָם עֲדַיִן מְמָאֵן לְהִשְׁתַּנּוֹת

כַּמָּה זְמַן צְרִיכִים לְהִסְתַּגֵּר

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

מָתַי נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה

כְּמוֹ מַחְשֵׁב תָּקוּעַ עַל restart

מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט

עוֹלָה תְּפִלַּת רְחוֹב

אֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים אֱלֹהַּ

צְחוֹק יַלְדוּת בְּבֵיתָם

בְּשִׁגְרַת יוֹמָם

הַיְּקוּם חִבֵּק

הֵשִׁיב אוֹתָם אֶל הוֹרֵיהֶם

סָגַר אֶת מַחְסְנֵי הַיְּלָדִים

אָטַם אֶת מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ

הַבָּתִּים הִתְמַלְּאוּ בָּנוּ

וְעַתָּה נַקְשִׁיב

לְשִׁירַת הַצִּפּוֹרִים

מֵהֶם נִלְמַד עַל הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים

וּלְאַחַר הַגַּל

נַתְחִיל לִנְשֹׁם

* * *

בן בן-ארי

כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת לְבַד

  כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת לְבַד

  אַךְ לֹא בּוֹדֵד

  הָעוֹלָם כֻּלּוֹ סְבִיבְךָ

  כָּל כָּךְ לוֹטֵף

  כָּל כָּךְ חוֹבֵק

  הָרוּחַ מְפִיחָה חַיִּים

  בַּבְּרוּאִים כֻּלָּם,

  גַּם בִּי.

  קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ חֲמִימוֹת

  מְאַזְּנוֹת הַכֹּל

  בְּהַרְמוֹנְיָה אֵינְסוֹפִית.

  כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת לְבַד

  וּלְעוֹלָם לֹא בּוֹדֵד.

  תּוֹדָה לְךָ אֵלִי,

  עַל כָּל פִּנָּה הַמְּאַפְשֶׁרֶת

  לִהְיוֹת לְבַד,

 אַךְ לֹא בּוֹדֵד.

* * *

יונתן גורל

תמיהה

הייתי ועודני אסקופה

לכל העליות

וכל עלייה

העמיסה חול וחצץ

לבניין הבית

ואֵי שם

בין הסדקים

שממית מסוקרנת

הסתכלה ובחנה

ולא היה לה דבר

מלבד תמיהה

תחינה

 עמיחי כתב "אני רוצה

למות על מיטתי..."

מיטה מצלצלת מיתה

יש מת בזמנו

יש לא בזמנו

תפילתי בזמני

 לא במגפה הסינית

את הסינים יש לסקול

ולשלוח לאבדון

גם אם הם

גדולים ואימתניים

ירחם המרחם

על המצומקים מצוררים

ללא קול או שומע

בגלגל הימים

* * *

עקיבא נוף

הנה ימים באים

יבואו גם יבואו

ימים טובים כמו פעם,

נצא מתוך התוהו.

נחזור  אל טיב הטעם

של יציבות ורוֹגָע

של חופש התנועה,

ושוב נחזור, נָחוֹגָה

חיבוק, בלי רתיעה;

לא עוד גומָץ, לא עוד מרפֵּק,

נוכל לשוב להתרפק,

נחזור לבוא שוב בקהל,

וקץ לסֶגר מבוהל.

וכשנצא מתוך הבוֹר

של מגפה, זכור ניזכור,

כמה יפים הם החיים

בזכות פרטים שגרתיים.

* * *

חיימקה שפינוזה

הציפורים שרות באביב 2020

העלים נושרים מהעץ

באביב

והעץ ממשיך לא ללכת

כמו תמיד

אבל הוא חַי חַי חַי

עם ישראל חַי –

יען כּוּל חַרַא קוּדַמַכְּ

כי כל החרא עדיין לפניך

באביב

אבל המנגינה אבל המנגינה

לעולם נשארת

* * *

אורי הייטנר

1. נכשל "במבחן ארדואן"

במסע תעמולת הבחירות של כחול לבן, נתניהו הושווה לארדואן. מה היתה מהות ההשוואה הזאת? בטורקיה מתנהלות בחירות ומתנהלים משאלי עם. איש אינו חולק על כך שארדואן נבחר בידי הרוב, הוא נערץ על רוב העם הטורקי והוא בהחלט מבטא את רצון הרוב. מה הבעייה בכך?

הבעייה היא שדמוקרטיה אינה רק רצון הרוב. העובדה שהרוב מאמין במנהיג חזק והוא נבחר שוב ושוב ומשנה את החוקה כרצונו בהצבעות רוב – אין פירושה שכך נוהגת דמוקרטיה. רצון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך אינו תנאי מספיק. אין דמוקרטיה ללא שלטון החוק והכפיפות לחוק, ללא הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ושאין בה הסכמיות, מו"מ ופשרות. דמוקרטיה אינה מתן רישיון לרוב למחוק את המיעוט.

הליכוד נשא ברמה את עובדת היותו רוב, כהצדקה לניסיונות חקיקה שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את העמדתו לדין. אמירות כמו "מי הם השופטים / פרקליטים שאף אחד לא בחר, שישפטו את נתניהו שרוב העם בחר בו," או "העם אמר דברו, ולכן נתניהו זכאי," שנשמעו מעל כל במה איימו על הדמוקרטיה. נתניהו ניסה לנצל את הרוב להעברת החוק הצרפתי, שנועד להעמידו מעל החוק (וללא הגבלת קדנציות כמקובל בצרפת) ועוד שורה של חוקים ברוח זו. הניסיונות לא צלחו בשל התנגדות כחלון. החשש הכבד היה מפני הבאות. חשש, שאם נתניהו יזכה ברוב, מיד יחוקק חוק התגברות רדיקלי, על פיו הרוב האוטומטי של הממשלה יוכל לבטל כל החלטת בג"ץ, כלומר מחיקת בג"ץ ורמיסת יכולת המיעוט להתגונן מפני שרירות השלטון. ואח"כ חקיקה שתאפשר לנתניהו להימלט מאימת הדין ובחירת שופטי בית המשפט העליון בידי הכנסת, כלומר שהרוב האוטומטי יבחר את השופטים, ולמעשה יכפיף את בית המשפט העליון לכנסת שנשלטת בידי הממשלה.

נגד אלה נלחמה כחול לבן. כיוון שלא היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב – החשש לא התאמת. גם לכחול לבן לא היה רוב אמיתי, רוב פוזיטיבי שיכול להקים ממשלה, אלא רק רוב לעומתי נגד נתניהו. וכיצד היא נהגה? בדיוק בדרך שמפניה היא הזהירה.

היא ניסתה לנצל את הרוב לשינוי חוקי יסוד בחקיקת בזק, ב"כנסת-מעבר", באין ממשלה נבחרת, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שהיתה מובילה לסיבוב בחירות רביעי, והכוונה היתה לסכל את יכולתו של נתניהו להיבחר, למרות תמיכת כמעט מחצית העם בשלוש מערכות בחירות. לשם כך היא ניסתה להחליף במחטף בזק את יו"ר הכנסת ללא הסכמה על סדר היום. היא ניסתה לקבוע באופן חד-צדדי, ללא הידברות ובלי לנסות להגיע להסכמות, את הרכב הוועדות. וכל זאת, בעיצומה של שעת חירום, המחייבת את אחדות השורות.

במקום להציג אלטרנטיבה ממלכתית של דמוקרטיה הסכמית, היא העבירה לציבור מסר שהדמוקרטיה הרובנית-כוחנית-דורסנית, שבה הרוב לוקח את כל הקופה, היא הדרך הנכונה, ובלבד שהיא תשרת את "הצד הנכון".

טוב שבני גנץ התעשת, עצר את המהלך וקיבל את ההחלטה המשרתת את האינטרס הלאומי.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

[אהוד: לפני שאתה מטיף מוסר לנתניהו, שלדעתך ניסה ללכת בעקבות ארדואן, וזאת אתה ממשיך לעשות גם בעצם ימי מגיפת הקורונה האלה – כדאי היה אולי שקודם כל תכה על חטאיך בהערצת האלילים שלך לבוגי יעלון, שאותו ראית כמתאים ביותר להיות ראש הממשלה (במקום נתניהו) וקיווית להיות ח"כ ברשימתו, ואולי ראוי היה שגם תתנצל על הדברים הקשים והיהירים שכתבת על נתניהו – וגם על עוד דברים שכתבת ברוח-עיוועים זו – ואשר אתה מעדיף לשכוח ולהשכיח. אבל נדמה לי כי, שלא כקוראי "ידיעות" – קוראי המכתב העיתי זוכרים ואינם שוכחים את דבריך – ולכן חלקם אולי כבר לא מתייחס ברצינות רבה לפובליציסטיקה שלך].

2. צרור הערות 1.4.20

* דרך ארץ – הסיעה החדשה שקמה בכנסת, בשעה טובה, סיעתם של יועז הנדל וצביקה האוזר, נקראת: דרך ארץ. סיעת דרך ארץ תהיה לתנועה ולמפלגה. זו תנועה שיש לה דרך. הדרך שבשמה הצטרפנו לתל"ם, ובה דבקנו כאשר תל"ם סטתה מהתלם, ערקה מן הדרך. זו תנועתם של מי שדבקו בערכים ובעקרונות ולא במסגרת ובמנהיג.

זו תנועה של אהבת הארץ. תנועה המאמינה בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל. זה בסיס הציונות. פקפוק בזכותנו על חלק כלשהו בארץ ישראל, שומט את הקרקע מזכות קיומה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אין זה אומר שעלינו לממש את זכותנו במלואה בעיוורון, בלי התחשבות בגורמים ריאליים כמו האיום הדמוגרפי. יש מקום לפשרה טריטוריאלית שתבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. אך כל ויתור יוצא מנקודת הנחה שאיננו כובשים בארצנו, אלא אנו מוותרים על מה ששלנו בדין, למען האינטרס הלאומי הציוני. מנקודת מוצא זו, ברור שאין מקום לנסיגה מאזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי של ישראל, אלא יש להחיל על אזורים אלה את הריבונות הישראלית וליישב אותם ביהודים.

זו תנועה של דרך ארץ. דרך ארץ במובן של ממלכתיות, של כבוד למוסדות המדינה, של מדינת חוק ושוויון בפני החוק, של דוגמה אישית, של טוהר מידות, של יושרה, של ניקיון כפיים, של מוסר ציבורי, של טוהר הנשק, של מוסר לחימה, של שאיפה לאחדות ישראל, ללכידות חברתית, לערבות הדדית ולחוסן לאומי. דרך ארץ, במובן שאהבת ארץ ישראל אינה מצדיקה העלמת עין משחיתות, אינה מצדיקה גזענות או לגיטימציה לגזענות, אינה מצדיקה פשעי מלחמה, התעמרות בערבים, שנאת זרים ולאומנות. דרך ארץ במובן של סלידה מפולחן אישיות והכרה בכך שתפקידו של מנהיג הוא לשרת את המדינה ולא לשלוט בה, ועליו להיות כפוף לחוק כמו כל אזרח, ולהעניק דוגמה אישית לכל האזרחים. דרך ארץ במובן של דמוקרטיה הסכמית ולא רובנית כוחנית; דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ולא כיפוף ידיים כוחני של הרשויות. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ," נאמר בפרקי אבות. יפה אהבת ארץ ישראל עם דרך ארץ. 

בבניינה של תנועת דרך ארץ יופקו הלקחים ממה שקרה לתל"ם, ובראש ובראשונה – הצורך להקים מפלגה דמוקרטית, עם מוסדות, ששליחי המפלגה כפופים להם ולהחלטותיהם, ולא מפלגת מנהיג שעל פיו יישק דבר.

(הערה – כל שכתבתי כאן אינו מצע של מפלגה ואינו מחייב אלא אותי ונכתב מהגיגי ליבי. אני מאמין ומשוכנע שזו הדרך שתנועת דרך ארץ תלך בה).

* התרגיל המסריח – עופר שלח התגאה, בזחיחותו היהירה, שהם עשו את "תרגיל המאה" שכלא את יועז הנדל וצביקה האוזר ביש עתיד-תל"ם. נו, הם הצליחו כפי שהצליחו בכל התעלולים שלהם – ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי-ישראלית, תעלולי החקיקה בכנסת, הפארסה של "הקפאת המצב ותמיכה מבחוץ בנושא הקורונה בממשלת מעבר לחצי שנה" וכו' וכו' וכו'. תמיד הוא סבור שכל השחקנים במגרש ירקדו על פי החליל שלו, והתסריטים הפנטזיונריים שלו יתממשו, ותמיד נוחל מפלה.

* סנונית ראשונה? – ח"כ תמנו שטה הודיעה על עזיבת יש עתיד ומעבר לכחול לבן, בשל תמיכתה בממשלת אחדות לאומית, אותה הביעה לכל אורך הדרך. האם היא רק סנונית ראשונה? אני יודע באופן אישי שהיא אינה יחידה שזו עמדתה. אני מקווה שגם אחרים שזו עמדתם יהיו אמיצים וינהגו כמוה.

* נאמנות למדינה – ח"כ מיש עתיד, שלא אנקוב בשמו, אומר בשיחות פרטיות שהוא תומך בהחלטתו של בני גנץ, כי ממשלת אחדות היא הדבר הנכון למדינת ישראל בשעה זו. אבל הוא לא יפרוש מיש עתיד, כי הוא רואה בנאמנות למפלגה שבשמה הוא נבחר לכנסת אקט מוסרי.

ואני תמה. הרי אותו ח"כ אלמוני, שלא אנקוב בשמו, חינך דורות של לוחמים, כמג"ד בצנחנים, כמפקד בית הספר לקצינים, כקצין חינוך ראשי וכראש אכ"א, למסירות למדינה ולנכונות להקרבה למען המדינה. איך זה שהוא מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות למדינה, ועוד מצדיק זאת בשם המוסר?

* יש לעם היהודי רק מדינה אחת – ח"כ ר'דיר מריח מכחול לבן הודיעה על התנגדותה לממשלת האחדות. אם זו עמדתה, אין לי טענות אליה. מרגע שחל פילוג בכחול לבן, יש לאפשר לכל ח"כ את הבחירה שלו. יועז הנדל וצביקה האוזר עזבו את תל"ם, תמנו שאטה עזבה את יש עתיד, ואני מקווה שחברים נוספים ביש עתיד שתומכים בממשלת האחדות ילכו בעקבותיה, ובאותה מידה זכותה של מריח לנהוג על פי מצפונה.

הבעיה שלי היא עם הנימוק שלה. היא אמרה שאינה מוכנה לשבת תחת "ראש ממשלת הגזענות וחוק הלאום." בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס, דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזיים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום.

בדברי תשובתו הבהיר גנץ שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצידו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, המקבע בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* על מה התפלגה כחול לבן – כחול לבן התפרקה כי לפיד ויעלון נכנסו לאובססיה ששיבשה את סדר העדיפויות שלהם. איני חושב שאני סולד מנתניהו פחות מהם, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה יש להכיר בכך שחצי עם דבק בנתניהו, ואין לנו לא יכולת ולא רצון להחליף את העם. חייבים לצאת מהמשבר הזה וניתן לעשות זאת רק בממשלת אחדות לאומית ולא לגרור את החברה הישראלית לעוד ועוד סבבי בחירות. עדיף לעשות זאת במצב שבו אין לנתניהו 61 מנדטים ויכולת לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, ולעמוד כתנאי על תיק המשפטים. זאת דעתי בלי קשר לקורונה, ובעקבות משבר הקורונה – על אחת כמה וכמה. זו המשמעות של ממלכתיות ואחריות לאומית.

לצערי, לפיד ויעלון בחרו בדרך אחרת, שעלולה היתה לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה,  ופירקו את כחול לבן. חבל.

* בורח מאחריות – יאיר לפיד מיתמם וטוען שמי שיזם את רעיון ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת היה גנץ והוא "רק הסכים". שקר וכזב! אין לי מילה וחצי מילה להגנת הליכתו של גנץ בתוואי הזה, ובסופו של דבר הוא העומד בראש והנושא באחריות. אך היוזם, התופר, השדכן, המוציא והמביא; מי שחתר לכך כשכולם עוד התנגדו לרעיון ההזוי, הוא עופר שלח, מקורבו של לפיד. וב"קוקפיט" היה זה לפיד הראשון שאימץ את הרעיון ודחף אותו. עכשיו, אחרי הכישלון, הוא בורח מאחריות ומטיל אותה על גנץ.

איש קטן.

גנץ לפחות הפיק לקחים, ואחרי שהאופציה המזוויעה הזאת ירדה מן הפרק הוא בחר באחדות. לפיד בחר באנרכיה.

* אופוזיציה פטריוטית – יש בי כעס רב על יאיר לפיד. על כך שלא נכנס תחת האלונקה לשילוב ידיים בהנהגת מדינת ישראל בעת משבר. על כך שפירק את כחול לבן. על כך שהפך מפלגת מרכז מהגורם המחבר והמגשר בין חלקי העם – לגורם קיצוני המעמיק את השסע בעם. על כך שנתן ידו ללגיטימציה למפלגה לאומנית קנאית אנטי ישראלית שהוא עצמו העניק לה את הכינוי המדויק "הזועביז". על התרגיל המסריח שנועד לכלוא בפלג שלו את חברי הכנסת האוזר והנדל – הח"כים ההגונים והאמיצים שדבקו בדרך הממלכתיות הציונית. על יצירת הפאניקה השקרית על "הפיכה נגד הדמוקרטיה" וזריעת דמורליזציה בציבור בשעת חירום.

אבל אני רוצה לראות גם את הצד החיובי של המטבע. אופוזיציה חזקה היא כלי חיוני בדמוקרטיה. ויאיר לפיד עשה מעשה חשוב בקביעת דמותה של האופוזיציה בשנים הבאות. אלמלא הצעד שלו, ראש האופוזיציה היה איימן עודה. כאשר נשיא זר היה מגיע לישראל, על פי הפרוטוקול היה עליו לפגוש את ראש האופוזיציה. במקום שנפגין בפניו את הקונצנזוס הלאומי שמעבר למחלוקות, הקונצנזוס היה נשמע באוזניו כצד אחד בוויכוח הישראלי והצד השני, הלגיטימי, היה עמדת האוייב, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, באפרטהייד, בגזענות וכו' וכו' וכו'. אם הנשיא הזר היה מוזמן לנאום בכנסת – לצד נאומו של ראש ממשלת ישראל היה נשמע נאומו של ראש האופוזיציה-למדינה. הוא היה נואם באירועים ממלכתיים ומחרב אותם בנאומים אנטי ישראליים לאומנים. אחת לחודש ראש הממשלה היה צריך לזמן אותו לעדכון ביטחוני. אמנם אני סומך על אחריותם של נתניהו וגנץ, שהיו מקפידים לדווח לו רק על מה שהוא יכול לקרוא בעצמו בעיתון, אך עצם הצורך לתמרן כדי לכבד את לשון החוק, גם אם לא את רוחו, מעיד על הבעייתיות שבמצב.  

ראש האופוזיציה בישראל צריך להיות ציוני פטריוט. יאיר לפיד הבטיח שכך אכן יהיה.

* מתקפת המתבכיינים – שני הבנימינים, נתניהו וגנץ, עומדים תחת מתקפה חריפה של קנאי השמאל/ימין, בשל הפשרות של כל צד בהקמת ממשלת אחדות. שניהם ראויים לשבח על גילוי של מנהיגות ואומץ בשעת משבר והעדפת האינטרס הממלכתי, הישראלי, הציוני, על אינטרסים כיתתיים, מפלגתיים עסקניים. ימשיכו העסקנים והקנאים להתבכיין. רוב העם תומך במהלך שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* ממשלה מנופחת – אין הצדקה לכך שהממשלה תמנה 30 שלושים שרים, ואולי אפילו יותר. ברור שממשלה רחבה פריטטית תהיה גדולה יותר מממשלה רגילה, אבל לא עד כדי כך. הסיבה לניפוח הממשלה היא הרצון לא לפגוע במעמדם של שרי הליכוד וגוש הימין ולהפוך אותם לח"כים מן השורה. נתניהו יכול לגלות מנהיגות, ולהבהיר לשריו שבמציאות הקיימת עליהם לוותר, ולהקים ממשלה של 20-22 שרים.

ישראל נמצאת במצב חירום כלכלי, שימשך גם אחרי המגיפה. אזרחים רבים יצאו לחל"ת ולא ברור כמה מהם יחזרו לעבודה. במצב כזה אין הצדקה לבזבוז של מאות מיליוני שקלים. ויותר משמפריע לי עצם הבזבוז, הבעייה היא העדר דוגמה אישית לציבור.

* בעד אדלשטיין – במושב הפתיחה של הכנסת ה-21, לאחר סיבוב הבחירות הראשון, הצביעה סיעת כחול לבן בעד כהונה נוספת ליולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת. איך רשימה המתחרה על השלטון מוותרת כך בקלות על התפקיד? היתה זו ראיה ממלכתית; הכרה בכך שאדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, שלא פעם פעל בממלכתיות והגן על הכנסת ועל הדמוקרטיה מפני פגיעתו הרעה של נתניהו, תוך שהוא הסתכן במסעות הסתה וביוש (שיימינג) נגדו, מצד תעשיית ההסתה של נתניהו ולמסעות שנאה של "הבייס". צריך אומץ לב ויושרה נדירים כדי לבצע את הפעולות שאדלשטיין עשה, בסביבה הליכודית.

גם במחלוקת עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-23 אדלשטיין צדק ברוב טענותיו ומעשיו. אכן, כחול לבן שברה את הכלים וניצלה את הרוב המקרי שהיה לה, שלא היה לו כל בסיס פוזיטיבי משותף, לדורסנות רובנית כוחנית, במקום שבו נדרשת פוליטיקה הסכמית והידברות מכובדת. הוא צדק בביקורתו על פניית ח"כים לבג"ץ וגם בטענותיו נגד פסיקת בג"ץ. הוא טעה טעות חמורה כאשר לא כיבד ולא מילא את פסיקת בג"ץ. כיו"ר הכנסת עליו לשמש דוגמה אישית לכיבוד פסיקות בית המשפט. אדרבא, היה עליו להסביר בנאומו בכנסת מדוע הוא נגד פסק הדין ולהבהיר מדוע הוא מכבד אותו, כפי שנדרש מכל אזרח.

על אף האקורד הצורם הזה, אני מעדיף לשפוט את אדלשטיין על פי שבע שנות כהונתו. צר לי שהוא לא ישמש כיו"ר הכנסת. צר לי שבני גנץ תבע שהליכוד ימנה אדם אחר. קשה לי לראות עוד ח"כ מהליכוד שינהג בממלכתיות כמו אדלשטיין. אני משער שנוח היה לנתניהו להיענות לדרישה הזאת, מתוך תאוות נקם באדלשטיין ורצון למנות יס-מן לתפקיד (ואם נכונה הידיעה שנתניהו מתכוון למנות לתפקיד את יריב לוין, הוא התגלמות היס-מן של נתניהו). ובמיוחד חבל לי, שכחול לבן ויתרה על דרישתה לתיק הבריאות תמורת קבלת דרישתה להחליף את אדלשטיין. מן הראוי היה שכחול לבן תעמוד על קבלת תיק הבריאות. כחול לבן הציגה במקום מרכזי בקמפיין הבחירות שלה את המצב הקשה של מערכת הבריאות (למרבה הצער הקמפיין הזה לא תפס גובה ולא עורר עניין ציבורי). גנץ אמר שבממשלתו תיק הבריאות יישאר בידי כחול לבן. בוודאי שהיום, בממשלת חירום שקמה על רקע של משבר רפואי, מן הראוי היה שכחול לבן תקבל את התיק הזה.

* בעייה לנתניהו – כחול לבן ויתרה על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות. אני מעריך שנתניהו ידחה את ההצעה, כי לא ירצה לשדרג בכיר מהליכוד לתפקיד שר החוץ.

* ריבונות בהסכמה לאומית רחבה – על פי ההדלפות מן המו"מ הקואליציוני (שאין לי כלים לדעת את רמת אמינותם) אחד מסלעי המחלוקת בין הליכוד לכחול לבן הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. אין כל סיבה למחלוקת בנושא זה. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תוכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תיכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אפשר להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות. אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

ואם גנץ מתעקש לא להסכים מראש לריבונות על הבקעה, אפשר להתפשר על כך שהקואליציה תעניק לחבריה חופש הצבעה בנושא. 

* מחיר הסרבנות – על אף תמיכתי החד-משמעית בממשלת האחדות הלאומית, אני מודה שכואב לי לראות את נתניהו שב ונשבע אמונים כראש הממשלה, הגם שהפעם עם מועד תפוגה המעוגן בחוק. במציאות הפוליטית שנוצרה אחרי שלושת סיבובי הבחירות ובעיקר בעיצומו של משבר הקורונה, לא היתה אפשרות אחרת, אך נתניהו אינו ראוי להיות מנהיג לאומי, הן בשל כתבי האישום נגדו ובמיוחד בשל המסע שניהל נגד מדינת החוק.

זה יכול היה להיות אחרת. אלמלא הסרבנות, העקשנות, היהירות, משחק הדובוני לא-לא של כחול לבן אחרי הסיבוב השני; אילו נענתה כחול לבן למתווה הנשיא ולהצעה שקיבלה מהליכוד, שעל פיה הרוטציה תבוצע אחרי חמישה חודשים, היום בני גנץ היה נשבע אמונים כראש הממשלה. וכבר חמישה חודשים היה לנו שר משפטים ראוי לשמו.

* אפילו גדעון לוי – לא ייאמן, אבל אפילו גדעון לוי (!) תומך בהקמת ממשלת האחדות ומגדיר את הכרעתו של בני גנץ – אמיצה. הוא כתב זאת לראשונה לפני כשבוע והשבוע – בשנית. ציטוט: "איש לא הציג תסריט אפשרי טוב יותר, זולת המשך מאבק השיירות, שהיו נוסעות ונוסעות לשום מקום. תחושת המחאה נעימה מאוד, אבל המחאה הזאת ריקה: היא עוסקת רק בעניין אחד, והוא אינו רלוונטי עכשיו."

ועוד דבר מעניין שהוא כתב, הוא שאף מאמר של גט כריתות מן הציונות לא עורר עליו זעם כמו מאמרו מהשבוע שעבר בעד ממשלת אחדות למאבק בקורונה.

אגב, הוא בפירוש כותב ש"ממשלה יהודית ערבית" היא "ממשלת החלומות". הוא פשוט מבין שזאת הממשלה היחידה האפשרית, והאלטרנטיבה היא שבשיא המאבק בקורונה לא תהיה כאן אף ממשלה. או במילים אחרות – אנרכיה. מי שטוענים שיש חלופה – עושים שקר בנפשם.

* הקונספירציה החדשה – אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמאמינים לתאוריית הקונספירציה הפנטסטית על פיה מגפת הקורונה היא לוחמה ביולוגית של הסינים נגד המערב.

נו, מה כבר אפשר לענות לאותם אנשים?

"על סמך מה אתה שולל את התאוריה הזאת בכזאת נחרצות?" הם שואלים אותי. "יש לך הוכחה שזה לא נכון?" כאילו חובת ההוכחה אינה על הקונספירטורים אלא על שוללי הפנטזיה.

וכשאני מזכיר להם שאיראן טוענת שהיישות הציונית הפיצה את הנגיף, ואירגונים אנטישמיים בארה"ב מאשימים את היהודים, הם משיבים בעלבון: "איך אתה משווה?"

* בלי להיפרד – ליבי ליבי לאנשים שבני משפחותיהם נפטרו בתקופה הקשה הזו. לפני כחצי שנה אבא שלי הלך לעולמו. כמה חשוב היה לנו להיות עימו ברגעיו האחרונים, להיפרד ממנו. אבל הרי לא היינו מתקרבים אליו ואל בת הזוג שלו הזקנים ומסכנים אותם במצב הזה. כמה חשובה היתה לנו ההלוויה המכובדת. והיום ההלוויות הן תחת מגבלות קשות כל כך. השבעה היא חוויית חיים עוצמתית, שקשה לתאר אותה. אין דרך נחמה טובה ממנה; המפגש הזה עם כל כך הרבה אנשים, חברים, בני משפחה, מוקירי זכרו של המנוח. קשה לי לתאר התמודדות עם האובדן ללא השבעה. ומי שמאבדים את יקיריהם בימים אלה, אינם זוכים לחוות את השבעה. אני שמח שאבא שלי זכה למות לפני הימים הנוראים הללו.

* ביד הלשון צור נתן - אנו ממשיכים בסדרת היישובים עם המילה צור, והפעם – צור נתן. צור נתן הוא מושב שיתופי קטן של תנועת משקי חירות בית"ר במועצה האזורית דרום השרון. היישוב החל את דרכו כהיאחזות נח"ל שעלתה לקרקע ב-1966 סמוך לגבול הישן, הקו הירוק. ההיאחזות הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פירצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ אייל בדרום למושב שער אפרים, שהיתה מועדת לפורענות ולחדירת מחבלים מהשומרון. היישוב אוזרח כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר.

היישוב קרוי על שמו של נתן סימונס (שמעון) מקנדה. מיהו אותו נתן סימונס? כל מה שאני יודע עליו הוא שצור נתן קרוי על שמו. וכנראה שזה גם מה שגוגל יודע עליו וכן "מקורות יודעי דבר" שפניתי לעזרתם.

אורי הייטנר

* * *

דורון גיסין, אהוד בן עזר

מכתב משפחתי, ולתולדות אהרון

 השלום לך ולשלך אודי – "זקן השבט", ימים משונים עוברים עלינו ופרט להרבה זמן פנוי אין במה לעסוק. משכך הם פני הדברים ומקלדת המחשב מהווה מפלט, מצאתי עצמי מהרהר בתולדות משפחתנו – משפחת ראב בן עזר לדורותיה.

כתוצאה משנית לבקשת חבר לעזור לו באיסוף חומר, הגעתי לנושא של העיר סלוניקי שביוון. היד משכה מבלי לחשוב אל תולדות החכם צבי הירש ,"אשכנזי" שרכש את תלמודו בעיר זו ובה עוצבה דמותו כאיש ללא פשרות בנושא המאבק בחסידי שבתי צבי שתורתו על דחיקת הקץ שבתה את מוחם של רבים בעם. לא כאן המקום ולא הזמן לחפור ולהעמיק בתולדותיו באשר בני משפחתו אחריו מעניינים אותי יותר.

בנו יעקב עמדן (אחד מתוך שישה עשר שנולדו לאביו) המשיך ואף שכלל את תלמודו ותורתו והיה מן הדמויות הבולטות במלחמת השבתאות, בין כל האתרים שביקרתי בהם פעם ראשונה הגעתי לאתר שמפרט מציאתה של מצבה תחתיה קבור נכדו של החכם צבי. זה שייך כבר לשבט גדול ומפואר בתולדות יהדות אירופה – שבט ברלין או ברלינר.

בין יתר הדברים המוזכרים יש התייחסות לעליית חלק מילדי יעב"ץ (יעקב עמדין בן צבי) להתיישבות בארץ ישראל. בערך באותה עת שמים פניהם לעלייה כאלף יהודים בהנהגת ר' יהודה החסיד. משנתפרדה החבילה, עם מותו של ר' יהודה ארבעה ימים אחרי הגיעו לירושלים, מצאו חלקם מקום בעיר חברון. בני משפחת ברלינר וביניהם גם בן למשפחת שלנק הגרמנית התערו ומצאו להם מקום בחברון. בני משפחת שלנק מתגאים בהתייחסותם לתלמידי "החתם סופר" מפרסבורג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה].

רוצה הגורל והמשפחות מוצאות עצמן מתערבבות אחת בשנייה וכאן יש לשמות הנפשות משמעות רבה. יוחנן צבי הירש חיים שלנק נושא לאישה בחברון את אסתר מיכלא לבית ברלינר. בנם יהושע משה אלחנן שלנק נולד ב-1857  ונפטר בחודש מרץ 1937  בירושלים. יהושע זה היה נשוי בחייו שלוש פעמים ואחת מבנותיו היא רבקה שלנק, שנישאה לברוך בן עזר ראב מפתח-תקווה. לפי חשבון הדורות ובהתייחס למנהג להינשא בגיל שמונה-עשרה (אצל הגברים), אכן רבקה שלנק בן עזר היא דור שישי לילידי ארץ ישראל. במשפחתה העניפה והמסועפת רבנים, גאונים, ראשי ישיבות, (ישיבת פרסבורג), שיבת החת"ם סופר – ממייסדי שושלת סופר, סלומון ובין היתר גם משפחתו של מרטין בובר, ומשפחת ריבלין. ואם החשבון נכון, נכדיי ונכדותיי הם צאצאי הדור העשירי לילידי הארץ הזו – בה בימים נוראים אלה נכדתי ים חדד בוגרת קורס חובשים קרביים בצה"ל ניצבת בחזית המאבק ב"נושאי העטרה" ומשמשת כמאתרת ובודקת נדבקים במחלה.  ועל זאת נאמר שעדיין לא נתכנו עלילות.

שלך

דורון גיסין

לדורון היקר,

הנה קטע מתוך דברים שאמרתי באזכרה לדודך אהרון בן עזר, בנם של ברוך ורבקה, בשנת 1995 באזכרה שנערכה בבית התאחדות האיכרים בתל-אביב [שכבר אינו קיים בור שכזה], וגם הבאתי אותם בחוברת שהוצאתי לזיכרו.

[אגב, בשנת 2021, בעוד כשנה, תימלאנה 100 שנים למותו של אבשלום גיסין (שהיה בן-דוד של אביך אברהם גיסין) – אבשלום נהרג במלחמת ההגנה על פתח-תקווה במאורעות מאי 1921, כאשר שכניה הערבים של המושבה, משבט אבו-קישק בצפון ועד אנשי יהודיה בדרום, ניסו לבזוז ולהחריב אותה].

שלך

אודי

אהוד: ...פתחתי את תדהר כי ידעתי שאהרון בן עזר, למרות הייחוס שלו מצד משפחת ראב בן עזר שעלתה לארץ-ישראל ב-1875 [או ב-1876] – ייחוסו הרבה יותר גדול דווקא מצד אימא שלו, רבקה שלאנק. היא היתה מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגד ספיחי השבתאות. מוצאה של משפחת שלאנק הוא דבר מאוד-מאוד מעניין, כי לפני כמה שנים עלתה איזו תיאוריה של חוקר בשם מורגנשטרן שאמר כי ב-1840, היא שנת ת"ר, היתה ביישוב הישן בארץ-ישראל איזו התעוררות שבתאית, משיחית, לגאולת הארץ.

והנה דווקא המשפחה הזו, משפחת שלאנק, שהם בהחלט חלק מהיישוב הישן – ואני מיד אעמוד על כך, כיצד אהרון מיזג באישיותו את שני הכיוונים האלה – המשפחה הזו היא ממוצא של אנטי שבתאים ואנטי משיחיים מן המובהקים ביותר.

נכדו של ר' יעקב עמדן, חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. זאת אומרת שמצד אימו, משפחתו של אהרון נמצאת בארץ מ-1832. סבו היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים.

אהרון, כמו ברוך אביו, היה בו מהסמל של הצבר. ברוך היה הבן הזכר הראשון שנולד בפתח-תקווה. היה בברוך הקסם והיופי של הצבר מהדור הראשון שנולד במושבות, ובאהרון השתמרו היופי והעסיסיות הללו של הצבריות. ואתם יודעים שיש ויכוח היסטורי על ראשיתה של פתח-תקווה – אם היא מהיישוב הישן או מהעלייה הראשונה או מראשית העלייה הראשונה – והנה במקורותיו של אהרון שני הזרמים האלה נפגשו. מצד אחד שלאנק, שזוהי באמת משפחה מן היישוב הישן בירושלים; מהצד השני ראב, שעלו שנים אחדות בלבד לפני ההתחלה הרשמית של העלייה הראשונה, ובעצם הם כבר ראשית העלייה הראשונה. ושני המקורות הללו מחוברים בו, אם כי אהרון אין לו שום זיקה ושום קשר לא ליישוב הישן ולא לקרובים ממשפחת שיינברגר, סבתו, שחיים עדיין בירושלים, אלא הוא כולו שייך לחדש.

* * *

מנחם רהט

אמרנו לכם!

מתיישבי יו"ש הוזהרו שמתן קולם לנתניהו יאפשר לו למכור את הצבעתם לשמאל, אבל העדיפו לדבוק בו ברוח תסמונת האישה המוכה, והתוצאה: התיקים הכי מכריעים לגבי עתיד ההתיישבות נמסרו לכחול לבן, החשודים בחתירה לחנק ההתיישבות. ועוד כמה מילים חשובות בהקשר עלילת דיר יאסין

לא לחינם טרחו 24 אירגונים בימין להקים ברית אד-הוק 'לא תשכח ימיני', שנועדה לדרוש מראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו שלא להזניח את עמדות הימין, כפי שהובטחו ערב הבחירות. המהלכים להקמת ממשלת נתניהו-גנץ הדליקו אצלם את כל האורות האדומים, מחמת החשש – שהולך ומתממש – שראש המחנה הלאומי בנימין נתניהו יסגיר לידי גנץ, לשם הקמת הממשלה, את כל עקרונות המחנה הלאומי, שיהפכו שוב – כפי שהפכו בעבר – לעפרא דארעא.

אותם אירגוני ימין מציינים במינשר, כי הם תומכים בהקמת ממשלת האחדות, "אולם רק מתוך עמידה על הקווים האדומים של ערכי הבסיס של המחנה הלאומי... מהלכים שלא יעמדו בתנאים הבסיסיים, לא יזכו לאמון הציבור הלאומי... ויבואו לידי ביטוי בעת בחירות עתידיות."

המינשר של אותם אירגונים, החוששים מפני השמאלתה של ממשלת נתניהו-גנץ, בבחינת 'הצבעת ימין קיבלת שמאל', אינו כולל את כל מי שצריך להיות הכי מודאג מקווי האופי המתפתחים של ממשלת האחדות החדשה. הכוונה כמובן למתיישבים עצמם, שלומדים מן ההדלפות מחדרי המשא ומתן, כי גנץ וחבורתו מתנגדים בתוקף עד כדי עמידה על הרגליים האחוריות, לכוונת נתניהו ליישם – האמנם זו כוונתו? או שמא היה זה רק מס שפתיים ערב הבחירות? – את התחייבותו להטיל את ריבונות ישראל על ההתיישבות ועל בקעת הירדן.

סוגיית הריבונות, לפחות ביישובי יו"ש ובבקעת הירדן, היא ציפור הנפש של המתיישבים עצמם. הם מעוניינים, כמובן, לזכות סוף סוף במעמד של אזרחים סוג א', ולא להיות – עד עצם היום הזה, 53 אחרי שיחרור יו"ש – אזרחי דרג ב', שאינם זכאים למרבה האבסורד לסל הזכויות המובטח לכל אזרח ישראלי שמעבר-מזה של הקו הירוק. השוויון קיים רק בחובות: הם משלמים מיסים ככל שאר אזרחי ישראל. במילואים הם משרתים כשאר יוצאי צבא. אבל כשמגיעים לזכויות, מתהפך הגלגל וזכויותיהם לעומת הישראלי הרגיל הן למחצה, לשליש ולרביע.

למשל, בעוד שהישראלי הנורמלי שמבקש לבנות את ביתו, מטופל בידי הרשויות כמו משרד השיכון, הרשות המקומית וכדומה, ענייניו של המתיישב נתונים להכרעת הממשל האזרחי. הריבון מבחינתם איננו ממשלת ישראל, בשם הציבור בישראל, אלא קצין צבא, ראש המינהל האזרחי. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, הכל בהתאם להשקפתו האישית בנושא ההתיישבות. ואם עבר הלה את שטיפת המוח של קרן וקסנר, למשל, כי אז ימתין המתיישב עד בוש וידחה בטענות סרק של שה"י ופה"י עד קבלת רישיון כלשהו, אם בכלל – תהליך שבצידו המערבי של הקו הירוק הוא עניין שבשיגרה. 

אף אחד באמת אינו יודע כיום, ערב חג הפסח ולקראת פקיעת המנדט של גנץ להקמת הממשלה, אם נתניהו באמת מתכוון למה שהוא אומר ברבים, או שמא זהו עוד צעד של אשף הנכלולים הפוליטי, שנועד להפיל בפח את תמימותם ורצונם הטוב של גנץ ושותפיו. שהרי, ככלות הכל, מה שנתניהו כבר הספיק לשכוח בכל הנוגע לענייני הפוליטיקה, הם לא התחילו ללמוד. המו"מ המתנהל הוא ממש 'לא כוחות': ראש ממשלה מנוסה, שמכהן בראש ממשלה לאורך התקופה הארוכה ביותר בתולדות ראשי הממשלות, מול שני טירונים, שאמנם דרגת רב אלוף על שכמם, אך בתחום הפוליטי ידיעותיהם נמוכות יותר משל טירונים ביום הגיוס הראשון בבקו"ם. האם ברגע האחרון לא יפתיע נתניהו – רב אלוף בתככים – ויאכל אותם בלי מלח?

אבל גם אם נאמין לשם שינוי ברצונו הטוב של נתניהו, ולהערכה שהוא אכן מעוניין, דווקא על רקע המשבר הכלכלי ומשבר הקורונה, בממשלת אחדות עם גנץ, עדיין עולה התמיהה, על מה ולמה הסכים נתניהו להתקפל מול גנץ-אשכנזי ולחלק לאנשיהם את כל הכהונות החשובות והמכריעות בממשלה הבאה, ולהותיר לחבריו שהלכו איתו לאורך כל הדרך, וחלקם שכבו למענו על הגדר, רק פירורים שוליים? מדוע נכנע ללא קרב כשחילק את כל השמנת והקצפת לשותפיו, וּויתר על זכויותיהם של נאמניו שבלעדיהם הוא עצמו כבר היה יושב באופוזיציה מול ממשלת גנץ-יעלון-אשכנזי-לפיד?

אין זה סוד שמפלגת 'ימינה' למשל, עשתה הכול לחיזוק ה'בלוק' של נתניהו, אף שבשלבים מסויימים מאז הבחירות הראשונות בשלוש הבחירות שנגזרה עלינו, היה באפשרותה לחתוך את הקשר הגורדי ולאפשר לקוקפיט להביס את נתניהו. בזמנו היה נתניהו מודע לכך, כשהעניק את תיק הביטחון לבנט. אבל רגע אחד אחרי, נשכחה כל תרומתה של ימינה להישארותו של נתניהו על גבי הספינה הרעועה.

נתניהו, כמו נתניהו, המשיך בשיטה החביבה עליו: השתמש וזרוק. עד כדי הסכמתו להפוך את הממשלה המסתמנת באופק בראשותו, לעמדה קדומנית של השמאל במלחמתו נגד הימין.

דוגמה מכרעת לכך היא בעובדה שנתניהו הסכים למסור ללא קרב את שני תפקידי המפתח בכל הנוגע להתיישבות, לביסוסה והרחבתו – לידי גנץ: תיקי הביטחון (שר הביטחון הוא ריבון-העל ביו"ש ועל פיו יישק דבר) והמשפטים (שר המשפטים אחראי ליצירת מרחב משפטי נוח למתיישבים מול הגורמים המשפטיים והאחרים העוינים אותם). מעמדת שר הביטחון ושר המשפטים, יוכלו אנשי כחול לבן לתקוע מקלות, מידי יום ביומו, בגלגלי מרכבת ההתיישבות. עד כדי העלאת החשש שמינוי אנשי כחול לבן למיניסטרים במשרדי הביטחון והמשפטים, ידרדר את היחס כלפי המתיישבים כאל אוייב, רחמנא ליצלן. והפלשתינים עם הרש"פ בראשם, יהפכו לידידים. מאוייב לאוהב, ר"ל.

מאוד לא נעים להשתמש בביטוי 'אמרנו לכם!' כלפי מי שהעדיף להתעלם מאזהרות שהוצגו בפניו. אבל זה בדיוק מה שצריך לומר בהקשר זה. גורמים רחבים בימין, הזהירו שהצבעה לנתניהו נטו תוביל אותם שוב למצב הידוע של 'הצבעת ביבי קיבלת שמאל'. המתיישבים הוזהרו שלא להתפתות לקמפיין השיקרי של נתניהו, שטען כי הוא יחד עם החוטובלים והאלקינים, הינם מייצגיה הנאמנים של הציונות הדתית. הם הוזהרו שנתניהו יסור לדרכו הרעה של 'השתמש וזרוק', לאחר שיקבל את קולות המתיישבים. הובהר להם שהצבעה למפלגה שמימין לליכוד (ובדיעבד, לאחר מפלת עוצמה לישראל, מתברר שהדברים נכונים רק לגבי ימינה) הינה בגדר הצבעה כפולה, חיונית: גם תמיכה בנתניהו כראש ממשלה, וגם הצבת ימין חזק מימינו, שיפעיל בלמים וחישוקים למניעת הידרדרות נתניהו לזרועות השמאל.

אבל בימין האידיאולוגי יש כמובן סוגי פיינשמקרים למיניהם: רבים 'לא סובלים' משהו אצל בנט או שקד והצביעו ישירות לליכוד, מבלי לקחת בחשבון את האפשרות שנתניהו ישעבד את כולם לטובת השמאל; ולאחרים היתה בעייה עם גודל הכיפה של בנט ואורך החצאית של שקד והצביעו ליהדות התורה ובכך העניקו לה בין מנדט לשניים. כך איבדה ימינה, כנראה, שני מנדטים, לטובת המנדט ה-36 של הליכוד והמנדט מס' 7 של יהדות התורה, וכך נמנעה כניסתן לכנסת של שתי מועמדות ימינה, עידית סילמן ושרה ב"ק, לטובת עוזי דיין (ליכוד) וישראל אייכלר (יהדות התורה). 

והנה העובדות לגבי ההצבעה לכנסת ה-23, ביישובי יהודה, שומרון ובקעת הירדן:

ליכוד – 29.7% (עלייה מרשימה לעומת 22.4% בבחירות ספטמבר 2019), ימינה – 22.8% (לעומת 24.4% בבחירות הקודמות), יהדות התורה – 21.1% (20.4%), ש"ס – 10.7% (9.9%), כחול לבן – 9.1% (9.0%), ישראל ביתנו – 2.8% (3.6%), עוצמה יהודית – 1.6% (6.9%), העבודה-גשר-מרצ – 1.3% (2.3%), מפלגות אחרות – 0.9%.

לאמור, בעוד שהליכוד עלה ב-7% בין הבחירות לכנסת ה-22 לאלה שלכנסת ה-23, הצטמקה ימינה בכ-2%. ואילו המפלגות החרדיות עלו גם הן בכאחוז אחד. 

כך שאם אכן ינחתו תיקי הביטחון והמשפטים בחיקם של אנשי השמאל, שיחלו במסע אכזרי לייבוש ההתיישבות ביו"ש, נוכל רק להזכיר למתיישבים, שאת הצרה הזו הם הביאו על עצמם במו ידיהם! אמרנו לכם! הזהרנו שהצבעה לנתניהו כמוה כהצבעה לשמאל, אבל איש לא רצה לשמוע. נפלתם שבי בתסמונת האישה המוכה. ומי שלא טרח בערב שבת, אל יתפלא אם אין לו מה לאכול בשבת. 

וזה תמיד מדהים מחדש:  מהו המנגנון הנפשי שהופך את אנשי הימין לסוגדים מושבעים של נתניהו, אף שהוא מנהל מדיניות שאינה ימין, ומהו גם המנגנון הנפשי שמציב אנשי שמאל בעמדת עויינות תהומית לנתניהו, למרות שהוא כאמור לא ימין.

אבל, את נפשו המפותלת של האדם, מי יידע?

ובנושא אחר: בשבוע שעבר עסקנו כאן בפרשת עלילת דיר יאסין, במלאות לה 72 שנה, וניתחנו אותה מכמה וכמה היבטים. אבל התעלמנו מהיבט אחד – הקונטקסט ההיסטורי, הריאלי, שבתוכו התרחש האירוע, שהפך בסופו של דבר לבומרנג כלפי הערבים: האירוע זירז את בריחתם ויצר את בעיית הפליטים המדממת עד היום.

הטור בגיליון האינטרנטי 'חדשות בן עזר', מן השבוע שעבר, הובא גם לידיעת אזרח ותיק ושמו עמרם סורסקי (ע"י הקורא משה אטינגר), שהתייחס בין היתר לקונטקסט ההיסטורי של האירוע, ואנו שבים ומצטטים אותו לטובת שר ההיסטוריה: "...אפריל 1948. שלוש שנים אחר שחיטת שליש מעם ישראל בתוכנית סדורה מראש. אויבינו הערבים רוצים לחסלנו. הם מצהירים על כך השכם והערב. מנהיגם הוא משת״פ עם הנאצים ועם היטלר עצמו. שמו חאג׳ אמין אל חוסייני. הערבים, כן הערבים – כולם שותפים איתו. רציחות של יהודים הם דבר של יום ביומו. ירושלים עוד מעט נחנקת מצמא ומרעב. ויש מי מאיתנו שאומר ושמאמין שהבעייה היא שלא שמרנו על טוהר הנשק?

"שלא תבין אותי לא נכון – אני מתנגד בכל ליבי לרציחות – אבל אני פוסל כל דיון והפיכת אבנים בפרשת דיר יאסין. הערבים בישלו את המלחמה ורצו בה בכל ליבם, כמו שהגרמנים עשו תחת היטלר, וספגו כמה מיליוני הרוגים. שיבואו בטענות רק אל עצמם. והם אכן עושים כך. הערבים אחראים לנאכבה שלהם והם בוכים עד השמיים. אם אנחנו מקבלים על עצמנו פגיעות בערבים שהיו או לא היו – וזאת מבלי שהם לוקחים את כל, אבל כל האחריות – על מלחמת השחרור, אזיי אנחנו מטומטמים.

"יש מלחמות  בהן לכל הצדדים יש אחריות לפריצתן כמו מלחמת העולם הראשונה, מלחמת קרים או מלחמת פוקלנד. ואילו מלחמת השחרור או הנאכבה, כלשון אחמד טיבי, עודה, ידידיהם ומשתפי הפעולה עימם – היא על ראש הערבים בלבד. אגב באותה תקופה היו מלחמות עקובות מדם ביוון, ביוגוסלביה, בהודו, בפקיסטן, בווייטנאם ועוד. דם בני אדם נשפך כמים בכל העולם וזה הוסיף על החרדה האיומה לעתידנו – ויש אידיוטים  שמכים על חזם: אוי לנו, לא שמרנו על טוהר נשקנו! הרגנו כמה מאלה שחנקו את ירושלים בלי משפט!

כל מילה נוספת, מיותרת."

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

בכותל המזרח

על ספר שיריו של יעקב ברזילי "גבורות"

צבעונים, 2020, 286 עמ'

הרושם שהשאיר עליי ספר השירים העוצמתי הזה של יעקב ברזילי הוא שאני פוגש מוטיבים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגרי: כמו דנטה שמבקר באינפרנו בהנחייתו ובחסותו של המשורר הרומי ורגיליוס, כן משוררנו שהובל לגיהינום של ברגן בלזן, ושם הוא עד לזוועות –  ומי שחסה עליו ומוציאה אותו משם היא אימו שמקבלת בשיריו מעמד אלוהי ממש, אנטיתזה לאל עצמו שמתואר בספר במקרה הטוב כחסר אונים גמור, ובמקרה הפחות טוב כמשתף פעולה עם מכונת הרצח הנאצית.

גם מדור גן-העדן מצוי בספר, והוא בא לידי ביטוי בשירי האהבה והארוטיקה מרניני הלב, ובשירי התקומה מהאפר – שירים המתארים כיצד הקים משפחה מפוארת שבה ילדים ונכדים. אצל דנטה המנחה והמעניקה השראה היא ביאטריצ'ה, ואילו בקובץ שלנו ההשראה מגיעה מאהובה חסרת שם.

ומה באשר למדור הטיהור המופיע אצל דנטה? ובכן לכאן הייתי משייך את שירי האהבה של ברזילי לשפה העברית, לאותיות העבריות, למאבק הבלתי מתפשר שלו לטוהר השפה.

כל אזכור של אלוהים באסופה שלפנינו הוא אזכור סרקסטי:

"בחושך הוא (האל) לא רואה,"

אמרו המלאכים,

ובאמת, כשפתחו

הברזים, אלוהים

לא ראה שאין

בהם מים

והילדים

לא שאלו עוד

למה.

("אין כוכבים ברקיע", עמ' 150)

סבא ניגב את הדמעות

והסביר לנכדו הקטן

שהציור על היד

הוא מיספר טלפון סודי

של אלוהים.

....

הוא (הנכד) רק לא ידע שזה טלפון ישן

מהמאה הקודמת

סבא יכול לדבר מבוקר עד ערב

ואלוהים לא ישמע אף מילה.

("שח רחוק", עמ' 155-154)

בשיר "חייל אמיץ" (עמ' 237) מתואר איך חייל גרמני מעיף תינוק באוויר, ואלוהים, כביכול, רצה ללכוד אותו באוויר, אך החטיא במילימטר, והוא נחת על כידונו של הקלגס.

בשיר "זכאי מחמת הספק" (עמ' 269) שואל הדובר, כשבני משפחתו טיפסו זה על זה בתא הגזים וקראו "שמע ישראל", הייתכן שמכשיר השמיעה שלו היה מקולקל?

בשיר אחר מתואר איך נעלמו עקבותיו של אלוהים ברכבות המוות ("מעשה שטן", עמ' 175), וכן, איך זה שלא הטיל וטו על החלטות ועידת ואנזה? ("גבורות", עמ' 221, שם השיר כשם כותרת הספר).

מסתבר שהאל לא היה רק חסר אונים או אפאטי, הוא שיתף פעולה עם הרוצחים. האבסורד הגדול הוא שבכל הלוויה קוראים את תפילת "אל מלא רחמים":

אל חסר רחמים

לא שוכן במרומים

נע ונד

בין אושוויץ לבירקנאו

בין בוכנוולד לדכאו

להמציא מנוחת עולמים

למיליוני נבחרים

שקידשו את שמו בכבשנים.

("חסר רחמים", עמ' 62)

בעצם האל הוא המניע את הרוע המוחלט:

אלוהים יקר, אתה זוכר?

כשאני הייתי ילד קטן

אתה היית נהג קטר.

היית נוסע למקומות אקזוטיים:

אושוויץ, בירקנאו, מיידנק, ברגן בלזן

("נוסע סמוי", עמ' 196)

האל הוא לא רק משתף פעולה עם הרוע – הוא המוביל, הגורם! (ראו גם "תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים", עמ' 78; " להקה נודדת", עמ' 199; "בשוק המציאות של אלוהים", עמ' 209-208; "אלוהים יקר", עמ' 264; "באחוזתו של אלוהים", עמ' 265)

את מקומו של האל המציל, המושיע, מילאה אימו של המשורר:

באלף תשע מאות ארבעים וארבע

לקח אותנו אלוהים לברגן בלזן,

ואימא הוציאה אותנו מברגן בלזן,

תודה לאל.               

("מי כמוה באלים", עמ' 201)

המשורר המעריץ את אימו מכה על חטא שלא הביע אהבתו והערצתו לאם בחייה כמו שהייתה ראויה ("לא אמרתי שלום", עמ' 17; ראו גם "אהבותיה של אימי", עמ' 119-118; "משקה אותך באהבתי", עמ' 281).

אביו של המשורר, וכן סבו, נספו בברגן בלזן, והוא, ילד בן עשר רואה כיצד מעלים את גופתו של אביו על עגלת מתים, ומערימים עליו עוד גוויות, ומפניו של המת לא מש החיוך שקפא. את הסצינה המצמררת הזאת תיאר המשורר בשיר "החיוך" (עמ' 135-134). והוא, ילד בן עשר אומר קדיש על אביו שלעולם לא תהיה מצבה לבכות עליה ("לזכור עד כלות", עמ' 127-126).

המשורר הקדיש שירים נוספים לאביו שדישן את אדמת גרמניה באפרו ("גם האפר הזורם בנהר היה פעם אבא", עמ' 91; "אבי לא יברך על הלחם", עמ' 35-34; "מחכה לאבי", עמ' 66; "כשנפגשו ארבעה דורות", עמ' 101-100; "ספר חדש", עמ' 173; "מצבה", עמ' 240).

המשורר מתאר תופעה סיוטית לפיה צאצאי גתה ושילר בחרו בקריירה של רצח מזריחת החמה עד החשיכה ("צאצאי גתה ושילר", עמ' 225); שאנשים רגילים הפכו למפלצות ("אנשים רגילים", עמ' 180); שמי שנחשב לעם תרבותי – שורף ספרים ורוקדים כמו קניבלים ליד מדורה ("אש בכיכר", עמ' 24), שארכי-רוצחים כמו היינריך הימלר  ראויים לפרסים ("מפעל חיים", עמ' 214; ראו גם "אדולף", עמ' 179-178 ו"הירושה", עמ' 227); שכנים למחנה הזוועות ברגן בלזן רקדו בקרנבל כאשר במחנה תלו ילד כי גנב סלק בהמות להשתיק את הרעב הנורא ("השכן מברגן בלזן", עמ' 46). וכן, על פי דרך החשיבה של הנאצים הם צריכים לקבל פיצויים מהיהודים ששרדו, על כך שלא הספיקו להשמיד את כולם ("פיצויים", עמ' 246).

בקובץ שלפנינו נמצא הבלחות אל עולם הזוועות שהוכן לעמנו על ידי הנאצים. הזכרתי לעיל את הילד שנתלה בעוון גניבת סלק בהמות ("חטא ועונשו", עמ' 190). בשיר אחר מתוארת הדרך לכבשנים כשאימא מבועתת רוצה להעניק לאל את בתה הפעוטה ("בדרך לכבשנים", עמ' 268; וראו גם "נעליים", עמ' 140; "בגד פסים", עמ' 163; "ולס וינאי", עמ' 164; "על הרמפה", עמ' 235).

השיר שמבטא הן את התמימות של ההולכים למות, וכן, עד כמה לא מתקבל על הדעת שזוועות כאלו נעשות בידי בני אדם הוא "אימא רעה":

עמדנו במגרש המסדרים בברגן בלזן

וצפינו בנערים המתנדנדים

על עמודי תלייה.

אחותי חשבה שהיא נמצאת בגן

שעשועים

ורמזה לאימא שגם היא רוצה להתנדנד.

כשאימא סירבה לקחת אותה לנדנדות

היא לחשה לה באוזן:

"הרי אני יודעת שאת לא אוהבת אותי."

(עמ' 231)

לא רק הילדה הקטנה לא יכלה להבין את מה שראו עיניה – אף אדם בעל צלם אנוש לא יכול לתאר לעצמו שזוועות מן המין הזה הוא בבחינת סדר יום קבוע במחנות המוות. על גורלם של ילדים במחנות המוות ראו את "דין שווה לכולם" –ילדה קטנה לא ידעה שאסור לבכות במסדר, ולכן הוצאה להורג (עמ' 188) וגם "טומי" (עמ' 116) ו"ריח גללים" (עמ' 132).

המשורר איננו שוכח להזכיר את העובדה שעמי אירופה ניצלו את ההזדמנות שהנאצים ראו בעצם לידתו של יהודי פשע שדינו מוות בעינויים קשים ("יש שופטים בברלין", עמ' 207), והם השתתפו בהתלהבות בטבח היהודים: השיר "ידוובנה" (עמ' 206) מבכה את שריפתם בחיים של 1,600 יהודים על ידי שכניהם הפולנים בקיץ 1941.

והאיש שחווה את מוראות השואה כותב בסרקזם על מכחישי השואה בשיר "השואה אגדה מארץ האגדות" (עמ' 144; וראו גם "מכחיש שואה", עמ' 233).

המשורר איננו שוכח את הגיבורים האמיתיים שלא איבדו צלם אנוש בתופת, כאשר פני האל היו מוסתרים, והוא מזכיר שניים מהנפשות האדירות האלו: יאנוש קורצ'אק ("במלוא שיעור קומתו", עמ' 84); ורוזי גרינצויג-נוימן בעלת הנשמה הגדולה ("צלם אנוש בגיא צלמוות", עמ' 103).

מדהימה העובדה כי המשורר שתיאר בצורה כל כך מרטיטה את התופת – מסוגל לתאר ביד אמן גם את מדור גן-העדן: האהבה, הארוטיקה והטבע המלבב. הרי טעימה:

יש שאני מצותת

לרחש עלים שיכורים

ברוח.

יש שאני קולט נקישות

בדלת לא נפתחת

ויש שאני מאזין בסתר

להמיית ליבי המשתוקק

אהבה.

("מאזין בסתר", עמ'22)

כשאני קורא את השיר הזה, מתנגנת בראשי זמרתה הנפלאה של חני דינור שגם היתה אחת המלחינות של השיר הזה, וזאת לדעת כי 130 משיריו של יעקב ברזילי הולחנו ובוצעו על ידי זמרות וזמרים, מקהלות ותזמורות בארץ ובעולם.

ועוד טעימה:

...מצאתי את עצמי מכותר ביופייך

באופן טבעי זקפתי את שתי ידיי

לאות כניעה.

עוד באותו ערב גמאנו את אריחי הטיילת

ערכנו ספירת מלאי של הכוכבים

והצטלמנו עם הירח למזכרת.

"לאן עכשיו?" שאלת.

"למקום שהאהבה תיקח אותנו," עניתי.

והמראנו

("סיפור אהבה תל-אביב", עמ' 132)

ראו גם "צונמי של אהבה", עמ' 49, "חיזור גורלי", עמ' 226.

ועתה טעימה מהשירים הארוטיים שבקובץ:

גופך מקדש מעט

לרצות גופי להתמרח דבש

לשוטט במעלות חסדים

לשנן בעל-פה חמוקייך

לכרכר סביב בטנך ההומה

כשיכור מתנדנד מאהבה

להסתבך במורדות הסבך

בלי להודות באשמה

...

כל הלילה מיפיתי את גופך

כמי שממפה קרקע בתולה.

("מקדש מעט", עמ' 32)

לקטגוריה הארוטית נמנים גם השירים "אשת פונדקי ובתו" (עמ' 44), "דואט לקול אחד" (עמ' 58), "ארמון תלת קומתי" (עמ' 64),  "מסורב אהבה" (עמ' 75), "רומיאו ויוליה", עמ' 87-86), "מתגנדרת" (עמ' 139), "חף מכל רבב" (עמ' 230), "בטנך כיכר הומה" (עמ' 275).

אזכיר כאן עוד שיר ארוטי שובב במיוחד:

השמועה עברה

מפה לאוזן

וכולן יצאו לדרך.

בזו אחר זו

הגיעו נשות חיי בשחור

והקיפו את התל הרענן

שתחתיו שכבתי

והצצתי להן

מתחת לשמלות

וראיתי שלא כולן

לובשות תחתונים.

("מזווית אחרת", עמ' 272)

לכאורה, ערבוב של תנטוס וארוס, אבל באמת שולטת בשיר הזה היא השובבות המלבבת.

ליעקב ברזילי יש שירי טבע נפלאים, שבוודאי ראויים להיכלל במדור גן-העדן שלו. להלן טעימה:

כמעט בוקר

עוד מעט ירחץ פניו העפרוני

בקערת טללים

ויצייץ שיר אהבה באוזני זוגתו.

אילנות ייעורו משנתם

ויצחצחו בקפידה ירקותם

...

נמלה עמוסת גבעול

משפצת ביתה.

להקת ציפורים נוסקת שמיים

להתעמלות בוקר.

וכשיימאס לשמש

להבעיר את תנור הארץ

שוב יתכסה היער ברזי הלילה.

("מחזוריות", עמ' 60)

עם התשוקה הגדולה הזאת לרוות את מכמני היופי של החיים והטבע לא פלא שהמשורר הנפלא הזה זכה להקים משפחה לתפארת, בה ילדים ונכדים  – כולם יהודים! ("קמתי מהאפר", עמ' 262).

ב"מדור הטיהור" אני משייך את שירי האהבה של יעקב ברזילי לשפה העברית הטהורה, החפה מעגה ומלעז:

לא נולדתי בארץ

התאהבתי בשפה העברית מצליל פעמוניה הראשון

בתום תקופת חיזורים קצרה

השחלתי טבעת על אות מאותיותיה

לא בגדתי ולו פעם

קנאה עזה מתחוללת בקרבי

חושש ממאהבים מזדמנים, מסרסורי לשון

יחמסו יופייה

יעוותו צלילה

יפקירו אותה ללעז ולהרס

ישדלוה לזנות בראש חוצות

והיא תנער מעליה מבקשי רעתה

מכמניה אוצר בלום

ואני אלמד משפטים

להיות לה סנגור.

("מאוהב", עמ' 55)

ראו גם "לרקוד עם אותיות" (עמ' 18), "הרמון" (עמ' 28), "פעם הייתה מחוזרת" (עמ' 73) – ארבעת השירים האלה נכללו באסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" בעריכת ד"ר לאה צבעוני. כאן המקום לציין כי בהערות תחתית מוזכרים כתבי העת בהם פורסמו השירים, שמות מלחיני השירים, מקום הביצוע, פרסים וכד'.

אקדיש עתה מעט מקום לפרוסודיה של יעקב ברזילי – בולט במיוחד בשירתו הוא האימאז', והרי דוגמאות אחדות מתוך רבות: "כשעננה בוכה / הרוח מנגבת דמעותיה" (עמ' 15), "אחכה לאור הבוקר / כחכות שיבולים / ליין שמיים" (עמ' 36) "אין כמו בוקר לכבס מחשבות" (עמ' 51).

מאפיין נוסף הוא האוקסימורון, והרי דוגמאות: "מה מתוקות היו / פטמות שדייך המלוחות" (עמ' 29), "שתיקותיו (של אבא) נפרשות על פני תשעים ושישה עמודים / כולל סימני פיסוק" (עמ' 77), " הייתי שותק לו / בחרוזים" (עמ' 168), "את שתקת בקול רם" (עמ' 247), (הנשיקה היא) "סתימת פיות במשטר דמוקרטי" (עמ' 254).

קטגוריה קרובה היא הנימה הסוריאליסטית – בשיר "בדידות"  (עמ' 31) מתואר כיצד לאחר שזקן נפטר, הולך מקלו לבדו. כמעט בכל השירים מופיעה אנאפורה (חזרה על מילים בתחילת השורות), ובחלק גדול מהם מופיע גם הפזמון.

בקובץ הזה נמצא, כמתבקש, גם שירים ארספואטיים: "לכתוב על אהבה – משמעו להסניף לריאות טעם החיים" ("משמעות הכתיבה", עמ' 19; ראו גם "למה משורר", עמ' 23, "שירה", עמ' 68, "פרגון", עמ' 202, "קפה של בוקר", עמ' 232).

אסיים בציטוט שיר חמוד שיש בו גם הומור טוב:

נכדתי הקטנה סיפרה לי בהתלהבות

שהיה לה יום הולדת.

שאלתי "מתי?"

"עוד מעט," היא ענתה.

"ומתי זה עוד מעט?" התעקשתי.

"אתמול," אמרה.

כשנפרדנו היא שאלה:

"סבא, מתי תבוא אליי עוד פעם?"

"אני אבוא," הבטחתי.

"אבל מתי, סבא?"

"בשבוע שעבר."

"יש!" שאגה במלוא גרונה...

("עוד מעט", לנכדתי כרמל, עמ' 110)

אומרים שהכותב שירים בגיל עשרים – זה רק סימן שהוא בן עשרים, אבל מי שמתמיד לכתוב שירים גם בגיל ארבעים – ייתכן שהוא משורר. יעקב ברזילי נכנס להיכל השירה רק בגיל 54, בגיל מאוחר זה פרסם את ספרו הראשון "שירי לא תם" (1987), ומייד ניתן היה לחוש בכישרון הוודאי, ועם כל פרסום של קובץ שירים חדש הלכה שירתו והשביחה, והיא ראויה לעמוד בכותל המזרח של הספרות החדשה. אני קראתי את כל ספריו של יעקב ברזילי, ועל חלקם אף כתבתי ביקורת, והנה, המבחר המעולה שהוא מגיש בספר "גבורות" מרגש אותי מחדש ויוצר בי תובנות מאלפות חדשות.

משה גרנות 

* * *

ד"ר ארנה גולן

הם ניבאו בשיריהם את בואה של המגיפה

ואת "סוף העולם" או את אימת  בני האדם

מפני מחלה מידבקת  ואפוקליפסה –

על שירים אחדים של זמרים ישראליים

שנתנו לכך ביטוי בטקסט ובלחן

חלק ראשון

מבוא

בזמן האחרון, עם התפשטות נגיף הקורונה המסתורי, המאיים והמשתק אדם וכלכלה ומדינות, החלו אנשים להגיב ביצירות שיריות או אמנותיות אחרות להביע בהן את  הסערה הפנימית העולה מן המחלה, מן  הבידוד  ומן הכאב על ההולכים מאיתנו. אבל תופעה מעניינת במיוחד היא שלפתע נראות יצירות שנכתבו לפני שנים רבות או לא רבות ונראו אז מוגזמות או קשורות לנושאים אחרים, נראות לפתע לא רק אקטואליות אלא גם כמנבאות את העתיד לקרות, את מה שאכן קרה, את המגיפה העולמית המפחידה ומכלה או הופכת על פיו את כל שידענו או האמנו.

בה בעת, ניכרים ניסיונות לחשוף סיטואציות דומות שהיו בעבר, מגיפות או מחלות שלא היתה להן תרופה (וודאי וודאי קודם להמצאת האנטיביוטיקה) והן איימו על אוכלוסייה שלמה במדינה או ביבשת שלמה. במיוחד מעניינים הביטויים האמנותיים למצבים קשים אלה, אם בשירה ואם בפרוזה או גם באמנויות פלסטיות. שהרי עצם הביטוי "זהירות בימי קורונה" לצורותיו השונות,  כשהוא מתאים מאין כמוהו לימינו, לא נבנה, כידוע לכל, אלא כפאראפרזה לשמו של הרומן המפורסם של  גבריאל גרסייה מרקס "אהבה בימי כולרה".

כך, למשל, במדורו רב העניין ותמיד נוגע ללב, של אבי קורן, "כך היינו" במוסף השבועי של "מעריב", הוא כותב כי "הקורונה מחזירה אותי אל הסיפורים  מהתקופה שבה השתוללה המלריה (והקדחת) ואל טראומת הפוליו שנצרבה לי בזיכרון. אין ספק, הספיקה לי מגיפה אחת ברזומה של חיי, וגם זה יותר מדי."

תוך כך, תוך פרישת סיפורי המגיפות, הוא גם מביא כדרכו רשימות או שירים שנותנים להן מבע במאוחר או צמוד לזמנן. למשל, את "הבלדה על יואל משה סלומון" מאת יורם טהרלב. או את  פזמונו של אלתרמן שהיה להיט בזמנו, "קונצרטינה וגיטרה", והכי רלוונטי לימינו את שירו של שלונסקי, "תה ואורז יש בסין / בארץ הנידחת / ובארצנו יש חמסין / וכל מיני קדחת." זה היה  פזמון שנכתב לשיר עוד בשנות ה-20 למאה הקודמת, כששלונסקי היה חלוץ בעין חרוד ועבד בכבישים, והוא הלביש את המילים על מנגינה אוקראינית. ומאה שנים אחר כך, השיר עוד קיים ואנחנו מגלים שלא רק תה ואורז יש בסין, אלא גם קורונה...

אלא שהיו גם נבואות שעתיד לקרות משהו מעין זה, איזו קטסטרופה או מגיפה. כך, למשל, הסרט, שעליו כתבו בשבוע שעבר ב"ניו יורק מגזין", והכתבה מתורגמת לעברית במוסף "כלכליסט", על סרט המתח הרפואי הבידיוני  שנקרא "התפשטות", ועליו אומר הבמאי סטיבן סודרברג כי עכשיו חושבים שכאשר הם עשו את הסרט בשנת 2011 הם "ביקרו בעתיד", בעוד הם עשו סרט מדוייק מדעית.

וכי למה? כי התסריטאי ברנס אכן חזה את המגיפה העולמית מההידבקות בעטלפים ועד למרכולים ריקים, ובעוד פרטים רבים הקדים את המציאות הקטסטרופלית של הקורונה.

ואפילו אצלנו קרה משהו כזה ויש להניח שנגלה עוד ועוד "נביאים מודרניים". כך, למשל, בולט המקרה של "הראשונים לזהות" לדעתם מה עתיד לקרות, הלא הם חברי להקת "אבטיפוס" שהוציאו בימים אלה שיר אפוקליפטי, "ברוכים הבאים לגיהינום". "השיר נכתב לדבריהם הרבה לפני הקורונה, אבל הוא "רואה אור בטיימינג מושלם", כך מסבירים לדודי פטימר, עיתונאי המוסיקה, במוסף "המגזין" של "מעריב" מיום 25 במרץ שני המבצעים חברי הלהקה, אייל שכטר ואמיר בן דוד.

ובמה הם הקדימו? למשל, בפתיחת השיר: "יש לי משאף אבל התוקף שלו פג / ובלעדיו קשה לי לנשום / הרחובות שקטים עכשיו כמו בערב חג / ברוכים הבאים לגיהינום." וכי לא מתאימות ממש המילים לימינו אלה? ממש מתאימות! ומעניין שאפילו הם לא חשו מייד בהשתקפות הקטסטרופה בשירם אף שהם פעילים ומצליחים בסצינת הרוק הישראלי מאז אמצע שנות ה-80  ולכן גם לא מיהרו להקליט את השיר.

שירים ישראליים "נבואיים" מלפני שנים  שמשכו את תשומת ליבי

תופעה זו של "נבואה" בלא מודעות לכך סיקרנה אותי מאז החלה התפשטות הקורונה בארץ ובעולם, וכך מצאתי אף אני שירים שהתמלילים שלהם כמו נכתבו למעננו היום, אף שללא מודעות לכך, והם כמו נכתבו כביטוי לפחדים או לאימה ואפילו כנבואה, אם כי לא תמיד ממש קישרו אותה  דווקא למגיפה.

וכמובן, מה שאביא הוא קמצוץ ממה שיש, שהרי עם הנבואה אנחנו... מכל מקום, השירים שאביא מפתיעים כשקוראים אותם היום, כי הרי כאמור מחבריהם כלל לא שיערו את הקורונה ובכל זאת שיריהם נקראים כאילו הם ביטוי למתרחש היום. ולדעתי ניתן לשער מה גדולה היתה אימתם או כאבם אז של הכותבים.

שירים של אביב גפן: "המגיפה" ו"סוף העולם"

שכביכול קשורים לאהבה ומנבאים מגיפה

בשיר הראשון שמשך את תשומת לביי מבין שיריו של הזמר המצליח והאהוב על הדור הצעיר בשירי הרוק-פופ  החדשניים והמרדניים שלו, מצוי השיר "מגיפה". כמובן שאין כל צורך להציג את אביב גפן שהרי הוא מוכר לכל בזכות פועלו המוסיקלי האינטנסיבי וגם  במובן מסויים בשל הבעת עמדותיו הפוליטיות והציבורית בשיריו ובדבריו, ואולי גם בשל אביו המפורסם ומשפחתו הנודעת. יש רק לציין, כי כאשר כתב את השיר הזה, לפני 14 שנים, עדיין היה בשלבי ביסוס מעמדו יוצא הדופן ואף על פי כן או דווקא משום כך כתב אותו בלא מעצור. אמנם בשיר הזה מופיעה המגיפה כדימוי לאימה מפני סערת הלב מרוב געגוע ותחושת בגידה אולי, למרות שהדובר בו, שכולם זיהו אותו עם גפן עצמו כמובן, יודע היטב כי זעם קשה הפריד ביניהם. אבל תיאור המגיפה בהחלט מעלה על הדעת את זמננו. וכך הולך השיר:

א': אל תגידי שזה קל / תראי איך שהזמן קפא / כאילו לא היכרנו את הזעם שחצה בינינו.

פזמון: זה מתפשט כמו מגיפה / הלב נותר חשוף כמו תא זכוכית חשוך / זה בא כמו גל בלב הים / מערבולת תשוקה איבדנו אחיזה / נשארנו אחוזי קינאה.

א': ואין סכין יותר חדה מגעגוע / תחושה  שיקרית של רגיעה / אך מכיוון ליבי יש סערה שמתקרבת.

פזמון: זה מתפשט כמו מגיפה...

ושוב פזמון.

השיר נכלל באלבומו של גפן  משנת 2006, "עם הזמן", ולא זכה להצלחה כמו השיר השני שעוד נדון בו. אבל היום, בראייה לאחור, יש כאן רמיזות  של ממש לתחושותינו. הזמן כמו קופא עד כדי אובדן סדר מהלכו, וזאת למרות ש"הזעם", או בתחושתנו, קשיי השיגרה שכל כך קיטרגנו עליהם זכורים לנו היטב. שהרי  תיאור התפשטות הרגש כמו התפשטות המגיפה, הולם מאין כמוהו את תחושותינו ורגשותינו עם התפשטות המגיפה הממשית. היא  כמו סכין חדה, והרגיעה היא שיקרית וכל רגע יכולה לבוא סערת לב. בקיצור – כל פרשנות שלי מיותרת.

ומה אומר השיר השני, המפורסם, "סוף העולם"? מעניין שאת השיר הזה שבסגנון רוק-פופ על מילותיו ועל הלחן שלו חיבר אביב גפן עצמו, וביצע אותו לראשונה בשנת 2012 יחד עם הזמר והמוסיקאי ברי סחרוף. ומעניין, כי לאחר כמה שנים הוא ביצע אותו שוב והפעם עם הזמר והמלחין דניאל סלומון. לאחר מכן גם מיי פיינגולד רכשה את הסכמתו לבצע את השיר וביצעה אותו, אין ספק, זו ראייה לתשומת הלב שהשיר הזה עורר. ומה יש בו?

בראש וראשונה ברור, כי התחלת השיר היא באהבה פרטית של זוג של הזמר ו"את", אבל הפעם, לעומת השיר הקודם, המגיפה וסוף העולם מתרחבים גם לעולם. כי אהבה שנגמרה בכעס ובשקרים שהיו בין השניים, מעוררת רגש  שמתפתח להרגשה שמתרחש סוף העולם בכלל, כי גם בעולם שמחוץ לבית מתרחשים תהליכים שמוליכים לסוף.

וכך הולך השיר:

א': אל תשכחי שאמרתי לך / אל תשכחי / כי הכול כבר ידוע מראש / אנו כאן להעביר את הזמן.

ב': אל תכעסי שאהבת אותי / אל תכעסי / שירים שטבולים בשקרים / הענקתי לך כמו שושנים.

פזמון: סוף העולם, סוף העולם / זה התחיל כשהפסקנו לחלום / כשהפסקנו כבר לקוות / זהו סוף העולם, סוף העולם / זה התחיל כשהפסקנו לחלום / כשהפסקנו כבר לקוות.

א': ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק / מסתכל אל הרחוב איך הוא ריק / כבר שכחנו איך לשחק / מגיפה אורבת לנו בכל פינה / מחכה שנחטא במגע / כבר שכחנו מה זאת אהבה.

פזמון: סוף העולם. סוף העולם...

א': אז תיקח את הכדור שיעיף אותך / הרחק מכאן / בסוף ימצאו אותך מת / יכתבו שהיית שותק  / אם מתים רק יכלו לדבר מה היית אומר/ היית צועק לכולם / הסתכלו זהו סוף העולם!

פזמון: סוף העולם, סוף העולם...

ובכן, כמעט מיותר להכביר מילים. ראשיתו של השיר נשמעת לכאורה כדברי הרגעה של הגבר אל זו שעזב אותה, והוא מבקשה שלא לכעוס ולהצטער על אהבתה אליו  כי הסוף היה ידוע מראש והם נשארו יחד רק כדי להעביר את הזמן והוא אפילו העניק לה שירי אהבה שקריים באילו היו זר שושנים אבל  סיום האהבה ביניהם הוא סוף העולם המתפשט הרבה מעבר להם ונכרך במוות...

 אלא שבקריאה לאחור, של היום, לפתע נראה הכול אחרת. עכשיו זה מובן שהגבר  כמו ניבא לאהובתו, שאותה זנח, שעומד לבוא סוף העולם והנה בא סוף העולם ובינתיים כולנו  רק מעבירים את הזמן. כי, כמו שנאמר בפזמון, הגיע סוף העולם. ולמה הוא הגיע? כי אנחנו אשמים, שהפסקנו לחלום והפסקנו לקוות שיהיה עולם טוב יותר! והנה מה שקרה, אומר הבית השלישי, עכשיו כשבחוץ מגיפה והיא אורבת לנו בכל פינה, אז אני ממש  כמו ילד סינתטי חסר חיים, כבוי, מוטל על הספה מול הטלוויזיה (בדיוק כמו היום!) ואפילו כבר לא משחקים כי זה חטא וסכנה לגעת אפילו זה בזה, כי סוף העולם הגיע!

 אז מה נעשה? ניקח כדור (הרגעה או סם ) שיעיף אותנו מהמציאות הזאת רחוק רחוק, אבל הרי  סוף כדורי ההרגעה שימיתו אותך וכבר רק תשתוק. כי מתים לא מדברים. אבל אם כן יוכל  לדבר הוא היה צועק לכולם שיבינו שזה לא צחוק, שזה ממש סוף העולם, סוף העולם!!!

וכי יכולים להיות דברים ברורים יותר מנבואה זו? לא פלא שחובר למילים הללו לחן סוער ומיוחד במינו הזכור לכל מי שהאזין לו ולו פעם אחת בלבד ואולי יימצאו עוד אנשים שיקשרו את השיר לימים קשים אלה.

השיר של אמיר פיי גוטמן, "שפעת", שיר שמעביר צמרמורת

לא נספר כאן בפירוט על חייו של אמיר פיי גוטמן, שהכול יש בהם מלבד שיגרה נורמטיבית אך יש בהם אומץ רב ומוסיקה נהדרת ונאמנות לעקרונות ולזהות האישית. הוא היה לא רק זמר מוכשר, שהחל את המסע המוסיקלי שלו בלהקה הנודעת "היי פייב", שאחרי שנים אחדות התפרקה, אלא גם הופיע והקליט  הרבה כזמר עצמאי ובשיתופי פעולה עם זמרים נוספים. בנוסף,  היה גם מלחין ובמאי וכוריאוגרף ואפילו הצגות ילדים ביים. רק נזכיר את מותו המר והכאוב, שבקריאת השיר הזה מיד הוא מרחף בזיכרוננו, כאשר לאחר שנה של טיפול כימותרפי ואונקולוגי אחר לסרטן התברר שהיה בלתי נחוץ כיוון שכלל לא חלה בסרטן. או אז הלך גוטמן עם בן זוגו ובנם – ועל כך נאמר כמה מלים בהמשך – ובני משפחתו וידידיו לחוף הים כדי לחגוג את הגילוי המדהים הזה, ושם הוא טבע שעה שנזעק להציל את אחייניתו מטביעה.

לכן, כשקוראים את שירו "שפעת", המדבר למעשה על מגיפה מסתורית, שלדעתי סימניה הולמים את הקורונה, מגיפה התוקפת את העולם כולו, כולל המזרח הרחוק, מיד מתקשרים הדברים במה שקורה היום. ובשיר  הוא וידידו ג'ים חוטפים אותה בהיותם ברכבת לאמסטרדם ושום בריחה למקומות רחוקים כולל הודו, אינה מצילה אותם מ"סוף העולם". ולכן,  כשקוראים את  הטקסט הזה(שחובר על ידי ארז ברזוליק) או מאזינים ללחן המצמרר שחובר על ידי גוטמן עצמו עוברת צמרמורת בגוף. ואולי רק נזכיר כי שם המשפחה גוטמן הוא שם משפחתו של סבו ולא של הוריו, והוא אימץ אותו לעצמו לאחר גירושי הוריו. כבר כאן ניכרת נאמנותו למהות  זהותו.

וכך נפתח השיר שנכלל באלבומו "דבש בכוורות" משנת 2007  (ממש דבש...)

ג'ים ואני חטפנו שפעת טרנסאטלנטית,
ברכבת הלילית מסביב לאמסטרדם.
את תמיד שאלת – "תגידו השמנתי ומה צבע השמיים?"
וג'ים נרדם.

סנדוויץ' עם חמאה הולנדית
וטריפ של ארבעים מעלות,
בדרך להודו גם אני נרדמתי
ואת השמיים לא הצלחתי לראות.

בגוף שמחובר אל המין, לא אל הזמן,
בתחושה של הסוף המושלם.
בעיניים שמסתכלות על כולם,
בדיסקוטק הכי גדול בעולם.

ג'ים ואני חטפנו שפעת טרנסאטלנטית,
ברכבת הלילית מסביב לאמסטרדם.
את שנות התשעים מעולם לא הבנתי
ואומרים שהן שינו את העולם.

בהמשך  הם מנסים להימלט מגבול לגבול ברכבת ועל הסיפון באונייה, כשכל הלילה היה כל גבול "מגולגל בסיגריה" אבל אז איבדו כיוון, ולא עזר הרומן המזדמן בעולם שכולו דיסקוטק. כי גם אם מתל אביב הוא נשאר רומנטי, הרי בעולם  מתנהלת "מסיבה ענקית של סוף העולם." וגם כי הגוף מחובר אל המין אבל איבד את  תחושת הזמן, והאדם  חי בתחושה של סוף העולם כולו, והכול "בעיניים טרנסאטלנטיות" כי המגיפה, שהוא מכנה אותה "שפעת טרנסאטלנטית" תוקפת את כל העולם והוא לא הבין כבר את שנות ה-90 אז איך יבין אותה. ואכן, גם היום איש לא שיער  את בואה.

ואולי להשלמת התמונה ראוי להוסיף, כי אפשר ולשיר יש רקע ממשי, ביוגרפי, שממנו המריא גוטמן למשהו בדיוני, ואל הבלתי נודע. כי בשנת 2017 אמיר פיי גוטמן "יצא  מן הארון"  וגילה בכך אומץ לב נדיר כשהיה אחד הראשונים בכך, ואת שם משפחתו, שממילא קיצר (היה פיינר קוצר על ידו ל-פיי) הפך ל"פרישר" כשם משפחתו של בן זוגו. ובאותה שנה עצמה, שבה גם הקליט את השיר הזה, הוא הוזמן לאמסטרדם למצעד הגאווה כאחד הזמרים המרכזיים והופיע שם לפני קהל עצום. על כן הוא כנראה משלב את הביטוי, שעשוי לא להיות מובן לכל, שהגוף מחובר אל "המין" אך מאבד את תחושת הזמן.

ומהו סופו של השיר?

הפזמון: בגוף שמחובר אל המין, לא אל הזמן
בתחושה של הסוף המושלם.
בעיניים טרנסאטלנטיות
שמסתכלות על כולם.

הסיום: זה הסוף המושלם
הסוף המושלם.
זה הסוף המושלם
הסוף המושלם.

 

"זה הסוף המושלם" של כל העולם, כי רואים אותו בעיניים טרנסאטלנטיות שמשקיפות על כל בני האדם, כי הרי "את השמיים" אי אפשר לראות, רק את החולים, כלומר – אין כל תקווה והצלה. וזה מצמרר, לא?

ד"ר ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

"ברגמן" – המוזיאון ההיסטורי למכונות תפירה

"ברגמן" –זה שמה של החנות למכונות תפירה וסריגה בבן יהודה 10 בתל אביב. "לא חנות.  זה מוזיאון היסטורי!" אומרים ילדיו של ברגמן. הם בהייטק. אינם מתעניינים ב"מוזיאון" הזה ולא עולה בדעתם לעבוד בו.

ואכן "ברגמן" זו "חתיכת היסטוריה", מכל הבחינות. בית מסחר ותיק מאוד, בן 152 שנה. בבואה של דורות אחרים, של מסחר, יחסי אנוש ומנהגים פטריארכלים שעברו מן העולם. מאחורי חלון ראווה קטן משתרעת במפתיע חנות באורך שבעים מטר ויותר, בטבורה מכונות תפירה וסריגה ומסביב שורות של  מדפים, מלאים מהמסד עד הטפחות, מגירות וקופסאות עם שלל אביזרי תפירה וסריגה. ובין השורות שבילים למעבר.

שורשיה של הממלכה המסחרית הזו בשנת 1878. הינריך ברגמן, מהנדס יהודי צעיר, יוצא מווינה לארצות הברית ועובד מיספר שנים ב"זינגר", המפעל הראשון בעולם למכונות תפירה. מצויד בידע הוא חוזר לעיר הולדתו ופותח חנות "ברגמן" למכונות תפירה, בעיקר זינגר. אך גם פירמות אחרות. חנות גדולה, אמינה, עם אחריות, תיקונים וחלפים.

החנות מוקמת בטומפר גאסה, בלב וינה. מעליה – דירתו הפרטית של ברגמן. מדרגות פנימיות מקשרות בין החנות לדירה. וכנהוג בווינה, בשתיים בצהריים סוגר הֶר ברגמן את העסק ועולה לדירתו לסעוד ולנוח. בארבע, בדיוק על השעון, הוא חוזר לעבודה.

החנות זוכה להצלחה רבה. הינריך ברגמן חולם על שושלת של סוחרי מכונות תפירה ושולח את בנו גוסטב גרשון לבית הספר למכונות תפירה בגרמניה. גרשון חוזר לווינה עם דיפלומה, עובד בחנות לצד אבא. ב-1918 נולד לו בן – הינריך, כשם הסבא. דור שלישי לסחר במכונות התפירה.

אבל ב-1938 והינריך בן עשרים, בא ה"אנשלוס" –"הסיפוח" כביכול.

היטלר פולש לאוסטריה. חנויות ודירות של יהודים מוחרמות. יהודי וינה מתחילים לברוח. הנשארים נספו כמעט כולם. ללא בית וחנות מתפרקת משפחת ברגמן ונפוצה לכל רוח. הינריך נמלט לפלסטינה. אימו נסה להולנד ובסוף המלחמה נשלחה לאושוויץ והומתה בגזים. אביו נפטר מרוב צער. אחת מאחיותיו, ברטה, מצאה מקלט באנגליה. אחות האם, מרתה, מלכת היופי של אוסטריה, נמלטת לארצות הברית ונישאת למחזר שחיכה לה. שמו ג'ק טורצ'ינר, יהודי דתי, יבואן יהלומים עשיר, מראשי הקהילה היהודית. הקים עם אחיו את "בית ציוני אמריקה" בתל אביב. עד היום קבוע שם שלט לזכרם. ג'ק היה אחיינו של פרופסור נפתלי הרץ טור-סיני, חתן פרס ישראל למדעי היהדות ויקיר ירושלים.

הינריך הגיע ארצה ב-1939 באוניית מעפילים. בעזרת כספים מדודה מרתה יסד בתל אביב חנות למכונות תפירה, כמסורת אבותיו. החנות נקראה בפשטות, "ברגמן". היא ברחוב בן יהודה 10, במקום שהיה כרם ענבים. זה הבית השני שנבנה ברחוב, שעד מהרה יהפוך ל"בן יהודה שטראסה", מעוזם של ה"יקים", יוצאי גרמניה ואוסטריה, שבו קפה "פינתי" וקפה הרלינגר וה"שלאגזאנה" שלו והעיתונים בעברית, ובעיקר בגרמנית, התלויים בסדק של מוט עץ. היקעס שהתקשו כל כך ללמוד עברית השתכנו דווקא ברחובו של מחייה הלשון העברית.

 תל אביב או וינה – הינריך ברגמן נשאר יקה עם כל הקבלות. מקים את בית המסחר שלו בארץ בצלמו ובדמותו של בית המסחר בווינה. הוא מתרכז בדור החדש של מכונות התפירה: לא עוד מכונות גדולות וכבדות מופעלות ברגליים. מכונות קטנות, קומפקטיות, שמציבים על שולחן ומסובבים בידית. ההפעלה קלה. קל גם טלטול המכונה בארגז המיועד לה. המכונות מהטיפוס הישן הועברו למדף סמוך לתקרה, שמא עוד תזכינה לגואל. הכול במשטר, כל מין למינהו, ספור ורשום. כמו אצל אבא וסבא. היינריך אף הוסיף עליהן: הוא הראשון שייבא לארץ מכונות סריגה. עוד בשנות השישים.

גם בתל אביב היה "ברגמן" סיפור הצלחה. שנות הארבעים, החמישים והשישים למאה שעברה היו תור הזהב של מכונות התפירה ואף הסריגה. בישראל הצעירה שרר "צנע". הביגוד היה בקיצוב. ה"נקודות" לא הספיקו, ודאי לא לילדים שמידותיהם גדלות. מבחר המלבושים בחנויות היה דל וחדגוני ואילו במכונת תפירה ביתית יכלה עקרת הבית לתפור בגדים מתאימים לכל המשפחה, להפוך מכנסיים לחצאית, להטליא קרעים. לתפור לעצמה ולבנות שמלות כלבבן לפי חוברות "בורדה". מי שלא החזיקה במכונת תפירה הלכה לתופרת עם בד מנחלת בנימין. הסריגה במכונה היתה אף היא בשיאה. המכונה סרגה במהירות של פי ארבעים(!)מסריגת היד. אימהות סרגו מחליפות תינוק עד שמלות קלוש. הלהיט היו הסוודרים. רוב התלמידים הגיעו לבתי הספר בסוודרים תוצרת בית. כל סוודר עדות לטעם ולכשרון של אימא. לכל אורך "ברגמן" ניצב שולחן עצום. לידו חצי תריסר מורים שלימדו את תפעול מכונות התפירה והסריגה וחצי תריסר טכנאים שעסקו במכירה ובתיקונים. תפרו בבית גם ציפיות ושטיחים.

החנות המתה מקונים אבל בדיוק בשתיים בצהריים נעל ברגמן את החנות. העולם יכול להתהפך. הוא בשלאף שטונדה עד שעה ארבע. אז נפתח העסק שוב. דירתו אמנם לא שכנה מעל לחנות, אולם היא גבלה בה. החנות – מיספר 10 ברחוב, הבית – מיספר 8,הבית הראשון שהוקם בבן יהודה.

לפי המסורת שלח גרשון-הינריך ברגמן את בנו היחיד יואב, הצבר הראשון במשפחה, לגרמניה, להשתלם במקצוע מכונות התפירה. כעבור ארבע שנים חזר לחנות עם דיפלומה של  "מהנדס למכונות תפירה".  

הינריך ברגמן הלך לעולמו בשנת 2006. יואב ברגמן, יליד 1949, ירש את החנות הוותיקה, ירש גם את הדירה במיספר 8. "הכול ירושות," כדבריו. הכול לפי המסורת. הוא ממשיך לסגור את החנות בשעה שתיים, צועד כמה פסיעות לבית וחוזר לחנות מארבע עד שש. התחביב שלו אף הוא מסורת: לשחות עם חבר בים. "אבא היה אלוף אוסטריה בשחייה." לאוסטריה אין הסדר שילומים עם ישראל. "בבית שלנו יושבים אחרים... אבל כל שנה אני נוסע לווינה, עולה לקברי אבות."

החנות גדולה ומסודרת, מלאה כל טוב. אולם השפע בחנויות הביגוד בעיר בלתי נתפש. בגדים מכל בד, אופנה וסגנון ומכל מחיר: גם דל שבדלים יכול להתלבש בכבוד. נשים וגברים, צעירים וקשישים – כולם קונים בגדים מן המוכן. בלי עמל וטורח, בלי הפתעות. מי תופר בבית, מי הולך לחייט או לתופרת? כאשר המחירים מאפשרים גם לדל שבדלים להתלבש בכבוד.

השולחן הגדול ב"ברגמן" נעלם מזמן. החנות מצוידת בשלל מכונות תפירה אוטומטיות –  זינגר, אומה, אלנה. מכונות כוללניות המבצעות כל פעולת תפירה, מכונות אוברלוק, זיג זג, מכונות לתפר ישר, לרקמה בלבד. לחנות נוספו היצעים חדשים למשיכת לקוחות. פריטי גלנטריה, סדקית. חוטי תפירה מכל עובי וגוון. צמר סריגה נקי וצמר מעורב. צמר מכבשי מרינו, מבייבי אפלקה, משיער לאמה, צמר אנגורה מארנבות, קשמיר יקר מהודו... הוא הכניס לחנות גובלנים בגדלים שונים גם לפי ציורי אמנים מודרניים, עם החוטים המתאימים לכל גובלן. הגובלן היה פעם עיסוק חביב על נשים. לסבתא שלי היו שתי תמונות גדולות שרקמה אימה: יוסף ואשת פוטיפר, יעקב מברך את מנשה – ותמיד תהיתי למה מברך יעקב תחילה דווקא את מנשה הצעיר.

ויש שירות תיקונים והדרכה חינם בבית הלקוח. ימים טובים או טובים פחות – יואב אוהב את העבודה בחנות אהבת נפש. "יותר מאהבה, אם יש דבר כזה." הוא אוהב לתקן את המכונות שלו. לגביו, "מייסטר אינג'ינר למכונות" – תואר שקיבל אחרי ארבע שנות לימוד – "זה המקצוע הכי כייפי בעולם. טוב לגוף וגם למוח."

ואכן במוחו של ברגמן רשום מיקומו של כל בורג מאלפי הברגים בחנות, כל חלק חילוף של כל מכונה. הלקוחות לא מאמינים למראה עיניהם. רוצים את הציר שהתקלקל במכונת "אלנה"? בבקשה! בשנייה, במהירות הבזק הוא שולף אותו. זאת הודות לכוח הזיכרון שלו ולסדר המופתי, האולטרה יקי, שהשליט. "יש לי סדר בראש וסבלנות לכל לקוח," הוא אומר."גם אבא היה ידוע בסבלנות שלו. זה בדם שלי."

"שוב מסתמן טרנד לחזרה למכונות תפירה וסריגה ביתיות," טוען יואב באופטימיות. אבל לגבי בית המסחר שלו הוא מאוכזב ופסימי מאוד. לברגמן, ילד טוב תל אביב, המבצע הנאמן של "שמע בני תורת אביך," ברור שהוא המוהיקני האחרון של "ברגמן מכונות תפירה". ב-1978 חגגה החנות את יובל המאה שלה, לרבות ימי ווינה העליזים. מאז חלפו 42 שנה. אבל לחגיגת המאתיים "ברגמן" לא תזכה. החנות כבר לא תשרוד. הילדים ימחו אותה מהעולם, ודאי לטובת רב קומות.

עסק משפחתי בארץ מצליח להחזיק מעמד בדרך כלל שלושה דורות, מקסימום ארבעה. "ברגמן" זכה לארבעה. די נדיר. אבל אין דור חמישי לבית המסחר הגדול. למר יואב ברגמן בן השבעים, ארבעה ילדים – ואין אף בן ממשיך. כולם שועטים קדימה, עם הזמן. עבורם "ברגמן" אינו אלא כספומט: "אבא תן כסף!" – הישן, המסורת, לא קיימים לגביהם. זהו. עצוב. סוף פסוק.

תקוה וינשטוק

* * *

ברכות לאהוד בן עזר

שלא זכה בפרס אקו"ם

 על מפעל חייו בספרות העברית –

ליום הולדתו ה-84

מאחל

חיימקה שפינוזה

* * *

ברוך קורצווייל

הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה

 [השיחה נערכה בחודש יוני 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

השיחה "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה" נדפסה לראשונה ב"הארץ", 7.9.1983.

אהוד בן עזר: האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?

ברוך קורצווייל: החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים  והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.

מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.

אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.

השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.

אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?   

"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).

 ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).

האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?

ברוך קורצווייל: השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.

הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.

תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.

אהוד בן עזר: בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?

ברוך קורצווייל: מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.

משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.

לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.

מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.

הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.

תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.

אהוד בן עזר:  גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".

ברוך קורצווייל:  טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.

כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.

קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.

גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.

אהוד בן עזר: נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?

ברוך קורצווייל: אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.

אהוד בן עזר: אולי יהדות ריפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.

ברוך קורצווייל: אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא... עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).

המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?

ברוך קורצווייל: מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.

מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.

אהוד בן עזר: היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.

ברוך קורצווייל: ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".

אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.

מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?

ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.

אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:

א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.

כל זמן שהציונות הייתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג  פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.

ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.

ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.

ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.

ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.

את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."

שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.

  אהוד בן עזר:  במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.

  עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.

  ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?

ברוך קורצווייל: צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל.  הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.

 אהוד בן עזר:  הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?

 ברוך קורצווייל: אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.

 בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".

 דבר דומה אמור לגבי  ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".

יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:

"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."

("דבר", אלול תרס"ד)

אהוד בן עזר: בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."

מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.

ברוך קורצווייל:  אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.

אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.

אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.

בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.

ברוך קורצווייל נולד במוראביה ב-1907, בנו של הרב בעיר-הולדתו, פירניץ. למד בישיבת הרב ש. ברויאר בפראנקפורט ובמקביל סיים לימודיו באוניברסיטת פראנקפורט ב-1933. שימש בהוראה בגימנסיה היהודית בברין בשנים 1939-1933 וכן מילא באותן שנים את מקומו של הרב. לארץ-ישראל עלה בשנת 1939. היה תלמיד-מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים עד שנת 1942, ובשנים 1956-1942 הורה בחיפה בבתי-ספר תיכוניים. מ-1956 ועד פטירתו, ב-1972, כיהן כפרופסור לספרות וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן.

החל משנת 1942 החל מפרסם בעיתונות, בעיקר ב"הארץ", ובכתבי-עת וקבצים ושנתונים ספרותיים, מסות ומחקרים על הספרות העברית והכללית, אשר לרובם הייתה השפעה עצומה על התרבות העברית, קוראיה, סופריה, מבקריה וחוקרי ספרותה. מבין עבודותיו הבולטות – מחזורי המסות על ש"י עגנון ועל הרומאן האירופי, מסותיו על "היהדות כגילוי רצון-החיים הלאומי-ביולוגי" (הוויכוח עם משנת אחד-העם), על "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים' ('כנענים')", על ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג, ברנר, גנסין, הסיפור הישראלי, ועוד. קורצווייל היה פולמוסן ומבקר חריף, מורה ולוחם עקבי, נאמן להשקפת-עולמו ולמקורותיו התרבותיים והרוחניים, ומעודו לא הותיר את קוראיו ושומעיו אדישים לדעותיו.

מספריו: "מסכת הרומאן" (1953); "ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?" (1959); "ביאליק וטשרניחובסקי (1961); "מסות על סיפורי ש"י עגנון" (1963); "בין חזון לבין האבסורדי" (1966); "במאבק על ערכי היהדות" (1969); "הנסיעה (וסיפורים אחרים)" (1972); "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו, פרקי הגות וביקורת" (1976), בעריכת משה שוורץ.

* * *

אסי דגני

חֲדַר מִיּוּן

דָּנִי נַרְקוֹמָן חֲסַר בַּיִת

הַמְּדַדֶּה בִּצְעָדִים קְצוּצִים,

עָקֵב לְצַד אֲגוּדָל.

דָּנִי חֲסַר בַּיִת

וְלוֹ עֵינַיִם כֵּהוֹת יָפוֹת

וּמִסְתּוֹבֵב בְּקֻפַּת חוֹלִים.

הוּא מַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְאֵיזוֹ אָחוֹת

שֶׁתֵּצֵא לַמִּסְדְּרוֹן, לִשְׁאוֹל אוֹתָהּ מַשֶּׁהוּ.

אֵינוֹ אַלִּים וְנִתַּן לְכַנּוֹתוֹ

טַרְחָן עָדִין,

מְחַפֵּשׂ תָּמִיד קִרְבַת רוֹפְאִים וַאֲחָיוֹת.

אַתָּה חָשׁ שֶׁהוּא רוֹצֶה כָּאן מַשֶּׁהוּ,

אוּלַי מִרְשָׁם לְסַם.

מִן הַסְּתָם הוּא כְּבָר מְסֻדָּר

וּמְקַבֵּל בְּאֵיזוֹ תַּחֲנָה קְבוּעָה.

לְכָאן הִגִּיעַ לָבוּשׁ יָפֶה

וּפוֹנֶה אֶל הַמְּאַבְטַחַת שֶׁל חֲדַר הַמִּיּוּן.

אַחַר הִתְיַשֵּׁב בְּאַחַד הַכִּסְּאוֹת

שֶׁל קַבָּלַת קָהָל וּבִקֵּשׁ שֶׁקֶל מִן הַמַּמְתִּינִים.

הַמְּאַבְטַחַת הִבְחִינָה בָּזֹאת

וְכִהֲתָה בּוֹ שֶׁלֹּא לְבַקֵּשׁ שׁוּם דָּבָר מֵאֲנָשִׁים.

נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיהָ לִשְׁאוֹל: הוּא נַרְקוֹמָן?

עָנְתָה לִי שֶׁהוּא חֲסַר בַּיִת.

2009

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן משנת 2013

פרק עשרים וארבעה

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

שיר לאהובותיי המתות

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי 

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסִיוֹת.

*

ואני לא האמנתי למראה עיניי

החברה הכי טובה שלי היתה רותי

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

*

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.2013

סוף

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיכל סנונית: אהוד שלום. הפתיע אותי מאוד הריאיון עם עלי אלון. לפני כ-10 שנים הופיע ספר האוגד בתוכו את כל ספרי שירתו ושמו: "בין עדן לקהלת". באחת נגלה לי משורר נפלא, עמוק דעת, רגיש, הכותב את שירתו בלי לדבוק בכללים ונוהג בה לפי רצונו, כל שיר בוקע לעולם בסגנון שיועד רק לו. שירה שמדברת אל המקורות ודבקה בעכשיו. מעין דו-שיח ביניהם.

השיר הלפני אחרון, שמו "קדיש יתום" מעין קדיש קיבוצי לאימא שילדה את המשורר בקיבוץ: "...קדיש יתום לאימא שלא קראת לה מעולם 'אימא' / קדיש יתום לאימא שלא הסכימה שיאמר הספד על קברה 'כדי שלא תצטרכו לשקר'. / ...קדיש יתום לאימא שלא נישקה ולא חיבקה מעולם לא נושקה ולא חובקה, אבל שמרה תמיד חתיכת שוקולד – 'במיוחד בשבילך!' / ...קדיש יתום לאימא שהפכה את סיבלה לסיפורים מצחיקים עד דמעות, כי במקום לבכות עדיף לצחוק..."

שירים עוצרי נשימה. ישנם משוררים שגם אם אינם "ידועים" ברבים, אוצרים בשירתם את עיצבונו ויופיו של העולם.

* אהוד, תודה על כתב העת בכל הימים וגם בימי הקורונה.

שושנה ו.

* סופר נידח שלום. הערות למאמרו של מנחם רהט "72 שנה לעלילת דיר יאסין" (גיליון מס' 1526).

1. ד"ר אורי מילשטיין הגיע למסקנה שבקרב בדיר יאסין נהרגו כ-115 ערבים: גברים, נשים וטף.

2. אחד מהלוחמים מעיד (עדות מצולמת) שהרגו שבוי ערבי.

3. משרד הביטחון מסרב לשחרר לעיון צילומים שצולמו בתום הקרב בדיר יאסין.

אם הכול כזב אחד גדול ועלילת דם של ממש, לפי מנחם רהט, אולי יואיל להסביר לנו מדוע משרד הביטחון מסרב עד היום לשחרר לעיון את הצילומים מדיר יאסין?

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אם זה נכון, אני מתאר לעצמי שמשרד הביטחון חשש שהצילומים האלה ישמשו היטב את התעמולה הערבית הטוענת שבשנת 48' – היישוב העברי בארץ-ישראל פתח במלחמת ג'נוסייד אכזרית נגד שכנותיו, שבע מדינות ערב שואפות השלום, ונגד ערביי ארץ-ישראל – שידיהם וסכיניהם לא שפכו אפילו דם יהודי אחד.

* אנשיל פפר [מתוך מאמרו "האתגר הכי גדול לאתוס החרדי מקוּם המדינה"]: לא היה צריך לחכות לקורונה כדי להבין שקהילה של מיליון בני אדם אינה מסוגלת להתקיים עוד באוטונומיה מנותקת בתוך החברה הישראלית כשהרבנים ונציגיהם הפוליטיים ממשיכים להבטיח את המימון בתמורה לאצבעות בכנסת, וכן למנוע ממאות אלפי צעירים וצעירות חינוך בסיסי לקיום יצרני בשוק העבודה המודרני. הערעור של הסמכות הרבנית ביציאה לעבודה וללימודים אקדמיים, עלייה בגיל הנישואים וירידה בילודה אצל נשים חרדיות, שחלק מהן כבר אינן משלימות עם תפקידן להיות רחם של דור הלומדים הבא, כבר התחילו לבשר מגמת שינוי.

אבל העובדה שבני ברק כבר אינה מוגנת, שיהודים שהקדישו את חייהם ללימוד נדבקים וכנראה גם מתים בפרופורציות גדולות יותר, ושהתורה שוב אינה מצילה ממוות, עלולה לזרז תהליכים ולערער אמונות יסוד. הנסיגה של קנייבסקי, או של מי שמדברים בשמו, היא רק פרט זניח. המשבר יסודי בהרבה. מיליון איש שגדלו על האתוס שאולי פיקוח נפש דוחה שבת, אבל לעולם אינו דוחה תורה, ושגדולי התורה גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים – מתמודדים כעת עם האתגר הגדול ביותר לתפיסת עולמם מאז השואה. ["הארץ", 31.3.20].

* אהוד: נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול, 1.4, אחרי תשע בערב, היה נאום מצויין שמוכיח עד כמה נתניהו הוא האיש הנכון להנהיג את מדינת ישראל בעת הקשה הזו. הוא יודע לדבר אל אזרחי ישראל בשפה ברורה ובהירה ומעוררת אמון, ולהתעלות למדרגה של מנהיג לאומי שירשם בהיסטוריה על רקע התקופה הקשה שמאיימת על כולנו. אני לא הייתי מחסידיו ואפילו תקפתי אותו קשות בתקופה שעמד מאחורי המערכה להדחת אולמרט. אולם נתניהו גדל עם התפקיד, וחרף כל החספוסים שבדרך, כבר מתקופת כהונתו הראשונה – הוכיח שהוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. תחזקנה ידיו.

אבל אני כמובן סתם סופר נידח ולא נביא כמו הגאון דוד גרוסמן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל